איך מרעילים חיילים ועכברים

"אז מה, קדוש, אתה כבר יודע מה אתה רוצה לעשות בשירות הצבאי שלך?"

"לא." באמת שאין לי מושג.

"אתה רואה סיבה שלא תהיה טייס? או לוחם בסיירת? או צנחן? שבעוד כמה שנים כשאני אסע בבכורות אני לא אראה שלט שתלו לכבודך? אז מה אתה אומר, קדוש?"

הוא לא יודע הרבה על בכורות אבל הוא בכל זאת מצליח לשכנע אותי. אולי בגלל שאני צעיר והוא מנצל את התמימות שלי. בבכורות לא תולים שלטים אבל זה לא מפריע לי לדמיין את השלט שיתלו לכבודי בכניסה למושב ובאותו רגע אני מוכן לעזוב את התיכון ולהתגייס לצה"ל בלי תעודת בגרות. אני מלא התלהבות. שום דבר לא יכול לעצור אותי. אני אשאר עשרים שנה בצבא ואחר-כך אחליף את אהוד תבן כמנהל בית הספר. העתיד נראה כל-כך מבטיח. עכשיו גם אני מאוד מרוצה מעצמי. ברור לי שאני הולך להיות גיבור גדול. מלח הארץ, כמוהו. אני נותן לשיגעון הגדלות להשתלט עליי. חמימות נעימה מתפשטת בכל גופי. אני רואה את עצמי כחלק ממשפחה יותר גדולה. משפחה שתולה שלטים לכבוד הבנים שלה, והאמהות נושאות את יגונן בכבוד ראוי להערצה.

מה אפשר לומר. אני יוצא מהמשרד שלו וצועד במסדרון הריק לכיוון הכיתה בהרגשה מרוממת. בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש שייך. הוא הצליח להרעיל אותי, כמו שמרעילים עכברים.

כך "תופרים" חף מפשע באמריקה (וגם בישראל?)

"רוב הבעיות של מערכת המשפט שלנו, של שוטרים, תובעים וסנגורים, של שופטים ושל מושבעים, הן שכולם בטוחים בצדקתם. זהו היעדר ענווה טרגי של כולם…" את הדברים הללו אומר סנגור  בסדרה הדוקומנטרית המרתקת "Making a Murderer".

זוהי קביעה מטרידה ומעוררת תהיות: האם הוא צודק? האם באמת לוקה מערכת המשפט בארצות הברית בפגמים כה חמורים? ומה בישראל?

"Making a Murderer" עוקבת במשך עשרה פרקים ועשר שנים אחרי קורות חייו הבלתי אפשריים של אדם שריצה עונש מאסר ממושך, עד ששוחרר, כי הוכח שהוא בעצם חף מפשע. ואז, כעבור פחות משנתיים, נעצר שוב, נשפט, נמצא אשם ברצח. בפעם השנייה נגזר עליו מאסר עולם, בלי אפשרות לשחרור מוקדם.

סטיבן אייברי, תושב ויסקונסין, נעצר לראשונה בשנות העשרים לחייו, בחשד שאנס אישה צעירה ותקף אותה באלימות קשה. האישה − שנשארה בחיים − השתכנעה שאייברי הוא האיש שתקף אותה, ואפילו זיהתה אותו בתצלום. אייברי ישב בבית הסוהר במשך שמונה עשרה שנה, אך לא חדל לטעון לחפותו, שהוכחה לבסוף, באמצעות בדיקת די-אן-איי משוכללת יותר מאלה שהיו קיימות בשנות השמונים, כשנעצר לראשונה.

לכאורה – סיפור עצוב עם סוף מעודד. הצדק נעשה, גם אם מאוחר מדי. אכן, הפרק הראשון נפתח בסימן של שמחה גדולה: בני המשפחה מקבלים את פניו של אייברי, שמסרב להביע מרירות על השנים האבודות. פניו אל העתיד, אל החיים החדשים שהוא מקווה לבנות לעצמו. אמנם הוא כבר בשנות הארבעים לחייו, אבל עד מהרה הוא מכיר אישה (אשתו הראשונה ואם ארבעת ילדיו עזבה במהלך שנות המאסר ולא שבה מעולם), מתארס, ומתכנן את עתידו.

אבל השמחה מוקדמת מדי, ולא רק משום שמתגלה כי השחרור יכול היה להגיע הרבה קודם. מסתבר שהראיות לחפותו של אייברי, כמו גם לאשמתו של האנס האמיתי שבדיקת הדי-אן-איי המשוכללת איתרה, כבר היו ידועות מזמן לכמה מאנשי החוק, שהקפידו להסתירן. לא זו בלבד, אלא שנראה כי מלכתחילה היו מי שעשו הכול כדי להפליל את אייברי. הוא ובני משפחתו לא היו אהודים בקהילה הקטנה שבה חיו. המכה האמיתית, הבלתי נתפשת, ניחתת על אייברי לאחר שהוא פותח בהליכים משפטיים בניסיון לזכות בפיצוי כספי משמעותי (הוא תובע כמה עשרות מיליוני דולר) מאנשי החוק שהוא רואה בהם אחראיים לעוול שנעשה לו.

קורה דבר מחריד ביותר: אישה צעירה נעלמת. נטען שנראתה לאחרונה לא הרחק מקרון המגורים של אייברי. מכוניתה מתגלה כעבור כמה ימים במגרש למכוניות משומשות שנמצא בבעלות משפחת אייברי. הוא עצמו, הוריו, אחותו ואחיו − כולם גרים במתחם, בשכנות אלה לאלה − מנועים במשך כשבוע מלהגיע לבתיהם. לאט לאט מתחילים למצוא ראיות: שרידי גופה שנשרפו – עכשיו ההיעלמות כבר נהפכה לרצח – וטיפות מדמו של אייברי במכוניתה. כעבור ימים אחדים "מופיע" פתאום על רצפת קרון המגורים של אייברי מפתח ההתנעה למכוניתה של הנרצחת.

לכאורה, הראיות חד משמעיות, אבל לאורך עשרה פרקים הצופה משתכנע למעלה מכל ספק שאייברי חף מפשע. מראים לנו כיצד מישהו פתח את החותם בקופסה שהופקדה במשרדי השריף ובה מבחנה עם דם של אייברי שנותרה מתקופת מאסרו הראשונה. מוכיחים לנו שאין שום ראיה פורנזית: אף טיפת דם, רוק, זיעה, אף שיערה או ממצא כלשהי מגופה של הנרצחת לא נמצא בשום מקום שהיה יכול לקשר אותה לאייברי. היא מעולם לא נכנסה לקרון המגורים שלו ולא יכלה להירצח במוסך הסמוך לביתו, כי גם שם לא היה שום ממצא. המוסך מלא וגדוש בעשרות חפצים, כך שאייברי לא יכול היה לנקות את המקום ולהעלים ממנו ממצאים. מה גם שבמקום נמצאו שרידי די-אן-איי רבים שלו עצמו, וברור שהוא לא יכול היה לנקות רק את הדי-אין-איי שלה.

הסנגורים מצליחים בבירור להפריך כמעט את כל הטענות שמעלה התביעה. ולמרות זאת חבר המושבעים פוסק שאייברי אשם. יתר על כן: גם את אחיינו בן השש עשרה מרשיעים. וזה החלק הכי מזעזע בפרשה. אותו אחיין, צעיר מוגבל מאוד בשכלו, הוא החוליה החלשה שעוזרת לתביעה. הוא יכול למעשה להפיל את התיק, כי על פי עדותו פגש את הדוד בשעה שבה הרצח אמור היה להתבצע, הם אספו עצים למדורה, כדי לחגוג ביחד את ליל כל הקדושים, ואחרי כן הלך הנער לישון. אבל חוקרי המשטרה הצליחו להפעיל על הנער לחץ נפשי מסיבי כל כך, עד ש"הודה" כי נכנס לקרון המגורים של הדוד, ראה שם את הנרצחת כבולה למיטה, אנס אותה, בעידודו של הדוד, ואז שניהם הרגו אותה ביחד, כביכול. כל מי שעיניים בראשו יכול לראות שלנער אין מושג מה פרטי הרצח שהוא נדרש לספק. מה בכלל הוא עושה שם. מה רוצים ממנו. מה הוא אמור להגיד או לעשות. הוא נבוך, מהוסס, מפוחד, מכונס בתוך עצמו, הוא חוזר ואומר שהוא לא ראה כלום, שלא קרה כלום. הוא עד כדי כך לא מבין מה קורה, שגם אחרי שהוא "מתוודה", הוא מברר אם יצליח לחזור לבית הספר לשיעור שמתקיים בעוד שעה וחצי…

החוקרים לא מרפים ממנו. הם "מעודדים" אותו להיות "ישר", משכנעים, לוחצים, מפתים, מבלבלים. לאט לאט הוא מתחיל לחזור על הדברים שהם מכניסים לפיו. "מתוודה". החוקרים צריכים להתאמץ מאוד, כי אין לנער מושג מה הנרטיב שהם מחפשים. כך למשל הם יודעים שהנרצחת נורתה בראשה,  והם מנסים להוציא מפיו של הנער הודאה שהיא נורתה.

"מה עשיתם לה בראש?" אחד מהם חוזר ושואל. הנער מהסס. מתלבט. אינו יודע מה להשיב. בסופו  של דבר מוצא משהו: "גזרנו לה את השיער." החוקר נד בראשו בקוצר רוח. ושוב. ושוב. "מה עשיתם לה בראש?" הנער מנסה שוב. "הרבצנו לה." בסופו של דבר החוקר מאבד את הסבלנות ומסגיר את הפרט המוכמן: "מי משניכם ירה לה בראש?" אהה, רואים את הנער מבין סוף סוף מה נדרש ממנו, ועונה בצייתנות, וכנדרש, "הוא". כל החקירה הזאת צולמה בווידיאו. את כל זה אנחנו רואים. הזוועה, המניפולציות, החוצפה, זועקות לשמים. והן לא היחידות. כך למשל בשלבים מתקדמים יותר ברור לגמרי שהסנגור הממונה מטעם המדינה אינו פועל לטובתו של הנער, אלא להפך! הוא מנסה לשכנע את הנער להודות באשמה ולהגיע לעסקת טיעון (ומאפשר לחקירה נוספת להתקיים בהיעדרו). במקום להגן עליו הוא – כמסתבר בהמשך – בעצם משתף פעולה עם התביעה (!).

הכול אבוד, לאייברי ולאחיינו. לא משנה כמה חמור עיוות הדין שהתרחש: האחיין הודה. המושבעים מאמינים להודאה. שניהם נשלחים למאסר עולם.

הצופה הישראלית מנסה להתנחם: הרי אצלנו אין חבר מושבעים, כלומר תריסר אנשים שאמורים לקבוע אם אדם אשם או חף מפשע, אף על פי שאין להם שום ידע או הכשרה משפטית. אצלנו שופטים רציניים, מקצועיים, ישרים, חורצים את הדין. כלומר − מקרה כזה לא יכול להתרחש כאן, האומנם?

התשובה, למרבה הצער, היא לא באל"ף רבתי. כי גם אצלנו הודאה באשמה נחשבת "מלכת הראיות", וכך למשל "אשמתו" של רומן זדורוב, במשפט הרצח המפורסם כל כך של הילדה תאיר ראדה, שנקבעה בשלוש ערכאות, התבססה רק על הודאתו, ובהיעדר כל ממצא פורנזי. צדקה אילנה ראדה, אמה של הנרצחת, ששאלה כבר בערב הראשון כשהמשטרה יצאה בהכרזה לפיה הרוצח נתפש, אם יש בידי השוטרים ראיות פורנזיות. התשובה מאז, לפני עשר שנים, ועד היום, חד משמעית: אין.

לפיכך נראה שזדורוב, בכישרון לולייני מפתיע, ריחף בזירת הפשע, שהרי אף טיפת מדמה של הנרצחת לא נמצא עליו, על גופו, על בגדיו, על נעליו, אפילו לא בטבעת הנישואין שלו, שאותה פירקו בניסיון למצוא די-אי-איי של תאיר ראדה. לעומת זאת, ראיות פורנזיות רבות למכביר התגלו בזירת הפשע, אך נראה שלא נבדקו כיאות. הבולטת שבהן: טביעות נעל שמסמנות את נתיב הבריחה של הרוצח מהתא שבו הושארה הנרצחת. על כך נאמר בפסק הדין כי יש סוגיות שיישארו עלומות לעד.

"כולנו יכולים לומר שלא נבצע פשע לעולם," אומר אחד הסנגורים של אייברי בצער, ומוסיף − "אך לעולם לא נוכל לוודא שאיש לא יאשים אותנו בפשע. ואם זה יקרה, אז אתם יודעים, שיהיה לכם בהצלחה…"

כשרואים את הסדרה אי אפשר שלא לחשוב על אייברי הנמק בכלאו, איש שחייו נגזלו ממנו פעמיים. (את האחיין הצליחו כמעט לשחרר, בקיץ שעבר, אחרי שהוכח שסנגורו מעל באמונו ולא העניק לו את ההגנה שהיה ראוי לה. השחרור נמנע ברגע האחרון בהליך משפטי נוסף), ואי אפשר שלא לחשוב על רומן זדורוב, ולקוות ולפלל שמשהו יקרה סוף סוף, שהרוצחים האמיתיים יתגלו וישלמו על מעשיהם, ושמדינת ישראל תפצה את מי שהופלל, בזדון או מתוך רשלנות.

אפילו הצפייה באופן שבו הוצאה ההודאה מפי האחיין של אייברי מזכירה עד כאב את הסרטונים שבהם רואים את זדורוב נחקר בעברית – שפה שלא שלט בה – איך הוא חוזר בחוסר אונים, שוב ושוב, על ההכחשה שלו, איך לוחצים עליו, משכנעים ומבלבלים אותו, איך מביאים אותו לידי הודאת שווא, רומזים ומעבירים לו פרטים מוכמנים, כדי שיוכל לחזור ולומר אותם כביכול מתוך ידיעה עצמית, איך מנהלים שחזור לקוי, עוצרים אותו כשהוא טועה בדרך לזירה, רומזים לו שוב, בשיטות שונות, לאן עליו ללכת, ומה הוא אמור לעשות, לראות, לומר.

כולנו רגילים לראות סדרות פשע מבוימות, שסופן הבלתי נמנע "טוב": הפושעים האמיתיים מורשעים והחפים מפשע הולכים הביתה, לכן קשה מאוד לצפות באי הצדק שהמציאות מזמנת לא רק לקורבנות, אלא גם למי שמואשמים על לא עוול בכפם. ועם זאת, הסדרה הדוקומנטרית הזאת, שמשודרת ב-Netflix (אפשר להוריד כתוביות בעברית), מומלצת מאוד. היכולת של היוצרים לעקוב במשך זמן רב כל כך אחרי כל נפתולי ה"עלילה" מעוררת השתאות. הם מצלמים ומצלמים, בלי לדעת לאן הכול יוביל, מביאים צילומים של הדמויות השונות בשלבים רבים של המהלכים, בבית, בדרך, במשפט עצמו (עצם העובדה שאפשר בארצות הברית לצלם מתוך אולם בית המשפט מעוררת השתאות, כזכור מהתקופה שהמשפט של או ג'יי סימפסון שימש כסרט המתח המרתק ביותר שאמריקה הציעה לעולם, בשידור ישיר). יש רגעים – למשל כשהמצלמה "שלנו" עוקבת אחרי רשתות הטלוויזיה השונות המצלמות את "גיבורי העלילה" – שאפשר כמעט לשכוח שלא מדובר בעוד איזה "סיפור טוב", אלא בחיים האמיתיים, בכאב העצום ובאי הצדק המשווע, שהם עלולים לזמן.

"Making a Murderer"

ינון ניר, "החייל האחרון": חיילים שהחברים שלהם נהרגו נהרגים טוב יותר.

ינון ניר. צילם: ינאי יחיאל

הימים – שנות התשעים. עשר שנים חלפו מאז שהחלה "מלחמת לבנון הראשונה", ויחלפו עוד שנים עד שצה"ל ייסוג. בינתיים ממשיכים חיילים להיהרג שם ולהיפצע. 1,500 צעירים מצאו את מותם במשך שמונה עשרה שנה, מאז שפרץ "מבצע" שלום הגליל ועד שאהוד ברק, ראש הממשלה דאז, החליט על נסיגה חד צדדית.

איך השפיעה השהות בלבנון על הצעירים שהגיעו ללבנון, ראו את חבריהם נהרגים ויצאו חבולים בנפשם?

לפני שנתיים ראה אור ספרו של ינון ניר, החייל האחרון, שמתעד את ההבל המטורף, את הזוועה שאין לה שיעור, את הכאב המיותר כל כך, חסר הפשר, שבהקרבת החיים הצעירים במלחמה מתמשכת, מה שנקרא אז "הבוץ הלבנוני" בפרט, ושל השירות הצבאי בכלל: "ממש התחשק לי לגייס מחדש את כל הסופרים שכתבו גדולות ונצורות על החברות בצבא ולהציב אותם במשך חודשיים ביחד עם המסופחים במדור מעבר, רק כדי לראות איזה ספרים הם יכתבו. […] כחייל קרבי, אתה צריך למצוא הסבר למה עשית את זה, או במילים אחרות, להסביר איך זה שלא רק ששיתפת פעולה עם הטמטום הזה שנקרא צבא, אלא גם הגדלת ראש, השתתפת בקרבות והיית מוכן להיהרג. יש מעט מאוד אנשים שמוכנים להודות שהם היו צעירים וטיפשים ושהצליחו לעבוד עליהם."

גיבור הסיפור, המספר, הוא אליאב קדוש, ממושב בכורות, שהאמין לשקרים שנטעו בו. הרומן נפתח כך: "השירות הצבאי שלי התחיל בתיכון". בנו של מובטל שעבד בעבר במפעל לעיבוד עופות רוצה לשנות את מעמדו. להיות "מלח הארץ", כמו בני המושבים העשירים. הוא מתפתה לעבור ללמוד בבית ספר תיכון ביישוב בשם מעלה דגן, ולסלול את דרכו להיעשות "גיבור גדול […] חלק ממשפחה גדולה יותר. משפחה שתולה שלטים לכבוד הבנים שלה, והאמהות נושאות את יגונן בכבוד ראוי להערצה."

הטמטום של הצבא, חוסר התוחלת שהוא מתאר, מזכירים לרגעים את הספר מלכוד 22, את האבסורד הגובל באי שפיות: "אנחנו צובעים שוב את הסלעים שצבענו אתמול. הרס"ר החליט לרענן את הצבעים בבסיס לכבוד המחזור שיבוא אחרינו, רחבת המסדרים מוקפת סלעים. אדום ולבן הם הצבעים של הצנחנים. היום אנחנו אמורים לצבוע כל סלע שני באדום. אתמול צבענו את כל הסלעים בלבן: כולל את הסלעים שהמחזור לפנינו צבע באדום".

