הנובלה של דוסטיייבסקי צייתנית ראתה אור לראשונה ב־1876, ותורגמה לאחרונה לעברית (לא בפעם הראשונה. עמנואל ביחובסקי תרגם אותה ב־1980 בשם נפש כנועה והיא הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ודינה מרקון בספר נפש כנועה, ב־2021, בהוצאת כרמל).

ההקדמה, מאת המחבר, מעניינת לא פחות מהנובלה עצמה. דוסטוייבסקי פותח בבקשת סליחה לקוראיו "על כי הפעם, במקום 'יומן' רגיל" הוא מציע "נובלה בלבד", מבקש מהם "להיות סלחניים" כלפיו, ואף מסביר להם, כמעט כמי שמחפש תירוצים, מה בנובלה שיקראו בעוד רגע לא כל כך סביר, ומדוע בכל זאת החליט לכתוב אותה כמות שהיא. הוא מסביר: "ציירו בנפשכם איש שאשתו, שאך לפני שעות אחדות קפצה מן החלון אל מותה, מונחת על שולחנו", והוא ממשיך: מבינים באיזו סערת רגשות האיש מצוי, שהרי "טרם הספיק להסדיר את מחשבותיו"? האם סביר בכלל לכתוב את מחשבותיו, כפי שהן עולות בתודעתו?

השאלה מעניינת, כי היא מקדימה את ההתפתחות הספרותית המכונה "זרם התודעה". במאה ‏ה־19 סופרים לא נהגו לתעד את המחשבות הקטועות, המבולבלות, החולפות במוחו של אדם, כפי שעשו לימים סופרים כמו וירג'יניה וולף וג'יימס ג'ויס, שמהלו בכתיבתם מחשבות סמויות של הדמות עם דברים שנאמרו בפועל, הוסיפו אסוציאציות רגעיות, ו"מתחו" את הזמן. כך למשל דקות אחדות של שיחה בארוחת ערב אחת נמשכות אצל וולף באל המגדלור לאורך עמודים רבים, בשל ההרהורים של הדמויות המתועדות בסיפור, וג'ויס מוותר בכלל על המספר המתווך ומציג את זרם המחשבות בהייווצרו. אכן, דוסטויביסקי נחשב אחד המבשרים החשובים של טכניקות התודעה המודרניסטיות.

עוד לפני שהוא מתחיל בסיפור הוא מקדים תרופה למכה, שמא ימתחו ביקורת על בחירתו לתעד את המחשבות של האיש שיצר, והוא מסביר: "מאליו מובן כי מהלך הסיפור נמתח על פני שעות אחדות ורצוף מקטעים וקטיעות ומעידות פנימיות: פעם הגיבור מדבר אל עצמו ופעם הוא פונה למאזין בלתי נראה, לשופט אלמוני".

כדי לתקף את בחירותיו הוא גם נתלה באילנות גבוהים, ומזכיר את "יצירת המופת", כדבריו, של ויקטור הוגו יומו האחרון של נידון למוות, שבו הוגו "יישם תחבולה זהה כמעט: הנידון למוות אצל הוגו מנהל רשימות, "ולא רק ביומו האחרון אלא אף בשעתו האחרונה ובדקה האחרונה לחייו". דוסטוייבסקי מגן על הבחירה: "לולא הרשה לעצמו להפליג כך בדמיונו, היצירה עצמה – המציאותית והאמיתית מכל היצירות שכתב – הייתה נמנעת מאתנו".

ועם ההקדמה הזאת אנחנו יוצאים לדרך.

"…כל עוד היא כאן, הכול עדיין בסדר: אני ניגש מדי דקה ומביט. אך כשייקחו אותה מחר – כיצד אישאר לבד? היא שוכבת על השולחן בטרקלין, על זוג שולחנות קלפים מחוברים. הארון יגיע מחר, לבן, מרופד משי לבן, ובעצם, לא זה העיקר…"

אז מה העיקר?

העיקר הוא, כמובן, נסיבות מותה של צעירה בת שש עשרה שהדובר נשא לאישה, לכאורה כדי לגאול אותה מחיי מצוקה של יתומה מוכה שדודותיה מתעמרות בה, מעבידות אותה בפרך, מכות אותה, ואפילו מתכוונות להשיא אותה לאלמן, חנווני שמן בן חמישים.

המספר צעיר ממנו. הוא קצין לשעבר. והוא מעיד על עצמו שהוא נראה טוב יותר. הוא בעל בית עבוט, משכונאי, שעניים אומללים מפקידים בידו, בתמורה לכמה מטבעות, חפצים היקרים לליבם, כאלה שלא תמיד יש להם ערך ממשי בשוק, בתקווה שיספיקו במרוצת הזמן לפדות את אותם חפצים.

הדובר מנצל את מצוקתה ומציע לה נישואים, ואז כשהיא שלו, מתחיל להתעמר בה. אבל לכאורה אין לו מושג שזה מה שהוא עשה.

"הצייתנית" הוא מופת של הפללה עצמית לא מודעת, של אדם שאינו מבין מה בעצם הוא מגלה לנו על עצמו, ממש בזמן שהוא מנסה להסביר את התנהגותו. מחשבותיו מתרוצצות: הסופר מיטיב להכניס אותנו אל התודעה המבולבלת שפונה ספק אלינו, ספק אל עצמו. כך למשל הוא מזכיר מדי פעם פרטים שאנחנו לא אמורים לדעת עליהם, בלי הקדמות ובלי הסברים. למשל, שם של אישה, לוקרי, שצץ פתאום: הוא, המספר, הרי יודע שמדובר במשרתת שלו, אבל אנחנו נעצרים לרגע: מי? על מי אתה מדבר כאילו שכבר הזכרת אותה? כך הוא גם מתייחס לאירועים שהוא יודע עליהם, כמובן, אבל אנחנו אמורים "להצטרף" אליהם בבת אחת, לאמצע התרחשותם, כמו למשל אל מחלתה של אשתו שבמשך שבועיים הייתה מחוסרת הכרה, מתי זה קרה? מדוע ואיך? זה לא חשוב! היא החלימה, ועכשיו הוא, המספר הקדחתני, ממשיך הלאה, מנסה להבין מה גרם להתאבדותה, איך לא הבינה שהוא זקוק לה עד ייאוש?

איך? אולי כי מהרגע הראשון היה קר אליה, כחלק מתוכנית מוזרה לקשור אותה אליו? אולי כי התקמצן עליה בחולניות מפחידה? כי הדף אותה בהתחלה, כשעוד ניסתה להביע רגשות חמים כלפיו?

מהרגע הראשון, המפגש בבית העבוט שאליו הגיעה כדי להפקיד כמה חפצים ולקבל ממנו כסף שיאפשר לה להתקיים, עמדה, בלי דעת, על טיבו, כששאלה אותו, בתמימות, אם הוא "נוקם בחברה". אוהו! ועוד איך נוקם! ובה בעת – כולו התחסדות, שקרים עצמיים, ומה שנהוג בימים אלה לכנות "גזלייטינג" (איזו מילה שימושית, שמכילה בשלוש הברות כל כך הרבה רבדים ומשמעויות!)

דוסטויבסקי מתגלה בנובלה הזאת – וזה לא מפתיע, נכון? – כרב־אמן בחדירה אל נפש האדם ובחשיפתם של פגמים וסודות פנימיים כשהאדם שבו מדובר ממשיך לא להכיר, גם אחרי שאנחנו הקוראים העדים מבחוץ כבר מבינים אותם.

ליצור דמות שמספרת הכול ולא יודעת מאומה – זאת גדולה אמנותית.

הוצאת תשע נשמות, 2026
תרגום: פולינה פרוקמן
109 עמ' (כולל סיפור נוסף, "בונוס", מאת יונה גונופולסקי)

"המלחמה חוללה בישראל צונאמי של פצועי נפש. ההשפעות יהיו הרסניות" – זאת הייתה כותרת של כתבה בעיתון הארץ ב־22 ביוני 2026.

בד בבד נחשפו בחדשות ערוץ 13 דבריו המזעזעים של עידן קלימן, יו"ר ארגון נכי צה"ל, שהוקלט כשאמר ש"פצועי הפוסט-טראומה מבזים את המותג".

אין ספק שבעקבות המלחמה הבלתי נגמרת שהחלה בשבעה באוקטובר חל בישראל גידול עצום במספר פגועי הנפש, לא רק חיילים, גם אזרחים רבים שנחשפו לזוועות, עברו אותן בגופם, איבדו בתים, נאלצו להיות פליטים במשך חודשים ושנים, ורבים מהם עדיין מאוימים וחשופים לסכנות המלחמה. אפילו מי ש"רק" נחשף למראות, לסיפורי הזוועה, עלול להיפגע בנפשו, עד כדי כך שלא ברור לי אם יש כיום ישראלי אחד שלא נפגע במידה זו או אחרת, במלחמה האחרונה, או בקודמותיה. הן נמשכות למעשה ברצף כבר עשרות שנים, בעצם, עם הפוגות קצרות, מאז קום המדינה. זה הקיום שאליו הורגלנו. זה מה שילדים יודעים כאן: אזעקות, מקלטים, ממ"דים, שוב אזעקות – (שמעתי פעוטה בת פחות מחמש שואלת – "איפה הממ"ד?" ממש בהגיעה לבית המלון בקפריסין. "אין כאן." "אה," הסיקה מיד הקטנה, "יש הפסקת אש.")

לא מפתיע שספר כמו כביסה לבנה רואה אור בימים אלה. בדפיו הראשונים מוזכרת מלחמת שבעה באוקטובר, ובהמשכו אנחנו קוראים על נרי, חייל שנפגע בנפשו עוד לפני כן. הוא פגוע עד כדי צורך באשפוז ממושך. אנו עדים למצוקה ולמשבר שעוברת משפחתו: אשתו אודליה, מורה לאמנות ובעצם גם ציירת, בנו יובל, שעתיד להתגייס בקרוב, ובתו מאיה, שנמצאת בחודשי הריונה האחרונים.

נרי הוא גבר שבגברים. חסון, נמרץ, כזה שיודע לתקן כל דבר, החל מברז מקולקל וכלה במנועים סרבניים. הוא מילואמניק של השייטת.

הוא לוחם ללא חת; אנחנו מבינים את זה כשנוכחים עד כמה הוא בקיא בכל הפרטים הנדרשים מלוחמים ביחידת עלית: אפילו מתוך האשפוז הוא מסוגל להתעשת ולהדריך את הבן שלו, לקראת "יום סיירות":

"'מה הערך הראשון שלנו?
'צניעות.'
'נכון. צניעות. קודם כל, אף אחד לא מכיר אותך. לא מכיר את אבא שלך. אתה בא – אתה דף חלק. תקשיב טוב-טוב למה שקורה סביבך. אל תדבר ראשון. ואם הולך לך טוב – '
יובלי השלים לו את המשפט: 'אל תתרברב ואל תתנשא.'
'ומה אחרי צניעות?'
'עקביות.'
'נכון – ומה הם מבקשים לראות?'
'גרף של שיפור.'
'ומה עוד?'
'אמינות.'
'איזו אמינות?'
'אמינות הביצוע ואמינות הדיווח.'
'ומה זה אומר?'
'שביצעת את מה שדרשו ממך. ואם עשית משהו שאסור לך לעשות, ואם נשפך לך חול, אתה לא מסתיר שום דבר ומדווח.'
'ומה עוד?'
'חתירה לניצחון.'
'נכון, ואיך אתה רוצה לנצח?'
'אתה מתנפץ אל תוך התרגילים. לא חוסך כוחות, לא מוותר לעצמך.'"

ועם זאת, נרי מתקומם נגד הססמה הגורסת שטוב למות בעד ארצנו. בטקס ההשבעה, כשסיים את אחד הקורסים הצבאיים התובעניים ביותר, סירב לקרוא "אני נשבע", להתחייב לשרת את המולדת ולהקריב את חייו, אם יהיה בכך צורך. הוא בא ממשפחה שבה מקיימים, לא מבטיחים, כך שבים ואומרים כול הזמן.

ועם כל הגבריות הנועזת הזאת, הוא גם רגיש ואמנותי: מתרגם שירים מחונן, מצייר.

אז מה קרה לו שכך נשבר נפשית?

לקראת סוף הרומן מתחוור לנו מדוע הוא חש שנכשל בקיום אחד הערכים שלמד ולימד כל חייו – גם את בנו – ומה הסיבה לכך שנשבר נפשית: לא בגלל מראות קשים, לא בגלל חוויות בלתי נסבלות: בגלל הפער בין הנחישות להיות ראוי, לנהוג כיאות, לבין רגע אחד שבו איבד את השליטה ומעל בערך הכי חשוב.

יש מי שמבכרים לא לקרוא בימים אלה על צה"ל, על המלחמה, ובכלל – על המציאות הישראלית העכשווית.

היא בכל זאת נכתבת, באינטנסיביות, מתוך כורח ונחיצות, ומי שלא יקרא עליה עכשיו, יעשה זאת כנראה בעתיד.

שמו של הספר, "כביסה לבנה", נלקח מתוך ההוויה של נרי ואודליה: יש להם קוד סודי: כשהוא שולח לה הודעה ומבקש שתתלה את הכביסה הלבנה, היא יודעת שהוא נכנס "לשם": לאחד המקומות מסכני החיים. כשהוא יוצא משם בשלום הוא כותב לה להוריד את הכביסה.

מתי כולנו נוכל סוף סוף להוריד את הכביסה, לקפל אותה, להכניס הכול לארון, ולשכוח ממנה? מתי נתחיל לחיות חיים רגילים, נורמלים יומיומיים, שבהם אין צורך בקודים נסתרים, ושהכביסה הלבנה היא רק בגדים של ממש שיש לטפל בניקיונם?

בספר שלפנינו אנחנו זוכים גם לכך, לפחות חלקית: יש מעין "העברת שרביט" מאם לבת, ושוב, כעבור כמה שנים, מאותה בת – לבתה. תיאור היווצרותם של חיים חדשים, גם בתוך המציאות הקשה כל כך של חיינו, נוגע ללב ומרגש מאוד.

הוצאת אפרסמון, 2026
עורכת: עלמה כהן־ורדי
210 עמ'

המדענים במערב יצרו תרבות אינטלקטואלית שהתבססה על ההנחה כי לטעות להאמין בדבר שאינו קיים חמור יותר מלא להאמין במה שכן קיים. עמדות אלה קרויות טעויות מסוג ראשון וטעויות מסוג שני, בהתאמה והמדענים אף ניסחו הנחיות כיצד להימנע מטעויות מן הסוג הראשון כמעט בכל מחיר. מדען אחד כתב: "טעות מן הסוג הראשון נחשבת לרוב חמורה יותר מן הסוג השני, ולכן חשוב יותר להימנע ממנה".

מדען אחר טען כי טעויות מן הסוג השני אינן טעויות כלל אלא רק הזדמנויות שהוחמצו.

לכן אף שהיה ברור כי דפוסי מזג האוויר השתנו, התעקשו מדענים רבים באותה העת כי אי אפשר לייחס בוודאות את השינויים האלה לפעולות האדם. אפילו כאשר החלו אזרחים מן השורה להבין שיש קשר בין הדברים, המדענים שחקרו את הנושא לקשר ביץ הדברים.

יתרה מזו, מנהיגים פוליטיים השתכנעו שיש די זמן כדי לפעול בנושא, אף שלא היה כך בפועל. אין צורך להרחיב על האירוניה שבאמונות הללו; המדענים החמיצו את ההזדמנות החשובה ביותר בהיסטוריה של האנושות, והנזקים שנגרמו כך היו חמורים, אם לא מן החמורים ביותר.

אני זוכרת את ההשתאות המהולה בחמלה שחשתי בעבר הרחוק למראה צילומים נושנים, בשחור לבן, של תושבי לונדון שרועים בלילות במנהרות של הרכבת התחתית, כדי להתגונן מפני ההפצצות של הגרמנים, בזמן מלחמת העולם השנייה. המראה היה מוזר, שייך לגמרי להיסטוריה הרחוקה.

מי העלה על דעתו שמראות דומים יתרחשו מקץ כמה עשרות שנים גם בתל אביב?

צילם: יובל חן, מתוך כתבה ב yent

אבל זה קרה. הצילום הזה צולם ב־15.6.2025: לפני כשנה. גם בתל אביב נראו המראות המזעזעים הללו: תושבי העיר מצטופפים כדי לישון במקום בטוח מפגיעת הטילים האיראניים. (בצפון הארץ תושבים רבים מדי אינם ממוגנים בשום צורה, עד היום).

כשקראתי את הספר עיר של נשים שמתרחש בברלין ב־1943, לא יכולתי, למרבה האימה, שלא להבחין בקווי דימיון רבים שמצטיירים בו בין המציאות שהרומן מתאר לזאת של חיינו. לונדון, תל אביב – מלחמה מזמנת מראות דומים במקומות שונים.

אבל זה מחריד שבעתיים, כי מי רוצה לראות דמיון לא רק בינינו לבין לונדון של אותן שנים, אלא גם בינינו לבין ברלין?

הגרמנים הם אלה שפתחו במלחמה ההיא ואין צורך להוסיף דבר על מידת אשמתם ועל פשעיהם. היא נשקפת במלוא עוזה בספר עיר של נשים. אנחנו מלווים בו את המתרחש מתוך נקודת מבט של סיגריד, גרמנייה מבטן ומלידה, ורואים דרך עיניה, בין היתר, את האגביות שבה התייחסו רוב האזרחים הגרמנים לזוועות שהסבו בני ארצם, גם בשמם, ליהודים: הגזירות, חוקי נירנברג, ליל הבדולח, הביזה והרצח, ובהמשך – הגירושים ההמוניים, הטלאי הצהוב שיהודים אולצו לעטות, ההשפלות, ההתעללות, והשמועות המהוסות על רצח המוני שמתרחש "במזרח", במקומות שאליהם מגרשים אותם, וגם על זוועות אחרות שהצבא הגרמני מעולל.

באחד מרגעי השיא של הרומן בעלה של סיגריד, חייל בוורמאכט, חוזר הביתה אחרי שנפצע בחזית, ומספר לה משהו על הזוועות הללו. הוא אמנם מזועזע, כנראה אפילו הלום קרב, אבל עם זאת מצדיק את המעשים האיומים שהוא וחבריו עשו. יש "הסבר" לפשעי המלחמה המעוררים פלצות. הוא מספר לה איך כלאו במבנה גדול את תושביה של עייריה "במזרח", זקנים נשים וטף, והעלו אותם באש, אבל, הוא מקדים ואומר, הייתה להם סיבה: יום לפני כן מצאו גופות של חיילים גרמניים, חבריהם, שעברו התעללות קשה. אמנם הבעל מלקה את עצמו על כך שלא אפשר אפילו לילדה אחת קטנה לברוח מהמבנה העולה באש, אבל עם זאת גם נאחז בהצדקה שנתן לעצמו.

כשקוראים את הספר יש לא מעט דברים שמוכרים לנו ממציאות חיינו כאן ועכשיו.

למשל – תיאור של יהודייה ושתי בנותיה הקטנות שגרמנים טובים הצליחו להסתיר. כשקראתי עליה כשהיא מנסה להעסיק את הילדות בדממה, כדי שלא יישמעו, במשחקי קלפים, לא יכולתי שלא לחשוב על דניאל אלוני ובתה אמיליה, או על חן ברודץ' עם ילדיה עופרי, יובל ואוריה, ועם אביגיל עידן הקטנה, בשבי בעזה.

אז זה – מצד אחד.

מצד שני, כשקוראים את הספר קשה שלא להיזכר גם ב"נאום התהליכים" של סגן הרמטכ"ל ב־2016, יאיר גולן, שהזהיר אז, לפני עשר שנים, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, מפני תהליכים חברתיים ומוסריים המתרחשים בישראל, ומזכירים תהליכים דומים שהתרחשו באירופה ובגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה.

אתחיל בדוגמה קטנה ושולית יחסית: כולנו זוכרים את הסערה הציבורית שהתעוררה בארץ לפני עשר שנים כששחקני כדורגל ערביים סירבו לשיר את ההמנון של מדינת ישראל. "קַשָּׁר העבר של נבחרת ישראל אמר בכנס במסגרת שבוע המלחמה בגזענות: 'מפריעות לי המילים 'נפש יהודי הומיה', עד שלא יהיה שינוי, ערבים לא ישירו את התקווה'". סרבני ההמנון זכו לתגובות נזעמות, כמעט לרדיפה. האיש המכונה "הצל" העלה לרשת סרטונים שמוכיחים את דבר העבירה שלהם, והאווירה הציבורית גבלה בהסתה. אבל כן, בהחלט, לגמרי – להבדיל. חייהם של הכדורגלנים בכל זאת לא היו בסכנה, בניגוד למתואר בעיר של נשים:

במקלט, בזמן הפצצה, אחת הנשים פוצחת בשירה ולנוכחות ברור לגמרי שאם לא יצטרפו אליה, חייהן בסכנה: "מונדט סוקרת את הנאספים בעיניה ותרה אחר המתמהמהים. היא נועצת מבט מרוכז בסיגריד אבל לצערה הרב, סיגריד כבר שרה. היא אפילו השיגה בתחרות את חמותה, שעדיין משחקת בתופסת עם חלק מהמילים. מצטערת לאכזב אותך, נחשה ארסית זקנה, משיבה סיגריד בינה לבינה למונדט, אבל אז היא מפנה את מבטה אל אריקה ורואה לחרדתה שפיה של הצעירה חתום בכוח כברכיה של בתולה. תשירי! היא מבריקה את הפקודה לקודקודה של הבחורה. תשירי, לעזאזל! ואולי הצעירה אכן ניחנה ביכולת לקרוא מחשבות כי במבט מקפיא לעבר סיגריד היא פוערת לפתע את פיה ונוערת את המילים. בסיומו של השיר נשמע שאון תשואות ומחיאות כפיים והזרועות מתנופפות אל על במקהלה צפויה של היילים! גם סיגריד מנופפת בזרועה, אבל ההייל שלה אינו נלהב כמו זה של אריקה, שמביטה בה כעת בבוז מהול בהתרסה".

לא, לא אותו דבר. אבל מזכיר.

בגרמניה הנאצית, אנחנו רואים כי אחד היה דינה של מי שהעזה לפקפק בכוונותיו הטהורות של המנהיג העליון. מי שהכריזה בפומבי שאינה מאמינה לו או בוטחת בו, אדרבא, שהיא משוכנעת שהיא, שלומה וטובתה בכלל לא מעניינים אותו, הייתה שקולה למתאבדת. בישראל לא יוציאו איש להורג על אמירות כאלה, אבל בקרב ציבורים מסוימים אף אחד לא יעז לומר אותם על "המנהיג", אם אינו רוצה להסתכן בחרפות, נידוי ואולי אפילו באיומים ממשיים על שלומו.

מספרים לנו שהציבור הגרמני אוסף בגדים וחפצי חיוניים למען נפגעי ההפצצות.

זאת כמובו דוגמה לפניה היפות, המופלאות, של החברה הישראלית האזרחית (לא של הממסד!), בברלין התרומה נעשתה בכורח, כאן – מרצון אמיתי וכן לסייע, גם זה קיים כאן, במציאות חיינו. המתנדבים הרבים של חזית הבית פועלים במסירות, מתוך רצון עמוק ונכונות להתאמץ למען הזולת. הם ראויים לכל הערכה.

למרבה הצער, יש נקודות דמיון שמחרידות את הנפש.

למשל: שתי נשים גרמניות משוחחות על מה שמעוללים ליהודים, ממש לנגד עיניהן: "למרות השמועות על כך שיהודים הוכו ברחובות ונעקרו ממיטותיהם ועונו במרתפים של חומי־החולצות, ההתאכזרות האישית הזאת נראתה אקראית. סיפור על היהודי הזה, סיפור על היהודי ההוא. מזעזע אולי, אבל בשגרת היומיום קל לעצום עיניים ולאטום אוזניים. כי בסופו של דבר, מה אפשר לעשות?"

ומה אנחנו, הרוב הישראלי הדומם, עושים נוכח תקיפות פיזיות של חקלאים ורועים פלסטינים שעובדים בשדות או במרעה, לעיתים בידי מתנחלים ומדי פעם גם בליווי או בנוכחות כוחות ביטחון?

מה אנחנו עושים נגד הצתת בתים, כלי רכב ומטעים, פגיעה ברכוש חקלאי, חסימת גישה למקורות מים ולשטחי מרעה, נגד איומים, הטרדות, מעצרים מנהליים ממושכים ללא כתב אישום?

אנחנו גאים בכך שבמקרה של הצתת בית משפחת דוואבשה בכפר דומא הועמדו הפושעים לדין, אבל זה אמור להיות מובן מאליו, ואין די בכך. כי מה עשה מישהו כשנודע על "חתונת השנאה" ב־2015? משתתפים בחגיגה תועדו רוקדים עם כלי נשק, מניפים תמונה של התינוק הנרצח עלי דוואבשה, דקרו את התמונה שלו, ושרו שירי נקם.

כן: "בסופו של דבר, מה אפשר לעשות?" מהדהדות שוב ושוב המילים שאומרת ברומן גרמניה אחת לחברתה.

האלימות המחלחלת לתוך החברה הישראלית לא עוצרת בשום מקום. הנה ידיעה מהיום שבו אני כותבת את הטור, 19.6.2026: "יו״ר הדמוקרטים יאיר גולן – היום במהלך פעילות שטח של הדמוקרטים בגבעתיים הותקפו פעילים שלנו. אחת מהם הותקפה פיזית ומילולית. העלונים שהחזיקה הושלכו לרצפה והטלפון הנייד שלה נשבר. האלימות הפוליטית וההסתה מלמעלה מחלחלת אל הרחוב. מכונת הרעל לא מסתפקת עוד בשקרים, בהסתה ובאיומים ברשתות – היא מנסה להשתיק גם אזרחים שיוצאים לשכנע, להתנדב ולהיאבק על עתידה של ישראל״.

"מה אפשר לעשות?"

"את צריכה לנוח," אומר בעלה של גיבורת הספר, סיגריד , לאשתו, "אל תטרידי את עצמך בדברים שאת לא יכולה לשנות." זה לא מה שרובנו אומרים לעצמנו?

עיר של נשים הוא ספר קריא מאוד, שבהחלט מראה לנו איך אישה רגילה בתכלית משנה את עמדותיה, מתנערת מאדישותה, או מחוסר היכולת שלה להבין באמת מה קורה לנגד עיניה, ומתגלה כגיבורה אמיתית. לצערי, הרגשתי שיש בו גם מאמצים – מיותרים בעיני – למשוך את קהל הקוראים באמצעות תיאורים ארוטיים מפורשים ועלילת התאהבות סוערת, סנטימנטלית, ולא ממש משכנעת. רומן ארוטי הוא ז'אנר בפני עצמו, ולא התפעלתי מהשילוב שלו בתוך הסיפור שענייניו משמעותיים וכבדי משקל.

ובכל זאת, הרומן מיטיב לשקף מציאות של אנשים שהשלטון בארצם מדכא בהם כל יכולת לחשוב בצורה רציונלית, ובעיקר – להבחין בין טוב ורע, ולזהות חוקים לא מוסריים שאסור לא רק לא להסכים אתם, אלא – חובה להתנגד להם בכל דרך, אפשרית, ולא אפשרית.

הוצאת מטר, 2014
תרגמה: עידית שורר
396 עמ'

ממש בשורות האחרונות של הרומן החדש של אשכול נבו, הלילה הארוך ביותר, אחת הדמויות אומרת לדמות אחרת: "כולנו מחוברים אחד לשני בחוטים שקופים, בלתי נראים, וכשמישהו מת לידינו, או מאבד מישהו שיקר לו, זה מטלטל אותנו וגורם לנו לשאול שאלות שאולי תכננו לשאול 'יום אחד', כאן ועכשיו, כי מי יודע מה יהיה מחר".

ואכן, על השיר "רקמה אנושית אחת חיה", שכתב פזמונאי בשם מוטי המר, חשבתי שוב ושוב לאורך הקריאה, והשורות הללו ברומן הן מעין פרפרזה של מילותיו של הפזמון: "כְּשֶׁאָמוּת, מַשֶּׁהוּ מִמֶּנִּי, מַשֶּׁהוּ מִמֶּנִּי / יָמוּת בְּךָ, יָמוּת בְּךָ. // כְּשֶׁתָּמוּת, מַשֶּׁהוּ מִמְּךָ בִּי, מַשֶּׁהוּ מִמְּךָ בִּי / יָמוּת אִתְּךָ, יָמוּת אִתְּךָ. // כִּי כֻּלָּנוּ, כֵּן כֻּלָּנוּ / כֻּלָּנוּ רִקְמָה אֱנוֹשִׁית אַחַת חַיָּה / וְאִם אֶחָד מֵאִתָּנוּ / הוֹלֵךְ מֵעִמָּנוּ / מַשֶּׁהוּ מֵת בָּנוּ – / וּמַשֶּׁהוּ, נִשְׁאַר אִתּוֹ".

גם "למי צלצלו הפעמונים" של ג'ון דאן נקשר לכך: "אִישׁ אֵינֶנּוּ אִי, / כֹּל כֻּלּוּ לְבַדּוֹ,
ּכֹּל אָדָם הוּא חֶלְקַת יַבֶּשֶׁת / חֵלֶק מֵעִקָּר"…

הלילה הארוך ביותר טווה רשת של סיפורים שכל אחד מהם נוגע בנגיעה קלה באחד הסיפורים האחרים. דמויות עיקריות באחד עוברות בשוליים או ברקע של אחר, וסיפוריהן נקשרים זה בזה, משליכים, מחזקים, מהדהדים, עד שנוצרת תחושה של פאזל גדול שכל אחד מחלקיו יכול לכאורה לעמוד בפני עצמו, אבל ביחד הם יוצרים תמונה שלמה: את תמונת היגון של המלחמה הממושכת שמתנהלת כאן, מאז השבעה באוקטובר 2023 (ובינינו – מאז קום המדינה, עם הפסקות קצרות או קצת יותר ממושכות).

כל אחד מהסיפורים הקצרים הוא פן נוסף של מה שעובר עלינו כאן בישראל כבר יותר מדי זמן: המפונים מבתיהם, וההשפעות של הפינוי על חייהם; החיילים הפוסט טראומטיים שלעולם לא ישתחררו ממה שעבר עליהם בשדה הקרב; אלה ששוקלים לעזוב את הארץ, לברוח ממנה, ולא באמת מצליחים; אלה שמחפשים מזור לנפשם, במפגשים עם זרים, שרק בפניהם הם מצליחים להביע את כאב השכול והאובדן, את הפחד הנורא, ועמו, בכל זאת, למרות הכול, את האפשרות שקיימות גם נחמות, שאולי אפשר יהיה להתעטף בהן, כי מגע אנושי יכול לרפא, או לפחות להקל לזמן מה, אפילו על כאב קשה מנשוא.

גם על הקורבנות הצד השני, "האויבים", הרומן לא מוכן לוותר. אנחנו פוגשים לפחות אחד מהם, ומתקרבים גם אל הסבל שלו. בספרות, באמנות בכלל, ככל שדמות מתוארת בספציפיות רבה יותר, כך היא נעשית אוניברסלית יותר. כשאנחנו מכירים את הצעיר פלסטיני שנאלץ לברוח מביתו בגלל זהותו המינית, כשאנחנו מבינים את מה שעובר עליו, אנחנו יודעים עוד משהו גם על המציאות הכללית ועל מוראותיה, אלה שכולם סובלים מהן.

ולצד כל זאת, הלילה הארוך ביותר מסרב להכחיש שיש יופי בעולם, שיש בו אהבה, שהחסד אפשרי. הרומן עושה את זה בכך שהוא מתקרב מאוד אל הדמויות המתוארות, בפרטים הקטנים שיוצרים אותן, וגם, במידה הרבה, בהשפעותיו העמוקות של עולם המוזיקה עליהן. אנחנו מקבלים את ריטה ואת שיריה, ואת לנארד כהן ושיריו, ומלווים גם זמרת אחת בדויה ואת השיר שלה והשפעתו העזה על שומעיו. יחד עם הדמויות שנענות לשירים אנחנו הקוראים מרגישים שגם לנו מתאפשר להתעלות לרגע קט מעל המציאות המייסרת כל כך, גם אותנו, גם עכשיו.

אני כותבת את הטור הזה ביום שני 8 ביוני 2026. הלילה והשכם בבוקר העירו אותנו שוב אזעקות, עקב ירי טילים מאירן. אז מה עכשיו? מלחמת אירן השלישית? שאגות של חיות שניתנות כשמות מופרכים למבצעי הגבורה הצבאיים, שספק אם משפרים את חיינו, אבל כולנו מוטלים לתוכם השכם והערב כבר זמן רב כל כך?

יש להניח שכשאעלה את הטור הזה, כשתקראו אותו, כבר כולנו נדע מה עכשיו. מה הפרק הבא בסאגה הבלתי נגמרת הזאת, אולי לפחות לאן הרוחות נושבות, בינתיים.

לאחרונה התפרסמו נתונים על כך שהקוראים הישראלים נרתעים מספרות מקומית. שהם מעדיפים תרגומים, מרחק, אסקפיזם, בריחה מהמציאות.

יחד עם זאת, דווח כי בשנה החולפת ראו אור כ־500 כותרים העוסקים ב־7 באוקטובר ובמה שמתרחש כאן מאז.

אז מצד אחד – רתיעה, ומצד שני – צורך עז לכתוב (ולקרוא!) על מה שעובר עלינו.

הלילה הארוך ביותר ראוי מאוד לתשומת לב. הוא מעניק חווית קריאה סוחפת והוא נוגע מאוד ללב.

זמורה, 2026
עורכת: נועה מנהיים
220 עמ'

לפני ימים אחדים דווח בתקשורת שאילון מאסק צפוי להיות בקרוב האדם הראשון בהיסטוריה שחוצה את רף ההון של טריליון דולר. הונו יהיה שווה יותר מזה של דרום אפריקה ושוודיה.

מה המשמעות של עוצמה רבה כזאת שנמצאת בידיו (הפרטיות) של אדם אחד? מה תהיינה ההשלכות העתידיות הנובעות מכך?

בספר המתורגם לעברית שראה אור לאחרונה בהוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה אפשר לקרוא על כך.

כתבו את הספר נעמי אורסקיס ואריק ב' קונווי, שניהם היסטוריונים אמריקנים של המדע. הם ידועים בעיקר בזכות מחקריהם המשותפים ופורצי הדרך על האופן שבו גורמים פוליטיים ותאגידיים מטים את המדע הציבורי ומייצרים דיסאינפורמציה.

בספר שלפנינו, קריסת הציוויליזציה המערבית מבט מן העתיד שכתבו במשותף, הם כותבים על מציאות חיינו, וגם על העבר שהוביל אליה, מנקודת המבט של היסטוריונית שמנתחת בעתיד את "הקריסה" של תרבות המערב שהתרחשה בשנת 2093. בריאיון אתם, שמופיע בסופו של הספר, הם מסבירים כי בחרו דווקא בשנה הזאת ל"קריסה", כי היא "קרובה מספיק כדי להבהיל, אבל לא קרובה מדי כדי שלא תחלוף בימי חיינו ואנשים יגידו – 'נו, טעיתם!'". הם מסבירים גם ש"נראה סביר שבסביבות השנה הזאת יתחילו העניינים להידרדר, אם נמשיך ב'עסקים כרגיל'".

כוונתם ב"עסקים כרגיל" לכך שאם האנושות תמשיך להתעלם מהאזהרות של אנשי המדע ולהתכחש לסכנות המאיימות על כולנו, התנהגותנו תוביל לאסון בלתי נמנע. בין היתר, בעקבות שינויים האקלימיים הקיצוניים, "להתערבות של הממשלה בשווקים, התערבות שממנה קצרה הדרך לשלטון סמכותני (אוטוריטרי)."

וזאת תהיה רק אחת התוצאות של שינויי האקלים המהירים מאוד שיתרחשו. למעשה, השינויים הללו כבר החלו: אם פעם האמינו אנשי המערב ש"השינויים הללו ישפיעו רק על מינים אחרים, כדוגמת שוניות אלמוגים ודובי קוטב, או על אנשים אחרים בעולם (למשל בבנגלדש), או על הדורות הבאים", היום אנחנו כבר עדים ל"הוריקנים הרסניים, שיטפונות ושריפות שפשטו בכל רחבי ארצות הברית וגם בקנדה ובאיים הקריביים". גם באירופה כבר היו "אירועי אקלים קיצוניים".

כל אלה קורים בגלל פזיזותם המטורפת של בני האדם, שממשיכים להתנהג כאילו אין למעשים תוצאות, והן בלתי נמנעות.

בחירתם של אורסקיס וקונווי להתמקם בעתיד ולכתוב את חיבורם בגוף ראשון, מפיה של היסטוריונית שתסקור בקצרה, בהשתאות, את קורות האנושות החל בימי הביניים ועד לתקופתה, ותתאר לְמה גרמו העיוורון וההתעלמות, היא בחירה מעניינת מאוד. לא יכולתי שלא להיזכר ברומן העתידני המופלא של איאן מקיואן, מה שאפשר לדעת, שבו עסק גם הוא באותה סוגייה: הרס הציוויליזציה האנושית בעקבות משבר אקלים והתעלמותה מסכנותיו. גם אצל מקיואן "מתנגדי האקלים" נחשבים תמהונים, אנרכיסטים, הזויים וקשקשנים.

"כאשר הוצג לראשונה 'חוק ההתעלמות מעליית פני הים לראשונה', הוא היה מושא ללעג ולקלס,", מספרת היסטורנית העתיד, "אבל בשנת 2025 נחקק בהשראתו 'חוק הגנת היציבות הלאומית של ארצות הברית (The U.S Stability Protection Act) ובאמצעותו הורשעו ונכלאו יותר מ־300 מדענים באשמת 'סיכון הביטחון והרווחה של הציבור בשל זריעת בהלת שווא".

חוק כזה טרם נחקק במציאות, אבל הוא משקף בהחלט את העמדות שמציגים רבים ממנהיגי העולם, ובראשם נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, שנקט לא מעט צעדים כדי לממש את התנגדותו לאזהרות המדענים: ארה"ב פרשה מהסכם פריז מ־2005 שנועד להגביל את ההתחייבות הגלובלית לטמפרטורה של עד 1.5° C מעל הרמות שהיו קיימות לפני המהפכה התעשייתית, ביטלה את תמיכתה כספית בתוכניות אקלים במדינות מתפתחות, וביטלה את הרגולציה הפדרלית על פליטת גזי חממה. ממשל טראמפ מתמקד בייצור של נפט, גז ופחם וייצואם, תוך דחיקת מקורות אנרגיה חלופיים. על דוגמה בוטה נוספת להכחשת משבר האקלים ופעולה אקטיבית נגד השמירה על כדור הארץ דווח בניו יורק טיימס וגארדיאן, ובעקבות זאת, ב־10 ביוני 2026, גם בעיתון הארץ: "ממשל טראמפ החליט לפני כשבועיים לפרק את הרשת התת־ימית החשובה ביותר בעולם לניטור המערכות האקולוגיות הימיות, הסביבות החופיות של צפון אמריקה וזרמי הים המשפיעים על האקלים הגלובלי". מדענים ומומחים ברחבי העולם נזעקו. הם "כינו את הרשת '"'העיניים והאוזניים'"' של האוקיינוס, והדגישו כי מערכות ההתרעה המבוססות על הנתונים שאוספת הרשת הן מצילות חיים"…

זזאת רק ההתחלה. כי שינויי האקלים שיחמירו עוד יותר, בוודאות, יגרמו לסבל בל יתואר: בצורות, עקורים ופליטים בממדים שקשה לדמיין, בשל נהירת אוכלוסיות מורעבות לאזורים שעדיין עשויים לספק מזון, ושינויים חברתיים בלתי נסבלים.

