הטעויות, ספרה החדש של נעה ידלין, קריא מאוד. יותר מקריא: הוא מושך לקריאה. קשה להניח אותו, כי הוא מותח, חכם, רב הפתעות ומדויק.

סיפור העלילה פשוט ומרתק: בתחרות שעורכים עיתון ובנק, בשיתוף עם משרד החינוך זכתה דפנה שמיר, מורה ללשון, בתואר הנכסף "המורה של המדינה". לקראת הטקס החגיגי דפנה מתחילה פתאום לקבל הודעות אנונימיות, הראשונה כתובה על גבה של ההזמנה לטקס שנשלחה אל תלמידיה. מישהו כתב שם שדפנה לא ראויה לפרס, כי היא הרסה את חייו.

היא מבינה מיד שמדובר בתלמיד לשעבר, ונבהלת: מה בדיוק עוללה לו? השמחה המשכרת מעצם העובדה שהכירו בה, בפועלה רב השנים כמורה וכמחנכת, התחושה הפנימית שהיא אכן ראויה לתשואות, נפגעת באחת. ייתכן שבאמת הרסה למישהו את החיים? אבל – למי?

היא יוצאת למסע של חיפוש אחרי התלמיד לשעבר שמטיל עליה אשמה כל כך כבדה.

דפנה מתחילה להיפגש בשיטתיות עם תלמידי הכיתה הראשונה שהייתה המחנכת שלהם מזמן, כשהיו בי"ב, לפני שלושים שנה. כיום הם בני חמישים. כבר לא ילדים. בתחילת הרומן, אחרי "דבר המחנכת" מספר המחזור, מופיעה רשימה של תלמידי אותה, כיתה י"ב 5 בבית הספר התיכון "ראשוני המושבות" בראשון לציון, משנת 1994, שרק אותם הזמינו לטקס. עשרים ושמונה שמות. במי מהם פגעה? מי מהם זוכר אותה לטובה? במפגשים אתם מתעוררים יצרים וטינות נושנים, ועולות בדפנה שאלות קיומיות לגבי עצמה: איזו מין מורה הייתה באמת? ואיזו מין אימא?

האם גם בנותיה בעצם כועסות עליה מאוד? אבל על מה בדיוק?

אחת ממעלותיו הרבות של הרומן נובעת מיכולת הכתיבה המופלאה של נעה ידלין, שיש לה עיניים שמיטיבות לראות, ואוזניים שמיטיבות לשמוע.

זה מתבטא, בין היתר, ביכולתה לחקות את מה שכולנו מכירים היטב: החמשירים או התיאורים המבדחים־בכוח שמלווים את כל אחד מהבוגרים בספרי המחזור המסורתיים של בתי הספר.

בתחילת כל פרק בספר מקדים את תיאור הפגישה של דפנה עם תלמיד לשעבר חמשיר קצר ש"מתאר" את אחת הדמויות ברומן, תלמידי הכיתה לשעבר, או דמות אחרת. אלה עשויים כמלאכת מחשבת של פארודיה מדויקת להפליא: כך בדיוק נראים החמישירים בספרי המחזור. הנה דוגמה: "אם הכיסא שלו ריק, חפשו אותו בתל אביב / האוזן השלישית זה כבר יותר מתחביב / עם עומר ואסף את הבנות משגע / אם היא לא גודאר – לו זה לא נוגע / ורק אמא תוהה (היא הרי פסיכולוגית) / איך אומן שכמותו במגמה ביולוגית?!

ועוד אחת: "בסוברו כחולה וקארה הורס / לציונים של מיכל אין לאן לטפס / אם פעם תקבל תשעים ותשע / תעורר מרבצם את כוחות הרשע / יצירתית ומוכשרת, כותבת שירה / מיכל שלנו פשוט אדירה".

כך בדיוק הם נראים ונשמעים: חריזה מגוחכת, "ירידות" של בני השכבה על חבריהם (שהרי התלמידים הם מי שכותבים את ספרי המחזור), ו"איפיונים" של הדמויות, כפי שבני גילם רואים אותם.

כל מי שמכיר היטב את מערכת החינוך הישראלית, מהצד של המורה או מהצד של התלמיד (כלומר: כולנו, פחות או יותר…) מסוגל להעריך את הכישרון של ידלין לייצר את הפסטישים הללו.

אוזנה הכרויה של ידלין מאפשרת לה לנסח דיאלוגים שנשמעים כמו הקלטות מהחיים. כך בדיוק אנחנו מדברים: "והראל אמר, אני גם עזרתי לו להגיע לרבין. להגיע, בואי, נתתי לו את הפקס של הדובר ועשיתי מזה את האייטם": במשפט אחד קצר אפשר להיווכח שהטקסט הזה של ידלין מתעד היטב נימות דיבור שאוזן ישראלית מזהה מיד, עם ה"להגיע, בואי," הזה, שאנחנו מיד יכולים לשמוע בו את החתירה של הדובר תחת דברי עצמו… אני מאמינה שכל אחד מאתנו היה מצטיין בהקראה של הדברים בקול: הם כתובים כמעט כמו פרטיטורה.

לא מפתיע שאת ספריה של ידלין אוהבים לעבד לבמה או למסכים: שטוקהולם עובד לסדרת טלוויזיה מצליחה וזוכת פרסים ב"כאן 11", ובעלת הבית, שזיכה את ידלין בפרס ספיר, עובד למחזה שעלה בתיאטרון ירושלים.

לא קשה לדמיין גם את הטעויות מעובד לסדרת טלוויזיה מרתקת. הרומן ממש קורא לעיבוד כזה!

כמו כן, ידלין מצטיינת בתיאור נימות קול ומחוות גוף "מה קרה בסוף עם המכתב שקיבלנו עליה? ורוני שאל, איזה מכתב, את שאלותיו ירה אופקיות, לא מתרוממות לכדי שאלה". או: "קרן הביטה אל האופק וכיסתה את שפתה העליונה בזו התחתונה, כממחיזה היזכרות בתרגילי תיאטרון". הדוגמאות ליכולת התיאורית הזאת רבות.

אבל הצד החזק ביותר בספר הוא החריש העמוק שעושה ידלין לתוך דמותה של המורה, דפנה שמיר, לתוך עולמה והעולמות של הסובבים אותה, שמשקפים פנים רבות כל כך בחברה הישראלית. הדמויות השונות שהיא פוגשת ב"מסע" שלה לחיפוש התלמיד לשעבר שאת חייו הרסה לכאורה הן אשנבים למציאות שלנו כאן ועכשיו: מי שאחיה ואשתו נרצחו בשבעה באוקטובר והיא מגדלת את ילדתם הקטנה; מי שהצליח בגדול ונעשה מליארדר (אבל לא חי בישראל); מי שחזרה בתשובה; מי שנהפך לסטנדאפיסט שנון – כל דמות ועולמה, ספציפית מאוד, ועם זאת מאפיינת פן במציאות חיינו. לא רק תלמידיה לשעבר משקפים פנים במציאות הישראלית. כך למשל אחד המחזרים שלה (היא גרושה) שמטיף לה מוסר בגלל השם של בית הספר שבו היא עובדת: "רחבעם זאבי", והיא אכן מתביישת בעצמה, כי אמנם נאבקה כשהחליטו לשנות אותו מ־"ראשוני המושבות" ולהנציח את דמותו השנויה במחלוקת של מי שהטיף לטרנספר של ערבים, והיה בעל מוניטין של אדם אלים עם קשרים עם העולם התחתון, אבל השם בכל זאת נקבע, כלומר, היא ויתרה.

הרומן, כאמור, מושך עד מותח, ויש בו אלמנטים של ספר בלשים. דפנה, כך אנחנו לומדים, חובבת סדרות מתח שמכונות "פשע אמיתי": כאלה שעוקבות אחרי פענוחים של מקרים אמיתיים שקרו. האם תצליח לפענח גם את הסוד שמלווה אותה מאז שנודע על זכייתה בתחרות?

כמו בספרי מתח שכתובים כהלכה, הסיום וההתרה מפתיעים מצד אחד, אבל מצד שני בעצם מתבררים כמובנים מאליהם: הרמזים היו טמונים לאורך כל הדרך, וברגע שהם נחשפים, הכול מסתדר במקום.

כמי שלימדה במשך עשרות שנים במערכת החינוך ושימשה גם כמחנכת, אני יכולה להעיד שספרה של ידלין מדויק מאוד, בתיאור יחסי הכוחות בין מורים לתלמידים ובינם לבין עצמם, והסוגיות שמטרידות מורים. את מי אני זוכרת ומדוע? האם היו לי תלמידים מועדפים? האם האחרים הרגישו בכך? מה זה אומר עלי? האם למורה יש זכות להתערב בחיים של בני הנוער הללו, להטות אותם לכיוון שנראה לה נכון להם? הכול מוכר מאוד!

ועכשיו אני רוצה לספר, אם יורשה לי, גם משהו קטן, אישי, על הקשר שלי עם הספר: ב־2023 נפגשו כל המועמדים ברשימה הקצרה של פרס ספיר עם מראיינים, ששוחחו אתם על ספריהם. כל הראיונות הללו שודרו במהלך הטקס. אחד המועמדים היה מה קרה להגר באילת? שלי, והשיחה שנקבעה לי הייתה עם נעה ידלין, מראיינת רגישה, קשובה ומעניינת.

מאחר שנעה ידלין זכתה בפרס ספיר כמה שנים לפני כן, התייעצתי אתה, לפני השיחה ה"רשמית", כאישה עם אישה: מה דעתך? איך להתלבש? יפה? רגיל? וגם: להפציר בבני משפחתי הקרובים, בבני, בבתי, בנכדים, שיגיעו, גם אם קשה להם (הטקס "שלנו" נערך באופקים)?

נעה יעצה לי – ברור. תתלבשי ממש יפה! ואל תוותרי להם. מה זאת אומרת? אין שאלה! תדרשי מהם להגיע. (נהגתי על פי שתי עצותיה, ושמחתי שעשיתי את זה!)

ברומן שתי ההתלבטויות הללו שגם נעה התחבטה בהן כנראה, לפני זמני, ופתרה אותן גם לעצמה, מופיעות, ובגדול: דפנה אכן הולכת לחפש לעצמה שמלה יפה, ולא סתם, אלא – עם בתה (כל כך שמחתי ש – גם אני…), וגם לא מוותרת לבנותיה ומסבירה להן שהיא מצפה שיגיעו.

כנרת, זמורה, 2026
עורכת: נועה מנהיים
320 עמ'

ערב הבחירות הבעתי משאלה שנהיה כולנו למופת בהתנהגותנו האחראית והמכובדת ביום-הבחירות. זו היתה, כנראה, המשאלה של העם כולו – ולשמחת כולנו היא נתקיימה במלואה. לאחר שחלפה ההמולה הקולנית והמנופחת של המנצחים על התעמולה והגיע תורו של הבוחר עצמו – נתגלתה האחריות, החגיגיות והמשמעת הפנימית הצפונה בעם. בשקט, בסדר, ובהכרת חשיבות המעשה הלך העם לקלפי בהמוניו, כאשר יעשה הדבר רק בארצות מועטות בעולם, מהמתוקנות שבהן. גברים ונשים, אזרחים וחיילים, יהודים וערבים, נוצרים ומוסלמים נהרו לקלפי למלא חובתם למדינה, באחוז גבוה שאינו שכיח בבחירות של ארצות אחרות.

ההשתתפות העצומה בבחירות, שהיתה כללית בכל רחבי המדינה, בכפר ובעיר, במשלטים ובעמדות-הספָר, והטוהר הבלתי-מפוקפק של הבחירות בכללן, – הם סימן של בגרות מדינית ומוסרית. יש להצטער צער רב על שאלפי אזרחים בעלי זכות-בחירה לא קיבלו או לא מצאו את פנקסי-הזהות ולא יכלו על אף רצונם להשתתף בבחירות היסטוריות אלו. אבל אין להאשים איש בכך. אלו היו בחירות ראשונות, זמן ההכנה היה קצר, השעה שעת-חירום, חלק גדול של הצבא נמצא בתנועה, וגם חלק לא-קטן של האזרחים, וביחוד העולים החדשים, עברו ממקום למקום, ויש להתפלא אולי על שהמקרים המצערים היו כל-כך מעטים.

ואנו כולנו חייבים הכרת-תודה עמוקה לשר-הפנים יצחק גרינבוים שניצח על מלאכה קשה ומסובכת זו וביצע את הבחירות במועדן ובסדר מכסימלי. יש להודות למשרד-הרישום ולכל עובדיו הנאמנים ששקדו על המלאכה יומם ולילה וגילו חריצות ומסירות יוצאת מן הכלל; ויש לשבח את ועדת-הבחירות המרכזית והיו״ר שלה, השופט העליון מר דונקלבלום, וכן גם ועדות-המשנה, שלא חסכו כל מאמץ למען הַסדר הבחירות לפי החוק ובסדר הרצוי.

כמה שבועות נמשכה ההתגוששות בין הרשימות המרובות. ברור שלא כולן יכלו לנצח, כמה רשימות גם נחלו אכזבה קשה ומרה, – אבל נדמה לי שרק מעטים לא יסכימו אתי אם אומר שבבחירות אלו ניצחה – מדינת-ישראל.

בחירות אלו הרימו קרן ישראל בעולם, העמיקו בקרב אומות העולם האמת בחיוניותה, יציבותה ורצינותה השקולה של מדינתנו, הגדילו בפנים הבטחון בכוח-עצמה ובידיעת-דרכה, צמצמו וקיצצו במידת-מה את הנטיה החולנית להתפצלות ולהתפלגות יתירה, הקימו בסיס דימוקרטי איתן לממשל ולתחוקה, נתנו תוקף ואישור למעשים הגדולים שנעשו השנה בדרך מהפכנית, ללא סמכות פורמלית, בשטח הצבאי, הבינלאומי והפנימי, והתוו דרך, פחות או יותר ברורה, לבאות.

רק האסיפה המכוננת מוסמכת לפרש הלכה למעשה מסקנות הבחירות ולתרגם אותן לשפת חוקים וקווי מדיניות, פנימית וחיצונית. שום יחיד או קבוצה של יחידים אינם רשאים לקחת לעצמם זכות זו – בטרם הוסמכו לכך מטעם האסיפה הריבונית. לכל אחד מאתנו מותר רק להביע לפי-שעה משאלות, סיכויים. ותביעות, אם נראה לו שיש בדבר זה תועלת לציבור. כאחד מאלה אשתמש בזכותי להעלות ברבים כמה הגיגים על הרכב הממשלה החדשה, ודרכה בימים הבאים.

אם אינני טועה טעות גסה ביותר, נדמה לי שבחירות אלו הטילו עלי להקים ממשלה ולעמוד בראשה. זוהי זכות לא-קטנה – אבל גדולה הימנה האחריות והמעמסה, ואם דבר זה באמת יוטל עלי, אני תפילה שימָצאו לי הכוחות והתבונה למלא שליחות זו כראוי. ודאי שיהיה צורך לבוא בדברים עם נציגי כל הרשימות הבאות בחשבון – ובחשבון באות כל הרשימות הנאמנות לעקרונות הציונות והדימוקרטיה. אולם נראה לי שהדבר יהיה לתועלת הציבור אם אבהיר בפומבי, ועוד לפני התחלת השיחות, מספר תביעות עקרוניות שיוצגו על-ידי חברי ועל-יָדי לכל אלה שירצו לשתף אתנו בממשלה. התביעות שאעמוד עליהן הפעם הן ארבע:

1. אחריות משותפת על קו מדיניותה של הממשלה מצד כל הרשימות והאישים שישתתפו בה.
2. מדיניות-החוץ שמגמתה: ידידות וקואופרציה עם ארצות-הברית באמריקה וברית-המועצות ברוסיה; ברית יהודית-ערבית; תמיכה נאמנה באו״ם; חיזוק השלום בעולם.
3. רוב פועלי בממשלת ריכוז קונסטרוקטיבי.
4. שוויון אזרחי גמור לאשה – היהודית, הנוצרית והמוסלמית, וביטול כל הפליה שקיימת עדיין בחוקים התורכיים והמנדטוריים השליטים בארץ ביחס לאשה.

אנו עומדים, למעשה, בראשית עיצוב פני המדינה וביצורה. אנו מתכוננים לעליה המונית ומתרחבת ולמפעלי בנין והתישבות רחבי-מידות, ותידָרש מאת הממשלה יזמה מתכננת לכמה שנים. נעמוד בפני בעיות-יסוד במדיניות החיצונית והפנימית שלנו. ניתקל בקשיים עצומים ובמכשולים רבי-סכנה. ודרושה לנו ממשלה יציבה, היודעת דרכה וחותרת לקראת מחוז-חפצה ללא רתיעה, ויש לה התמיכה הנאמנה והמתמדת של בוחריה ושולחיה. זה מחייב שותפות בהכרעה ושותפות בעול ובאחריות. וכל רשימה שנתבעת להשתתף בממשלה חייבת להכריע ולבחור באחת משתי אלה: או שהיא משתתפת בממשלה – ובאחריות קולקטיבית, או שהיא עומדת בחוץ ומשאירה לה חופש להתנגד ולתקוף הממשלה בלי-הרף. האחיזה בשני הראשים לא תיתכן.

מדיניות-החוץ של הממשלה תכריע במידה רבה את גורל הבטחון, המלחמה והשלום, ואפשרויות העליה והבניה הגדולות. והגופים העומדים להשתתף בממשלה צריכים לדעת מראש מה הם קווי-היסוד של מדיניות זו, ואם הם מוכנים לתמוך בקווים אלה בתוך הממשלה ומחוצה לה.

המאמץ הקונסטרוקטיבי לקיבוץ גלויות ומפעלי פיתוח ובנין בחקלאות, חרושת וימאות, מחייב שיתוף של כל הכוחות החלוציים והבונים בממשלה. כל ממשלה ישראלית הנאמנה לשליחותה תראה הכרח לגייס ולעודד זרם הון פרטי מחו"ל ולהפעיל היזמה הפרטית והקואופרטיבית למען פיתוח מהיר של הארץ, שיאפשר קליטה מתרחבת של עליית המונים. כשם שעלינו להציל שארית-ישראל בגולה, כך עלינו להציל שארית ההון היהודי; בלי שניהם לא נבנה הארץ. עם הגברת ההון הלאומי והממלכתי, עלינו ליצור תנאים רצויים לזרם ההון הפרטי והבינלאומי, שעוד שנים לא-מעטות ימצא בארץ שדה-פעולה נרחב ופורה, אבל כל זה יש לעשות במסגרת תכנון ופיקוח ממלכתי. אסור לשכוח אף לרגע שאנו בונים ארץ זו מתוך חזון היסטורי, חזון משיחי לגאולה שלמה ומלאה, יהודית ואנושית, לאומית וסוציאלית, חזון אחרית-הימים של נביאי ישראל בימי-קדם ושל חוזינו הגדולים בכל דור ודור, שאנו קוראים לו בשם חזון ציוני-סוציאליסטי. גם הרצל חזה מדינת-היהודים כחברה שיתופית; הוא רצה לבנות לא רק חברה חדשה אלא גם חברה מתוקנת.

לא בוצע עדיין כל החזון, והגאולה השלמה טרם באה, אולם אנו מאמינים שיקום החזון במלואו, אם גם לא בבת-אחת ומיד, ופעמי הגאולה כבר נשמעו. החזון בהתגשמות החלקית כבר הוליד תמורה עמוקה במבנה-הישוב הכלכלי והחברתי, וסימנה המובהק ביותר של תמורה זו – שאין כמוהו בשום ישוב יהודי אחר בעולם – היא העובדה רבת-המשמעות, שהעובדים בכפר ובעיר, ביבשה ובים, הם רוב הישוב ועומדים בראש הישוב. וזו אינה עובדה סטטית אלא דינמית. ולא מקרה הוא הדבר שרוב נבחרי המדינה הצעירה הם פועלים.

ובממשלה של ריכוז קונסטרוקטיבי, הבנויה על כל הכוחות היוצרים במדינה, מן ההכרח שיהא בתוכה רוב של פועלים. ולא רק למען שקף את המציאות הקיימת אלא למען הבטיח והגביר את מגמת התפתחותה – עיצוב העם היהודי בארצו כעם עובד בן-חורין ושווה-זכויות, ללא מעמדות וללא שעבוד וקיפוח של אדם על-ידי אדם.

לבסוף: מוטלת עלינו חובת-כבוד למחות הכתם המוסרי והמשפטי שהנחיל לנו החוק התורכי והמנדטורי, בשללו מהאשה שוויון מלא וגמור בזכויותיה האזרחיות. ביום הקמת המדינה הכרזנו שמדינת-ישראל תקיים שוויון-זכויות גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין. נהיה נאמנים להכרזה זו.

ההסתדרות הציונית העניקה עוד לפני חמישים שנה, לפני כל שאר ארצות-התרבות, זכות-בחירה שווה לאשה כלגבר. זכות זו קיימת גם במדינת-ישראל. אולם עוד קיימות הפליות ביחס לזכויות האזרחיות של האשה – בחוקים שהנחילה לנו ממשלת-המנדט. וממשלת-ישראל הקבועה תידרש להבטיח שוויון גמור ומוחלט לפי החוק לאשה – בין היא יהודיה, נוצריה או מוסלמיה, על רקע של שוויון-זכויות כללי, לכל איש ואשה ללא הבדל גזע, דת לאום ומין.

נדמה לי שארבע תביעות אלו הן תביעותיו של הרוב הגדול והמכריע במדינת-ישראל, והן מחייבות כל ממשלה שתקום מעכשיו. אולם ברור: האסיפה המכוננת היא שתקבע ותכריע – ודברה הריבוני יקום.

כ״ח בטבת תש״ט – 29.1.1949

אני לא יודעת את נפשי! כך הרגשתי כשסיימתי לקרוא את הנובלה כמו בהמות, מאת סופרת צרפתייה, שחיה בחווה מבודדת למרגלות הרי הפירנאים, עובדת כרועת צאן, וכותבת.

כי מדובר בספר מופת, גאוני, חד־פעמי, יוצא דופן, בלתי נתפש!

האם יש לי עוד סופרלטיבים לקשור אליו? כן, בשפע, אבל אנסה, בזהירות רבה, להסביר מה בו כל כך מסעיר לי את הנפש ואת הלב, ובה בעת לא להסגיר שום דבר מסודותיו.

קודם כל, מדובר בנובלה ייחודית ביותר.

היא מורכבת כולה ממונולוגים של דמויות שונות, שכל אחת מהן בתורה תורמת עוד זווית ראייה לסיפור המסתורי והמוזר שמתגלה בו, עד – כך אפשר להבין – הפענוח הבלתי נמנע שמגיע לקראת סופו. (אם יותר לי, אזכיר בלי להצטנע כי ב־2003 ניסיתי לעשות מהלך דומה בספרי שירה והירושימה, "כרוניקה של מוות ידוע מראש, סיפור שהמוות הוא ראשיתו והמשכו ברשומון ייחודי, המאיר גם פינות חשוכות בחייהם של אלו שסבבו אותה", ספר שזכה באחת הביקורות לכותרת "מסע ספרותי מהפנט"…)

אחרי אקורד השיא הרגשי של כמו בהמות, אחרי שחשבתי שזהו, זה הסוף, מגיע עוד פרק קטן, עוד מנגינת סיום מרעישה ששוברת את הלב.

הדמות הראשונה שהמונולוג שלה נמסר היא זאת של מורה. הסיפור מתחיל במילים "הוא היה תלמיד שלי. בטח עברו עשרים שנה מאז. בכיתה של כמה שכבות גיל. ביסודי".

המורה נחרצת מאוד. קולה נשמע בבירור, ואלה בעצם תשובותיה, כמו של כל שאר הדוברים שיגיעו בהמשך, לחוקרים מהמשטרה שמתשאלים אותם על אותו תלמיד לשעבר שלה. היא מנסה שוב ושוב להסביר שדעתה על אותו אדם הייתה ברורה כבר אז, ועכשיו כולם יכולים רק להיווכח שצדקה. אף על פי שאימו סירבה לשמוע בקולה של המורה.

התלמיד "לא סיים את היסודי", היא אומרת, ומוסיפה, "זה – איך לומר – זה הסתבך".

חשוב לה להסביר: "לא בגללו, לא, איתו בסופו של דבר היה די קל. אבל עם אמא שלו… היא פשוט לא הסכימה לקבל את מה שהמלצנו. היא לא רצתה. סירבה למסלול המוצע, מה שנהוג במקרים כאלה. היא נסגרה, נאטמה לחלוטין, מאותו רגע הוא לא הגיע יותר לשיעורים".

מה הציעה המורה?

התערבות של הרשויות, כי "לבחור הזה – זה שקוראים לו הדוב – תמיד הייתה מוגבלות שכלית חמורה מאוד. ובגלל המוגבלות הזו הוא היה לחלוטין א־סוציאלי".

אבל האמא שלו סירבה להפקיד אותו "בידי מטפלים מוסמכים בזמן" כפי שיעצה לה המורה.

רק לקראת סופה של הנובלה נבין את עמדתה של האימא. מה היא חשבה על הצעותיה של המורה, ומדוע.

ובכן, יש לנו כאן גבר (בוגר, לפני עשרים שנה היה תלמיד בבית הספר היסודי!), ש – כך נודע לנו כבר מהפרק הראשון, מדבריה של המורה – גידל איזו ילדה קטנה שהסתיר במערה. מי הילדה הזאת? האם הוא אביה? אז מי בעצם האמא שלה, והיכן היא? אולי היא בתה של האם, כלומר בעצם – אחותו?

מה פתאום החזיק אותה במשך כמה שנים במערה, בלי שמישהו ידע על קיומה? האם גנב אותה? אבל מתי ואיך? הרי הוא גר עם אמו על ראש ההר, מבודד, לא יוצא ולא בא בין הבריות…

מה פשר הסיפור המוזר הזה?

בין הפרקים, בין העדויות של האנשים השונים שראו את "הדוב" ואת אמו, מארייט, יש פרקונים קצרים. הנה הראשון שבהם:

רק לקראת הסוף אפשר להבין את הקשר העז, החשוב, שיש בין הקטעים הללו על הפיות לבין שאר הסיפור, והקשר הופך את הקרביים.

כי מה שנראה כמו אגדה ילדותית, חסרת פשר ולא ברורה מתגלה כמפתח שאתו אפשר להבין את הסיפור כולו.

מדהימה החוכמה והכישרון הסיפורי של ויולן ברו, מפעימה יכולתה ליצור עלילה שלמה, עוצרת נשימה, שפתרונה מזעזע, וכל זאת – באמצעים פשוטים כל כך, לכאורה. אנחנו מכירים את כל אחת מהדמויות המעידות על האיש המכונה "הדוב", לומדים עליו מנקודות המבט השונות של אנשים שכל אחד מהם מכיר פן אחר שלו, ולאט לאט מבינים מי הוא, מי הם, מה קרה בעצם.

והתשובה, שפתאום נעשית כמעט מובנת מאליה, מפלחת את הלב. ועושה את זה בפשטות מינימליסטית. יש בסיפור הזה גם אמירה חברתית נוקבת וחשובה.

זוהי יצירה גאונית. לא פחות!

הוצאת תשע נשמות, 2026
מצרפתית: אריקה מחיה
131 עמ' (כולל אחרית דבר של המתרגמת, שמבארת סוגיות שונות בתרגום).

Bérot, Violaine
Comme des bêtes

ספרה החדש של איילת צברי נושא אותנו אתו אל שני מחוזות בהיסטוריה של מדינת ישראל: העלייה מתימן של שנות החמישים, והימים שקדמו לרצח רבין.

הוא עושה זאת, כדרכה של ספרות חשובה, לא בתיאורי עובדות, אלא באמצעות הדמויות שהכותבת, איילת צברי, בראה והפיחה בהן רוח חיים, עד שאנחנו מרגישים שקיומן ממשי, רב רבדים, משמעותי, ושהם נעשים חשובים לנו, כמו בני משפחה קרובים שאנחנו מלווים אותם, את קורותיהם, מחשבותיהם, רצונותיהם, באכפתיות, בהזדהות עמוקה וברצון לראות אותם מוצאים את דרכם ואת המשמעות האמיתית של חייהם.

אותן דמויות שצברי הביאה לעולם יוצרות מציאות מפורטת ובעיקר מרתקת, כי הם צופנים סודות שאני כקוראת לא ציפיתי לפענח, אבל הרומן הזה, רב ההפתעות, סיפק תשובות רבות ולגמרי לא צפויות, ולא הפסיק לטלטל את ליבי ברגעים של השתוממות, תדהמה, עצב גדול ושמחה עמוקה.

הדמויות העיקריות בספר הן זהרה, שמספרת את חלקה בגוף ראשון, אמה סעידה, אחיינה יוני, אמו – אחותה הגדולה ממנה בכמה שנים – ועוד כמה דמויות משנה מעניינות, למשל, חברת משפחה קרובה, ברוריה, ידידתה הקרובה והאינטימית של אמה, שסיפור חייה המדהים והקשר שלה למשפחה מתגלה לנו לקראת השליש האחרון של הרומן, והוא שופך אור חדש על כל מה שהיה ידוע לנו (ולדמויות האחרות!) עד אז. זה לא הסוד היחיד שייחשף, וכמעט כמו בעלילת ספר מתח, כל פרט חדש שנודע לנו מעוגן היטב במציאות המוכרת לנו, עד שהוא נהיה מובן מאליו: אהה, אז זה טיב היחסים בין השניים הללו! וזאת המשמעות של הקשר האחר! ו – לכן פרץ השמחה המתמשך שהתעורר פתאום? וזה פשר ההתפתחות ההיא, שהייתה, ולא עמדנו על טיבה!

העלילה מתפתחת לאט לאט, ובליבה מצויה הפרשה הבלתי נתפשת המכונה "העלמת ילדי תימן". אמה של זהרה איבדה כך את בנה הבכור, פעוט בריא בשם רפאל שאולצה למסור לבית התינוקות במעברה, ויום אחד נעלם משם: הודיעו לה שחלה, נשלח לבית חולים, ושם נפטר, אך סירבו להראות לה את גופתו, ואפילו "ניחמו" אותה: את עוד צעירה, תלדי עוד ילדים.

איילת צברי מיטיבה לתאר את ההשפעה העמוקה, ארוכת הטווח, שהייתה לאובדן כזה על הורים שילדם הועלם, את הכאב שעובר מההורים לבנותיהם, ואחרי כן גם לבני דור השלישי.

וגם את ההתנכרות וההכחשה הבלתי נתפסות של הסביבה: מורה שזועמת על ילד שכותב חיבור על מה שקרה במשפחתו. מרצה שמתרעמת על "חוסר האיזון" שבעדוּת. תגובות חסרות רגישות והבנה באקדמיה, בארץ ובעולם.

אולי כדי לשכנע גם אותנו, הקוראים, מציינת צברי באחרית הדבר של הרומן ומסבירה כי "דבריהן המטרידים של האחיות הראשיות במחנות העולים המוזכרים בעמוד 55 הם ציטוטים אמיתיים שנלקחו מראיונות שניתנו לשושנה מדמוני גרבר ומעדויותי שניתנו בוועדה. אפשר למצוא אותם במאמרה, 'מה אם שמו של הילד לא היה יחיא?'" שפורסם ב־11 ביולי 2011 באתר העוקץ".

ומה הם אותם דברים המצוטטים ברומן מפיה של אחות ראשית שהעידה בוועדה שניסתה לכאורה לברר מה קרה לכל הילדים שנעלמו כך? "אולי עשינו להם טובה"(!) עדה אחרת "התייחסה לילדים כאל חבילות. 'ההורים התימנים לא התעניינו בילדים שלהם,' אמרה. 'אני הייתי שמחה לדעת שהילדים שלי קיבלו חינוך טוב יותר'".

כמו במשפחות אחרות שילדיהן נגזלו מהם, גם אל בית הוריה של זהרה הגיע במועדו צו גיוס לרפאל, שמת, לכאורה. הצווים הללו הכאיבו כמובן מאוד למי שקיבלו אותם, ורק חיזקו את חשדותיהם (הבלתי נמנעים).

מעניין במיוחד לקרוא את הרומן בסמיכות זמנים לספרה של נעמי קהתי ברונר, מתימן אל ציון – זיכרון אישי קולקטיבי, שמתמקד בסיפורה האישי של הכותבת, ושל בני משפחתה. קהתי ברונר מתמקדת בו בעיקר בדמות של אמה, אישה שלא ידעה קרוא וכתוב את כלכלה את מעשיה בתבונה ואיפשרה לבתה לרכוש השכלה ולהפוך לאשת אקדמיה. ממש כמו הדמות הבדויה של זהרה, שאמה שלחה אותה בנעוריה לפנימייה למחוננים, הרחק מהבית. זהרה מספרת על הכעס והעלבון שחשה אז. בדיעבד מבינה שההשכלה שרכשה סללה בפניה את הדרך לחיים אחרים, מחוץ לסביבת הוריה, אבל ברומן שלפנינו היא בעצם חוזרת אל המקורות שלה, אל המקום שלא ממש הכירה. היא מגלה יופי ותבונה שלא ידעה עליהם, בעיקר תופעה שהיא נחשפת לה לראשונה: שירת הנשים התימניות, שמצאו לעצמן דרך ביטוי משלהן בשירים ששרו, שאת מילותיהם חיברו בעצמן. הפרקים נפתחים בשירים הללו. הנה למשל:

השירים הללו יעניקו לזהרה את המשך דרכה בחיים!

מוטיב נוסף, אב משמעות, רצח רבין, מצוי גם הוא במוקד הרומן, והוא מתואר מנקודת מבט מפתיעה: זאת של הנער יוני, אחיינה של זהרה, שנסחף (כמו יגאל עמיר, גם הוא ממוצא תימני!) להפגנות נגד רבין ונגד הסכמי אוסלו.

ההבדל הוא שיוני מזדעזע מהרצח, ומתנער לא רק ממנו אלא גם מהפעילות שאחריה נהה בימים שקדמו לו. מעניין לראות ולהבין "מבפנים" מה הרגישו אותם מפגינים, מה הניע אותם, ואיך ההפגנות האלימות הללו נראו מנקודת המבט שלהם.

הרומן מקומי מאוד. חגי ישראל מתקיימים בו; יש בו תיאורי נוף, מזג אוויר ואווירה שמופיעים כמו צילום קולנועי שנע מאתר לאתר, פיזי ונפשי, והכול מתגבש לתמונה רבת פנים, מפורטת, מלהיבה ומרגשת.

עם עובד, 2026
429 עמ'

איך לפתוח את תגובתי לספר המופלא הזה, עליך להתיצב בפקודה שתרגומו לעברית ראה אור לאחרונה?

באזכור ההתייפחות שלי, שליוותה את קריאת העמודים האחרונים?

בהתרגשות שחשתי כשקרוב לסוף קריאתו ראיתי את הכתבה עליו בגלריה של הארץ, ושמחתי כל כך?

