רק לקראת סופו של הרומן  שגיבוריו הם סבתא, סבא ונכד, שהיגרו לפני זמן לא רב מרוסיה לשכונת עוני בפרבר גרמני, נאמרים הדברים במפורש: "סבתא שלך היא אישה חולה. יש לה הפרעה נפשית". אבל אנחנו הרי יודעים את זה מזמן. ממש מתחילתו של הספר. אלא שהסיפור מגיע מפיו של הנכד, ילד כבן שבע, שהולך וגדל לאורך העלילה, והוא עד שאינו מבין מה בדיוק הוא מספר.  

אמנם גם הוא יודע שהתנהגותה של סבתו לא תקינה, אבל מאחר שגדל בתוך שלל המוזרויות שלה, נדרש לו זמן כדי לזהות אותן, ולהבין שהתנהגותה חריגה ולא תקינה.

עוצמתו של הסיפור נוצרת מהפער בין הטירוף שבו הילד גדל לבין תמימותו, ועם זאת – תחכומו ההולך וגובר. שכן מדובר בילד נבון במיוחד, למעשה – מחונן: הוא לומד לקרוא בכוחות עצמו, עוד לפני גיל בית ספר, ובלי שסבתו מעלה בדעתה שהוא כבר יודע חשבון ומזהה מתי מרמים אותה בשוק. 

התיאורים מסמרי שיער ובה בעת גם, למרבה הפלא, משעשעים. הפער בין הדאגה המופלגת לכאורה שבה משתלטת הסבתא על חיי נכדה לבין מה שקורה בפועל – היא מתעללת בו! – קשה לעיכול. 

הסבתא קנאית כביכול לבריאותו, ולכן מאלצת אותו למשל לאכול רק אוכל תפל, מרוסק, ובה בעת זוללת בנוכחותו את כל מה שהיא אוסרת עליו אפילו לטעום. כשמישהו נותן לו פעם ממתק, היא מזהירה אותו שהממתק יפגע בו מאוד, נוטלת אותו מידו ו… בולעת אותו.

בימי ההולדת שלו היא אופה למענו עוגות מפוארות, ואוסרת עליו לטעום מהן: "כבר אין לך צורך בלבלב?" היא שואלת בזעם, ואז היא ובעלה, סבו, ביחד עם האורחים שהזמינה כדי "לחגוג" מחסלים את העוגה ולילד מותר לאכול רק ברוקולי מרוסק או פלחי תפוח שהולכים ומשחירים…

אסור לו ללכת לשום מקום. כשהוא נאלץ להתחיל ללמוד בבית הספר היא מאלצת את המורה להשלים עם נוכחותה בכיתה, ובכל פעם שמוטלת עליו מטלה לימודית כלשהי היא עוזרת לו, כביכול, אם כי אין לה מושג איך ומה והתשובות שלה תמיד שגויות. (עד מהרה נמאס לה והיא מוותרת…) 

במרוצת הזמן הילד, שמו מקסים, מבין ולומד להערים עליה. למשל, כשגילויי החיבה שלה מאיימים לחנוק אותו (לפעמים ממש בפועל, לא כדימוי…), הוא יודע להסיח את דעתה ב"משחק שכבר הוכח כיעיל" ושואל אותה מה תעשה אם ימות, פתאום: "תהיה לי לוויה יפה?" והיא מיד נסחפת לשיחה על ההלוויה הנפלאה שתהיה לו…

בצעדים הראשונים של תהליך הגדילה שלו וההתנתקות שלו ממנה הוא מבועת: אחרי שהוא זוכה בעורמה לטעום קצת גלידה, הוא מחכה למותו הצפוי, או לפחות לכאבי בטן בלתי נסבלים. רק כשאלה מבוששים לבוא הוא מבין שסבתא שיקרה. שדאגת היתר שלה אינה מגינה עליו באמת.

אחר כך הוא מתחיל ליהנות מההתרחקות ממנה, גם אם היא קצרה: "כבר בצעד הראשון מחוץ לפתח הדירה הרגשתי כאילו
אני יוצא לטיול מסביב לעולם. עד כה חיי בגרמניה לא חרגו
מהרדיוס המצומצם של השיכונים, בית הספר ומרפאת הילדים.
מרחקים גדולים יותר הלחיצו את סבתא. החשש שלה נדד אלי,
כך שאחרי כל הליכה למקום מעט מרוחק יותר, לרופא שיניים
דובר רוסית למשל, חשתי הקלה על ששרדתי את הטיול ללא
נזקים לטווח ארוך."

לכל דבר סבתו ממציאה חוקים. למשל, באוטובוס הוא חייב לשבת ממש מאחורי הנהג, כי זה לדבריה המקום הכי בטוח. ופעם אחת כשסבא שלו נוסע אתו ומתיישב, אבל מניח לילד לעמוד כל הדרך, מקסים המום ומזועזע. הוא בטוח שבעוד רגע ימצא את מותו, ומופתע לגלות שלא נגרם לו שום נזק… אדרבא, אחרי שהם יורדים מהאוטובוס "השקט של סבא נתן לי הזדמנות להתבונן בסביבה ולגלות דברים מדהימים: העלים המתנופפים בצמרות העצים החליפו צבעים על פי כיוון הרוח בין ירוק בהיר לכסוף, הנמלים החרוצות התרוצצו כה וכה בסדקי האספלט, ואף אחד, אבל ממש אף אחד, לא שם לב אלי."

הילד מפנים עד כדי כך את סולם הערכים המעוות של סבתו, שכאשר הוא מבקש לשמח מישהי הוא מבטיח לה שבתה "נראית מאוד בריאה היום"…

ההשתחררות האמיתית שלו מתחילה ביום שבו הוא מגיע אל דירתה של אישה אחרת, מישהי שהסבא שלו התאהב בה בחשאי. פתאום הוא מבין, ומסתחרר מהמחשבה, "שלכל חיים יש יותר מגרסה אחת", ועולה בדעתו ש"אולי מבחינה תיאורטית גם אני יכולתי לעשות משהו אחר חוץ מאשר לבלוע רסק כרוב בעודי מתבונן בסבתא קולעת את צמתה."

בעמודים האחרונים של הסיפור אנחנו מבינים מניין נולדה דאגת היתר לבריאותו של הילד, מתי נכשלה הסבתא בעבר, על איזו הזנחה התיישבה השתלטנות והשמירה המוגזמת הזאת, ומה צריך לקרות כדי שהילד יינצל מפניה.  

תרגמה: שירי שפירא