ברומן הדיסטופי (המרתק!) של מקיואן הוא מתאר, בין היתר, עולם שבו הערים הגדולות נעלמו מתחת לפני הים שגאה והציף חלקים נרחבים מהיבשות. אורקסיס וקונווי, מנקודת המבט העתידית, משרטטים כמה מפות שמדגימות היכן היו פני הים בשנת 2000, והיכן הם "כיום" במאה ה־24. בנגלדש כולה נעלמה, למשל. כך גם חלקים נרחבים מפלורידה. סנטרל פארק בניו יורק שקע במי האוקיינוס. אין מקום בעולם שבו המסת הקרחונים לא גרמה למגה־שטפונות ולהצפות ענק.

חלק מכל זה אנחנו רואים כמובן כבר היום. כבר עכשיו העולם המערבי השבע נאבק בזרם הפליטים הבלתי פוסק. מיליון וחצי סורים היגרו לאירופה, מספרת היסטוריונית העתיד, כתוצאה מבצורת ממושכת, שהביאה למלחמת אזרחים איומה.

אז איך זה שאנחנו – כן, אנחנו, כולנו, עכשיו, בהווה, כל כך לא קשובים לאזהרות? והרי "כל היסטוריון החוקר את התקופה הטרגית הזאת בהיסטוריה האנושית נדהם מהעובדה שהנפגעים ידעו מה מתרחש ומדוע". לא זו בלבד: הם (אנחנו!) גם "תיעדו את המתרחש בפרטי פרטים בדיוק בגלל שהם ידעו ששריפת דלקי מאובנים גרמה לכך". וההיסטוריונית מוסיפה: "ניתוח היסטורי מראה גם שהיו לציוויליזציה המערבית ידע טכנולוגי ויכולת לעבור בהדרגה לאנרגיה מתחדשת, אולם היא לא יישמה את הטכנולוגיות שעמדו לרשותה מבעוד מועד".

ההיסטריונית מהעתיד מנתחת תהליכים שגם בעינינו כבר שייכים לעבר, להיסטוריה. למשל – התפשטות הקומוניזם, אכזריותו הדכאנית בתקופת שלטונו של יוזף סטאלין בברית המועצות, שאז "מתו עשרות מיליוני בני אדם במסעי טיהור, בקולקטיביציה כפויה של החקלאות ובצורות אחרות של אלימות פנים־מדינתית." אבל אם אנחנו מאמינים כיום שקריסתו של הקומוניזם מסמנת את סופם של אותם תהליכים חמורים כל כך, היסטוריונית העתיד מראה לנו לאן ההתכחשות לשינויי האקלים מובילה אותנו: שוב לשלטון עריץ, אנטי־ליברלי ודכאני.

כל זאת, בין היתר, כתוצאה ממה שאנחנו מכנים "השוק החופשי" והליברליות היתרה, שמונעים מממשלות לפעול ולסכל את העתיד הנורא הזה.

אני מודה שכשהתחלתי לקרוא את הספר, אמרתי לעצמי משהו כמו – זה מה שאמור להפחיד אותי עכשיו? במצבנו הביטחוני הרעוע כל כך, כאן בישראל? כמה לילות אחרי (ואולי גם לפני?) עוד סבב של טילים אירניים שנורים לעברנו?

אבל כשהמשכתי לקרוא הבנתי שזאת בדיוק הבעיה: חוסר הנכונות של כולנו להקשיב ולהפנים את הסכנות.

בכתבה מרתקת שהתפרסמה בעיתון הארץ ב-4 ביוני 2026 מתואר מחקר שמסביר מדוע אי אפשר לשנות עמדות של הזולת בשכנוע או בטיעונים לוגיים, כי בני אדם נוטים לדבוק בדעותיהם, רק כדי שלא ייווצר בתודעתם דיסוננס קוגניטיבי. כדי לגבור על הדיסוננס, הם ממציאים מיד הסברים, ונאחזים בהם, גם אם הם מופרכים בעליל. החוקרת, שרה סטיין־לוברנו, מתארת איך אפשר לגבור על ההתנגדויות הללו, אבל מעשית – לא ברור לי איך השיטות שלה יכולות להציל את כדור הארץ ואת האנושות…

אם נחזור לאילון מאסק ולדברים שכותבים אורסקיס וקונווי על התופעה: אנחנו, לדבריהם, חיים כיום ב"'תור הזהב' השני של הקפיטליזם" שבו הכוח וההון "חזרו להתרכז בידי מעטים באופן שלא נראה מאז המאה ה־19". היסטוריונית העתיד מפרטת: "הרווחים מדלקי המאובנים חזרו והושקעו מחדש בהפקתם ובייצורם. חלק אחר מההון שהצטבר שימש למימון צוותי חשיבה שהמשיכו לקדם את ההשקפות הנאו־ליברליות. ואולי ההתפתחות החשובה מכול לעניינו היא שהחשיבה הנאו־ליברלית עוררה התעלמות מהמגבלה המרכזית של הקפיטליזם: כשל השוק".

דו"ח של האו"ם שהתפרסם לאחרונה מודיע לנו ש"עד 2030 הדאטה סנטרים יצרכו יותר מים מאוכלוסיית העולם.

וזאת דוגמה חיה ל"כשל שוק" שאנחנו עדים לו ממש עכשיו: השוק החופשי, שפועל לפי כוחות הביקוש וההיצע וללא התערבות ממשלתית, לא מצליח להקצות את המשאבים שלו בצורה יעילה. "כוח המחשוב הרב שמחוללים הדאטה סנטרים כרוך בפליטות חום משמעותיות", נכתב במוסף כלכליסט ב־10 ביוני 2026. "את החום הזה יש לצנן, כדי למנוע פגיעה בביצועים או הרס של הרכיבים הרגישים – ומים הם הפתרון המועדף. צריכת מים של דאטה סנטר טיפוסי יכולה להגיע בקלות למיליוני ליטרים ביום, בדומה לעיר בת 50 אלף תושבים. בהתאם, הקמת דאטה סנטר עלולה להוביל לפגיעה משמעותית בזמינות ובאיכות מי השתייה ביישובים הסמוכים אליו".

כולנו נהנים מאוד להשתמש בבינה המלאכותית, היעילה, המועילה (שזוללת לנו, בלי שנרגיש, את כל המים…).

אבל כשמבינים מה ההשלכות של השימוש הנרחב הזה, אי אפשר שלא להתחלחל!

הוצאת אצטרולב מערכת למדא לעיון, הוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה, 2026
תרגום ועריכה מדעית: פרופ' תמר הרמן, פרופ' יואב יאיר
137 עמ'

את עופר ספיר פגשתי לראשונה כשכתב תגובה מופלאה, מרגשת, חכמה, גדושה בתובנות, על מה קרה להגר באילת? שלי. ספיר הדהים אותי ממש גם כשדיבר בהשקה של הספר שלי, ושוב, כשקראתי את ספרו הראשון, תמיד עוד פעם אחת, החיפוש אחרי חלקי העצמי, ספק ממואר, ספק ספר עיון, שמעורר סוגיות רבות, וכתוב במקוריות ובכישרון: כל פרק בספרו הראשון נפתח בתצלום קטן, ומשם הפליג ספיר אל שלל זיכרונות, הבנות ומסקנות על עצמו, חייו וזולתו.

בימים אלה ראה אור ספרו השני, אור גדול, צל גדול, שבו הוא מתאר את המסע הפנימי המפרך, התובעני, המואר והגדוש בצללים, של הפיכתו לאבא.

עופר ספיר הוא פסיכולוג קליני שחי בזוגיות מיטיבה, רבת שנים, עם בן זוגו.

כשמדובר בזוגיות של בני אותו מגדר אין כמובן בתהליך של הפיכתם להורים שום מקום לספונטניות או למקריות. היא כרוכה לא רק בהחלטה משותפת, מודעת, אלא גם בהכנות רבות ובעיקר בלוגיסטיקה שיכולה להיות מורכבת מאוד, במיוחד כשמדובר בשני גברים.

השניים הביאו לעולם את בנם אדם באמצעות פונדקאית אמריקנית, קורה שמה, שראתה במעשה שלה חסד ותיקון, אחרי שאחייניתה נרצחה. קורה האמינה שאם תעזור ליצור חיים חדשים למען שני בני אדם שבלי מעורבותה של אישה כמותה לא יוכלו לעשות זאת, היא תוסיף טוב לעולם.

ברור לגמרי שלא פשוט בכלל להפוך כך להורים, ממרחק: הם בישראל, היא באמריקה, ובמיוחד – לעשות את זה בלי השלב של האינטימיות המוקדמת שמתקיימת בין גבר ואישה שמתאהבים ואז עוברים לשלב ההורות (גם אם קורה אינה קשורה גנטית לעובר, היא הפונדקאית שלו).

ספיר מיטיב לתאר את החששות, שמן הסתם משותפים לכל מי שנאלץ לעבור את הדרך הזאת כדי להיות הורה (נזכרתי בספרו המופלא של משה סקאל, בינה ולואיז, מכתבים אל המכונה, שגם הוא מתאר את התהליך המורכב שעוברים שני גברים בדרך להורות).

למשל – את הצורך באמון רב, של שני הצדדים. מצד ההורים: האם הפונדקאית תמלא את חלקה, ותמסור להם את הוולד שנשאה ברחמה במשך זמן כה רב, וודאי נקשרה אליו רגשית? מצד הפונדקאית: האם בני הזוג הללו, שני הגברים הזרים, יגיעו מישראל וייקחו ממנה את התינוק שלא תכננה לגדל? (בדיעבד גילתה להם שאלמלא הגיעו, ודאי שלא הייתה מפקירה את התינוק, אלא מגדלת אותו).

כל זה חשוב ונוגע מאוד ללב.

אבל החלק המעניין באמת, למעשה – העילה המרכזית, כך חשתי, לכתיבת הספר, הוא – תיאור הדיכאון שבו שקע ספיר אחרי שאדם הקטן נולד ונמסר לידיהם.

מאחר שהוא פסיכולוג, הוא הבין לכאורה מה קורה לו, ידע לתת שמות לרגשות, לתופעות, להתנהגויות. אבל בה בעת גם לא הבין מאומה, ולא היה מסוגל להתחבר לתחושותיו: "חוסר עניין, עייפות, קהות רגשית". שכן, "ההכרה המקצועית לא עזרה. להפך, היא הפכה לכלי נוסף של ניתוח עצמי, למנגנון שמנסה להבין במקום לחוות. נדמה היה שאני חי בתוך ניסוי פנימי שבו אני גם החוקר וגם המושא. הידע שהיה אמור להגן עליי נעשה למלכודת".

ספיר מפליא לתאר את המנגנון: "לא סתירה, אלא פיצול עדין כמו שתי עדשות שונות שמתבוננות באותו רגע ומספרות עליו שני סיפורים שאינם סותרים ואינם מתלכדים", שמוכר לי היטב, מבפנים, מנגנון הפיצול שחוויתי כשורדת פגיעה במשפחה. תמיד תיארתי את זה כשני איים, שעל כל אחד מהם חייתי בנפרד, במנותק, ושאת כל אחד מהם הכרתי היטב. לא היה מדובר אף פעם בזיכרון מודחק שעלה אל פני השטח (גם אם יש גם בלי ספק פרטים שנשארו בלא־מודע שלי, אבל הם שם, במקום שהגדרתו מדויקת: אני לא יודעת אותם). עופר ספיר מתאר את זה אחרת, באמצעות דימוי מעולם האופטיקה, והוא מדויק והולם: יש שתי תמונות, כל אחת מהן נכונה, גם אם אינן מתלכדות לתמונה אחת קוהרנטית. במקרה שלו: הוא חווה אושר אינסופי באבהות ובאהבתו את הרך הנולד, ובה בעת היה שרוי בדיכאון עמוק. במקרה שלי: אני חיה במשפחה נהדרת, ובה בעת יודעת וזוכרת את המעשים הפליליים. ואין קשר בין שני הסיפורים!

התיאור מבפנים של הדיכאון שספיר חווה היה לי חזק, משמעותי ומאלף. הוא איפשר לי להבין את מה שעובר על דמות יקרה לי מאוד שנמצאת שם ממש עכשיו. רק אחרי שקראתי את ספרו של ספיר קיבלתי מושג ממשי יותר מה מרגיש אדם בדיכאון:

"הרגעים התערבבו זה בזה, כאילו המציאות עצמה איבדה גבולות. השעות נמדדו לפי המרווחים בין בכי לשינה, בין מוטרדות למחשבה, לא לפי שעון".

"אחד הדברים הקשים ביותר היה המגע עם הסביבה, מגע שאי אפשר היה להימנע ממנו. כשנולד תינוק, העולם נכנס פנימה. באים לבקר, להתעניין, להביט, לשאול. נדמה שכולם רוצים להשתתף בשמחה, אבל עבורי כל מפגש כזה היה מאמץ. לא מפני שאנשים התכוונו לפגוע, אלא משום שכל מגע אנושי, אפילו המיטיב ביותר הפך לעומס נוסף על המערכת שכבר פעלה על סף רוויה".

"בתוך הרעש הזה עלתה משאלה אחת פשוטה: שיניחו לנו. להיות רגע לבד, לירון, אדם ואני, בלי הסברים, בלי תיקונים, בלי מבט שבוחן מבחוץ. לא משום שלא הייתה בי הערכה למעורבות של אחרים, אלא מפני שלא נותר בי מקום לשאת אותה. כל פנייה מן החוץ דרשה עוד תגובה, עוד עיבוד, כשכבר לא היה מרחב פנוי."

אני קוראת את הדברים האלה, ומרגישה שאני מקבלת מבט פנימה, אל הנפש של אדם שאני אוהבת אהבה עמוקה, ולאותה דמות אין בחייה מקום לאהבה הזאת שלי, כי היא נחווית כגודש רב מדי, ואפילו כנראה כפלישה, גם אם היא מתבטאת רק במשפט שמביע את האהבה הזאת. גם זה, גם כוונות ורצון טוב, עכשיו אני מבינה, נחווים כתובעניים, כ"יותר מדי".

למרבה השמחה וההקלה, עופר ספיר מתאר גם את היציאה שלו מהדיכאון (שלא התבטא כלפי חוץ, כך הוא מספר, כי המשיך לתפקד כהורה, לטפל בבנו הקטן וגם, בכובעו המקצועי, במטופליו).

הספר שכתב על המסע שעבר מרתק וחשוב!

יצירה עברית, 2026
עריכה לשונית: אורית מסינגר
164 עמ'

שאלה נוספת שמעסיקה אותי לא מעט היא שאלת המודעות בזמן אמת. האם אבא היה מודע לכך שהוא גורם לנו סבל, ואולי אפילו שאב הנאה מהדבר, או שהיה כל כך מרוכז בעצמו ובצרכים שלו, כל כך חולה ומשוקע במחלה שלו, שלא הבחין בסבל שהוא גורם לנו? שאלה זו היא משפטית בטיבה ואני יודעת היטב מדוע אני שואלת אותה. ליחס הנפשי של אבא למעשים שביצע – אדישות, מודעות או כוונה – יש משמעות לעניין מידת האחריות והאשמה שניתן לייחס לו.

ועוד שאלה שאי אפשר לשאול מבלי להרגיש חלחלה: האם המעשים המיניים שעשה היו לצורך סיפוק מיני או שהיו רק אמצעי להשגת שליטה. לצד כלית האמצעים שעמדו לרשותך? מה היינו אנחנו עבורו?

תשובות אין, ובין כה וכה, המציאות עגומה. אין דרך טובה לצאת כזה.

דבר אחד אני יודעת, והוא משמש עבורי נקודת אחיזה – מחוץ לבית, במיוחד במסגרת תפקידו כמנהל בית ספר, אבא לבש דמות שונה. ידע לכבד גבולות והקפיד על התנהגות ייצוגית ומנומסת. הוא ידע שאת מה שעשה בבית, באין רואה, הוא לא יכול לעשות בחוץ.

כשגמרתי לקרוא את הספר חשבתי – כמה קסם יכול להכיל בתוכו ספר דקיק, 149 (כולל האפילוג, שהוא חלק אינהרנטי מהספר, אם כי דפיו אינם ממוספרים)!

על גבו של הספר נכתב כי "אולנובסקי אינה מחפשת להאיר תמונה באמצעות מילים, או להפך. היא חוקרת את המפגש בין השניים – כיצד הדימוי והטקסט משלימים זה את זה, מולידים זיכרונות רדומים ומעוררים צורת התבוננות חדשה בעבר".

אכן!

בסופו של כל פרק מופיע הצילום המדובר בו. אחרי כמה עמודים למדתי לרוץ תחילה אל הצילום, לא לחכות עד סוף המלל המלווה אותו, כי אין ספק: הצילומים עצמם מרתקים לא פחות ממה שנכתב, ומה שנכתב – כובש!

אינס אולנובסקי, ילידת בואנוס איירס, היא, כך נכתב עליה בדש, "צלמת, מורה וסופרת". בספר שלפנינו היא מביאה בפנינו שלושים ושניים צילומים שונים, שנחלקים על פני כמעט אותו מספר של פרקים (לא בדיוק, כי יש כמה פרקים שזכו ליותר מצילום אחד). הסיפורים כולם מסמרי שיער, מפעימים, מפתיעים, ומאלפים.

חלק מהם עוקבים אחרי השתלשלויות היסטוריות ואירועים שהתרחשו בארגנטינה לאורך השנים. ידוע לכולנו כמה טלטלות עברו אזרחי אותה מדינה: שלטונם של חואן ואווה פרון, ימי המשטר הצבאי והטרור המדיני שהפעילו הגנרלים, החטיפות של אזרחים שנעלמו, ילדי החטופים שאומצו במשפחות שלא הכירו: רקע שבו יכלו להיווצר תצלומים משמעותיים מאוד, שנושאים בחובם סודות וגילויים, חשיפות והפתעות.

אחד הסיפורים הראשונים שאולנובסקי מספרת הוא על הקשר האישי המפתיע שלה, שנודע לה באקראי, לאירוע היסטורי איום ונורא: פיגוע ההתאבדות שאירע בשנת 1994 בבניין של ארגון יהודי מרכזי בבואנוס איירס. אולנובסקי גרה עם הוריה ממש מול הבניין ההוא, כשמכונית תופת התפוצצה בסמוך אליו. מאז היום שהיה כך היא מעידה, "אחד הגרועים בחיי", נהפך בית המגורים שלה לנקודה אסטרטגית: בכל 18 ביולי הגיעו למקום כתבים וצלמים כדי לתעד את טקסי יום השנה לפיגוע. באותן שנים, היא מספרת, החלה לצלם, אבל "עדיין התביישתי לצלם זרים מקרוב", ולכן הרבתה לעשות את זה מחלון חדרה. כמה דקות אחרי הפיגוע צילמה את חדרה והתמונות מאותו יום נשארו בידיה. רואים בהן את ההרס שהגיע למרחקים, שברי זכוכית ורהיטים הפוכים. ביום השנה השלישי היא צילמה שוב, אבל רק בשנת 2003 מצאה במעטפות סגורות את הנגטיבים שפיתחה אז, אך לא הדפיסה. כשהביטה בהם בקפידה גילתה שבאחד מהם צילמה, לא פחות ולא יותר, את מי שיהיה בעתיד בעלה – עוד לפני שהכירה אותו! רואים אותו "מתכופף מחוץ לחלון כאשר המצלמה צמודה לעינו". איזו תגלית מרעישה!

(באפילוג היא מוסרת לנו עוד פיסת מידע על האיש ועל הקשרים ביניהם…).

יש בספר פרקים מטלטלים במיוחד. למשל – זה שבו הודות לצילום שיד הגורל גלגלה אותו כך ששרד את תלאות הזמן, נמצא, בניגוד לכל הסיכויים, ופורסם בכתב עת, זכה מישהו לראות את תווי הפנים של אביו, שנחטף בצעירותו ונעלם, אבא שלא הכיר!

(באפילוג היא מספרת שאותו בן השאיר דוגמת די־אן־איי שלו, בתקווה ששרידי הגופה של אביו יימצאו אי פעם).

גם הסיפורים האחרים מרגשים לא פחות. למשל – מישהי שגילתה שיש לה אחות שלא ידעה עליה. אח ואחות שמצאו כעבור שנים רבות את אחיהם הבכור שאמם המשותפת הפקירה. אישה שתצלומה האגבי לכאורה – סתם אישה מבלה בחופשה, יושבת מאחורי בעלה על האופנוע שלהם – היה, כך הסתבר, נקודת ציון משמעותית ביותר בחייה.

ויש גם סיפור מדהים על אסירה שבדרך לא דרך זכתה לצלם את היום האחרון שלה בכלא, זמן קצר לפני שהשלטון שהחליף את המשטר הצבאי הכריז, ב־5 במאי 1973, על חנינה לאסירים הפוליטיים, וכך אנחנו זוכים לראות את הסודות האחרונים מתוך אותו כלא נורא (ביום השחרור, סיפרו האסירים־לשעבר, ראו לאחרונה את חלונות המבנה שבו שהו. עד אז אולצו תמיד ללכת כשראשיהם מורכנים כלפי הרצפה).

ויש בספר גם "סתם" סיפורים אנושיים נוגעים ללב.

מדהים לראות כמה הרבה אפשר לגלות מתצלומיהם של בני אדם על חיים שנחשפים, גם אם הם נשארים עלומים או אלמוניים.

הוצאת תשע נשמות, 2026
149 עמ'
תרגום: טליה הוס

"השיר היחיד שנמצא בין חפציו של גוּני, רב-סרן גוּני הרניק, מפקד סיירת גולני, שנהרג בקרב על הבופור, ב־6 ביוני 1982, היה 'חרטה' של נתן זך."

כבר משמו הארוך והמפורט של הספר אפשר להבין עליו משהו: שהוא שופע, גדוש, עולה על גדותיו.

דבורית שרגל, שבמשך עשר שנים (מ־2005 עד 2015) כתבה מדי יום בבלוג התוסס שלה "וולווט אנדרגראונד" (תחילה באנונימיות, רק כעבור שנה הזדהתה), העבירה את מוקד התעניינותה ועשייתה אל דמותה של אנה ריבקין־בריק, הצלמת היהודייה ילידת רוסיה שחיה בשוודיה, לשם הגיעה בנעוריה, ב־1915.

ריבקין־בריק נודעת בעיקר בזכות סדרת ספרי "ילדי העולם" שצילמה. את חלקם הגדול של הטקסטים כתבה הסופרת אסטריד לינדגרן, מי שכתבה את ספר הילדים הנודע בילבי בת גרב, ואת הגרסאות בעברית כתבה לאה גולדברג.

שרגל יצרה סדרה של סרטים דוקומנטריים, הראשון שבהם הוקרן ב־2014. היא תיארה בהם את חיפושיה האינטנסיביים אחרי הילדים גיבורי סדרת הספרים "ילדי העולם", שריבקין־בריק צילמה.

ועכשיו התיעוד הזה רואה אור גם בספר שופע צילומים: של דמויות, מכתבים, דימויים חזותיים רבים לאינספור: 406 עמודים ובהם, אני משערת, עשרות, אולי מאות, צילומים.

שרגל פותחת את ספרה בתיאור המפגש הראשון שלה עם אנה ריבקין־בריק, ליתר דיוק, עם ספרה אלה־קרי הילדה מלפלנד. מה שהיא מתארת מוכר לי היטב, וכנראה שלא רק לי, אלא לכל הילדים בני העשורים הראשונים במחצית השנייה של המאה העשרים. בנות ובנים כאחת (שאלתי את בן זוגי: כן! כמובן שהוא זוכר את הספרים הללו, והיטב!).

כמו דבורית שרגל, כמו כל הילדים האחרים, בני גילנו וצעירים מאתנו (שרגל צעירה ממני), גם אני הוקסמתי מאלה קרי ומנוריקו סאן. גם אני זוכרת היטב את ההשתוממות, ההתפעלות, הקסם. (לעולם לא אשכח למשל את ההפתעה של נוריקו משערה הזהוב של הילדה השוודית שבאה לבקר אותה…). אבל שרגל לקחה את כל זה כמה צעדים קדימה, והפכה את ההיכרות עם פועלה של אנה ריבקין‏־בריק למשימת חיים, ואפילו, כך נדמה, לסוג של התאהבות בדמות, בחייה, בהישגיה האמנותיים ובמצוקותיה של הצלמת.

הספר, כך הגדירה בעצמה, נועד, בין היתר, לחוקרים. אלה ימצאו בו מן הסתם שפע עצום של מידע ופרטים. יש בו אנקדוטות (למשל – מדוע מופיע סמלה של חברת התעופה SAS בצילומים שצולמו בדרך ליפן? פשוט מאוד: החברה סייעה לריבקרין־בריק לממן את הטיסה לשם, ולכן הכילו הצילומים, כמקובל, פרסומת לא סמויה בכלל). יש בו תיעוד של הקשרים המשפחתיים בין ריבקין־בריק ובני משפחתה, בעיקר אחותה האהובה שחיה בארצות הברית. כך למשל אנחנו יכולים לקרוא את מכתביהן זו לזו לאורך שנים רבות. יש בספר לא מעט אנקדוטות על התחקיר העקשני, הנחוש, שערכה שרגל, על המבואות סתומים שהגיעה אליהם בניסיונותיה לגלות את הילדים המצולמים, ועל האופן שבו נפתחו בפניה דרכים חדשות. היא מספרת מי עזר לה לגלות את הילדים, ואיך נראו המפגשים אתם, מקץ שנים רבות. מעניינת במיוחד נקודת המבט של הילדים בזמן הצילומים: רובם לא ידעו למה נועדו, מה הסיפור שהם מגלמים בסצנות שהתבקשו להשתתף בהן. אחדים מהם בכלל לא זוכרים את ימי הצילומים. אחרים המשיכו עוד שנים להיות מוטרדים, למשל מכך שצולמו בעירום מלא או חלקי, מה שנהפך לסוגיה מייסרת בהגיעם לגיל שבו חששו מלגלוג של חבריהם.

נחישותה של שרגל מעוררת השתאות. למשל, היא לא היססה להוציא כספים שאין לה על נסיעה ליפן (אותה SAS לא מימנה…) ועל פרסום מודעה יקרה מאוד בעיתון יומי נפוץ, בתקווה לאתר כך את נוריקו סאן "שלנו", שהרי כולנו זוכרים היטב את הילדה עם השיער השחור־בוהק והקימונו היפהפה…

מרגש במיוחד הקשר של אנה ריבקין־בריק עם ישראל בכלל ועם לאה גולדברג בפרט. אנחנו זוכים בספר למבט מרתק על גולדברג, על תרומתה לספרים ועל יחסה לילדים.

האהבה העצומה ששרגל חשה כלפי הנושא כולו סוחפת. עם זאת, עלי להודות ששפע הפרטים הציף אותי לפעמים, והרגשתי שאני הולכת בתוכם לאיבוד. זה לא ספר שנועד לקריאה רצופה, אלא, כך נדמה לי, יותר לטעימות מעת לעת.

עם זאת, אי אפשר שלא להתפעל מהעוצמה הרגשית שהספר מביע, מהנמרצות של שרגל, ומהצורך שלה להאיר כל פינה אפשרית בחייה, בדמותה, ובפעילותה האמנותית של גיבורת ספרה.

הוצאת כריכה, 2025
עריכה: רונית ניידורף
414 עמ'

עַל דַּעַת הַמָּקוֹם, וְעַל דַּעַת הַקָּהָל
רָכַבְנוּ סוּפָה וְגַם סַעַר,
בּוֹטְחִים,
"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר".

וּבַיְּשִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, וּבַיְּשִׁיבָה שֶׁל מַטָּה
עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא
הַלַּיְלָה הַהוּא, יִקָּחֵהוּ הָאֹפֶל,
הַלַּיְלָה הַהוּא בָּא.

לְמוּדִים וּשְׂבֵעִים, יוֹדְעִים אֶת הַשָּׁעָה,
שָׁעֲטוּ הַרְאֵלִים, יוּבַלִּים,
חַיָּלִים
לְבָנוֹן וְשִׁרְיוֹן וְקוֹל שׁוֹבֵר אֲרָזִים.

וּבַיְּשִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, וּבַיְּשִׁיבָה שֶׁל מַטָּה
עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא
הַלַּיְלָה הַהוּא, יִקָּחֵהוּ הָאֹפֶל,
הַלַּיְלָה הַהוּא בָּא.

בַּלַּיְלָה הַהוּא, אִמָּא, הַרְאֵל לְקִינוֹת יוּבָל,
עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא, אִמָּא,
יוּבָל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל.

בַּלַּיְלָה הַהוּא, אַבָּא, הָיְתָה צְעָקָה גְּדוֹלָה.
עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא
הַרְאֵל גַּם יוּבָל, יוּבָל גַּם הַרְאֵל,
וְעִיר תַּלְפִּיּוֹת שַׁכּוּלָה.

וּבִיְשִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, וּבִיְשִׁיבָה שֶׁל מַטָּה
עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא
הַלַּיְלָה הַהוּא, יִקָּחֵהוּ הָאֹפֶל,
הַלַּיְלָה הַהוּא בָּא.

תַּלְפִּיּוֹת לְךָ אַרְצִי, הַרְאֵלִים בְּשַׁעֲרֵךְ.
בְּרִית דָּמִים, בְּרִית עוֹלָם בִּבְשָׂרְךָ,
אֶת אֵימַת הַיָּמִים יְנַחֲמוּ יְלוּדַיִךְ
וְאַתְּ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.

ביום השלישי ללחימה, 8 ביוני 1982, נהרג יובל הראל, בן מרים ויחזקאל, חייל בחיל השריון, מפגיעת טיל נגד טנקים במחנה הפליטים עין אל-חילווה שליד צידון. חבריו של יובל הראל, בן חיה ויוסף, שקראו את מודעות ההרוגים חשבו בטעות כי מדובר בחברם, וסיפרו לחיה ויוסף כי בנם נהרג. לאחר בירורים נוכחה המשפחה לדעת כי יובל עדיין בין החיים.

ב-10 ביוני נהרג בקרב בלבנון גם יובל הראל, בנם של חיה ויוסף, חייל בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח.

כאשר הגיעו לביתם של חיה ויוסף הראל להודיע להורים על מות בנם, סירבו תחילה ההורים להאמין, והסבירו כי ישנו עוד יובל הראל, בן מרים ויחזקאל, שנהרג. אבל לצערם, הידיעה על מות בנם הייתה נכונה.

שני החיילים משכונת תלפיות שבירושלים, בעלי השם הזהה נקברו בסמוך זה לזה, באותה השורה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.

כל מי שאוהב את שטפן צוויג ישמח מן הסתם לקרוא את הביוגרפיה שכתב על ענק הספרות – אונורה דה בלזק. ספריו של צוויג מופיעים כל העת בתרגומם לעברית, ורבים מהם קראתי וכתבתי עליהם כאן, ב"סופרת ספרים": סערת רגשות, סוד בוער, אהבות עכורות, חלומות שכוחים, המנורה הטמונה, מגלן, העולם של אתמול, הנערה מהדואר, מכתב של אלמונית, קוצר רוחו של הלב, 24 שעות בחיי אישה, מרד המציאות, מנדל של הספרים – את רובם המכריע אהבתי מאוד, והתפעלתי והתרגשתי מהם. והנה נגלה לי ספר שהחמצתי עד כה. הוא ראה אור לפני עשר שנים, ב־2016, ושמחתי עכשיו להתוודע אליו.

צורפה אל הביוגרפיה הקדמה מאת יעקב גולומב, שהיה פרופסור בחוג לפילוסופיה באוניבסיטה העברית. תרומתו היא למעשה – מסה ארוכה ומרתקת, שבה משווה גולומב בין בלזק לצוויג, ומראה את הקשר הלא מובן מאליו בין הסופר הווינאי, שראה בעצמו אירופי תרבותי ומשכיל שמולדתו בגדה בו, עד שהתאבד בשנת 1942 במקום גלותו בברזיל, לבין הסופר הצרפתי יליד 1799, שמת כשהיה בן חמישים ואחת.

גולומב מדגיש את תחושת הניכור שחווה צוויג (היהודי!) בימי חייו, כמו שחשו גם משכילים יהודים אירופיים אחרים, למשל – פרויד, שלא הצליח להתמנות לפרופסור באוניברסיטת וינה, וכמו ארתור שניצלר, גוסטב מהלר, ואינטלקטואלים יהודים רבים אחרים, שהחברה התנכלה אליהם, חרף גאונותם, בהם – ז'אן אמרי שהתאבד בתום המלחמה, כי חש שהוא נאלץ להתכחש אפילו לעברו, בעקבות הרדיפות שחווה בשל יהדותו.

בלזק, כך מראה לנו צוויג, זכה ללעגה של החברה הפריסאית, כי היה בן למעמד נמוך, איכרים, "מוז'יק" מכנה אותו צוויג. (את תוספת תואר האצולה "דֶה", כך מסתבר, המציא לעצמו יש מאין!). אבל בלזק שאף כל חייו לחדור אל האריסטוקרטיה, להימנות עימה. לעגו לו בגלל הנושים שרדפו אותו כל העת, עקב חובות עתק שהיה שקוע בהם. הוא היה בזבזן ברמות שלא יתוארו. גם המראה שלו לא תרם ליחס של כבוד כלפיו: היה נמוך, שמנמן, ולא ממש בקיא בצווי האופנה. היותו גאון, ענק רוח, "כוח טבע", כפי שמכנה אותו צוייג, לא עזר לו להתקבל במקומות שאליהם השתוקק.

"הגד לי על מי אתה כותב – ואומר לך למי אתה שואף להידמות", כותב גולומב על כתיבתו של צוויג. בעיניו יש כמה וכמה קווי דמיון בין שני הסופרים. לא רק היחס של הסביבה כלפיהם, אלא גם בעצם בחירתו של צוויג להקדיש עשר שנים לכתיבת הביוגרפיה, שאותה למעשה לא הצליח להשלים, ממש כמו בלזק, שלא סיים את המשימה האמנותית הענקית שלקח על עצמו.

בלזק כתב קורפוס מונומנטלי שכינה אותו "הקומדיה האנושית". הוא התעתד לכלול בו עשרות רומנים ואלפי דמויות, שעל פי התוכנית היו אמורים לשקף את צרפת של ימי חייו, ולהקיף את כל החלקים המהווים את החברה האנושית: הכפר, העיר, התיאטרון, המלחמות, הפרובינציה, פריז, הפוליטיקה. חלקי "הקומדיה האנושית" היו – "מחקרים בחיי החברה", "מחקרים פילוסופיים", "מחקרים אנליטיים", "פיזיולוגיה של חיי נישואים" ו"הייסורים הקטנים של החיים במשותף". בלזק הצליח להשלים תשעים ואחת יצירות, אך לא הגיע אל עשרות נוספות שהגה.

איזו תוכנית גרנדיונית! וכמה שהיה בלזק קרוב להשלמתה! אילו רק חי עוד חמש שנים, צוויג סבור, היה מן הסתם מצליח לכתוב את כולה, אבל המאבק הסיזיפי, האינסופי, בחובות שנקלע אליהם בגלל הפנטזיות שלקה בהן, פשוט גמרו אותו. בין היתר קנה בית דפוס, עיתון, מכרות כסף, ובכול היוזמות הללו נכשל כישלון חרוץ. צוויג משווה אותו למלך מידאס מהמיתולוגיה, אבל בהפוך: כל מה שמידאס נגע בו נהפך לזהב, כל זהב שבלזק נגע בו נהפך לפסולת. אם כי, צוויג מדגיש, בלזק בעצם צדק תמיד בחזונות העסקיים שלו, רק שהקדים בכל פעם את זמנו. בחיי היומיום היה אדם לא־מעשי להדהים, אבל בזכות הדמיון המופלא שלו, וחריצותו יוצאת הדופן הצליח לכתוב כל כך הרבה וכל כך מהר (את אבא גוריו, לדוגמה, כתב בארבעים יום!).

גולומב מותח ביקורת על צוויג, וטוען כי הביקורת של צוויג על בלזק, שבזבז את כישרונו המופלא ברדיפה אחרי נשים אריסטוקרטיות ועשירות מאוד, בעצם משקפת את חוסר המודעות של צוויג עצמו. גולומב מצטט את צוויג שכותב על בלזק שהעדיף מכתב מרוזנת יותר מאשר שבחים מגתה… וש"למען תואר אצולה אמיתי היה מוכן למכור את נשמתו", ומוסיף עקיצה: "והאם לא היה צווייג מוכן 'למכור' את כל מה שהיה לו כדי להימנות כאזרח כבוד עם חוג גאוני 'אירופה הטובה' – רומן רולַן, תומס מאן, ניטשה ואחרים?"

זאת שאלה מעניינת, במיוחד כיום, כשיש סוג של נדידה של אנשי רוח מישראל לאירופה (ולארצות הברית). גולומב תוהה איך זה שצוויג אפילו לא העלה על דעתו שיכולה להיות לו עוד מולדת אחרת – ארץ ישראל, כמובן… הוא מצטט את השבחים של צוויג לברזיל, שהעניקה לו בית חם, היחיד שהיה רוצה בו, מלבד, כמובן, אירופה (הבוגדנית).

כשחיפשתי מידע על יעקב גולומב גיליתי שהלך לעולמו ביולי 2023, שלושה חודשים לפני טבח השבעה באוקטובר (אבל כבר בעיצומה של רעידת האדמה הפוליטית שמאיימת להרוס כאן את הדמוקרטיה).

צוויג התאבד בברזיל. ז'אן אמרי – בבית מלון בזלצבורג, יותר משלושה עשורים אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה. בלזק לא התאבד, אבל באינטנסיביות הבלתי אפשרית שבה העביד את עצמו בפרך ממש, ובחיים הרדופים שניהל בעקבות הפנטזיות הפיננסיות ההרסניות שלו, למעשה הרג את עצמו.

לא נותר לנו אלא להודות לבלזק על מה שכן הצליח לכתוב, ולצוויג על אור הזרקור המופלא שבו האיר למעננו את חייו ואת הישגיו האמנותיים החד־פעמיים.

הוצאת כרמל, 2016
תרגום: נועה קול
392 עמ'

בשולי הדברים: הופתעתי מכמות טעויות ההגהה והדפוס – המביכות בחלקן – שסימנתי לאורך הקריאה: בלבול בין אם ועם, "משוווה" (במקום – משווה…), "סְפיֶרָה" (כן, כן, מנוקד כך! ולא פעם אחת!) במקום סְפֶרָה, גוּפנים (שוב, מנוקד כך, בשורוק!) במקום גוֹפנים בחולם מלא, מנונף במקום מנופף, עשרות מילים שנצמדו זו לזו, משפט שבו מתייחסים אל מילים כאל "הם", במקום "הן", השם בלזק שמופיע גם בתעתיק בלזאק, ועוד כהנה וכהנה. לא רק מפתיע, גם מאכזב. חשבתי לתומי שבהוצאת כרמל לא ייתכנו שיבושים כאלה.

