בשיכון המוזנח ברחוב "מגן אברהם" ביפו, שהיה בזמנו בסיס חיל האוויר "מחנה אריאל", בילתה עופרה עופר אורן את שנותיה הראשונות
רחוב בעל רחוב בעל הטורים 5 צילום: אביבה עין-גיל
השיכון ברחוב מגן אברהם צילום: אביבה עין-גיל
בעיה נושנה היא בכל מנהיגות: האם יש לעשות את הטוב בעיני העם, או את הטוב ביותר לעם; ואם נוהגים על־פי הכלל האחרון, מי קובע מה טוב לעם?
במנהיגות מוחלטת אין בעיה: ממילא המנהיג עושה את הטוב בעיניו, שהרי “הוא העם”. הבעיה נוצרת דווקא בדמוקרטיה, שהיא על־פי הגדרתה שלטון העם, ובעיקר בדמוקרטיות החסרות מסורת ארוכה, או נעדרות חינוך אזרחי ראוי ומקיף לנורמות מקובלות.
[…]
התנאי הראשון לפנייה אל העם בסגנון של דמוקרטיה משכללת, להבדיל ממשקפת, הוא שהשלטון עצמו יהיה שלטון חושב, מתכנן לטווח ארוך, ועם זאת – כדי לא לאבד אף לרגע את צביונו הדמוקרטי – פועל על־פי נורמות שלטוניות תקינות ומחמירות. אפשר לכנות שלטון כזה בשם “שלטון לומד ומלמד”.
[…]
העליתיוּת אינה בשום פנים היפוכה של דמוקרטיה. העליתיוּת היא עצם השאיפה לתקן, לשכלל, לעשות טוב יותר עתה ולעתיד ולכל השנים קדימה, במיסגרת הדמוקרטיה ותוך התייעצות. העליתיות היא, בראש בראשונה, חשיבה. היפוכה הוא חוסר מחשבה, חוסר תיקון, השארת דברים במצב בלתי מוגדר, בילבול ציבורי, חוסר מידע או סילוף מידע – ובהיעדר נורמות מוצקות פירוש הדבר, למעשה, כיבוי־שריפות מתמיד, שהולך ונעשה קשה יותר ויותר ממשבר למשבר.
[…]
על מה יכול, איפוא, השלטון בישראל להישען בבואו להנהיג, איזו דמוקרטיה הוא יכול לקיים, ומה יש בידו מחוץ לסקר?
אצלנו, כידוע, אין חוקה; וזה אחד המצבים שנקלעו אליהם בשל אי־היכולת להגיע להסכם על עקרונות שיהיו מקובלים גם על הדתיים. אין לשלטון בישראל, איפוא, מה שקיים־ועומד לשלטון האמריקני: חוקה ברורה, על כל התיקונים והתקנות שהוכנסו בה במשך שנים של שלטון דמוקרטי.
[…]
העם, בחלקו הגדול, אינו יודע כלל מהן הנורמות הרצויות במשטר המתוקן, ובתי־הספר אינם מלמדים דיים, או שאינם מסוגלים להתמודד עם סוגיות אקטואליות – ונשארים במסגרת הקרה של “העברת שיעורי אזרחות”, ר"ל, לא בכולם מצויים מורים ברמה מספקת לביסוס הנורמות הללו ביסודות חיים וחברה. שמעתי לא־מכבר נער מבית־ספר תיכון (!) האומר במצוקה אמיתית: “איזה ברדק המדינה, כל אחד מדבר מה שבא לו, כל אחד מפגין, הורסים את הדמוקרטיה…”
[…]
המאבק הפוליטי רחוק מכל דיון רעיוני, והפך להיות תחרות פשוטה על קולות.
שולמית הר אבן, "דמוקרטיה: תמונת מצב" ידיעות אחרונות, 12.10.86
רשימת הצעות החוק, ההחלטות, התקציבים, השינויים הפרסונליים, המעשים וההימנעות מעשייה שמפורטת בעמודים האלה מזעזעת כשלעצמה, אבל היא עוד עושה חסד גדול עם הממשלה הנוכחית. היא רק הביטוי הטכנוקרטי הראשוני, קצה הקרחון החשוף של תפיסת עולם מגובשת, שמתנגדת באופן עמוק לכל חירות, מעורבות או כוח בידי נשים. זו רשימה מבהילה, אבל מבהיל הרבה יותר לחשוב כיצד היא תתארך ותתפתח מרגע שיוסרו המחסומים המשפטיים והפוליטיים שעוד מחזיקים מעמד.
המשיחיות והדתיות הקיצונית אינן מתבטאות רק בייהוד השטחים, בבנייה מחדש של הר הבית או בהגדלת קצבאות האברכים. הן טומנות בחובן, מעצם הווייתן, גם "החזרה" של הנשים למעמדן הישן בהיררכיה הפטריארכלית. בראש ובראשונה הרחקה שלהן מכל השפעה או מעורבות במערכת השלטונית, אחר כך בתוך הבית פנימה. לא בממשלה, לא בצבא, לא בפיקוח הרגולטורי, לא בהנהגה של חברות ציבוריות, לא בשום מקום שאליו הן הצליחו לחדור אחרי מאבקים קשים וממושכים. נשים מורחקות, בגלוי, ללא הסתרה, מכל שותפות במעגל קבלת ההחלטות.
הרשימה המכוערת שכאן היא רק ביטוי חלקי למצע האידאולוגי של הקואליציה, שהיטיב לנסח אבי מעוז: "התרומה הגדולה ביותר של נשים למדינה היא שהן יינשאו ויגדלו משפחה". הדברים האלה, כמו גם הגזענות והמיזוגיניה הבוטה שנדפו משלל התבטאויות אחרות שלו ושל חבריו, לא הרחיקו אותו מהשררה. להפך. הוא ממשיך להחזיק בעמדת הכוח, מרופד ב־285 מיליון שקל שיוקדשו למירור חייהם של כל אלה שיבקשו לבנות כאן חברה שוויונית.
הקואליציה הנוכחית יושבת על מסד של עליונות דתית ותפיסת עולם אנטי־נשית עמוקה. בכל הקשור לזכויות נשים ולמעמדן, הממשלה הזו היא ממשלת ריאקציה שלא היתה כמוה בישראל. להבדיל מכל הממשלות בעשורים האחרונים, לרבות אלה של בנימין נתניהו, היא כלל לא הציבה לעצמה את קידום הנשים כיעד. אין אפילו מראית עין, והתוצאה היא רגרסיה מהירה וכואבת. וכמעט מטריף לראות איך החברות המעטות שנותרו בממשלה לא רק שלא נאבקות למען נשים, אלא נותנות יד בגלוי לרמיסת הישגיהן.
רק שבעה חודשים חלפו מהשבעת הממשלה, והם הוקדשו בעיקרם לריסוק מערכת המשפט. אם הריסוק יצליח, הקואליציה החרדית־משיחית תתפנה לרסק עוד יותר את מעמדן של הנשים בישראל, בחסות התקרבנות מתמדת, תחושת עליונות ושליחות אלוהית. רק מאבק נחוש יעצור את השיטפון.
ישראל עמדה לחתום על אמנת איסטנבול, יוזמה בינלאומית למאבק באלימות כלפי נשים שמאגדת כבר עשרות מדינות, ונסוגה בלחץ הציונות הדתית.
הקואליציה הסכימה לתקן את חוק איסור אפליה כך שיתיר להפלות במתן שירותים ובמכירת מוצרים מטעמי אמונה דתית, ויאפשר אפליית להט"בים, ערבים ונשים (בגלל לבושן, בסירוב למכור אמצעי מניעה וכו').
הממשלה גנזה את היוזמה להאריך את חופשת הלידה לאבות בשבועיים (שאותם לא יוכלו להעביר לאם), שנולדה בממשלה הקודמת.
התקציב שהוקצה למאבק באלימות במשפחה ב־2023 עומד על 230 מיליון שקל – 20 מיליון שקל פחות מהמלצת מבקר המדינה.
הצעות חוק של משה גפני ואחרים מבקשות לחייב שעות רחצה בהפרדה מגדרית בחופים, בגנים לאומיים ובשמורות טבע, שלא יפחתו מ־15% משעות הפעילות.
המל"ג מרחיבה את ההפרדה באקדמיה, והוחלט להקים שלושה קמפוסים חדשים ללימודים בהפרדה מגדרית, מתקציב המדינה.
הצעת חוק של ח"כ אוריאל בוסו מבקשת לאסור תפילה מעורבת בכותל, ולבוש לא צנוע, קריאה בתורה ותקיעת שופר בעזרת הנשים. העונש: חצי שנת מאסר או קנס של 10,000 שקל. הוקפאה בזכות הלחץ הציבורי.
בלחץ השר איתמר בן גביר, הקואליציה מפילה את חוק הפיקוח האלקטרוני למניעת אלימות נגד נשים, לאחר שכבר עבר בקריאה ראשונה בממשלה הקודמת.
הצעת חוק של טלי גוטליב מבקשת לבטל את האפוטרופסות על ילדים עד גיל 6, שניתנת כיום באופן אוטומטי לאם.
הצעת חוק של ח"כ אריאל קלנר מבקשת לחסום תרומות לעמותות מ"ישות מדינית זרה" – מדינה, האיחוד האירופי או האו"ם, למשל, ומסכנת את קיומם של הארגונים החברתיים, כולל ארגוני הנשים.
הבטחת הבחירות הגדולה לחינוך חינם מגיל 0 מומרת לנקודות זיכוי להורה עובד. נשים שמטפלות בילדים בבית (עבודה שקופה) לא ייהנו מנקודות הזיכוי.
השרה לקידום מעמד האשה מאי גולן גונזת קמפיין שנועד לעודד נשים להתמודדות בבחירות המקומיות.
בן גביר מגיש את חוק הפיקוח האלקטרוני בגרסה מרוככת, שתקשה להוציא צו לאיזוק גברים אלימים.
מנהלת הרשות לקידום מעמד האשה איילת רזין בית־אור נאלצת לפרוש אחרי שנה וחצי בלבד, לבקשת השרה מאי גולן — שזה הצעד הראשון שלה בתפקיד.
בן גביר חושף רפורמה שעיקרה הקלה בקבלת רישיון לנשיאת נשק לכל מי ששירת כלוחם. אם תושלם היא עתידה להוסיף עוד עשרות אלפי רישיונות ולפגוע באופן קשה בביטחון האישי של נשים במרחב הציבורי ובבתים אלימים.
אכיפת חוק הזנות הידרדרה השנה לשפל חסר תקדים של 534 קנסות בלבד לצרכני זנות בחצי השנה החולפת, לעומת 2,840 קנסות ב־2022.
אבי ("התרומה הגדולה של נשים למדינה היא שהן יינשאו ויגדלו משפחה") מעוז מוציא לדרך את הרשות לזהות לאומית יהודית, שתספק אמצעים לקידום הדתה ולמעקב וניטור של פעולות לקידום זכויות נשים, להט"ב ומיעוטים.
נציב שירות המדינה דניאל הרשקוביץ מודיע כי טפסים, מודעות ומסמכים רשמיים מטעם הנציבות ישתמשו מעתה בלשון זכר בלבד. ההחלטה תמנע פנייה ישירה לנשים באמצעות לוכסן (מהנדס/ת, מתכנת/ת וכדומה).
החוק להחמרת ענישה בעבירות מין על רקע לאומני, שמבחין בין מניעים לתקיפה, עבר בקריאה ראשונה. ההחמרה ה"לאומנית" הופכת עבירות מין "רגילות" לפחותות בחומרתן, אף שהפגיעה בקורבן זהה.
אושרה בקריאה טרומית הצעת חוק לפירוק הרשות העצמאית לקידום מעמד האשה והפיכתה לרשות פוליטית הכפופה לשר או לשרה שמחזיקים במשרד.
הצעת חוק של המשרד לשירותי דת מבקשת לתת לבתי הדין הרבניים סמכות לפסוק במזונות ילדים (שכיום נקבעים בביה"ד למשפחה). השינוי יכפיף את המזונות לדיני ההלכה ועלול לשמש מנוף לחץ נוסף על נשים לוויתורים בדרך לגט.
הממשלה חושפת את תוכניתה להוסיף עוד 549 רבני ערים ושכונות, כולם גברים מיותר לציין.
הצעת חוק של שמחה רוטמן דורשת להכפיף רבני יישובים ושכונות לרבנות הראשית כסמכות בלעדית, מה שיעלים פרקטיקות קהילתיות ששילבו נשים בטקסים ובתפילות.
השדולה למען האשה הדתית והחרדית כונסה כדי לדון ב"זכות להפרדה מגדרית", אך ארגוני נשים לא הורשו להשתתף בדיון.
הממשלה מסרבת לקדם הצעת חוק למניעת אלימות כלכלית שעברה בעבר בקריאה ראשונה כחקיקה ממשלתית.
"הפגיעה בנשים מתרחשת כרגע בעיקר בשתי חזיתות. האחת היא המוסדית — יש פה החלשה קריטית של הגופים שפועלים בתחום — הרשות לקידום מעמד האשה, הוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת, הבאה בתור עלולה להיות הנציבות לשוויון הזדמנויות בעבודה. החזית השנייה היא שיש נסיגה בהכרה שיש אפליה של נשים. לא רק שנשים פחות מיוצגות, אלא גם רואים שאין הכרה באפליה שהן חוות — ואם יש נסיגה בהכרה באפליה, מה הסיכוי שיילחמו באפליה?".
מה כוללת הפגיעה המוסדית?
"היא כמובן חלק מהמהלך הגורף של הממשלה של פגיעה במוסדות המקצועיים, בשומרי הסף. והיא מתחברת גם לביטול עילת הסבירות — החשש הוא שאחרי הביטול שלה הדרג הנבחר ייטול את הסמכויות מהדרג המקצועי. ואת זה אפשר לראות כבר עם הרשות לקידום מעמד האשה. זו רשות עם מעט סמכויות, מעט תקציבים, ובכל זאת היא היתה גוף מקצועי שהתמחה בנושאים האלה, שהשמיע קול היכן שצריך, והיא הצליחה לעשות לא מעט במשך השנים, להיות הגוף שאחראי לזכויות נשים, שמספק חוות דעת מגדריות, שמקדם שילוב נשים, ששם על השולחן את כל הנושאים האלה. עד היום החוק העניק את הסמכויות בנושאים הללו למנהלת הרשות, שהיתה צריכה להציג ניסיון של שנים בתחום, וכעת, בהצעת חוק שאושרה בקריאה טרומית, מפרקים את הרשות ומעבירים את הסמכויות למשרד לקידום מעמד האשה, כלומר לשרה מאי גולן, ולמשרד ולשרה אין אותו הניסיון והכלים המקצועיים של הרשות (וגם אם היתה מגיעה שרה עם ניסיון מתאים, הרשות צריכה להישאר הגוף המקצועי). וכל זה קורה כשממילא אין ייצוג מספק לנשים במשרדי הממשלה, בתפקידים בכירים. לפחות היה להן קול מסביב לשולחן דרך הרשות, זה קול קריטי, והוא נפגע עכשיו".
פירוק הרשות הוא אכן דוגמה, כפי שאמרת, להעברת סמכויות מהדרג המקצועי לדרג הנבחר. אבל מה המשמעות של זה בשטח? איפה, למשל, זה ישפיע?
"בואי נסתכל על החוק מ־2005 שמחייב גופים ציבוריים — ועדות חקירה למשל, או ועדת הקורונה של המל"ל — לשלב נשים, וממגוון קבוצות אוכלוסייה. כשהוא נחקק שיעור הנשים בגופים כאלה היה בין 0% ל־10%. הרשות ליוותה את יישום החוק הזה במשך שנים, היו גם עתירות לבג"ץ, ובשיא ראינו כבר ייצוג של 30%-40% נשים. זה קרה בזכות יצירה של מאגר של מועמדות מתאימות לתפקידים שונים, בדומה לנבחרת הדירקטורים. נשים מגישות מועמדות כללית, והרשות לקידום מעמד האשה היא שבוחנת את המועמדות האלה כדי לשלב אותן בגופים ציבוריים. הרשות היא הסמכות המקצועית לכך".
וכשזה יעבור לידיים של השרה?
"כשמאגר המועמדות הזה יעבור לשרה, השיקולים יפסיקו להיות מקצועיים. אז זו דוגמה לחוק שנשים הובילו למען נשים, שסמכות מקצועית דאגה ליישום שלו, ועכשיו התשתית הזאת, שנבנתה במשך שנים, עוברת פוליטיזציה. ולא משנה מי השרה, זה נכון לכל מי שתעמוד או שיעמוד בראש המשרד — נשים שהן לא מהצד הפוליטי של השרה יחששו להגיש מועמדות".
תני עוד דוגמה.
"הרשות נותנת חוות דעת מגדריות על חקיקה — ח"כים שרוצים עמדה מקצועית שמבהירה מה ההשלכות של החוק שלהם על נשים לעומת ההשלכות על גברים, או מה ההשלכות על נשים מאוכלוסיות מסוימות, מקבלים את זה מהרשות. כשזה יהיה כפוף לשרה, הם לא יבקשו את זה, כי ברור שהקריאה תהיה פוליטית ולא מקצועית".
"בדיונים על הקמת הרשות לקידום מעמד האשה ובחוק עצמו יש התייחסות מפורשת לזה שיש אפליה. בחוק החדש שמבטל את הרשות אין שום הכרה באפליה. זה לא קיים"
אילו עוד "שומרי סף" של נשים ייפגעו?
"הפגיעה האנושה הבאה היא בוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת, כבר עכשיו לא מגיעים לדיון בה דברים שצריכים להגיע לדיון. כך, שני גופים שעל פניו יש להם מקום שולי ובכל זאת הם מצליחים לקדם את הנושא ייהפכו לזניחים, כמעט לא קיימים".
ואיך זה מתחבר לביטול עילת הסבירות?
"עד היום ההחלטות שבסמכות הרשות לקידום מעמד האשה היו חשופות גם לפיקוח של בית המשפט. ברגע שהן יעברו לשרה ויבטלו את עילת הסבירות, כל ההחלטות שנוגעות לנשים יהיו מחוסנות מביקורת של בית המשפט. השרה תוכל להחליט כל החלטה, בלי פיקוח. כלומר בינתיים מעבירים סמכויות מהדרג המקצועי לדרג הפוליטי, וברגע שלא תהיה עילת סבירות — ההחלטות של הדרג הפוליטי לא יהיו כפופות לשום ביקורת. אם נחזור למשל למאגר הנשים המועמדות לתפקידים ציבוריים, השרה יכולה לקבל החלטות לא סבירות באופן קיצוני, ולא יהיה מה לעשות עם זה".
נדמה שנשים הן תמיד מהנפגעות הראשונות.
"פגיעה בנשים היא תמיד סמן לנסיגה בדמוקרטיה. כשהממשל האמריקאי בודק אילו מדינות על סף מלחמה או סכסוך, אחד ההיבטים הנבחנים הוא השוויון בין נשים לגברים. הפרדה, למשל, היא סימן לנסיגה משמעותית בדמוקרטיה. אז כן, רשויות שעוסקות בזכויות נשים, שהן ממילא לא מאוד חזקות, לרוב נפגעות ראשונות".
ומהו אותו שינוי תודעתי שדיברת עליו, הנסיגה בהכרה באפליה?
"זה הסיפור המרכזי השני, השינוי בנרטיב של מצב הנשים. יש כעת נסיגה מוחלטת. קראתי לאחרונה את הפרוטוקולים של הדיונים על הצעת החוק להקמת הרשות לקידום מעמד האשה, הצעה שבנימין נתניהו הציג ב־1998 ושהובילה להקמת הרשות. מדברים שם על אפליה ברורה, זה מובן מאליו שיש אפליה, זה כתוב בדברי ההסבר של החוק. כל הרשות הוקמה מתוך הכרה באפליה, וזה קרה אחרי שישראל הצטרפה לאמנה של האו"ם למאבק באפליה של נשים. אז בחוק הקיים מיגור האפליה הוא יעד מרכזי, ואילו הצעת החוק הנוכחית משמיטה את היעד הזה. המונח הזה בכלל לא קיים כאחד היעדים של הרשות, וזה גם לא בא לידי ביטוי בדברי ההסבר לחוק. אין שם שום הכרה באפליה. זה לא קיים".
וזה מתחבר לירידה בייצוג הנשים במשרדי הממשלה, כשרות ומנכ"ליות.
"וזה לא רק עניין מספרי, תראי איזה משרדים נשים מקבלות — כמעט כולם תיקים פחות מרכזיים, חלק מהם תיקים חסרי תקציב וחסרי השפעה בתוך הממשלה. אז יש חוסר הכרה באפליה גם במינויים וגם כאמור בהצעת החוק עצמה שעוסקת בדיוק בנושא הזה. אם לא מכירים באפליה, מה הסיכוי שיאמצו את הכלים הנכונים כדי להתמודד איתה?".
אין בהצעת החוק הזאת שום דבר טוב?
"יש בה התייחסות למאגר מידע שיספק נתונים על מצב הנשים, זה טוב. מחייבים משרדים לעשות ניתוח מגדרי של התקציב, אבל בלי רשות מקצועית מי יעשה את זה? אז כשאת מסתכלת על ההחלשה המוסדית, המכלול הרבה יותר מדאיג מכמה נקודות חיוביות".
ולצד הפגיעה במוסדות והשינוי התודעתי, יש צעדים נוספים.
"חוק בתי הדין הדתיים הוא אחד הדברים המדאיגים. הוא מבקש להעניק סמכויות בוררות לבתי דין כאלה, שבהם כמובן אין נשים דיינות — אז ברור שזה מקום מפלה, והדבר האחרון שצריך זה לתת לו עוד סמכויות. חיזוק בתי הדין הדתיים הוא פגיעה בשלטון החוק — זה פירוק מוסדי, 'תגידי לי באיזו דת את ואני אגיד לך מה הדין שחל עלייך' — והוא פוגע בנשים הכי מוחלשות. ראו למשל שכשפסקו לפי הדין הדתי בהקשר של דיני עבודה, פגעו בזכויות שלהן. כאמור, הנשים הן תמיד מהראשונים שנפגעים".
"אנחנו עדות לתהליך מפחיד ולהידרדרות מהירה בהישגים שכבר הצלחנו לקדם בדרך לשוויון מגדרי בישראל. יש כיום תת־ייצוג בממשלה ובפקידות הבכירה, פיטורים של נשים בכירות ומוכשרות; שורה של צעדים וחוקים שמחזירים אותנו עשורים אחורה, כגון הרצון להרחיב את סמכויות בית הדין הרבני וכעת גם להעביר לו את הסמכות לפסוק בענייני מזונות; יש אוזלת יד במאבק באלימות נגד נשים; רוצים לבטל את הרשות לקידום מעמד האשה ומציעים חלופה שבהגדרתה בחוק לא כוללת התייחסות לשוויון מגדרי, לאפליה ולאלימות נגד נשים; וההפיכה המשפטית כמובן מותירה אותנו חשופות מול שלטון שמבקש כוח בלתי מוגבל ולא רואה את הנשים, לא סופר 51% מהאוכלוסייה.
"אנחנו חייבות להבין את ההשלכות המיידיות של כל הצעדים האלה על האווירה הציבורית. בחברה שבה מפטרים נשים בכירות, מבטלים את הרשות לקידום מעמד האשה ומדירים נשים משולחן קבלת ההחלטות — הפגיעה בנשים בזירות אחרות נהפכת ללגיטימית. זה לא מקרי שאנחנו רואות למשל יותר נשים שנדחקות לאחורי האוטובוס, התנכלויות לנהגות אוטובוס, יותר אירועים בהפרדה שהופכים ללגיטימיים ולצערנו גם עלייה באלימות במשפחה.
"תהליך הפגיעה בזכויות נשים שקורה כאן בחודשים האחרונים פוגע בכל החברה הישראלית, בחוסן החברתי, בערכי השוויון ובתפקידה של המדינה להבטיח חופש וביטחון אישי לכל אזרחית".
"אנחנו רואות נסיגה ברורה בייצוג נשים במוסדות השלטון, אחרי שנים של התקדמות. יש רק שש שרות, ורק שתיים מהן מחזיקות במשרדים שאפשר להתייחס אליהם ברצינות" — תחבורה והגנת הסביבה —"ויש ירידה באופן כללי במספר הנשים בקואליציה".
טוב, בקואליציה יושבות מפלגות שבהגדרה אין בהן נשים. אבל מה המשמעות של כל זה?
"כשהמפלגות הדתיות מתחזקות יש לזה השפעה גדולה בעצירת מהלכים לקידום נשים. המפלגות הדתיות הן החסם הגדול ביותר בפני התקדמות והזרז הכי גדול לנסיגה, וכאשה דתייה זה תסכול קיומי מבחינתי לראות איך הדת נהפכת לכוח הדכאני ביותר נגד נשים. קואליציה שנשלטת בידי כוחות פונדמנטליסטיים מקדמת הרחבה של הסמכויות של בתי הדין הרבניים, לצד חקיקה שתתיר אפליה מטעמי דת, למשל. והיא מדברת בשפה שמכוונת רק לגברים — זה הרבה יותר מהסרת הלוכסן ממודעות הדרושים. יש קשר הדוק בין השפה למציאות, בטח בשפה ממוגדרת כמו עברית. כשאת מסתכלת היום על המרחב הציבורי את רואה מי מחזיקים בעמדות הכוח, ואת רואה מחיקה טוטלית של נשים. ואין לי ספק שגם שינויים בנושא של הפסקות היריון עוד נראה. וישנה הדוגמה של אמנת איסטנבול".
מהי הדוגמה של אמנת איסטנבול, האמנה הבינלאומית נגד אלימות כלפי נשים, שבין השאר קובעת שפגיעה בהן היא בעיה של כלל הציבור?
"על האמנה הזאת, שקובעת סטנדרטים למניעה של אלימות נגד נשים ואלימות במשפחה ולטיפול בנושא, חתומות 45 מדינות, ו־38 מדינות אשררו אותה. טורקיה היתה הראשונה להצטרף — וגם הראשונה לפרוש. הונגריה חתומה על האמנה אבל לא אשררה אותה. פולין אשררה, אבל הפרלמנט הפולני כבר פועל כדי לפרוש. ישראל כמעט הצטרפה, בשלהי ממשלת בנט־לפיד. זה היה מהלך שהובלנו במרכז רקמן, עבדנו על זה שש שנים. כשיאיר לפיד היה שר החוץ, גדעון סער שר המשפטים ומאיר כהן שר הרווחה הם פנו למועצת אירופה כדי שתזמין אותנו להצטרף, ומי שעיכב את זה אז היו כוחות חזקים מימין, אותם כוחות שמרניים שבשלטון כיום ושאז לחצו על איילת שקד, אחרי שהיא עצמה תמכה ביוזמה כשהיתה שרת המשפטים. מי שהוביל את הקמפיין נגד ההצטרפות הוא פורום קהלת, ומי שיצא נגדה בוועדה לקידום מעמד האשה היה שמחה רוטמן. הוא עשה אז מעין כינוס תחת השם 'הקללה מאיסטנבול', והרטוריקה שבה הוא השתמש היא אחד לאחד הרטוריקה שרג'פ טאיפ ארדואן השתמש בה כדי לפרוש מהאמנה, והרטוריקה של ויקטור אורבן ושל המתנגדים בפולין. הסיפור הזה, של חסימת האפשרות להצטרף לאמנה, ממחיש איך הציבור הראשון שנפגע מעליית כוחות שמרניים קיצוניים הוא נשים. ואפשר להסתכל על טורקיה, הונגריה ופולין כדי להבין לאן עוד נלך, מה יקרה לחקיקה שנוגעת לאפליה, לשוויון ולייצוג הולם".
