כמה מיומנות צריך כדי לפתוח פחית קולה?

ביוני 2009 התפרסמה בעיתון הארץ סדרת כתבות שנשאו כולן את הכותרת “לצערנו לא נוכל לפרסם”.

כתבה אותן בשם בדוי עורכת בהוצאה לאור גדולה, שביקשה להנחיל לקוראיה הכותבים כמה כללי יסוד, שרצוי שכל מי ששולח ידו בכתיבה יהיה ער להם.

לקראת שבוע הספר הקרוב הנה  אחד מאותם מאמרים: הוא עוסק בשימוש העודף בשמות תואר.


בקרב שוחרי הכתיבה מסתובבת אקסיומה, ולפיה הקורא הוא יצור בעל אינטליגנציה בינונית ודמיון מוגבל, ועל כן יש לעזור לו ככל האפשר. וכיצד ניתן לסייע לקורא התם והטמבל? אחת הדרכים היא הצמדת שמות תואר ותוארי פועל לכל מלה בטקסט, למען תצטייר לקורא תמונה ברורה, צחה, בהירה, מדויקת ומדוקדקת, ולא יהיה עליו לייגע את מוחו הזעיר, הקטון, הפעוט והפצפון.

קראו, בבקשה, את אחת הפסקאות הראשונות בסיפור “לשבור את החזיר” (“פסחזון”) מאת אתגר קרת: “בכל בוקר אני צריך לשתות כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל, ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו, הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש, אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי”.

יופי. והנה אותה פסקה לאחר עיבוד ברוח כמה מכתבי היד שמגיעים להוצאות הספרים: “בכל בוקר זיווני אני צריך לשתות בחופזה כוס שוקו מתקתק, אפילו שאני שונא בנחרצות. שוקו חמים עם קרום מגעיל זה שקל קטנטן, בלי קרום דוחה זה חצי שקל זהוב, ואם אני ישר אחרי זה מקיא בבהילות אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות הנחשקים אני מכניס לחזיר השמנמן בגב השעיר, ואז, כשמנערים אותו בחוזקה הוא מרשרש במתכתיות. כשבחזיר המרהיב יהיו כבר כל כך הרבה מטבעות זעירים שכשינערו אותו בשיטתיות לא יהיה רעש מחריד, אז אני אקבל בובה מגניבה של בארט השובב על סקייטבורד חדיש. זה מה שאבא הרופס אומר בהתלהבות, ככה זה חינוכי”. האין התוספות מקפיצות את הטקסט הבינוני לפסגת האולימפוס?

השפה אמנם מציעה לנו שלל תארים, אך לרוב יסתפקו הכותבים בחמישה-שישה: מדהים, המודבק לכל אירוע, ממסיבת פול-מון בתאילנד ועד רצח עם ברואנדה; בשקיקה, שהולך עם כל פועל (אכל/ שתה/ קרא/ החדיר את איבר מינו); מהביל, המוצמד לכל מזון/ משקה המוגש בכתב היד, ומתובלן, שהוא התחליף הספרותי לסתם מתובל; ייחודי/ קסום, המתארים כל אובייקט שהוא, מסלולרי ועד שקיעה; ובמיומנות, שמתאים לכל פעולה שעושה הגיבור, כולל פתיחת פחית קולה.

ואם ברצף הסיפור יש צורך להוביל את הקוראים יד ביד, על אחת כמה וכמה כשמגיעים לדיאלוגים, שלב רגיש לכל הדעות, שכן כאן לא רק שהקוראים עשויים לאבד את דרכם, הם גם עלולים להשתעמם חלילה מכל ה”הוא אמר” ו”היא אמרה”.

למען שמירת ערנותם של הקוראים, סבורים הכותבים, יש לתאר בפירוט את הגוון המדויק של קולו של הדובר ואת מעשיו בשעת הדיבור.

לשם הבהרת העניין, דוגמה: שיחה שהתנהלה בין א’ החסון, ת’ המשופם וז’ הבלונדינית, שלושה סוכני שב”כ הזוממים, כדרכם של סוכני שב”כ, להתנקש במישהו:

“אז מה?”, שאל א’ בקול רם תוך שהוא לוגם בשקיקה לגימה ארוכה מכוס הקפה המהביל.

“לא יודעת”, השיבה ז’ בחוסר סבלנות תוך שהיא ממוללת במיומנות עט מוזהב קסום.

“זה יהיה קשה”, רטן ת’ בחוסר מנוחה תוך שהוא שואף שאיפה עמוקה מהסיגר היוקרתי התחוב בשפתיו העבות.

“אז מה?”, השחיל א’ בלגלוג.

“אולי ביום שלישי?”, מלמל ת’ בזהירות.

“ביום שלישי?!”, לחשה ז’ בהשתאות.

“כן”, ענה ת’ ברוך. “ביום שלישי”.

“אז מה?”, סיכם א’ בקול נמוך.

“ביום שלישי!”, קראה ז’ בהתלהבות תוך שהיא מוחה את מצחה נוטף אגלי הזיעה.

תודו שקראתם בשקיקה.

טובה דיטלבסן, “טרילוגיית קופנהגן”: מה השתנה בעולמה…?

לפני שניגשתי לקרוא את האוטוביוגרפיה של טובה דיטלבסן לא קראתי מאומה על הסופרת (ילידת 1917). לא היה לי מושג במה הספר עוסק, ולא – מה עלה בגורלה של הסופרת לפני שכתבה אותו, ואחרי שפורסם.

וכך יכולתי להתמסר לו, ולהאמין בחלקיו הראשונים שמדובר בגרסה דנית נשית לספרו המפורסם של ג’יימס ג’ויס: מעין “דיוקנה של האמנית כאישה צעירה”.   

תיאור צמיחתה של דיטלבסן כאדם כותב היה מרגש ונוגע ללב: איך גילתה שהיא מיטיבה לכתוב שירים. איך כתבה “שירים” בהזמנה למען חבריה לעבודה. איך הבינה שהכתיבה עומדת במרכז קיומה: “גם אם לאיש מלבדי לא אכפת מהשירים שלי, אני מוכרחה לכתוב אותם, כי הם משככים את הצער והכמיהה שבליבי”. הבנתי אותה מאוד כשכתבה שמה שהיא כותבת מרגש אותה הרבה יותר מאשר הדברים שאותם היא מתארת: “המציאות עצמה לא מעסיקה אותי כמעט”, שכן רק “שירה ופרוזה מרגשים אותי עכשיו.” הזדהיתי אתה כשכתבה כי “הילדות נופלת בדממה לקרקעית הזיכרון – ספריית הנפש שממנה אשאב ידע וניסיון עד סוף ימי,” כמו גם עם הצורך הנואש שלה “שתהיה לי פינה שקטה שבה אוכל להתאמן בכתיבת שירים אמיתיים” ועד כמה היא רוצה “חדר עם ארבעה קירות ודלת סגורה”: כמובן ממש כמו שווירג’יניה וולף הסבירה במסה הנודעת כל כך “חדר משלך” (וגם בהרצאה שלה “משלח יד של נשים”). עניינה אותי מאוד דרכה אל העורך הראשון שקרא וחיזק את ידיה, ואל העורך האחר שגם פרסם שיר שלה,  כלומר – התחלת הקריירה שלה כסופרת..

אמנם לא הכרתי אותה: מעולם לא קראתי ספר אחר שלה, אבל תיאור הדרך שעשתה מתחילת חייה כילדה מבית עני ואחרי כן כנערה שנאלצת להתפרנס ביגיע כפיה ועד להצלחתה ככותבת משך את ליבי. יכולתי כל כך להזדהות אתה כשספרה הראשון הופיע: “בימים לפני צאתו של הספר לאור אני מבלה כל הזמן בחדרי, למעט השעות במשרד. אני רוצה להיות בבית כשישלחו לי את הספר שלי. ערב אחד, כשאני חוזרת הביתה מהעבודה, אני מוצאת חבילה גדולה על השולחן שלי, ואני קורעת את העטיפה בידיים רועדות. הספר שלי! אני מחזיקה אותו בידי ונשטפת באושר חגיגי שאינו מזכיר אף רגש שהיה לי בעבר. טוֹבָה דיטלבסן, נפש נערה. כבר אין דרך חזרה. את הנעשה אין להשיב. הספר יהיה קיים לעד, ללא קשר לגורלי. אני פותחת את אחד העותקים וקוראת כמה שורות. עכשיו כשהן מודפסות בספר הן רחוקות וזרות להפליא. אני פותחת עותק נוסף כי אני לא ממש מאמינה שהכתוב זהה בכולם. אבל הוא אכן זהה. אולי הספר שלי יגיע לספריות. אולי ילדה, שבסתר ליבה אוהבת שירה, תמצא אותו שם פעם, תקרא את השירים ויתעורר בה רגש, רגש שהסובבים אותה אינם מבינים. והילדה המוזרה הזאת כלל לא מכירה אותי. לא יעלה בדעתה שאני נערה צעירה, חיה ונושמת, נערה שעובדת, אוכלת וישנה כמו אנשים אחרים. כי אני עצמי מעולם לא חשבתי על הדברים הללו כשקראתי ספרים בילדותי. לעיתים רחוקות זכרתי את שמם של הסופרים שכתבו אותם. הספר שלי יגיע לספריות ואולי יוצג בחלון הראווה בחנויות הספרים. הוא הודפס בחמש מאות עותקים, מתוכם קיבלתי עשרה. ארבע מאות ותשעים איש יקנו אותו ויקראו בו. אולי גם בני משפחתם יקראו בו, ואולי הם ישאילו אותו למכרים, כפי שאדון קרוג נהג להשאיל את ספריו”. 

יכולתי אפילו להבין אותה בימים שקדמו להוצאת הספר, כשאמרה לעצמה כך: “אני חושבת על קובץ השירים שלי שיראה אור באוקטובר, ומתעוררת בי תחושה מוזרה שאם תפרוץ מלחמת עולם, הוא לעולם לא יתפרסם,” והרי החששות האגוצנטריים האלה, שמא יקרה משהו – מלחמת עולם! – שימנע את הוצאתו לאור של הספר, מוכרים לי מאוד… 

אבל בהמשך הקריאה התעוררו בי תחושות מוזרות: מלחמת העולם השנייה פורצת, ודיטלבסן מספרת איך בעצם שום דבר לא ממש השתנה בעולמה: “דומה שאיש לא זוכר עוד שמלחמת העולם פרצה אתמול. בעלת הבית שלי מספרת לי שמחיר בשר החזיר עלה בחמישים ארה לקילוגרם, ונינה באה ומגלה לי שפגשה בחור נהדר…” וכן הלאה. 

אמנם לפני פרוץ המלחמה הביעה הסופרת הסתייגות מהיטלר, למשל – סיפרה על בעלת הבית שלה שהקשיבה לנאומיו ואיך היא עצמה סירבה להצטרף אליה, ואפילו לשבת בסלון הדירה, מתחת לתמונתו, אבל אלה כמעט כל האיזכורים המופיעים בספר למלחמת העולם! פה ושם “מופיעים” חיילים גרמנים שהסופרת חומלת עליהם – ודאי לא רצו להגיע ככובשים בארץ זרה, היא מהרהרת, אבל זהו! זה הכול! המלחמה כולה חולפת הרחק הרחק ממנה, אפילו לא במקום כלשהו ברקע!

הניתוק הזה הדהים אותי. איך יכול להיות שבין השנים 1939 ל־1945 התנהלה הזוועה האיומה ביותר בהיסטוריה האנושית ואין לה כמעט אף הד בספר?

נכון, לקראת סוף המלחמה היא מספרת שבעלה אמר משהו על כך שהוא רוצה להצטרף למחתרת, ושהיא מנעה זאת ממנו, שכן יש לו ילדה קטנה ואישה לדאוג להן, אבל זהו! זה פחות או יותר הכול! עשרות מיליוני בני אדם מתו, והיא עסוקה כל הזמן בעיקר בעצמה! בקריירה שלה! בצורך שלה לכתוב! בחיי האהבה שלה: להתחתן, לבגוד, להתגרש, להתחתן שוב, ללדת, לאמץ ילדה, להתחתן שוב, ללדת עוד ילד, ואז בעצם די לנטוש את שלושת הילדים (בשלב מסוים, כבר אחרי המלחמה, היא התמכרה לסמים, ואת האשמה לכך היא תולה אך ורק בבעלה השלישי, הרופא, ששימש כפּוּשֶׁר שלה)!

כל תיאורי ההתמכרות, ההזנחה ההורית, העיסוק בעצמה ובעצמה בלבד, עוררו בי שאט נפש, שהעיבה על הזדהותי עם החלקים הראשונים של הספר. 

יחד עם זאת, עלי להודות: קראתי את הספר בעניין רב, שלא התפוגג גם בחלקים המרגיזים. 

חיים נחמן ביאליק, “על השחיטה”

סיון תשפ”ג

 



 

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!
אִם־יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב
וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו –
הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!
אֲנִי – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,
וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף־אֵין תִּקְוָה עוֹד –
עַד־מָתַי, עַד־אָנָה, עַד־מָתָי?

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!
עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם־קַרְדֹּם,
וְכָל־הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –
וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!
דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,
דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל־כֻּתָּנְתְּךָ –וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

וְאִם יֶשׁ־צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם־אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –יְמֻגַּר־נָא כִסְאוֹ לָעַד!
וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;
אַף־אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה
וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת־הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל־מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

 

אייר, תרס”ג.

רותי יוליוס, “אילו רק היית”: אי ההבנות הבלתי נמנעות

ספר הביכורים של רותי יליוס, אילו רק הייתָ מורכב מנובלה ארוכה, שמה כשם הספר כולו, ומעוד ארבעה סיפורים קצרצרים. כל החמישה – מעשה מחשבת!

הנובלה הפותחת היא סדרה של מכתבים שכותבות שתי אחיות, מיכל ועינת, ואימן, חנה, אל המת – אביהן ובעלה. הפנייה בגוף שני אל מי שאיננו עוד מאפשרת לסיפור להתגלגל בטבעיות. מצד אחד לא מדובר ברומן אפיסטולרי, שכן למעשה כל אחת מהן כותבת לעצמה, ורק מעמידה פנים שהיא כותבת מכתב. הנמען הרי לא יקרא אותו. ומצד שני, הדיבור בגוף שני לאדם ספציפי, גם אם כבר אינו קיים בעולם, מְשַׁוֶּה לטקטט, כתחבולה ספרותית, נופך אמין, שהרי לא פעם כשקוראים ספר שנכתב בגוף ראשון תוהים – אל מי המספר פונה בעצם? אלי, הקוראת? אל ציבור אנונימי פוטנציאלי?

כאן התשובה ברורה: הן מנהלות שיח חד צדדי עם האב והבעל.

ה”מכתבים” הקצרצרים חושפים את העולם הפנימי והחיצוני של כל אחת מהן. הם מאפשרים דילוגים בזמן, ומילוי הפערים מתרחש מתוך המכתב: תוכנו מבהיר מה קרה עד כה, ועושה זאת בצורה אמינה, לא כמעין הרצאה שנועדה להסביר לנו מה התרחש בינתיים, אלא המשך טבעי לעלילה.

המכתבים הללו, שמתחלפים במהירות, שכן, כאמור, הם קצרים, מאפשרים לנו גם להיות עדים לאי ההבנות ההדדיות שיש בין הדמויות. מצד אחד מדובר בשלוש נשים שקשורות זו לזו בקשרי משפחה ואהבה, מצד שני, אפשר לראות את מה שמתרחש מתחת לפני השטח: את הקנאות, ואת הטעויות בהבנתן זו את זו.

עינת, האחות הצעירה, היא תיכוניסטית על סף סיום הלימודים בבית הספר, שלומדת לנגן בחליל ומתאהבת בשאול, המורה שלה. האם תתגייס לצבא, כדרכן של צעירות ישראליות, או שמשהו בחייה ישנה את התוכניות הכמעט מובנות מאליהן?

מיכל, האחות הבכורה, מורה לפסנתר גרושה ואם לילד אחד. כל אחת מהאחיות זכתה – לדעתן – ליחס שונה מצד אביהן המשותף. מיכל מרגישה אליו קרבה רבה, ולכן היא מתגעגעת אל מה שהיה לה אתו. עינת מרגישה החמצה בקשר שלה עם האב, ולכן געגועיה מהולים במפח נפש ובצמא שכבר לא יהיה אפשר להרוות. וכך כשמיכל נזכרת בשיחות המופלאות שהיו לה עם אביה, היא זוכרת במורת רוח גם את עינת, הילדה הקטנה שהסתובבה סביבם “והפריעה” להם. אין לה מושג שאלה היו מאמצים של אחותה הקטנה לזכות בתשומת לב שנזקקה לה כל כך…

כשעינת מביטה בתצלום של אביה ובוכה היא יודעת שאמה מקוננת על אובדנו: “ואמא חשבה שאני בוכה פשוט מפני שאתה כבר לא אתנו, אבל אני ידעתי שאני בוכה מפני שבעצם אף פעם לא היית ממש אתנו.”

אבל גם למיכל יש טינות נושנות כלפי אביה: איך העז לומר לה, בשלב קריטי בחייה, שלא כדאי לה לפנות למסלול של מוזיקאית מקצועית? “איך יכולת לומר לי דבר כזה? הרגשתי כל כך נבגדת. כל הילדות שלי עודדת אותי לנגן ואמרת לי שאני מנגנת נפלא. זכיתי בתחרויות ובמלגות, המורה שלי חשבה שאני צריכה להיות פסנתרנית, קניתם לי פסנתר כנף של סטיינווי כשהתחלתי ללמוד באקדמיה, והנה פתאום, לקראת סיום הלימודים, זה מה שהיה לך להגיד לי? אמנים גדולים תמיד יהיו. האם זה אומר שכל יתר האמנים צריכים לפרוש בגלל זה?”

שאלתה של מיכל מהדהדת לא רק בתוך הספר, אלא ממשיכה ללוות את המחשבות גם בסיומו: האם יש מקום רק לאמנים מהשורה הראשונה, או שגם לאחרים, פחות חשובים, פחות מרכזיים, יש זכות קיום?

אי ההבנות מתרחשות לא רק לגבי העבר, אלא גם בהווה.

כשעינת נתקלת בעוול איום ונורא ומחפשת איך לתקן אותו, חנה אמה לא מצליחה להקשיב לה: “עינת בלבלה לי את המוח עם עניינים של בית הספר…”

כשבנותיה של חנה לא מבינות מדוע היחסים בין הוריהן היו עכורים, הן לא מעלות על דעתן שרק כשהיו להורים התגלעו ביניהם חילוקי דיעות מהותיים, דווקא בגלל תפיסות ההורות השונות שלהם!

כשחנה נקלעת למשבר רגשי עמוק, בתה כותבת לאביה: “אני לא מבינה מה עובר על אמא, היא חזרה אתמול מהעבודה מותשת לגמרי, אמרה שיש לה כאב ראש ושהיא הולכת למיטה” – איך בת יכולה לדעת משהו על חייה הסודיים של אמה?

מתוך מכתביה של מיכל אנחנו מבינים מדוע בעצם נישאה לגבר שהתגרשה ממנו. עינת, לעומת זאת, תוהה איך ייתכן שנישאה ל”מוטי, הדביל”…

כשהמורה לחליל של עינת מתווה למענה את עתידה – היא תהיה, כך החליט, “מוזיקאית מצטיינת בצבא” וכך תיסלל דרכה לקריירה של חלילנית מצליחה, אחותה תוהה: “שאלת אותה אם זה מה שהיא רוצה בכלל?” ושאול מופתע: “את לא חושבת שזה ברור?” וכשזה נודע לעינת עצמה, היא מופתעת לא פחות: “מאיפה הוא הביא את כל זה? באיזו רשות הוא מתכנן לי את החיים?”

אלה רק כמה דוגמאות לשלל אי ההבנות המתקיימות כנראה תמיד, גם בקרב אנשים שקרובים זה אל זה, אבל לעולם לא יכולים לדעת הכול על זולתם.

הנובלה נוגעת ללב ומרתקת.

גם הסיפורים הקצרים שבאים בעקבותיה כתובים היטב. מצא חן בעיני במיוחד הסיפור “איפה אני בכלל?” שנראה לכל אורכו כמעין פנטזיה מוזרה, מסוג שלא אהוב עלי במיוחד, אבל סופו המפתיע מאיר את כולו באור אחר, ריאליסטי ומעניין.

הקובץ כולו מעורר ציפייה להמשך כתיבתה של רותי יוליוס.

איריס קאופמן, “טעם של מלח”: האם אנחנו עץ שנטוע בילדותנו?

האם העבר שלנו הוא מאסר עולם, או שיעור שאפשר ללמוד ממנו, “ולהמשיך ממנו הלאה”? זאת השאלה המרכזית ששואל הרומן היפהפה, טעם של מלח, ספר הביכורים של איריס קאופמן.

“אלמלא עץ הילדות / גם אני הייתי מרחיקה מזמן” – זהו המוטו לספר, מתוך שיר של נורית זרחי: האם, כמו העץ, גם אנחנו נטועים? או שנוכל לקום, להתרחק, למצוא לעצמנו קיום חדש, שאינו מושרש בילדותנו?

את הספר גודשות דמויות שונות ורבות, והעלילה נעה בזמן בזריזות מפתיעה. כל אחד מהפרקים הקצרים מוקדש לדמות אחת, לפעמים – לשתיים, ובמעברים הראשונים נדרשת תשומת לב: רגע, מה קרה? על מי מדובר? איפה ולאן הגענו עכשיו?

הטכניקה מרתקת, שכן הסיפור חושף הן את הדמויות הראשיות – אבישג, ניב וליאת – והן את ההורים של חלקן, ואת ילדותן, ומצייר את האופן שבו עוצבו בעקבות  הקונפליקטים שליוו את תחילת חייהן.

איך תגדל ילדה שאמה הזניחה אותה, וככל הנראה אפילו שכבה בביתן עם גברים זרים, תמורת תשלום?

איך יגדל נער שאביו כנוע, אמו שתלטנית, מניפולטיבית ובוגדנית?

ומה תהיה עמדתה של ילדה שאביה בגד בגלוי באמה הדכאונית? מה יעלה בגורלה? האם תהיה מסוגלת להתאהב, לקיים זוגיות יציבה, בכלל – לתת אמון בגברים?

“היא החליטה שֶׁכַּמָה שילדותה חרטה בה צער עמוק יותר, כך היא תיתן לעצמה להכיל יותר שמחה”, נאמר לנו כמו מתוך תודעתה של אחת הדמויות. האם אפשר באמת לבחור בשמחה? גם כשבית הגידול שבו צמחת עגום ומייסר?

“יש הרבה דרכים להרוס ילד”, חושבת דמות אחרת, ודווקא המבט לאחור, וההבנה של סבלו של הזולת, יכולים כנראה לפנות מקום לרגישות ולחמלה.

ועם זאת, מתוארת ברומן גם הורות אחרת. אימהוּת מעניקה עד בלי די, שגם בתנאים כמעט בלתי אפשריים מתמסרת לילד, ומצמיחה אותו, כמעט כנגד כל הסיכויים. מדובר באבישג, אמו של עוז, שנמצא על הרצף האוטיסטי. היא עושה הכול ויותר מכך כדי לגדל אותו ולאפשר לו להתפתח, ולהגיע להישגים שלא היו צפויים בתחילת חייו. אנו עדים אם כך גם לדגם שונה כל כך מזה של חלק מההורים המזניחים והמתעלמים המתוארים בסיפור. מאחר שאבישג גדלה בתנאים מחרידים, היא עצמה לא מבינה מניין היא מוצאת את כוחות הנפש והגוף לאהוב כך את בנה ולהצמיח אותו. אחת התשובות היא הרעוּת המיוחדת של אבישג עם חברתה יואלה.

וזאת שאלה נוספת שהרומן שואל, וגם משיב עליה: מה מקומה של חברות בין נשים? מה היא יכולה לתרום להן? התשובה: הרבה מאוד. כמעט הכול. היא יכולה לשנות גורלות, לשמש מסד ותשתית שעליהם נבנים חיים, היא מושיעה, מנחמת, מחזקת, היא חיונית! יואלה ואבישג, רבקה ועדינה, הן שני “זוגות” של נשים, חברות שהקשר ביניהן מפעים ומרגש.

כל הדמויות הולכות ומתגבשות לאורך הרומן, נבנות נדבך על נדבך, כך שאם בתחילתו לא היה לי ברור למשל מדוע בעצם אבישג התאהבה כל כך בניב, עד סופו למדתי להבין אותה – וגם אותו. הבנתי מה מניע את כל אחד מהם, מה הפצע הנסתר שגרם להם להתנהג כך ולא אחרת.

הכתיבה, המעברים, ההפתעות השונות – מתוחכמים ומסקרנים, והקריאה סוחפת.

ויקטור פרנקל, “כן לחיים למרות הכול”: להביא לעולם את מה שעדיין לא קרה!

רק תשעה חודשים חלפו מאז שוויקטור פרנקל (כך כתוב שמו בספר שלפנינו. לרוב נהוג לאיית את שמו כך: פראנקל) ניצל ממחנה הריכוז קאופרינג. פראנקל היה שרוי בעצבות עמוקה ביותר, כפי שמעיד מכתב ששלח באותם ימים שלאחר תום המלחמה לאחד ממכריו. למרות זאת, מצא פראנקל את כוחות הנפש ואת היכולת להכין ולשאת את שלוש ההרצאות המופיעות בספר. אלה כוללות בתוכן את ניצני התורה הפילוסופית־טיפולית שפיתח: הלוגותרפיה.