יש משהו כובש בחתולים: אדישותם לכאורה, עצמאותם המופגנת, ועם זאת – הקשר שיש להם עם בני האדם. הם לא "חברו הטוב ביותר", לא כפופים, כמובן לא מתחנפים (אבל כן "משתמשים" ברגליים אנושיות – כדי למצוא חן? או – כדי להתענג על ההתחככות? לא ברור). הם ביתיים, ובה בעת מסוייגים, קובעים בעצמם את הכללים, גאוותניים, ובעיקר – נעימים מאוד להסתכלות. משהו בגמישות שלהם, בפרוותיות המפתה ללטף, בשילוב בין זקיפות הזנב לגרגורי ההנאה, לגוף הרך אבל בטוח בעצמו וביכולותיו "ליפול תמיד על הרגליים": לא במקרה מספרים עליהם שיש להם תשע נשמות… (אבל ידוע לי על חתולים של בני משפחה שבחנו את המיתוס וזינקו ממרפסת הקומה השש עשרה. התגלה שהוא אכזרי: גם חתולים נהרגים כך. אבל תשוקתם למרחבים, למרות הרכושנות הביתית שלהם, גוברת כנראה על ההיגיון הבריא שאולי ניחנו בו, ואולי לא ).

(מפתה כמובן לקשור בין נושא הספר, חתולים, לבין ההוצאה לאור שלקחה לעצמה את השם המבטיח, "תשע נשמות", ובחרה להוציא אותו לאור…)

לא בכדי ידוע שברשתות החברתיות צילומים של חתולים גורפים המון תגובות של חיבוב, התפעלות, הזדהות והשתאות.

ויש עליהם כמובן גם ספרים. לאחרונה קראתי שניים מהם: חתול נודד וחברים המקסים של הסופר היפני הירו אריקווה, ועכשיו – גן עדן לחתולים – קובץ של ארבעה סיפורים קצרים שכתבו מיטב הסופרים: אמיל זולא הצרפתי; הקטור יו מונרו, הבריטי המוכר בכינוי סאקי; רודיארד קיפלינג הבריטי יליד הודו מחברו של ספר הג'ונגל (ושל השיר "משא האדם הלבן", המתועב), ונאצומה סוסקי, היפני.

הסיפורים פשוט מקסימים. כל אחד מהם מצליח ללכוד משהו מהאישיות המרתקת, המסקרנת של חתולים באשר הם.

בסיפורו של זולא שהעניק לספר את שמו, "גן עדן לחתולים", אנחנו מלווים חתול בית מפונק שמדגים בדיוק את ההבט שכבר ציינתי באישיותם של חתולים: הקונפליקט הפנימי האינהרנטי שיש בהם בין הצורך לצאת אל המרחבים, אל ההרפתקאות שהעולם מציע, לבין הפינוק הטבוע בהם, זה שמצמיד אותם אל המשפחות שאותן הם במידה רבה מאלפים. או כך לפחות נראה שהחתולים מרגישים: הם יודעים איך לזכות בטיפול הנחוץ להם, באוכל, בליטופים, אם מתחשק להם, ובה בעת נוהים אל מקומות אחרים, פרועים, שמתקיימים מעבר לקירות הבית. "רחוב ארור, חירות ארורה – כמה התגעגעתי לכלאי!" אומר לעצמו החתול שבע ההרפתקאות שקץ בצורך למצוא לעצמו אוכל, מחסה, נוחות. בערמומיותו החתולית הוא יודע לשלב בין הכנעה לבעליו לבין שליטה בהם ובתנאים שהם מספקים לו…

עצם העובדה שהסיפור מגיע ישירות בגוף ראשון מנקודת מבטו של החתול פשוט מקסימה. ויש לומר – לגמרי משכנעת. מי שמכיר קצת חתולים (ומי לא מכיר אותם? הם הרי בייתו אותנו…) מסכים בהחלט שזה כנראה בדיוק מה שהם אומרים לעצמם!

הסיפור השני, "טוברמורי" משעשע ושנון מאוד. הוא מעניק לנו נקודת מבט חדשה: מה היה קורה אילו חיות הבית, חתולים במיוחד, היו יכולים לגלות את כל הסודות שרק הם חשופים להם? כמה faux pas חברתיים יכולים להתעורר, אם ידעו בני האדם מה חבריהם הקרובים חושבים עליהם באמת, ומה הם עושים בחשאי…?

סיפורו של קיפלינג, "החתוך שהלך בדד" משחזר בפיקחות שנונה את תהליך ביותן של חיות הבית, אי שם, לפני מאות אלפי שנים. אנחנו עם האדם הקדמון, ובעיקר עם אשתו רבת התושייה, שמארגנת להם מערה, תולה עור דוב בפתחה, מפזרת חול נקי, דורשת מבן הזוג שלה לנקות את רגליו לפני שהוא נכנס המערתה… אז איך בדיוק היא בייתה את הכלב? את הסוס? את הפרה? ואיך ביית אותה החתול, זה ששב ואומר שהוא "[ה]הולך בדד, וכל המקומות דומים בעיניי", כפי שהוא שב ואומר…? מצחיק ממש!

הסיפור הרביעי, "קברו של חתול" מסופר מנקודת המבט של בעליו של חתול. הוא חושף את הצביעות שיש ביחס שבין בני אדם לחיות הבית. והוא מעניין, וגם מקומם!

הקריאה זריזה, מדובר בספר קטנטן ומושך.

הוצאת תשע נשמות, 2026
תרגמה מאנגלית ומצרפתית: מיכל שליו
תרגמה מיפנית: אירית ויינברג
75 עמ'
איירה: נגה טנדלר, שאף הוסיפה אחרית דבר והסבירה את חלקה ביצירה.

טוב, אז אנחנו נפרדים שוב מאברהם אברהם, החוקר האומלל, הלא־יוצלח המצליח תמיד, שהופיע בספרים קודמים של דרור משעני, תיק נעדר, האיש שרצה לדעת הכול, אמונה, ואפשרות של אלימות: אברהם אברהם, החקירה השנייה. נפרדים גם מהכתיבה הלא־פרוזאית של דרור משעני, בספרו התמונה הקטנה, יומן לא־הירואי, שבו כתב מה הוא חש וחושב על המלחמה בעזה, בעודה בעיצומה.

כמו בספר שלוש, גם כאן אנחנו עוזבים לכאורה לגמרי את המחוזות המוכרים לנו בכתיבה של משעני, סופר שהתמחה בכתיבה של ספרי מתח, ועוברים לפרוזה "רגילה". אבל – רק לכאורה. כי משעני לא סתם התמחה בספרי מתח, הוא רב־אמן בכתיבתם, גם כשהוא עובר לז'אנר אחר.

ספרו החדש הזדמנות לפני אחרונה קשור לעולם הזה של ספרי בלש, אבל הפעם באופן שונה: אלי, הדמות המרכזית בסיפור, עוסק בתרגומם מצרפתית לעברית.

האם למי שמתרגם ספרי מתח יש יתרון, כשהוא נקלע לחקירה משטרתית, בזכות היכרותו הקרובה עם כל התכסיסים הצפויים? איך יגיב לחוקרת ששואלת אותו אם שינה פעם פרטים בעלילה של ספר שתרגם: "אני לא שואלת אותך כשוטרת, זאת הרי לא עבירה על החוק, למה אתה כל כך חיוור? אני סקרנית כקוראת", או כשהיא מתרה בו: "פה מגיע הטוויסט המעניין, שאתה תדע להעריך בתור מתרגם של ספרי בלשים ומתח"…

ומי שכותב ספרי מתח, כמו דרור משעני, יודע איך למתוח אותנו גם בסיפור שאין בו המבנה העלילתי הצפוי מראש? גם אם אין פשע חמור, לרוב רצח, שאתו נצא לדרך עד שנפענח (החוקר יעשה את זה, להפתעתנו הצפויה) את החידה "מי עשה את זה?"

מסתבר שכן, ועוד איך!

כי כמו קודמיו, הספר הזדמנות לפני אחרונה כתוב למשעי: אי אפשר להניח אותו מהידיים. הוא מושך, סוחף, מסקרן, בין היתר דווקא מכיוון שאינו "מציית" לתבניות המקובלות. זה לא ספר מתח קלאסי! אם כך, לא נוכל להישען על הידוע והמקובל, ואין לנו ודאות בסיסית שהכול יגיע אל מקומו בשלום, שהפושע ייתפס, כצפוי במותחנים, שבהם רק ממש בסוף (אחרי רק רגע, עוד תעתוע אחד אחרון, עד שהכול יתברר) ואז – אוהו, איזו הפתעה! כי הנה, אנחנו מבינים באחת Who'd done it. זאת השאלה העיקרית, כמעט היחידה, שמטרידה אותנו בספרים "ההם".

לא. כאן, בהזדמנות לפני אחרונה, הכול שונה: אנחנו מתחילים עם התאהבות. איזה יופי. כאן יש לנו ציפיות שנולדות עם ההתאהבות. אבל יש כלב, שהאהובה קשורה אליו בעוצמה מיוחדת במינה, ואהוב שמרגיש קצת אי נוחות כשהכלב נוכח בחדר בעת מעשה האהבה, וצופה בהם. האם היחסים בין הכלב לגיבור ישתפרו? נרמז לנו שוב ושוב שתתעורר כאן בעיה. ואכן – אוף, איזו הסתבכות… איך נצא ממנה, אם בכלל? לא, לא, הפעם יש בהחלט אפשרות, והיא ממש סבירה, שהסוף יהיה עצוב. יש בכלל סיכוי למשהו אחר…?

כדי להגביר את המתח, כדי ליצור אותו מלכתחילה, בחר משעני בטכניקת כתיבה שטרם נקט: הסיפור לא מסופר בגוף שלישי, אלא בגוף שני של דמות עלומה שפונה אל אלי, גיבור הסיפור, ומדברת אתו. מיהו הדובר? מי הדמות המספרת לנו את כל מה שקורה לאלי? לעיתים קרובות הדובר פונה אל אלי בזמן הווה, או בעצות: "חכה רגע, אלי, אל תיסע עדיין", או בחיזוי העתיד: "אתה עוד לא יודע, אבל הסיפור שלך מתקרב לסיומו" (אבוי! מה יהיה…?), או בספקולציות: "אתה מנסה להבין אם המונולוג שלה אותנטי או מפוברק".

כל הפניות הללו יוצרות תחושה של מידייות, לרגעים – תהייה, האם אלי הוא זה שמדבר אל עצמו? אם כך, מה פתאום "אנחנו מבטיחים לך שתופתע", שמגיע ברגע מסוים מנקודת מבט של גוף ראשון רבים. מי אלה, אותם "אנחנו"? מה הם יודעים? אולי הם דרור משעני עצמו, שמדבר עם אלי? אז למה בצורת רבים?

זה לא הטריק היחיד של משעני. הוא מצליח לתעתע, להפתיע, להבטיח ולקיים משהו אחר לגמרי, להוביל אותנו, קוראיו, באף, לכיוונים לא צפויים, ואז לפנות פתאום בחדות למקום אחר, מפתיע לא פחות.

בקיצור – כיף של קריאה. כמו תמיד!

מאחר שמדובר בכל זאת בספר מתח, גם אם מסוג שונה לגמרי, לא ארחיב עוד, ולא אפרט.

אחוזת בית, ידיעות ספרים, 2026
עורכת: שירה חדד
131 עמ'

א    
עָרְפָּה וְרוּת הַמּוֹאֲבִיוֹת אֲחָיוֹת בְּנוֹת אָב אֶחָד הָיוּ, בְּנוֹת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב, וּשְׁתֵּיהֶן נְעָרוֹת יְפֵהפִיּוֹת וְנֶחְמָדוֹת לְמַרְאֶה, בְּנוֹת בִּקְעָה וַעֲרָבָה; וַתְּהִי עָרְפָּה הוֹלֵלָה וְסוֹרֶרֶת וְעַזַּת־נֶפֶשׁ מֵעוֹדָהּ כְּבִכְרָה קַלָּה, וְרוּת הָיְתָה תַּמָּה וּצְנוּעָה וַחֲרֵדָה כְּאַיֶּלֶת הַשָּׂדֶה.

וְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָּב אִישׁ בָּרִיא וּכְבַד־בָּשָׂר וּשְׁמַן־מַפְרֶקֶת כְּתוֹא הַבָּשָׁן, כִּי הָיָה מוֹשָׁבוֹ בְּמִשְׁמַנֵּי אָרֶץ, עִשְּׂבוֹת עַרְבוֹתָיו גָּבְהוּ כְּקוֹמַת אִיש וּלְעַשְׁתְּרוֹתָיו אֵין קֵצֶה. וַיַּעֲבוֹד אֶת כְּמוֹשׁ אֱלֹהָיו בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וַיַּעֲרֹף לוֹ מִמִּבְחַר אֵילָיו וְעַתּוּדָיו, וַיַּכְבֵּד יָדוֹ עַל בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שְׁכֵנָיו וַיָּצֵר לָהֶם בְּכָל־שַׁעֲרֵיהֶם; וּבְכָל־זֹאת יָרֵא בְסֵתֶר לִבּוֹ גַם אֶת־אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן כָּבוֹד לִשְׁמוֹ, כִּי אָמַר: מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי גַּם אֱלֹהֵי הָעִבְרִים אֱלֹהִים וְיָדוֹ גְדוֹלָה וַחֲזָקָה.

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיְהִי רָעָב בִּיהוּדָה, וּבְמוֹאָב הָיָה לָחֶם. וַיָּבֹא מִבֵּית־לֶחֶם יְהוּדָה אִישׁ אֶפְרָתִי, וּשְׁמוֹ אֱלִימֶלֶךְ, לָגוּר בִּשְׂדֵה מוֹאָב, הוּא וְאִשְׁתּוֹ הַנְּדִיבָה נָעֳמִי וּשְׁנֵי בָנָיו הָרַכִּים מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן. וַיַּחְמֹל עֶגְלוֹן על הָאֶפְרָתִים וְלֹא הֵרַע לָהֶם, וְגַם מָקוֹם לָגוּר נָתַן לָהֶם בִּקְצֵה נַחֲלָתוֹ, וַיָּגוּרוּ בִּשְׂדֵה מוֹאָב.

וַיָמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי בְּאֶרֶץ מְגוּרָיו, וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה וּשְׁנֵי בָנֶיהָ בְכֹבֶד אֶבְלָם וִיגוֹנָם עַל אַדְמַת נֵכָר. וַיַּרְא עֶגְלוֹן אֶת בְּנֵי הָאֶפְרָתִי הָרַכִּים וְהָעֲנֻגִּים כִּי טוֹבִים הֵם, וַיִּתֵּן לָהֶם אֶת־שְׁתֵּי בְנוֹתָיו לְנָשִׁים, וְגַם לְאִמָּם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָם, וַיִּשְׂמַח עַל דָּבְקוֹ בְזֶרַע יְיָ.

אַךְ אֱלֹהִים לֹא אָמַר לַדֶּבֶק טוֹב, וַיִּמְנַע מִשְּׁתֵּי הָאֲחָיוֹת פְּרִי בָטֶן. וַתֵּשַׁבְנָה הַנְּעָרוֹת נָכְרִיוֹת וַעֲגוּמוֹת־נֶפֶשׁ בְּבֵית חֲמוֹתָן הָאַלְמָנָה, וַיִּכְלוּ יְמֵיהֶן בְּאֶפֶס שָׂשֹׂון. וּמַחְלוֹן וְכִלְיוֹן גַּם הֵם לֹא הִתְנַחֲמוּ בִנְשֵׁיהֶם אַחֲרֵי אֲבִיהֶם, וְלֹא יָדְעוּ חֶמְדָּה, וַיִּהְיוּ כָל־הַיָּמִים כִּשְׁנֵי פְרָחִים מִתְעַלְּפִים בְּחַרְבוֹנֵי קַיִץ, וּמִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים מֵתוּ שְׁנֵיהֶם בְּיָגוֹן חֲרִישִׁי, וַתִּקְבְּרֵם אִמָּם בַּשָּׂדֶה עַל־יַד קֶבֶר אֲבִיהֶם, אֶחָד מִזֶּה וְאֶחָד מִזֶּה. וַיַּרְא עֶגְלוֹן כִּי נִתַּק הַקֶּשֶׁר, וַיַּכְבֵּד עוֹד אֶת־יָדוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּצַר לָהֶם מְאֹד, וַיְמִיתֵהוּ יְיָ בְּיָד אֵהוּד בֶּן־גֵּרָא, אֲשֶר שָׁפַט אֶת־יִשְׂרָאֵל בַּיָּמִים הָהֵם.

וְנָעֳמִי נִשְׁאֲרָה מֵאִישָׁהּ וּמִשְׁנֵי יְלָדֶיהָ, וַתֹּאמַר: “מִי־לִי עוֹד פֹּה וּמַה־לִי פֹה?” וַיְהִי בְשָׁמְעָהּ כִּי פָקַד יְיָ אֶת־עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם, וַתָּקָם וַתֵּצֵא מִשְּׂדֵה מוֹאָב לָשׁוּב אַרְצָה יְהוּדָה. וְלֹא אָבְתָה רוּת לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי חֲמוֹתָה, כִּי נָגַע יְיָ בְּלִבָּהּ; וַתַּעֲזֹב אֶת־עַמָּהּ וְאֶת־אַרְצָהּ, וְאֶת־מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת־אֱלֹהֶיהָ, וַתֵּלֵךְ עִם חֲמוֹתָהּ אַרְצָה יְהוּדָה, וְעָרְפָּה שִׁלְּחָה אֶת חֲמוֹתָהּ עַד גְּבוּל הַשָּׂדֶה וַתִּשַּׁק לָהּ, וַתָּשָׁב אֶל בֵּית אִמָּהּ כִּנְעוּרֶיהָ.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר פְּלִשְׁתִּי עַל שְׂדֵה מוֹאָב, וְהַפְּלִשְׁתִּי אִישׁ מִדּוֹת וְגֶבֶר חֲלָצַיִם, מִילִידֵי הָרָפָה, וְהוּא לָבוּשׁ מַדִּים וְתָפוּשׂ נֶשֶׁק וּכְלֵי מָוֶת מִכַּף רֶגֶל וְעַד קָדְקֹד, כֻּלּוֹ בַרְזֶל וּנְחשֶׁת, כִּי גִבּוֹר מִלְחָמָה הוּא. וַיָּסַר הָעֲנָק אֶל בֵּית עָרְפָּה וַיָּלֶן שָׁם לָיְלָה. וַתֵּרֶא אֶת־כֹּחוֹ וְאֶת־גָּבְהוֹ וְאֶת־הֲדַר מַדָּיו וְנִשְׁקוֹ וַתִּצָּמֶד־לוֹ, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבָהּ הֶעָרֵל הַפְּלִשְׁתִּי גִתָּה עִירוֹ כַּאֲשֶׁר יֵלֵךְ הַכֶּלָב אַחֲרֵי אֲדוֹנָיו.


ב    
וְרוּת בָּאָה לַחֲסוֹת תַּחַת כַּנְפֵי אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל וַתֵּשֶׁב אֶת־חֲמוֹתָהּ בְּבֵית־לֶחֶם יְהוּדָה, וּבְעָנְיָהּ יָצְאָה לְלַקֵּט בִּשְׂדֵה בֹּעַז בֵּית־הַלַּחְמִי, לְהַחֲיוֹת נַפְשָׁהּ וְנֶפֶשׁ חֲמוֹתָהּ. וּבֹעַז אִישׁ נַחֲלָה וָהוֹן, גֶּבֶר־חֲמֻדוֹת וּנְדִיב־עָם, מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּמוֹדָע לְנָעֳמִי. וַיַּרְא אֶת־הַנַּעֲרָה בְלַקְּטָהּ וַיַּכֵּר אֶת־תֹּם דְּרָכֶיהָ וְאֶת־טֹהַר רוּחָהּ וַיְבִיאֶהָ אֶל בֵּיתוֹ וַיִּקָחֶנָּה לוֹ לְאִשָּׁה; וְלִתְקוּפַת הַיָּמִים יָלְדָה לוֹ בֵן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ עוֹבֵד. וַתִּדְבַּק רוּת בְּזֶרַע עַם קָדוֹשׁ וְטָהוֹר עַד עוֹלָם, כַּכָּתוּב בִּמְגִלַּת רוּת. וַתִּזְקַן רוּת וַתִּשְׂבַּע יָמִים וְהִיא עוֹדֶנָּה דְשֵׁנָה וְרַעֲנַנָּה, וְיָדֶיהָ לֹא יָגְעוּ מִזְּרֹעַ צְדָקָה וָחֶסֶד וְרַחֲמִים עַל כָּל־סְבִיבוֹתֶיהָ. וַתֵּרֶא בְנֵי־בָנִים וּבְנֵי שִׁלֵּשִׁים לְבֹעַז אִישָׁהּ, כֻּלָּם גִּבּוֹרֵי־חַיִל וְיִרְאֵי־אֱלֹהִים. וּבְאַחֲרִית יָמֶיהָ יֻלַּד עַל בִּרְכֶּיהָ בֶּן־זְקֻנִים לְיִשַׁי בֶּן־בְּנָהּ, וַיִּקָּרֵא שְׁמוֹ דָּוִד. וַיִּגְדַל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ אֱלֹהִים, וַיְהִי אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה־עֵינַיִם וְטוֹב־רֹאִי, אַמִּיץ רוּחַ וּנְבוֹן־דָּבָר. וַיְלַמֵּד אֶצְבְּעוֹתָיו לַכִּנּוֹר וַיְהִי נְעִים זְמִירוֹת וּמֵיטִיב נַגֵּן, וּבִרְעוֹתוֹ בְצֹאן אָבִיו נִלְחַם בִּגְבוּרָה אֶת חַיַּת־הַשָּׂדֶה, וַיַּךְ אֶת־הָאֲרִי וְאֶת־הַדֹּב, וַיַּצֵּל מִפִּיהֶם טָרֶף; וַיִּמָּלְאוּ הֶהָרִים תְּרוּעַת שִׁירָיו הַמְּתוּקִים וְשָׁמִַיִם וְאָרֶץ רָווּ זְמִירוֹתָיו.

וְעָרְפָּה בָלְתָה מִזֹּקֶן בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִים, וַתְּהִי הוֹמִיָּה וְסוֹרָרֶת, וַתֵּשֶׁב הַבָּלָה כָּל־הַיָּמִים עַל אֵם הַדֶּרֶךְ וּבְרֹאשׁ נְתִיבוֹת כְּאַחַת הַנְּבָלוֹת וְהִיא טֹוָה פִשְׁתִּים וְתֹמֶכֶת פָּלֶךְ. וַתֵּרֶא גַם הִיא בְנֵי שִׁלֵּשִׁים לְבַעְלָהּ הָעֲנָק, אֶת־גָּלְיַת וְיִשְׁבִּי אָחִיו; וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים פֶּרַע, וַיִּהְיוּ פְרִיצֵי אָדָם, וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה, וַיִּלְבְּשׁוּ בַרְזֶל וּנְחֹשֶת כַּאֲבוֹתָם, וַיִּלְמְדוּ הֶרֶג וָרֶצַח מִנְּעוּרֵיהֶם, וּבְפָשְׁטָם בַּגְּדוּד וַיִּהְיוּ כִזְאֵבֵי עֲרָבוֹת וַיַּרְווּ אֶת־הָאָרֶץ דְּמָעוֹת וָדָם.

כָּעֵץ כֵּן פִּרְיוֹ וּפְרִי פִרְיוֹ, וְכֹחַ אָבוֹת בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם עַד עוֹלָם.
 

ג 
וַיְהִי לִתְקוּפַת הַיָּמִים, וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ עוֹמְדִים עַל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים עַל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם. וַיֵּצֵא אִיש הַבֵּינַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת, וְכוֹבַע נְחֹשֶת עַל רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ, וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶת, וּמִצְחַת נְחֹשֶת עַל רַגְלָיו, וְכִידוֹן נְחֹשֶת בֵּין כְּתֵפָיו, וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל, וְנוֹשֵׂא הַצִּנָּה לְפָנָיו. וַיַּעֲמֹד הַפְּלִשְׁתִּי וַיְחָרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים.

הוּא גָּלְיַת הַפְּלִשְׁתִּי מִגַּת, בֶּן־שִׁלֵּשִׁים לְעָרְפָּה.

וּמִמַּעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל יָצָא לִקְרָאתוֹ נַעַר אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה־עֵינַיִם וְטוֹב־רֹאִי, לֹא נֶשֶׁק לוֹ וְלֹא מַדִּים, אֵין בְּיָדוֹ בִלְתִּי אִם מַקְלוֹ וְקַלְעוֹ וַחֲמִשָּׁה חַלֻּקֵּי אֲבָנִים בְּיַלְקוּטוֹ וְשֵׁם אֱלֹהִים חַיִּים עַל שְׂפָתָיו.

הוּא דָוִד הָרֹעֶה מִבֵּית־לֶחֶם, בֶּן־שִַלֵּשִׁים לְרוּת.

שְׁנֵי צֶאֱצָאֵי הָאֲחָיוֹת הַמּוֹאֲבִיוֹת, עֲנָק פְּלִשְׁתִּי וְנַעַר עִבְרִי, הִתְיַצְּבוּ בַגַּיְא הָאֶחָד מוּל רֵעֵהוּ, וּמַשְׂטֵמַת מָוֶת, מַשְׂטֵמַת גּוֹי וֵאלֹהָיו לְגוֹי וֵאלֹהָיו, בָּעֲרָה בְעֵינֵיהֶם.

 תשרי תרצ"ד
מתוך פרויקט בן יהודה

שלושה מספריו הקודמים של ירמי פינקוס, הרומנים בזעיר אנפין והקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט והספר המכיל ארבע נובלות רווקים ואלמנות עוררו בי התפעלות, שחוק ודמע. אהבתי אותם מאוד. את הרומן החמדנים, קומדיה מחיי האמנים – קצת פחות, ואת הרציונל לכתיבת ספרו החדש, לינדנברוק, אני מודה שאני בכלל לא מבינה.

אנחנו מלווים ברומן שלל דמויות, ובמרכזן – את מיקי לוינסון, שאותו אנחנו פוגשים לראשונה מנקודת מבטו של נוסע שיושב לצידו בטיסה לגרמניה. אותו נוסע מגדיר את עצמו ממש במילים הראשונות ברומן כ"הר אדם": הוא גדול ממדים עד מאוד, ולכן, ולא רק בגלל זה, הוא שונא לטוס. תמיד צפוף לו, הוא מתקשה לעבור ממקום למקום, וכשיש לו קונקשן לטיסת המשך הוא ממש מתייסר: בקושי זז, כבד מדי, שונא את הכורח לסחוב את הטרולי, המעיל, ואת משמני גופו.

טוב, אז אותו גבר שמציג את עצמו בגוף ראשון, פוגש כאמור את מיקי לוינסון, וזה מספר לו שהוא בין עבודות, כי בעצם אין לו צורך להתפרנס: הוא זכה בפרס הגדול בלוטו, ועכשיו הוא מסתובב בעולם להנאתו, נודד מארץ לארץ, שוהה זמן מה בכל מקום, ואז ממשיך הלאה.

אני לא יודעת אם אלה חיים שנחשבים בעיני רבים מהנים ומתגמלים, וזה גם לא משנה, כי בעוד זמן מה יתברר לנו שהכול בעצם עורבא פרח. שמאחורי מיקי לוינסון יש סיפור חיים שונה מאוד מזה שהוא מספר לעולם.

ומכאן ואילך אנחנו ממשיכים לפגוש דמויות רבות שאיכשהו קשורות לחייו של מיקי לוינסון. והן כולן, איך לומר זאת בעדינות? מגעילות עד מאוד. אישה שמנה וטרחנית; מנהל מזנון שקרן, תאוותן ומיוזע; הומו עשיר ודוחה שקונה את עינוגי הגוף שלו; זקנה רעת לב וחולה, ועוד כהנה וכהנה. חלקן קשורות ישירות ל"גיבור" הראשי, חלקן רק בעקיפין.

אצל כולן אנחנו נחשפים שוב ושוב לתיאורים של פעילויות גופניות, הפרשות, דימומים, שרידי צואה, טיפות דם וסת על אסלה וטיפות דם מפצעים על הרצפה, השתנות, שיהוקים, גיהוקים, זלילות, הקאות, צרכים דחופים, כאבי בטן וראש ורגל, רעב, אכילה כפייתית, שאריות מזון שמנוניות, מאכלים דוחים שנזללים מרצון או בלית ברירה, וכן, כמובן גם תשמישי מיטה שמוטב היה, לטעמי, לולא נחשפתי אליהם.

השאלה שניקרה במוחי כל העת הייתה – למה, מדוע, לשם מה? האם יש סיבה לתאר בני אדם כל כך מגעילים? ואת הפנדמיה החדשה, פרי מוחו של פינקוס, שמכה באנושות, במציאות שהוא בורא, מחלה שתסמיניה מעוררים בחילה?

פינקוס נעזר בפנדמיה הזכורה לכולנו היטב, הקורונה ששיתקה את העולם לפני שש שנים – וממציא "למעננו" מגיפה קשה בהרבה (שפגיעתה מסוכנת וקטלנית בעיקר כשמדובר קשישים). היא מתבטאת בפריחות אדומות גלויות לעין, בעיקר סביב העיניים, במוגלה ניגרת וב – נדמה לי, השתדלתי לקרוא בעיניים עצומות – רימות שחורות שזוחלות מתוך הגוף?!

אללי. אילו רק הבנתי מה בעצם הוא רוצה לומר לי בכל זה על מצבו של האדם.

על אחד מספריו הקודמים, הרומן בזעיר אנפין, כתבתי בשעתו כי "העיסוק בבני המעיים הוא לא רק דימוי," וש"כמו אצל חנוך לוין, גם כאן יש לו משמעות שחורגת מעבר לעיסוק בגוף", וכי גיבורי הרומן 'העדיפו להתרכז בבני המעיים ופעילותם'". כתבתי על בזעיר אנפין כי לאורך הרומן פינקוס מראה לנו שוב ושוב את התמקדותן של דמויותיו בפעולת המעיים שלהם, ושלמרבה הפלא, זה לא דוחה אלא משעשע ושנון, כי "אנחנו, הקוראים, רואים את הדמויות הללו מבחוץ, ואנחנו צוחקים לא אתן, אלא מהן" (אם יותר לי לצטט את עצמי…)

בלינדנברוק, הרומן החדש של פינקוס, הרגשתי רק בתיעוב שהוא חש כלפי בני אדם בכלל, וכלפי גיבוריו בפרט, ולא בשום ניסיון לרומם את התיעוב הזה לעבר אמירה מעניינת, או מאלפת, או משמעותית לי.

אפילו סופו של הרומן איכזב אותי. הוא מסתיים בקול ענות חלושה, ונשארתי בתחושה שעל החיפוש אחרי משמעות מוטב הפעם לוותר.

הוצאת כתר, 2026
עורך: עודד וולקשטיין
224 עמ'

יש להקיש פעמיים על הצילום שלהן, ממוסף "ספרות ותרבות" של הארץ, כדי לקרוא בנוחות

קישור לספר האלקטרוני "סונטות מהפרטוגזית", בתרגומי

קישור לטור בהארץ, 15.5.2026

"אני חושבת על מעגלי הטרגדיה הבין דורית שהגרמנים הסבו לעצמם", כותבת אנה פאנדר, המחברת של שטאזילנד קרוב לסופו של הספר.

היא חושבת על כך במהלך ביקור במשרד שבו יושבים אנשים ולצידם אינספור שקים ענקיים של גזרי נייר, חלקם בגודל של כמה סנטימטרים. אלה מסמכים שאנשי השטאזי ניסו להשמיד בשעות האחרונות שלפני קריסתה הסופית של GDR באנגלית – German Democratic Republic או DDR (בגרמנית): Deutsche Demokratische Republik. סוכני השטאזי ביקשו כמובן להעלים את הראיות למעקב הצמוד שניהלו לאורך שנים אחרי אזרחי מדינתם. להעלים שמות של משתפי פעולה ובוגדים.

ומאז משתדלים לשחזר את המסמכים ההם, להדביק את מיליוני חתיכות הפאזל ואולי לאפשר כך לקורבנות המשטר ההוא להבין מה בעצם קרה להם. מי עקב. הלשין. מי אימלל את חייהם וגרם להם, ברוב המקרים, לנזק בלתי הפיך. לפעמים אפילו – מה בדיוק קרה להם.

אחד המנהלים מסביר לפאנדר שלנוכח הכמויות העצומות של גזרי הנייר האלה, לפי החישוב שלו, בהתאם לקצב ההתקדמות, אם יעמדו לרשותו ארבעים עובדים, יידרשו להם 375 שנים כדי להשלים את המלאכה…

וכל דף כזה טומן בתוכו סיפור מחריד.

אנה פאנדר היא אוסטרלית. מילדותה רחשה חיבה לשפה הגרמנית ונמשכה אליה. היא הגיעה לברלין לראשונה ב־1994, חמש שנים אחרי הנפילה של חומת ברלין, ועבדה שם בתחנת הטלוויזיה "דויטשה ולה". אז נחשפה לראשונה לסיפורים של אנשים שחיו תחת משטר השטאזי.

פאנדר משחזרת בספרה קומץ מהם: מקרים פרטיים של קורבנות שאותם ראיינה כדי לנסות להבין מה עבר על בני האדם בגרמניה המזרחית, באותם ימים אפלים.

בהמשך פרסמה מודעות בעיתונים, שבהן ביקשה לשוחח גם עם אנשי שטאזי לשעבר.

אחד הסיפורים המרכזיים והטראגיים ביותר, זה שפותח את הספר, הוא סיפור חייה של אישה ששמה מרים ובר. כשהייתה רק בת שש עשרה ניסתה לברוח לברלין המערבית.

זה קרה אחרי שבשנת 1968, החליטו מרים, ביחד עם חברהּ, למחות נגד הסגירה של כנסייה עתיקה בלייפציג, והריסתה, מהלך שיזמו שלטונות גרמניה המזרחית. השתיים כתבו כרוזים שמחו נגד הדיקטטורה ונגד חוסר החופש במדינה. היא נתפסה ונעצרה, עברה חקירות קשות בתנאי בידוד ומניעת שינה, ונשפטה למאסר.

מרים הבינה שחייה במזרח גרמניה לעולם לא יהיו שוב נורמליים, שהרי סומנה כ"אויבת המדינה". לאחר שהשתחררה מהכלא, גילתה שהיא נמצאת תחת פיקוח הדוק, ואינה יכולה להמשיך בלימודים. המדינה "סגרה עליה".

היא ניסתה להימלט למערב, אך נתפשה ממש ברגע האחרון, לאחר שטיפסה על גדרות והפעילה אזעקות. אחרי שנתפסה עברה שוב חקירות ועינויים קשים, בין היתר, שוב, מנעו ממנה שינה במשך כמה יממות. חוקריה רצו לדעת פרטים על אנשי רשת הברחה שעזרו לה כביכול. היא לא יכלה למסור שום פרט, כי לא נעזרה באיש…

בסופו של דבר, רק כדי שייתנו לה לישון, המציאה סיפור מופרך ומטופש, ובזכותו אכן זכתה לכמה שעות מנוחה. (הסיפור הזכיר לי את זה של אליזבת צורקוב, חוקרת ישראלית בתחום המזרח התיכון ופעילת זכויות אדם, שנפלה בשבי בעירק. גם היא סיפרה שעברה עינויים, וגם היא, כך סיפרה, "גילתה" לחוקריה שטויות מגוחכות, רק כדי שיניחו לה לזמן מה, כפי שסיפרה בריאיון טלוויזיוני בעברית, וגם כאן).

אחרי שמרים ובר שוחררה מהכלא היא הכירה כומר צעיר, צ'ארלי שמו, ונישאה לו. צ'ארלי היה דמות דומיננטית בהתנגדות למשטר, והשטאזי רדף את שניהם ללא הרף. ב־1980 נעצר צ'ארלי. כעבור זמן קצר הודיעו למרים שהתאבד בתאו בתלייה. היא לא האמינה לגרסתם. כשראתה את גופתו בתוך ארון הקבורה (אחרי שנאבקה ברשויות כדי שירשו לה לפתוח אותו), הבחינה בסימני אלימות קשים, וחשדה שנרצח ושהתאבדותו בוימה.

אחרי שחומת ברלין נפלה והחלה עבודת השחזור של המסמכים, קיוותה מרים שהתעלומה תיפתר סוף סוף והיא תוכל לסגור את המעגל, שיום אחד התיק של צ'ארלי יורכב מחדש והיא תדע את האמת. זה עדיין לא קרה. מרים לא השלימה עם העבר ולא "המשיכה הלאה", במובן המקובל, כי מבחינתה העבר עדיין לא פוענח עד תום.

סיפוריהן של הדמויות האחרות עצובים וקשים לא פחות. ביניהן, למשל, זה של פראו אנדרסון שבנה הפעוט נולד נכה, בגלל התנאים הירודים בבית החולים במזרח העיר. לבית החולים לא היה הציוד הרפואי או המומחיות הנדרשים לטיפול בו, לכן אושפז בבית חולים בברלין המערבית (הדבר התאפשר לעיתים נדירות תחת הסדרים מיוחדים).

השטאזי ידע שפראו אנדרסון חייבת לעבור את הגבול (דרך "צ'ק פוינט צ'ארלי" או מעברים אחרים), כדי לבקר את בנה הגוסס, והבינו שיש בידיהם מנוף מושלם כדי להפעיל אותה. (האם אפשר לא לחשוב על ידיעות שלפיהן כך נהג, או נוהג, גם שירות הביטחון הישראלי? סחיטה של פלסטינים, כדי שישתפו פעולה?)

סוכני השטאזי עצרו את פראו אנדרסון ואיימו עליה שאם לא תשתף אתם פעולה ותמסור להם מידע על רשתות שמבריחות אנשים למערב, יבטלו את אישור המעבר שלה. המשמעות הייתה שהיא לא תוכל יותר לראות את בנה. פראו אנדרסון מספרת על ההכרח לבחור. על הדילמה המוסרית הבלתי אפשרית שניצבה בפניה, ועל תוצאות הבחירה. זה קטע שובר לב, ומעורר הרבה מחשבות.

היו מקרים שבהם אפילו סוכני השטאזי עצמם היו בעצם קורבן לסחיטה, כפי שמספר אחד מהם: הוא לא רצה לשרת את המשטר, אבל אולץ לעשות זאת.