בתוך התהליכים האלה, מה מקומו של הפמיניזם הדתי שצמח מאוד בעשורים האחרונים?
"בשניים־שלושה עשורים אחרונים יש מהפכה של פמיניזם דתי, והנשים שהן חלק מהמהלך הזה מבקשות לתפוס יותר מקום בהנהגה של הציבור הדתי. הפמיניזם הדתי מייצג השקפה מכילה, לא קיצונית, שמבקשת להטמיע ערכים ליברליים. ככל שההנהגה הדתית הגברית מקשיחה את עמדותיה וחוברת למגמות כלל־עולמיות של נסיגה במעמד הנשים ומתקפה דתית נגד נשים, כך הכוחות הנשיים הדתיים מתעצמים. התקופה הנוכחית עשויה להיות נקודת מבחן ליכולת שלהן להשפיע מבפנים כדי להיאבק בהשפעה ההרסנית של הכוחות הפונדמנטליסטיים על היהדות, על הנשים ועל החברה בישראל".
"מנהלים עכשיו דיון על הלוכסן (שמאפשר לפנות במסמכים רשמיים, למשל מכרזים, גם לגברים וגם לנשים), ואנשים חושבים 'מה, זה בסך הכל לוכסן'. אבל לא, זה לא לוכסן, זה חלק מסל שלם של צעדים שישפיעו על חיינו. הלוכסן הזה ישפיע על ההכנסה של נשים, על העצמאות הכלכלית שלהן, על העוני, ואמהות בעוני זה אומר ילדים בעוני.
"כלומר צריך להבין שלהחלטות שנוגעות למדיניות יש השפעה ישירה על החיים האמיתיים. למכלול של כל החוקים והרפורמות השמרניות שאנחנו רואים עכשיו תהיה השפעה ישירה על היומיום שלנו. בתוך עשר שנים נראה צבר של מגמות כאלה — ירידה בהשכלה של נשים, בעיקר בהשכלה גבוהה, עלייה ברצח של נשים, אין ספק שזה יקרה. אולי נראה עלייה בתמותת אמהות בלידה, אולי ירידה בתוחלת החיים של נשים. אני לא יכולה להגיד בדיוק מה יהיה המדד למצב המידרדר, אבל נראה דברים שאנחנו לא מדמיינות".
למה?
"כי עלול להתפתח משבר כלכלי, ויחד עם המשבר הפוליטי הוא יוביל לצמצום במשאבים ציבוריים וזה יפגע בבריאות, בחינוך וברווחה. במצב כזה, של פגיעה בתשתיות האלה בתוך משבר כלכלי וחוסר יציבות פוליטית, יש סבירות גבוהה לפגיעה בבריאות ובתוחלת החיים, וכמובן בהכנסה, בהשכלה ועוד".
וזה כבר לא בגלל הלוכסן.
"לא. זה בגלל השחיקה הגדולה במנגנונים שנועדו להגן על נשים ולקדם את מעמד האשה".
איך נראית השחיקה הזאת?
"צריך לחזור להתחלה. מאז שישראל אשררה את האמנה של האו"ם נגד אפליה של נשים (CEDAW), ב־1991, המדינה הקימה שורה של מנגנונים שפעלו לקידום נשים. מוסדות רשמיים, רשויות מאורגנות שמקבלות תקציב מהמדינה ומתוות מדיניות. זה חלק מהחובה של מדינות שמצטרפות לאמנה, להקים גופים שיקדמו את השוויון בחינוך, בפוליטיקה וכו'. בישראל הוקמו מאז הוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת (92'), האגף לשוויון מגדרי בנציבות שירות המדינה (95'), והרשות לקידום מעמד האשה (98'), ולצדם עוד פונקציות קטנות יותר, כגון יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר, המועצה לקידום נשים במדע, המועצה הלאומית לבריאות האשה. כל התהליכים האלה — האמנה, הגופים שקמו — יצרו את התשתית לקידום הנשים, והביאו לקפיצה בכל הזירות: בחקיקה לקידום נשים, במדיניות, בביצוע, בצמיחת ארגוני נשים בחברה האזרחית. היה תור זהב בקידום זכויות נשים בישראל. במקביל יותר נשים רכשו השכלה, השתלבו בשוק העבודה, בתפקידים מקצועיים. לאמצע העשור הקודם הגענו עם שיפור בכל המדדים האלה ובמדדים אחרים".
ואז מה קרה?
"המנגנונים האלה נשחקו. הרשות לקידום מעמד האשה נולדה כדי לקדם שוויון ולדחוף נושאים של חינוך, חקיקה, אכיפה, מניעת אלימות. היא היתה צריכה לתאם בין כל הגופים שמטפלים במעמד האשה ולהעמיד לרשות הממשלה את כל הכלים והמידע להשגת המטרות האלה, כולל למשל דיווחים מרשויות. ולאט לאט התחילו להטיל עליה עוד סמכויות, למשל להוסיף לכל חוק שעולה בכנסת חוות דעת שבוחנת את ההיבטים המגדריים שלו. זה ממש תיקון בחוק הרשות, אבל אי אפשר למלא אותו כמו שצריך כי אין מספיק כוח אדם. דרשו ממנה יותר, ולא היו לה מספיק משאבים, מספיק כסף, מספיק אנשי מקצוע עם כישורים וידע מתאימים. השיקולים הפוליטיים התחילו לחלחל, והאפשרות שלה לפעול ולהוביל מדיניות וכן הלאה נשחקה".
"אם השרה רוצה לקדם את האשה היהודייה או את 'ערכי המשפחה', שזה חלק מהסל השמרני של הממשלה הנוכחית, היא תוכל להשתמש במשרד כדי לעשות זאת. וכשהשרה הזאת שייכת לממשלה שמראש מדירה נשים, יש סיבה גדולה לדאגה"
כלומר זה קרה גם בממשלות קודמות? ציינת את 2015 כשנת מפנה, מאז אנחנו בעיקר תחת ממשלות של בנימין נתניהו.
"בדצמבר 2014 ממשלת ישראל קבעה שהמדינה צריכה לייצר תוכנית פעולה לאומית לקידום מעמד האשה. ההחלטה הזו נועדה להעמיד אותנו בסטנדרט בינלאומי שנקרא NAP, כלי המדיניות הנפוץ בעולם לקידום שוויון מגדרי. מאות מדינות משתמשות בו, אבל בישראל, למרות ההחלטה לגבש תוכנית כזאת, עם יעדים מוגדרים ותקציב לשנים, כמו הנורמה בכל העולם — באנגליה למשל הם כבר בתוכנית הרביעית שלהם — לא גובשה שום תוכנית כזאת. וזו רק דוגמה אחת לשינוי הגדול כיום לעומת השנים של תור הזהב, של שטף הפעילות בנושא".
ועכשיו מבקשים לסגור את הרשות. אם היא נשחקה, אולי זה לא כזה נורא?
"מה שקורה עכשיו זה ממש הטקסט־בוק של תהליכים כאלה. השיטה של משטרים פופוליסטיים ואוטוריטריים בדורנו מבוססת על כמה שלבים, והראשונים הם ניסיון לרוקן מכל תוכן גופים שעוסקים בפעילות וערכים ליברליים. ממוסדות אקדמיה עד מנגנונים לקידום שוויון. מצמצמים משאבים כדי לייבש אותם ולמנוע מהם למלא את התפקידים שלהם, וכשהמנגנונים האלה מתרוקנים אפשר להטעין אותם בערכים חדשים. אז הממשלה רוצה לסגור את הרשות לקידום מעמד האשה כדי לחזק את המנגנון החדש שהם יצרו, המשרד לקידום מעמד האשה, שכפוף לסדר היום של השרה. ואם השרה רוצה לקדם את האשה היהודייה או לקדם את 'ערכי המשפחה', שזה חלק מהסל השמרני של הממשלה הנוכחית ושל הימין הקיצוני, היא תוכל להשתמש במשרד הזה כדי לקדם, למשל, ילודה בקרב נשים יהודיות, או תעסוקה של נשים מסקטור מאוד ספציפי. וכשהשרה הזאת שייכת לממשלה שמראש מדירה נשים, יש סיבה גדולה לדאגה".
מה כן היה צריך לעשות עם הרשות לקידום מעמד האשה?
"יכול להיות שהיה צריך לעשות בו שינוי, להגיד 'הגוף הזה לא עובד מספיק טוב, בואו נתקן אותו וניצור את תוכנית הפעולה הלאומית, בסטנדרטים של המדינות המפותחות'. אבל זה לא מה שקורה, במקום זה מחסלים אותו, בתוך סביבה שבה אין כמעט נשים שרות, או מנכ"ליות, ושיש לחץ להדרה של נשים מהמרחב הציבורי, וביסוס של סדר יום שמרני שהוא בגדול נגד נשים, או שמקדם רק נשים מסקטורים מסוימים, כפי שעושה השדולה החדשה למען האשה הדתית והחרדית. אז זה ההיגיון הרחב. הדמוקרטיה מבוססת על כך שפוליטיקה היא מרחב פתוח. כשרוצים לסגור אותו, זו בעיה".
מהפכת הבינה אינה אירוע שיתרחש בעתיד – היא כבר כאן ועכשיו. האם אתם מוכנים למעבר אל עידן השינוי וההשתנות?
המאמר שאפשר להוריד אותו מהקישור שלהלן דן בהיסטוריה המרתקת של הבינה המלאכותית, מימיה הראשונים, הצנועים, ב־1956, דרך הופעתה המהפכנית של "תבונת מכונה" (Machine Intelligence), בשנות ה־80, ועד להתגלות של GPT-4, ב־2023, שהיא נקודת מפנה של ממש. המאמר חושף את המורכבויות המתקיימות ברשת העצבים הגדולה ביותר בעולם, ובוחן לעומק את טבען החמקני של התבונה ושל המודעות המתקיימת בתוכה.
GPT-4 משנה לחלוטין את האינטראקציה בין האדם למכונה, אבל השפעתה עולה על ערכה הגלוי והמיידי. יכולתה לתקשר ברמה אנושית, ליצור יישומים ולשפר אותם, ולשנות את האופן שבו בני אדם יוצרים אינטראקציה עם הטכנולוגיה, משמעותיים מאוד. לראשונה מתאפשרת לבני אדם אינטראקציה ישירה עם בינה מלאכותית.
אבל יש להבין: השינויים הנראים לעין אינם אלא קצה הקרחון.
ההשפעה העמוקה ביותר, גם אם אינה מובנת מיד מאליה, היא ש־ GPT-4היא המבשרת הראשונה של עידן שתתקיים בו מוּדעוּת־מכונה, וזאת תסלול את הדרך לקראת נתיבי מחקר חדשים אל בינה מלאכותית כללית Artificial General Intelligence (AGI).
זהו זינוק עצום בחיפושינו אחרי מכונות שניחנות בבינה. כשיתרחש – הוא יחבור לכמה מההישגים המדעיים החשובים ביותר שיהיו לאנושות.
אנו עדים ליצירתה של רשת העצבים הגדולה ביותר, OpenAI, הישג שהגיעו אליו במאמץ עצום, צירוף מקרים ומתוך נטילת סיכונים.
אנחנו ניצבים על סיפה של מהפכת הבינה, תקופה שבה הכול ישתנה וזאת בזכות יכולתנו המתפתחת להאציל משימות חשיבתיות למכונות – משימות שעד לאחרונה סברו כי רק בני אדם מסוגלים לבצען.
מהפכת הבינה אינה אירוע עתידי, אלא מציאות עכשווית, שמתרחשת 300 שנה אחרי המהפכה התעשייתית. השפעותיה עדיין לא לגמרי ברורות, אבל אין ספק שהן מעצבות את עולמנו.
הופעתה של הבינה המלאכותית הכללית (Artificial General Intelligence) AGI תוכל להיות ההתפתחות הטכנולוגית החשובה ביותר בהיסטוריה האנושית, עם פוטנציאל לעצב את מסלול ההתקדמות של האנושות.
האם אתם מוכנים לקראת המסע שישנה את החיים?
מכאן אפשר להוריד את הקובץ המלא, ולהצטרף לדיון על הבינה המלאכותית.
ביוני 2009 התפרסמה בעיתון הארץ סדרת כתבות שנשאו כולן את הכותרת "לצערנו לא נוכל לפרסם".
כתבה אותן בשם בדוי עורכת בהוצאה לאור גדולה, שביקשה להנחיל לקוראיה הכותבים כמה כללי יסוד, שרצוי שכל מי ששולח ידו בכתיבה יהיה ער להם.
לקראת שבוע הספר הקרוב הנה אחד מאותם מאמרים: הוא עוסק בשימוש העודף בשמות תואר.
בקרב שוחרי הכתיבה מסתובבת אקסיומה, ולפיה הקורא הוא יצור בעל אינטליגנציה בינונית ודמיון מוגבל, ועל כן יש לעזור לו ככל האפשר. וכיצד ניתן לסייע לקורא התם והטמבל? אחת הדרכים היא הצמדת שמות תואר ותוארי פועל לכל מלה בטקסט, למען תצטייר לקורא תמונה ברורה, צחה, בהירה, מדויקת ומדוקדקת, ולא יהיה עליו לייגע את מוחו הזעיר, הקטון, הפעוט והפצפון.
קראו, בבקשה, את אחת הפסקאות הראשונות בסיפור "לשבור את החזיר" ("פסחזון") מאת אתגר קרת: "בכל בוקר אני צריך לשתות כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל, ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו, הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש, אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי".
יופי. והנה אותה פסקה לאחר עיבוד ברוח כמה מכתבי היד שמגיעים להוצאות הספרים: "בכל בוקר זיווני אני צריך לשתות בחופזה כוס שוקו מתקתק, אפילו שאני שונא בנחרצות. שוקו חמים עם קרום מגעיל זה שקל קטנטן, בלי קרום דוחה זה חצי שקל זהוב, ואם אני ישר אחרי זה מקיא בבהילות אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות הנחשקים אני מכניס לחזיר השמנמן בגב השעיר, ואז, כשמנערים אותו בחוזקה הוא מרשרש במתכתיות. כשבחזיר המרהיב יהיו כבר כל כך הרבה מטבעות זעירים שכשינערו אותו בשיטתיות לא יהיה רעש מחריד, אז אני אקבל בובה מגניבה של בארט השובב על סקייטבורד חדיש. זה מה שאבא הרופס אומר בהתלהבות, ככה זה חינוכי". האין התוספות מקפיצות את הטקסט הבינוני לפסגת האולימפוס?
השפה אמנם מציעה לנו שלל תארים, אך לרוב יסתפקו הכותבים בחמישה-שישה: מדהים, המודבק לכל אירוע, ממסיבת פול-מון בתאילנד ועד רצח עם ברואנדה; בשקיקה, שהולך עם כל פועל (אכל/ שתה/ קרא/ החדיר את איבר מינו); מהביל, המוצמד לכל מזון/ משקה המוגש בכתב היד, ומתובלן, שהוא התחליף הספרותי לסתם מתובל; ייחודי/ קסום, המתארים כל אובייקט שהוא, מסלולרי ועד שקיעה; ובמיומנות, שמתאים לכל פעולה שעושה הגיבור, כולל פתיחת פחית קולה.
ואם ברצף הסיפור יש צורך להוביל את הקוראים יד ביד, על אחת כמה וכמה כשמגיעים לדיאלוגים, שלב רגיש לכל הדעות, שכן כאן לא רק שהקוראים עשויים לאבד את דרכם, הם גם עלולים להשתעמם חלילה מכל ה"הוא אמר" ו"היא אמרה".
למען שמירת ערנותם של הקוראים, סבורים הכותבים, יש לתאר בפירוט את הגוון המדויק של קולו של הדובר ואת מעשיו בשעת הדיבור.
לשם הבהרת העניין, דוגמה: שיחה שהתנהלה בין א' החסון, ת' המשופם וז' הבלונדינית, שלושה סוכני שב"כ הזוממים, כדרכם של סוכני שב"כ, להתנקש במישהו:
"אז מה?", שאל א' בקול רם תוך שהוא לוגם בשקיקה לגימה ארוכה מכוס הקפה המהביל.
"לא יודעת", השיבה ז' בחוסר סבלנות תוך שהיא ממוללת במיומנות עט מוזהב קסום.
"זה יהיה קשה", רטן ת' בחוסר מנוחה תוך שהוא שואף שאיפה עמוקה מהסיגר היוקרתי התחוב בשפתיו העבות.
"אז מה?", השחיל א' בלגלוג.
"אולי ביום שלישי?", מלמל ת' בזהירות.
"ביום שלישי?!", לחשה ז' בהשתאות.
"כן", ענה ת' ברוך. "ביום שלישי".
"אז מה?", סיכם א' בקול נמוך.
"ביום שלישי!", קראה ז' בהתלהבות תוך שהיא מוחה את מצחה נוטף אגלי הזיעה.
תודו שקראתם בשקיקה.
ב-29 באוגוסט 1897, כלומר – מחר לפני 125 שנים – התקיים בבאזל הקונגרס הציוני הראשון. בסמיכות אירועים שמן הסתם אינה מקרית, ראה אור החודש עותק חדש של כתב העת במה, והוא מוקדש כולו לבנימין זאב (תיאודור) הרצל, מי שיזם והנהיג את הקונגרס, ואף הצהיר: "בבאזל הקמתי את מדינת היהודים".
הבחירה בהרצל אינה מובנת מאליה. לכאורה – מה הקשר בין העיתונאי והסופר שכתב את אלטנוילד, הרומן האוטופי שבו חזה את הקמתה של מדינת ישראל, לבין כתב עת העוסק בתיאטרון?
עלי להודות: לא ידעתי שהרצל היה גם מחזאי, שחלק ממחזותיו זכו להצלחה בימתית. אפשר להבין מדוע הוקדש להרצל גיליון של כתב עת העוסק בענייני תיאטרון, וביותר מאשר מובן אחד, כפי שאפשר להיווכח.
בפרק הראשון, "בימוי והפקת הקונגרס בבאזל", נראה כיצד השפיעו כישרונותיו הבימתיים של הרצל על ארגון ועיצוב הקונגרס הראשון (שבעקבותיו התקיימו כמובן קונגרסים רבים נוספים, רובם אחרי מותו של הרצל ב-1904). ראשי הפרקים של הפרק מעידים על הקשר שהיה בין הרצל לתיאטרון. אלה שמותיהם: "האולם", "השחקנים", "התלבושות", "ההצגה", "הבמאי" ו"השחקן הראשי". מסתבר שהרצל הקפיד מאוד על כל מרכיבי המופע הגדול שתכנן.
כולנו זוכרים את התצלום של הרצל עם הצילנדר, כפי שנראה באותו קונגרס ראשון. מסתבר ש"בחירת התלבושות הייתה תחבולה של מפיק פוליטי מפוכח": הרצל ביקש לשוות לדיונים חגיגיות ממלכתית. לפיכך כשנורדאו "התמרד" וסירב ללבוש בגדים מהודרים כל כך – לא היה פשוט לשכור אותם, ונורדאו גם לא הבין בשביל מה זה טוב – "אני לא מוכן ללבוש פראק, ודאי לא בעשר בבוקר", אמר, הרצל הסביר לו את הרציונל להחלטה: "כל פרט חשוב, הבריות צריכים להתרגל לראות את הקונגרס הציוני כחיזיון הנעלה והחגיגי ביותר בחייהם". הוא הסביר גם ש"מנהיג חייב לחבוש את הכובע ולצעוד בראש, ואז ילכו אחריו כולם בהתפעלות ומסירות. האם הם מעריצים את שכלו? (לא!) מעריצים את הכובע ואת העוז שנדרש לחבוש אותו."
מסתבר שהרצל "ביים את הפוליטיקה", ועשה את זה "בטקסים מפוארים ומתוכננים היטב," שכן היה במהותו "איש תיאטרון שעבר לפוליטיקה." הרצל ראה בקונגרס הראשון "בראש ובראשונה בימוי של חזית מדינית ריאליסטית, שבאמצעותה אמורה הייתה לקום המדינה היהודית."
הפרק השני, שאותו כתב דן וינר, נושא את השם "הולדת הציונות מרוחה של הוואגנריות הרצל ונורדאו: [השראה] מבימת האופרה של תחייה לאומית". מרתק ומפתיע לקרוא על השפעתו של המלחין הגרמני ריכרד ואגנר על הרצל וחזונו. ואגנר היה, כידוע, אנטישמי מוצהר, וראה בעצמו לא רק מלחין אלא גם פילוסוף. "היהודים הם נחיל תולעים בגופה המת של האמנות", כתב, וגם הסביר ששנאתו ליהודים "נחוצה לטבע כמרה לדם." היטלר אמר לימים כי "מי שרוצה להבין את גרמניה הנציונל־סוציאליסטית חייב להכיר את ואגנר."
הרצל ידע מן הסתם שוואגנר אנטישמי מושבע, אבל בכל זאת הוקסם מהמוזיקה שלו. הוא סיפר שכשכתב את ספרו אלטנוילד (או – מדינת היהודים) עבד עליו במשך כל שעות היום, "והמזור היחיד שעמד לי בערבים היה שמיעת המוזיקה של ואגנר, ובמיוחד 'טאנהויזר', אופרה ששמעתי לעתים קרובות, ככל שהועלתה לבמה."
כותב המאמר טוען כי ואגנר "יישם באופרות שלו את מיזוג האמנויות הכולל את חושי השמיעה והראייה", וכי "הרצל החליט להגשים תפיסה זו בחזון הציוני שלו." לדעתו, אפשר להבין את התלהבותו של הרצל מ"טאנהויזר", שכן האופרה "עוסקת באציל אירופי שביקר בארץ הקודש […] וחיפש את גאולת הנפש". הרצל בחר באופרה אחרת של ואגנר, יצירה שהיא לדברי דן וינר פוליטית, לאומנית ואנטישמית: "אמני הזמר מנירנברג", "כדי להביע [באמצעותה] באופן מזוקק את חזונו," וזאת מכיוון ש"אימץ לעצמו את רעיון עימות התרבויות המופיע אצל ואגנר." בעיני הרצל, כך נטען במאמר, "העימות הוא בין היהדות הגאה לבין היהודים הפחדנים, הנטמעים והנטבלים", כדבריו.
לטעמו של כותב המאמר אי אפשר להפריז בעוצמת השפעתו של ואגנר על הרצל, גם אם ידע היטב על תרומתו של המלחין לאנטישמיות המודרנית. " ואגנר שימש להרצל […] נקודה ארכימדית שממנה זינקה הציונות". עד כדי כך!
הפרק הבא הוא "[יחסי ציבור] הרצל כבמאי, מפיק ויחצ"ן". כתב אותו מרדכי נאור, שמתאר את הקונגרס הציוני הראשון כ"הפקה בין־לאומית". גם נאור עומד על משמעות הבגדים שהרצל תבע ממשתתפי הקונגרס ללבוש: "הפראק השחור והעניבה הלבנה הפכו זה מכבר לחלק מהמיתולוגיה הציונית", הוא כותב, ומצטט תיאור של הסופר מרדכי בן עמי שכתב על כניסתו הדרמטית של הרצל: ""מה זאת? אין זה הרצל הידוע לי מכבר, לא זה שראיתי אך אתמול בלילה. לפנינו דמותו הנפלאה של בן-מלכים עם מבט עמוק ומרוכז, נאה ונוגה כאחד. שוב אין זה אותו ד"ר הרצל ההדור מווינה, אלא אחד מבית דוד שקם פתאום מקברו, כאילו התרחש לעינינו פלא היסטורי. וכלום לא היה זה פלא? במשך רגעים אחדים רעד האולם מזעקות-שמחה, ממחיאות כפיים וקולות קוראים ורקיעה ברגל. נדמה היה כאילו החלום הגדול של עמנו במשך אלפיים שנה נפתר עתה ועומד לפנינו משיח בן דוד. חפץ אדיר קם בלבבי, כורח פנימי, לקרוא לתוך ים סוער וצוהל זה בקול גדול: יחי המלך!"
יחי המלך! לא פחות!
מעניין מאוד גם הסיפור הקצר על מעורבתו של הרצל בעניינים דיפלומטיים: כשביקר בארץ ישראל בפעם השנייה זכר בשבמקווה ישראל מתכוונת מקהלת הילדים לשיר שיר צרפתי באוזני הקיסר הגרמני, שערך סיור במקום. הרצל "הבין שהדבר אינו רצוי, בשל יחסי האיבה בין גרמניה לצרפת בעת ההיא", לכן "לימד במהירות את המקהלה את ההמנון הגרמני", ומוסיף כותב המאמר: "יש להניח כי שירת ההמנון הגרמני בעת שהקיסר נעצר לשוחח עם הרצל, מול שער מקווה ישראל, תרמה להצלחתה של השיחה, שהפכה מאז לאבן־פינה במיתולוגיה הציונית."
בפרקים הבאים "[מיתוג] ליליין והציונות", שכתב חיים פינקלשטיין, "[שיווק] שלום עליכם כ'סוכן השיווק של הרצל", מתוארים הקשרים שהיו בין הרצל לצייר ליליין, ועם הסופר שלום עליכם, ומובא גם מחזה קצר מאת האחרון.
הפרק "הנפשות הפועלות בחיי הרצל" מונה את… שלל הנפשות הפועלות הרבות של המקורבים שעזרו לו לקדם את הגשמת החזון הציוני "תוך שימוש בכל האמצעים היצירתיים והכריזמה שלו." מי לא מופיע כאן? החל בידועים והמוכרים כמו למשל נפתלי הרץ אימבר, חיים וייצמן, סטפן וייז [למעשה – סטיבן וייז…], שטפן צוויג, הקיסר וילהלם השני, וכלה בשמות שאבד עליהם הכלח, למשל – יוסף מרקו־ברוך שהתנגד להרצל ונאבק בו, כי האמין בכיבוש הארץ בכוח הזרוע. בניגוד מוחלט להרצל, אותו מתנגד מיליטנטי נעלם מהתודעה הציבורית. הפרק חשוב, שכן הוא משמש מעין לקסיקון־אישים שאפשר להיעזר בו כשקוראים על התקופה או חוקרים אותה.
הפרק "הפרוטגוניסט, ציוני־דרך בחייו של הרצל (1860 – 1904)" משרטט את קורות חייו של האיש, ומספק תצלומים שלו לאורך חייו, בהתאם לציוני הדרך המוזכרים.
הפרק "המחזאי הרצל וחלומו לכבוש את בימות אירופה – סקירה כרונולוגית של מחזותיו של הרצל (1880 – 1901)" מספק רשימה מסודרת של המחזות, תכניהם והשנים שבהן כתב אותם הרצל.
בפרק "ממחזה לחזון מבוא למחזה 'הגטו החדש'", שכתב יהודה מורלי, טוען הכותב שבניגוד למה שנהוג לחשוב, לא משפט דרייפוס היה הטריגר שהשפיע על תפיסת העולם של הרצל ועל חזונו הציוני, אלא מחזה שהוא עצמו כתב. אותו מחזה היה "מה שהביא למהפך". לדעתו של מורלי אלטנוילנד הוא "המשך ישיר של 'הגטו החדש'", והרומן "מבוסס על דמויות דומות לאלה שבמחזה, אך גורלן, בחברה החדשה שהרצל חולם עליה, הוא אחר."