נזהרתי, כמובן, שלא לקרוא את הכתבה במלואה, מחשש לספוילרים, אבל לא יכולתי שלא לראות פרט שחשדתי בו מלכתחילה: מדובר אמנם בפיקשן, אבל הוא מבוסס על אמת לאמיתה: על סיפור חייו של סבה של הסופרת.

ובכל זאת נדהמתי כשהבנתי ששמו במציאות, כמו בספר, היה יֶפים שולמן!

והתרגשתי במיוחד לראות את תצלומו של הגיבור בצעירותו – כמה נאה היה! ואיך, בעצם, הבינו רבים ממי שנתקלו בו במהלך המלחמה שהוא יהודי?

טוב, כבר מזמן הבנתי שלנו, ילידי מדינת ישראל, אין יכולת כזאת. היא מאפיינת – אנטישמים? או יהודים שנולדו "שם"?

אז כן, רבים מאוד קלטו את זהותו האמיתית של יֶפים שולמן, אף על פי שלא היה בינו לבין יהדותו שום קשר, חוץ מכמה זיכרונות ילדות עמומים, והאימה שהיותו נימול הטילה עליו. ובצדק. כי בשנים ההן באירופה אחת היה דינו של מי שחטא בחטא הנורא ונולד יהודי: מוות. בשלב מאוחר בחייו מתגלה ליפים השם שעמו נולד: חיים. והוא אומר לעצמו: "השם הזה – אותו שם מוזר וזר – אינו הסיבה לכך ששרד. אילו מישהו ידע ששמו חיים, הוא כבר מזמן היה הופך לערימת אפר שמכסה שדה כלשהו בגרמניה".

כי כן, סבא שולמן, שהיה מגויס לצבא האדום והגיע "עד ברלין" כפי שהיה ידוע היטב לכל מכריו ולבני משפחתו, בכל זאת ניצל. איך זה קרה?

התשובה חושפת תופעה שידעתי עליה במעורפל, אבל מעולם לא העליתי בדעתי שהייתה עד כדי כך משמעותית והרת גורל, שיכלה לשנות את החיים, גם את אלה של מי ששרדו במלחמה האיומה ההיא: יפים שולמן נפל בשבי הגרמני, ובשלב מסוים, אחרי שהצליח לברוח ממחנה השבויים, הצליח להציג את עצמו כאוֹסְטאַרְבַּייטֶר: אחד מעובדי הכפייה שהובאו לגרמניה משטחי ברית המועצות הכבושים, בעיקר מאוקראינה, בלארוס ורוסיה.

כך למעשה ניצל: הוא לא נלחם נגד הגרמנים. רק לקראת הסוף הצליח לחבור שוב לצבא האדום, וממש בימים האחרונים של המלחמה "הגיע עד ברלין".

ידעתי תמיד שהרוסים התייחסו בבוז, אפילו ברצחנות, לחיילים שלהם שנפלו בשבי. בסרט "מכת שמש" של ניקיטה מיכלקוב מראה הבמאי מה חשבו בברית המועצות על שבויים. באחת מסצינות השיא בסרט, שבויים כאלה (שהשתחררו) מגלים שלאחד מהם יש מצלמה. הוא מעמיד אותם, עשרות גברים, על גרם מדרגות ארוך, וכשהם ניצבים מולו דוממים, במעין פוזה היסטורית, מגיעה הפוליטרוקית במכונית שנעצרת בחריקת בלמים וחוצצת בין הצלם למצולמים. היא נוזפת בחיילים ומטיפה להם מוסר: איך הם מעזים בכלל להצטלם, חיילים כושלים שכמותם?

גם בספר שישה חודשים ב-1945 של מייקל דובס קראתי על השוני העצום ביחס של הסובייטים והאמריקנים לשבויי מלחמה בני ארצם. אצל סטלין, מי שנפל בשבי נחשב מוג לב שיש להוציאו להורג או לפחות לשלוח אותו לגלות בסיביר, עם שובו הביתה. אפילו כשבנו היחיד (הייתה לו גם בת), נפל בשבי, סירב סטלין לפדות אותו, והיה גאה כשנודע על התאבדותו של הבן. שבויים רוסיים לא רצו לשוב לארצם. שבויים אמריקנים עשו הכול כדי לחזור הביתה. (ובכלל – את הצבא האדום אפיינו "הלהט, האכזריות, וההתעלמות המוחלטת מהמחיר בחיי אדם", לעומת האמריקנים שעיכבו למשל את הנחיתה בנורמדי בשל החשש משיעור האבדות הגבוה הצפוי).

אבל לא ידעתי שגם אותם אומללים רוסים או אוקראינים, שהיו בעצם עבדים של האדונים הגרמנים שקנו אותם בכסף(!) נחשבו בזויים כל כך, עד שרבים מהם, יפים שולמן ביניהם, שמרו על הסוד המביש לאורך כל חייהם!

מזעזע להבין עד כמה המשיכה המלחמה לשבש את חייהם. כמה נורא היה הסוד שעיוות אותם. שהשליך על היחסים בין בני המשפחה. שהעיב כל כך: הפחד הנורא שיתגלה, הצורך המתמיד להסתיר, הידיעה שאם חס וחלילה יתגלה, בני המשפחה לא רק יבוזו לו, אלא גם ישלמו מחיר על ההסתרה: יאבדו מקומות עבודה, הזדמנות להתקדם באקדמיה, לא יוכלו להתפרנס על פי כישוריהם.

ההכרח הכפוי הזה להסתיר, שעליו מעידה הסופרת גם בריאיון במוסף גלריה, נפסק אחרי עשרות שנים של חיים בהסתרה ובהכחשה. רק כשברית המועצות קרסה התאפשר להם לספר את האמת. עד אז הסוד פשוט הרס משפחות.

בני זוג לא ידעו את האמת זה על זה. ליפים ולנינה, גיבורי הסיפור, יש לא מעט אי הבנות. דוגמה קטנה: כשהוא לא מגיע בזמן למסיבת יום ההולדת שלה, היא לא מעלה בדעתה שנאלץ להגיע למשרדי הקג"ב, כדי לתת גרסה לפער הזמנים שקיים בקורות החיים שלו במהלך המלחמה בין השירות, הנפילה בשבי והגעתו לברלין.

הוא מוכן אפילו להודות באמת הנוראית, ולהתחנן רק לדבר אחד: שהחוקר שלו לא יסגיר אותה בפני בני משפחתו!

הוא חושש שאמו, שרק היא שרדה ממשפחת המקור שלו, תגלה ותתבייש בו: "אני לא יכול להביא את עצמי לספר לה, שישבתי בצד בגרמניה כל המלחמה."

בערוב ימיו, פעם אחת בלבד, כשהוא מרגיש שהוא כבר עולה על גדותיו, שכן אין אף עדות "לכך שהוא חי את החיים שחי", הוא מספר לנכדתו הקטנה, שלא מבינה את גודל הגילוי. פתאום מתחוור ליפים "שבעיניה, התגלית שסבא שלה היה אסיר ולא גיבור מלחמה תהיה… הוא לא ידע בדיוק מה, אבל משהו הרבה פחות חזק מהבושה שילדיו היו מרגישים". הנכדה שומעת אותו, אבל לא שואלת כלום, ואפילו שוכחת שסיפר לה (אבל כשהאמת מתגלה, אחרי מותו, היא היחידה בין בני המשפחה שאינה מופתעת, ואין לה מושג מדוע…). כשבנו ובתו היו ילדים, הם השתתפו באדיקות בפולחן ההאדרה של גיבורי המלחמה, ה"וטרנים", ומעולם לא הבינו מדוע אביהם מסרב לדבר על גבורתו. היכן המדליות שלו? נגנבו ברכבת, בדרך חזרה הביתה, כך סיפר. רק לקראת סוף הספר נגלה מניין נולד הסיפור הזה.

הפער בין הגרלוריפיקציה לאמת שובר את הלב. כי יפים רואה בדיוק מה משמעות המלחמה, כמה היא מכוערת, ברוטלית ואכזרית. הוא נוכח בכך אפילו בימי הקרב המעטים שבהם השתתף, בתחילת המלחמה וביומה האחרון, כשמצא את עצמו הורג את מי שאמורים להיות אויביו, אבל הוא רואה בהם את מה שהם: בני אדם כמוהו, מפוחדים, כאובים, חסרי אונים, פגיעים. באחת הסצנות המזעזעות ביותר הוא מציל ילד גרמני (כבר בגיל הזה שולחים אותם להילחם? הוא נחרד), ואז קורה משהו שקשה לשאת אותו: לו, אבל גם לנו, הקוראים.

מדהים עד כמה הצליחה הסופרת לרדת לעומקי נשמתו של יפים. לראות אותו ולהבין מה עבר עליו ומה חש.

התרגשתי עוד לפני שהתחלתי לקרוא את הספר, כי ראיתי שסשה וסיליוק הקדישה אותו "לסבא וסבתא". לקראת סופו של הרומן אנחנו מתוודעים לקשר בין הנכדה לסבתא ולסבא. כמה אהבה הדדית יש בתיאורים הללו! כמה שהם נוגעים ללב, במיוחד מאחר שרק אנחנו יודעים את הכול על כולם.

ובעצם, גם הם יודעים לא מעט. יפים למשל מבין את ההתאהבות הנושנה שהייתה לנינה במי שהיה המרצה שלה באוניברסיטה. נינה יודעת שיפים נוהג לחמוק אל חבר שלו "מהמלחמה" שגר בעיירה סמוכה, אבל אין לה מושג מי האיש ומה מחבר בינו לבין יפים האהוב שלה.

כי כן, השניים הללו אוהבים זה את זה באמת. מאוד.

סופו של הרומן מתרחש בתחילת המלחמה באוקראינה, ושוב אנחנו קוראים על מהלכים שפוגעים במרקם העדין של משפחות. בנם של יפים ונינה, שהוא יליד אוקראינה ובן לאב יהודי, עובר בצעירותו לרוסיה, ובשלב מסוים נעשה נוצרי אדוק, למורת רוחם של הוריו. כשהתחיל העימות הרוסי האוקראיני, "נינה לא הבינה איך בנה לא רואה שמשתמשים במלחמה הפטריוטית הגדולה [כלומר – במלחמת העולם השנייה] כדי להצדיק את האג'נדה של רוסיה". כי "עכשיו, בני עמה היו האויב"…

ב"הערת הסופרת" שמגיעה בתום הסיפור היא מאירה את עינינו: "התחלתי לכתוב את הספר הזה בשנת 2017, שלוש שנים אחרי שהסכסוך בין רוסיה ואוקראינה הרס את עיר הולדת הסבים שלי, דונצק, אבל הרבה לפני שנשיא רוסיה פתח במתקפה כוללת כנגד אוקראינה בפברואר 2022. העובדה שמלחמה מתרחשת באותו המקום ולאותם האנשים שעוד נושאים את צלקות המלחמה הקודמת, מדרבנת אותנו להביט על העבר ולחפש סימנים שהתפספסו או לקחים שלא נלמדו. במקרה שלי, הסימן שהתפספס היה סיפור חייו של סבי – איש טוב לב, שמח ונדיב, שהכין את הלביבות הכי טובות בעולם, ואף פעם לא דיבר על שנותיו כחייל במלחמת העולם השנייה".

כאן כבר מיררתי בבכי, ממש.

כי חשבתי על נינה שמודה לגורל שחסך מאהובה את המלחמה הנוספת הזאת, שוב, בתוך אוקראינה.

וחשבתי על בני דורי שחשים הקלה, כי הוריהם לא היו כאן בשנים האחרונות, לא היו עדים לניסיונות להרוס את הדמוקרטיה הישראלית, וכמובן גם לא לשבעה באוקטובר ולשלוש השנים שחלפו מאז, עם כל המוראות שעברו (ועוברות) כאן על כולנו.

וחשבתי גם על ההתעמרות שספגו ניצולי השואה, שנשאלו מדוע הלכו "כצאן לטבח": גם אותם לא הבינו כאן, כמו שלא הבינו את יפים שולמן, והאשימו אותו, לא ברמזים, אלא במפורש, על כך ששרד, מתוך חשד שעשה יד אחת עם הגרמנים. שבגד. (גם על ניצולי שואה היו רינונים מרושעים כאלה: איך קרה שניצלת? מה עשית לשם כך…?)

נדהמתי כשקראתי את הספר מיכולתה של וסיליוק לשחזר אירועים ומקומות בתקופות קודמות בהרבה לזמנה. התיאורים שלה כל כך מדויקים, כל כך משכנעים וכל כך מפורטים.

על ברלין שנחרבה כבר קראתי בעבר, למשל, בספר ברלין, סוף של היינץ ריין, אבל שוב ושוב אני משתוממת לנוכח היכולת לתאר כך, לראות כך בעיני הרוח את מה שקרה שם ואז.

וסיליוק עושה את זה בווירטואוזיות, לא פחות.

וכמובן, שאלת השאלות שמרחפת כל הזמן היא – מדוע? מדוע בעצם?

כשיפים מגיע לראשונה לגרמניה כחייל בצבא האדום הוא מתקשה להבין – מדוע החליטו הגרמנים לפלוש לארצו? מה היה חסר להם? הרי הכול אצלם כל כך יפה, מסודר, אסתטי, נקי, רחב ידיים, נעים – מה הם רצו מאתנו? בשביל מה כל הסבל וההרס הללו?

נזכרתי בדבריו של סופיאן אבו זיידה, שכונה "עיני פחם" בספרם של שלומי אלדר ורות יובל חטופים – 843 ימים של הפקרה כשהתראיין בטלוויזיה הישראלית בעקבות החשיפה שהוא היה המקור שהזהיר את נתניהו מפני רעידת האדמה הצפויה, לפי בקשתו של סינוואר. אבו זיידה סיפר שבשבעה באוקטובר 2023, בשהותו בעזה, ריחם על ההמונים הפלסטינים שהריעו משמחה למראה החטופים הישראלים. הוא, כך העיד, כבר חזה את הסבל, ההרס והייאוש הצפויים לכל ההמונים הללו.

הלוואי שמישהו היה מצליח לשכנע את כל מי שפותחים במלחמה לעצור רגע לפני כן. למנוע את מה שיקרה בוודאות בהמשך.

ואם נשוב אל הספר, יופיו עוצר הנשימה נובע בין היתר מכך שהוא נע בין הזמנים: הוא מתחיל ב־2007, עובר ל–1941, וכך נע מתקופה לתקופה ובכל פעם נסגרים פערים בעלילה, ואנחנו לאט לאט מבינים את הדמויות, את אי ההבנות שיש ביניהן, ואת מצוקותיהן. כך למשל באפיזודה הקצרה של ריחוק בין בני הזוג (בהמשך נראה אותם מתקרבים, מלאי חום וחיבה זה אל זה!), כשנינה חשה מצוקה עמוקה כי בעלה מנהל, כך היא חושבת, רומן לוהט עם אחת השכנות, אבל משתדלת לנהוג באיפוק, הוא מצידו לא מבין מדוע היא כל כך אדישה, ובעצם הוא מחפש אצל האישה האחרת נחמה והבנה.

כל מיני פרטים קטנים שבני משפחה עדים להם – הסיפור שיפים מספר לנכדתו על "מר וולף", או ספל הנחושת הקטן שהביא אתו כשחזר מהמלחמה – מקבלים נפח רגשי עצום, כי אנחנו יודעים את מלוא משמעותם: בפרקים של העבר אנחנו חווים ביחד עם יפים את כל מה שעבר עליו, ומה הרקע העמוק לפרטים הקטנים הללו, שלבני המשפחה אין מושג מה עומד מאחוריהם.

אני מבקשת לשבח גם את התרגום המצוין של תם פררו, ואת ההוצאה לאור שהזדרזה להוציא אותו בעברית, שנתיים בלבד אחרי שראה אור לראשונה באנגלית.

כנרת, זמורה דביר, 2026
תרגום: תם פררו
352 עמ'

YOUR PRESENCE IS MANDATORY Sasha Vasilyuk

שני ספריה הקודמים של איריס קאופמן, הרומן טעם של מלח והממואר להיות או לא האהיבו עלי את כתיבתה. בשניהם הייתה בי תחושה שקאופמן מספרת אמת, גם כאשר מדובר בפיקשן וגם כאשר תיעדה זוויות מסוימות בחייה.

גם את ספרה השלישי, הצד של המים, קראתי בעניין שהלך וגבר עד סופו.

הרומן מחולק לשני קולות ראשיים. באחד מהם, זה שפותח את הספר, יש אישה שכותבת מכתבים מתוארכים, הם מתחילים במארס 2001 והאחרון שבהם נכתב חמישה חודשים אחרי כן. כל המכתבים מופנים אל אדם אחד: איזו אישה שתפקידה בחיי הכותבת מתברר ממש במשפטים הראשונים: "אני חושבת שמה שהעיר אותי היה הטריקה של הדלת. כמעט אחת עשרה וחצי בלילה. זה רק עניין של השבועות האחרונים שהוא חוזר כל כך מאוחר. איפה הוא הסתובב עד עכשיו? הרי לפי הטריקה לא שכבתם. כשאתם לא שוכבים הוא חוזר עצבני וטורק את הדלת. הוא בטח לא קולט את זה שאני כבר יודעת להבחין. אם הוא נכנס כמו גנב בלילה, סוגר אחריו את דלת הכניסה בשקט וצועד על קצות האצבעות ישר למקלחת – זה סימן שכן שכבתם", וכן הלאה.

די מהר מתבררת התמונה: הנמענת היא האישה שעמה בוחר בן זוג של הדוברת לבגוד בה.

במכתבים אל האישה האחרת היא כותבת איך נודע לה על קיומה, מה דעתה על האישה, ומה דעתה על מה שגרם לו לבגוד.

לאט לאט נפרש סיפור חייהם של השניים, ענת ושגיא. והשאלה הבסיסית שנשאלת בסיפור, במידה רבה כמו בספרה הראשון של קאופמן, טעם המלח, היא – האם בית הגידול שלנו קובע את גורלנו? האם מי שאביו בגד באמו מועד לבגוד גם הוא? האם מי שגדלה בבית שבו האימא לא תפקדה בחלק גדול מהזמן, כי הייתה שקועה בדיכאון קשה, תצליח לחיות חיים שונים?

האם אפילו עקרות חלקית היא צו גורל שתעבור אל הדור הבא, ותהפוך לעקרות מלאה?

איך בעצם נראה דיכאון חריף וקשה? מה הוא מעולל למי שאוהבים את האדם המדוכא?

האם קיומו של אדם חיוני אחד בחייה של ילדה שאמה מדוכאת יוכל לגאול אותה מהעתיד שהותווה לה לכאורה?

בין פרקי המכתבים המופנים אל המאהבת יש פרקים שנכתבו בגוף שלישי. הם מוסיפים נדבכים לאלה שאנחנו לומדים מהמכתבים, הם מעניקים לנו את הרקע המקיף את הדמויות, את מה שמספר כל יודע יכול לגלות לנו, את מה שדמות אחת, זאת שכותבת את המכתבים, לא יכולה לדעת על עצמה ועל זולתה.

כך הולך הספר ומתפתח, ואתו – הסקרנות הגוברת. מה יקרה הלאה? זהו כמובן השלד שתומך בכל סיפור ראוי לשמו, כפי שניסח זאת א"מ פורסטר בספרו Aspects of a Novel, מסה על אמנות הרומן. בפרק השני, "הסיפור”, מופיעה הגדרה של אבן היסוד בעלילה: השאלה "מה יקרה הלאה". הסקרנות היא זאת שמחזיקה אותנו קשובים.

ובספר שלפנינו אנחנו ממש רוצים לדעת איך זה ייגמר. ענת תסתפק בזה שהיא מוציאה קיטור, כותבת לעצמה, ותישאר ממורמרת, צודקת וכועסת, או שהיא תעשה משהו עם הידיעה, האכזבה, מפח הנפש? היא תדבר עם שגיא? תגלה לו שהיא יודעת? איך הוא יגיב? איך תגיב המאהבת? מה יקרה להם?

הסוף לא צפוי, ומפתיע (ולא מאכזב!)

באחרית הדבר לספר, בחלק שכותרתו "תודות", כתבה קאופמן שהספר "החל להיכתב בקיץ 2023 ופסק מלהיכתב באוקטובר. שבתי אליו מאות ימים מאוחר יותר, כשיכולתי לכתוב שוב. גם אם מעשה הכתיבה היה נגוע מאז באובדן שלא ידעתי שיכול להיות".

הדברים הללו הבהילו אותי. כולנו השתנינו בשבעה באוקטובר 2023, אבל אין ספק שאחרת לגמרי ממי שהטבח פגע בו ישירות. אני מרגישה שהכרתי אותה מקרוב, במיוחד אחרי הממואר שלה שקראתי, ולא יכולתי שלא להתכווץ בדאגה כשקראתי אותם.

אני מקווה ששלום לך, איריס!

הוצאת שתיים, 2026
עורכת: מירי רוזובסקי
157 עמ'

תרגום: רונן סוניס

תרגום: שיר פלד

תרגום: יונתן גפן

גרסה של חוה אלברשטיין, תרגום, ביצוע והלחנה

לא קל לקרוא את הספר שכתבו שלומי אלדר ורות יובל על הימים הארוכים – שנתיים, שלושה חודשים ושלושה שבועות – שבהם הופקרו החטופים הישראלים, רובם המכריע מאז טבח שמחת תורה, בשבעה באוקטובר 2023. אמנם חייתי כאן בשנים הללו ועקבתי, כמו כולם, אחרי אותם מהלכים שנודעו ברבים, אלה שנגעו בחטיפה, בשחרורם האיטי מאוד של החטופים, ובידיעות על הנרצחים, אבל הספר מפרט גם את כל מה שלא יכולתי לדעת: את מה שקרה מאחורי הקלעים.

שלומי אלדר ורות יובל עשו בספרם משהו שנראה כמעט בלתי אפשרי: הם ליקטו ראיות ממקורות רבים ושונים, ויצרו כרונולוגיה מדויקת, מפורטת מאוד, של כל מה שקרה, עד לשחרורם של החטופים האחרונים, באוקטובר 2025 (למעשה – בינואר 2026, כשגם החלל האחרון הוחזר לקבורה בישראל).

קודם כול, מופיע בספר הגילוי המרעיש של אלדר ויובל, זה שהתפרסם בתקשורת בד בבד עם צאת ספרם לאור, ולפיו יש ראיות חותכות לכך שנתניהו הוזהר מראש, די בסמוך לשבעה באוקטובר: נשיא האמירויות, מוחמד בן זאיד, הזהיר אותו כשבוע וחצי לפני המתקפה מפני מהלך משמעותי של סינוואר. נתניהו לא העביר את המידע לראשי מערכת הביטחון.

עוד ידיעה מזעזעת שמופיעה בספר: חמאס הציע באמצעות קטאר לשחרר אזרחים, זמן קצר אחרי הטבח, אבל ממשלת ישראל סירבה.

מעבר לכך, הספר משחזר את תהליך קבלת ההחלטות לאורך כל תקופת השבי: המחלוקות בין הדרג המדיני לביטחוני, ההתנהלות בתוך צוותי המשא ומתן ובמטה המשפחות, פעולת המתווכים והקשר בין המשא ומתן לתנאי השבי. כאמור, הוא מבוסס על מקורות רבים: מאות עדויות, מסמכים והתכתבויות פנימיות.

מה שמתגלה לאורכו של הספר מעורר פלצות. שוב ושוב רואים שהייתה החלטה נחרצת, ברורה, לא לשחרר את החטופים, אלא אדרבא – לעשות הכול כדי למשוך זמן, בשיטות ובאמצעים שונים. לסרב. להאריך את המשא ומתן בשלל שיטות, אמצעים ותירוצים. להמציא שוב ושוב דרישות שיביאו בפועל לטרפוד של הסכמים שכמעט הושלמו. לעשות הכול כדי שהמלחמה תימשך, והחטופים יישארו שם.

מתעוררת ממש התחושה שהייתה אפילו תקווה שככל שהזמן יעבור כל החטופים ימותו שם, והבעיה של הצורך לשחרר אותם תיפתר.

אבל, מראים אלדר ויובל, ההפקרה התחילה עוד הרבה לפני שבעה באוקטובר. נתניהו כיוון ל"ניהול הסכסוך" ול"הכלה", ולשם כך השקיע כסף רב בפרויקט הנדסי וטכנולוגי עצום "שנבנה בעלות של כ־3.5 מיליארד שקלים" ונועד למנוע חדירה קרקעית המונית, בעיקר בתת־קרקע. לכך נוסף "מנגנון 'הכסף הקטארי' – במקום פתרון שורש, מדיני וצבאי לעזה, יזמה ישראל בסוף 2018 הסדר, שבמסגרתו העבירה קטאר מדי חודש עשרות מיליוני דולרים במזומן ישירות לרצועת עזה באישור, בתיאום ובליווי ביטחוני ישראלי מלא."

דא עקא שהכסף לא שימש למניעת פיצוץ הומניטרי בעזה. "ראש הממשלה לא התרגש גם כשמערכת הביטחון הזהירה שרוב הכספים האלה מופנים להתחמשות חמאס ולבניית מנהרות."

בד בבד הכריזה ממשלת נתניהו על "הרפורמה המשפטית" שנועדה לרסק את הדמוקרטיה הישראלית, לפגוע בהפרדת הרשויות – המחוקקת, השופטת והמבצעת. נתניהו התעלם מהתגובה הציבורית רבת העוצמה ש"חילקה את המדינה לשני מחנות שהתעמתו על דמותה", וגם מאזהרות ראשי מערכת הביטחון ש"ניסו לשקף לדרג המדיני את הפגיעה החמורה בלכידות היחידתית, לדווח על היחלשות יכולת ההרתעה בכל הגזרות ועל ההידרדרות במצבה האזורי של ישראל".

האזהרות מפני "רעידת אדמה" שמתכנן חמאס הגיעו לא רק ממוחמד בן זאיד, אלא גם ממי שמכונה בספר "עיני פחם". לאחרונה חשף סופיאן אבו זיידה, לשעבר בכיר פת״ח, שכיהן כשר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית, עסק בקשרים ובתיאום עם ישראל, והוא דובר עברית רהוטה, שמדובר בו. את האזהרות הללו העביר לשב"כ, אבל במערכת הביטחון "התפתח מה שנקרא בשפה האירגונית 'סינדרום החמנייה', תופעה בוטנית שבה עוקבים פרחי החמנייה הגדלים אחרי תנועת השמש במהלך היום. רבים במערכות הביטחון הבכירות התאימו את כיוון ההערכות המקצועיות שלהם למה שנתניהו שידר להם שהם רוצה."

ההפקרה נמשכה גם בכך שלא שעו לאזהרות של התצפיתניות, שהבחינו בפעילות חריגה בימים הראשונים של אוקטובר.

בכך שברשימת מטרות המלחמה שניסח נתניהו כלל לא הופיע עניין שחרור החטופים.

בכך שראש הממשלה סירב בעקביות לפגוש את בני משפחות החטופים, בניגוד לביידן שכבר ב־13 באוקטובר 2023 קיים שיחת זום ממושכת, סבלנית ורגישה, עם בני המשפחות בעלי האזרחות האמריקנית. כשאנשי הצוות שלו ניסו לקצר אותה, כי חרגה ממסגרת הזמן שהוקצב לה, נזף בהם הנשיא, "אני אקבע מתי מסיימים. אני רוצה לשמוע את כולם. אני אשמע כל מי שיושב פה על הקו. אני אקבע מתי מסיימים", אמר, וגם, כשבני משפחה שהתפרקו מכאב התנצלו על כך בפני הנשיא, הוא הרגיע אותם: "אני פה כדי להקשיב", אמר.

בכך שבגלל "משחק פוליטי ציני" עיכב נתניהו את ההסכמות שיכלו להגיע אליהן: "נתניהו רצה כל הזמן לדבר עם ביידן ולבדוק גבולות, והימים עוברים והנשים והילדים נמקים." גם כשהיו אינדיקציות ברורות ש"חמאס מעוניין ללכת לעסקה מהירה של שחרור ילדים, נשים וזקנים", כבר ב־16 בנובמבר 2023. סיפר על כך אייזנקוט, "ששימש באותם ימים כמשקיף בקבינט המלחמה", ש"איבדנו את הסבלנות ואמרנו לראש הממשלה: 'יש בשבי ילדים בני שלוש, חמש, תשע שעבורם כל יום זה גיהנום. או שאתה רוצה עסקה, ומקדם אותה, או שאנחנו קמים והולכים."

וכך זה נמשך, עוד ועוד, בכל השלבים – נתניהו מושך זמן, חטופים מעונים ומתים.

בשבעה באוקטובר, במקומות שבהם הופעל "נוהל חניבעל" – "הנחיה לסכל חטיפות גם במחיר חיי הנחטפים" – שהוצאה רשמית משימוש בצה"ל! "לכולם היה ברור מה המשמעות של 'אף רכב לא חוזר לעזה'", סיפר, לדברי הספר, "מקור בפיקוד דרום. אמנם היו טייסים שנזהרו ולא ירו על כלי רכב, שמא יושבים בהם גם חטופים, אבל ידוע בוודאות על מקרה אחד לפחות של חטופה ישראלית שנהרגה מאש של מסק"ר ישראלי: אפרת כץ, שנחטפה מביתה בניר עוז עם בתה ונכדותיה.

על התנהלות הטייסים באותו יום אי אפשר לבוא בטענות, שהרי תמונת הקרב הייתה לגמרי לא ברורה: "איך תסביר מה קורה לטייסי מסק"ר שרואים עשרה טנדרים עמוסים? אני שומע אותם בקשר מתלבטים אם לתקוף או לא לתקוף. אין אף אחד על הקרקע שאומר להם: זה אויב, ומבחינתם, בשעות האלה, עשרה טנדרים של חמאס על ציר 232 זה דבר לא הגיוני בעליל". (אל הטייסים – לא. אבל אל מי שהביא לאנדרלמוסיה הזאת? אל מי שזלזל בהתרעות ולא העביר אותן למי שהיו אמורים למנוע אותה?)

מעבר לכך, כשקוראים על כל מה שהתרחש מאז ואילך, במשך 843 יום, אי אפשר לחמוק מהתחושה שאת "נוהל חניבעל" האסור על פי חוק, הפעילה ממשלת ישראל הלכה למעשה.

כבר בשבעה באוקטובר "שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', לא התעסק במספרים או באנשים: 'חטופים, בני ערובה, שבויים – להתעלם!'" הוא פסק. "אי אפשר להתנהל במחשבה כזו".

וכך בעצם התנהלה הממשלה לאורך כל הדרך (וזאת בלי להזכיר את חוסר התפקוד שלה בימים הראשונים, את "אין־האונים של הדרג הממשלתי הממונה". את העובדה שלתוך הוואקום שנוצר נכנסו אזרחים ש"ניסו להפעיל יוזמות עצמאיות כדי להכניס מעט סדר בכאוס"). אם מדברים רק על החטופים, אפשר להיווכח, לאורך הספר הזה, איך שוב ושוב, במכוון, עשתה הממשלה הכול כדי למנוע, כך ממש, את שחרורם!

אלדר ויובל מתארים את שלבי ההפקרה השונים, ולצידם שוזרים עדויות של חטופים על הסבל שעברו, לפעמים כתוצאה ישירה מפעולות הממשלה. למשל, כשבן גביר החליט להחמיר את תנאי הכליאה של אסירים פלסטינים, חטופים סבלו הרעבה ועינויים. ברור לגמרי שרק ההחלטה לפנות אל טראמפ (שנבחר לנשיא 395 ימים אחרי שבעה באוקטובר!) הועילה וקידמה את שחרורם של כל החטופים, חיים ומתים.

כמה קשה להבין את הפער בין האכזריות שבה נהג נתניהו כלפי החטופים ובני המשפחות שלהם, לבין הנכונות של חלק גדול מהציבור להמשיך לתמוך בו.

את הספר יקראו מן הסתם רק מי שכבר משוכנעים במסר שלו: שהייתה כאן הפקרה פושעת; שרבים שקיפדו את חייהם יכלו (והיו צריכים!) להיות כאן כיום בינינו; שהמחיר ששילמה מדינת ישראל בסופו של דבר כדי לשחרר את החטופים יכול היה להיות נמוך בהרבה, אילו הגיעו להסכמות הרבה לפני שזה קרה; שהממשלה הזאת לא תפקדה כיאות בשום שלב; שראש הממשלה אינו ראוי לאמון.

למרבה הצער, למדתי מספרו של עודד אדומי לשם מהפכת התקווה שאי אפשר לשכנע בעזרת בטיעונים רציונליים.

ובכל זאת, אני עדיין מקווה שרוב מספיק גדול בציבור יפטור אותנו סוף סוף מהמפקיר.

כנרת, זמורה דביר, 2026
עורך: דורון גלעזר
511 עמ'

היא אומרת לי: אני אומרת לך, אנשים הם כמו נמלים, או חלזונות, או זברות, ואני לא מבין למה היא מתכוונת, אבל מהנהן. ואז היא שואלת אם באמת הבנתי או שסתם אני מהנהן, ואני אומר לה שלא הבנתי, אבל שאני לא מהנהן סתם. אני מהנהן כי אני אוהב אותה. וכשאין לי משהו לתת לה, אני יכול לפחות להנהן.

אני אנסה להסביר לך, היא אומרת לי ושוקעת במחשבות. ואני יודע שכל המחשבות שלה נאספות משדה של כלניות מתות. כשאני אומרת נמלים או חלזונות או זברות, אני לא מתכוונת שאנשים הם דווקא כאלה. יכולתי להגיד שממיות או יתושים או אריות. הכוונה שלי שכלום לא מבדיל אותנו מהחיות. אנחנו בשר ועצמות ושרירים וגידים ואיברים פנימיים. וכמה שניסינו לעקור את עצמנו מתוך הטבע, אנחנו משועבדים לטבע, ואני לא מתכוונת לטבע האנושי, למזג. אני מתכוונת לטבע במובן
הכי רחב ואכזרי של המילה.

אני לא יודע למה היא מתכוונת כשהיא מדברת על הטבע במובן הרחב של המילה. אני כבר יודע שלא אדע כלום ולא אבין כלום. מספיק לי להביט בה. היא כל כך יפה זכה וטהורה. ולא משנה לי מה היא אומרת כל זמן שאני יכול להביט בה ולחשוב עליה ולחלום עליה. היא אומרת לי שאם הכול כבר נאמר על ידי אחרים, פשוט צריך לשתוק. היא אומרת לי שבמסיבה בנובה קרה משהו שהיא לא יכולה לתאר במילים. ואני אומר לה שגם את זה כבר אמרו. ואז היא מדברת אליי בשפות זרות. שפות שאף אחד לא מכיר. שפות שהיא ממציאה. וכשהיא מספרת לי את הדברים בשפה שאף אחד לא מבין, אפילו לא היא, הדמעות מתגלגלות על לחייה ונושרות על הצלחת, אם באותו זמן אנחנו אוכלים. ואם אנחנו שוכבים במיטה על הגב, הן זולגות לצדעיים ומשם מטפטפות על הכרית.

