"בחוג הארקטי", מזכירה לנו נעה חוברה בפרולוג לספר שכתבה, "12 ביוני הוא התאריך המסמן את תחילתו של הקיץ. בקיץ אין אור השמש כבה במשך כמה חודשים. תופעת הטבע הזו נקראת 'שמש חצות'. העונה החמה מגיעה אחרי חורף ארוך וחשוך במיוחד, הפוך לחלוטין מ'שמש חצות'. מעגל חיים כזה מביא עימו אתגרים שונים, גם בתחום הנפשי. בחושך מרים הדיכאון העונתי את ראשו המכוער. באור המצב לא בהכרח טוב יותר, ויש הטוענים שישנו קשר עקיף בין עודף האור להיפומאניה. בני אדם רבים חיים בצורת החיים הזו – שבה חושך ואור מתמשכים ומתחלפים – שישה חודשים רצופים של חושך ומיד אחריהם מתחילים שישה חודשים רצופים של אור. כך למשל חיים באזורים מסוימים בקנדה, גרינלנד, נורווגיה, פינלנד.

וכעת,
במובן מסוים,
גם אני".

המילה "אני" מופיעה כאן בפעם הראשונה והאחרונה. מכאן ואילך מי שהיא בעליל בת דמותה של הכותבת תיקרא שוב ושוב "עמר אטיאס". גם שם הגוף "היא" לא מופיע. רק חזרה, שוב ושוב, על השם ושם המשפחה שבדתה, שמזכירים את שמה של הכותבת. כך למשל אפשר להבין ש"עמר אטיאס" מאוד לא אוהבת שכותבים את שמה בחולם מלא, והדעת נותנת שלא במקרה הכותבת בחרה שם דומה מאוד לזה שלה, נעה, שגם בו אפשר לטעות בכתיב.

עם זאת, בהווה שבו הסיפור מתרחש, העמידה העקבית הזאת על פרט שמכירה כל מי ששונאת שמשבשים את שמה ("עופרה! לא עפרה!" אני מתמידה להעיר לטועים…) נראית לה פתאום לא לעניין. מיותרת. אולי אפילו מוזרה.

כי עמר אטיאס (כמו נעה חוברה), מתמודדת עם אובדן קיצוני כל כך, כואב ובלתי נסבל כל כך, שפתאום מה שפעם הפריע לה נראה שולי, לא חשוב.

עמר אטיאס, כמו הכותבת, איבדה את בעלה האהוב, החבר הכי טוב שלה, שנהרג בשבעה באוקטובר 2023 במתקפה על הקיבוץ שבו נולד ובו גרה גם היא עם ילדיהם.

עדו חוברה חבר אל אנשי כיתת הכוננות של קיבוצם, סופה, ונהרג בקרב ההגנה על הקיבוץ.

עמר אטיאס (בעצם – נעה), כותבת על החיים החדשים שלה כאלמנה. היא מתארת בפרטי פרטים את התהליכים הנפשיים (והמעשיים) שנאלצה להתמודד אתם במשך השנה שחלפה מאז נפילתו של בעלה.

והיא עושה את זה בכתיבה צינית וחכמה.

עמר אטיאס כועסת מאוד, ובה בעת גם יודעת לאבחן בעצמה את שלבי האבל שהיא עוברת. לא רק עצב עמוק, חולשה, רצון להיעלם, אלא גם מה שמתואר בספרות. אחרי הכעס, או בד בבד אתו, אמור להגיע שלב ההכחשה, אבל אצלה, היא מסבירה, השלב הזה לא יכול כמעט להתקיים, אחרי מה שהיא עצמה חוותה באותו יום בקיבוץ, ואחרי שראתה את אהוב לבה בארון, לפני שנקבר. היא לא יכולה לספר לעצמה שאולי זה לא קרה.

אבל גם את השלבים האחרים היא עוברת. את ההתמקחות: מה היה קורה אילו? איך הייתה יכולה להשיב את הגלגל לאחור?

היא מנהלת עם האהוב המת שלה שיחות, לא מונולוגים, אלא דיאלוגים, הם היו קרובים כל כך עד שהיא יכולה בלי קושי לשמוע את קולו, את דבריו, את תגובותיו אליה, את כול מה שהיה אומר לה, והיא ממשיכה לשמוע, בנסיבות החיים השונות ובכל מה שעובר עליה. את התמיכה הרגשית. את העידוד. את ההומור המיוחד לשניהם.

עמר אטיאס, ביחד עם יתר חברי הקיבוץ, פונתה ממנו עם ילדיה לבית מלון באילת. היא מתארת את הקשיים של חיים במקום שכל בני המשפחה לנים באותו חדר, את הגעגועים למנהגי היומיום, במקום שיש לך מכונת כביסה שרק את משתמשת בה ומטבח שבו אפשר להכין אוכל ביתי. עמר אטיאס, כנראה כמו נעה חוברה, לוחצת מאוד להגיע לדירה במגורים הזמניים־קבועים לפחות לזמן מה באחד הבניינים הגבוהים שנמסרו לחברי סופה כמה חודשים אחרי היום הנורא ההוא. (אני זוכרת את היום שהם עברו לשם, השכונה קרובה מאוד למקום מגורי. את המבטים שנהגנו לנעוץ במרפסות, בחלונות, בכל פעם שעברנו ליד הבתים הללו, שבנייתם הסתיימה זמן קצר לפני כן, את המחשבה עליהם, על דיירי המקום החדשים, הזמניים־קבועים ואת ההבנה שלעולם לא נוכל להבין מה באמת עובר עליהם). עכשיו יש פרטיות, אבל נפגשים עם החברים במעלית, במקום בשבילים הקיבוץ. והדירה מלאה בחפצים שנמסרו לה, שלוקטו ממקורות שונים. חלקם אפילו מוצאים חן בעיניה. עד כדי כך שהיא שוקלת לקחת אותם בחזרה לבית האמיתי שלה, אם וכאשר תשוב אליו.