הפרק הבא מרתק ממש. המחזה "הגטו החדש" מובא בו בשלמותו. מעניין מאוד לראות את הקונפליקטים שמשתקפים בו: הסוציאליזם של יעקב, עורך הדין המצפוני, שנאבק נגד בעל מכרות, אציל גוי שמתעשר על חשבון הפועלים; הנצלנות הצינית והערמומיות של המתעשרים היהודים שאינם מהססים להונות את זולתם כדי לגזול את ממונו. יהודי שהמיר את דתו מבהיר: "התנצרתי כי ניסיתי לפתור את הבעיה היהודית מההיבט האישי" (מדהים להיווכח שכבר בסוף המאה ה-19 נחשבו היהודים, אפילו בעיני עצמם, ל"בעיה" שיש לפתור!), ואילו הרב מגן על העשירים וממליץ לעורך הדין לעצום את העיניים לנוכח העוול הנורא והסבל שנגרם לפועלים העניים והאומללים: "אף אחד לא סובל יותר ממה שהוא יכול לשאת. הבורא בחוכמתו הגדולה החליט כך. ככל שתלך בלי נעליים, הרגליים שלך יתחספסו ויתרגלו לכך." עורך הדין מזועזע: "זאת הנחמה שלך?"
עוד מסביר הרב ואומר ש"האנטישמיות מכריחה אותנו להתאחד ולא לעזוב את אלוקי אבותינו", ולכן… יש בה "גם דברים טובים"… כמו כן הוא מסביר ש"החוק מגן עלינו" וגם ש"חומות הגטו נפלו." עורך הדין היהודי משיב: "החומות שרואים נפלו. החומות האחרות עוד פה," והוא מתנגד לפעילות של יהודים בבורסה, כי "יש תמיד אנשים שמאבדים את הכול בסיפורים האלה של הבורסה, והקורבנות מאשימים את היהודים." מהמחזה עולה, אגב, שאותם מאשימים לגמרי צודקים!
המחזה מרתק ומאלף, ולא רק מכיוון שהוא מספק הצצה אל העולם הבורגני־יהודי במאה ה-19, ואל היחסים שבין הנוצרים והיהודים. (אחד הנוצרים, ידיד ותיק וקרוב של היהודי, מודיע לו שלא יוכל להיפגש אתו עוד, כי הוא מתכנן ללכת לפוליטיקה וקשר קרוב עם יהודי יזיק לו. זאת האווירה שבה חיו כבר אז גם "המתבוללים", היהודים שראו בעצמם גרמנים לכל דבר, חוץ מהדת!)
בפרקים הבאים מובאים מכתב קצר, לא משמעותי במיוחד, שכתב פרויד להרצל, מצוטטת צוואתו הספרותית של הרצל, מובא תיאור "פגישותי עם תיאודור הרצל" שכתב שטפן צוויג, ועוד כהנה וכהנה – למשל: קטעי מחזות קצרים שנכתבו בעקבות הרצל.
מדובר אם כן בקובץ שמכיל כל טוב, ואפשר לקרוא אותו בנחת, להתעשר ולהחכים.
המאמר שהעניק לקובץ את שמו מופיע בשער הרביעי, הנקרא "מסות ורשימות". לאה גולדברג כותבת בו על הרצאה ששמעה. המרצה היה קרל גוסטב יונג. "שם המרצה הלהיב, הנושא בפיו הלהיב שבעתיים", היא מספרת, ואז קוטלת את ההרצאה. כותבת שהייתה "קלושה, שטחית, כמעט חסרת עניין", וש"חלק גדול מן הקהל יצא" ממנה במפח נפש. אבל, היא מדגישה, מי שלא רצה בעצם לשמוע כלום, מי שלא ביקש אלא "אישור וחיזוק להשקפותיו המפוקפקות", יצא מרוצה: "קיבל את מבוקשו מלוא חופניים". יונג, היא מספרת "דיבר על האישיות", על האופן שבו היא, לדבריו, "צפה כצמח־פלאים על פני האוקיינוס. היא באה מאליה בשעה שמחכים לה, דווקא לא מן החוגים שהתחייבו ליתן לנו אישיות", וטוענת ש"זהו קיצור התוכן של דבריו". מכאן היא עוברת אל "חסידיו של אדולף היטלר", שלדעתה אינם מחפשים להתאמץ, כי אין להם צורך ב"שום עבודה רוחנית".
"'האישיות' החדשה מופיעה מאליה," היא מצטטת את יונג, "ברגע הנכון, כי אנו זקוקים לה לאלתר. כל שאר הדברים הם – הססנות יהודית, המפרקת את העולם לאטומים וממעטת את דמותו." וכאן היא קוראת באירוניה מרה: "הלאה החולין! תחי חגיגת־העם ותהלוכת האורים!"
גולדברג מאשימה את יונג, ולא רק אותו: הוא "מצטרף למניין אנשי־הרוח שברחו ממערכת החולין, מן העבודה הלאבורטורית הקשה", וסבורה שהם אלה שגרמו "להפיכה הנאצית". אכן, היא כותבת, "יונג הוא מקרה בודד", אבל אליו מצטרפים הוגים כמו שפנגלר והיידגר, שמשתוקקים "לזכות בתשואות ההמונים." היא מדגישה: "הם האשמים. אשמים מאוד."
גולדברג כתבה את המאמר שלפנינו ב-1938. כבר אז חשה, אם כי לא ידעה את הפרטים, שמשהו קשה ומסוכן מרחף מעל ראשי כל מי שאינם לוקים בשטחיות, מתוך שאיפה "לתת פתרון פרימיטיבי, מבהיק ומזויף, ולפטור את עצמם מאחריות לעתיד רחוק".
העתיד, כידוע, לא היה רחוק כל כך. רק שנה אחת אחרי שכתבה את המאמר פרצה מלחמת העולם השנייה, על כל הזוועות שהביאה אתה. אין לי מושג אם אפשר באמת להאשים את יונג, אבל ברור שנראה לגולדברג שה"שטחיות" שלו קשורה אל הרוע ששלט באותו זמן בגרמניה.
"האומץ לחולין", שאותו מתארת גולדברג, הוא ההפך משטחיות. הוא הנכונות לפרק את המציאות, ולהביט נכוחה בה ובפרטים היוצרים אותה, ברצינות, בעומק וביושר. כמו שעשה, למשל, כך היא מראה, ג'יימס ג'ויס ברומן המונומנטלי שלו יוליסס, שלדבריה "אנחנו מוצאים בו הכול: פסיכולוגיה, פילוסופיה, פיזיקה, כימיה, תולדות האמנות, תולדות התפתחות הדת, פיזיולוגיה". והיא תוהה: "איך נוכל למנות את כל שברירי המדעים והידיעות שהוצברו כאן בספר אחד?"
למרבה הצער הספר האומץ לחולין – בחינות וטעמים בספרותנו החדשה אזל מזמן מהמלאי. אפשר למצוא אותו כיום רק בחנויות של יד שנייה.
גולדברג (והעורך, א.ב. יפה) ריכזה בו מסות הנוגעות בשלל עניינים ספרותיים ופיוטיים.
במבוא ובפרקים הראשונים בחנה גולדברג את מהותה של השירה. מה הופך את הכתוב לשיר? היא מביאה את הגדרותיהם השונות של כמה אנשי ספרות והוגים חשובים:
קפקא, למשל, טוען לדבריה כי "היצירה הספרותית בכלל היא תמיד סיור בדרך של חיפוש האמת".
ההגדרה של קולרידג', שאותה היא מצטטת, מאלפת במיוחד: "פרוזה – המילים במיטב סדרן. שירה – מיטב המילים במיטב סדרן".
גוגול מסביר כי "סערת הנפש לא היא הרגשתו של האמן, כי גם בסערת־נפשו נושם האמן שלווה".
אמילי דיקנסון "מגדירה את השירה בדרך אמוציונלית בלבד: 'אם אני קוראת ספר ואני חשה כפור בכל גופי כך ששום אש לא תוכל לחממני, הריני יודעת כי שירה היא, אם אני חשה תחושה פיזית כאילו הסירו ממני את קדקדי, יודעת אני שירה היא זאת. אלה הדרכים היחידות לדעת דבר זה. או שמא יש דרך אחרת?"
אריסטו בפואטיקה כתב ש"אפילו היה הרודוטוס כותב את ספרי ההיסטוריה שלו בחרוזים, הם יוסיפו להיות ספרי היסטוריה מחורזים ולא שירה", כלומר – אין די בצורה.
וורדוורת' כתב ש"שירה היא ביטוי רב־דמיון של רגשות עזים, ביטוי ריתמי, בדרך כלל זוהי ההתפרצות הספונטנית של רגשות עזים, כשאנו נזכרים בהם מתוך שלווה".
ורוברט פרוסט כתב שאין צורך לחכות למבחן הזמן, שכן "המבחן אם השיר הוא טוב הוא לא בכך אם נשכח אותו אי פעם – אלא בכך שברגע ראשון לפגישתנו עמו נדע שלעולם לא נוכל לשכוח אותו."
איזו הגדרה יפה!
גולדברג בוחנת בהקדמה את ההגדרות השונות, ומחילה אותן על שיר יפני עתיק, ובפרק הראשון בספר, הנקרא "הריתמוס", היא בוחנת שיר של פושקין ומראה מה עושה אותו פיוטי ובלתי נשכח.
מופלאה היא היכולת שלה לעשות את "עבודת החולין" הנדרשת: להעמיק ולפרק את המנגנונים השיריים. איך פועל הריתמוס? מה השפעתו? איך פועלים חרוזים, במיטבם (ומה עושה אותם טובים)? איך מרגיש הקורא במוזיקה הייחודית של שירים שונים, ומה השפעתה?
איך זה ששיר עצוב אינו משרה עלינו דיכאון? מה גורם לכך? (רמז: המשקל, כשטיבו "מתנגש" עם התוכן, יכול לרומם את הנפש ולשכך את הכאב!)
כמה מהתובנות שלה יפהפיות. כדי להסביר את עניין החריזה היא מצטטת דברים שאמר פעם פיקאסו על אמנות הציור שלו: "אינני מחפש, אני מוצא". והיא מסבירה: "משורר אמיתי, באמרו את הדבר היפה ביותר, אומר בעת־ובעונה אחת גם את הדבר הנכון ביותר."
היא מצטטת משורר (בלי לנקוב בשמו), שלשאלה "מה התכוונת לומר בזה?" השיב: "אינני מתכוון, אני אומר."
כמה מהשאלות שגולדברג שואלת בפרק הבא, "סמלי לשון", הן – האם דימוי שנמסר ישירות, למשל – "עינייך יונים", שונה במהותו מדימוי שמצטרפת אליו המילה "כמו": "שני שדייך כשני עופרים, תאומי צבייה", ומראה שלפעמים אין באמת הבדל בין שני סוגי הדימוי. (כשלמדתי ספרות אנגלית לימדו אותי שהראשון נקרא metaphor והשני – simile).
את הפרק היא מסכמת באחד מהאפוריזמים המקסימים שלה: "השיר הוא אספקלריה אשר בה ניצוד הזמן."
בפרק "המשורר והשיר" עושה גולדברג איזה תעלול משעשע: הפרק נפתח בסונטה משמימה ובנלית. גולדברג מסבירה מדוע היא כזאת, כל כך סתמית וקלישאתית, ואז מרגיעה את הקוראים: לא מדובר כאן בקטילה ביקורתית של משורר אומלל, שכן את הסונטה הדלוחה היא כתבה בעצמה, כדי להדגים את ההבדל בין שיר אמיתי לבין מה שרק מתחפש או מתיימר להיות שיר: מחורז, שקול, מאורגן היטב. שיר אמיתי הוא יצירה שמרוממת את הקורא ונושאת אותו אתה למקומות שלא הכיר.
"השראה היא מין עובדה של חיי היצירה, המתחמקת מכל הגדרה מדויקת. בלעדיה אין שירת אמת."
"על פי הרוב הראשית היא המנגינה, הריתמוס ההיולי, לעתים מלווה משפט אחד או שניים, או כמה מילים המשמשות לו [למשורר] נקודת מוצא."
"נדרשת ממנו [מהמשורר] לא התלהבות בלבד, אלא אותו ריכוז פנימי, אותה הבחנה דקה, שיש בה גם מן ההזדהות עם האובייקט, גם איזו מידה של ביקורת לגבי אותו אובייקט. האדם [הכותב] כאילו יצא מגבולות אישיותו, כאילו נתפלג, והוא בעת־ובעונה־אחת – אומר את הדברים ושומע אותם, מסכם סיכומים ובוחן אותם; הוא הינו הוא, הוא הפרט בכל הדריכות של אישיותו, והוא גם העומד מעל לפרט הזה כשופט עליון של מעשיו."
אלה רק כמה מהאבחנות רבות ההשראה שגולדברג משרטטת לפנינו. אכן, הספר ישן נושן, שנת הוצאתו לאור אינה כתובה, אבל ברור שהוא כבן שבעים או שמונים (בדיקה באתר של הקיבוץ המאוחד מראה כי מהדורה מחודשת שלו ראתה אור ב-1996, אבל מאז – אזל במלאי), ובחלקים מסוימים זקן עוד יותר, אבל יש דברים שאינם מתיישנים, ואינם מאבדים את חיוניותם ואת הרלוונטיות שלהם. בספר יהודה עמיחי הוא אחד מצעירי המשוררים שהיא כותבת עליהם, והיא עדיין עסוקה ב"מרד" נגד ביאליק. גם פרטים מעין אלה מלבבים ומשמחים לקריאה, שכן הם מעוררים תחושה של מסע בזמן…
גמעתי את דבריה. נהניתי במיוחד ממה שכתבה על שירים של ביאליק (איזה הסבר מקסים לשיר "בין נהר פרת ונהר חידקל!") ושל שלונסקי. שתיתי אותם כמו מים מְחַיִּים.
אחד המיזמים האחרונים של אוריאל קון מהוצאת תשע נשמות, הוא הסדרה "מסה קריטית".
כך כתב קון בפייסבוק: "אני מרגיש שיש לנו הזדמנות מעולה לבסס מסורת של קריאה בבתי קפה ובכלל חשיפה למיטב ההוגים העכשוויים, בתוספת טקסטים קלאסים שהם אבני דרך מחשבתיים. מכרנו שתי הדפסות קטנות ויש סיכוי שמיצינו את מרבית הקהל הטבעי ליוזמות מסוג זה. אלא שכל הקטע הוא להגיע לסטודנטים, לאנשים שהפסיקו לקרוא, לקוראי מאמרי דעה בעיתונות – תחום שאיבד את כל המעוף הפוטנציאלי שלו.
לפי הרעיון הדמיוני שלי, בתי קפה מקדמים את הסדרה, גם קומץ חנויות עם כוונות תרבותיות. נקודות מכירה שמזהות את חשיבות התרגום של הוגים (לא פוקו, דרידה, בודריאר או יתר האישים שהיו רלוונטים בשנות השבעים והשמונים, אלא כאלה שמשפיעים וחושבים היום). במציאות המסחרית והשטוחה לחלוטין שלנו, קשה לי לראות בית קפה הופך למרכז הגותי. במציאות, החנויות יבקשו עותקים רבים במימון המו״ל, בזכות החזרה מלאה ועם קידום חלש – השוויון הלא שוויוני שלפיו כל ספר שווה לשכנו."
והוא הוסיף לדבריו תהייה: האם עולה לכם דרך קידום חלופית, מקורית וכזו שתעזור לטקסטים לקחת חלק בשיח הציבורי?"
בינתיים ראו אור שבע מסות קצרצרות, כשניים עשר עמודים כל אחת:
המסה "טלפונים ועורבים" מאת פבלו קצ'אז'יאן, סופר, משורר ומוזיקאי ארגנטינאי ממוצא ארמני (תרגמה מספרדית מיכל שליו) עוסקת בהשפעתו של הטלפון הנייד על חיינו: אנחנו, הדור ש"חווה את הרגעים האחרונים בהיסטוריה שבהם אי אפשר היה לאתר אותנו". אחת מטענותיו היא שהטלפונים מתחרים בנו, שהם "אנוכיים מכיוון שהם נוצרו על ידי בני אדם אנוכיים".
במסה "התיק" (תרגם יונתן בנשלום), מתאר וילם פלוסר אובדן של תיק שהיה ברשותו, והכיל ניירות רבים: "שיירים של מחשבות, משאלות ודמיונות" שכתב. התיק לא סתם אבד, אלא נגנב ממנו, אבל התיק נמצא בקרן רחוב על כל תכולתו, "הפורץ השאיר אותו שם כי החליט שאין לו שום ערך," מוסיף פלוסר באירוניה עצמית משובחת: "ביקורת ספרותית מחמירה ביותר."
במסה "נגד האספירין" (תרגמה מספרדית אנה וולוביץ') מספרת ויויאן אבן-שושן על המיגרנות שמהן היא סובלת, ודנה בדרישה לבריאות ש"הייתה לערך עליון של תקופת הדיכוי העכשווית, המעודדת איכות חיים גופנית שמבוססת על הגבלות, הימנעות מתענוגות ועל מכשירי עינויים בחדרי־כושר."
ב"קסם ואושר" (תרגמה מאיטלקית דנה שם־אור), תוהה ג'ורג'יו אגמבן אם "אושר מקיים עם הסובייקט שלו יחסים פרדוקסליים", ואם "אדם מאושר לא יכול להיות עד לאושרו שלו."
ויליאם מוריס במסה "מניפסט הליגה הסוציאליסטית (תרגם מאנגלית יורם נסלבסקי) פורש בפנינו את עקרונות הסוציאליזם ואת הטענה המוכרת שלפיה "המעמדות בעלי האמצעים, הלא יצרניים, יכולים להחזיק במעמדם הודות לעמלם ללא שכר של המעמדות היצרניים", וכי "הנכס היחידי הנמצא בבעלות אנשי המעמד היצרני הוא כוח העבודה הטמון בגופם."
את מאמרו "אחרי ההתמוטטות שלושה הרהורים על אודות היום שאחרי" (תרגמה מאיטלקית אנה וולוביץ') כתב פראנקו "ביפו" ברארדי ב-2020, בעיצומה של מגפרת הקורונה, בימים שבהם האנושות הסתגרה בבתים והקפידה על ריחוק חברתי, מה שברארדי מכנה "האפוקליפסה הוויראלית" של ימינו. אכן, לפני שנתיים הרגשנו כולנו שאנחנו חיים בתוך אפוקליפסיה כמעט דימיונית. ברארדי חוזה אמנם במסה שלו את דעיכתה של המגיפה, אבל בכל זאת סבור שהשפעותיה יהיו משמעותיות וארוכות טווח. "[…] כדור הארץ עייף משחצנותם [של בני האדם]" ולכן, כך הוא כותב, הוא "שיגר מערכת בזק כדי להחריב את הרצון לעוצמה שלהם. האדמה מתמרדת נגד העולם, סוכניו של כדור הארץ הם שיטפונות, שריפות, ומעל כולם, ייצורים זעירים."
אין ספק שברארדי צודק באבחנותיו, אבל לגמרי לא ברור אם האנושות באמת למדה את הלקח בעקבות מגפת הקורונה, והאם אותה "אפוקליפסה" באמת שינתה משהו בהתנהגותנו.
המסה היפה מכולם לטעמי היא "מחשבות על הקרפדה המצויה", מאת ג'ורג' אורוול (תרגם מאנגלית יוחאי ג'ירפי). אורוול כתב אותה ב-1946, זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השנייה.
הוא מתאר בה את יופיו של העולם באביב. כיצד "אפילו ברחוב המזוהם ביותר יודיע האביב על בואו", את ההתבהרות הנראית פתאום בין הארובות, את "הירוק העז שנובט מתוך אתרים שהופגזו." כמה יפה הוא מראה את "האופן שבו הטבע ממשיך להתקיים בחוסר רשמיות, כביכול, בליבה של לונדון."
במהלך המלחמה, כך הוא כותב, "בכל פברואר מאז 1940", הוא התחיל לחשוב "שהפעם החורף יימשך לנצח." אבל האביב חזר, "פתאום לקראת סוף מרץ קורה הנס ושכונת העוני המתפוררת שבה אני חי משנה את פניה. בכיכר שלמטה השיחים המפויחים נעשים ירוקים, העלים מתרבים על עצי הערמונים, הנרקיסים פורחים, פרחי הקיר נובטים, מדי השוטר נראים כחולים ונעימים לעין, סוחר הדגים מקדם את פני הלקוחות בחיוך, ואפילו צבע העורבים משתנה אחרי שחשו בניחוחו המרגיע של האוויר והעזו להתרחץ, לראשונה מאז ספטמבר שעבר." המסה עתירה בתיאורים ואבחנות יפים כאלה. היא נקראת "מחשבות על קדפדה מצויה", כי אורוול מתמקד בה, אם כי היא, "בשונה מהעפרוני ומהרקפת, מעולם לא קיבלה את שבחי המשוררים".
דבריו המתוקים, מלאי ההומור, גודשים את הלב בשמחה.
הספר תמציות שראה אור לאחרונה בהוצאת אפרסמון, הוא פנינה. ליתר דיוק: הוא צדפה שמכילה בתוכה עשרים וארבע פנינים, כל אחת יותר יקרה מקודמתה, והמכלול מרהיב עין.
מדובר במעין רסיסים של ממואר שכתבה יוקל, שדרנית רדיו, סופרת, עיתונאית ופסיכואנליטיקנית שנולדה בווינה ב-1911, גרה בילדותה בברלין, ברחה לפראג כשהנאצים עלו לשלוטו בגרמניה, חיה זמן מה בצ'כוסולבקיה, נסה משם רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עברה אחרי תלאות ללונדון שם חיה בזמן הבליץ, ועלתה בסופו של דבר, ב-1965, לישראל.
רק ספר אחד שלה תורגם עד כה לעברית: צבע הפנינה העוסק בשנאה, אפליה וגזענות, ומיועד לבני נוער, ועכשיו, כאמור, גם – תמציות, ספר מרגש ומרתק.
בכל אחת מהתמציות שלפנינו יוקל מתארת מפגשים עם בני אדם, או אחת מהסביבות השונות שבהן גרה לאורך חייה: "רישום כרונולוגי משישה מוקדים של זמננו: וינה, ברלין, פראג, לונדון, שוב ברלין, ירושלים".
הסיפור הקצרצר, אולי מוטב – החיבור – הראשון לוקח אותנו לפראג של 1938, ואל זיכרון שלה מאז: ערב ריקודים שהזדמן אליו גבר לא מוכר, "לא צעיר, גבוה מאוד ובעל פנים זוויתיות חדות". השניים מצאו את עצמם רוקדים בהרמוניה מפתיעה, ו"הריקוד בשתיקה היה מעשה חסד צרוף". ההיסטוריה נגלתה לה להרף עין במהלך הריקוד כשהגבר פלט פתאום, בלי שום הקשר, "הייתי בהראדצ'אני[1]", אמר ולא יסף. עד אז ומאז לא החליפה אתו מילה, ובכל זאת הוא והריקוד אתו, נשארו חקוק בזיכרונה. צריך לקרוא את הסיפור כדי להבין את עוצמתו.
החיבור השני, "הדרך לאוּזְ'הוֹרוֹד" מתאר מפגש שהתרחש בדצמבר של שנת 1935. יוקל מספרת איך הלכה ביום חורפי מושלג באחד הרחובות בפראג, כשלפתע הגיעה מולה אישה כפרית ענייה, לבושה בבלואי סחבות, רגליה עטופות בסמרטוטים במקום בנעליים, ששאלה אותה שאלה מופרכת: "איפה הדרך לאוּזְ'הוֹרוֹד", כלומר, אל עיר רחוקה, שממנה, כך הסבירה אחר כך, תדע כבר איך להגיע אל הכפר שכוח האל שממנו נחטפה. אני מדמיינת את הסיטואציה: נאמר, באיזו סמטה קטנה בעפולה או במטולה הולכת אישה ומבקשת הנחיות: איך מגיעים לרומא?… יוקל עצמה, כך היא מספרת, הייתה באותם ימים במצוקה. לה עצמה לא היה כמעט כסף לקנות אוכל, ובכל זאת, כפי שהיא מציינת בסופו של הסיפור, התברר לה שכן, היא דווקא כן יכולה להשיב לאישה: "לפני שעתיים-שלוש היא שאלה אותי שאלה מופרכת, איפה הדרך לאוז׳הורוד. אבל האבסורד האמיתי, חשבתי לי לפתע בתדהמה, הוא שידעתי את התשובה," שכן עלה בדעתה אל מי אפשר לפנות, מי יוכל לעזור לאישה, להלין אותה, ולמצוא בשבילה מקום ברכבת הנוסעת לאוז׳הורוד…
בחיבור השלישי, "מוות כרעם ביום בהיר", מספרת יוקל על הקיץ של שנת 1938, על ביקורה בפריז, על "העליצות החפה מדאגות ברחובות בארבעה עשר ביולי" שנראתה "מוזרה ומאיימת לאדם כמוני, שבא לבקר כאן מפראג, מצ'כוסלובקיה הקטנה, שטבעת החנק של גרמניה ההיטלראית התהדקה סביבה בגלוי מדי יום ביומו", ועל ההבנה שהייתה לה, הבנה שמעבר למילים, שהעיר היא בעצם "כמו עיר רפאים", ועל המרה השחורה שחשה, עדיין בלי לדעת מדוע.
יש בסיפורונים הללו לא מעט הומור. כך למשל היא מתארת איך פגשה בלונדון באקראי חייל הודי שהלך לאיבוד וביקש ממנה להסביר לו איך למצוא את הדרך אל האכסניה לחיילים שאליו היה אמור להגיע. הוא לא ידע אנגלית או גרמנית, והצליח לתקשר אתה בעזרת מילה ביידיש שלמד כשהיה שבוי מלחמה במחנה שבו שהו מעבר לגדר "שבויים בפיג'מות פסים", כלומר – יהודים, "ומהם למד כמה מילים" בשפתם. והיא שואלת באירוניה: "מה היה צריך לקרות בעולם כדי שאיכר הודי במדים בריטיים בקנזינגטון גרדנז הלונדוניים יתַקשר ביידיש?"… אכן… התובנות והתיאורים חורגים מעבר לכל תיאור ישיר, וגדושים באלוזיות ספרותיות, אמנותיות, מקראיות. למשל כאן, בחיבור הזה: "הראיתי לו את האוטובוס שנסע לכיוון האכסניה לחיילים, ואמרנו בַּיי בַּיי. בין שתי מילים, בין 'פראוליין' ל'באָכער', נגלה בוהק לעין מגדל בבל."
בסיפור "יאן הזקן", היא מתארת איש שהכירה בלונדון, שנודע לו כי אומץ בילדותו, ומאז חש כורח עז לגלות מניין בעצם בא. וכך כותבת יוקל: "נראה שהאדם פשוט מוכרח לדעת מה מוצאו; ונראה שמשהו בעומק האדם חש כשמקורו אינו אמיתי, ושאז אי־נחת נשגבת מבּינה מרחיקה אותו מנתיבי החיים הרגילים. תסביך אדיפוס הוא רק גרסה אחת של התֵמה הזאת." כמה מעניין לראות את סיפורו של אדיפוס כחיפוש של אדם אחרי מוצאו, ולא רק כסיפורו של חטא היוהרה, או של יחסים אסורים (גם אם אינם ידועים) במשפחה!
בסיפור "כבוד" מראה יוקל איך יחס מכבד מחזיר לבני אדם את התחושה שהם בני אנוש, וכמה קל לשלול אותה מהם, והסיפור "אבן על קבר לא ידוע" עוסק בדמות עלומה מעולם הספרות: זאת של אוטלה, אחותו של קפקא שאתה הייתה יוקל מיודדת (היא "הייתה האחרונה בחברים שלי שמהם נפרדתי בחשאי בטרם הבריחה מפראג לאחר פלישת הגרמנים"), ובהקרבה העצמית המדהימה של אוטלה, במהלך המלחמה.