כידוע, על הלוגותרפיה כתב בספרו המופלא האדם מחפש משמעות, שבו פירט את הרעיון העומד בבסיסה: אדם יכול לשאת כל סבל, אם יש לו משמעות, ואחד התפקידים החשובים של מי שמנסה לעזור לאדם סובל הוא – לעזור לו למצוא את המשמעות הייחודית של חייו, או להיזכר בה.

שלוש ההרצאות שפראנקל נשא ראו כאמור אור בספר שלפנינו. מוציא לאור קטן פרסם אותו בגרמנית זמן קצר אחרי תום המלחמה, אבל הדפסתו פסקה והוא “נשכח עד לאחרונה”, כפי שנכתב בהקדמה לספר, “כשאותו מו”ל גילה אותו לאחרונה בארכיוניו”.

לפני שנתיים, ב־2021, ראה הספר אור בתרגומו לעברית, ועל כריכתו הקדמית כותרת המשנה “יצירת המופת שהתגלתה מחדש מאת מחבר רב־המכר האדם מחפש משמעות“.

ספר הקודם לזה המוכר כל כך, הכולל דברים שנכתבו זמן קצר כל כך אחרי שמחברם ניצל מרצח כמעט ודאי, הוא מאורע חשוב ומרתק.

לפני כארבעים שנה, כשקראתי לראשונה את האדם מחפש משמעות, ידעתי מיד שנפל דבר: שגיליתי ספר משנה חיים. לא פחות. ויקטור פראנקל לימד אותי עד כמה מציאת הפשר חיונית לחיי, מדוע גם לסבל יש משמעות, ואיך למצוא אותה תמיד, אפילו בימים הכי קשים. (אמנם לא הייתי “בשואה”, אבל פראנקל מיטיב להסביר, גם בספר שלפנינו, זה שקדם, כאמור, לאדם מחפש משמעות, שכל סבל ייחודי לסובל, ושאין טעם להשוות בין עוצמות של סבל!)

לכן, ברגע ששמעתי על כן לחיים, למרות הכול, מיהרתי לקרוא אותו. וכמובן שמצאתי בו שוב את התובנות החשובות כל כך שוויקטור פראנקל ידע להציג גם – ואולי דווקא – בימים שבהם היה עסוק באבלו על אשתו ההרה שנרצחה באושוויץ, ועל רוב בני משפחתו האחרים, כולל הוריו.

כותרותיהן של שלוש ההרצאות רומזות על תוכנן: הראשונה – “על משמעות החיים וערכם I”, השנייה – “על משמעות החיים וערכם II”, השלישית – EXPERIMENTUM CRUCIS כלומר – ניסוי מכריע שנועד להוכיח את אמיתותה של היפותזה נתונה. 

בהרצאה הראשונה מראה פראנקל בין היתר כי גם כשאדם תשוש וקץ בחייו, הוא יכול למצוא משמעות אמיתית, ולהמשיך בהם, כי אותה משמעות תעזור לו לגבור על עייפותו. כמו כן הוא מראה כי אושר איננו תלוי בהנאה!

כדי להדגים זאת הוא מספר על נידון למוות שאינו רואה טעם בבחירת המנות בארוחה האחרונה שמציעים לו לאכול. “הוא חושב שאין שום חשיבות לשאלה אם יפטם את בטן האורגניזם שהוא במזון טעים”, שהרי בתוך זמן קצר כבר לא יהיה עוד בחיים. “אבל”, כותב פראנקל, “אילו חתרנו רק להנאות ותו לאו” חיינו היו נטולי משמעות, שכן “היעדר הנאה אינו יכול ליטול מהחיים את משמעותם”. הוא מצטט שיר נפלא של רבינדרנת טאגור: “ישנתי וחלמתי / שהחיים הם שמחה. / התעוררתי והבנתי / שהחיים הם חובה. / עבדתי – וראה זה פלא, / החובה הייתה שמחה”. ומוסיף פראנקל: “אושר אינו צריך להיות תכלית, אסור שיהיה תכלית, ולעולם לא יכול להיות תכלית”, שכן הוא “רק תולדה; תולדת ההגשמה של מה שמכונה בשירו של טאגור חובה”. 

בהרצאה השנייה מתמקד פראנקל בחולים: חולי נפש, או כאלה שימיהם ספורים. האם אין טעם בחייהם? לא ולא, הוא טוען, ומספר למשל על שכיב מרע שאפילו ברגעי גסיסתו מצא פשר בחייו: כשחלה מאוד ולא יכול היה עוד להיות פעיל, מצא משמעות בקריאה, כלומר: “בהכללה פסיבית של העולם בתוך העצמי”. בשעותיו האחרונות מצא פשר בכך שהתחשב בזולת: הוא הציע לפראנקל, שהיה באותו יום תורן בבית החולים, להקדים ולתת לו את זריקת המורפין שתקל על סבלו ותקצר את חייו כבר בשעות היום, כדי שהרופא לא יאלץ להתעורר לשם כך באמצע הלילה! “אפילו בשעותיו האחרונות היה האיש הזה נחוש לחסוך טרחה מאחרים ולא ‘להפריע’ להם!” פראנקל רואה את אומץ הלב שבו “עמד בכל סבלו וכאביו”, ובעמדתו של אותו גוסס “הישג אנושי שאין דומה לו”. 

וכאן הוא מציג בפנינו את ניצני התורה שפיתח בספרו הנודע. הוא מראה כי משמעות החיים היא בעשייה, בפעולה, למשל – ביצירה. או – בחוויה של משהו: טבע, אמנות, אהבה בין בני אדם. ושבכל מקרה, מה שקובע אינו המציאות החיצונית, גם אם היא קשה במיוחד, אלא – העמדה של האדם כלפיה.

במאמר השלישי דן פראנקל בסוגיית האפשרות להתאבד. הוא מספר על האסירים במחנה הריכוז, אותם 5% שלא נשלחו מיד לתאי הגזים, ומאחר שנשארו בחיים התלבטו אם לא “לרוץ אל הגדר”, כלומר – להתאבד. אבל בשביל מה לעשות את זה, אם בקרוב יישלחו לתא הגזים? “מרגע שהוא יכול לפחד מ’הגז'”, כותב פראנקל, “אין הוא צריך עוד לייחל ל’גדר'”, ובה בעת גם אינו פוחד עוד מהגז, שהרי התכוון לרוץ אל הגדר…

פראנקל מתאר כאן את הדילמה האנושית האינהרנטית. כזכור, אלבר קאמי כתב שהשאלה הפילוסופית היחידה שראויה להישאל היא מדוע לא להתאבד. ויקטור פראנקל משיב לו. אנחנו כאן. המוות יגיע. עד אז, ובכל תנאי ובכל הנסיבות, עלינו לגלות את הפשר ואת המשמעות המיוחדת לכל אחד מאתנו. וזוהי “החירות האנושית האמיתית”. מי שהיה כמוהו במחנה ריכוז יודע “לברך על הקטנה שבפרוסות הלחם, על העובדה שיש ביכולתו לישון במיטה, על שאין הוא צריך לעמוד למסדר או לחיות בסכנת מוות תמידית. הכול בעיניו יחסי עכשיו. גם פורענויות”…

אכן, אי אפשר “לסלק מן העולם דבר מה שקרה”, הוא אומר, ובכך כמו משיב לג’מייקה קינקייד, שכתבה בספרה מקום קטן כי “דבר לא יכול להעלים את זעמי – לא התנצלות, לא סכום כסף גדול, לא מותו של הפושע – כי את העוול הזה אי אפשר לתקן לעולם, ורק הבלתי אפשרי יכול להשקיט אותי. האם תימצא דרך לגרום למה שקרה לא לקרות?” וכמו עונה גם לז’אן אמרי, ניצול שואה כמוהו. בספרו מעבר לאשמה ולכפרה התקומם אמרי נגד העוול הבלתי נסבל שנעשה לו כשאיבד בשואה את זהותו, עברו ועתידו, ותהה אם התאבדות היא פתרון (בסופו של דבר זה מה שעשה!). פראנקל סבור שגם אם אי אפשר לסלק את העוול, יש לנו משימה: “להביא לעולם את מה שעדיין לא קרה!”

כמה שזה יפה!  כמה שזה הומני ומרגש! פראנקל לא מוכן שהזוועות יכתיבו את אורחות חייו, ואת עמדותיו הנפשיות. לא מוכן להיכנע למה שעוללו לו. לא מוכן שהרוע והאכזריות הבלתי נתפסת שספג יעצבו את דרכו בהמשך חייו. הוא רוצה לבחור בעמדה שינקוט כלפיהם. זאת אינה תפיסה “רוחניקית” שלפיה יש לסלוח לצוררים. לא ולא. זאת תפיסה שאומרת – תמיד נשארת לי הזכות לבחור, ואני בוחר להמשיך בחיים שיש בהם משמעות! 

תודה, ויקטור פראנקל. שוב לימדת אותי, שנים רבות אחרי מותך, מה משמעות החיים. אפשר אם כן בהחלט לקבוע כי – כמו שהמלצת – הבאת לעולם את הטוב שעדיין לא קרה לפניך. 

וזה נפלא. 


כמה הערות לגבי התרגום הבעייתי לעברית. 

אני לא מתכוונת רק לטעויות מבישות בעליל, כמו למשל – “חזינו בהמצאתם של פלטפורמות ותהליכי ייצור רבים מספור, שרובם רקמו עור וגידים”. הביטוי הנכון הוא, כמובן, קרמו עור וגידים. (השגיאה הנפוצה “רקמו” תמיד מציירת בעיני רוחי חיזיון מבעית, כפי שאפשר לראות בציור כאן, בצד שמאל…)

גם לא רק לטעות כמו למשל: “האין עצם משמעות המילים הוטלה איכשהו בספק?” – “האין” ו”הוטלה”? (מהאתר של האקדמיה העברית ללשון: “האין” היא “מילת שלילה לשמות תואר ולפעלים בצורת הווה”). מילא כשתלמידים בבית הספר התיכון כותבים “אינך התחלת”, כנראה מתוך רצון נואל “להגביה” את הטקסט… אבל בספר עיון שראה אור בהוצאה מכובדת? 

ומה באשר לניסוח הזה: “אז בסופו של דבר, האם לא היה עליו להגיע לידי איזו החלטה? אל לנו להיות מופתעים, מפני ש’קיום’ – שאל מערומיו וגולמיותו החוזר האדם – אינו אלא זה: החלטה.” קשה כל כך להבין מה כתוב, העברית כל כך מפותלת ומגושמת…

ובהמשך: “אך ניתנה בידי האדם עזרה בהגיעו לידי החלטה; הגורם המכריע היה קיומם של אחרים…” וכן הלאה. (אני מציעה, למשל: “אבל עוד לפני שהחליט, האדם יכול להיעזר בעצם קיומו של הזולת, שמשפיע עליו”, או – “…בעצם קיומם של בני האדם האחרים המתקיימים במחיצתו”). 

ועוד דוגמה: “הכול תלוי באדם הפרטי, יהיה מספרם של אנשים הדומים לו בחשיבתם ובדיעותיהם קטן ככל שיהיה; והכול תלוי בכך שכל אדם, בפעולה ולא במילים גרידא, ייטע ביצירתיות את משמעות החיים כמציאות בהוויתו שלו”. אוף! אולי: “הכול תלוי בפרט. וזה קורה גם כשמקיף אותו קומץ של בני אדם שחושבים כמוהו, ושדיעותיהם זהות לאלה שלו. הכול תלוי בכך שכל אדם יפעל, ולא רק ישתמש במילים; שישכיל לטעת את משמעות החיים בהוויה שלו עצמו, ויעשה זאת ביצירתיות”. 

את ההצעות הללו אני מציעה בלי שהמקור לפני, כך שהן אולי שגויות, אבל לפחות העברית מובנת. כלומר – אני מקווה שלכך התכוון המחבר, כי מהתרגום פשוט קשה להבין!

יש דוגמאות נוספות, אבל אוותר עליהן.  

לא כולן, לא תמיד: רק העומדות מנגד, הסרסורות, המאפשרות – רק אלה שמשתפות אתו פעולה, רק האמהות שמעלימות עין, ומנדות את הבת, אם העזה לנסות להתקומם!

שבע סונטות במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ, ערב שבועות 25.5.2023

עופר ספיר על “מה קרה להגר באילת?” : האם אפשר לשאול אותה – “מה קרה לך?”

הספר מה קרה להגר באילת? מדבר בשפה מעודנת, ובשמירה על מקצב ומוזיקליות, על מעשים גסים ופוגעים מאין כמותם.  הפער הזה מעורר תקווה, ובו-בזמן מדגיש את הברבריות, ההרסנות והחידלון.  אני רוצה להתמקד כאן, היום, לא בצד של החורבן, לא בשחזורים, ולא בטאבו על הדיבור, אלא באפשרויות אחרות, שאותן הטקסט מציג, בשקט, כמעט בלי מילים.

בקריאה שניה של הספר, איטית, מושהית (השונה מקצב הקריאה האינטנסיבי שהטקסט הפעיל עלי, כמעט כפה עלי) “גיליתי” את פיטר, דמות לא דרמטית באופייה ובסגנונה.  הוא דמות שכמו מחכה עד שהקורא יהיה מוכן לגלות אותה (או שלא).  אולי כמו בחייו, האפשרות שלנו, הקוראים, לפספס אותו – קיימת.  בקריאה ראשונה הוא נתפס אצלי כדמות המסייעת להגר, בעצם כגיבור משני בעלילה, כאשר השאלה היחידה לגביו הייתה האם הגר תצליח להיעזר בו כדי להיחלץ מהתופת שבו היא שרויה.  למעשה, לא ראיתי אותו!  בקריאה נוספת הוא, או, ליתר דיוק, הקשר בינו ובין הגר, בלטו לי כמרכיבי מפתח ברומן.  באסוציאציה נוספת, אני יכול לדמיין שהיחסים עם הגר היוו עבורו טריגר למהלך שלא היה אפשרי לו בלעדיה.  ובניסוח אחר – הגר הצילה אותו. 

הטקסט פועל עלינו כמעט בלי ידיעתנו, ובניגוד לתוכן הגלוי.  כותרת הספר מזמינה אותנו להתמקד בהגר, ובאירועים שקרו וקורים לה.  ואכן, זהו נושא מרכזי וחשוב ברומן.  ובמקביל, הטקסט משרטט עבורנו מהלך אחר, שאמנם קשור למהלך של הגר וסביבתה, אך נפרד ממנו.  האפשרות (של פיטר) לעבור תהליך רגשי ולבחור האם להיות הורה!

במרכזו של הספר, ובאופן סמוי כמעט, במספר סונטות שהן יצירה בפני עצמה, מתואר תהליך היווצרות של ילדה, נשמה, גוף, בת אנוש. לגוף יש נוכחות משלו, שאינה תלויה ישירות בנפש (ובאופן מקביל – לעיתים הנפש אינה רוצה להישאר בגוף).  בסונטות אלה ניתן לשמוע שמרגע התחלת הקיום (האם יש התחלה?) עולה השאלה – איזה מצע יהיה לנפש המתהווה.

בקריאות אלה, ובמחשבות על התהוות אנושית, השאלה שבכותרת הספר – “מה קרה להגר באילת?” הדהדה בי שוב. באילת הגר פגשה את פיטר.  באילת פיטר פגש את הגר.  הדבר המיוחד שקרה להגר (להם), שמתואר באופן הכי אקראי וחמקני שאפשר, הוא מפגש עם דמות אנושית המסתכלת ומתעניינת לראות אותה (באופן אנושי).  בהקשר של אילת אפשר גם להיזכר בקשר המקראי שבין הגר והמדבר. ישמעאל המקראי גם הוא מביא עימו שליחות של שמיעה, הקשבה. 

הנה כך, מתוארת פגישתם הראשונה של פיטר והגר במלון, באילת:

מתוך סונטה 72

הִיא יָשְׁבָה בְּלִי לָזוּז, כְּמוֹ קְלִפָּה חֲלוּלָה,
אֵיךְ נִגַּשׁ אָז הָאִישׁ שֶׁרָאָה שֶׁהִיא כָּאן
וְאֵינָהּ יְכוֹלָה (כַּמּוּבָן לֹא הָיָה
לוֹ מֻשָּׂג מָה קָרָה, אֵיךְ אָבְדָה לָהּ דַּרְכָּהּ),
אֵיךְ שָׁאַל שְׁאֵלָה זְהִירָה, מְחַיָּה,
אֵיךְ הֻפְתַּע כְּשֶׁאָמְרָה לוֹ לְאָן הִיא צְרִיכָה,
“זֶה בַּדֶּרֶךְ שֶׁלִּי,” הוּא הֵגִיב בְּשִׂמְחָה.

הגר עברה פגיעה מינית מתמשכת מצד אביה, גבר אלים ושתלטני.    אימה אינה מסוגלת להגן על עצמה ועל בנותיה.  הסביבה המשפחתית כולה חולה.  אין לה מגן ומושיע במשפחתה ובסביבתה, ואין גם מי שיקשיב.

 מתוך סונטה 139

… הָאֵם לֹא יָכְלָה
לְהַבִּיט בְּהָגָר: הִיא הָיְתָה עֲסוּקָה
כָּל כֻּלָּהּ בִּסְפִיגַת צָרוֹתֶיהָ שֶׁלָּהּ;
מִמֵּילָא לֹא קָלְטָה שֶׁבִּתָּהּ נְמַקָּה
וְהוֹלֶכֶת. אֲבוֹי, שְׁתִיקָתָהּ שֶׁל הָגָר
לֹא הָיְתָה חֲשׁוּבָה בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר.

הגר מנסה להשתחרר אל הצבא, אבל גם שם הדברים חוזרים על עצמם, ובאילת, הזוועה מגיעה לשיא של השפלה, ביזוי ואונס קבוצתי.  פיטר עקור מילדותו מהוריו מולידיו, ונראה שהוא אמביוולנטי מאוד כלפי שני זוגות הוריו.  בת-זוגו נטשה אותו עם ילדם והוא נשמע אבוד ותלוש.  הוא מחפש אחריהם בארץ באופן מאוד אמביוולנטי.

לקשר בין פיטר והגר יש מאפיינים ייחודיים, הבאים לידי ביטוי, לתחושתי, גם ביחסים הנוצרים בין הקורא לטקסט, בליווי קול הדוברת, שהוא בעל מאפיינים דומים:  הוא נמצא ברקע, במובן שניתן להתעלם ממנו, ובו-בזמן הוא קול מלווה-מחייה. 

פיטר, באופן מקביל, מקשיב באופן מיוחד.  הוא יודע את חשיבות השתיקה.  הוא אינו שואל, והגר אינה צריכה לענות. 

מתוך סונטה 211 – כאשר הגר ופיטר נוסעים במכונית בדרכם ללונדון:

הַנַּהָג לְצִדָּהּ הִתְנַהֵל מְבֻלְבָּל
וְשׁוֹתֵק. הֵם יָשְׁבוּ בְּמֶרְחָב מְשֻׁתָּף,
צְדוּדִיתוֹ הַכֵּהָה מִדֵּי פַּעַם פּוֹנָה
לְעֶבְרָהּ בְּלִי לִשְׁאֹל, וְגַם הִיא לֹא עוֹנָה.

הטקסט אומר במפורש – הם במרחב משותף.  אולי בפעם הראשונה בעלילת הספר (ואולי בחייהם?) שהגר במרחב משותף עם מישהו, וייתכן שכך גם פיטר.  אין כאן פנטזיה (או משאלה) של תיקון העבר, או אפילו התייחסות כלשהי לעבר, הרחוק או הקרוב.  לשניהם יש עבר מורכב – הם יודעים זאת, אבל גם מתאפשר להם לעיתים לא לזכור זאת, כשהם ביחד.  והשכחה, או אי הידיעה, מאפשרת להם לדעת בלי להשתגע.  להיות במגע בלי דגש על ידיעה, או אולי אפילו – בדגש על אי ידיעה.  זהו אחד הפרדוקסים שהטקסט מציע כדרך להתקיימות ולהוויה (במצבים טראומטיים, ובכלל בקיום האנושי שהוא רווי התמודדויות לא פשוטות). 

למעשה, הם בדיאלוג שקט, שבו הם מתייחסים זה לזה, ולעצמם.  שניהם יודעים שהוא אמור לשאול, והיא מצופה לענות, או לא להיות מסוגלת לענות – וכך, הקשר שלהם יסתיים, או, למעשה, לא יתחיל.  ההימנעות שלו מלשאול היא משמעותית.  היא מהווה צעד פסיבי (מילולית) ואקטיבי (נפשית).  כך, מתאפשר להגר לא לעמוד במצב בו היא לא יודעת מה לענות, מה לחשוב.  ובאופן מקביל – מאפשר לפיטר לא לעמוד במצב בו הוא אינו יודע מה לשאול.  הוא אינו מעמיד בפניה את השאלה הלכאורה מתבקשת – “מה קרה לך, הגר?” (באילת? בחיים? בראש?), שאלה שהייתה מכה בה כהאשמה, כדרישה – “שוב אני לא יודעת מה קרה לי”, “שוב אני לא בסדר, מאכזבת”.  למעשה, אי השאלה שלו מייצרת מצע שבו היא לא צריכה לחשוב, וכך, אולי, תימצא ברגע כלשהו המחשבה, שכעת אינה זמינה לה ולו, להם. ובאופן מקביל גם הוא אינו צריך לשאול את עצמו שאלות טרם זמנן. 

הקשר שלהם מזכיר לנו את מה שאנו מבינים בעקבות פרויד – “האדם איננו אדון בביתו”.  זהו קשר שמכבד את אי הידיעה, האינהרנטית למצב האנושי, קשר שנותן מקום למה שלא ניתן לדעת ולהבין.   

הטקסט אומר לנו משהו קריטי: במצבים מסוימים, שאלת שאלות היא גסה ואף תוקפנית.  היא אינה מבטאת הקשבה והתעניינות, אלא להפך: חוסר הקשבה קיצוני.     

הטקסט מרתק ורדיקלי: בשונה מהמחשבה השגורה, שההופכי (או התיקון) של אי הקשבה הוא הקשבה אקטיבית – מכוונת, מעודדת, שואלת, האופציה שמציגים כאן פיטר והגר היא שונה.  הם אינם מנסים להתנגד לאי ההקשבה הראשונית או לתקן אותה, אלא הם מנסים דרך לא מוכרת, שאינה מתערבת ואינה מנסה לכוון.  בנכונות שלהם לא להסתכל לאחור ביחסיהם באופן חקרני־תובעני הם מישירים מבט אל עצמם.  רק גסי הרוח היו קוראים לכך חוסר התמודדות.

בשונה מהקונוונציה האנושית/בלשית/פסיכולוגית של פענוח חידה או בעיה בדרך לפתרון, אפשר להקשיב בלי לשאול, בלי לצפות לפיענוח, בלי לחתור להבנה.  בשלב מאוחר יותר אלה, ביתם של פיטר והגר, דורשת מפיטר הסברים, וגם היא לא תוכל למצוא מרגוע בדרך הפשוטה/המקובלת/הבנאלית של להאשים, לחפש את הצדק, אלא רק כאשר תצליח לוותר על הצורך לדעת, להבין את הגר ואת אביה, ואולי אף את עצמה. 

היחסים בין פיטר והגר מציגים אופציה אחרת – הוויתור על הצורך לדעת את האחר ועל האחר, ובחירה באפשרות של להיות אתו.  למעשה, ויתור על הסקרנות.

אני חושב שהטקסט עסוק בנקודה זו, באופן ישיר ועקיף. ראשית, בשם הספר, המתכתב עם המשאלה לדעת, ובאופן דיאלקטי, מציע לנו את האפשרות שלעולם לא נדע, מה קרה להגר (באילת), ושאולי גם אין צורך לדעת.  בעיקר, כי אם לא נתעקש לדעת, נבין שאנחנו כבר יודעים כל מה שצריך.  גם עצם הבחירה במבנה הסונטות, ואופן ההקשבה וההתייחסות של הטקסט עצמו אל הגר מהדהדים את האפשרות הזאת.  לאורך הספר הקולות המספרים שומרים על עמדה מאוזנת: רואה, לא מכחישה, אך מצד שני גם בפירוש לא יודעת כול, ובמובן זה גם לא סקרנית.  הקולות המספרים לעולם אינם יודעים את העתיד. הם לא מרשים לעצמם לדעת יותר ממה שהגר מרשה לעצמה לדעת על עצמה. הם מחזיקים עבורנו את ההקשרים, הזמנים, אבל מקפידים מאוד שלא להתערב, ולא לפגוע (שוב!) באוטונומיה ובמרחב של הגר, כמו גם בשלנו, הקוראים, המאזינים, ובו־זמנית המשתתפים.  וכך, הקולות המספרים בטקסט מהדהדים את העמדה של פיטר, ואת הקשר של הגר ופיטר, ומספרים לנו, בדרך של מתן מקום לאין־דיבור, לאי ידיעה, לאי החלטה… שיש אפשרות להקשבה, תמיד.  כל זאת בתוך טקסט מילולי ומוזיקלי להפליא.  הטקסט נדיב בלספר לנו מידע, אבל מאוד זהיר, שלא להאיץ בדמויות לדעת, שלא לשאול אותן שאלות. הפרדוקס של איכות של שתיקה והקשבה מתרחש בתוך הטקסט, באופן בו הטקסט פועל עלינו, בלי מילים. 