עמר אטיאס (בעצם – נעה חוברה) שנונה מאוד. היא יודעת להביע את כאבה כך שהוא נוקב, ובה בעת גם כמעט משעשע. למשל: "לצורך העניין", היא מספרת איך עמר אטיאס "נאלצה להתחייב שלא תדרוש להיקבר לידו, כי מתברר שמדובר במקום אקסטרה פרימיום למתים – הגינדי של עולם הקבורה".

או – היא חושבת עליו, על כך ש"הפנים השלווים שלו ירדפו אותה בכל פעם שתעצום עיניים. בכל פעולה יום יומית שתעשה הן יבואו, להזכיר לה שהוא איננו. היא באמת חשבה שתוכל לשכוח את פניו בארון?

"'את מתקלחת? דינג, אני מת!' פרצופו עולה מולה.

"'את רואה סדרה? דינג! אני מת!' שוב, ושוב, ושוב."

או – היא מכינה לעצמה רשימת מטלות – לקנות כל מה ששכחה להביא מהבית, להודות לכל החברים והחמ"לים שסיפקו לה דברים, גם אם זה רק זוג נעליים שפלסטר משומש דבוק לסוליה שלהן, לשנן איזו חנות מקבלת איזה כרטיס מתנה שקיבלה, לחשוב "איפה לעזאזל" תגור, והמשימה האחרונה, החמישית, במקרה הזה, "לא להילחץ". והיא מוסיפה בסוגריים, בציניות, במרירות מפוכחת: "(בהצלחה עם זה)". מהמעשי והפשוט: רשימת מטלות ומשימות, עד לבלתי אפשרית: לשלוט ברגשותיה…

לאורך כל הספר עמר אטיאס רומזת על אירוע דרמטי מאוד שהתרחש בסמוך למפגש שלה עם איזו שיננית, או במהלכו? האם קרה משהו – בגללו? או – בקשר אליו? הוא קשור לאהובה המת.

שוב ושוב היא מזכירה את המפגש עם השיננית כרגע מכונן ומשמעותי מאוד, אבל אפילו בעמודים האחרונים של הספר נראה שהיא מסרבת, מסתייגת, לא מסוגלת לחשוף את מלוא המשמעות של האירוע הזה, אפילו לא את פרטיו, ורק רומזת עליו במעורפל מאוד.

אפשר בהחלט לנחש על מה מדובר, אבל העמימות בכל זאת נותרת, במכוון מן הסתם. אפשר להבין את הבחירה שלה, ואפשר להבין את השתדלותה לגמד את האירוע, למרות כל בניית המתח לקראתו.

כך או אחרת, הספר הזה, גם בלי ההבהרה על מה בעצם נודע לה, ואיך, הוא מסמך אנושי נוגע ללב, מכאיב וחשוב.

במהלך חודשי ההתחזקות־בלית־ברירה של עמר אטיאס מהמהלומה שנפלה עליה ועל ילדיה, היא שוקלת כל מיני מהלכים שיאפשרו לה להתחיל להתאושש. אחד מהם הוא – חוג יצירה שהיא מנסה, אבל די מהר דוחה. היא יודעת שזה לא הכיוון שמתאים לה. אבל היא שוקלת את האפשרות לכתוב, כי את זה, היא מרגישה שהיא מסוגלת לעשות.

נראה שהספר שלפנינו הוא התוצאה החשובה והמעניינת של אותה החלטה.

קראתי את הספר, ואני כותבת את הטור, ימים אחדים אחרי שהתפרסמה החשיפה של שלומי אלדר ורות יובל לפיה נתניהו, האיש שמגלם את תפקיד ראש הממשלה אבל לא לוקח על עצמו שום אחריות למה שקורה במדינה, קיבל התרעה מנשיא איחוד האמירויות על כוונותיו של יחיא סינוואר כשבוע וחצי לפני מתקפת שבעה באוקטובר, אך לא עדכן את ראשי מערכת הביטחון.

הובהר אם כן עד כמה לא בלתי־נמנע היה מה שהחל לקרות בשבעה באוקטובר.

אני לא יודעת איך אפשר לשאת את הזעם. מה גם שאותו אדם המכונה "ראש הממשלה" בולם בעוז את הקמתה של ועדת החקירה שאמורה לבחון (גם) את החלק הזה של חוסר התפקוד שלו. איך מתמודדים עם המידע הזה הנפגעים הישירים, האלמנות, היתומים, ההורים השכולים, האחים שאיבדו אחים ואחיות, הפצועים הרבים כל כך? כל אלה שחייהם נחרבו, או לפחות נפגעו קשה? איך אפשר לשאת את הידיעה גם על הפקרת החטופים שעליהם הוא אמר, ברשעות שלא תיאמן, שהם "סובלים, לא מתים" (עד שרבים מהם, ארבעים ושלושה, גם נרצחו)? איך?

הספר שלפנינו מתארת את הסבל של אלמנה אחת שיודעת לספר. "רק" על מקרה אחד מתוך אחרים רבים כל כך.

איך מתמודדים עם העוול, הזוועה, הכאב, עם מה שיכול היה לא לקרות?

הוצאת שתיים 2026
עורכת: מוריה דיין קודיש
173 עמ'