צחקתי כשקראתי את הסיפור "תעתוע בחום היום", שבו מתארת יוקל את מה שקרה לה בישראל באחת משכונות היוקרה בצפון תל אביב, והתרגשתי מהתיאור שלה של מה שאירע בעולם ב-1963: הופעתן המפתיעה, החד פעמית, על במת העולם, של שלוש דמויות: מנהיגים בעלי שיעור קומה והם – קנדי, האפיפיור יוחנן ה-23, וחרושצ'וב, ואיך כל אחד מהם הסתלק, בעצם סולק בטרם עת, מעל במת ההיסטוריה. האם נכון ומדויק מה שציטטה מפיו של חרושצ'וב שאמר, לדבריה, לאחד משליטי ברית המועצות שסילק אותו מתפקידו, שאם ייקחו ממנו את הפנסיה ואת הדאצ'ה שלו, והוא יאלץ לקבץ נדבות, אנשים ייתנו לו, לחרושצ'וב, ואילו "לך, קומראד, אם תהיה פעם במצב כזה לא ייתנו כלום"? אין לדעת, ובכל מקרה, כמה יפה הציטוט, כמו גם התהייה של יוקל: "כמה אמיתיות הן בעצם עובדות אובייקטיביות? איך היו הדברים בדאלאס?" כי מה באמת נהיר לנו? מה באמת אנחנו יודעים על המציאות?
פליאתה כשישבה מול אקווריום ובו צבים קטנים, שאחד מהם, כך הייתה בטוחה, נעץ בה מבט מפגיע עד שתהתה: "אולי לצב המים הננסי הייתי אלוהים שלפעמים גילה את פניו; והציפה אותי המחויבות המלחיצה של האחריות האלוהית" עוררה בי מחשבות, כמו גם הזעם שחשה כשאחד הצבים הזעירים האחרים התנפל על הצב "שלה" וטרף אותו, ושאלתה הנוקבת "זה מצחיק מישהו? בשם אלוהים – זה מצחיק מישהו?" המשיכה להדהד בלבי אחרי שגמרתי לקרוא את הספר.
הוא רצוף כולו בתובנות מאירות עיניים ובתיאורים יפים להפליא: זוהי שכיית חמדה.
תרגם מגרמנית (והוסיף הערות מאירות עיניים): חנן אלשטיין
[1] רובע המצודה, ובו מצודת פראג, מקום מושבם של שליטי הארץ.
כשניל ארמסטרונג אמר את המשפט הבלתי נשכח שלפיו צעדיו הראשונים על אדמת הירח היו "צעד קטן לאדם, צעד ענק לאנושות", הוא לא יכול היה לשער בנפשו למה עוד ישמשו דבריו (שאותם, כך נודע לאחרונה, לא הגה בספונטניות, אלא הגיע אתם מוכנים, לירח).
לאחרונה התפרסם (שוב, באנגלית) באתר Medium מאמר נוסף שכתב שחר צפריר. במאמרו הקודם הראה את הקשר בין השקעות בחברות הזנק, בינה מלאכותית ומשחקי שחמט.
שמו של המאמר החדש:
A Giant Leap for Humanity: The Significance of AI in Medical Diagnosis and Treatment
ומפורטים בו מחקרים פורצי דרך שישנו כנראה את עתידה של האנושות.
על פי המאמר ארבע חברות הזנק:
Aidoc, Immunai, Deepcure, Canopy Immuno-Therapeutics
עוסקות כיום בפיתוחים מרתקים וכמעט אפילו אפשר לומר – מסמרי שיער – בחדשנותם.
על קצה המזלג:
ב-Aidoc פיתחו שיטה לפענוח של בדיקות רדיולוגיות באמצעות בינה מלאכותית.
ב-Deepcure משכללים את היכולת לאבחן מחלות, שוב, בעזרת בינה מלאכותית, במהלך מהפכני של התאמה מדויקת וספציפית לכל אדם.
ב-Immunai ממפים את המערכת החיסונית בעזרת בינה מלאכותית, כך שיתאפשר פיתוח מואץ של תרופות מותאמות אישית לכל אדם.
ב-Canopy Immuno-Therapeutics מפתחים כלים חדשים לטיפול במחלות שקשורות במערכת החיסונית של הגוף.
במאמר מסביר שחר צפריר מדוע החברות הללו מבטיחות צעד ענק לאנושות, ומה הן יכולות לשנות, לטובת כולנו.
התקציר של המאמר:
Medicine includes two disciplines, diagnosis, and treatment. Both have made plodding, cautious progress throughout the ages.
We believe AI augments and empowers these disciplines. As a result, we have led four seed investments in companies that are at the forefront of this evolution: Aidoc (2016), Immunai (2018), Deepcure (2019), and Canopy Immuno-Therapeutics (2020).
Each of these companies falls into the domains of diagnosis, treatment, or both.
While cutting-edge AI technology (self-learning unsupervised rewards-based reinforced, neural-network) is crucial, keeping it behind the scene, with the right interface, wins the battle. It is not enough for AI technology to provides some abstract value. It must integrate naturally into a doctor’s existing workflow. Without this seamlessness, it will not get the chance to demonstrate the incredible value it provides
The trajectory is unquestionable: AI is rapidly transforming diagnosis, treatment, and the science of medicine
הבינה המלאכותית משנה אם כן במהירות את יכולת האבחון והטיפול, למעשה – את כל הגישה המדעית לרפואה.
מאמר מרתק ומאלף!
הנה שוב, קישור אליו, כאן.
לפני כשש שנים, ב-2014, קנתה אמזון את אתר האינטרנט Twitch.
מה השתנה מאז?
איך כבש Twitch את המקום ה-31 בין האתרים שאליהם מרבים גולשים להגיע ואיך הוא מכניס לבעליו סכום של כמיליארד וחצי דולר בשנה?
מדוע מרבה השחמטאי היקארו נקמורה, שזכה בתואר רב-אמן, להופיע ב-Twitch ולערוך שם משחקי שחמט וירטואוזיים?
ואיך כל זה קשור ב-AI (בינה מלאכותית) ובהשקעות בחברות הזנק, בשלביהן ההתחלתיים?
רמז: שחקני שחמט אוהבים לנצח. הם מנצלים כל הזדמנות אפשרית. והכי חשוב –הממשק, זה שכבר מזמן מאפשר לשחקני שחמט לנצל את היכולות המופלאות, מעוררות ההשתאות, של הבינה המלאכותית, שמסוגלת ללמוד בעצמה ללא פיקוח אנושי.
על כל אלה כתב שחר צפריר, שותף בקרן הון סיכון TLV במאמר מפורט, עתיר קישורים מבארים ומאיר העיניים:
וזאת ההתחלה:
A couple of days ago, the New-York Times published an article about the soaring popularity of chess on Twitch, giving Grandmaster Hikaru Nakamura due credit
Of all things, this made me revisit past thoughts on how chess has helped me understand the critical importance of the interface between AI and knowledge-workers, and how chess has led me to make multiple seed-stage investments in AI-driven startups
את המאמר המלא והמרתק אפשר לקרוא כאן.
בכל חורף, פחות או יותר בראשית חודש פברואר, כשמתחילים הימים להתארך, אני נשבע בכל מה שקדוש וגומר בדעתי באופן חד־משמעי: לא, השנה בהחלט לא אשכח; כשיגיע הרגע, אבחן את העניין כראוי, מקרוב, בקפידה, כבלש. אבחר איזה חוטר או נצר, אמדוד לי מטר רבוע של אדמה ואשגיח היטב, לראות איך ֶ נוצר אביב. אלמד היטב את הבליטה הראשונה, הדביקה, העדינה, שממנה יבקע ניצן; אסקור את הניצן בעין בוחנת, כדי לעמוד על ִ צמיחתו האטית, על פניו שמגעם דביק או עורי, על התנפחותו ִהא ּ טית; אני מוכרח להיות שם כשייבקע לבסוף בנשיפה חלושה, ָּ כשישלח החוצה קצה עלה חיוור ראשון, כשיימַתח בעלעלים קמוטים כמו תינוק, כשמניפות עלעלים מקופלות יתחילו להיפרש ולהשתרע, כשייעשו מכל זה עלים של ממש; ולפתע שוב לא יהיו כאן ענפי שיח עירומים, ואני אדע לפרטי־פרטים כיצד קרה הדבר. כן, כך אעשה. ולא רק אכרע שם ואביט בענפים, אלא ַ גם בחלקת האדמה שלי אתבונן; ולפתע תזוז אבן מול עיני, האדמה תנוע ואני אראה איך צצה מן העפר לשון עשב רעננה, ַ מין אצבע קטנה ועליזה המתחפרת לה מ ְעלה ומתחילה להתפרשׂ ; אלטוש אז עיניים באחיותיה, אמנה אותן, ולא תיוותר אחת שלא אסייע בלידתה הפלאית. בשם אלוהים, אולי עוד תתרומם אדמתי בתפיחה מוזרה, אשר תתבקע תחת מבטי וממנה יבקע ניצן משובח; ואז אולי ייצא ממנו כרכום, או פ ַרפָרה, או פרח אחר, לא נודע עדיין, שאותו אגלה ואעניק לו את שמי. הלוואי שינוחו ִ על ענפי זוג ציפורים, אשר יראו לי איך מטילים ביצים. בקיצור, השנה בהחלט לא אניח לזה לחלוף כך סתם; אתפוס את האביב 25in flagranti, אסתכל לו על ידיו, ישר על האצבעות, כדי לראות איך הוא עושה את זה ואם אין שם איזה קונץ, שטיק או תעלול. אני אעקוב אחריו, אבדוק, אשמור, אתחקה ואבחן, אסקור, אבקר, ַ ארחרח ואחטט ודבר לא יחמוק השנה מעיני.
אכן, כל חורף אני יוצא לדרך באותה כוונה נחרצת וחד־משמעית. אז באים הימים שבהם מתחילה השמש בערך לזרוח; אז נסוג הקרח והשחפים מגיעים במעופם ואני מחליט כי מחר או מחרתיים אתחיל לממש את תוכניתי. ושמעו, רבותי, כמה יפה הדבר, כשהשמיים מכחילים אז, וכל זה. נשים זקנות מוכרות ברחוב סיגליות ובכור אביב, מתחשק לך אז ליטול את השוט ולהצליף בכל בנות המין הנשי;26 אלוהים שבשמיים, רק להשלים עכשיו את המלאכה הזאת ואת המטלה ההיא, ביקור אחד, שתי התחייבויות ועוד איזה מכתב, ואז נהיה רק אני והאביב, ואצא לראות איך הוא עושה את זה. אתם יודעים מה? היום לא אעשה כל עבודה ולא אטפל בשום התחייבות. מצדי שיטפסו לי על הגב — היום אני חייב לבדוק אם כבר התחיל האביב.
חי נפשי, הרי שוב הכול הושלם! השיחים ירוקים, פרחים כבר פורחים בדשא הירוק, עוד מעט כבר יהיה אפשר לשבת בצל, לנגב את הזיעה ולקנות סלסלת דובדבנים שהקדימו. מה זה? סליחה? דובדבנים כבר אין? אז תן לי בבקשה שזיפים סתוויים; סופסוף הרי גם בסתיו הכול יפה ואפשר ליהנות… חזיז ורעם, ידידי, ישנת או מה? הרי כבר דצמבר, אתה מסיק את החדר, נדמה שזקנת בשנה,27 תצטרך לפצות על כך בשנה הבאה; בראשית חודש פברואר — הבטח זאת בכל מאודך — לא תניח לזה לחמוק. אבל זהירות: שהאביב לא יתחמק מזה עם איזה תעלול, שלא יברח לך ושלא ירמה. תשים לב טוב־טוב בפעם הבאה!
[1922]
תרגם: פאר פרידמן
יותר מכל התאמתה מחדש ההשערה שכבר העליתי קודם, שאי אפשר להפריז בחשיבותה של הטראומה, ובייחוד של הטראומה המינית, כגורם המעורר את המחלה. גם ילדים ממשפחות מכובדות, חדורות אמונה פוריטנית, נופלים בשכיחות רבה יותר ממה שמעזים לחשוב – קורבן לאונס ממשי. אלה יכולים להיות ההורים המחפשים לעצמם פיצוי על אכזבותיהם בדרך פתולוגית זו, או דמויות אחרות מעוררות אמון כמו קרובי משפחה (דוד, דודה, סבא וסבתא), מורה פרטי, משרת או אומנת, שמנצלים לרעה את אי–הידיעה והתמימות של הילדים. הטענה ההגיונית, שמדובר בפנטזיות מיניות של הילד, כלומר בשקרים היסטריים, מופרכת לצערי על–ידי מספר הווידויים על תקיפת ילדים ששמעו ממטופלים הנמצאים עכשיו באנליזה […].
דרך אופיינית שבה מתרחש פיתוי לגילוי עריות: מבוגר וילד אוהבים זה את זה. לילד יש פנטזיה על משחק עם מבוגר שבו ממלא הילד את תפקיד האם. משחק זה עשוי גם ללבוש אופי ארוטי, אך הוא נשאר כל הזמן בממד של הרוך. לא כן הדבר כשמדובר במבוגרים בעלי נטייה פתולוגית, בייחוד כאלה שהאיזון והשליטה העצמית שלהם נפגעו אחרי אסון, או עקב שימוש בסמים. הם מבלבלים בין משחקי ילדים לבין משאלותיו של מבוגר בשל מבחינה מינית, או מרשים לעצמם להיסחף לאקטים מיניים בלי להתחשב בתוצאות. […].
קשה לנחש את התנהגותם והרגשתם של ילדים אחרי מעשי אלימות כאלה. היינו מניחים שהאימפולס הראשוני שלהם יהיה: דחייה, שנאה, גועל, התגוננות נמרצת. "לא, לא, אני לא רוצה את זה, זה חזק מדי, זה כואב לי, עזוב אותי", דברים כאלה או דומיהם יכלו להיות תגובה מיידית, אלמלא שותקו הילדים על ידי חרדה איומה. הילדים חשים חסרי אונים מבחינה גופנית ומוסרית, אישיותם טרם התגבשה די כדי להתקומם, ולו רק במחשבה. הכוח המכניע וסמכות המבוגרים גורמים להם להיאלם דום, ופעמים רבות עלולים אפילו לערער את שיקול דעתם. אבל אותה חרדה, בהגיעה לשיא מסוים, מצווה עליהם אוטומטית לכפוף את עצמם לרצון התוקף, לנחש את כל משאלותיו, להיענות להן, ולהזדהות מתוך שכחה עצמית מוחלטת עם התוקפן. באמצעות הזדהות, באמצעות הפנמת התוקפן, הוא חדל להיות מציאות חיצונית, נפרדת, והופך להיות מציאות נפשית פנימית. […].
השינוי המשמעותי ביותר שגורמת לנפש הילד ההזדהות הנפחדת עם המבוגר התוקפן הוא הפנמת רגשי האשם של המבוגר. מה שהיה עד עתה משחק תמים נחווה עכשיו כפעילות הראויה לעונש.
כשהילד מתאושש מן ההתקפה הזו הוא מרגיש מבולבל מאוד, מפוצל למעשה, לא-אשם ואשם בו בזמן, והאמון שלו בעדות חושיו נשבר. לכך נוספת ההתנהגות הגסה של הפרטנר המבוגר, שהיא עכשיו מיוסרת וכעוסה עוד יותר, בשל נקיפות מצפון. התנהגות זו מעמיקה עוד יותר את רגשות האשם והבושה של הילד.
התוקף מתנהג בדרך כלל כאילו לא קרה דבר ואף מתנחם במחשבה "הרי זה רק ילד, הוא לא יודע כלום, הוא ישוב וישכח הכול." אין זה נדיר שבעקבות אירועים כאלה הופך המפתה לאיש מוסר או דת קפדן, ומשתדל להציל את הילד באמצעות חומרתו.
בדרך כלל יחסי הילד עם דמות אמינה נוספת, למשל האם, גם הם אינם אינטימיים דיים כדי שיוכל להיעזר בהם. פניות מהוססות מסוג זה נדחות על ידה כשטויות.
1933
הציטוט לקוח ממאמרו של פרנצי, שהביא לקרע בינו ובין פרויד. פרנצי היה תלמיד, עמית, מטופל וחבר של פרויד במשך כעשרים וחמש שנים. פגישתם האחרונה התקיימה זמן מה לפני כנס בינלאומי בוויסבאדן. פרנצי הקריא למורהו את המאמר, בתקווה לקבל את אישורו. פרויד התנגד לדברים וביקש מפרנצי לגנוז את המאמר. פרנצי סירב, והקריא אותו בכנס. פרויד הזועם לא הסכים ללחוץ את ידו. פרנצי מת כחצי שנה אחרי כן. השניים לא התפייסו.
גבר שחור המגן על כבודו בפני המשטרה מסתכן בתקיפה. למעשה, הכבוד של השחורים חשוב בעיניהם פחות, לכן אני מרגיש תמיד בטוח יותר כשאני נעצר לעיני עדים לבנים ולא עדים שחורים. השוטרים מתחשבים פחות בעדותם ובהפצרותיהם של עוברי האורח השחורים, בעוד שהתעניינות דאוגה מצד עדי ראייה לבנים דווקא מעוררת את תשומת לבם. עד שחור ששואל שאלה או מביע התנגדות מנומסת יכול בקלות להיקלע לעיכוב או למעצר גם הוא. לכן הקפדה על יחס כנוע היא תנאי בל יעבור לכך שהמפגש יעבור בבטחה.
2016 Walking While Black", Garnette Cadogan"
המאמר שרעות בן יעקב תרגמה לעברית מופיע במלואו בספר לאהוב, לשוטט, להפליג
וירג'יניה וולף נשאה את הנאום "משלח יד של נשים" בפני סניף של "האגודה הלאומית לזכויות של נשים" ב-21 בינואר 1931. ביום שקדם לנאומה כתבה וולף ביומנה: "כרגע, בזמן שהתרחצתי באמבטיה, עלה בדעתי רעיון לספר חדש, שיהיה המשך לחדר משלך. כותרתו תהיה אולי 'משלח יד של נשים'. אלוהים, איזו התרגשות!" הספר שלוש גיניאות, שראה אור ב-1938, נשא תחילה את שמו של המאמר שלפנינו.
וירג'יניה וולף גדלה במשפחה אמידה, בסביבה ויקטוריאנית. כפי שאפשר להיווכח מהמאמר, גם מנשים משכילות כמוה ציפו להמעיט מערך עצמן ולהתמקד בטיפוח הגברים הסובבים אותן. במסה חדר משלך פירטה וולף את התנאים החומריים שרק אם הם מתקיימים יכולה אישה לזכות בחופש ליצור. בספר ההמשך, שלוש גיניאות תיארה וולף את הקשיים שעמם מתמודדות נשים המבקשות להיות פעילות ולעסוק במשלח היד שבחרו בו.
וירג'יניה וולף נחשבת אחת הכותבות הפמיניסטיות החשובות הראשונות. בחדר משלך תיארה כיצד "לאורך מאות שנים עמד לרשות נשים הכוח הקסום והמתוק, שאִפשר להן לשקף את דמותו של הגבר תוך שהן מכפילות את גודלה". בדבריה המובאים כאן (בתרגומי) אפשר לראות כיצד ביקשה לשחרר את הנשים, כדי שיוכלו להביט במראה ולראות בה את עצמן.
וירג'יניה וולף: משלח יד של נשים
כשהמזכירה שלכן הזמינה אותי לבוא, היא אמרה לי שהאגודה שלכן מטפלת בתעסוקה של נשים, והציעה שאספר לכן משהו על חוויותיי המקצועיות.
אכן, אני אישה; אכן, אני עובדת; אבל מה הן חוויותי המקצועיות? קשה לומר. המקצוע שלי הוא – ספרות. ובמקצוע הזה יש לנשים פחות חוויות מאשר בכל מקצוע אחר, חוץ מאשר לנשים שמופיעות על הבמה. במילה "פחות" כוונתי לחוויות הייחודיות לנשים. כי לפני שנים רבות היו נשים שפרצו לי את הדרך – פאני בארני, אלפרה בן, הרייט מרטינו, ג'יין אוסטן, ג'ורג' אליוט – רבות מהן מפורסמות, ורבות אחרות נשכחו ואינן מוכרות. הן היו שם לפניי, הן כבשו את הדרך ואפשרו לי לצעוד בה. לכן כרק שהתחלתי לכתוב, המכשולים המשמעותיים שניצבו בפני היו מעטים. הכתיבה הייתה עיסוק מכובד ולא מזיק. השלווה המשפחתית לא הופרה בשל חריקותיו של העט. לא הוצגו תביעות כלפי הארנק המשפחתי. תמורת עשרה שילינג ושישה פני אפשר לקנות כמות של נייר שתספיק לכתיבת כל המחזות של שייקספיר, אם עיסוק כזה עולה על הדעת. לסופר אין צורך בפסנתרים ובדוגמניות, בפריז, וינה וברלין, באמנים ידועי שם או בפילגשים. מחירו הנמוך של נייר הכתיבה הוא כמובן הסיבה לכך שנשים כתבו והצליחו, לפני שעשו חיל גם במקצועות אחרים.
אבל אספר לכן סיפור – הוא פשוט. עליכן רק לראות בעיני רוחכן נערה יושבת בחדרה, אוחזת עט. היה עליה רק להניע את העט משמאל לימין – להתחיל לפני הצהריים, בעשר, ולסיים באחת. בסופו של דבר עלה בדעתה לעשות משהו פשוט וזול: להכניס כמה מהדפים הללו למעטפה, להדביק בול של פֶּנִי ולהטיל את המעטפה לתיבה האדומה שבקרן הרחוב. כך נעשיתי עיתונאית; מאמציי זכו לתמורה ביום הראשון של החודש הבא – יום מרהיב מבחינתי – בזכות מכתב עם צ'ק בסך פאונד, עשרה שילינג ושישה פני, שקיבלתי מהעורך. אבל כדי שתבינו עד כמה איני ראויה להיקרא אשת מקצוע, עד כמה איני מכירה את המאבקים והקשיים של חיים כאלה, עלי להודות שבמקום להוציא את הכסף שקיבלתי על לחם וחמאה, על שכר דירה, נעליים וגרביים, או כדי לפרוע את החוב אצל הקצב, הלכתי וקניתי לי חתול – חתול יפהפה, פרסי, שעד מהרה עירב אותי בוויכוחים מרים עם שכניי.
מה יותר פשוט מאשר לכתוב מאמרים, ועם ההכנסות לקנות חתולים פרסיים? אבל רגע. מאמרים צריכים לעסוק במשהו. דומני שהמאמר שלי עסק ברומן שכתב אדם מפורסם. ובזמן שכתבתי את הסקירה ההיא, גיליתי שאם אני רוצה לכתוב סקירות על ספרים, עלי להיאבק ברוח רפאים מסוימת. רוח הרפאים הייתה אישה, וכשהיטבתי יותר להכיר אותה כיניתי אותה בשמו של שיר מפורסם, "מלאכית בבית". היא זאת שנהגה לחצוץ ביני ובין הנייר שעליו כתבתי סקירות על ספרים. היא זאת שהפריעה לי, בזבזה את זמני ועינתה אותי, עד שבסופו של דבר הרגתי אותה.
אתן, שנמנות עם בנות דור צעיר ומאושר יותר, אולי לא שמעתן עליה – ייתכן שאינכן יודעות למה כוונתי בכותרת "מלאכית בבית". אתאר אותה בקיצור נמרץ ככל שאוכל: היא העניקה המון אהדה. היא הקסימה. לא היה בה אפילו שמץ של אנוכיות. היא הצטיינה בכל האמנויות המורכבות של חיי משפחה. היא הקריבה את עצמה על בסיס יומיומי. אם הוגש עוף, היא לקחה לעצמה את הרגל; אם נשבה רוח פרצים – היא ישבה בדרכה. בקיצור, היא הייתה כה מכוננת, עד שלא היו לה מעולם רצון או מחשבה משל עצמה. היא העדיפה להזדהות תמיד עם המחשבות והרצונות של הזולת. ומעל לכול – אין צורך שאומר – היא הייתה טהורה. הטוהר שלה היה אמור להיות יופייה העיקרי – הסומק שלה, חינה הרב. באותם ימים, ימי שלטונה האחרונים של המלכה ויקטוריה, היתה לכל בית מלאכית משלו. כשהתחלתי לכתוב פגשתי אותה מיד עם המילים הראשונות. צל כנפיה נפל על הדפים שלי; שמעתי את רשרוש החצאיות שלה בחדרי. כלומר, ברגע שלקחתי את העט כדי לסקר את הרומן שכתב אותו איש מפורסם, היא חמקה מאחוריי ולחשה: "יקירתי, את אישה צעירה. את כותבת על ספר שכתב גבר. הביעי אהדה. היי רכה; החמיאי; שקרי; השתמשי בכל הכישורים וההונאות של בנות מינך; אל תאפשרי לאיש לנחש שיש לך דעה משלך. מעל לכול – היי טהורה." והיא ניסתה להוליך את העט שלי. אני נזכרת עכשיו במעשה אחד, שאני מקבלת עליו את האחריות, אם כי אותה אחריות מוטלת בעצם על כתפיו של אחד מאבות אבותיי המצוינים, שהוריש לי סכום כסף מסוים – נאמר, חמש מאות פאונד בשנה? – כך שלא נאלצתי להישען רק על הקסם שלי כדי להתפרנס. פניתי אל המלאכית ולפתי אותה בגרון. התאמצתי להרוג אותה. האמתלה שלי, אם עולם החוק ילכוד אותי, תהיה – שפעלתי מתוך הגנה עצמית. אלמלא הרגתי אותה, היא הייתה הורגת אותי. הייתה עוקרת את הלב מכתיבתי. כי, כפי שגיליתי ברגע שקירבתי את העט אל הדף, אי אפשר לסקר אפילו רומן אם אין לך דעה משלך, אם אינך מביעה את האמת, לדעתך, על יחסים בין בני אדם, על מוסר, ועל סקס. ועל כל הסוגיות הללו, לשיטתה של "מלאכית הבית", נשים אינן יכולות לדון בחופשיות ובפתיחות; עליהן להקסים, עליהן לְרַצות, עליהן – אנסח זאת בבוטות – לשקר, אם ברצונן להצליח. לכן, בכל פעם שחשתי בצל כנפיה או בזוהר ההילה שלה מוטלים על הדף שלי, לקחתי את קסת הדיו והטחתי אותה במלאכית. היא מתה לגמרי, אם כי טִבְעָה הבדוי הועיל לה מאוד. הרבה יותר קשה להרוג רוח רפאים מאשר את המציאות. שוב ושוב התגנבה המלאכית וחזרה, גם כשחשבתי שכבר נפטרתי ממנה. אמנם אני מספרת לעצמי שהרגתי אותה בסופו של דבר, אבל המאבק היה קשה. הוא תבע זמן רב שמוטב היה אילו הוקדש ללימוד של כללי הדקדוק היווני, או לשיטוט בעולם, בחיפוש אחרי הרפתקאות. אבל החוויה הייתה אמיתית; היא הייתה חוויה שחייבת ליפול בחלקה של כל אישה שכתבה אי פעם. הרצח של מלאכית הבית הוא אחד מעיסוקיה של כל סופרת.
