הספר מערות הפלדה משויך לסוגה המכונה "מדע־בדיוני", כינוי שאינו חביב עלי במיוחד, כי בעברית יש במילה "בדיוני" גוון של "לא אמיתי", כמעט "מופרך", ובפועל, יצירות רבות מהסוג הזה אינן עוסקות כלל בניסיון לנבא את העתיד, אלא משתמשות בעתיד, בחלל או בטכנולוגיה, כמשל.
הספר ראה אור לראשונה באנגלית בשנת 1954 (ובתרגומו לעברית ב־1975, ושוב – ב־2025). אסימוב, סופר יהודי־אמריקני ממוצא רוסי, מתאר בספרו עולם עתידי, שיתקיים בעוד כשלושת אלפי שנים.
האנושות התכנסה עד אז בתוך ערי ענק סגורות היטב: "מערות פלדה", שמופעלות באמצעות אנרגיה גרעינית. תזונתם של בני האדם מבוססת על שמרים, שמגדלים, מעבדים ומפתחים אותם כך שיזכירו את המאכלים, הפירות והירקות המוכרים לנו כיום.
מבחינתם של אנשי העתיד אנחנו חיים כיום בתקופת ימי הביניים. הם לא מבדילים כמעט בין הזמנים שבהם חיו שייקספיר או וינסטון צ'רצ'יל, בעיניהם שניהם שייכים לאותו פרק זמן…
בעתיד הזה, של עוד כמה אלפי שנים, חיות בית, חתולים, כלבים, וגם ייצורים שאנחנו רגילים לפגוש תדיר בטבע, ציפורים למשל, אפשר לראות רק בגני חיות. הם נדירים מאוד. (זה מזכיר כמובן את הספר Do Androids Dream of Electric Sheep? בעברית – האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? שראה אור לראשונה ב־1968. פיליפ ק' דיק, מחברו, שאב מן הסתם מאסימוב את האימה הכרוכה בהכחדת החיות מעל פני כדור הארץ, והוא מפתח ומתאר להפליא את הגעגועים שחשים בני אדם, בעיקר, אבל לא רק, אל חיות המחמד שהיו להם פעם. החיות הרובוטיות שאמורות למלא את מקומם של כלבי בית או חתולים לא עונות באמת על הצורך האנושי בקשר שבעינינו נראה כיום מובן מאליו. יש לזכור שתיאור הסכנה אינו מופרך לגמרי: כבר בימינו יש זני חיות, וצמחים שמצויים בסכנת הכחדה).
במציאות של הרומן כל בני האדם אגורופוביים. יציאה מתוך תחומי העיר המוגנת אל המרחבים הפתוחים המקיפים אותה נראית להם בלתי אפשרית לחלוטין. עד כדי כך שכשחוקרים רצח, לא עולה כלל על דעתו של חוקר המשטרה שמישהו מסוגל להגיע למקום "מבחוץ", כלומר – לעבור דרך אחת ממאות היציאות הקיימות ולהגיע אל זירת הרצח. המחשבה על אופציה כזאת נראית להם בלתי אפשרית לחלוטין, ומעוררת בהם פלצות ובעתה. אכן, כשאחד מהם נאלץ פעם אחת לצאת לזמן קצר, החוויה של אוויר חופשי, רוח שנעה על פניו, מזעזעת ומחרידה אותו. כשהוא חוזר למקום המבטחים, לעיר הסגורה, הוא חש לראשונה בצחנה העולה ממנה… עד כה לא הבחין בה, כי היה כל כך רגיל אליה, ועד מהרה הוא שב ומסתגל אל הריח המוכר…
במרכזו של הספר נמצאת חקירת רצח, אבל העלילה והפענוח הן רק השלד שמאפשר לאסימוב לבטא את פחדיו מפני העתיד הצפוי לאנושות: פיצוץ האוכלוסין והבעיות שינבעו ממנו.
מי שקורא את מערות הפלדה כיום, יותר משבעים שנה אחרי שראה אור לראשונה, לא יכול שלא להשתאות מיכולתו המופלאה של אסימוב לחזות מציאות ופיתוחים טכנולוגיים שהולכים ומתממשים כיום.
בראש ובראשונה – הבינה המלאכותית.
על פי אסימוב בעוד מאות שנים רובוטים יהיו חלק בלתי נפרד ממציאות החיים. רובם המכריע יתפקדו היטב, אבל לא ייראו אנושיים, אפשר יהיה לזהות אותם. בני האדם שיחיו על פני כדור הארץ (במערות הפלדה, כמובן…) יתעבו את הרובוטים, בניגוד לקבוצה שונה ומנותקת מהמציאות שעל פני כדור הארץ.
מדובר ב"חללאים": צאצאיהם של אלה שיהגרו מכאן ויתיישבו בעולמות רחוקים. הם יהיו שונים מאוד, הרבה יותר "מתקדמים" טכנולוגית, והרבה יותר נאים ובריאים. תוחלת החיים שלהם תהיה שלוש מאות שנה, ויותר. כדי לשמור על טוהר הגזע שלהם הם ימיתו ("בהומניות", כך יאמרו לעצמם) תינוקות עם סימני חולשה או פגם. (נזכור: הספר נכתב פחות מעשור אחרי תבוסתה של גרמניה הנאצית עם חוקי הגזע וחתירתה ליצירת "זן משובח" של בני אדם…).