ינון ניר שם בפי הגיבור שלו דברי התנגדות ברורים וגלויים למלחמה הממושכת שאליה נקלע בשירותו הצבאי, ומסביר מדוע השהות בלבנון נראית לו מרושעת, מטופשת, אכזרית ומיותרת לחלוטין: "יכול להיות שאני קשה הבנה כי גדלתי במקום כמו בכורות, אבל עוד לפני שעלינו לשם לא היה לי ברור לגמרי על מה נלחמים. לא צריך יותר מדי שכל כדי להבין שזאת רק שאלה של זמן עד שנצא משם אבל בכל זאת כמעט בכל שבוע נהרגים בלבנון חיילים. […] נראה היה לי שנכון להפסיק את הטירוף הזה, אבל המפקדים וכל החברים שלי היו מוכנים להקריב את החיים שלהם. חיילים שהחברים שלהם נהרגו נהרגים טוב יותר. זה ידוע".

הנימה האירונית, צינית, מרירה, שנונה, מזכירה לפרקים את כתיבתו של חנוך לוין: "בצבא כמעט לכל אחד יש שלב שהוא רוצה להידמות למישהו אחר. זאת הדרך הכי קלה להרגיש יותר חשוב […] המ"מ רוצה להיות כמו המ"פ, המ"פ כמו המג"ד, וכן הלאה וכן הלאה, עד הרמטכ"ל שבטח רוצה להיות אזרח או בלרינה. אני לא אתפלא אם הוא מגלח את השערות מהרגליים"; או: "בישראל העניים הם לא בשר תותחים פשוט כי לא צריכים אותם. יש מספיק שיהרגו במקומם רק בגלל ששכנעו אותם שזה מה שצריך כדי להיות מלח הארץ."

החייל האחרון שעל שמו נקרא הספר, הוא חייל יפני שאחרי 29 שנים התגלה במסתור בפיליפינים. הוא סירב להפר פקודה שקיבל ב-1944, וכדי לשכנע אותו נאלצו להביא אליו את מפקדו ממלחמת העולם השנייה, כדי שיבהיר לו שהמלחמה הסתיימה ושמותר לו להניח את נשקו. הדובר מקביל בינו ובין אותו חייל יפני: "אני משער שאני לא שונה בצורה מובהקת מסגן משנה היראו אונודה". ההשוואה כמובן ברורה, גם בלי ההתייחסות המפורשת. זאת לא הפעם היחידה שהסופר מקפיד להסביר לנו את מה שאנו אמורים להבין בין השיטין. כך למשל הוא מתאר מפגש עם בנות קורס מאבחנות פסיכוטכניות. הוא מתנדב להתראיין אצלן כחלק מהתרגול בקורס שהן עוברות, ומאלץ את עצמו לחזור על הדברים שאמר כשהתראיין בלשכת הגיוס: "אני רוצה להיות טייס או לוחם ביחידה מובחרת, אחת הסיירות, או בכל יחידה קרבית שבה אני גם אתרום למדינה וגם אממש את עצמי". במהלך הריאיון המדומה הוא נזכר בתעשיית העופות, בעובדות שמפרידות בין הזכרים לנקבות, שכן "הנקבות נשלחות לבתי גידול והזכרים ממשיכים על המסוע שמוביל אותן למגרסה". כאן לא מתאפק הסופר, וממשיך וכותב: "אני רוצה […] להסביר למאבחנות לעתיד שזה התפקיד שלהן בפס הייצור של צה"ל, להמליץ להן להציע לצה"ל להחליף את המדים של המאבחנות עם שרוך ההדרכה, בבגדי עבודה בצבע כחול וכפפות לטקס לבנות. שלפחות נדע לאן אנחנו הולכים". הביאור הנוסף הזה אינו נדרש, אפשר לסמוך על הקורא שיבין את ההקבלה. יחד עם זאת חשוב להדגיש כי המהמורות הללו נדירות ואין בהן פגם של ממש.

לקראת סופו של הרומן (שנעשה סוריאליסטי, מתפרע בתיאורים ספק ריאליסטים ספק הזייתיים) חוזר הדובר שוב ושוב ומשרטט את החלופה שהייתה יכולה להיות: אילו אילץ אותו מפקדו לצאת לקרב, למרות שחום גופו עלה, היו ודאי מדיחים את המפקד "וזה היה גומר את הקריירה הצבאית שלו", אבל, הוא מוסיף, "מצד שני, אם היו מדיחים אותו מהצנחנים סביר להניח שהוא לא היה נהרג בלבנון". וכך זה חוזר שוב ושוב. חבר אחר תכנן להכות בכל הכוח את המפקדים שאיימו לגנוב ממנו את הנשק כשישן, אך לא הספיקו לעשות זאת. "זה בטח היה מציל את החיים שלהם. וגם את החיים שלו. כי למרות שהוא חשב שמותר לו לעשות הכול מתוך שינה, סביר להניח שהצבא היה חושב אחרת ושולח אותו לכלא במקום ללבנון."

באחד הראיונות שהעניק הסופר עם צאת הספר הוא הסביר במה שונה בעיניו החוויה הצבאית הישראלית מזאת של שירות בצבאות אחרים: בישראל אין כמעט הפרדה בין הצבא לאזרחות. כמו כן, בישראל "לצבא ולמדינה יש שלל שיטות אלטרנטיביות לשמור על המוטיבציה. ניסיתי לתאר חלק מהשיטות הללו בהחייל האחרון.

ינון ניר ניסה, ואף הצליח.

 

רוברט לואיס סטיבנסון, "התנצלות בשם הבטלנים" מתוך הספר "לחשוב, להתבטל, לטייל"

לפני כמה ימים רץ ברחוב ילד יחף לבוש בלואים אחרי גולה, בחדווה כה רבה שהעלתה חיוך על פני כל אחד מהאנשים שראו אותו והושיעה אותם ממחשבות נכאים. אחד מאותם אנשים עצר את הברנש הקטן, נתן לו קצת כסף ואמר: "אתה רואה במה פרצוף שמח יכול לזכות אותך." ואם קודם לכן נראה הילד שמח, עתה נראה שמח ונדהם גם יחד. אשר לי, אני תומך בעידוד ילדים לחייך ולא לדמוע; המקום היחיד שאני מעוניין לשלם בו על דמעות הוא בימת התיאטרון, אבל למופע הנגדי אני נכון להעניק ביחד רחבה בכל מקום ובכל עת.

ערן קולירין, "מעבר להרים ולגבעות": האם הישראלים הם אנשים טובים?

"אף אחד לא ישכנע אותי שאנחנו לא אנשים טובים", אומר דוד, קצין שפרש לאזרחות לפני זמן לא רב, לרינה אשתו, כשהיא מתוודה באוזניו על מעשה שהיה אמור לעורר בו שאט נפש. הוא סולח לה מיד. שום דבר רע לא יקרה. אמנם קשה להבין מה היא מוצאת בו ומדוע בכלל הם ביחד, חרף היותם שונים כל כך: היא מורה לספרות שמתרגשת מעגנון, מרצה על יונה וולך, מתענגת על הרצאה של אסתרית בלצן, הוא בכלל לא מתעניין בכל אלה, הם "לא בשבילו", הוא אומר. אבל עובדה: הם רוצים להישאר נשואים. או פשוט נשארים מתוך אינרציה. כי הוא מדחיק ומכחיש מיד את מה שסיפרה לו, הכול נעלם כלא היה, שום דבר לא יוכל לשבש את חייהם המשותפים (הבודדים, המיואשים, חסרי המשמעות).

גם לא בנם המתבגר, גס הרוח. גם לא בתם המתריסה, שמורדת בהם בדרכה המסוכנת (אבל ממש ברגע האחרון מתעשתת וחוזרת אל חיק הביטחון המשפחתי). למעשה רק דבר אחד מאחד את כל ארבעת האנשים הללו, ובלי הסתייגות: שירתו של שלמה ארצי, שבזכותו הם חוזרים לתפקד כמשפחה, לא משנה למותו של מי הם אחראים, במי פגעו ואת חייו של מי העכירו. הם יוצאים בלי פגע. אפילו בלי דו"ח משטרתי על אי עצירה בתמרור עצור.

אם כך, בזאת עוסק הסרט: בישראליות הפוגענית, הרוחצת בניקיון כפיה. בביטחון ש"אנחנו אנשים טובים." ביכולת לצאת "בשלום" מכל זדון ואלימות, מובלעת או גלויה.

הרעיון מרתק, ויש להודות שהסרט זכה עד כה לביקורות מהללות במיוחד. למרבה הצער אני לא השתכנעתי ולא אוכל להצטרף אל מקהלת המשבחים. ולא רק משום שהעירוב בין ריאליזם לסוריאליזם אינו פועל היטב, לטעמי. האם למשל הסצנה שבה נראים תלמידי בית ספר תיכון יושבים בתרגיל התגוננות אזרחית עטויים במסכות אב"כ אמורה להיות מציאותית? כי היא לגמרי מופרכת. או שהיא אמורה בכלל להיות סמלית, מעוצבת ומסוגננת באופן מוגזם, כמעט גרוטסקית? כי הקטע שבו המורות נעצרות במעין פְריז, ואז מתחילות לזוז בתנועות מחול, מוזרה ומגוחכת.

אז ייתכן שזאת בדיוק המטרה: להגחיך. ושוב, ועוד. אכן, דוד ורינה מגוחכים מאוד: כשהוא מארגן בסלון ביתו "אירוע" מְכִירָה שאיש כמעט אינו מגיע אליו. כשהיא מוקסמת מכמה מבטים של נער מתבגר. כשהוא רץ, עם אקדח בידיו, אל מרפסת ביתו, ועוקב אחרי הגנב שפרץ לו למכונית ונמלט. כשהיא נכנסת לבית השימוש כדי להחליף במכנסיים את החצאית הקצרה שלבשה כדי למצוא חן בעיני הבנים בכיתה שהיא מלמדת.

גם על הצעירים הבמאי לא פסח. החבר של יפעת, בתם של דוד ורינה, מסרב להצעה של דוד להסיע את השניים להפגנה. "זה כמו לבוא עם היטלר לטקס יום השואה," הוא אומר בשנינות. אבל כמה שעות אחרי כן הוא מתגלה בקלון חולשתו: יפעת והוא נעצרים כי הם מסרבים לחתום על מסמך שבו הם מתחייבים להתרחק מכפר ערבי מסוים. הם יושבים, בשיא הגבורה, ידיהם נתונות באזיקים, עד שאביו של הצעיר מגיע, ובלי אומר ודברים פוקד עליו לקום, סוטר לו, ומצווה עליו לחתום על המסמך כדי שיוכל להשתחרר. אהה, כלומר, גם הצעירים האידיאליסטים הללו אינם אלא ילדים מגודלים, שפוחדים מאבא יותר מאשר מהמשטרה.

התוצאה של כל ההגחכה הזאת היא שאין אף דמות שאפשר להזדהות אתה, לחוס עליה, לרצות בטובתה. ובלי דמות, בלי שתתעורר אמפתיה ואכפתיות, יצירה נהפכת למנשר או למאמר דעה, ומאבדת את הנופך האמנותי שלה.

מלכתחילה הסרט לא מבקש להשפיע על הצופה באופן רגשי. הוא שכלתני, והשחקנים אינם מגלמים דמויות, אלא רעיונות. בהתאם לכך הבעות הפנים של כל אחד מהם כמעט לא משתנה, גם כשהם אמורים לסבול, להתאכזב, לחשוש, להתייסר, הם נראים שווי נפש וכמעט אטומים.

לא "השתכנעתי", כי ממש לא היה אכפת לי מה יקרה לאנשים הללו. אם ימותו או יחיו, אם ימצאו אהבה או יתגרשו, אם יצליחו או ייתפשו. הם נותרו בעיני פלקטים שטוחים, שלא עוררו בי שום קשר רגשי.

המוטו שהוצב בתחילת הסרט לקוח מתוך שיר של דוד אבידן ייפוי כוח: "מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל / אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל, / אֶת הַנְּשִׂיאָה הַמּוּזָרָה בְּעֹל / הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה וְהַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל, / הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת, / שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת".

אפשר להבין מכך שערן קולירין מבקש לספר לנו על הייאוש שבקיום הישראלי, ועל ההבנה שאין מה לעשות, חייבים להמשיך לשאת בעול, פשוט כי אין בררה: "אין לנו בעצם לאן ללכת". עלי להודות בצער ובמבוכה שבתום הקרנת הסרט שמחתי ללכת הביתה.

קרול, סטיבנסון, דיקנס, הזליט, "לחשוב, להתבטל, לטייל": האם ספרים הם תחליף דל לחיים?

מה יותר חשוב ומשמעותי – לקרוא ולרכוש השכלה, או להתבטל וללמוד ישירות "מהחיים"? מה עלול לקרות לנפש שלנו, אם נזניח את התזונה שאנו מעניקים לה? איך נראתה לונדון בלילה, בעיניו של סופר ששוטט בה, במקום ללכת לישון? מה מעלותיו של טיול בחיק הטבע? ולבסוף – מי היו 33,000 הילדים שביקשו לגאול את ירושלים, ומה עלה בגורלם?

שלושה סופרים אנגליים, סופר אחד סקוטי ומוציא לאור ישראלי חברו יחדיו וזיכו אותנו בספר לחשוב, להתבטל, לטייל, שכולו עונג, בדיחות הדעת וחשיבה רעננה.

ארבעה חיבורים כולל הספר, ובאחריתם, כמו שהתרגלנו, דבריו של אוריאל קון, המוציא לאור והעורך, שליקט את הקובץ והוסיף בסופו מאמר קצר ובו היבט לא צפוי השופך אור חדש על הקובץ.

החיבור הראשון שנון כל כך, עד שמתחשק כמעט לצטט את כולו, כי לא יהיה די בשום "סיכום" או תקציר של הדברים הנאמרים בו. כתב אותו לואיס קרול, המחבר המפורסם עד מאוד של "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות". למרבה הצער הבאתי אתי אל הספר ידיעות חוץ ספרותיות מטרידות על חשד לפדופיליה גלויה או מודחקת שמיוחסת ללואיס קרול (לפני שנתיים שודר בבי-בי-סי סרט דוקומנטרי שבו דווח על תצלומי עירום של ילדות שנמצאו בעיזבונו של הסופר. הוא עצמו הושיב את הילדות וצילם אותן. אחת מהן הייתה אחותה של אליס לידל שהעניקה לו השראה לכתיבת ספרו המפורסם. גם את אליס עצמה צילם קרול, בתנוחות מטרידות).

אליס לידל. צילם: לואיס קרול

למרות זאת (ולאחר מאמצי הַשְׁכָּחָה), הסב לי החיבור עונג צרוף. קרול מציג בו רעיון מרתק: כשם שאנו מצווים לשמור על גופנו, לתחזק אותו כיאות ולשמור על בריאותו, כך עלינו לנהוג גם בנפש. (באנגלית המילה היא mind, שכמובן אינה זהה בדיוק לנפש. המתרגם הוסיף הערה מוצדקת, לפיה קשה מאוד למצוא ל-mind תרגום מדויק. פירושה בעברית הוא שילוב בין שלוש מילים שונות: שכל, רוח, תודעה. אבל, כדברי המתרגם, "קרול מתכוון בעיקר לתפקודים מנטאליים ולא לעולם הרגש והפסיכולוגיה").

למזלנו הרב, גורס קרול, גופנו בעצם מטפל בעצמו, בלי מעורבות מודעת שלנו: "זו הייתה רעה חולה לו היה עלינו לפקח על פעולות העיכול ועל מחזור הדם שלנו. 'אוי לי!' היה אדם קורא, 'שכחתי לכוון את הלב שלי הבוקר! רק לחשוב שהוא עמד מלכת בשלוש השעות האחרונות!'" הנפש, לעומת זאת, תלויה בנו, במה שאנו מזינים אותה. וכך למשל אנו עלולים לגדוש אותה ב"ממתקים", כלומר לתת לה "חפיסה של חידות", ולגרום ל"קלקול נפש", ואז יש לפצות אותה "בדיאטה של חומר קריאה פשוט"; עלינו ללמוד מה המזון הרוחני הנחוץ לה, שמא נזיק לה עד שתחלה; יש להיזהר מנפש שמנה מדי (קרול מתאר אנשים שנפשם שמנה: כאלה "שלא יכלו לעמוד בקצב ההליכה של שיחה אטית; שלא יכלו לדלג מעל משוכת היגיון גם לו היו חייהם תלויה בכך" וכן הלאה…), ועלינו לבחון את בריאות התיאבון שלה. אין ספק, חיבור מצחיק ומעורר מחשבה!

החיבור השני משעשע לא פחות: את "התנצלות בשם הבטלנים" באנגלית "An Apology For Idlers" כתב רוברט לואיס סטיבנסון לפני שהתפרסם בזכות ספר ההרפתקאות שלו, אי המטמון והנובלה האלגורית המקרה המוזר של ד"ר ג'ייקל ומר הייד. סטיבנסון, הסופר המצליח כל כך, מסביר בחיבורו כי "ספרים הם טובים דיים, אבל הם תחליף דל מאוד לחיים", וטוען כי חבל לו לאדם להפנות את גבו "לכל ההמולה והפאר שבעולם האמיתי". לאורך כל החיבור הוא משבח את מי שבורחים מלימודים. אלה מעדיפים להתבטל, במקום ללמוד מקצוע שוכבים ליד גדת נחל, שם הם לומדים "כיצד נוהגים אנשים כמוני, […] היכן אורבים בדרך סבכים וביצות כעורות, וכן איזהו המקל הטוב ביותר לנדודים, כי מי ששוכב ליד הנחל יכול ללמוד את השיעור החשוב מכולם, זה שנקרא 'שלווה' או 'שביעות רצון'". בחריצות יתר, "עמלנות קיצונית", הוא רואה "ליקוי בכוח החיות", לעומת "כישרון לבטלה שמעיד על תיאבון פעיל ועל תחושה חזקה של זהות עצמית". מי שמסור מדי לעסקים יזניח בלית ברירה דברים רבים אחרים, חשובים הרבה יותר. אנשים תאבי חיים ועליזים קורנים רצון טוב ומאירים את סביבתם, גם אם אינם מסוגלים להוכיח את משפט פיתגורס, הוא גורס, וכך, חרף החשד שהוא עצמו שקד היטב על כל מה שכתב, הוא אכן משמח את הקורא, ממש כמו האנשים שאותם הוא מתאר בחיבה.