בהמשך להקשבה ולשתיקה, ובהקשר להן, היחסים בין פיטר והגר מעלים את האפשרות להניח דברים מסוימים ולהמשיך הלאה.  מדובר כאן, לתחושתי, בפירוש, בקונפליקט בין דחף החיים ודחף המוות. האפשרות לבחור בחיים, כרוכה גם בוויתור על ידיעה מוחלטת, ואולי גם וויתור על מה שעשוי להחוות כחיוני לחיים.  באופן פרדוקסאלי, הוויתור הזה יכול לאפשר מגע רגשי.  כדי לתת מרחב לאפשרות הזאת צריך לוותר עליה מראש.    

מתוך סונטה 92 – הגר ופיטר נוסעים מאילת צפונה

הוּא אוֹמֵר לְעַצְמוֹ שֶׁהִגִּיעָה הָעֵת
לְהַשְׁלִים, לְוַתֵּר, הוּא יוֹדֵעַ: עָלָיו
לְחַפֵּשׂ לֹא אֶת בְּנוֹ וְאוֹתָהּ, אֶלָּא אֶת
עֲתִידוֹ, שֶׁכְּאִלּוּ נָמוֹג מֵאֵלָיו.
הוּא נִזְכָּר אֵיךְ אָבִיו הָרָחוֹק, אָז, בִּפְּרָאג,
הִתְעַשֵּׁת וּוִתֵּר, וּמַחְלִיט: כָּךְ יִנְהַג.  

הטקסט מקשר באופן ברור בין השתיקה ובין האפשרות לבחור. במרחב שקט, כשהוא אינו לבד, אלא עם הגר, פיטר מצליח לראות אחרת את בחירתו של אביו (שהתעשת וויתר) ומבין מה הוא רוצה לעשות. הוא יוותר על ניסיון לשנות את עברו, כדי להתמקד בעתיד. למעשה, מדובר על חיבור לעבר וחיבור לעתיד, אבל מתוך עמדה שמכירה במה שכבר איננו. כאן עולה האפשרות להתאבל.

סונטה 302, העוסקת בפיטר ואלה, מתייחסת לאפשרות לבחור בתנאי חיים עם מעט בחירה. 

כָּאן שְׁנֵיהֶם, שְׁנֵי נִדְּחֵי הַחַיִּים: לֹא דְּחוּיִים,
כִּי מָצְאוּ זֶה אֶת זֶה, בְּלִי תָּכְנִית, כָּךְ קָרָה:
כְּשֶׁנּוֹלְדָה הוּא הָיָה לְיָדָהּ, הַחַיִּים
הִזְדַּמְּנוּ בְּלִי הֶסְבֵּר, וּמֵאָז הוּא מֻכְרָח,
לַעֲסֹק בִּדְבֵקוּת בִּשְׁלוֹמָהּ, וְאֵלָה
מִצִּדָּהּ מֵיטִיבָה אֶת שְׁלוֹמוֹ


הגר בחרה לנסות לחיות (ואז, כשהבינה שהיא לא יכולה לחיות – לנסות למות). פיטר בחר להיות אבא אמיתי, וגם אלה בחרה. שאלת הבחירה מטרידה גם כשחושבים על הדמויות הנוספות: הוריה של הגר, דודה. 

בהקשר של בחירה, ואי־בחירה, הטקסט מציע לנו גם קריאה שיש בה ממד חתרני.  בתוך ספר כל כך גדוש ועמוס בישראליות על צדדיה השונים, מוצגת ההגירה באופן עקיף, כמעט סמוי, כאופציה שאפשר לבחור בה.  הגירה ממשפחה, הגירה מארץ.  ולעיתים הארץ, או המשפחה, אינם נותנים לנו להגר מהם, כמו שמתואר בטקסט. יש מצבים, אכן, שנותר רק להגר מארץ החיים.

שמה של הגיבורה שזור בהגירה, וגם בתחושת הזרות הכרוכה בלהיות גר, תושב זר. הגר תלושה, לא שייכת. אין לה טריטוריה משלה שבה היא יכולה לחוש שייכת. היא תלושה מגופה שנתפס באלימות, תלושה כמובן ממשפחתה ואינה שייכת לטריטוריה כלשהי – פיזית ומטפיזית, פנימית או חיצונית.

הספר מעמת אותנו עם כך שגם במשפחה, כמו במדינה, יכולים לקרות דברים מזוויעים ביותר, ואף מפרט חלק מהמנגנונים של שתיקה והשתקה. ובאופן מעודן ביותר, מזכיר לנו גם את האופציות של אימוץ, הגירה, חיפוש משפחה אחרת – כאלטרנטיבות חזקות ומחיות. 

יהודה אטלס, “ילדים של אף אחד”: איפה היו השכנים?

על הספר ילדים של אף אחד | שירי ילדים בסיכון שמעתי מפיו של יהודה אטלס ביום העיון שנערך באוניברסיטת חיפה לספרה של דנית בר, ילדות של נסיכה. אטלס קרא כמה מהשירים המופיעים בו, וגם סיפר שכמה מול”ים סירבו להוציאו לאור, רק מכיוון שתכניו קשים מדי, כך הסבירו לאטלס, לדבריו. השירים שקרא היו כל כך חזקים ומשמעותיים, שלא הבנתי איך ייתכן שטרם נמצא המו”ל שיבין את עוצמתם ואת חשיבותם.

לכן שמחתי מאוד כשגילית שהספר ראה אור – בחסות של מכון חרוב, “הגוף המוביל בישראל ומהמובילים בעולם בהכשרה ובמחקר בתחום הטיפול בילדים נפגעי התעללות והזנחה ומניעתן”.

בהקדמה לספר מספר יהודה אטלס כיצד ומדוע בעצם נוצרו השירים. אתן לו כאן את זכות הדיבור:

מגיע להם תיקון!
“לפני כשש שנים, בסיום הרצאה על שירי והילד הזה הוא אני בפני כ־200 עובדים סוציאליים, קמה אחת הנוכחות ואמרה לי: ‘כל הנוכחים באולם הזה הם מטפלים בילדים בסיכוך ילדים בסיכון,’ הסבירה, ‘הם ילדים שסובלים מהזנחה, מאלימות, מהתעללות מינית, מדרישות יתר של המבוגרים ומבעיות אחרות. אין בידינו המטפלים. אפילו בדל של טקסט – שיר סיפור מחזה – שרלוונטי לחיי המטופלים שלנו ומתאר משהו מחייהם, שאפשר להיעזר בו כדי לשקף, כדי לשתף, כדי לפתח סביבו שיחה ולקדם את הטיפול. כל מה שאתם, סופרי הילדים, כותבים – זה על אבא, אימא ושני ילדים מצפון תל אביב. רבים מהמטופלים שלנו לא יודעים מה זה יד של אימא אוהבת’. בסוף דבריה הישירה אליי מבט ושאלה: ‘אולי אתה מוכן?’ קירבתי את המיקרופון אל פי ועניתי: ‘אני מתחייב לנסות!’

אולי שכנעו אותי האכפתיות, המסירות והקריאה לעזרה בקולה; אולי הפגישה עם נושא כבד משקל ועם המאסה הענקית של ילדים במצוקה – לימים נאמר לי שיש בארץ כ־400 אלף ילדים בסיכון; אולי השאלה שניקרה בי, בגילי המתקדם, האם אוכל לעשות עוד משהו בעל ערך בתחום הכתיבה לילדים; אם עד אז כתבתי על בעיות יום יום של ילדים רגילים, ילדים שיש להם, האין זו חובתי לנסות לכתוב גם על אלה שאין להם?”

לא קל לקרוא את הספר, והקושי מעיד כאלף עדים על איכותו. השירים החזקים ביותר הם אלה שבהם אטלס לא כותב “על”, לא דידקטי ולא מסביר לנו, הקוראים, למה כוונתו (כמו שהוא עושה למשל בשיר העוסק בתופעה המוכרת, המכאיבה כל כך, של ילדים שילדים דחויים שבני גילם “מחרימים” אותם ומתעללים בהם: “ילדי  כאפות”, כפי שהם מכונים). עוצמתם הרבה של השירים מתגלה באלה שאטלס “מכניס” אותנו ישירות אל לבו, נפשו, חייו, של ילד פגוע. 

השירים משקפים הזנחה, פגיעות מסוגים שונים, חולי (של הורים). קשה להאמין כמה הרבה גוונים ואופנים יש להתעללות שילדים חווים. ההורים שאנחנו פוגשים יכולים להיות אומללים ומאמללים. לפעמים הם, כאמור, חולים, כמו למשל בשיר “לא משוגעת”, ואותם הילדים כמעט מנסים להבין ולסלוח להם:

אִמָּא שֶׁלִּי,
אֲנִי יוֹדַעַת בָּטוּחַ,
הִיא לֹא מְשֻגַּעַת,
הִיא רַק חוֹלַת רוּחַ.

ובשיר “בגלל התרופות:

מֵהַתְּרוּפוֹת שֶׁאִמָּא בּוֹלַעַת
הִיא קְצָת מְטֻשְׁטֶשֶׁת
וּמְדַבֶּרֶת עִם כֻּלָּנוּ
בְּעִבְרִית מְשֻׁבֶּשֶׁת;
כִּמְעַט רַק אֲנִי מְבִינָה
מָה הִיא מְבַקְשֶׁת.

אטלס כותב על על עוני, בדידות, על ילדים שהוצאו מהבית למוסד שאמור להציל אותם, על הורים נוטשים, ועל הזוועה של הורים שפוגעים מינית, למשל – בשיר “נחש”: “מתחת לחלוק הלבן של אבא מסתתר נחש אמיתי / שמכל הילדות בעולם מחפש דווקא אותי”, ועל האימה הנלווית לפגיעה כזאת: “אם אספר מה הוא עושה לי / אף אחד לא יאמין”, וגם: “אם הוא ידע שסיפרתי / הוא יחטיף לי מכות־רצח”, ועל הבלבול המזוויע שמתלווה לגילוי עריות, כמו בשיר “אהבת אב”:

כָּל פַּעַם, כְּשֶׁאַבָּא גּוֹמֵר,
לִפְנֵי שֶׁהוּא חוֹזֵר
לִישֹׁן עִם אִמָּא,
הוּא רוֹכֵן
קְצָת קָדִימָה,
מֵרִים לִי תָּ’רַגְלַיִם
מְעַט,
וְעוֹטֵף אוֹתָן
לְאַט לְאַט
בְּכִסוּי הַמִּטָּה הֶעָלוּב
וְכָךְ אֲנִי יוֹדַעַת שׁוּב,
אַחֲרֵי שֶׁאַבָּא הָיָה בְּתוֹכִי,
שֶׁאוֹתִי הוּא אוֹהֵב הֲכִי.

חלק מהשירים קצרצרים, ארבע או חמש שורות, וחלקם, למשל “חטופים בסיני”, ממש סיפורים קצרים בחרוזים.

ההורים המתוארים הם אכזריים במידה בלתי נתפסת, והילד שמספר עליהם זועם, כמו בשיר “איפה היו השכנים?”

כְּשֶׁאִמָּא כָּעֲסָה עָלֵינוּ, כִּי הַכַּדּוּר פָּגַע בַּפְּסַנְתֵּר,
הִיא סָגְרָה אוֹתָנוּ לַיְלָה שָׁלֵם בַּמַּחְסָן בֶּחָצֵר.
יָשַׁבְנוּ שָׁם בַּחֹשֶׁךְ, בֵּין הַגּ’וּקִים וְהַגְרוּטָאוֹת,
וּבָכִינוּ וְצָרַחְנוּ צְרָחוֹת נוֹרָאוֹת,
וְרַק בַּחֲצוֹת, כְּשֶׁנִּצְרַד כְּבָר הַגָּרוֹן,
נִרְדַּמְנוּ בַּכַּרְסָה הַשְׁבוּרָה לְיַד הָאָרוֹן.
אָז עַכְשָׁו אֲנִי רוֹצֶה רַק לִשְׁאֹל, בְּשֵׁם שְׁנֵינוּ,
אֶת כָּל הַשְׁכֵנִים שֶׁגָּרִים סְבִיבֵנוּ:
הֲרֵי שְׁמַעְתֶּם כֻּלְכֶם אֶת הַבֶּכִי הַנּוֹרָא,
אָז אֵיךְ זֶה שֶׁאַף אֶחָד לֹא הִזְמִין מִשְׁטָרָה?

זאת, כמובן, אחת השאלות החשובות ביותר שהספר אמור לעורר: איפה היו השכנים? איפה הייתה החברה? בית הספר שלא ראה? 

דרוש כפר שלם כדי לגדל ילד“, קובע הפתגם האפריקאי הידוע שהילרי קלינטון השתמשה בו ככותרת לספרה. אכן, הקהילה כולה אמורה להתגייס למען טובתו של כל אחד מהילדים הנולדים וגדלים בתוכה. אבל בישראל קשה אפילו להוציא לאור ספר שמדבר בשמם של ילדים פגועים וחסרי אונים! 

סונטה 50, מתוך “מה קרה להגר באילת?” רומן בסונטות

כתבו על הספר

גלית אטלס, “ירושה רגשית, סיפורי טיפול על סודות, אהבה וטראומה בין־דורית”: על רוחות רפאים שלא הולכות לאיבוד

ספרה של גלית אטלס, פסיכולוגית ילידת ישראל שחיה ומטפלת בניו יורק, חשוב אולי במיוחד למי שלא מבין מדוע נפגעי טראומה חייבים “לחשוף” את סודותיהם. (לאחרונה נדהמתי מתגובה בפייסבוק לסקירה שלי לספר I’m Glad My Mom Died: “לא יודעת מדוע אנשים חושפים את הגדמים שלהם לעיני כל?” כתבה הגולשת. הזדעזעתי מהתוקפנות שנחשפה במשפט אחד קצר ומיתמם. אפילו מעצם השימוש במילה “גדמים” – כלומר, אליבא דאותה גולשת – פגמים שיש להתבייש בהם ולהסתירם, ולא מכאובים נפשיים, עוולות שיש צורך לחשוף אותן כחלק מתהליך חיוני של ריפוי. ובכלל, מדוע יש לצפות שאנשים יסתירו “גדמים”? רק משום שהם מפחידים או מזעזעים את מי שלא “זכה” להם? האם האדם שסובל מה”גדמים” על לא עוול בכפו צריך להתבייש בהם? או שהזולת אמור לחוס עליו, לראות אותו ולהעניק לו נחמה?)

כבר בהקדמה לספר אטלס מסבירה: “מאז שנות ה-70 מאשרים מדעי המוח את הממצאים הפסיכואנליטיים, שלפיהם הטראומה של הניצולים – אפילו הסודות האפלים שמעולם לא דיברו עליהם – משפיעה השפעה של ממש על חייהם של ילדיהם ושל נכדיהם”. כך למשל מצאו החוקרים כי קיימים “הבדלים בדפוסי ההופעה של הורמון הדחק אצל צאצאיהם של ניצולי שואה לעומת קבוצת השווים שלהם, מה שאולי מעיד שקיימת אצלם נטייה להפרעות חרדה. עוד מצא המחקר כי צאצאים בריאים של ניצולי שואה, כמו גם צאצאיהם של אנשים שחיו בתנאי שיעבוד, של חיילים קרביים ושל הורים שעברו טראומה גדולה, נוטים יותר לגלות תסמינים של הפרעת דחק פוסט־טאומטית בעקבות אירועים טראומטיים או אחרי שנחשפו לתקרית אלימה”. כן, מסתבר שההבדלים הפיזיולוגיים, ועימם הנטייה לסבול מחרדות, עוברים מדור לדור, גם בלי שיסופרו במשפחה!

בפרק הסיכום אטלס כותבת כי “כל מסע מתחיל בהחלטה לחפש, לפתוח את הדלת, ובמקום להפנות עורף לפגיעה מן העבר, להתקדם לקראתה. אנחנו בוחרים לפרוק את הירושה הרגשית שלנו, להיות פעילים בהפיכתה של גזירת גורל לייעוד. סודותיהם של אנשים אחרים נהפכים לחידות שלנו, והסודות שלנו בהכרח ימצאו מקלט ויסתתרו בנפשותיהם של אנשים אחרים.”

לי, כמי שחשפה את סודה – אפשר לקרוא על כך במאמר שכתבתי, שהתפרסם בכתב עת של הקרייה האקדמית אונו: “מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו”) – היה חשוב במיוחד לקרוא את דבריה של אטלס, שכן היו בעברי בני משפחה שהאשימו אותי כי פגעתי לכאורה בבני משפחה צעירים אחרים, בכך שגיליתי להם (ולעולם) על הפגיעה בי. לא שחשבתי אי פעם שטעיתי כשסיפרתי, אבל תמיד טוב לקבל תוקף נוסף, ועוד מחקרי, להחלטות הקשות מנשוא שהחלטתי: “ככל שהסודות מוסתרים יותר, אנחנו נעשים זרים יותר לעצמנו,” היא כותבת, “מוחזקים בשבי ופוחדים מהחירות להכיר ולהיות מוכרים,” ולא רק הנפגעים עצמם סובלים, אלא גם צאצאיהם, גם אם אינם יודעים מה מקור הסבל!

הזדהיתי במיוחד עם המשך דבריה. אטלס כותבת כי “רוחות הרפאים של העבר חיות בלא־מודע שלנו, במידה מסוימת כולנו שומרי הסף של הדברים שהם הס מלהזכיר.” לא יכולתי שלא לחשוב על שיר שכתבתי זמן רב לפני שקראתי את הספר (השיר טרם פורסם): סונטה שמסתיימת בשורה: “כִּי רוּחוֹת רְפָאִים לֹא הוֹלְכוֹת לְאִבּוּד”…!

בין ההקדמה לפרק הסיכום מביאה גלית אטלס סיפורי מקרים של מטופלים, שבכל אחד מהם חשף הטיפול את הסוד המשפחתי הממאיר שרק הנגיעה בו איפשרה למטופל או למטופלת למצוא את כוחות הנפש הדרושים להתמודדות עם משברים שנקרו בדרכם,  ולהמשיך בחיים שיש בהם עושר ומשמעות: צעירה שחיי המשפחה שלה נהרסו בגלל סוד ממאיר שנשאה סבתה; אישה אחרת שסוד מהשואה העיב על חייה, וחשיפתו הקלה עליה; אישה שאיבדה את חברתה הקרובה אחרי שזאת חלתה בסרטן, וההתמודדות של שתיהן עם המחלה חשפה סודות עבר מעיקים, ועוד סיפורי מקרים.

לאורך הפרקים אטלס מצטטת תיאוריות ומחקרים שעוזרים לה לבאר נקודות שונות הקשורות בטיפול, כאלה שיכולות להאיר גם פינות אפלות בחיי הקוראים. למשל: “הפסיכואנליטיקאי הצרפתי אנדרה גרין טבע את המונח ‘האם המתה’, המתייחס לאם לא נגישה, שבדרך כלל סובלת מדיכאון ונעדרת במובן הרגשי. גרין תיאר אם שעברה טראומה ונשארה מרוחקת ומתה מבחינה רגשית. הוא הסביר שבדרך כלל המוות הרגשי של האם הוא תוצאה של אובדן, והילד או הילדה מתאמצים במשך כל חייהם להתחבר אליה, לאושש ולהחיות אותה. כל ילד כזה יחווה חרדת נטישה חזקה ויתעקש ליצור חיבור עם אמו. הוא יעשה הכול כדי להרגיש קרוב אליה, עד כדי ויתור על חלקים מעצמו”.

דוגמה נוספת: “פרופ’ יולנדה גמפל מאוניברסיטת תל אביב זיהתה את מה שהיא מכנה ‘הרדיואקטיביות של טראומה’, מטפורה השאולה מתחום הפיזיקה הגרעינית. המונח מתאר את ההשפעות האימתניות וההרסניות שגורמים מעשי זוועה על רקע סוציו־פוליטי. איננו מוגנים מפני השפעתם של אירועים שהתרחשו לפני שנים רבות, במקומות רחוקים, גם אם לא חווינו אותם על בשרנו ואיננו יודעים את פרטיהם. כמו נשורת גרעינית, הקרינה הרגשית והגופנית של האסון מתפשטת ומגיעה אל חייהם של הדורות הבאים. היא מתגלה בצורה של תסמינים רגשיים וגופניים, המזכירים טראומה, בצורה של מתקפה על חייו של האדם. העבר מותיר עקבות מכל עבר. סודות מודחקים נהפכים לאימה חסרת שם. הם דרים בנפשנו כמו קרינה, נטולי צורה, צבע וריח. הנפש אינה יכולה למנוע את פלישתם של היבטים הרסניים מהעבר לתוכה…”

ערכו העיקרי של הספר מבחינתי בכך שהוא נותן תוקף לדברים שאני בעצם כבר יודעת. מן הסתם הוא יכול גם לחדש לקוראים אחרים.

תרגמה מאנגלית: עידית שורר

Emotional Inheritance, Galit Atlas

מהי מטרת השלטון?

“עכשיו אומר לך מה התשובה לשאלה ששאלתי. התשובה היא זו, המפלגה מבקשת את השלטון אך ורק לטובת עצמה. אין לנו עניין בטובתם של אחרים; אנחנו מתעניינים בשלטון ורק בו. לא עושר, לא מותרות לא אריכות מים ולא אושר: רק כוח, כוח טהור. תכף תבין כוח טהור מהו.

ההבדל בינינו ובין כל האוליגרכיות שקדמו לנו הוא בכך שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים. כל האחרים, אפילו אלה שדמו לנו, היו פחדנים וצבועים. הנאצים בגרמניה והקומוניסטים ברוסיה התקרבו אלינו מאוד בשיטות שלהם, אבל מעולם לא היה להם האומץ להכיר במניעים שלהם עצמם. הם העמידו פנים, אולי אפילו האמינו, שהם תפסו את השלטון בעל כורחם ולזמן מוגבל, ושמעבר לפינה מצפה גן עדן של חירות ושוויון לכל בני האדם. אנחנו לא כאלה.

אנחנו יודעים שאף אחד אף פעם לא תופס את השלטון מתוך כוונה לוותר עליו. השלטון הוא לא אמצעי אלא מטרה. לא מכוננים דיקטטורה כדי לשמור על הישגיה של מהפכה; מחוללים מהפכה כדי לכונן דיקטטורה. מטרת הרדיפה היא רדיפה. מטרת העינוי היא עינוי.

מטרת השלטון היא שלטון. עכשיו האם אתה מתחיל להבין אותי?”

בן מקנטייר, “קולדיץ”: מרתק, ועם זאת –

אני מודה שבשלב מסוים, בערך באמצע הספר, התייגעתי ונטשתי אותו. התחלתי לטבוע בגודש – אולי מוטב לומר לא גודש אלא עודף – הפרטים והסיפורים המדוקדקים על ניסיונות הבריחה מהטירת קולדיץ העתיקה, השוכנת על צוק נישא, במזרחה של גרמניה.

בימי מלחמת העולם השנייה שימשה הטירה בית כלא ענקי לשבויי מלחמה בריטים, פולנים, צרפתים, הולנדים, ואפילו רופא הודי אחד (בהמשך הצטרף אליו שבוי נוסף בן עמו) שסבל שם מאפליה גזעית מזעזעת מצד השבויים הלבנים.

עיסוקם העיקרי של השבויים היה – ניסיונות בריחה מהמקום, ואילו שומריהם הגרמנים התמקדו בסיכול המאמצים ההירואיים הללו.

הספר עוקב אחרי אורחות החיים בטירה, ומתאר בעיקר את כל הבריחות, אלה שהצליחו ואלה שלא, וגם את אלה שהצליחו חלקית: השבויים מצאו את הדרך להימלט מהמקום, אך נתפסו והושבו אליו כעבור זמן מה.

הוא מתחיל בתיאור של סצינה מרתקת: כמה אסירים הצליחו להסתוות לחיילים גרמנים, אחד מהם אפילו עטה שפם וזקן מרשימים כמו זה של אחד ממפקדי המקום, וכולם לבשו מדים מזויפים: “מבט קרוב יותר על שיער הפנים של רוטנברגר היה מגלה שהוא עשוי ממברשות גילוח מפורקות שנצבעו בגוון ג’ינג’י־אפרפר בצבעי אקוורל מחנות הכלא, והוצמדו לפניו בדבק; מדיו, כמו אלה של מלוויו, נתפרו בדיוק רב משמיכות של הכלא, ונצבעו בגוון האפור המדויק של מדי ב’ גרמניים; צלב הברזל על חזהו היה עשוי מאבץ שהוסר מגג הטירה ונחתך בסכין מטבח לוהטת; כומתתו נתפרה באמצעות לֶבֶד וחוט מכומתה של חיל האוויר הבריטי המלכותי; נרתיק האקדח שלו היה עשוי מקרטון שנצבע במשחת נעליים חומה, וממנו בצבצה פיסת עץ שנצבעה כך שתיראה כמו הקת של אקדח וולטר P38 בקוטר תשעה מילימטרים; שני החיילים היו לבושים במעילים ונשאו רובי דמה עם קנה עץ שלוטש באמצעות עופרת של עיפרון, עם ברגים שהוכנו מחלקים של מסגרת מיטה, ועם הדק מפח שהוכן מסכו”ם מתכת.”

ההקדמה נעצרת בשלב שבו אחד החיילים הגרמנים שם לב שהאישור המזויף שהחזיק השבוי המסווה זהה לחלוטין למקורי, אבל צבעו לא נכון…

התיאור מסתיים בכך שהגרמני מרים את נשקו, וכאן הוא נקטע, ואנחנו חוזרים שלוש שנים לאחור, לשנת 1940, כך שלא נודע לנו בינתיים כיצד הסתיים ניסיון הבריחה.