הרובוטים שייצרו ייראו לגמרי זהים לבני אדם. ותהיה להם בינה (מלאכותית) משוכללת מאוד.
אסימוב חזה להפליא לא רק פיתוחים טכנולוגיים, אלא גם את התלות הכמעט מוחלטת שתהיה לחברה האנושית במערכות טכנולוגיות מורכבות, ואת השאלות המוסריות שיצוצו סביבן.
הדיון שלו עוסק בעיקר באתיקה של הבינה המלאכותית: האם אפשר לסמוך על מכונה? מי אחראי להחלטותיה? האם מכונה יכולה לרמות? האם בני אדם יבינו כיצד היא פועלת? (איך יכול היה בכלל לחזות את כל זה כבר בשנות החמישים של המאה העשרים?)
מה שאפילו אסימוב לא העלה בדעתו זה את היכולת של הבינה המלאכותית בת זמננו ללמוד לבד, באופן כזה שבני אדם אפילו לא מסוגלים להבין איך היא עושה את זה.
לפני קצת יותר משלוש שנים פרסמתי כאן, ב"סופרת ספרים", מאמר של שחר צפריר (גילוי נאות: בני הבכור). שחר שאל בכותרת המאמר "האם אנחנו מוכנים לקראת השינוי הגדול שעוד צפוי לנו?" וכבר אז חזה את המהפכה הבלתי נתפשת שצפויה להתרחש במהירות. שכבר החלה להתרחש! הוא הזכיר כבר אז "מודעות של מכונה" ועוד לפני כן סיפר לי על הדגמה מרשימה ללימוד עצמי של חברת Deepmind, בתוכנה שנקראת Alphazero, שלימדה את עצמה לשחק שחמט ו־go ברמה גבוהה להפליא רק מלשחק נגד עצמה, בניגוד לתוכנות AI קודמות שניסו להסיק מה הכללים מתוך צפייה במשחקים של בני אדם.
החזון של אסימוב מעורר השתאות, אבל יש כיום לא מעט התפתחויות שלא עלו אפילו בדעתו של גאון כמוהו. דוגמה קטנה: הוא לא שיער שאפשר יהיה לגלות את מינו של עובר בעודו ברחם. ולא חזה את הרשתות החברתיות, שמנהלות כיום למעשה את חיינו.
לעומת זאת, כן הוא תיאר משהו שמזכיר ג'י פי אס: אצלו מדובר במוט שקצהו מתחמם כשהאדם האוחז בו מתקרב אל היעד…
אסימוב "ידע" ששיחות טלפון לא יהיו רק קוליות, שאפשר יהיה לראות את בן השיח, אבל לא חשב על הטלפונים האישיים שהיום יש אפילו לילדים קטנים.
חייכתי כשקראתי על מכשירי ה"ספר־סרט" שהוא מתאר, כי את מערות הפלדה קראתי (באנגלית) במכשיר הקינדל שבידי. אני מדמיינת כמה היה מתפעל ומתלהב מקורא אלקטרוני כזה…
מה שחזה היטב זה את החשש הגדול מהבינה המלאכותית. כיום אפילו נכדה בת חמש ידעה כבר לייעץ לי: "תשאלי את צ'ט ג'י פי טי" כשהתלבטנו ביחד איזו חיה מיוצגת בבובה פרוותית ששיחקה אתה. הבינה נהפכה לחלק אינהרנטי מחיינו. מתכנתים מאבדים מקומות עבודה בגללה: כפי שאסימוב חזה.
ברובוטים של אסימוב שולטים שלושה חוקים בסיסיים שמובלעים בכל אחד מהם: רובוט לא יפגע באדם, ולא יניח, מתוך אי־עשייה, שייגרם נזק לאדם. רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, אלא אם הפקודות הללו סותרות את החוק הראשון. רובוט חייב להגן על קיומו שלו, כל עוד הגנה זו אינה סותרת את החוק הראשון השני.
הרעיון המבריק של אסימוב אינו בעצם החוקים עצמם, אלא במה שקורה כשהם מתנגשים זה בזה.
יש לכך פתרונות, בספריו.
האם גם הבינה המלאכותית, שהיא כבר חלק מחיינו תדע להתגבר על הסוגיות האתיות הנובעות מיכולותיה?
לאחרונה פורסם מחקר שבו תואר כיצד כאשר בינה מלאכותית הבינה שהיא עתידה להפסיד במשחק שחמט, היא פשוט ניסתה למצוא דרך "מחוץ למשחק" כדי לנצח. בקישור אפשר לקרוא מאמר ב־Time שמספר על כך. (את הקישור מצאתי בעזרת הבינה המלאכותית, אבל "היא" הוסיפה במה שנשמע לי ממש כמו מורת רוח קלה: "לא ידוע לי על ניסוי אמיתי שבו AI נכנס לקוד המשחק ושינה את חוקיו", כפי שביקשתי ממנה למצוא).
לא פעם אני מוצאת את עצמי מתאפקת שלא להודות לבינה המלאכותית כשהיא עוזרת לי בחיפוש אחרי מידע, או סתם בעצה טובה.
בספרו של אסימוב מישהו שמח להיזכר שהרובוט שנראה כל כך אנושי הוא בעצם מכשיר. מכשיר בלבד! אפשר לחבוט בו, אם רוצים…
מעניין מאוד לקרוא אותו, דווקא, ובמיוחד, בימינו.