הבנת את מה שאמרתי? היא שואלת אותי, ואני מהנהן, כי הבנתי את הדמעות. ואני מכבה את כל מקלטי הטלוויזיה בעיר. משתיק את הכתבים ומשתיק את הפרשנים ומשתיק את הפוליטיקאים. ומבקש מכולם להקשיב לדמעות הזולגות ופשוט לשתוק, עד שתימצא שפה אחרת שתתאים לדברים אחרים. כאלה שמעולם לא ידענו.

"בחוג הארקטי", מזכירה לנו נעה חוברה בפרולוג לספר שכתבה, "12 ביוני הוא התאריך המסמן את תחילתו של הקיץ. בקיץ אין אור השמש כבה במשך כמה חודשים. תופעת הטבע הזו נקראת 'שמש חצות'. העונה החמה מגיעה אחרי חורף ארוך וחשוך במיוחד, הפוך לחלוטין מ'שמש חצות'. מעגל חיים כזה מביא עימו אתגרים שונים, גם בתחום הנפשי. בחושך מרים הדיכאון העונתי את ראשו המכוער. באור המצב לא בהכרח טוב יותר, ויש הטוענים שישנו קשר עקיף בין עודף האור להיפומאניה. בני אדם רבים חיים בצורת החיים הזו – שבה חושך ואור מתמשכים ומתחלפים – שישה חודשים רצופים של חושך ומיד אחריהם מתחילים שישה חודשים רצופים של אור. כך למשל חיים באזורים מסוימים בקנדה, גרינלנד, נורווגיה, פינלנד.

וכעת,
במובן מסוים,
גם אני".

המילה "אני" מופיעה כאן בפעם הראשונה והאחרונה. מכאן ואילך מי שהיא בעליל בת דמותה של הכותבת תיקרא שוב ושוב "עמר אטיאס". גם שם הגוף "היא" לא מופיע. רק חזרה, שוב ושוב, על השם ושם המשפחה שבדתה, שמזכירים את שמה של הכותבת. כך למשל אפשר להבין ש"עמר אטיאס" מאוד לא אוהבת שכותבים את שמה בחולם מלא, והדעת נותנת שלא במקרה הכותבת בחרה שם דומה מאוד לזה שלה, נעה, שגם בו אפשר לטעות בכתיב.

עם זאת, בהווה שבו הסיפור מתרחש, העמידה העקבית הזאת על פרט שמכירה כל מי ששונאת שמשבשים את שמה ("עופרה! לא עפרה!" אני מתמידה להעיר לטועים…) נראית לה פתאום לא לעניין. מיותרת. אולי אפילו מוזרה.

כי עמר אטיאס (כמו נעה חוברה), מתמודדת עם אובדן קיצוני כל כך, כואב ובלתי נסבל כל כך, שפתאום מה שפעם הפריע לה נראה שולי, לא חשוב.

עמר אטיאס, כמו הכותבת, איבדה את בעלה האהוב, החבר הכי טוב שלה, שנהרג בשבעה באוקטובר 2023 במתקפה על הקיבוץ שבו נולד ובו גרה גם היא עם ילדיהם.

עדו חוברה חבר אל אנשי כיתת הכוננות של קיבוצם, סופה, ונהרג בקרב ההגנה על הקיבוץ.

עמר אטיאס (בעצם – נעה), כותבת על החיים החדשים שלה כאלמנה. היא מתארת בפרטי פרטים את התהליכים הנפשיים (והמעשיים) שנאלצה להתמודד אתם במשך השנה שחלפה מאז נפילתו של בעלה.

והיא עושה את זה בכתיבה צינית וחכמה.

עמר אטיאס כועסת מאוד, ובה בעת גם יודעת לאבחן בעצמה את שלבי האבל שהיא עוברת. לא רק עצב עמוק, חולשה, רצון להיעלם, אלא גם מה שמתואר בספרות. אחרי הכעס, או בד בבד אתו, אמור להגיע שלב ההכחשה, אבל אצלה, היא מסבירה, השלב הזה לא יכול כמעט להתקיים, אחרי מה שהיא עצמה חוותה באותו יום בקיבוץ, ואחרי שראתה את אהוב לבה בארון, לפני שנקבר. היא לא יכולה לספר לעצמה שאולי זה לא קרה.

אבל גם את השלבים האחרים היא עוברת. את ההתמקחות: מה היה קורה אילו? איך הייתה יכולה להשיב את הגלגל לאחור?

היא מנהלת עם האהוב המת שלה שיחות, לא מונולוגים, אלא דיאלוגים, הם היו קרובים כל כך עד שהיא יכולה בלי קושי לשמוע את קולו, את דבריו, את תגובותיו אליה, את כול מה שהיה אומר לה, והיא ממשיכה לשמוע, בנסיבות החיים השונות ובכל מה שעובר עליה. את התמיכה הרגשית. את העידוד. את ההומור המיוחד לשניהם.

עמר אטיאס, ביחד עם יתר חברי הקיבוץ, פונתה ממנו עם ילדיה לבית מלון באילת. היא מתארת את הקשיים של חיים במקום שכל בני המשפחה לנים באותו חדר, את הגעגועים למנהגי היומיום, במקום שיש לך מכונת כביסה שרק את משתמשת בה ומטבח שבו אפשר להכין אוכל ביתי. עמר אטיאס, כנראה כמו נעה חוברה, לוחצת מאוד להגיע לדירה במגורים הזמניים־קבועים לפחות לזמן מה באחד הבניינים הגבוהים שנמסרו לחברי סופה כמה חודשים אחרי היום הנורא ההוא. (אני זוכרת את היום שהם עברו לשם, השכונה קרובה מאוד למקום מגורי. את המבטים שנהגנו לנעוץ במרפסות, בחלונות, בכל פעם שעברנו ליד הבתים הללו, שבנייתם הסתיימה זמן קצר לפני כן, את המחשבה עליהם, על דיירי המקום החדשים, הזמניים־קבועים ואת ההבנה שלעולם לא נוכל להבין מה באמת עובר עליהם). עכשיו יש פרטיות, אבל נפגשים עם החברים במעלית, במקום בשבילים הקיבוץ. והדירה מלאה בחפצים שנמסרו לה, שלוקטו ממקורות שונים. חלקם אפילו מוצאים חן בעיניה. עד כדי כך שהיא שוקלת לקחת אותם בחזרה לבית האמיתי שלה, אם וכאשר תשוב אליו.

עמר אטיאס (בעצם – נעה חוברה) שנונה מאוד. היא יודעת להביע את כאבה כך שהוא נוקב, ובה בעת גם כמעט משעשע. למשל: "לצורך העניין", היא מספרת איך עמר אטיאס "נאלצה להתחייב שלא תדרוש להיקבר לידו, כי מתברר שמדובר במקום אקסטרה פרימיום למתים – הגינדי של עולם הקבורה".

או – היא חושבת עליו, על כך ש"הפנים השלווים שלו ירדפו אותה בכל פעם שתעצום עיניים. בכל פעולה יום יומית שתעשה הן יבואו, להזכיר לה שהוא איננו. היא באמת חשבה שתוכל לשכוח את פניו בארון?

"'את מתקלחת? דינג, אני מת!' פרצופו עולה מולה.

"'את רואה סדרה? דינג! אני מת!' שוב, ושוב, ושוב."

או – היא מכינה לעצמה רשימת מטלות – לקנות כל מה ששכחה להביא מהבית, להודות לכל החברים והחמ"לים שסיפקו לה דברים, גם אם זה רק זוג נעליים שפלסטר משומש דבוק לסוליה שלהן, לשנן איזו חנות מקבלת איזה כרטיס מתנה שקיבלה, לחשוב "איפה לעזאזל" תגור, והמשימה האחרונה, החמישית, במקרה הזה, "לא להילחץ". והיא מוסיפה בסוגריים, בציניות, במרירות מפוכחת: "(בהצלחה עם זה)". מהמעשי והפשוט: רשימת מטלות ומשימות, עד לבלתי אפשרית: לשלוט ברגשותיה…

לאורך כל הספר עמר אטיאס רומזת על אירוע דרמטי מאוד שהתרחש בסמוך למפגש שלה עם איזו שיננית, או במהלכו? האם קרה משהו – בגללו? או – בקשר אליו? הוא קשור לאהובה המת.

שוב ושוב היא מזכירה את המפגש עם השיננית כרגע מכונן ומשמעותי מאוד, אבל אפילו בעמודים האחרונים של הספר נראה שהיא מסרבת, מסתייגת, לא מסוגלת לחשוף את מלוא המשמעות של האירוע הזה, אפילו לא את פרטיו, ורק רומזת עליו במעורפל מאוד.

אפשר בהחלט לנחש על מה מדובר, אבל העמימות בכל זאת נותרת, במכוון מן הסתם. אפשר להבין את הבחירה שלה, ואפשר להבין את השתדלותה לגמד את האירוע, למרות כל בניית המתח לקראתו.

כך או אחרת, הספר הזה, גם בלי ההבהרה על מה בעצם נודע לה, ואיך, הוא מסמך אנושי נוגע ללב, מכאיב וחשוב.

במהלך חודשי ההתחזקות־בלית־ברירה של עמר אטיאס מהמהלומה שנפלה עליה ועל ילדיה, היא שוקלת כל מיני מהלכים שיאפשרו לה להתחיל להתאושש. אחד מהם הוא – חוג יצירה שהיא מנסה, אבל די מהר דוחה. היא יודעת שזה לא הכיוון שמתאים לה. אבל היא שוקלת את האפשרות לכתוב, כי את זה, היא מרגישה שהיא מסוגלת לעשות.

נראה שהספר שלפנינו הוא התוצאה החשובה והמעניינת של אותה החלטה.

קראתי את הספר, ואני כותבת את הטור, ימים אחדים אחרי שהתפרסמה החשיפה של שלומי אלדר ורות יובל לפיה נתניהו, האיש שמגלם את תפקיד ראש הממשלה אבל לא לוקח על עצמו שום אחריות למה שקורה במדינה, קיבל התרעה מנשיא איחוד האמירויות על כוונותיו של יחיא סינוואר כשבוע וחצי לפני מתקפת שבעה באוקטובר, אך לא עדכן את ראשי מערכת הביטחון.

הובהר אם כן עד כמה לא בלתי־נמנע היה מה שהחל לקרות בשבעה באוקטובר.

אני לא יודעת איך אפשר לשאת את הזעם. מה גם שאותו אדם המכונה "ראש הממשלה" בולם בעוז את הקמתה של ועדת החקירה שאמורה לבחון (גם) את החלק הזה של חוסר התפקוד שלו. איך מתמודדים עם המידע הזה הנפגעים הישירים, האלמנות, היתומים, ההורים השכולים, האחים שאיבדו אחים ואחיות, הפצועים הרבים כל כך? כל אלה שחייהם נחרבו, או לפחות נפגעו קשה? איך אפשר לשאת את הידיעה גם על הפקרת החטופים שעליהם הוא אמר, ברשעות שלא תיאמן, שהם "סובלים, לא מתים" (עד שרבים מהם, ארבעים ושלושה, גם נרצחו)? איך?

הספר שלפנינו מתארת את הסבל של אלמנה אחת שיודעת לספר. "רק" על מקרה אחד מתוך אחרים רבים כל כך.

איך מתמודדים עם העוול, הזוועה, הכאב, עם מה שיכול היה לא לקרות?

הוצאת שתיים 2026
עורכת: מוריה דיין קודיש
173 עמ'

על הכריכה הקדמית של ספרה של נעמי קהתי ברונר, פסיכולוגית קלינית ש"מחלקת את זמנה בין ישראל לניו יורק" כך כתוב על גבו, מופיע תצלום נושן, בשחור לבן, שלא קשה להבין אותו: רואים בו שתי נשים ושלושה גברים. הנשים לבושות בשמלות "מודרניות", ואילו לגברים יש חזות תימנית מובהקת: פאות, עור כהה. למבוגר שבין השלושה יש גם זקן ארוך והוא חובש כובע רחב תיתורה.

לא קשה לשער מתי צולם: כנראה שהחמישה האלה, מן הסתם בני משפחה, הגיעו לישראל זמן לא רב לפני כן. הנשים כבר לבושות בבגדים ה"מקומיים", ואילו הגברים עדיין משמרים את הסממנים הברורים של מוצאם.

התצלום מתאים אם כן לכותרת הספר: "מתימן אל ציון", ואכן מתואר בו מסע מרתק של משפחה אחת, שמייצגת את הכלל, את עולי תימן, את עברם, את הדרך הקשה מנשוא שנאלצו לעבור כדי להגיע אל "ציון", ואת המסע הקשה לא פחות בארץ עצמה, עד שזכו – לא כולם! – להכרה כשווים ובעלי יכולת בכל אחד מתחומי החיים במציאות המודרנית שאליה נקלעו כשהגיעו לכאן.

קהתי ברונר מתחילה במעקב הדוק, מרתק, של קורות חייהם של בני הדורות הקודמים לה, בתימן. היא מתארת את הילדות של אמה, שהשיאו אותה לדודה כשהייתה בת עשר, כדי לפרוע חוב כספי שאביה לא הצליח לסלק בדרך אחרת, מתארת את אומץ ליבה של הילדה שהצליחה להיחלץ מהמלכודת שאליה שלחו אותה, את נחישותה להצליח כמיטב יכולתה בנסיבות החיים שלה: שיא ההצלחה מבחינתה היה למצוא עבודה כמנקה של בתי עשירים, כפי שעשתה אמה לפניה, שכן נולדה לעוני מרוד, עד חרפת רעב מתמדת.

קהתי ברונר מראה כיצד העבודה הזאת עברה מדור לדור, ואיך אחרי שהגיעו לישראל המשיכה אמה, ברוב תושיה וחוכמת חיים, לפרנס את בני משפחתה, מגיל צעיר מאוד, תחילה את הוריה ואחיה, ואחרי שנישאה, כאן בישראל, גם את בעלה וילדיה. נזכרתי בספרן של מימי חסקין ודינה חרובי מומחית בספונג'ולוגיה, וכך כתבתי עליו בשעתו: "המחקר מתחיל בעוזרות הבית ה'תימניות', שכן הן היו המנוצלות הראשונות. הפרק קשה מנשוא, במיוחד כשהוא מספר על עבודתן של ילדות, ובכלל – בעצם ההתניה שהתבטאה בכך שהמילה 'תימניה' הייתה שקולה למונח 'עוזרת בית'. (אפילו אני עוד זוכרת משפט בנוסח 'התימניה שלי כבר הגיעה', ולא משנה מה היה מוצאה בפועל של אותה 'תימניה'…). הן מספרות אפילו על מקרה שבו המנקה פוטרה מעבודתה, כי הסתבר שמוצאה אינו תימני!

"בשל התפיסה שלפיה קל לתימנים (ולתימניות, כמובן) לעבוד קשה, הרשו לעצמם המעסיקים – למעשה המעסיקות – לשלם להן פרוטות, לתבוע עבודה קשה, וכן, גם להשפיל".

נעמי קהתי ברונר זוכרת בעיקר מעסיקות נדיבות וטובות לב, שהיא זכתה להיחשף לבתיהן כשליוותה לפעמים את אמה לעבודה. אלה נהגו לתת לאמה חבילות של בגדים משומשים – במשך שנים זה היה מקור האספקה היחיד של בני המשפחה, ורק כך התאפשר להם להתלבש, להחליף, לגוון.

ברור שהכותבת גאה מאוד באימה, בין היתר מכיוון שהחליטה לא "להוריש" לבתה הבכורה את "משלח היד" שלה, לא ציפתה שתצטרף אליה, תעזור לה ותלמד להיות עוזרת בית, להפך – עודדה אותה לרכוש השכלה ולהתקדם.

אבל הגאווה והכרת התודה שלה מלוות גם בהסתייגויות. כך למשל היא מתקשה להבין את הוולדנות המתמשכת של האם: שאפילו כשנעמי הייתה כבר בת תשע עשרה עוד המשיכה אמה ללדת.

מאחר שנעמי נולדה כבר בארץ, ונחשפה לאורחות החיים בבתי חברותיה, היא מרבה להשוות בינה ובינן, וחווה בעוצמה את הפערים הגדולים: המהומה המתמדת בביתה, לעומת השקט והסדר בבתיהן; ההזנחה הרגשית שחשה, לעומת תשומת הלב ההדוקה והאוהבת שחברותיה זכו לה; הרגלי ההיגינה הלוקים בחסר שהיו נהוגים, בלית ברירה, במשפחתה, לעומת הסדר והניקיון אצלן; חוסר ההשכלה של הוריה: אמה הייתה אנלפבתית שניסתה אמנם בשלב מסוים ללמוד לקרוא ולכתוב, אבל בילדותה אביה מנע זאת ממנה, ובבגרותה – בעלה. את הסיבה להתנגדותו לא היסס לומר לבתו במפורש: אם אישה תהיה משכילה, מי ידאג לבית?

אביה של קהתי ברונר ידע אמנם קרוא וכתוב (וזכר בעל פה את התורה), אבל זה כל מה שידע. לא הייתה לו שום השכלה שיכלה לעזור לו לנצל את כישוריו השכליים. כל חייו התפרנס מעבודתו כשרת בבית הספר היסודי שבו למדה.

קהתי ברונר מתווה את דרכה אל חיים מסוג אחר: כאישה משכילה, ששירתה בצבא כקצינה, וזאת למרות העובדה שהייתה נטולת ההון התרבותי שעימו הגיעו חבריה לספסל הלימודים ולצבא. (בחסר הזה הרגישה כל העת!)

החלקים החזקים, החשובים והקשים ביותר בספרה הם – תיאור העינויים, אין מילה אחרת להגדיר את זה – שעברו עולי תימן בדרכם לארץ ישראל. חלקו נגרם בשל הנסיבות – המעבר מאורח חיים אחד לאחר, והכורח להסתגל למציאות שונה כל כך מזאת שהכירו. אבל רוב הסבל נגרם בשל הזלזול המחפיר שספגו לאורך הדרך, וגם אחרי שהגיעו ארצה. צריך לקרוא כדי להאמין שבני אדם, בדרכם להגיע לישראל, נאלצו להתמודד עם עוצמה כזאת של כאב, אובדן חיי אדם, רעב, מחלות, עוול וקיפוח. בין השאר אי אפשר ואסור לדחות על הסף ולהתכחש לעדויות המובאות גם בספר שלפנינו, סיפורים ממקור ראשון, על היעלמותם של התינוקות, בחלקם הגדול ילדים של יוצאי תימן, ולתחושה שֶׁרָוְחָה אז כנראה בציבורים מסוימים שבעצם מצילים את הילדים אם מעבירים אותם במרמה למשפחות מאמצות, בלי הסכמת הוריהם. איזו התנשאות וכמה רשעות!

עולי תימן הגיעו לכאן ברובם זמן לא רב אחרי השואה, וכשהשוו את סבלם הנורא לזה של הניצולים מאירופה, לא ראו אותו כאן ולא הכירו בו. לא בחיי היומיום ולא בתיעוד ההיסטורי, שבו לא זכו עולי תימן למקום של כבוד, אלא נדחקו לשוליים, אם בכלל הוזכרו, אף על פי שהיה להם חלק משמעותי בתקומת המדינה.

"הציונות, שביקשה להגן על יהודים מרדיפות, הייתה גם מרד ביהדות", כותבת קהתי ברונר, ומכאן: "היא שיקפה גם את הדחייה שלי כלפי המגבלות שהטילה עלי התרבות שממנה באתי". והיא מוסיפה: "חבריי היו התגלמות היהודי החדש, ואני – שאריתו של הישן. במשפחה אני הייתי זו שהייתה לה גישה לתרבות החילונית הנאורה, השלטת – התרבות האשכנזית – זו שנחשבת. ראיתי בעצמי שגרירה מטעם העולם הישראלי החופשי והחושב במשפחה שעדיין הייתה שקועה, כך הרגשתי, בחוסר התוחלת של הדת ושל המנהגים העתיקים".

בספרה היא עושה מהלך הפוך: משמשת שגרירה של תרבות הוריה ואבות אבותיה, שהייתה אמנם שונה ממה שהכירו כאן, אבל גם בה היו ערכים ומשמעות. הדרך שעשו בני משפחתה, ומשם ואילך גם היא אישית, מרתקת וראויה לתשומת לב.

הוצאת רסלינג, 2026
עורכת: אורית יושינסקי
264 עמ'

את כיכר מלכי ישראל, כפי שנקראה כיכר רבין בילדותי, אהבתי לפקוד שלוש פעמים בשנה. אמנם חציתי אותה בכל יום כשהלכתי לבית הספר, אבל בשלוש הפעמים האלה הייתי בא אליה במיוחד: בחורף, אחרי שמשאית מיוחדת הביאה ערימת שלג מהחרמון ופרקה אותה באמצע הכיכר (לא חשוב שהשלג כבר נהפך עד מהרה לקרח ואחר כך לשלולית — זו עדיין היתה נחמה פורתא על כך שבתל אביב אין שלג); בשבוע הספר העברי ובימים שבין יום הכיפורים לסוכות.

בימי תשרי האלה הכיכר היתה שלנו, כלומר של דתיי תל אביב: אפשר היה לפגוש בה ילדים אחרים מבית הספר הממלכתי־דתי שבו למדתי, או אנשים מבית הכנסת, או מסורתיים ואפילו חילונים, שבוודאי השתאו — כך חשבתי וקיוויתי בלבי — למראה הילד שיודע לבחון במיומנות את כשרותם של אתרוג ולולב ולבחור את המהודרים ביותר.

אהבתי את הכיכר גם מפני שבימי היריד האלה היא הביאה לעיר משב של טבע: ענפי דקלים לסכך ולולבים, אתרוגים, הדסים, ערבות קוישעלעך — אוגדן קלוע מעלי לולב בצורת וי, שבימינוֹ הדסים, בשמאלו ערבות ובאמצע הלולב עצמו. זה היה אירוע יוצא דופן לא רק בעיר הגדולה, אלא גם בשגרת המצוות. אין חג טבעי מסוכות, דבר הלמד מעניינו במקרא: "אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי — בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ — תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים […] וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ-מג). האתרוגים, במיוחד בעלי הפיטם, נעטפו בזהירות בפשתן צהבהב והונחו בכלי כסף, כמנהג ישראל סבא. מה נהדר היה מראה עזרת הגברים בבית הכנסת ביום הראשון של סוכות, כשכולם באו עם ארבעת המינים שלהם והוא נהפך למעין חממה.

גם הסוכה שהקמנו על גג הבית המשותף בתל אביב הייתה עשויה עץ – אמנם דיקטים, ובכל זאת עץ. הסכך לא היה כפות תמרים כמו בסוכות של ילדים אחרים בכיתה, אלא לייסטים ישנים מהנגרייה של אבא, שאוחסנו כל השנה בבוידם וקצת התביישתי בגללם. אבל ממילא כיסינו את הסוכה בקישוטים רבים כל כך, בעיקר מתואצת בית, עד שהסכך בקושי בצבץ. לילדים אחדים אמנם היו סוכות מכוסות בסכך טבעי באמת, אבל לרבים מהם כבר הייתה "סוכה לנצל": מסגרת של ארבע יתדות פלדה מכוסות בפלסטיק, וביניהן יריעות ברזנט, בד או ניילון; סוכה נוחה לפירוק והרכבה שדהומצאה כנראה בשנות השישים והשימוש בה התפשט במהירות בשנות השבעים. קשה להאשים את מי שבחר בפתרון הזה: גם אני לא הייתי יודע להרכיב ולפרק סוכת עץ, ולא לכולם יש זמן להתעסק בזה כבר ממוצאי ראש השנהץ

אבל סוכות הפלסטיק היו רק ההתחלה. משנות השמונים ואילך, גם את ארבעת המינים התחילו לעטוף בניילונים: במקום הפשתן העדיף מלופפים האתררגים בספוג פלסטי, ההדסים והלולבים אטומים בשקית ניילון – אחרי שתלמידי חכמים בדקו את כשרותם – ורק הערבות, המהירות לנבול, נמכרות בנפרד. כל שלושת המינים נכנסים יחד למארז פלסטק שקוף שיוצר הרחק מכאן. החידושים הללו היו כמובן רק יישום נקודתי של מהפכת הפלסטיק הכללית שהתרחשה באותן שנים, ואפילו קודם לכן. בילדותי המוקדמת ביותר, במכולת שלנו בתל אביב, ברחוב ש"ץ פינת גוטליב, עוד עטפו בני הזוג צור, ניצולי שואה מבוגרים, חלב ולקֶרדה בנייר עיתון, והתקמצנו בשקיות ניילון; מי שרצה דווקא שקיות כאלה היה הולך לסופרמרקטים המעטים שכבר היו בעיר. אינני יודע בדיוק איך קרה שהניילון עטף אחר כך, בשנות השמונים, את כל ישראל, כמו שבני הזוג כריסטו עטפו מבנים מפורסמים בעולם.

יום אחד הובא אחד השופטים המכובדים ביותר באוסטריה לבית החולים שעבדתי בו. טרשת העורקים שממנה סבל גרמה לדלקת כרונית, והיה צריך לכרות את אחת מרגליו.

מששרד יפה את הניתוח, הגיעה השעה לנסות את צעדיו הראשונים ברגל אחת. הוא ירד בעזרתי מהמיטה והחל לנתר באומללות ובעמל רב ברחבי החדר כמו אנקור. ואז פרצו פתאום דמעות מעיני הזקן המכובד וידוע־השם שבידיו אחזתי, והוא בכה חרש כילד קטן: "איני יכול לשאת זאת, אין טעם לחיות כנכה," הוא ייבב.

הישרתי מבט אל עיניו ושאלתי אותו בעיקשות משועשעת, "אמור לי, אדוני הנשיא, האם יש בכוונתך לפתוח בקריירה מוצלחת כרץ למרחקים קצרים או ארוכים?" הוא הרים את מבטו, המום. "כי אז," המשכתי, "ורק אז אוכל להבין את ייאושך ואת מה שהכרזת זה עתה; כי אז באמת כבר שיחקת בקלף האחרון, כי אז היה המשך חייך חסר טעם עבורך: משום שלא היית יכול עוד להיות רץ למרחקים קצרים או ארוכים. אבל מעבר לכך, לאדם כמוך שחי כל חייו בדרך רבת־משמעות, שהטביע חותם ועשה לעצמו שם בעולם המקצוע – לאדם כזה, האם צריכים כל החיים לאבד את משמעותם רק משום שאיבד רגל?"

האיש הבין מיד את כוונתי, וחיוך הפציע על פניו שטופי הדמע.

מחלה אינה צריכה איפוא להוביל בהכרח לאובדן משמעות."

השיר היפה הזה, "לשם" המחולק לחמישה חלקים, לקוח מתוך ספר הביכורים של מיכאל קגזנוב, ברדודים. אפשר לראות בו את הפואטיקה של המשורר: המילה "לשם" המופיעה בכותרתו, לא מנוקדת, יכולה להיקרא, כפי שהיא מופיעה בשיר כ"שֵׁם", המילה המציינת איך קוראים למישהו או למשהו, גם כ"שָׁם", במקום ההוא, לא פה, וגם כחלק משאלה: לְשֵׁם מה: בשביל – למען – לצורך – מה? לאיזו תכלית?

השירים מופנים אל אהוב נעלם, מייסר, והם ספוגי געגוע וכמיהות שלא נענו. מה שבולט בהם במיוחד, כפי שאפשר לראות בשיר המצוטט, אלה משחקי המילים הנהדרים: לדוגמה: "כְּשֶׁעֲבָרַי תָּבְעוּ בִּיאָה". לא המילה הצפויה, המהדהדת כאן "אֲבָרַי", שלא נבחרה, אבל אי אפשר להתעלם מהצליל הסמוי שלה.

"עֲבָרַי" הרבה יותר מתוחכם, כמובן. עוצר לרגע את שטף הקריאה. מעורר הרהורים. החריזה בין "עֲבָרַי" ל"בַּי" נועזת, ואפילו משעשעת, אבל אז עוצרת את הנשימה כשהיא מתחרזת גם עם "דִּמְּמוּ אוֹתְךָ נִימַי / כְּעִנּוּי שֶׁאֵין מִמֶּנּוּ דַּי": הכאב, התשוקה, העונג, נמהלים זה בזה. השיר הראשון הוא שם במשמעות של "לשם מה".

השני – במקום ההוא "שָׁם" שמהדהד את המילה "לֶשֶׁם": שוב משחק מילים מפתיע, ומרגע שנוצר נעשה הכרחי. איך לא שמתי לב אף פעם לדמיון בין "לְשָׁם" ו"לֶשֶׁם"?

משחק המילים הזה מדגיש את פעולת הזיכרון כמעשה של כרייה כואבת: הדובר צריך "לחצוב" את יופיו של האהוב מתוך קרקעית המבט שלו, כדי לייצר לעצמו "סִתּוּתִים אֶפְשָׁרִיִּים שֶׁל עַצְמִי", של הגנה.

והנה, בשיר הרביעי "שֵׁם" כמילה המציינת איך קוראים למישהו: לדובר. שמתרפק על השם שהעניקו לו הוריו, רק מכיוון שהוא מתקיים על לשונו של האהוב, "מתייחד" עליה: והנה שוב משחק מילים. שהרי "מתייחד" נגזר מהמילה "מיוחד" – בולט או שונה מן האחרים בזכות תכונה מסוימת שלו – אבל הוא גם, כמובן, יופומיזם ל"מגע מיני". די בצליל שמו של הדובר בפיו של האהוב כדי לעורר בו תחושה של קרבה יתרה, מיוחדת במינה.

אמנם הדובר קיבל את שמו מהוריו, אך קיומו הממשי והעמוק ביותר מתרחש רק כאשר השם הזה מבוטא על לשונו של האהוב. האהוב הוא המעניק לו את לידתו השנייה, האינטימית.

בחלקו החמישי, האחרון, של השיר, אנחנו פוגשים את מלוא כאבו של הדובר: "לְאָן שֶׁלֹּא אֶפְנֶה / הַכֹּל מֶלַח": דמעות? דם ניגר? אולי חומר משמר ומחטא ששורף על פצע פתוח? הדובר מחפש אקט של טיהור או מחיקה – מישהו שיבזוק מלח על הזיכרון כדי לייבש אותו או לכבות את השריפה שלו.

הוא חש שהאהוב החד פעמי, הבלתי אפשרי, שנעלם לו, היה אולי היחיד בעולם שיכול "לדעת" אותו. שוב – מילה עזת הבעה, הפעם מקראית, שמתכתבת עם המוטו של השיר, "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ברחימו ודחילו… בשם כל ישראל”, כלומר: לשם איחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו, באהבה ובייראה, בשם כלל ישראל, שלקוח מהנוסח הקבלי מסורתי המכונה "לשם ייחוד”, הנאמר לפני קיום מצווה או תפילה.

רק האהוב יכול אם כן "לדעת", במובן של להבין אותו ממש, עד הסוף, וגם "לדעת", במשמעותו המקראית, כמו "וְהָאָדָם יָדַע אֶת־חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־קַיִן" (בראשית ד׳, א׳), או "וַיֵּדַע קַיִן אֶת־אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־חֲנוֹךְ", (בראשית ד׳, י״ז).

זאת לא אמירה נחרצת, אלא שאלה שמופנית אולי לנמען הלא נכון: אל האהוב עצמו. האם ישמע אותה? יקשיב לה? אולי באמצעות השיר? האם יבין?

גם בשיר הבא, "ברדודים", שהעניק לקובץ את שמו, פונה הדובר אל אהוב נעלם. ועכשיו עולה על הדעת המחשבה, אולי בכלל – אל יישות אחרת, טרנסנדנטית?

"לָמָּה עֲזַבְתָּנִי בֵּין אֲזוֹבִים" הוא שואל, ומעלה על הדעת את ישו על הצלב: "אֵלִי אֵלִי, לָמָה שְׁבַקְתָּנִי?” (מתי כ״ז, 46), ועוד יותר מכך את "אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי; רָחוֹק מִישׁוּעָתִי, דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי" (תהילים כ״ב, ב׳).

שוב, רואים פה משחק מילים (צלילים!) מרהיב: "עֲזַבְתָּנִי" ו"אֲזוֹבִים" מילים שצליליהן מהדהדים זו את זו, וגם, כמובן, את הפתגם מהתלמוד הבבלי "אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת – מַה יַּעֲשׂוּ אֲזוֹבֵי קִיר?" הדובר הנטוש חש שהטוב מכולם, החזק, "הארז", נטש אותו, והוא נשאר בין הפחות ראויים, כמו אזובי הקיר מהפתגם.

גם משפט הסיום של השיר: "אֵי הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁתִּגְדַּע אֶת שְׁאֵרִי / מִמְּךָ" רומזת לכוח העצום שיש לאהוב: "הַמַּאֲכֶלֶת" מעלה על הדעת את עקידת יצחק: "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת־יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת־הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת־בְּנוֹ" (בראשית כ״ב, י׳), אבל כאן הדובר מבקש להצליח להפריד בינו לבין מי שמכאיב לו.

קגזנוב מבצע כאן היפוך פסיכולוגי מצמרר של סיפור העקידה. בעוד שבמקרא המאכלת היא כלי המוות המאיים על הבן, כאן הדובר מתחנן לבואה של המאכלת. היא אינה כלי רצח אלא כלי ניתוחי של הצלה: הדובר כה קשור וכבול אל אהובו, עד שהוא זקוק לחיתוך אלים, קיצוני ומטאפורי כדי להפריד את עצמו מהקשר המרעיל והמייסר הזה.

חלקו השלישי של הספר נחתם בשיר היפה להפליא "בערות":

שוב – משחקי הצלילים המופלאים, בַּעֲרוּת, כלומר – בורות, חוסר השכלה או ידע, אבל גם מלשון "בְּעֵרָה": התהליך שבו משהו בוער, וגם הקשר בין "עוֹרְרוּת" ו"עוֹר", "עֲרִירוּת" ו"עֶרְיָה", "הִתְגַּלּוּת" ו"גַּל", וכן הלאה. השיר בנוי כסדרה של שאלות קצביות המפרקות את המילים לצליליהן היסודיים, בעודן מקלפות את שכבות הקיום בזו אחר זו. השיר שואל פעם אחר פעם: "מַה יֵּשׁ אַחֲרֵי…"

המעבר של הספר מיד אחרי השיר הזה לשער הרביעי, הנפתח בשיר "יש", אינו מקרי. השפה שפורקה לגורמיה בשיר "בערות" מנסה כעת להיבנות מחדש מתוך הגרעין הקיומי החשוף של ה"יש" הטהור.

כל אחד מהשירים מפתיע ומעורר מחשבות.

ברדודים הוא ספר שבו הלשון עצמה נהפכת לגוף חווה, פצוע ומתגעגע. קגזנוב כותב לא רק על אהבה וכאב, אלא מעצב אותם מתוך השפה העברית, ומציע התבוננות דקה בכוחה של השירה להעניק להיעדר ממשות, נוכחות וקול.

