ישנם רגעים, מצבים היסטוריים, שבהם התעקשות על חופש הביקורת והימנעות מהכרזה על אמונתך פירושן רק חולשה ואנוכיות והחמצה מוחלטת.
כוונתי היא לרגעים ומצבים היסטוריים שבהם החירות עצמה, ובתוכה גם חירות האמן, נתונה בסכנה. זהו אקט ריאקציונרי, חסר מצפון והתאבדותי, והאינטלקטואל חותר תחת קיומו שלו אם בשל הצורך שלו בחירוּת הוא משחק לידי האויבים ורוצחי החירות.
אויבים אלה שָׂשׂים במיוחד למצוא אינטלקט שאינו מחשיב דבר מלבד עמדה אירונית הראויה לו, שבז להבחנה בין טוב לרע, שרואה בהתעמקות ברעיונות כמו חירות, אמת וצדק עניין "בורגני".
במצבים מסוימים מחובתו של האינטלקטואל לוותר על החירות שלו. מחובתו למצוא אומץ כדי לאשר רעיונות שלדעת סנובים אינטלקטואליים אפשר לפטור במשיכות כתף. חוויתי זאת באמריקה כשדיברתי על דמוקרטיה ועל האמונה שלי בדמוקרטיה ואיזשהו עיתונאי מלומד, שביקש לזכות באהדת הביקרות, טען כי הבעתי רעיונות של "המעמד הבינוני". הוא ביטא תפיסה כוזבת וריאקציונית של הבנאלי, תפיסה מוטעית שכבר הכרתי מקרוב מדי באירופה.
האם יש לך דוגמות ישראליות?
נדמה לי שלספר כזה, שלו נכתבת סקירה מעין זו נדרשת, לדעתי כמובן, איזו דוגמה רלוונטית מישראל, לא על איזה עיתונאי נפוח אי שם.
עיתונאי נפוח?! תומס מאן!
את כתבת בדוגמה שלך על עיתונאי שטען שאת בורגנית, או שמא כל הטקסט הוא ציטוט מהספר? אם כך זה לא היה ברור.
ציטוט
לא, העיתונאי בדוגמה שהבאת. אלא אם כן כל הרשומה היא ציטוט מתומאס מאן, אם כך, זה לא ברור דיו.
מדובר בציטוט מתוך הספר של תומס מאן. כל יום שישי עולה ציטוט, בלי פרשנות נוספת.
חבל שלא נכתב כך לפני, כך היתה נחסכת מבוכה מיותרת.
מקווה שתתגבר
חחחחחחחח