אבל אמשיך בסיפורי. המלאכית מתה. מה נותר אחריה? תוכלו לומר שרק דבר פשוט ונפוץ – אישה צעירה בחדרה, שיש לה קסת דיו. במילים אחרות, עכשיו לאחר שנפטרה מהזיוף, אותה אישה צעירה יכולה להיות רק היא עצמה. אהה. אבל מהו אותו "עצמה"? כלומר, מהי אישה? אני יכולה להבטיח לכן שאינני יודעת. אני לא מאמינה שאתן יודעות. אני לא מאמינה שמישהי יכולה לדעת, עד שהיא מתבטאת באחד מתחומי האמנות או המקצועות הפתוחים בפני הכישרונות האנושיים. זאת אחת הסיבות לכך שבאתי לכאן: הכבוד שאני רוחשת לכן, המצויות בעיצומו של תהליך שבו, באמצעות החוויות שלכן, אתם מראות לנו מהי אישה, אתן, שמעניקות לנו, באמצעות כישלונותיכן והצלחותיכן, את הידע החיוני כל כך.
אבל אמשיך בתיאור חוויותיי המקצועיות. הרווחתי פאונד ושישה פני מהסקירה הראשונה שכתבתי; ועם הכסף קניתי חתול פרסי. ואז נעשיתי שאפתנית. חתול פרסי הוא דבר נהדר, אמרתי; אבל אין די בחתול פרסי. אני זקוקה למכונית. וכך התחלתי לכתוב רומנים – כי עד כמה שזה מוזר, אנשים נותנים לך מכונית אם את מספרת להם סיפור. מוזר עוד יותר שאין בעולם שום דבר מרנין יותר מאשר לספר סיפורים. העיסוק נעים הרבה יותר מאשר כתיבה של סקירות על רומנים מפורסמים. ועם זאת, אם אציית להנחיות של המזכירה שלכן ואספר לכן על חוויותיי המקצועיות כסופרת, עלי לספר לכן על חוויה משונה שהייתה לי כמי שכותבת רומנים. כדי להבין אותה עליכן לדמיין תחילה את הלך הרוח של סופרת כזאת. אני מקווה שלא אסגיר סודות מקצועיים אם אומר כי תשוקתו העיקרית של סופר היא להיות מחוסר הכרה, ככל האפשר. עליו להכניס את עצמו למצב של תרדמת. הוא רוצה שהחיים יימשכו ככל האפשר ברוגע ובסדירות. רוצה לראות שוב ושוב את אותן פנים, לקרוא את אותם ספרים, לעשות את אותם דברים, יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, בעודו כותב, כדי ששום דבר לא יפר את האשליה שבתוכה הוא חי, כדי ששום דבר לא יפריע או יפגע בשקט של הפשפוש, המישוש, הזינוק והמרוץ, וכל התגליות הפתאומיות של אותה רוח ביישנית ואשלייתית – הדמיון. נדמה לי שכל אלה זהים אצל גברים ואצל נשים. מכל מקום, אני רוצה שתראו אותי בדמיונכם כותבת רומן כשאני שרויה בטרנס. רוצה שתדמיינו אישה צעירה יושבת עם עט בידה, ובמשך כמה דקות, למעשה – שעות, לא טובלת אותו בקסת הדיו אפילו פעם אחת. הדימוי העולה על הדעת כשאני חושבת על אותה אישה הוא של דייג ששוכב, שקוע בהרהורים, על גדת אגם עמוק, בידו מוט שהוא מחזיק מעל המים. האישה מניחה לדמיונה לשוט, בלי להיבלם ליד כל סלע וכל נקיק, בעולם השקוע כולו במעמקי ישותנו הלא מודעת. ועתה מגיעה החוויה, זאת שנפוצה לדעתי הרבה יותר בקרב סופרות מאשר בקרב סופרים: החכה חולפת בין אצבעותיה. דמיונה מיהר והרחיק לכת. הוא מצא בריכות, מעמקים, מקומות אפלים שבהם מנמנמים הדגים הכי גדולים. ואז – התרסקות. התפוצצות. קצף ומהומה. הדמיון התנפץ על פני משהו קשה. האישה התעוררה מחלומה. היא נקלעה למצוקה עזה וקשה. אם לומר זאת בישירות: היא חשבה על משהו, משהו על הגוף, על להט התשוקות שאישה כמוה אינה יכולה להביע. גברים, ההיגיון אומר לה, יזדעזעו. המודעות למה שגברים יגידו על אישה שאומרת את האמת על להט תשוקותיה העירה אותה מתוך המצב האמנותי של חוסר מודעות. שוב אינה יכולה לכתוב. הטרנס התפוגג. דמיונה אינו יכול עוד לפעול.
אני מאמינה שזאת חוויה שכיחה מאוד בקרב סופרות – שמרנותם המוסכמת, הקיצונית, של בני המין האחר בולמת אותן. כי גם אם גברים מעניקים לעצמם לכאורה חירות רבה יותר, אני בספק אם הם מסוגלים להבין או לשלוט, בעוצמת החומרה שבה הם דנים לכף חובה חירות דומה אצל בנשים.
אלה אם כן היו שתי חוויות אמיתיות משלי. שתיים מההרפתקאות של חיי המקצועיים. את הראשונה – רצח "מלאכית הבית" – אני חושבת שפתרתי. היא מתה. אבל את השנייה – הרצון לומר את האמת על חוויותיי כגוף, אני חושבת שטרם פתרתי. ספק אם איזושהי אישה כבר פתרה אותה. המכשולים הניצבים בפניה אדירים, ועם זאת גם קשים מאוד להגדרה. במבט מבחוץ אי אפשר שלא לתהות: מה פשוט יותר לכאורה מכתיבה של ספרים? במבט מבחוץ אפשר גם לשאול במה שונים המכשולים הניצבים על דרכה של אישה מאלה הניצבים על דרכו של גבר. אני סבורה שבמבט מבפנים מצבן שונה מאוד; היא עדיין צריכה להיאבק נגד רוחות רפאים רבות; עליה להתגבר על הרבה דעות קדומות. זמן רב יחלוף לדעתי לפני שאישה תוכל לשבת ולכתוב ספר בלי שתיאלץ לשחוט איזו רוח רפאים, בלי שתתנפץ על סלע. ואם זה המצב בספרות, המקצוע החופשי ביותר מבחינתן של נשים, מה באשר למקצועות אחרים, שאליהם אתן נכנסות עכשיו לראשונה?
אלה השאלות שהייתי שואלת אתכן, אילו היה לי זמן. ואם הדגשתי את חוויותיי המקצועיות, עשיתי זאת כי אני מאמינה שגם אם צורתן שונה, הן גם שלכן. אפילו כשהנתיב פתוח להלכה – כששום דבר אינו מונע מאישה להיעשות רופאה, עורכת דין, פקידה בשירות הציבורי – אני מאמינה שרוחות רפאים ומכשולים רבים מגיחים על דרכה. אני חושבת שהדיון עליהם חשוב ובעל ערך. רק כך אפשר לחלוק את העבודה ולפתור את הקשיים. עם זאת, חייבים לדבר גם על היעדים והמטרות שלמענם אנו נאבקות, שלמענם אנחנו מנהלות את הקרבות הקשים הללו. אי אפשר לחשוב שהקרבות הללו מובנים מאליהם; יש לבחון אותם כל הזמן, ולשאול שאלות על אודותיהם. זאת העמדה שאני רואה כאן באולם הזה, מוקפת בנשים שפועלות, לראשונה בהיסטוריה בתחומים מקצועיים כה רבים, ומדובר בעניין חשוב מאין כמוהו. בתוך הבתים שלכן זכיתן בחדרים שעד כה עמדו לרשותם של גברים בלבד. אתן מסוגלות, לא בלי עבודה קשה ומאמצים רבים, לשלם את שכר הדירה. אתן מרוויחות את חמש מאות הפאונד שלכן בשנה. אבל החופש הזה הוא רק תחילת הדרך. החדר כבר שלכן, אבל הוא עדיין ריק וחשוף. יש לרהט אותו; יש לקשט אותו; יש לחלוק אותו. איך תרהטו אותו, איך תקשטו אותו? עם מי תחלקו אותו, ובאילו תנאים? אלה לדעתי שאלות שחשיבותן מכרעת. כי לראשונה בהיסטוריה אתן מסוגלות לשאול אותן; כי לראשונה, אתן יכולות להחליט בעצמכן. התשובות צריכות להיות שלכן. ברצון הייתי נשארת ומשוחחת על השאלות הללו, ועל התשובות להן, אבל לא הערב. זמני תם ועלי לסיים.
חיבורו המוכר ביותר של ג'ונתן סוויפט, סטיריקן ומסאי אירי, בן למשפחה אנגלית (1745-1667), הוא "מסעות גוליבר", אך הוא כתב יצירות רבות אחרות, חלקן בעילום שם. אביו של סוויפט מת לפני שנולד והוא גדל אצל דודו, כבן משפחה עני וממורמר. בבגרותו היה כומר אנגליקני שנע בין אנגליה לאירלנד, והיה פעיל פוליטי. בזכות פעילותו לטובת המרד נגד אנגליה נחשב סוויפט גיבור אירי. את חיבורו הסטירי "הצעה צנועה" פרסם ב- 1729 בשם בדוי. סוויפט ביקש למחות בו כנגד העוני המחפיר ששרר באותה עת באירלנד.
דאבה רבה מתעוררת בכל מי שמשוטט בעיר הנפלאה הזאת[1] או באזורי הכפר ורואה בכל מקום – ברחובות, בדרכים, בפתחי הבקתות – את המוני הקבצניות שבעקבותיהן משתרכים שלושה, ארבעה או שישה ילדים, כולם לבושים בסמרטוטים, מקבצים נדבות ומטרידים את העוברים והשבים. במקום שהאמהות הללו יוכלו לעבוד לפרנסתן, הן נאלצות להעביר את הזמן בשוטטות ולהתחנן לאוכל למען ילדיהן התמימים, שבבגרותם יהיו שודדים, כי לא ימצאו עבודה, או שיעזבו את ארצם האהובה ויילחמו למען הטוען לכס המלוכה בספרד, או ימכרו את גופם בברבדוס.
אני סבור כי הכול מסכימים: כל הילדים הללו, החבוקים בזרועות או תלויים על הגב, אלה שנאחזים באמהות ולעתים תכופות גם באבות, הם, במצבה העגום של ארצנו, מטרד רציני מאוד; לפיכך, כל מי שימצא שיטה סבירה, זולה וקלה, שבאמצעותה יהפכו הילדים הללו לשותפים נאותים ומועילים בחבר העמים, יזכה להערכה כה רבה של הציבור, עד שיוצב פסל בדמותו, כדי לפאר את שמו של מגן האומה.
אין בדעתי להגביל את הפתרון שאציע לטיפול בילדיהן של קבצניות מוצהרות. טווח הפעולה של תוכניתי רחב הרבה יותר, והיא תכלול את כל התינוקות בני גיל מסוים, שנולדו להורים שאינם מסוגלים לפרנסם, כמו אלה שמקבצים נדבות ברחובותינו.
לאחר שהרביתי לחשוב על הסוגיה ושקלתי באופן בוגר את התוכניות השונות של קובעי המדיניות שלנו, גיליתי שמאז ומתמיד סברתי שהם טועים מאוד בחישוביהם. אכן, אמו של תינוק שזה עתה המליטה[2] אותו יכולה להזינו בחלבה במשך שנה תמימה, ואין כמעט צורך בכל תזונה נוספת, מכל מקום, לא בסכום העולה על שני שילינג, שאותם האם עשויה בהחלט לקבל במזומן או בשיירי מזון וסמרטוטים, באמצעות עיסוקה החוקי בקבצנות. אני מציע שבדיוק בגיל שנה נתחיל לדאוג לשינוי: במקום שהתינוקות יהפכו לנטל על הוריהם או על הקהילה, ובמקום שירעבו כל חייהם ללחם או לביגוד, הם יתרמו להאכלה, ובמידה מסוימת גם להלבשתם של אלפים רבים.
יתרון נוסף בתוכניתי: היא תמנע הפלות יזומות, ואת הנוהג המחריד, שנשים רבות מדי נוקטות, אללי, כשהן רוצחות את הילדים הממזרים שלהן ומקריבות את התינוקות האומללים, החפים מפשע, וזאת אני משער בעיקר כדי להימנע מהוצאות, ולא בשל הבושה. מה שמעורר חמלה אפילו בלבו של האדם המפלצתי ביותר.
ההערכה היא כי בארצנו כמיליון וחצי בני אדם, שמתוכם לפי חישובי יש כמאתיים אלף זוגות שבהם הנשים ולדניות; מתוכן אחסיר שלושים אלף שמסוגלות לפרנס את ילדיהן (אם כי אני חושש שמספרן מועט יותר, עקב המצוקה הנוכחית), כך שנותרו מאה ושבעים אלף נשים ולדניות. אפחית שוב חמישים אלף, כי הנשים הללו עשויות להפיל את עובריהן, או שילדיהן ימותו בשנה הראשונה מתאונה או ממחלה.
ייוותרו לפיכך רק מאה ועשרים אלף ילדים, שנולדים כל שנה להורים עניים. השאלה אם כן היא איך הם יגדלו את הילדים הללו ואיך יפרנסו אותם? כבר אמרתי, במצב העניינים הנוכחי ובשיטות שהוצעו עד כה אין שום אפשרות לעשות זאת.
הרי לא נוכל להעסיקם במלאכת כפיים או בחקלאות. הם גם אינם יכולים לעסוק בבנייה (כוונתי מחוץ לעיר), או לעבד את האדמה: לעתים נדירות הם מסוגלים להתפרנס מגניבות עד הגיעם לגיל שש, אלא אם הם חיים במקומות שבהם קל ללמוד כיצד לעשות זאת, אם כי עלי להודות כי הם לומדים את עיקרי התורה בשלב הרבה יותר מוקדם. בה בעת, אפשר בהחלט לראות בהם מעין "משוחררים על תנאי": אדון חשוב אחד ממחוז קאוון שמחה באוזני, הצהיר כי מעולם לא נתקל ביותר ממקרה אחד או שניים של גנבים בני פחות משש, אפילו באזורים שמיומנותם בתחום נודעת.
סוחרים מספרים לי שנער או נערה שטרם מלאו להם שתים עשרה אינם מצרך עובר לסוחר, ואפילו אחרי שהם מתבגרים, הם אינם יכולים להניב יותר משלושה פאונד, או שלושה פאונד וחצי לכל היותר, או שווה ערכם. ההורים או הממלכה אינם יכולים להפיק מהם רווח, שהרי השווי של התזונה והסמרטוטים הנדרשים להם הוא בערך פי ארבעה מערכם.
ועתה אסביר, במלוא הענווה, את הרעיון שעלה על דעתי, ואני מקווה שהוא לא יעורר שום התנגדות.
מכר אמריקני שחי בלונדון אמר לי בוודאות שפעוט בן שנה בריא ומוזן היטב, יכול להיות מעדן מזין וערב מאוד לחך, אם מאדים, צולים, אופים או מבשלים אותו. אין לי ספק שאפשר בהחלט להגישו בנזיד ירקות או בתרביך.
הנה אם כן ההצעה שאני מעלה לשיקולו דעתו של הציבור: מבין מאה ועשרים אלף הילדים שקיומם הוערך, עשרים אלף יישמרו לצורך הרבעה, ומתוכם רק רבע[3] יהיו זכרים; זאת כמות גדולה יותר מכפי שהיינו משאירים אילו דובר בכבשים, בקר או חזירים[4], והסיבה לכך היא שרק לעתים נדירות הילדים הללו נוצרים כפרי בטנם של זוגות נשואים. אלה נסיבות שפראי האדם שלנו אינם מתרשמים מהן במיוחד, לכן די בזכר אחד, שיוכל לשמש ארבע נקבות. את מאה אלף הנותרים אפשר, בגיל שנה, להציע למכירה לבני המעמד העליון ולבעלי ממון ברחבי הממלכה, ולעודד את האימהות להיניק אותם בשפע בחודש האחרון, כדי שיתעגלו וישמינו, ויהיו טובים למאכל.
ילד אחד יתאים לשתי קערות בסעודות שבהן מארחים חברים, וכשהמשפחה סועדת בגפה, הנתח הקדמי או האחורי ישמש מאכל סביר, ואם מתבלים אותו במעט פלפל או מלח, אפשר יהיה בהחלט לבשלו ביום הרביעי, במיוחד בחורף.
בדקתי ואני מעריך שילד שזה עתה נולד שוקל כחמישה ק"ג וחצי[5] ובתוך שנה, אם מניקים אותו במידה סבירה, יצמח ויגיע למשקל של כמעט 13 ק"ג.
נכון שהמעדן הזה יהיה יקר יחסית, לכן יתאים במיוחד לבעלי אדמות. אחרי שהספיקו כבר לזלול את מרבית ההורים, נראה כי הם הזכאים הראשונים לקבל גם את הילדים.
עונת הבשר של התינוקות תימשך לאורך כל השנה, אבל שפע מהם יימצא בעיקר בחודש מארס, וזמן מה לפניו ואחריו, שכן ידוע לנו מתוך כתביו של סופר רציני, רופא צרפתי בכיר[6], שילדים רבים יותר נולדים בארצות קתוליות כתשעה חודשים אחרי ארבעים ימי התענית שלפני חג הפסחא שבהם מרבים באכילת דגים. בשווקים נראה בחודש מרס שפע רב יותר מהרגיל, כי מספר התינוקות הקתוליים יגדל בארצנו פי שלושה. לכך יצטרף יתרון נוסף: כמות הקתולים בארצנו תפחת.
כבר חישבתי את עלות ההנקה של ילד עני אחד (כוונתי לילדי כל הפועלים החקלאיים, לפועלים הרגילים ולחמישית מהחקלאים), והיא תעמוד על כשני שילינג בשנה, ותכלול גם את הסמרטוטים שבהם ילבישו אותם; אני מאמין שאף ג'נטלמן לא יתרעם כאשר ייתבע לתת עשרה שילינג בתמורה לגווייה של ילד טוב ושמן, שיספק, כמו שכבר ציינתי, ארבע קערות[7] של בשר מעולה ומזין, לסעודה עם ידיד כלשהו, או עם בני המשפחה.
האדון ילמד להיות בעל אדמות טוב, יהיה מקובל יותר בקרב אריסיו, האם תרוויח שמונה שילינג נטו, ותהיה כשירה לעבודה, עד שתהרה שוב.
החסכנים (ועלי להודות שבצוק העתים אין ברירה אלא להיות כאלה), יכולים לפשוט את עורן של הגוויות. מהעור, אחרי שמעבדים אותו, אפשר לייצר כפפות מעולות לגבירות, ומגפי קיץ לאדונים.
באשר לדבלין עירנו – אפשר להקצות לשם כך בתי מטבחיים במקומות הנוחים ביותר. אין ספק שיימצאו קצבים רבים די הצורך, אם כי אני ממליץ לקנות ילדים חיים, ולפשוט את עורם כשהם טריים, כפי שנהוג לעשות כשצולים חזירים.
אדם נכבד שאני מעריך מאוד, פטריוט מצוין, שמח לאחרונה להציע שיפור לתוכניתי. לדעתו אין ספק שאחרי שהשמידו את אוכלוסיית הצבאים בארצנו, ומאחר שמורגש מחסור בבשרם, אפשר לספק לאדונים רבים בשר של נערים ונערות בני פחות מארבע עשרה, אך לא פחות משתים עשרה. בני שני המינים במדינות רבות מורעבים בגלל האבטלה. מהם, או מהוריהם ובני משפחתם הקרובים ביותר, אם הם חיים, יש להיפטר. אמנם אני מכבד את אותו ידיד יקר ופטריוט ראוי, אבל איני יכול להסכים אתו בלב שלם, שכן ידידי האמריקני הבטיח לי שבשרם של הזכרים בדרך כלל נוקשה ורזה, כי הם מרבים לעסוק בפעילות גופנית, וטעמם אינו ערב לחך. גם אם יפטמו אותם, הבעיה לא תיפתר. באשר לנקבות, אני סבור, בענווה והכנעה, שהן יחסרו לציבור, כי הן עצמן יוכלו עד מהרה להיות ולדניות. מלבד זאת, קשה להאמין שבעלי מצפון מסוימים לא יתנגדו לזאת (אם כי, ללא הצדקה), בשל המחשבה שהעניין גובל באכזריות כלשהי. עלי להודות כי מאז ומתמיד סברתי שזאת עלולה לעורר את ההתנגדות המשמעותית ביותר לפרויקט, גם אם כוונותיו מצוינות.
כדי להצדיק את ידידי, עלי לציין שאת הרעיון קיבל מסלמנזור[8] המפורסם, יליד האי פורמוזה, שהגיע משם ללונדון לפני יותר מעשרים שנה, ובשיחה עם ידידי אמר לו שבארצו, כשמוציאים צעיר להורג, המוציא להורג מוכר את הגווייה לבני המעמד הגבוה, כמטעם מיוחד. עוד סיפר לו שגופתה של נערה שמנמנה בת חמש עשרה, שנצלבה כי ניסתה להרעיל את הקיסר, נמכרה בשעתו בנתחים, הישר מהגרדום, לראש הממשלה של הוד מלכותו ולשרים נכבדים נוספים מחצר המלכות, תמורת ארבע מאות כתר. אכן, איני יכול להכחיש כי הממלכה לא תחסר את הנערות השמנמנות בנות עירנו, שעל אף חיסרון הכיס מסרבות להתנייד בלי כיסא אפריון שהן שוכרות, ושנוהגות להגיע לתיאטרון ולמסיבות כשהן לבושות בבגדים מתוצרת חוץ, שאינן משלמות בתמורתם.
כמה אנשים פסימיים מוטרדים מאוד ממספרם הגדול של העניים המבוגרים, החולים, הנכים; חשבתי רבות בניסיון למצוא דרך שתקל על העול הכבד הזה, המונח על כתפי האומה, אך העניין המסוים הזה אינו מטריד את מנוחתי כלל, כי ברור לגמרי שהם מתים כל יום ונרקבים מהקור, הרעב, הזוהמה והמזיקים, ושזה קורה במהירות הצפויה. באשר לפועלים הצעירים, מצבם כרגע נואש לא פחות. אין להם אפשרות להשיג עבודה, ולכן הם דועכים מתת תזונה, עד שאפילו אם ישכרו אותם לעבודה, לא יהיה להם כוח לבצעה, לפיכך המדינה, והם עצמם, לא יוטרדו עוד זמן רב מנוכחותם.
סטיתי מאוד בדברי מהנושא העיקרי, לכן אשוב אליו. סבורני כי יתרונותיה של ההצעה שהעליתי ברורים ורבים, וכך גם חשיבותם הראשונה במעלה.
קודם כול, כמו שכבר ציינתי, היא תפחית את מספר הקתולים שבכל שנה הולכים וגודשים את ארצנו, שהרי הם אלה שמרבים ביותר להתרבות, והם אויבינו המסוכנים, הנשארים כאן כדי למסור את ארצנו לטוען לכתר[9], בתקווה לנצל את היעדרם של הפרוטסטנטים הטובים הרבים שעזבו את הממלכה כדי לא לשלם מסים לכנסייה שאינם מאמינים בה.
שנית, ההצעה תעניק לתושבים העניים ביותר רכוש משל עצמם; כשיפגרו בתשלומיהם יוכלו בעלי האדמות לתפוס את אותו רכוש, שהרי את יבולי החיטה ואת הבקר כבר תפסו, ואין לתושבים הללו שום כסף מזומן.
שלישית, בעוד שאי אפשר לחשב את האחזקה של מאה אלף ילדים מגיל שנתיים ואילך בפחות מעשרה שילינג לילד לשנה, אוצר המדינה יגדל בחמישים אלף פאונד בשנה, מלבד הרווח על המזון החדש, שיעלה על שולחנם של בעלי הממון בממלכה, אלה שמצטיינים בטעמם המעודן. והכסף יישאר אצלנו, כי רק אנו נעבד את המוצר.
רביעית, לא רק שהאנשים הוולדניים ירוויחו שמונה שילינג לשנה ממכירת ילדיהם, הם גם ייפטרו מהצורך להחזיק אותם, בתום השנה הראשונה.
חמישית, גם המסבאות ירוויחו מהמאכל הזה. אין ספק כי בעליהן השקולים ישיגו את המתכונים המשובחים ביותר וישפרו אותם עד שלמות; עקב כך יזכו לביקוריהם של האדונים הנעלים ביותר, שרואים בעצמם, ובצדק, אניני טעם; טבח מיומן, שיודע איך לרצות את הסועדים שלו, ידע איך להכין מנות שיערבו לחִכם.
שישית, ההצעה תשמש תמריץ נפלא לאנשים להינשא, וכל האומות שניחנו בתבונה מעודדות זאת באמצעות פרסים, או אוכפת אותם באמצעות חוקים ועונשים. ההצעה תעצים את הדאגה והטיפול של אמהות בילדיהן, כי ידעו בוודאות שיש לתינוקות האומללים סידור לחיים, שאותו יספק הציבור, וכן תהא הכנסה השנתית להן עצמן, במקום שיהיה עליהן הנטל של הוצאות כספיות. עד מהרה נהיה עדים לכך שנשים נשואות יתחרו ביניהן על היכולת להביא אל השוק את הילד השמן ביותר. גברים יתחילו לחוש חיבה כלפי נשותיהם ההרות ללדת, חיבה דומה לזאת שהם חשים כלפי הסוסות שלהן שממליטות סייחים והפרות שממליטות עגלים, או אל החזירות לפני שהן ממליטות את השגרים שלהן. לא עוד יכו את הנשים ולא יבעטו בהן (כנהוג, לעתים מזומנות מדי(, מחשש שיפילו את עובריהן.
אפשר למנות יתרונות רבים אחרים. למשל, את התוספת של כאלף גוויות לייצוא הבקר שלנו: ההתרבות של בשר חזיר ושיפור האומנות להכנת הבייקון המשובח הנדרש כל כך במקומותינו, בעקבות השחיטה המרובה של חזירים, העולים לעתים מזומנות על שולחננו, ושאת טעמם אי אפשר להשוות עם הטעם הנפלא של ילד שמן בן שנה, שגידלו אותו כיאות, וכשהוא צלוי בשלמותו ישמש מראה מרהיב על שולחן הסעודה של ראש העיר, או באירועים ציבוריים אחרים, אבל על כך אקצר, שכן ברצוני לתמצת.
אם נניח שאלף משפחות בעיר הזאת יצרכו בקביעות בשר של תינוקות, מלבד אחרים שיאכלו אותו באירועים שמחים, במיוחד בחתונות ובהטבלות, תצרוך דבלין לפי החישוב שלי כעשרים אלף גוויות בשנה, ואת שאר שמונים האלף יצרכו בחלקי הממלכה האחרים (שם כנראה הם יימכרו יותר בזול).
