אני לא יודעת את נפשי! כך הרגשתי כשסיימתי לקרוא את הנובלה כמו בהמות, מאת סופרת צרפתייה, שחיה בחווה מבודדת למרגלות הרי הפירנאים, עובדת כרועת צאן, וכותבת.

כי מדובר בספר מופת, גאוני, חד־פעמי, יוצא דופן, בלתי נתפש!

האם יש לי עוד סופרלטיבים לקשור אליו? כן, בשפע, אבל אנסה, בזהירות רבה, להסביר מה בו כל כך מסעיר לי את הנפש ואת הלב, ובה בעת לא להסגיר שום דבר מסודותיו.

קודם כל, מדובר בנובלה ייחודית ביותר.

היא מורכבת כולה ממונולוגים של דמויות שונות, שכל אחת מהן בתורה תורמת עוד זווית ראייה לסיפור המסתורי והמוזר שמתגלה בו, עד – כך אפשר להבין – הפענוח הבלתי נמנע שמגיע לקראת סופו. (אם יותר לי, אזכיר בלי להצטנע כי ב־2003 ניסיתי לעשות מהלך דומה בספרי שירה והירושימה, "כרוניקה של מוות ידוע מראש, סיפור שהמוות הוא ראשיתו והמשכו ברשומון ייחודי, המאיר גם פינות חשוכות בחייהם של אלו שסבבו אותה", ספר שזכה באחת הביקורות לכותרת "מסע ספרותי מהפנט"…)

אחרי אקורד השיא הרגשי של כמו בהמות, אחרי שחשבתי שזהו, זה הסוף, מגיע עוד פרק קטן, עוד מנגינת סיום מרעישה ששוברת את הלב.

הדמות הראשונה שהמונולוג שלה נמסר היא זאת של מורה. הסיפור מתחיל במילים "הוא היה תלמיד שלי. בטח עברו עשרים שנה מאז. בכיתה של כמה שכבות גיל. ביסודי".

המורה נחרצת מאוד. קולה נשמע בבירור, ואלה בעצם תשובותיה, כמו של כל שאר הדוברים שיגיעו בהמשך, לחוקרים מהמשטרה שמתשאלים אותם על אותו תלמיד לשעבר שלה. היא מנסה שוב ושוב להסביר שדעתה על אותו אדם הייתה ברורה כבר אז, ועכשיו כולם יכולים רק להיווכח שצדקה. אף על פי שאימו סירבה לשמוע בקולה של המורה.

התלמיד "לא סיים את היסודי", היא אומרת, ומוסיפה, "זה – איך לומר – זה הסתבך".

חשוב לה להסביר: "לא בגללו, לא, איתו בסופו של דבר היה די קל. אבל עם אמא שלו… היא פשוט לא הסכימה לקבל את מה שהמלצנו. היא לא רצתה. סירבה למסלול המוצע, מה שנהוג במקרים כאלה. היא נסגרה, נאטמה לחלוטין, מאותו רגע הוא לא הגיע יותר לשיעורים".

מה הציעה המורה?

התערבות של הרשויות, כי "לבחור הזה – זה שקוראים לו הדוב – תמיד הייתה מוגבלות שכלית חמורה מאוד. ובגלל המוגבלות הזו הוא היה לחלוטין א־סוציאלי".

אבל האמא שלו סירבה להפקיד אותו "בידי מטפלים מוסמכים בזמן" כפי שיעצה לה המורה.

רק לקראת סופה של הנובלה נבין את עמדתה של האימא. מה היא חשבה על הצעותיה של המורה, ומדוע.

ובכן, יש לנו כאן גבר (בוגר, לפני עשרים שנה היה תלמיד בבית הספר היסודי!), ש – כך נודע לנו כבר מהפרק הראשון, מדבריה של המורה – גידל איזו ילדה קטנה שהסתיר במערה. מי הילדה הזאת? האם הוא אביה? אז מי בעצם האמא שלה, והיכן היא? אולי היא בתה של האם, כלומר בעצם – אחותו?

מה פתאום החזיק אותה במשך כמה שנים במערה, בלי שמישהו ידע על קיומה? האם גנב אותה? אבל מתי ואיך? הרי הוא גר עם אמו על ראש ההר, מבודד, לא יוצא ולא בא בין הבריות…

מה פשר הסיפור המוזר הזה?

בין הפרקים, בין העדויות של האנשים השונים שראו את "הדוב" ואת אמו, מארייט, יש פרקונים קצרים. הנה הראשון שבהם:

רק לקראת הסוף אפשר להבין את הקשר העז, החשוב, שיש בין הקטעים הללו על הפיות לבין שאר הסיפור, והקשר הופך את הקרביים.

כי מה שנראה כמו אגדה ילדותית, חסרת פשר ולא ברורה מתגלה כמפתח שאתו אפשר להבין את הסיפור כולו.

מדהימה החוכמה והכישרון הסיפורי של ויולן ברו, מפעימה יכולתה ליצור עלילה שלמה, עוצרת נשימה, שפתרונה מזעזע, וכל זאת – באמצעים פשוטים כל כך, לכאורה. אנחנו מכירים את כל אחת מהדמויות המעידות על האיש המכונה "הדוב", לומדים עליו מנקודות המבט השונות של אנשים שכל אחד מהם מכיר פן אחר שלו, ולאט לאט מבינים מי הוא, מי הם, מה קרה בעצם.

והתשובה, שפתאום נעשית כמעט מובנת מאליה, מפלחת את הלב. ועושה את זה בפשטות מינימליסטית. יש בסיפור הזה גם אמירה חברתית נוקבת וחשובה.

זוהי יצירה גאונית. לא פחות!

הוצאת תשע נשמות, 2026
מצרפתית: אריקה מחיה
131 עמ' (כולל אחרית דבר של המתרגמת, שמבארת סוגיות שונות בתרגום).

Bérot, Violaine
Comme des bêtes