ארכיון תגיות: הוצאת קתרזיס

ורד שם טוב, "גוף זרה" (וגם כמה מילים אישיות)

הספרייה העירונית בקריית אונו אירחה ב־26 באוגוסט ערב שהשתתפו בו חמש משוררות: קלרינה פריבורקין, שיזמה את הערב, ורד שם טוב, חגית בת אליעזר, נגה ספיר שצברג, ואנוכי.

נושא הערב היה – הגוף. הגוף הנשי, כמובן. כל אחד מהמשוררות קראה משיריה, ואלה דיברו על הזדקנותו של הגוף, על פגיעותו, על הקושי והחדווה שטמונים בו. כולן גם דיברו – סיפרו על ההשראה לשיריהן, ועל משמעויותיהם לגביהן. 

בהגיע תורה של המשוררת ורד שם טוב, היא הייתה אחרונות הדוברות, היא סיפרה באומץ, בכאב, בגילוי לב, בעוצמה, על המאבק המתמשך שהיא מנהלת כל חייה עם משקל גופה, צורתו, גודלו. איך בילדותה, כשרקדה, ידעה היטב מדוע מציבים אותה תמיד בשורה האחרונה. איך ניסתה שוב ושוב, בשיטות שונות, לציית לנורמות: לרזות! 

איך למשל השתתפה בקבוצות "תמיכה" שונות, שנועדו לעודד נשים לעשות את הדבר הכי חשוב בחיים: לרדת במשקל. כמו בפגייה, אך להפך: שם עלייה של 100 גר' של פג מתועדת בשמחה, כאות להצלחה, ואילו בקבוצות השקילה כל עלייה כזאת נתפסת ככישלון מר, כהשפלה. את טקס השקילה היא מכנה "סקילה":

שוב ושוב היא מתארת בשיריה את מפחי הנפש, והכאב: 

את החשש המחריד, שמא תדמה לאמה:

היא קוראת שיר שהשראתו הייתה תוכנית טלוויזיה שבה נשים הסבירו עד כמה הן מייחלות לרזות. עד כדי כך שאם מישהי חולה מאוד, היא מתנחמת בכך שלפחות ירדה במשקל(!), כן, כל כך קיצוניים התכתיבים הללו, שנשים מקבלות על עצמן, על גופן.

המילים "כבר לא", החותמות את השיר, הן בעצם מה ששם טוב רוצה לומר – לעצמה ולנו, הקוראים. (בעיקר – הקוראות!): אני מקבלת את עצמי. אני לא מבזבזת יותר שנים מחיי על המאבק הזה, על הכאב (על השנאה העצמית!).

כן, כן, היא כמובן צודקת כל כך. תנו לנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, גם אני מצטרפת אליה. ויודעת היטב, בתוך לבי, שמבחינתי זה שקר. שאני עדיין שם, כמו נשים רבות אחרות, שהן – איך נאמר זאת, בפשטות, ולא בעדינות – שמנות.

אני מעלה כאן תצלום שלי משנת 2003. השנה שבה חיי, כך חשבתי אז, קרסו. השנה שבה האימא שלי הודיעה לי בשיחת טלפון שאם לא אכחיש את מה שאמרתי סוף סוף בפה מלא, בקול רם: "אבא (בעלך), פגע בי, ואת הרי יודעת את זה וידעת תמיד" היא לא תדבר איתי יותר לעולם. 

ואכן, כמתואר בספר שלי יופי לי, יופי לי, היא לא דיברה אתי כמה שנים. ולא רק היא. בבת אחת כל בני המשפחה הגרעינית ניתקו איתי מגע. 

אחר כך היה ניסיון פיוס שלא צלח, כי התבקשתי לא "לנקות את השולחן", אלא פשוט – לעבור לשולחן אחר. ככה, במפורש. ושם, סביב "השולחן החדש", להמשיך ביחד להתעלם מהאמת, להתכחש לה, להתנהג כמו המשפחה המושלמת שכולם רצו להאמין בה, להמשיך להעמיד פנים. 

בתקופת השבר הגדול היו גם הגירושים, שעברתי כמובן בלי תמיכה של המשפחה הגרעינית (אבל היו בחיי אנשים אחרים, שאהבתם אפשרה לי לשרוד). 

האם ייסורי אותם ימים הם הסיבה שנראיתי כך, באותה תקופה?