לא עולה בדעתי אפילו התנגדות אחת שאפשר להעלות כנגד ההצעה, אלא אם יטענו כי יישומה יקטין את האוכלוסייה בממלכה. בכך אני מוכן בהחלט להודות, אכן, זה אחד המניעים שלי להציע אותה. אבקש מהקורא לשים לב לכך שהפתרון המוצע מיועד לממלכת אירלנד, ולא לאף ממלכה אחרת בהווה או בעבר, בשום מקום בעולם, לכן אין מה להפנות אלי רעיונות אחרים, למשל – לגבות מסים של חמישה שילינג מבעלי קרקעות נעדרים, להשתמש רק בבגדים או בריהוט הביתי שמיוצר בארצנו, לסרב לייבוא של מוצרי צריכה יוקרתיים, לא לאפשר לנשותינו לבזבז כסף רב על גנדרנות, גאוותנות, בטלנות והימורים, ללמד אנשים להיות שקולים, חסכנים וזהירים, ללמדם לאהוב את ארצם, השונה כל כך מלפלנד או מטוֹפִּינָמְבּוּ[10], לוותר על האיבות והטינות שלנו, ולא להמשיך לפעול כמו היהודים, שרצחו זה את זה ממש בזמן שעירם נפלה[11], להקפיד שלא למכור את ארצנו ואת מצפוננו ללא תמורה, ללמד את בעלי האדמות שלנו לגלות מידה כלשהי של חמלה כלפי אריסיהם, ולבסוף – להחדיר רוח של הגינות, חריצות ומיומנות ללבם של בעלי החנויות, שהרי אם כולנו נחליט לרכוש מעתה ואילך רק תוצרת מקומית, הם יתאחדו וירמו אותנו במחירים, במידות ובטיב המוצרים. מעולם לא הצליח איש לשכנעם לנהוג בהגינות, למרות כל המאמצים.
על כן אני חוזר ואומר: שאף אחד לא יציע פתרונות אחרים, לפני שיציג בפני אפילו רמז של תקווה לכך שתוכניתו תוכל להתממש.
באשר לי, מאחר שהותשתי משנים רבות שבהן הצעתי רעיונות שווא והרהורים מלאי חזון, מאחר שנואשתי לחלוטין, עלתה בדעתי, למרבה המזל, ההצעה הנוכחית, שבהיותה חדשה לחלוטין, יש בה משהו מוצק ואמיתי, היא אינה דורשת הוצאות, והטרדות שהיא תובעת מעטות. יש בכוחנו לממשה, ולכן לא נסתכן אם נתעלם מרצונותיה של אנגליה. את המוצרים הללו אי אפשר לייצא, מאחר שבשר אדם אינו נשמר זמן רב כשהוא מומלח, אם כי אני יכול בהחלט לציין שם של מדינה שתשמח לזלול את כל האומה שלנו, בלי מלח.
אחרי ככלות הכול, אין לי קשר רגשי עז כל כך להצעתי, ולא הייתי דוחה מעלי כל הצעה אחרת שתגיע מפיהם של חכמים, ושתהיה לא פחות זולה, חפה מפשע, קלה ויעילה. אבל לפני שנקדם תוכנית אחרת ושונה מזאת שלי, לפני שנציע רעיון משופר כלשהו, אני מבקש מהכותב או הכותבים להביא בחשבון, באופן בוגר, שתי נקודות: קודם כול, איך יוכלו, במצב העניינים הנוכחי, למצוא מזון וביגוד למאה אלף פיות חסרי תועלת, ושנית, עליהם לזכור כי אם נרצה להאכיל את מיליון היצורים האנושיים החיים ברחבי הממלכה, ייווצר חוב של שני מיליון פאונד, שיתווסף אל מי שמשלח ידם הוא קיבוץ נדבות, אל המוני האיכרים, אל הפועלים והאיכרים ואל נשותיהם וילדיהם, שכולם, למעשה פועלים כמקבצי נדבות. אני תובע מהפוליטיקאים שההצעה שלי מעוררת בהם מורת רוח, שיואילו להעז ולנסות להשיב לי. עליהם לשאול תחילה את הוריהם של אותם בני תמותה אם לא היו שמחים אילו מכרו אותם למאכל בהיותם בני שנה, כפי שאני מציע, ובכך מנעו מהם שרשרת אינסופית של פורענויות שחוו מבעלי קרקעות דכאניים, בשל חוסר היכולת שלהם לשלם את שכר הדירה, באין להם כסף או עבודה, בשל המחסור באוכל, בהיותם מחוסרי בית ונטולי בגדים שיגנו עליהם מפני פגעי מזג האוויר, ובאין כל תקווה לכך שתהיה אי פעם הקלה מהמצוקות הללו, להם ולצאצאיהם.
אני מכריז בזאת, מעומק לבי, שאין לי שום אינטרס אישי בניסיון לקדם את הצעתי. אין לי שום מניע, מלבד טובתה של ארצי, אם נקדם את המסחר, נפרנס את ילדינו, נקל על העניים, ונסב עונג לעשירים. אני אישית לא ארוויח מכך כי לי אין תינוקות, הצעירים ביותר הם בני תשע, ואשתי עברה את גיל הפריון.
[1] דבלין
[2] המילה הבוטה מופיעה במקור
[3] כלומר: על כל בן יהיו שלוש בנות
[4] אי ההתאמה המספרית בין הרעיון המוזכר לעיל, לפיו "רבע יהיו זכרים", מופיעה במקור
[5] סוויפט מגזים בכוונה במשקלו המשוער של היילוד
[6] הכוונה לפרנסואה רַבּלֶה
[7] לפני כן – שתיים, אי ההתאמה – במקור
[8] הכוונה ל-George Psalmanazar, נוכל שטען שמוצאו מפורמוזה, שפרסם ב-1704 ספר על ההיסטוריה והגיאוגרפיה של פורמוזה, ובו תיאורי הפולחן הדתי שכלל העלאת קורבנות אדם.
[9] ג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט, בנו של המלך הקתולי המודח, ג'יימס השני.
[10] מחוז בברזיל.
[11] הכוונה למלחמת האחים שהשתוללה בירושלים בימים שקדמו למצור הרומאי ולחורבן בית שני.
"ברק אובמה הוא כנראה הנואם הטוב ביותר בהיסטוריה של ימינו, והוא הנואם השני במעלה, במשפחתו." כך כתב פיליפ קולינס, כותב הנאומים של טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר. קולינס התכוון, כמובן, להחמיא למישל אובמה, רעייתו של הנשיא לשעבר, ולכישוריה הרטוריים המופלאים.
הגברת אובמה נשאה בבית הלבן את אחד הנאומים הזכורים ביותר (כאן – בתרגומי), בתום הקדנציה של בעלה, נאום מרגש ורב השראה, שבאמצעותו ביקשה אחת מרעיות הנשיאים האהודות ביותר שהיו אי פעם בארצות הברית לבטא את השקפת עולמה ולהותיר את חותמה.
הקהל שהזמינה לאותו אירוע אחרון שלה בבית הלבן היה – יועצות מבתי ספר ברחבי המדינה. אלה קידמו את פניה בתשואות רמות, ועמדו לצדה ומאחוריה לאורך הנאום. מהבעות פניהן אפשר היה לחוש בהערכה הרבה, למעשה – באהבה! – שהן חשות כלפיה, ולהבין שהדברים שאמרה בנאומה לא היו הפרזות ריקות מתוכן, אלא הביעו את תפיסותיה של אשת נשיא שהקדישה את מיטב שנותיה לפעילות למען בני הנוער בארצה. היה ברור גם שמישל אובמה מכירה רבים מהנוכחים, שאתם יצרה קשרים ישירים, חמים וממושכים. כך למשל, אחרי שהציגה כמה מאנשי ממשל המופקדים על החינוך והודתה להם, כצפוי וכנדרש – אם כי דבריה נשמעו כנים ולבביים – היא המשיכה וסיפרה עליהם, ועל האופן שבו הם, כדבריה, "משתמשים בכוחם כדי לעורר השראה בבני הנוער שלנו."
כדי להאיר את מעורבותה הקרובה בעשייה סיפרה איך, כדבריה, "הצקתי לכם לא פעם," וציטטה שיחות שלה עם כל אחד מהם: "'איפה תהיה?' 'בניו יורק.' 'תוכל להגיע לכאן? תוכל לבצע את המשימה הזאת והזאת? תוכל לקחת על עצמך…? תוכל לבוא? נוכל לעשות ראפ? נוכל לשיר?'"
הקהל פרץ בצחוק. אובמה המשיכה סיפרה עוד על עובדי הציבור הללו והעידה עליהם – עד כמה הם חזקים, מוערכים, רבי השפעה.
ואז המשיכה ומנתה אותם בשמותיהם, כדי לומר להם תודה אישית, כך, בפומבי. ברור היה שהיא מיטיבה להכיר אותם, שכן סיפרה עליהם לנוכחים: "אריק אוהב את אור הזרקורים. הוא מעמיד פני ביישן…"; "גרג הוא דמות מובילה בתחום החינוך…" וכן הלאה, ואז הוסיפה והדגישה את ההנאה העצומה שחשה מעבודתה המשותפת עם האנשים הללו, שכולם "מבריקים. יצירתיים. עושי ניסים…"
ואז פנתה הגברת הראשונה אל היושבים בקהל, וביקשה להכיר גם בהם: בכל משתתפי הפרויקט לשיפור ההשכלה הגבוהה שיזמה. מטרתה הייתה לשנות את השיח הציבורי בנוגע לשאלה מה משמעותה של הצלחה, "כי למען האמת, אנחנו מכוונים את אור הזרקורים אל האתלטים המקצועיים שלנו, או אל האמנים המצליחים ביותר, או אל הידוענים מהוליווד, אבל אם אלה ההישגים היחידים שראויים לתשואות, מדוע אנחנו מצפים שבני הנוער שלנו יעדיפו לרכוש השכלה גבוהה?"
"לכן," הסבירה, "החלטנו לשנות את התסריט ולהסב את הזרקורים אל החינוך וההשכלה." היא סיפרה איך הפכו את יום ההרשמה למכללות לאירוע לאומי. איך החליטו לחקות את הדרמה וההתרגשות המוקדשים בדרך כלל לשחקני הכדורסל והכדורגל הטובים ביותר בימים שהם מחליטים באיזו מכללה ללמוד, ולמקד תשומת לב רבה יותר בצעירים שאינם מצטיינים בספורט, אלא בהישגיהם האקדמיים. "לשם אמורה האומה להפנות את הזרקור – אל צעירים שהשקיעו מאמצים רבים בלימודיהם בבית הספר, אל אלה שמתנהגים כיאות גם כשאיש אינו צופה בהם, אל אלה שרבים מהם קוצרים הצלחות, בניגוד לכל הסיכויים."
היא סיפרה על מהלך תקשורתי שנועד לתמוך בצעירים הללו, כדי שיצליחו בלימודיהם. "וכדי שהמסר יגיע למקום הנכון," אמרה והצחיקה את הקהל כשהזכירה לנוכחים איך לטובת העניין פצחה כביכול "בקריירה מוזיקלית" ליתר דיוק – עשתה ראפ, שעניינו – הרחבת הידע, ולימודים.
"אנחנו גאים מאוד בכל מה שהממשל הנוכחי עשה כדי שההשכלה הגבוהה תהיה נגישה יותר למי שידם אינה משגת," היא אמרה, ופירטה: "הכפלנו את ההשקעות בהלוואות ובמענקים לסטודנטים, בשווי של מיליוני דולרים. פישטנו את תהליך הפנייה לקבלת סיוע כספי," ולא פחות חשוב מכך: "מצאנו יותר מימון ותמיכה ליועצות בבתי ספר." גם כאן הריעו לה, כמובן, הנוכחים.
אובמה המשיכה ומנתה את הישגי הממשל בתחום ההשכלה הגבוהה: "שיעור הבוגרים בבתי הספר התיכוניים עלה לרמת שיא, ויותר צעירים מאי פעם ממשיכים ללמוד במכללות."
ושוב שיבחה אובמה את קהל המאזינים שלה, והסבירה עד כמה היועצות בבתי הספר חשובות: ממחקר שנערך לאחרונה, כך סיפרה, התברר כי לתלמידים שנפגשים אתן יש "סיכוי גבוה פי שלושה" להגיע ללימודים גבוהים. לדבריה, היועצות, "הן הגיבורות האמיתיות" של התוכנית.
כדי להדגים זאת סיפרה על יועצת אחת, טרי צ'ורינסקי. כידוע, קל יותר להזדהות עם סיפור אישי, ומישל אובמה השכילה למקד את תשומת הלב באותה יועצת. היא ציטטה את דברי מנהל בית הספר שלה, שסיפר עליה כי "ברגע שהיא מזהה צורך מערכתי, היא עובדת ללא לאות כדי להיענות לו." אחרי כן תיארה איך טרי התגייסה ויצרה תוכנית הכנה בית ספרית כוללת, שתעזור לתלמידיה להירשם למכללה, אחרי שהביעו ספקות באשר ליכולתם להגיש את מועמדותם. (בארצות הברית התהליך מורכב, כולל ריאיון אישי ומילוי טפסים מסובכים).
"תלמידים רבים יותר מאי פעם השתתפו בסדנאות שטרי ארגנה, למדו איך לכתוב קורות חיים, איך למלא את טופסי ההרשמה, ואיך להתכונן לריאיון האישי." טרי ארגנה "שבוע מכללה מיוחד וגם 'יום צבא', שבו אירחו מגויסים מכל היחידות." בזכות מאמציה "75 אחוזים מבוגרי בית הספר שבו היא פועלת מצליחים כיום לעבור את כל שלבי ההרשמה ללימודים גבוהים, ובית הספר שלה זכה בהכרה ארצית ולאומית."
אובמה לא הסתפקה בכך. היא המשיכה וסיפרה על "הזמן הרב שטרי מקדישה לשיחות אישיות עם התלמידים," וציטטה דברים שכתבה עליה אחת מתלמידותיה: "'גברת צ'ורינסקי עזרה לי לאהוב את עצמי ולהתגבר על הספקות ועל חוסר הביטחון שלי. החיים שלי השתפרו בזכותה, מכל הבחינות. היא החזיקה לי את היד ועזרה לי להתגבר על המשברים הכי קשים. היא הצילה את חיי.'"
מכאן המשיכה אובמה ופנתה שוב אל קהל מאזיניה: "זה מה שכולכן עושות כל יום. אתן רואות את ההבטחה הטמונה בכל תלמיד. אתן מאמינות בהם, גם כשהם לא מאמינים בעצמם, ואתן עובדות ללא לאות כדי לעזור להם לממש את היכולות שלהם. ואתן עושות את כל זה לנוכח האתגרים הקשים ביותר – תקציבים מצומצמים, תלמידים בלתי אפשריים, מספר קטן מדי של יועצות."
היא דיברה על התביעות שהיועצות מתמודדות אתן: הצורך להקדיש לעבודתן שעות רבות, להגיע מוקדם ולהישאר עד מאוחר, על כך שאינן נוטשות את התלמידים, ברגעים הכי קשים. על כך שהן מתעלמות מהמראה או מהדת של הילדים או מהשפה שבה הם מדברים בבית, ובכל מקרה מוכיחות לצעירים שארצות הברית היא ארצם.
"זה המסר הכי חשוב שאני רוצה להעביר לבני הנוער," אמרה אובמה, "לנוכחים כאן באולם ולצופים בנו מרחוק: הארץ הזאת שייכת לכם – לכולכם, ולא משנה מה רקע שלכם." בדברים הללו התייחסה כמובן במרומז להבטחתו של דונלד טראמפ, הנשיא הנבחר, שלאורך כל מסע הבחירות שלו איים "לזרוק" את הזרים.
"אתם שייכים למסורת אמריקנית גאה," הוסיפה ואמרה, "זאת של מיזוג תרבויות, כישרונות ורעיונות חדשים, דור אחרי דור, שבזכותם אנחנו האומה המופלאה ביותר על פני כדור הארץ."
אובמה לא היססה לספר על עצמה, כדי לעודד את שומעיה: "אם אין למשפחה שלכם הרבה כסף, אני רוצה שתזכרו שאנשים רבים בארצנו – בעלי ואני ביניהם – התחילו עם מעט מאוד. אבל בעבודה קשה והשכלה משובחת, הכול אפשרי – אפילו להיעשות נשיא. זאת משמעותו של החלום האמריקני."
הקהל הריע לה ארוכות והיא הוסיפה ואמרה: "אם אתם אנשים מאמינים, דעו לכם: גם גיוון דתי הוא חלק מהמסורת האמריקנית הגדולה. רבים הגיעו לכאן מלכתחילה בדיוק לשם כך: כדי להיות חופשיים לעבוד את אלוהיהם. מוסלמים, נוצרים, יהודים, הינדים או סיקים – כל הדתות הללו מלמדות את הצעירים לדגול בצדק, חמלה ויושר."
אובמה הדגישה שוב את השקפת עולמה כשהפצירה בבני נוער לרכוש השכלה, ולא להירתע ממגוון הדתות, הצבעים והאמונות השכיחים בארצות הברית "אלה אינם מאיימים עלינו, אלא יוצרים אותנו," אמרה.
הקהל הריע לה שוב.
ועוד היא הפצירה בצעירים שלא יאפשרו לאף אחד לעורר בהם תחושה שאינם חשובים, או שאין להם מקום בהיסטוריה האמריקנית. "ועם זאת," אמרה, "אני רוצה להבהיר: את הזכות הזאת אינכם מקבלים ככה סתם. אתם חייבים להרוויח אותה, בכל יום ויום. אינכם יכולים לראות בחופש שלכם דבר מובן מאליו. כמו קודמיכם בדורות הקודמים, עליהם להתאמץ כדי לשמר ולהגן על כל סוגי החופש, ולהתחיל בכך ממש עכשיו, בעודכם צעירים."
היא ביקשה מהם להצטרף אל השיח הלאומי. להיות אזרחים בעלי ידע, שמשרתים ושמובילים, "שמגנים בגאווה על הערכים האמריקנים ומכבדים אותם בחיי היומיום," כלומר, הסבירה: עליהם לרכוש את ההשכלה שתאפשר להם לחשוב בביקורתיות, להתבטא בבהירות, להשיג עבודה טובה ולהתפרנס בכבוד.
"וכשאתם נתקלים במכשולים," הוסיפה ואמרה, "ואני מבטיחה לכם שזה יקרה – לרבים מכם זה כבר קרה – כשתיאבקו ותתחילו לחשוב שאתם עומדים להתייאש, אני רוצה שתזכרו משהו שבעלי ואני דיברנו עליו הרבה מאוד מאז שהתחלנו את המסע הזה לפני כמעט עשור, משהו שעזר לנו לעבור את כל הרגעים הקשים, הן בבית הלבן והן בחיינו האישיים: את כוחה של התקווה. את האמונה כי העתיד יכול להשתפר, אם נאבקים לכך."
"התקווה," אמרה אובמה, "מאפשרת, לנו להתעלות מעל הקולות שזורעים ספק ופירוד, כעס ופחד." אמנם, היא הסבירה, אי אפשר להימנע מהצורך להתמודד עם קשיים, אבל ההתמודדות, התקווה, העבודה הקשה, האמונה, מאפשרים להגשים חלומות. "אנחנו מקווים שאנשים יקבלו מאתנו השראה, ויתעלו."
מישל אובמה דיברה לא פעם על כך שכאשר "הם" יורדים נמוך, "אנחנו" בוחרים להתעלות ולא להצטרף אליהם, אל מי שעוסקים בהסתה, בפירוד, בגזענות, באלימות נגד נשים בפרט וחלשים בכלל. ייתכן מאוד שאת ההשראה שאבה משיר המחאה "אתעלה" של המשוררת האפרו-אמריקנית מאיה אנג'לו.
עיקר דבריה בנאומה האחרון בבית הלבן היה להעניק השראה ותקווה לדור הבא: "זהו, אם כן, המסר האחרון שאני מפנה אל בני הנוער שלנו, בתוקף תפקידי כגברת הראשונה. הוא פשוט. אני רוצה שהצעירים ידעו שהם חשובים, שהם שייכים. אל תפחדו – אתם שומעים אותי, צעירים? אל תפחדו. תתמקדו. תהיו נחושים. תהיו מלאים בתקווה ובעוצמה. תעצימו את עצמכם באמצעות השכלה משובחת, ואז צאו ונצלו אותה, כדי ליצור מדינה שראויה לכם, לפוטנציאל האדיר שיש בכם. תנו דוגמה אישית, תובילו, עם תקווה, לא בהפחדות. ואני אהיה אתכם, אעשה הכול כדי לתמוך בכם, עד יומי האחרון.
אני יודעת שכל הנוכחים כאן מזדהים אתי, כמו גם מורים ומחנכים ברחבי הארץ, שמתעוררים כל בוקר ומשקיעים בעבודה את כל נפשם ומאודם, כדי שבני הנוער שלנו יתעלו. אני אסירת תודה לכם, על הלהט והמסירות ועל העבודה הקשה שלכם למען הדור הבא. לא אוכל להעלות על דעתי דרך טובה יותר לסיים את תפקידי כגברת הראשונה מאשר לחגוג אתכם."
כשקוראים את הדברים הללו אי אפשר שלא לשקוע בהרהורים נוגים: על המסית האלים שירש מברק אובמה את כס הנשיאות, ועוד יותר – מכך שמהזירה הציבורית שלנו נעדרות לגמרי מילים של עידוד, השראה ותקווה כמו אלה שהביעה מישל אובמה.
ד"ה לורנס (1930-1885) נודע בעיקר בזכות ספרו מאהבה של ליידי צ'אטרלי, שבמשך שנים היה שנוי במחלוקת, בשל התיאורים המפורשים הכלולים בו. יש מי שראו בהם פורנוגרפיה, ואפילו פנו לבית המשפט בתביעה לאסור על הוצאת פינגווין להוציא מהדורה לא מצונזרת של הרומן. חבר המושבעים פסק שמדובר ביצירת אמנות לגיטימית.
על הבעייתיות האמיתית בספרו של לורנס (ובעמדות שהביע בו) לא דובר בבית המשפט. מאהבה של ליידי צ'טרלי הוא תיאור מזעזע למדי של נקודת מבט גברית אנוכית ומיזוגנית, באצטלה של גבר שאמור לאהוב נשים. מלורס, גיבור הרומן, משוכנע שרוב הנשים אינן מעוניינות באמת בקשר מיני, שהן רוצות בגבר, אבל לא במגע הגופני אתו. בת הזוג האידיאלית מבחינתו היא מי שאינה זזה בשעת המשגל, מסתפקת בהנאתו של הגבר, ומתענגת עליה. נשים מאושרות, לדעתו של מלורס, ומן הסתם גם לדעתו של מי שיצר אותו, הן אלה שנכנעות לגבר, כי אין להן צרכים משל עצמן.
לורנס האמין שהוא אוהב נשים. הוא הרבה לפאר אותן בדבריו, היה קשור מאוד לאמו, והיה נשוי במשך 16 שנים לפרידה פון ריכטהופן, שעזבה את בעלה הפרופסור ואת ילדיהם, כדי לברוח אתו מאנגליה, ולהינשא לו.
במאמר שלפנינו (בתרגומי) אפשר להיווכח בשניות שיש בהשקפותיו של ד"ה על נשים. האם העריץ אותן, או שהיה מיזוגן סמוי?
"תנו להן דפוסים", ד"ה לורנס
בעייתן העיקרית של נשים היא הצורך התמידי שלהן להתאים את עצמן לתיאוריות שגברים מחזיקים על נשים. כך הן נוהגות מאז ומתמיד. העצמיות שאישה שומרת עליה היא תמיד זאת שבה רוצה הגבר מהסוג שהאישה מעדיפה. אישה נעשית היסטרית אם אינה יודעת בדיוק באיזה דפוס לנקוט, לאיזה דימוי גברי להתאים את עצמה.
יש כמובן גברים רבים בעולם, ובה במידה יש גם תיאוריות גבריות רבות על מה נשים צריכות להיות. אבל גברים נוהים אחרי טיפוס, והטיפוס, לא האדם הפרטי, הוא זה שיוצר את התיאוריה, במילים אחרות – את האישה "האידיאלית".
הרומאים, אותם בני אצולה רודפי בצע, הביאו לעולם את התיאוריה על המטרונית האידיאלית, שתאמה מאוד את תשוקתם לצבור רכוש. "ראוי שרעייתו של הקיסר תתעלה מעל כל חשד שהוא." רעייתו של הקיסר אכן התעלתה בטובה מעל כל חשד, גם אם הקיסר עצמו בהחלט לא עמד באותם סטנדרטים. בתקופה מאוחרת יותר אדונים כמו נירון הביאו לעולם את התיאוריה על האישה המתירנית, עד לבשלב שבו התחילו הגבירות להיות מתירניות ביחסיהן עם כל מאן דהוא. דנטה הגיע עם ביאטריס החסודה, זאת שאין לגעת בה, וביאטריסות חסודות שאין לגעת בהן החלו לפסוע בחשיבות עצמית, לאורך מאות השנים. הרנסנס גילה את האישה המלומדת, ונשים מלומדות הזדמזמו להן במתינות לתוך עולם השירה והפרוזה. דיקנס המציא את הרעיה-ילדה, ומאז החלו רעיות-ילדות לנהור בכל מקום. הוא דלה גם את גרסתו לביאטריס החסודה: אגנס החסודה, שאותה אפשר בכל זאת לשאת לאישה. ג'ורג' אליוט חיקתה את אותו דפוס, שזכה לאישור. האישה האצילה, בת הזוג הטהורה, האם המסורה, שלטה בזירה, ואותה העבידו בפרך. כאלה היו אמהותינו האומללות, ואנו, גברים צעירים שדי חששו מאמהותינו האצילות, נטינו לפנות אל הרעיה-ילדה. לא היינו יצירתיים במיוחד. ידענו רק שהרעיה-ילדה חייבת להיות יצור קטן עם תכונות נעריות – זה היה הנופך שאנחנו הוספנו לדפוס. שהרי אין ספק: גברים צעירים חוששים מפני אישה אמיתית. היא מסוכנת מדי. היא מרושלת מדי, כמו למשל דורה של דוד[1]. לא, מוטב שתהיה יצור קטן ונערי. כך נחוש בטוחים יותר. לפיכך – היא יצור קטן ונערי.
יש, כמובן, גם טיפוסים אחרים. גברים מוכשרים מייצרים אידיאל של האישה רבת היכולות. רופאים מייצרים את האחות המוכשרת. אנשי עסקים יוצרים את המזכירה המוכשרת. וכך מתקבלים כל הסוגים. אפשר אפילו לייצר בנשים את תחושת הכבוד הגברית (תהא אותה תחושה מסתורית מאוד אשר תהא), אם רוצים בכך.
וישנו גם האידיאל הגברי הסודי הנצחי – זה של היצאנית. נשים רבות מממשות את הרעיון, רק משום שהגברים רוצים בו.
וכך, אישה מסכנה, הגורל נפטר ממנה. לא משום שאין לה דעה משלה. יש לה הכול, כמו לגבר. ההבדל היחיד ביניהם, שהיא מבקשת דפוס. תן לי דפוס לפעול על פיו! זועקת תמיד האישה. אלא אם, כמובן, כבר בחרה את הדפוס בשלב מוקדם יחסית בחייה, ואז תצהיר שהיא לגמרי עצמה, ותאמר שאף דעה על נשים שיש לגבר כלשהו לא תוכל להשפיע עליה.
הטרגדיה האמיתית אינה נובעת מכך שנשים מבקשות, וחייבות לבקש, לאמץ לעצמן דפוס של נשיות. הטרגדיה גם אינה נובעת מכך שגברים מעניקים להן דפוסים מתועבים כאלה: רעיה-ילדה, ילדות שנראות כמו נער, מזכירות מושלמות, רעיות אציליות, אמהות שמקריבות את עצמן, נשים טהורות שמביאות לעולם ילדים בבתוליהן הצוננים, יצאניות שרק משפילות את עצמן, כדי לרצות את הגברים, כלומר – כל הדפוסים הנוראיים של נשיות שגברים מספקים לנשים; דפוסים שסוטים מדרך האנושיות השלמה, האמיתית והטבעית. גבר מוכן לקבל אישה כשווה לו, כגבר בחצאית, כמלאכית, כשטן, כפני-נער, כמכונה, כמכשיר, כשדיים, כרחם, כזוג רגליים, כמשרתת, כאנציקלופדיה, אידיאלית או נלוזה; רק כאדם, כיצור אנושי אמיתי מהמין הנשי, הוא לא מוכן לקבל אותה.