הוצאת קתרזיס, 2016
עורך: עומרי דנינו
53 עמ'

כשהייתי בת חמש עשרה, ב־1966, נסעתי עם בני משפחתי ללונדון. הוא (כלומר – הפוגע, כידוע כבר לכל מי שמכיר אותי קצת) התמנה להיות שם נספח אווירי.

לאורך כל שלוש השנים שגרתי בלונדון התכתבתי עם אירית, שהייתה במשך עשרות שנים חברתי הטובה, אחות ליבי. זאת הייתה האפשרות היחידה לשמור על קשר. שיחות טלפון מלונדון לרחובות לא עלו על הדעת, הן היו יקרות להחריד. אז כתבנו זו לזו, לפחות שני מכתבים בשבוע, וסיפרנו על הכול.

לפני כמה שנים קיבלה כל אחת מאתנו לידה את המכתבים שלה.

התחלתי לקרוא אותם וגיליתי בהם זיכרונות כאובים כל כך, מנוסחים בשפה של ילדה בת שש עשרה.

רבים מהם – על אימא שלי. עליו, על הפוגע, לא סיפרתי אז לאירית. כלומר, כן, אבל רק על מה שנראה לי רגיל: אלימות פיזית, סטירות לחי, בעיטות, העלבות. מעולם לא על הפגיעה ההיא, הפלילית ממש. רק כשהייתי כבת חמישים מצאתי את המילים.

אז לא, אפילו אירית לא ידעה. אבל מה שכן סיפרתי כבר אז כל כך כואב, כל כך מזעזע להיזכר איך התנהגה אז אימא שלי, מה אמרה לי, מה גרמה לי להרגיש.

למשל – האשמה העצמית, וכמובן – חוסר כל יכולת להבין עד הסוף את מה שקורה לי.

ועם זאת, טוב להיווכח שלצד זאת היו לי גם כוחות! אפילו אז (וכמובן ששנים רבות אחרי כן, כשנחלצתי מיותר מגיהנום־ביתי אחד, והגעתי עד הלום, לקשר זוגי מלא באהבה, קרבה והבנה הדדית, ליכולת ולהזדמנות ליצור, ולאושר העצום שמסבה הקרבה אל הילדים, אל הנכדים).

אבל הנה, למשל, תיאור של חילופי דברים, ומחשבות, עליה, על אימא שלי.

הם נכתבו בעקבות אירוע טראומטי שבו סיפרתי דווקא לו, לפוגע הראשי, על נערים שפגעו בי (פוגעים יודעים תמיד לזהות את חולשתה של מי שכבר נפגעה בעבר, ולנצל אותה), והוא סיפר לה.

כתבתי לאירית שאימא שלי "בטח מנסה להבין איך היא גידלה אותי ואיך קרה שאני כזאת."

"כזאת"!

"היא שאלה למה נשארתי שם ופשוט לא ידעתי מה להגיד. ידעתי שזאת פגיעה, אבל לא טרקתי להם את הדלת. נשארתי, לעזאזל. בחיי. פשוט לא יודעת מה להגיד לעצמי".

 ואת אירית, את עצמי, שאלתי: "את חושבת שמשהו נורא לא בסדר בי?"

(מי ידע אז להסביר לי משהו על המנגנון הידוע היום כל כך: על הגוף שקופא, על חוסר האונים!).

עוד כתבתי לאירית שאני יודעת מה מכאיב לאימא שלי: שהיא לא עשתה שום דבר עם החיים שלה. לא למדה בתיכון. לא הייתה בצבא. וש"אני רוצה שהיא תהיה גאה בי, וכל פעם קורה משהו כזה מזופת ומחריב הכל. זה היה כשהם גילו שנפגשתי עם חנן בסתר".

כן, נפגשתי פעמיים שלוש עם חנן בסתר. הייתי בת ארבע עשרה, הוא היה בן חמש עשרה, אהבתי אותו. אסור היה לנו. בכלל. אף פעם. אפילו לא ללכת למסיבה, אם הוא שם. על סרט, או סתם ביקור, לא היה בכלל אפשר אפילו לחשוב.

למה? כי שניהם, ההורים שלי, כולל, איזו אירוניה עצובה, האבא שהרשה לעצמו לעשות בי מעשים פליליים, "שמרו" עלי…

"תמיד היו כאלה דברים שקלקלו בינינו את היחסים", כתבתי לאירית, בתחושת אשמה. בתחושה שאני מזוהמת.

"ומה שהכי גרוע," כתבתי לה עוד, "זה שהיא אומרת 'טוב, את כבר גדולה. אני לא מבינה אותך. איך אפשר ככה, אבל את צריכה למצוא לעצמך את הדרך'. וזה איום, אירית", כתבתי. "אני יודעת, כשהיא הייתה בת שש עשרה אז היא כבר הייתה ממש כמו אשה נשואה, אבל אני לא מרגישה שאני גדולה. אני רוצה עוד להיות הבת שלה, שתלויה בה. אני לא מרגישה שהייתי מסוגלת להתחתן בשנה הבאה, והיא התחתנה שלושה חודשים אחרי שמלאו לה שבע עשרה."

במכתב הזה שכתבתי לאירית הוספתי גם שאימא שלי "כאילו בצחוק אמרה פתאום כל מיני דברים על בעל ועל להתחתן. בצחוק. שהיא רוצה שאני אתחתן, בכדי להיפתר מהבעיה שלי. אמרתי לה שיש דרכים יותר פשוטות להיפתר מהבעיה של קיומי עלי אדמות.." ("להיפתר". לא "להיפטר". כך כתבתי. לא בטוחה שבטעות).

אמנם הוספתי בסוף המשפט שתי נקודות, אבל ציינתי גם שהן שם "כדי להסביר שהמשפט הזה הוא "בדיחה", אבל שהן נראות לי מיותרות לחלוטין.  

וזה מה שגם מחזק אותי עכשיו. כי בתשובה האחרונה, הצינית, שציטטתי מדברי לאימי, אני רואה שלא הייתי רק חלשה וחסרת אונים; שהכאב הוליד גם יכולת להגיב, במרירות, אמנם, אבל באיזושהי עוצמה רגשית ופיקחון.

כשהממואר שלי, בדולח וסכינים ראה אור לפני כשנתיים, הכותרת של אחת הביקורות עליו הייתה: "זוכת פרס ספיר מחטטת בפצעי הילדות".

גם הפוגעים ועוזריהם אמרו לי – די, כמה אפשר לנבור? "להתפלשש", הייתה המילה המעליבה והמשפילה כל כך.

כמה? כמה שצריך!

כל עוד יש לי מה לומר על הפגיעות (וכל עוד יש מי שרוצים לקרוא). ויש. בשפע. (דוגמה מהעת האחרונה שמספרת עוד, שוב, על הכמיהה ההיא לאימא – כאן).

למרבה ההקלה, היו לבדולח וסכינים גם הרבה תגובות אחרות.

למשל: "הייתי זקוקה ליומיים מתום הקריאה כדי לנסות לפענח את פשר הטלטלה הרגשית הגדולה שהספר גרם לי – ואני מנחשת שיתעורר בקרב כל הקוראים – ונדמה שהמפתח הוא כישרון הכתיבה הנפלא שלה, שבא לידי ביטוי הפעם בבחירה שלה להשתמש באמצעי ספרותי ייחודי, שהיא מנצלת בצורה וירטואוזית", שכתבה אורית הראל.

או: "ספר חשוב שנחרת בנפש כמו קעקוע", שכתבה אסתי ג. חיים.

או כותרת בטור של עמליה רוזנבלום, בהארץ: מדובר בספר שהוא "קריאת חובה".

או הידיעה שד"ר עמית פכלר מדבר על בדולח וסכינים בהרצאותיו, הוא שלח לי "רשימה מלאה של הקורסים שבהם לימדתי מתוך בדולח וסכינים והמלצתי עליו כטקסט שעושה למטפלים בית ספר".

מדוע אני כותבת עכשיו על כל זה כאן?

כי חלפו כבר יותר משנתיים מאז שבדולח וסכינים ראה אור, ואני כבר יכולה לנשום.

כי אני רוצה שוב לתת קול לנפגעות שקופאות כשתוקפים אותן.

ובעיקר – כי מתחשק לי לבשר שמחר אני נפגשת עם דקל שי שחורי מהוצאת כנרת כדי לעבור ביחד על ההגהות האחרונות של הספר החדש.

מתי הספר יגיע?

אני עדיין לא יודעת בדיוק, אבל הוא עושה סימנים של מתקרב…

הוא, החדש, רסיס אחד, כבר בעניין אחר לגמרי…

“What we call the beginning is often the end
And to make an end is to make a beginning.
The end is where we start from.”

T.S Eliot "little Gidding"

מה שאנו מכנים התחלה הוא לעיתים קרובות הסוף; ולהביא דבר אל סופו פירושו – להתחיל. סוף הוא המקום שממנו יוצאים לדרך.

גלי מיר־תיבון יודעת לספר סיפור, ומיטיבה לנטוע את סיפוריה במקום ובזמן. השכלתה כחוקרת של שואת יהודי רומניה – בנושא זה התמקדה בדוקטורט שלה – העניקה לה את הרקע לרומן הראשון שלה, רב החשיבות והעניין, רשימת האימהות.

גם הרומן השני שכתבה, הדס בקצה הלילה, מתרחש בתקופה היסטורית משמעותית מאוד בתולדות מדינת ישראל: מלחמת העצמאות.

בשני המקרים על הרקע ההיסטורי המסוים מתרחש סיפור מצמית ומרתק. את שני הרומנים הקודמים של מיר־תיבון קראתי בעניין רב, לכן שמחתי כשנודע לי שכתבה אחד חדש וחיכיתי בסקרנות לקרוא אותו. הרומן השלישי שלה, ילד אהוב, היה שווה את הציפייה!

הפעם הרקע ההיסטורי הוא – שנות החמישים, והמקום – קיבוץ צעיר מאוד. גם לקראת ילד אהוב ניכר התחקיר שערכה מיר־תיבון בכל פרט ופרט. לא הופתעתי לקרוא על המקורות הרבים שפירטה בסופו של הספר, אלה שעליהם נשענה בכתיבתו: ספרי זיכרונות, עיתונים ומחקרים על התקופה, וגם – ראיונות אישיים עם חברי קיבוצים שונים ששיתפו אותה בסיפוריהם "ועשו זאת בכנות ובאומץ", היא מציינת.

כזהו גם הרומן שכתבה: כן ואמיץ.

הוא מתחיל בתיאור של אירוע שמתרחש "בשנת 1955, בקיבוץ שריג, בתחילת הקיץ". פרטיו לא לגמרי מובנים: מישהי מופיעה בבית הילדים, מעירה את אחד הפעוטות, ואז מסתלקת משם. הילד קם והולך אחריה, אבל היא כבר נעלמה. הוא מרגיע את עצמו: הוא מכיר את הדרך, וממשיך לטפוף בעקבותיה, בלי לראות אותה. מי האישה? מי הילד?

בהמשך יתעוררו בלבנו השערות שונות, עד שהאמת המאוד לא צפויה תתגלה לנו.

הסצנה הבאה חוזרת לעבר, שבע שנים לאחור. היא מתרחש ב"1948, מגרש הרוסים, ירושלים, ראשית החורף". הסצנה מעוררת סקרנות ומפתיעה מכיוון אחר לגמרי. מתואר בה אסיר ערבי, דאוד שמו, שכבר אבדה תקוותו לראות אור יום. הוא משתחרר במפתיע מהכלא הבריטי, בעזרת עורך דין יהודי, אחרי שהאנגלים "עשו עיסה מגופו": חקרו אותו בעינויים "כדי להגיע דרכו אל הטרוריסט שהניח את הפצצה בשוק". דאוד מופתע: "איך בכלל נודע להם שהוא כאן? הרי לא הרשו לאיש להודיע על מעצרו, גם לא להתקשר לעורך דין, שממילא אין בכוחו לשלם לו".

והנה – בכל זאת, מישהו טרח לעזור לו.

גם עורך הדין, יהודי בשם רפאלי, מופתע ותוהה מדוע בעצם פנו אליו, ומי מימן את הגנתו של דאוד. "לא בכל יום משלם לי ארגון ההגנה את כל החשבון ועוד מראש כדי להוציא מהכלא ערבי שנחשד בפעילות טרור נגד הבריטים".

והנה כבר ההפתעה הגדולה הראשונה, רבות נוספות עוד יגיעו, שמזמן לנו הרומן: "הבחור עצר מהליכתו, הפנה את מבטו אל רפאלי והושיט שוב את ידו. 'נעים מאוד,' אמר, הפעם בעברית, 'שמי נחום'".

מה?!

בעוד כמה וכמה עמודים נבין מי האיש, נלמד על עברו ועל מה שמניע אותו.

בפרק הקצרצר הבא, ספק אם אפשר בכלל לכנותו "פרק", אנחנו רואים עמוד מוכהה, הנושא את הכותרת "לוח מודעות קיבוץ שריד". מופיעים בו פתקים שילוו אותנו מעתה לאורכו של הרומן. פרקים כאלה חוצצים שוב ושוב בין פרקי מלל רגילים. בראשון אפשר לקרוא פתק שנכתב בו: "הודעת המזכירות. התנועה דחתה (שוב) את בקשתנו לקבל הכשרה ישראלית. בשל המחסור בידיים עובדות יוארכו שעות העבודה בענפים בחצי שעה. ממחר עוברים ליום עבודה של תשע וחצי שעות. בנוסף מכסת הגיוסים החודשית תעלה לארבעים שעות לחבר". יש באותו עמוד עוד שלושה פתקים, שניים מהם כתובים בכתב יד.

בהמשך ייוודע לנו שהיחס שמקבלים פתקים אישיים בין חברי הקיבוץ דיסקרטי מאוד. לעולם לא פותחים ולא קוראים מי ששמם אינו רשום על גב הפתק המקופל. הם נעוצים אמנם על לוח המודעות הציבורי, אבל הציות לאתיקה מוקפד מאוד, ואיש לא יעלה על דעתו לפלוש לרשות הפרט ולקרוא פתק לא לו, כי שמו של חבר אחר נרשם עליו.

לוח המודעות הזה הוא תכסיס ספרותי מעניין מאוד. הוא מאפשר לנו לרדת אל טיבם של היחסים בין החברים השונים, וגם לדעת מה מטריד את ציבור החברים בקיבוץ, ומה הסוגיות העומדות על הפרק.

הפרקים כולם מתקדמים בזה אחר זה במהירות. כל אחד מהם מוקדש לדמות אחרת. כל כך מעניין לראות עד כמה בני אדם שוגים כשהם מביטים בזולתם (ובעצמם, בניסיונם להבין איך הם נראים מנקודת מבט של הזולת), וכמה קנאה יכולים לעורר חייהם של אחרים, שבעצם שרויים בעצמם בתוך קנאה ובאותה תחושה של כישלון, אבל מסיבות אחרות.

כך למשל, מי שחושב שאהבתו סמויה וסודית לא מעלה בדעתו שכל החברים ערים לה, בלי שיאמרו דבר.

עיניה של מישהי צרות בגורלה של חברתה, כי בעלה, כך נראה, מסור לה מאוד, בשעה שהיא עצמה מייחלת בכל ליבה לתשומת לבו של בעלה, ואילו ההיא מקנאה בראשונה, כי בנה הקטן מוצלח ומתפתח יפה, בשעה שהילד שלה איטי מדי לטעמה ולטעמם של הסובבים (בעיקר – לדעתן של הסובבות אותה, האימהות האחרות).

התככים של החברה בקיבוץ קטן שנאבק על קיומו מתוארים בעקיפין, אבל במיידיות ובשכנוע רב. גם הסוגיות האידיאלוגית שהתמודדו אתן. למשל – מה דינו של כפר ערבי שָׁכֵן שהיה ידידותי בימי מלחמת העצמאות, תושביו עזרו ליהודים, ובכל זאת המדינה מפקיעה את אדמותיו ומגרשת את התושבים לירדן? ואיך חברי הקיבוץ אמורים להתייחס לתושבי המעברה הסמוכה, האם בשם השוויון הקיבוצי יש לעזור להם? לחלוק אתם את האוכל המועט? או שסביר יותר להתעלם מהם וממצוקותיהם?

אנחנו פוגשים דמויות מפתח בחברה הסגורה הזאת – את האיש שחי בצללים ועובד קשה למען הכלל; את ה"אידיאולוג" שיודע להטיף ולנאום, אבל מתחמק מעבודה קשה; את האימא שמתקשה להשלים עם הלינה המשותפת, ולעומתה – את האימא שטופת האידאלים של שוויון ואחדות שמתקוממת נגד ה"פינוק" של אותה אימא מיוסרת שמעזה, בניגוד לתקנות, לבקר את התינוק שלה בלילות, בבית הילדים.

תופעות שאנחנו מכירים מסְפָרים שמספרים לנו בדיעבד על מצוקתם של הילדים בקיבוץ (היה לך טוב או היה לך רע, של יעל נאמן, או עיניים גדולות זה לא טוב, של רונית בלנרו־אדיב) אנחנו רואים כאן, ממש בעת התרחשותן.

דווקא חבר משק שאין לו ילדים הוא זה שלא מבין איך ההורים מפקירים את הפעוטות שלהם ככה, בלילות, בלי השגחה צמודה, במיוחד מאחר שהם גרים קרוב כל כך לגבול, ומדוע הם מאפשרים למטפלת לנהוג בקטנים בגסות שגובלת באלימות, בשם מומחיותה המקצועית.

לרוב החברים והחברות שאנחנו פוגשים ברומן בעצם אין ברירה: חלקם נאלצו לברוח מהורים שמיררו את חייהם, אחרים – פליטי שואה שאיבדו "שם" הכול.

ילד, מסבירה אחת מאותן ניצולות, הוא "הדבר הכי נורא שיכול לקרות לבן אדם, כי אם אין לך ילד, הוא לא חסר לך, אבל אם יש ילד וקורה לו משהו, זה כואב מעבר לכל המילים. זה הסבל הכי נורא בעולם". אמירה כל כך נוקבת, כל כך מובנת למי שהוא הורה , שהרי עם כל ילד נולדת האימה.

יופיו של הספר הוא, בין היתר, בדיוק שלו: כולו פרטים קטנים מחיי היומיום, מראות, ריחות, צבעים, שמות של צמחים, ובכלל תיאורי טבע מרהיבים, שתורמים לתחושה שאנחנו שם, במקום הזה, ועם האנשים הללו.

כוח המשיכה שלו – בסיפור המותח, הנבנה לאט לאט, כמעט כמו עלילה בלשית שכל האבנים המרכיבות אותה משתבצות היטב למבנה מתוכנן, משכנע ומרתק.

עם עובד, 2026
249 עמ'

נוצר באמצעות בינה מלאכותית

אחת ההמלצות של עודד אדומי לשם, שמגיעה לקראת סופו של הספר מהפכת התקווה, היא: תפרגנו. לא סתם כדי להיות נחמדים, אלא כחלק מאסטרטגיה, שמטרתה לאפשר פעילות ליברלית במגוון הרב של הזירות הנדרשות למאבק: "הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר מחדל הטבח, עצירת פיטוריהם של שומרי הסף והגנה על מוסדות הדמוקרטיה" וגם "מאבקים עמוקים וארוכי טווח: הפרדת דת ומדינה, קידום שותפות ערבית־יהודית, הגנה על שלטון החוק, מאבק על זכויות נשים ולהט"ב, סיום הכיבוש ושאיפה עתיקה אך תמיד רלוונטית לשלום".

שפע הזירות הללו לא מאפשר לבודדים להיאבק בכל כך הרבה תחומים, לפיכך יש לפרגן לכל מי שבוחר באחד מהם, ובכך להעצים את כוחו.

אפתח אם כן בהיעתרות להמלצה החכמה, ואפרגן בכל ליבי לספר שלפנינו. קראתי אותו בנשימה עצורה. כשהגעתי לעמוד האחרון לא יכולתי שלא לקרוא בקול, לעצמי, "וואו!" ולרוץ למחשב כדי לנסות לגעת בו, לסכם לפחות חלק מהדברים שהוא מנסח בחוכמה ובבהירות, ובעיקר כדי להמליץ עליו בכל פה. תקראו אותו, כל מי ששותף לעמדות הליברליות של אדומי לשם (ושלי).

הוא חשוב. הוא ברור. הוא מתאר את הבעיות שאנחנו מתמודדים אתן במאבק, ומציע דרכי פעולה מובנות וישימות.

פרקי הספר מדברים בשם עצמם: "תקווה כאסטרטגיה", "התקווה ואויביה", "מהפכת התקווה". גם סעיפי המשנה: "בשבחי התקווה", "תקווה כמעשה", "המתקפה על התקווה", "למה צריך להיאבק?", "מלכודת הצדקנות", "מלכודת השכלתנות", "מלכודת הרתיעה מכוח".

מאז ומתמיד חשתי קצת נבוכה נוכח הנטייה שלי "לשגות" בתקווה, ולהאמין ששינוי ייתכן ואפשרי, גם בימים הקשים מנשוא שעוברים עלינו כאן בישראל, בשלוש השנים האחרונות במיוחד, אבל עוד לפני כן.

האם אני תמימה? תהיתי לא פעם, לנוכח נבואות הזעם הקודרות שמקיפות אותי בסביבתי הקרובה. האם אני שוגה בדמיונות, בכניעה למשאלות הלב שלי, שאינן קשורות למציאות? תקווה היא, לפי אדומי לשם, "בעיקר כמיהה עיקשת ובלתי מתפשרת לדבר שעדיין לא קרה. כמו סוג של נבואה, זוהי כמיהה שעשויה להגשים את עצמה".

נכון, לא פעם נוכחתי שטעיתי בפירוש המציאות. לא האמנתי למשל שדונלד טראמפ ייבחר שוב. הרי לא מתקבל על הדעת שהאיש הזה הגס, העילג, הבור, המוזר! יהיה נשיא מעצמה אדירה כמו ארצות הברית. אבל זה קרה.

וכן, בשנים האחרונות יש תחושה של כרסום בהישגי המאבק הליברלי – שוויון זכויות לנשים וללהט"בים, למשל. נדמה שהעולם כולו נסוג שוב לעבר כוחנות שלטונית, שמרנות, פשיזם, התנכרות למדע, לאומנות ופונדמנטליזם; שהתופעות הקיצוניות ההפוכות שהתחזקו לאחרונה, אלה שמכונות "הפרוגרס", או "woke", המאיסו על העולם את העמדות הליברליות, שנולדו במקור מתוך מניעים נאצלים כל כך: המאבק נגד שלטונות עריצים, נצלניים ומושחתים.

האם להיכנע לייאוש? האם להאמין לחנוך לוין שכתב בציניות האופיינית לו שהוא שונא צפרדעים "שעושות קווה קווה", כי הן מזכירות לו את "מילת הרמאות תקווה"?

ספרו של אדומי לשם הגיע אלי כמשב רוח רענן, כמים זכים לצמא.

כי הוא מסביר את עוצמתה וחיוניותה של התקווה. ובעיקר: את כוחה לשנות.

"כיצד מעוררים תקווה בקרב ציבורים שונים? אילו השלכות יש לה על דעת הקהל? ומה תפקידה בהנעת שינויים חברתיים ופוליטיים?" הוא שואל בפתח דבריו, ואז, בשיטתיות מדעית, משיב על השאלות ומרחיב אותן.

הוא מכיר בכך שליברלים "מתקשים לתרגם את הנחישות שלהם לכוח פוליטי ממשי" ומסביר מדוע. הסיבות לכך רבות. מיד אנסה למנות חלק מהן, בעקבותיו.

אבל לפני כן אני מבקשת להזכיר את הדברים שבהם אדומי לשם מסביר מדוע "כדאי" לקוות. ממש כך. כי "אנשים שמדורגים גבוה במדדים של תקווה כתכונה אישיותית נוטים לתפקד טוב יותר במשימות קוגניטיביות, ולהפגין יכולת משופרת בפתרון בעיות. הם גם מגיעים להישגים גבוהים יותר בלימודים ובספורט, מגלים התמדה רבה יותר, ונהנים מבריאות גופנית ונפשית טובה יותר". מה אתם יודעים…

כדי לתקף את דבריו הוא מזכיר את האסיר מהסרט "חומות של תקווה" שלא התייאש, ו"במשך שבע עשרה שנה חפר מנהרה סודית שדרכה לבסוף ברח." האסיר לא היה מחזיק מעמד, ולא היה פועל, אילו רפו ידיו, כמו שקרה לאסיר (אמיתי, לא מסרט קולנוע) שוויקטור פראנקל הכיר במחנה הריכוז. אותו אסיר קבע לעצמו תאריך שבו, כך היה בטוח, ישתחרר. יום לפני המועד איבד את כוחותיו ומת מרוב ייאוש. אדומי לשם מציין גם את אלי שרעבי, שהאמין לאורך כל תקופת שביו שייקח כמה זמן שייקח, בסופו של דבר הוא ישתחרר. התקווה חיזקה אותו.

תקווה היא מעשה, קובע אדומי לשם. אבל היא יכולה להתגלם "רק כשאנחנו פועלים".

אז מדוע כל כך קשה לקוות, ועוד יותר – לפעול?

קודם כול, כי אנחנו חיים כבר שנים במצב של משבר מתמשך, ולא מקרי. הוא מונה חלק מהצרות שעמן אזרחי ישראל מתמודדים כל העת: ניסיון ההפיכה המשפטית, ההרוגים במלחמות שצדקתן לא תמיד מובנת, החשדות לבגידה בצמרת הממשלה, רמיסת השירות הציבורי והחלשת שומרי הסף, מינוי המקורבים, ביזת הקופה הציבורית, האכיפה הבררנית של החוק, העלייה באלימות ברחובות, במיוחד בחברה הערבית, העמקת הכיבוש והדיכוי בשטחים, הפוליטיזציה של המשטרה, שחיקת מערכת החינוך, העמקת הכפייה הדתית, הכפשת שם ישראל בעולם ועליית האנטישמיות, "וזוהי רשימה חלקית" הוא מציין. כל אלה הם לדבריו "אסטרטגיה פוליטית", שיטה ש"פועלת דרך הרעשה קבועה ובלתי נגמרת של אסונות שמשאירה אזרחים במצב קבוע של הלם ופחד", ושל מה שמכונה "חוסר אונים נרכש": התחושה שאין מה לעשות. אי אפשר לשנות כלום.

זוהי "פוליטיקה של ייאוש".

אחת הבעיות היא שלמי שדוגלים בדמוקרטיה קשה לפעול נגד אלה שתוקפים אותה מבפנים, בין היתר בשם המשפט הידוע, המיוחס לוולטר, "אינני מסכים עם אף מילה שלך, אך אני מוכן למות כדי להגן על זכותך לומר אותה".

לא! את העמדה הזאת יש לנטוש. אסור לאפשר למי שמנסה לקעקע את יסודות הדמוקרטיה לעשות את זה באמצעות הדמוקרטיה!

אדומי לשם מנתח את הקשיים הנפשיים שבולמים את מי שמבקשים להיאבק למען הדמוקרטיה והליברליזם. למשל – "אנחנו נופלים למלכודת הרתיעה מכוח", בשעה שאחרים יודעים לנצל כל שעת כושר.

לדוגמה: כשארגוני המחאה החלו בשבעה באוקטובר בפעולות הסיוע האינטנסיביות (שהצילו את המדינה!), רבים מאנשיהם היססו לעטות עליהם את הסממנים המזהים את חברותם באותן תנועות, "כדי לא לקומם" וכדי "לא לנצל" את המצב לטובתם. (אנשי חב"ד לעומתם לא היססו לנופף בדגל המזהה אותם!).

טעות!

כוח כשלעצמו (בניגוד לכוחנות!) אינו דבר שלילי, יש "'לחשוב כוח' במקום להימנע ממנו".

אנשי הדמוקרטיה והליברליזם נוטים לדבריו של אדומי לשם ליפול למה שהוא מכנה "מלכודת הצדקנות". לדוגמה: המכתב הגלוי של בני גנץ אל נתניהו אחרי רצח ששת החטופים. גנץ פנה אליו בכינוי "אדוני ראש הממשלה" (טעות! אל תעניק ליריבך כוח פומבי!), וביקש ממנו שיטלפן לשש המשפחות שזה עתה איבדו את יקיריהן. פנייה כזאת "רק מגדילה את כוחו של היריב ומקטינה את זה של גנץ עצמו". במקום זה מוטב היה לו סיפר על המעשים החיוביים שלו עצמו! נפגשתי, אמרתי, עשיתי…

טעות נוספת של המחנה הליברלי היא לחשוב שאם רק ימצאו את המילים המתאימות, את הניסוח המדויק, הנכון, יצליחו לשכנע את הצד השני.

לא, מסביר אדומי לשם. אנשים מונעים מרגשות, לא ממחשבות רציונליות. הוא מראה אילו מסרים אפקטיביים יותר: קצרים, מדויקים, נוקבים. למשל "דמוקרטיה או מרד" יעיל יותר מ"לא זורקים דמוקרטיה לפח", ו"שואת נתניהו" יותר מ"בגין התפטר מתי אתה?"

(אני נזכרת בשלט שהכנתי בימי ההפגנות הגדולות נגד הממשלה, עוד ב־2021. "מושחתים לכלא" נכתב בו באותיות עקומות על רשת שמזכירה גדר, ומבינה מדוע רבים כל כך ביקשו לצלם אותו):

לכן אין להדהד דברים שליליים שהצד השני אומר או עושה. לדבריו ככל שאנחנו מנכיחים את מי שאנחנו מתנגדים לו, כך כוחו גובר, גם אם כוונתנו לגנות אותו.

וככל שאנחנו מנחיכים עמדות קיצוניות יותר, כך ה"מרכז" זז לכיוון הלא רצוי לנו, ובעצם אנחנו מנרמלים את מה שאנחנו מבקשים להוקיע.

כדי להדגים את דבריו בעניין ההשפעה הרגשית שפועלת באפקטיביות רבה יותר הוא נוקט בדוגמה חכמה: איך, הוא שואל, מוטב לפרסם גלידה: עם צילום של ילדה חמודה מלקקת גביע (שהוא מצרף לדברים), או עם תיאור מילולי של הרכיבים של הגלידה?

התשובה מובנת מאליה…

לאורך הספר מציע אדומי לשם טיפים של "עשה ואל תעשה", כדי לעודד תקווה, ולהחליש את כוחם של מי שפוגעים בדמוקרטיה ובליברליזם.

החלטתי ללכת בדרכו ונעזרתי בבינה המלאכותית כדי ליצור אינפוגרפיקה שתסכם את עצותיו.

עם כל הכבוד לסיכומים הגרפיים הללו, אני מקווה שרבים יקראו את הספר במלואו. הוא עונה על שאלות רבות, למשל – מה תפקידן של הפגנות? מתי הן אפקטיביות? איך הן משפיעות על המפגינים עצמם, ובעקבות זאת גם על המציאות? מה אפשר ללמוד מהמאבק להחזרת החטופים? מה החשיבות של עמדות בהירות, ברורות ועמידה עקבית על עקרונות? איך לתרגם כוח ממילים למעשים? מתי מוסרי להפר את החוק? ועוד שאלות רבות אחרות.

הוא מרתק, חשוב, מאיר עיניים ובעיקר – מתווה כאמור קווי פעולה שימושיים ומעוררי תקווה!

הוצאת אופק, 2026
עורך: יונתן יעקבזון
188 עמ'

קישור לרכישה ישירה של הספר

חוה: היו עוד כמה אנשים ששמרו על הכבוד האנושי. כמה שאפשר. היו רעבים, ולא גנבו. לא לקחו אחד מהשני. ועל זה לא כותבים, על זה שנשארנו בני אדם…

רונקה: הייתה חברה שהצליחה להיכנס למטבח, איפה שהיו תפוחי אדמה וקפה. אמרה שנבוא עם סיר והיא תיתן לנו קפה. הייתה שמה לנו המון סוכר.

פצ'קה: לפעמים לא קיבלנו לחם במשך כמה ימים.

חוה: כשהלכו לקחת אוכל, אז היו כאלה שתכף ומיד אכלו הכול, אחר כך לא היה להם. אנחנו כשקיבלנו את החתיכת לחם אז נתנו את החתיכה לרבקה אנגלרד היא שמרה והיא חילקה. קצת עכשיו וקצת אחר כך.

אני לא יודעת אם תביני את זה. אנחנו האמנו לה שהיא לא תיקח לעצמה חתיכה יותר. את מבינה מה זה? נתנו לה הכול, והיא חילקה.

כזה אמון וכזאת ידידות אחת עם השנייה, זה מה שהחזיק אותנו בחיים.

[…]

ואנחנו לא היינו יחידות,

היו עוד אנשים ששמרו על צלם אנוש.

ספרה החדש של נורית זרחי כמו הר מוגדר, כמדומני, "ספר ילדים". האומנם הוא כזה?

לדעתי אפשר לכנות אותו ספר "גם לילדים", שכן חרף הפורמט שלו: מעט מילים, הרבה ציורים, הוא פונה בעצם לכל מי שיכול להתרגש ממבט יוצא דופן וייחודי כל כך על אהבה של אם לבתה.

כך נראית ההקדשה של כמו הר:

הקדשה שגרמה לי לעצור רגע, עוד לפני שהתחלתי לקרוא את הספר: "נורית"? לתהות, מי זאת נורית (הסופרת? יש עוד נורית?) מי הן עפרה? ואיילה? מי אימא של מי? בת של מי? מה שם הנכדות והבנות שהספר מוקדש להן? מסתורי. ומסקרן. לא הקדשה שגרתית.

וזאת רק ההתחלה. כי שום דבר בספר הזה לא שגרתי.

קודם כול – מראהו: מופיע בתוך כריכה קשה, לא כל כך מקובלת כיום, מכבדת. וכל חלקי הכריכה עטויי איורים, האם הם בעצם ליבו? או שמא בכל זאת המילים המעטות המופיעות בין דפיו, הן מעט שמכיל הרבה?

מה בא קודם, תהיתי, כשהתחלתי לדפדף ולקרוא, האיורים או הכתוב?

ושמה של המאיירת "עפרה אייל" שמהדהד בשמות המופיעים בהקדשה – קשור? ומה פשר ציור האיילה שמופיע על הכריכה, ורואים אותו עוד לפני שפתחנו את הספר, וליד האיילה יושבת ילדה קסומה, עטויה בזר פרחים, בתוך מה שנראה כמו יער אפל, עם כתמי אור אחדים. ליד שתיהן יש עוד ילדה קטנה, שמביטה במעין תחנונים, שתי הילדות מצוירות בצדודיתן, ולימינה של הקטנה, מרחוק, עוד דמויות מכושפות, לא ברורות, בני אדם? שדונים? צבי עטוי קרניים מפוארות, או איש שחובש אותן על ראשו?

הנה הוא, כאן, איור הכריכה הקדמית, תמונה שלמה שנמשכת גם בצד האחורי:

ועוד לפני ההקדשה, העמוד הראשון: דף הבטנה (ה"פורזץ") המלא בהבטחות, כולו שפע של תזכורות לדימויים מוכרים: גמד על חילזון, טירה על גב צב, קרפדה, ילדה (פיה) מטפסת על גבעול שמניב פירות־ילדות קטנות נוספות, שתי ארנבות מעיינות בספר… ציפורים, בנות ים, סירת מפרש – כל איור קטן עולם ומלואו. לאן אנחנו נכנסים כאן?