מדהימים במיוחד הם דווקא האנשים שעד היום חשים נוסטלגיה לחיים ה"נוחים" שהיו להם במדינה הסוציאליסטית, שדאגה לצורכי היום יום שלהם, ושוכחים את המחיר היקר ששילמו על כך. כך למשל המדינה מימנה אמנם את גני הילדים ואת בתי הספר, אבל עשתה זאת כדי ללכוד את נפשם של הילדים כבר בגיל הכי צעיר, ולעשות להם אינדוקטרינציה אידיאולוגית. (נזכרתי בספרו של רמי הוד, שעת אפס, שבו הוא מתאר כיצד את תלמידי הזרם הממלכתי־דתי בישראל ותלמידים בבתי ספר שמנהלות מפלגות כמו ש"ס ואגודת ישראל, מפעילות בפועל מפלגות פוליטיות, והילדים מתחנכים על פי השקפת עולמן. כך מבטיחות לעצמן המפלגות הללו את דור העתיד של מצביעיהן).

זעזע אותי גם סוכן השטאזי לשעבר שהמשיך בשיחתו עם פאנדר להצדיק את מעשיו בעבר, והצליח לבטא שוב ושוב דבר והיפוכו במשפט אחד, תופעה שג'ורג' אורוול בספרו 1984 מתאר במדויק. אורוול תיאר מציאות דיסטופית שתתרחש לכאורה כמה עשרות שנים אחרי זמנו; כזאת שבה כל בני האדם יחיו בחברה טוטליטרית ודכאנית, שעוקבת לא רק אחרי מעשיו של הפרט, אלא חודרת גם אל מחשבותיו ושולטת בהן. חברה שנשענת על הפחדה; אורוול כתב בין היתר על צמצום השפה ועל מה שכינה "דו־חשיבה" (doublethink): היכולת לקבל סתירה פנימית בלי לחוש בה כסתירה. 

אורוול לא "המציא" ולא בדה שום דבר. כל התופעות המבעיתות שמופיעות בספרו מבוססות על המציאות. כך – בגרמניה המזרחית עינו הפקוחה של "האח הגדול", כמו זה המפורסם מהרומן 1984, עקבה אחרי כולם כל הזמן. לפי נתוני המחקר שאנה פאנדר מביאה בספרה, עוצמתו של השטאזי הייתה חסרת תקדים בהשוואה עם כל משטר דיקטטורי אחר בהיסטוריה, כולל הגסטאפו הנאצי או הק־ג־ב הסובייטי(!). היה בגרמניה המזרחית סוכן אחד (רשמי או מודיע) על כל 6.5 אזרחים! (עם זאת, מעירה פאנדר בציניות, עם כל המעקב והמידע הרב, השטאזי לא ידעו לחזות דבר אחד שהיה חיוני להם יותר מכול: את קריסתה הצפויה, הקרובה, של ארצם…)

הספר שטאזילנד הזכיר לי מאוד את הסרט החשוב והמעולה "חיים של אחרים", שמתרחש ממש בתוך אותו שטאזילנד. הסרט מתחקה אחרי אחד העוקבים, סוכן שאטזי, גרד ויזלר, ששר התרבות מטיל עליו לבלוש אחרי בני זוג, מחזאי ובמאי בשם גיאורג דריימן ואשתו השחקנית. ויזלר, איש ביצוע אפרורי, מדריך בקורס חוקרים, מומחה לזיהוי חולשות, שקרים והסתרות, מזדהה עם תפקידו ונאמן לארגון. עד סופו של הסרט לומד הסוכן רבות על עצמו, ועל עוצמתה הגואלת של האמנות.

הסרט נפתח בסצנה שבה ויזלר מנחה את תלמידיו ומסביר להם איך לשבור נחקר, ואפילו מתאר את "צנצנות הריח" שגם פאנדר כותבת עליהן: לתוך כל אחת מהן הכניסו חלק מתוך בגד של נחקר. הצנצנות הרבות נשמרו ונאגרו, כדי שיוכלו לשמש את כלבי הגישוש של המשטר, שייעזרו בהן כדי לזהות חשודים. למרבה הפליאה, כשגרמניה המזרחית קרסה הצנצנות ההן "נעלמו", והתגלו מקץ שנים בגרמניה המערבית. האם גם שם התכוונו שוטרים להשתמש בדוגמאות הריח? האם המעקב הצמוד אחרי בני אדם, נמשך גם כיום, גם בארצות דמוקרטיות?

אלה כמובן שאלות שכבר נראות מגוחכות. כמובן שכן. והיום האמצעים כל כך הרבה יותר משוכללים. די לנו לקרוא את האמת, ספרו של אדוארד סנואודן, כדי להבין עד כמה וכיצד, וגם הספר האמת כבר "מיושן": בן שש… מאז הטכנולוגיה התפתחה בכיוונים שאיש לא העלה בדעתו, והיכולת לחדור לפרטיותנו העמיקה כמובן עד מאוד.

מפחיד!

ומדרבן להיאבק למען הדמוקרטיה, כדי לוודא ששליטים חורשי רעתנו לא ישתמשו בכלי המעקב והבילוש הללו נגדנו וכדי למנוע עוד "פגיעה בין דורית" כמו זאת שמתוארת בספר.

קראתי את הספר בשפת המקור, באנגלית, אבל הוא תורגם לעברית. הוא מרתק!

כנרת זמורה, 2012
תרגמה: נעמי כרמל
318 עמ'

הסולמית והשם הפרטי, זוהרה, שרק הוא מופיע בחזית הספר, מעידים: יש כאן משהו אחר: התמודדות והסתתרות; לא כמו זאת של אלנה פרנטה, שמופיעה בספריה בפסבדונים מלא, ומי שלא בקיא במה שמתרחש מאחורי הקלעים של עולם הספרות, אינו יכול להעלות בדעתו שהדמות הזאת, אותה "אלנה פרנטה", אינה קיימת במציאות, היא שם־עט שמסתתרת מאחוריו זהות לא גלויה. פרנטה עוררה לאורך השנים סקרנות רבה, ואפילו חטטנות – היו לא מעט ניסיונות לפענח את הקשר בינה לבין סופרים מוכרים, באמצעות פרטים ביוגרפיים ש"נחשפים" בספריה (והרי הכול בדוי! מדובר בפיקשן, או אולי – לא?). היו מי שניסו אפילו להשתמש בבינה המלאכותית כדי לזהות סגנון הכתיבה שלה ולהשוות אותו לסגנונות של סופרים ידועים.

אבל מה זה משנה בעצם? הרי גם על שייקספיר יש שמועות שלפיהן לא היה "הוא" עצמו, אלא, בעצם, "הוא" אחר…

במקרה של #זוהרה, יש בעצם הצהרה בבחירת האופן שבו היא מציגה את עצמה: לא מסתתרת עם שם "רגיל", לא באופן שיכול לעבור "מתחת לרדאר", בלי שנרגיש, אלא – אמירה: שימו לב, אני דמות. אתם תכירו רק את מה שאסכים לגלות לכם. ובכל זאת, אני לא מציגה בפניכם יצירה שהיא פיקשן, אלא – מדובר כאן בממואר. אספר לכם על עצמי.

כשקוראים את יצירותיו של שייקספיר יודעים עליו כל מה שצריך. דמותו נשקפת מתוך המילים שלו, מתוך המחשבות שהוא מביע. הביוגרפיה שלו נגלית – אולי? – מתוך מחזור הסונטות שלו, שאפשר בהחלט לעקוב בו אחרי סיפור חיים גדושי תהפוכות, ורגעים אישיים של סבל ואושר (אבל, מכיוון שמדובר במחזאי דגול, יש מי שסבורים שאולי גם כאן יצר עלילה שאינה משקפת "באמת" את מה שקרה לו בסמוך לכתיבת השירים). שוב, מה זה משנה? הרי דברי אמת ניכרים, וכשהם חשופים ומדויקים במהותם, הם מספרים לנו את כל מה שאנחנו מבקשים לדעת.

הממואר של #זוהרה הוא יצירה כזאת. מי שקוראת אותו אינה יכולה שלא לדעת בוודאות שמדובר באמת צרופה. בסופו של הממואר הכותבת גם מבטיחה: לא שיניתי מאומה, חוץ מאשר את שמות בני המשפחה השונים.

הצורך לדבוק בעובדות מובן מאוד ומוכר לי היטב. בתוך העולם הכאוטי שבו גדלים ילדים במשפחות אלימות, תמיד קיים חשד־עצמי: האם אני מגזימה בפרשנות של מה שקרה? אם אדייק, אם לא אגזים, אם לא אשנה פרטים, אצליח להאמין לעצמי?

ואפילו כשכל העובדות ידועות, זה עדיין לא אומר שהנפגעת מסוגלת להבין אותן. #זוהרה מספרת לנו למשל כיצד באינטייק שערכה לה מנהלת המרכז למניעת אלימות במשפחה, כשסוף סוף אזרה עוז ללכת לשם ולבקש עזרה, והיא נשאלה אם הופנתה כלפיה בילדותה אלימות מינית, היא הגיבה בהתפתלות, ואז סיפרה ש"אבא שלי היה נוגע מתחת לבגדים פה ושם, לא משהו ספציפי שאני זוכרת, והיה מציץ"… עובדות. הקטנה. חוסר יכולת להתחבר למשמעות האמיתית של מה שהיא מספרת. התגובה ששמעה, "זו אלימות מינית", הפתיעה, ואפילו קוממה אותה… הנה הפער בין הידיעה של העובדות להבנתן. עד ששני האיים האלה לא מתחברים, תהליך היישור של העולם ההפוך לא מתאפשר.

מהיום שבו אני עצמי "התחברתי", מאז שהבנתי את קיומם של שני האיים המנותקים שעליהם חייתי עד גיל חמישים, התחלתי להיחשף לסיפוריהן של נפגעות אחרות, במיוחד אחרי שיצאתי אל העולם בגלוי, ברומן שכתבתי, שירה והירושימה, ובעקבותיו בראיון גדול בידיעות אחרונות. ומאז אני נוכחת שוב ושוב, למרבה הפליאה וההפתעה שמעולם לא מרפה, עד כמה כל הפוגעים בבנות המשפחה שלהם "למדו באותו בית ספר". כך אני נוהגת לכנות את התופעה.

מדהים להיווכח עד כמה הטקסטים שאומרים בני המשפחות הפוגעות חוזרים על עצמם, אצל כולן. לא רק הדברים שאומרים הפוגעים הישירים, אלא גם אלה של העדים, של הניצבים מנגד, מי שראו ויודעים, אבל מתכחשים ומכחישים, מקטינים ומנסים לבלבל, ובסופו של דבר – מתרחקים, ככל שהם יכולים, מהנפגעת. לא מהפוגע. "מֶדוּזָה נֶעֶנְשָׁה […] מַדּוּעַ נֶעֶנְשָׁה? כִּי נֶאֱנְסָה", כתבתי באחד משיריי. והנה, אני נוכחת שוב שהדפוס המוכר, המזעזע, המקומם, מתואר גם בממואר של #זוהרה.

מצד אחד – הכול כל כך מוכר לי. מצד שני – אני לא יכולה להפסיק לקרוא את שעת סיפור, כי הוא מעניק תוקף שנדרש שוב, תמיד, כל הזמן, לסיפור שלי. כי אני מרגישה חובה מוסרית לשמש ל־#זוהרה עדה־בדיעבד. להגיד לה שוב ושוב "אני מאמינה לך". כמו שעושים במהלך התפילה כשהקהל משיב שוב ושוב "אמן", כדי לחזק את הפסוקים שנאמרו, כדי להדהד ולהנכיח אותם בעולם.

זה קרה לך. אני מאמינה לך. אני מלווה אותך בכל מה שעוללו לך. אני עומדת לצידך. מכירה בעוול. מכירה את העוול. אנחנו נחזק זו את זו, כי אין כמעט אחרים שיעשו את זה למעננו. כי רק הנפגעות יודעות לעומק, מבפנים, כמה כואב כשמשפחה מפנה לך עורף. כשמי שהיה אמור להגן עלייך מאז שהיית רכה בשנים הוא זה שפגע בך. רק אנחנו יודעות את עוצמת העלבון, הפגיעה המתמשכת, שפוצעים את נפשנו שוב ושוב, לא רק באלימות שספגנו בילדות, לא רק בחציית הגבולות, לא רק בהפקרה של גופנו ושל נפשנו אז, בתחילת החיים, אלא גם הפגיעה שהיא לא פחות מכאיבה: זאת של הבגידה החוזרת. ההתנכרות של מי שאת הכי רוצה שיעמדו לצידך, האחים והאחיות. כי הם יודעים, הם גם היו שם, כי הם היו אמורים להיות בני הברית שלך. לראות את הכאב. לנחם. להצדיק אותך, לא את הפוגעים. לצדד בך, לא בפוגעים.

אבל אחים אומרים משפטים כמו – גדלתי בבית אחר עם הורים אחרים. כמו שאמר אחיה של #זוהרה. כמו ששמעתי המון נפגעות מספרות (כמו ששמעתי בעצמי!). "אם ההורים שלְךָ היו כל כך שונים מההורים שלי – מה זה אומר?" סיפרה לי פעם נפגעת שהשיבה לאחיה, "שאנחנו בכלל לא אחים, נכון? כי לא היו לנו אותם הורים…"

כשכותבים ממואר יש לכאורה להתמודד עם השאלה – איך יוצרים מתח, בהיעדר עלילה. אבל השאלה הזאת בכלל לא נכונה. כי בממואר העניין נוצר באופן שונה.

בממואר של #זוהרה הוא נובע מתוך יכולתה לגרום לנו לחוש הזדהות עמוקה עם המספרת, כשאנחנו מלווים את תהליך הצמיחה עוצר הנשימה שלה. היא מאפשרת לנו להביט לעומק אל לב הקונפליקט הקשה מכול, אולי, שמאפיין לעיתים קרובות כל כך את מי שאביהן פגע בהן: האהבה כלפיו, שהמשיכו לחוש, בניגוד לכל היגיון (ממתי הנפש פועלת בהיגיון…?), תחושת הקרבה הסימביוטית כמעט, והאופן שבו הנפגעת צריכה ללמוד להתחזק, להתרחק, להתגונן. והכול – בכוחות עצמה. כי, כאמור, מי שהיא מצפה ממנו לתמיכה, הוא הפוגע.

#זוהרה מפליאה לבטא את כל זה. ואני יודעת. כי ליד כל כך הרבה קטעים בספר שרבטתי "מוכר". "מוכר". "בדיוק". למשל, כשהיא מספרת על החשש שלה, שמא ינשלו אותה מהצוואה. היא תוהה בכאב: "האומנם אחי יקיימו את צוואתו לאחר מותו? האם לא יערערו עליה למעני? למעננו?" והיא מוסיפה שנישול כזה הוא "משאלת לב למחוק אותי מהמשפחה" וכותבת עוד: "נישול של ילד מהצוואה על ידי אביו כמוהו כאמירה של האב, שאינו רואה בילד הזה את ילדו." דנית בר בספרה ילדות של נסיכה מכנה את זה "הפלה מאוחרת", וגם אני כתבתי על כך בשיר "הפלה": "מִקֵּץ שָׁנִים הֶחְלַטְתְּ לְהַפִּיל / יַלְדָּה בַּת חֲמִשִּׁים בְּהֶבֶל פִּיךְ". בניגוד ל־#זוהרה אני כבר לא מצפה. כבר יודעת. נושלתי…

הזדהיתי עם הכעס של #זוהרה, שמתארת את מותה של סבתה הפוגענית, "שנפטרה בשיבה טובה, כשכל נכדיה המסורים, למעט נכדה אחת, ניצבים ליד מיטתה, מוחקים לה את כל חטאיה, אומרים לה דברי חנופה, כמו שהיא אוהבת, ואף מילת אחת על הנזק שגרמה". ועל אמה: "גם אם אישה היא מוכה, זה לא פוטר אותה מתפקידה האימהי ומאחריותה להגן על ילדיה. הם אלה שחסרי ישע באמת". ("את סבלת ממנו? את? היא שאלה בזעם, ומיד הוסיפה: "אני, אני סבלתי ממנו! כל החיים סבלתי ממנו!" כך נפתח הממואר שכתבתי, בדולח וסכינים…)

ועם "מילים רעות היו נזרקות לחלל האוויר ונוחתות על ראשינו. כל אחד מאתנו היה מדי פעם 'אידיוט', 'מטומטם', 'אפס' או 'דפוק'". ("עלוקה! פטרייה!" כך נהגו לכנות אותי בילדותי).

ועם הניכוס של הישיגיה: "נו, בזכות מי את ככה?" נהג אביה לומר לה, ולהזכיר לה "את העזרה שנתן לי או את הדמיון שלי אליו". ("מה את חושבת? הרי רק בזכותי כתבת את זה", הוא אמר לי כשהספר הראשון שלי ראה אור וזכה לכמה תגובות אוהדות. עד אז הכתיבה שלי לא עניינה אותו במיוחד, אלא רק – מהצד התחרותי שלו: "מה את חושבת? גם אני כותב!" אבל מהרגע שהראשון שלי ראה אור, מהרגע ששמי נודע בציבור, נהפכתי לאות כבוד, למדליה שהוא נושא עליו: אני שלו! ראויה להתרברבותו!)

ועם דיון אקטואלי־כביכול שהיה בעצם "שיח סוטה שנועד לערער על החוק ולנרמל את הלא־נורמלי" ("מי קובע את החוקים? אנשים! סתם כל מיני אנשים", אומר לשירה האבא הפוגע שלה, ברומן שכתבתי, שירה והירושימה, אחרי שהוא מסביר לה שכל העולם צבוע, כי, למשל, האמריקנים היו אלה שנחשבים פושעי מלחמה, אילמלא ניצחו, ושזה מוכיח שאין באמת טוב ורע – הכול יחסי… ואז – פוגע בילדה שלו…).

ועם "מהמקום שבו אני נמצאת, איני יכולה ואינו מוכנה לסלוח להורים שלי. ראשית, משום שהם לא ביקשו את סליחתי. אני מתקשה להבין את כוחה המרפא של הסליחה עבורי במצב שבו אבא ואמא לא לוקחים אחריות על מעשיהם, לא מכירים בהשלכותיהם ולא מביעים שום חרטה עליהם". בשולי הדף הזה שרבטתי – "בדיוק!" כי באמת, איך אפשר לסלוח למי שלא ביקש סליחה?

המשפט הבא של #זוהרה הפעים אותי! היא מוסיפה סיבה לכך שאינה מוכנה לסלוח: "שנית, משום שהסליחה כרוכה במידה כזו או אחרת של קיום שיח עם ההורים שלי או התקרבות אליהם מחדש. אני לא מעוניינת בכך".

כמה כוח ואיזה יושר נדרשים כדי להכיר בכך שאת זאת שכבר לא מעוניינת בהתקרבות! ובהמשך – לכתוב על האחים שלך, ש"בחרו לעמוד לצדו של אבא וויתרו עלי", ולהוסיף "המעט שנותר לי הוא לממש את זכותי להתאכזב מהבחירה שלהם ולעמוד על עמדתי המוסרית שמדובר בקלקול".

לא פשוט לדייק כך. לנסח את הדברים כמות שהם. לבטא את מה שאי אפשר לכאורה לבטא. למצוא מילים למה שנמצא מעבר להן. ובעיקר – להתייצב מול האמת, בעיניים פקוחות, ולא להיבהל מאורה המסנוור.

#זוהרה, את עושה את זה היטב!

תודה!

אני מקווה שרבים יקראו את שעת סיפור. לא רק נפגעות. גם בני משפחה (הלוואי…), כדי שיבינו. גם חברים. גם מי שמטפלים בנפגעות ובמעגל השני שבא אחריהן, בני הדור הבא, שנושאים גם הם, בעקיפין ובמישרין, בתוצאות של הפגיעה, כפי ש#זוהרה מיטיבה לתאר.

הוצאת קינמון, 2026
עריכה: גל אלגר
178 עמ'

איאן מקיואן עושה את זה שוב, ובגדול! 

ספרו החדש, שראה אור באנגלית בשנה שעברה, הוא פלא של ממש, רומן עתיר תפניות והפתעות, מרתק, משעשע ורב משמעות.

אהבתי מאוד את התמים שלו, את כפרה, את על חוף צ'זיל, את מכונות כמוני, את שיעורים (אך קצת פחות את טובת הילד ואת סולאר), ועכשיו הוא חוזר במלוא כוחו!

What We Can Know מחולק לשני חלקים. בראשון הוא רומן עתידני: הוא מתרחש בעוד 130 שנה. בדרך כלל אני נוטה להירתע מספרות דיסטופית, אבל מה שמקיואן עושה כאן כל כך מעניין וכל כך חכם, כי בעצם הוא כותב עלינו עכשיו, מנקודת המבט של העתיד־לכאורה.

במובן הזה הוא הזכיר לי את סדרת הטלוויזיה המונמנטלית, הבלתי נשכחת, "מראה שחורה" מבית היוצר של ה־BBC, שעלתה לראשונה לשידור ב־2011 (את העונות שש ושבע שעלו בהמשך בנטפליקס לא ראיתי, אחרי ניסיון מאכזב אחד עם הפרק הראשון). נקודת המוצא של הסדרה הייתה – לקחת אפיון כלשהו בחיינו העכשוויים, להגדיל אותו מאוד, ולבחון את השלכותיהן של תופעות, בעיקר טכנולוגיות, שכיום נראות לנו סבירות, או לפחות נסבלות, אך אין לדעת לאן הן עלולות להוליך אותנו.

את מקיואן מטרידה ההתעלמות של האנושות משינויי האקלים שהיא עצמה גורמת להם, והוא מתאר בשכנוע רב, בפרוטרוט, את המציאות שאנחנו מביאים על עצמנו, ליתר דיוק – על צאצאינו, ועל העולם כולו.

הוא עושה את זה באמצעות עלילה שמניעות אותה, כדרכו של מקיואן, דמויות רב־ממדיות. אלה מסתירות סודות מדהימים שמתגלים לאטם, בחלקו השני של הרומן. שם הוא כבר "חוזר" אל סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת. מדי פעם רציתי לצעוק בקול רם – מה? מה קרה שם באמת?! לא ייתכן! אבל מקיואן יודע לשכנע שהסיפור הלא ייאמן שהוא אורג בעדינות, חוט אחרי חוט, אפשרי וכמעט סביר.

במרכזו – בני זוג, משורר מהולל בשם פרנסיס בלאנדי ואשתו ויויאן. אנחנו פוגשים אותם בסעודת יום הולדת של ויויאן (שברבות הזמן נעשתה מיתולוגית ממש). חבריהם של השניים התארחו בחגיגה. במהלך הארוחה קורא פרנסיס לנוכחים שיר ארוך שכתב, "קורונה", בעברית – כליל סונטות: יצירה שמורכבת מארבע עשרה סונטות, שכל אחת מהן נפתחת בשורה האחרונה של קודמתה, ולאחריהן הסונטה האחרונה, החמש עשרה, שמורכבת כולה מארבע עשרה השורות החותמות של קודמותיה.

איש לא קרא מעולם גרסה כתובה של כליל הסונטות הללו, שנכתבו במיוחד למען ויויאן. היא נשארה כאירוע חד־פעמי בתודעתם של אנשי תרבות, ששמעו על אודותיה, על הערב שבו הוקראה, ונהפכה מאז למיתוס מסקרן, שרבים ביקשו לחקור לאורך השנים.

הרומן מתחיל בגוף ראשון, עם חוקר של ספרות והיסטוריה, שבעזרת בת זוגו מנסה – בעתיד, כמובן! – לפענח את סודו של כליל הסונטות ההוא. הם חולמים לאתר אותו באיזשהו ארכיון נידח.

יש בידיהם שפע של חומר כתוב ומתועד: כל מה שעלה בשעתו (כלומר: כיום!), בתכתובות אי מיילים, ברשתות החברתיות, ביומנים אישיים, במכתבים ובפתקים: הכול נשמר, מתועד ונגיש, אינספור מסמכים שמאפשרים לנבור בעבר, ולבחון מקרוב את הערב ההוא, יום ההולדת של ויויאן, ואת ההשפעה של הסונטות שכתב בלאנדי על המעטים שזכו לשמוע אותן. (אגב כך החוקר מפטיר: אם למישהו יש סוד, מוטב שלא יתעד אותו בכתב, כי ברבות הימים הוא יחשף, בלי ספק).

כבר בשלב הזה הספר מצחיק ממש. כי התגובות של השומעים לשיר המיתולוגי, החד־פעמי כל כך, לא מצדיקות כנראה את התהילה העצומה והמוניטין הרב שזכה להם.

למשל – ויויאן, אשתו של המשורר – מתקוממת נגד השקרים והצביעות המובעים בו: בעלה ידוע כמתנגד נמרץ לפעילים למען השמירה על כדור הארץ. בעיניו הם בורים, אלימים ומתלהמים בלי שום סיבה. הוא זועם עליהם. ועם זאת, בשירו הוא מפאר להפליא ובפרוטרוט את יפי הטבע. הוא מציין שמות של צמחים ובעלי חיים, ואפילו מתאר איך הוא וזוגתו שוחים ביחד בנהר. כל זה, ויויאן יודעת היטב, פשוט לא אפשרי: פרנסיס לא יוצא מפתח חדרו במשך ימים ארוכות ורצופים. הוא מכנה את עצמו "איש של פנים", לא איש של חוץ. מה לו ולטבע? הוא – שוחה בנהר…? באמת! מגוחך!

השומעים האחרים סתם משתעממים, ברובם. הם רק מחכים שההקראה תיגמר סוף סוף, ובעצם בכלל לא מקשיבים לה. גיסו, הנרי, הבעל של אחותו וגם המו"ל שלו, בעיקר מקנא במשורר, בהצלחתו, ובאינטימיות הזוגית המתוארת בשיר.

על כל זה אנחנו קוראים מקץ 130 שנה בהתכתבויות וביומנים שלהם.

מה שמצחיק זה שדווקא את השיר הזה, של אדם שמגלם את ההתנגדות למאבק למען שמירה על איכות הסביבה, אימצו לימים פעילי השימור (בלי לקרוא אותו ובלי לדעת את האמת על דיעותיו הנחרצות של המשורר…). עד כדי כך שמתהלכת ביניהם תיאוריית קונפצירציה כאילו חברות הנפט קנו את השיר כדי להעלים אותו, כי הוא קרוב אל הטבע ומתאר אותו באופן שעלול לאיים עליהן… מגוחך, תוהה מי שתוהה, ובצדק: ממתי יכולה להיות לשיר השפעה כזאת על מישהו?

זה יכול היה להיות משעשע, אלמלא היה גם מפחיד ומזעזע כל כך. כי העתיד מוכיח שבלאנדי טעה לחלוטין.

העולם שיתקיים בעוד 130 שנה הוא התגלמות האימה שיצרה אנושות נהנתית, עיוורת, אלימה וגסה. איך יכול להיות שהם הרשו לעצמם לטוס למרחקים של 2,000 מייל, לחופשה של שבוע? תוהה החוקר מהעתיד. איך הם לא הבינו מה הם מעוללים לסביבה במלחמות הבלתי פוסקות שלהם (הטילים הגרעיניים ששיגרו היו השיא), בחוסר ההתחשבות המינימלית שלהם, בהרס שיצרו? בעולם שבו הוא חי אין כמעט טכנולוגיה. אין מה לדבר, למשל, על מכוניות. כדי להגיע ממקום למקום כולם פשוט רוכבים על אופניים. רכבל משוכלל מופעל באמצעות מכלי מים כבדים שממלאים ומרוקנים אותם. יש אמנם אינטרנט, אבל הוא מקרטע, ולא פועל כל הזמן. יש AI – שמכונה NAI: "בינה מלאכותית לאומית", שצעירים מורשים להשתמש בה רק פעם בשבוע (והם מכורים לה! נעזרים בה בעיקר כדי לקבל ייעוץ על הסתבכויות רגשיות שהם חווים…). אנגליה נעלמה ברובה. היא כולה איים קטנטנים. אם מפליגים ביניהם (וזה מסוכן!) אפשר פה ושם לראות קצה צריח של כנסייה ולדמיין את יפי המקום שנכחד…

כי עולם העתיד שרד רק בקושי את השטפונות והחורבן. את רוב המטרופולינים הגדולים – ניו יורק ולונדון ביניהם – כיסה הים.

הנופים הנפלאים שאנחנו מכירים, היערות, כרי הדשא, הנחלים הפסטורליים, כבר לא קיימים. מבחינתו הם (אנחנו!) "חיו בגן עדן". מגוון החיות היה עצום. רבות מהן נכחדו, כמובן (מה שהזכיר לי מיד את הספר המיתולוגי של פיליפ ק' דיק האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?, שמתאר לעומק עולם שבו לא נותרו כבר כמעט חיות, ובני האדם פשוט מייצרים לעצמם חיות מחמד מלאכותיות, כדי להתנחם בהן. אין לי ספק שמקיואן מכיר את הספר ומוקיר אותו…).

החוקר מהעתיד מתגעגע אל העולם שלנו. בניגוד לצעירי זמנו שמבחינתם המאה ה־21 ותקופת הרנסנס מעניינות ורחוקות באותה מידה: הם אדישים לגמרי לעבר ומסרבים ללמוד עליו או אפילו לחשוב על האנושות בת זמננו. הם בזים לגזענות שלנו. לגסות הרוח. ללוחמנות. כמובן שגם השיר של בלאנדי, שזוג החוקרים אובססיביים לגביו, ממש לא מעניין אותם.

לאורך כל הקריאה חששתי שמא מקיואן יתפתה ויציג בפנינו בשלב מסוים את השיר. כמובן שאסור היה לו לעשות את זה: מיתולוגיזציה כה מפוארת הייתה מחייבת אותו לכתוב יצירה בלתי אפשרית, שהייתה מועדת לכישלון. אכן, הוא מספיק מתוחכם ויודע מה לא לכתוב…

אבל מה שהוא כן עושה עם האובדן של השיר! עם הסיבות להיעלמותו! עם מה שמתגלה לנו לקראת הסוף (ומה שהוא עושה, בתחכום עצום, כשהוא יוצר דמות של – כך מתברר בסופו של דבר – פסיכופתית מקסימה ושובת לב שאין לה מושג מה בעצם היא חושפת על עצמה!) – פשוט מסמר שיער!

אני מקנאה בכל מי שטרם קרא את הספר הזה, ומקווה ובטוחה שיתרגמו אותו בקרוב לעברית. כדאי לכם!

מאז שכתבתי את הרשומה הספר תורגם לעברית

אמש נפגשתי עם עצמי מלפני כמעט חצי יובל שנים.

השנה – 2002. את פוגשת בנסיבות חברתיות אישה יקרה, שי צור שמה, שעובדת באותה עת כעורכת בהוצאה לאור גדולה – ידיעות ספרים. את מספרת לה שיש לך כתב־יד של רומן חדש. שי צור קראה ספר קודם שלך, בגידות כל מיני, וכתבה עליו ביקורת חכמה ומעניינת במוסף הספרותי של הארץ.

כבר פרסמת חמישה ספרים וזכית בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

שי צור מבקשת ממך לקרוא את כתב היד. את מהססת. יודעת שיש בידייך חומר נפץ אישי ומשפחתי. כתבת אותו כי מישהו אהוב מאוד הפציר בך: "תכתבי את האמת על עצמך". נעתרת להצעתו כאחוזת בולמוס. כתבת את שירה והירושימה במהירות, ובעצם – ליווית בו את מותך: ניסית להבין באמצעות הכתיבה מה יגידו עלייך, אחרי מותך, "כולם": תלמידה שלך בבית הספר, מורות שעובדות אתך, חברות. המעגל הולך ומתקרב. הדמויות שאת כותבת אותן מתחזות לאלה שקיימות בחייך, אם כי את יודעת שזאת לא מצלמה: את לא יכולה ללכוד באמת את מחשבותיהן, לחזות מה יגידו, איך יגיבו, מה ירגישו כשתמותי. את מנסה לחדור לעורן, להיות – הן ולהבין אותן.

בעצם – את עצמך. את איך שאת חושבת שאת נראית. וגם זה לא יכול להיות מדויק, שהרי אי אפשר לתעד את הנפש של עצמך, וודאי שלא את זאת של זולתך. ועם זאת – את משתדלת מאוד להיות אמיתית. לא להפריז, לא לכזב, לא להתרחק מעובדות.

יש בך עדיין מידה לא מעטה של תמימות. בשלב הזה, כשאת כותבת את הספר החדש שלך, את עדיין חיה מנותקת על שני איים נפרדים:

אי אחד שבו את שייכת למשפחה המיוחדת, המופלאה, אל הורייך המיטיבים כל כך לארח, אל הסעודות החגיגיות, שהם מיטיבים כל כך לערוך, אל כל מה שיפה בוהק, נוצץ, מיוחד, טעים, אל השיחות המעניינות, המעוררות מחשבה וצחוק, שמתנהלות סביב השולחן שלהם (אבל רק כשבאים אנשים זרים!)

גם כשבני המשפחה שלך נמצאים רק בינם לבין עצמם קורים דברים נעימים להפליא: מרבים לשיר ביחד, לנגן בפסנתר ובגיטרה, בהרמוניה, בשני קולות (אבל אבוי למי שמזייף! כלומר – לך. את הקול הצורם. לך אומרים לפעמים די, תשתקי, אבל כל האחרים מוכשרים כל כך!).

באי השני שעליו את חיה נעשו בגופך מעשים אסורים, פליליים. באי השני יש סודות סבוכים, שאת לא תמיד מצליחה לעקוב אחריהם. לא תמיד זוכרת בדיוק מי יודע מה ומה אסור לספר למי. באי השני יש סכנות איומות!

את מתקיימת במקביל ובנפרד על שני האיים: אי שבו שוכנת משפחה שאת אוהבת ומאמינה משום מה שגם את נאהבת. באי השני יש השפלות, אלימות, בגידות, עלבונות. לא רק כלפייך. האיים מנותקים.

וכתב היד החדש שלך נוגע בשניהם.

כתב היד החדש שלך חושף את הפשעים.

את רוצה שהוא יתפרסם? את מסוגלת?

את נעתרת להפצרותיה של שי צור. היא קוראת אותו ונותנת אותו לעליזה ציגלר, העורכת הראשית של ידיעות ספרים, שאומרת לך מיד – אני רוצה להוציא אותו לאור.

מי שפגע בך עדיין חי. לא ברור אם כבר חלה, אבל כשאת נעתרת להפצרות, מחליטה שכן, את תוציא את שירה והירושימה לאור, כשאת חותמת על החוזה, את מבינה שהפוגע בך יתעמת אתך קשות ואת אוזרת עוז לקראת מה שיקרה.

שירה והירושימה נושא את שם הסיפור שכתבה הדמות הראשית, שירה שמה. הוא נכתב בגוף ראשון, והוא וידוי. הוא חושף את מה אביה של שירה עולל לה.

את הסיפור הזה הראית לאבא שלך כשנתיים לפני כן, וביקשת את רשותו לפרסם אותו בקובץ סיפורים, בגידות, כל מיני, עד כדי כך היית עדיין מנותקת מהמציאות ומאיך שסביר או הגיוני להתנהל.

אבא שלך, בשיחות טלפון חשאיות ומוזרות, כמו של קושרי קשר, מבקש: "תפרסמי את זה אחרי שנמות". נעתרת, זמנית, לבקשתו. לא פרסמת את הסיפור.

אבל אז שיבצת אותו בסופו של הרומן החדש: סוף שמסביר הכול.

לא ידעת איך יראה המאבק הקשה שיתנהל נגדך. לא העלית בדעתך שהפוגע יצליח לגייס לצידו את כל בני המשפחה האחרים שלך. בהתחלה עוד חסת עליו, כי חשבת שיתמכו בך ויתנכרו לו. ביקשת מהם, אחרי שקראו את כתב היד, (ולא באמת הופתעו ממה שנחשף בו), עוד לפני שהספר ראה אור, שלא יפקירו את הפוגע… עד כדי כך המשיכו האיים להיות מנותקים.

ואז, ברגע אחד, התחברת. הבנת את מה שאת יודעת מאז ומתמיד. קלטת שאת יתומה מהורים חיים, ושגם שאר בני המשפחה יצאו עכשיו נגדך. לא יעמדו אף לרגע אחד לצידך. לא יביעו כלפייך אהדה, הבנה. יתקפו. יביעו כלפייך, לא כלפי הפוגע, שנאה גלויה, ובוז.

אבל כשכתבת את הספר, כשניסית להבין אותם, לא ידעת את כל זה. עוד חשבת שתכאיבי להם מאוד אם תשימי קץ לחייך… לא העלית בדעתך שיוותרו עלייך מיד, די בקלות, כך נראה.

ואז שירה והירושימה רואה אור. וזוכה לתגובות מופלאות, כיצירה ספרותית.

הנה אחת מהן. כתבה אותה אורית הראל, במעריב. היא לא הייתה הביקורת המשבחת היחידה.

הוצאתו לאור גם הביאה עמו – מאנשים שאינם בני משפחה – תגובות אנושיות, מחבקות, חמות, כלפי הסיפור האישי. וגם – עדויות רבות מנפגעות אחרות של מי שפגע בך.

עוברות עשרים ושלוש שנים. חוץ מהמתווה הכללי, שכחת את רוב מה שכתוב בשירה והירושימה.

אבל נראה ש"כתבי יד אינם נשרפים", כפי שכתב בולגקוב בספר האמן ומרגריטה, מפי בן דמותו של השטן.

אמש הזמין אותי ד"ר עמית פכלר, פסיכולוג ומרצה בחסד, להרצאה שהעביר בבית אריאלה, החמישית בסדרה: "אהבה ופחד מאכזבה – חקירה פסיכולוגית של רגשות אנושיים".

ופתאום התחוור לי שגם לספר שראה אור לפני עשרים ושלוש שנים יש עדיין חיים.

בשני חלקים בהרצאתו קרא ד"ר פכלר קטעים מתוך שירה והירושימה. פסקאות שבכלל לא זכרתי שכתבתי אותן אי פעם!

והכול היה כל כך טעון, ומפתיע, ומרגש.

הנה אחד הקטעים:

אז לקחתי את האופניים של יקי (בלי לבקש ממנו רשות) ועכשיו אני מרכיב אותה — אנחנו נוסעים מהבית-כנסת הישן על הגבעה אל הבית של דביר.

חושך מסביב. רק הפנס של האופניים מאיר פס קטן על הדרך מהכורכר, שהופכת לכביש למטה, איפה שמתחילים הבתים של המושב. עד שם בכלל לא צריך לסובב את הפדלים, הכול בירידה.

הנה הבתים הראשונים. אפילו בחושך אפשר לראות עם איזה ייאוש הם בנו אותם, ההורים שלנו, שהגיעו לכאן אחרי המלחמה, מהאירופה ההיא שלהם, שהיתה מעוניינת לראות אותם רק בתור פגרים בתוך האדמה שלה, או האוויר, או המים. לא נשאר להם הרבה כוח, גם אם הם היו בגיל הכי מתאים, כי הרי מי שהיה קצת יותר מדי מבוגר או קצת יותר מדי צעיר לא החזיק מעמד; ההורים שלנו מתאמצים מאוד להדביק בתוכם את כל החלקים השבורים, אבל ברור שכשמדביקים, ולא משנה עם איזה דבק, נשארים סדקים קטנים, וכולנו יודעים שאם מישהו מאיתנו יעצבן יותר מדי את אבא או את אמא, יש סכנה שתיפול חתיכה, והוא יראה את אמא או את אבא מתפרקים. איזה פחד.