המאמר השלישי, "שיטוטי לילה" שכתב צ'רלס דיקנס, שונה משני קודמיו, ויחד עם זאת יכול בהחלט לשכון אתם בכפיפה אחת. דיקנס מתאר בו את התקופה שבה לקה באינסומניה ועקב כך שוטט בלילות בחוצות לונדון, במקום להיאבק על השינה שמיאנה לבוא. (דיקנס אינו מסביר מדוע נדדה שנתו, אבל הסיבה הייתה כנראה רומן אהבים שניהל באותה עת עם שחקנית שאתה עבר לגור לבסוף, אחרי שעזב את אשתו). לונדון שלו, של הלילה, של הפאבים המתרוקנים מאחרוני המבקרים, של הקטטות הקצרות, הרחובות שנשארים בהם רק מחוסרי הבית, מרתקת, מפחידה, יפהפייה ואכזרית. זוהי אותה לונדון שאותה תיאר בהרחבה ברומנים שכתב, אבל כאן היא עצמה הגיבורה הראשית והיחידה. אין בה דמויות אלא רק עוברי אורח אלמוניים, ילדים משחרים לטרף בשוק קובנט גארדן, "ישנים בארגזים, נלחמים על פסולת הקצבים, מתנפלים על כל דבר שנדמה להם שיוכלו להניח עליו את ידיהם הלקחניות, צוללים מתחת לעגלות ולמריצות, נמלטים מפני השוטרים, ומשמיעים ללא הרף נקישות עמומות על מרצפות הרחבה בטפיפות רגליהם היחפות". רק דמות אחת ספציפית מתאר דיקנס בחיבורו, גבר נטול שם ואנונימי שאותו ראה כמה פעמים באיזו מסעדה ששם כבר מכירים אותו. "האיש המשונה הזה נודע בפשטידה שלו, שכן מיד עם כניסתו הגיש לו העובד המנומנם כוס תה חם, פרוסת לחם, סכין גדולה, מזלג וצלחת. משנותר לבדו בפינתו, הניח את הפשטידה על השולחן החשוף ובמקום לפרוס אותה דקר אותה, נעץ בה את הסכין כאילו היתה אויב אכזר; אחר כך שלף ממנה את הסכין, ניגב אותה בשרוולו, קרע את הפשטידה לגזרים באצבעותיו ובלע אותה במלואה…" וכן הלאה. הסיפור הקצר נמשך לאורך עוד כמה שורות מרתקות ומפתיעות, עד לסוף המצמרר, שבו מגיע המספר למסקנה כי "משום מה החלה פשטידת הבשר להיראות בעיני חולנית מאז, ולא הבטתי בה עוד", וחשדותיו עמו…

צ'רלס דיקנס

עוצמתו של החיבור בכוח התיאור של דיקנס, ביכולתו לחשוף סיפורים צופני סוד גם בהתרחשויות שאנשים אחרים לא היו מבחינים בהם אולי. חסר בית שמתואר כיצור מבעית דמוי שד, חומותיו של בית חולים לחולי נפש שסוגרים על אנשים כמו זה שאמר לו פעם "'אדוני, לעתים קרובות אני מסוגל לעוף!'" (ותחושתו הפנימית של המספר שגם הוא עצמו אינו רחוק מאותו איש ומיכולתו "לעוף"), בתי הקברות שבהם "המון עצום של מתים שייך לעיר אחת גדולה ועתיקה, ואם הם יקומו כולם מקבריהם בשעה שהחיים ישנים, יישאר בכל הרחובות והדרכים מקום בראש של סיכה בשביל החיים"… כל פינת רחוב וכל מדרכה שהוא פוסע עליה מעלים בתודעתו אינספור דימויים ומחשבות של מי שחש מחוסר בית (אבל רק בלילות).

החיבור "על יציאה למסע" שכתב ויליאם הזליט, מקשר בין שלושת קודמיו. כמו דיקנס הוא תיאורי מאוד – הזליט מספר על חוויותיו כטייל בחיק הטבע – ועם זאת הוא מעלה על הדעת גם את שני החיבורים הראשונים, שכן גם הוא דוגל בהתמכרות והתמסרות למה שעשוי להיראות כבטלה: התענגות על יפי הטבע, שאינה זקוקה לדברי שנינה כי הם "מקלקלים את הצפייה בנוף". והוא מוסיף בשנינותו וכותב: "בעיני יש נושא אחד בלבד שעליו נעים לשוחח בשעת מסע, והוא מה נאכל לארוחת הערב כשנגיע לפונדק שלנו עם לילה"…

את הקובץ חותם, כתמיד, מאמר של אוריאל קון. הפעם בחר העורך לספר על אירוע מהמאה ה-13, כשקבוצה של המוני ילדים, 33,000, החלו לצעוד לעבר העיר ניס, במטרה להגיע לירושלים, במסע צלב של ילדים. רק 2,000 מהם עלו בסופו של דבר על שבע ספינות. רובם לא שרדו. אלה שכן הגיעו בסופו של דבר למזרח התיכון התאסלמו או חזרו לצרפת. כולם נעלמו מההיסטוריה. קון מקשר את הסיפור הזה אל ארבעת החיבורים בקובץ, שמטרתם, לדבריו, "לשמר את הערכים השרירותיים אך הארכיטיפים של 'מסע הצלב של הילדים': הליכה או טיול או 'בטלה' ללא מטרה". עלי להודות כי הקישור בין החיבורים המובאים בספר המקסים שקון קיבץ למעננו ובין "מסע הצלב של הילדים" – סיפור מרחק כשלעצמו − נראה לי קצת מופרז ורלוונטי אולי רק באיזה מישור אסוציאטיבי פרוע. אולם מה בכך? אם היכולת לקשור קישורים כאלה יצרה את הספר לחשוב, להתבטל, לטייל, מה לנו כי נלין?

יחיאל מוהר, עלי מוהר: "כך זה הצטייר בילדותנו, שהייתה יפה"

ילד בן ארבע או חמש מתרוצץ בין המבוגרים. אחד מהם – "יפה תואר וקונדס", כפי שיתארו לימים −  תופס את הילד ומעיף אותו באוויר. השניים ישובו וייפגשו כעבור ארבע עשרה שנה, הפעם כעמיתים: שני משוררים. הילד שגדל הוא יחיאל מוהר. הבוגר הוא שאול טשרניחובסקי, מבאי בית הוריו של הילד, שגם אביו, מאיר מוהר, היה סופר ומשורר. בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה גרה המשפחה בעיירה פיכטנגרוּנד, על יד ברלין, מקום מושבם של סופרים עבריים רבים.

"עלי לציין כי לאחר שנים, בעלותי לארץ, למדתי עברית במהירות בלתי רגילה; וכיוון שאיני נוח ללמוד שפות נדמה היה לי, כי את הלשון העברית ידעתי בגלגול קודם. וגם כשהגעתי לשירת טשרניחובסקי, סבור הייתי כי שיריו מוכרים לי. כי אני למדתי מתוך זיכרונות. […] קסמו לי הארציות, החושניות, והיכולת לומר דברים בגילוי לב," סיפר יחיאל מוהר, כעשור אחרי מותו של טשרניחובסקי. רבים היו מאמצים את הדברים הללו כדי לתאר את שירתו של מוהר עצמו.

על שיריו הליריים נהג לחתום בשם יחיאל מר. את השם יחיאל מוהר ייחד לפזמונים הרבים שחיבר. לישראל הגיע עם עליית הנוער שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. ברגע האחרון הגיעו גם הוריו ואחד מאחיו. עקבותיו של אח אחר נעלמו.

יחיאל מוהר חי תחילה בקיבוץ, וב-1946, והוא כבר נשוי, עבר לתל אביב והחל לכתוב: הוא פרסם חמישה קובצי שירה, וחיבר פזמונים רבים ומוכרים מאוד.

שנתיים אחרי שעבר לתל אביב נולד בנו, עלי מוהר, לימים פזמונאי ובעל טור שהרבה לכתוב על תל אביב. באחד הטורים (שקובצו לאחרונה בספר עוד מהנעשה בעירנו) סיפר עלי מוהר על השוני בין הכתיבה שלו עצמו, לבין זאת של אביו, שכתב, לדבריו, "שירי מולדת 'שאנו אוהבים' אותה בפשטות, בטבעיות, בלי חיץ."

סבו של עלי מוהר נולד בגליציה ומשם היגר לגרמניה. אביו של עלי מוהר גדל בגרמניה ובהיותו בן שבע עשרה עלה לארץ ישראל והתאהב בה. עלי מוהר נולד בישראל. יחיאל מוהר כתב פזמונים מלאי הומור ואהבת הארץ, כמו למשל "הורה היאחזות": "הורה כרוב והורה תרד, / עגבנייה עלי כידון!  / הורה נח"ל מסחררת / הורה חסה, הורה צנון! " שירים אופטימיים: "הורה נתגבר": "לא נורא! נתגבר!  / עוד הכול, עוד הכול יסתדר! "  ושיר כמו "הורה ממטרה", שכולו חדווה ואמונה בעתיד:

רן קילוח בצינור.
צינורות ‟עורקי הנגב".
זה דרכו של המזמור
מן הברז אל הרגב
יעלו מימי תהום.
משאבה אומרת לחם!
נגב, נגב, מה מיום?
נגב, ממטרות עליך!

סובי, סובי, ממטרה, הי!
סובי, סובי, ממטרה.
לפזר פניני אורה,
סובי והתיזי מים!
עץ יריע בשדרה,
אדמה תיתן פריה
באין גשם משמים.

המרחב כולו נצוד,
צינורות פרשו הרשת,
והנה סימן ואות.
בטיפין נראית הקשת.
ברית הפרח והניר,
ברית השקט והזמר.
ממטרה, שירך הוא שיר.
רנניהו, עד אין גמר.

סובי, סובי, ממטרה , הי….

את הפזמון כתב יחיאל מוהר ללהקת הנח"ל ב-1953, לכבוד ההקמה של קו המים ירקון-נגב. כמה שמחת חיים יש בו, בטיפות הדומות לפנינים של אור שהוא מתאר, בעורקי החיים שהצינורות נושאים אתם דרומה, בהבטחה ליבולי חיטה, כשהמשאבה "אומרת לחם", בניגון שמשמיעה הממטרה הסובבת, מלווה בקולות תרועה של העצים שהיא משקה. "באין גשם משמים" מביאים בני האדם את המים לנגב בהתלהבות של עשייה ושל ביטחון בעתיד ובפריחה.

עלי מוהר, לעומת אביו, מבכה את שמחת החיים התמימה הזאת של הדור הקודם לו. הוא עצמו, כך סיפר, כבר לא היה מסוגל לכתוב שירים כאלה של אהבת מולדת גואה ועולה על גדותיה. אחד משיריו המוכרים ביותר הוא "שיעור מולדת":

אז בבית הספר
על הקיר תמונה
והאיכר חורש בה
את האדמה
וברקע, הברושים
שמי שרב חיוורים
האיכר יצמיח לנו לחם
שנהיה גדולים.

והמורה אומרת:
"עוד מעט כבר סתיו"
בשיעור מולדת
היא מראה חצב.
היורה יבוא עכשיו
שפע טיפותיו
כוילון שקוף על פני העמק
הפורש שדותיו.

כך זה היה, פשטות רכה
זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה.

וכך בדמיוננו התרבו פלאות
הפטישים ניגנו
מחרשות רנות
יש יוגבים ויש כורמים
ארץ של רועים –
כך זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה.

לכאורה מדובר בשיר מולדת כמו אלה שכתב אביו. אבל עלי מוהר עצמו העיד: מדובר בזיכרון מתווּך. לא בתיאור של המולדת עצמה, אלא זיכרון של הצטיירותה בבית הספר, כשלמדו עליה. הילדים בני גילו של עלי מוהר, עירוניים ילידי תל אביב, לא ראו איכר, אלא תמונה של איכר, לא ראו חצב בטבע, אלא על שולחנה של המורה שהביאה אותו לפניהם. כך זה "הצטייר" בילדותם, כלומר − בדמיונם. כי מה שהיה יפה בעיניהם לא הייתה עוד הארץ עצמה, אלא הילדות שמתמימותה, כך נראה, התפקחו. געגועיו של עלי מוהר אינם אל האדמה, אלא אל הסיפורים עליה ועל זיכרונותיו מהם, אל ההסברים ואל הניגונים: "פטישים ניגנו מחרשות רנות" מאזכר כמובן את "שיר העבודה" של אלתרמן:  "שִׁיר, שִׁיר, עֲלֵה נָא, / בַּפַּטִּישִׁים נַגֵּן, נַגֵּנָה, / בַּמַּחְרֵשׁוֹת רַנֵּנָה, / הַשִּׁיר לֹא תַּם,  / הוּא רַק מַתְחִיל".

עלי מוהר הלך לעולמו לפני עשר שנים. נכדיו,  תומא, נעמי ואנה, חיים בצרפת.

סיפורו של שיר x net

 

גפנית לסרי קוקיא, "הים של וינה"

החייל הרוסי של אווה אוהב אותה, ואווה זוכרת שגם היא אהבה. היא חושבת:

בכל אחד מקנן, כבר עם לידתו, מצבור שלם של אהבות, סוגים שונים, מניפה של דקויות.

יש אהבה לחתול אפרפר, לאוגר זעיר, לכלבלב פצוע, יש אהבה לגוזל לכוד.

יש אהבה לבובה גידמת, לדובון עיוור, לסבון שנגמר לו הריח, יש אהבה לתיבת נגינה מקולקלת, שהלכה לאיבוד.

יש אהבה לאבא שמבטיח להקריא סיפור בערב ואהבה לאבא שמבטיח אבל מן העבודה שוב לשוב מאחר.

יש אהבה לאח קטן קודח ואהבה לאח שני, צווחן, כזה שלא מוכן לוותר.

יש אהבה לאמא שנסעה וגם אהבה לאמא שלצאת לקניות ממהרת. יש אהבה לדוד שבבחינה חשובה נכשל.

יש אהבה לחברה יקרה שמצאה לה חברה אחרת.

יש אהבה לסבתא שבאה לבקר.

לסב שמעשן סיגר.

האהבה היא חומר בעירה. היא דלק. שני דברים חייבים שיהיו לו, לדלק הזה, כדי שהוא יוצת: מקור של חום דרוש לו, וחמצן.

לאווה החמצן נגמר.

היא אוהבת אותו בדרכה. הגוף הרזה שלו נוסך בה ביטחון. הריח שלו הוא כמו ריח של בית. כשהיה ילד, כך סיפר לה, לא אהב לשחק כדורגל, אך בכל זאת בעט בכדור עם חבריו. המאכל האהוב עליו: מרק.


הים של וינה, הוצאת דביר, סדרת רוח צד

שייקספיר, סונט 116

לעברית: עופרה עופר אורן

אַל תְּצַפּוּ שֶׁאוֹדֶה כִּי זִוּוּג בֵּין מֹחוֹת שֶׁל אֱמֶת
מִתְקַלְקֵל מִפְּגָמִים. אַהֲבָה – הִיא אֵינָהּ אַהֲבָה
אִם מַשֶּהוּ בָּהּ מִשְׁתַּנֶה, כְּשֶׁהִיא שִׁנּוּי מוֹצֵאת,
אוֹ אִם הִיא מִסְתַּלֶּקֶת כְּשׁהַמְּסַלֵּק אֵלֶיהָ בָּא.
לֹא, לֹא, הִיא מִגְדָּלוֹר אֲשֶׁר לָעַד לֹא נָע,
צוֹפֶה עַל הַסּוּפָה, אֲבָל יַצִּיב נוֹתַר,
וְהִיא כּוֹכָב הַמְּאוֹתֵת אֱלֵי סְפִינָה תֹּועָה
עֶרְכּוֹ אֵינוֹ יָדוּעַ, גָבְהוֹ רַק מְשֹׁעָר.
הָאַהֲבָה אֵינֶנָּה גַּם מִין לֵץ כָּפוּף לַזְּמַן,
וְאַף אִם חֶרְמֵשׁוֹ קוֹטֵל וָרוֹד שֶׁל לְחָיַיִם
הָאַהֲבָה לֹא תִּתְחַלֵּף וְלֹא תָּסוּר מִכָּאן
עַד שְׂפַת הַתֹּפֶת תִּמָּשֵׁךְ, מֵעֵבֶר לַחַיִּים.
אִם זֹאת טָעוּת שֶׁעוֹד תּוּכַח אֹמַר לָכֶם עַכְשָׁו,
שֶׁלֹא כָּתַבְתִּי אַף מִלָּה, וְאִישׁ עוֹד לֹא אָהַב.




sonnet-116

"הכתר": מדוע בעצם יש למלכת אנגליה כל כך הרבה זכויות יתר?

"מלך אפוף הילה כה אלוהית שלבגידה מותר רק להציץ על מטרתה, לא לממש את רצונה," אומר קלאודיוס, אחיו של המלך שרצח אותו ותפס את מקומו, הן על הכס, והן במיטתה של האלמנה. (המלט, מערכה 4, תמונה חמישית, לעברית: דורי פרנס), כלומר: האלוהות עצמה מגינה על המלך ואת התוקף של כוחו למלוך הוא מקבל ישירות ממנה.

על פי תפיסת העולם של שייקספיר, שאפשר לראות אותה בחלק מהטרגדיות ובמחזות ההיסטוריים, המלוכה  מייצגת לא רק את שלטון החוק, אלא גם את עצם היציבות הנדרשת לחיים תקינים.

אין לשכוח שהמלכה אליזבת I העניקה לשייקספיר תמיכה רבה. היא אהבה מאוד את התיאטרון, ואת שייקספיר העריכה וטיפחה במיוחד. אפשר להסיק שעמדתו של המחזאי שתמך כל כך במוסד המלוכה נבעה מיחסה של המלכה כלפיו, אבל סביר להניח שבכל מקרה היה שייקספיר רואה סכנה רבה בהפיכות חצר. המלוכה אִפשרה המשכיות, איתנות וביטחון. כל פגיעה במלך או במלכה גרמו באופן בלתי נמנע לתוהו ובוהו. אפשר למשל לראות במחזה יוליוס קיסר איך הטבע עצמו חרד ומתקומם, עוד לפני שהתנקשות בחיי הקיסר מתרחשת: "סופות ראיתי, בבקע רוח / אלוני עד בזעפה", מתאר קסקה את מה שמתרחש בעיר: אש מתלקחת ואוחזת בידו של אחד העבדים, ינשוף צווח בכיכר השוק, "פליאות כאלו אם חברו יחד, אל נאמר 'סיבה טבעית להן, הכול כדרך טבע,' שכן בטוחני: מבשרות רעה הנן לעיר אשר אותה פוקדות הן". (יוליוס קיסר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מאנגלית: נתן אלתרמן).

שייקספיר הוא בלי ספק אילן גבוה להיתלות בו כשדנים בסדרת הטלוויזיה "The Crown" כלומר − "הכתר", שהפיקה חברת נטפליקס האמריקנית, בשיתוף עם חברת הפקה בריטית. עם זאת, הסדרה − שחלקה הראשון, הכולל עשרה פרקים, הופיע לראשונה במלואו בנובמבר 2016 ומתוכננות לה חמש עונות נוספות − מעלה על הדעת שאלות רבות. למשל: איך זה שמוסד המלוכה, שהיה חשוב כל כך בימיו של שייקספיר, ממשיך בכלל להתקיים בימינו, ומדוע הוא מעורר עניין כה רב.

אנשים שנולדו לתוך דמוקרטיה מתקשים להבין כיצד פועלת מונרכיה קונסטיטוציונית, דוגמת זאת הנהוגה בבריטניה, ומה ההצדקה לקיומה. איך ייתכן, תוהים דמוקרטים מבטן ומלידה, שבן או בת תמותה בשר ודם זוכים למעמד חשוב כל כך, לכבוד, לתשומת לב, לתנאי חיים מהמשופרים שאפשר להציע לבן אנוש, לטיפול מסור של גדודי משרתים ויועצים, להערצה, לתשומת לב, אפילו, יש להודות, לאהבה, רק משום שאיתרע מזלם והם נולדו לשושלת המתאימה? מדוע זוכים בני משפחת המלוכה לכל כך הרבה זכויות יתר? ומה בעצם הם נותנים בתמורה? אלה שאלות שמתמיהות רבים.