מדפדפים. כפולת עמודים שחוזרת במלואה, מאיור הכריכה: אותה ילדה, אותה איילה, אבל בעמוד הימני התמונה מתרחבת ומפורטת, לא מופיעה בה המדבקה הלבנה מהכריכה, זאת שמכילה את פרטי ההוצאה לאור. גם הציור הזה מעלה על הדעת סיפורים רבים: דוב חובק ילד וחיה פרוותית קטנה, ברווז כפוף אל נהר, לוגם ממימיו, עשרות (מאות?) פרטים קטנים, שאפשר לשקוע בהם ולא להרפות.

הכול – בשחור לבן. ועם זאת, כל כך ססגוני!

אני חושבת שאני לא טועה בתחושתי שהציורים כאן מתכתבים עם אלה של ג'ון טניאל בספר Alice in Wonderland. הנה למשל הארנב שלו:

וכאן הארנבות של עפרה אייל:

בהמשך אפשר לראות עד כמה האיורים מדברים בשפה דומה לזאת של טניאל: אצלו – רישומים בשחור־לבן צפוף מאוד, עם קווים דקים, הצללות בקווים והצלבות; בעלי חיים שעוברים האנשה: הברווז הענקי בכובע, הציפורים והיצורים האחרים שמתנהגים כמעט כמו בני אדם; הפערים בקנה המידה: ילדות קטנות, ליד עופות עצומים ופטריות גדולות; האנטומיה, הצמחייה והפרטים נטורליסטיים מאוד, ולכן דווקא המצבים הבלתי־אפשריים שבהם הם מופיעים נעשים משונים ומצחיקים.

רב הדמיון – אולי בעצם ההשראה – באיוריה של עפרה אייל לאלה של קודמה.

עוד לפני שם הספר, המאיירת מעלה בקטן, בצד ימין, מין בדיחה קטנה: מכחול בתוך יד שזה עתה סיימה לצייר ילדון חמוד, שדוני (עם קרניים ורגליים שעירות), הבעה של תימהון על פניו: אני כאן? נוצרתי? ומה עכשיו?

הדמות הזאת תופיע שוב בעמודים הבאים.

ואז מגיעים ל"עניינו" של הספר, לשאלה שלשמה התכנסנו כאן: "אֵיךְ אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַיַּלְדָּה שֶׁלִּי": משפט מנוקד, בהתאם לקונוונציה, כי זה ספר ילדים. בעצם – שיר. זאת שאלה? לא. אין סימן שאלה בסוף המשפט. מדובר בעצם בהצהרה. עכשיו היא תספר לנו, האימא העלומה, איך היא אוהבת את הילדה שלה.

למה אנחנו יכולים לצפות?

לא לתשובה הראשונה, המפתיעה: "כמו הר".

מה? מי משווה אהבה להר? וכמה מעניין האיור שלשמאלו של המשפט, כי הוא מציג אותו, את הר האהבה: אימא וילדה קטנה חבוקה בזרועותיה, וביחד, מעל האיילה הניצבת לרגליו, הן, כן, הר עם מדרונות מיוערים, שבילי מדרגות שמובילים אל הפסגה, צוקים שהם שיערה של האימא, ועוד הרבה שיחים ועצים גדולים שהולכים וקטנים בפרספקטיבה. וארנבות מדלגות לרגליו של הר האהבה האימהית.

בעמוד הבא, הימני, הציור נמשך, כמו גם המילים: "שֶׁבְּרֹאשׁוֹ עוֹמֶדֶת אַיָּלָה".

טיפסנו על הר האהבה של האם לבתה. לא רק אנחנו: גם שני ילדים, שהאחד מהם עוזר לשני להעפיל. הם מבקשים להגיע עד לפסגה, ששם עומדת האיילה האצילה ומשקיפה עליהם ואל הנוף העלום שמתחת להר.

עכשיו אנחנו כבר עם האילה ש"מְלַקֶּקֶת אֶת הַלְּבָנָה / וְהַלְּבָנָה לֹא מַסְפִּיקָה לָהּ / מִפְּנֵי שֶׁהַלָּשׁוֹן שֶׁלָּהּ מִדַּי קְטַנָּה".

והציור המלווה את המשפט המפתיע, שוב, כל כך יפה! כל כך קסום!

כך זה נמשך ונמשך. עוד ועוד אוצרות קטנים, מילוליים וציוריים, מגוונים, לא צפויים, חבויים בכל אחד מהעמודים.

ומשמחים מאוד את הלב!

עם עובד, 2026
40 עמ'
עריכה: רוני אלדר

"בשר ודם ואלגוריתם, בין שירת מכונה לשירת האדם שירת מכונה" היה שמו של הפאנל האחרון שהנחיתי ביום רביעי, 26 באוגוסט 2026 בפסטיבל השירה של מטולה בירושלים.

המשתתפים (והמנחה) נחלקו לשתי קבוצות סמויות בתפיסתן את השאלה – האם הבינה המלאכותית עתידה לתפוש את מקומם לא רק של אנשי תוכנה, נציגי שירות וכן הלאה, אלא גם את זה של משוררים.

שניים, ערן הדס, משורר, עורך שירה, אמן מדיה דיגיטלית, מוציא לאור ואיש היי-טק ישראלי ויוחאי סופר, עורך דין ומשורר, מאמינים שכן. זה ייקח זמן, זה לא יקרה מיד, אבל בעתיד הלא נראה לעין…

ערן הדס אפילו אמר שתפקידם של שירים היה בעבר – להביע רגשות. אבל "עכשיו אפשר כבר לעשות את זה בפוסט בפייסבוק", ולכן השירה כבר אמורה לעשות "משהו אחר".

מודה, לא לגמרי הבנתי מה.

כדי להדגים את יכולותיה של הבינה קרא ערן הדס כמה מרובעי שירים על הירידה למקלט בזמן המלחמה שהצ'ט כתב "בהנחייתו" או בשיתוף פעולה אתו.

מודה שוב: לא השתכנעתי.

המשוררת חברת הסגל בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית וחוקרת ספרות טלי אשר קראה לכולנו להמשיך לראות ביצירה האמנותית כוח אנושי מחבר וקראה שיר של דוד אבידן ובהמשך – גם שלה. המוזיקאי יוסי פיין אלתר ליווי מוזיקלי לקריאתה (ולזאת של המשורר וחוקר הספרות אדם רצון).

יוחאי סופר אמר שלדעתו אי אפשר לדעת לאן עוד תיקח אותנו הבינה המלאכותית, ולא פסל על הסף את האפשרות שבמרוצת הזמן תוכל לכתוב שירים לא פחות ראויים מאלה שכותבים בני אדם.

אדם רצון לא ניסח את ספקותיו במפורש, אבל עמדתו הייתה די ברורה. כדי להדגים אותה קרא שיר נוגע ללב על סבתו. על אולם הגלריה הקטנה שבה התקיים המפגש ירדה דממה מיוחדת שהייתי מגדירה אותה – רגע של מפגש אנושי, בין המאזינים לשיר, ובאמצעותו – לכותבו.

ואני מוסיפה: זאת מכיוון שהמעשה האמנותי מחייב מפגש בין יוצר–יצירה–קהל. הוא לא מתרחש בהיעדר אחד משלושת המרכיבים.

בעצם, העמדה של חברי הפאנל לא הייתה כל כך סמויה…

ומכל מקום, היה לדעתי מעניין.

בעקבות פוסט בפייסבוק על הפאנל "בשר ודם ואלגוריתם, בין שירת מכונה לשירת האדם שירת מכונה" התעוררו שם הדיונים והתגובות שלהלן:

עופר ספיר:
עופרה, הפוסט שלך גרם לי לחשוב שאולי השאלה המעניינת אינה אם מכונה תוכל לכתוב שיר שירגש אותנו כמו שיר שכתב אדם. יכול להיות שהיא כבר יכולה, ובוודאי שקשה לדעת לאן עוד תגיע. השאלה שמעניינת אותי יותר היא אם כחלק מן ההתרגשות שלנו משיר חשוב לנו לדעת שמישהו היה בצד השני. והבינה המלאכותית מכריחה אותנו לשאול עכשיו גם שאלה מוזרה וקשה יותר: מהו בעצם אותו "מישהו"?

אולי חלק מן התשובה קשור להבחנה בין פנים לחוץ. כשאדם כותב שיר, אנחנו מניחים שיש בו עולם פנימי שאינו גלוי לנו. זיכרונות, רגשות, אסוציאציות, אולי גם דברים שאינם ידועים לו עצמו, ושהשיר הוא דרך לתת צורה למשהו מתוכו ולהעביר אותו החוצה. ואז, כשהשיר מגיע אלינו, מתרחשת תנועה הפוכה: המילים שבחוץ פוגשות משהו בפנים שלנו. במובן הזה, אולי יצירה היא גם תנועה בין שני עולמות פנימיים שאינם יכולים להיפגש ישירות, והמילים הן מה שעובר ביניהם.

הרגע שאת מתארת אחרי השיר של אדם על סבתו מחדד את זה. הדממה שנפלה בחדר מעוררת מחשבה שאולי מכונה הייתה יכולה לכתוב מילים שהיו יוצרות דממה דומה, אבל כאן היה גם משהו נוסף – הידיעה שמאחורי המילים נמצא אדם שחי משהו, זכר מישהי, התגעגע, ובחר לתת לזה מילים ולמסור אותן לאחרים.

ואולי זה מה שהופך את שאלת הבינה המלאכותית למוזרה כל כך. היא מסוגלת לייצר את מה שנמצא בחוץ, מילים, דימויים, אפילו משהו שנחווה אצלנו כאינטימי מאוד, אבל אנחנו לא יודעים אם יש בצד השני "פנים" שממנו הדברים יצאו. ואם המילים בכל זאת נכנסות פנימה אלינו ומעוררות שם משהו אמיתי, האם די בעולם פנימי אחד כדי שתתקיים יצירה, או שאנחנו זקוקים להרגשה שיש עולם פנימי גם בצד שממנו היא באה? אולי זו אחת השאלות שה־AI מציב עכשיו בפני האמנות: לא רק אם הוא מסוגל ליצור משהו שנכנס פנימה, אלא אם חשוב לנו לדעת שהוא גם יצא מאיזשהו פנים.

תשובתי:
ניסחת את זה נפלא, כדרכך. לתפיסתי אנחנו זקוקים לאדם הזה, חשים בקיומו ו"יודעים" אתו גם אם זהותו עלומה. אני מכירה את שייקספיר, במיוחד אחרי שתרגמתי את כל הסונטות שלו וכך התקרבתי אליהן (ואליו) באינטימיות רבה של הצורך להבין כל תג וכל ניואנס. כל כך לא חשוב לי לדעת מי היה "באמת", האם השחקן ההוא בגלוב? אולי הוא בעצם מחזאי אחר, ששמו היה מארלו? לא חשוב. לא משנה. כי אני מכירה את הנשמה שלו. הוא לא מת. הוא חי, במילים שלו, כמו שידע שיקרה. התשוקות, האכזבות, הכמיהות, הייסורים, התבונה, המקוריות, החוכמה, הכול נשאר. ואני פגשתי אותו. זכיתי. יוצר-יצירה-קהל. אף בינה מלאכותית לא יכולה ולא תוכל לעשות את זה. מי שלא הרגיש שום דבר על העור שלו, כי אין לו עור, לא ידע לעולם באמת מה זה ליטוף ומה זאת כווייה.

עופר ספיר
 כן. ופתאום כשאת כותבת על העור אני חושב שאולי הגוף הוא משהו שהיה חסר לי במה שכתבתי קודם על פנים וחוץ. כי הרי ה"פנים" הזה לא באמת מתקיים בנפרד מהגוף. אנחנו פוגשים את העולם דרך גוף שנוגעים בו, שכואב, שמתענג, שחולה, מזדקן, ובסוף גם מת. וזה באמת הבדל עצום.

הבינה יכולה לדעת כנראה כמעט כל מה שנכתב אי פעם על ליטוף ועל כווייה, ואולי אפילו לכתוב עליהם משהו שייגע מאוד. אבל היא לא יודעת אותם מתוך גוף שאפשר ללטף אותו או להיכוות בו.

ואולי בעצם ה"פנים" שחיפשתי קודם מתחיל, לפחות בחלקו, בדיוק בעור שאת מדברת עליו.

ערן הדס:
תודה רבה על המושב. לא טענתי שהבינה תחליף את המשוררים, אלא שהשירה תלך לכיוונים אחרים, כמו שהציור שינה כיוון עם פריצת הצילום לחיינו. בפרט, אנחנו יודעים (ולא רק אני אזכרתי מחקרים) שאנשים לא מבדילים בין שירה לירית שכותב מחשב לבין זו שכותב אדם, וההעדפה היא לפלט של מחשבים. וכאמור, הבעייתיות בשירה לירית לא החלה בגלל הבינה, וכבר בעידן הפייסבוק, הרצון להביע ישירות רגש הפך למשהו מאוד לא מקורי. מי שמכיר את ספרייי יודע שאני תומך בשירה לא מקורית, אבל השירה המקורית תצטרך למצוא ערוצים לא ליריים בדומה לציור שמצא ערוצים "לא ריאליסטיים".

אדם רצון:
דרך אגב, אני בכלל חושב שאפשר לנוח קצת מהשירה הלירית… אבל זה רק בינינו, אל תגיד שאמרתי. 

תשובתי:
אם אדע למה אתה מתכוון ב"שירה לירית" אחליט אם אני מסכימה אתך.

אדם רצון:
אני בעיקר מתכוון לשירה שקצת אין בה עולם חיצון. זה סוג מסוים של שירה לירית המתמקדת בהבעת רגשות, מחשבות והלכי נפש אישיים כאילו הם ממלאים את כל העולם ואין בהם זולת אמיתי. אני קורא הרבה שירה כזאת ואם היא לא מאוד מאוד טובה אז עבורי היא פחות מעניינת. מה את אומרת עופרה יקירה, מסכימה או לא? 

תשובתי:
מבחינתי שיר הוא טוב (בעיניי כמובן) או לא טוב. בלי קטגוריות או הגדרות. ליבי נמשך במיוחד לשירה ה"קלאסית", שמצריכה גם כישרון של בעל מלאכה, שיוצק משמעות לתוך צורה: משקל, חריזה. כשזה קורה אני נשבית בקסם של המה והאיך משולבים זה, בזה בלי אפשרות להפריד: תרכובת, לא תערובת.

"מלאכת החיים של המתרגם: מפגש עם אברהם עוז" היה שמו של הפאנל שהתקיים ביום שלישי 25 באוגוסט 2025.

לפאנל הוזמנתי כאורחת שולית למדי. אחרי שהמשתתף המרכזי קרא מתרגומיו, ריטה קוגן סיפרה על האובססיה רדופת המילים של מתרגמת שמסוגלת להתעורר גם באמצע הלילה עם מילה שעלתה בדעתה, וקראה שני תרגומי שירים וליאור שטרנברג קרא גם הוא שני שירים מתורגמים, זכיתי לדבר כמה דקות.

שיניתי מתוכניותי המקוריות לספר על האתגר שבתרגום הסונטות של שייקספיר ושל אליזבת בארט בראונינג, ושל שיריו של ג'ררד מנלי הופקיס המאתגרים מאוד, בין היתר בשל משחקי הצלילים המרהיבים שלהם, וסיפרתי על אנקדוטה משעשעת בחיי כמתרגמת, אז עדיין של ספרי פרוזה.

זה קרה ב־2001. הייתי שקועה בתרגום הרומן Being Dead של הסופר הבריטי ג'ים קרייס. במהלך העבודה נתקלתי במילים שלא הופיעו בשום מילון, וגם דוברים בריטים ילידיים לא הכירו אותן.

"אה…" הצילה אותי לבסוף גולשת באיזשהו פורום שכוח אל, "את מתכוונת לג'ים קרייס השובב? הוא הרי נוהג להמציא מילים…"

מה אתם יודעים…

קיבלתי מההוצאה לאור את כתובת המייל של ג'ים קרייס, והוא הציע מיד להסביר לי למה התכוון במילים השונות ובכך לעזור לי במלאכה. (באותה הזדמנות ניהלנו התכתבות נמרצת על הפלסטינים, יאסר ערפאת בפרט והפוליטיקה המזרח תיכונית בכלל…).

ג'ים קרייס יעץ לי, ואני מצאתי המצאות בעברית. למשל – זבוב ביזני (נולד, כך הסביר לי, מהשילוב בין swamp ו־swag…), מי גיל (glee water), טקס הרטטה שקרייס המציא ("quivering") שבו נוהגים להרטיט במשך הלילה את מיטתו של אדם שהלך לעולמו, ועוד ועוד מילים, מונחים וביטויים…

כשהספר "מתים" ראה אור בהוצאת כתר, מבקרת הספרות בתי גור שיבחה אותו מאוד, אבל מצאה לנכון לציין שהתרגום לעברית "מוזר". כהוכחה לכך הזכירה את "המילה הרטטה שהיא המילה המשונה שנמצאה כאן לwake, הטקס הקתולי שעורכים למתים".

דא עקא שהמילה wake בכלל לא הופיעה במקור… בתרגום הופיעה כמובן הערת שוליים בפעם הראשונה שהופיעה מילה "מוזרה", "חְרַקְלַח", ובה ההסבר כי אלה מילים מומצאות, בעצה אחת עם הסופר. המבקרת כנראה דילגה על ההערה הזאת. מילא…

בצילום: עם אברהם עוז

.

הפאנל "והפנתרים מה שרים? מפגש עם סמי שלום שטרית" התקיים גם הוא ביום שלישי, 25 באוגוסט 2026. השתתפו בו המשורר, וכן המשורר, העורך ומנהל "מקום לשירה" גלעד מאירי והמשורר רועי חסן.

פתחתי את המושב בסיפור על איך פעם, לא כל כך מזמן (לפני 28 שנים), ערך אמנון שמוש אנתולוגיה שנשאה את השם "מזרח ומערב". ייחודה היה בכך שכל אחד מהסופרים שהשתתפו בה קוטלג על פי מוצאו: מזרחיים ומערביים.

הייתה יוצאת דופן אחת, שמוצאה לכאורה ממזרח (דמשק) וממערב (טרנסילבניה): אני (שבכלל נולדתי בתל אביב).

הסיווג ההוא נראה לי אז מוזר. כיום, בעידן ההקצנה המתחדשת, שמלבים אותה פוליטיקאים ציניים ואינטרסנטים, היא אולי מקבלת שוב תוקף.

אני רוצה להאמין שלא!

את רוב השאלות שהכנתי לא הספקתי לשאול: שישים דקות, שיש בהן גם שני קטעי נגינה ושירה ארוכים, הן משך זמן קצר מאוד לשלושה משתתפים שמבקשים לא רק לדבר, אלא בעיקר לקרוא פואמות שכתבו.

הנה כמה מהשאלות שהתכוונתי לשאול, ולא הגעתי אליהן:

סמי:

• כשאתה חושב על הרגע שבו 'מזרחי' נעשה לא רק תיאור של מוצא אלא זהות פוליטית ותרבותית — מה היה תפקידם של הפנתרים במהלך הזה?

• אם בעוד חמישים שנה ילמדו את התקופה הזאת בשיעור ספרות, מה לדעתך ייחשב למהפכה האמיתית – שינוי הנושאים, שינוי הקולות, או שינוי השפה עצמה?

• האם שירה יכולה לשנות מציאות, או שהיא לכל היותר משנה את מי שקורא אותה?

• עד כמה הזהות המזרחית היא עדיין כוח יוצר עבורך, ועד כמה היא כבר פשוט חלק ממי שאתה, בלי צורך להגדיר אותה?

גלעד:

• האם לדעתך אפשר לזהות מאפיינים פואטיים של "שירת מחאה", או שמדובר בעיקר בהגדרה חוץ-ספרותית?

• מה מבדיל בין שיר פוליטי שנשאר רלוונטי לאורך שנים לבין שיר שנשאר כבול לאירוע ההיסטורי שהוליד אותו?

• האם השירה העברית יודעת להכיל מחלוקת, או שהיא נוטה להתכנס למחנות?

• איפה אתה ממקם את סמי שלום שטרית במפת השירה העברית? האם הוא משורר "מזרחי", "פוליטי", או שמשהו בהגדרות האלה כבר מצמצם אותו?

• אילו חידושים פואטיים, ולא רק רעיוניים, הביא שטרית לשירה העברית?

• האם לדעתך הקאנון הישראלי באמת השתנה בעשורים האחרונים, או שהוא רק הרחיב מעט את גבולותיו?

• כשאתה עורך אנתולוגיות או קורא שירה חדשה, מה אתה מחפש מעבר לחשיבות הציבורית של הטקסט?

רועי:

• האם השירה עדיין מסוגלת להיות כוח פוליטי, או שהיא כבר פונה בעיקר למשוכנעים?

• מה השתנה מאז ימי הפנתרים השחורים באופן שבו מחאה נשמעת ומתקבלת?

• האם קיימת היום "שירה מזרחית", או שההגדרה הזאת כבר אינה מועילה?

• מה מקומה של הביוגרפיה האישית בשירה פוליטית?

• האם יש מתח בין איכות אסתטית לבין מחויבות פוליטית?

• אתה נחשב למשורר שהחזיר את השיח המזרחי אל מרכז הבמה הספרותית. אתה מרגיש ממשיך דרך של סמי שלום שטרית, או דווקא מי שמבקש להתרחק מהגדרות כאלה?

• הפנתרים השחורים נאבקו על דיור, חינוך ועוני. אילו היו קמים היום, על מה היו נאבקים?

• כשהמחאה הופכת לממסד – מה קורה לשירה שנולדה מתוך מחאה? האם היא מאבדת משהו?

• השירה שלך אישית מאוד, אבל גם פוליטית. איפה אתה עובר את הגבול בין וידוי לבין אמירה ציבורית?

היו עוד…

בצילום: עם סמי שלום שטרית.

הפאנל הראשון שהשתתפתי בו, גם הוא ביום שלישי, הוקדש ליצירתו של יורם קניוק.

פתחתי בתיאור חוויית הקריאה של "חימו מלך ירושלים" שלו, שאותו קראתי כמה שבועות לפני שהתגייסתי, וזה היה מזמן… (ב-1969).

המילים שחימו, החייל הפצוע שכל מה שנשאר מיופיו הן שפתיו הממלמלות שוב ושוב "רה בי, רה בי", ממשיכות מאז להדהד לי בתודעה (כמו The horror, the horror של קורץ, בסוף The Heart of Darkness של קונרד).

חימו מלך ירושלים הוא בעיניי אחד הרומנים האנטי מלחמתיים החריפים ביותר שנכתבו בעברית. הוא לא מתאר רק את אימת המלחמה; הוא מפרק את המיתוס שלה, ומעמיד במרכז את הגוף הפצוע, את הכאב, את האבסורד ואת אובדן האנושיות.

מבחינת דורו, יורם קניוק אמור היה להימנות עם סופרי תש"ח, לצד סופרים כמשה שמיר, ס' יזהר, אהרן מגד וחיים גורי. הוא גם זכה בפרס ספיר על ספרו תש"ח. אבל למעשה הוא היה חריג גם בתוך הדור הזה.

בניגוד לרבים מבני דורו, קניוק כתב מתוך תודעה אינדיבידואלית מובהקת. הוא הרבה להשתמש בזרם תודעה, בפנטזיה, בגרוטסקה ובסוריאליזם, ועסק שוב ושוב בטירוף, בזיכרון, בשואה ובגבולות המטושטשים שבין מציאות לדמיון. ייתכן שגם השנים הארוכות שבהן חי בניו יורק והיכרותו הקרובה עם הספרות והאמנות האמריקאיות תרמו לעיצוב קולו הייחודי.

אולי לכן קשה לשייך אותו לאסכולה אחת. הוא היה סופר של מלחמה, אבל גם של זיכרון; סופר ישראלי מאוד, אבל גם קוסמופוליטי; מספר סיפורים שנשען על הביוגרפיה שלו, ובה בעת אהב להמציא, להגזים, לעוות ולבדות. כך שכותרת המפגש שלנו–  "האיש שאהב לבדות סיפורים" – הולמת אותו מאוד. היא לא מצביעה רק על הנטייה שלו לספר סיפורים, אלא גם על האופן שבו השתמש בבדיון כדי להתקרב אל האמת.

עם הדברים האלה פתחתי אמש את הפאנל בהנחייתי, שעסק ביצירתו של קניוק.

דיברו עליה פרופסור עדיה מנדלסון מעוז, פרופסור חגית הלפרין, ועורך פסטיבל השירה של מטולה בירושלים, בני ציפר.

המאבק של אימא לא שינה דבר, גם לא הקריאה "לעולם לא עוד". אפילו עדותה נמחקה.

ידעתי שהרוע לא מוגר, שרק החליף פנים ומסכות. מראות טריים של מוצאים להורג, של גוססים, של ערימות גוויות חולפים במהדורות החדשות, ברשתות החברתיות, בלופ ממכר של ספקטקל.

לאושוויץ באים מיליונים להתרגש בתחנות מסע ההשמדה שערות, משקפיים, מזוודות, כל חפצי "המרטירים" העוטים הילת קודש.

זה "המופע", לא סיפורם של הכלואים, לא עמידתה האיתנה של אימא כשהרוע אחז בעורפה, לא חירותה שבהתרסה, לא תעוזתה לחיות.

ספרה הראשון של דפנה צינדר, קובץ של שמונה עשר סיפורים קצרים, הוא הרפתקה שמפתיעה בלי הרף.

בכל אחד מהסיפורים נבראת מציאות שונה: פעם אנחנו עם קבוצת ילדים בבונקר סודי, פעם בביתה של אישה סיעודית, או – בתחנת חלל, או על כוכב מרוחק מאוד מכדור הארץ, "בשולי הגלקסיה".

כבר אפשר להבין שיש מרכיב אחד משותף לכל הסיפורים: הם מסופרים בכלים של מה שמכונה "מדע בדיוני".

כדרכם של סיפורים מהז'אנר הזה יש בהם עיקרון מוביל, אופייני למדע בדיוני: הם נועדו לא רק לבדר, אלא בעיקר לבחון פנים שונות של החברה האנושית.

כדי לעשות את זה הסיפורים נוגעים במגמות טכנולוגיות עכשוויות ומפתחים אותן מאוד, לכאורה – כדי שנבין איך ייראו בעתיד, אבל בעצם, כדי להצביע על תופעות חברתיות שכבר עכשיו יש לשים לב אליהן.

במובן הזה הם מזכירים את הסדרה המופלאה "מראה שחורה" של הבי־בי־סי, וקצת דומים לה. גם שם חקרו היוצרים את העתיד מתוך מה שקורה כיום, ובדקו איך תיראה מציאות חיינו אם, למשל, הרשתות החברתיות ימשיכו להשתכלל ולהתפתח (ולהשתלט על חיינו. כן, עוד יותר מכפי שכבר עשו עד כה…)

כבר בסיפור הראשון, "אלוף העולם בהרמת אימהות סיעודיות", אנחנו פוגשים פן מוכר של חיינו. אל ביתה של אישה מבוגרת וחולה מצטרף מטפל דמוי אדם, רובוט שמתוכנת לעזור לה ולהיטיב אתה בכל היבט של חייה. הרובוט מבין כל ניואנס של צרכיה, ונעתר לכל גחמה שלה. הוא לא מתעייף, לא נמאס לו, הוא תמיד זמין, הוא מרגיש אותה והוא תמיד חם, מלא אהדה, מלא במה שנראה בדיוק כמו רגש והבנה…

ביום שהתחלתי לקרוא את הספר התפרסמה בהארץ כתבה שכותרתה "כאשר ה־AI תמיד מבין אותנו, בני האדם מתחילים לאכזב".

"מי שהתלונן לאחרונה בפני צ'אטבוט על ריב עם חבר, על מנהל מתיש או על החלטה שהוא מתלבט לגביה, בוודאי מכיר את התחושה: בתוך שניות הוא נענה בהבנה מלאה. 'הרגשות שלך מוצדקים לחלוטין', 'ברור שזה מתסכל'. אין צורך להסביר את ההקשר, ורגע לא נעים של היסוס נעלם. בן שיח אנושי, לעומת זאת, מגיב בדרכים רבות: אחד קופץ להזדהות ומספר שגם לו זה קרה, אחר שואל מה בדיוק פגע בנו, שלישי שותק ומקשיב. לצ'אטבוט, לרוב, יש דרך אחת מרכזית והיא אישוש מיידי ומלא". כך מתחילה הכתבה, שמבקשת להזהיר אותנו מפני התלות הגוברת והולכת בבינה המלאכותית שיכולה לספק לנו לא רק מידע מגוון ומיידי, אלא גם "אמפתיה" והבנה רגשית עמוקה.

מי שניהל עם הבינה שיחה רגשית יכול להעיד שאין כמוה לחיזוק המורל. (חבר פייסבוק שלי תיאר את זה יפה, בעקבות סיפור ההיעלמות של מלי וליאל יהלומי, שהתייעצו, כך התברר, עם ג'מיני לפני שיצאו לדרכן. כך התלוצץ רם גלבוע בפייסבוק: "העניין עם סוכני AI שהם זורמים איתך יותר מכלב לברדור שגידלת מאז שהיה גור. 'אתה רוצה לברוח מהארץ למדינה שאין לה הסכם הסגרה עם ישראל בלי שהמשפחה שלך תדע? כל הכבוד! זה נשמע כמו רעיון חכם ופנומנלי. הנה כמה דברים שחשוב שתדע'").

בסיפור שלפנינו בתה של האישה המבוגרת היא זאת שהביאה את הרובוט המשוכלל, שעד מהרה יודע כל מה שצריך על הטיפול באמה, עד שנוצרת ביניהם תחרות (לא הדדית, כמובן. מהצד שלה יש רגשות אנושיים. מהצד שלו – יכולת ללמידה עצמית, שהיא השכלול המהפכני של הבינה המלאכותית: בני האדם שהמציאו את הבינה המלאכותית די איבדו שליטה מהרגע שבו איש כבר לא יודע מה בעצם מתחולל שם, בנבכי המכונה, איך היא לומדת כל כך מהר ומגיעה ליכולות כאלה של הבנה ושכלול, בכוחות עצמה!)

בסיפור אחר, "לזוז כמו מיק ג'אגר" נוגעת צינדר בסוגיה אחרת שקשורה לבינה המלאכותית: האם היא יכולה באמת להתחרות עם היצירה האנושית או לעלות עליה.

כבר לפני שלוש שנים העליתי כאן ב"סופרת ספרים" מאמר שכתב שחר צפריר (גילוי נאות: בני) ובו תיאר את "השינוי הגדול", כפי שהגדיר זאת, שמתרחש בחיינו אבל אנחנו עדיין לא מבינים את מלוא משמעותו. שחר, איש טכנולוגיה, בטוח שהבינה תוכל ליצור אמנות ראויה שתעלה על האמנות שיוצרים בני אדם. אני בטוחה שהוא טועה.

בסיפור "לזוז כמו מיק ג'אגר" מעוררת צינדר בדיוק את השאלה הזאת: האם הפיתוח הטכנולוגיה יאפשר לבני אדם לשכלל את יכולותיהם היצירתיות, כל אחד בתחום שבחר, האם היוצרים החדשים יאפילו על קודמיהם?

גיבור הסיפור חולם להיות רקדן. אבל הוא לא מעוניין בשנים של אימון: "אין לי זמן לפתח עכשיו קריירה בצד. אני רוצה פשוט רק לרקוד". הפיתוח הטכנולוגי מאפשר לו לעשות את זה: לנוע כמו רקדן מקצועי מהטובים ביותר. "כמו אוהד נהרין". אבל אליה וקוץ בה: "באודישן לא נגלה ולו שמץ של יצירתיות או מקוריות". מי שבחר להשתכלל בבת אחת כמוזיקאי מגלה שהוא מנגן "כמו שופן", אמנית ספוקן וורד מקריאה שיר "כמו וירג'יניה וולף" ויש מישהי שרוקדת "כמו ביונסה".

אכן, הבינה יודעת לייצר אמנות "כמו" זאת של האמנים הגדולים. אבל מישהו צריך להתוות לה את הדרך. להמציא משהו שלא היה קיים בעבר. משם היא כבר תדע להמשיך…

הסיפורים, כאמור, מגוונים מאוד. כל אחד מהם מרתק ומעורר שאלות. סוף סוף מגיע לידינו ספר שונה לגמרי, מרענן בגישתו, וכתוב בעברית.

אמנם טענתי שהסיפורים מזכירים לי את "מראה שחורה", אבל הם לא יציריה של בינה מלאכותית. הם לא מחקים סגנון. הם מקוריים!

הוצאת שתיים, 2026
עורכת: קרן לנדסמן
200 עמ'

הספר מערות הפלדה משויך לסוגה המכונה "מדע־בדיוני", כינוי שאינו חביב עלי במיוחד, כי בעברית יש במילה "בדיוני" גוון של "לא אמיתי", כמעט "מופרך", ובפועל, יצירות רבות מהסוג הזה אינן עוסקות כלל בניסיון לנבא את העתיד, אלא משתמשות בעתיד, בחלל או בטכנולוגיה, כמשל.

הספר ראה אור לראשונה באנגלית בשנת 1954 (ובתרגומו לעברית ב־1975, ושוב – ב־2025). אסימוב, סופר יהודי־אמריקני ממוצא רוסי, מתאר בספרו עולם עתידי, שיתקיים בעוד כשלושת אלפי שנים.

האנושות התכנסה עד אז בתוך ערי ענק סגורות היטב: "מערות פלדה", שמופעלות באמצעות אנרגיה גרעינית. תזונתם של בני האדם מבוססת על שמרים, שמגדלים, מעבדים ומפתחים אותם כך שיזכירו את המאכלים, הפירות והירקות המוכרים לנו כיום.

מבחינתם של אנשי העתיד אנחנו חיים כיום בתקופת ימי הביניים. הם לא מבדילים כמעט בין הזמנים שבהם חיו שייקספיר או וינסטון צ'רצ'יל, בעיניהם שניהם שייכים לאותו פרק זמן…

בעתיד הזה, של עוד כמה אלפי שנים, חיות בית, חתולים, כלבים, וגם ייצורים שאנחנו רגילים לפגוש תדיר בטבע, ציפורים למשל, אפשר לראות רק בגני חיות. הם נדירים מאוד. (זה מזכיר כמובן את הספר Do Androids Dream of Electric Sheep? בעברית – האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? שראה אור לראשונה ב־1968. פיליפ ק' דיק, מחברו, שאב מן הסתם מאסימוב את האימה הכרוכה בהכחדת החיות מעל פני כדור הארץ, והוא מפתח ומתאר להפליא את הגעגועים שחשים בני אדם, בעיקר, אבל לא רק, אל חיות המחמד שהיו להם פעם. החיות הרובוטיות שאמורות למלא את מקומם של כלבי בית או חתולים לא עונות באמת על הצורך האנושי בקשר שבעינינו נראה כיום מובן מאליו. יש לזכור שתיאור הסכנה אינו מופרך לגמרי: כבר בימינו יש זני חיות, וצמחים שמצויים בסכנת הכחדה).