כידוע למי שקורא את "סופרת ספרים", כל יום שישי אני נוהגת לצטט קטעים מתוך ספרים של אחרים.

היום הרשיתי לעצמי להעלות את אחד הציטוטים שבחר ד"ר פכלר, מתוך ספר שכתבתי מזמן כל כך.

אני כבר מזמן לא האדם שכתב את הקטע הזה, ובכל זאת – יש לי כמובן קשר אל האישה ההיא, שפחדה מאוד, אבל ידעה שהיא חייבת: לכתוב, לפרסם. ובכך בסופו של דבר הגנה על עצמה.

כי רק אחרי שהספר ראה אור, ואחרי הראיון שהתקיים בעקבותיו במוסף השבת של ידיעות אחרונות הגיעו אלי, כאמור, עשרות העדויות המחרידות מאחרות שבהן הוא פגע, ולא פחות חשוב – נודעו לי השקרים שבני המשפחה סיפרו עלי כדי לתרץ את היעדרותי מהלוויה שלו.

רק אז התחברו סופית שני האיים.

תודה, ד"ר פכלר, שהזכרת לי מניין באתי והיכן אני כיום!

כדרכי, לא הסתכלתי על הגב. וכשגמרתי לקרוא את ספרה (הרביעי) של אסתי הלפרין מימון, והפכתי את הספר, הופתעתי לגלות שיש בו מה שבעיניי נראה כספוילר, שאותו לא התכוונתי לחשוף בטור שאכתוב עליו, אבל אם הוא כבר נמצא שם, גלוי לעיניי כול, אני מרשה לעצמי לצטט אותו: "נגיד שאת מביטה בתינוק ואת יודעת: זה אינו אותו תינוק שילדת והנקת והחזקת. ריח התאנה התחלף בריח חרוב, מתוק אבל אחר. פניו אחרות, קול בכיו אחר, הוא אינו מתלבש בחיקך בטבעיות כמו קודם. ייתכן שזה חלום."

כן, אני מצטטת את הגב, אף על פי שאותי הרגע הזה בספר, כשהמספרת חושפת את חשדותיה, הפתיע, הדהים והרעיד, ושמחתי שלא ידעתי עליו מראש.

אז מה קורה לה, לדוברת? האומנם מדובר בחלום? מה יש לאישה הזאת, שמדברת אל עצמה לאורך הרומן כולו בגוף שני? הספר נפתח כך: "אפילו שאת מנסה להתכחש לזה, את יודעת. את לא שייכת. את כמו עצי הפיקוס עבי הגזע בשדרות ילדותך שברחוב נורדאו – שורשים תוקפניים, פירות עסיסיים, מפוסלי גזע, משתלטים על המרחב", ונמשך כולו בגוף שני.

בתחילתו של הסיפור תחושת ה"לא שייכת" של הדוברת נובעת מהכורח שלה לגור בירושלים, עיר ששם היא לא מרגישה בבית. היא תל אביבית מלידה, וההוויה החדשה זרה לה. "התל אביביות שלך אינה רק עניין של גאוגרפיה, היא עניין של אופי או אולי של הלך רוח מתמשך".

רק בהמשך מתברר עד כמה היא לא שייכת בעוד הרבה רבדים.

אז היא גרה בירושלים, קרוב למשפחתו של בעלה, כי המשפחה שלה מסוכסכת, מפורקת, לא מתפקדת. בתחילת הדרך התקשתה להסתגל לשבטיות ההדוקה שלא הכירה כמותה מעולם, למפגשים התכופים, לחגיגות המשותפות. במרוצת הזמן למדה לא רק לשמוח על הסיוע המעשי שהיא זוכה לו בגידול בנותיה, אלא גם ליהנות קצת מהיחד המשפחתי.

ובכל זאת, בתוך תוכה, היא סוג של נטע זר. במשפחה. בעיר. גם במקום העבודה שלה, שדי נמאסה עליה. היא משתוקקת למשהו אחר. לְמה? לא ברור. אבל היא יודעת איך תזכה ללגיטימציה לא לעבוד, איך תוכל לקחת לעצמה חופשה ממושכת: היא תלד. וכשימלאו לילד או לילדה שנתיים, היא ובעלה מתכננים לעשות רילוקיישן לפלורידה.

הכול מתנהל על מי מנוחות: ההיריון. הלידה. ההתאהבות המיידית שלה בתינוק שנולד.

עד שהחיים משתבשים.

אומנם העליתי ספוילר אחד בתחילת הטור, אבל אתאפק ואשאיר גם מקום לקצת מתח וסקרנות.

אומר רק שקורה משהו מאוד לא צפוי, מאוד קיצוני, מוזר ולא מובן.

נראה שיש להתרחשות הזאת מקום רק בנפשה של הדוברת. אין לה שום דרך להתמודד אתה, עליה לנסות להשלים ולהסתגל.

אם חשבתי, או חשדתי, שהשיבוש לא שייך באמת לעולם המציאות, מתחולל עוד דבר שאמור להוכיח את ההפך.

ובכל זאת, ההתמודדות של הדוברת ממשיכה להיות עם עצמה בלבד.

ומתוך המצוקה שלה, היא מלמדת אותנו כל מיני דברים על הורות, על הנס שבהיווצרות החיים, על המציאות הישראלית, על המשמעות של החיים כאן, וגם על הוויתור.

מה זה אומר – להיות ישראלי, ועוד יותר מכך – גבר ישראלי?

"אם תעלי על המטוס את תצילי אותו מלהתגייס ומלהילחם ומלרצות להיות גבר-גבר בסיירת ומלעמוד במחסומים ולהצטנן בחורפים הגשומים ומלפחד ומפוסט־טראומה
ומלהתייבש בחום המדבר ומהתעללות סדיסטית של מפקדים ומהסדיזם של עצמו כשיקבל לידיו חיילים ומדילמות מוסריות מורכבות ומלתת את השנים היפות הצעירות והנדירות שלו. למערכת שתחמוס אותן בגסות. את תצילי אותו מלחיות על חרבו כל חייו. מהדתה ומאידאולוגיות שאומרות שהקרבה של חיים צעירים היא בעלת ערך, שטוב למות בעד ארצנו. את תצילי אותו מהישראליות ומהציונות ומללכת לגיבושים עם החברים שלו ומלהכיר נשקים ומלדבר בראשי תיבות ומלהיקרא בשם משפחתו במלעיל ומבדיחות גסות וירידות אכזריות, מלחץ חברתי רעיל, מהחפצת נשים, מהגסות ברחובות, מלריב תמיד על המקום שלו בתור. את תצילי אותו מהישראליות, והמחיר שהוא יצטרך לשלם בעבור ההצלה הזו היא להיות יהודי. כי בישראל, היתרון הגדול של היהודים החילונים הוא שהם פטורים לגמרי מהזהות הזו, חוץ מלעיתים מאוד נדירות. אם את אמא טובה שדואגת לרווחתו הפיזית והנפשית את תעלי על המטוס. אם את אמא אמיתית, כזו שחושבת ועושה את טובת בנה. הבנות יסתדרו בכל מקום. לבנות את לא באמת צריכה לדאוג. אבל בן, בן זה עניין אחר", היא אומרת לעצמה בשלב שהיא מנסה להשתכנע שההגירה היא צעד נכון.

בה בעת היא מבינה גם את המחיר. לא רק שבנה "יהפוך ליהודי", היא חוזה גם את הטינה שתחווה מצד מי שנשארים בארץ, אם תהגר: בנים של אחרים "ילכו לצבא לשמור על המדינה שלך, והיא תישאר שלך לנצח, אפילו שאת עוזבת אותה, והבן שלך לא ילך לצבא. הם לא יסלחו לך על זה." היא יודעת שתהסס לבוא לביקורים בישראל, כי חבריה "יבוזו לך ויסלדו מהמוסר הדוחה שלך, כאילו שלילדים שלך מגיע משהו טוב יותר מלילדים שלהם. הם יחשבו שאת מפונקת וצבועה ונצלנית. הם יכעסו שאת מביעה את דעתך על הפוליטיקה בארץ, ובאיזו זכות את בכלל מבקרת פה מישהו כשאת לא נושאת בעצמך בנטל?"

כל כך מוכר. כל כך מדויק!

וכל כך עכשווי. כי לקראת סופו של הרומן הדוברת נוסעת עם ילדיה ובעלה לחופשה של חג הסוכות בתל אביב, ואז – "שמחת תורה" ההוא, והאזעקות, הממ"ד, הפחד האיום.

מעבר לאמירה הנוקבת על המציאות הישראלית, מתאר הרומן החדש של הלפרין מימון את מגוון הזהויות של בני האדם שחיים כאן. ילד יגדל כחרדי, או כמתנחל, או כנער גבעות, או כתל אביבי ליברל, תלוי לאיזו משפחה ייקלע.

הביולוג האנגלי ריצ'רד דוקינס מראה בספרו יש אלוהים? עד כמה גדול האבסורד באמונה הדתית, שהרי היא תלויה תמיד במקום שבו אדם גדל. כך למשל "חלק נכבד מן ההתחשבות המוסרית באחרים, שלכאורה גם הברית הישנה וגם החדשה דוגלות בה, נועד במקורו לחול רק על קבוצת מקורבים מוגדרת, צרה למדי"…

הוא מספר על ניסוי שערך פסיכולוג ישראלי לשעבר, ג'ורג' טמרין, שהציג בפני תלמידים ישראלים את סיפור הקרב על יריחו ושאל אותם אם לדעתם נהגו יהושע ובני ישראל בדרך צודקת. דוקינס מצטט את התשובות, "שביטאו מן הסתם את אלה של הוריהם, או של המסגרת התרבותית שבתוכה התחנכו", ומוסיף: "סביר בהחלט שילדים פלסטינים, הגדלים ומתחנכים באותה ארץ קרועת קרבות, היו מבטאים דעות דומות בכיוון ההפוך". אם כל אדם בטוח שרק הדת שאליה נולד וגדל היא הצודקת, כנראה שאף דת לא "צודקת"…

האם יש משמעות אמיתית, מהותית, לזהות הביולוגית הגנטית, של ילד שנולד להורים מסוימים? האם אנחנו "מזמינים" מראש את תכונותיהם של ילדינו, או שכל לידה היא סוג של הגרלה?

"אנחנו תמיד מאמצים את הילדים שלנו", מבינה הדוברת בשלב מסוים של מאבקה בעצמה, ומתחוור לה שאולי תצטרך להשלים עם התובנה הזאת.

קראתי את הספר כמעט בלגימה אחת, ונהניתי מכל עמוד ועמוד!

הוצאת התחנה, הוצאת אפיק 2026
עורכת: אורנה לנדאו
208 עמ'

באחד הערבים האחרונים של חג סוכות תשפ"ד ישבנו בחברותא עם קבוצת אנשים בני גילנו – אלה שכבר היו אנשים בוגרים כשפרצה מלחמת יום כיפור.

מאחר שממש באותם ימים מלאו חמישים שנה למלחמה ההיא, השיחה, על גבינות ויין, עסקה כצפוי בהפתעה שהנחילה לנו מצרים. דיברנו על הקונצפציה השגויה של אז, ועל המחיר הנורא שגבתה ההתעלמות מהמציאות הגלויה. אחת מאתנו תהתה בקול: מעניין מהו העיוורון שבו אנחנו לוקים ממש עכשיו. מה קורה מתחת לאף שלנו, שיתפוצץ ביום מן הימים, ולא נבין בעתיד איך לא הבחנו במה שמתרחש קרוב אלינו.

התשובה לתהייה הגיעה כעבור שעות אחדות, עם האזעקה הראשונה של השעה שנהפכה למושג, 6:29, בשבעה באוקטובר, 2023.

כולנו צפינו בתדהמה בטנדרים הלבנים, בטנק השרוף, בדחפורים שהפילו את הגדר במכה אחת קלה. ובזוועות ששודרו מיישובי הנגב המערבי.

ומאז כולנו עסוקים בשאלה איך היה אפשר למנוע את זה, ומי וכיצד יתחקרו את המחדל הנורא ביותר מאז שקמה המדינה, מחדל חמור הרבה יותר מזה של מלחמת יום כיפור, שהיה נורא בפני עצמו, ואיך נפיק את הלקחים ההכרחיים.

ג'קי חוגי, הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל, כתב את הספר שלפנינו. חוגי מציג בו בבהירות רבה את מה שהוא מכנה "חמש נקישות בדלת": האותות שהקדימו את טבח השבעה באוקטובר, ואת חוסר הנכונות המוחלט בישראל להקשיב לאזהרות המקדימות, שהיו לגמרי גלויות.

זאת מבחינתו לא חוכמת הבדיעבד. חוגי מעיד כיצד סבר בטעות שדיווחיו המוקדמים על התרגיל הצבאי שתכננו החמאס הפלגים האחרים, חודש לפני המתקפה על יישובי העוטף, יתקבלו בכובד ראש. הוא ניסח ידיעה קצרה ומעיד בספר: "שיערתי שהיא תשודר במהדורת החדשות, מפאת חומרת האירוע", אבל להפתעתו "הדבר לא קרה". גם כעבור יומיים, כשניסה שוב לעורר את תשומת הלב הציבורית, נכשל. אף אחד מגופי התקשורת "לא ראה בתרגיל ובתמונות המתגרות מקרבת הגדר אירוע יוצא דופן הדורש דיון תקשורתי נרחב". כולם העדיפו להתמקד בפוליטיקה המקומית, ולא ב"אוייב חמוש שמאיים לחדור ליישובים ולחטוף חיילים".

כמה שנים לפני כן כבר נתקל חוגי בתגובות מזלזלות כשניסה להתריע: ב־2018 הרצה בפני בכירים בפיקוד הדרום וציין באוזניהם את הלחץ הציבורי המופעל על חמאס לחלץ את תושבי הרצועה מהסגר המגביל והחונק שמדינת ישראל הטילה עליהם: "עבודת כפיים בישראל הותרה רק למעטים, ויציאה לשטחי הרשות הפלסטינית וישראל התאפשרה לחולים בלבד. ספורטאים למשל, אמנים או אקדמאים, לא הורשו לצאת אף אם ביקשו להגיע למדינה שלישית. לחקלאים לא הותר לייצא לחו"ל או לשטחי הרשות כפי רצונם, אלא במגבלות חמורות. גם מצרים הייתה סגורה בפנים העזתים". חוגי הביע בהרצאתו חשש באוזני שומעיו, אנשי סגל הפיקוד של פיקוד הדרום, ואמר שאם המגמה תתגבר, היא "צופנת סכנה עתידית ליישובים". אחד הנוכחים, "בעל תפקיד במערך המודיעיני," הגיב לדבריו "בלגלוג" ושאל: "איזו סכנה אתה רואה בשלושת אלפים מתפרעים?"

הלגלוג, הבוז והזלזול מזכירים כמובן גם את מה שאמרו המפקדים לתצפיתניות, שניסו שוב ושוב להתריע, בשל מה שראו במו עיניהן: "חמאס חבורה של ערסים, הם לא יעשו כלום". זאת הייתה התפישה.

אבל מעבר לכך, הייתה כמובן הקונצפציה: החלישו את הרשות הפלסטינית, חרף שיתוף הפעולה הביטחוני שלה עם ישראל, ולמרות מאמציו של אבו מאזן להגיע להסדר. אבו מאזן הכריז לא פעם שהוא מתנגד לטרור, ושאף להיטיב עם תושביו, ולשפר את תנאי חייהם, ולא להשקיע את כל יהבו במאבקים צבאיים. באותה עת איפשרה ישראל להעביר לחמאס מזוודות עם כסף מזומן מקטאר, שאותם הקדישו אנשי חמאס לבניית תשתית טרור שאין לה תקדים. (אני מוסיפה: על פי הערכות מודיעין מהשנתיים האחרונות, אורכן של המנהרות בעזה מגיע ל־560 עד 720 ק"מ. מדהים להשוות את הנתונים הללו עם אורכן של מנהרות הרכבת התחתית בלונדון, כ־400 ק"מ!). התפישה הישראלית, שהתבדתה כידוע, הייתה שהכסף קונה שקט ברצועה.

מה שפחות ידוע זה עד כמה מה שקרה בשבעה באוקטובר היה לגמרי צפוי.

חוגי מסכם זאת בשורות הראשונות של הספר: "אויבי ישראל גילו לה מבעוד מועד את תוכניתם. ליתר ביטחון, שמא החמיצה את דבריהם, חזרו והבהירו איך בכוונתם להפיל את קווי ההגנה שלה לאורך הגדר. כך מפורשות, מפי יחיא סינוואר. עשרה חודשים לפני אותה שבת, הוא ניצב מעל הבימה בעזה, באירוע חגיגי, ואמר לישראלים: נבוא אליכם במבול סוער, בטילים רבים, בגל שוטף של חיילים רבים מספור."

לא לקחו אותו ברצינות.

גם שותפיו לדרך התריעו. התראיינו בגלוי. אמרו מה הם מתכננים, ומדוע. ולא, לא בגלל ההפגנות שנערכו בישראל נגד ההפיכה השלטונית! להפך! בחמאס הבינו שרק בכוח יצליחו להשיג מישראל את מה שהם רוצים.

כדי להדגים את האופן שבו מדינת ישראל "לימדה" את אנשי חמאס מה עליהם לעשות כדי להשיג את מטרותיהם, מספר חוגי על אירוע שבו אסירים, סינוואר בראשם, ביקשו לשפר את תנאי כליאתם: "שתי מקלחות בשבוע, במקום אחת, רשות לישון גם במשך היום, תוספת חומרי ניקוי ורחצה, קבלת חומרי כתיבה ושיפור ברמת המזון". לא נעתרו לבקשותיהם. עד שמצאו את הדרך ללחוץ על המערכת: כל האסירים עשו את צרכיהם ליד הכניסה לתאיהם. זה הספיק. מיד ביררו אתם מה בדיוק הם רוצים, ונעתרו לדרישותיהם.

חוגי חושף פרטים רבים ומדהימים על יחיא סינוואר, מי שיזם והנהיג את טבח השבעה באוקטובר. מסתבר כי במשך שנותיו בכלא הישראלי למד סינוואר באוניברסיטה הפתוחה והשיג ציונים מעולים בקורסים השונים: "מירושלים ליבנה", "ממשל ולפוליטיקה במדינת ישראל", "ירושלים לדורותיה", "מגלות לקוממיות", "תולדות התנועה הציונית", "מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה", ו"דמוקרטיות ודיקטטורות במאה העשרים." כמו כן "למד על שואת יהודי אירופה". הוא לא סיים את התואר, שכן כבר היה לו תואר ראשון בשפה וספרות ערבית מהאוניברסיטה האסלאמית בעזה. מסתבר שהיה איש משכיל. למדן. סקרן. ומניפולטור לא קטן. הוא ידע איך להשפיע על נתניהו. זכור היטב הפתק שכתב בכתב ידו והעביר אל ראש הממשלה באמצעות מתווכים, כדי לשכנעו להשיג את הכוחות הצבאיים מקו הגבול:

סינוואר שלט היטב בעברית, וכששהה בכלא כתב ארבעה ספרים: רומן ושלושה ספרי עיון: עדות אישית של אסיר חמאס שרצח יהודים, ספר נוסף שבו שטח את האידיאולוגיה של חמאס ואת מטרותיה של התנועה, ועוד ספר – מדריך לנחקרי שב"כ!

חוגי קרא את הרומן, שבו תיאר סינוואר, באמצעות תשעה בני משפחה אחת, את העמדות השונות של הפלסטינים: דתי אדוק, מיליטנטי, הוגה דעות, וכן הלאה. חוגי קרא גם את הספר שבו עקב סינוואר אחרי קורות חייו של המחבל הרוצח. הקטעים שהוא מצטט, עוצמות השנאה המובעת כלפינו, מעוררי פלצות. תהיתי איך חוגי הצליח לקרוא את הספרים הללו. האם זה דומה במידה מסוימת לקריאה של מיין קמפף של היטלר? ועם זאת, ברור לי שחשוב שמישהו יעשה את זה, למעננו. סינוואר ידע עלינו כל כך הרבה. מן הראוי שגם אנחנו נבין עם מה אנחנו מתמודדים!

כך למשל מעניין ומבהיל להבין באיזו דריכות עקב סינוואר מקרוב אחרי מערכת הבחירות האחרונה בישראל, ואיך, אחרי שנתניהו נבחר שוב, הבין, והכריז בנאום פומבי ש"הימין הפשיסטי יעלה ויתחיל לרסק את כל העקרונות ולחצות את כל הקווים האדומים."

העמדה הישראלית הייתה – להתעלם מהבעיה הפלסטינית ולהתקדם עם הסדרים והסכמים עם מדינות ערב. סינוואר החזיר את בני עמו לקדמת הבמה העולמית.

אני מוסיפה: האם מישהו מאלה שאמורים לנהל את המדינה הזאת טורח להבין את כל זה? מן הסתם – לא. נראה שממשיכים לעשות טעויות שכולנו נשלם עליהן ביוקר רב. למשל – עמדתן של מרבית המפלגות, לקראת הבחירות הבאות: כולם מצהירים שלא ישתפו ערבים אזרחי המדינה בקואליציה החדשה, אם וכאשר תקום. זאת אחת ההבטחות המזעזעות של כל המפלגות כמעט, למעט הדמוקרטים. אי אפשר שלא לחשוש שככה הם מייצרים את העימות האלים הבא, ואולי גם מלחמת אזרחים עקובה מדם.

חמש נקישות בדלת הוא ספר חשוב ומרתק. אזרחי ישראל חייבים לקרוא אותו כדי ולהבין עד כמה הופקרנו. אולי עצם ההבנה הזאת תחולל שינוי.

כנרת זמורה, 2026
עורך: יובל גלעד
198 עמ'

.

המוסרנות הצדקנית של טולסטוי, השנינות וההומור של צ'כוב, היכולת הסיפורית וההבנה לנפש האדם של פושקין – כל אלה מתבטאים בבהירות וברהיטות בקובץ הסיפורים הקטן שראה לאחרונה בהוצאת תשע נשמות.

טולסטוי הוא היוצר הדגול, הגאון, שכתב את שני הרומנים המונומנטליים, הן בנפח והן במשמעות, מלחמה ושלום ואנה קרנינה, וגם מחברם של סיפורים מופלאים, כמו למשל "סונטת קרויצר".

לצד גאונותו, בחייו הפרטיים היה טולסטוי אדם איום ונורא. אפשר ללמוד על כך מיומנה של אשתו, סופיה טולסטוי, לחיות עם גאון ומהביוגרפיה שלו, שכתב פאוול בסינסקי, הבריחה מגן עדן. כשקוראים את שני הספרים הללו אפשר להיווכח בפער הבלתי נתפס בין היוצר החכם והרגיש, שברא דמויות נשיות מורכבות וחד־פעמיות כמו אנה קרנינה, קיטי שצ'רבאצקאיה, נטשה רוסטובה, ורבות אחרות, לבין הגבר שמרר את חיי אשתו, ואפשר אפילו לומר ביושר – התעלל בה ממש.

אחד המנגנונים שבאמצעותם הכאיב לה מאוד היה כשטולסטוי הודיע כי החליט "לפרוש" מהבלי העולם, לחיות כמו איכר פשוט, ואז הודיע גם שיוותר על כל רכושו הארצי ויוריש את אחוזתו לאיכרים שישבו בה ועיבדו את אדמותיה. סופיה נחרדה, והתנגדה נמרצות: היא דאגה לעתיד ילדיהם. הוא, לעומת זאת, התעניין בעיקר במוניטין שלו ובשם שיצר לעצמו, כצדיק גדול. סופיה העריצה את בעלה אך גם ראתה בו רודף כבוד, צבוע, מישהו ש"אוהב רק להטיף", ש"אוהב יותר מכול את התהילה", תיארה אותו כמי שמצטנע, כביכול, ובוחר בחיי פרישות, אבל בעצם – מנהל סגנון חיים שמצריך הוצאות כספיות ניכרות, בשעה שדווקא היא זאת שמסתפקת במועט. "הוא רוצה רק רעש, פרסום, ואני לא מאמינה לטוב הלב ולאהבת האדם שלו. אני יודעת מה המקור של העסקנות שלו. תהילה ושוב תהילה שאינה יודעת שובע, שאין לה גבול, קדחתנית. איך להאמין באהבה כשלב ניקולאייביץ' לא אוהב את ילדיו, את נכדיו, את כל מי ששייך לו, ופתאום הוא מתאהב בילדים של המולוקנים והדוחובים!" [חברי שתי כתות שטולסטוי טיפח בתרומות ובהטפות].  

עם כל הידע המוקדם הזה שמצוי באמתחתי קראתי את הסיפור הראשון בקובץ, זה של טולסטוי, בתחושה שהוא מבטא בדיוק נמרץ את עמדותיו המוצהרות (הצבועות, למי שיודע את האמת!) של הסופר. מדובר בעצם במעין אלגוריה, שמבקשת מאתנו להבין שחיי הפשטות מיטיבים אתנו, ואילו החמדנות, תאוות הבצע והרכוש, הן הרות אסון, ובאות, למעשה, מהשטן. אחת דינו של מי שלא מסתפק במועט, במה שיש לו – הוא ייענש, יסבול, ואת הלקח ילמד מאוחר, מאוחר מדי. לא תהיה לו תקנה. טוב, לייב, יקר. אתה, לא השטן, הענשת את אשתך המסורה והתומכת, שילדה לך ילדים, טיפלה בהם בלי שום מעורבות שלך, נאלצה אפילו להניק כשסבלה מדלקת חמורה בשד וסבלה ייסורי תופת, רק מכיוון שאתה לא היית מוכן לשמוע על מיינקת שתקל עליה, אישה שהגנה עליך, עודדה והעריצה אותך, העתיקה את הטיוטות של כתבי היד הענקיים שלך לא פעם ולא פעמיים, וזכתה לכך שבשעות חייך האחרונות נסת מפניה בתואנה המתמדת, הרגילה, המגזלטת(!), שהיא "היסטרית".

אני לא סולחת לך. גם אם אנה קרנינה הוא אחד הספרים המרתקים, החשובים, המופלאים ביותר שנכתבו אי פעם…

הסיפור שלך, שמופיע כאן בקובץ "לכמה אדמה זקוק בן אדם", רק חיזק את דעתי עליך!

סיפורו של צ'כוב, לעומת זאת, מלבב ממש. יש בו כל כך הרבה חמלה, הבנה אנושית, ואמפתיה. "הכרטיס הזוכה" נפתח בתום ארוחת ערב בביתם של בני זוג מזדקנים, שבודקים את כרטיס ההימורים שקנו. האם ייתכן שבאמת זכו בפרס הראשון במשחק המזל? אבל רגע, הכרטיס בכלל בידיהם? כן. הוא אמנם שועבד לבית העבוט (מה שמעיד על מצבם הכלכלי הרעוע), אבל כבר נפדה. ורגע, מה גובה הזכייה? ומה יעשו בכסף?

כל מה שקורה מכאן ואילך – בעיקר בראשיהם של בני הזוג – הוא מופת להבנת נפש האדם, והוא נוגע ללב ומאלף.

בסיפור השלישי, "מלכה פיק", חושף אותנו פושקין (קצת כמו בייבגני אונייגין, אבל אחרת לגמרי) לחייהם של בני החברה הגבוהה ברוסיה, במאה התשע עשרה. מה מניע אותם? איך הם מתנהלים? הסיפור אנושי מאוד, קצת משעשע, קצת נוגע ללב, ויש בו "מוסר השכל", אבל הוא בכלל לא מוסרני ולא אלגורי. פשוט סיפור על בני אדם, חולשותיהם, ובעיקר, שהרי זה "נושא" הספר – הכסף, שאליו נכספת כל כך הנשמה של הדמות המניעה את העלילה.

הספר בכללו נקרא מהר, הוא קצר מאוד, מעניין ומשעשע.

הוצאת תשע נשמות, 2026
מתרגמים: פולינה ברוקמן; טינו מושקוביץ
איורים: ניקו אריספה
109 עמ'

דיפלומט זר שהיה בקיא בנבכי היחסים בין ישראל לשכנותיה ניסח באוזניי היכן לדעתו טעתה ישראל בכל הקשור לתמיכה הקטארית. לדבריו הדולרים נתפסו בירושלים כסידור קבוע במקום להחשיבם כמנגנון זמני בלבד, כפי שאכן היה מראשיתו. מדיניות אחרת, הוא הוסיף, אולי הייתה עוזרת לכם להגן על עצמכם ברגע האמת.

שאלתיו כיצד יכולנו להגן על עצמנו בשנים שלפני הטבח. ליזום מפת דרכים, הוא ענה. על יסוד הסכם הדולרים תבוא תוכנית לשיקום הרצועה בפיקוח הדוק ובמימון אזורי ובין-לאומי. היה עליכם לגייס את הרשות הפלסטינית ולא להרחיקה, ובעזרתה להפעיל לחצים פוליטיים וכלכליים על חמאס כדי להחלישה בהדרגה. אבל איש בישראל, הוא סיכם, לא חיפש פתרון פרט לדולרים, ואז באה חמאס ופוצצה את הכול.

תהיתי, האין זה נאיבי מצידו לחשוב שחמאס היו משתלבים מרצונם במשחק הפוליטי?

"נאיבי לחשוב שהם לא יתקפו אתכם אחרי כל השנים האלה."

לֹֹא, לְעוֹלָם, עַד כִּי יוֹצֵר כָּל אִישׁ,
צִפּוֹר, חַיָּה וּפֶרַח,
אָב וּמַכְנִיע כֹּל: הָאֹפֶל. בִּדְּמָמָה
יֹאמַר אוֹר אַחֲרוֹן בּוֹקֵעַ, מַחֲרִיש;
וְשָׁעָה חִוֶּרֶת
עוֹלָה מִיָּם עֲקוּד רִתְמָה.

עָלַי לָשׁוּב אֶל פְּנִים הַמַּעֲגָּל,
צִיּוֹן פְּנִינֵי הַמַּיִּם,
פָּרֹכֶת מוּל קִלְחֵי קָרְבָּן לָאֵל.
הַאִם אֶשָּׂא תְּפִלָּה אֶל צֵל גִּלְגָּל?
אוֹ מֶלַח בְּעֵינַי
עִם חֶגֶר שַׂק בְּגֵיא צַלְמָוֶת אֶתְאַבֵּל?

הַדְרַת פְּאֵר שְׂרוּפָה שֶׁל מוֹת יַלְדָּה
לֹא, לֹא אֶרְצַח;
אֱנוֹשׁ מוֹתָהּ זוֹרֶה אֱמֶת בֵּין הַקְבָרִים.
לֹא אַחֲלֵל אֶת תַּחֲנוֹת כְּבוֹדָה,
נִשְׁמַת אַפָּה הַצַּח,
בְּשִׁיר קִינֹות עַל תֹּם וּנְעוּרִים.

עָמֹק בֵּין הַמֵּתִים יַלְדַּת לוֹנְדוֹן תָּנוּח,
כְּרוּכָה בְּאֹרֶךְ הָרֵעִים,
רִגְּבֵי הַקֶּדֶם, וְעוֹרְקֵי אִמָּהּ הָאֲפֵלִים,
בְּסוֹד הַמַּיִּם שֶׁאֶבְלָם שָׁכוּח
לְמוּל גַּלֵּי הַתֶּמְזָה הַפְּרוּעִים.
מָוֶת רִאשׁוֹן, וְשַׁעֲרֵי הָאֵבֶל נְעוּלִים.

אַף פַּעַם לֹא, עַד שֶׁנִּבְרָא אָדָם,
פֶּרַח, צִפּוֹר, חַיָּה
הוֹלִיד וְהִכְנִיעַ, אָפֵל,
מְסַפֵּר בְּלִי קוֹל, בְּאוֹר אַחֲרוֹן, בְּנַהַם
בְּרֶגַע שֶׁל דּוּמִיָּה.
מִתּוֹךְ הַיָּם, רָתוּם, יוֹצֵא וּמִתְגַּלְגֵּל.

וְעָלַי לָשׁוּב לַמַּעְגָּל
שֶׁל אֵגֶל טַל־צִיּוֹן, עָלַי
בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, רֹאשׁ דָּגָן,
לְהִתְפַּלֵּל לְצֵל הַצְּלִיל, לְגַל?
אַטִּיף עוֹד זֶרַע מֶלַח, אוֹ אוּלַי
אֶחְגֹּר אֶת שַׂק הָאֵבֶל לָאָבְדָן?

אֶת הוֹד מוֹתָהּ שֶׁל הַיַּלְדָּה בָּאֵשׁ
לֹא שׁוּב אֶרְצַח, עַתָּה הִיא כְּבָר אֵינָהּ,
הָלְכָה אֶל קֶבֶר שֶׁל אֱמֶת מָרָה.
לֹא אֲחַלֵּל אֶת מָה שֶׁהִתְרַחֵשׁ.
תֹּם שֶׁל יַלְדוּת יָפוּג לֹא בְּקִינָה
לֹא בְּמִזְמוֹר וְלֹא בִּצְלִיל שִׁירָה.

בִּתָּהּ שֶׁל לוֹנְדוֹן הִיא עִם הַמֵּתִים
הִיא עֲטוּפָה בַּמִּסְתָּרִים עָמֹק
אִמָּהּ – וְרִידֵי עָפָר, וּבַנָּהָר
גַּם מֵי הַתֶּמְזָה כְּלָל לֹא מֵאִטִּים,
נָעִים בְּלִי לְקוֹנֵן וּבְלִי לַחְמֹק.
הַמָּוֶת לֹא הוֹתִיר עוֹד שׁוּם דָּבָר.

A Refusal To Mourn The Death, By Fire, Of  A  Child In London

Dylan Thomas

Never until the mankind making
Bird beast and flower
Fathering and all humbling darkness
Tells with silence the last light breaking
And the still hour
Is come of the sea tumbling in harness

And I must enter again the round
Zion of the water bead
And the synagogue of the ear of corn
Shall I let pray the shadow of a sound
Or sow my salt seed
In the least valley of sackcloth to mourn

The majesty and burning of the child's death.
I shall not murder
The mankind of her going with a grave truth
Nor blaspheme down the stations of the breath
With any further
Elegy of innocence and youth.

Deep with the first dead lies London's daughter,
Robed in the long friends,
The grains beyond age, the dark veins of her mother,
Secret by the unmourning water
Of the riding Thames.
After the first death, there is no other.

אחרי שהגעתי לסוף הפרק השני של הספר שלפנינו, נפגשתי עם קבוצת חברים, כולם יוצאי קיבוץ, ליברלים, כולם דוגלים בערכי הדמוקרטיה, וחרדים לגורלה של המדינה. סיפרתי להם עליו, ואמרתי – עד עכשיו הוא מייאש אותי. אני מחכה לחלק המובטח בכותרת: "איך נתקן".

ספרו של רמי הוד – איש חינוך, מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון וממייסדי משמר החינוך הממלכתי – מתחיל באבחון חד וממוקד, שאפשר להבין את מהותו כבר מהכותרות המלוות את חלקיו השונים: "אז מה הבעיה", "למה זה קרה", ואז, בחלק השלישי, "איך נצא מזה".

הספר נפתח בתמונה מבעיתה: פרק שנושא את השם "בן גביר בצופים", וזה מה שקרה: ביום שלישי, 6 בספטמבר 2022, "עוד יום רגיל במציאות הלא רגילה שאנחנו חיים בה", הגיע לפארק הירקון "אורח מפתיע": איתמר בן גביר. בני הנוער, חניכי תנועת הצופים שמילאו את הפארק, קידמו את פניו בהתלהבות רבתי, רצו לעברו, התקהלו סביבו וביקשו להצטלם אתו. "עשרות חניכים של תנועת נוער עמדו בתור כדי להצטלם עם […] מי שגדל על משנתו של הרב כהנא, עבריין שהורשע בתמיכה בארגון טרור, אדם שבסלון ביתו תלויה תמונה של ברוך גולדשטיין, שרצח 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה".

סימה קדמון, כך משחזר רמי הוד, תיארה את הסצנה הזאת ב"ידיעות אחרונות" וסיכמה אותה במילה: "נכשלנו". קדמון אף פירטה מי נכשל: התקשורת, שהאדירה את בן גביר בחשיפה בלתי פוסקת, ההורים, המורים, ראשי מערכת החינוך, מדריכי תנועות הנוער, הפוליטיקאים, "כולנו נרדמנו בשמירה".

גם סימה קדמון וגם רמי הוד פונים בדבריהם אל ציבור שמסכים אתם. הוד מסכם את הפרק בהערה מעניינת: "סביר להניח שאם אתם קוראים את הספר הזה, השתתפתם במאבק נגד ההפיכה המשטרית ואתם רואים את עצמכם מחויבים לדמוקרטיה הישראלית".

הוא כמובן צודק: הדעת נותנת שמי שטורח לקרוא ספר שפונה אל הקוראים, כבר בכותרת, בגוף ראשון רבים: "איך ויתרנו על החינוך" (כמו סימה קדמון, שקובעת "נכשלנו"), יודע בדיוק מי קהל היעד של דבריו.

עם זאת, לא הרגשתי שיש כאן, מה שנקרא באנגלית preaching to the converted: הטפה למשוכנעים, אלא יותר – הסדרת החשיבה וארגונה, כדי שהמשוכנעים יבינו לא רק את מהות הבעיה ואת שורשיה, אלא גם מה הכלים העומדים לרשותם כדי לתקנה.

הוד מראה עד כמה נרפים הכוחות הנאורים, הדמוקרטיים. איך "אינם נוקטים עמדה מוסרית מול מפלגה כהניסטית". איך הם (אנחנו?) מדברים על "ערכים", אבל לא מגדירים אותם, ולא קובעים מה כלול בהם.

ובעיקר: לא נאבקים למימושם.

הוד מראה את התעצמותו של מחנה הימין הדתי, ואיך "רעיונות שבעבר נחשבו הזויים – סיפוח השטחים, פסילת מפלגות ערביות, ביטול עצמאותו של בית המשפט" כבר אינם נחשבים שוליים או קיצוניים. הם "עברו מהשוליים אל המרכז".

הוא מוכיח שהמחנה הליברלי בעצם ויתר מזמן על השליטה בחינוך. זה התחיל כבר כשנחקק חוק חינוך חובה ב־1954, ומשרד החינוך פוצל לחינוך הממלכתי, ש"חשוף לגחמותיהם של פוליטיקאים", ולחינוך הממלכתי־דתי, ש"פועל כמרחב מוגן עם שומרי סף".

זה נמשך בכך שרק למי שלמד בזרם הממלכתי־דתי מתאפשר אחר כך ללמד בו, אבל אין סימטריה: מורים בוגרי הזרם הממלכתי־דתי מתקבלים כמובן בברכה בזרם הממלכתי.

את תלמידי הזרם הממלכתי־דתי מנהלות בפועל מפלגות פוליטיות, והם מתחנכים על פי השקפן עולמן.

לעומת זאת, "במקום שממלכתיות תהפוך למושג האוצר בתוכו ערכים עמוקים" – אלה שמופיעים במגילת העצמאות – היא נהפכה "לשם נרדף לניטרליות".