מונרכיה היא ייעוד מהאל

"The Crown" מנסה, במידה מסוימת, להשיב עליהן. הנחת היסוד המוצגת בה היא שהמלוכה היא נטל ועול, יותר מאשר היא זכות-יתר נוחה. המלכה (או בתקופות אחרות − המלך) מייצגת את כל מה שמכובד. את המסורת. וכמו בימיו של שייקספיר – את היציבות. אמנם אין לה סמכויות חוקתיות והיא אינה רשאית לפעול, אבל יש לה בכל זאת השפעה על המהלכים המדיניים שבארצה. ראש הממשלה חייב לדווח לה על מה שמתרחש. והיא, בזכות הידע הרב שהקנו לה מילדות בנושאים חוקתיים, ומשום שהיא מייצגת את האינטרסים של ארצה ושל בני עמה, ולא רק את אלה הפוליטיים של מי שהגיעו לתפקידם בעקבות בחירות דמוקרטיות, יכולה לא רק לייעץ, אלא גם לשנות ולהטות את הכף לכיוונים שנראים לה רצויים. כך למשל, על פי הסדרה, לחצה אליזבת על וינסטון צ'רצ'יל ושכנעה אותו להתפטר מתפקידו כשנוכחה שבריאותו הלקויה אינה מאפשרת לו לתפקד כיאות.

מעבר לכך, הסדרה עונה על הסקרנות הרבה שמעוררים בני המלוכה. חייהם − מורמים מעם ומפונקים – מושכים תשומת לב רבה ובלתי פוסקת, ולא רק בשל מעמדם המיוחד. רבים מנסים להבין מה מרגישים בני אדם שיש להם זכויות רבות כל כך, איך הם מצליחים להסביר אותן לעצמם, ואיך בעצם הם חיים? כאן אנו זוכים לכאורה לקבל מבט "פנימה", אל מה שמתרחש בחדרים המפוארים אחרי שהדלת נסגרת, כשבני משפחת המלוכה נשארים בדל"ת אמותיהם, בינם לבין עצמם.

אין לדעת אם מה שמוצג בפנינו אמין. האם כך באמת מנהלים המלכה ובעלה שיחות אינטימיות? בשעה שסביבם "מרחפים" המשרתים והמשרתות שמלבישים אותם – המלכה מרימה רגל, ומישהי מניחה את רגלה בתוך הנעל, מישהי אחרת סוגרת את השרשרת שתלתה על צווארה ועוד אחת ממונה על פידור כתפיה, ותוך כדי כל הפעילות הזאת המתנהלת על גופה, היא מדברת עם בעלה ונוזפת בו – כשהוא בינתיים עומד ומחכה שמישהו יכפתר לו את הכפתורים, ובה בעת רוטן ומשיב לאשתו – האם כך באמת הם חיים? כך הם מתהלכים בביתם – בארמון באקינגהם – לבושים תמיד למשעי, היא בנעלי עקב, הוא בבגדי שרד? האם כך היא מקבלת את ראש הממשלה, מגישה לו את גב ידה לנשיקה? והוא מחויב לעמוד בנוכחותה, בזמן שהוא יושבת ומקשיבה לדבריו? האם באמת לא הייתה כלל מעורבת בגידול ילדיה? האם כשאחותה באה לבקר אותה באמת קדה לפניה, כנסיכה בפני המלכה, ולא כמו צעירה שפוקדת את אחותה? האם כשאליזבת ביקרה באפריקה זמן מה לפני שירשה את כס המלכות מאביה, קיבלו אותה התושבים המקומיים בהערצה הגובלת בסגידה, או שזאת רק פרשנות של יוצרי הסדרה שבהזדמנות זאת מפארים את המלכה, כמו שעשה שייקספיר בזמנו? אין לדעת.

השבוע חגגה אליזבת 65 שנים על הכס. כבר לפני שנה וחצי הצליחה להביס את ויקטוריה, שמלכותה נמשכה 63 שנים, שבעה חודשים ויומיים. האנגלים פתחו את החגיגות שהם מכנים "יובל הספיר" בירי תותחים ובהתפעלות מתמונת דיוקן חדשה של המלכה, עטויה בתכשיטי הספיר שקיבלה מאביה כמתנה לחתונתה, וכנראה שגם בצפייה בסדרה "הכתר". אמנם השחקנית המגלמת את דמותה של המלכה בפרקי חייה הראשונים לא משכנעת במיוחד, בין היתר כי אין שום דמיון חיצוני בינה לבין המלכה, אבל אין טעם להכחיש: הסדרה עשויה היטב, והיא עניינה מאוד גם את מי שממשיכה, למרות כל ההסברים, לא להבין לאשורה את הקונצפציה המלוכנית.

קישור לסדרה באתר של נטפליקס

גפנית לסרי קוקיא, "הים של וינה": ספר שובה לב

לפני כמה רגעים הפכתי את העמוד האחרון בספר הים של וינה, וכל כך הצטערתי שזהו זה, תם ונשלם, אין עוד סיפורים שאפשר להתענג עליהם, לצחוק, להסתקרן, להתפעל.

הספר הוא קובץ מיוחד במינו, אפשר בהחלט לומר –  יוצא דופן – בנוף הספרותי הישראלי בימים אלה. כמה מרענן ומעניין להרחיק מכאן, להילקח למקומות ולזמנים אחרים לגמרי מאשר המציאות הישראלית העכשווית, להכיר דמויות שחלקן מומצאות והאחרות מתבססות בקווי המתאר שלהן – שהסופרת מיטיבה כל כך לעבותם ולמלא אותם בתוכן – על אנשים ממשיים שהתקיימו פעם הרחק מאתנו.

כל הסיפורים בקובץ קשורים בווינה, ורובם גם מתרחשים באותה עיר. הסופרת, גפנית לסרי קוקיא, מטיבה להפליא לתאר את מציאות החיים של אותה עיר, כיום, וגם במאה הקודמת, או בזו שלפניה. וינה של המאה ה-19 מצטיירת לעינינו משכנעת על כל פרטיה, על המנהגים, אורחות החיים ותפיסות העולם של תושביה. אנחנו משייטים לנו, בעזרתה של הסופרת, אל עידנים אחרים, אל חלקים שונים בעיר, אל אנשים שכמו קמים לעינינו לתחייה, ואפשר בהחלט להשתכנע שהסופרת הכירה אותם עד כדי חדירה מפורטת ומדויקת לנבכי נפשם.

באחריתם של כמה מהסיפורים מוסיפה הסופרת ביאור על הדמויות שהיא מספרת עליהן. למשל: "יוזף ואגנר היה רב־המלצרים האגדי של מלון 'זאכר' בווינה, המלון אותו קיבלה לידיה אנה זאכר (1859-1930)…", או: "פרידנסרייך הונדרטוואסר, (1928-2000), היה צייר, פסל ואדריכל אוסטרי. הוא עסק בפעילות חברתית וסביבתית, והיה סוג של זאב בודד ולוחם עצמאי למען אמונותיו…"  אבל ברור לגמרי שהדמויות רק משמשות לה קולב כדי לברוא אותן מחדש, לפענח את מניעיהן ולהביא אותן בפנינו שלמות, משכנעות ועתירות קונפליקטים רגשיים ובין-אישיים מרתקים. במקום אחד הייתי מוותרת על הביאור: בסיומו של הסיפור "הפטרון" נכתב כי "בעת שהותו בווינה היו כמה מחבריו של היטלר הצעיר, חלק מסוחרי האמנות אשר רכשו ממנו את ציוריו, וגם חלק מלקוחותיהם, יהודים". משהו מהחוויה שהסיפור מייצר נגרע, כי גם בלי ההסבר הקורא כבר מבין לאט לאט שהאוסטרי הצעיר, הצייר הכושל שיש לו שאיפות אמנותיות, אינו אלא היטלר בראשית דרכו, המתואר מנקודת מבט חיצונית. אכן, גפנית לסרי קוקיא מצליחה לשכנע אותנו שאלה היו מאפייניו של האיש: יומרני. עני. אכזר (סדיסט! לסרי קוקיא מצאה דרך מעניינת וומשכנעת להביע את הפן הזה באישיותו). מטיל בזולתו תחושות של הערצה והתפעלות ולצדן אימה לא מובנת.

כמה  משמח ומעניין לקרוא על מגוון רחב של אנשים כה רחוקים מהמציאות הישראלית המקומית. לנוע בין מנפריד האלמן ואנגלברטה, בתו של הפרופסור הנערץ עליו, לפגוש את פרידריך הצייר ולהכירו בראשית דרכו האמנותית, להתייסר עם אווה, צעירה שכל בני משפחתה נרצחו ובאמצעות מפתח ישן היא מצליחה לחזור לביתה שזרים ניפצו את כל רהיטיו, וממנה להגיע אל אילנה, סימה ופאני, שעל חייהן מעיב סוד בלתי אפשרי, ובסופו של דבר לפגוש את בני זוג הישראלים, אביבה וקובוי, תיירים בווינה, ללוות אותם אל בית המלון שהסיפור עליו פתח את הקובץ, ולהיות עדים לכל הדקויות של האינטראקציות הסבוכות, המשעשעות, התת־קרקעיות והגלויות, המפכות ביניהם. מתחשק לשאול את גפנית לסרי קוקיא – מאיפה את מיטיבה כל כך להכיר את האנשים האלה? איך זה שאת יודעת כך, על בוריים, את סודותיהם הכמוסים ואת מחשבותיהם הנסתרות? איך הצלחת ליצור גלריה ססגוניות כזאת של אנשים ושל עלילות?

על גבו של הספר העיד עליו עמוס עוז, אחד האנשים שהסופרת מודה להם באחרית הדבר, שזהו "ספר שובה לב". אכן!

"בין מלחמה לאהבה המשורר יהודה עמיחי": איך אדם נעשה משורר?

פעם, אחרי מפגש של קריאת שירים, נשאלתי מהי לדעתי הדרך הטובה ביותר לחנך ילד כדי שיגדל להיות משורר. התשובה הראשונה שלי הייתה טבעית לגמרי: אבל מי בשם אלוהים רוצה לחנך  לכך את הילד שלו? כמה הורים – ועל אחת וכמה כמה משוררים – רוצים שילדיהם יהיו אמנים, משוררים? הרי אנחנו רוצים שהם ילמדו "מקצוע אמיתי", שיהיו בבגרותם אנשים "מעשיים". כתיבת שירה, כידוע, מביאה עמה כל כך הרבה כאב לב, רגישות יתר ומצוקה מסוגים שונים, כן, מידה רבה כל כך של "טירוף מערכות וצער מוקדם" – כפי שניסח זאת תומס מאן.

ואולם, אפשר להציג את השאלה בצורה שונה: איזה סוג של ילדות ושל בית הורים הוא המתאים ביותר למשורר? איזו סביבה ואיזו אווירה מתאימות למשורר? ובקיצור: מהי הביוגרפיה האידיאלית לצמיחת משורר? מובן מאליו שאני יכול לספר רק על עצמי, ועל מהלך חיי שלי.

אלון שוורץ, "הסודות של איידה": מדוע באמת נטשה האם את בניה?

הכוח המנפץ של ההתרחשויות והאירועים שהיו והסתיימו במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה היה אמור לכאורה לשכוך מקץ עשרות כה רבות של שנים. אבל האדוות שהחלו לנוע אז ממשיכות להתרחב ולהשפיע על בני אדם שחיים כיום.

אחד מסיפורי החיים הללו תועד בסרטו של אלון שוורץ, "הסודות של איידה", שזכה בפרס הקהל של פסטיבל דוק-אביב 2016.

יצחק, גבר ישראלי, מושבניק חסון, מספר כיצד נודע לו בילדותו לתדהמתו שהוא מאומץ. כמו שקרה לא פעם בדורות הקודמים, לפני שהובן הצורך לגדל ילדים מאומצים בידיעה ברורה של האמת, נפל עליו הגילוי כרעם ביום בהיר, בעקבות דברים שאמרו לו ילדים מהמושב. אחיו ואחותו המאמצים ידעו את האמת. הם אפילו זכרו כל השנים את היום שהגיע אליהם, פעוט בהיר שיער וחמוד, בן פחות משלוש, ואת זעקת הבעתה שהשמיע בבואו – פעוט שאינו מבין לאן נקלע ומה יעלה בגורלו. יצחק התערה מהר מאוד במשפחה אוהבת, עד כדי כך ששכח את תחילת חייו אתם.

סוד האימוץ התגלה לו אם כן, אבל סודות אחרים הקשורים בחייו נשמרו היטב מפניו. כל הסובבים אותו, בני המשפחה, הורים, אחים, ואולי גם אחרים, ידעו עליהם, אבל, כמו שמסבירה אחותו – אמרו להם שאסור בתכלית האיסור לדבר עליהם. ובמשפחה יקית לא מפירים איסורים.

רק בבגרותו, והוא כבר בשנות השישים המאוחרות של חייו, נפתח הפתח אל העבר, אל תחילתה של הדרמה של חייו: בני המשפחה, אפילו האחיין שלו, שידע את מה שהוסתר מהדוד במשך עשרות שנים, מחליטים סוף סוף לגלות לו שיש לו אח ביולוגי שצעיר ממנו בעשרה חודשים וחצי, שהוא עיוור, ושהוא חי בקנדה.

איידה, אמו הביולוגית של יצחק, שגם היא גרה בקנדה, אתרה אותו בישראל עוד בהיותו ילד, וחידשה אתו את הקשר. יצחק מספר על פגישתו הראשונה עם האם הביולוגית. על התפעלותו מיופייה המפתיע. ובהמשך – על האופן שבו לא ויתרה לגמרי על אימהותה, עד כדי כך שכאשר התבגר, נשא אישה והוליד ילדה קטנה, הגיעה איידה לביקורים ממושכים בישראל וניסתה "לתקן" את העבר בכך שהתעקשה לטפל במסירות ובאהבה בתינוקת, בנכדתה.

כבר בביקורה הראשון אצל יצחק, בשעה שהיה עדיין ילד, גילתה איידה למשפחתו המאמצת את הסוד הגדול מבחינתה: את קיומו של האח הביולוגי. היא אפילו הראתה להם תצלומים שבהם נראו שני האחים בינקותם, לצדה ולצד מי שכולם שיערו שהוא אביהם של השניים. מדוע הקפידה כל כך להסתיר מיצחק את קיומו של האח? מדוע סירבה כל השנים לגלות לו מי אביו? מדוע חיפשה את יצחק ואיתרה אותו, ומהאח הצעיר יותר התעלמה?

הסודות שנחשפים, והתשובות האפשריות לפתרון התעלומה, שופכים אור, למעשה מטילים צל, על המציאות המורכבת, הקשה, הבלתי אפשרית, שאנשים כה רבים נאלצו להתמודד אתה בעקבות המלחמה ומוראותיה. איזו אפלה שוכנת בנפשם של מי שניצלו. אילו טעויות מחרידות ואולי בלתי נמנעות, היו מנת חלקם של אנשים שטולטלו ממקומם, נעקרו ממשפחותיהם, הוטלו הרחק מביתם, אחרי שאיבדו עברם ואת עולמם, ונאלצו להמציא את עצמם, בזהויות חדשות שכלל לא היו עולות בדעתם אלמלא המלחמה?

הסרט חושף לאט ובעדינות את הסודות שאישה כמו איידה אינה מסוגלת לגלות אותם גם כיום, כשהיא כבר ודאי בשנות השמונים או התשעים לחייה (אבל עדיין צלולה לחלוטין!). סודות שהיא ממשיכה כנראה לחשוש מכוחם ההרסני, מהאפשרות שיוכלו גם כיום, אחרי זמן רב כל כך, לנפץ את מציאות החיים של הנוגעים בדבר.

יוצרי הסרט מציעים תשובות, אבל אלה אינן ברורות וגלויות, אלא נרמזות כאפשרות, בניסיון להבין מדוע בעצם ננטשו שני הבנים. מדוע אחד מהם נשלח לישראל ואומץ, והאחר גדל בקנדה, במרחק של שעתיים טיסה בלבד מהאם, בלי ששניהם ידעו זה על זה.

התשובה האפשרית לכל התעלומה הזאת ממשיכה לזעזע, לא רק במישור האישי. בלי להסגיר משהו מהסודות של איידה אפשר לומר רק שחוק השבות, המעניק אזרחות אוטומטית ליהודים בלבד, יכול היה להסב כאב רב (אם כי יש לומר: לא רק חוק השבות "אשם" במקרה של איידה ובניה).

האם אפשר לתקן עוול מתמשך, כאב שמלווה מישהו במשך עשרות רבות של שנים? האם יתמות-בפועל של אדם שאיבד את אמו בעודה בחיים, יכולה להתהפך? האם כשיגיע אליה − היא קשישה בכיסא גלגלים והוא גבר בגיל העמידה שמתרפק עליה בערגה של ילד שרוצה אימא – יוכל באמת להרגיש שהנה, סוף סוף מצא אותה? האם די יהיה בנשיקותיה על לחיו, באמירותיה − הסתמיות, יש להודות − על כמה שהיא אוהבת אותו? האם האופוריה שהוא חש תוכל להימשך, להפוך לשמחה אמיתית של קשר טבעי, משכנע, מעמיק, בין בן לאמו?

אנו עדים לאנשים שכמהים כל כך למשפחה. שכמעט אונסים את עצמם להאמין שהתיקון אפשרי. ורק הקהל שיושב באולם נע במקומו במבוכה, מתוך הבנה שיש עוולות שאין להן תקנה. כמה קשה לסלוח לאימא שנטשה את בנה התינוק ועד היום מסרבת להסביר לו את סיפור חייו. לענות על שאלות שזכותו לקבל עליהן תשובות. סיבותיה כנראה עמה, אבל עיקשותה מקוממת, מכעיסה, מתסכלת את הצופים הזרים לה. קשה לחשוב על העוצמה של מפח הנפש של הבן המתרפק עליה בערגה, בשמחה מוגזמת של מי שסבור שהנה, מצא את מה שחיפש, אבל בעצם אינו מקבל ממנה מאומה, חוץ מכמה מילים ריקות מתוכן.

ובכל זאת, יש בסרט הזה גם נימה אופטימית: נראה כי לפחות שני האחים שמצאו זה את זה בבגרותם הצליחו ליצור קשר אמיתי של חיבה הדדית. יש לקוות שהוא נמשך במציאות שמחוץ לסרט.

"בין מלחמה לאהבה המשורר יהודה עמיחי": מה הציע יהודה עמיחי למאיר שליו?

בסיומו של הספר בין מלחמה לאהבה המשורר יהודה עמיחי  (הוצאת רימונים) מופיעה אחרית דבר שכתב מאיר שלו: תיאור של מפגשיו האחרונים עם יהודה עמיחי, כשזה כבר היה חולה מאוד. עמיחי ביקש מידידו שייקח אותו לביקור פרידה בשלושה מקומות שאל נופיהם היה קשור במיוחד: טיול ראשון למצפה מכוור במדבר יהודה, לשם הגיע פעם במסע של הפלמ"ח; טיול שני לאזור גת וגלאון בשפלה, שם נלחם ואיבד חברים במלחמת השחרור; טיול שלישי לשדות עמק יזרעאל, שם עבד בנעוריו במשק של קרובי משפחה במושב שדה יעקב.

