לכל אורך קריאת ספר הביכורים של הסופרת הקנדית הת'ר מיטשל, לחפש את ג'יין, שתורגם לאחרונה לעברית, לא הפסקתי לחשוב על שתי יצירות אחרות. אחת – הספר התיעודי American Baby, מאת הסופרת והעיתונאית גבריאל גלזר, שבו היא מספרת על תחקיר מקיף שערכה על חייו של דיוויד רוזנברג, גבר בשנות החמישים לחייו. התחקיר החל בהמתנה של רוזנברג להשתלת כלייה, אך עד מהרה התפתח לכיוונים בלתי צפויים. לצורך ההליך הרפואי נזקק דיוויד למידע רפואי על בני משפחתו, אבל מכיוון שהיה מאומץ, נאלץ לכתת רגליים כדי לאתר אותם. גבריאל גלזר כתבה את הספר אחרי שמצא אותם, ולכן יכלה לתאר בספר את התהליך המקביל: זה של אמו הביולוגית שכל השנים חיפשה אותו. (את האיחוד מחדש אפשרו בדיקות ה־DNA שחברות מסחריות רבות, למשל – 23andMe, מציעות כיום. האם מפתיע לגלות שאת הבדיקות הללו אי אפשר להזמין לישראל? אפשר כמובן לעקוף את האיסור, אם קונים ערכה ישירות בארה"ב ומביאים אותה ארצה. את הממצאים כבר אפשר לשלוח בחזרה לחברה לאבחון באמצעות דואר ישראל, והתוצאות שמגיעות כוללות את ההיסטוריה הגנטית של הנבדק, מה ארצות המוצא של אבותיו, מה אומרת הגנטיקה שלו על מצבו ועתידו הבריאותי, ומאתרת קרובי משפחה, אם גם הם נבדקו, כמובן. לא צריך להתאמץ כדי לנחש מדוע אסור בישראל לקבל את הערכה ישירות מהחברה בדואר, נכון? מי הכוחות העומדים מאחורי החשש, נאמר, לתגליות כמו ממזרות, "על פי ההלכה", וכן הלאה…)
סיפורה של האישה, אמו הביולוגית של דיוויד רוזנברג, קרע את ליבי, ולא רק בשל הסבל הנורא שעברה, אלא גם כי מה שקרה לה מייצג את הסבל של מאות אלפי נשים, וגם של משפחות שלמות – אלה שתינוקותיהן נמסרו לאימוץ, ובמקרים רבים גם אלה שאומצו. נשים צעירות רבות הרו מחוץ לנישואים כי לקטינים אסור היה לקנות אמצעי מניעה, ואז נשלחו הנערות ההרות למוסדות סגורים, אכזריים מאוד, ואחרי הלידה אולצו למסור את התינוקות שלהן לאימוץ, גם אם רצו בכל מאודן לגדל את ילדיהן.
הוריו הביולוגיים של דיוויד רוזנברג, שהיו בני עשרה כשנולד, התחתנו שנים לא רבות אחרי כן, וכל חייהם ניסו בלי הרף לאתר אותו, אבל הרשויות מנעו כל אפשרות שזה יקרה. תיאור האטימות המרושעת והקשיחות שבה נהגו בצעירות ההרות קשה מנשוא.
הזוועה מתעצמת כשמבינים שחלק מהתינוקות שנמסרו בכפייה הועברו לאימוץ רק אחרי שערכו עליהם ניסויים רפואיים מעוררי פלצות! הגיהנום בהתגלמותו.
וזה מביא אותי אל היצירה האחרת שנזכרתי בה: הסרט התיעודי "שלושה זרים זרים", שקשור לאותם ניסויים "מדעיים". במקרה של "שלושה זרים זרים" הניסוי היה סוציולוגי: מסרו לאימוץ לשלוש משפחות שונות שלישיית בנים שנולדו זהים (למעשה נולדה רביעייה, אבל אחד מהם לא שרד), והחוקרים עקבו אחרי גדילתם של האחים, שלא ידעו מאומה זה על זה, כדי לבדוק מה משפיע יותר על ההתפתחות האנושית, הגנטיקה או הסביבה.