ונשים אוהבות כמובן לממש דפוסים מוזרים, דפוסים משונים, ומוטב – יוצאי דופן ככל האפשר. מה יכול להיות מוזר יותר מאשר הדפוס הנוכחי של נערה שנראית כמו תלמיד בפנימיית איטון לנערים, כזאת שגון עורה חיוור כמו פרח? כמה מוזר. ונשים מממשות את הדפוס, רק מכיוון שהוא משונה. מה יכול להיות מבעית ואימתני יותר מאשר הדפוס של פני-נער? בכל זאת, נערות מאמצות אותו בלהיטות.
אבל שורשה האמיתי של הטרגדיה אינו בכך. לעתים תכופות ולמרבה האבסורד, כמו אצל דנטה וביאטריס, התועבה הלא אנושית של הדפוס – שהרי ביאטריס נאלצה להישאר כל חייה חסודה, בלי שמישהו ייגע בה, בהתאם לדפוס של דנטה, בשעה שלדנטה היו רעייה וילדים שחיו להם בבית בנוחות – הרע מכול, אינו טמון אפילו בכך. הרע מכול נובע מכך שברגע שאישה מממשת באמת את הדפוס שהתווה לה הגבר, הגבר מפסיק לחבב אותה. לאחר שנוצרה נערה הנראית כמו תלמיד באיטון, נערים סולדים מפניה, בחשאי. הם אלה שגרמו להיווצרותה, והם אלה שמתעבים אותה, ונחרדים מפניה בסתר לבם.
כשמדובר בנישואים, הדפוס מתפרק. הנער נושא לאישה את הנערה שנראית כמו תלמיד באיטון, ועד מהרה מתחיל לשנוא את הטיפוס. במחשבותיו הוא מתחיל מיד להשתעשע בבולמוס עם טיפוסים אחרים. בנשים שהן אגנס אצילה או ביאטריס, שהן דורה הנאחזת, שהן filles de joie [2] איומות. הוא נקלע לסחרחורת פרועה של בלבול. בכל פעם שהאישה האומללה מנסה לממש דפוס כלשהו, הגבר מייחל לדפוס שונה. כך נראים חיי הנישואים המודרניים.
האישה המודרנית אינה שוטה, בניגוד לגבר המודרני. נראה לי שאפשר לנסח את הדברים בדרך אחת בלבד: הגבר המודרני הוא שוטה, והגבר המודרני הצעיר הוא שוטה גדול. הוא פוגע בנשים שלו הרבה יותר מכל קודמיו, כי אין לו מושג מה הוא רוצה שהיא תהיה. אנו עדים כיום לשינויים בדפוסי הנשיות, שמחליפים זה את זה במהירות מטורפת, כי לגברים הצעירים אין מושג מה הם רוצים. ייתכן שבעוד שנתיים נשים ילבשו קרינולינות – הרי לכם דפוס! – או עדיי חרוזים, כמו הכושיות העירומות במרכז אפריקה, או שאולי יענדו כלי נשק מנחושת, או את מדי משמר הסוסים. הן יכולות להיות כל דבר שהוא. כי הגברים הצעירים איבדו את הראש, ואינם יודעים מה הם רוצים.
נשים אינן שוטות, אבל הן חייבות לממש דפוס כזה או אחר. הן יודעות שהגברים הם השוטים. אין להן כבוד לדפוס, ובכל זאת הן זקוקות לו, אחרת לא יוכלו להתקיים.
נשים אינן שוטות. יש להן היגיון משלהן, גם אם אינו מהסוג הגברי. יש לנשים היגיון של רגש, ולגברים – היגיון של תבונה. שני אלה משלימים זה את זה, והם לרוב מנוגדים. אבל היגיון-הרגש של האישה אינו פחות אמיתי ונחרץ מהיגיון-התבונה של הגבר. הוא רק פועל אחרת. למעשה, האישה לעולם אינה מאבדת אותו. במשך שנים היא עשויה לממש את הדפוס הגברי, אבל בסופו של דבר, ההיגיון המוזר והנורא של הרגש ינפץ את אותו דפוס, אם אינו מספק רגשית. כאן טמון ההסבר החלקי לשינויים המתמיהים שמתרחשים אצל נשים. במשך שנים הן יכולות להיות חסודות נוסח ביאטריס, או להיות רעיה-ילדה. ואז, בפתאומיות – בום! ביאטריס החסודה נהפכת למשהו שונה לחלוטין, הרעיה-ילדה נהפכת ללביאה שואגת! מבחינה רגשית לא היה לה די בדפוס.
ואילו הגברים שוטים. הם מתבססים על היגיון התבונה, או אמורים לנהוג כך. ואז הם מתנהגים, במיוחד בעניינן של נשים, בחוסר היגיון שהוא יותר מאשר נשי. במשך שנים הם מכשירים עד שלמות את הטיפוס של אישה שיש לה פנים נעריים, אבל ברגע שהם נושאים אותה לאישה, הם רוצים משהו אחר. היזהרו, נשים צעירות, מהגברים הצעירים שמעריצים אתכן! ברגע שיזכו בכן, ירצו משהו שונה לחלוטין. ברגע שישאו לאישה את הפנים הנעריים, יתחילו לערוג אל אגנס האצילה, הטהורה והמלכותית, או אל האם הנצחית שיש לה חזה גדול ומלאי של נחמה, או אל אשת העסקים המושלמת, או אל היצאנית האיומה, על סדיני המשי השחורים, או, וזאת הכמיהה המטופשת ביותר, אל שילוב של כל אלה, בעת ובעונה אחת. וזה היגיון התבונה! כשמדובר בנשים, הגברים המודרניים מטומטמים. אין להם מושג מה הם רוצים, ולכן לעולם אינם רוצים לצמיתות את מה שקיבלו. הם רוצים עוגת קצפת שהיא גם ביצה מטוגנת עם קותלי חזיר וגם דייסה. הם שוטים. אילו רק גורלן של הנשים לא ייעד אותן לשחק על פי הגברים!
כי זאת עובדה: נשים חייבות לשחק על פי הדפוס שמתווה הגבר. ואישה יכולה לתת את מיטבה לגבר רק אם הוא מעניק לה דפוס מספק, שעל פיו תוכל לפעול.
אבל כיום, כשיש דפוסים שחוקים ומוכנים מראש, מה יכולות נשים להעניק לגברים, מלבד הצד הזול וחסר הערך של רגשותיהן? מה כבר יכולה אישה להעניק לגבר שרצה בה כפנים נעריים? מה היא יכולה לתת לו, מלבד פה זב ריר של מטומטמת? מאחר שנשים אינן שוטות, ומאחר שאי אפשר לשטות בהן לאורך זמן, אותה אישה שורטת אותו בציפורניה, מביאה אותו לידי כך שהוא מייבב וקורא לאמו היקרה!, ומשנה בבת אחת את הדפוס הרצוי לו.
כן, כן! הגברים שוטים. אם הם רוצים משהו מהנשים, עליהם להעניק להן מושג הוגן ומספק של נשיות – לא את כל תכסיסי הדפוסים הללו, של אנשים תשושים ומטומטמים.
מאמרו של ד"ה לורנס התפרסם לראשונה במאי 1929 בכתב עת אמריקני (כותרתו הייתה אז "אישה כדימוי של הגבר"), וכעבור חודש בבריטניה, בכותרתו הנוכחית. כמו כן נכלל המאמר באוסף יצירות הפרוזה שלו, בספר שכותרתו: יצירות פרוזה אחרות של ד"ה לורנס שטרם נאספו וטרם פורסמו.[3]
[1] ברומן דוד קופרפילד מאת דיקנס.
[2] בצרפתית: "נשות השעשועים", כלומר – יצאניות
[3] Uncollected, Unpublished, and Other Prose Works by D. H. Lawrence, edited by Warren Roberts and Harry T. Moore (Viking, 1968).
עיצוב העטיפה של הספר פס רקמה צר מעיד רבות על עמדתו: ברקע הכריכה הקדמית מופיעות שורות כתובות בכתב יד נאה ומעוגל, ובהן מילים מנוקדות. ניכר שנכתבו באורך רוח, בהקפדה על כל תו. גם בחלקה האחורי של הכריכה מופיעות שורות כתובות, כאן הן צפופות ודחוקות יותר, וברור שזאת טיוטה כלשהי שכתב אדם מסור מאוד לעשייתו.
אלה שורות בכתב ידו של המתרגם, שתצלום של עמוד נוסף מכתב ידו "מתוך תרגום 'כיצד קורין ספר?'. המסה החותמת את ספרה של וירג'יניה וולף הקורא המצוי"מובא בפתח הספר. נח שטרן תופס בספר הזה מקום של כבוד, לא כמתרגם, אלא כשותף שווה ערך ליוצרים שתרגם, ואולי, לפחות בספר שלפנינו, כיוצר החשוב ביניהם. הוא מובלט לא רק בתצלומי כתב ידו, אלא גם בדיוקנאות שלו, המופיעים עוד לפני התרגומים עצמם: "נוח שטרן בחטיבה היהודית הלוחמת (חי"ל)" ונוח שטרן מצולם בחברת "קבוצת סופרים עבריים ויידיים, קובנה, ח' אדר ב' תרפ"ט". של מי אם כן הספר ועל מי? של שניים מהיוצרים החשובים ביותר בספרות האנגלית, או של המשורר יליד קובנה שתרגם את כתביהם?
קורות חייו של נח שטרן, יליד ליטא (1912-1960), מצערים מאוד. הוא הגיע לישראל כשהיה בן 23, ונותר בבדידותו, עד שהתאבד בבית חולים לחולי נפש, שם אושפז אחרי שריצה חמש שנות מאסר בשל תקיפה של ספרן הקיבוץ שבו גר. בין המלאכות הרבות שעסק בהן, הקדיש את זמנו לעבודת התרגום, והיה הראשון שתרגם את "ארץ השממה" של ט"ס אליוט, המובא בספר שלפנינו. גם בתרגום הזה נקשרה שערוריה: מנחם בן העמיד פנים שהוא זה שתרגם את השיר.
אין ספק שדמותו של נח שטרן מעוררת עניין. בביקורת שהעלה היום יהודה ויזן במוסף הספרים של עיתון הארץ, חולק המבקר מקום של כבוד לנח שטרן, תומך בזרקור שהפנתה לעברו ההוצאה לאור ומכנה את תרגומיו "נכס צאן ברזל".
בחינה מקרוב של "ארץ הישימון" מראה כי התרגום משובח, גם אם לא בכל השורות התייחס המתרגם לאלוזיות הטמונות בהן. הנה דוגמה אחת קטנה:
על פי המפרשים באנגלית, שורות 23 עד 25 אמורות לשאוב את השראתן מהמקרא, ליתר דיוק, מספר יחזקאל, פרק ו', ומקהלת, פרק י"ב, פסוק 5:
"גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב, וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה: כִּי-הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל-בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים."
אצל ט"ס אליוט באנגלית:
A heap of broken images, where the sun beats
And the dead tree gives no shelter, the cricket no relief
התרגום של קהלת לאנגלית:
Furthermore, men are afraid of a high place and of terrors on the road; the almond tree blossoms, the grasshopper drags himself along, and the caperberry is ineffective. For man goes to his eternal home while mourners go about in the street.
בתרגום לעברית של שטרן:
"… כִּי תֵּדַע רַק
תֵּל פְּסִּילִים נְתוּצִים, הַשֶׁמֶש מַצְלִיפָה עָלָיו,
וְהָעֵץ הַמֵּת לֹא יִתֵּן כָּל מַחֲסֶה, הַצְּרָצַר – כָּל רְוָחָה".
אמנם החגב נהפך לצרצר, והשקד ל"עֵץ הַמֵּת" (גם במקור!), כלומר – המתרגם התעלם בעצם מהאלוזיות, אבל התוצאה מצדיקה את הפרשנות השונה שלו.
לעומת זאת, בחינה מקרוב של תרגומי המסות של וירג'יניה וולף מעוררת סימני שאלה. הנה, אפילו תרגום הכותרת של אחת המסות: "כיצד קורין ספר" מרתיע, ומאפיין את הבעיות שבתרגום של שטרן. "קורין"? מדוע לא "קוראים"?
השפה ארכאית, וכתיבתה של וולף אובדת בתוך הניסוחים הנמלצים שלפעמים אינן מדויקים (אם כי צוין שהתרגום נערך כדי להחיות את לשונו).
הנה למשל, דוגמה קטנה מהמסה השנייה, "מונטן". במקור כתוב other people may evade us. וולף מבקשת לומר כאן כי כל אחד מאתנו סבור שהוא מיטיב להכיר את תווי הפנים של עצמו, ואילו את אלה של זולתו הוא עלול להחמיץ. בתרגום לעברית: "בני האדם האחרים אולי חומקים מתפיסתנו". כלומר? משמעות דבריה של וולף פשוט אובדת!
יחד עם זאת, עצם העובדה שהמסות של וירג'יניה וולף ושירו החשוב כל כך של אליוט מובאים בפני הקורא העברי, משמחת. לאחרונה יש שגשוג בהתייחסות לכתיבתה המסאית של וולף. גם הוצאת תשע נשמות אפשרה לקורא הישראלי להתענג על "רדיפת רחובות: הרפתקה לונדונית" בתרגומה הנפלא של רעות בן יעקב.
למרבה השמחה, שני הכרכים של The Common Reader – הקורא המצוי מכילים עוד לא מעט מסות שטרם תורגמו לעברית. יש למה לחכות!
ג'ורג' אליוט הוא שם העט של מרי אוונס, סופרת אנגליה מוכרת ומצליחה מאוד. עד מותה, בגיל שישים ואחת, פרסמה אליוט שישה רומנים ושלושה עשר קובצי שירה, זכתה לקהל קוראים נלהב, התעשרה מהכתיבה, ואפילו הוצגה בבית המלוכה, חרף אורח החיים שניהלה, שנחשב בימיה שערורייתי, שכן קיימה קשר זוגי עם גבר נשוי שאשתו סירבה להתגרש ממנו. בגיל שלושים ותשע החלה לפרסם את סיפוריה, ואחריהם את הרומנים שכתבה. היא בחרה בשם עט של גבר, כי רצתה להבדיל את עצמה מסופרות בנות זמנה שכתבו בעיקר רומנסות וסיפורי אהבה, וגם משום שחששה שמא חייה האישיים יפגעו בהתקבלות של ספריה. אכן, הציבור אהב אותם. המלכה ויקטוריה קראה ושיבחה את ספרה השני והמכירות נסקו. הסופרת שמרה על שם העט שלה גם אחרי שזהותה נחשפה.
המאמר שלפנינו שופך אור על תפישת העולם שלה כסופרת, ואת דעתה על עמיתותיה, שמהן ומכתיבתן ביקשה להתרחק. המאמר לא תורגם בשלמותו – הקטעים שבהם מצטטת אליוט קטעים מהרומנים הנפסדים שעליהם מתחה ביקורת הושמטו, שכן הם מתייחסים לספרים ולסגנונות כתיבה נשכחים של כותבות שאיש אינו עוסק בהן עוד.
ג'ורג' אליוט: רומנים מטופשים שכותבות גבירות
רומנים מטופשים שכותבות גבירות הם סוגה שיש לה זנים רבים, הנקבעים על פי סוג הטיפשות המסוימת השולטת בהם: המבעבעת, הפרוזאית, הצדקנית, או הקפדנית. יש לשים לב במיוחד לזן המערב את כל הטיפשויות. זוהי מעין תרכובת של הבל נשי. אפשר למצוא בתוכה את רוב הרומנים הללו. את סוג התרכובת הזאת נבדיל מכל הזנים האחרים, ונכנה אותה "זן הראש והכובע".
הגיבורה ברומנים הללו היא לרוב יורשת עשירה, כנראה גם אצילה בזכות עצמה. ברקע קיימים בלי ספק כמה מאהבים, ביניהם ברון מרושע, דוכס חביב, ומרקיז צעיר ומפתה מאוד, בנו הצעיר של מרקיז, וגם משורר שנאנח בעטיה של הגיבורה, אך עושה זאת ממרחק סביר. כמן כן יש לה קהל מעריצים לא-מוגדרים, שתיאורם עמום. עיניה ושנינותה מסנוורים; אין כל נטייה לחריגות במבנה של אפה או במוסריות שלה; היא ניחנה בקול עמוק ונפלא ובאינטלקט נפלא; היא לבושה בשלמות והיא דתית בשלמות; היא רוקדת כמו יעלת חן וקוראת את התנ"ך בשפת המקור.
לחלופין, הגיבורה איננה יורשת עשירה. מעמד גבוה ועושר הם התכונות היחידות שחסרות לה. חרף זאת היא משתחלת, בלי לעשות אף טעות, לתוך החברה הגבוהה, זוכה לדחות שידוכים רבים, מצליחה לקבל את ההצעה הטובה מכולן, ובסופו של דבר עונדת את התכשיטים המשפחתיים, כמו נזר של צדיקות. גברים מפוקפקים נושכים את השפתיים בבלבול וחוסר אונים כשהיא משוחחת אתם, או שהם מכים על חטא אחרי שהיא נוזפת בהם, ועושה זאת, ברגע הנכון, בשטף של דיבור מרומם; באופן כללי היא נוטה להשמיע נאומים, ולדבר בלי הרף, עד שהיא פורשת לחדרה. בשיחותיה המתועדות היא רהוטה להדהים, ובשיחותיה הלא מתועדות היא שנונה להדהים. ידוע שיש לה יכולת מצוינת להתבוננות, ושהיא יודעת לנתח את התיאוריות הרדודות של הפילוסופים. בעזרת האינסטינקטים הנעלים שלה אנשים יכולים לכוון את השעונים שהם עונדים על היד או תולים על הקיר, ואז הכול מסתדר. הגברים שלצדה כפופים לה. מדי פעם היא שולחת רמז מנחם שלפיו אפשר להבין שהם שקועים באיזה עניין, וכך אפשר לזכור שעולם העסקים ממשיך להתנהל איכשהו. עם זאת, נראה שהסיבה האמיתית לקיומם של הגברים הללו היא הזכות להתלוות אל הגיבורה שלנו במסע החיים השמימי שלה. הם פוגשים אותה בנשף, ומסתנוורים ומסתחררים; בתערוכת פרחים, והם מוקסמים; בטיול רכיבה על סוסים, והם מכושפים מכישורי הרכיבה שלה; בכנסייה, והם מתמלאים ביראת כבוד מהמתיקות המכובדת של התנהגותה. היא האישה האידיאלית בזכות רגשותיה, כישוריה ותנועותיה. לעתים קרובות מאוד היא נישאת לגבר לא מתאים, ואז סובלת מאוד מהמזימות והרמאויות של ברון מרושע; אבל אפילו המוות מוצא בתוכו פינה חמה, המיועדת ליצור מופלא כל כך, וממש ברגע האחרון הוא מתקן למענה את כל הטעויות שעשתה. הברון המרושע ייהרג בלי ספק בדו-קרב, והבעל המשמים ימות במיטתו. על ערש דווי הוא יבקש מאשתו ש – במיוחד למענו! – היא תינשא לאיש שהיא אוהבת יותר מכול, וזאת אחרי שהוא עצמו כבר שלח למאהב מכתב, המודיע לו על הסידור המוצלח. לפני שהעניינים מגיעים אל אותו מקום רצוי, עצבינו מספיקים להימתח, כי אנחנו רואים את הגיבורה היפהפייה והמוכשרת עוברת כמה mauvais moments, כלומר – רגעים קשים – אבל זוכים לחוש קורת רוח מהידיעה שאת הצער שלה היא בוכה לתוך ממחטה רקומה, כשגופה המעולף רכון על הריפוד המשובח ביותר, ושמכל התהפוכות, החל בהוצאתה החפוזה מתוך הכרכרה ועד לגילוח קדחתני של שיער ראשה, היא יוצאת כשגון פניה נראה מלבלב ותלתליה שופעים כמו תמיד.
נציין, אגב, שהוקל לנו, כי נפטרנו מכמה פקפוקים קשים: גילינו שרומנים מטופשים שכותבות גבירות מגיעים רק לעתים רחוקות למקום שאיננו החברה הגבוהה והאופנתית מאוד. הנחנו שנשים חסרות כול נהפכות לסופרות, כמו שבעבר נהפכו לאומנות, כי לא יכלו להתפרנס באופן שהולם גבירה. על פי הנחת יסוד זאת, התחביר המוזר והאירועים הלא סבירים שיקפו בעינינו מעין פאתוס, כמו זה שיש בכריות קטנות ומוגזמות מאוד בצורתן המיועדות לאיסוף סיכות תפירה, או במצנפות שינה יוצאי דופן בצורתם, שאדם עיוור מוכר אותם. חשנו שגם אם התוצרת טורדת את המנוחה, משמח לחשוב שהכסף מגיע לאישה נזקקת. בעיני רוחנו ראינו נשים בודדות נאבקות לפרנסתן, או רעיות ובנות שמתמסרות בגבורה כדי ליצור "עותק" – אולי כדי לפרוע את החובות של הבעלים שלהן, או לרכוש כמה מותרות בעבור אב חולה. מתוך הרושם הזה נמנענו ממתיחת ביקורת על ספרה של הגברת. אמנם האנגלית שלה פגומה, אבל – אמרנו לעצמנו – אין לדון את מניעיה לכף חובה; אמנם הדמיון שלה נטול השראה, אבל סבלנותה אינה יודעת לאות. את הכתיבה הריקנית תירצנו בבטן ריקה, ואת השטויות שייכנו לדמעות. אבל לא! התיאוריה הזאת שלנו, כמו תיאוריות רבות ונחמדות אחרות, נאלצה לסגת מפני תצפית שערכנו.
רומנים מטופשים שכותבות גבירות, כך השתכנענו, נכתבים בנסיבות שונות לגמרי. מסתבר שהסופרות הנאות הללו לא שוחחו מעולם עם אף סוחר, אלא אם עשו זאת מתוך חלון של כרכרה; אין להן מושג איך חיים בני מעמד הפועלים, אלא כמי שנסמכים עליהן; לגביהן הכנסה שנתית של חמש מאות פאונד היא עניין עלוב; רובע בלגרביה[1] ו"אולמי הברון" הם האמת מבחינתן. אין להן שום עניין בגבר שאיננו לפחות הבעלים של אדמות, או מוטב – שהוא ראש ממשלה. ברור לגמרי שהן כותבות בחדרי הסבה אלגנטיים, בדיו סגולה ועם עט מעוטר באבני אודם; שהן אדישות לחלוטין לדוחות שמגישים מוציאים לאור, ושמעולם לא התנסו בשום סוג של עוני, חוץ מעוני מחשבתי. נכון, שוב ושוב אנחנו נדהמים להיווכח עד כמה אין הן מעמידות פנים בתיאור החברה הגבוהה שהן כנראה משתייכות אליה; יחד עם זאת, הן אינן חושפות שום קרבה לכל צורת חיים אחרת. אם בני המעמד שהן מתארות אינם סבירים, אנשי הספרות, הסוחרים ושוכני הבתים הכפריים שלהן אינם אפשריים; למרבה הפלא מסתבר שבזכות כישוריהן השכליים הן מצליחות לשחזר גם את מה שראו ושמעו וגם את מה שלא ראו ולא שמעו, במידה שווה של חוסר דיוק.
***
את הפתגם הביתי "אל תהיה אופה אם ראשך עשוי מחמאה" אפשר לפרש כך: מוטב לה, לאישה שאינה מוכנה לשאת בתוצאות, שלא להזדרז ולפרסם את דבריה. אכן, זהו מסר שנימתו שונה מאוד מזאת שאפשר לשמוע בדברים שאומרים מבקרים אחרים. בעצם – תחושותיהם אינן שונות, אבל הם אינם מפסיקים לומר לעוד ועוד סופרות עד כמה הם "מברכים" את כתיבתן "ועושים זאת מתוך עונג". הגבירות שאליהן מכוונת הביקורת שלנו רגילות אם כך שמשבחים אותן בהפרזה על התיאורים המבריקים שכתבו, מספרים להן שהיטיבו לשרטט דמויות, שסגנון כתיבן מרתק, ושהרגשות שהן מביעות נעלים. ייתכן שאותן סופרות יכעסו עלינו, על דברינו. נבקש מהן אם כך לחשוב רגע על השבחים הפושרים, ולעתים קרובות – על ההאשמות הלגלגניות, שאותם מהללים מפנים לא פעם לעבר סופרים אחרים, אלה שיצירותיהם יהפכו בעוד זמן לא רב לקלאסיקות ספרותיות. ברגע שאישה חושפת גאונות, או כישרון אמיתי, השבחים שהיא זוכה בהם מתמתנים ואילו הביקורת מחמירה. נוצר מעין איזון תרמו דינמי: כשכישרונה של אישה אפסי, השבחים העיתונאיים מגיעים לנקודת רתיחה; כשהישגיה בינוניים, הטמפרטורה מזכירה יום קיץ חמים, וכאשר הכותבת מצטיינת, ההתלהבות של הביקורת יורדת אל נקודת הקיפאון.
***
כל מבקר שמעריך את חלקן העתידי של נשים בספרות, יימנע בעיקרון מעיסוק בתוצרים של נשות ספרות. כי ברור לכל מי שבוחן בלי משוא פנים את הספרות הנשית, שחסרונותיה הגדולים ביותר אינם נובעים מיכולת אינטלקטואלית ירודה, אלא מהיעדר התכונות התורמות להצטיינות ספרותית: חריצות סבלנית, תחושת האחריות הכרוכה בהוצאה לאור, והערכה כלפי קדושת אמנותו של הסופר.
ברוב הספרים שכותבות נשים אפשר להבחין בפשטות שנובעת מהיעדר כל אמות מידה גבוהות. אותה פוריות שנוצרת מתוך מוגבלות וחוסר יכולת לחקות, שילוב מטומטם, שבקרה עצמית כלשהי הייתה יכולה לבלום ולעקר. כמו שקורה כשזייפנים פוצחים בשיר. אילו הייתה להם שמיעה מוזיקלית מסוימת, הם היו מעדיפים לשתוק. במקום שהרברבנות המטופשת והרצון להופיע בדפוס תתאזן בעזרת מודעות אינטלקטואלית והבנת המשמעות שיש לכתיבה חסרת ערך, היא זוכה לעידוד בשל התפיסה המוטעית לחלוטין לפיה כל כתיבה שהיא מעידה על עליונות נשית. לכן לדעתנו הייצוג שהאינטלקט הנשי הממוצע זוכה לו באמצעות הרבה מאוד ספרות נשית אינו הוגן, כי יכולתן האינטלקטואלית של המעטות שמיטיבות לכתוב נמצא הרבה מעל הרמה האינטלקטואלית הרגילה של בנות מינן, ואילו יכולתן של הנשים הרבות שכותבות רע נמצאת הרבה מתחתיה. כך שבסופו של דבר, המבקרים הקשוחים יותר ממלאים חובה אבירית כשהם שוללים מספרות הנשים את היוקרה המזויפת, העלולה להעניק לה כוח משיכה שכולו רק אשליה, וכשהם ממליצים לנשים שכישוריהן ממוצעים – זהו שירות שלילי מינימלי שאפשר להעניק להן – להימנע מכתיבה.
ההתנצלות השכיחה שמשמיעות נשים שנעשות סופרות, גם אם הן נטולות כל כישורים מיוחדים, היא שהחברה חוסמת בפניהן את כל תחומי העיסוק האחרים. אכן, החברה ראויה לנזיפה, ועליה להסביר את היווצרותם של לא מעט דברים לא ראויים, החל במלפפונים חמוצים גרועים וכלה בשירה גרועה. אכן, החברה, כמו גם הממשלה, וגופים מופשטים רבים אחרים, ראויה לגינוי רב, אך גם לשבחים. אם קיימת אישה אחת שכותבת מתוך כורח, לדעתנו שלוש כותבות מתוך יוהרה. וחוץ מזה, יש משהו כל כך מטהר בעצם כך שאדם עובד כדי להרוויח את לחמו, ורוב הספרות הנשית הזולה והגרועה ודאי אינה נוצרת בנסיבות כאלה. "יש רווח בכל עמל", אבל לנו נדמה שספרים מטופשים שכותבות גבירות נוצרים לא מתוך עמל, אלא מתוך בטלנות עמלנית.
למרבה השמחה, איננו זקוקות לשום טיעון כדי להוכיח כי כאשר מדובר בכתיבת ספרות, נשים יכולות בהחלט להשתוות לגברים. לא מעט שמות דגולים, של כותבות חיות ומתות, עולים מיד על הדעת כראיה ליכולתן של נשים לכתוב רומנים לא סתם טובים, אלא משובחים; רומנים יקרי ערך ובעלי ייחוד, שונים מאוד מאלה שגברים מסוגלים ליצור. מגבלות של השכלה אינן יכולות למנוע מנשים מלהגיע אל החומרים שמהם נוצרת ספרות, ואף סוג של אמנות אינו משוחרר כל כך מתביעות נוקשות כלשהן, כמו ספרות, בדיוק כפי שגבישים יכולים להיווצר בצורות שונות, ויופיים נשמר. עלינו רק למזוג את המרכיבים הנכונים – יכולת אמיתית לראות ולהבחין, חוש הומור, ולהט רגשי. אבל דווקא משום שהספרות אינה מציגה תביעות נוקשות, יש בה פיתוי קטלני, שמושך נשים נטולות יכולת לכתוב. איש לא ישלה אף אחת ולא יטעה אותה להאמין שהיא מסוגלת לנגן בפסנתר; נגינה בפסנתר מצריכה התגברות על קשיים משמעותיים ומי שאין לה יכולת לכך תישבר, בוודאות. כל תחום אמנותי שכרוך בטכניקה שמור מפני פלישה של טמטום כבד תנועה, אבל בכתיבת רומנים אין מחסום בולם של נבצרות, אין אמת מידה חיצונית שמונעת מסופר להתבלבל בין יכולת מטופשת לבין שליטה אמנותית. וכך אנו נתקלים שוב ושוב בסיפורו הנושן של לפונטיין, על החמור שחובט בחוטמו על החליל, וכשהוא מגלה שנוצר צליל כלשהו, מכריז, Moi, aussie, je joue de la flute"[2] – משל שנמליץ עליו, לקראת סיום המאמר, לכל קוראת שמסתכנת ברצון להוסיף על "רומנים מטופשים שכותבות גבירות".
המאמר באנגלית: "Silly Novels by Lady Novelists"
[2] בצרפתית: גם אני מנגן בחליל
לעברית: עופרה עופר אורן ©
בין מאי ויולי 1944 גירשו הנאצים ומשתפי הפעולה המקומיים שלהם בהונגריה מאות אלפי יהודים אל מותם הנורא באושוויץ. זמן לא רב לפני כן הגיע ראש ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, רז'ו קסטנר (הנודע גם בשמות רודולף קסטנר וישראל קסטנר), להסכמה על עסקה שערך עם יחידת האס-אס של אדולף אייכמן.
על פי אותה עסקה הוסכם שכמה מאות אנשים יורשו לצאת מהונגריה. מאז ועד היום מפלגות את דעת הקהל היהודית כמה שאלות: האם ציפו הנאצים שקסטנר יציית להם, כחלק מהעסקה? או שמא הרשו לו לפעול נגדם, בזמן שהם עצמם הלכו לקראתו?
מספרי Kasztner's Crime – פשעו של קסטנר – אפשר ללמוד איך ראש ועדת העזרה וההצלה הסכים לשתף פעולה עם הנאצים. לא רק שקסטנר סירב להזהיר את הקורבנות היהודים באשר לגורל הצפוי להם; הוא עזר להונות רבים, שבעקבות דבריו עלו על רכבות המוות. יתר על כן: הוא גם העביר ליהודים מידע מטעה, ממש בימים שבהם התנהל מרחץ הדמים.
תומס קומוי, אחיינו של קסטנר, מנהל מאבק אינטרנטי ארסי נגד הספר פשעו של קסטנר ונגדי אישית. אשיב כאן רק להתקפתו הארוכה ביותר על הספר, ולא לעלבונות האישיים.
קומוי יכול היה להגיב לראיות הרבות שהבאתי בספר. אילו נהג כך, היה נאלץ להתמודד עם דברים שאמרו ניצולי אושוויץ כשהעידו נגד קסטנר. כמו כן, היה נאלץ להגיב על דברים שקסטנר עצמו אמר, המוכיחים את אשמתו. למרבה הצער, קומוי בחר בדרך הקלה יותר: להתעלם מניצולי אושוויץ ומהדברים שקסטנר אמר, ורק לחזור על הדברים הנושנים והלא מבוססים שטוענים מי שממבקשים להגן על קסטנר.
קומוי, כמו כל המגויסים למען קסטנר, מייחס לאיש הנערץ עליו הצלחות רבות, שאין להן, למעשה, אחיזה במציאת. קומוי אפילו מחייה את סיפורי הבדים של קסטנר, שהופרכו בעבר, על אודות "הצלה" כביכול של 20,000 יהודים הונגרים. כוונתו ל-15,000 מגורשים שנשלחו לאוסטריה במקום לפולין. הוא אינו מייחס חשיבות לכך שאותם יהודים היו לעובדי כפייה, עד שנרצחו; שרבע מהם מתו בתוך שנה; שטענתו של קסטנר כאילו "הציל" אותם הוכחה כלא נכונה במשפטי נירנברג, במשפט קסטנר ובמשפט אייכמן.
קומוי מעוות שוב את העובדות כשהוא מעלה באוב את הטענה על "30,000 מבוגרים שוועדת העזרה וההצלה הציבה בבתים מוגנים." למעשה, את היהודים בבתים המוגנים הציל הפעיל הציוני משה קראוס, שלא נמנה עם ועדת העזרה וההצלה, ושגינה את קסטנר וכינה אותו משתף פעולה.
דודו של קומוי, אוטו, הוא זה שזכה, ובצדק, בכבוד, כי הוא זה שהצליח למצוא בבודפשט מקלט לחמשת אלפים או ששת אלפים ילדים שאנשי צלב החץ איימו על חייהם. הוא פעל בסוף 1944, חודשים אחרי שגירוש היהודים מערי השדה לאושוויץ הסתיים. אפילו קסטנר עצמו לא טען שהשתתף באותו מבצע הצלה אמיתי.
חלק גדול מהטענות שקומוי טוען כלפי כוזבות באופן כה מובהק, עד שאף קורא של הספר פשעו של קסטנר לא יוכל להתייחס אליהן ברצינות. הוא מאשים אותי שהתעלמתי כביכול מכל המחקרים המדעיים ההונגריים, אבל מי שיציץ בהערות הסיום בספרי, ובביבליוגרפיה המופיעה בו, ייווכח שאני מצטט היסטוריונים הונגרים לאורך הספר. אלה כוללים את רנדולף ל' ברהאם, המוכר כבר סמכא עולמי בעניין שואת יהודי הונגריה; את סבהולץ סיטה, מנהל מרכז הזיכרון לשואה בבודפשט; את גבור קדר, לשעבר היסטוריון בכיר בארכיון היהודי בבודפשט, ואת זולטן ואגי, לשעבר עמית במוזיאון הזיכרון לשואה בארצות הברית.
ההיסטוריונים הללו סותרים את טענותיו של קומוי, כאילו שטות לומר שוועדת העזרה וההצלה קיבלה את חסות האס-אס. בספר שראה אור ב-2004 בהוצאת יד ושם[1] מפרט ברהאם את האופן שבו "לכד" האס-אס את קבוצתו של קסטנר , ובספר שראה אור ב-[2]2005 קובע סיטה כי אייכמן "החזיק את חברי ועדת העזרה וההצלה תחת אגודלו" עד ש"שיתוף הפעולה שלהם הלך וגבר."
מה היה ידוע לקורבנות?
יהודי הונגריה, כך גורס קומוי, "היו מודעים לגמרי לכך שפירוש המילה 'גירוש' היה למעשה – גזר דין מוות." ראיותיו רופפות.
אבל נניח לאי הדיוקים של האיש שמותח עלי ביקורת, ולסטייתו מהאמת; נשווה את העיוותים שלו עם עדות אופיינית מתוך משפט קסטנר בישראל. באותו משפט תיארה אירנה הירש מגטו קולוז'וואר, אחת הניצולות ממחנה המוות, את מה שהתרחש לפני הגירוש לאושוויץ. כשנשאלה אם היה ליהודים מידע כלשהו על אושוויץ לפני שעלו לרכבות המוות, השיבה: "לא… אמרו לנו רק שלוקחים משפחות [לקנירמזו] ביחד, כדי לעבוד בחקלאות."
אחרים שהעידו אמרו דברים דומים מאוד. העדים הללו כללו את לוי בלום, יעקב פרייפלד, פול גרוס, דוד רוזנר ויחיאל שמואלי מגטו קולוז'וואר, את יוסף כץ ואליעזר רוזנטל מגטו נאג'ווארד, ועדים נוספים. הם אחדים מניצולי אושוויץ שמצוטטים בספר פשעו של קסטנר.
אפילו עדים שלא גורשו לאושוויץ אמרו דברים דומים: "לא ידענו לאן המגורשים נוסעים," הכריז רבי מאיר וייס מגטו דברצן, "אפילו לא עלה בדעתנו שהקהילה שלנו נשלחת להשמדה."
אבל נניח לכך שקומוי מתעקש להתעלם מדיווחיהם של ניצולי אושוויץ, ומעדיף לבנות את בית הקלפים הפסבדו-עובדתי שלו. אפילו אז הטיעונים שלו קורסים, כי קסטנר עצמו אמר שלקורבנות בגטאות של הונגריה לא היה מידע על תוכנית ההשמדה.
במכתב מ-12 ביולי 1944, כמה ימים אחרי שהגירושים הושהו, הודה קסטנר: "מאות האלפים הגיעו לאושוויץ לא ידעו עד הרגע האחרון מה המשמעות הדבר, ומה קורה להם." בדיווחו שכתב אחרי המלחמה, ב-1946, הודה קסטנר: "בכל אחד מהגטאות… היו משוכנעים ממש עד הרגע האחרון שהמשלוחים לא יחצו את גבולות המדינה."
כל הראיות הללו – הן עדויותיהם של הקורבנות והן דבריו של קסטנר – מאששים את הודאתו של קסטנר בפני קורט בכר, שליחו של הימלר, ב-15 ביולי 1944: "בני עמנו עלו על הקרונות כצאן לטבח, כי סמכנו על הצלחת המשא ומתן [עם האס-אס] ולא סיפרנו להם על הגורל המר הצפוי להם."
איך בגד קסטנר בעם היהודי?
בכמה מהגטאות "הודיעו" ליהודים ששולחים אותם לעבוד באתרים מחוץ להונגריה, כמו העיר הבדויה "קנירמזו". אחרים קיבלו גלויות דואר ממגורשים יהודים הונגרים שעבדו כביכול ב"וואלדזה" שבגרמניה. הקורבנות אולצו לכתוב את הגלויות לפני שהוכנסו לתאי הגזים.
משה קראוס, איש נשכח שהציל כמה אלפי אנשים, היה נציג הסוכנות היהודית בבודפשט. במהלך משפט קסטנר העיד קראוס בשבועה ואמר: "הגעתי למשרדי היודנראט, ושם הראו לי את הגלויות. אמרו שקסטנר הביא אותן מהגרמנים. קראתי כמה מהן, ואז קסטנר נכנס… קסטנר עמד על כך שיחלקו אותן."
בה בעת סיפר קסטנר לאנשים פנים אל פנים שמאות אלפי יהודים שנשלחו לאושוויץ נשארו בחיים ושהם מחכים לפעולות ההצלה שלו – זאת כאשר אייכמן בעצמו התרברב באוזניו ואמר לו שהמגורשים נרצחו.
יואל פלגי היה צנחן ציוני, אחד מעמיתיה של חנה סנש. הם נשלחו מארץ ישראל להונגריה. פלגי נזכר בדברים ששמע במו אוזניו את קסטנר אומר בבוקר של ה-21 או ה-22 ביוני, 1944: "עשרות או מאות אלפי מגורשים חיים במחנות, לדבריו של קסטנר, כי הפקודה להרוג אותם טרם ניתנה; אייכמן הבטיח שבינתיים לא יהרגו יהודים…"
אבל נניח שקומוי מבטל את הדיווחים הללו, של עדים מיד ראשונה, ממש כפי שהוא "מתעלם" מהעדויות של ניצולים הונגריים ממחנות מוות. עמדתו בכל זאת אינה מחזיקה מים, כי קסטנר אישר את מה שהניצולים אמרו על תפקידו בתוכנית ההונאה של הנאצים.
במכתב ששלח לנמען יהודי בשוויץ ב-24 ביוני 1944, העמיד קסטנר פנים שהמגורשים לאושוויץ יושבו בוואלדזה: "אי אפשר היה לעצור את זרם הרכבות לאושוויץ, ולא לבלום אותו. מגורשים רבים מאלה שנשלחו לעבוד לא השמיעו שום אות חיים. על כל הגלויות כתוב שנשלחו מוואלדזה, ושהמצב של שולחיהן טוב."
ליתר ביטחון הוסיף קסטנר: "אם היה אפשר לומר משהו אנושי על הטיפול בגירוש, באופן פרדוקסלי צריך היה תמיד לייחס אותו לאס-אס."
האם יכלו היהודים להינצל?
במאמרו מקדיש קומוי מקום נרחב לאמירה שלא היה אפשר להציל יהודים, למעט את אלה שעל אודותיהם דן קסטנר עם אייכמן. גם אם הדברים היו מדויקים – והם אינם כאלה – אי אפשר לתרץ את תפקידו של קסטנר כשותף להונאה הנאצית שהסתירה מהיהודים את הגורל הנורא הצפוי להם.
"מתי בדיוק," שואל קומוי, "לטענתו של מר בוגדנור, היינו צריכים להתחיל להתקומם?… שום התחכמות לא הייתה מאפשרת מרד של יהודי הונגריה." התשובה, כידוע לו, היא שבשום שלב הספר הפשע של קסטנר אינו "טוען" שהיהודים היו צריכים להתחיל התקומם. ההפך הוא הנכון: הספר שלי מכחיש לחלוטין שזאת הייתה אופציה מציאותית. הדיון הארוך של קומוי על חוסר התוחלת בהתקוממות בהונגריה מייחס לי השקפה שדחיתי באופן חד-משמעי. התכסיס הווכחני שלו פשוט אמנם, אבל יש לעקוב אחרי בקפידה.
בעניין אחר – סוגית האפשרות לברוח ביישובים שהיו קרובים לגבול, הספר פשעו של קסטנר מציג ראיות, מסמכים ועדויות של ניצולי מחנות ההשמדה. שוב, קומוי סותר את דבריהם של מי שחוו את הזוועות של אושוויץ מי שידעו ממקור ראשון מה היה המצב בגטאות בערי השדה.
אירנה הירש מקולוז'וואר נזכרת איך "כשהגטו הופצץ, הייתה מהומה גדולה ואז יכלו להימלט." פול גרוס מאותו גטו העריך ש"יותר ממחצית" יהודי העיר יכלו להימלט ולחצות את הגבול הרומני, מרחק של כמה קילומטרים משם. "אילו ידענו ששולחים אותנו לאושוויץ, להירצח," ואליעזר רוזנטל הסביר שהייתה בגטו מערכת ביוב וש"אלפים רבים יכול לברוח דרכה, כי היציאה שלה הייתה בכיוון היער", בסמוך לגבול הרומני.
אבל נניח שקומולי מתעלם שוב מהעדויות של ניצולי אושוויץ, בטענה שאלה אנשים לא חשובים (זאת הייתה תגובתו של קסטנר במשפט קסטנר), או שלא היה להם מושג על מה הם מדברים. אפילו מהלך נואש כזה לא היה עוזר לו בטיעוניו, כי קסטנר עצמו אישר את מה שהם אמרו.
ב-3 במאי 1944 – ממש בזמן שהחלה הגטואיצזיה באזור – ביקר קסטנר בקולוז'וואר, בהיתר נאצי. הוא פגש שם את אחד הפקידים של אייכמן, דיטר ויסליצני, מי שהיה אחראי לרצח יהודי יוון וסלובקיה. ויסליצני ציווה עליו לחסום את נתיב הבריחה שכבר פעל. כפי שקסטנר העיד מאוחר יותר, "[ויסליצני] אמר שהוא יודע על נתיב הבריחה, שהוצאו פקודות להגדיל את מספר השומרים, ושעלי להזהיר את ידידי שעליהם למצוא דרכים בטוחות יותר." קסטנר עשה מה שאמרו לו: הוא העביר את המידע השקרי של ויסליצני אל המנהיגים היהודים המקומיים. עקב כך נבלמו הבריחות המאורגנות מקולוז'וואר.
נראה כי כדי להצדיק את קסטנר, לא ראוי שקומוי ירד לדרגה שבה הוא קובר את זיכרונותיהם של ניצולי אושוויץ, ובה בעת יאשים את קסטנר עצמו כאילו לא ידע על אפשרויות הבריחה, אלה שקסטנר הודה במו פיו כי חיבל בהן, לפקודת האס-אס.
נקודה אחרונה
במאמר זה ניסיתי להביא בפני הקוראים את הדברים שאמרו כמה מהקורבנות שהעידו במשפט קסטנר, ובהם סיפרו על הגירוש לאושוויץ. תומכיו של קסטנר נחושים אולי בהחלטתם לקבור את זיכרון מה שעבר על אותם ניצולים, אבל מאמצים כאלה לא יצליחו. הם גם לא יוכלו למצוא הצדקות סבירות לטובתו של קסטנר, כי יצטרכו להכחיש את העובדות שקסטנר בעצמו הודה שוב ושוב באמיתותן.
הרשו לי לסיים בתגובה על האמירה המזעזעת ביותר במאמרו של קומוי. "למי שלא חווה את הסבל של אותם חודשים ושנים," הוא אומר, "שלא איבד חלקים נכבדים ממשפחתו, אין זכות לדבר גבוהה-גבוהה על העניין, ולא משנה מה כישוריו וכמה ניירות הוא הזיז ממקום למקום."
ובכן כך: משפחתי – כמו רוב בני המשפחות היהודיות באירופה – נפלה קורבן לשואה, כך שעברתי את הבחינה שהציג בפני האיש שמותח נגדי ביקורת, ואני יהודי שמותר לו "לדבר גבוהה גבוהה על העניין". מכל מקום, ניסיונו למנוע מחקר לגיטימי הוא בלתי נסבל.
לדבריו של קומוי, לא משנה כמה ראיות לאשמתו של קסטנר יחשפו; לא משנה כמה ניצולי אושוויץ ידברו נגד קסטנר; לא משנה במה קסטנר עצמו הודה – אין לאיש זכות למתוח עליו שום ביקורת. כל יהודי שמאשר כי ניצולי מחנה המוות דיברו אמת יושתק, ודמעותיהם של הקורבנות והסבל שלהם יימחו על ידי מי שנאבקים להביא לרהביליטציה של קסטנר.
הטקטיקות הללו אינן משרתות את העם היהודי. עם כל הענווה, אני מבקש לקבוע כי מצווה עלינו לפתוח את הלב והזיכרון כדי לשמוע את דבריהם של הניצולים ממחנות המוות, שהעידו במשפט קסטנר. אלה אנשים שאמרו את האמת על שואת יהודי הונגריה. הם אינם עוד עמנו ואינם יכולים לדבר בשם עצמם.
לעברית: עופרה עופר אורן
קישור למאמר שהתפרסם באנגלית באתר Jewish News
קישור למאמר שאליו מגיב פול בוגדנור
[1] “Rescue Operations in Hungary: Myths and Realities,” Yad Vashem Studies, Vol. 32, 2004, pp. 43-8
[2] TRADING IN LIVES?, Central European University Press, 2005, p. 88).
"אני מבקש עכשיו לתאר את הנרקסיזם האוניברסלי של גברים" כתב פרויד במאמרו "קושי הניצב לפתחה של הפסיכואנליזה" (תרגום כותרתו לאנגלית: "A difficulty in the Path of Psychoanalysis") שהתפרסם ב-1917, והוא כולו כתב הגנה לשיטה הטיפולית שפיתח: הפסיכואנליזה.
דברים רבים השתנו במאה השנים שחלפו מאז שהתפרסם המאמר, כשפרויד נאלץ להסביר ולהדגים רעיונות שהפכו מאז לנחלת הכלל. כיום הדברים נראים כמעט מובנים מאליהם: מי לא יודע שיש לנו לא-מודע, והוא שולט בנו!
מאז ימיה הראשונים עברה הפסיכואנליזה שינויים ומהפכים. בתחילת הדרך נאלץ פרויד להסביר את השיטה שנועדה להפגיש את המטופלים עם הלא מודע שלהם, זה שיוצר נוירוזות, כשהאגו חש שהדחפים המיניים מסכנים אותו, ולכן מדחיק אותם. בהמשך נעשתה הפסיכואנליזה חזות הכול. מטפלים דגלו והאמינו שרק בעזרתה אפשר לרפא פגיעות נפשיות. כיום, אחרי שהכול הפנימו את רעיונותיה הבסיסים, הפסיכואנליזה שוב אינה נחשבת כשיטת טיפול בלעדית או אפילו מיטבית.
פרויד אמנם לא מנכס לעצמו בלבד את הרעיון שיש לבני האדם "לא מודע", ומייחס אותו לשופנהאואר, אבל לטענתו החידוש שלו נובע מכך שהשיטה הטיפולית שפיתח, המתבססת על התפישה שאין לאגו שליטה מלאה על מה שלא ידוע לו, שוב איננה רעיון מופשט, אלא דרך פעולה מעשית שיכולה לעזור לכל מי שרוצה "להיפטר" מהנוירוזות הבולמות אותו ומפריעות לו לחיות חיים מלאים ומשוחררים.
"אתם מתנהגים כמו שליט אבסולוטי, שמסתפק במידע המגיע אליו מפקידיו הממונים, בדרגות הגבוהות ביותר; מלך שלעולם אינו יורד אל העם כדי להאזין לרחשי לבו. הביטו פנימה, הסתכלו לתוך המעמקים שלכם, הכירו את עצמכם! רק אז תוכלו להבין את הסיבה הבלתי נמנעת למכאוביכם, ואולי תימנעו מהם בעתיד," הוא מפציר בקוראיו, עד שמתעורר כמעט הרצון לרוץ ולחפש את הפכיסואנליטיקן הראשון ולהתחיל לעבור אנליזה…
אחד החלקים המעניינים במאמר הוא הסקירה של ההיסטוריה האנושית, שפרויד מסכם אותה בכמה משפטים. לטענתו האנושות ספגה שלוש "מכות" או "פגיעות":
"הקוסמולוגית" – כשהתחוור לאדם שכדור הארץ אינו מרכז היקום – השמש אינה סובבת סביבו – ולפיכך הוא אינו האדון השולט, עתיר זכויות היתר. (הלוואי שמישהו היה מצליח להבהיר זאת לנשיא ארצות הברית הנוכחי, שמתכחש להשפעה ההרסנית שיש לאדם על סביבתו. טראמפ החליט כידוע לסגת מהחתימה על הסכם פריז, שנועד לצמצם את פליטת גזי החממה).
"הביולוגית" – כשהאדם הבין כי בעצם איננו יצור נעלה, שנברא "בצלם אלוהים", אלא הוא רק עוד חיה. בהקשר זה מעניין ההסבר של פרויד לפיו ילדים דומים לאדם הפרימיטיבי. דווקא הוא, לפני "המצאת" הדתות המונותיאיסטיות, לא התכחש לחייתיות שבו. הדתות הן אלה שרוממו את האדם לדרגה גבוהה, מעל לחיות, ודרווין, במוצא המינים, החזיר אותו אל התפישה העצמית המקורית שלו. גם ילדים מרגישים זיקה לחיות, ולכן, למשל – טוען פרויד – אינם מופתעים כשחיות באגדות "מדברות".
הפגיעה השלישית שחווה האדם היא "הפסיכולוגית" שאותה מתארת הפסיכואנליזה: התחוור לאדם כי בעצם אינו הריבון על מחשבותיו הנסתרות, על דעותיו ועל תחושותיו. בנפשו "מתרוצצים" דחפים מודחקים וכבושים, והם מנהלים אותו, בלי שידע כלל על קיומם.
מהו אם כן הקושי הניצב לפתחה של הפסיכואנליזה, על פי המאמר שלפנינו? כמובן: הצורך לשכנע את הציבור, מטפלים ומטופלים כאחת, בצדקת דרכה. ההיסטוריה מוכיחה שבכך לפחות פרויד הצליח.
עם כל היופי שבדבריו, לפעמים נדמה כאילו האנושות, שאינה נעה בכיוון אחד, במה שמכנים "התפתחות" או "התקדמות", שוב מתכחשת אליהם. בעולם כולו מתרחשת בתקופה האחרונה מעין ריאקציה (אולי: נסיגה?) בחזרה אל הדת – מה שנהוג לכנות בישראל בימים אלה "הדתה", וכך לא רק אצלנו, אלא גם במקומות אחרים. רבים סבורים שוב ש"מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה" (קהלת ג' י"ט), שדרווין טעה, ושהעולם נברא בשישה ימים. לאחרונה דווח כי הורים בארצות הברית מסרבים לאפשר לילדיהם ללמוד על האבולוציה, וגם בישראל יכולים תלמידים רבים לסיים את חוק לימודיהם, בלי שלמדו על תורתו של דרווין. (לעומת זאת, מעניין לציין שהטבעונות, הנובעת מהזדהות עם החיות ועם אהדה למצוקתן ולאכזריות באופן שבו מגדלים אותן ואז הורגים אוכלים אותן, עושה לה יותר ויותר נפשות).
ועוד הערה קטנה לסדר, והיא נוגעת במשפט המצוטט כאן, בראשית הדברים. מדובר בציטוט המעורר רצון לנופף לעבר פרויד באצבע מתרה. ה"נרקסיזם האוניברסלי של גברים"? האומנם? ניסוח כזה לא היה עולה כיום על הדעת. על פי הסטנדרטים (המוצדקים, לעניות דעתי!) של התקינות הפוליטית היה עליו להשתמש במילה "בני אדם", people באנגלית ולא "men". אמנם בהמשך הדברים הוא מדבר על "האדם" באופן כללי, ובכך כולל מן הסתם גם את המחצית האחרת של האנושות, אבל אני חושדת, בכל זאת, שפרויד ראה "גברים" כבני אדם תקניים וסטנדרטים. הניסוח מזכיר את הפתגם המגונה, לפיו: "שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם, והם אישה נאה, דירה נאה, וכלים נאים". הזהו האדם?
הנה קישור אל המאמר המלא, בתרגומו לאנגלית.
ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 16.6.2017