תיאור הטיולים הללו מכמיר את הלב: שליו מספר על עמיחי היושב שעה ארוכה על כיסא באמצע המדבר וצופה בשקיעה על הרי מואב; כיצד נקלעו להמלטה קשה ועזרו לרועה בדואי לסייע לפרה; כיצד נרדם עמיחי על שמיכה שמאיר שליו פרש למענו בחיק הטבע. מרגשים במיוחד דברי הפרידה של המשורר מחברו: "מאיר," הוא אמר, "עד היום הייתה בינינו ידידות. בוא נחליט שמהיום זאת אהבה."

הספר שלפנינו מזכיר במידה מסוימת טיול בנוף יקר ללב: מסע של אהבה בתוך חייו של יהודה עמיחי, והוא מרתק, מפעים ומאלף. זוויות המבט משתנות בכל פעם, יש מאמרים אקדמאיים, זיכרונות שעמיחי עצמו כתב, מכתבים הקשורים בו, גם אם בעקיפין, תיעוד של דברים שאמר ושאמרו עליו. בין הפרקים משובצים שיריו הנוגעים בעניינים הנידונים, וגם תצלומים מילדותו, בחרותו ובגרותו, שלו ושל האנשים הקרובים אליו, אלה שאהב ואלה שאהבו אותו.

לא מפתיע להיווכח שהפרקים המרגשים ביותר הם אלה שהוא עצמו כתב, וכמוהם גם פרק התיעוד האותנטי המוקדש לאהובת ילדותו, "רות הקטנה", ובו מובאים מעט מהמכתבים הרבים שכתבה ורובם לא שרדו. רות הקטנה, שעמיחי כתב שירים רבים בהשראתה, נספתה בשואה. הוריה הצליחו לצאת מווירצבורג שבגרמניה – שם נולד גם עמיחי – והיגרו לאמריקה. את בתם נאלצו להשאיר בהולנד. היא לא קיבלה אשרת כניסה, כי הייתה נכה: רגלה נקטעה בעקבות תאונה דרכים, כשהייתה רק בת אחת עשרה. במכתביה אפשר לחוש במצוקה של אותם ימים, בניסיונותיה הנואשים לשמור על שגרת חיים של נערה צעירה שיש לה תוכניות וחלומות, שאינה מוותרת על התקווה לצאת מאירופה ולהגיע לפלסטינה. אביו של יהודה עמיחי, שחזה בזמן את הנולד והזדרז להגר מגרמניה כמה שנים לפני שפרצה המלחמה (לא מעט בזכות ירושה שקיבל מקרובי משפחה באמריקה), השתדל, אך לא הצליח, להוציא משם גם את רות. גורלה נחרץ.

בסמוך לפרק עליה שובץ שיר מפעים ביופיו ובכאב שהוא מביע, שכתב עליה עמיחי. השיר נפתח במילים: "לִפְעָמִים אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָךְ רוּת הַקְּטַנָּה / שֶׁנִּפְרַדְנוּ בְּיַלְדּוּת רְחוֹקָה שֶׁשָּׂרְפוּ אוֹתָךְ בַּמַּחֲנוֹת." ובהמשך: "… הַאִם הָפַכְתְּ אוֹתִי בַּנְק הָאַהֲבָה שֶׁלָּךְ כְּמוֹ הַבַּנְקִים בִּשְׁוַיְץ / שֶׁהַמַּטְמוֹן נִשְׁמָר בָּהֶם גַּם אַחֲרֵי מוֹת בְּעָלָיו?"…

הפרקים עוקבים, פחות או יותר כרונולגית, אחרי קורות חייו של עמיחי. ילדותו בווירצבורג, בימים שעדיין נקרא לודוויג פפויפר, העלייה לישראל, השנים הראשונות בפתח תקווה, ההתבגרות בירושלים, השירות בצבא, הפיכתו למשורר, הכבוד וההערכה הרבים שזכה להם. בכל מקום שקולו של עמיחי נשמע, מצטיירת דמותו של אדם נעים הליכות, מרתק, מושך את הלב – לא רק בשיריו, אלא גם בפשטות הצנועה שבה התייחס לעצמו: "אני חי חיים רגילים לגמרי," אמר לקריינית שראיינה אותו לתוכנית רדיו בגרמניה, ב-2006 והוסיף: "באופן כללי אני גם לא נראה כמו משורר. אני חושב שלמשוררים צריך להיות שיער ארוך או צמות או עגילים באוזניים או דברים כאלה, הם אמורים לשתות הרבה או לצרוך הרבה סמים ולהתנהג שלא על פי המוסכמות וכיוצא באלה. אני רחוק מאוד מכל זה. אנחנו באופן יחסי משפחה רגילה לגמרי." מעולם, כך סיפר, לא ציפה שילדיו ישמרו על שקט, רק משום שהוא עסוק בכתיבה – אדרבא, אמר, את שיעורי הבית נהגו להכין לצדו בחדר העבודה שלו, כי "כל אמנות צריכה להיות עמידה עד כדי כך שיהיה אפשר ליצור אותה בכל מקום."

הפרק האחרון בספר, לפני אחרית הדבר שכתב מאיר שליו, הוא דברים של ידידו, כריסטוף מקל, משורר גרמני נחשב מאוד. מקל מתאר את גדולתו של עמיחי, את עובדת היותו "קלאסיקון של המודרנה העברית" ומספר עליו שהוא "משורר חשוב ופופולרי בישראל". במקור כוונו דבריו של מקל לקהל קוראי גרמנית, והוא כתב אותם לכבוד הפעם הראשונה שספר של עמיחי הופיע בגרמניה. (על יחסו של עמיחי לארץ הולדתו אפשר לקרוא בפרק השני, "היהדות שלי", שבו הוא מתאר את אהבתו העמוקה לנופים שבהם גדל וכיצד סיפורי התנ"ך נשארו קשורים בתודעתו בהם, ולא באלה של ארץ ישראל).  לנו, קוראי העברית, לא נותר אלא להסכים עם דבריו של מקל: אכן יהודה עמיחי הוא מהאהובים שבמשוררינו. עתה נוכל להתענג גם מהספר המקרב אותנו אל עמיחי, אל חייו, הגותו ומחשבותיו, וגם אל מה שנכתב עליו.


קישור לטור העוסק ביהודה עמיחי ובשיר "לא כברוש"

פבלו נרודה, "מת באטיות": מה הקשר בין השיר לבין האונס שהמשורר הודה בו

"אני מודה שאנסתי" הייתה כותרתו של טור  שכתבה קרלה מורנו, אמנית צ'יליאנית, בפרפראזה על כותרתה של האוטוביוגרפיה אני מודה שחייתי מאת המשורר הצ'יליאני פבלו נרודה. את טורה עיטרה מורנו בתמונת דיוקן של המשורר, שאת ראשו כיבדה בציור גרפי של צואה.

פבלו נרודה נחשב אחד המשוררים החשובים בצ'ילה, ובעצם בעולם כולו. ב-1971 זכה בפרס נובל לספרות. בנוסף על עבודתו האמנותית, היה נרודה פעיל פוליטי, קומוניסט. הוא השתתף במלחמת האזרחים בספרד, שירת כסנטור, הציעו לו אפילו להיות נשיא צ'ילה, אבל הוא הסיר את מועמדותו ותמך בסלבדור איינדה .בשנה שעברה, ארבעים ושתיים שנים אחרי מותו, שקלו השלטונות בצ'ילה לקרוא על שמו את שדה התעופה הבינלאומי בסנטיאגו.

מדוע אם כן יצא קצפה של קרלה מורנו על המשורר המהולל?

ב-1929 שירת פבלו נרודה כשגריר בציילון (כיום סרי לנקה). באוטוביוגרפיה שלו תיאר אירוע שלא זכה לתהודה מיוחדת בימים שהספר ראה אור. "יום אחד," כך כתב, "התעוררתי מוקדם מהרגיל. הסתתרתי בצל כדי לגלות מי עובר שם. מחלקו האחורי של הבית, כמו פסל כהה, מהלך, הגיחה האישה היפה ביותר שראיתי אי פעם בציילון. היא הייתה טמילית, הקסטה הנמוכה ביותר בציילון. היא לבשה סארי אדום וזהוב, מבד זול מאוד. על רגליה היחפות ענדה אצעדות כבדות. בשני צדי אפה בהק נזם אדום זעיר, כנראה מזכוכית, שנראה כמו אבן אודם. היא התקרבה לאטה לבית השימוש" (נרודה הסביר לפני תחילת הקטע הזה שתהה מי מרוקן ומנקה כל בוקר את האסלה המאולתרת שבה השתמש) "בלי לשים לב לנוכחותי, ונעלמה עם כלי הקיבול הדוחה שאותו נשאה על ראשה, נסוגה בצעדים של אלילה. היא הייתה יפה כל כך, עד שלמרות עבודתה הנקלית, הותירה אותי חסר מנוחה. כאילו חית פרא, השייכת לקיום שונה, עולם אחר לחלוטין, הגיחה מתוך הג'ונגל. קראתי לה, אבל היא לא נענתה."

בהמשך מתאר נרודה כיצד נהג להשאיר על נתיבה של האישה פרי כלשהו, או פריט לבוש עשוי משי, וכיצד המשיכה לחלוף על פניו, בלי להגיב לנוכחותו. הוא המשיך להתפעל מיופייה המלכותי, עד שבוקר אחד, כך כתב, "החלטתי ללכת עד הסוף, תפשתי אותה בזרועה והבטתי בפניה. לא הייתה שום שפה שבה יכולתי לשוחח אתה. חתומת פנים ונטולת חיוך היא אפשרה לי למשוך אותה, ועד מהרה שכבה עירומה על מיטתי. גזרתה הדקיקה, ירכיה המלאות, שדיה השופעים, דמו לפסלים העתיקים של דרום הודו. המפגש היה בין גבר לפסל. היא לא עצמה את עיניה ולא נעה. היא צדקה בבוז שחשה כלפי. האירוע היה חד פעמי."

אחד משיריו המפורסמים של פבלו נרודה נקרא "מת באטיות", כאן בתרגומו של אריה קומיי:

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁלֹּא זָז מִמְּקוֹמוֹ
מִי שֶׁלֹּא מִתְעַנְיֵן.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁפּוֹגֵעַ בִּכְבוֹדוֹ הָעַצְמִי
מִי שֶׁלֹּא נוֹתֵן שֶׁיַּעַזְרוּ לוֹ.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁהָיָה שָׁבוּי בְּהֵרְגֵּלָיו
וְחוֹזֵר יוֹם יוֹם לְאוֹתָן הַמֻּסְכָּמוֹת.
שֶׁלֹּא מַחֲלִיף מוּתָג
שֶׁלֹּא מֵעֵז לְשַׁנּוֹת גּוֹנֵי לְבוּשׁוֹ
שֶֹּׁלא מְשׂוֹחֵחַ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר.

מֵת בְּאִטִּיּוּת מִי שֶׁמּוֹנֵעַ מֵעַצְמוֹ תְּשוּקוֹת
וּמְעַרְבּוֹלוֹת הָרְגָּשׁוֹת שֶׁהֵם יוֹצְרִים, דַּוְקָא אֵלֶּה
מַחְזִירִים נִיצוֹצוֹת לָעֵינַיִם וּמְשִׁיבִים לַחַיִּים
לְבָבוֹת שְׁבוּרִים.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה כִּוּוּן כְּשֶׁהוּא מַרְגִּיש
אֻמְלָל בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתוֹ, אוֹ עִם אֲהוּבָתוֹ,
מִי שֶׁלֹּא מְרַעֲנֵן הַיָּדוּעַ וְהַבִּלְתִּי יָדוּעַ
כְּדֵי לְהִתְעַלּוֹת בַּחֲלוֹמוֹתָיו,
מִי שֶׁלֹּא מַרְשֶׁה לְעַצְמוֹ, וְלוּ פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים
לְהִתְרַחֵק מֵעֵצוֹת נְבוֹנוֹת.

תִּחְיֶה הַיּוֹם,
סַכֵּן הַיּוֹם
עֲשֵׂה זֹאת עַכְשָׁו.

אַל תִּתֵּן לְעַצְמְךָ לָמוּת בְּאִטִּיּוּת.
אַל תִּמָּנַע מֵהָאֹשֶׁר.

השיר מטיף לתעוזה. להליכה על חבל דק, ואפילו לנפילה. אל תקשיבו לעצות טובות, מציע המשורר. חיו את היום עד הסוף. הרשו לעצמכם להיסחף בתשוקות, להתחדש, להתעלות, להעז. שנו כיוון כשאתם מרגישים חנוקים בעבודה או באהבה. אל תהססו לפנות לדרך אחרת, גם אם היא מפחידה. אל תהססו להתרענן. הרשו לעצמכם.

כל אלה נשמעים רעיונות נפלאים, המלצות טובות לחיים שיש בהם סיכוי, גם אם הוא מלווה בסיכון. מסוג השירים שמתחשק להקריא באוזניהם של אנשים צעירים, בתקווה שידעו בזכותו לא לבזבז את החיים החד-פעמיים שנכונו להם. כי מי רוצה להיתקע במקום שרע לו. מי אינו רוצה למצות את כל האפשרויות, לחיות היטב, במלוא הכוח, ולא להיכנע לקיפאון. אל תישארו שבויים בהרגלים ישנים. מוטב תמיד להשתנות ולהתחדש, ובכך לא להימנע מהאושר.

קשה להתייחס בחיבה או אפילו בשוויון נפש אל השיר הזה אחרי שקוראים את תיאור האונס שעליו העיד פבלו נרודה במו פיו (או עטו). נרודה, כמצוות אנשים מלומדה, מעניק לאישה שאנס פתחון פה קל: הוא מודה שצדקה בבוז שחשה כלפיו ומדגיש שלא אנס אותה שוב (הידד!), אבל שני דברים פועלים בכל זאת נגדו: קודם כל, העובדה שבכלל תיאר את האונס הזה בספרו. לכאורה אפשר להתפעל מכנותו. מכך שלא הסתיר גם מעשה נפשע כזה והביא אותו בפני קוראיו, בלי להצדיק את עצמו, ואפילו עם הבטחה שלא חזר עליו. אבל אין כאן למעשה שום הלקאה על חטא. אפשר לחוש בהתבוססותו של הכותב בזיכרון. בהתענגות שלו מהמעשה, גם מקץ שנים רבות. הוא ממשיך להתפעל מיופייה של האישה, מגופה, מאצילות הליכותיה. התיאור המפורט, הגרפי, הוא בעצם פורנוגרפיה שכתובה היטב ובכישרון שאין להכחישו. התמונה מצטיירת בבירור רב, והיא מקוממת ומעוררת זעם. אישה שנאלצת לקחת על עצמה משימה בזויה ומגעילה, לרוקן את הצואה של הגבר הלבן המתארח בארצה, נאלצת להשלים גם עם פגיעתו בה. היא מבחינתו פסל חי, גוף מקסים שהוא מרשה לעצמו לגעת בו, לחדור אליו, לעשות בו כרצונו. והוא אינו משלה את עצמו אף לרגע שיש הדדיות כלשהי במעשה. הוא מעיד בעצמו על כך שעיניה נשארו פקוחות. שהיא לא נעה. שהיא בזה לו וודאי מתעבת אותו. וממשיך באונס הכפול: לכפות את עצמו עליה, ולתאר זאת בפני קוראיו. להנציח את המעשה.

לא קשה להבין את זעמה של קרלה מורנו, וטוב לדעת שזיכרון המעשה שצף ועלה מנע, כנראה, את שינוי שמו של שדה התעופה, שלא נקרא על שמו של פבלו נרודה.

האם אפשר להמשיך להתפעל משיריו ולהתענג עליהם? זאת שאלה שהתשובה עליה חורגת מתחומו של הטור הזה.

סיפורו של שיר x net

איך תרמה החשאיות לרצח ההמוני של יהדות הונגריה

בזמן שאייכמן שילח את קורבנותיו לתאי הגזים בקצב שלא היה לו תקדים בהיסטוריה של השואה, "דווח" לבריטים כאילו רצח יהדות הונגריה טרם החל. יתר על כן, מנהיגי הסוכנות היהודית התחייבו לנהל את הצלתם של יהודי הונגריה בחשאיות גמורה. שני הגורמים הללו – אי הידיעה על ההשמדה ההמונית והמחויבות לשמור על משא ומתן חשאי – מנעו את המאמץ לפרסם את דבר הטבח ההמוני ולהפעיל לחץ מבחוץ על המשטר ההונגרי כדי שיפסיק לשתף פעולה עם הנאצים ולפגוע ביהודים. שיטת ההצלה היחידה של הסוכנות בימים ובשבועות המכריעים שבהם אפשר היה עוד להציל את היהודים בגטאות ההונגריים הייתה דיפלומטיה סודית, במקום הפעלה של לחץ ציבורי.