ובעצם, נזכרתי בעוד כמה יצירות שעוסקות באותה סוגיה: סרט הקולנוע "תתקשרי לג'יין" שקשור באופן ישיר יותר לספר שלפנינו. מסופר בו על רשת מחתרתית של נשים ושל רופאי נשים (בעיקר רופאות), שהעניקו לנשים הרות את ההזדמנות להיפטר מהיריון, אם אינו רצוי. כדברי כותרת הכתבה ב־ynet, הסרט "מתכתב עם ההתרחשויות האחרונות בנושא וביטול פסיקת 'רו נגד ווייד' על ידי בית המשפט העליון."
עלילתו של הרומן שלפנינו מתחילה בשנות השישים, אם כי היא נעה קדימה ואחורה בזמן. הפלות היו לא חוקיות בקנדה, כמו גם בארצות הברית. ובארצות רבות אחרות, כמובן. בהקשר זה אי אפשר לשכוח גם את הממואר האירוע של זוכת פרס נובל לספרות, הסופרת אנני ארנו, שבו היא מתארת את זוועותיה של ההפלה הלא חוקית שנאלצה לעבור בצרפת.
הפלות מחרידות כאלה, כמו גם הרשת המחתרתית "תתקשרי לג'יין", מופיעות במרכזו של הרומן, שאינו ספר תיעודי, אבל האירועים המתוארים בו מציאותיים לחלוטין.
הת'ר מרשל הצליחה לרקוח עלילה מותחת מאוד, עם דמויות חיות ומשכנעות, שתהפוכות חייהן מרתקות ממש. לא יכולתי להפסיק לרגע לקרוא, הספר סוחף ונוגע ללב.
אני מודה שבעמודים האחרונים של הרומן, כשנחשף פתאום סוד לא צפוי, התרגשתי עד דמעות.
והנה, הממשל האמריקני, ובית המשפט העליון שם, מבטלים בשנים האחרונות את כל מה שהנשים האמיצות ההן השיגו במאמצים על אנושיים. "עשינו את הכול למען הבנות שלנו הנכדות שלנו והנכדות שלהן. עשינו את הכול למען כולן, למען כולכן," אומרת אחת הרופאות מ"רשת ג'יין" לאישה צעירה, שהרי החוק השתנה, וההפלות נעשו חוקיות, והן חשו שמאבקן לא היה לשווא. שהן שינו משהו במציאות החיים של נשים.
ועכשיו שוב – ריאקציה שמרנית, מיזוגנית ומרושעת!
כמה סבל נגרם, וימשיך להיגרם. כמה כאב מיותר. כמה מוות בייסורים.
אני נזכרת בשירה של ג'וייס קרול אוטס, "דוקטור תעזור לי", שהתפרסם במדור לתרבות וספרות של "הארץ" באוגוסט 2022. תרגמה אותו רוני אמיר:
כִּי אָסוּר שֶׁמִּישֶׁהוּ יֵדַע.
כִּי הֵם יִשְׂנְאוּ אוֹתִי כָּל הַחַיִּים.
כִּי הֵם בַּחַיִּים לֹא יִסְלְחוּ לִי עַל הַבּוּשָׁה שֶׁעָשִׂיתִי לָהֶם.
כִּי הֵם יַהַרְגוּ אוֹתִי.
כִּי זֹאת הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלִּי, מָה שֶׁהוּא אִלֵּץ אוֹתִי לַעֲשׂוֹת.
כִּי זֹאת הָיְתָה הַפַּעַם הַיְּחִידָה. כִּי זֶה לֹא מַגִּיעַ לִי!
כִּי אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁהַלֵּדָה תִּכְאַב לִי, נוֹרָא פּוֹחֶדֶת.
כִּי הֵם יֵדְעוּ בְּבֵית הַסֵּפֶר. הֵם יִשְׁלְחוּ אוֹתִי הַבַּיְתָה.
כִּי סָבְתָא שֶׁלִּי חוֹלֶה מְאוֹד, וְהִיא תַּחְטֹף שׁוֹק נוֹרָאִי.
כִּי אֲנִי מְבֻגֶּרֶת מִדַּי. כְּבָר יָלַדְתִּי אֶת הַיְּלָדִים שֶׁלִּי, חֲמִשָּׁה נִשְׁאֲרוּ בַּחַיִּים.
אִם יִהְיֶה עוֹד אֶחָד עַכְשָׁו אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁאָמוּת.
כִּי אָמַרְתִּי לְבַעֲלִי שֶׁזֶּה סִכּוּן. כִּי הוּא לֹא הִקְשִׁיב.