הסקרנות שהתעוררה נענית דפים רבים אחרי כן, בערך באמצע הספר. לא אגלה לכם מה קרה, שמא יאשימו אותי בחטאם הקדמון של מי שכותבים על ספרים – בספוילר: “גילוי של פרט מתוך עלילה של סרט קולנוע או של סדרת טלוויזיה, שעלול לחבל בהנאה של אלה שעדיין לא ראו אותם. החלופה העברית שקבעה האקדמיה: קלקלן,” זאת הגדרתו של מילון רב־מילים.

בשלב הזה, פחות או יותר, אחרי שהשבעתי את סקרנותי לגבי האירוע הפותח, נפרדתי מהספר. חשתי שאקבל רק עוד ועוד מאותו תפריט: תיאור של המצוקות ושל הפטנטים השונים, ניסיונות הבריחה וסיכולם. את עיקרו של העניין נדמה לי שהבנתי.

מתרגם הספר, יונתן שליט, מיטיב לנסח באחרית הדבר לספר את המחשבה העיקרית שעלתה גם בדעתי לאורך כל הקריאה, שכן כל שפע האנקדוטות המעניינות “מלווה בְּצֵל מטריד”: כך כותב המתרגם: הספר “מספר את תולדותיה של טירה שהפכה לבית סוהר של שבויי מלחמה, ומתאר מיקרוקוסמוס ייחודי הנטוע בים עצום של מאבק מטורף, חובק עולם. מטלטלת במיוחד ההבנה שבעוד שבכל רחבי העולם ניטשת מלחמה אכזרית כל כך, ויהודים מושמדים על ידי הנאצים ברצחנות מתועשת, בתוך טירת קולדיץ מתנהלים החיים בהתאם לחוקי המלחמה והדין הבינלאומי, אמנת ז’נבה חלה, הצלב האדום בתמונה, השבויים מקבלים חבילות מהבית. אי של התנהגות אנושית (גם אם על פי כללי המלחמה הנוקשים) בתוך ים אדיר של טירוף טוטאלי. הספר מציג דמויות של גרמנים טובים, או לפחות הגונים.”

כשקוראים את קולדיץ, כשלומדים על הקשיים שחוו השבויים, אי אפשר שלא להשוות אותם עם מה שעבר באותם ימים ממש על יהודי אירופה.

בקולדיץ השתדלו רוב הזמן הגרמנים לציית לאמנת ז’נבה. האסירים זכו לקבל חבילות לא רק מהצלב האדום, אלא גם מקרובי משפחה אמיתיים או מדומים. החבילות (לא אלה שהגיעו מהצלב האדום, כדי שלא להפר את החוקים) הכילו לא רק מזון חיוני ושופע (עד כדי שלפעמים הייתה תזונתם של השבויים משופרת יותר מזה של השובים), אלא גם אמצעים רבים ומגוונים מאוד שסייעו להם לברוח.

למעשה, החלק שהכי עניין אותי בספר היה הפרק שהוקדש ליחידה המיוחדת שהקימו האנגלים, MI9 (אפשר לקרוא עליה עוד בוויקיפדיה, בערך המרתק שהוקדש לה). גאון בשם כריסטופר לייטון האטון, הממציא הפורה ביותר של ציוד הימלטות מאז ומעולם, שירת ביחידה. שלל המצאותיו מדהים.

כך למשל נהגו להבריח אל השבויים “מפות מודפסות על משי, עם דיו בלתי מחיק” (אפשר לקרוא על כך בוויקיפדיה בערך העוסק בחיים רפאלי, מראשוני הימאים העבריים, אלוף-משנה בחיל הים הישראלי, ששירת במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי, נפל בשבי הצבא הגרמני אך הצליח לברוח, וזכה בציון לשבח מטעם צבא הבריטי).

את המפות הללו, מספר מקנטייר בספר שלפנינו, אפשר היה “לקפל לגודל זעיר ולהסתיר בכלי שחמט או בעקב של מגף”. כמו כן נהגו להבריח אל האסירים “מפות על נייר טישו אכיל עשוי עלי תות, שלא רשרש כשבוצע חיפוש בגופו של האסיר, וניתן היה להשרות אותו מבלי שיתפורר, למעוך אותו לכדור ולפרוש אותו מחדש מבלי שיאבד צורה”. היו גם “מפות תפורות לבטנה של מדים, מוסתרות בספרים, בתקליטי גרמופון, בקופסאות סיגריות ובקלפי משחק”, ולא רק מפות, אלא גם מצפנים שהיו עשויים  “מסכין גילוח ממוגנט: כאשר תלו אותו על חוט, האות G במילה ג’ילט הצביעה על הצפון”… את המצפנים החביאו “בתוך מזון, קופסאות שימורים, חפיסות סבון, חלקי צווארון, בדלי עיפרון וכפתורים שהתברגו בכיוון הלא נכון”, שכן הממציא האנגלי “התבסס על התיאוריה המדויקת שהמוח הגרמני ההגיוני לא יעלה על דעתו שאפשר לפתוח משהו עם כיוון השעון”…

כל זה, ועוד המון המצאות מדהימות שמתוארות בפרק, מרתק. אף על פי כן בשלב מסוים, באחד הפרקים הבאים, התחלתי קצת להשתעמם, זאת האמת… לא יכולתי שלא לחייך למקרא ההארה של בן מקנטייר, שציטט מן הסתם את אחד השבויים שראיין במחקר שערך: “אפילו האנשים המעניינים ביותר הפכו בכלא למשעממים ביותר”. בפרפרזה על הדברים הללו אומר – אפילו הסיפורים המרתקים ביותר מתחילים לייגע כשהם רבים, תכופים ואינטנסיביים מדי…

COLDITZ: PRISONERS OF THE CASTLE Ben Macintyre

חנוך לוין, “שחמט”

לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן?
חייל שחור מכה חייל לבן.
לא יחזור אבי, אבי לא יחזור.
חייל לבן מכה חייל שחור.

בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.
ילדי שוב לא יקום, לעולמים יישן.
חייל שחור מכה חייל לבן.

אבי בחשיכה ולא יראה עוד אור.
חייל לבן מכה חייל שחור.
בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.

ילדי שבחיקי, עכשיו הוא בענן.
חייל שחור מכה חייל לבן.
אבי בחום ליבו, עכשיו ליבו בקור.
חייל לבן מכה חייל שחור.

בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.
לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן?
נפלו חייל שחור, חייל לבן.

לא יחזור אבי, אבי לא יחזור.
ואין חייל לבן ואין שחור.
בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
על לוח ריק רק מלך ומלכה.

© 2020-2022 יורשי חנוך לוין


מתוך: את ואני והמלחמה הבאה
בספר: מה איכפת לציפור

עמנואל (מנו) רוזן, “אם מישהו מתקשר, תגידו שמתתי”: מה קורה כשרק הגוף ניצל

האם אפשר להתגעגע אל מי שביקשו לרצוח אותך, או “רק” חשבו שהרעיון שתירצח הוא בכלל “לא רע”? במילים אחרות: איך יכול מישהו שנולד בגרמניה ונמלט ממנה כמה שנים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, להתגעגע אליה “אחרי כל מה שקרה”?

ספרו המופלא של עמנואל (מנו) רוזן, שראה אור לאחרונה, מנסה לפענח את הגעגועים ושברון הלב, את האובדן – לא רק של החיים שהיו לבני משפחתו שברחו מארץ הולדתם, אלא גם את העבר שקדם לבריחה, ועוד יותר מכך – את עתידם.

הגוף ניצל, הנפש אבדה.

מרים, אמו של רוזן, אחיה רפי והוריהם, לוצי והוגו מנדל, ברחו מגרמניה ב־1933. הוגו היה עורך דין מצליח ומכובד, שהבין – לכאורה בזמן – כי עליו להציל את בני משפחתו. אבל בארצו החדשה, בארץ ישראל, נאלץ לוותר על מקצועו, ואיבד את מעמדו ואת זהותו. בגרמניה היה עורך דין גדול, “והוא כבר לא היה דוקטור מנדל בישראל”, כפי שאומרת עליו מקץ עשרות שנים קרובת משפחה רחוקה.

מנו, נכדו, מחבר הספר שלפנינו, מחליט זמן רב אחרי מותו להתחקות על עקבותיו, לנסות להבין מה עבר עליו. מה שבר את רוחו וגרם לו למאוס בחייו. מדוע נפל עליו ייאוש אינסופי כמה חודשים אחרי שחזר ב־1956 מביקור בגרמניה, ביחד עם לוצי אשתו. מדוע בעצם נפרדו אחרי אותו הביקור: היא בחרה בחיים, הוא – במוות. כוחו לא עמד לו עוד.

מנו מחליט לנסוע לגרמניה, בעקבות אותו טיול אחרון של הסבא והסבתא, ובד בבד, שם, וגם בישראל ובארצות הברית, פוגש אנשים שונים מעברם, בני משפחה וידידים, כדי לשאול אותם על הוגו ועל לוצי, ולנסות להבין.

כל פרק בספר (כולם קצרים מאוד, שניים־שלושה עמודים, לא יותר), נפתח בתצלום שחור־לבן קטן, רובם מהעבר, ואנחנו רואים בהם רגעים מחייהן של הדמויות הרבות בספר. חלק מהתצלומים אינם אלא מעין איור של מה שמסופר בפרק, למשל – ציור סכמטי של מטוס לבן על רקע שחור, כמו אלה שרואים במפות־טיסה, וזאת – בפרק שנפתח בתיאור הטיסה של המחבר (ישראלי שחי בארצות הברית) מניו יורק לתל אביב, שם הוא מקווה למצוא תשובות לשאלותיו, אם כי הוא יודע כי היחידה שהייתה יכולה להשיב עליהן, אמו, כבר אינה בין החיים.

המחקר שהוא עורך הולך ומעמיק, וסודות שהיו אמורים בעצם להיות גלויים נחשפים לראשונה לעיניו. כך למשל הוא מוצא אוצר אצל משטילד ברנר, גרמניה שכתבה ספר על יהודי עירה של מרים אמו, אישה שהאם התיידדה אתה והתקרבה אליה מאוד, שלוש שנים בלבד לפני שמרים הלכה לעולמה בגיל שבעים. אותו אוצר הוא תיקייה ובה מטמון שלם של מסמכים שיכולים לענות על רבות משאלותיו. והתיקייה הזאת הייתה בעצם ברשותו! אמו החזיקה אותה כל השנים בביתה. מכיוון שלא עניינה אותו, כשהאם ידעה שימיה ספורים ביקשה שישלח את שלל המסמכים הללו אל אותה מטשילד. ברבות הימים, כשהחל להתעניין בעברה של משפחתו ובא לבקר את משטליד, היא החזירה לו את התיקייה.

הסוגיה העיקרית שבה עוסק ספרו של רוזן מוכרת גם מספרו של ז’אן אמרי מעבר לאשמה ולכפרה. אמרי, שגם הוא, כמו סבו של מנו רוזן, נאלץ לנוס מארצו, כתב דברים דומים מאוד לאלה של ג’מייקה קינקייד בספרה מקום קטןאצלה: “דבר לא יכול להעלים את זעמי – לא התנצלות, לא סכום כסף גדול, לא מותו של הפושע – כי את העוול הזה אי אפשר לתקן לעולם, ורק הבלתי אפשרי יכול להשקיט אותי: האם תימצא דרך לגרום למה שקרה לא לקרות?” אצל אמרי: “לא נעלם ממני שנטירת טינה היא מצב שאינו רק בלתי טבעי, יש בו אף סתירה לוגית. כל אחד ואחד מאתנו ממוסמר אל הצלב של עברו ההרוס, והצלב הזה תובע באופן אבסורדי שהבלתי הפיך ייהפך, שגלגל המאורעות יושב לאחור, והטינה חוסמת את פתח היציאה אל הממד האנושי האמיתי, אל העתיד. אני יודע, תחושת הזמן של מי שלכודים ברגשי טינה מהופכת, משובשת, שכן הם דורשים את הבלתי אפשרי משתי בחינות: חזרה אל מה שהיה ואיננו, ומחיקה של מה שקרה”. עוד כותב אמרי על הצורך להשמיד את געגועיו אל מה שהיה, אל ארצו כפי שראה אותה לפני שגילה את טבעה האמיתי, את רצחנותם של האנשים הסובבים אותו ואת נחישותם לשלול ממנו את זהותו.

אצל סבו של רוזן – הייאוש המוחלט שנוצר אחרי הביקור בגרמניה, ההבנה שאין לו בעצם לאן לחזור, אין לו אל מה להתגעגע, עברו הוכחד, גם את זיכרונותיו עליו לסלק מעליו, ואין לו עתיד, כי לעולם כבר לא ידע עברית כיאות, ולא יוכל שוב להיות עורך דין מצליח. בישראל נאלץ לחזור ולהיות סוחר קטן וכושל – יעוד שמפניו נמלט בצעירותו: הוא היה הראשון בין בני משפחתו שרכש השכלה, שהצליח לנוס מגורלו, וזה השיג אותו שוב, הפעם – בתל אביב.

כאמור, הספר מרתק, נוגע ללב, מעציב ולרגעים קצרים גם מבדח. הוא אפילו מותח, חרף העניין שבו הוא עוסק, שכן מתעוררת בו שאלה שהתשובה לה, המגיעה לקראת סופו, רבת משמעות.

שירה סתיו כתבה במדור הספרים של עיתון הארץ על “מה קרה להגר באילת?”

קישור לכתבה בעיתון “הארץ”

נשיא מכללת שנקר, בהפגנה בקריית אונו: “המשכיל בעת הזאת לא ידום”

אקדמיה ודמוקרטיה הולכים יד ביד מאז ומתמיד. אחת היא תנאי לשניה. וכשהאחת מאויימת, השנייה יוצאת להגנתה.

כדי שתהיה דמוקרטיה, צריך עם משכיל. כדי שיהיה עם משכיל, צריך דמוקרטיה. לכן אני כאן.

אני רוצה לפתוח בדברים שנשא מאיר שלו, עליו השלום, בטקס בו הוענק לו תואר דוקטור כבוד במכון וייצמן.

שלו הכתיר את הנאום שלו:

“המשכיל בעת הזאת לא ידום.”

הכותרת שאולה ומעודכנת מעמוס הנביא, אולי הנביא האופוזיציונר הראשון. שלו אמר: “המשכיל בעת הזאת יצעק, ימחה, יפגין. המשכיל בעת הזאת יודע שהוא – המורה, המדען, התלמיד, החוקר…– התקווה היחידה לשרידתה ולשגשוגה של המדינה הזאת. לבטחונה, לכלכלתה, לבריאות אזרחיה, לעתידה.”

אז גם אנחנו באקדמיה יצאנו ממגדל השן, מחליפים את מגדל השן במגדלור מואר ומעורב. המגדלור הזה נחוץ כדי לסלק את החושך המאיים עלינו.

כמה פשוט, ככה מחריד: הדמוקרטיה שלנו מאויימת על ידי חשיכה מתגברת.

אנחנו כאן כדי לעצור נסיון בריוני וחפוז של חבורה לא ראויה להשליט חושך במקום בו יש עדיין אור גדול של יצירה, מחקר, למידה.

על מה אנו צועקים, מוחים ומפגינים?

על מה שמנסה לעולל הקואליציה המזעזעת מלא-מלא הזאת. קואליציה שצריך לקרוא לה בשמה: אוסף של מורשעים ונאשמים, גזענים ומשתמטים, מנבלי פה וצבועים. בריונים ופחדנים, בורים ומיזוגנים. משיחיים הזויים ואלימים. מסיתים ומדיחים.

הם מנסים להעביר בחטף מארג של למעלה ממאה וחמישים חוקים ועוד אין ספור החלטות ופעולות המפרים את העקרונות הכי בסיסיים של דמוקרטיה. הם מנסים להעלים את האיזונים והבלמים הכל כך נדרשים, כל כך מובנים, כל כך אוניברסליים. במרוץ חסר אחריות הם חוסים תחת אצטלה מעושה ומאוסה של “רפורמה”. הם חושבים שהעם טיפש.

בחרו את העם הלא נכון. העם הזה משכיל, והוא יודע שזאת לא רפורמה ולא נעליים. זאת הפיכה משטרית. והיא יכולה להצליח רק אם העם יהיה חסר דעת.

מאה וחמישים הצעות חוק חסרות שחר, בלתי סבירות, אנטי-דמוקרטיות. וכרסום ממשי, נראה לעין, של כל מה שנבנה כאן, במולדת האהובה שלנו.

בלי דמוקרטיה אין אקדמיה

ובלי אקדמיה, חוששני שאין דמוקרטיה.

אקדמיה טובה היא סקרנות, חתירה לאמת, אהבת הידע הערכת השכל והחוכמה.

מי שמכוון לבטל “עילת סבירות” הוא, בפשטות, אויב של השכל.
אין דבר יותר רחוק מסקרנות, חתירה לאמת, או הגיון מאשר פעולות ממשלת הזדון, החרון והאסון עאלק “רפורמה”: רק בזיון וכישלון.

כי כשאין יצירה, ופוגעים בחירות הביטוי, כשנפגע החופש האקדמי, כשמתכרסמת ההבנה שאוריינות בסיסית היא תנאי הכרחי לחיותה של חברה מודרנית, כשנעלמת השאיפה לשוויון , כאשר מזלזלים באנשי המדע ובממצאי המחקר שלהם, כאשר מקצצים בתקציבי השכלה כדי לממן מיליציות מופרכות — אז יש כישלון.

בואו נדבר לרגע על כישלון:  מלאו 120 יום לתקופת שלטונה של “קואליציית הכוח, כבוד, כסף”.

120 יום. זה כבר שליש שנה.

אז הנה תעודת השליש:

נכשל, נכשל, נכשל

ממשלת זדון, חרון, אסון כישלון.

אפילו ביעד הנלעג שהם הציבו לעצמם, היעד של “כסף, כבוד, וכוח”: נכשל

לא כוח, לא כסף ובטח לא כבוד

כישלון

בכלכלה: נכשל

בביטחון: נכשל

במיגור הטרור: נכשל

בתחבורה: נכשל

בביטחון אישי: נכשל

באזרחות: נכשל

ביחסי החוץ ומעמד בין לאומי: נכשל

בהתנהגות לזולת ובחמלה לחלש, לגר אשר בשעריך: נכשל

ברווחה: נכשל

במרקם העדין של הלכידות החברתית: נכשל

חלוקה שווה של הנטל: נכשל

סתם באמירת אמת: נכשל בריבוע

אפילו בסדר ונקיון: נכשל

מלא שליליים.

שלילי על מלא מלא

עם תעודה כזאת אצלנו היו אומרים: אולי עולה כיתה, אך לא בבית ספרנו.

בושה בושה בושה

אבל מה הם כן עשו: אספר קצת מן הזווית שלנו, של השכלה וחינוך, כי גם במגרש שלנו, של השכלה, ביצירה והמצאה וחדשנות ויזמות: הציון הוא נכשל

תראו מה היה לנו:

עוד קיצוץ בלימודי ליבה

עוד התייחסות אדנותית בורה ומבטלת למומחים כמו כלכלנים, ומשפטנים

עוד הטלת ספק בקונצנזוס מדעי כמו אבולוציה, או שינויי אקלים
עוד איום על עצמאותה של הספריה הלאומית

עוד התערבות בוטה בתוכניות לימודים

עוד הטייה גסה של ספרי לימוד

עוד ניסיון לפטר מורים שלא מתיישרים עם הקו

עוד פוליטיזציה של מינויים לפקידים בכירים בחינוך והשכלה
עוד זליגת מוחות לחו”ל של חוקרים ומרצים מצטיינים — בכייה לדורות

עוד ביטול כנסים ואבדן תקציבים ובינלאומיים

עוד שחיקה ואיום על זכויות נשים ולהט”ב

עוד הפרדה ואפלייה מגדרית בהוראה ולמידה

עוד עלבונות לשכל הישר

או בסיכום : פחות ופחות דמוקרטיה

בושה, בושה, בושה

אתם יודעים, מאיר שלו קיבל עוד דוקטורט כבוד. הפעם מן האוניברסיטה העברית. בנאום שנשא שם באוניברסיטה העברית הוא אמר:

הימים ימי הכרעה, הימים ימי בחירה, … במי לבחור? התשובה נמצאת בספר ‘דברים’ – ובחרת בחיים. ובחרת בהשכלה, במשפט, במדע, באמנות, ביהדות של יוחנן בן זכאי, של עמוס ושל ירמיהו, לא של אלעזר בן יאיר. … הבחירה ברורה מאי פעם”.

אין דמוקרטיה בלי השכלה

אין השכלה בלי דמוקרטיה

מה שקורה לביטחון, לכלכלה, ולמערכת המשפט ברי לכל מי שמסתכל.

היום אני בוכה על מה שקורה לחינוך, מחקר, ללמידה ויצירה.

אנחנו באקדמיה כנראה הבאים בתור מתחת לשרשראות ה D9 של הגאונים בקואליציה.

לא מדרון חלקלק ולא על סף תהום, אלא נפילה חופשית לתוכו.

אנחנו המצנח הרזרבי וצריך לפתוח אותו.

בזכות המחאה הנפלאה הזאת יהיה בכוחנו לעצור את העריצות הרודנית והפזיזה.

מהפכות אינן בהכרח דבר רע. היו לנו הרצל, בן־גוריון ובן יהודה, שהפכו מציאות, החיו שפה, הקימו מדינה. את המדינה הזאת צריך ואפשר לתקן היום: לצעוד את הצעד הראשון לעבר שלום, לעבר שוויון ונשיאה משותפת בעול, לעבר חוקה שתפריד את הדת מהפוליטיקה, שתפריד אותה מהתקציב, מהמדיניות ומהבטחון. להחזיר את השפיות וההדברות. להסיר את אווירת
השיסוי, ההסתה, והשקר.

קואליציית האסון הזאת מנסה לשנות את כללי המשחק.

אבל הם חיפשו מלוכה, ויקבלו אתונות. ובעקבות השינוי הזה לא יהיה להם רגע של שקט מאתנו. שום התגנבות יחידים מפוחדת מן הסוג שהם מצטיינים בו לאחרונה. לא ישנה את זה.
בורחים בפחדנות מכנסים, מאזכרות, מושכים הצעות חוק והודעות פיטורין בדקה התשעים, מנסים עלינו שיטת סלאמי.
אבל כל אלה בקטנה. לא יתעתעו בנו.

הנה שיעור אזרחות. אדבר לאט ובקצב הכתבה:

אנחנו לא נהיה אלימים. אבל גם לא נהיה אילמים.

לא נסית ונשקר כמוהם, אבל לא נהיה מנומסים.

אנחנו מקבלים את הכרעת הרוב,  מעוניינים להקשיב, לא רק להשמיע.

אבל אנחנו דורשים את זכויות הפרט והמיעוט, עומדים על
חיוניות הפרדת הרשויות, ומתעקשים על הכרחיות מערכת משפט עצמאית.

מי שלא מבין את זה הוא בור. מי שמאיים על זה – מאיים עלינו.

יש לנו זכות וטו על שינוי שיטת המשטר, וחובה לעצמנו ולדורות הבאים לחנך וללמד, לעצב ולשמר מערכת יחסים מתוקנת בין
האזרח למדינתו.

אתם יודעים, להשכלה (ולתקופה שלה) קוראים גם נאורות. Enlightenment באנגלית.

השכלה נותנת אור ומגרשת חושך. מי שנגד השכלה הוא בהגדרה חשוך.

פתחתי עם נבואת הזעם החשובה של עמוס הנביא “המשכיל בעת ההיא לא ידום” לפני מאה ועשרים שנה שאול טשרניחובסקי כתב לנו נבואת נחמה בשיר “שחקי שחקי”:

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,
בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

אנחנו, המחאה, נִראה אור. אנחנו גם נַראה אור.

נִשאר עירניים. נהיה מגדלור. ננצח.

אקדמיה ודמוקרטיה הולכים יד ביד מאז ומתמיד. וכשהאחת מאויימת, השנייה יוצאת להגנתה.

רות בונדי, “אדלשטיין נגד הזמן”: האם יש לקח שאפשר ללמוד מטרזיינשטט?

הסופרת והעיתונאית ילידת צ’כוסלובקיה רות בונדי הלכה לעולמה ב־2017, אבל דבריה ממשיכים להיאמר בטורים העיתונאיים שכתבה, ובספריה. בונדי הייתה ניצולת שואה, והיא אחת הניצולות המעטות שהיו בטרזיינשטט, אושוויץ-בירקנאו, וברגן-בלזן, משם שוחררה.

בשניים מטוריה הזכורים ב”ידיעות אחרונות” ביקשה להפסיק “לגרור תלמידי בתי ספר תיכוניים לסיורים במחנות ההשמדה בפולין”. את אחד מהטורים הפנתה באירוניה המרה שלה “לכבוד נגידי השואה”.

דווקא היא, שהייתה “שם”, שעברה על בשרה את אימי “השואה”, תבעה מכולם בשם עצמה, כך הדגישה, לא בשם המתים, להפסיק “להשתמש” בשואה לצרכים פוליטיים.