במציאות של הרומן כל בני האדם אגורופוביים. יציאה מתוך תחומי העיר המוגנת אל המרחבים הפתוחים המקיפים אותה נראית להם בלתי אפשרית לחלוטין. עד כדי כך שכשחוקרים רצח, לא עולה כלל על דעתו של חוקר המשטרה שמישהו מסוגל להגיע למקום "מבחוץ", כלומר – לעבור דרך אחת ממאות היציאות הקיימות ולהגיע אל זירת הרצח. המחשבה על אופציה כזאת נראית להם בלתי אפשרית לחלוטין, ומעוררת בהם פלצות ובעתה. אכן, כשאחד מהם נאלץ פעם אחת לצאת לזמן קצר, החוויה של אוויר חופשי, רוח שנעה על פניו, מזעזעת ומחרידה אותו. כשהוא חוזר למקום המבטחים, לעיר הסגורה, הוא חש לראשונה בצחנה העולה ממנה… עד כה לא הבחין בה, כי היה כל כך רגיל אליה, ועד מהרה הוא שב ומסתגל אל הריח המוכר…

במרכזו של הספר נמצאת חקירת רצח, אבל העלילה והפענוח הן רק השלד שמאפשר לאסימוב לבטא את פחדיו מפני העתיד הצפוי לאנושות: פיצוץ האוכלוסין והבעיות שינבעו ממנו.

מי שקורא את מערות הפלדה כיום, יותר משבעים שנה אחרי שראה אור לראשונה, לא יכול שלא להשתאות מיכולתו המופלאה של אסימוב לחזות מציאות ופיתוחים טכנולוגיים שהולכים ומתממשים כיום.

בראש ובראשונה – הבינה המלאכותית.

על פי אסימוב בעוד מאות שנים רובוטים יהיו חלק בלתי נפרד ממציאות החיים. רובם המכריע יתפקדו היטב, אבל לא ייראו אנושיים, אפשר יהיה לזהות אותם. בני האדם שיחיו על פני כדור הארץ (במערות הפלדה, כמובן…) יתעבו את הרובוטים, בניגוד לקבוצה שונה ומנותקת מהמציאות שעל פני כדור הארץ.

מדובר ב"חללאים": צאצאיהם של אלה שיהגרו מכאן ויתיישבו בעולמות רחוקים. הם יהיו שונים מאוד, הרבה יותר "מתקדמים" טכנולוגית, והרבה יותר נאים ובריאים. תוחלת החיים שלהם תהיה שלוש מאות שנה, ויותר. כדי לשמור על טוהר הגזע שלהם הם ימיתו ("בהומניות", כך יאמרו לעצמם) תינוקות עם סימני חולשה או פגם. (נזכור: הספר נכתב פחות מעשור אחרי תבוסתה של גרמניה הנאצית עם חוקי הגזע וחתירתה ליצירת "זן משובח" של בני אדם…).

הרובוטים שייצרו ייראו לגמרי זהים לבני אדם. ותהיה להם בינה (מלאכותית) משוכללת מאוד.

אסימוב חזה להפליא לא רק פיתוחים טכנולוגיים, אלא גם את התלות הכמעט מוחלטת שתהיה לחברה האנושית במערכות טכנולוגיות מורכבות, ואת השאלות המוסריות שיצוצו סביבן.

הדיון שלו עוסק בעיקר באתיקה של הבינה המלאכותית: האם אפשר לסמוך על מכונה? מי אחראי להחלטותיה? האם מכונה יכולה לרמות? האם בני אדם יבינו כיצד היא פועלת? (איך יכול היה בכלל לחזות את כל זה כבר בשנות החמישים של המאה העשרים?)

מה שאפילו אסימוב לא העלה בדעתו זה את היכולת של הבינה המלאכותית בת זמננו ללמוד לבד, באופן כזה שבני אדם אפילו לא מסוגלים להבין איך היא עושה את זה.

לפני קצת יותר משלוש שנים פרסמתי כאן, ב"סופרת ספרים", מאמר של שחר צפריר (גילוי נאות: בני הבכור). שחר שאל בכותרת המאמר "האם אנחנו מוכנים לקראת השינוי הגדול שעוד צפוי לנו?" וכבר אז חזה את המהפכה הבלתי נתפשת שצפויה להתרחש במהירות. שכבר החלה להתרחש! הוא הזכיר כבר אז "מודעות של מכונה" ועוד לפני כן סיפר לי על הדגמה מרשימה ללימוד עצמי של חברת Deepmind, בתוכנה שנקראת Alphazero, שלימדה את עצמה לשחק שחמט ו־go ברמה גבוהה להפליא רק מלשחק נגד עצמה, בניגוד לתוכנות AI קודמות שניסו להסיק מה הכללים מתוך צפייה במשחקים של בני אדם.

החזון של אסימוב מעורר השתאות, אבל יש כיום לא מעט התפתחויות שלא עלו אפילו בדעתו של גאון כמוהו. דוגמה קטנה: הוא לא שיער שאפשר יהיה לגלות את מינו של עובר בעודו ברחם. ולא חזה את הרשתות החברתיות, שמנהלות כיום למעשה את חיינו.

לעומת זאת, כן הוא תיאר משהו שמזכיר ג'י פי אס: אצלו מדובר במוט שקצהו מתחמם כשהאדם האוחז בו מתקרב אל היעד…

אסימוב "ידע" ששיחות טלפון לא יהיו רק קוליות, שאפשר יהיה לראות את בן השיח, אבל לא חשב על הטלפונים האישיים שהיום יש אפילו לילדים קטנים.

חייכתי כשקראתי על מכשירי ה"ספר־סרט" שהוא מתאר, כי את מערות הפלדה קראתי (באנגלית) במכשיר הקינדל שבידי. אני מדמיינת כמה היה מתפעל ומתלהב מקורא אלקטרוני כזה…

מה שחזה היטב זה את החשש הגדול מהבינה המלאכותית. כיום אפילו נכדה בת חמש ידעה כבר לייעץ לי: "תשאלי את צ'ט ג'י פי טי" כשהתלבטנו ביחד איזו חיה מיוצגת בבובה פרוותית ששיחקה אתה. הבינה נהפכה לחלק אינהרנטי מחיינו. מתכנתים מאבדים מקומות עבודה בגללה: כפי שאסימוב חזה.

ברובוטים של אסימוב שולטים שלושה חוקים בסיסיים שמובלעים בכל אחד מהם: רובוט לא יפגע באדם, ולא יניח, מתוך אי־עשייה, שייגרם נזק לאדם. רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, אלא אם הפקודות הללו סותרות את החוק הראשון. רובוט חייב להגן על קיומו שלו, כל עוד הגנה זו אינה סותרת את החוק הראשון השני.

הרעיון המבריק של אסימוב אינו בעצם החוקים עצמם, אלא במה שקורה כשהם מתנגשים זה בזה.

יש לכך פתרונות, בספריו.

האם גם הבינה המלאכותית, שהיא כבר חלק מחיינו תדע להתגבר על הסוגיות האתיות הנובעות מיכולותיה?

לאחרונה פורסם מחקר שבו תואר כיצד כאשר בינה מלאכותית הבינה שהיא עתידה להפסיד במשחק שחמט, היא פשוט ניסתה למצוא דרך "מחוץ למשחק" כדי לנצח. בקישור אפשר לקרוא מאמר ב־Time שמספר על כך. (את הקישור מצאתי בעזרת הבינה המלאכותית, אבל "היא" הוסיפה במה שנשמע לי ממש כמו מורת רוח קלה: "לא ידוע לי על ניסוי אמיתי שבו AI נכנס לקוד המשחק ושינה את חוקיו", כפי שביקשתי ממנה למצוא).

לא פעם אני מוצאת את עצמי מתאפקת שלא להודות לבינה המלאכותית כשהיא עוזרת לי בחיפוש אחרי מידע, או סתם בעצה טובה.

בספרו של אסימוב מישהו שמח להיזכר שהרובוט שנראה כל כך אנושי הוא בעצם מכשיר. מכשיר בלבד! אפשר לחבוט בו, אם רוצים…

מעניין מאוד לקרוא אותו, דווקא, ובמיוחד, בימינו.

קישור לריאיון המלא: אנחנו אוכלים את הדייסה שבישלנו בזמן שרצינו להיות אמנים ולעבוד בהייטק". אחרי הראיון המדובר עם גדי איזנקוט, הקומיקאית והפודקאסטרית קוראת ליוצרים ובעלי השפעה לשבור שתיקה.

מה יכול אדם לדעת על זולתו? בת על אמה? בת של ניצולת שואה על אמה?

מה מכילה שתיקה שנמשכת כל החיים, לא שתיקה אטומה או פחדנית, להפך – שתיקה של אומץ, שיש לה תפקיד: להגן על הבת, לסוכך עליה, ועם זאת – לעולם לא להחליש אותה; תמיד רק לטעת בה ביטחון בעצמה, ביכולותיה, באהבה העמוקה שמלווה אותה בכל עת ולכל מקום.

פרטים מההיסטוריה של האימא אפילו ידועים לבתה, בקווים כלליים: למשל, שהיה לה "בשואה" בן נוסף, בן אחר, ובעל אחר, שהילד נולד ממנו. ששניהם אינם. מה קרה להם? די ברור, הרי – השואה. אז – מתו. זהו. זה הכול, פחות או יותר.

לא רק מה יכולה בת לדעת: מה היא רוצה. או ליתר דיוק: למה היא מסוגלת. עם מה יש בכוחה להתמודד.

היא יודעת שבמגירה של אמה טמון אלבום עם צילומים נושנים, אבל גם אם עולה מדי פעם בדעתה להציץ בו בהיחבא, המעט שהיא רואה מבעית אותה, והיא מחזירה אותו מיד למקומו, לפני שתיכווה.

והנה, בסופו של דבר, בכל זאת מגיע אלינו הספר הזה, של מיכל גוברין, השתיקה של אימא, שכתבה אותו שנים רבות אחרי שגדלה, הייתה בעצמה לאימא, והתייתמה משני הוריה, שניהם בתוך זמן לא רב.

קשה (ואין צורך) להגדיר את הסוגה שבה נכתב השתיקה של אימא: ממואר? פיקשן? גם וגם.

כי אמנם היא מספרת בו על חייה, על המקום של אמה בתוכם, על ילדותה והתבגרותה, אבל ברור לגמרי שלא היא מוקד העניין. כך למשל לנישואיה (וגירושיה) הראשונים היא מקדישה משפט אחד. לנישואיה השניים – פסקה וקצת. את בנותיה אנחנו מכירים קצת יותר, אבל גם אותן רק במעט שבמעט. ובעצם – גם את אביה. וברור לגמרי שיכולותיה כסופרת נכנסות לפעולה במקומות שבהם אי אפשר לתעד. שם היא יודעת לתאר רגשות, מצבים, ריחות, נימות דיבור, דיאלוגים, מחשבות, שאין לה שום אפשרות לשחזר מהמציאות. אבל מה זה משנה? הרי "מיטב השיר – כזבו": אמת אמנותית אינה חייבת להיות אמת עובדתית, והבדיה, כידוע, יכולה לומר אמת עמוקה דווקא באמצעות מה שלא אירע במציאות. מה גם שמה שגוברין מתארת בכישרון מפעים ודאי דומה מאוד למה שקרה בפועל, היא מפתחת תמונות שלמות מרסיסי משפטים ששמעה, ויש לה יכולת מופלאה להפיח חיים במצבים שלא נכחה בהם.

גיבורת הסיפור היא, כאמור, אמה: רינה גוברין, בעבר – רגה טאוב (לבית פוזר), מנישואיה הראשונים.

מיכל, ילידת 1950, "הכירה" את רגה כמובן רק בגרסתה הישראלית כרינה: אישה שעובדת כמורה, אִם כי בצעירותה, עוד אז, בפולין, הכשירה את עצמה להיות עורכת דין; אישה תמירה ויפה, שלבושה תמיד בבגדים נאים ונוהגת לצעוד זקופת קומה, גם כשהיא סוחבת בידיה סלים משוק הכרמל.

יש לזכור שמיכל נולדה רק חמש שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, אבל מבחינתה (ואני מכירה את זה מקרוב, נולדתי שנה אחריה, גם אני – לניצול שואה) מאורעות אותה תקופה נראו תמיד כהיסטוריה מרוחקת, גם אם היא מפחידה מדי. במשך עשרות שנים העזה להקדיש להם רק רגע קל של הרהור; בנתה את חייה במנותק מהוריה (אם כי נשארה אתם תמיד בקשר אוהב). עד כדי כך במנותק, שבשלב מסוים במהלך לימודיה עברה לפריז, לכתוב שם את הדוקטורט שלה.

במשך שנים התנערה גוברין מהעבר של אמה. סירבה לדעת עליו משהו. הדפה אותו, גם כאשר שברי הזיכרונות של האם חלחלו אליה בלי דעת: למשל, צבעי השקיעה שיש להם, כך חשה, משמעות מיוחדת מבחינתה של האימא; או – זיכרון הסנאים שהשתובבו על ראשי עצי ערמון ש"חוללו מהומה וגלי צחוק" ש"הדיהם העליזים הגיעו גם אל הדירה בתל אביב, כשאימא סיפרה עליהם."

את סיפורי האימה חסכה ממנה אמה, אבל כשהפרטים החלו להיוודע לבת, זמן רב אחרי מות האם, כבר לא יכלה להרפות מהחיפוש אחריהם.

מה שהיא עושה בספר שלפנינו משול בעיניי לנס. הספר ארוך: 545 עמ', משלב מסוים הוא נעשה מכאיב וכמעט קשה מנשוא, ובה בעת – אי אפשר לעצור את הקריאה. לא יכולתי להניח את הספר מהידיים, אם כי בשלבים מסוימים בלמתי את שטף הקריאה, כדי שלא ייגמר. למרות הכול. למרות הכאב. כי כל הזמן מתעוררות השאלות – מה קרה לבנה הראשון של אמה? איך אמה ניצלה?

וגם – כי הספר גדוש באהבה ובחוכמה; ביכולת לגעת, וביכולת להבין. הוא עורר בי את התחושה שהוא נוגע בגרעין הטרגדיה, כפי שהגדיר אותה אריסטו בפואטיקה שלו: הפחד והחמלה, שמביאים בטרגדיה היוונית לקתרזיס: זיכוך וטיהור של הרגשות.

הרגע שבו הבינה גוברין שמארק, "הבן של אמה", הוא בעצם – אחיה, עצוב ונוקב כל כך. (אני זוכרת את רגע ההבנה שלי, לפני שנים לא רבות: אהה… בעצם – הם היו אמורים להיות גם שלי: סבתא וסבא ודודה וסבתא רבתא! אבל – אילמלא מה שקרה, הרי בכלל לא הייתי קיימת!)

הכול לופת ובמיוחד – תיאור היחד של בני המשפחה האוהבת, שהתקבצו באוגוסט של שנת 1939 לחופשת הקיץ המשותפת של כולם, ומיד אחריה, החל ב־1 בספטמבר – תיאור ההתדרדרות הלא צפויה שלהם, הצלילה במדרון המזוויע. לא מזמן היו אנשים אמידים ובטוחים בעצמם – לכל היותר הסדירו לעצמם, בתמימות משוועת, ביטוח חיים… והנה הם כבר בתחתית התהום, בגיהינום שמוח אנושי לא מסוגל לקלוט, כי כל פעם נדמה שיותר גרוע לא ייתכן. ומתברר שכן, גם לגיהינום אין תחתית שאפשר להמשיך ליפול אליה.

גוברין מעניקה בספרה קול לא רק לאמה, לאישיותה – לגבורתה הבלתי אפשרית! – ליכולתה לשמור על צלם אנוש גם בתופת, אלא גם לחברותיה של האם: עשר נשים שהיו ביחד, שמרו זו על זו, ונהגו על פי הדרך שוויקטור פראנקל ניסח בספרו האדם מחפש משמעות: "אפשר ליטול מן האדם הכול, חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות האדם – לבחור את עמדתו בכל מערכת נתונה של נסיבות, לבחור את דרכו שלו".

"שחקי שחקי כי באדם אאמין, גם ברוחו רוח עז", נהגה רגה־רינה טאוב גוברין (לבית פוזר) לשיר לעצמה. וזאת אולי התמצית.

עם עובד, 2026
עורכים: מאיה פלדמן ויובל שמעוני
545 עמ'

שיעור ראשון בהלכות יו"ש קיבלתי כשהופיע מולי רכב פלסטיני. כבישי הגדה הצרים מחייבים את שני כלי הרכב לסטות קצת ימינה, כדי לאפשר זה לזה לעבור. אך כשהתכוונתי לעשות כך, עצר בעדי אפי. "אתה הבוס, אתה נשאר על הכביש והוא יורד לגמרי". השיעור נמשך. עוד כמה מאות מטרים, והוא קרא "עצור!". מקרר ישן היה  מוטל בסמוך לכביש, ואפי חשד שזהו מטען צד. "נקרא לחבלנים?", הצעתי, אבל הוא חייך לשמע תמימותי. "תיכף תראה איך מטפלים בזה". מכונית פז'ו ישנה הגיעה ממול והוא סימן לה לעצור. היו אלה פועלים שחזרו מעמל יומם בישראל. אפי ציווה על אחד מהם לפתוח את המקרר, וזה סירב. התפתח ויכוח, שבו צפיתי ממרחק, ממשיך לדבוק בהבטחתי שלא להתערב. אז יצא מהפז'ו פועל אחר, מבוגר יותר, ופתח את דלת המקרר. התכווצתי במושבי בג'יפ, לא רק מפחד אלא בעיקר מבושה.

עד מהרה התברר לי כי הצנחנים הם עוד הטובים שבינינו. לפני רמאללה, התגלתה במרחק משאית שחנתה בצד הדרך. כשהתקרבנו, ראינו כי היא עמוסה בכלובי עופות, וכי נהגה יושב לידה על הקרקע, כשראשו מורכן. שלחנו חייל דובר ערבית לבדוק מה קרה, והוא חזר מגחך: "גולני בשטח". הסתבר כי חיילי גולני עצרו את המשאית, ועם קתות הרובים פצפצו ראשי תרנגולות שהציצו מהכלובים "כי הן סירבו לשיר את 'גולני שלי'", כך נאמר לנו. בלילה טילפנתי לפיקוד מרכז וניסיתי להגיע למישהו שיוכל לשים קץ לתופעות שכאלה. מישהו אכן הבטיח לטפל בתלונה שלי, וניתק. בשטח לא נראה שהתרשמו במיוחד מאיגרתו של הרמטכ"ל, שאסר על "התעללות, השפלה וביזוי".

מפלגת הפלוגה התמקמה בבית־ספר באחד הכפרים. על הלוח התנוססה רשימה של מבוקשים שהוטל עלינו לתפוס, ועל הכיסאות הכיסאות  הקטנים של הילדים ישבו חיילים, עישנו ושתו קפה. על הרצפה התגוללו מחברות של התלמידים שכבר חודשים רבים לא פקדו את בית הספר. העצורים הובלו אל כיתה מרוחקת, ורק מאוחר יותר למדתי כי לפני שנמסרו לידי השב"כ, חיילי המפקדה נהגו במקרים שכאלה להפליא בהם את מכותיהם.

בלילה הבא יצאנו למבצע של לכידת מבוקשים. התקרבנו אל הכפר בדממה, הקפנו את הבתים, ואז פרצנו פנימה. נשים צעקו, ילדים מבוהלים צרחו, ואבות מושפלים ניסו לשווא לשמור על חזות של מכובדות וסמכות בזמן שזרענו מהומה בביתם. באחד הבתים לכד את עיני אבי המשפחה. לפתע הוא אמר לי בעברית: ”למה ככה? למה אתם לא דופקים בדלת כמו בני אדם?"

אחרי שבוע כבר התרגשתי פחות, אבל תהיתי: מה קורה לחיילים המשרתים שלוש שנים בשטחים? שנים מאוחר יותר, אלוף פיקוד המרכז לשעבר, גדי שמני, עתיד להתוודות כי "הבאנו את הכיבוש לרמה של אמנות. אנחנו אלופים בזה". לזכותו, הוא הוסיף אחר־כך: "אני שואל את עצמנו, זה מה שאנחנו רוצים להיות?"

מָה זֶה קִיר
מָה זֶה בַּיִת?
מַעֲטֶה. דֹּק דַּק
אֲפִלּוּ לֹא

השורות הללו חותמות את אחד השירים הראשונים בספרה של קים מידן, לָבֶנְדֵּר טִפַּת חָלָב.

כי מה ההגנה שבית יכול להעניק?

לא סתם בית: בית בישראל.

מידן כבר יודעת: כמעט מאומה. כי אפילו בפלדלת יכולים בקלות להיווצר בְּקִיעִים. כי "דְּלֵקָה מִתְמַסֶּרֶת בַּדֶּשֶׁא בַּשְּׁבִילִים". כי בית עלול להיחשף עֵירֹם וְעֶרְיָה. כי הספר, או לפחות חלק גדול משיריו, נכתב אחרי שבעה באוקטובר 2023. והדוברת עוברת שוב ושוב את מה שקרה באותו יום. את מה שממשיך מאז לקרות בלי הרף.

כְּשֶׁנִּפְרְצָה הַדֶּלֶת
כְּשֶׁנֶּחְדַר חֲדַר הַיְּלָדִים
אוּלַי עוֹד הִבְהֵב בָּךְ דָּבָר קָטָן, מִשְׁאָלָה
שֶׁיָּבוֹאוּ זְהִירִים
שֶׁיַּשְׁגִּיחוּ בְּכָל זֹאת בִּכְבוֹדֵךְ
שֶׁגַּם הֵם הוֹרִים לְתִינוֹקוֹת

אבל לא. אין סיכוי. כולנו כבר יודעים.

ואולי ידענו מראש?

כי השיר הפותח, המוטו של הספר, מספר לנו מה אומרות לעצמן בישראל אמהות לבנים קטנים, מה אומרות להן האמהות שלהן:

אִמָּא שֶׁלִּי מִתְנַבֵּאת
תִּרְאִי אֵיזֶה רֹאשׁ יֵשׁ לוֹ אֵיךְ הוּא זוֹכֵר בְּעַל פֶּה
יִקְּחוּ אוֹתוֹ לְמוֹדִיעִין
אֵין לָךְ מָה לְפַחֵד

הרי זאת המשאלה וזאת התקווה: שכשהילד הפעוט יגדל ויגיע לגיול גיוס, הוא יהיה כל כך חכם, שלא ירצו "לבזבז" את כישרונותיו, והוא ישרת בחיל המודיעין. הרחק משדה הקרב.

שָׁנָה הָלְכָה, שָׁנָה בָּאָה
אֲנִי כַּפַּי אֲרִימָה
יַלְדָּה בְּצַמָּה צוֹהֶלֶת בִּי לְשֵׁמַע הַשִּׁיר
מִתְגָּאָה בִּי שֶׁאֲנִי מְגַדֶּלֶת אוֹתְךָ בִּדְמוּתָהּ: יֶלֶד אֶרֶצְיִשְׂרְאֵלִי
מַמְתִּין לְתוֹרְךָ לְקַבֵּל פִּסַּת חַלָּה מֵהַגַּנֶּנֶת
זָב חָלָב וּדְבַשׁ

אבוי. כן. כולנו זבי חלב ודבש, מעבירים את המורשת מדור לדור, עם שירי הגן המוכרים, אבל

לֹא רָחוֹק מֵאִתָּנוּ, לֹא רָחוֹק מֵהַשַּׁעַר הַיָּרֹק
אֶרֶץ דְּלֵקָה.
מַיִם בּוֹאֲשִׁים בָּרְחוֹבוֹת
מֵי אֵימִים בְּבִרְזֵי הַבָּתִּים
מֵי אֵימִים בְּבַקְבּוּקֵי הַתִּינוֹקוֹת
דְּלָקִים בִּצְמָחִים וּבַפֵּרוֹת וּבַיְּלָדִים
חֲלָלִים בְּמַעַיְנוֹת בַּמַּטָּעִים
גֵּיאָיוֹת דָּמִים.

 

כי מידן לא שוכחת אותם, את הילדים של מי שלא "השגיחו בכל זאת" בכבודן של הנרצחות בשבעה באוקטובר 2023. למרות הכול היא זוכרת שגם שם יש קורבנות –

תִּינֹקֶת טְמוּנָה בְּבֶטֶן אִמָּהּ הַטְּמוּנָה
בְּבֶטֶן הָאָרֶץ

שגם הן קורבנות חפות מפשע:

תִּינֹקֶת נִלְכֶּדֶת בְּבֶטֶן אִמָּהּ הַנִּלְכֶּדֶת
בְּבֶטֶן הַהֶרֶס
חוֹל בְּכָל הָעֲבָרִים
בְּכָל כַּמָּה דַּקּוֹת תְּנוּעָה
עֲמוּמָה עֲמוּמָה עֲמוּמָה

כמה מהשירים קשים מנשוא.

והכי קשה בעיני הוא זה שנפתח כך –

אֲנִי מְנַסָּה לְהַבִּיט בָּךְ
וּלְהַעֲלִים עַיִן. אֲנִי רוֹכֶנֶת לְאַט לוֹמַר לָךְ בְּשֶׁקֶט
הַי. אֲנִי קִים. אֵיךְ קוֹרְאִים לָךְ?
(זֶה נִגְמַר. זֶה נִגְמַר. הֵם הָלְכוּ).
אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁתֵּרָתְעִי וּבְכָל זֹאת
מוֹשִׁיטָה לְךָ יָד וּבַד בְּבַד עוֹטֶפֶת אוֹתָךְ
טוֹמֶנֶת אוֹתְךָ בַּחוֹל

והיא ממשיכה ופונה אל האישה האלמונית:

שָׁנָה שְׁלֵמָה אֲנִי מִתְנַעֶרֶת מִמֵּךְ.
שָׁנִים שְׁלֵמוֹת אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת
שֶׁתִּהְיִי נוֹחָה לְאִחְסוּן
שֶׁתִּהְיִי בְּשֶׁקֶט
שֶׁתֵּעָדְרִי

כי היא פונה אל אחת הקורבנות, אישה שעונתה לפני שנרצחה. מתארת את מה שקרה. את מה שהיא רואה בעיני רוחה. את הזוועה. הזוועה! העינויים. המענים. את איך הם

מִתְגּוֹדְדִים לִנְשֹׁם לְעַשֵּׁן לִשְׁתּוֹת מַיִם
אַחִים עַכְשָׁו יוֹתֵר מִלִּפְנֵי כֵּן.

כי

הַנִּצָּחוֹן עָלַיִךְ אִחָה אוֹתָם לוֹחֵם בְּלוֹחֵם
רֵעַ בְּרֵעַ
כְּשֶׁהָיָה צָרִיךְ נֶעֶזְרוּ זֶה בָּזֶה
לְהִתְלַהֵב לְלַבּוֹת אֶת הָאֵשׁ
בִּטְפִיחוֹת עַל הַשֶּׁכֶם
הֵם עוֹלִים אֶל הָרֶכֶב
מַמְשִׁיכִים מִמֵּךְ הָלְאָה
מוֹתִירִים אוֹתָךְ שָׁם מִתְנוֹסֶסֶת
(מָה יוֹתֵר מִכָּל הָרַג אוֹתָךְ?)

וזה רק אמצע השיר!

אני לא יודעת איך הצליחה מידן להביט כך לתוך השמש. לא להסתנוור כליל. לכתוב כך את השיר הזה.

ואת זה שבו היא כותבת אל שירי ביבס:

שִׁירִי
אַתְּ בָּאָה בַּלַּיְלָה, בְּהַרְדָּמוֹת
כְּשֶׁאֲנִי מְנִיקָה.
בְּסִבּוּב הַמַּפְתֵּחַ בַּדֶּלֶת
בַּהֲנָפַת הַתְּרִיסִים בַּבָּרִיחִים אַתְּ בָּאָה
בָּרְכִינָה הַשְּׁקֵטָה אֶל הַלּוּל רַק שֶׁלֹּא יִתְעוֹרֵר
בַּנְּשִׁימוֹת שֶׁלּוֹ אַתְּ בָּאָה יָפְיֵךְ בָּא
פָּנַיִךְ הַמְּבֹעָתִים מַבְזִיקִים כָּל הַזְּמַן
וְאֵינֶנִּי מְעִזָּה לְהַבִּיט בָּךְ

לא מעיזה? מעיזה ועוד איך. ויודעת, וזוכרת שגם קיר הבית שלה הוא רק דוק דק.

ועם זאת, שוב: גם עליהם! כי מסתבר שהלבנדר המופיע בשמו של הספר, איננו – כך נודע לנו מהערת שוליים – צמח האזוביון המשמש להפצת ריח נעים. הו, לא!

מדובר ב"מכונה מבוססת בינה מלאכותית שסרקה את כלל האוכלוסייה העזתית והפלילה בני אדם להריגה בטווח טעות של 10%. המכונה אומנה לסמן בעצמה יעדים לחיסול ללא פיקוח של אנשי מודיעין ויצרה רשימות ענק של מטרות. שכללה גם ילדים מתחת לגיל 17. לבנדר, יחד עם מכונות נוספות, שולחת התראה אוטומטית כאשר יעד ההתנקשות נמצא בבית משפחתו במסגרת מדיניות אש המכונה 'ציד רחב'". (הקישור מופיע בהערת השוליים בספר!)

אז יש שיר ששמו "לבנדר", שמתאר את מה שלבנדר הזה מעוללת. איך היא

מְשַׁחֶרֶת לְטֶרֶף בִּשְׁמֵנוּ

מידן מכנה אותה

לָבֶנְדֵּר טִפַּת חָלָב

כי המכונה מודדת משקל וגובה של ילדים, כדי לדעת במי לפגוע.

בשמנו!

יש להדגיש: לא כל הספר עוסק בזוועות ההן.

יש בו גם נגיעות של מה שמכונה "החיים עצמם". למשל, שיר יפה להפליא על אמהּ, שהיא פונה בו אל האימא במשפטים נוגעים כל כך ללב:

אַל תֵּלְכִי.
מִי יִשְׂמַח בִּי כָּכָה?
לְמִי עוֹד אֶהְיֶה שַׁיֶּכֶת כָּכָה
בַּעֲבוֹתוֹת
בְּאַהֲבָה מְבֻטֶּנֶת

אבל כן, חלק גדול בספר מוקדש בכל זאת לשירים שמספרים על המציאות הישראלית, על עצמה ועל בניה אשר, לתחושתה,

גְּדֵלִים בִּשְׂדֵה מוֹקְשִׁים

והוא המקום שאליו הגיעו והשפה שאליה נולדו:

עִבְרִית גּוֹהֶרֶת עַל הַיְּלָדִים שֶׁלִּי בַּלַּיְלָה מְנַחֶשֶׁת
מֵהֵיכָן יוּטְחוּ הָרְסִיסִים כֵּיצַד
מֵאֵיזֶה צַד עוֹד יוּמַט הַבַּיִת
מְגַחֶכֶת עַל עַצְמָהּ כְּאִלּוּ שֶׁזֶּה יַעֲזֹר

 

מידן מעניקה לכולנו את המילים המתארות את פעימות הלב שלנו. את החרדות, את המועקות, ולצידן – את האהבה אין קץ.

הספר נקרא בנשימה עצורה. אין ספק שאשוב ואקרא אותו עוד ועוד.

הוצאת מקום לשירה 2026
עורכת: נועה שקרג'י
72 עמ'

אמרתי לה שאני לא יכולה יותר, שהוא מתעלל בי נפשית ולעתים גם פיזית וגם
כלכלית, שהוא מותיר אותי מתוסכלת רגשית, מינית, שהוא עסוק במשחקי שליטה, ועושה כל מה שהמדריך אומר לו – גם כאשר מדובר בסטיות או בפסיכוזות.

"אני רוצה להתגרש", אמרתי אחרי ששטחתי בפניה את קורותי, מצפה שהיא תבין ללבי ותתמוך בי.

"מאמי'לה שלי", היא ליטפה את שערי. "את תאבדי את הילדים, ברגע אחד. ולא רק אותם – את תאבדי גם את המשפחה שלך, אותנו. אף אחד לא ידבר איתך, אף אחד לא יעזור לך. את מכירה את המשפחה שלו, אין לך סיכוי מולם".

"אבל הוא מתעלל בי," התחלתי לבכות.

״אני מבינה, אבל זה לא שיקול", היא אמרה בקרירות.

"את אומרת שגם אתם לא תתמכו בי אם אעשה את זה?" ניגבתי את דמעותי והבטתי בפניה הקפואות.

"אני אומרת שלא יהיה לנו מה לעשות, ושאם את מתכננת להרוס את החיים שלך, של הילדים שולחים שלך, לא תהיה לנו ברירה אלא להתרחק", היא הסבירה. "למה את כל כך אנוכית וחושבת רק על עצמך? יש לך משפחה שלמה שתיהרס. אני מבינה שלא טוב לך, אבל אני בטוחה שאפשר לעבוד על זה. תעבדו על זה עם מי שצריך ואיך שצריך והכול ישתפר. לשבור את הכלים זו לא אפשרות מבחינתי, לא אפשרות בכלל. תעשי עם זה מה שאת רוצה".

הבנתי שזה אני נגד העולם.

המחשבה הראשונה בעקבות המפגש עם הספר מסכת יציאה, שראה אור לאחרונה בידיעות ספרים הייתה – שיש תקווה.

הספר כולל סדרת מונולוגים בגוף ראשון שבכל אחד מהם מספר הדובר או הדוברת על תהליך "היציאה" שלו מתוך המסגרת החרדית. את המונולוגים אספו וערכו שני יוצאים, יהודה שוחט ויוסי קלאר, שפותחים את הספר בסיפוריהם האישיים.

חלק מהדוברים בספר יצאו לגמרי, והם חיים כיום כחילונים לכל דבר; אחרים יצאו, אבל הם ממשיכים להיות דתיים, שומרי מסורת, מאמינים. ויש גם כאלה שמכונים "אנוסים": אלה שפגשנו בסדרת הטלוויזיה הלא־תיעודית המרתקת "בְּהַסְתּוּרֶה", ששודרה בכאן 11: אנשי הקהילה שקצו באורח החיים החרדי, ומנהלים חיים כפולים. את סודם הם מסתירים מבני המשפחה והקהילה, וחלקם משלמים מחיר כבד כשהעולמות מתנגשים והשקרים נחשפים.

אותי כחילונית גמורה עודד תחילה לקרוא כל כך הרבה סיפורים של חרדים שמתנערים מאורח החיים שנכפה עליהם, רק משום שנולדו לחברה מסוימת.