אבל זה לא נגמר בכך. כי הציונות הדתית כבר לא מסתפקת במערכת החינוך שלה. היא מבקשת, ואף מצליחה, "להשפיע גם על הילדים החילונים", כדי להביא לכך שיאמצו את סדר היום האידיאלוגי והפוליטי שלה (לאו דווקא כדי להחזיר אותם בתשובה), שבבסיסו שלוש תפיסות: אנחנו העם הנבחר ולכן רעיונות של שוויון בין יהודים ללא יהודים או בין גברים לנשים אינם תקפים; הרבנים קובעים מה מוסרי ומה לא; מצוות יישוב ארץ ישראל (תוך דחיקת הפלסטינים) קודמת לכול, ומוסרית.

לעומת זאת, לא מתחולל תהליך דומה הפוך: ארגונים דמוקרטיים־ליברליים לא פועלים בחינוך הממלכתי־דתי ולא מפיצים את עקרונות הדמוקרטיה וערכיה. החינוך הממלכתי ממוקד בהישגיות שנועדה לקדם את הפרט. האינטרסים של הכלל נזנחו, ואת הישגי מדינת הרווחה – למשל, חוק חינוך חובה חינם, מערכת בריאות ציבורית, זכויות סוציאליות שמגינות על החלשים – תופסים כמובנים מאליהם, ולא נכסים חברתיים שיש לשמור עליהם.

אז מה עושים?

עלי להודות שבחלק הזה של הספר, שנועד להראות לנו איך אפשר לתקן את המצב, הרגשתי לפעמים כמו ארכימדס, שאמר: "תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם": הפתרונות מעולים, אבל חסר רק פרט אחד קטן: הכוח (הפוליטי!) שיכול לאפשר את מימושם.

הוד מסביר קודם כול מדוע "האחדות" שמטיפים אליה דוברי הימין, זאת שאמורה לכאורה להביא לתיקון חברתי, היא לא רק מדומה, אלא מסוכנת והרסנית, כי נועדה בעצם לפרק את המחנה הליברלי: "בעודם מזהירים מפני קיטוב, שוחרי האחדות גורמים לכך שהעיסוק בשאלות היסוד של ישראל – דמוקרטיה ליברלית או תיאוקרטיה משיחית; סיפוח או היפרדות; יהדות כתרבות פלורליסטית או כציווי הלכתי – נתפס כעיסוק 'מקטב', בעוד שדווקא ההתעלמות מהן נתפסת כתורמת לאחדות. בפועל זאת הדרך הבטוחה לעקר את יכולתה של החברה הישראלית להתמודד עם אתגריה הגדולים ואת יכולתם של הישראלים הליברלים לסלול לעצמם דרך אידיאולוגית חינוכית ופוליטית עצמאית".

כלומר – לא "אחדות". אז מה כן?

הנה כמה מהנקודות שהוד מציע:

להכניס את החינוך לדמוקרטיה אל ליבת החינוך הממלכתי, למשל – באמצעות מקצוע חדש, "דמוקרטיה", הכשרה של מורים איכותיים שילמדו את התחום, הרחבת לימודי האזרחות לשלוש עד חמש יחידות בגרות, ולא פחות חשוב: שהאוניברסיטאות ידרשו לימודי דמוקרטיה – הן כתנאי קבלה ללימודים, והן כחלק מהדרישות לקבל התואר. ממש כמו שאוניברסיטת בר אילן מתנה זכאות לתואר בהשלמה של לימודי יהדות.

להוסיף תקציבים למקצועות לימוד מכונני זהות.

להקים מועצה לחינוך ממלכתי־עברי, שיהיו לה סמכויות דומות לאלה שיש למועצה לחינוך ממלכתי־דתי.

להקים מנהלת חינוך לדמוקרטיה.

לתקן את האפליה במסגרות שלאחר הלימודים בבתי הספר התיכוניים, במכינות קדם־צבאיות ושנות שירות לבוגרי החינוך הממלכתי.

לחזק את החינוך הבלתי פורמלי לדמוקרטיה באמצעות שילוב פעילותן של תנועות הנוער בשבוע הלימודים.

לחזק את מעמדם המקצועי ותנאי העבודה של המורים, שסובלים משני דברים: ראשית, משכורות נמוכות להפליא (נדהמתי מהתפעלותו של הוד מכך שבימיה של יולי תמיר, שרת החינוך שכיהנה בין 2006 ל־2009, הועלתה משכורתם של מורים מכ־2500 שח לכ־5500. אמנם המשכורת הוכפלה, אבל גם אז נשארה נמוכה ביותר), ושנית – צמצום המרחב שנותר למורים לחנך בו לערכים. רמי הוד מכנה זאת "רמיסת האוטונומיה המקצועית של מורים ומנהלים", שמתבטאת בכך שנוגשים בהם "כמו בשוט", וכופים עליהם מטלות בירוקרטיות רבות שגוזלות חלק ניכר מזמנם.

בעניין זה אני רוצה לספר שב־2015 פרשתי מעבודתי כמורה לאנגלית ורכזת בבית ספר תיכון נחשב, אחרי עשרות שנים. הזדמן לי לספר בפומבי מה הרקע לעזיבתי:

אז כן, גם בעניין הזה אני לגמרי מסכימה עם רמי הוד. בשנים האחרונות שלימדתי המערכת לא הפסיקה להפיל על המורים דרישות מופרכות והטילה עליהם ללמד בשיטות פסולות שהמורים התנגדו להן מאוד. רבים עזבו את המערכת, והמצב רק התדרדר מאז. (אגב, גם שיטות הלימוד שהכניס שי פירון שר החינוך מטעם מפלגת יש עתיד בשנים 2013–2014, רמי הוד מציין אותן לטובה, היו – אני יכולה להעיד מהשטח – כישלון אחד גדול. הוד צודק בהתנגדותו למבחנים הרבים, הפנימיים והחיצוניים, שמערכת החינוך שבויה בהם, אבל תוכנית "הלמידה המשמעותית" שפירון הכניס למערכת נכשלה כישלון חרוץ. תלמידים היו אמורים ללמוד באמצעות עבודות חקר, או להציג תוצרים יצירתיים. התוצאות היו מביכות. אני זוכרת במיוחד את ה"עבודה היצירתית" של תלמיד שהגיש קופסה שחורה, ככה פשוט, כתגובה "יצירתית" לספרו של עמוס עוז קופסה שחורה, ואת שפע עבודות החקר שהכינו מורים פרטיים…).

בעניין מעמד המורה בישראל התפרסמו ב"הארץ" ב־23 באפריל דבריה של מורה ותיקה, שירה קוריאל, שסיפרה כיצד נפגעה עמוקות מהזלזול במקצועה. לטובת מי שאין לו מנוי, אעלה כאן את דבריה:

הנקודות שהוד מעלה בעניין ההתמקדות הנחוצה בלימודי דמוקרטיה חשובות ונכונות, אבל, לפני כל אלה הוא ממליץ לנו, וזה כנראה הכי חשוב, פשוט – לתבוע לעצמנו את משרד החינוך בממשלה, כי זה כמובן המפתח שיאפשר לממש את כל ההמלצות הקודמות.

וזה המקום שבו הרגשתי כמו ארכימדס…

כי הכול טוב ויפה, אבל יש פה, הרי, מלכוד: כדי לשנות עמדות צריך חינוך. וכדי לחנך צריך כוח פוליטי. שכרגע נוהר אל בן־גביר, ועושה אתו סלפי מחויך ונלהב.

הספר של רמי הוד חשוב, מסודר, וצודק. אחרית הדבר – השיחה עם ליאת אצילי, מורה לאזרחות מניר עוז, שהייתה חטופה בעזה, שהתאלמנה מבעלה בשבעה באוקטובר, וחזרה ללמד זמן קצר אחרי שהשתחררה מהשבי, בחירוף נפש, במסירות ובדבקות, מאלפת ומעוררת השראה.

ובכל זאת, קשה לי לומר שסגרתי אותו בתחושה אופטימית שעכשיו ברור לי עם מה בדיוק אפשר לצאת לדרך, כדי להציל את המדינה שלנו מהבערות, מהקיצוניות הימנית (מהאלימות!) ומהנטייה הגוברת והולכת להתרחק מהדמוקרטיה ולא לראות בה ערך עליון.

הוצאת אופק, מייסודה של קרן ברל כצנלסון, 2026
עורכת הספר: יעל נעמני
213 עמ'

בדרך כלל השתמש המוסד לעלייה ב' בספינות משא דולפות, שנקנו בזול באירופה, צוידו בחיפזון במאות ספסלי עץ ואוישו ברב־חובל זר ובמתנדבים יהודים חדורי מוטיבציה וחסרי מיומנות ימית.

הן שימשו לא רק להבאת יהודים לארץ ישראל, אלא גם להצגה דרמטית של הסיפור היהודי בפני העולם. המילה "עלייה" בעצמה היא סיפור בעל עוצמה, כזה שמוסיף נופך אצילי למציאות עלובה של בריחה ושל היעדר בית ושהופך קורבן לדמות פעילה.

באותה תקופה ידעה התנועה הציונית איך לבנות נרטיב רב־עוצמה שפונה גם לבני העם היהודי וגם לעמים אחרים – יכולת שתתפוגג בהדרגה בעשורים הבאים, ככל שמדינת ישראל תמצא את מקומה במציאות ותרכוש עוצמה מהסוג הרגיל.

עוד יותר משנזקקו לאנשים, החלוצים היו צריכים לגרום לעולם האדיש, העסוק בענייניו, להבין מה קורה ליהודים ומדוע נחוצה להם מדינה.

תמונות של ניצולים מגורשים בעיתונים וביומני חדשות עוררו סימפתיה כלפיהם ועוינות כלפי הממשל הבריטי בפלשתינה, שתועד בזמן שעצר באכזריות, בעזרת משחתות ושוטרים חמושים באלות, פליטים רזים להחריד והשיב אותם למקום שנמלטו ממנו.

כוח, כפי שישראל עצמה תלמד מאוחר יותר, לא מעורר סימפתיה. הטקטיקה של המוסד לעלייה ב' נשאה פירות כאשר אונייה הצליחה להגיע אל החוף ובכך המחישה את נחישותם של היהודים להגיע לארצם וסיפקה אנשים שיכולים לעבוד ולהילחם. אבל היא נשאה פירות גם כשהפליטים נתפסו ואולצו לחזור כלעומת שבאו, והכול
לעיני מצלמות.

לפני כשנתיים הזדמן לי להשתתף בסיור מודרך בבית חנה סנש בשדות ים. המקום מרהיב ביופיו. הוא שוכן על חוף הים, ובשלב מסוים פתחה המדריכה את התריסים שכיסו על חלונות ענקיים, והנוף התכול נגלה לכל רוחבו של המבנה. כאן התהלכה חנה, ראתה את השקיעה, וכתבה את המילים הבלתי נשכחות "אֵלִי, שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם". (בכתב היד המקורי, כך למדתי מהספר שלפנינו, המילה אֵלִי הופיעה רק פעם אחת. המלחין, דוד זהבי, הוא זה שהכפיל אותה. את המילה "לעולם" כתבה סנש בשגיאת כתיב: "לאולם". אכן, כפי שמציין פרידמן, אין לשכוח שהיא הגיעה לארץ ישראל רק שלוש שנים לפני שכתבה את השיר, ושגיאת הכתיב שלה אך צפויה. ואני מוסיפה: וגם נוגעת ללב. מפעימה המשימה שלקחו על עצמם משוררים כמוה, כמו רחל, כמו אלכסנדר פן, שתוך זמן כה קצר היגרו לא רק בגופם, מאירופה לארץ ישראל, אלא גם אל הלשון החדשה שאותה אימצו בחירוף נפש).

עוד לפני שחלונות המוזיאון נפתחו לפנינו, מצאתי את עצמי הולכת בעקבות המדריכה, מביטה בכל מה שתלוי על הקירות – תצלומי דיוקן של חנה סנש, מכתבים ושירים שכתבה, כתובות קיר רבות שמנציחות את דרכה, מהעלייה לארץ ישראל ועד להוצאתה להורג בכלא בבודפשט – ומנסה לעצור לרגע את המדריכה, שהייתה שטופת הערצה לדמות המיתית, הגיבורה המוכרת כל כך. בסופו של דבר, ברגע של אתנחתה, הצלחתי לומר למדריכה משהו על כך ש – המשימה שהטילו על סנש הייתה מופרכת מיסודה. הרי לא היה באמת בכוחה להציל את יהדות הונגריה, כפי שתכננה; אפילו לא את אמה, שבניגוד לה לא הגיעה לארץ ישראל, אלא נשארה בבודפשט (ודווקא היא זאת מבין השתיים שניצלה).

כשאמרתי את הדברים הללו למדריכה במוזיאון על שמה של חנה סנש לא הכרתי את המערכון של "היהודים באים". מתי פרידמן מתאר אותו בספרו, כדי להדגיש את גבורתה, ואת חוסר התוחלת המעשית של שליחותה.

בעקבות קריאת הספר חיפשתי ומצאתי אותו. הוא חזק מאוד:

המדריכה במוזיאון לא היססה אף לרגע, ו"הסבירה" לי מיד שאם היא לא הייתה יוצאת למשימה, היא לא הייתה זוכה להיות חנה סנש, הגיבורה הנודעת…

תשובתה הממה אותי, וסיפקה לי הרבה חומר למחשבה. שאלתי את עצמי, למשל, אם הייתה חנה יוצאת לדרך, צונחת ועוברת בחשאי את הגבול להונגריה, אילו ידעה מראש כל מה שצפוי לה; אם התהילה הצפויה לשמה, לא לה, היא כבר מתה, הייתה מנחמת אותה; אם הייתה בוחרת להיות "חנה סנש" הגיבורה הנצחית, המונצחת, ומוכנה לוותר על מהלך חייה הטבעי, או שמא הייתה מעדיפה להישאר בחיים, לכתוב את היצירות המופלאות שהחמצנו כי נרצחה, להתאהב, לגדל משפחה, ליצור…

תהיתי מה בעצם היה הטעם במשימתה. על גבורתה אין עוררין. עינו אותה, כדי שתסגיר את הקודים הסודיים של המשדר שנשאה עליה. היא לא נכנעה, כי לא רצתה לפגוע בעמיתיה למשימה ולסכן את חייהם, אבל המשימה כולה? לשם מה?

לבריטים היה נוח להצניח דווקא את היהודים הללו, ילידי המקומות שאליהם חזרו. הם ידעו שיש להם סיכוי טוב יותר להיטמע באוכלוסיה המקומית. אף חייל אנגלי לא היה מסוגל ללמוד הונגרית או סרבית, ברמה של אותם יהודים. אבל זאת לא הייתה הסיבה היחידה. לבריטים גם לא היה אכפת לאבד לוחמים ארץ ישראליים אמיצים. לכולם היה ברור שבתום המלחמה יפנו אלה את איבתם הלא מוסתרת, ויילחמו נגדם על עצמאותם בארץ ישראל.

על הספקות הללו, ועל התהיות, היטיב מתי פרידמן להשיב לי בספרו.

ההסבר שלו הוא, בבסיסו, שעיקר המניע של חנה סנש, אולי גם של חבריה, הצנחנים האחרים, לא היה מלכתחילה – להעניק סיוע מעשי, ממשי, או הצלה, ליהודים הנרדפים שאליהם שאפה להגיע.

כדי להסביר זאת פרידמן מתעכב בין היתר על הסצנה הכמעט ספרותית שסנש "ביימה" ברגעים האחרונים שבהם הייתה בת חורין: פתק שתחבה לתוך ידו של דפני, מי שליווה אותה לפני שיצאה אל הסכנה הקטלנית, וחצתה הגבול. אותו מלווה אפילו לא חיבב את חנה. הוא חשב שהיא נמהרת. נחישותה לצאת לדרכה (האחרונה, כך התברר!), במשימה נטולת היגיון, קוממה אותו. כמו גם הסצנה ה"קולנועית" שערכה, עם הפתק האחרון שמסרה לו למשמרת. עד כדי כך שכשהיא נעלמה מעיניו – פשוט זרק אותו. אבוי.

למרבה ההקלה, הוא נמלך בדעתו וכעבור חצי שעה שב וחיפש את פיסת הנייר המקומטת, ומצא אותה תלויה על ענפי שיח.

בפתק הייתה צוואתה הרוחנית של חנה סנש. השיר האחרון שכתבה בעברית:

אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.
אַשְׁרֵי הַלֶּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.
אַשְׁרֵי הַלְּבָבוֹת שֶׁיָּדְעוּ לַחְדֹּל בְּכָבוֹד…
אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.

השיר הנבואי הזה נהפך למעין המנון. הוא צוואתה הרוחנית של חנה סנש, והוא שיר מוכר מאוד. בן גוריון העתיק אותו בקפידה, כשהגיע אליו באורח נס, והוא מופץ ברבים מאז עד היום בארץ ובתפוצות, בבתי ספר, בטקסים. נכס צאן ברזל.

לטענתו של פרידמן השיר הוא המפתח להבנת שליחותה הפנימית של חנה סנש: היא ראתה בעצמה גפרור שלוקח לעצמו להצית את האש, והקריבה את עצמה בעיקר כדי להתוות דרך, כדי לעורר את אש המרי.

פרידמן משווה אותה לחוזה המדינה, בנימין זאב הרצל: שניים שנולדו לא הרחק זה מזה, קבורים בסמיכות מקום בהר הרצל, בארץ שחלמו עליה, והאמינו בה. הרצל מעולם לא זכה לגור בה. שנותיה של סנש בארץ ישראל היו ספורות. שניהם לא זכו לחיות במדינת ישראל, שנוסדה אחרי מותם.

גם למשה רבנו הוא משווה אותם: עוד דמות שהתוותה דרך, אדם שהראה לעם מי הוא ולאן הוא שייך, אבל הוא עצמו לא זכה להגיע למקום הנכסף.

הספר קיבל את שמו משורות של שיר אחר של חנה סנש, והיא עצמה מוזכרת בכותרתו, אבל לתיאורם של "צנחני היישוב" האחרים יש בו תפקיד לא פחות חשוב. פרידמן מניח שהכותרת הייתה מעוררת בהם אי נחת, שכן חנה סנש הייתה רק אחת מהם, וגם הצנחנים האחרים הקריבו, או היו מוכנים להקריב, הכול. אנחנו מלווים את דרכם של אנצו סרני ושל חביבה רייק, ששניהם שבו לארץ ישראל לא בגופם, גם הם נרצחו באירופה ונעלמו, אלא בדמותן של ספינות מעפילים, פליטי שואה שהבריטים אסרו עליהם להגיע לכאן, שנשאו את שמם. ספינת מעפילים אחרת נשאה גם היא שם של אחת הצנחניות: זה של חנה סנש. הספינה הגיעה עד החוף וכאן התהפכה בים. שתיים מהפליטות, כמו משה רבנו, הגיעו כמעט עד ליעד, אך לא זכו. שתיהן טבעו. חביבה רייק הונצחה גם בשמו של קיבוץ, להבות חביבה, מוסד גבעת חביבה, שהוא הוא ארגון אזרחי לשינוי חברתי הפועל לקידום חברת מופת בישראל, בדגש על יצירת חברה משותפת ליהודים וערבים. על שמו של אנצו סרני נקרא הקיבוץ נצר סירני, ורחובות רבים בארץ נקראים על שמם של הצנחנים.

הספר (כמו שני ספריו הקודמים של מתי פרידמן, מוצב דלעת, מוצב אחד בלבנון, מסתערבים, אגדה ישראלית וגם ומי באש, לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים), ממש מרתק, ולמדתי ממנו פרטים רבים על הצנחנים על מה שקרה להם אחרי שהגיעו לאירופה, וגם על קבלת הפנים הצוננת שזכו לה בחלק מהמקרים, ודווקא ממי שבאו להציל.

"אתם גאים ומתרברבים בקוממיותכם, כאילו באתם אלינו כנציגי מין גזע עליון ארצישראלי. אכן דעו: אין אנו מתביישים להסתתר ולהתרפס, לברוח ולגנוב גבולות, כי אנחנו רוצים להוציא יהודי ועוד יהודי מבית הקברות הענקי הזה. כבר שנים שאנו מברכים על כל יום שעובר ומתכננים תחבולות, כדי לקרב אחד ועוד אחד בצעד אחר צעד לארץ ישראל… ופתאום קמים כמה 'גיבורים', מתיישבים במטוס וקופצים אל תוך הקבר הפתוח", אמר להם בכעס אגוֹן רות, סוציאליסט ומנהיג יהודי, ששאל אותם בכעס גם "חשבתכם שכאן זה משחק ילדים? רציתם להיות גיבורים? מרגלים? למה?"…

בהמשך הדרך התרצה אגון רות ושיתף אתם פעולה, אבל שאלותיו היו בלי ספק כבדות משקל.

סיפורה של חנה סנש כרוך בתודעתי בקשר הדוק עם "פרשה" נודעת אחרת: זאת של קסטנר, ותביעת הדיבה שנאלץ כמעט בעל כורחו להגיש נגד מלכיאל גרינוולד, שהאשים אותו בשיתוף פעולה עם הנאצים.

רווח לי כשהבנתי שפרידמן מכיר את כל צדדי הפרשה, ושקרא את ספרו של פול בוגדנור Kasztner's Crime − פשעו של קסטנר. בספר מפרט החוקר הבריטי את הקשר שבין קסטנר, אייכמן וחנה סנש. קראתי גם אותו וגם את הפרוטוקולים מהמשפט. זכורה לי במיוחד עדותה של קטרינה סנש, אמה של חנה, שסיפרה איך סירב קסטנר אפילו לדבר אתה כשהתדפקה על דלתו בבודפשט. הוא היה עורך דין מקושר מאוד, גם אל הנאצים (!), בתום המלחמה אפילו העיד למענם, הידוע בהם הוא קורט בכר שבעזרת קסטנר ניצל מאימת הדין. אבל לחנה סנש הוא סירב לעזור! קטרינה (על הפרטים הללו למדתי מהפרוטוקולים, לא מספרו של פרידמן) סיפרה איך התחננה שיעזור לה לפחות להעביר חבילה לבתה הכלואה, המעונה, והוא אפילו לא פתח בפניה את הדלת. חלקו הפעיל של קסטנר במעשה ההונאה הנורא שבעטיו עלו יהודי הונגריה בשקט ובשיתוף פעולה על הרכבות בדרכם למחנות ההשמדה, מעורר פלצות (הוא מתואר בפרוטרוט בספר Kasztner's Crime − פשעו של קסטנר). קסטנר עשה את זה, וגם שכנע שניים מהצנחנים להסגיר את עצמם לידי הנאצים, רק כדי לשמור על שקט שיאפשר לו להציל רכבת אחת, את הרכבת "שלו".

פרידמן מזכיר את הדברים, אך לא יורד למלוא עומקם וחומרתם. למשל, הוא לא מספר איך אמה של חנה אמרה בחקירתה במשפט כי סירבה לפגוש את קסטנר, וכשנתקלה בו באקראי הסבירה לו: "היו זמנים שעשיתי כל מאמץ לפגוש אותך ואז לא הצלחתי… אז, כאשר היה צריך לעשות דבר מה, ואפשר היה לעשות דבר מה, לא יכולתי למצוא אותך".

הספר לא עוסק כמובן בקסטנר, אלא בחנה סנש ובשאר הצנחנים. דמויות מופת, חרף הכישלון הצפוי, המוחלט, של פעולתם.

חנה וחבריה האמינו בכל ליבם שארץ ישראל היא הפתרון למצוקה של היהודים הנרדפים והנרצחים, שאין מי שיגן עליהם. פרידמן בטוח שחרף המלחמות הבלתי פוסקות שמדינת ישראל מתמודדת אתן כמעט כל הזמן מאז הקמתה, חנה הייתה שמחה לדעת שלוחמים יהודים שוב אינם זקוקים לטובות של צבא זר שירשה להם לצנוח במטוסיו. "היא יודעת שאחרי מלחמת העולם, היהודים יצטרכו להילחם במלחמת עצמאות משלהם. אבל הם חושבים שזאת תהיה המלחמה בה"א הידיעה, המלחמה האחרונה, ולא תחילתה של מלחמה אינסופית שגם ניניהם יצטרכו להילחם בה ושתפצע אותם גם אם ינצחו בה. הם רואים במזרח התיכון מקום מקלט, לא תסבוכת בלתי פתירה חדשה. הם קופצים מהשמים כדי שילדיהם יוכלו להישאר על הארץ, בארץ משלהם, ולגדל אגסים או לקרוא ספרים". כמה נוקבת וכמה עצובה מסקנתו: "ישראל היא אולי חומת מגן מפני הבעיה בשביל אלה מאתנו שחיים כאן, דרך להדוף את הבעיה אם רק נדע לעמוד על המשמר. זאת מהפכה. אבל זה לא פתרון".

"ההתמדה במסורת אבות אינה אמורה להיות סיבה לרדיפה. הסיבות לרדיפת היהודים מצויות במקום אחר, במשהו שונה," מצטט פרידמן את יודאי שפיצר, שפיקד על פרטיזנים, והתנכר לצנחנים הארץ ישראליים שפגש על אדמת אירופה, אם כי היה בעברו פעיל בתנועת נוער ציונית, "השומר הצעיר". שפיצר האמין שאם ידחה מעליו את היהדות והציונות וימיר אותן בדבקות ברעיון הקומוניסטי, יפתור את בעיית זרותו כיהודי. הוא התפכח כשגילה כעבור שנים ש"הקבלה שלו היא על תנאי" כי גם "תחת השלטון הקומוניסטי יהודי נחשד בזרות ובקשרים אפלים, ואין שום דרך לחמוק מזה".

לא במקרה בוחר פרידמן לספר על כך. הוא עצמו עלה ארצה מטורנטו, וכשקוראים את ספרו אין ספק שהוא שלם עם בחירתו בציונות, שאותה הוא מקיים בפועל בכל יום מחייו. למרות השבעה באוקטובר 2023. למרות ההרוגים שלא מעטים מהם הכיר בעצמו או הכירו בניו. (הוא ידיד טוב, למשל, של ג'ון פולין ורייצ'ל גולדברג־פולין, הוריו של הנרצח הרש גולדברג־פולין).

כדי לכתוב את ספרו יצא למסעות רבים בעקבות הדמויות שחקר. הנגיעות שלו "בשטח" מוסיפות עומק, עניין ואמינות לכתוב.

קראתי את ספרו בנשימה עצורה.

דביר, 2026
תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן
עורכת המהדורה העברית: יעל נעמני
256 עמ'

הִנֵּה אֶעֱשֶׂה כַּדּוּר מִן הַצַּעַר
כַּמָּה צְבָעִים בּוֹ יְשַׂחֲקוּ מוּל שֶׁמֶשׁ
כַּמָּה צְבָעִים בּוֹ יִבְכּוּ עִם עָנָן
בְּכוֹחַ אַחֲרוֹן עוֹד אַטִּילֶנּוּ
מֵאֹפֶל שֶׁל יַעַר
מִבְּרֵכָה רוֹדֶמֶת.
בְּכוֹחַ אַחֲרוֹן עוֹד אַטִּילֶנּוּ.
כַּמָּה צְבָעִים בּוֹ יְשַׂחֲקוּ מוּל שֶׁמֶשׁ
כַּמָּה צְבָעִים בּוֹ יִבְכּוּ עִם עָנָן.
בְּכוֹחַ אַחֲרוֹן עוֹד אַטִּילֶנּוּ
עֵר וְחוֹלֵם,
סוֹעֵר וְשַׁאֲנָן
וְהַכַּדּוּר שָׁזוּר
כָּל צַעַר וְצַעַר
בְּכֹחַ יִפְתַּח
שַׁעַר
אַחַר
שַׁעַר.
וְכָל כָּל רוֹאָיו
זֶה אֶל זֶה
יֹאמְרוּ
וַדַּאי מַעֲשֵׂה יָדָיו
יָדָיו שֶׁל נַעַר.

קראתי את תרגומו (מאנגלית, למרבה הצער[1]…) של הספר היפני תמונות מוזרות ביום העשרים ושניים של מלחמת איראן השנייה.

"ביום" ממש, כי "שתיתי" אותו במהירות, בלגימה אחת: הוא בדיוק הספר שאפשר לקרוא בנסיבות העכשוויות, של מחסור בשעות שינה, מתח גובר והולך, חרדה קיומית ואפילו ניצנים ראשונים (או מתקדמים) של ייאוש.

מדובר בספר מתח מקורי מאוד. שונה מכל מה שמוכר ורגיל. הוא משלב כמה סיפורים, שכל אחד מהם נראה לא קשור לקודמיו, אבל בסופו של דבר כולם משתלבים היטב, ומשלימים זה את זה כמו חלקים מושלמים בתוך פאזל משוכלל.

הוא מקורי מאוד, שכן הוא מתבסס על תחבולה מיוחדת במינה: ציורים, ופענוחם.

כידוע, כלי מרכזי באבחון פסיכולוגי של ילדים (ובעצם, גם של מבוגרים, אבל במקרה שלהם אפשר כמובן להישען הרבה יותר על שיחות) הוא – ציורים שאותם ילדים ציירו. אלה אמורים לשקף מצבים נפשיים, ולספר למי שבוחן אותם מה מתרחש בתודעתו של ילד שאינו מסוגל לומר במילים מה מעיק ומאיים עליו, או מה מפחיד אותו.

וכך הספר מתחיל: עם אבחון של ציור שציירה ילדה. הוא מובא בפנינו הקוראים, ולצידו – האבחנה שהגיעה אליה הפסיכולוגית שניתחה את הציור והסבירה את הרציונל למסקנותיה. (בהמשך יתברר לנו עד כמה האבחנות הללו אינן חד־משמעיות, ולכן יכולות אפילו להיות קצת מסוכנות…)

אבל זה רק הציור הראשון בסדרה ארוכה, שאת כולם אנחנו מוזמנים לראות ולחוות בעצמנו.

אנחנו נחשפים, כאמור, לכמה וכמה ציורים נוספים, שלכל אחד תפקיד מרכזי בסיפור. הם משמשים רמזים, ראיות, הוכחות, והם מובילים בעצם לפענוח של מקרי רצח שונים, שלא נראים קשורים זה לזה.

הרומן, עם כל מקוריותו, מציית, בסופו של דבר, לקונוונציה של הז'אנר: כל פרט חשוב, אפילו קריטי, לחשיפת הסוד, ויש לשים לב לכל מילה שנאמרת, כי שום דבר לא חף ממשמעות נסתרת. משפטים שנמסרים בתום לב יכולים להכיל בתוכם מפתחות חשובים, אם רק שמים לב אליהם. כמו אצל שרלוק הולמס, הבלש המפורסם של ארתור קונן דויל שידע "לקרוא" את כתב הסתרים שרק אדם שחושיו מחודדים שם לב אליהם. הפענוחים הללו מתרחשים כחלק מהעלילה, אבל גם, בסופו של דבר, מובילים לפתרונה של תעלומה גדולה ומרכזית.

וזה מרתק!

מכיוון שמדובר במותחן, אין לי ברירה, אלא לקצר, שמא אחטא בספוילרים. בדרך כלל אני נזהרת מהם, שכן מדובר בעיניי בתופעה מגונה, קל וחומר – כשמדובר בספר מתח.

אציין רק פרט משעשע שמופיע אחרי שהופכים את העמוד האחרון של המותחן, באחרית הדבר שבה מתואר הסופר שרקח הכול. כתוב עליו שאמנם הוא "מתחזק ערוץ יוטיוב פעיל", בנוסף על עבודתו כסופר מצליח (מגדירים אותו כאן כ"תופעה עולמית" ואמנם ספריו "כיכבו ברשימות רבי המכר ביפן ונמכרו במיליוני עותקים", ממש לא מפתיע!), אבל הוא בכל זאת לגמרי אנונימי: "אוקטסו מזוהה בבגדיו השחורים ובמסכה לבנה, והוא אף מקפיד להסוות את קולו. זהותו האמיתית אינה ידועה". הא! אז ככה אתה ממשיך לתעתע בנו, קוראיך המופתעים…? כה לחי!

[1] ולא כי יש פגם בתרגום. הוא מעולה! אלא מכיוון שעדיף תמיד תרגום מכלי ראשון, מחשש לתופעה של "טלפון שבור" שאינה תלויה במתרגם השני.

הוצאת אחוזת בית, 2026
תרגום מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי
252 עמ'

מישהו מטלפן ואומר שהספר שכתבה פלונית הוא פצצה, ושהיא בכלל פגזית. מישהו נאנח ואומר על פלונית שהיא פצצת־מין, ואם הוא צריך, ככה, לשלוף מהמותן, הוא חושב שהבילוי במיטתה יהיה פיצוץ אמיתי, אולי אפילו אטומי, אבל בינתיים היחסים בשלב של יריות בחושך והוא עוד לא יודע אם פגע או פקשש.

עוד אנו תוהים אם לא רצוי היה לחפש אטמים לאוזנינו, וכבר בא זה ומספר לנו שהיה פיצוץ במו"מ, כיוון שמישהו פוצץ שם איזו פרשיה ישנה, מתוך רצון לטרפד את ההסכם ולחבל בו. וכיוון ששורר ערפל־קרב, המישרד מופצץ בפניות הציבור, ההסכם הוא כידוע פצצת־זמן, והנואם בהפגנה קלע בול בכל מלה כיוון שהמצב הוא חבית של חומר נפץ.

אנו יוצאים לרחוב, ושם יש ציבור המסתער על החנויות, כיוון שההסכמים נפרצו, והדו"ח האחרון שפורסם היווה מכת־מוות לכל התחזיות. האופוזיציה יצאה למתקפה, ואיש לא השמיע דעה אחרת, אלא הכל תקפו זה את זה בחריפות. תחת הסתערות זו, הוציא השר משרוולו (!) כמה פגזים נוספים, אבל בסך־הכל – כפי שאמר לפני זמן קצר קריין “מבט” (חי נפשי שכך אמר) – המפלגה שלו מנהלת קרב מאסף על נתח בעוגה. כיון שנותרו באמתחתה של מפלגה זו עוד כמה תותחים רציניים (…), עוד לא אבדה תקוותה לכבוש את השלטון, ואפילו בקרב־בזק. מצפים היום להנחתה נוספת של השר, שרק באחרונה הצניחו עליו את הסגן החדש, והתוצאות עשויות להיות קטלניות למפלגה היריבה, ומכת־מוות ליומרתה. הרבה תלוי, כמובן, בדו־קרב היום בכנסת. בינתיים עוד לא יורים שם צרורות רציניים, אבל כנראה כבר הכינו מארב, ואם השר לא יתחפר בעמדתו הקודמת, אולי אפילו ינצח בקרב הזה נצחון מוחץ, וינחיל תבוסה ליריביו.

עייפים ותשושים אנו חוזרים הביתה ונוטלים ביד מוסף ספרותי, שם אנו למדים שהביקורת היתה קטלנית, ולמעשה גזרה דין מוות על הספר שאותו מחצה, כיוון שהמבקר ידוע כמי שבדרך־כלל שש “לטפל” בכגון־אלה, ויש לו חשבון ארוך עם פלוני, ששפך את דמו לפני שנה במוסף הזה עצמו. אבל למרות כל אלה, הסופר כבש לו קהל, ובדו־קרב עם ביקורת זכה הסופר לנצחון מוחץ. ואין זו היריה האחרונה.

מורי ורבותי, חלק מדוגמאות אלה קיבלתי מפרופ' רפאל ניר, חלקן רשמתי בעצמי, בהסתכלות של כמה ימים בלבד. זה ולא אחר אוצר־המלים שלנו היום; ודאי בהשפעת המצב שאנו שרויים בו, אבל אין ספק שאוצר־מלים זה עצמו משפיע בתורו עלינו ועל הלכי רוחנו. היכן נעלמה לשון־ההמעטה, זו שהשפעתה תמיד, תמיד גדולה יותר? האם באמת איש אינו מסוגל אצלנו להשמיע דעה נוגדת, אלא תמיד רק לתקוף בחריפות? איש לא יגרום להפסקת המו"מ, אלא תמיד יפוצצו אותו? הכל נלחמים, ואיש אינו מתווכח? כל בר־פלוגתא הוא אויב? כל השמעה של דעה אחרת היא קטילה? כנראה שנעשינו דומים, בעוונותינו, לארגנטינה, שם בימינו כשרוצים לומר על אדם שהצליח, אומרים “הרג אלף”.

המלים הן רק כלים. בידינו ובדורנו נעשו כלי חמס וכלי מלחמה. ואם אלה ולא אחרות הן המטאפורות שלנו – האם לא נעשה ליבנו גס בפיצוץ האמיתי, בטירפוד, בחבלה וגו'? האם עודנו מסוגלים ליחס לכל אלה את הערך הנורא שאדם צריך ליחס להם?

רחמו על אוזנינו, כי נחרשנו. נחרשנו וחדלנו לשמוע. שהרי רק כשוך הרעש המטאפורי הבלתי־אפשרי הזה, אולי גם ניטיב לשמוע מה מתרחש באמת.

ידיעות אחרונות, 21.9.84

פרויקט בן־יהודה

איזה ספר מתוק, מרגש, נוגע ללב, מקסים!

חתול נודד וחברים נכתב כחלק ממסורת ארוכה של בעלי חיים ספרותיים: פלאש של וירג'יניה וולף, פאנג הלבן של ג'ק לונדון, איש וכלבו של תומס מאן, בלק של עגנון בתמול שלשום, ודמויות של חתולים אצל ג'ואנה טרולופ בספר The Other Family ואצל אירן נמירובסקי בסוויטה צרפתית, וגם בספר ישראלי עכשווי לבני נוער, איזה מין חתול את, יוסף של רקפת זיו־לי. (אפילו לי יש סיפור שכתוב כולו מנקודת מבט של כלב, "הפרדת צבעים", שהופיע ב־1989 בספר הראשון שלי, הנושא את שם הסיפור. הוא מופיע כאן במלואו).

בין כל הספרים והסיפורים הללו, שכתובים מנקודת מבט של חיות, כלבים וחתולים, בולט מאוד ספרה של הירו אריקווה, כי יש בו שילוב מופלא בין נקודות המבט של החתולים, לבין הסביבה שבה הם חיים. למעשה דמויותיהם של בני האדם שחיים פה לצד החתולים אינן סתם "ברקע", וגם החתולים אינם רק תוספת לסיפור "האמיתי". אנחנו מכירים את בני האדם הללו, על מעלותיהם ומגרעותיהם, ובעיקר מתרגשים מהאופן שבו החתולים משפיעים עליהם, באופנים עמוקים ויסודיים.

למשל, בסיפור "החתולה של שרדינגר", ספין, גורת החתולים שמצא בעלה של קאודי, שחוזרת בתחילתו משהות של חודש אצל הוריה, אחרי שילדה את בתם הבכורה. החתול משנה את חייהם מן היסוד. הבעל, קיסוקה, הוא אמן מפוזר – צייר מנגות. הוא חסר כל כישורי חיים מעשיים, ואשתו כבר לא יודעת איך להתמודד אתו. היא הטילה עליו משימה אחת בהיעדרה: להרכיב את העריסה של התינוקת. אבל כשהיא מגיעה הביתה היא מגלה שהוא אפילו לא בא לאסוף מהתחנה אותה ואת התינוקת, כי היה עסוק במשימה אחרת: לאסוף מהווטרינר גורת חתולים (שקאודי לא ידעה מאומה על קיומה).