אנדרו מרוול, "לגברתו המצטנעת"

לוּ רַק הָיָה לָנוּ דֵּי זְמָן וְעוֹלָמוֹת רַבִּים,
לֹא הָיְתָה הִצְטַנְּעוּתֵךְ נֶחְשֶׁבֶת פֶּשַׁע כֹּה כַּבִּיר,
הָיִינוּ יוֹשְׁבִים בְּנִיחוּתָא וְחוֹשְׁבִים
לְאָן נוּכַל לָלֶכֶת בְּיוֹם שֶׁל אֲהָבִים.
אַתְּ הָיִית אוֹסֶפֶת אַבְנֵי אֹדֶם וְחֵן,
יוֹשֶׁבֶת בְּשַׁלְוָה עַל גְדַת הַגַּנְגֶּס הַסּוֹאֵן,
אֲנִי לְיַד נָהָר אַחֵר אוֹהֵב אַךְ גַּם רוֹטֵן,
מַמְתִּין תְּרֵיסַר שָׁנִים עַד שֶׁיָּבוֹא מַבּוּל שׁוֹטֵף.
וְאַתְּ הָיִית עוֹד מַמְשִׁיכָה וְלִי אוֹמֶרֶת דַּי,
עַד קֵץ הַזְּמָן כְּשֶׁהַיְהוּדִים יָמִירוּ אֶת דָּתָם.
אַהֲבָתִי הָיְתָה גְּדֵלָה, תּוֹפַחַת, מִתְפַּתַּחַת,
כְּמוֹ אִמְפֶּרְיָה הִיא הָיְתָה לְאַט לְאַט צוֹמַחַת.
מֵאָה שָׁנָה הָיִיתִי אֶת עֵינַיִךְ מְשַׁבֵּחַ
וְאָז גַּם אֶל מִצְחֵךְ הַצַּח מַבָּט אָרוֹךְ שׁוֹלֵחַ.
רַק  שַׁד אֶחָד לְהַעֲרִיץ צָרִיךְ מֵאָה שנִים
וְעוֹד שְׁלוֹשִׁים רִבּוֹא שָׁנָה, כִּי יֵשׁ לָךְ גַּם פָּנִים.
עִדָּן שָׁלֵם לְכֹל אֵבָר,
וְעוֹד עִדָּן לַלֵּב נִשְׁאָר,
אָכֵן גְבִרְתִי זְכוּתֵךְ, מְאֹד,
שֶׁלֹּא אֹהַב אוֹתָךְ פָּחוֹת.
אֲבָל אֲנִי בְּלִי סוף שׁוֹמֵעַ אֶת צְלִילי המִרְדָּף,
של הַזְּמָן שֶׁלֹּא עוֹצֵר אֶת רִכְבּוֹ הַמְּכוּנָף.
וּמֵעֶבְרוֹ מָה מִשְׂתָּרֵעַ – נֶצַח כֹּה עָצוּם,
שְׁמָמוֹת רַחֲבוֹת יָדַיִם שֶׁל אֵינְסוֹף וּכְלוּם.
הֲרֵי בְּשַׁיִשׁ כֹּל יָפְיֵךְ עוֹד יִטָּמֵן לָעַד,
וְשָׁם גַּם הֵד שִׁירִי יֻשְׁתַּק, וְלֹא יִהְיֶה, יאבד.
התּוֹלָעִים שָׁם יִטְעֲמוּ אֶת כֹּל תֻּמַּת גּוּפֵךְ,
אֶת הַבְּתוּלִים שֶׁכֹּה שָׁמַרְתְּ, הִשְׁאַרְתְּ רַק לְעַצְמֵךְ.
מִכֹּל כְּבוֹדֵךְ לֹא יִוָּתֵר אֶלָּא עָנָן אָבָק,
וּתְשׁוּקָתִי הַלְּהוּטָה תִּהְיֶה חִישׁ לְעָפָר.
הַקֶּבֶר כֹּה נָאֶה, פְּרָטִי, וְגַם אוּלַי נָעִים,
אַךְ אַל לָךְ לְצַפּוֹת שֶׁתְּקַבְּלִי שָׁם חִבּוּקִים.
אִם כֵּן כֹּל עוֹד עוֹרֵךְ טָרִי צָעִיר כֹּל כָּךְ וְרַךְ,
כֹּל עוֹד גּוֹנוֹ מֻנָּח כְּמוֹ טַל בְּבֹקֶר זַךְ,
כֹּל עוֹד נַפְשֵׁךְ כְּמֵהָה, רוֹצָה,
וחֹם בַּנַּקְבּוּבִית נִצַּת,
כְּדַאִי לָנוּ לֹא לְוַתֵּר לְהִתְעַלֵּס מִיָּד בְּלִי הֶרֶף
וּכְבָר עַתָּה לְהִתְנַפֵּל כְּמוֹ זוּג עוֹפוֹת שֶׁל טֶרֶף,
נִזְלֹל בְּיַחַד אֶת הַזְּמָן הַזֶּה, הַמְּחַסֵּל,
בִּמְקוֹם שֶׁבֵּין מַלְתָּעוֹתַיו אֲנַחְנוּ נֵאָכֵל.
אָז בֹּאִי נְגַלְגֵּל בְּיַחַד כֹּחַ שֶׁיָּכוֹל
לִיצוֹר כַּדּוּר שֶׁל מְתִיקוּת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּבָר הַכֹּל.
הָעֹנֶג שֶׁנָּחוּשׁ יִגְבַּר עַל כֹּל רִיב וּמָדוֹן,
מִשַּׁעַר הַבַּרְזֶל שֶׁל הַחַיִּים אָנּוּ נַחְדֹר
וְגַם אִם אֶת תְּנוּעַת הַשֶּׁמֶשׁ לֹא נוּכַל לִבְלֹם,
נִגְרֹם לָהּ לְפָחוֹת לָרוּץ וּלְהָאִיר עוֹד יוֹם.

לעברית: עופרה עופר אורן ©

Andrew Marvell

to-his-coy-mistress

The Jinx: איך לזהות רוצח סדרתי

האם אפשר להאמין שרוצח – כנראה סדרתי – שאפילו הודה בביתור הגופה של איש שהרג, יצא זכאי בדין? האם מתקבל על הדעת לראות אדם כזה יוצא מאולם בית המשפט חופשי ולהיווכח שחזר לחיות את חייו כאילו כלום, בלי שייענש כלל? מסתבר שהתשובה לשתי השאלות הללו חיובית. לא רק שהתרחשות כזאת אפשרית, כך בדיוק קרה.

אשתו הראשונה של רוברט דורסט, בנו של אל הון אמריקני, נעלמה ב-1982 בנסיבות מסתוריות. גופתה לא נמצאה מעולם. ידידה קרובה של דורסט נרצחה בביתה, שמונה עשרה שנים אחרי כן. שנה אחרי מותה זוכה דורסט מאשמת רצח שכנו, שאת גופתו ביתר והשליך בשקי זבל לים.

לפני שנה הופיעה סדרה תיעודית The Jinx, שעוקבת אחרי מעלליו של רוברט דורסט. יוצר הסדרה,  אנדרו ירצקי, יצר גם את הסרט התיעודי "לתפוס את הפרידמנים", שהיה מועמד לפרס האוסקר ב-2004.

שישה פרקים יש בסדרה The Jinx  (פירושה המילה: ביש מזל), וכל אחד מהם מפתיע יותר מקודמו, עד לשיא המדהים, המגיע ברגעים האחרונים של הפרק האחרון. ברור לחלוטין שיוצרי הסדרה שאפו לא רק לתעד את המציאות, אלא רצו גם להשפיע עליה, ולמרבה ההפתעה − הצליחו. לא רק שהעלו בחכתם ראיה משמעותית, אלא שבמהלך הצילומים קרה משהו מוזר, לא צפוי, ולא יאמן, שהפליל את החשוד, כנראה סופית.

אז איך ייתכן שאדם שהודה בכך שביתר גופה, יוצא חופשי? אפשר כמובן להאשים את שיטת המושבעים הנהוגה בארצות הברית (ולא רק שם). זכור לרעה הרוצח או ג'יי סימפסון שגם אותו זיכו המושבעים, ואפילו לא האריכו בדיונים כדי להגיע לפסק דינם, אף על פי שלכל מי שעקב אחרי המשפט היה ברור שסימפסון רצח את אשתו ואת חברהּ. לימים התברר שהתחושה הציבורית צדקה, והמושבעים טעו. גם במקרה של דורסט ממשיכים המושבעים, המתראיינים בסדרה, לטעון שהם בטוחים בחפותו. למעשה, שמה של הסדרה נגזר מהדברים שאומר אחד מאותם מושבעים: לדעתו לרוברט דורסט פשוט לא היה מזל. משום מה הוא נקלע תמיד למקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

אבל אי אפשר להאשים רק את שיטת המושבעים, כי הבעיה עמוקה הרבה יותר. כפי שהסביר אחד מעורכי הדין שהגנו על דורסט, העשירים יכולים לסמוך על כספם. מי שידו משגת לשכור עורך דין טוב, יכול להיות שקט: סיכוייו לצאת בשלום מאולם בית המשפט גבוהים הרבה יותר מאלה של אדם שמשאביו מוגבלים. באותה הזדמנות מפרסם, כמובן, עורך הדין את עצמו ומבטיח את הכנסותיו העתידיות, אבל אין להכחיש: הוא באמת הצליח להביא לזיכוי. דורסט הודה אמנם שביתר את הגופה, אבל הטענה שנטענה בשמו הייתה שחשש שהרשויות לא יאמינו לו שלא רצח את שכנו. לדבריו האיש נורה בשוגג, במהלך תגרה שבה דורסט למעשה הגן על עצמו: השכן, כך נטען, נכנס אליו הביתה ואיים עליו. מכאן מאילך הייתה הדרך סלולה לזיכוי: הרצח לא הוכח, בין היתר כי את ראשו של הנרצח, בניגוד לגופתו, לא מצאו מעולם. את הראש הצליח הרוצח להעלים לחלוטין, ובלי ראיה לכך שנורה בכוונה תחילה,  ומכיוון שהתביעה חייבת להוכיח "מעבר לכל ספק" שהיה רצח, חשו המושבעים שאי אפשר להרשיע את דורסט.

עורכי הדין הצליחו לעורר ספק, אבל לא רק הם עמלו על כך. דורסט עצמו, כדרכם של פסיכופתים, יודע לעורר אמפתיה. למרבה הפלא, הסדרה רצופה בראיונות שהוא ניאות להעניק ליוצריה. הוא יושב מול המצלמה, מול המראיין, ומשיב על שאלות. מספר כיצד אמו התאבדה לעיניו כשהיה רק בן שבע. ומה חש. כמה אהב אותה. כמה היה מאושר עד שמתה. ועד כמה היה אומלל אחרי כן, ובודד. איך אפשר לא לחמול על ילד יתום שחווה טראומה כזאת… הוא מספר כמה אהב את אשתו. כן, את זאת ש"נעלמה" (את זאת שרצח!), ואפילו לוקח על עצמו את האחריות לכך שלא היה נחמד אל בני משפחתה, שלא היה מסוגל לנהל עם אמה שיחות סתמיות. הוא מסביר: לא הייתי מסוגל. ולכאורה מכה על חטא. קשה להאמין – אחד השוטרים שהחלו בחקירת הגופה המבותרת אומר זאת – שכך נראה רוצח סדרתי. הוא מעודן. תרבותי. אירוני. אבל מדי פעם חולף על פני מין טיק עצבני. וכשמאזינים היטב לדברים, השטניות שלו מציצה בין המילים. כך למשל הוא מסביר שלא רצה ילדים. ואז הוא פוסק: "היא הייתה אחראית על העניינים האלה", ועל פניו מבזיקה הבעה של גועל מיזוגני. בחלק אחר של הראיון שואלים אותו מדוע אחיו שכר שומרי ראש (לא פעם איים על חייו של האח, שהשנאה ביניהם "תנ"כית", כדברי קריין הרקע בסרט). הפעם עולה על פניו של דורסט הבעה של בוז לגלגני, והוא אומר: "כי דגלס פוסי": שם גנאי שהוא כינוי אבר המין הנשי ופירושו גם – פחדן עלוב. הנה צצה להרף עין ומתגלה רשעותו של האיש, אכזריותו המסווה. כשמנסים להבין מה שורש השנאה שהוא חש כלפי האח (הצעיר ממנו, שיוצרי הסדרה מצליחים לשכנע אותו להתראיין, והוא נראה נבוך עד מושפל), מסביר דורסט בלעג שמופנה כלפי העולם כולו, אחיו, המראיינים והצופים: "כשהיינו ילדים הוא גנב לי צעצועים".

מסקרן כמובן לדעת מה קרה בתום הסרט ובעקבותיו. בירור קצר מגלה שרוברט דורסט נעצר במרס 2015 בחשד לרצח ידידתו הקרובה, סוזן ברמן. תחילה אושפז בבית חולים לחולי נפש, אבל כיום הוא במעצר, ומחכה למשפט שאמור להתחיל בשנה הבאה.

הסדרה The Jinx מרתקת. היא שודרה בישראל בטלוויזיה בלווין. מי שאין לו גישה יכול לצפות בה כאן, ללא כתוביות בעברית.

פול בוגדנור, "פשעו של קסטנר": גילויים חדשים על פרשה שאינה מתיישנת

אמש זכה הרומן המורה  מאת מיכל בן-נפתלי, בפרס ספיר (ברכות!). ברומן נותנת הסופרת תוקף לעמדה המצדדת בישראל קסטנר ומגינה עליו מפני מי שלא הבינו, לכאורה, את גדולתו. מחקר חדש, שמתבסס על ראיות שלא היו ידועות בעבר, ראה אור לפני כשלושה חודשים, והוא מוכיח ומפרט ביסודיות מרשימה את מעשיו הנפשעים של קסטנר.

"את סוגית קסטנר יש להשאיר לדורות הבאים," כתב דוד בן גוריון ב-1955. פול בוגדנור, מחבר הספר Kasztner's Crimeפשעו של קסטנר – חותם את ספרו בציטוט הזה ומשיב עליו במילים: "הדור הזה הגיע עתה." זכייתו של הרומן המורה מחדדת עוד יותר את הצורך להציג את העובדות המחרידות העולות מ-Kasztner's Crime.

בוגדנור הוא חוקר בריטי מאוקספורד, שקיבל על עצמו משימה מורכבת, מרתקת, ומזעזעת: לנתח את כל המהלכים של מה שמכונה כיום "פרשת קסטנר" ולהוכיח, בדקדקנות ובפרטנות, כי רז'ו (ישראל) קסטנר אכן "מכר את נשמתו לשטן", כפי שנקבע בפסק הדין הראשון של השופט בנימין הלוי, בכך ששיתף פעולה עם הנאצים באופן ישיר ופעיל.

ההאשמות העולות בספר שראה אור באנגליה לפני כמה חודשים רבות ומחרידות. פול בוגדנור מוכיח כי קסטנר הקל על הגרמנים ברצח השיטתי של כ-564,500 איש, בכך שהפיץ שמועות שווא, שנועדו להרגיע את היהודים ולהשיג את שיתוף הפעולה שלהם בתהליך רציחתם. אמנם, מסייג בוגדנור את האשמה, קסטנר לא שאף לרצח יהודים ולא רצה בו, אבל בפועל עזר לו לא רק במחדליו, אלא גם במעשיו.

חלק משיתוף הפעולה היה – מניעה בפועל של בריחתם של יהודים. קסטנר חיבל בפעולות ההצלה החשאיות של גופים ציוניים שניסו לפעול בהונגריה בחודשים שבהם התרחשה ההשמדה המסיבית. הוא העמיד פנים, כך מוכיח בוגדנור, שהוא מאמין במשא ומתן המוכר בשם "דם תמורת כסף" ואחרי כן "דם תמורת סחורה" שהציעו הגרמנים, ולפיו יהיו מוכנים לכאורה לשחרר יהודים מהגורל הצפוי להם, אם בנות הברית ייעתרו ל"עסקה" וישלמו כופר כדי לאפשר ליהודים לצאת לפלסטינה.

הרב מיכאל וייסמנדל, מוועדת ההצלה הסלובקית, ניסח בדיקה פשוטה שנועדה לבחון אם הנאצים מתכוונים באמת לסחור בחיים תמורת כסף: אם במהלך המשא ומתן לא ימשיכו בגטואיזציה, סימן שהם כנים. לא רק שהגטואיזציה נמשכה, אלא שגם המשלוחים לאושוויץ, כ-12,000 איש ביום, לא פסקו אף לרגע. בוגדנור מוכיח, באמצעות מסמכים שלא כולם היו ידועים לפני עשרות שנים, כי קסטנר לא האמין לרגע בהצלחתו של המשא ומתן, שמטרתו האמיתית של אותו משא ומתן הייתה "להרוויח" זמן לטובת הגרמנים כדי לאפשר להם להמשיך לרצוח, בלי שיאלצו להתמודד עם אי סדרים או התנגדות. לקסטנר היה ברור, מראה בוגדנור, שהמשא ומתן ייכשל, לא רק משום שבנות הברית יסרבו לפדות יהודים תמורת כסף או סחורות שיועילו למאמץ המלחמתי של הגרמנים, אלא גם משום שהגרמנים לא התכוונו לו באמת. הלא הם מלכתחילה סירבו להבטיח כי היהודים שישוחררו תמורת הכסף או הסחורות יצאו מהונגריה אל החופש. השחרור-כביכול, כך דרשו הגרמנים, יתבצע רק מגרמניה, או מפולין. כדבריו של בוגדנור: "אם המשא ומתן ייכשל, היהודים יגורשו, ואם המשא ומתן יצליח, ירכזו את היהודים ויגרשו אותם".

מטרתם של הגרמנים הייתה אם כן אחת: להמשיך בגירוש וברצח ההמוני. החשאיות שקסטנר דרש בעניין המשא ומתן – הדרישה לסודיות הגיעה עד לממסד הציוני בארץ ישראל שהקפיד עליה − עזרה אם כן לגרמנים, ופגעה ביהודים. אלה לא הבינו מה מצפה להם ולא ניסו להימלט. קסטנר, לעומת כל ההמונים, ידע היטב כי המשלוחים נמשכים במלוא הקצב, וגם ידע בדיוק מה קורה למי שמגיעים לאושוויץ. לידיו הגיע הדיווח של שני הניצולים שהצליחו לברוח ממחנה הריכוז, אבל את המידע הזה הסתיר מבני עמו! יתר על כן – הוא שלח מסרים שקריים, לפיהם הרעיון שיש "לקנות זמן" פועל היטב, כי הגרמנים "הקפיאו" כביכול את מעשי הרצח, זאת בשעה שכבר היו בידיו ראיות שההפך מתרחש, ושהרציחות ההמוניות נמשכות.

חמור עוד יותר: בוגדנור מוכיח שקסטנר לא רק הסתיר מידע, אלא ממש הפיץ שקרים שנועדו להשקיט את יהודי הונגריה ולשתק אותם. שוב, מתוך מסמכים כתובים, הוא מראה שאף על פי שקסטנר ידע בשלב מוקדם מאוד מה קורה, כשהגיעו גלויות המרגיעות שיהודים אולצו לכתוב, הוא דאג להפיץ אותן בין הקורבנות העתידיים כדי לשכנע אותם שפניהם מועדות למערב הונגריה, שם ישכנו ביחד עם בני המשפחות שלהם ויידרשו רק לעבוד. אכן, מקורות רבים (למשל – ספרו של אלי ויזל, שבוגדנור מצטט ממנו) מעידים כי ליהודים לא היה מושג מהו אושוויץ, ומה צפוי להם. כידוע, לתהליך הרציחה של היהודים קדמו שלושה שלבים: הגרמנים בודדו אותם, ריכזו אותם, ואז שילחו אותם אל מותם. שלב הגטו בהונגריה, כלומר, ריכוז היהודים במקום אחד, היה קצר מאוד. שומרים מעטים חצצו בין הגטו לעיר שבה שכן, ולא הוקמו בו חומות. אלי ויזל מתאר כיצד עוזרת הבית שלהם הגיעה לתוך הגטו והתחננה בפניהם שיבואו אתה, היא הכינה להם מקום מחסה. מאחר שלא היה להם מושג מה עתיד להתרחש, מאחר שהאמינו שהם נוסעים לעבוד במקום בדוי בשם קנירמזו, הם סירבו.

מאות ואולי אלפי אנשים יכלו להינצל מערי השדה הסמוכות לרומניה. אכן, כ-1,200 איש שלא האמינו לתעמולת השווא שהפיץ קסטנר נסו על נפשם וניצלו. אדמונד וסלמאייר, נציגו של היטלר טלגרף לברלין ביוני 1944 וכתב בדאגה כי "יהודים הונגרים שנמלטו לרומניה מקבלים יחס של פליטים פוליטיים… הממשלה הרומנית מתכוונת לאפשר להם להגר לפלסטינה."

אבל ביום שהחלה הגטואיזציה של עיר הולדתו של קסטנר, קלוז' (קולוז'וור, בהונגרית), קסטנר נשלח לשם על ידי הגרמנים (הוא נסע במכוניתו הפרטית, לא נאלץ לענוד את הטלאי הצהוב, והותר לו גם לדבר בטלפון –זכויות יתר יוצאות דופן באותה תקופה!). בהגיעו לקלוז' הפיץ קסטנר שמועת שווא, על פי דרישתם של הגרמנים, לפיה השמירה על הגבול (מרחק של ארבעה קילומטר בלבד מקלוז', ושבעה מגטו סמוך, בנאג'ווארד) תוגברה כביכול ודרך ההימלטות נחסמה. מה שלא היה נכון בעליל. קסטנר "התנגד עקרונית" לבריחה דרך הגבול עם רומניה, והורה לצעירים הציונים להפסיק את כל המבצעים ה"לא חוקיים" שלהם, כי אלה "פוגעים במשא ומתן עם האס-אס"(!). אכן, בעקבות ביקורו, המאמצים המחתרתיים הללו הופסקו! בניגוד לדעתו של ההיסטוריון יהודה באואר, פול בוגדנור מראה כי היו לקסטנר היכולת והאפשרות להתריע ולהזהיר את בני עמו.