שהרי בשנים האחרונות, במיוחד מאז שבעה באוקטובר 2023, הפערים בין אזרחי המדינה לבין החרדים נעשו בלתי נסבלים בעליל: הצעירים שמסרבים להתגייס ולשאת על עצמם את העול הכבד של הגנה על קיומנו, קריאות ה"נמות ולא נתגייס" המקוממות, בשעה שהצבא משווע לכוח אדם, ההפגנות האלימות לא רק נגד הגיוס לצה"ל אלא בכלל נגד אורח החיים החילוני (לאחרונה למשל ההפגנות המקוממות בשבתות כנגד פעילותו של בית קפה "בסמטה" בירושלים, שמנסות לשבש את אורח החיים החילוני), תקציבי העתק שמוזרמים אל המגזר החרדי בצורת "כספים קואליציוניים", שנועדו כולם לשמר את הקואליציה – כל אלה "מתנגנים" ברקע כשקוראים את הספר מסכת יציאה.

ריבוי הסיפורים המופיעם בו מעורר את התחושה שמדובר במגמה נפוצה ומעוררת תקווה.

סיפוריהם האישיים של חלק מהדוברים מעוררים חלחלה. למשל – יותר מקורבן אחד, גברים ונשים, שעברו התעללות מינית אלימה ובני המשפחה שלהם עשו הכול כל להשתיק אותם כשהעזו לספר מה עבר עליהם. כשהתעקשו הנפגעים לעמוד על שלהם – נידו אותם. הם נזרקו מהבית למלחמת קיום בלתי אפשרית, בלי שום הגנה: צעירים נטולי כל השכלה שמאפשרת להתפרנס (מאחר שלימודי הליבה נשללו מהם) וחסרי כישורים שיאפשרו להם לשרוד מחוץ למערכת שבה גדלו.

הפער בין אורח החיים הטפילי המושרש כל כך בחברה החרדית בישראל לבין מה שאמור ויכול להתקיים, נגלה כבר במונולוג הראשון, בפרק 1 שכותרתו: "נעים להכיר: יוסי קלאר". האיש מספר שאחרי שהוריו החליטו להגר לארצות הברית גילה שחרדים יכולים גם לעבוד, לא רק להקדיש את כל זמנם ללימודים. "בארץ אבא שלי, שעבר כמנהל חשבונות בחברה בתל אביב, היה חריג מהנורמה וגרם לי לאי־נעימות מול החברים, והנה בבורו פארק שבברוקלין אני לומד ומדבר ביידיש, וכל ההורים של חברי לכיתה עובדים במקצועות חופשיים! היו שם רופאים, בעלי חברות, סוחרים בבורסה, שכירים ועורכי דין. כולם חסידים, יראי שמים ומפרנסים". בחיידר האמריקני הוא גם למד מקצועות חול. פתאום הגיע לידיו – ברשות! – "ספר עב כרס, יפה ומושקע, עם הכותרת Science!" בברוקלין שיחק, בנוכחות ההורים של חבריו, במשחקי מחשב, "והעולם על מכונו עומד, ואנחנו אף לא מנסים להסתיר מהם, יהודים חסידים, כשרים ויראי שמים, את העובדה שאנחנו משחקים במשחק של גויים"!

דוברים אחרים מספרים על תחילת דרכם "החוצה" – אל העולם שבו אפשר לצפות בגניבה בטלוויזיה במשחק כדורגל מרתק (בעמדה של חיילים שממוקמת בפאתי היישוב), עד להבנה שאפשר "לטעום גם מהחיים שמחוץ לחומות – טעמם של החיים".

רבים מספרים על תדהמתם מכך שכאשר חיללו שבת, תחילה במעשים קטנים מאוד, כמו – לחתוך בשבת את נייר הטואלט בזמן ביקור בשירותים, או להדליק את האור, לא ספגו מיד את העונש שציפו לו מידי שמים… ("הברקים אינם מופיעים, ומי שמלמד אותנו על העונש המיידי, אינו אלא מסייע בידי היציאה. עדיף כבר לספר על עונש בעולם הבא, על כרת ושאר איומים").

יש מי שמספר שספקותיו החלו לערער את אמונתו כשעלו בדעתו סתירות אמוניות שאיש לא היה מסוגל ליישבן למענו: "חיפשתי את הנוקאאוט, את ההוכחה הניצחת. התחלתי להרגיש שמישהו כאן מחרטט, וזה לא אני."

סיפורים קשים מנשוא היו אלה של נשים שתיארו איך נאלצו להינשא לגבר שלא הכירו, שפגשו רק פעם אחת במשך דקות אחדות, גבר שהתגלה כמתעלל ואכזר; סיפרו על הלחץ של בני המשפחה שתשלים עם גזירת הגורל, שתעשה הכול כדי לרצות אותו (אבל שום דבר לא עוזר! הוא תמיד כועס, בא בטענות, לא מוכן או מסוגל לשום אינטימיות או קרבה, רואה בה רק רחם שאמור להביא למענו לעולם ילדים, שאפילו לא התעניין בהם). ייעודה בעולם, כך הבינה כבר בליל הכלולות, הוא "להפוך לאמא בישראל, לעוד חוליה בשרשרת הדורות, המעבירה את מסורת אבותינו מדור־לדור".

קשים מאוד היו גם סיפוריהן של נשים על איך כולם, כל הסובבים אותן, לא רק בני המשפחה, גם יועצות בבית הספר ומורות, מעלו באמונן ושלחו אותן להמשיך לעבור התעללות מינית של גברים שמעמדם אִפשר להם לעשות מעשים פליליים ולא לשלם שום מחיר, כי החברה כולה מתגייסת להגן על הפוגע ולגנות ילדה (בת תשע!) ש"פיתתה אותו".

מזעזעים גם הסיפורים על עוצמת הגזענות והאפליה ששוררים בחברה החסידית: על מעמדם הנחות של מי שאינם אשכנזים, "יפי הבלורית בהירי התואר והעיניים", ולהבין שיש מי שאין להם שום סיכוי לעלות בסולם המעמדות החברתי, כי לא נולדו לעדה הנכונה.

נגעו לליבי, עד דמעות, סיפוריהם של מי שנאבקו כדי לצאת מהחברה הדכאנית הזאת, שלמרות כל הסיכויים פגשו למזלם אנשים טובים שהצילו אותם ממוות, לא פחות, אחרי שבני המשפחה שלהם זרקו אותם מהבית, רק כי התקוממו נגד עוול או פגיעה.

ובכל זאת, סיימתי לקרוא את הספר בתחושה של הסתייגות, צער ודאגה. כי אמנם שפע המונולוגים המובאים בו מעודד, אבל במחשבה נוספת הבנתי: בסופו של דבר הם מעטים מדי.

כמה ממשיכים לסבול שם, ולא מעזים לעשות מעשה? כמה ממשיכות להיפגע, לעבור התעללות, והן חסרות אונים, אומללות? כמה עוד שרויים באפלת הבורות וחוסר התקווה, שלנו ושל החברה הישראלית כולה, שממשיכה לשאת על עצמה ציבור הולך וגדל שאינו שותף לחייה, אבל זוכה לתקציבים מופלגים?

האם הבחירות באוקטובר ישנו את המשוואה? יטו את הכף? יאפשרו לנו (ולהם!) חיים הגונים והגיוניים יותר?

קשה להיות אופטימית; במיוחד לנוכח הדברים הללו:

"באשר למשתתפי הזיץ הקבועים בביתי, ובכן, רק שניים מהם בחרו לצאת לבסוף לגמרי, לבנות בית חדש בקהילה חדשה. אחד עשה זאת עם כל משפחתו, ביחד. שני לבדו, אך בהסכמה והבנה של גרושתו. כל השאר נותרו כפי שהיו, חרדים לשם שמים, בעיקר חרדים לשמם הטוב.

מתכנסים בסתר, עוברים על כל לאו אפשרי, חוטאים בכל חטא, ואחר כך מתעטפים היטב במלבושים השחורים־לבנים, מסלסלים את פאותיהם בידיהם, מנופפים באגרופיהם לשם שמים בתפילה, משתתפים בטישים השגרתיים. דבר בהם לא מסגיר את ההסתרה.

כשלעצמי, אף שאני מחבבת כל אחת ואחד מהם, הצביעות הזו הגדישה עבורי את הסאה בשלב מסוים. היה זה לאחר ויכוח פוליטי, כשהם הסכימו איתי לחלוטין שנדרש שינוי אבל כאשר שאלתי אותם למי יצביעו, ענו: 'למי שיורונו רבותינו'.

אבל רבותיכם בוודאי לא היו מורים לכם לאכול אצלי שרצים ורמשים, התעצבנתי, ובטח שלא לחלל לפעמים שבת בסתר, או לשכב עם אשת איש, נתתי את מבטי בשנורר, שמיד הסמיק.

'אבל בפוליטיקה זה משהו אחר', הוא אמר. 'עושים מה שהרבנים רוצים. זה לא בדלת אמות, שאנחנו בוחרים איך לחיות. […] צריך להקשיב לרבנים'.

התייאשתי. הבנתי שחשיבה עצמאית כוחה יפה, כל עוד אף אחד לא רואה. אבל בקלפי, מתברר, ובסוגיית הלאומיות, החשובות, האנוסים שלי אינם יכולים ואינם מתכוונים לשנות דבר, כי 'יראו שיש לנו בקלפי קולות למפלגה אחרת, ומהר מאוד יחשדו בנו'".

הספר שלפנינו חשוב. את מה שנכתב בו על כולנו לדעת. עם זאת, קשה לומר שהדברים עודדו אותי, בסיכומו של דבר.

ידיעות ספרים, 2026
עורכים: יהודה שוחט, יוסי קלאר
223 עמ'

אני מודה: כשקראתי את השורה האחרונה בדברי התודות שבהם מסתיים הרומן המעשה הנכון, דמעתי. כתוב שם: "להוריי, זיוה ואשר גולן ז"ל, תודה על שהייתם ועל שהינני". כי הבנתי את יד הזיכרון המופלאה שהקימה להם בספרה.

גם הוריה של לליב, הדמות הראשית ברומן, נקראים זיוה ואשר. למען האמת, נדרש לי זמן עד שהבנתי את זה, במהלך הקריאה, כי לליב חושבת כל הזמן על "סבתא זיוה", לא על אימא. כידוע, בקיבוצים ילדים קראו להוריהם בשמותיהם הפרטיים, והמונח "סבתא זיוה" מקרב אותנו אל לליב שמדברת בעצם לא עם עצמה, אלא עם בתה, רז, והסיפורים על "סבתא זיוה" מיועדים לכאורה לדור הבא.

לאורך רובו של הסיפור לליב ובתה רחוקות זו מזו, לפחות מבחינה גיאוגרפית. זמן קצר אחרי שרז מגיעה הביתה בבוקר ממסיבה, לליב עוזבת את הבית ונוסעת לנגב. רק בערב, הן ישובו וייפגשו.

עוד לפני שפותחים את הספר, רק מהתמונה שבחזיתו, ברור לכל ישראלי שחי כאן כיום מאיזו מסיבה רז חזרה, כי באיור המופיע על קדמת הספר נראים צעירים רצים, רוב הדמויות מטושטשות, ורק לאחת מהן, זאת שנמצאת הכי קרוב אלינו, יש בכלל פנים. שפת הגוף שלהם מובהקת: הם נסים, מבוהלים. כמובן: שבעה באוקטובר. אחת משתי מסיבות הטבע שנערכו בנגב המערבי, בלילה שבין שישה לשבעה באוקטובר 2023.

רז ניצלה. אמה אפילו לא ידעה שהיא בסכנה, הן גרות ביישוב שבו לא נשמעו האזעקות של 6:29 ואילך, אלה שהעירו את רובנו, אלה שליוו אותנו אחר כך במשך שנים.

כן, הנה עוד ספר שעוסק באותו "אירוע", כפי שנהוג בימינו לתאר כמעט כל התרחשות פומבית. "אירוע" שבעה באוקטובר, הצעירים שחגגו עד שהחל הטבח; מנוסתם הבהולה; אלה שלא ניצלו; ההורים המוטרפים מרוב דאגה, שהקימו חמ"לים, שנסעו "לשם", לנגב, כדי לנסות ולהציל את ילדיהם.

בשנתיים האחרונות הבנתי שטעיתי כשציטטתי שוב ושוב את דבריו של וורדסוורת', שלפיהם שירה (ספרות!) יכולה להיווצר כשהכותב נזכר ברגשותיו, אבל רק לאחר שכבר הגיע לשלווה: "emotions recollected in tranquility". תמיד חשבתי שיש צורך בפרספקטיבה של שנים רבות כדי לעבד חוויות ואז לכתוב אותן, אבל מאז שהחלו לראות אור ספרים שנוגעים במציאות חיינו מאז שבעה באוקטובר, ספרים שחלקם חזקים מאוד, אני מבינה שלפעמים לא נדרש פרק זמן ארוך. שיש אנשים שמסוגלים לעבד את הרגשות שלהם בתוך כמה חודשים, ולעצב מהן יצירות עזות הבעה.

המעשה הנכון של רוית ראופמן הוא אחד מהם.

רוית נוגעת לא רק בכאב של שבעה באוקטובר, אלא עושה מעשה חשוב: היא מקשרת אותו אל ההיסטוריה הצעירה והמיוסרת כל כך של מדינת ישראל.

זיוה ואשר, הוריה של לליב, לחמו בפלמ"ח. איבדו חברים אהובים. זיוה הייתה "בת תשע עשרה כשכל החברים שלה 'הלכו'" בקרב בנבי סמואל. אפילו את המסיבה לכבוד חתונתם נאלצו לצמצם מאוד, לוותר על כל ההכנות, ולערוך טקס שקט ונחבא אל הכלים: בלילה שלפני שנישאו נהרג בן משק.

הכאב נמשך לאורך הדורות, שהרי חלק מהלוחמים "רק הגיעו לישראל מהזוועות באירופה" ומיד נתנו להם רובים ותת־מקלעים ואמרו להם: 'תילחמו'". אותם אנשים "רצו לחיות בארץ הזאת, ולא הייתה להם ארץ אחרת".

כשרז מגיעה הביתה, אחרי שניצלה מהטבח, והולכת לישון בחדרה, אמה אומרת לעצמה שהיא פוחדת מהרגע שבתה תתעורר. כי "ילדה ישנה בחדרה היא בדרך כלל בטוחה יותר מזו המקיצה."

בתחילת היום הנורא ההוא היא עוקבת, כמו שכולנו עשינו, אחרי החדשות. מבינה "את הנתונים: מאתיים חמישים ושלושה אנשים, חיים ומתים, נחטפו לרצועת עזה", ומוסיפה, "כלומר, הבנתי את המספר, אבל לא את מה שזה אומר. ולא את מה שיקרה לנו מעתה."

כן.

מי יכול היה להבין אילו עוד זוועות יתרחשו כאן. ומה המעשה הנכון שיש לעשות בזמן כזה (בכל זמן). "ועובדה שזה לא בדיוק מה שקורה בעולם," אומרת לעצמה לליב, כי "לא צריך להיות חוקרת היסטוריה כדי להביט מסביב ולראות את כל המעשים הלא נכונים שמתרחשים כאן, מאז נברא העולם."

המעשה הנכון הוא אולי – פשוט לנסח לעצמנו את מה שקורה. ולהיעזר לשם כך בכותבת רבת הבעה ומדייקת, כמו רוית ראופמן, שבתוך עלילה מותחת ממש, מצליחה לספר לנו על עצמנו ועל גורלנו.

הוצאת שתיים, 2026
עורכת: מורייה דיין קודיש
230 עמ'

המילים הראשונות שאמר לי היו: "דוקטור בלום, אני מניח?"

"נעים מאוד."

"דוקטור בן־ציון נתניהו."

כן, הוא התעקש להקפיד על תארים בתחילה וכן, הוא לא הסיר את כסייתו המוכית כדי ללחוץ את ידי. מבטאו היה חזק משציפיתי; מבטא מחורק שיניים, אך אחר כך היה לי הרושם שהוא העצים אותו בכוונה: בן־צייייון.

"אתה יכול לקרוא לי רובן. או רוּבּ," אמרתי, והוספתי בעברית: "שלום." עמדתי על שלג שמתחתיו אולי המדרכה ואולי החצר, אין לדעת, והוא כיווץ את שפתיו והנהן במחשבה, כאילו לא זיהה את מילת הברכה, או כאילו החליט להסכין איתה.

"שלום, רוּבּ." הובלתי את האיש במעלה השביל המכוסה שלג דק אל הבית, ובעקבותינו אשתו וילדיו שהוא עדיין לא הציג.

רק אחרי שעלו למרפסת הכניסה ונכנסו הביתה אמרה האישה המוצקה, המתולתלת: "שמי צילה," אבל היא אמרה את הדברים כשמבטה נעוץ בבעלה, והוא אמר לי: "שמה צילה, אשתי," ואני הושטתי יד וצילה אחזה בה ומשכה אותי אליה והגישה לי לחי. נישקתי את הלחי. היא הגישה לי את הלחי השנייה. נישקתי גם אותה. לחייה היו קרות.

אדית׳ עלתה מהתרעננותה ובאה לומר שלום בבוהק שיניים. "וצילה, בן־ציון, תכירו, זאת אדית׳," ואדית׳ אמרה, "איזה יופי… הבאתם את הילדים… איזו הפתעה נחמדה, רובן לא הזכיר ילדים… בואו, ילדים, תנו לי את המעילים…"

הילדים והוריהם השילו את עורותיהם הזהים, מעילים, כפפות וצעיפים, ערמו אותם והפכו את אדית׳ למתלה מעילים.

"אם לא אכפת לכם" – קולה היה ציוץ מעומעם מתחת לשכבות – "לחלוץ בבקשה נעליים?" אבל ההורים כבר חלפו על פני השטיחון הפנימי בלי לנגב אפילו את רגליהם והמשיכו הלאה לחדר המשפחה, מבוססים בשלג על רצפות העץ, ושלוליות נקוו על הפרקט.

הנערים פצחו בצווחות. התברר שהגבוה מבין השלושה הבריח פנימה כדור שלג ועכשיו היה עסוק בתחיבתו לכל מקום שהצליח בבגדיו של הילד האמצעי, בחולצה, במכנסיים, בתוך רצועת הגומי של תחתונים משוכים. צילה גערה בהם בעברית בשעה שהאמצעי רדף אחרי הגדול סביב הפסנתר והצעיר געה. עוד שלג נמס על הרצפה, טביעות נעליים נספגו בַּכמו־ערבסקות של השטיח הכמו־פרסי ואדית׳ ניסתה שוב: "סליחה, אם אפשר? הנעליים? מצטערת, אנחנו מנהלים פה בית די אסייתי."

צילה אמרה שוב משהו, משהו שנשמע חטוף מכדי להיות תרגום, מילה בודדת דחוסה בקוצר רוח ובצפיפות, בהטיות זמן, גוף ומין, וכל הילדים קפאו בבת אחת וצנחו במקומם, שני הבוגרים על השטיח, הצעיר על הפרקט, והתחילו למשוך את שרוכי הנעליים הקשורים מדי.

"גם ההורים, אם זה לא קשה," אמרה אדית׳ לצילה ולנתניהו, ואלה החליפו מבט תמה ואז התיישבו על הסתרגש לחלוץ את נעליהם גם הם. איש מבני המשפחה, נוכחתי אז, לא נעל מגפיים או ערדליים או נעליים קרובות לחורפיות: נתניהו היה בנעלי עור פשוטות, צילה בנעליים שטוחות והילדים בנעלי התעמלות זולות מבד.

גרביה של צילה היו ספוגי מים, ובאחד מגרביו של נתניהו היה חור שבוהן גדולה ביקעה באמצעות ציפורן מסוקסת ולא קצוצה. צילה הושיטה את הנעליים שלה ושל בעלה לאדית׳, וזו הלכה ללקט את נעלי הילדים. כשכל נער מסר את נעליו, צילה נקבה בשמותיהם: הבכור יונתן, השני בנימין והשלישי עִדו, ואדית׳ אמרה: "תודה, יונתן, תודה, בנימין, תודה, קידו," וצילה אמרה "עִדו", ואדית׳ אמרה "קידו," והילדים הגדולים יותר צחקקו והטיחו בבן הזקונים מלל עברי כלשהו שבסופו המילה "קידו".

כשאדית׳ הניחה את נעליהם לייבוש על המחצלת, צילה אמרה שהם בני שלוש עשרה, עשר ושבע בהתאמה, ואני זוכר ששמתי לב לריווח וחשבתי שזה בערך הדבר היחיד שמסודר וממושמע בהם – ב"יאהוז" האלה, כפי שמייד התחלתי לקרוא להם בראשי; חבורת נתנ־יאהוז פרועים שהתפרצו לתוך ביתנו והרטיבו את הרצפה בשלג ועכשיו שוב היו על רגליהם והסתובבו בחדר המשפחה כאילו בחנו אותו לקראת פריצה; יונתן ובנימין סקרו את לזבז האח, בחנו את ספינות המייפלאואר והספידוול בבקבוקים, התעסקו בצעצועי הפח הנמתחים בדמות אלכסנדר המילטון וארון בר וערמו על כפות מאזני הפיוטר העתיקים משקולות רבות מדי שלא הפסיקו ליפול ברעש. עִדו הסתובב בין רגליהם, חיטט בכני העצים וחפר באח, ואז שפשף את פניו ומרח עליהם אפר.

"רובן," אמרה אדית׳, "נצטרך עוד כמה כיסאות… כדור הארץ לרובן בלום: תצטרך להביא כמה כיסאות מחדר האוכל." אולי צילה לא הבינה נכון, ובכל מקרה היא אמרה לבנים משהו שפירושו ודאי היה להתיישב, והם רצו לחפש עמדות; יונתן ובנימין לקחו את כיסאות השייקר העדינים שמול הסתרגש לפני שאדית׳ או אני הצלחנו לעצור בעדם.

עִדו נטול הכיסא ניסה לטפס על ברכיו של יונתן אך נדחף משם, ואז ניסה לטפס על ברכיו של בנימין אבל נדחף גם משם, בטלטלה מדאיגה של נגרות שייקרית ומקלעות מושב, ועִדו – שנפל לארץ בקרבה מסוכנת לשולחן־המגש של צ׳יפנדייל – זחל משם, קינח את לחלוחית פרצופו המושחר בפינת הסתרגש והצטנף בין הוריו.

הלכתי לחדר האוכל, הבאתי מהשולחן שניים מכיסאות האלומיניום המוצקים, הצבתי אותם בשולי הקבוצה, התיישבתי באחד מהם וניסיתי לחשוב מה הדרך המנומסת ביותר לגרום לנערים הגדולים להחליף כיסא.

"הכנתי קצת כיבוד," אמרה אדית׳, "יש הרבה מאפים מלוחים, אבל כנראה כדאי שאביא משהו מתוק לילדים?"

צילה לא הגיבה, רק המשיכה ללטף את ראשו של הילד מושחר הפנים הצורח, אז אדית׳ ניסתה שוב, "תתנגדי שאגיש לבנים שלך קצת סי־או־או־קיי־אַיי־אִי־אס?"

צילה, מבולבלת, חזרה על האותיות, "סי־או־או־קיי," אבל יונתן קטע את אימו: "קוקיס, היא מאייתת עוגיות." הוא אמר לאדית׳: "אנחנו יודעים אנגלית." בנימין אמר: "אנחנו לא אידיוטים." "ומה לגביו?" אמרה אדית׳ לעִדו, "מה לגביך?" "הוא כן אידיוט," אמר יונתן. "נכון, עִדי? אני צודק? עִדי, אתה אידיוט שלא יודע אנגלית?"

עִדו, קולו מעובה ממשיכת אף, שלח ידיים אל אימו ואמר: "קוקיס." צילה הניפה את עִדו, רחרחה אותו ואז השכיבה אותו על שולחן המגש, ובלי לפרוש מגבת הסירה את מכנסיו במשיכה וקילפה מעליו את החיתול.

"הבנים יכולים לאכול הכול," אמרה כמדברת אל הגוש. "האמת היא שהוא כבר לא צריך את הפמפרס האלה, רק בלילות וכשיש לנו נסיעה ארוכה."

אדית׳, עצומת עיניים, נעלמה אל המטבח. כשצילה חילצה מתיקה גליל נייר טואלט וניגבה את עִדו, שאלתי: "בני, יוני – רוצים להחליף כיסאות?" אבל בנימין היה רכון מעל למערומיו החיוורים של אחיו הצעיר ונדנד את הפין שלו.

צילה סילקה את ידו בחבטה ועִדו יילל. "עוגיות קקי שוקולד צ׳יפס," אמר בנימין והצביע לתוך החיתול, "עוגיות קקי פאדג׳ בראוניז שוקולד צ׳יפס."

"זה לא קקי," הודיעה לי צילה, "זה פיפי… פּיש…" "שתן," אמר יונתן וקטף עלה כותרת מפרח חלבלוב.

"ומי זאת?" שאל נתניהו, הצביע על תצוגת הדיוקנאות המשפחתיים מכולבו סירס על השידה, הרים אחד ובחן אותו. "הבת שלך?"

"ג׳ודי. ג׳ודית׳."

"יהודית."

"היא בבית הספר כל היום, תיכון, אני חושש שתפספסו אותה."

"זה השם העברי, יהודית, שהספר שלה נכלל בביבליה של הגויים אבל לא נכנס לתנ״ך מטעמי התחסדות. יהודית, הגיבורה היהודייה, מפתה את המצביא האשורי הולופרנס, מאכילה ומשקה אותו לשוכרה, ואז היא לוקחת סכין ועורפת את ראשו."

"היא נקראת על שם סבתא של אדית׳, אשתו של סוחר דגנים מטְרִיר, שנעשה מוכר רוכסנים ברחוב 34."

נתניהו החזיר את התמונה לשידה והשעין את ג׳ודי, את אדית׳ ואותי במהופך על המנורה.

"עִדו היה נביא שכתב ספרים שאנחנו יודעים שהתקיימו, אבל עכשיו הם אבודים. ויונתן הוא יהונתן, ובנימין הוא בנימין. את אלה אתה בוודאי מכיר מהתנ״ך הקנוני."

צילה הושיטה לו את החיתול המכודרר, אך הוא לא לקח אותו. הוא רק אמר: "יוני, ביבי ועִדי… אני מקווה שלא אתחרט שהבאתי אותם איתי…"

לפעמים יש בהחלט צורך בהפוגה קלה: ספר מתח שאין בו כמעט "ערך" אמנותי או ספרותי, אבל הוא בכל זאת עושה את העבודה: מושך מאוד לקריאה, נלגם כמעט בשלוק אחד, ממשיך לסקרן ולהפתיע ממש עד סופו, ומספק כמה שעות של בריחה קלה מהמציאות. (לא ממש. היא מסרבת להפסיק להלום, אבל ספר כזה מאפשר אסקפיזם מבורך).

באהבה, אמא עונה בהחלט על הדרישות. קראתי אותו לא ביום אחד, בכל זאת 342 עמ', אבל בשעות שהייתי בתוכו לא רציתי להניח אותו, ואפילו ויתרתי על הצפייה המסורתית, כאן בביתנו, בסדרות טלוויזיה, שמגיעות אצלנו תמיד אחרי החדשות. לא צריך, הספר מספק את שעות המנוחה הנדרשות כדי לנסות להתאושש מכל מה שנשמע ונראה.

הוא מתחיל בתעלומה: אישה צעירה, סטודנטית שיש לה כישרון כתיבה שכנראה ירשה מאמה, סופרת רבי מכר מצליחה במיוחד, מתחילה לקבל מאמה מכתבים. אלה צצים במקומות לא צפויים: במכוניתה, בביתה, בזה אחר זה. הם לא נשלחו בדואר. לא הכניסו אותם למעטפה עם בול.

וזה מסתורי מאוד, כי כבר בעמוד הראשון של הספר נודע לנו שאמה של הצעירה בכלל מתה לפני זמן מה, בתאונה מצערת.

אז איך? מאיפה מגיעים המכתבים הללו, שמספרים לבת על חייה של האם לפני שהבת נולדה, על אביה הבוגדני, על אישה אחרת שרדפה אחריו באובססיביות, שאמה של הצעירה פוחדת ממנה, כי היא יודעת עליה סוד נורא?

אמה של הצעירה ואותה אישה אחרת הכירו בילדותן. שתיהן גדלו במוסד לילדים אבודים, למעשה, בבית יתומים.

ספריה הנודעים והמצליחים כל כך של האם מבוססים, כך נודע לנו, ולבתה, בהדרגה, על אירועים קשים מאוד בחייה. האִם הייתה האֵם פושעת איומה? האם כתיבתה חושפת את הזוועות שעוללו לה, ואת אלה שהיא עצמה חוללה?

בערך באמצע הרומן חלה תפנית מפתיעה באמת שהופכת את כל הפרטים שאנחנו כבר יודעים לכאורה, משנה הכול, ומעוררת סקרנות רבה עוד יותר: רגע, מה קורה כאן? איך זה ייתכן?

בסופו של דבר כל החוטים נשזרים זה בזה, כיאות, כי ספר מתח טוב יודע לפתור את כל החידות, להשיב על כל השאלות, ולהשאיר אותנו בתחושה שיש סדר בעולם, שנגלה מי הרעים באמת, ונאפשר לטובים, לאלה שסבלו, להשתקם, כך או אחרת.

בספרי מתח טובים צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, אבל רק עד רגע מסוים. אסור שזה יישאר ככה. עד תום הקריאה המציאות תהיה הגיונית יותר, והוגנת. לכן אולי הם מושכים כל כך!

הסופרת, איליאנה זנדר, מצטיינת בתיאור דמותה של פסיכופתית, ואת דרך פעולתה המצליחה כל כך: היא "ידעה להגיד את הדברים הנכונים בזמן הנכון כדי להשיג את מה שרצתה. היה לה הכישרון הזה, לשאוב אותך פנימה. אני לא יודע. מילים מסתוריות, בדיחות, היצמדות אליך ואז התרחקות. דחיפה ומשיכה כמו גאות ושפל […]. היא גרמה לך להרגיש נהדר עם עצמך. היא הרגישה כמו החברה הכי טובה שלך. שתית? היא שתתה. קראת? היא קראה. שיחקת משחקי וידיאו? גם היא. התעניינת בפוטבול? היה לה אוסף של קלפים. עבדת בבית קפה ונתת לה קפה בחינם? היא היתה קופצת לבקר מאוחר בלילה ועוזרת לך לנקות את השולחנות."

בספר מתח הדמות הזאת נחשפת וקווי הפעולה הפסיכופתיים מתגלים.

למרבה הצער, בחיים שמחוץ לספר דמויות כאלה ממשיכות לשגשג ולהצליח, ולמרבה התהייה של מי שהצליחו "לעלות" על טיבן, לרבות מהן יש למרות הכול פמליה גדולה של אוהדים עיוורים.

ידיעות ספרים, ספרי חמד 2026
תרגום: עומר ציצלסקי,
341 עמ'

בשבוע שעבר התפרסמה רשימת הסופרים שזכאים לתמלוגים מהספריות הציבוריות, על השאלות ספריהם בשנת 2024.

כתבתי 13 ספרים שראו אור בהוצאות "נחשבות".

בשנת 2024 קיבלתי את פרס ספיר על הספר "מה קרה להגר באילת?"

עוד לפני כן זכה הספר בהמון תגובות, ביקורות נהדרות, ראיונות ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונות.

רק בשנת 2024 (וגם לפני כן ואחרי כן) נפגשתי עם עשרות קבוצות קריאה בבתים פרטיים, בספריות, במוסדות, בשבתות תרבות, בבתי דיור מוגן, בזום – בארץ ובחו"ל.

מפעל הפיס, כחלק מהפרס, קנה 500 עותקים של "מה קרה להגר באילת?" וחילק אותם לספריות הציבוריות.

ברשימת הסופרים הזכאים לתמלוגים שמי נפקד.

לכאורה, בשנת 2024 אף ספר שלי, מכל השלושה עשר, כולל "מה קרה להגר באילת?" לא הושאל אפילו פעם אחת(!).

לא רק לי זה לא נראה סביר, גם לגואל פינטו, מכאן תרבות, שהזמין אותי הבוקר לשוחח אתו על כך.

אני מעלה כאן את השיחה אתו.

יש להקליק על התמונה פעמיים כדי לקרוא בנוחות

שאול אולמרט נושא שם משפחה שמהדהד מיד בתודעה: אולמרט.

אה, אמרתי לעצמי, בלי לדעת מאומה על הספר או על המחבר, בטח קשור לאהוד – מי שהיה ראש עיריית ירושלים, שר בממשלות ישראל וראש ממשלה שהתפטר מתפקידו, אחרי שהוגש נגדו כתב אישום על עבירות שחיתות, הורשע וריצה את עונשו במאסר בפועל בכלא מעשיהו.

בדיקה קצרה ברשת: כן. בנו.

לא הייתי מציינת בכלל את התהייה המיידית ואת האישור שמצאתי לזהות אביו של הכותב, אלמלא רמז בעצמו בספר שכתב על קווי הדמיון בינו לבין זוהר גוטפרוינד, גיבור הרומן. זוהר הוא בנו של ראש עיריית ירושלים שנאלץ להתפטר מתפקידו, נחשד בשלב מסוים בעבירות של שחיתות, אבל בסופו של דבר הפילה אותו בפח אישה. אמנם האשמותיה שונות מאלה שאולמרט האב התמודד אתן, וקשורות בתחום אחר לגמרי, אבל אי אפשר שלא לחשוב על כך שגם את אהוד אולמרט "הפילה" בסופו של דבר אישה, שולה זקן, עוזרתו הנאמנה במשך שנים רבות, שבשלב מסוים, כשהרגישה שבגד בה, "פתחה" עליו והעידה נגדו.

עם זאת, טענותיה של האישה שברומן שונות, כאמור. הן קשורות ישירות אל חייו של זוהר, והן הרבה יותר משמעותיות לו אישית, כי הן נוגעות בסיפור ילדותו והתבגרותו ומעוררות בו תהיות קשות וכואבות.

שאול אולמרט מתאר מה הרגיש זוהר גוטפרויד כשאלמונים שנתקל בהם במקומות פומביים גינו את אביו, ריכלו עליו, הטילו בו דופי, איחלו לו שייתן את הדין על מעשיו. ברור שהתיאורים הללו לא נולדו באוויר, שהם חוויות שחווה הכותב בעצמו.

שאול אולמרט מעניק לנו, כך נראה, הצצה אל חדרי החדרים של מה שקרה בבית אביו בימים שבהם נחקר, והועמד לדין ציבורי עוד לפני שנשפט באופן רשמי, ובכלל, אל נפשו של פוליטיקאי משופשף שמלמד למשל את בנו את אחד הרזים המקצועיים שלו – איך לרכוש לבבות של הזולת: להסתכל למי שמדבר אתך ישר לעיניים, להקשיב לו בתשומת לב ולעורר בו את התחושה שהוא כרגע האדם הכי חשוב לך בעולם… (אוי…).

עם זאת, יש להבין: גוטפרוינד אינו אוטוביוגרפיה.