למזלה של ספין האישה, קאודי, כך מתגלה לנו, בכלל גדלה עם חתולים. יש לה גישה אליהם. לא עובר זמן רב לפני שגם היא נקשרת אל הגורה, ועד מהרה מגלה שספין ממש טובה עם התינוקת: רק היא מצליחה להרדים אותה.

בהמשך קורים דברים נפלאים. פשוט נפלאים: בזכות ספין ובהשפעתה הישירה גורלם של בני הזוג משתנה לגמרי: יצירה משותפת, הצלחה אמנותית מסחררת, חיים מפתיעים של הרמוניה ושמחה; וכל אלה לא היו מתרחשים, אלמלא מצא צייר המנגנות את הגורה הקטנה, הכתומה, בתוך קרטון לא מקופל מעל פח האשפה הציבורי!

גם בסיפורים האחרים החתולים מעורבים מאוד בחיי בני האדם. הם גם מבינים הכול. ולפעמים מגיבים בינם לבין עצמם באירוניה חתולית מושחזת, בשנינות מצחיקה ביותר. כל מי שמכיר קצת חתולים יודע היטב עד כמה הם גאוותנים ועצמאיים, ואריקווה מצליחה לבטא את תכונותיהם הרבות, ביניהן את סקרנותם המופלגת, (יש באנגלית, כידוע, פתגם שמעיד עליה: "curiosity killed the cat", משמע, זוהי תכונה אופיינית ובולטת של החיות הללו).

אמנם החתולים דומים זה לזה בחלק מתכונותיהם, אבל אצל אריקווה הם גם דמויות עצמאיות, כל אחת מהן בעלת קווי אישיות ברורים ומובדלים. (כמו בני האדם שאתם הם חיים!)

ברור לגמרי שהסופרת מכירה ואוהבת חתולים עד בלי די. מעיד על כך במיוחד הסיפור "טום, מה יהיה הסוף אתך?", היחיד שבו היא פונה בגוף שני אל החתול שלה, ושואלת אותו שוב ושוב מה יהיה הסוף אתך? כשהיא מתארת איך הוא, בעצם, די ממרר את חייה: הוא מתעקש להעיר אותה שוב ושוב באישון לילה ומאלץ אותה לתת לו את החטיף שהוא משתוקק אליו. ושום דבר לא עוזר לה. לא התעלמות, ולא התעקשות. הוא הרבה יותר עקשן! "עיניו אומרות הכול: מה את מקשקשת?!" היא "מצטטת" את הבעת פניו כשהוא מזועזע מדברי חנופה שלה, שנועדו לפייס אותו. הוא רוצה חטיף. לא דיבורים ריקים…

גם בסיפור הראשון, "המסע – זיכרון נשכח של ננה" החתול מצחיק עד דמעות. הוא מגיב לדברים שבני האדם אומרים, "כשאתה צודק אתה לא טועה", "בדיוק, אין צורך לקפוץ מעל הפופיק", כשהאיש "שלו" מחליט לא לנסוע לים ("לא תודה, אני אוותר" אומר לעצמו ננה); "לא יכולת להגיד לי את זה קודם?" כשננה נופל בטעות לתוך האמבטיה, כי בבית מלון, בניגוד לבית, היא לא מכוסה, ו"מה זה עוזר להגיד שאסור? [לחתול להתנער ממי הסבון] מה בדיוק אני אמור לעשות עכשיו עם הגוף הרטוב הזה?", וכן הלאה, עוד ועוד תגובות חתוליות נהדרות. מעבר לכך, החתול, גורלו, חייו, חושפים סיפור אנושי כאוב ונוגע ללב במיוחד.

בסיפור "סיפורו של האצ'י" נזכרתי – איך לא? – בשירה של ויסלבה שימבורסקה "חתול בדירה ריקה", שתרגם דוד וינפלד (בקישור – טור שכתבתי על השיר):

לָמוּת – לֹא מְעוֹלְלִים זֹאת לְחָתוּל.
כִּי מָה אָמוּר חָתוּל לַעֲשׂוֹת
בְּדִירָה רֵיקָה.
לְטַפֵּס עַל הַקִּירוֹת.
לְהִתְחַכֵּךְ בָּרָהִיטִים.
לִכְאוֹרָה דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה כָּאן.
וּבְכֹל זֹאת שֻׁנָּה
כִּבְיָכוֹל לֹא הֻזַּז,
וּבְכֹל זֹאת הָעֳתַק.
וּבַעֲרָבִים הַמְּנוֹרָה אֵינָה דוֹלֶקֶת עוֹד.

שׁוֹמְעִים צְעָדִים בַּמַּדְרֵגוֹת,
אַךְ לֹא הַצְּעָדִים הַלָּלוּ.
הַיָּד הַמַּנִּיחָה דָּג בַּצְּלוֹחִית,
אֵינָה הַיָּד הַהִיא.

מַשֶׁהוּ לֹא מַתְחִיל כָּאן
בְּעִתּוֹ.
מַשֶׁהוּ לֹא מִתְרַחֵשׁ כָּאן
כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ.
מִישֶׁהוּ נָכַח וְנָכַח כָּאן,
וְאַחַר נֶעֱלַם לְפֶתַע
וְנֶעֱדָר בְּעִיקְשׁוּת.

כֹּל הָאֲרוֹנוֹת נִבְדְקוּ.
דֶּרֶךְ הַמַּדָּפִים הַדִּילוּגִים חָפְזוּ.
הַמְּקוֹמוֹת מִתַּחַת לַשָׁטִיחַ נִסְרְקוּ.
הוּפַר גַּם הָאִיסוּר
וְהַנְּיָירוֹת פֻּזְּרוּ.

מָה עוֹד נִתַּן לַעֲשׂוֹת,
לִישׁוֹן וּלְהַמְתִין.
רַק שׁיַחְזוֹר כְּבָר,
רַק שֶׁיַרְאֶה פָּנָיו.
אָז יִלְמַד,
כִּי לֹא כָּך נוֹהֲגִים בְּחָתוּל.
תִּהְיֶה פְּסִיעָה לְעֶבְרוֹ
כְּאִילוּ בְּאִי-רָצוֹן,
אַט-אַט,
עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִם נֶעֱלָבוֹת עַד מְאוֹד.
וּבְתוֹר הַתְחָלָה שׁוּם קְפִיצוֹת וִילָלוֹת.

חתול נודד וחברים הוא פנינה אמיתית ויפהפייה!

הוצאת הכורסא, 2026
תרגמה מיפנית: אירית ויינברג
205 עמ'

אַחֲרוֹן הָיָה, אַחֲרוֹן הָאַחֲרוֹנִים,
וְכֹה שָׂבֵעַ, מַר וְסַסְגּוֹנִי –
אֲשֶׁר, אוּלַי אֵי שָׂם בִּזְרֹחַ שַׁבְרִירִים שֶׁל לֹבֶן אֲבָנִים
נִרְאֶה צָהֹב,
וּבְשֵׂאתוֹ כְּנָפַיִם מַעְלָה־מַעְלָה
עָף לְנַשֵּׁק אֶת אַחֲרִיתוֹ שֶׁל עוֹלָמִי.

זֶה שָׁבוּעוֹת שִׁבְעָה
שֶׁפֹּה אֲנִי –
"גֶטוֹאִזִרְט" –
פֹּה מְצָאוּנִי יַקִּירַי.
קוֹרֵא לִי פֶּרַח שֵׁן-הָאֲרִי גַּם פֹּה,
וְהָעַרְמוֹן שֶׁבֶּחָצֵר בְּלֹבֶן פְּרִיחָתוֹ מוֹשִׁיט אֵלַי כַּפּוֹ
אֲבָל פַּרְפַּר אֲנִי פֹּה לֹא רָאִיתִי.
וְזֶה הָיָה אַחֲרוֹן, אַחֲרוֹן הָאַחֲרוֹנִים.
כִּי פַּרְפָּרִים אֵינָם חַיִּים
בַּגֶּטוֹ.

4 ביוני 1942

פבל פרידמן, יליד פראג, נרצח באושוויץ בסוף ספטמבר 1944, בגיל 23. את השיר נתן, ביום שגורש מהגטו, לאידה אשתו. הם הספיקו להינשא זמן לא רב לפני כן, חרף האיסור. אידה שרדה את השואה, עלתה ארצה, נישאה וחיה בקיבוץ גניגר, עד לפטירתה.

"קראתי פעם את היומן של נורה, והיא כתבה שהיא לא תכתוב יותר על האהבות שלה ולא תציין פרטים, כדי שאם בעתיד מישהו יקרא את היומן הזה, הוא לא יוכל להגיד: 'איזו נערה טיפשה ושטחית, והדבר החשוב בחייה הם אהבהבים". כך כתבה ביומנה רניה שפיגל, ביום ראשון, 16 במרס, 1941. שתיהן היו בנות שבע עשרה. רניה מוסיפה וכותבת "נורקה! כמה שאת טועה! ראשית כול, אף פעם אל תתייחסי לזה שמישהו יקרא אותו, למה לך? את הרי כותבת בשביל עצמך. ושנית, האם היומן האחד והיחיד, היקר והאינטימי, מיועד לשמש שנתון פוליטי או שנתון של לב??? אדם חמור סבר עם לב של אבן עלול לומר מה שחשבת. אבל כל אדם נורמלי עשוי לומר 'זאת כתבה נערה צעירה בת 16 שידעה לאהוב מאוד, מאוד…' זו דעתי, ואני מאחלת לך, נורקה, שבקרוב תחשבי כמוני".

רניה שפיגל כתבה את יומנה במשך כשלוש שנים. בפעם האחרונה ב־25 ביולי, 1942, יום שבת. דבריה האחרונים באותה שבת, "בערב" מתחילים כך: "יומני, ידידי הטוב, היקר! כבר עברנו יחיד רגעים איומים כה רבים, וכעת הגיע הרגע הנורא מכול." היא מסיימת אותם בתפילה: "אלוהים, אני מפקירה עצמי בידיך, אתם תושיעו אותי, בולוש ואלי." כך סיימה שוב ושוב את כל מה שכתבה ביומנה בימים האחרונים לפני שנרצחה.

על מותה נודע לנו מאחת הדמויות החשובות המופיעה רבות ביומנה, זיגמונט, האהוב שלה, שניסה, ולא הצליח, להציל אותה ואת הוריו. את אחותה הקטנה הוא הבריח מהגטו, והאחות שרדה, היגרה לארצות הברית, שם חיה. היא גם כתבה את ההקדמה ליומנה של אחותה.

בהקדמה מספרת האחות בקצרה על כל מה שעבר עליהן, על רניה, על אימן, וגם על סבה וסבתה. איך קרה ששתיים – היא והאם – ניצלו, ואילו תהפוכות עברו בדרכן, עד תום המלחמה.

זיגמונט לא הצליח להציל את רניה, וגם לא את הוריו. "שלוש יריות!" הוא כותב ב־31 ביולי 1942, ומוסיף, "אובדן של שלושה יצורים חיים! זה קרה אתמול בשעה 10:30 בלילה. נגזר עלי משמים לאבד את שלושת יקירי, תמו חיי. אני שומע רק יריות, יריות, יריות… רנושקה האהובה, הפרק האחרון של יומנך הושלם".

חייו של זיגמונט לא תמו. הוא אולי חש כך, בשל אובדן האנשים היקרים לו ביותר, אבל שרד עד תום המלחמה, הצליח למצוא לעצמו משמעות, הקים משפחה, וחי, לא רק שרד. עם זאת, העיד לימים, רניה נשארה משמעותית וחשובה לו מאוד, גם עשרות שנים אחרי מותה.

זיגמונט הוא גם זה שבזכותו אנחנו יכולים לקרוא את היומן, שראה אור לאחרונה בתרגומו לעברית: הוא הבריח אותו מהגטו אל הצד הארי של פשמישל, שם גרה גם רניה עם סבתה וסבה.

היומן הגיע לידי אחותה של רניה, והיא ובתה יזמו את הוצאתו לאור, בפולנית, השפה שבה שלטה רניה, ובה כתבה לא רק את היומן, אלא גם את השירים הרבים המופיעים בו.

"אם רע לי עכשיו, אני כותבת. אם טוב לי – אני כותבת. אני חייבת לכתוב!" סיפרה רניה ביומנה ב־12 במאי, 1942. אכן, הכתיבה היומנית, וגם כתיבת השירים, הייתה חשובה מאוד לצעירה שנרצחה בגיל כה צעיר. עוד קורבן מתוך השישה מיליון.

אין ספק שסיפורה מכאיב מאוד, מקומם, מטריף את הדעת ממש.

ואין ספק שאי אפשר לגבור על הדחף להשוות את יומנה של רניה עם זה של אנה פראנק, שגם לה הייתה הכתיבה חשובה ומהותית לחייה, וגם היא הייתה בגיל הנעורים, השתוקקה לאהוב, להתיידד, לנשום בטבע, ללמוד, להתפתח.

למרבה הצער, אין באמת מקום להשוואה.

יומנה של אנה פראנק, חרף הגיל הצעיר מאוד שבו התחילה לכתוב, רק בת שלוש עשרה (היא נספתה בגיל שבו רניה התחילה לכתוב את יומנה), שונה מאוד מזה של רניה.

אנה מגלה בכתיבתה בגרות ויכולת התבוננות יוצאות דופן. היא חושבת, מנתחת מצבים, מבינה בדקויות בהתנהגויות של בני אדם, יומנה עתיר תובנות פילוסופיות וחוכמה. גם היא מאוהבת, כמובן, אבל החלק העיקרי של יומנה אינו מרוכז בכך, אלא בצפייה ובתיאור של המתרחש סביבה כל העת: התנהגותם של אלה שחולקים אתה את החיים בדירת המסתור, בצפיפות בלתי נתפשת (כשביקרתי בבית אנה פראנק כתיירת נדהמתי להיווכח עד כמה היה עולמם של המסתתרים צר ומצומצם. התקשיתי למקם את כל הדרמות שהיא תיארה בתוך המרחב הקטן כל כך שראיתי).

מרבית יומנה של רניה נכתבה עוד לפני השלב שבו סגרו את היהודים בגטו פשמישל. היא ממשיכה לכאורה בחיים כמעט רגילים: מרבה לספר על מסיבות, על פגישות, על מריבות והתפייסויות עם חברות, על התאהבויות, ועל לבלוב הקשר הזוגי.

אני תוהה אם יומן כזה היה ראוי להתפרסם אלמלא נספתה, אלמלא הייתה קורבן של אכזריות גזענית רצחנית וברוטליות בלתי נתפסת. האם יש בו ערך, מעבר לדמותה העצובה כל כך של נערה בת שמונה עשרה שרק רוצה לאהוב, לפגוש סוף סוף את אמה שממנה נאלצה להיפרד (האם נשארה הרחק ממנה, בוורשה), ופשוט לחיות?

האם, אני תוהה בחשש, זה אומר שאני נמנית עם מי שרניה מתארת כבעלי לב אבן, כי אני לא מצליחה להתפעם מהתוכן של יומנה (אם כי – כן, מאוד, מסיפור חייה הקצרים מדי)?

אני תוהה אם רניה הייתה בכלל רוצה שיומנה יופיע כך, ברבים. אם הייתה שמחה לדעת שקוראים רבים נוגעים בו, הופכים בין דפיו, מביעים את דעתם, כמוני.

באשר ליומנה של אנה פראנק – אתו אין לי ספק. מדובר ביצירה שראויה לפרסום, לקריאה, ללימוד ושינון, על פי כל קנה מידה אנושי ואמנותי.

מיומנה של רניה נשארתי רק עם צער על הבזבוז הנורא של חייה צעירים, על תחושת האובדן האיום שזיגמונט מתאר בסופו של הספר, ועל הגעגועים שמביעה בהקדמה אחותה הצעירה. כמה כאב!

הוצאת מטר, 2026
תרגום מפולנית: ענת זיידמן
344 עמ'

באמצע המאה התשע עשרה פרסם צ'רלס דיקנס את הרומנים הנודעים ביותר שלו, ביניהם את אוליבר טוויסט, דיוויד קופרפילד, זמנים קשים, תקוות גדולות (ועוד רבים אחרים). בכולם תיאר דיקנס את העוולות והסבל המחריד שעברו ילדים עניים באנגליה, את הניצול המחפיר וההתאכזרות שספגו. דיקנס הציג בפרטי פרטים את המציאות הקשה של עבודת ילדים, הקבצנות הכפויה ובתי המחסה שאליהם נקלעו יתומים חסרי כול.

נהוג לחשוב כי הייתה לספריו השפעה עצומה על החברה בת זמנו; שכתיבתו עוררה מודעות והובילה לרפורמות בבתי המחסה, לחוקים נגד עבודת ילדים, ולשיפור תנאי החיים של בני המעמדות הנמוכים. לא ברור לי עד כמה הטענה הזאת מדויקת. עצם התפיסה שלפיה יש בכוחם של ספרים לשנות את המציאות נראית כיום רומנטית ואולי גם מופרזת. ואולי לא! אולי כל אדווה קטנה שמצטרפת לאדווה אחרת יכולה בסופו של דבר ליצור נחשול גדול. אין לי מושג.

האם בימינו ספרים יכולים להזיז משהו? להשפיע על מישהו? במאה התשע עשרה ספרות הייתה המקור הבלעדי להסחת הדעת, או למיקודה בעניינים חשובים. בימינו היא די נדחקה אל השוליים, ולכן אולי נראה לנו שכוחה הממשי והמעשי דל.

כל המחשבות הללו עלו בדעתי כשקראתי את ספרה של ג'נין קאמינס, אדמה אמריקאית, שראה אור לראשונה באנגלית ב־2020, ובתרגומו לעברית – ב־2021. היה לי ברור שהרומן נכתב מתוך רצון להשפיע, ובמטרה לשנות את המציאות.

אדמה אמריקאית מספר על מסעם המפרך, הלא יאומן, של פליטים, אם ובנה הקטן בן השמונה, ממקסיקו לארצות הברית, אחרי שאת כל בני משפחתם, שישה עשר איש, רצחו פושעים, חברים בקרטל סמים. (הרצח ההמוני מתרחש כבר בעמודים הראשונים של הרומן, לפיכך הפרט הזה אינו ספוילר). אנחנו מלווים את השניים לאורך התלאות הבלתי אפשריות של המסע (שהעלה על דעתי את סיפוריהם מסמרי השיער של העולים מאתיופיה. גם הם עברו זוועות שלא יתוארו במילים).

האם כל מסע הבריחה הזה יתגלה כמהלך אכזרי, מעין משחק "סולמות וחבלים" שבו צריך הרבה מאוד מזל כדי שלא ליפול באמצע הדרך, גם כשמתקרבים מאוד ליעד, ונאלצים להתחיל שוב הכול מההתחלה? איזו מחשבה מפחידה.

האִם לידיה, אישה משכילה, בעלת חנות ספרים, רעייתו של סבסטיאן, עיתונאי מוכשר, תצליח להציל את בן המשפחה היחיד שנשאר לה, לוקה, בנה המחונן בן השמונה? ומה יקרה לפליטים האחרים שיפגשו בדרך? שתי האחיות היפהפיות, בנות ארבע עשרה וחמש עשרה? הילד היתום בן העשר, שגם הוא מצטרף אליהם בשלב מסוים? הייתי אתם שם לאורך כל המסע, בנשימה עצורה, במתח, באימה. ובהבנה ששוב, גם כאן, מתחוורת אמת שהכרתי כבר מספרים של ניצולי שואה: בני אדם הם אלה שנוהגים זה בזה באכזריות בלתי נתפסת, אבל בה בעת בני אדם אחרים הם אלה שבזכותם ניצל מי שניצל.

ג'נין קאמינס מתארת את רגעי החסד האלה, הקצרים, הייחודים והחיוניים, שבהם אלמונים מעניקים משהו מציל חיים, בהרף עין של החלטה, לאלמונים אחרים: אישה שמציעה להם מחסה ללילה, תוך שבריר שנייה, כשהיא מבינה שהם נרדפים; נזירה חומלת; שומר שמעלים עין מהמסתננים ואפילו זורק אליהם את התיקים שלהם, כדי לעזור להם; פקידת בנק שיוצאת מגדרה כדי לעזור, שלא על מנת לקבל תמורה. להפך, אפילו למרות הסיכון שהיא לוקחת על עצמה.

היה לי ברור שהאג'נדה של הספר קשורה ישירות בדבריו של נשיא ארצות הברית הנוכחי, דונלד טראמפ, שכבר במסע הבחירות לקדנציה הראשונה שלו הסית בארסיות בלתי נתפסת נגד מבקשי המקלט. אי אפשר לשכוח את הזוועה שהתרחשה ב־2018 כאשר המדיניות שטראמפ הכריז עליה, "אפס סובלנות" להגירה, הביאה עד לכדי הפרדות המונית של הורים מילדיהם, חלקם צעירים כל כך, עד שאינם מסוגלים אפילו לציין את שמם. בקדנציה הנוכחית של טראמפ זכורים שני מקרה הרג של אזרחים אמריקנים שאירעו לאחרונה: סוכני רשות ההגירה האמריקאית ICE ירו והרגו אותם בשעה שהפגינו למען המהגרים.

באחרית הדבר לספרה כתבה קאמינס כי "במקרה הכי גרוע, אנחנו רואים בהם [בפליטים מאמריקה הדרומית] אספסוף פולש של פושעים ששואבים מאתנו את המשאבים שלנו, ובמקרה הטוב – מסה של דמויות שפניהן החומות מעורפלות, אנשים חסרי אונים, מרוששים, שזועקים לעזרה על סף דלתנו." והיא מוסיפה: "לעתים רחוקות אנחנו רואים בהם בני אדם שמסוגלים להחליט בעצמם, אנשים שפועלים למען עתיד טוב יותר לנו ולהם, כמו שעשו בעבר דורות רבים של מהגרים, שגם הם התקבלו לעיתים קרובות בסלידה".

אין ספק שקאמינס מצליחה להעניק לפליטים "שלה" קול, פנים, עבר, היסטוריה, אנושיות. אנחנו חולמים, נבהלים, מתאמצים אתם, עוברים אתם את התלאות הבלתי אפשריות, ומקווים אתם בכל מאודנו להמשך טוב יותר מכפי שחוו עד כה. לא ל"סוף טוב". הוא לא אפשרי למי שבעברו הקרוב מסתתרות זוועות קשות כל כך.

עוד לפני שגמרתי לקרוא את הספר הצצתי קצת בדברים שנכתבו עליו בשעתו, זמן מה אחרי שראה אור לראשונה באנגלית, ונוכחתי לראות שהוא אמנם הצליח מאוד בקרב הקוראים, אבל שהיו גם מי שיצאו חוצץ נגד עצם הרעיון של כתיבתו. מה פתאום שסופרת אמריקנית, לבנה למשעי, תכתוב על תרבות שאינה קשורה אליה באמת? זה לא אותנטי, נשמעה הטענה (המופרכת!). קאמינס כמו צפתה מראש את הטענה, ובאחרית הדבר השיבה עליה בכמה דרכים: קודם כול, סיפרה, היא עצמה נשואה למהגר "לא חוקי" שרצה מאוד לשאת אותה לאישה רק אחרי שיקבל בכוחות עצמו את הגרין קארד המיוחל, אבל אחרי חמש שנים הבין שלא יצליח לעשות את זה. עד שנישאו התמודדו שניהם כל הזמן עם האיום שהרשויות יפרידו ביניהם, שהוא יגורש. שנית, היא מסבירה, מוצאה בכלל ממשפחה מעורבת. סבתה הגיע לארצות הברית מפורטוריקו. היא מכירה ממנה את ההשפלה שעברה, את התחושה שעל אף היותה בת למשפחה משכילה ואמידה, מעולם לא השתלבה באמת בחברה החדשה שאליה הגיעה. אז גם מבחינת הגזע שלה עצמה היא "מכוסה", כך מסתבר… חוץ מזה, היא מספרת על שיחה שניהלה עם חוקרת מהגרת, שהסבירה לה עד כמה ספר כזה נחוץ, ושכנעה אותה לצאת לדרך.

אולי כדי "להסוות" את היותה, בעצם, סופרת אמריקנית שכותבת על מציאות שאינה מכירה מבפנים (אף על פי שערכה תחקיר מפורט וממושך, שניכר היטב מכל עמוד), בחרה קאמינס ב"תחבולה" ספרותית מוזרה מאוד בעיני: הספר זרוע כולו במילים ובביטויים בספרדית. הבנתי (ממי שהמליצה לי על הספר, שוב: את יודעת מי את!) שבעברית כל הספרדית מתורגמת לעברית. באנגלית – לא! מדי פעם ניחשתי. לפעמים ויתרתי. ופה ושם צילמתי את העמוד וביקשתי עזרה מהבינה המלאכותית, שכדרכה לא רק תרגמה אלא גם הוסיפה ביאורים והציעה ניתוחים נוספים לעומק… (לא נעתרתי להצעותיה). לא ברור לי מה הרעיון של הוספת כל כך הרבה ספרדית. הרי הקונוונציה אומרת שברור לנו שהטקסט שכתוב באנגלית, כולל השיחות בין הדמויות, "מתורגם" משפתם. אז מה הרעיון לשבץ גם ספרדית? בעיני השתדלות היתר לקרב אותנו למקורות רק מרחיקה את הקורא מהסיטואציה.

כשקראתי את אחרית הדבר הרמתי גבה של תימהון גם בעניין שמו של הספר. האנגלית American Dirt תורגמה נכון לאדמה אמריקאית בעברית: dirt הוא לא רק לכלוך, אלא גם עפר (אם כי די ברור שהבחירה דווקא במילה "dirt" קונוטטיבית גם ללכלוך: כך רואים אזרחי ארצות הברית את שכניהם), אבל הבחירה ב American מתמיהה, דווקא אחרי שקוראים את מה שקאמינס מספרת בדבריה הישירים אל הקורא: תושבי אמריקה מתרעמים על הניכוס שעשתה ארצות הברית ליבשת כולה! היא מספרת גם שבקרב תושבי אמריקה הלטינית בכלל לא משתמשים במילה "אמריקאי" ביחס לאזרחי ארצות הברית. יש להם מילה אחרת, משהו שבעברית היה נשמע כמו "ארצות־הבריתיים". אני בהחלט מבינה את מורת הרוח שלהם. "אמריקה" כוללת גם את קנדה, מקסיקו, ואת כל אמריקה הדרומית!

מוזר שדווקא ספר שמבקש להדגיש זאת, ארצות הברית, היעד הנכסף שבו אפשר לחיות הרחק מהטרור של קרטלי הסמים הרצחניים, נקראת "אדמה אמריקאית"… ואולי הכוונה בדיוק הפוכה: אחרית הדבר מסתיימת בתיאור כתובת גרפיטי שראתה פעם הסופרת, במהלך המחקר שערכה, קרוב לגבול בין ארצות הברית למקסיקו, בצידו הדרומי, כתובת ששימשה לה, לדבריה, השראה בלתי פוסקת במשך הכתיבה של הרומן: "גם בצד הזה יש חלומות".

אז כן: באמריקה כולה, משני צידי הגבול של ארצות הברית, יש בני אדם עם חלומות, שאיפות, כישרונות (וזכויות!).

נראה שגם בכהונתו השנייה של טראמפ (שנשוי, למרבה הפלא, ובפעם השנייה, למהגרת מאירופה!) לא ממש מכיר הממשל באנושיות של שכניו שמעבר לגבול.

אחוזת בית, 2021
לעברית: עדינה קפלן
487 עמ'

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, את הציטוטים תרגמתי בעצמי

שָׁם, בֶּעָפָר וּתְכֵלֶת
חֶלְקַת שָׁלוֹם יֶשְׁנָהּ
נוּמִי פֶּרַח, נוּמִי
נוּמִי יַלְדָּה קְטַנָּה.

אֶת הַחַיִּים לָקְחוּ לָךְ
הוֹ, מִלְחָמוֹת קְדוֹשׁוֹת
מַלְאָכִים בָּכוּ לָךְ
בְּעֵינַיִם יְבֵשׁוֹת.

אֶת חִיּוּכֵךְ, תִּינֹקֶת,
קָבְרוּ בָּאֲדָמָה
אֵיךְ צוֹמֵחַ שֶׁקֶט
מִתּוֹךְ הַמְּהוּמָה.

מִי שֶׁלָּחַץ עַל הֶדֶק
דָּם אֶת לִבּוֹ מַכְתִּים
בְּמִלְחָמוֹת לְצֶדֶק
גַּם יְלָדִים מֵתִים.

אֶת הַחַיִּים לָקְחוּ לָךְ
הוֹ, מִלְחָמוֹת קְדוֹשׁוֹת
מַלְאָכִים בָּכוּ לָךְ
בְּעֵינַיִם יְבֵשׁוֹת.

שָׁם, בֶּעָפָר וּתְכֵלֶת
חֶלְקַת שָׁלוֹם יֶשְׁנָהּ.
נוּמִי פֶּרַח, נוּמִי
נוּמִי יַלְדָּה קְטַנָּה.

אֶת הַחַיִּים לָקְחוּ לָךְ
הוֹ, מִלְחָמוֹת קְדוֹשׁוֹת
מַלְאָכִים בָּכוּ לָךְ
בְּעֵינַיִם יְבֵשׁוֹת.

וַחֲלוֹמֵךְ בָּרוּחַ
חָרוּז לַמַּנְגִּינָה
נוּמִי פֶּרַח, נוּמִי
נוּמִי יַלְדָּה קְטַנָּה.

הלחין: יהודה פוליקר

קצת מצחיק – צחוק מריר ולא שמח – ודי עצוב לקרוא את הספר הודעה גורלית, שהספיק לראות אור השנה, 2026, מן הסתם לפני ה־28 בפברואר, היום שבו החלה "מלחמת אירן השנייה" בשבת בבוקר, בהתראה מוקדמת, מפחידה, שנועדה להודיע לציבור שזהו, זה קורה. תתכוננו, תהיו דרוכים. עוד מעט יגיעו הטילים. (לשמות המלחמה שקבעה מדינת ישראל אני מתכחשת. הם מופרכים. לפיכך, את ההיא, "הראשונה", אני נוהגת לכנות "המטריושקה", על שם אותן בובות־בתוך־בובות רוסיות, שכן השלב ההוא, שנמשך שנים עשר יום, התחולל בעיצומה של המלחמה האחרת, שפרצה בעקבות טבח השבעה באוקטובר, 2023. שמה של זאת מבחינתי הוא "מלחמת שמחת תורה", או – "מלחמת השבעה באוקטובר". שני שמות שיש בהם אירוניה כאובה: מלחמה ששמה מכיל את המילה "שמחת" או את המילה "שבעה" הדו־משמעית).

מחבר הספר הודעה גורלית, לקח לעצמו פסבדונים: אדם פיין: לא שמו האמיתי. כי הוא איש המוסד לשעבר,שמן הסתם היה מעורה או מעורב באחד המבצעים החשאיים המרשימים ביותר של המוסד: החדרת ביפרים ומכשירי הקשר ממולכדים, בכמויות אדירות, לידי אנשי החזבאללה.

כזכור, ב־17 בספטמבר 2024 התפוצצו אותם ביפרים בידי אלפי אנשי חמאס, מפקדים בכירים ולוחמים זוטרים, ופצעה אותם פציעות קשות. למחרת התפוצצו גם מכשירי הקשר שבידיהם. גם לתוכם הצליחו אנשי המוסד להחדיר חומר נפץ.

כאמור – די עצוב לקרוא את הספר: המחבר מתנאה לא רק בעצם הצלחת המבצע ההוא, אלא גם בתוצאותיו לכאורה. לדבריו הוא הביא ל"תגובת שרשרת שהובילה בשלב ראשון למיטוט חזבאללה, ובשלב שני לנפילת משטרו של בשאר אלאסד". .

מבצע הביפרים, כותב "אדם פיין" מפי אחת הדמויות בספרו, היה "יריית הפתיחה בשרשרת פגיעות שהובילה את צה"ל למימוש מבצע חיצי־צפון, שבעקבותיו חזרה ההרתעה וחזר השקט לגבול הצפון".

בעודי כותבת את הרשומה הזאת, בין שתי הפסקאות האחרונות שהספקתי לנסח כאן לעיל, נאלצתי למהר אל הממ"ד שבביתי. אמנם אני לא גרה בצפון הארץ, אבל האזעקות נשמעות לעיתים תכופות בכל חלקי המדינה. בעדכונים בטלוויזיה שהדלקתי בממ"ד נמסר שגם תושבי הצפון נאלצו להתמגן: חזבאללה ירה שוב על יישובי הצפון, בלי ההתראה המוקדמת שאותה ירי הטילים מאירן מאפשר. בצפון הירי והאזעקה נשמעים לפעמים בו זמנית. לכן לא רק עצוב, אלא גם מקומם, לקרוא על ההרתעה ש"חזרה לצפון" בעקבות מבצע הביפרים.

אפשר בהחלט להבין את הגאווה שמביע אדם פיין. המבצע אכן היה מדהים. אבל למרבה הצער, אין מקום לזחיחות שבה הוא מסכם את תוצאותיו.

קשיים רבים ליוו את אנשי המוסד עד שהצליחו להחדיר לשורות אנשיי חזבאללה אלפי מכשירים שיוצרו בישראל. אלה נקנו באמצעות סוכנים "משוטים", כלומר – כאלה ששיטו בהם: לא היה להם מושג שהם עובדים בעצם למען מדינת ישראל, ואז פוצצו את כולם בבת אחת, כדי לנטרל את מי שהחזיק במכשירים הללו.

אין ספק, המבצע מצטייר כמו פרק בספר מתח שנראה ממש בלתי אפשרי, ובכל זאת – כך קרה. אכן, מבצע מרשים מאוד. ותיאור התהליך שבו התאפשר – כנראה שבדומה מאוד למה שאדם פיין מתאר – מרתק.

אנחנו לומדים במהלך הקריאה של הספר איך מפעיל רוכש אמון של משתפי פעולה, שאין להם שמץ של מושג לאיזו משימה גויסו; מה מניע אותם לשתף פעולה; מה הסיכונים שסוכנים לוקחים על עצמם, איך כל זה מתרחש בפועל.

כאדם סקרן מטבעי, אני נהנית תמיד לשמוע על מאחורי הקלעים של ניהול מבצעים סודיים. תמיד מוכנה להיסחף, לאו דווקא לתוך עלילות גבורה, אלא יותר – אל תיאורים של משחקי שחמט מנטליים בין מפעילים למופעלים. תמיד שמחה להבין – גם אם זה בעצם בדוי…! – איך המערכת הזאת פועלת.

לכן קראתי את הספר בעניין. המתח גם לא היה בלתי נסבל. כשחלו תקלות בדרך, כשהלוחמים החשאיים נתקלו בקשיים שנאלצו לטפל בהם כמיטב יכולתם, יכולתי להיות רגועה, שהרי ידעתי: המבצע הצליח! הביפרים נמכרו, לא נבדקו כיאות, וברגע האמת פעלו כמצופה.

אבל מכאן ועד לתחושת הניצחון שמביע אדם פיין הדרך, למרבה הצער, מסתברת כארוכה ורבה.

החזבאללה לא באמת חוסל ולא "מוטט". הרגו אמנם את חסן נסראללה היהיר (והמפחיד, אני חייבת להודות…), משטרו של אסד הבן בסוריה אכן קרס, כעבור שנים רבות של ניסיונות להתמרד נגדו, אבל בסיכומו של דבר, מבחינת מדינת ישראל, הרי ברור ששום דבר לא הסתיים באמת ועדיין לא הגיעה העת לסיכומים מתרברבים.

בזמן שאני כותבת את הדברים מלחמת אירן השנייה בעיצומה. חזבאללה לא מראה סימנים של היעלמות. הוא ממשיך לירות בלי הרף, בעיקר על תושבי הצפון, שרובם אפילו לא ממוגנים!

מתחשק לומר, כדימוי כאוב, הניתוח אמנם הצליח, אבל החולה עדיין חולה.

כל זה באשר לתוכן.

חוץ מזה, אני מבקשת לומר גם משהו על הכתיבה עצמה. למשל – על המשלב הלשוני שבו נכתבו הדיאלוגים בספר. מישהו יכול לדמיין ישראלי (אפילו אם הוא ראש המוסד) מתנסח כך: "צה"ל אמנם נלחם בצורה מעוררת השתאות, אבל אנו עומדים בפני סיכון אדיר של…" וכו'? לדעתי במציאות הוא היה אומר "נכון שאנחנו, זאת אומרת צה"ל, גומרים להם את הצורה, אבל יש כאן גם סיכונים אדירים"; או – "נכון, אין על צה"ל אבל…"; או "כל הכבוד לצה"ל שעושה עבודה יוצאת מהכלל, אבל…"; או "צה"ל עושה להם בית ספר, אבל…" – או עוד הרבה אפשרויות, של דיבור אותנטי. הדוגמאות לניסוחים המרוממים הללו רבות. למעשה אף אחד כאן לא מדבר "באמת". מי אומרת "עשית זאת, בזכותך הגענו לאבן דרך משמעותית מאוד בפרויקט?" (ניסוח מוצע: "כל הכבוד! עשית את זה! בזכותך עברנו שלב משמעותי מאוד בפרויקט"). מי אומרת "אם כך הרי שעלינו לפנות ללקוח ולהסביר לו…" בלשון דיבור אמיתית הניסוח היה "אז אנחנו צריכים לפנות ללקוח – " וכן הלאה. למעשה, בכל עמוד בספר שבו אנשים מדברים כביכול, הם בעצם מסכמים את מה שהמחבר רוצה למסור לנו.

ובכלל, אדם פיין חוסך מעצמו את הטרחה הכרוכה במסירת מידע חשוב לקורא. כך למשל אחד הדוברים – איש חזבאללה שמדבר עם עמית – מסביר לבן שיחו משהו על אירן: "הם מעצמת העל שלנו. יש להם מפעלי תעשייה מתקדמים, אוניברסיטאות עם מעבדות ברמה הגבוהה ביותר וגם מכוני מחקר ברמה בינלאומית", וכן הלאה. נו, באמת. זה מידע שאיש מבצעים מוסר לאיש מבצעים אחר? מה, הוא לא יודע את כל זה? המידע בעצם מועבר כך אלינו, הקוראים. אדם פיין רוצה להבטיח שנבין עד כמה האירנים מתקדמים ושהם "מעצמת על". ברומן מידע כזה אמור לעבור לא בצורת "סיכום" חיצוני, אלא באמצעות איזושהי עשייה. (זה העיקרון המוכר והמוצדק, מסדנאות הכתיבה, שבהן מדברים תמיד על showing בניגוד ל telling. כי מה ש"פשוט" הוא פשוט מדי!). הנה עוד דוגמה: "בזכות כל הנשק האירני שצברנו, טילים, כטב"מים, טילי נ"מ… עברו הימים בהם היו לנו רק כמה חוליות קטנות שתכננו במשך חודשים מבצעים שלמים רק כדי לחסל כמה חיילי אויב. היום אנחנו צבא, צבא של ממש!" משפט שכולו נועד למסור לקורא מידע, באופן ישיר, כביכול באמצעות שיחה. אם כי מכאן ואילך הדיבור דווקא כן נעשה אותנטי (חלקית): "ואנשללה כאשר הסיד ימסור לנו את הפקודה אנו נסתער על הישות הציונית המקוללת, נכבוש אותה ונשמיד את כל מי שיעמוד בדרכינו." (אבל יש בכל זאת בעיה בסופו של המשפט: "את כל מי שיעמוד בדרכינו" שוב – ניסוח לא משכנע. למשל – בלשון דיבור "אנחנו", לא "אנו". חוץ מזה, למיטב הבנתי, "דרכינו" אמור להיות "דרכנו". כמו כן חסרה שי"ן הזיקה במשפט "עברו הימים בהם היו לנו רק כמה חוליות קטנות. צריך להיות הימים שבהם, וכו').