במשפט הדיבה של קסטנר העידו ניצולים וסיפרו איך קסטנר ושלוחיו שכנעו אותם לעלות על הרכבות (שהובילו אותם לאושוויץ!). לעומת זאת, כשקסטנר עצמו העיד, הוא לא היסס להאשים בדבריו את חותנו, ראש הקהילה היהודית בקלוז', כאילו הוא זה שלא עשה די הצורך כדי לעודד בריחה של יהודים!

אחת הפרשות המזעזעות שבוגדנור מתאר בפרטים היא זאת של שלושת הצנחנים שהגיעו מארץ ישראל להונגריה, עם משדר בידיהם, כדי לעזור ליהודי הונגריה. חנה סנש נתפשה מיד, וכפי שהעידה אמה, קסטנר לא נקף אצבע כדי לעזור לה, ושיקר בדיעבד כאילו מצא עורך דין שייצג אותה. מה שעולל לשני הצנחנים האחרים, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין, מעורר פלצות: בתואנות שווא שכנע את פלגי להסגיר את עצמו לגסטפו ולספר שהגיע מטעם בנות הברית כדי להמשיך את המשא ומתן של "דם תמורת סחורה". פלגי ניאות להסגיר את עצמו בעיקר כדי שגולדשטיין יוכל להימלט, כי זה ידע את הקודים של המשדר ששימשו את בנות הברית, והיה ברור שבעינויים ימסור אותם לגרמנים. אבל לא רק שקסטנר לא עזר לגולדשטיין לברוח, הוא שיכן אותו במקום שהיה נתון לשליטת הגסטפו. פלגי הצליח בסופו של דבר להימלט, אחרי שעבר עינויים קשים. גולדשטיין, נספה במחנה ריכוז.

בעניין "רכבת קסטנר", אותם 1684 יהודים שניצלו, אחרי שהות ארוכה בברגן בלזן: בוגדנור מראה כי בחודשים שבהם החזיק אייכמן באנשים שהיו עליה (ביניהם אשתו, אמו ואחיו של קסטנר) הם שימשו כבני ערובה, כדי לכפות על קסטנר להמשיך ולשתף פעולה.

את הטענה כאילו בזכותו של קסטנר ניצלו 15,000 יהודים שנשלחו לעבודות כפייה מפריך פול בוגדנור מכל וכול בעזרת מסמכים מאותה תקופה, ומראה כי ההחלטה לשלוח את היהודים הללו לאוסטריה לא הייתה קשורה לשום דבר שקסטנר אמר או עשה.

גם את יהדות בודפשט לא הציל קסטנר, כפי שהתיימר, וההחלטה להימנע מהגירוש והרצח נבעה משיקולים שלא היו קשורים בו בשום צורה.

אחת הסוגיות שעוררו זעם רב כלפי קסטנר אפילו בקרב חלק מתומכיו, הייתה העובדה שהעיד במשפטי נירנברג והביא לזיכויים של שני פושעי מלחמה, קורט בכר והרמן קרומיי, (כמו כן העיד לטובת שני פושעי מלחמה גרמנים נוספים).

בוגדנור מעלה את ההשערה שלא הנחה אותו הצורך להיות "איש של כבוד", כפי שטען טומי לפיד, ידידו של קסטנר, אלא רצונו להצטייר כמושיע: אם תתקבל עדותו כי הנאצים שהעיד למענם לא היו רוצחים נתעבים, אלא שהם הצילו יהודים, אפשר יהיה לטהר גם אותו מהחשד ששיתף פעולה עם רוצחים.

בתום המלחמה שהה קסטנר כשנתיים בשווייץ. הוא חשש לעלות לישראל וגם לא ביקר בעיר הולדתו. ניצולים העידו שהזעם כלפיו היה עצום, ושאילו הגיע לקלוז' היה מסתכן בחייו.

אכן, קרבתו לפושעים הנאצים מעוררת תמיהות רבות. קרוב לסיום המלחמה סיפק לו קורט בכר, שהיה קולונל באס-אס, הגנה, יצא אתו לסיור במחנות ריכוז (!) ושיכן אותו בווינה  ב"גרנד הוטל", בית מלון יוקרתי שבו התאכסנו קציני אס-אס רבים, כאורח של הגסטפו, בעל דרכון גרמני. בכר, שכבר הבין כי תבוסתה של גרמניה בלתי נמנעת "סידר" לעצמו בעזרת קסטנר אליבי, שאכן הועיל לו. במשפטי נירנברג הוא זוכה, האריך ימים ושגשג כלכלית כאיש עסקים מצליח.

מירב מיכאלי, נכדתו של קסטנר, התגאתה בסבה בנאום הבכורה שלה בכנסת: "אם יש משהו שלמדתי מהסיפור של סבא שלי זה לא להיות קורבן. הוא, שאפילו במקום שנכתב עבורו התפקיד האולטימטיבי של הקורבן: יהודי מול משמיד היהודים הראשי, הצליח לא להיות קורבן, אלא לקחת את הגורל שלו ושל הקהילה שלו בידיים…"

לא קשה לשער שמיכאלי אינה בקיאה בכל הפרטים שמעלה פול בוגדנור, וספק אם היא תהיה מסוגלת לקרוא את הספר ולהתמודד עם ההוכחות הנחרצות לכך שהסבא שלה היה רחוק מלהיות גיבור שראוי להערצה. אותה אישית אפשר אולי להבין. מי רוצה לוותר על מורשת אבות, ובמיוחד של סבא שציירו בפניה כאיש רב פעלים שלא זכה, כביכול, בתהילה שמשפחתו דורשת למענו, סבא שנרצח בפתח ביתו ולא קרא את פסק הדין בערעור שהוגש לבית המשפט העליון.

פול בוגדנור מפריך את מירב הטיעונים שנכתבו בפסק הדין השני, ומראה מדוע וכיצד השופטים טעו בפרשנויותיהם, שנטו כל העת להקל על קסטנר ו"להבין" אותו (אולי מכיוון שבין שני פסקי הדין נרצח). כפי שכבר צוין, חלק גדול מהראיות המוכרות כיום לא היו ידועות אז לשופטים!

בניגוד לנכדה ולבני המשפחה האחרים, חובתו של הציבור הישראלי לדעת את האמת במלואה, גם אם היא מרה, על פרשה שכבר שנים כה רבות ממשיכה להכות גלים (הנה קישור לכתבה של יובל אלבשן: "הפשע של קסטנר לא מפסיק לדמם"). יש לקוות שהספר החשוב הזה יתורגם לעברית, ובהקדם.
Kasztner's Crime כספר אלקטרוני, בקינדל

 

אבראהים קאשוש, "יאללה הסתלק, יא בשאר"

%d7%99%d7%90-%d7%91%d7%a9%d7%90%d7%a8

שיר של אבראהים קאשוש, טייח סורי צעיר שגופתו נמשתה ממי החידקל לאחר שגרונו שוסף ומיתרי קולו נעקרו. קאשוש נעצר ועונה לאחר שכתב את שיר המחאה "יאללה, בשאר, לך".

34 מאהר אלאסד, אחיו של בשאר, מפקד משמר הרפובליקה והדיוויזיה הרביעית המובחרת, נחשב לאיש החזק בסוריה אחרי הנשיא.

35 נהוג ללגלג על האופן שבו נוהג בשאר אלאסאד לבטא את האות  S.


%d7%99%d7%90-%d7%91%d7%a9%d7%90%d7%a8-%d7%91%d7%a2%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%aa


מתוך השער הראשון, "סיר הלחץ המבעבע – תקוות ההמונים החנוקים לשינוי" בספר: פסקול של מהפכות השירים שליוו את הטלטלות במדינות ערב בשנים 2010-2015, הוצאת מינרוה.

%d7%9b%d7%95%d7%aa%d7%a8-%d7%a4%d7%a1%d7%a7%d7%95%d7%9c-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%94%d7%a4%d7%9b%d7%95%d7%aa

 

דמיאן שאזל, "לה לה לנד": האם הוליווד מנותקת?

"אז על מה הסרט?" התלבט אתי בן זוגי כשיצאנו מאולם הקולנוע – שאלה שמוטב לא לשאול כשדנים באמנות, כי אם התשובה קיימת, סימן שהיצירה פשוטה מדי. המכלול כולו, על כל מרכיביו ורבדיו, הוא העניין. הוא ה"על מה".

אבל כשמדובר בסרט "לה לה לנד", נדמה שקיימת תשובה לפחות חלקית: הסרט הוא, במידה רבה, על עצמו, ועל התשוקה של יוצרו ליצור אותו.

דמיאן שאזל, התסריטאי והבמאי, שביים בעבר את הסרט המצליח "ויפלאש", על חוויותיו בתזמורת בית הספר התיכון שלו, התקשה במשך שנים להפיק את התסריט של "לה לה לנד". עלילתו עוקבת אחרי מאבקם של שני אמנים יוצרים בתחילת דרכם המקצועית: פסנתרן ג'אז עני ומלצרית ששואפת להיות שחקנית, אבל נכשלת בכל האודישנים שהיא ניגשת אליהם. אף אולפן בהוליווד לא הסכים לממן את ההפקה של "לה לה לנד" בטענה שאין למיוזיקל עכשווי ונטול שירים מוכרים שום סיכוי להצליח. בהוליווד סברו שמדובר בז'אנר שנכחד.

אבל, כמובן וכצפוי, כמו שני גיבוריו, שמצליחים לפרוץ קדימה, כלאחר ייאוש ובעקבות תלאות רבות, כך גם הסרט המספר עליהם זכה בסופו של דבר להצלחה אדירה, וזאת כנראה רק תחילת דרכו.  "לה לה לנד" הוקרן בפסטיבל ונציה באוגוסט 2016 ושוחרר להקרנה בארצות הברית בדצמבר 2016. בטקס גלובוס הזהב שנערך בינואר השנה זכה הסרט בשבעה פרסים: סרט הקולנוע הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר (ראיין גוסלינג), השחקנית הטובה ביותר (אמה סטון), פס-הקול הטוב ביותר, והשיר הטוב ביותר. הוא זכה בעוד פרסים בינלאומיים רבים וחשובים.

אכן, הצפייה בו מענגת מאוד. מה יכול להיות רע בצפייה בשחקנית יפהפייה ומוכשרת מאוד (משעשע לראות את אמה סטון בסצנה שבה היא מגלמת בצורה משכנעת מאוד דמות של שחקנית שכמעט-פורצת-בבכי בסצנה של אודישן, ובהמשך הסרט את סטון כמעט-פורצת שוב באותו בכי בדיוק, הפעם כביכול "באמת"…), שמיטיבה לא רק לשחק אלא גם לשיר ולרקוד, ובשחקן יפה תואר לא פחות ממנה, שגם הוא רוקד נפלא, ובעלילה רומנטית, על רקע נופים קסומים, בליווי שירים שובי לב וריקודים קבוצתיים עליזים?

גם מי שהז'אנר של סרטים מוזיקליים נראה לו מוזר – מה הם מתחילים פתאום לשיר ולרקוד ולקפץ על מכוניות, באמצע פקק תנועה? – מצא לעצמו "פתרון": כל זה אינו מתרחש אלא בתודעתה של הגיבורה, שהיא לא רק שחקנית אלא גם מחזאית או תסריטאית, שמביימת בעיני רוחה את כל ההתרחשות השמחה (והלא ריאליסטית…) המוצגת בפנינו. יפה. אז זוהי רק הפנטזיה שלה. למה לא?…

לאחרונה, בעקבות טקס גלובוס הזהב שבו מריל סטריפ קיבלה פרס על מפעל חיים וניצלה את הבמה כדי לומר דברים נוקבים על הידרדרות השיח בארצה, על הנשיא הנבחר שהעז ללעוג לעיתונאי נכה, על הצורך להגן על העיתונות החופשית המאוימת ועל התפקיד של הוליווד, שסטריפ קראה לה להתגייס כדי להגן על חופש הדיבור, היו מי שמתחו ביקורת עליה ועל תעשיית הסרטים. המצדדים בדמוקרטים טענו שהוליווד רבת העוצמה ובמיוחד הכוכבים המצליחים כל כך, עסוקים בעיקר בעצמם, ולא עשו די כדי למנוע את בחירתו של דונלד טראמפ. המצדדים בנשיא הנבחר התרעמו על מריל סטריפ, טענו שאין לה שום זכויות יתר בהיותה "בסך הכול" שחקנית, שלקולה ולדבריה אין משמעות רבה יותר מאשר לאלה של כל אדם אחר, ושאסור לה להשתמש בכוחה ובהשפעתה.

היו גם מי שציינו את "לה לה לנד" כסמל לניתוקה של הוליווד ממציאות החיים העכשווית. הנה, הם טענו, עוד הוכחה שהוליווד מתעסקת בעיקר בעצמה: שחקנית שמגלמת שחקנית. עלילה שמתרחשת בתוך אחד האולפנים המצליחים. סרט קולנוע על סרט קולנוע. האם בימים אלה, כשכל כך הרבה ערכים מהותיים לחברה, לא רק בארצות הברית אלא בעולם כולו, מאוימים, כשאין לדעת לאן יוביל את כולנו, לא רק את אזרחי ארצות הברית, הנשיא הנבחר עם האלימות המילולית והוולגריות המבחילה שלו, עם התוקפנות שאינה יודעת רסן, עם תגובותיו שנראות כמו גחמות שלופות מהמותן, בלי שום משנה סדורה או בקרה עצמית, האם במציאות המפחידה שאליה נקלענו עם בחירתו, ראוי להפיק סרט אסקפיסטי, שמספר על אהבה ועל שאיפות אמנותיות? האם מותר לנו להתעניין בימים אלה בסוגיות שהסרט מציג – למשל, אם לג'אז יש עדיין זכות קיום, ואם מותר לאמנים להתפשר על דרכם, כדי להתפרנס?

כן. הוליווד, כמו כל מי שיש בו היכולת להשפיע – כלומר, כל אחד מאתנו! – תצטרך להתגייס כדי להגן על העולם החופשי, על הדמוקרטיה, על זכויות הפרט, על השיח המכבד, על הסגנון המעודן והנאצל (שאובמה ומישל אובמה ייצגו ודולנד טראמפ מנפץ), על כל אלה ועל ערכים ועמדות רבים אחרים. אבל בין המאבקים, ואם לא שוכחים את מטרותיהם, אפשר ומותר לנו בהחלט גם ליהנות מסרט כמו "לה לה לנד".

עינה ארדל, "בואנוס איירס, איסטנבול": מופרך או קסום?

רומן-מכתבים, סוגה מוכרת בספרות, היה פופולרי במיוחד במאה ה-18, אם כי ספרים בנוסח כזה הופיעו כבר כשלוש מאות שנה לפני כן. בעברית זכורים מכתבים מנסיעה מדומה של לאה גולדברג וקופסה שחורה של עמוס עוז. לאחרונה נוסף למדף הספר בואנוס איירס, איסטנבול, חלק מסדרה חדשה, "רוח צד" של הוצאת דביר.

את בואנוס איירס, איסטנבול כתבה עינה ארדל, שפרסמה בעבר שלושה קובצי שירה. מדברי התודה המופיעים בסופו אפשר להבין שהמכתבים המופיעים בו "תורגלו" עם אנשים אמיתיים: הסופרים רות אלמוג ושמעון אדף, ועם אדם בשם אופיר מינץ-מנור, שהותיר לה, כדבריה, את אחת הדמויות, אחרי שתוכניתם לכתוב את הספר ביחד לא עלתה יפה.

מטבעו, רומן אפיסטולרי מטיל על הכותב מגבלות: המכתבים אמורים לשקף את כותביהם השונים (אם יש כאלה. בספר אבא ארך רגליים, גם הוא רומן-מכתבים,  יש רק כותבת אחת), ורצוי שהקורא יבחין בסגנון הייחודי של כל אחת מהדמויות ובקולה השונה מזה של זולתה. כמו כן, על הסופר לנטוש את עמדת ה"כל יודע" המתאפשרת בכתיבה בגוף שלישי. כאן כל דמות אמורה לספר את סיפורה, ולעשות זאת כך שנשתכנע כי מדובר במכתבים, כלומר – באמצעי תקשורת ספציפי מאוד בין שני אנשים.

תפקידו של המחבר לשזור את המכתבים כך שהעלילה תיווצר ותתגבש כמו מאליה, כביכול בלי התערבות שלו "מלמעלה", ועם זאת, שהכתיבה עצמה תתקבל על הדעת, כלומר – שהקורא ישתכנע שהוא באמת קורא מכתב; שהתכנים והסגנון יהיו סבירים; שנוכל להאמין להם.

ברומן בואנוס איירס, איסטנבול קיבלה על עצמה הכותבת משימה רחבת היקף: היא מביאה בפנינו את סיפורם של בני משפחה מענפים שונים – הורים, סבים, אחים, בני זוג, גם בני זוג לשעבר, גיסים, גיסות, נכדים, וכן גם ידידים קרובים ורחוקים של בני המשפחה. העלילה נפרסת על פני שלוש ארצות: ישראל במרכז, וממנה יוצאים לארגנטינה ולטורקיה, לעבר ולהווה, ויש גם נגיעות קלות בקנדה. הדמויות רבות מאוד. לא כולם משתתפים בכתיבת המכתבים, אבל שמות רבים עולים ומוזכרים. כדי להקל על הקורא סיפקה המחברת "מפתח" שמות והסבר קצר על כל אחת מהדמויות, בדומה למה שעשתה אלנה פרנטה ברביעייה הנפוליטנית שלה, אלא שאצל פרנטה מדובר ביצירה מונומנטלית, ארבעה כרכים, ואילו הספר שלפנינו נפרס על פני 245 עמודים. עצם הצורך – המוצדק, יש לציין – לצייד את הקורא במפתח שמות מצביע על אחת הבעיות ברומן: הוא גדוש מאוד באנשים ובאירועים, שבכל אחד מהם יש רק נגיעה קלה, כמו התחלה אפשרית לרומן ארוך, כמו רמזים של עשרות עלילות שיכלו להתפתח. מצד אחד מתחולל איזה קסם: לרגעים מתעוררת התחושה שהכתיבה יכלה להימשך עוד ועוד, כמעט לאין קץ, כמעט כמו החיים עצמם, בשטף בלתי פוסק של פרטים, הסתעפויות והתרחשויות. כל אחת מהדמויות מעניינות: חוקרת ספרות, קרמיקאית, מוזיקאי, משורר, עיתונאית, איש טלוויזיה, שחקנית, לוחמת גרילה לשעבר, ועוד ועוד, ומובאים בפנינו אינספור סיפורים: אישה שאמה נעלמה בארגנטינה, אחרת שכועסת על אמה שלא התמודדה עם בגידת בעלה, מישהי שנאלצה בנערותה לנוס לישראל שמא תיאלץ להינשא לגבר לא רצוי, אחותה שחיה בעוני, חברתה לשעבר, ובנה, ואשתו לשעבר, והבעל החדש של האישה לשעבר, והאישה החדשה של הבן של האישה שנאלצה לנוס בנעוריה… כל אחד מהאנשים הללו מעורר סקרנות ורצון להכירו, אבל הסיפורים, כאמור, נמסרים רק בנגיעות קצרות מאוד. אפילו הסיפור על אישה שאמה נעלמה בארגנטינה, אשר בניגוד לאחרים "ממלא" את רובו של החלק הראשון ברומן, מסתיים בפתאומיות, בפתרון שמגיע כידיעה שחותמת את הגולל על התהיות והמסתורין. כמעט כמעין דאוס אקס מָכִּינָה שיכול היה לכאורה להגיע גם קודם לכן, ושהגעתו אינה מעניקה תחושה של שיא רגשי. בכלל, החיבור בין כל העלילות, בין סיפורי ארגנטינה ובין סיפורי טורקיה, אינו ברור. הקשר היחיד הוא טכני: אחת מבנותיה של האישה שנעלמה בארגנטינה היא אשתו לשעבר של הבן של האישה שנסה מטורקיה. ומתעורר הרצון לשאול: אז מה? האם די בקשר המשפחתי כדי ליצור זיקה רעיונית בין שני הסיפורים? או שמא עלינו להבין שישראל, אליה נסה האחת וממנה נסה האחרת, היא ציר מספק לעלילה של שני סיפורים שבעצם אינם קשורים זה בזה? מתעוררת, אם כך בעייתיות מסוימת בשטף הבלתי פוסק של העלילות, ההתפתחויות, עם ההיכרות עם עוד ועוד דמויות, שהסיפור של כל אחת מהן מעניין כשלעצמו.