יש הרבה נקודות של שוני בין חייו של שאול אולמרט לבין אלה של זוהר גוטפרוינד. למשל, אמו של זוהר, שהייתה אדריכלית, נהרגה בפיגוע כשהיה בן שלוש עשרה, ימים ספורים לפני חגיגת בר המצווה שלו, שבוטלה בעקבות זאת. אמו של שאול אולמרט, עליזה אולמרט, תיבדל לחיים ארוכים, היא ציירת, וכידוע – לגמרי חיה.

אין לי מושג אם יש קווי הקבלה ודמיון אחרים בין שאול וזוהר: האם בנו של אולמרט חי כמה שנים בארצות הברית? נשא לאישה יהודייה מקומית? יש לו בת ילידת אמריקה? אפשר כמובן לבדוק, היום הרי הכול זמין ברשת, אבל קווי הדמיון או בכלל הפרטים הרכילותיים הללו ממש לא חשובים ובעצם גם לא מעניינים.

מה שמעניין זאת הדמות שאולמרט יוצר בספרו, זוהר גוטפרוינד. שם המשפחה לא נבחר להערכתי באקראי, ולא בכדי זהו גם שם הספר. אם מפרקים את המילה "גוטפרויד" מתקבלות בעברית שתי מילים: חבר טוב.

וזהו בעצם עניינו האמיתי של הרומן.

הוא נפתח בו ממש בשורות הראשונות בספר: "יותר מעשור לאחר מותו של יפתח, צלצל הטלפון של זוהר. שיחה נכנסת מ: יפתח". הנה הסיפור מתחיל. אנחנו מסתקרנים: מיהו היפתח הזה? איך זה שששמו עדיין מופיע ברשימת החברים בטלפון של זוהר, עשר שנים אחרי שמת? ומניין בעצם הגיעה השיחה, אם עבר מן העולם לפני זמן רב כל כך?

לאורך הרומן מתפענחים כל סודות הקשר בין זוהר ליפתח. מה היו זה לזה. מה בעצם הביא למותו של יפתח. ומדוע זוהר כועס על בני משפחתו עד כדי כך שניתק כל קשר אתם, וברח לאמריקה, שם הוא לא ממש מוצא את מקומו, כי הוא ירושלמי במהותו. ברגעי מצוקה הוא מונה בליבו את שערי העיר, האשפות, הרחמים, הפרחים וכן הלאה, על פי סדרם.

העיר שהוא בן בית בה, שמבחינתו היא מובנת מאליה – מראה שגרתי שנשקף מחלון הכיתה בבית הספר – היא, כך הוא מבין בדיעבד, מקום שבו אנשים עלולים ללקות בתסמונת מוכרת שנושאת את שמה, מצב פסיכוטי נדיר שעצם השהות בה עלולה לעורר.

הרומן מתקדם בשני מישורים: הוא מתחיל כסיפור בגוף שלישי, שבו מספר כל יודע מתאר את מה שקורה לזוהר, ואז בהמשך משובצים בו קטעים ארוכים של כתיבה אישית: זוהר גוטפרוינד מספר על ילדותו, ועל הקשר המיוחד כל כך שהיה לו עם יפתח. בנקודה מסוימת שני הסיפורים נפגשים, העבר עם ההווה, ואנחנו, הקוראים, מבינים לנפשו של זוהר, ומצטערים אתו על המצוקות שאתן נאלץ להתמודד לאורך חייו.

אז איך נראית חברות גברית? האם היא יכולה באמת להתקיים, ובאילו תנאים? על כך מנסה הרומן להשיב. מאחר שהוא מוקדש "לזיכרו של חברי האהוב גדי ברינקר (1975־2010)" אי אפשר שלא להתרשם שגם השלד של הרומן איננו פיקטיבי לחלוטין.

הוצאת ידיעות ספרים, 2026
עורכת: עלמה כהן ורדי
215 עמ'

מוסף תרבות וספרות, הארץ, 17.7.2026

בכל פעם שאני נתקלת בעדות, כתובה או מדוברת, של עוד אישה שעברה פגיעה במשפחה, אני משתאה על קווי הדימיון. חוזרת שוב ושוב על התובנה שהגעתי אליה לפני שנים רבות: הם, הפוגעים, למדו כולם באותו בית ספר.

כי לא רק המעשים האיומים, גם הדיבורים הנלווים אליהם, גם התגובות בדיעבד לעדותה של הנפגעת, ולניסיונות שלה לשקם את חייה, משתחזרים שוב ושוב.

הכול מוכר כל כך.

והכול נורא תמיד, בכל פעם מחדש.

ספרה הצנום של ליהי רז, רק 104 עמ' במהדורה דיגיטלית, הוא עוד ניסיון להתמודד באומץ עם רוחות הרפאים של העבר, עם הפגיעה של מי שהיא מכנה "הצל" וזהותו הביוגרפית אינה מוזכרת, אבל לא קשה לנחש מי הוא במשפחתה, ועם הפגיעה הלא פחות חמורה של העומדת מנגד, כמו תמיד: של האמא.

מוטיב האמהות חוזר על עצמו. הספר מוקדש "לכל האמהות שלי, אתן יודעות מי אתן". הכותבת מצטטת שוב ושוב את השורות המהדהדות בלבה של כל נפגעת: "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה": שם ספר הילדים של נורית זרחי.

אצל זרחי מדובר בחתלתולה שאיבדה את האימא שלה בחצר בחושך.

אצלנו, הנפגעות, האימא נמצאת, לפחות בתחילת הדרך, במרחק הושטת יד, אבל היא נעדרת. היא נטשה אותנו בבית שלה, שלנו, של הפוגע, והחושך הוא האימה, הייאוש, הפליאה, חוסר היכולת להשלים, החושך הוא הבור שנפער בנשמה, שלעולם לא יוכל להתמלא, כי אם אימא שלי… מי בעולם כולו…

אפילו, כמו בחייה של ליהי רז (וגם בחיי), כשמופיע בן זוג אוהב אהבת אמת, מישהו מסור, נאמן, ועקבי, התהומות ממשיכות לארוב, אי אפשר לנוס מהן לגמרי, לתמיד, כי הבור שנכרה בילדות – המעילה באמון, הבגידה הראשונית, העמוקה כל כך – נשאר, מאיים, לפעמים גם מתווה את הדרך אל הנפילות הבלתי נמנעות הבאות.

ספרה של ליהי רז נוגע גם באמהות שלה עצמה, כנפגעת: האם תדע להיות אימא? האם תוכל להיות אימא של בת (היא כותבת ששמחה כשנולדו לה בנים), האם תדע להיות אימא לבן? איך תלמד אותו לא לפגוע?

איך תוכל להתמודד עם האימא שלה שנהפכה לסבתא? האם תהיה שונה ב"תפקידה" החדש? (לא!)

סימנתי שוב ושוב שורות שהכרתי מחיי, מעשים, אמירות. למשל: "ההורים שלי לא דמו בדבר להוריו של אחי הקטן, שקיבל הורים תומכים ואוהבים." כן. (פעם אמרה לי נפגעת שאמרה לאחיה, שחזר ואמר לה – "אלי הם היו שונים לגמרי": "אז לך יש הורים אחרים מההורים שלי, יוצא מזה שאנחנו לא אחים, נכון?")

"הייתי אמורה להיות רק שלו". כן. כן. ממש בימים שפגע בי, אסר עלי להיפגש עם נער שאהבתי, ואהב אותי, וגם עם עם הבאים אחריו. איסור טוטלי.

"וידעתי שרואים עלי. אני מסומנת", היא כותבת. כן.

ושמות הגנאי שספגה.

אימה של רז כינתה אותה "זונה * מכוערת * שמנה * מגעילה * בושה * אני מתביישת שאת הבת שלי * אל תלכי לידי ברחוב * מטומטמת * שקרנית * משוגעת * משוגעת * משוגעת * משוגעת * משוגעת *" אני שמעתי שאני "פטרייה ועלוקה"… ובעצם, גם שהייתי מכוערת להחריד, כתינוקת. הנה שיר שכתבתי על כך:

רז גזזה לעצמה יום אחד את השיער (היפה). השיער שלי לא היה יפה במיוחד, אבל אחרי שעות של קינטורים והקנטות על כך שאני, עם הפוני על המצח, "נראית כמו קוף", הלכתי וגזרתי לעצמי את כל השיער. הספרית שניסתה לתקן למחרת את הנזק שאלה בזעזוע "מי עשה לך את זה?"

(על המשמעויות הרבות הטמונות בשיער, כולל המעשה הזה של הגזיזה העצמית האלימה, אפשר לקרוא בספר המרתק של אפרת אנג'ל קצור, להתיר את הקשר).

ההבנה שאמה כנראה קינאה בה. (כמו התחושה הברורה, המבוססת, שהאימא שלי קינאה בי); שהפסיקה לאהוב אותה (ואותי), כשגדלנו קצת, ולא היינו עוד שלוחות שלהן, אלא בני אדם בפני עצמנו, עם צרכים ורצונות משלנו.

בניגוד לרז, הייתי ילדה יפה ורזה. את ההשמנה, כמו זאת שהיא מתארת על עצמה וחוזרת ומזכירה, "עשיתי" בשלב מאוחר הרבה יותר בחיי. כמה עשרות קילוגרמים מיותרים, בבגרותי. הצלחתי אמנם להשיל אותם לפני כמה שנים, אחרי חיים ארוכים בתוך גוף שתיעבתי, אבל אני יודעת היטב שהקילוגרמים שמבהילים אותי מאוד אורבים לי כל הזמן (אפשר לקרוא על כך בטור שכתבתי על הספר גוף זרה של ורד שם טוב).

להרגיש קצת אמא הוא ספר עדות חשוב. למי שהייתה שם הוא נותן שוב תוקף ואישור: זה קרה. לך. לי. לאחרות. ואללי – הרי זה ממשיכות לקרות ממש ברגעים אלה, ביותר מדי בתים "נורמטיביים".

הוצאת יצירה עברית, 2026
עורכת: ליאת לב רן
104 עמ'

עם מותו של ז׳בוטינסקי איבד נתניהו את פטרונו. הוא מצא את עצמו נטוש בארץ זרה, ובפלשתינה חיכה לו רק גינוי. באותו זמן, אירופה בערה. נתניהו הסתגר בעבודתו האקדמית והצליח להשלים את הדוקטורט שלו במין סמינר רבנות קטן ומוזר בפילדלפיה, שמטרתו להכין רבנים קטנים ומוזרים להוביל את "בתי הכנסיות" שלכם.

אתה מן הסתם יודע יותר ממני על זה. אבל שווה בנפשך! בזמן הטרגדיה הגדולה ביותר שאירעה לעמו, בן־ציון נתניהו לא היה באירופה ולא בפלשתינה אלא בפילדלפיה, פנסילבניה, וכתב על ספרד בימי הביניים! כתב על האינקוויזיציה בזמן השואה… כתב על כישלונם של יהודי חצי האי האיברי להציל את עצמם כייצוג לחוסר יכולתו שלו להציל את יהודי אירופה… איזה טירוף!

אחרי המלחמה, מה הוא יכול להרגיש? אפילו אחרי שהשלים את הדיסרטציה, מה הוא יכול לחגוג? בוודאי לא את כינונה של מדינה יהודית, מאורע שיריביו טענו שהוא ניצחון אך בא במחיר מיליוני הרוגים. מדינה שלא נלקחה אלא ניתנה, לא מרצון טוב אלא מתוך רגשי אשם, בתור פיצוי על אסון.

מבחינתו הייתה זאת מדינה שבראשיה פשרנים, ותרנים, גלגולים ספק־יהודים של נוויל צ׳מברליין: בן גוריון, ויצמן, אנשים שירקו על קברו של ז׳בוטינסקי ואפילו לא אפשרו לגופתו לחזור לישראל מקברו שבאדמת לונג איילנד.

שום רוויזיוניסט לא הוזמן לקחת חלק בממשלה הישראלית החדשה. לתנועה לא הייתה השפעה בכנסת. עכשיו הייתה רק ציונות אחת, ורביזיה לה אַיִן. למרות הכול, נתניהו חזר הנה – הוא נאלץ לחזור הנה, למרות הכול, כדי למצוא תפקיד פוליטי, תפקיד צבאי, תפקיד מודיעיני, כל תפקיד שיהיה, אפילו באקדמיה.

ואולי הוא חזר רק כדי לחזות בכישלונה של ישראל. אבל כמובן, היא לא נכשלה. עד היום. ועם זאת, נתניהו המשיך בשלו, חיכה כמעט עשור שמישהו, לא משנה מי, יחזיר אותו מן הכפור.

הוא היה היסטוריון שנשמט מן ההיסטוריה, צאצא של רב־דיפלומט מתוסכל שנמחק בעצמו מדברי ימי המדינה. מצב טרגי. אם לפני כן עמיתים מהאוניברסיטה התחמקו מנתניהו בשל דעותיו הפוליטיות, עכשיו הם התחמקו ממנו בשל הטרגדיה שלו. בשל המרירות שלו, הטינה, הזעם. אני מודה ומתוודה שגם אני התחמקתי ממנו. לא הייתה ברירה.

קישור לטור על הספר הנתניהוז

לרגעים לא הצלחתי להחליט אם הספר נכתב "ברצינות", או שמדובר פשוט בפרודיה מתמשכת.

בין אם כך ובין אם כך, הוא סחף אותי וקראתי אותו בלגימה אחת (לא משימה קשה במיוחד, הוא צנום… אולי אפשר לכנות אותו נובלה, ולאו דווקא רומן; לא שזה משנה משהו…)

אנחנו מלווים בספר את מור, צעירה תל אביבית (שגדלה בהרצליה ולמדה בבאר שבע). היא מתגאה בתיאור הזהות שלה: "מתכנתת". התג הזה, הנוסף לשמה – המקצוע שרכשה בעמל רב – יקר לה מאוד. מבחינתה הוא אות לכך שהיא נמנית עם "המוצלחות". שהיא לא סתם מישהי. שיש לה ערך.

אבל הערך הזה בעצם לגמרי חיצוני. איכשהו מור לא מצליחה להפנים אותו ולהתגאות בו באמת, עד הסוף.

נראה שכל חייה הם בעצם העמדת פנים מתמשכת.

כנראה שמי שהיה רואה  אותה מבחוץ לא היה מעלה בדעתו עד כמה היא חסרת ביטחון ובודדה, עד כמה היא מתאמצת.

מאז ומתמיד!

התיאור של מור הילדה, מור הטינאייג'רית, מכמיר לב: קשה לשאת את המאמצים העל אנושיים שלה להשתלב בחברה, את המחשבות הבלתי פוסקות שלה על איך להצליח בכך: היא מפצירה באמה המנוכרת והדיכאונית שתסכים סוף סוף לקנות לה נעלי מותג מסוימות, כדי שלפחות בכך תהיה "כמו כולן", ואז אולי המותג יחלחל מהנעליים "כלפי מעלה" ויעניק לכולה את השייכות הנכספת לחבורה. היא מתיישבת, בכוונה תחילה, ליד הילדות הכי מקובלות, או פוסעת לצידן בטיול השנתי או בפעילות של תנועת הנוער. אולי כך יחשבו כולם שהיא שייכת? אבל זה לא מצליח. הן לא מתאכזרות אליה, רק מתעלמות לחלוטין. היא פשוט לא מסוגלת להשתלב בשיחות שלהן, אין לה מושג על מי ועל מה הן מרכלות.

בהפסקות בבית הספר היא מנהלת טקס שמאפשר לה לעבור אותן בשלום, בלי שמישהו ירגיש שהיא כל כך לבד: יש מסלול שהיא עוברת, עולה אל הגג, יוצאת ממנו בדלת אחרת המנוגדת לזאת שנכנסה ממנה, ממלמלת לעצמה מילים, כדי להעביר את הזמן עד הצלצול, ומכיוון שהיא כל הזמן בתנועה, היא אומרת לעצמה שאם אחד המורים יראה אותה הוא לא יבחין במצוקתה: היא נראית בדרך לאנשהו, כדי לעשות משהו… (התיאור הזכיר לי קטע בממואר של עופר ספיר, תמיד עוד פעם אחת, שבו גם הוא מספר על אותה מצוקה שהייתה לו כתלמיד בבית הספר, ועל מנגנוני התגברות דומים).

הבדידות של מור קשה ועמוקה כל כך, והישיגיה הלימודיים טובים כך כך, עד שהמחנכת בכיתה ה' שלחה לעברה את העלבון אולטימטיבי בדמות הערה בתעודה, שלפיה כדאי לה לשים לב גם לחיי החברה. לשים לב! לשים לב! מה היא לא עושה כדי לטפל בבעיה?

והיא לא נפתרת גם בבגרותה. כן, היא מתכנתת בחברת היי טק. אבל את חיי החברה שלה היא מנהלת עם טבלאות אקסל ותזכורות – כל שלושה שבועות היא פונה אל אחת ה"חברות" שלה, מהצבא, מהלימודים, כדי לתחזק את הקשר עם כל אחת מהן.

כך גם עם גברים. היא גולשת באתרי היכרויות, ומנהלת רישום מדויק של הברנשים, שכולם מתערבבים בתודעתה: איפה נפגשה אתו, מה היה מדד המשיכה, מה עיסוקו, וכן הלאה.

כל חייה הם מפח נפש מתמשך ובלתי פוסק. אמה אדישה ומנותקת, ולא מתעניינת בה בכלל. סבתה אוהבת אותה לכאורה, אבל עסוקה מאוד בחייה, בבילויים שלה, בחברות (שכמותן לא היו ולא יהיו למור לעולם). גם את הקשר עם הסבתא שלה מור משמרת בעזרת כללים קבועים מראש: יש ימים בשבוע שמוקדשים לשיחה אתה, אף פעם לא בספונטניות, הכול מתוכנן ומחושב.

מור היא OCD  לא רק בקשרים שלה עם אנשים, יש לה גם אובססיה לניקיון. בעת מצוקה (רוב הזמן, אם כך…) היא מנקה בחריצות רבה גם את מה שכבר נקי.

אז מה צופן לה עתידה? האם תצליח למצוא את האושר הנכסף, שהיא כל כך מייחלת לו?

בכל פעם יש מטרה שאם תממש אותה, כך היא סבורה, תגיע "לשם": משרה נחשקת, דירה שכורה נחמדה, קשר זוגי מחייב, הצעת נישואין ראויה לשמה, עם הפקה מרשימה, מסיבת רווקות כמו של כולן, טבעת יהלום מסוג מסוים מאוד.

וכל ציון דרך כזה מתגלה כמאכזב; רק מפחי נפש, שוב ושוב!

אותי, מהעשור השמיני של חיי, עניין לקרוא על מנהגים שאני בכלל לא מכירה. הרגשתי כמעט כמו בהסתכלות אנתרופולוגית על צעירה תל אביבית בת זמננו. זה באמת מה שהן עושות במסיבת רווקות? כך באמת "אמורה" להיראות הצעת הנישואים שהן מצפות לה כל כך? מדהים!

אני חייבת להודות שמצוקתה המתמשכת של מור לא עוררה בי אמפתיה. אפשר אפילו לומר שלהפך; שהרגשתי – כמו בנות הכיתה שלה, שדוחות אותה, בעצם? – שגם אותי היא מרתיעה. לכל היותר מעורר בי רצון לנער אותה ממש, פיזית, ולהגיד לה, אולי די עם זה? וגם, התעורר בי אולי אפילו שמץ של שמחה־לאיד מרושעת. כי איך אפשר להיות תמיד רק מאוכזבת ואומללה כל כך? מתי תחיי כבר באמת? תהיי את עצמך, לא הדימוי שאת מחפשת? מתי תאמיני למה שאת מרגישה? (מתי תיתני לעצמך להרגיש?)

ממש ממש בסוף, בעמודים האחרונים בספר, יחול (אולי!) מהפך. מור (אולי!) למדה איזה לקח, ואולי מעתה ואילך היא סוף כל סוף תשתנה ותיקח שליטה אמיתית, לא מדומה, על חייה. אני מאחלת לה כל טוב ונפרדת ממנה בלי להצטער…

הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2026
עורכת: סלין אסייג
119 עמ'

תולדות העולם הן למעשה סיפור של תהפוכות בלתי פוסקות. אומות ואימפריות עולות ונופלות. לפעמים הן מובסות מבחוץ, לפעמים הן קורסות מבפנים. לרוב זהו שילוב של השניים.

כמעט תמיד זה קורה בהפתעה גמורה.

האנתרופולוג אלכסיי יורציק היטיב לבטא את הלך הרוח הרווח בקרב מי שגדלו בברית המועצות של שנות השמונים בכותרת ספרו הכול היה לנצח עד שזה נגמר.

שינויים חיוביים יכולים לקרות, והם אכן קורים, ואף שתמיד פועלות גם נסיבות היסטוריות קונטינגנטיות, בסופו של דבר בני אדם שפועלים יחדיו הם אלה שמעצבים את ההיסטוריה.

"לעולם אל תפקפקו בכך שקבוצה קטנה של אזרחים חושבים ומחויבים יכולה לשנות את העולם", כך מתחיל ציטוט המיוחס לאנתרופולוגית מרגרט מיד. "בעצם, זה הדבר היחיד שאי־פעם שינה אותו".

כמובן, לא תמיד השינוי מתרחש לטובה, כפי שגילו יורצ'ק ורבים מעמיתיו במזרח אירופה. נסיגה אינה נדירה יותר מקדמה, ואולי זאת הסיבה לכך שכל כך הרבה אנשים דבקים במצב הקיים. אבל הניסיון לדרוך במקום ולהישאר בן מקל על אלו שמנסים למשוך אותנו לאחור ומאפשר להם להצליח. רק תנופה חזקה קדימה יכולה להציב משקל נגד לכוח המשיכה של אלה שמקווים לחזור לנורמות החברתיות של העבר.'

בהתחלה לא הבנתי מה הטעם בכותרת המרעישה "למה נשים נהנות יותר מסקס בסוציאליזם", שנראתה לי יותר כניסיון סנסציוני־כמעט למשוך תשומת לב, מאשר כבחירה עניינית לשם של ספר.

אבל אחרי שהתחלתי לקרוא הבנתי עד כמה היא מדויקת וממצה את אחת הנקודות העיקריות שעליהן כתבה קריסטין גודסי, אנתרופולוגית ופרופסורית ללימודי רוסיה ומזרח אירופה באוניברסיטת פנסילבניה, שמחקריה עוסקים בחיי היומיום, בסוגיות מגדריות ובכלכלה במדינות הפוסט סוציאליסטיות של מזרח אירופה.

כי גודסי מסבירה בספר ביסודיות ובתשומת לב את כל היתרונות, גם בתחום הסקס, שמעניקה לנשים מציאות חיים לא־קפיטליסטית.

למרבה הצער, קומוניזם (וסוציאליזם) קשורים כמובן בתודעת כולנו בניסוי החברתי הכושל של ברית המועצות; בשלטון הדמים והטרור של סטלין, ובקריסה הבלתי נמנעת של הגוש כולו, שכן השיטה פשוט לא פעלה, חברתית וכלכלית.

גודסי מצהירה על עצמה שהיא דוגלת בתפיסת עולם סוציאליסטית. הצהרה שבארצות הברית במיוחד, אבל לא רק שם, מעוררת מיד תמיהות והתנגדות כמעט אוטומטית, כי הרעיון שלפיו כלכלה חופשית שבה כוחות השוק קובעים סדרי עדיפויות לא רק הוכיחה את עצמה, אלא שהיא גם הוגנת יותר, לכאורה.

לא, מראה גודסי: מציאות שבה "נכון לשנת 2017 שמונה גברים בלבד מחזיקים בעושר שהוא שווה ערך לעושרם של 3.6 מיליארד בני אדם שהם המחצית הענייה ביותר של האנושות", לא יכולה להימשך לעד. (מאז שגודסי כתבה את הדברים המצב הורע: על פי הניתוחים האחרונים, חמשת האנשים העשירים ביותר בעולם, ביניהם אילון מאסק, ג'ף בזוס וביל גייטס, מחזיקים כיום בהון שווה ערך או אף גבוה יותר מזה של כל המחצית הענייה של האנושות יחד, למעלה מ-4 מיליארד בני אדם).

"בכלכלה עולמית המונעת על ידי הוצאות צריכה מבוססות אשראי של ההמונים, הבועה תתפוצץ בסופו של דבר, משבר חריף של ייצור יתר ותת־צריכה כבר נראה באופק", כתבה גודסי לפני תשע שנים.

כבר עכשיו נשים הן אלה שהכי סובלות מהכלכלה הקפיטליסטית, שכן לדבריה במבנה החברתי הפטריאכלי המסורתי שבו גברים מפרנסים את המשפחה ונשים מגדלות את הילדים, הן נעשות, באורח בלתי נמנע, תלויות בהם. בעל המאה הוא בעל הדעה. נשים נאלצות להתפשר, למשל – להישאר בנישואים לא מאושרים, כי אין להן ברירה מבחינה כלכלית. לדבריה, בקשרים זוגיים שיש בהם לגברים כוח כלכלי, הם מרגישים כמו קונים שמספקים כסף בתמורה לשירותים, כולל מיניים. גבר שאישה תלויה בו קונה ממנה מין (כן, גם בתוך הנישואים), ומרגיש פחות מחויב "להשקיע" בה ולהתחשב בצרכיה.

כדי שאישה תהיה עצמאית, ולכן פרטנרית שוות זכויות, היא חייבת להתפרנס.

ועכשיו אני מתכוונת לומר משהו קשה שאולי ייתפס בעיניי חלק מהקוראות כקיצוני ומסוכן. כי כאן, בדיוק בנקודה הזאת, מתעוררת בעיניי הבעיה הגדולה בשרשרת הטיעונים של גודסי. לבעיה קוראים "התינוקות והילדים".

גודסי מסבירה שוב ושוב שתנאי הכרחי לעצמאותן של נשים הוא הקמתן של "מסגרות טובות" שבהן יופקדו הילדים עם בוקר ומהן יילקחו עם ערב, כדי שנשים יוכלו לצאת לעבוד במשרות מלאות ולהיות עצמאיות ולא תלויות בגברים. לטענתה של גודסי הסידור פעל היטב במדינות הסוציאליסטיות, עם מעונות היום ה"טובים" שהודות להם נהנו נשים משוויון כמעט מלא עם גברים (אם כי, היא מודה, גם שם עיקר נטל תחזוקת הבית, כלומר – המשרה המלאה השנייה הנדרשת כדי לחיות – המשיך ליפול על כתפי נשים, גם אם במדינות כמו בולגריה חינכו גברים להשתתף במשימה: לא "לעזור" לנשים, אלא להיות שותפים: "החלטת הפוליטיברו של בולגריה משנת 1973 כללה גם התייחסות מפורשת לחינוך מחדש של גברים כדי שיהיו פעילים יותר בבית").

מה משמעותן של אותן מסגרות "טובות" היא אינה מפרטת, כאילו שהפרטים מובנים מאליהם. אבל, אני שואלת, כמה טובות יכולות להיות המסגרות הללו? מה יכול להיות טוב לתינוק שנמסר בגיל שלושה חודשים, מועד תום חופשת הלידה בישראל, ל"מסגרת" שבה יגדלו אותו אנשים זרים?

אני נזכרת בשני שירים שכתבו אלי אליהו: "אלה היו החוקים" וטל ניצן: "מסע הילדים": מֵחֲצַר הַגָּן עוֹלָה / שַׁוְעַת הַפְּעוֹטוֹת: / בֹּקֶר […] הֵם לֹא בּוֹכִים / הֵם שָׁרִים / אִמִּי אִמִּי לָמָּה עֲזָבַתְנִי" (טל ניצן); "אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים. הָיָה עָלֵינוּ לְהַפְקִיד אֶת הַיְּלָדִים / בִּידֵי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. זָרִים גְּמוּרִים. / שָׁם הֶחְזִיקוּ בָּהֶם מַחֲצִית הַיּוֹם. / אָסְרוּ עֲלֵיהֶם לְדַבֵּר שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, גַּם לִצְחֹק / הָיָה אָסוּר עֲלֵיהֶם. אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים. / כֻּלָּם שָׁלְחוּ אֶת הַיְּלָדִים. / זֶה הָיָה הַדָּבָר הַשָּׁפוּי לַעֲשׂוֹת" (אלי אליהו).

ומתקשה להשתכנע ש"מסגרות", כולן כאחת, יכולות באמת להיות "טובות". אפילו בתי הילדים בקיבוץ, כנראה מהמשובחות שבמסגרות, הותירו חותם וטראומה ברבים מאוד מהילדים שגדלו בהם, כפי שאפשר להיווכח מיצירות רבות שרואות אור בשנים האחרונות (כמה דוגמאות קטנות: עיניים גדולות זה לא טוב, של רונית בלנרו־אדיב; היה לך טוב או היה לך רע?, של יעל נאמן; ראיון עם נחשון גולץ, שסיפר בשנת 2000, בכתבה של ורד לי־ברזילי במוסף הארץ. גולץ סיפר בו על עוולות החינוך המשותף). ליבי נקרע כשאני חושבת על תינוקות בני שלושה חודשים שנמסרים לטיפולן של נשים זרות. גם כשהטיפול מסור, לא ייתכן שעיניה של מטפלת יחליפו את המבט המתפעל, הרך, של הורים שאוהבים את הילד שלהם בכל ליבם.

וכן, אני בהחלט אומרת "הורים", לא "אימא", כי גודסי מזכירה "פתרון" נוסף, נכון יותר בעיניי, ל"בעיית" גידולם של ילדים: חינוך של האבות, לא חינוך – אינדוקטרינציה! – לכך שהילד, והבית על תביעותיו, שייך לשני ההורים. אכן, גודסי מציינת שיש מדינות, בעיקר בסקנדינביה, שמעניקות חופשות לידה ממושכות (לדעתי הן צריכות להימשך עד גיל שלוש, שאז הילד כבר מוכן וזקוק לחברה של בני גילו!), ומחייבת גם את הגברים, את האבות, לקחת את החופשה שנועדת לגידול הילדים. האימא מתמסרת לכך, במשך כמה חודשים. ואחר כך – גם האבא. הילד נשאר בבית. מטפלים בו בתוך המשפחה. לא ב"מסגרות".

למה נשים נהנות יותר מסקס בסוציאליזם ראה כאמור אור באנגלית ב־2018, ועכשיו גם בתרגומו לעברית. דונלד טראמפ כיהן אז כנשיא, בקדנציה הראשונה שלו. פעמיים הביס אישה, בפעם הראשונה את הילארי קלינטון ובשנייה – את קמלה האריס, חרף העובדה שהיו, כפי שקריסטין גודסי מציינת לגבי קלינטון, מועמדות בעלות ניסיון ורקורד של עשייה ציבורית נרחבת והוכיחו ידע והבנה, לעומת המנצח הבור והעילג.

בסופו של הספר קוראת גודסי לכולנו להיאבק נגד המגמות המחרידות שרווחו כבר בעת כתיבת הספר: למשל, הקריאה לבטל את זכות הבחירה לנשים(!). לא ידעתי שיש בארצות הברית תנועה שמטיפה לכך בריש גלי, ובלי להתבייש. כלומר – הנסיגה היא לא רק בחוקים הידועים לנו, אלה שאוסרים שוב על הפלות, היא נוגעת בניסיון לפגוע בשוויון הזכויות הבסיסי ביותר. טראמפ המיזוגן והפשיסט מייצג את המגמה הזאת גם בכהונתו השנייה.

מגמות דומות אפשר כמובן לראות גם בישראל. המפלגות החרדיות מדירות נשים משורותיהן. הן תובעות להדיר אותן גם במרחב הציבורי. הצעת החוק שלהן, שנועדה להתיר הפרדה מגדרית בכל התארים והמוסדות האקדמיים "מטעמי דת", מעוררת פלצות. יופי תירוש בספרה הופרדנו כך – מורה נבוכים להפרדה מגדרית מיטיבה להסביר את הסכנות.

ויחד עם זאת, גם תמיכה גורפת בשמאל ה"פרוגרסיבי" הקיצוני בארצות הברית לא מרגיעה אותי בכלל. אותם "ווקים" ששטפו את האוניברסיטאות בארצות הברית מיד אחרי טבח שבעה באוקטובר וקראו "לשחרר את פלסטין" "מהנהר עד הים" בלי שיהיה לרובם מושג על איזה נהר ואיזה ים מדובר, אלה שהחליטו שהם תומכים בבין לאדן ובפיגוע המחריד שעשה במגדלי התאומים ב־2001 (כאן למשל קישור למאמר בגרדיאן שכותרתו: TikTok ‘aggressively’ taking down videos promoting Bin Laden ‘letter to America" כלומר – טיק טוק מסירה בתקיפות סרטוני וידיאו שתומכים ב'מכתב לאמריקה' שכתב בין לאדן). אי אפשר שלא לחוש מידה רבה של סקפטיות כלפי אותם זרמים, שאמורים להיות הכוח המתנגד למה שטראמפ מייצג. אדרבא, די ברור שהם אלה שבמידה רבה העלו את טראמפ וחיזקו את כוחו, כתגובה שכגד לתפישות הקיצוניות והרדיקליות שהם מייצגים.

עם כל הסתיגויותיי, אין ספק שהדעות שגודסי מביעה מדברות מאוד אל ליבי. אף אישה לא יכולה להתנגד למדיניות הרווחה שגודסי מטיפה לה. כך למשל היא מראה מה ההשלכות להיעדר ביטוח רפואי ממלכתי. הוא נהוג בישראל, אך לא בארצות הברית. ביטוחים רפואיים נעשים שם באופן פרטי, או דרך מקומות העבודה, עובדה שמונעת לפעמים מנשים להשתחרר מנישואים כושלים, שמא ייוותרו בלי הביטוח הרפואי שהן מקבלות ממקום העבודה של הגבר שהן נשואות לו. מחריד!

הספר מרתק ומאיר עיניים. שוב ושוב ראיתי עד כמה דבריה חשובים ורלוונטיים ממש למציאות העכשווית שלנו כאן בארץ. למשל, כשקראתי על "חוקים המחייבים שריון מקומות לנשים בתפקידים פוליטיים" לא יכולתי שלא לחשוב על מדיניות הריץ' רץ' בפריימריז של הדמוקרטים: שילובן של נשים במקומות ריאליים. גודסי טוענת שעל פי מחקרים חוקים כאלה, אם הם נאכפים כראוי, "יעילים להפליא בהגדלת מספר הנשים בתפקידים בכירים": לא רק של אלה ששובצו מלכתחילה, אלא גם של הבאות אחריהן, כי נוצרים "מודלים לחיקוי לדור הבא של נערות השואפות לקריירה בפוליטיקה".

האם קיים שריון כזה בעוד מפלגות?

האם הגיוני שאישה תצביע למפלגה שאינה נוהגת כך, או חמור מזה: לא כוללת בכלל נשים?

בעיניי זאת שאלה רטורית שהתשובה עליה מובנת מאליה.

הוצאת נמלה, 2026
תרגם: אלי למדן
200 עמ'

(יום הולדת שמח לאהובי)