ב־1981 ראה אור ספרה אדלשטיין נגד הזמן. מדובר לכאורה בביוגרפיה של יעקב אדלשטיין, אחד ממנהיגי היהודים הצ’כוסלובקיים שהתמנה לתפקיד “זקן מועצת היהודים” בגטו טרזיינשטט. בסופו של דבר, אחרי כמעט שלוש שנים בגטו, הגיע אדלשטיין לאושוויץ, שם הוצא להורג בירייה, בגיל 41, לצד אשתו ובנו (אותם רצחו לנגד עיניו, לפני שהרגו גם אותו). למעשה לא מדובר בביוגרפיה אישית בלבד, כי המעקב השיטתי, עקב בצד אגודל, שעשתה בונדי, מתעד לא רק את חייו של אלדשטיין, אלא מספר על קורותיה של הקהילה כולה. גם בונדי עצמה גדלה באותם מקומות, ונראה שהמחקר המדוקדק שערכה נשען במידה רבה לא רק על מסמכים ותיעוד אובייקטיבי, אלא גם על מה שידעה מעצמה, מקרוב: הלכי הרוח שהייתה שותפה להם, וההתדרדרות המזעזעת שעברה גם עליה: המעבר מחיים בורגניים שלווים, משגשגים ומלאים בתוכן ובמשמעות, אל קיום מייאש וחסר תוחלת, מפראג לטרזיינשטט, ולבסוף – לאושוויץ בירקנאו, שם ניספו כמעט כולם.

סיומו של הספר מכאיב במיוחד: אותה רות בונדי, שהפצירה לימים בישראלים שלא לשלוח את בני הנוער שלהם לטייל במחנות ההשמדה, כותבת כך בפסקה האחרונה בספר שלפנינו (יותר מעשור לפני הטורים המצוטטים לעיל): “אי אפשר לסיים במספרים יבשים. חייב להיות באיזה מקום מוסר השכל למען הדורות הבאים – אני לא מצאתי אותו. רק זאת אדע: האנושות לא למדה לקח ואולי אינה מסוגלת כלל ללמוד אותו. ואשר ליהודים, הם רק איבדו את תמימותם וייתכן כי גם התמימות לא אבדה להם, אלא שעתה היא שבירה יותר. היה יפה לומר שאדלשטיין וילדי המעונות מתו למען משהו, למען מדינה יהודית, למען עתיד טוב יותר. אבל לא אוכל לעשות שקר בנפשי. הם מתו כי לא ניתן להם לחיות”.

אלה כמובן דברים קשים ומרים: אין שום “למען” שבשלו נרצחו יהודים, הייתה רק התמימות האינסופית, הבלתי נסבלת, של מי שלא יכלו להאמין במה שעתיד לקרות, ובמה שקורה, גם אחרי שהחל רצח־העם: “היהודים הוסיפו לחיות מתוך הנחה, שזהו עולם האתמול המוכר”, היא כותבת, “עם פורענויות ורעב וייסורים ורדיפות ואמונה במחר טוב יותר, והמחשבה שאפשר להמית בני־אדם בגאזים כמו פשפשים מעולם לא עלתה על דעתם”.

עוד היא מסבירה: “גם אם בספר זה מדובר בגרמנים וביהודים במקביל, הרי אלה ואלה חיו בזמנים שונים לחלוטין. עלינו לראות את מעשי היהודים כהמשך ישיר לעולם שלפני מחנות ההשמדה, ואת מעשי הגרמנים כמתרחשים בעידן חדש, שלא היה דוגמתו בכל תולדות האנושות עד אז. תהום פעורה בין שני עולמות אלה ומי שיודע, שאושוויץ, טרבלינקה, סוביבור כן היו קיימים, כי ייתכן לבנות בתי חרושת למוות, לא יכול עוד להבין את תמימות היהודים שמלפני המבול. האדם שלאחר אושוויץ יכול רק לנסות להבין ולומר לעצמו אלף פעמים, שוב ושוב: הם לא ידעו שתיתכן
השמדה על סרט נע”.

לא רק יהודי אירופה היו תמימים. לא רק הם לא הבינו עם מה הם מתמודדים. כך למשל כשהציע מישהו מהיישוב הארץ ישראלי לרצוח את היטלר, “בן גוריון התנגד עקרונית לטרור אישי וסבר שלעולם אין לדעת: אולי יקום היטלר גרוע עוד יותר”.

והנה שאלה שמתעוררת בעקבות הדברים הללו, ומהתשובה לה אפשר אולי בכל זאת להפיק איזה לקח: מי, בסופו של דבר, קובע באמת מה יקרה? האומנם ההיסטוריה מתרחשת מאליה, בשל זרמים פנימיים של עמים, או שהמנהיגים הם אלה שמובילים תהליכים ויוצרים אותם? האמנם הייתה השואה מתרחשת אלמלא היטלר?

גם אם נראה כי מדובר בשאלה היפותטית, מה היה קורה אילו כן התנקשו בחייו של היטלר (ואולי מכאן גם – מה היה אילו לא נרצח רבין?), התהייה עצמה מעוררת מחשבה חשובה, משמעותית ואולי אפילו רלוונטית לימים אלה ממש: מה כוחם האישי הישיר של מנהיגים להרע (וגם להיטיב)?

יעקב אדלשטיין, למשל, היה מנהיג שידע והשתדל מאוד להשרות תחושה של ביטחון ותקווה. מעולם לא ניצל לרעה את הכוח היחסי שניתן בידיו, ועד הרגע האחרון חזר ואמר לכל מי שהקשיב לו, שהימים האיומים הללו לא יימשכו לעד. והוא צדק, לכאורה, אם כי לא זכה לחזות בתבוסת הגרמנים. הוא אכן נלחם “נגד הזמן”, כפי שמספרת כותרת הספר, אבל הזמן והמקום הכריעו אותו.

עוד עולה לדעתי מהספר מסקנה לא מקורית, אבל חזקה מאוד, וזאת חרף דבריה המרים של רות בונדי עצמה: ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל.

כל כך מרתיח לקרוא שוב ושוב איך האנשים שיירצחו בעוד זמן לא רב התחננו אל האנגלים, ביקשו לקבל סרטיפיקטים מצילי חיים, ואיך סורבו. מזוויע להיזכר שוב בחוסר האונים שלהם, בחוסר היכולת למצוא מחסה להם ולילדיהם, להיזכר בשרירות לבה של ממשלה בריטית אכזרית שהיו נתונים לחסדיה. להיזכר שלא רק השיבו את פניהם ריקם, אלא גם התנכלו ברשעות לפליטים שהצליחו לנוס וניסו להגיע לחוף מבטחים בארץ ישראל. כן, ברור שהכול ידוע, אבל בכל זאת – התיאור המפורט, החוזר, המדוקדק והיסודי של רות בונדי עוצר את הנשימה ומעורר פלצות.

לא רק האנגלים סירבו לאפשר לפליטים יהודים להגיע לארץ ישראל. גם האמריקאים הקפידו “שלא ייכנסו לארצות הברית אנשים העלולים ליפול למעמסה על הציבור”. עד כדי כך שהיטלר, כמה שנים לפני ועידת ואנזה, לפני ההחלטה על “הפתרון הסופי”, לעג לאומות העולם: אתם באמת דואגים כל כך ליהודים? מצוין… קחו אותם אליכם. אהה, אתם לא מעוניינים? אז מה אתם רוצים ממני?

ועוד לקח אפשר לטעמי להפיק מהספר (הוא אמנם ידוע, אבל שוב – בונדי פורטת אותו לפרטים מדויקים ומדוקדקים), והוא: כוחה של דעת הקהל. שהרי במקומות שבהם האוכלוסיה הנוצרית תמכה ביהודים, הרצח נמנע! זכורה ההתגייסות של אוכלוסית דנמרק לחלץ את היהודים ולהעבירם בשלום לשוודיה, שם ניצלו. האפיזודה ההיא מוזכרת בספר רק במשפט, אבל בונדי מתארת בפרוטרוט גם את ההמשך: מסתבר שההצלה לא הסתכמה רק בהעברת אלפי היהודים לשוודיה, שכן לטרזייינשטט הגיעו היהודים הדנים המעטים שלא הספיקו משום מה לברוח. מאחר שמלך דנמרק ערב להם והתערב לטובתם, זכו יהודי דנמרק לתנאים משופרים, קיבלו חבילות מזון, ובסופו של דבר גם לא נשלחו להירצח בבירקנאו! כלומר – רצון טוב ואומץ יכלו להציל רבים, אולי מיליונים. אבל הצ’כים, כך מספרת בונדי, נהגו אחרת. כך למשל לטשו עיניים חמדניות אל רכושם של היהודים. עד כדי כך שרגע לפני שאלה גורשו “למזרח”, עוד בהיותם בבית, בשלב שהיו שקועים בניסיונות להבין מה כדאי ומה צריך לארוז ולקחת אתם (איש לא העלה בדעתו שאת הכול יחרימו להם בקרוב מאוד), ביקשו שכניהם הנוצרים לקחת מבתיהם של יהודים חפצים שונים, שהרי “אתם כבר לא תזדקקו להם”. העברות רכוש כאלה נאסרו על פי חוק: הגרמנים היו אלה שאמורים לקבל לידיהם את השלל. גם הגרמנים “נאבקו ביניהם על הדירות המתפנות, על הרהיטים, על כל חפץ בעל ערך, ולמיוחסים שבין נושאי התפקידים אף היו מספקים את מבוקשם לפי הזמנה עוד לפני ההעברה למחסנים”. אכן, דעת הקהל ברוב ארצות אירופה לא הועילה ליהודים…

את עוצמתה וכוחה הפוטנציאלי אפשר לעומת זאת לראות במקרים אחרים שבונדי מציינת בספרה. למשל – כשהצבא הגרמני פלש לפראג, “רק בעקבות מחאות הציבור בצרפת ובבריטניה […] הגישו שתי הממשלות מחאות רשמיות לממשלה של הרייך”.

אז כן: למחאות חברתיות יש כוח!

מעבר לכל המסקנות הללו, מרתק, וכואב מאוד, לקרוא על חיי היהודים בטרזייננשטט. על הפער הלא יאמן בין התוכניות (האשליות!) שהיו להם לפני שהגיעו לגטו: הם האמינו לשקרים של הגרמנים, סברו שהם הולכים להקים יישוב יהודי אוטונומי ויצרני… על מה הם לא חשבו: על המוסדות שיקימו, על החוקים והכללים, על התברואה, הרפואה, החינוך, הכלכלה העצמאית שינהלו… והיו גם יהודים זקנים שהגיעו לטרזיינשטט בידיעה שהם נוסעים לאתר נופש. אלה הביאו אתם בגדי נשף, ולא את מה שיכול היה להציל חיים. למשל – סיר מתכת וכף.

מרתק ומכאיב לקרוא על המאמצים הכבירים שעשו בגטו לשמר את רוח האדם. לנגן, כדי לחזק את נפשם של הכלואים. לצייר, כדי לתעד בחשאי את מה שקורה בגטו (אבל המוזיקאים והציירים נרצחו). לרפא ילדים ממחלות ולהמשיך ללמד אותם, להרחיב את השכלתם (אבל ילד שריפאו אותו מדלקת ריאות, נרצח כעבור זמן לא רב בתאי הגאזים בבירקנאו).

כשקוראים על כל אלה אי אפשר שלא להבין את הכעס שביטאה רות בונדי בפסקה המסכמת של ספרה, ולהצטרף אליו בכאב: “הם מתו כי לא ניתן להם לחיות”.

אברהם סוצקבר (סוצקעווער) מתוך “אל יורשִי הלא–נולד, אחד–עשר שירים מאוחרים”, תרגם מיידיש: בני מר

ראה אור לראשונה בגיליון מספר 10 של כתב העת הו!

דלפין דה ויגאן, “רחשי תודה”: סוף, שיש בו התחלה

מפעים להיווכח כמה משמעות, תוכן והפתעות מרגשות אפשר לצקת בתוך נובלה שאין בה בעצם עלילה, מספר הדמויות שבה מצומצם מאוד, והיא “מתרחשת” ממש בערוב ימיה של אישה מבוגרת מאוד, שחיה במה שמכנים היום “דיור מוגן” ופעם היה סתם – “בית אבות” ולפני כן אפילו “מושב זקנים”.

הסיפור נפתח עם מארי, שמספרת כי “היום מתה אישה זקנה שאהבתי”. מארי לא חשה סתם אהבה, אלא כזאת שיש בה הכרת תודה עמוקה. “יכול להיות שבלעדיה לא הייתי כאן.”

מארי מקפידה לבקר אצל הזקנה, ובכל זאת, אחרי מותה היא תוהה: “האומנם הודיתי לה מספיק? האומנם ביטאתי את רחשי התודה שלי? האומנם הייתי קרובה מספיק, נוכחת מספיק, מתמידה מספיק?”

הזקנה היא – מישקה. או – מאדם סלד. אישה משכילה מאוד, שהולכת ומאבדת דווקא את מה שהיה הכי חשוב לה בחיים: היכולת להתבטא. המילים אובדות לה. היא שוגה. יש לה הזיות מפחידות. דה ויגאן מכניסה אותנו לתוכן בלי “לאותת”: פתאום אנחנו שם, אתה, לא יודעים עוד מה מתרחש “באמת”, בעולם המציאות, ומה קורה רק בתודעתה המבולבלת. שם, בהזיות ההן, יש לה אויבים מפחידים. מנהלת המוסד שבו היא גרה מאיימת עליה. היא בסכנה. (במציאות אותה מנהלת מתגלה כאדם חומל!)

דמות נוספת שמופיעה, באה והולכת, היא זאת של קלינאי תקשורת, ז’רום, שמנסה להחזיר למישקה את יכולת הדיבור. הוא מביא אתו לחדרה תמונות, כרטיסיות ותרגילים: “איזה כלי משמש למרוח מלט?” “מה המילה הכללית שקושרת בין בודהיזם, פרוטסטנטיות, קתוליות?”

אבל מישקה לא רוצה תרגילים. היא רוצה לשוחח אתו. היא שואלת אותו שאלות על עצמו: בן כמה הוא? מה הוא מתכנן ללמוד? איך היחסים שלו עם הוריו?

כשהוא מגלה לה, בניגוד לרצונו, שהקשר שלו עם אביו נותק, היא מנסה להפציר בו, משתדלת שוב ושוב, בכל אחד מביקוריו, לשכנע אותו שיחדש את הקשר, יכתוב לאביו. היא אמורה להיות מטופלת ובעצם, אפילו עכשיו, כשהיא כל כך שברירית ואבודה, אישיותה המופלאה מתגלה: היא אישה ששמה לב לזולתה, מישהי שיודעת להעניק, תמיד, בכל תנאי.

וזאת אחת הסיבות לכך שמארי אסירת תודה כל כך: מישקה הייתה שם ברגע מאוד דרמטי בחייה, ובעצם הצילה אותה.

ואז מתגלה גם במפתיע סוד כמוס מעברה של מישקה. משהו שקשור בילדותה, באובדן איום ומסתורי שחוותה, ומעולם לא ידעה מה בעצם קרה לה בתחילת חייה, למי בעצם היא חבה את עצם קיומם. גם היא ניצלה. גם היא רוחשת הכרת תודה, ועכשיו לפחות היא יודעת למי.

וכך מתגלה לנו שתמיד אפשר למצוא משמעות. שתמיד יכול להתקיים בחיים עוד חסד: של נתינה ושל קבלה. של אהבה ושל מסירות. של טוב לב ונדיבות שלא תשוער.

אז מישקה מתה, אבל יש בנובלה שלפנינו גם התחלה של חיים חדשים ושל יופי נוסף. ולכן, אף על פי שהנובלה מספרת על זקנה ועל סוף, היא מספרת לנו בעצם על כל האפשרויות שהחיים עצמם מכילים.

מתי “הם” עלולים להיעשות מסוכנים?

הפרולטרים אינם מציבים כל איום. אם נניח להם לנפשם הם ימשיכו מדור לדור וממאה למאה, יעבדו, יתרבו וימותו. לא רק בלי כל דחף לתמורה, אלא גם בלי יכולת לתפוס שהעולם עשוי להיות שונה ממה שהוא.

רק אם התקדמות הטכניקה התעשייתית תחייב להעניק להם השכלה גבוהה יותר, יהיה חשש שהם ייעשו מסוכנים; אך מכיוון שאין עוד חשיבות ליריבות הצבאית והמסחרית, רמת ההשכלה הכללית למעשה יורדת. השאלה באילו דעות ההמונים מחזיקים, או אינם מחזיקים, נתפסת כדבר חסר חשיבות. אפשר להעניק להם חירות מחשבה משום שהם אינם חושבים.

אן טיילר The Beginner’s Goodbye: אן טיילר המופלאה

הספר ראה אור ב-2012, והוא היה הרומן היחיד של אן טיילר שלא קראתי עד כה. משהו בפתיחה שלו הפריע לי: “הדבר הכי מוזר בחזרתה של אשתי מהמתים היה – האופן שבו הגיבו אליה אנשים אחרים. למשל, טיילנו בכיכר בלוודר, יום אחד בשעות אחרי הצהריים המוקדמות, ופגשנו את השכן מהבית הסמוך, ג’ים ראסט. ‘אוהו, איזה יופי,’ הוא אמר לי, ‘אֶרון!’ ואז הוא שם לב שדורותי ניצבת לצדי. היא עמדה, נעצה בו מבט, ועם יד אחת על המצח הגנה על עצמה מהשמש. עיניו נפערו והוא פנה אלי שוב. אמרתי: ‘מה קורה, ג’ים?’ ויכולתי לראות שהוא אוסף את עצמו. ‘אה… נהדר…’ הוא אמר, ‘זאת אומרת… או שבעצם… אבל כמובן שאנחנו מתגעגעים אליך. השכונה לא דומה לעצמה בלעדיך.'”

אישה חוזרת מהמתים? שאלתי את עצמי. אן טיילר ופנטזיה? או “רוחניות”? הופתעתי, והחלטתי לוותר. 

וזאת כמובן הייתה טעות. מיד כשגמרתי לקרוא את הספר האחרון שלה, צמה צרפתית, עלה בדעתי הרומן הנזנח וחזרתי אליו, כדי לשוב ולהישאר עם אן טיילר המופלאה, האהובה. 

כמה טוב היה לחיות אתה שוב במשך כמה שעות! להימצא בתודעתה השופעת, הנדיבה, הגדושה כל כך באהבת אדם!

כמובן שהאישה ש”חוזרת מהמתים” היא רק תכסיס קטן של אן טיילר, שמתארת בדרכה את היגון שחש אלמן, את התחושה שפסיכולוגים מכנים unfinished business: “משהו שאדם צריך להתמודד אתו או לעבוד עליו: משהו שעדיין לא התבצע, או הושלם” (תרגום לעברית מתוך ההגדרה של מילון Merriam Webster).

כמו תמיד אצל אן טיילר, אנחנו חודרים אל התודעה של הדמות הראשית: אֶרון, עורך והבעלים של הוצאה לאור של ספרים שכותביהם מממנים את הדפסתם. ההוצאה מתמחה בעיקר בספרי הדרכה נוסח המדריך למאלף־הכלבים המתחיל, המדריך לטועם־היין המתחיל, המדריך למי שמתחיל לנהל תקציב של משק הבית, וכך הלאה. אֶרון מסביר לנו שבהוצאה מקפידים על הוצאת ספרים נישתיים ככל האפשר. לפיכך, לא המדריך לבשלן המתחיל, אלא המדריך למבשל המרקים המתחיל, או המדריך למארגן המתחיל של ארוחה חגיגית.

את דורותי אשתו פגש אֶרון כשהגיע לבית החולים שבו עבדה כרופאה, כדי ללמוד ממנה פרטים לטובת הספר הבא שהתכוון להוציא לאור. לנו מבחוץ די ברור ששני אלה התאהבו כי לשניהם חסרים כישורים חברתיים. עד כדי כך שנדמה אפילו שדורותי הייתה, מה שמכנים כיום, “על הרצף”, כלומר – על הספקטרום האוטיסטי. הכישורים החברתיים הלוקים בחסר של דורותי התאימו לאֶרון, שכן הוא מסוג האנשים שמתעבים כל תשומת לב מיותרת. אחרי שהוא מתאלמן הוא רוצה רק שיניחו לו. הוא מנומס, עונה לכל כרטיסי הנחמה ששולחים לו, מודה על כל פשטידה שהשכנים והמכרים מניחים על סף דלתו, אבל מסרב להצעות להיפגש אתו. הוא ממש לא מבין מה רוצים ממנו! מבחינתו, כשקורה למישהו אסון, כל מה שהוא רוצה זה שיניחו לו. כך היה הוא עצמו נוהג במקום המכרים שתשומת לבם רק מציקה לו.

יש לא מעט מוזרות גם בהתנהלות של דורותי. כך למשל כשהם נפגשים בפעם הראשונה, היא לא מהססת לשאול אותו בישירות כמעט בוטה מה הבעיה בזרוע שלו (ארון סובל מנכות חלקית), וכשהוא מזמין אותה למסעדה, לכאורה כדי לדון בשאלות שנוגעות בספר שהיא אמורה לייעץ לגביו, היא מגיעה לבושה בחלוק העבודה שלה ולא מבינה שמדובר בעצם במפגש חברתי.  

אז איך נראים חיי הנישואין של שני אנשים מחוסרי כישורים חברתיים?

ארון אמנם מתאבל מרה על היעדרה, אבל ברגעים של גילוי לב עם עצמו הוא מודה בכך שהם הרבו להתנגש, הרבו לא להבין זה את זה, הרבו להחמיץ כוונות. שניהם קונקרטיים מדי. שניהם לא יודעים לקרוא כוונות סמויות, לא של זולתם, ובעצם גם לא של עצמם. 

כרגיל, אן טיילר יודעת לרקום גם עלילה מתוך חומרי החיים הפשוטים ביותר, וגם הספר שלפנינו, כמו רוב קודמיו, מספק שעות של עונג צרוף. 

יגאל שפירא, “בסיני”

אלמנתו, רותי שפירא, כתבה את הספר בקולן – נשים בישראל בצל האובדן

השיר התפרסם בגיליון מיוחד ליום הזיכרון ויום העצמאות, “לשחזר תקווה״, שיזם וערך אילן שיינפלד.

רומית סמסון, “פילים בגינה”: איזה ספר־המשך משמח!

לעתים נדירות מזדמנת לקורא חוויה כה משמחת: האפשרות לחרוג מעבר לעמוד האחרון שנקרא ברומן מענג, ולגלות, זמן מה אחרי שהספר נסגר, שבעצם הוא לא הסתיים: יש המשך מענג לא פחות!

זאת החוויה המזומנת למי שקרא את ספרה הראשון של רומית סמסון המטבח האחורי, שזכה להצלחה רבה. היא קיבלה עליו את פרס ספיר לספר ביכורים, וגם הביקורות אהדו אותו מאוד, ובצדק. (עם זאת את הספר החדש של סמסון, פילים בגינה, המשכו לכאורה של קודמו, אפשר גם לקרוא בנפרד, בלי להכיר את הספר הראשון!)

נקשרנו אל הדמויות הראשיות מתוך המטבח האחורי: שירה, העומדת בראש המחלקה המשפטית של עיר בפריפריה, אלעד, עורך דין מצליח, יליד אותה עיר, שעבר לתל אביב, ובתחילת הרומן הקודם חוזר אל כור מחצבתו. הכרנו את ראש העיר, את חבריהם של השניים, והיינו עדים לתחילתה של ההתאהבות ביניהם, אבל עד מהרה התברר שהיא תהיה בלתי אפשרית: שירה חשפה את הסוד המייסר שבעטיו הקשר שלהם ייקטע, מן הסתם: בעלה, ששמו אינו נמסר, רק כינויו: “נער הזהב”, סובל מפוסט טראומה בעקבות אירוע קשה שהתרחש בעברו הצבאי.

האם באמת יאלצו שירה ואלעד להיפרד?

לאו דווקא.

כי הנה מגיע הספר החדש, גם הוא עב כרס לא פחות מקודמו (יותר מ־400 עמודים), גם הוא מרתק ומתגמל לכל אורכו, ובספר החדש מספרת לנו סמסון לא רק איך נראה דיכאון מז’ורי, איך הוא משפיע לא רק על הקורבן ועל בני משפחתו, וגם, בד בבד, פורשת את סיפור הקשר בין שירה ואלעד, את ההתאהבות, התקוות, האכזבות ותעצומות הנפש הנדרשות כדי לממש אהבה בתנאים קשים כל כך.

טכניקת הכתיבה של סמסון ברומן שלפנינו מעניינת: היא מתפתלת בגמישות מרשימה בין מישורי זמן שונים, ונעה ביניהם בלי לאותת בפניות. בהתחלה נדרשת תשומת לב מיוחדת, עד שמסתגלים לקצב, למהירות, למעברים ולהתפתחות העלילה שנקודות ציון שונות המופיעות בה מאפשרות לעקוב אחריה ולהבין היכן מתקיים ההווה הסיפורי: לפני שבע שנים? עכשיו? בפרק זמן כלשהו בין לבין?

את סודותיהם של שירה ושל אלעד אנחנו כבר מכירים. השאלה עכשיו היא אם ואיך יצליחו לנווט את דרכם בין המהמורות שהחיים מציבים בפניהם. הם מאוהבים מאוד, הם מסבים זה לזה אושר, אבל יש, כמובן, קשיים. שהרי אלעד רווק בלי ילדים, ולשירה יש שלושה ילדים. היא נפש משוחררת שגרה במושב.  בגדים או “טיפוח” עצמי נשי לא ממש מעניינים אותה, ובביתה אפשר למצוא בכל מקום עדויות לקיומם של שלושת בניה: בגדים שהשליכו על גרם המדרגות, כתמי לחות מהכוסות שהניחו על השולחן, וגם שערות מהפרווה של הכלב. אלעד לעומתה גר בדירה לבנה ומצוחצחת, ורגיל לטפח את הסדר והניקיון שחשובים לו מאוד. איך הם יסתדרו?