בעיה נוספת, ואפילו חמורה יותר, היא התחושה שהסוגה שבה בחרה הכותבת אינה אלא מין "תירוץ". שהמכתבים הללו אינם באמת מכתבים, אלא בעצם סיפור שהיה אמור להיכתב בגוף שלישי. קודם כל, כי כולם כתובים כמעט באותו סגנון, ואין להם קול ייחודי. למעשה, כדי לדעת מי הכותב, נאלצתי בכל פעם להפוך את הדף, כדי לראות מי החתום בסופו של המכתב. שנית, קשה להאמין לתכנים בחלק גדול מהם. בין היתר כי הם מוסרים לפעמים מידע שנחוץ לקורא של הספר, אבל לא לנמען. כך למשל כותבת מישהי לגיסתה: "ואת, שנשואה לליאון אחיו, שגם הוא עלה לגדולה והוא היום עיתונאי חשוב שפוליטיקאים מפחדים מן העין שלו" – איזו סיבה יש לה לכתוב זאת? הנמענת אינה יודע למי היא נשואה ומה משלח ידו? מישהי מספרת לנמענת פרטים על המפגש שהתקיים ביניהן אתמול בערב: "דיברנו עלי ועל ניקנור, על השינוי שניסיתי לחולל בקשר ביני לבינו, על העצות שלך שעזרו לי…" איזו סיבה יש לה להזכיר את שיחתן? במכתב אמיתי היא הייתה ממשיכה את השיחה, ולא משחזרת אותה. במקומות אחרים כותב המכתב "סומך" על ידע של הנמען שאינו מתקבל על הדעת. למשל, אישה כותבת לאחותה − שלא ביקרה מעולם בישראל – איך נעתרה להפצרותיו של בעלה "ויצאתי אתו להדר": מקום שמוכר היטב לתושבי חיפה, אבל ודאי שלא למי שלא יצאה מעולם מטורקיה. מישהי כותבת לידידה רחוקה, אחותו של בעלה-לשעבר של אחותה, איך ארזה את חפציה "במזוודת הטורקיז", כאילו שהן גרות באותו בית ויודעות בדיוק על איזו מזוודה מדובר. גם סגנון הכתיבה לא תמיד משכנע. מישהי "אמיתית" תכתוב על "הבשמים הישנים [אשר] זוהרים בבקבוקי בדולח"? אנשים מעידים על עצמם כאילו ניצבו מהצד וראו דברים שהגיוני לתאר אותם ממבט חיצוני, בגוף שלישי, לא פנימי, מגוף ראשון: "כשעמליה טילפנה אלי לעבודה, החוורתי", מעידה מישהי על עצמה. מאיפה היא יודעת איך נראתה? היא יכולה כמובן לספר מה הרגישה, לא איך נראתה. במקומות אחרים הכותבת מתארת התרחשות שאינה הגיונית: למשל, "עכשיו אלך במהירות לסניף הדואר בדרך בית לחם, כי הבולים שלי אזלו, ובעוד חצי שעה יסגרו את הסניף. פקידת הדואר מביטה בי במבט עקום, אבל נותנת את הבולים שאני מבקשת, ובינתיים די בזה." מתי היא כותבת את המכתב? בתוך סניף הדואר? בזמן שהיא מחכה בתור כדי לשלוח אותו? ויש גם ניסוחים מוזרים: "עשיתי הפסקה קטנה בכתיבה, כדי לבכות בלי חשש שתשמעי דרך המכתב." אם הכותבת אינה רוצה שהנמענת תדע שבכתה, מדוע היא מספרת לה על כך? ואיך בכלל אפשר לשמוע בכי "דרך מכתב"?

לרומן הוסיפה המחברת דף מתוך פרטיטורה, מוזיקה שכתב ניקנור, אחת הדמויות בסיפור. טריק חביב שמטרתו לא ברורה. הוא תלוש מכל הקשר, ולא מובן מה עושה שם, הדף המוזיקלי הזה, שכתובות בו חמש עשרה תיבות. האם אנחנו אמורים לנסות לנגן אותן? הכלים הרשומים הם כינור, מלווה בפסנתר. מסקרן, אבל תמוה. כמו כן מוסיפה הכותבת מכתבים לדמויות אמיתיות, תמר הס, דורי מנור, פלורינדה גולדברג ורותי פיין, שהיא מודה להם על הרשות להשתמש בשמותיהם האמיתיים כדי לכתוב על אירועים בדיוניים שקשורים בתחום עיסוקם הממשי. גם העניין הזה מצטייר כמעין תכסיס שנחיצותו לא ממש ברורה.

תהיתי מדוע אין ציוני תאריכים במכתבים ובאימיילים. היעדר התאריך מעורר תחושה של חוסר קשר למציאות. כתיבה על "כל אחד" שמתרחשת "בכל עת" יוצרת תחושה מנותקת וכללית מדי, ולפיכך גם פחות משכנעת. לשבחו של הרומן, המקומות המתוארים בו, ירושלים, איסטנבול (מדי פעם מופיע משום מה התעתיק "איסטמבול", לפעמים במרחק של כמה שורות בלבד מ"איסטנבול") אכן ספציפיים מאוד, אבל התקופה, למעט כמה אזכורים של פיגועים, אינה ברורה ואינה מדויקת.

יש גם בספר לא מעט פרטים שנראים לי שגויים, אם כי ייתכן שאני טועה. למשל – מישהי מכינה ריבה, ומספרת שכבר חתכה את התפוזים והוציאה מהם את הגרעינים. ככל הידוע לי, ריבת תפוזים מכינים מהקליפות. במקום אחר כתוב שמישהו התגנב ללובי של מלון כדי לנגן בפסנתר, אבל לפני שהחל בכך, שכב זמן רב על הרצפה כדי לכוונו. לא זכורים לי מכווני פסנתרים ששוכבים על הרצפה. אלה שראיתי פתחו את המכסה והרבו להרעיש, ועשו הכול בעמידה, או לכל היותר ברכינה מעל הקלידים ומעל המיתרים הפנימיים. כשאותו נגן, מתיישב סוף סוף ליד הפסנתר,הוא מנגן "קונצ'רטו של מוצרט". אבל מי ניגן את תפקיד התזמורת? הוא שר את החלקים שלה? זה לא כתוב… (הרבה יותר הגיוני היה אילו הניחה לו המחברת לנגן סונטה, נוקטרן, אולי ואלסים של שופן?…). באותו הקשר יש עוד פרט לא סביר: כותבת המכתב מספרת איך אחד העובדים של בית המלון הבחין בה כשישבה בלובי והאזינה ל"קונצ'רטו" שניגן בן זוגה, וסילק אותה כי שם לב שהיא "חריגה בנוף". ככל הידוע לי זאת סילוק כזה אינו מתקבל על הדעת.

מניתי כאן את הפגמים שראיתי ספר. ועם זאת, יש לציין למרות הכול קראתי אותו עד הסוף, ובעניין. קסמו גבר על כל הסתייגויותיי.

"חופים": מה נתן יונתן לא ידע כשצעד בגיל עשרים על חוף הים

גבר צעיר, גבה קומה ועטור תלתלים, מטייל לתומו על שפת הים, באזור השפך של נחל חדרה. השנה – 1943. הוא בן עשרים, כמעט יליד הארץ: בהיותו פעוט בן שנתיים הגיע עם הוריו מאוקראינה. הוא קשור מאוד אל נופיה של ארץ ישראל, שאותם הוא מרבה לתאר בשירים שיכתוב לאורך חייו. הנה למשל שורות מהשיר "פתיחה אפשרית לאפילוג": תיעוד של מבצר אנטיפטרוס, שבסמוך לו גדל בילדותו: "חַיַּי עָבְרוּ בֵּין הֲרִיסוֹת מִבְצָר עַתִּיק עַל מֵי הָעַיִן / לִשְׂדוֹת קוֹצִים וּבָרָקִיעַ הֵאִיר כּוֹכָב אֶחָד בָּהִיר / שֶׁקָּרָאתִי לוֹ בְּשֵׁם"… או בשיר אחר, "שיר ארץ": "כָּל אָבִיב שָׁבִים לָהּ סַבְיוֹנֶיהָ / לְכַסּוֹת אֶת כָּל קִמְטֵי-פָּנֶיהָ…"  או מילות אחד משיריו הידועים ביותר, "הרדופים", שבו תיאר את השיחים כפופי הצמרת, את שריקת העדרים, את המים המפרקים סלעים ואת התאנה החונטת פגיה.

נתן יונתן החל לפרסם כבר כשהיה בן 16. במהלך טיולו על חוף הים ליד חדרה עדיין לא ידע מה צופן לו העתיד, ודאי לא העלה בדעתו איזו קריירה עתירת הישגים בתחום הספרות צפויה לו. הוא כתב 30 ספרי שירה, פעל כעורך ראשי בהוצאת "ספרית פועלים", היה חבר מליאת רשות השידור ויושב ראש אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל ונשיאה. שיריו תורגמו לשפות רבות והוא זכה בשלל פרסים ספרותיים, בהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס נוצת הזהב של אקו"ם על מפעל חיים, פרס אוניברסיטת בר-אילן, פרס ביאליק, פרס למדן, פרס זאב, פרס פיכמן, פרס ברנר,  פרס אלתרמן ועוד.

כשטייל על חוף הים לא ידע גם מן הסתם כי יכתוב שיר שיהפוך לנכס צאן ברזל בזמר העברי, אחרי שנחום היימן ילחין אותו. המלחין והמשורר שיתפו פעולה, נתן יונתן ניאות לערוך בשיר כמה שינויים קלים, כדי שיתאים ללחן, ומאז שהושמע השיר לראשונה הוא היה לאחד המוכרים והאהובים ביותר בישראל. הנהו, "חופים":

חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים לְנַחַל.
רָאִיתִי פַּעַם חוֹף שֶׁנַּחַל עֲזָבוֹ
עִם לֵב שָׁבוּר שֶׁל חוֹל וַאֶבֶן.
וְהָאָדָם, וְהָאָדָם
הוּא לִפְעָמִים גַּם כֵּן יָכֹל לְהִשָּׁאֵר
נָטוּשׁ וּבְלִי כֹּחוֹת
מַמָּשׁ כְּמוֹ חוֹף.

גַּם הַצְּדָפִים
כְּמוֹ חוֹפִים, כְּמוֹ הָרוּחַ
גַּם הַצְּדָפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים
לַבַּיִת שֶׁתָּמִיד אָהַבְנוּ
אֲשֶׁר הָיָה וְרַק הַיָּם
שָׁר לְבַדּוֹ שָׁם אֶת שִׁירָיו
כָּךְ בֵּין צִדְפֵי לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם
שָׁרִים לוֹ נְעוּרָיו.

במהלך הטיול שם לב יונתן שהנחל שלידו הוא פוסע אינו מצליח להגיע ממש עד לים, דרכו נחסמת. המים עשו את דרכם הארוכה במורד ההר, עד שנבלמו ונבלעו, ממש ברגע האחרון, ואינם מגיעים עד קו החוף. הוא מזדהה עם תוגתו של החוף, עם לבו השבור, העשוי מחול ואבן, מתחושתו שננטש, כי הנחל אינו פוקד אותו. כמו החוף גם הרוח מתגעגעת, והצדפים שהדובר רואה על החוף  מצטיירים בעיניו כגעגועים לא רק של החוף, אלא של האדם המביט בהם ונזכר בבית שאהב, אך נאלץ לעזוב. גם האדם, כמו החוף, חש נטוש ומותש, ורק הים ומלואו ממשיך לשיר את שירת גליו.

כשכתב נתן יונתן בן העשרים את השיר על כאב וגעגוע בלי תכלית לא יכול היה להעלות בדעתו איזה שבר נורא צופן לו עתידו. בנו הבכור נהרג במלחמת יום כיפור. ליאור היה ילד שכמו אביו אהב מאוד לטייל בין הנופים של ארץ ישראל. אחרי מותו הרבה האב השכול לכתוב עליו, ישירות ובעקיפין. כתב על הצורך "לָגַעַת / בִּקְצֵה הַשַּׁרְווּל הָרֵיק / בַּשָּׁעוֹן שֶׁחָדַל לְתַקְתֵּק / בְּאַרְבַּע וְעֶשֶׂר דַּקּוֹת / וְתָמִיד, מְדֻיָּק וְאִלֵּם / יִשָּׁאֵר לְחַכּוֹת…" על האב השכול דוד, שגם הוא כמו המשורר איבד את בנו: "עֵץ בַּיַּעַר, זֶה מָה שֶׁנִּשְׁאַר מִכָּל אַבְשָׁלוֹם / וּבִכְיוֹ שֶׁל הָאָב, הַמְּאַהֵב הַזָּקֵן, אִישׁ הַמִּלְחָמוֹת", על עצמו, כיצד הוא "מְכַוֵּן אֶת הַלֵּב לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ רְאִיתִיהוּ עוֹזֵב בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה", ועל ארצו, ישראל: "אֶרֶץ שְׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת".

אולי מוטב לנו להניח את הצעיר יפה התואר על קו החוף שליד חדרה, לראות אותו בעיני רוחנו פוסע לתומו על שפת הים, חושב על בדידותו של החוף ועל צערו הנטוש, ולא יודע עדיין מאומה על הצער שיחוש כשבנו הבכור, ליאור יונתן, יישאר לעד בן 21.

סיפורו של שיר x net

חנוך לוין, "ארץ נפלאה"

[הבעל והאשה מארחים את התייר מר צ'לסי]

תייר הו, כמה נפלא, כמה נפלא. יש לכם באמת ארץ נפלאה.

אשה [בצניעות] מה לעשות, מר צ'לסי, אנחנו עם קטן ונפלא. פשוט עם קטן ונפלא.

[אל הבעל] מה אתה אומר, אלכסנדר?

בעל אני אומר שאין מה לעשות, את צודקת בהחלט, אנחנו פשוט עם קטן ונפלא, זה מה שאנחנו, עם קטן ונפלא, זה מה שאנחנו, עם קטן ונפלא, זה מה שאנחנו… [האשה מכה בראשו כמו במכונה שהתקלקלה, הוא משתתק]

אשה [לתייר] מין גורל שכזה, עם קטן המוציא מקרבו את הצבא החזק והאמין ביותר בעולם, צבא היודע בשביל מה הוא נלחם ומשום כך אין שום כוח שיכול לעמוד בפניו. מה אפשר לעשות, אנחנו פשוט נפלאים וחזקים.

תייר ארץ נפלאה באמת. אני מתכוון בעיקר לשמש שלכם.

אשה זה נכון שהשמש פועלת לטובתנו, אבל לא בזה עיקר הכוח שלנו. מה אתה אומר, אלכסנדר?

בעל אני אומר שהשמש היא אמנם שמש, אבל אנחנו יודעים להילחם גם בלילה, השמש היא אמנם שמש אבל אנחנו יודעים להילחם גם בלילה… [האשה מכה בראשו, הוא משתתק]

אשה בלילה או ביום, מר צ'לסי, מה אפשר לעשות שאנחנו נהדרים כל-כך ומוכנים לצאת בכל עת ובכל שעה שנידרש, מתוך ידיעה שאם נצא לא נשוב בלי ניצחון מפני שאין לנו ברירה אלא לנצח. הכרח הקיום הוא העושה את הצבא שלנו לעצום כל-כך, צבא שבו האיכות האנושית הנפלאה משלימה את החיסרון המתמיד בכמות, צבא שבו הקצינים הולכים לפני הטוראים והטבחים אוכלים לפני התותחנים, צבא ש… מה עוד אפשר להגיד עליו, מר צ'לסי!

תייר בייחוד אני אוהב את מזג האוויר שלכם, השמש והאור. והים שלכם, כל הכחול העמוק הזה.

אשה חיל הים הוא באמת נקודה רגישה, מר צ'לסי. זהו אמנם חיל קטן ולא מפותח יחסית, אבל חיל אמיץ ונפלא. מה אתה אומר, אלכסנדר?

בעל מה אני אומר? אני אומר שחיל הים לים, וחיל האוויר לאוויר, וחיל התותחנים לתותחנים, וחיל הצנחנים לצנחנים… [האשה מכה בראשו, הוא משתתק]

אשה חיל חיל ותפקידו, מר…

בעל וחיל הרגלים לרגלים, וחיל הנשים לנשים, זה מה שאני אומר. [משתתק מעצמו]

אשה כמו שאמרתי, חיל חיל ותפקידו. למעשה קיבל חיל הים שלנו לאחרונה חיזוק מכריע, והזירה שלו פרושה עכשיו לכל רוחב הים התיכון. אנחנו מוכנים, אם נצטרך, להתמודדות ימית עם הצי הסובייטי הפרוש בים התיכון. אין זאת אומרת שלא לקחנו בחשבון סיוע אווירי ממטוסי חיל האוויר וכן מספינות הצי השישי העלולות למצוא עצמן ברגע קריטי לצידנו. חיל הים שלנו הוא אולי החיל היחידי בעולם שבו צולל מפקד הצוללת עם המלחים שלו – וצף איתם בחזרה. עם חיל כזה לא נשאר לך אלא להרכין את הראש ולהודות בכך שאתה פשוט נפלא.

תייר [בנימוס] כן, אם לחזור לרגע לעניין האקלים שלכם…

אשה סלח לי מאוד, מר צ'לסי, אבל מה יש לך בעצם נגד הצבא שלנו?!


מתוך קטשופ, רביו סאטירי הוצג לראשונה במארס 1969
בספר מה אכפת לציפור

קוראת ומספרת

%d בלוגרים אהבו את זה: