דיתי רונן, "דברי הימים": "לא יוצאת לי מהראש"

דיתי רונן היא אחת היוצרות הפעילות ביותר בעולם התרבות הישראלי. בערך שלה בוויקיפדיה כתוב שהיא "משוררת, עורכת, יועצת, מרצה וחוקרת בתחומי מדיניות תרבות, תיאטרון וספרות". רונן זכתה בשלל פרסים ספרותיים, ושיריה תורגמו והתפרסמו בשפות רבות. היא כיהנה בכמה וכמה תפקידים ציבוריים רמים, ניהלה למשל את המחלקה לספרות ואת המחלקה לתיאטרון במנהל התרבות במשרד התרבות. היא נשואה, ואם לחמישה ילדים. מי שזכה להגיע לערבים הספרותיים שרונן מארגנת ראה גם את הבית הנאה שבו היא מתגוררת, בנווה מונוסון. על פי כל קנה מידה דיתי רונן אדם מצליח. 

ההתפעלות מהצלחתה מתעצמת כשקוראים את ספר השירים האחרון שפרסמה, דברי הימים, שזיכה אותה בפרס אקו"ם ע"ש נתן יונתן ליצירה המוגשת בעילום שם בתחום השירה.

בשירים נחשף סיפור חייה של הילדה הפגועה שממשיכה להתקיים בליבה של האישה הבוגרת, המצליחה כל כך: סיפור של כאב עצום, שהמשוררת משכילה להפוך אותו ליופי מצמית. 

השיר הראשון שחולף על פני קורות חייה של הילדה נקרא "פרטיכל":

זוהי לכאורה – ביוגרפיה: כך וכך קרה בכל שנה. למעשה – יש כאן תיאור של קורות החורבן, האובדן והנטישה. כל פרט שנבחר מצייר עוד חלק בסבל: "המגדל נפל", "הבית נחרב", העוברים ושבים "אדישים". והנה – נגיעה באילמות המתמשכת, הבלתי נמנעת כמעט, של מי שתהיה לימים משוררת. רק בשורה האחרונה היא מוסיפה: "באלפיים עשרים ואחת התחלתי לדבר" והדיבור הוא כמובן – השירים שלפנינו. 

הכאב העמוק, העיקרי, הבלתי פוסק, הוא – אהבתה הנכזבת של הילדה לאמה הנוטשת. בשיר "הסבה" "ואת הסבת ראשך ממני / הוצאת את אותיות השם משמי / והסבת את שמי לדיתי" היא מתארת כיצד שינתה אמה את שמה: לא עוד יהודית, כפי שנכתב בתעודת הזהות שלה, לא עוד שם שמכיל את אותיות שמו של בורא עולם, ומקשר אותה אל הדורות הקודמים. אמה היא זאת שניתקה אותה מהשלשלת, כדי שלא תיקרא על שם סבתה, אלא תישא עליה קיצור של חיבה מפוקפקת. "הייתי דיתי" היא כותבת במידה לא מבוטלת של כעס ועלבון, אבל דבקה בו בכינוי הזה, שנהפך לחלק ממנה, וכנראה שגם לחלק מהקשר הבלתי אפשרי שלה עם אמה, אישה שבחרה לעזוב לא רק את אביה של הילדה, אלא אותה עצמה, את בתה! 

בשיר "שתי עדויות" מתייסרת שוב רונן על מה שסיפרה לה  "חברתך מסמינר בית הכרם" שהעידה: אביה של הילדה הקטנה הסכים לסלוח לאמה על בגידתה בו, רק שתשוב אליו, "בשביל הילדים  / הוא אמר" – "ואת סירבת", המשוררת מספרת בכאב שלא יפוג לעולם, שממשיך "להדהד ממני לבנותי / ומהן מאם לבת, מאם לבת". 

בשיר "זה היה אחר הצהריים" היא מנסה להיזכר ברגע של הניתוק, בשלב הנוסף של הנטישה, כשלקחו אותה מידי אביה, מנסה לשחזר בתודעתה את "הבית / הראשון הולך / ונעלם", את אביה ש"עוד נותר, מתנדנד / על בלימה", את אחיה, שנשאר עם האבא, "עומד שם ונכלם", והנפש זועקת, בלי קול: איך אפשר? איך ייתכן? למה? למה? ואז מגיע מיד השיר הבא: "ואולי היתה זו", שבו, במילים אחדות, מתארת רונן את ההשלכות האינסופיות של כאב הניתוק השני, לא רק מאמה, לא רק מאביה, אלא גם מאחיה: "יד אחי / ממנה נותקתי // נגזר עלי לבקשה / כנידונה / בכל ילד, בכל נער / בכל עלם, בכל איש // לעולם, בכל אדם". 

בשיר "בית היתומים ברמת גן, מפת דרכים", אנחנו מבינים, בעצם מגלים, ביחד אתה, את מלוא הזוועה: היא נשלחה, בעודה פעוטה – ששני הוריה חיים! – לבית יתומים! "האם ייתכן / ילדה בת שלוש וחצי / מחכה שאגלה אותה / שישים וחמש שנים?" היא מתארת איך "הקרקע נשמטה / תחת רגלי" כשהבינה, "מתוך התוהו", כשפתחה את המחשב הנייד, עצרה את הנשימה, וקלטה: כן! שם היא הייתה. ובתוך "התוהו / בארכיון": מצאה אפילו תצלומים דהויים המתעדים את היותה במשך זמן מה "יתומה". שישים וחמש שנים נדרשו לה כדי לקלוט, כדי לתת שֵׁם למה שעבר עליה!

אחר כך, אנחנו לומדים, בשלב מאוחר יותר, אמה אספה אותה אל ביתה. אבל באהבתה, שאליה ייחלה כל חייה, לא זכתה מעולם. אמה אלימה. "רותחת מחימה". אפילו בגדיה של הילדה מפחדים מפניה, אחרי שהשליכה אותם לרצפה בהתקף זעם, והילדה מספרת "כל הלילה בכיתי", אבל "לא בגלל השברים", אלא "בגלל ששוב אינך אוהבת אותי / בגלל שאם לא תאהבי אותי, אמות". 

אבל היא לא מתה! אפילו כשילדה את תינוקה הראשון וציפתה למילה של שבח, אהדה, הזדהות (גאווה! התפעלות!) וציינה באוזני אימה, שבאה לבקר אותה, "תראי אמא, תראי? בסוף לא יצאתי זונה" התגובה המזעזעת של אימה הייתה – להסתובב, ללכת, ועוד לטרוק את הדלת "על כל סימני השאלה"!

הדוברת מוסיפה, "מאז איני שואלת. איני שואלת אותך / שום שאלה. ואת כבר אינך עונה. / דווקא כשאת מתה זאת הקלה גדולה", והנה הבית האחרון בשיר:

עכשיו גם לי התמונה, הזיכרון, לא יוצאים מהראש. ולא יצאו ממנו לעולם!

תודה לך, דיתי רונן, על כך שכתבת את השירים היפים הללו, שידעת למצוא פשר בכאב, לגבש ולזקק אותו, ולשתף בו אותנו. 

2 thoughts on “דיתי רונן, "דברי הימים": "לא יוצאת לי מהראש"”

השאר תגובה