את כיכר מלכי ישראל, כפי שנקראה כיכר רבין בילדותי, אהבתי לפקוד שלוש פעמים בשנה. אמנם חציתי אותה בכל יום כשהלכתי לבית הספר, אבל בשלוש הפעמים האלה הייתי בא אליה במיוחד: בחורף, אחרי שמשאית מיוחדת הביאה ערימת שלג מהחרמון ופרקה אותה באמצע הכיכר (לא חשוב שהשלג כבר נהפך עד מהרה לקרח ואחר כך לשלולית — זו עדיין היתה נחמה פורתא על כך שבתל אביב אין שלג); בשבוע הספר העברי ובימים שבין יום הכיפורים לסוכות.

בימי תשרי האלה הכיכר היתה שלנו, כלומר של דתיי תל אביב: אפשר היה לפגוש בה ילדים אחרים מבית הספר הממלכתי־דתי שבו למדתי, או אנשים מבית הכנסת, או מסורתיים ואפילו חילונים, שבוודאי השתאו — כך חשבתי וקיוויתי בלבי — למראה הילד שיודע לבחון במיומנות את כשרותם של אתרוג ולולב ולבחור את המהודרים ביותר.

אהבתי את הכיכר גם מפני שבימי היריד האלה היא הביאה לעיר משב של טבע: ענפי דקלים לסכך ולולבים, אתרוגים, הדסים, ערבות קוישעלעך — אוגדן קלוע מעלי לולב בצורת וי, שבימינוֹ הדסים, בשמאלו ערבות ובאמצע הלולב עצמו. זה היה אירוע יוצא דופן לא רק בעיר הגדולה, אלא גם בשגרת המצוות. אין חג טבעי מסוכות, דבר הלמד מעניינו במקרא: "אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי — בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ — תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים […] וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ-מג). האתרוגים, במיוחד בעלי הפיטם, נעטפו בזהירות בפשתן צהבהב והונחו בכלי כסף, כמנהג ישראל סבא. מה נהדר היה מראה עזרת הגברים בבית הכנסת ביום הראשון של סוכות, כשכולם באו עם ארבעת המינים שלהם והוא נהפך למעין חממה.

גם הסוכה שהקמנו על גג הבית המשותף בתל אביב הייתה עשויה עץ – אמנם דיקטים, ובכל זאת עץ. הסכך לא היה כפות תמרים כמו בסוכות של ילדים אחרים בכיתה, אלא לייסטים ישנים מהנגרייה של אבא, שאוחסנו כל השנה בבוידם וקצת התביישתי בגללם. אבל ממילא כיסינו את הסוכה בקישוטים רבים כל כך, בעיקר מתואצת בית, עד שהסכך בקושי בצבץ. לילדים אחדים אמנם היו סוכות מכוסות בסכך טבעי באמת, אבל לרבים מהם כבר הייתה "סוכה לנצל": מסגרת של ארבע יתדות פלדה מכוסות בפלסטיק, וביניהן יריעות ברזנט, בד או ניילון; סוכה נוחה לפירוק והרכבה שדהומצאה כנראה בשנות השישים והשימוש בה התפשט במהירות בשנות השבעים. קשה להאשים את מי שבחר בפתרון הזה: גם אני לא הייתי יודע להרכיב ולפרק סוכת עץ, ולא לכולם יש זמן להתעסק בזה כבר ממוצאי ראש השנהץ

אבל סוכות הפלסטיק היו רק ההתחלה. משנות השמונים ואילך, גם את ארבעת המינים התחילו לעטוף בניילונים: במקום הפשתן העדיף מלופפים האתררגים בספוג פלסטי, ההדסים והלולבים אטומים בשקית ניילון – אחרי שתלמידי חכמים בדקו את כשרותם – ורק הערבות, המהירות לנבול, נמכרות בנפרד. כל שלושת המינים נכנסים יחד למארז פלסטק שקוף שיוצר הרחק מכאן. החידושים הללו היו כמובן רק יישום נקודתי של מהפכת הפלסטיק הכללית שהתרחשה באותן שנים, ואפילו קודם לכן. בילדותי המוקדמת ביותר, במכולת שלנו בתל אביב, ברחוב ש"ץ פינת גוטליב, עוד עטפו בני הזוג צור, ניצולי שואה מבוגרים, חלב ולקֶרדה בנייר עיתון, והתקמצנו בשקיות ניילון; מי שרצה דווקא שקיות כאלה היה הולך לסופרמרקטים המעטים שכבר היו בעיר. אינני יודע בדיוק איך קרה שהניילון עטף אחר כך, בשנות השמונים, את כל ישראל, כמו שבני הזוג כריסטו עטפו מבנים מפורסמים בעולם.