כִּי אֲנִי שׂוֹנֵאת אוֹתוֹ. כִּי אֲנִי כָּל כָּךְ מֻתֶּשֶׁת.
כִּי אֲנִי לֹא מַרְגִּישָׁה טוֹב…
כִּי יֵשׁ לִי קֹצֶר נְשִׁימָה וְכוֹאֵב לִי בֶּחָזֶה,
לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת לְהִתְעַלֵּף.
עַל הַמַּדְרֵגוֹת בָּעֲבוֹדָה אֲנִי אֶתְמוֹטֵט, וְכֻלָּם יֵדְעוּ.
כִּי אִם יַעַזְרוּ לִי לָקוּם הַחֻלְצָה שֶׁלִּי תִּתְרוֹמֵם, וְהֵם
יִרְאוּ אֶת הַבֶּטֶן וְאֵיךְ הַגִּ'ינְס כְּבָר לֹא נִסְגַּר עָלַי.
כִּי בַּעֲלֵי יֵדַע שֶׁזֶּה לֹא הוּא.
כִּי זֶה יִהְיֶה הַסּוֹף שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּנוּ.
כִּי אֶצְטָרֵךְ לְהִתְאַבֵּד קֹדֶם.
כִּי יֵשׁ סֻכֶּרֶת בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּנוּ, אֲנִי פּוֹחֶדֶת מִבְּדִיקַת דָּם.
כִּי אַף פַּעַם לֹא הָיִיתִי בְּשׁוּם בֵּית חוֹלִים. גַּם אַף אֶחָד בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי.
כִּי אֲנַחְנוּ לֹא מַאֲמִינִים בְּעֵרוּי דָּם (כָּךְ קוֹרְאִים לָזֶה?) — זֶה אָסוּר בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ.
כִּי הָאַבָּא נֶעֱלַם. כִּי הוּא לֹא יַחְזֹר.
כִּי הָאַבָּא יַהֲרֹג אוֹתִי אִם הוּא יֵדַע.
כִּי הָאַבָּא נָשׂוּי.
כִּי לְאַבָּא יֵשׁ כְּבָר יוֹתֵר מִדַּי יְלָדִים!
כִּי הָאַבָּא יַכְחִישׁ אֶת זֶה, הוּא יַגִּיד שֶׁאֲנִי מְשַׁקֶּרֶת.
כִּי הָאַבָּא יַגִּיד שֶׁאֲנִי אֲשֵׁמָה, שֶׁלֹּא עָצַרְתִּי אוֹתוֹ.
כִּי הוּא קָרָא לִי כַּלְבָּה, מֻפְקֶרֶת, כְּשֶׁהוּא כָּעַס, בְּלִי שׁוּם סִבָּה.
כִּי הוּא אַף פַּעַם לֹא יֹאהַב אוֹתִי יוֹתֵר.
כִּי אֲנִי צְעִירָה מִדַּי, דּוֹקְטוֹר! כִּי אֲנִי רוֹצֶה לִגְמֹר בֵּית סֵפֶר.
כִּי אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ זֶה קָרָה. לֹא רָצִיתִי שֶׁזֶּה יִקְרֶה.
כִּי זֶה אוֹתוֹ הָאִישׁ כְּמוֹ עִם אֲחוֹתִי.
כִּי הוּא מְאֹרָס לַאֲחוֹתִי. כִּי אָסוּר שֶׁאֲחוֹתִי תֵּדַע!
כִּי זֶה סוֹד וְהוּא אָמַר שֶׁהוּא יַחְנֹק אוֹתִי אִם אֲסַפֵּר.
כִּי לֹא תִּהְיֶה לִי עֲבוֹדָה. כִּי לֹא אוּכַל לְהָרִים שַׂקִּים כְּבֵדִים,
וְאִם הֵם יְגַלּוּ הֵם יְפַטְּרוּ אוֹתִי.
כִּי לֹא אוּכַל לִנְסֹעַ כָּל יוֹם לָעֲבוֹדָה שָׁעָה וָחֵצִי.
כִּי אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמִי לְאַבֵּד אֶת הָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי, יְפַנּוּ אוֹתִי מֵהַדִּירָה.
כִּי יֵשׁ לִי כְּבָר שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים, וְזֶה יָבִיךְ אוֹתָם.
כִּי הוּא כָּל כָּךְ זָקֵן!