האם אלעד יצליח למצוא דרך אל לבם של הילדים? במיוחד אל לבו של נדב, האמצעי מבין השלושה, המעוצב ברומן בצורה המשכנעת ביותר: ילד מפוקח, חד מבט, ענייני, כזה שרואה הכול ויש לו גם דעות, כמעט אפשר לומר – קשוח (דמות מדויקת ומעניינת!)

ומה יקרה בעיר הקטנה ובעירייה שלה כשראשה הערמומי והתחמן, דמות שהכרנו כבר ברומן הקודם, יחלה במחלה קשה? מי ימלא את מקומו? האם השינוי יעלה יפה?

מעניין מאוד לקרוא על התככים הפוליטיים המתרחשים בעירייה. רומית סמסון יודעת היטב על מה היא כותבת, שהרי היא משמשת כמשנה ליועצת המשפטית של עיריית נתניה. בקיאותה ברורה ומובהקת, ומפעים וגם קצת משעשע להיווכח עד כמה הפרטים הכרוכים בניהולה של עיר יכולים להיות מסעירים וייצריים. למשל – הבחירה בחברה שתפנה את הזבל המקומי! מעולם לא תיארתי לעצמי שפינוי זבל יכול להיות דבר טעון ומעניין כל כך…!

היכולת של סמסון לאפיין דמויות, גם של ילדים, גם של כלבים, לתאר מחוות גופניות – איך הדמות נעה, יושבת, פוסעת, נשענת על הדלת, כפופה, עם המרפקים על הברכיים, עם הראש נשען לאחור ועוד ועוד תיאורים גופניים, כמו גם פירוט החיים הדומסטיים – הזכירו לי לפרקים את אחת הסופרות האהובות עלי: ג’ואנה טרולופ, שגם היא מיטיבה לחדור לצפונות נפשן של חיות מחמד, ולתאר משפחות, את הייחודיות של כל אחת מהן, שבכל זאת מוכרת לקורא, כי הפרטי הוא בעצם גם אוניברסלי.

הנה למשל: “זה כמו מפעל,” אמר [אלעד] לקובי. “מסוג המפעלים שעובדים עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע, כל השנה. כל שנה. אין חופשים ואין הפסקות. הילדים צריכים לאכול, כל אחד מה שהוא אוהב, כמובן, והם צריכים להתקלח, והם צריכים להתלבש בבגדים נקיים – יש כאלה ששירה יכולה לקנות להם את הבגדים והם יהיו מבסוטים, ויש כאלה, כמו נדב, שמוכרחים לקחת אותם כדי שיקנו לבד אחרת הם לא יסכימו ללבוש את מה שמביאים להם והם גם צריכים לעשות שיעורים, למרות ששירה משקיעה בזה פחות. גילת יושבת שעות עם הבנות על שיעורים, ושירה די מחפפת בזה, אני אפילו לא יודע מה לחשוב על זה מרוב הרעש והבלגן בבית. הקטנים צריכים להביא כל מיני דברים לגן, שם שירה משתדלת מאוד לא לחפף, כדי שלא יהיה להם לא נעים: שבלולים, תמונות משפחתיות, פירות הדר. כולם צריכים לישון על מצעים נקיים שצריך להחליף אותם כל כמה זמן, כולם צריכים להסתרק ולהסתפר מדי פעם. תוסיף על כל זה שני כלבים שצריך לדאוג להם – לולה יש לה אלרגיות, מי אתה חושב מכניס לה לעורף אמפולות מיוחדות כדי שהיא לא תתגרד? ותמיד צריך לקנות כל מיני דברים ולהביא אותם לחוגים ולדעת בדיוק מי נמצא איפה ומתי כל אחד חוזר, ועד עכשיו דיברתי רק על עניינים של חומר, כמו ששירה אוהבת להגיד, ומה עם העניינים שבלב?”

כל כך יפה. כל כך מוכר!

רועי חן, “רעש גדול”: “במקום סימטריה, מונותאיזם”

רעש גדול, ספרו החדש של רועי חן, הוא קודם כול ספר שמושך מאוד לקריאה. הוא אמנם בהחלט לא “רומן טיסה”, כפי שנהוג להגדיר את הז’אנר הקליל שאפשר להתמסר אליו בנסיבות שבהן קשה לקרוא, אבל בכל זאת גמעתי אותו לאורך טיסה אחת, עם עצירת ביניים בוורשה, בדרך מנתב”ג לאוסלו.

כשנחתנו בנמל היעד שלנו נפרדתי משלוש הדמויות המאכלסות את הרומן: סבתא, בתה ונכדתה, שמופיעות בסדר הפוך: קודם כול אנחנו פוגשים את גבריאלה, צ’לנית שלומדת בבית ספר תיכון לאמנויות. אחריה – את נועה, אמה, שחוגגת בפרק המוקדש לה את יום הולדתה הארבעים, ולבסוף – את ציפורה, בת שישים ושש, שעסקה כל חייה בתרגום של יצירות מופת (כולל את “פיניגן”, יצירתו האניגמטית של ג’יימס ג’וייס) מאנגלית לעברית, וכעת היא מתמודדת עם הבדידות, ובעיקר עם היחלשות הגוף.

גבריאלה, נועה וציפורה הן דמויות מרתקות, ומעניין במיוחד למצוא את נקודות ההשקה ביניהן, ואיך כל אחת מהן רואה אותן. כך למשל גבריאלה מוצאת בחנות של ספרי יד שנייה עותק נדיר של ספר שכתבה סבתה. ציפורה נמלכה בדעתה בסמוך לצאתו לאור והחליטה שאינה מרוצה ממנו, לכן נהגה לחפש אותו בחנויות השונות ולהשמיד כל עותק שלו שמצאה. גבריאלה מכניסה את העותק הנדיר שמצאה לתוך תיבת הדואר של סבתה וכשזאת מגלה אותו היא דווקא נפעמת למראהו, ולא מבינה מניין הופיע אצלה פתאום, עד שבתה מגיעה אליה לביקור נדיר ולוקחת אותו משם בהסתר: ושוב מתעוררת בציפורה פליאה: מניין בא הספר ולאן הלך? ומה קיומו בעולם אומר לכל אחת מהן?

אנחנו עדים לאי ההבנות הקשות שחייהן של השלוש רצופים בהן: מדוע למשל ציפורה לא מטלפנת אל בתה כדי לברך אותה ביום הולדתה? מדוע כל שנה היא שולחת לה ציטוט משיר של איזו משוררת אירית עלומה, במקום לברך אותה אישית? מה תרגיש נועה כשייוודע לה שבעצם אלה אינם תרגומים של שירים, אלא כאלה שאמה כתבה במיוחד למענה, בחשאי?

בכל אחד מהפרקים יש שלל תפניות והפתעות ססגוניות־עד־ מוזרות, ולגמרי בלתי צפויות. את הפרק של נועה אפשר כמעט לכנות פיקרסקי: היא חווה שלל הרפתקאות, כל אחת מפתיעה ומוזרה בדרכה, וכולן ביחד שופכות אור על דמותה, ועל השלב בחיים שבו היא נמצאת.

למען האמת, (אולי מאחר שאני כבר כמעט בת 72…) הופתעתי מזקנתה המתוארת של ציפורה, שמיחושיה ואובדן יכולותיה הגופניות נראו לי הולמים יותר קשישה בת… שמונים? תשעים? (חיוך…), ולא של אישה צעירה כל כך (מנקודת המבט שלי, כמובן…).

הצחיקו אותי מאוד, כפי שהם אמורים לעשות, החזיונות הנבואיים שלה, שיחותיה המשעשעות עם אלוהים, ובעיקר – שנינותה הנוקבת. (כשבתה מנסה לחקות אותה היא מתגלה כצל עלוב של אמה המרושעת…). הנה כמה דוגמאות:

“היא לא הבינה איך אפשר לבכות על משהו שהוא לא בסדר גודל של שואה,” מתלוננת ציפורה על אמה הניצולה (והנה נוסף לנו מידע על עוד דור במשפחה…).

“אם הייתי רוצה להרעיל אותך הייתי מגישה קפה,” היא אומרת לבתה החשדנית, שתוהה מדוע אמה אינה טועמת מהדגים הממולאים שהגישה לה, ומוסיפה באירוניה – “גפילטע זה יותר מדי עבודה.”

“שישה מיליון צפיות! בהר סיני היו פחות!” היא אומרת לעצמה כשהיא נוכחת כמה אנשים צפו בקטע יוטיוב שאיזה ילד מזדמן צילם בחשאי, והיא מככבת בו.

“במקום סימטריה, מונותיאזם,” היא אומרת לעצמה כשהיא מחליטה לענוד עגיל בודד, במקום, כמקובל, שניים סימטריים…

הקטעים השנונים ביותר של ציפורה מתרחשים כשהיא הוזה שיחות עם או על אלוהים, או כשעולות בדעתה מחשבות רליגיוזיות־לכאורה: “נו, נו, לא צריך לאיים בחורבן,” היא אומרת לעצמה, “כי העולם כבר נחרב”, או: “למה בכלל עלה על דעתי לנסוע לכותל. זה כמו לדבר אל הקיר.”

נהניתי מאוד מקריאת ספרו הקודם של רועי חן, נשמות, והפעם גם מרעש גדול.

שטפן צוויג, “חלומות שכוחים”: כל כך יפה!

שטפן צווייג הוא אחד הסופרים האהובים ביותר בישראל, אף על פי שחלפו שמונים ואחת שנים מאז שהתאבד בברזיל, לשם נס מפני מוראות מלחמת העולם השנייה. בשנים האחרונות תורגמו לעברית 24 שעות בחייה של אישה, המנורה הטמונה, העולם של אתמול, הנערה מהדואר, מכתב של אלמונית, קוצר רוחו של הלב, מרד המציאות, מנדל של הספרים. מכל אחד מהם התפעלתי ונפעמתי, בזה אחר זה.

לאחרונה ראה אור ספר נוסף, חלומות שכוחים, הכולל נובלה וסיפור קצר שכתב.

כדרכו מצליח צוויג בכמה קווים פשוטים לעצב דמויות בלתי נשכחות של נשים.

בנובלה “לפורלה” יצר הסופר את דמותה של קרסנץ, משרתת כבת ארבעים, שמוצאה מטירול. בכפר שבו נולדה עבדה כמשרתת, מנקה בפונדק, ולבסוף התקדמה ונעשתה טבחית במסעדה מקומית.

כשהייתה בת שלושים ושבע הציעה לה מתווכת מקצועית, ששמה לב לעמלנותה ולחריצותה, לעבור לווינה ולשרת בביתם של בני זוג אמידים.

הסיפור מתמקד בשלוש השנים שעברו עליה בבית אדוניה, ומראה לנו כיצד חייהם האישיים, שהסתבכו בחייה, השפיעו עליה ועל גורלה.

קרסנץ נולדה מחוץ לנישואים, לפיכך בצעירותה “הייתה לנטל על הקהילה”. כל חייה ידעה רק עמל מפרך, ומאמצים לחסוך את הכסף שהרוויחה כדי להבטיח את זקנתה.

קרסנץ מתוארת לכל אורך הסיפור במונחים של חיה: כשהיא נחה מעבודתה היא נוטה “לנמנם לה כמו חיות באורווה”. בהגיעה לעיר הגדולה היא “פחדה מכלי הרכב כפי שחיה פוחדת ממכונית”. היא עד כדי כך חייתית, ש”כל דבר אנושי ניכר בהתנהגותה שלה רק בצורה דלילה ומטושטשת”. הכרתה דומה לזאת “שבה כלב לומד לזהות בין כל ההולכים על שתיים הסובבים אותו דמות אחת שהוא רואה בה עתה את אדונו”. בכל פעם שבעל הבית מזמן אותה אליו “נפשקו שפתיה הדקות, חושפות שיני סוס חומות, ובצייתנות, כמעט בכשכוש זנב”. היא “קרובה עדיין לאינסטינקט המיידי של בעלי החיים”. פעם אחת היא גם מצטיירת בעיני מישהו שמביט בה כ”חיה שמתכוננת לזנק על טרפה”, וכן הלאה.

מעניינים דימויי החיה השונים: בתחילת הסיפור מדובר בדימויים שמעלים על הדעת בהמה, אחרי כן – היא מזכירה כלב. בחלקו המרכזי של הסיפור כבר מדובר בחיית טרף אורבת, ולקראת הסוף היא דומה שוב ל”כלב מוכה שיודע שעשה משהו רע”.

אבל מה שמשותף לכל הדימויים השונים הללו הוא שעולה מהם דמות לא לגמרי אנושית, פשוטה ומוגבלת.

גם בסיפור השני, “חלומות שכוחים” מושווית האישה לחיה. הפעם מדובר ב”חתול הרוחץ לו באור השמש המסנוור, השוצף חום, ורק ממצמץ בלאות בעיניו הזרחניות לעבר מי שקרב אליו.”

כאן מדובר באישה שונה מאוד, שחיצוניותה מעוצבת למשעי: “תלתליה הנוצצים, מדיפי הניחוח הטוב, שנראו לכאורה סתורים וחסרי סדר, היו מעשי ידיה המאומצים של אומנית”. אפילו חיוכה של האישה הזאת, חיוך שקט “שהרעיד את השפתיים בזמן הקריאה וחשף בכך את זיגוג השיניים הלבנות, המבהיקות”, מלאכותי: הוא “היה תוצר של תרגולים בני שנים לפני המראָה”.

ה”חייתיות” של האישה בסיפור רחוקה ושונה מאוד מזאת של המשרתת קרסנץ שבנובלה. כאן מדובר במישהי מפונקת, עשירה, מרוכזת בעצמה, אישה שידעה לדאוג לאינטרסים שלה, והייתה מוכנה להקריב הרבה מאוד כדי שיהיה לה נעים ונוח.

הן הנובלה והן הסיפור מתארים למעשה שתי התאהבויות שונות זו מזו מן הקצה אל הקצה, ובעצם דומות רק בהיבט אחד: בכך שהיו בלתי אפשריות, מסיבות אחרות לגמרי.

הספר קריא מאוד, כמו כל ספריו של צוויג.

אי אפשר שלא לשלוח ברכה ודברי תודה מיוחדים למתרגם, הראל קין, שהעברית שלו תמיד צלולה, מדויקת ויפהפייה. אצטט כאן את תחילתו של הסיפור “חלומות שכוחים”, שמדגימה היטב את כתיבתו המקסימה של שטפן צוויג, ואת היכולת המופלאה של קין ליצור את צוויג מחדש, בעברית:

“הווילה שכנה צמוד לים.

“בשדרות האורנים הדוממות, המוארות באור הדמדומים, נשבה בכוח נשימתו השבעה של הים המלוח, ורוח קלילה שיחקה תמיד סביב עצי התפוז ותלשה מהם מדי פעם פרח צבעוני, כמו באצבעות זהירות. במרחקים הבהיקו גבעות בשמש, בתים נאים
נצצו עליהן כמו פנינים לבנות, מגדלור היתמר במרחק של מיל אחד כמו נר, והכול נצץ בקווי מתאר חדים וברורים, והיה טבוע כמו פסיפס זוהר בתוך הכחול העמוק של הרקיע. הים, שבו נראו רק לעיתים רחוקות, הרחק באופק, הבזקים לבנים – מפרשיהן הזוהרים של אוניות בודדות – התכרבל בתנועת גליו הגמישים
אל עבר טֶרֶסת המדרגות שמעליה הזדקרה הווילה, לגן מטפסת עמוק יותר ויותר אל עלוותו הירוקה של רחב ידיים, אפוף צללים, ואובדת לבסוף בתוך פארק לאה איברים, דומם כמו באגדה.

“מן הבית הנם, שעליו רבץ חום לפני הצהריים, נמתח שביל צר מכוסה חצץ, כמו קו לבן, אל נקודת התצפית הקרירה, שתחתיה נהמו הגלים בהתקפות פראיות ובלתי פוסקות, ופה ושם ניתזו מהם רסיסי מים נוצצים, שזהרו באור השמש הבוהק במנסרת אור צבעונית כשל יהלומים. שם השתברו חיצי השמש המאירים, אחדים על צמרות האורנים, שעמדו יחד כמו ידידים נתונים בשיחה, ואחרים על שמשייה יפנית שהייתה פרושה שם, ועליה צוירו דמויות מצחיקות בצבעים חדים, בוטים.

“תחת תחום הצל של השמשייה הזאת התרווחה בכורסת קש רחבה אישה, שמתחה את גופה הנאה על משענת הקש המפנקת. יד אחת, דקה וחסרת טבעת, הייתה שמוטה מטה כאילו נשכחה, וליטפה בתנועות שקטות ונינוחות את פרוות המשי הנוצצת של כלב, בשעה שהאחרת החזיקה ספר, ובו היו נעוצות העיניים הכהות, שחורות הריסים, שכאילו התחבא בהן חיוך כבוש, וריכזו בספר את שומת ליבה הבלתי מופרעת”.

כל כך יפה!

דרור גרין, על השיר הראשון, “פליאה”, בספרי “מה המים יודעים על צמא”

היום שלחתי למנויי “פיוט” הרהור על השיר “פליאה” מאת עופרה עופר אורן, המתאר את תחילתה של החשיבה האנושית. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים. אנא שתפו:

https://www.psychom.com/Poetry_1320_he.html

——————————————————–

רק במקרה שמעתי על הספר ‘מה שקרה להגר באילת’. לא היכרתי את ספריה של עופרה עופר אורן ומעולם לא קראתי את שיריה. משהו משך את תשומת-לבי, וכך גיליתי שהיתה קורבן אלימות וגילוי עריות. היא כתבה על כך בשיר ‘שואה ביתית’:

שואה ביתית / עופרה עופר אורן

“כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְאוֹשְׁוִיץ הָיִיתִי תָּמִים”,
הוּא אָמַר בַּמִּשְׁפָּט. מִסְתַּמֵּא – כְּשֶׁהֵמִית
יְהוּדִים זֹאת הָיְתָה מִצִּדּוֹ רַק תְּמִימוּת:
רַק פָּעַל עַל פִּי חֹק שֶׁקָּבַע מִי יָמוּת.

“אָז עָשִׂיתִי טָעוּת יַלְדּוּתִית,” הוּא אָמַר
לִי: “הָיִיתִי יָתוֹם, וּבְאוֹשְׁוִיץ! אָז מָה
אַתְּ תָּמִיד תִּזְכְּרִי לִי הַכֹּל?”. הִיא כָּתְבָה
לִי: “הָיִיתִי יַלְדָּה – זֶה קָרָה בֶּעָבָר – “

הוֹ, הוֹרָי הַתְּמִימִים, הוֹ, הוֹרָי שֶׁהָיוּ
קָרְבָּנוֹת קִיּוּמִי, מֶה הָיָה הַסִּיּוּט
שֶׁנּוֹלָד לִשְׁנֵיכֶם עִם גּוּפִי? מִי הִתִּיר
לִשְׁנֵיכֶם לְהַסִּיג וְלִפְלֹשׁ, לְהוֹתִיר

אֶת חוֹתָם תְּמִימוּתְכֶם (אַךְ אָסוּר, כַּמּוּבָן,
לְחַפֵּשׂ כָּל דִּמְיוֹן בֵּין קָרְבַּן לְתַלְיָן).

כשתיארתי פעם את ההתעללות של הורי כ’שואה’ זכיתי בתגובה נזעמת. רק מאוחר יותר, כשפגשתי קורבנות נוספים של התעללות הורית, גיליתי שאינני היחיד שחווה כך את ההתעללות. מובן שלא מדובר בהשוואת האסון הפרטי להשמדת יהודי אירופה, אלא בניסיון לבטא את העוצמה הבלתי-נסבלת של ההתעללות ההורית, שלא ניתן לכמת אותה. הצורך לבטא את זוועת ההתעללות נובע בעיקר מ’חומת ההכחשה’ של העדים להתעללות ההורית, המתעלמים ממנה או מנסים להקטין אותה. כשקראתי את הכותרת ‘שואה ביתית’ הרגשתי קירבה מיידית, עוד לפני שפענחתי את מלוא הכאב. קירבה נוספת חשתי כשגיליתי שהספר ‘מה שקרה להגר באילת’, המתאר אונס, הוא רצף של 336 סוֹנֶטוֹת. צורת הסוֹנֶטָה אהובה עלי במיוחד, ואני מאמין שהמגבלה הצורנית מאפשרת חופש גדול של ביטוי. במאמר על שייקספיר כתבה עופרה עופר אורן כך:

“סוֹנֶטָה היא שיר לירי שכתוב במבנה נוקשה: ארבע עשרה שורות, עם חריזה ומשקל קבועים. בסונטות נהג לכתוב בגוף ראשון על רגשותיו ועל עולמו הפנימי. דווקא המבנה הנוקשה והמאתגר מאפשר לכותבים מוכשרים להביע את עולמם הפנימי וצפונות נפשם הכמוסות: שלד חזק ששומר על רגשות עזים.”

עופרה עופר אורן נולדה בתל-אביב, למדה ספרות אנגלית, קולנוע ומשחק, פרסמה תשעה ספרי פרוזה ורומן בחרוזים, וספר שירה אחד. היא לימדה אנגלית, תרגמה וערכה ספרי פרוזה רבים, וזכתה בפרס ראש-הממשלה בשנת 1995.

כשחיפשתי ברשת את השירים של עופרה עופר אורן, והתענגתי על הסונטות והווילאנלים, מצאתי גם את השיר הקצר ‘פליאה’, מתוך ‘מה המים יודעים על צמא’, בעריכת אנה הרמן (ספרי עיתון 77, 2018).

נדמה לי שהשיר ‘פליאה’ רחוק כרחוק מזרח ממערב מהגדרת הסונטה, האהובה על עופרה עופר אורן. הוא קרוב יותר לצורת ההייקו, המשלבת התבוננות כמעט נייטרלית בטבע המשולבת בתחושת ‘פליאה’.

תחושת ה”פְּלִיאָה” המאפיינת את שיר ההייקו ומופיעה ככותרת השיר הזה מיטיבה לתאר את תוכנו, המתאר את רגע הגילוי של המציאות, כחוויה אנושית ראשונית, שהיא גם תחילתה של חשיבה מוּדעת. הפליאה הראשונית למראה הריבוי שבטבע ובמציאות היא מקור הסקרנות האנושית, ההשתוקקות שאינה נגמרת לידע ולהבנת המציאות, וגם התסכול שבידיעה שיכולת החשיבה וההבנה שלנו מוגבלת, כפי שמנסח זאת משורר התהלים: “פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ” (תהלים קל”ט – ו’).

השיר מתאר, ללא ביקורת וללא מניפולציה, שלושה אובייקטים:

– “תִּינוֹק שׁוֹכֵב בַּעֲגָלָה”

– “עָנָף תָּלוּי מִצַּמֶּרֶת שֶׁל עֵץ”

– “עָלֶה”

אנחנו, הקוראים, משלימים בדמיוננו את התמונה כדי לפרש אותה באמצעות פירוק והרכבה, וכדי ליצור את ה”פְּלִיאָה” המעניקה לצירוף המלים האלו משמעות..

השיר נפתח בתיאור התינוק: “תִּינוֹק שׁוֹכֵב בַּעֲגָלָה עַל הַגַּב”. זו תמונה מעוררת אמפתיה. תינוקות וגורי חתולים גורמים לנו לחוש אמפתיה, כלומר לחוש בתחושותיהם כדי שנוכל להגן עליהם. האמפתיה נוצרת במוחנו באמצעות התבוננות. האמפתיה היא גם מה שמאפשר לנו לקרוא שיר, לפענח סימנים שחורים על דף לבן וליצור מהם סיפור בדמיוננו.

כשאנו יוצרים בדמיוננו את תמונת התינוק אנחנו רואים את העולם מבעד לעיניו. התינוק, ה”שׁוֹכֵב בַּעֲגָלָה עַל הַגַּב”, מתבונן למעלה. שם הוא רואה ש”מִצַּמֶּרֶת שֶׁל עֵץ תָּלוּי עָנָף”. הוא מתבונן. הוא עדיין לא יודע מהו “עֵץ” ומהו “עָנָף”. הוא חש בדברים באמצעות הגירוי שמעוררת בו הראיה, ותחילה הוא חווה כל גילוי כגילוי יחיד. הוא רואה את “הֶעָלֶה הָרִאשׁוֹן בְּחַיָּיו”.

הגילוי של “הֶעָלֶה הָרִאשׁוֹן בְּחַיָּיו שֶׁל הַתִּינוֹק” יוצר בו התפעמות, כלומר “פְּלִיאָה”. המוח האנושי מזהה את המציאות באמצעות דמיון ושוני, ובאמצעות ההשוואה. כל גילוי של פרט חדש יוצר בנו “פְּלִיאָה”, עד שאנחנו מגלים פרטים דומים נוספים, ובאמצעות ההכללה מכנים אותם בשם.

ה”פְּלִיאָה” היא ניצוץ החשיבה הראשון, ניצוץ רפלקטיבי המפעיל את מוחנו, מאפשר לנו להיות מודעים ליכולת שלנו לחשוב ולארגן את המציאות, ומאפשר לנו להרחיב עוד ועוד במהלך חיינו את מאגר הידע וההתנסויות שלנו.

עופרה עופר אורן מתארת בתמצות רב את מהות הטבע האנושי, ואת המוח האנושי שאינו מַחְשֶׁב המזהה את המציאות אלא מעבד סיפורים רב-עוצמה המאפשר לנו לפרש את המציאות בדרכים שונות, סובייקטיביות. השיר הקצרצר הזה מתאר את רגעיה הראשונים של החשיבה האנושית, שהיא המיומנות הרגשית החשובה ביותר שלנו, המאפשרת לנו להיות יצירתיים, לפרש את העולם, ללמוד ולהרחיב את מאגר הידע וההתנסות שלנו. זו המיומנות אותה לא נלמד בבית-הספר, ובלעדיה לא נוכל לחיות חיים עצמאיים.