הייתה עוד נקודה שהפריעה לי בספר: התקשיתי לקרוא את ההתפעלות הסמויה בעצם – הגלוריפיקציה! – שראש הממשלה זוכה לה. אמנם שמו של נתניהו לא מוזכר במפורש, אבל ברור לגמרי שמדובר עליו. והרי מדובר באיש שאחראי למה שמתרחש היום, עכשיו, עדיין, מאז השבעה באוקטובר 2023, כמעט בלי הפוגה, ברחבי הארץ.

ידידה שגרה בחיפה כתבה לי לפני כחצי שעה: "מפת האזעקות האחרונה הבהירה לי מה פרוש: from the river to the sea😧". דיירי בתים שנחרבו במלחמת אירן "הראשונה" עדיין מתקיימים כהומלסים. בית חולים סורוקה שנפגע אז, עדיין לא שוקם. מזמנים למילואים שוב ושוב את אותם אנשים, שהעסקים שלהם (ולא ארגון חזבאללה…) קורסים. והממשלה מעבירה את מה שמכונה "הכספים הקואליציוניים" דווקא למגזר שמשתמט משירות, רק כדי לשמור על הקואליציה בראשותו של ראש הממשלה המתואר כאן, בספר, באור חיובי מדי.

מוטב לא לפאר אף אחד בטרם עת. מבצע הביפרים הצליח (בזכות אנשי השטח, לא בזכות ראש הממשלה, גם אם הוא ברוב תושיתו הטיח את הביפר אל הקיר כדי לבדוק את עמידות – פרט זכור מהדיווח העיתונאי הנלהב שכיסה בספטמבר 2024 את תוצאות המבצע). לא לפאר, כי אנחנו נמצאים עדיין בעיצומה של מערכה קשה מאוד, שאיש אינו יודע כיצד ואם ומתי תסתיים. אז מוטב בינתיים להירגע ולחכות עם ההתפעלות.

הוצאת תכלת, 2026
עורכת: שירי צוק
304 עמ'

ויקטור הוגו:

"עונש מוות הוא סימנה המובהק והנצחי של הברבריות. "

"מה אומר החוק? 'לא תרצח'. ואיך הוא אומר זאת? על ידי רצח".

אלבר קאמי:

"עונש מוות הוא הרצח המתוכנן והקר ביותר אי אפשר להשוות אליו אף מעשה פלילי."

וינסטון צ'רצ'יל:

מצב הרוח והמזג הציבורי באשר לאופן שבו מטפלים בפשע ובפושעים הוא אחד המבחנים הוודאיים לציוויליזציה של כל מדינה."

אלברט איינשטיין:

"אני משוכנע שהוצאה להורג של פושע אינה תורמת במאומה למניעת פשעים נוספים, אלא רק מדרדרת את המוסר של החברה לדרגתו של הרוצח."

ברטראנד ראסל:

"עונש מוות הוא מעשה ברברי שאין לו מקום בעולם המודרני. הוא נובע מיצר נקמה, ונקמה היא בסיס גרוע מאוד לחוק."

שלוש חברות, ליאנה, נגה ואיריס, סטודנטיות לתיאטרון, גרות ביחד בדירת שותפות. מה צפוי לקרות לכל אחת מהן בעתיד?

יש בספר שלוש נובלות. בראשונה אנחנו פוגשים ב־1970 את ליאנה, שטסה בשלב מסוים לפריז ונזכרת במה שהתחולל בעיר רק שנתיים לפני כן, בימים הסוערים של מהומות הסטודנטים. בישראל, היא יודעת, אין סיכוי למהומות סטודנטים כאלה. בנובלה השנייה, שמתרחשת ב־1982, אנחנו עם נגה והשלישית, שבה איריס נמצאת במרכז התמונה, מגיעה עד 1986. שם אנחנו מתלווים אל איריס בנסיעה שלה ללונדון ובמפגש עם כמה מעשירי העיר, אנשים שרחוקים מאוד מעולמה.

תחילתו של הספר הפתיעה אותי. הוא נפתח ברגע קריטי ורב משמעות, שנראה כאילו הכניסו אותנו ישירות לתוך ליבו של סיפור מתמשך, שהחל לפני זמן רב – רומן, כך סברתי, עד שלב מסוים בקריאה. ליאנה מתארת בפתיחת הסיפור רגע שנראה משמעותי מאוד: גבר ששמו אטיין מזמין אותה לבוא ולבקר אותו בבית החולים לחולי נפש שבו אושפז כמה ימים לפני כן.

מיהו אטיין? מדוע התאשפז מרצונו, בניגוד לדעתה ולעצתה של אליאנה, שהייתה בטוחה שהוא עושה טעות: דעותיה הקדומות על בתי חולים כאלה ניזונו מן הסתם מסרטי קולנוע שצפתה בהם, אך בעיקר – מידיעה על קרוב משפחה שאשפוזו במחלק סגורה נחשב סוד כמוס, וכבר בילדותה הבינה שהסוד מביש ומביך, וכך גיבשה את עמדתה כלפי מצבם של חולי נפש. היא משוכנעת שמחלקה סגורה בבית החולים היא מקום מסוכן עם פוטנציאל להסב נזק רב למי שנקלעים אליה. היא נרגשת מאוד בתחילת הסיפור, לקראת הנסיעה אל אטיין. נראה שהיא חשה קרובה אליו, שהוא דמות שחשובה לה מאוד. היא חרדה מפני מה שתמצא כשתגיע אליו, האם מצבו יהיה סביר? האם פגעו בו? האם יישאר דומה לאדם שהכירה עד האשפוז?

למרבה ההפתעה, הסצנה הראשונה הזאת, שמנבאת הרבה המשכים, מתבררת כרגע קט בחייה של ליאנה. את אטיין לא היטיבה באמת להכיר. את הקשר ביניהם לא פענחה נכון, כך הולך ומתברר לה, ממה שקורה בהמשך. האם ההפתעה – ההתפקחות – שהיא חשה ממה שקורה תלמד אותה משהו? היא תפיק לקחים? האם הנסיעה שלה לפריז קשורה להיכרותה עם אטיין ולמה שהבינה בעטיה?

על מה שצופן לה העתיד נלמד בהמשך, כשנעבור לסיפורן של שתי חברותיה.

סיפורה של נגה מתמקד בצפייה המשותפת שלה עם יונתן בנה בן החמש בסרט הקולנוע "אי־טי, חבר מכוכב אחר". נגה דרוכה ועסוקה בצורך העמוק להגן על הילד שלה, לשמור עליו מפני הפחד, האכזבה, הכאב, שהסרט עלול להסב לו. היא מתארת את הסצנות השונות של הסרט, את תגובותיו של הילד היושב על ברכיה, את מחשבותיה עליו – אהה, אימו של אליוט היא רכיכה עלובה שלא יודעת להגן על בנה (בניגוד לה? בניגוד לאמה? ואולי דווקא כמו אמה?). אהה, הגברים בסרט חדלי אישים, אטומים, אדישים לרגשותיו של הזולת (כמו אביה? כמו הגרוש שלה?). מה עליה לומר ליונתן כדי שלא יפחד כל כך, כדי שלא יהיה במצוקה? היא כועסת על שפילברג. היא חוששת שמא יכאיב לילד שלה, כמו שעשה וולט דיסני, ששבר את לב צופיו הילדים כשהרג את אימו של במבי (אוהו, כמה צמרמורת עברו בגופים הקטנים, כמה דמעות נשפכו, כמה זיכרונות קשים, שלא הרפו לעד!). כמו בסרט, גם בחייה קיים ההבדל התהומי בין גברים ונשים. בעלה – כך היא מגלה אחרי שנולד בנם – נרקיסיסט ילדותי ואנוכי שלא מבין שכשיש ילד חייבים לוותר קצת על החלומות, לעבוד כדי לפרנס אותו, להתמקד בו, כי הוא העיקר. היא עצמה נוהגת כך. מתישה את עצמה בתרגומם של טקסטים ירודים, מתאפקת ומחכה עם החלומות שלה על מימוש עצמי. הילד – הוא במרכז. הוא העיקר.

בסיפור השלישי, זה של איריס, אנחנו מתוודעים לכוחה של טראומת ילדות. איך היא צפה ועולה פתאום, ומה הגילוי שלה עושה לנפש של אישה בוגרת, בעצמה כבר אימא לילדה בת עשר.

הסיפורים מעניינים מאוד, וכתובים היטב, למעט מקום אחד שבו תיארה הדמות איך נכנסה למיטה "בתשוקה", וכמה שהסקס היה מאכזב, "חפוז מאוד והסתיים לפני שהספקתי ליהנות ממנו": תיאור, או יותר נכון – "סיכום" חיצוני זריז, שהוא בדיוק מהסוג של כתיבה "על" במקום כתיבה "את"; לא שהייתי רוצה תיאור מדוקדק של הסקס, אדרבא, תיאורים כאלה, שיש בהם אזכורים של אברי מין ומעשים מפורשים מעוררים בי בדרך כלל תחושה של אי־נחת. אבל גם סיכום חיצוני כמו זה שמצוטט כאן, כל כך סתמי ולא מקורי, פשוט נראה לי משעמם. אבל עלי להדגיש: זאת נפילה אחת ויחידה לאורכו של ספר, שכולו כתוב אחרת לגמרי: מנקודות מבט מעניינות ומפתיעות.

הוצאת התחנה, 2026
עורכת: עינת יקיר
228 עמ'

מיכל – יומיים לפני ליל הסדר, לפני תשע שנים

לכל אורך קריאת ספר הביכורים של הסופרת הקנדית הת'ר מיטשל, לחפש את ג'יין, שתורגם לאחרונה לעברית, לא הפסקתי לחשוב על שתי יצירות אחרות. אחת –  הספר התיעודי American Baby, מאת הסופרת והעיתונאית גבריאל גלזר, שבו היא מספרת על תחקיר מקיף שערכה על חייו של דיוויד רוזנברג, גבר בשנות החמישים לחייו. התחקיר החל בהמתנה של רוזנברג להשתלת כלייה, אך עד מהרה התפתח לכיוונים בלתי צפויים. לצורך ההליך הרפואי נזקק דיוויד למידע רפואי על בני משפחתו, אבל מכיוון שהיה מאומץ, נאלץ לכתת רגליים כדי לאתר אותם. גבריאל גלזר כתבה את הספר אחרי שמצא אותם, ולכן יכלה לתאר בספר את התהליך המקביל: זה של אמו הביולוגית שכל השנים חיפשה אותו. (את האיחוד מחדש אפשרו בדיקות ה־DNA שחברות מסחריות רבות, למשל – 23andMe, מציעות כיום. האם מפתיע לגלות שאת הבדיקות הללו אי אפשר להזמין לישראל? אפשר כמובן לעקוף את האיסור, אם קונים ערכה ישירות בארה"ב ומביאים אותה ארצה. את הממצאים כבר אפשר לשלוח בחזרה לחברה לאבחון באמצעות דואר ישראל, והתוצאות שמגיעות כוללות את ההיסטוריה הגנטית של הנבדק, מה ארצות המוצא של אבותיו, מה אומרת הגנטיקה שלו על מצבו ועתידו הבריאותי, ומאתרת קרובי משפחה, אם גם הם נבדקו, כמובן. לא צריך להתאמץ כדי לנחש מדוע אסור בישראל לקבל את הערכה ישירות מהחברה בדואר, נכון? מי הכוחות העומדים מאחורי החשש, נאמר, לתגליות כמו ממזרות, "על פי ההלכה", וכן הלאה…) 

סיפורה של האישה, אמו הביולוגית של דיוויד רוזנברג, קרע את ליבי, ולא רק בשל הסבל הנורא שעברה, אלא גם כי מה שקרה לה מייצג את הסבל של מאות אלפי נשים, וגם של משפחות שלמות – אלה שתינוקותיהן נמסרו לאימוץ, ובמקרים רבים גם אלה שאומצו. נשים צעירות רבות הרו מחוץ לנישואים כי לקטינים אסור היה לקנות אמצעי מניעה, ואז נשלחו הנערות ההרות למוסדות סגורים, אכזריים מאוד, ואחרי הלידה אולצו למסור את התינוקות שלהן לאימוץ, גם אם רצו בכל מאודן לגדל את ילדיהן. 

הוריו הביולוגיים של דיוויד רוזנברג, שהיו בני עשרה כשנולד, התחתנו שנים לא רבות אחרי כן, וכל חייהם ניסו בלי הרף לאתר אותו, אבל הרשויות מנעו כל אפשרות שזה יקרה. תיאור האטימות המרושעת והקשיחות שבה נהגו בצעירות ההרות קשה מנשוא. 

הזוועה מתעצמת כשמבינים שחלק מהתינוקות שנמסרו בכפייה הועברו לאימוץ רק אחרי שערכו עליהם ניסויים רפואיים מעוררי פלצות! הגיהנום בהתגלמותו.  

וזה מביא אותי אל היצירה האחרת שנזכרתי בה: הסרט התיעודי "שלושה זרים זרים", שקשור לאותם ניסויים "מדעיים". במקרה של "שלושה זרים זרים" הניסוי היה סוציולוגי: מסרו לאימוץ לשלוש משפחות שונות שלישיית בנים שנולדו זהים (למעשה נולדה רביעייה, אבל אחד מהם לא שרד), והחוקרים עקבו אחרי גדילתם של האחים, שלא ידעו מאומה זה על זה, כדי לבדוק מה משפיע יותר על ההתפתחות האנושית, הגנטיקה או הסביבה.

ובעצם, נזכרתי בעוד כמה יצירות שעוסקות באותה סוגיה: סרט הקולנוע "תתקשרי לג'יין" שקשור באופן ישיר יותר לספר שלפנינו. מסופר בו על רשת מחתרתית של נשים ושל רופאי נשים (בעיקר רופאות), שהעניקו לנשים הרות את ההזדמנות להיפטר מהיריון, אם אינו רצוי. כדברי כותרת הכתבה ב־ynet, הסרט "מתכתב עם ההתרחשויות האחרונות בנושא וביטול פסיקת 'רו נגד ווייד' על ידי בית המשפט העליון."

עלילתו של הרומן שלפנינו מתחילה בשנות השישים, אם כי היא נעה קדימה ואחורה בזמן. הפלות היו לא חוקיות בקנדה, כמו גם בארצות הברית. ובארצות רבות אחרות, כמובן. בהקשר זה אי אפשר לשכוח גם את הממואר האירוע של זוכת פרס נובל לספרות, הסופרת אנני ארנו, שבו היא מתארת את זוועותיה של ההפלה הלא חוקית שנאלצה לעבור בצרפת.

הפלות מחרידות כאלה, כמו גם הרשת המחתרתית "תתקשרי לג'יין", מופיעות במרכזו של הרומן, שאינו ספר תיעודי, אבל האירועים המתוארים בו מציאותיים לחלוטין.

הת'ר מרשל הצליחה לרקוח עלילה מותחת מאוד, עם דמויות חיות ומשכנעות, שתהפוכות חייהן מרתקות ממש. לא יכולתי להפסיק לרגע לקרוא, הספר סוחף ונוגע ללב.

אני מודה שבעמודים האחרונים של הרומן, כשנחשף פתאום סוד לא צפוי, התרגשתי עד דמעות.  

והנה, הממשל האמריקני, ובית המשפט העליון שם, מבטלים בשנים האחרונות את כל מה שהנשים האמיצות ההן השיגו במאמצים על אנושיים. "עשינו את הכול למען הבנות שלנו הנכדות שלנו והנכדות שלהן. עשינו את הכול למען כולן, למען כולכן," אומרת אחת הרופאות מ"רשת ג'יין" לאישה צעירה, שהרי החוק השתנה, וההפלות נעשו חוקיות, והן חשו שמאבקן לא היה לשווא. שהן שינו משהו במציאות החיים של נשים. 

ועכשיו שוב – ריאקציה שמרנית, מיזוגנית ומרושעת! 

כמה סבל נגרם, וימשיך להיגרם. כמה כאב מיותר. כמה מוות בייסורים. 

אני נזכרת בשירה של ג'וייס קרול אוטס, "דוקטור תעזור לי", שהתפרסם במדור לתרבות וספרות של "הארץ" באוגוסט 2022. תרגמה אותו רוני אמיר:

כִּי אָסוּר שֶׁמִּישֶׁהוּ יֵדַע.
כִּי הֵם יִשְׂנְאוּ אוֹתִי כָּל הַחַיִּים.
כִּי הֵם בַּחַיִּים לֹא יִסְלְחוּ לִי עַל הַבּוּשָׁה שֶׁעָשִׂיתִי לָהֶם.
כִּי הֵם יַהַרְגוּ אוֹתִי.

כִּי זֹאת הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלִּי, מָה שֶׁהוּא אִלֵּץ אוֹתִי לַעֲשׂוֹת.
כִּי זֹאת הָיְתָה הַפַּעַם הַיְּחִידָה. כִּי זֶה לֹא מַגִּיעַ לִי!
כִּי אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁהַלֵּדָה תִּכְאַב לִי, נוֹרָא פּוֹחֶדֶת.

כִּי הֵם יֵדְעוּ בְּבֵית הַסֵּפֶר. הֵם יִשְׁלְחוּ אוֹתִי הַבַּיְתָה.
כִּי סָבְתָא שֶׁלִּי חוֹלֶה מְאוֹד, וְהִיא תַּחְטֹף שׁוֹק נוֹרָאִי.

כִּי אֲנִי מְבֻגֶּרֶת מִדַּי. כְּבָר יָלַדְתִּי אֶת הַיְּלָדִים שֶׁלִּי, חֲמִשָּׁה נִשְׁאֲרוּ בַּחַיִּים.
אִם יִהְיֶה עוֹד אֶחָד עַכְשָׁו אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁאָמוּת.
כִּי אָמַרְתִּי לְבַעֲלִי שֶׁזֶּה סִכּוּן. כִּי הוּא לֹא הִקְשִׁיב.
כִּי אֲנִי שׂוֹנֵאת אוֹתוֹ. כִּי אֲנִי כָּל כָּךְ מֻתֶּשֶׁת.

כִּי אֲנִי לֹא מַרְגִּישָׁה טוֹב…
כִּי יֵשׁ לִי קֹצֶר נְשִׁימָה וְכוֹאֵב לִי בֶּחָזֶה,
לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת לְהִתְעַלֵּף.
עַל הַמַּדְרֵגוֹת בָּעֲבוֹדָה אֲנִי אֶתְמוֹטֵט, וְכֻלָּם יֵדְעוּ.
כִּי אִם יַעַזְרוּ לִי לָקוּם הַחֻלְצָה שֶׁלִּי תִּתְרוֹמֵם, וְהֵם
יִרְאוּ אֶת הַבֶּטֶן וְאֵיךְ הַגִּ'ינְס כְּבָר לֹא נִסְגַּר עָלַי.

כִּי בַּעֲלֵי יֵדַע שֶׁזֶּה לֹא הוּא.
כִּי זֶה יִהְיֶה הַסּוֹף שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּנוּ.
כִּי אֶצְטָרֵךְ לְהִתְאַבֵּד קֹדֶם.

כִּי יֵשׁ סֻכֶּרֶת בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּנוּ, אֲנִי פּוֹחֶדֶת מִבְּדִיקַת דָּם.
כִּי אַף פַּעַם לֹא הָיִיתִי בְּשׁוּם בֵּית חוֹלִים. גַּם אַף אֶחָד בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי.
כִּי אֲנַחְנוּ לֹא מַאֲמִינִים בְּעֵרוּי דָּם (כָּךְ קוֹרְאִים לָזֶה?) — זֶה אָסוּר בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ.
כִּי הָאַבָּא נֶעֱלַם. כִּי הוּא לֹא יַחְזֹר.
כִּי הָאַבָּא יַהֲרֹג אוֹתִי אִם הוּא יֵדַע.
כִּי הָאַבָּא נָשׂוּי.
כִּי לְאַבָּא יֵשׁ כְּבָר יוֹתֵר מִדַּי יְלָדִים!
כִּי הָאַבָּא יַכְחִישׁ אֶת זֶה, הוּא יַגִּיד שֶׁאֲנִי מְשַׁקֶּרֶת.
כִּי הָאַבָּא יַגִּיד שֶׁאֲנִי אֲשֵׁמָה, שֶׁלֹּא עָצַרְתִּי אוֹתוֹ.
כִּי הוּא קָרָא לִי כַּלְבָּה, מֻפְקֶרֶת, כְּשֶׁהוּא כָּעַס, בְּלִי שׁוּם סִבָּה.
כִּי הוּא אַף פַּעַם לֹא יֹאהַב אוֹתִי יוֹתֵר.

כִּי אֲנִי צְעִירָה מִדַּי, דּוֹקְטוֹר! כִּי אֲנִי רוֹצֶה לִגְמֹר בֵּית סֵפֶר.
כִּי אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ זֶה קָרָה. לֹא רָצִיתִי שֶׁזֶּה יִקְרֶה.
כִּי זֶה אוֹתוֹ הָאִישׁ כְּמוֹ עִם אֲחוֹתִי.
כִּי הוּא מְאֹרָס לַאֲחוֹתִי. כִּי אָסוּר שֶׁאֲחוֹתִי תֵּדַע!
כִּי זֶה סוֹד וְהוּא אָמַר שֶׁהוּא יַחְנֹק אוֹתִי אִם אֲסַפֵּר.

כִּי לֹא תִּהְיֶה לִי עֲבוֹדָה. כִּי לֹא אוּכַל לְהָרִים שַׂקִּים כְּבֵדִים,
וְאִם הֵם יְגַלּוּ הֵם יְפַטְּרוּ אוֹתִי.
כִּי לֹא אוּכַל לִנְסֹעַ כָּל יוֹם לָעֲבוֹדָה שָׁעָה וָחֵצִי.
כִּי אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמִי לְאַבֵּד אֶת הָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי, יְפַנּוּ אוֹתִי מֵהַדִּירָה.
כִּי יֵשׁ לִי כְּבָר שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים, וְזֶה יָבִיךְ אוֹתָם.

כִּי הוּא כָּל כָּךְ זָקֵן!
כִּי הוּא צָעִיר מִדַּי, הוּא יַלְדוּתִי וּבַטְלָן.
כִּי הוּא הָלַךְ לַצָּבָא. כִּי הוּא לֹא יוּכַל לַחְזֹר הַבַּיְתָה בִּגְלַל הַבּוּשָׁה.
כִּי הוּא אַבָּא שֶׁל הַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלִּי.
כִּי הוּא גָּר לְיָדֵנוּ. כִּי נִרְאֶה אוֹתוֹ כָּל הַזְּמַן וְהַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלּוֹ תִּרְאֶה אֶת הַתִּינוֹק.
כִּי הֵם לֹא יַאֲמִינוּ לִי אִם אֲגַלֶּה מִי זֶה.
כִּי הוּא "אִישׁ מַאֲמִין" וְיַאֲמִינוּ לְכָל מִלָּה שֶׁהוּא אוֹמֵר.
כִּי הוּא אִלֵּץ אוֹתִי לְהַבְטִיחַ לוֹ שֶׁאַף אֶחָד לֹא יֵדַע.

כִּי זֶה לֹא אַשְׁמָתִי!
כִּי לֹא רָצִיתִי לִהְיוֹת אִתּוֹ כָּכָה אֲבָל הוּא הִכְרִיחַ אוֹתִי כְּדֵי לְהוֹכִיחַ שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ.
כִּי אִם יִהְיֶה תִּינוֹק הוּא כְּבָר אַף פַּעַם לֹא יֹאהַב אוֹתִי.
כִּי נוּכַל לְהִתְאָרֵס אִם הַבְּעָיָה תֵּעָלֵם.
כִּי אַף אֶחָד כְּבָר לֹא יֹאהַב אוֹתִי וַאֲנִי לֹא מַאֲשִׁימָה אוֹתָם.
כִּי כָּל מִי שֶׁיֵּדַע יְדַבֵּר עָלַי בְּזִלְזוּל וְגֹעַל.
כִּי יַגִּידוּ שֶׁשָּׁבַרְתִּי לַהוֹרִים שֶׁלִּי אֶת הַלֵּב.
שֶׁאֲנִי זוֹנָה.

כִּי נִסִּיתִי לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה בְּעַצְמִי עִם דּוֹקְרַן קֶרַח. אֲבָל פָּחַדְתִּי מִדַּי, אָז לֹא יָכֹלְתִּי.
כִּי נָתַתִּי לְעַצְמִי מַכּוֹת בַּבֶּטֶן עִם הָאֶגְרוֹפִים. כִּי הִרְגַּשְׁתִּי זְוָעָה, הֵקֵאתִי וְלֹא יָכֹלְתִּי לִנְשֹׁם, אֲבָל זֶה לֹא עָזַר.
כִּי אֵין לִי שׁוּם תִּקְוָה, דּוֹקְטוֹר. אִם לֹא תַּעֲזֹר לִי.
כִּי אֱלֹהִים יָבִין. רַק הַפַּעַם הָאַחַת הַזֹּאתִי.

קשה להשלים עם מה שקורה בעולם. עם התחושה ששינויים שהושגו בכל כך הרבה הקרבה, מתבטלים. שנשים מוצאות את עצמן שוב במצוקה בלתי נסבלת.

הנה רק שניים מההמקרים שקרו בעקבות האיסור המחודש על הפלות יזומות: Amber Nicole Thurman  מתה ב־2022 מסיבוכי זיהום ושאריות שלייה שלא הוסרו, לאחר שהטיפול שעברה בעקבות הפלה הופסק. 

Josseli Barnica, אם צעירה, חוותה הפלה טבעית. בגלל החוקים הנוקשים במדינת טקסס שנוגעים גם בהפלות והפלות רפואיות. במשך כארבעים שעות עיכבו רופאים את טיפול החירום שנזקקה לו. כתוצאה מכך היא מתה.

אפשר אם כן לראות שהחוקים הללו לא רק מעכבים הפלות יזומות, אלא גם מונעים טיפול רפואי נחוץ במקרים של הפלה טבעית, סיבוכים בהריון, או מצבים רפואיים מסכני חיים.

זוועה.

את הספר כדאי לקרוא. הוא לא רק "מלמד", הוא גם ממש סוחף. 

עם עובד, 2025
תרגמה: מונה גודאר
384 עמ'

בימים אלה, כשחיי כולנו מעורערים בתוך מציאות לא סבירה ולא שפויה – טילים, הרוגים, הרס, פציעות, בימים אלה של איום, בעתה, אזעקות ומקלטים, נראה שבכל נגיעה בזיכרון של כאב נושן, בלילות הסדר ההם, מה הם היו, הסתירו, סימנו וסימלו, יש הפרזה ואפילו ניתוק.

השנה, אם לא יתרחש שינוי פתאומי, משמעותי (ולא כל כך צפוי או סביר), נראה שליל הסדר של משפחות רבות עלול להשתבש.

אבל זה לא משנה כלום. כי הנפש לא מסוגלת להבחין בין מה שאמור להיתפש ברגע מסוים כ"טפל", לעומת ה"עיקר", ובמקום שהיא יודעת כאב, היא ממשיכה לחוש בו בכל פעם שהטריגר מופעל.

ככה זה: שילוב המילים "ליל הסדר", הוא טריגר. מי שהיו "שם" יודעים למה כוונתי. לאחרים, אם הם רוצים להבין, אפשר רק לנסות ולספר, לנסות ולתווך, לנסות לתאר מדוע כל הדיבורים המרחפים מסביב לקראת כל פסח, אפילו השנה, על, למשל, "תחזית מזג האוויר לקראת ליל הסדר", או "הקניות לליל הסדר", מדוע השאלה התמימה הזאת, "איפה אתם בליל הסדר?" הם גירוד של פצע שכנראה לעולם לא יגליד.

כי למי שהיה "שם", במקום שבו המשפחה התגלתה כנוטשת, ליל הסדר הוא תמצית האין, הפגיעה, האשליה, ההתפקחות, הוא הפער בין הלכאורה לבין האמת, שהייתה ונשארה ותישאר לעד – בלתי נסבלת.

אני מביאה כאן קטע מתוך הפרק "לילות הסדר שלי", בממואר בדולח וסכינים (שראה אור בעם עובד לפני שנתיים).

4.4.1966  יום שני 

אנחנו הולכים לליל הסדר עם החיילים. אסור לי לשנוא. אסור לי לכעוס. אסור לי לתעב. אסור לי לבוז. אסור לי לפחד. אסור לי להתכופף. אסור לי להעז. אסור לי לרצות. אסור לי להתנגד. אסור לי לבקש. אסור לי להעדיף. אסור לי להתקומם. אסור לי לבחור. אסור לי לדעת. אסור לי לצחוק. אסור לי לשיר. אסור לי לקרוא. אסור לי להסתרק. אני יכולה לתלוש שערות מהראש. רק כשאף אחד לא רואה. אחי ואחותי ישנים במיטות שלהם, ליד המיטה שלי. הם לא מגינים עלי. בעוד חודשיים אירית עוברת דירה. בעוד שלושה חודשים אנחנו נוסעים ללונדון.

12.4.1968 יום שישי
אני לא רוצה ליל סדר. אני רוצה ליל בלגן ויום מהומה ושבוע פוגרום. אני רוצה ליל בדולח וסכינים. לשבור את הכלים, לשרוף את המועדון. אני יושבת ליד השולחן, שותקת בנימוס, מחייכת אל האנשים האלה. אני שתיים שלא מכירות.

מתי אפשר לקבוע על אימא מסוימת שהיא "טובה דיה"? זאת התהייה הבסיסית שבה דנה רינה גרינלד ברומן החדש, הרגליים של מרלן דיטריך, שכתבה (קדמו לו בגידות ובגדים, החלום והבית, פעמונים של מאי וכוכב ים).

את המונח "אם טובה דייה" טבע, כידוע, הפסיכואנליטקאי דונלנד ויניקוט. דפנה, הדמות הראשית ברומן, מתפלמסת עם ויניקוט ועם התפיסה שלו, המניחה שכול, או לפחות הרוב הגדול של האמהות, אוהבות את צאצאיהן ומסורות להם עד אין קץ, ולפיכך יש להסיר מעליהן את תחושות האשם המייסרות אותן, ולתת להן לגיטימציה לחשוב גם על עצמן, על הצרכים שלהן, להרשות לעצמן לאפשר לתינוק לחוש גם תסכול.

אבל, דפנה אומרת לו בליבה, הרי לך, ויניקוט היקר, לא היו ילדים! לא היית אימא! מה באמת אתה יודע על הקשיים? על היומיום? על הגעגועים הקשים לחייה הקודמים, החופשיים, שיש אפילו לאישה שהשתוקקה לתינוק בכל מאודה? כמה היא משתוקקת ליקיצה הטבעית, לאפשרות ללכת לישון מאוחר, כי אף תינוק לא יעיר אותך באישון לילה, או לפנות בוקר? לחירות האישית שהייתה אך אבדה לה מהרגע שילדה תינוק?

ואולי הוא צודק? דפנה תוהה, אולי באמת צריך לתת לתינוק את מרווח המחיה שבו ילמד מהטעויות של עצמו, וכך יתחזק? (אני נזכרת בסיפור הקצרצר "הפרפר שלא עף": ילד מודאג גזר את עטיפת הגולם כדי לעזור לפרפר לצאת, אבל בגלל העזרה, שהייתה בדיעבד לא רק מיותרת, אלא גם הרסנית, הפרפר לא חיזק את כנפיו. עצם המאבק היה אמור לפתח אותן, וכך כשיצא מהגולם לא היה מסוגל לעוף!).

את התהיות כבדות המשקל הללו גרינולד מפתחת בתוך רומן שיש בו עלילה עם תפניות מפתיעות מאוד.

הספר נפתח בדקות החיים האחרונות של מאשה, סבתה האהובה של דפנה. בנה שלמה, שהוא אביה של דפנה, ובתה תרצה, יושבים ליד מיטת חוליה. שלמה חומל ומלא אהבה. תרצה קשוחה ומרת נפש, אפילו לא נשארת עם אמה עד הסוף, וגם מתעקשת להזכיר לאחיה שאמם ביקשה שלא יאריכו את חייה, בבוא יומה.

אנחנו עדים למחשבותיה האחרונות של מאשה, שמתוך ייסורי הגסיסה, ואף על פי שילדיה מאמינים שהיא מחוסרת הכרה, שומעת ומבינה מה קורה סביבה, ומתה במפח נפש בגלל היחס של בתה כלפיה.

מדוע תרצה כועסת כל כך על אמה? (ומדוע לה עצמה אין ילדים? האומנם מבחירה? באמת ובתמים? שאלה!).

כך מתחיל העיסוק בשאלה המהותית שמצויה בליבו של הרומן.

מכאן אנחנו עוברים אל דפנה עצמה, שהיא אם לתינוק פעוט. דפנה מתקשה מאוד לטפל בו. למרות נחישותה להיות אימא מסורה, מצוינת, מושלמת! לעשות למענו הכול, בחירוף נפש ממש, ובקושי שהולך וגובר, עד שהיא כמעט קורסת (קורסת ממש! מתאשפזת בבית חולים, עקב חולשה קיצונית, מסרבת לאכול, לא ממש רוצה לחזור הביתה, אל התינוק הנזקק שלה!)

דפנה דנה לכף חובה את חברתה איריס, שמחליטה להפקיד את בתה התינוקת במשפחתון, אבל גם את עצמה היא שופטת לחומרה. כששואלים אותה אם היא לא מתגעגעת הביתה, אל הבן שלה, היא משקרת. אומרת שכן, מאוד. ובלבה מהדהדת – "הבן שלה? הפשוש? שהיא כמעט לא חושבת עליו? היא אפילו לא אם טובה דייה. היא פשוט אמא מחורבנת".

אפילו התיזה שהיא מנסה לכתוב, אך כרגע לא מצליחה, המחקר העוסק לכאורה בעניין אחר: נשים שהתנדבו לסייע לבריטים במלחמה נגד הנאצים, עוסקת בעצם בתהייתה אם "במעשה ההתגייסות של הנשים הללו […] הייתה דווקא העדפה של האינטרס הפרטי על פני הציבורי", או שזאת הייתה בעצם "לגיטימציה למאוויהן הכמוסים להימלט מהבכי של תינוקותיהן, מעבודות הבית המאוסות ומחיי נישואין משמימים".

סודות משפחתיים מסמרי שיער יתגלו לנו במהלך החודשים הקרובים, ורק החשיפה לאמת המטלטלת, הקשורה בעצם גם בעברה של דפנה, תאפשר לה אולי לחזור לעצמה, ואל המחקר האקדמי שקיבלה על עצמה.

כאמור, הספר גדוש בהפתעות. אחת מהן היא תעלול ספרותי שגרינולד נוקטת אותו בכישרון: כשיש פערים בסיפור המשפחתי, בעבר הכמוס, דפנה היצירתית, הגיבורה של גרינולד, מספרת לעצמה את הסיפור על מה שקרה – אולי. "אולי אין לה צורך בפרטים. היא תשתמש בכוח הדמיון שלה ותמלא את החסר לפי ראות עיניה"… כך אנחנו מקבלים פתאום סיפור שמספרת "רק דמות". הוא לא הסיפור "האמיתי." אבל למה שהוא לא יתקבל על דעתנו? הרי אנחנו יודעים שגם גרינולד "רק" מספרת לנו סיפור! שגם הוא לא "אמיתי"…

מדי פעם מתערבת דפנה בסיפור שהיא מספרת לעצמה, ומשליכה אותנו מתוכו החוצה, כמו שנהג לעשות המחזאי הגרמני ברטולט ברכט עם "אפקט ההזרה", שבו השתמש בתכסיסים שונים כדי "להוציא" אותנו מתוך ההזדהות עם מה שמתרחש על הבמה ולהזכיר לנו שזאת הצגה. לא "אמת" (ובכל זאת, כמובן, אמת לאמיתה).

למרבה השמחה (שלי), גרינולד לא השאירה אותי רק עם הניכור וההזרה, כי לקראת הסוף מתגלות בסיפור שהיא מספרת לנו אמיתות "אובייקטיביות" שמגלות לנו מה קרה במציאות (הבדויה… מה לעשות…). וזה עובד היטב.

הספר מרתק, לקראת הסוף ממש מותח, ומעורר מחשבות. מה עוד אפשר לבקש…?

הוצאת התחנה, 2026
עורכת: אורנה לנדאו
208 עמ'

המסה שלהלן, שמופיעה בגיליון החדש של הו! שמו – "אות קין", נכתבה בעיצומה של מלחמת השבעה באוקטובר. עורכי כתב העת (דורי מנור וסיון בסקין הקבועים, שאליהם הצטרף יואל הנרי טייב והוא זה שערך את הגליון בפועל) יצאו בקיץ שעבר בקריאה לשלוח להם יצירות שנוצרו כתגובה לה. הגיליון "מנסה להתמודד עם האחריות לרוע שנעשה בשמנו, עם הרעל שאנחנו נושמים וגם פולטים, עם ניסיונן המר של חברות אנושיות קטלניות אחרות שלא חשבנו שנצטרך אי פעם לחוות בעצמנו."

מאז שכתבתי את המסה, באוגוסט 2025, החטופים החיים שבו, אבל רבים מאלה שיכלו לחזור, נרצחו. עזה הייתה לעיי חורבות, חמאס שב ומתחזק, ובישראל בתים שנחרבו עדיין לא שוקמו ודייריהם עדיין חיים כפליטים בארצם. 

והחלה "מלחמת איראן השנייה". האם תהיה גם שלישית, ורביעית, וכן הלאה? או שדיננו כבר נחרץ? האם אנחנו שוב "כפסע מהניצחון המוחלט" בשעה שטילים נופלים על ראשינו, ואין שום צפי או תחזית לסיום השלב הזה בחיינו? 

בינתיים, בחסות המלחמה, פורעים "בני עמנו" בפלסטינים בגדה המערבית, הורגים, מפחידים, משתדלים לטרנספר אותם "בעורמה" כביכול, ובעצם – באלימות גלויה, שמבעיתה לא רק את המותקפים ישירות. 

האם המסה שכתבתי באוגוסט שעבר עדיין רלוונטית? 

(יש להקליק על כל חלק של המסה, כדי להגדיל אותה לקריאה נוחה).