אני מודה שכן, יש בי מידה רבה של גאווה על המשקל הרב שהצלחתי להשיל לפני חמש־שש שנים, בהחלטה של רגע. יום אחד אמרתי לאריק, אהוב ליבי, ש"הפאזה הַשְּׁמֵנָה הסתיימה", וזאת – עוד לפני שהשלתי אפילו גרם אחד. 

התהליך היה ממושך ולא קל. (ולא, לא עשיתי את זה בעזרת התערבות חיצונית כלשהי. רק עם הקפדה יתרה, אולי מוגזמת, על עקרונות התזונה של ברנשטיין). 

השבוע פגשתי אישה ששירתה איתי בחצרים, בשירות החובה של שתינו. "לא השתנית בכלל!" היא אמרה. חשבתי – אילו רק ראית אותי לפני כך וכך שנים, היית אומרת בליבך – איזו זוועה. מה קרה לה.

הנה תצלום עכשווי, מתוך מפגש עם קוראות, בדיור המוגן "אחוזת צהלה" בתל אביב:

אז מה – למדתי לקבל את הגוף שלי? אני יכולה לאמץ את דבריה של ורד ולומר לעצמי בפה מלא – "כבר לא"? האם המאבק הסתיים?

לא ולא. 

הוא תמידי, ומתמשך, ומייסר. מודה: כשאני מביטה בתצלום האחרון כאן, אני רואה אישה שמנה. זאת האמת העגומה. וְהָאֵימָה שמא הקילוגרמים ההם ישובו, מלווה אותי בכל רגע בחיי, כל הזמן. אני יודעת היטב: זה יכול לקרות, די מהר ובקלות. 

אין לי מושג איך באמת נפטרים מהפחד הזה, איך משלימים עם האוכל, איך לא רואים בו אויב מפחיד (ונחשק!). אפשר בכלל ליהנות ממנו? ממש, עד הסוף? 

זאת שאלה רטורית. 

אני חוזרת וקוראת את שיריה של ורד שם טוב, בהבנה, בהזדהות, בכאב.   

 

הוצאת קתרזיס, 2024
ערכה: נעה שבתאי
84 עמ'

 

(נ"ב: חודשים חלפו בין כתיבת הרשומה שלעיל, לפרסומה. נבהלתי כשאריק הפטיר, אחרי שקרא את הטיוטה, "איזה אומץ יש לך"… אומץ? האומנם?)

עינת לביאד, "בדק בית": השבר תם

המוטו של ספר השירים של עינת לביאד לקוח מתוך שיר של פניה ברגשטיין, "שתלתם ניגונים בי, אמי ואבי", שבו נזכרת ברגשטיין בהוריה ובכל מה שהנחילו לה לפני שנים רבות, ונשאר בנפשה לעד. המוטו מיטיב לשקף את רוחם של רבים משיריה של לביאד, אלה המוקדשים להוריה, לאובדנם, לגעגועים אליהם, לצער שאין לו נחמה. "מי ינחם אותי על מותך, אמא / עכשיו כשאת אינך?" פונה הדוברת אל האם הנעדרת בשיר "עכשיו, כשאת אינך". כמה מר הצער שבו דווקא האדם היחיד שיכול היה לשכך אותו במעט הוא זה שהיעדרו גורם לַצער…

בשער שנקרא "כאבי פנטום" אנחנו קוראים על אותו חסר שהאדם שחש בו מתייסר ממנו כל כך: "איך זה שהחלל שהשארת פה / התמלא עד אפס מקום?" הדוברת שואלת את אימה, ומדגימה את תחושת החסר והיתמות הבלתי נסבלת בשאלה שלעולם כבר לא תוכל לקבל עליה תשובה: "תגידי, מכניסים או לא מכניסים / נענע לפלפלים ממולאים?" 

את כאבי הפנטום היא מרגישה כמו אחרי עקירה של שן בינה שממשיכה להכאיב גם כשכבר איננה שם, כמו "ביום בו אמא שלי / נעקרה". 

היא מזדהה עם האם: גם השיער שלה מכסיף, ואפילו למדה כביכול את הלקח: היא לא צובעת אותו, כדי ש"אלי הוא לא יגיע כמו אלייך / בהפתעה": הוא, כלומר הקץ החטוף, הלא צפוי. כמה הזדהות היא חשה עם האימא, ואיך לא ידעו ולא הבינו שסופה קרוב, "שאת הולכת ומתקרבת / אל תאריך התפוגה"… 

גם על אביה היא מתאבלת בשיריה. תוהה "מה חשב אבי ומה הוא ידע / כשהלך והלבין בין סדיני המיטה?" ומה הוא חש ברגעיו האחרונים, "האם נסק למעלה? האם נשמט?"