בחמישים השנים האחרונות חקרתי את החשיבה האנושית ופיתחתי מתודה חדשה לחשיבה. בימים אלו סיימתי להקים את האקדמיה לחשיבה, בכפר בולגרי קטן, בעקבות האקדמיה של אפלטון ואריסטו.

את האקדמיה לחשיבה בניתי בחיק-הטבע, על שפת הנחל, ליד המעיין שבחצר, מתחת לעץ האגוז הענק ועצי הדובדבן והאגס והתפוח. כמו בשירה של עופרה עופר אורן, החשיבה מתחילה בהתבוננות בעלה אחד, ובענף שעליו הוא צומח, ובעץ שממנו צומח הענף.

——————————————————–

את ההרהור על ‘פליאה’ ואת 826 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים:

https://www.psychom.com/Poetry_1320_he.html

=========================================

בהשקה של מה המים יודעים על צמא שרה ניצן ורדי את השיר “פליאה”, שאותו היא הלחינה

של מי הגינה

עוד רגע של שמחה יש לי כשקיפוד או צב מופיעים בגינה. אני אוהב קיפודים עבים, וכל שנה אני רואה פחות ופחות מהם. אבל לפעמים הם מופיעים וממלאים את הלב שמחה. פעם אחת, לעת ערב, כשישבתי בגינה על האדמה, באה קיפודה ועמה שני גורים קטנים, שקוציהם עוד לא התקשו ממש. הלכו אנה ואנה בהילוך שכולו עסקנות, חיפשו, רחרחו, עברו סמוך מאוד אליי, כה סמוך עד שאחד הגורים התחכך בי. קרבה כזאת לחיית בר, גם אם אינה אלא קיפוד קרבה שיש בה אמון ובטחון, נעימה מאוד.

וגם ציפורים: בסביבתי ובגינתי חיים דוכיפתים, עורבים, תורים, צופיות, צוצלות, דְדָרות, חיויאים, בולבולים, שחרורים, פשושים, ירגזים, אדומי ולבני חזה, נקרים סוריים, תנשמות, שעירים, חָגְלוֹת, בִּרְוָנִים, עפרונים, בזים, עורבנים ודרורים. את כולם אני מכיר הן על פי מראם והן על פי קולם. קצת לפני עלות השחר, כשאני מתעורר, אני יכול לומר את השעה על פי הציפור
שמזמרת בחוץ.

חוץ מקולו של החיוויאי, כבר שמעתי את קולות הציפורים כולן. השחרור והבולבול הם הזמרים הנעימים ביותר, אבל אני אוהב לשמוע גם את השלדג לבן החזה, ששוב אינו שולה את מזונו מהמים אלא צולל אל הקרקע ולוכד לטאות וחרקים, ובבקרים הוא משמיע צחוקים רמים מעל לגינתי ומודיע לי שהיא שלו. אלא שהגינה שייכת גם לצופית, שעל אף זעירותה גם היא מכריזה זאת בקולות חדים ואמיצים, וגם לדררות, שהן ציפורים פולשות
שמתנהגות כאן כבעלות בית. הן מגרשות מגינתי את הנקרים, ולא משום שאלוהים הבטיח להן את השטח הזה, אלא משום שהן חפצות בחללי הקינון שחפרו בגזעים. והגינה שייכת גם לאדום החזה, ששב אליי מאירופה בכל שנה ומזכיר לי ולשאר הציפורים שהגינה אינה שלי ולא שלהן אלא שלו.

מיכל שטייניץ ניסן, “דברים במדבר”: “הספר הזה נכתב, בין היתר, בשבילכן.”

דברים במדבר מאת מיכל שטייניץ ניסן הוא רומן מרתק שחותר תחת כמה מהאושיות הכי מקובלות בעידן שלנו, הפמיניסטי, הפוסט־#Me Too, לכאורה. בדברי התודה שבעמודו האחרון אפילו פונה הסופרת אל בנותיה, מודה להן “על הפרגון והסבלנות”, ומוסיפה הערה מאירה: “הספר הזה נכתב, בין היתר, בשבילכן.”

במרכזו של הרומן ניצב ארכיאולוג ומרצה באוניברסיטה, ד”ר ארי גוטמן, שנשוי ליעל, עורכת דין פלילית, שמתמחה בתביעות נגד אנסים. יעל מייצגת קורבנות בעוז ובנחרצות לא מתפשרת. יש בינה ובין ארי הסדר: בשנות נישואיהם הראשונות הוא קידם את הקריירה שלו והיא תמכה בו, ועכשיו התחלפו: היא שועטת קדימה, והוא מסור יותר לענייני הבית. הוא מבשל, מסדר, מנקה. כשאחת משתי הבנות הטינאייג’ריות שלהם מרגישה לא טוב הוא זה שנזעק אל בית הספר כדי להוציא אותה משם, לוקח אותה הביתה ומטפל בה.

אביו מנסה להפציר בו שיפסיק כבר להקריב את הקריירה שלו למען אשתו – היא רצתה ילדים? שתטפל בהם! זה התפקיד של האישה! – טוען האב.

גם אשתו, אמו של ארי, ויתרה על קריירה, כדי לגדל את ילדיהם: “לאמא שלך היו חיים טובים מאוד,” הוא אומר, “היה לה כל מה שהיא רצתה, בית, משפחה, ילדים, כל מה שהיתה צריכה.”

ארי מתקומם ומתרגז על האב: “ברור לי שההקרבה שלה הייתה נוחה לו ועכשיו הוא צריך להצדיק לעצמו את כל השנים של חוסר שוויון בביתו,” הוא אומר לעצמו. עם זאת, משהו מנקר בתוכו. בפינה קטנה ונסתרת בלב הוא בכל זאת מרגיש נבלם, כי הזמן שבו מתאפשר לו לעבוד כיאות על כתיבת מאמרים הנחוצים לצורך קידומו לדרגת פרופסור, ולקבלת קביעות, אכן מצומצם מדי. יש בו מרירות קלה ונסתרת, שהוא נאבק נגדה, שכן הוא פמיניסט אמיתי ושלם עם העמדה התומכת בשוויון זכויות מלא עם נשים.

את הפמיניזם שלו הוא מבטא גם בהרצאותיו: תלמידיו מופתעים בתחילת השנה כשהוא פונה אל כולם בלשון נקבה. כשסטודנטים זכרים מתקוממים וקובלים: “לא ידעתי שתנאי הקבלה לקורס זה להיות נקבה,” ארי אומר לעצמו: “הסטודנטיות שותקות. ככה זה תמיד מתחיל,” ואז משיב לאותו סטודנט: “תנאי הקבלה הם להיות בן אדם הגון עם ראש פתוח. אם אתם ‘הבנים’ מרגישים שלא מתייחסים אליכם, אתם מוזמנים לחשוב איך ‘בנות’ מרגישות כשמדברים תמיד בלשון זכר,” ועוד הוא מסביר: ש”השפה המגדרית השתנתה! זה הכול. במקום למחות על אפליה נגדכם תבינו – ככה אתם, אנחנו, התרבות שלנו, מבצעים אפליה והדרה מתמדת של נשים, בלי להתכוון אפילו. העברית, באמצעות ההפרדה המגדרית שהיא כופה עלינו, משמרת את השיח הגברי השליט, כפי שאמרה יפה מר”ן יונה וולך – ‘עברית היא שפה סקסמניאקית'”.

מה עוד אפשר לבקש מגבר נאור, נכון? בחייו האישיים הוא מממש את הפמיניזם הלכה למעשה, ובחייו המקצועיים הוא חושף אליו את תלמידיו, גם בלי שיש לעניין הקשר למה שהוא אמור ללמד – הנושא שלו אינו מגדר, אלא פרק בארכיאולוגיה.

ארי גוטמן סובל ממחלת עיניים. הוא דומע, זקוק לטיפות משככות כאבים, והרופא שלו אוסר עליו לצאת במשך כמה חודשים למשימות שהן חלק בלתי נפרד מתפקידיו כארכיאולוג: הוא לא יכול לצאת “לשטח”, לחפור או לסייר עם תלמידיו, שמא יאבד את מאור עיניו, אם ייחשף לאבק.

מחלת העיניים המוזכרת כאן ברומן היא מעין סמל או אות מטרים: כי יש בנפשו של הגיבור שלנו נקודות של עיוורון שהוא מופתע ומזועזע להיווכח בקיומן.

העיוורון קשור אליו עצמו. הוא מגלה לפתע שיש איזה סוד בלתי נסבל בעברו, משהו שסותר את כל עמדותיו הגלויות והמוצהרות, כפמיניסט נחרץ וכאבא לשתי בנות שהוא מגדל באהבה, בחרדה לשלומן, ומתוך תחושה שעליו להגן עליהן ובה בעת לחזק אותן כדי שיגדלו בטוחות, הן בסביבתן והן בעצמן.

הסוד, שהוא קודם כל מכחיש, אינו זוכר, אינו מוכן ואינו יכול להכיר בו, הולך ומשתלט עליו. האם עליו לכעוס על עצמו? להתנער ממשהו שאולי בכלל לא עשה? האם הוא יכול להזדהות עם הדמות של עצמו המצטיירת לאט לאט לנגד עיניו – דמותו כאדם צעיר שחי ופעל לפני עשרים שנה – ? ובכלל, האם יש לדון בני אדם בוגרים על סמך מעשים שעשו כשהיו צעירים מאוד, בני נוער? הוא נזכר בכל מיני מעשי “קונדס” או “שובבות” של חברים שלו, שעשו אותם כשהיו כמעט ילדים. האם יש לראות בהם פושעים מועדים, או להבין שהשתנו, שהתבגרו, שאין משמעות של ממש במעשים שעשו כל כך מזמן? על מה צריך לחול חוק התיישנות? (יעל, אשתו, בניגוד לו, חושבת שמי ש”פילח” בילדותו, ימשיך לגנוב בגדול ובתחכום בבגרותו).

בינו לבינו מעלה ארי גוטמן את כל הטיעונים הרגילים, המוכרים לעייפה, הקשורים באישה שמדאיגה אותו כיום: אולי פסיכולוג הכניס לה משהו לראש באנליזה שעברה? אולי היא רוצה לסחוט אותו? אולי אחד היריבים שלו שכר את שירותיה כדי להזיק לו?

מעניינת מאוד הכניסה הזאת שעשתה מיכל שטיינמץ ניסן דווקא לתוך התודעה של גבר כזה: לא פושע מועד, לא שובניסט מדעת. לכאורה – לא חלאה של ממש ולא דושבג מצוי. להפך: פמיניסט מודע בהצהרה ובתוקף… וכמה גועל מסתובב לו שם בתודעה, כמה רחמים עצמיים, כמה חוסר הבנה אמיתית של הזולת.

ואולי לא? אולי הוא כן מצליח בסופו של דבר להבין?

מה יעלה בגורלו של ארי גוטמן? האם ייתן את הדין על מה שהוא לא זוכר בכלל שעולל?

המתח נשמר עד הסוף המפתיע.

דוויד דה יונג, “המיליארדרים הנאצים – ההיסטוריה האפלה של המשפחות העשירות בגרמניה”: עוד על מה שאי אפשר להבין

בפתח ספרו החדש של העיתונאי והחוקר ההולנדי דוויד דה יונג, מצטט המחבר משפט מתוך הספר סדר היום מאת אריק ויאר: “הם עומדים כאן בשלוות נפש, כמו עשרים וארבע מכונות חישוב בשערי התופת”.

סדר היום הוא ספר צנום, שמספר בתנופה ובכישרון רב (הוא זכה בפרס גונקור!) איך עשירי גרמניה עזרו להיטלר בכספם, ואיך המשיכו לשגשג גם אחרי המלחמה.

מאחר שקראתי את סדר היום תהיתי מה עוד אפשר לחדש בנושא, ובכל זאת החלטתי לקרוא גם את המילארדרים הנאצים, ונוכחתי שהוא מרתק לא פחות, ומוסיף עוד ועוד נדבכים להבנה (או לפחות לידיעה, כי להבין באמת אי אפשר) של מה שקרה אז בגרמניה, ובמידה רבה ממשיך בעצם לקרות עד עכשיו!

מחקרו של דה יונג מפורט מאוד. הוא מקדיש תשומת לב רבה ומדוקדקת לכל אחד מהעשירים שהוא מתאר, להם ולבני משפחתם: גינתר קוונדט, יצרן טקסטיל שהיה לאיל הון; פרידריך פליק, טייקון פלדה; אוגוסט פון פינק, איש פיננסים מבוואריה, ופרדיננד פורשה, מהנדס רכב ומפתח הפולקסוואגן וטנק הטיגר 1. רובם התחילו כ”עשירים”, אבל נעשו מיליארדרים, בעקבות ובזמן המלחמה, ובעצם, מבחינתם, בזכותה.

דה יונג מראה איך אותם תעשיינים הרוויחו בזכות הנאצים: קודם כל, כשהתאפשר להם לעשות “אריזציה” של עסקים ומפעלים. פירוש המילה המכובסת הוא – עושק של יהודים, שהחל כבר בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים. בחסות המשטר הנאצי גזלו מיהודים לא רק את פרי עמלם (ובשנות הארבעים, כמובן, גם את חייהם, אם לא נסו מבעוד מועד), אלא גם לקחו מהם את העסקים שהקימו. אותם יהודים נאלצו “למכור” את הכול כמעט בחינם.

בשלב הבא, בעיקר אחרי שפרצה המלחמה, העבידו אצלם הבעלים החדשים פועלי כפייה, למעשה – עבדים. בהתחלה היו אלה שבויי מלחמה רוסיים, אחרי כן נשים פולניות, ולבסוף, כמובן – עובדי כפייה יהודים, שחייהם לא נחשבו בכלל. כך הרוויחו אותם תעשיינים גרמנים מכל הכיוונים, ועושרם תפח לממדים בלתי נתפסים.

אחד מאותם מילארדרים, פון פינק, הבעלים של חברה בשם דגוסה, מאפיין את התהליך המזוויע: חברה בבעלותו ייצרה את חומר ההדברה ציקלון בה, המבוסס על ציאניד, שאתו המיתו “יותר ממיליון איש במחנות ההשמדה, כולם יהודים”. ואז, “לאחר שרצחו מיליונים במחנות או בגיטאות, הנאצים חילצו מהגופות שיני זהב וסתימות שיניים”, ונחשו מה? “רבות מהמתכות הללו הגיעו למפעלי ההתכה של דגוסה” (כן, אותה חברה שייצרה את הציקלון בֶּה!). אמנם לפעמים הגיע הזהב “כחומר דחוס”, אבל לפעמים גם – ישירות מהפה של הנרצחים, “בצורתו המקורית”. ואז זיקק המפעל ומכר מחדש “זהב וכסף בשווי מיליונים”. לא הכול הגיע מתוך פיותיהם של הנרצחים. “חלק מן המתכות נגנב בידי הנאצים ברחבי אירופה, בין השאר מיהודים שנשלחו למחנות ריכוז והשמדה.”

גם אחרי שהמלחמה הסתיימה כמעט אף אחד מהמיליונרים שנהפכו למיליארדרים לא נתן את הדין על מעשיו. כך למשל גם כיום “נמכרים מוצרי זהב וכסף של דגוסה ומשווקים בחנויות יוקרה ברחבי אירופה”, ובנו של פון פינק, הבעלים של דגוסה, מממן כיום גופים פוליטיים ימניים קיצוניים.

הפושעים לא שילמו על פשעיהם. העושר של חלקם תפח עוד יותר בעקבות המלחמה הקרה ומלחמת קוריאה, כשארצות הברית נזקקה לנשק רב, וכבר לקראת סוף שנות החמישים הותר לגרמנים לשוב ולייצרו.

ומה עם הצאצאים שלהם? האם הם לפחות “משלמים” בייסורי מצפון על העבר של אבותיהם?

ממש לא!

הספר שלפנינו נפתח בתיאור מקומם ומזעזע של בת לאחת משושלות העושר הללו, ורנה באלזן, “יורשת בת עשרים ושש של יצרנית העוגיות המפורסמת בגרמניה, חברת באלזן”, שנשאה נאום ובשידור חי “השיבה לפוליטיקאי סוציאליסט שדיבר קודם לכן על רעיון הבעלות המשותפת של חברות גדולות בגרמניה”, כמו זאת שהיא עצמה ירשה, והצהירה: “אני קפיטליסטית […] אני הבעלים של רבע מחברת באלזן ואני שמחה שזה כך. החברה צריכה להמשיך להיות שייכת לי. אני רוצה לעשות כסף ולקנות יאכטות מהדיבידנדים שלי וכל זה.”

כשענתה לביקורות הנזעמות לדבריה, ולשאלה “איך היא מעזה להתרברב בעושרה, בייחוד כשהחברה המשפחתית שבבעלותה ידועה כחברה שניצלה עובדי כפייה במהלך מלחמת העולם השנייה” היא הגיבה בביטול, ואמרה: “זה היה לפני זמני, ושילמנו לעובדי הכפייה בדיוק כמו ששילמנו לגרמנים והתנהגנו אליהם יפה”. היא גם הוסיפה: “לבאלזן אין שום סיבה להרגיש רגשות אשמה”.

הספר מעניין מאוד, בין היתר מכיוון שחלקים רבים בו כתובים  בצורה סיפורית. כך למשל הוא עוקב אחרי סיפור חייה של מגדה, אשתו השנייה של גבלס, שגם היא הייתה נשואה בפעם השנייה. בעלה הראשון היה גינטר קוונדט, והיה לשניים בן משותף, היחיד שאותו לא הרגה: כזכור הרעילה מגדה גבלס את ששת ילדיה בבונקר של היטלר, ושני ההורים התאבדו למחרת: עוד אחד מהאירועים הבלתי נתפסים שנשארו חקוקים בזיכרון הקולקטיבי. מעניין מאוד לקרוא על המגדה הזאת. לנסות להבין (אי אפשר!) את המנגנונים הנפשיים שהניעו אותה, לקרוא את המכתב ששלחה לבן היחיד ששרד, וגם לקרוא איך השפיעו עליו הרציחות של אחיו ואחיותיו וההתאבדות של אמו ושל בעלה.

יחד עם זאת, לא פשוט לקרוא על כל אותם מעשים מעוררי פלצות, שאין להם תיקון!

מיכל – שש שנים

יום אחד, בשעות אחרי הצהריים המאוחרות, כמה שעות לפני שאבא שלה, בן זוגי, בא להחליף אותי “במשמרת” לצדה בבית החולים, היא ביקשה ממני שאפתח את התיק שלה, אוציא מתוכו מחברת, ואתן לה אותה, וגם את העט שידעה לומר לי בדיוק היכן הוא.

ושארים לה קצת את ראש המיטה.

וכך, בתנוחת כמעט ישיבה, היא הרהרה, וכתבה לאט לאט, בקושי מחזיקה את העט, בקושי מזיזה אותו.

מדי פעם נעצרה, המשיכה לחשוב, וחזרה לכתיבה.

התהליך היה ארוך, איטי ומייסר.

זה היה בימים שבהם כבר לא הקפידה להסתיר את הקרחת.

פניה היו חיוורות, וכפות ידיה היו כבר נפוחות מאוד. ברקע נשמע כל הזמן פכפוך החמצן שהוזרם אל גופה.

ישבתי על הכיסא שלידה. מאחורי החלון שנשקף אל הים היפה, התכול, המראה החלומי שהיה לכאורה קרוב כל כך, אבל מעבר לזגוגית החלון. לעולמי עולמים לא תוכל עוד להגיע אליו. מהמיטה יכלה לראות איזו פינה קטנה ממנו, אבל הוא כבר לא עניין אותה.

כבר לפני כמה ימים הבינה וידעה שהכול אבוד, ועכשיו, עם המחברת שעונה לה על הרגליים הכפופות, חשבה על פריטים שונים מרכושה וציינה אותם: השטיח הצבעוני, ספרי הקריאה המוערים, התכשיטים שלה, קופסת עץ יפה – כל אחד מהם ייעדה למישהו במשפחה.

לא ידעתי מה היא יושבת וכותבת שם.

רק אחרי כן, כשפתחנו את המחברת, ידענו שכך היא נפרדה מחייה.

לא רק על בני המשפחה חשבה. גם על אנשי הצוות המופלאים במחלקה ההמטולוגית ברמב”ם, שלהם ביקשה להקצות סכום כסף נכבד מאוד מהעיזבון שלה, “לרווחתם”. לאחיות (ולאחים!) הסבלניות, שנכנסו אליה תמיד במאור פנים, ובתחושה שחייה חשובים להן. שהן שם לא רק כדי להציל, אלא גם כדי לכבד אותה ולדאוג ככל האפשר לרווחתה.

אכן, בכסף שהורישה להם שיפצו את חדר המנוחה, ומדי שנה, כבר שש שנים, זוכים כמה מהם למלגת לימודים.

אין ספק שהמלגות האלה היו משמחות אותה במיוחד, כי כל חייה התמקדו בלימודים: תואר ראשון ושני, בהצטיינות יתרה, בכימיה, תואר ראשון, שני ושלישי בבלשנות. דיסרטציה שעסקה בהצרכת הפועל בלשונות השמיות הצפון מערביות, שבסופה – מילון מדוקדק ומדויק, שממשיך לשמש חוקרים בתחום ולהועיל להם בעבודתם.

כאמור – כשבוע או עשרה ימים לפני מותה מיכל כבר ידעה. כשהראיתי לה את הספר החדש שלי שכתבתי בעמודו הראשון שהוא “מוקדש באהבה למיכל ארן” – הספר ראה אור ימים אחדים אחרי מותה – היא אמרה בציניות, בהשלמה עם הבלתי נמנע: “תצטרכי להוסיף ז”ל”.

לא רצינו להאמין. לא יכולנו להאמין שנשמה יתרה כזאת, אישה שהתאפיינה בנדיבות, בכישרונות יוצאי דופן, בעדינות נפש, בכנות בלי פשרות, שדבקה תמיד באמת ולא הייתה מוכנה לסטות ממנה, אישה צעירה כל כך – עדיין לא מלאו לה ארבעים! – תילקח כך מהעולם, היום לפני שש שנים.

היא לא הייתה בתי, אלא בתו של אריק, אהובי, אבל לפני האשפוז הראשון שלה היא התלבטה אתי איך תציג אותי בפני אנשים הצוות. “אימא חורגת?” היא אמרה, “נשמע רע… אשתו של אבא שלי? לא מספיק מדויק. אני אגיד שאת האימא המאמצת שלי.” כל כך התרגשתי מהתואר, וכל כך שמחתי עליו. כי כן, נוצר בינינו במשך השנים קשר מיוחד במינו. תמיד הרגשתי בטוחה אתה! מתוך האהבה שלה אל האבא שלה היא פינתה מקום בלבה גם בשבילי, כי ראתה שהקשר בינינו מיטיב אתו. ואחר כך התפתח גם הקשר של שתינו, קשר של אישה מבוגרת ואישה צעירה שיכולות לצחוק ביחד, לשיר, ללמוד זו מזו, להקשיב, להבין. בכל פעם שפרסמתי משהו – ספר, או רשומה בבלוג – ידעתי שעיניה הצופיות ימצאו כל טעות, ושהיא תדע לא רק להציע תיקונים אלא גם לשבח, שבחים ששימחו אותי בכל פעם מחדש.

היה במיכל משהו טהור כל כך, עד שהיא סירבה בתוקף לאפשר לכל כיעור להתקרב אליה. לכן, למשל, התרחקה מכל מה שהדיף בעיניה מה שכינתה “פוליטיקה”: כל מה ששייך למציאות המיידית הגסה, הוולגרית, האלימה. לאחרונה אני תוהה בלי הרף איך הייתה מגיבה ומה הייתה אומרת על המציאות הנוכחית, שפולשת אל נפשנו ולא מאפשרת לנו לסלק אותה מעלינו.

מיכל ידעה כל כך לתת מעצמה – אני לא יודעת אם זאת תכונה מולדת, שירשה מאביה, או שלמדה ממנו להיות מי שהייתה. זה גם לא משנה. היא פשוט הייתה היא. אדם נדיר בטוב לבה ובישירות האמיתית שלה.

זוכרים אותה וחושבים עליה כל יום.

עטרה אופק על “מה קרה להגר באילת?”: “יהלום מלוטש, מושלם, זוהר למרחוק”, “יצירת פאר […] בליגה של שייקספיר” (!)

יא אללה, OMG, אלוהים אדירים. הספר הזה הוא יהלום מלוטש, מושלם, זוהר למרחוק. אולי אפילו סוג של נס: איך אשה ישראלית רגילה, כמוני וכמוך (למראית עין, לפחות), מצליחה להוציא מתחת ידיה יצירת פאר מדהימה כזאת, בליגה של שייקספיר, ועוד עם סממנים אוטוביוגרפיים, ובקושי שמעתי עליה עד היום? מה זה הדבר המופלא הזה?
 