כִּי הוּא צָעִיר מִדַּי, הוּא יַלְדוּתִי וּבַטְלָן.
כִּי הוּא הָלַךְ לַצָּבָא. כִּי הוּא לֹא יוּכַל לַחְזֹר הַבַּיְתָה בִּגְלַל הַבּוּשָׁה.
כִּי הוּא אַבָּא שֶׁל הַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלִּי.
כִּי הוּא גָּר לְיָדֵנוּ. כִּי נִרְאֶה אוֹתוֹ כָּל הַזְּמַן וְהַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלּוֹ תִּרְאֶה אֶת הַתִּינוֹק.
כִּי הֵם לֹא יַאֲמִינוּ לִי אִם אֲגַלֶּה מִי זֶה.
כִּי הוּא "אִישׁ מַאֲמִין" וְיַאֲמִינוּ לְכָל מִלָּה שֶׁהוּא אוֹמֵר.
כִּי הוּא אִלֵּץ אוֹתִי לְהַבְטִיחַ לוֹ שֶׁאַף אֶחָד לֹא יֵדַע.
כִּי זֶה לֹא אַשְׁמָתִי!
כִּי לֹא רָצִיתִי לִהְיוֹת אִתּוֹ כָּכָה אֲבָל הוּא הִכְרִיחַ אוֹתִי כְּדֵי לְהוֹכִיחַ שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ.
כִּי אִם יִהְיֶה תִּינוֹק הוּא כְּבָר אַף פַּעַם לֹא יֹאהַב אוֹתִי.
כִּי נוּכַל לְהִתְאָרֵס אִם הַבְּעָיָה תֵּעָלֵם.
כִּי אַף אֶחָד כְּבָר לֹא יֹאהַב אוֹתִי וַאֲנִי לֹא מַאֲשִׁימָה אוֹתָם.
כִּי כָּל מִי שֶׁיֵּדַע יְדַבֵּר עָלַי בְּזִלְזוּל וְגֹעַל.
כִּי יַגִּידוּ שֶׁשָּׁבַרְתִּי לַהוֹרִים שֶׁלִּי אֶת הַלֵּב.
שֶׁאֲנִי זוֹנָה.
כִּי נִסִּיתִי לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה בְּעַצְמִי עִם דּוֹקְרַן קֶרַח. אֲבָל פָּחַדְתִּי מִדַּי, אָז לֹא יָכֹלְתִּי.
כִּי נָתַתִּי לְעַצְמִי מַכּוֹת בַּבֶּטֶן עִם הָאֶגְרוֹפִים. כִּי הִרְגַּשְׁתִּי זְוָעָה, הֵקֵאתִי וְלֹא יָכֹלְתִּי לִנְשֹׁם, אֲבָל זֶה לֹא עָזַר.
כִּי אֵין לִי שׁוּם תִּקְוָה, דּוֹקְטוֹר. אִם לֹא תַּעֲזֹר לִי.
כִּי אֱלֹהִים יָבִין. רַק הַפַּעַם הָאַחַת הַזֹּאתִי.
קשה להשלים עם מה שקורה בעולם. עם התחושה ששינויים שהושגו בכל כך הרבה הקרבה, מתבטלים. שנשים מוצאות את עצמן שוב במצוקה בלתי נסבלת.
הנה רק שניים מההמקרים שקרו בעקבות האיסור המחודש על הפלות יזומות: Amber Nicole Thurman מתה ב־2022 מסיבוכי זיהום ושאריות שלייה שלא הוסרו, לאחר שהטיפול שעברה בעקבות הפלה הופסק.
Josseli Barnica, אם צעירה, חוותה הפלה טבעית. בגלל החוקים הנוקשים במדינת טקסס שנוגעים גם בהפלות והפלות רפואיות. במשך כארבעים שעות עיכבו רופאים את טיפול החירום שנזקקה לו. כתוצאה מכך היא מתה.
אפשר אם כן לראות שהחוקים הללו לא רק מעכבים הפלות יזומות, אלא גם מונעים טיפול רפואי נחוץ במקרים של הפלה טבעית, סיבוכים בהריון, או מצבים רפואיים מסכני חיים.
זוועה.
את הספר כדאי לקרוא. הוא לא רק "מלמד", הוא גם ממש סוחף.
עם עובד, 2025
תרגמה: מונה גודאר
384 עמ'