על קיומו של הכאב, על עוצמתו, למדה לא רק ממות הוריה, אלא גם מאחרים. למשל – מהמורה שלה לאנגלית שפעם "הסתכלה מהחלון / על מגרש החניה או על משהו אחר" והודיעה פתאום לתלמידיה היא "חייבת ללכת". היא מזדהה עם המורה, מבחינה ברגשותיה, בניגוד לחבריה הצוהלים, כי ההפסקה התארכה להם – קשובה, רגישה, חשה ש"בלי לדעת, היא לימדה אותי גם איך זה נראה // כשאבל נושך".

בשער הנושא את השם "ראי ראי" כותבת לביאד על פחדים: "זה כלום, / זה רק התקף חרדה"; "דכדוך חורף הוא תופעה / מוכרת ומקובלת, / לא תסמין מאובחן"; על הכמיהה להגר: "להעז לעזוב / לפני / שיגיע הקור הגדול"; על חרדותיה הקשורים בבנה: "ואם תחליט להיות נזיר, / סיפן, אצטרובל או כוכב?" ובבתה, בשיר "אחד בספטמבר" שבו היא מרגישה כמו יוכבד שמשלחת את הפעוטה שלה "אל הלא־נודע", "בתוך אוטובוס ההסעה"; בשער "חור שחור" היא רומזת על כאבים נושנים שבהם "רק במבט לאחור הצלחתי לחבר את כל הנקודות המפוזרות / לנקודה אחת ברורה. / רק בדיעבד הבחנתי שכל הנקודות / היו נורות של אזהרה". 

בשורות האחרונות של השיר הזה אפשר להבחין באפיון בולט שקיים ברובם: אמנם שירתה של לביאד אינה מחורזת ואינה שומרת על משקל קבוע וברור כלשהו, אבל היא מעלה על הדעת את דבריו של ט"ס אליוט: 

the ghost of some simple metre should lurk behind the arras in even the 'freest' verse

 כלומר – גם במארג של שירה הכי "חופשית" חייבת לארוב רוח הרפאים של המשקל: יש לחוש במידה כלשהי של מוסיקליות ביצירה שמבקשת להיקרא שיר.

בשירים הללו רוח הרפאים הזאת קיימת. למשל – בשיר "ויזרח השמש", החותם את הקובץ:

"כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים
 פָּנִים אֶל פָּנִים
וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי" 

                                      (בראשית, ל"ב,ל"א)

יָבוֹא מַה שֶׁיָּבוֹא,
יֵלֵךְ מַה שֶׁיֵּלֵךְ,
אֶרְאֶה מַה שֶׁאֶרְאֶה,
כְּבָר שָׂרִיתִי עִם כְּאֵב.

הַמָּחָר הוּא הַמָּחָר,
הָאֶתְמוֹל הוּא הָאֶתְמוֹל,

וְעַתָּה עוֹלֶה הַשַּׁחַר.
תַּם הַשֶּׁבֶר הַגָּדוֹל.

                

יש בשורות הללו מקצב ומוזיקליות, שמהדהדים גם בקודמותיהן.

למשל – בשיר הראשון בקובץ, שבו החריזה בין "געגועים", "ארבעים", "אלוהים", "רגעים", "ממולאים" משמשת מעין עמוד שדרה צלילי. 

או בשיר "נקודת המראה" שמחולק לארבעה בתים ובכל אחד יש שתי שורות מחורזות. 

או בשיר "נהרה" שגם בו המוזיקליות שבחריזה – אחים־כעכים, תפילה־בחילה, מהומה־נחמה, לחדול־הגדול – מחזיקה הכול.

סממנים מוזיקליים דומים מופיעים בשירים רבים בספר.

המוטו של השיר האחרון הוא כמובן אזכור של הפסוק שבו יעקב נאבק במלאך וראה את אלוהים "פנים אל פנים", אבל ניצל. הדוברת מספרת בשיר שעם הכאב הגדול כבר התמודדה – קראנו עליו עד כה – והיא משלימה עם גורלה ועם מה שמצפה לה. הגענו אל העמוד האחרון. יש לקוות שהשבר הגדול תם לעת עתה.