מראש ייאמר: מדובר במחזור סונטות, לא פחות. כל עמוד בספר הקטן הזה הוא פרק ממוספר ומחורז, חוליה בשרשרת הסיפור של הגר – הרקע שלה, משפחתה, ההווה שלה, עתידה; ואם נדמה לכם שתתקשו לקרוא סיפור דרמטי ומפותל שכתוב ככה, בשורות קצרות ומחורזות הרמטית (א-ב-א-ב), במשקל קצוב ומדוד, תרשו לי להמר ולענות – אתם טועים מאוד. אדרבא: הקריאה זורמת, מפכה ומתנגנת והעור סומר מרוב יופי, מהעברית הנהדרת, מהכתיבה הלוכדת את הנפש בקורי קסם דקיקים ועצובים. כל הכתוב בגב הספר הוא אמת לאמיתה, ומנוסח אף הוא בצורה כה מדויקת ומושלמת שאין לי אלא לצטט אותו: “זהו טקסט לירי מטלטל על התבגרות מתוך היעדר, על אנושיות בְּמָקום שבּו היא נדירה, על בני אדם מורכבים ופצועים (…) שמפרק את הטראומה על כל גווניה לפרודות קטנות של כאב”, ועם זאת הוא נקרא בשטף ובשקיקה. וגם כל מה שהוסיפו בגב העורכים-המשוררים דורי מנור, אנה הרמן ואלי הירש הוא אמת לאמיתה (ר’ צילום העטיפה).
הגב-של-הגר
 
אין ברירה אלא לצטט לכם פרק אחד, למשל זה שבו הגיבורה מוצגת לראשונה: “אַךְ אוּלַי כְּבָר הִגִּיעָה הָעֵת לְהַכִּיר:/ שְׁמָהּ הָגָר, בַּת עֶשְׂרִים, מֵחוֹלוֹן, שָׁם נוֹלְדָה/ וְגָדְלָה. מִשְׁפַּחְתָּהּ מִתְגּוֹרֶרֶת בָּעִיר,/ יֵשׁ לָהּ אַבָּא רוֹפֵא. אֲחוֹתָהּ עוֹד יַלְדָּה,/ רַק בַּת עֶשֶׂר, וּכְבָר מוּזָרָה: סִגָּלִית –/ כָּךְ קוֹרְאִים לָהּ – כָּל לַיְלָה תּוֹלֶשֶׁת שֵׂעָר,/ וּבַבֹּקֶר מוֹצְאִים לְרַגְלֶיהָ תְּלוּלִית./ ‘תִּסְתַּכְּלִי!’ כָּךְ צוֹעֵק אֲבִיהֶן. ‘לֹא נִשְׁאַר/ לָךְ כִּמְעַט שׁוּם דָּבָר עַל הָרֹאשׁ!’ אַךְ אִמָּהּ/ רַק שׁוֹתֶקֶת. אִמָּהּ מְסָרֶבֶת לוֹמַר/ לְבִתָּהּ הַקְּטַנָּה לְהַפְסִיק כְּבָר אֶת מָה/ שֶׁמַּשְׁחִית, מְסָרֶבֶת לוֹמַר לָהּ דָּבָר…/ אַךְ גָּלַשְׁנוּ מִדַּי, נִצָּמֵד לָעִקָּר:/ תַּפְקִידֵנוּ עַכְשָׁו לְהַכִּיר אֶת הָגָר”.
 
וגם לכן ולכם כדאי מאוד-מאוד. כי זה ספר שנוגע בכל כך הרבה רבדים של חיינו, של סודות ושקרים ושל יחסי הכוחות בין המינים, ומומלץ גם לקרוא את הראיונות המטלטלים עם הסופרת ב-ynet ובהארץ. ערך: דורי מנור (360 עמ’ קצרים הנקראים בנשימה עצורה, 29 שקל לעותק דיגיטלי ו-55 למודפס באתר evrit – עברית, המציע גם פרק ראשון לטעימה): https://tinyurl.com/esxsr55b

“גורם ביטחוני: אפשר גם בלי סיוע אמריקאי”

וכראות העריצים והאנשים אשר אתּם, כי ניגפו במלחמה בכל מקום, וחומת האויב הקיפה עליהם, עד אשר אבד מהם מנוס, שלחו אל טיטוס לקחת עמו דברים. והקיסר, אשר היה אוהב הבריות מתכונתו, אמר בלבו להציל את העיר, וגם אוהביו החזיקו אחרי עצתו. בחשבו כי יכּנעו השודדים מפניו הפעם, עמד בקצה המערב לחצר בית ה’ החיצונה, אשר שם נמצאו השערים הפונים אל לשכת־הגזית, בקרבת הגשר המחבר את הר־הבית לעיר העליונה, והגשר היה בתּוֶך בין העריצים ובין הקיסר. ומסביב לכל אחד עמדו אנשיו בהמון רב.

היהודים העומדים עם שמעון ויוחנן קיוו בכליון־עינים למצוא חנינה, והרומאים הסובבים את הקיסר חיכּו למוצא פי היהודים. טיטוס צוה על אנשי־צבאו לכבוש את כעסם ולבלתי ירוֹת באויבים, והציג את המליץ (התֻּרגמן) לפניו ופתח בדברים לאות, כי הוא המנצח, וכה אמר: “הנה כבר שׂבעתם את הרעות, אשר מצאו את עיר־אבותיכם, אתם האנשים, אשר לא השיבותם אל לבבכם את כל עֹז חילנו ואת כל רפיון־כֹּחכם, ובקנאה נבערה וברוח־שגעון הבאתם את הקץ על עמכם ועל עירכם ועל מקדשכם. ואמנם הצדק היה לי לכלות אתכם מעל־פני האדמה, כי למן הימים הראשונים, אשר כבש אתכם פומפיוס בחזק־יד, לא חדלתם ממעשי־מרד, עד אשר יצאתם למלחמה על הרומאים ביד רמה. ובמי בטחתם, כי עשיתם את הדבר הזה? האם בגֹדל המונכם? הנה חלק מצער מחיל הרומאים הספיק להכריעכם! או בעזרת בני־בריתכם? היש עם מחוץ לגבול ממשלתנו, אשר יעלה על לבו לבחור בברית היהודים מברית הרומאים? ואולי נשענתם על כֹּח זרועכם? הן יודעים אתם, כי גם הגרמנים [אדירי הכֹּח] עובדים אותנו. או בעֹז חומותיכם הבצורות שמתם מחסכם? האם יש חומה נשגבה ממעוז ים־אוקינוס הסוכך על הבריטנים, אשר נכנעו גם הם לפני חרב הרומאים? או אולי בטחתם באֹמץ־רוחכם ובתחבולות שרי־צבאותיכם? הלא ידעתם, כי גם בני קרת־חדשת כרעו לפנינו. אין זאת, כי העירה אתכם נגד הרומאים אהבת הבריות אשר לרומאים. כי בראשונה נתנו לכם למשול בארצכם כטוב בעיניכם והקימונו עליכם מלכים מקרב אחיכם, ואחרי־כן שמרנו על חקי תורתכם ונתנו לכם לחיות כאשר עם לבבכם, לא רק בארצכם, כי־אם גם בקרב עמים אחרים, ועוד הוספנו להיטיב עמכם, כי מלאנו את ידכם להרים תרומה לעבודת אלהיכם ולאסוף נדבות כטוב בעיניכם, ולא יסרנו בדברים את נושאי המתנות ולא עמדנו להם לשטן, למען תּרבּו עשׁר לרעתנו ובכספנו אנו תתכוננו להלחם בנו. מרב טובתנו שמנתּם ובשׂבע נפשכם בעטתם באנשי־חסדכם וכדרך נחשים, אשר אין להם לחש, תקעתם את עקציכם בבשר המתרפקים עליכם. בזיתם את נירון בלבכם על קלות־דעתו, ותחת אשר שקטתם תחתיכם במחשבות־זדון זמן רב, כדרך המכות והחבלים העצורים בגוף עד אשר יתגלו בבוא עליו תחלואים קשים, הראיתם הפעם את כל יצר לבכם הרע, ולא בושתם לשאת את נפשכם לתקוות גדולות לבלי־חק. ואחרי־כן בא אבי אל הארץ הזאת, והוא לא עלה עליכם לעשות בכם שפטים על הדבר אשר עשיתם לצסטיוס, כי־אם למען שׁחר למוסר את אוזניכם. כי לוּ בא להכרית את עמכם, הלא היה עליו למהר ולעקור את שֹׁרש הזדון ולהחריב את העיר הזאת מיד, אך הוא לא עשה כזאת, כי־אם השחית את ארץ הגליל ואת סביבותיה, ונתן לכם זמן להנחם על מעשיכם. אולם אהבת־הבריות הזאת היתה בעיניכם לאות רפיון־כֹּח, ואֹרך־אפינו חזק את עזות־לבכם. ואחרי מות נירון עשיתם כמעשה הנבלים, כי בקוּם מלחמות־אחים בקרבנו הוספתם אֹמץ, וכאשר יצאתי עם אבי אל ארץ מצרים, מצאתם לכם שעת־הכּשׁר להרבות תכונה למלחמה, ולא בושתם להחריד את מנוחת האנשים העולים לכסא־המלוכה, אשר ידעתם בהם, כי היו שרי־צבא אנשי־חסד. ואחרי־כן מצאה כל הממשלה מחסה בנו, וכל הארצות נחו ושקטו, וגם העמים הנכרים שלחו אלינו מלאכים לברכנו, ורק היהודים לבדם היו לנו לאויבים, ואתם שלחתם את ציריכם מעבר לנהר פרת להקים מרד, והעליתם מצודות חדשות על חומותיכם, ומריבות וקנאת־עריצים ומלחמות־אחים השחיתו בכם, כמשפט לאנשי־בליעל, – ורק להם לבד! – ואחרי־זאת עליתי על העיר הזאת, ואבי נתן בידי פקדה נוראה על אפו ועל חמתו. והנה שמעתי, כי העם רוצה להשלים אתנו, ושמחתי, ועוד לפני המלחמה קראתי לכם לשבות מריב, וזמן רב חמלתי על האויבים הנלחמים בי, ונתתי את בריתי לנופלים אלי, ושמרתי אמונים לבורחים, ורחמתי על רבים משבויי־החרב, וענשתי את המתעללים בהם עֹנש קשה, ובלי חמדה הקרבתי את מכונות־המלחמה אל חומותיכם ועצרתי בעד רוח אנשי־צבאי וחמת־רצחם עליכם כל היום, ואחרי כל נצחון עשיתי כמעשה הנגף במלחמה ודברתי אליכם שלום, וכאשר קרבתי אל המקדש, הואלתי עוד הפעם לעזוב את חקי המלחמה וקראתי אליכם לרחם על קדשיכם אתם ולהציל את ההיכל למענכם, וגם הבטחתי אתכם להוציאכם בשלום ונשבעתי לכם לפדות את נפשותיכם, וגם נתתי לכם לבחור במקום אחר ולהלחם אתנו משם כטוב בעיניכם. אולם אתם מאסתם את כל דברי, וידיכם שלחו אש בהיכל. ואחרי כל אלה – הוי טמאים נבזים! – באתם כיום הזה לדבּר אלי דברים! ומה תוכלו עוד להציל, אחרי אשר אבדו לכם הקדשים האלה? ובמה נחשבה בעיניכם פדות נפשכם אחרי אבדן ההיכל? והן גם עתה עודכם עומדים בכלי־נשקכם, ובהגיע מים עד נפש אינכם רוצים להתנכּר ולדבּר תחנונים. הוי, עלובים! במי עוד תשימו מבטחכם? עמכם חלל־חרב, היכלכם – שׁמה ושאיה, ועירכם – מרמס לרגלי, ובידי רוחכם ונשמתכם! אולי תחשבו לכם את הדבר לגבורה בלכתכם לקראת המות? אך לא אוסיף לדון עוד ברוח שגעונכם! אם תפרקו את כלי־נשקכם תסגירו את עצמכם בידי – אתן לכם את נפשכם לשלל, וכבעל־בית ארך־אפים אעשה שפטים באשר אין לו תקנה, ואת הפלטה אציל למעני”.

ג. לדברים האלה ענו המורדים, כי לא יוכלו לכרות עמו ברית, יען נשבעו לבלתי עשות את הדבר הזה לעולם. ועל־כן בקשו ממנו, כי יתן להם לצאת דרך החומה עם נשיהם ובניהם, למען ילכו להם אל המדבר ויעזבו את העיר בידו. לשׁמע הדבר הזה חרה אף טיטוס באנשים האלה, העתידים לנפול בידו בקרוב, כי מלאם לבם לדרוש ממנו דברים, כאלו נצחו במלחמה, וצוה להודיע אותם, כי לא יוסיפו לנפול אליו ולקוות, אשר ישמור להם את הברית, כי לא יחמול על נפש איש, ועל־כן עליהם להלחם בכל כֹּחם ולהושע בזרוע־ימינם, אם יעלה הדבר בידם, ומן היום הוא והלאה יעשה להם ככל חֹמר משפטי המלחמה. ועל אנשי־הצבא צוה לשרוף את העיר (התחתונה) ולהוציא את שללה. אנשי־הצבא שבתו ביום ההוא, וביום השני שרפו את הארכיון (בית־הפקודות) ואת המצודה (חקרא) ואת בית־המועצה ואת העֹפל, והאש הגיעה עד ארמון היליני, הבנוי בתוך המצודה. גם הרחובות והבתים המלאים חללי רעב היו למאכֹלת־אש.

ד. וביום ההוא שלחו בני המלך איזט ואחיו וגם רבים מטוּבי ירושלים, אשר נאספו אתּם יחד, להתחנן אל הקיסר, כי יכרות אתּם ברית. ואף כי היטב חרה לטיטוס על כל שארית העם, לא כבש את יצרו הטוב, וקבּל את פני האנשים בשלום ונתן אותם במשמר, ואחרי־כן אסר את בני המלך ואת קרוביו והוליך אותם אל רומא, למען יהיו לו לבני־תערובות.

 

ג’ויס קרול אוטס, A Widow’s Story “בעלי עדיין חי?”

ספרה של ג’ויס קרול אוטס מקפיא את הדם בעורקים. מבעית. למי הוא נועד? ברור שקודם כול – לה עצמה. היא כתבה אותו אחרי מות בעלה, תיעדה בפרטי פרטים את הימים והשעות שקדמו למותו, איך בוקר אחר עלה חום גופו, איך שכנעה אותו לנסוע לבית החולים הקרוב למקום מגוריהם, איך אשפזו אותו בו ביום, עם האבחנה שלפיה לקה בדלקת ריאות חמורה, איך ליוותה אותו בימים שבהם החל להתאושש, ביקרה אצלו, הביאה לו את הספרים וכתבי היד שנדרש להם – בעלה היה עורך שייסד כתב עת ספרותי – איך נפרדה ממנו יום אחד, בשעת ערב מוקדמת מהרגיל, איך קבעו שתגיע למחרת בשעה מוקדמת יותר מתמיד, ואיך העיר אותה באישון לילה צלצול הטלפון שבו הודיעו לה שמצבו של בעלי הוחמר בבת אחת, נעשה קריטי, ושעליה להזדרז ולהגיע לבית החולים.

“הוא עדיין חי?” היא שאלה את האישה הזרה שטלפנה אליה.

“כן,” ענתה לה האישה, וקרול אוטס הזדרזה לצאת לבית החולים. בדרך עצרה בכל הרמזורים האדומים, אם כי הדרכים היו פנויות, וגם לא עברה את המהירות המותרת, שמא “יקרה לה משהו” דווקא כשהיא בדרך לראות את בעלה האהוב ולגלות מה מצבו. לעודד אותו. להפיח בו רוח חיים.

בכניסה לבית החולים היא התעכבה עוד זמן מה, עד ששומר הלילה התיר לה לעבור ולהיכנס.

כשהגיעה אל המיטה של בעלה ראתה אותו מנותק מהמכשירים שליוו אותו בכל ימי האשפוז. הוא מת זמן לא רב לפני בואה.

מה עושים עם בעל מת? מה עושים באותן שעות ראשונות? בימים הבאים? בשבועות? בחודשים? איך מתמודדים? איך ממשיכים לחיות?

ג’ויס קרול אוטס היא סופרת מצליחה, שזכתה בשלל פרסים, והיא פורייה מאוד. בין השנים 1964, שאז ראה אור ספרה הראשון, ועד ל-2022, היא פרסמה 51 רומנים בשמה, 8 בשם בדוי אחד ועוד 3 בשם בדוי אחר. לצדם פרסמה גם 45 קובצי סיפורים, 11 נובלות, 6 ספרים לבני נוער, 4 לילדים, 9 מחזות, 24 ממוארים או קובצי מאמרים, ו-12 ספרי שירה: ממוצע של כמעט 3 ספרים בשנה!

כמות בלתי נתפסת!

קרול אוטס וריי היו נשואים באושר, חברות ואהבה במשך כמעט חמישים שנה. יחד עם זאת, בממואר שלפנינו היא מספרת – להפתעתי הרבה! – שבעלה לא קרא את יצירותיה!

רק במקום אחד היא מתייחסת לעובדה שאין לה ולריי ילדים: כשהיא מספרת על הדירה הראשונה שקנו, וכשהבנקאי הסביר לה שעל משכורתה לא יוכלו לסמוך כי “בקרוב יהיו לכם ילדים”, היא מציינת רק שאמרה לו – אנחנו לא מתכננים להביא ילדים לעולם. בהיעדר בני משפחה, מי שמלווה אותה בשעתה הקשה הם החברים הטובים, והיא מספרת כיצד הזדרזו אלה להגיע, לתמוך בה, להציע עזרה, לשלוח לה פרחים, ממתקים ואוכל, איך ליוו אותה במהלכים הביורוקרטים שאותם נדרשה לעבור – ענייני צוואה וירושה – אבל מתארת גם נסיבות חברתיות שבהן גילו אטימות לא מובנת, למשל – סעודה שבה השתתפה עם כמה זוגות חברים ותיקים שהחלו לשוחח על חיי הנישואים ועל היתרונות של זוגיות ממושכת, ולא שמו לב עד כמה הם מכאיבים לה בשיחתם.

היא מתארת גם מפגשים עם אנשים זרים שכוונתם טובה, אבל בלא יודעין הם מכאיבים מאוד. למשל – קבלן שיפוצים שהסביר לה שאלמנות דומה לגירושים, ושמצבה רק השתפר: מעכשיו את יכולה להתחיל לעשות מה שמתחשק לך…

אוטס מתארת את הכאב העצום שהיא חשה, מפרטת אותו לפרטים הקטנים ביותר, מגלה לנו איך בדיוק הוא נראה, בחיי היומיום, בהתנהלות המעשית והרגשית. יש לה גם רגעי הארה שהזכירו לי את הלוגותרפיה של ויקטור פראנקל: היא מבינה שהסבל שהיא חשה נמנע מבעלה. לפיכך, כשקורה לה משהו טוב בחיים, כאבה גדול. חדשות רעות דווקא מתקבלות בברכה: “אילו אבחנו אצלי סרטן, למשל, הייתי מרגישה הקלה, כי הידיעה הייתה נחסכת מריי. אבל חדשות ‘טובות’ שאי אפשר לחלוק אותן אתו – אלה מכאיבות.”

עוד פרט ביוגרפי התמיה אותי מאוד: היא מזכירה את קיומה של אחותו של ריי, ומספרת שמעולם לא פגשה אותה. לקראת סופו של הספר היא מספרת על הקרע שחל בין ריי להוריו, במיוחד לאביו, ובכל זאת הניתוק מאחותו, תמוה. כשריי מת היא אפילו לא מוצאת את מספר הטלפון של אחותו כדי להודיע לה. ניתוק דומה יש בינה לבין אחיה, שגם הוא נעדר לגמרי מחייה, אם כי היא מזכירה את קיומו בחיבה, וכמובן – עם אחותה, שעל קיומה נודע לנו ממש לקראת הסוף. היא רק מספרת שאותה אחות, שצעירה ממנה בשנים רבות, אובחנה כאוטיסטית, והוכנסה למוסד בילדותה. וזהו. אין אתה שום קשר! האם ההיעדרויות האלה אופייניות לאמריקאים? לקוראת הישראלית, שרגילה ליחדנס ההדוק והסימביוטי של משפחות ישראליות, הפרטים הלכאורה שוליים הללו שקרול אוטס מזכירה בממואר שלה מזדקרים לעין ומעוררים השתאות.

כאמור, הקריאה בספר הבעיתה אותי, ובכל זאת לא הנחתי אותו, וקראתי אותו מרותקת. הוא מעניין מאוד, רצוף תובנות והארות. קרול אוטס מצליחה לשמור על מתח, כי היא מספרת על כתב היד של רומן שבעלה כתב, אך זנח. כשם שהוא לא קרא את ספריה, כך גם היא לא קראה את כתב היד (לא מובן לי!), ועכשיו, אחרי מותו, היא נמשכת אליו, מבקשת להתקרב אל בעלה, ובה בעת גם חוששת. האם תגלה בו סודות שהוא העדיף לשמור מפניה? האם מותר לה “לחדור” כך אל פרטיותו, לאחר מותו?

ואכן, כשהיא קוראת את כתב היד, היא מופתעת ממה שהיא מגלה בו! האם ריי כתב שם עליה? על עצמו? על מה שיכול היה להיות, אך לא קרה?

יש רגע שבו קרול אוטס כותבת על מחשבה מאגית שהייתה לה לאורך חייה. איך האמינה שאם תחזה אסונות, אם תדמיין אותם, תמנע את התממשותם. ואיך דווקא בלילה שבו בעלה מת, הייתה שאננה. זה היה הלילה הראשון שבו הצליחה להירדם מאז שאושפז, ולישון עמוק, והיא מרגישה שאולי “שברה שמירה”, ושדווקא מכיוון שלא עמדה על המשמר, קרה מה שקרה.

היא מאשימה את עצמה גם בעצם העובדה שבעלה מת, שכן מותו נגרם מדלקת בריאה השמאלית, בעוד שכשהגיע לבית החולים הייתה הדלקת בריאה הימנית. היא בטוחה שהחיידק תקף אותו דווקא מכיוון ששהה בבית החולים, ונדבק. היא מרגישה שהייתה צריכה להשאיר אותו בבית, ושכך היה לו סיכוי טוב יותר להחלים ולהישאר בחיים.

ייתכן שהיא צודקת, ייתכן שלא. נדמה לי שרגשות אשמה מלווים הרבה פעמים את מי שנשאר, את מי שנאלץ להיפרד לעד מאדם אהוב.

כשגמרתי לקרוא את הספר חיפשת מידע על קרול אוטס והופתעתי (ושמחתי והתעודדתי!) לגלות ששנה אחרי מות בעלה היא נישאה שוב, הפעם לצ’רלי גרוס, פרופסור לפסיכולוגיה שלימד בפרינסטון, וחיה אתו עשר שנים באושר, עד שהלך לעולמו ב-2019.

כמו כן קראתי ציטוט מדבריה, שלפיהם אמנם היא אוהבת ילדים, אבל שכמו אחיה, גם היא מעולם לא רצתה להביא ילדים לעולם. “ראיתי בווירג’יניה וולף, ג’יין אוסטן, ג’ורג’ אליוט והאחיות ברונטה – כולן סופרות דגולות שבחרו לא להיות אמהות – מודלים־לחיקוי.”


הספר לא תורגם לעברית, לפיכך את הציטוטים שלעיל תרגמתי בעצמי.

האם אלוהים עסוק בעניינים ברומו של עולם

במהלך השנים היו גם לי לא פעם הרהורי כפירה באתאיסטיות שלי, וגם אני אמרתי לעצמי בלילות לפני השינה שלא יכול להיות שאין לעולם דיזיינר. אתם בטח זוכרים איך תמיד דיברתי בהתלהבות על קיומו של אלוהים ואיך לא עצרתי בלשוני לא פעם ולעגתי פה ושם לאנשים שהעזו לחלוק עליי, ואם חבריי לחוג גמרא שלקחתי בשביל הכיף והחידוד שלי כמשפטן פעם בחודש יקראו את המכתב הזה, גם הם ודאי יזכרו איך הייתי מעביר וייה דולורוזה את אלה מהם שאמרו שיש בורא לעולם והוא האל היהודי, ומביא אותם לכדי סתירות פנימיות. אבל כן, היו מצבים שבהם האתאיזם שלי לא היה מוצק. ועכשיו אני מגייס את כל הפעמים הללו שבהן הטלתי ספק בתפיסתי שלי, משום שהן מחזקות אותי עכשיו ומוכיחות לי שחוסר האמונה שלי באלוהים לא היה כזה בלתי מעורער כמו שאני מייחס לעצמי. נשבע לכם במרקס. ואם בכל זאת אלוהים הכול יכול קיים, אז הוא יראה שחוסר האמונה שלי לא היה עקבי ואדוק כמו שנדמה לכם, ושהטלת הספק הקבועה שלי לא עצרה כאשר הגיעה לאמונות ולדעות שלי עצמי. אבל ברשותכם אני רוצה להניח לאלוהים, שבטח עסוק בעניינים שברומו של עולם ואין לו זמן לבני האדם, כמו שסבתא אלזה הייתה אומרת, ולכתוב לכם במיוחד, בני המשפחה שלי וחבריי האהובים, שבשום מצב, גם בזה הקשה ביותר, לא נטשתם אותי, ומה שלא פחות חשוב בעיניי (וכאן אני פונה לחברי האהוב עליי מכולם דני) ומהווה בעיניי הוכחה לחברות אמת שמחתם בשמחתי באופן הטהור ביותר כאשר הצלחתי, ולעולם לא אשכח, דני (טוב במצב הזה “לעולם” יכול להיות תקף גם רק לעוד חודש), כיצד שמחת בשמחתי באופן הכי מזוקק שיכול להיות כאשר סיימתי בהצטיינות יתרה את לימודי המשפטים, למרות שאתה חלמת תמיד לעשות את זה ולא הצלחת.