נועה גוטר שגיא, "דברים נעלמים": רומן ראשון מפתיע ביופיו

כמה מקסים הוא הרומן דברים נעלמים, ספרה הראשון של נועה גוטר שגיא, עובדת סוציאלית ומטפלת פרטנית זוגית. כמה נוגע ללב, מרתק,  ומושך לקריאה!

מפתיע לראות עד כמה ספר ראשון יכול להיות מדויק, ועד כמה הכותבת שולטת במהלכיו, בעלילה הנטווית היטב, במעברים שבין הדמויות המשכנעות, עד כמה היא מיטיבה לצייר את נקודות המבט השונות, שמהן כל דמות נוצרת ואף יוצרת את זולתה, שכן כל אחד מהאנשים הללו, שמקבלים ברומן נפח משכנע וממשי, מעשיר את הדמויות האחרות, שחייהן משתלבים אלה באלה. 

את ההשראה לרומן, כך מספרת גוטר שגיא באחרית הדבר, קיבלה מסיפור אמיתי שהתרחש לפני כעשרים שנה והוא, כדבריה, "חטף אותה": "שמעתי אז בכמה מילים על מה שאירע", היא מספרת, "איש חטף איש וככה זה נגמר". מכאן הפליגה אל דרכה הספרותית, כמו פענחה לעצמה את מה שקרה במהלך אותה חטיפה, את המניעים לה, את האופן שבו הסתיימה, ואת השפעתה על שתי משפחות שגורלן הצטלב ונקשר באופן בלתי צפוי. "ידעתי שתי עובדות על החוטף", היא מוסיפה, "ואת כל השאר, אופיין ועברן של הדמויות, הקשר ביניהן, קרובי משפחתן, סיפור הנסיעה, כל זה היה נעלם בשבילי. סיפור מסגרת מסקרן". 

מתחשק לי, אם יורשה לי (ומי תסרב לעצמה?…) לצרף לכאן משהו ממני ולספר שאחד מספרי נולד באופן דומה: סיפור המסגרת של הרומן מעקב נודע לי באקראי וכמעט בלי פרטים. סקרנותי התלקחה. מאחר שלא היה שום הסבר לסיפור ששמעתי, נאלצתי בלית ברירה, כדי להשביע את הסקרנות, לבדות את הפרטים. חייתי אותם ונתתי להם להתפתח, עד שנהפכו לרומן… לפיכך מובן לי מאוד הצורך של גוטר שגיא להסביר לעצמה מה קרה, לשכלל את ההסבר ולהפליג ממנו למחוזות שבהם למדה לא רק על העלילה, אלא גם על הדמויות שאותן בראה, על עולמן, על מה שמטריד אותן, על התקוות, האכזבות והצרכים שלהן. על מה שהן לומדות על עצמן ועל זולתן. 

וכאמור, היא מפליאה לעשות זאת. גם אני, כמוה, נקשרתי אל האנשים שהיא המציאה והתרגשתי מהם. הסבל המתואר ברומן מקבל נפח ומשמעות, שכן הוא מביע כל כך הרבה נדיבות ואהבת אדם. ויש בו, ברומן, גם לא מעט תובנות על הנפש. הנה למשל אדם ש"מת מפחד שמא ימות", ובה בעת מרגיש עד כמה מגוחך הפחד העמוק כל כך, שכמעט ממית אותו.  עוד מהרהר האיש עליו ועל האחר: "שני גברים, צעיר ומבוגר, נוסעים בליל שבת, וכל הדאגות שלהם נוסעות איתם", וברגע אחר אומר לעצמו: "אז הוא קובי. איך אף אחד לא מרוצה עם מה שקיבל", ומוסיף וחושב: "קובי הוא יעקב, מיכה הוא מיכאל. אולי היה עוזר אם היו שומרים על השמות המקוריים שלהם?"

ויש גם בספר הומור: למשל – "המבורגר-צ'יפס-קולה, החלום האמריקאי, המקביל לחומוס-צ'יפס-סלט. צ'יפס הוא המכנה המשותף הנמוך ביותר".  

וגם ראייה של מה שנמצא שם בחוץ, של קשרי הגומלין בין האדם לטבע: "היא מתחפרת נמוך יותר ומתבוננת דרך החלונות בעמודים-עמודים של פרחים ורודים, חוטמית זיפנית קוראים לה. זה בטח לא ממש מחמיא לחוטמית שמדברים על הזיפים שלה, אבל זה לא מפריע לה לפרוח כל שנה בדיוק בזמן. זה לא מפסיק להדהים אותה העניין הזה, שהטבע כזה מדויק: השקדייה בט"ו בשבט, השסק בפסח, הגויאבות רגע לפני הגשם, ממלאות את הבית בריח שגורם לה להתרגש, להיחלש. הם אף פעם לא מתבלבלים, העצים, אין להם מצבי רוח, הם לא מתחרטים, לא נבוכים, לא התייאשו, לא נמאס להם, כאלה אמינים. היא נזכרת בנירית בת דודה שלה שהתחתנה בט"ו באב, וכמה ימים קודם עוד אמרה: 'זה טיפשי, אני יודעת, אבל תסתכלי, אין סיכוי שהירח יתמלא לגמרי בשלושה ימים, אולי הפעם זה לא יקרה?' וזה קרה. הירח היה מלא." כמה יפה!

אהבת האדם שבספר מתבטאת במקומות שבהם אהבה הופכת כיעור ליופי: "כל האצבעות של סבתא היו מעוקמות בזווית לא הגיונית כאילו נראו דרך כוס מים. כל פעם מחדש זה היה מבהיל לראות את העצמות הבולטות מדי, את הנטייה של כל כף היד ימינה, ואיכשהו זה היה יפה, מכוער באופן יפה." 

אחת ממעלותיו הרבות של הרומן טמונה בכך שהדמויות מתפתחות במהלכו. יוצאות ממנו שונות, טובות יותר, מכפי שהיו. וזאת גם כשלכאורה הכול אבוד! הטלטלה שמתחוללת בעקבות החטיפה, משנה אותן, מכאיבה אמנם, אבל במפתיע, ובאופן שנוגע מאוד ללב, מלמדת אותן דברים חשובים מאוד על עצמם, ועל יכולתם להתפתח, לאהוב, לא לוותר על התקווה. מי שחושב על עצמו בתחילת הסיפור שאולי "המלחמה הרגה אותו," ו"שאולי משם נשאר עם רגשות בעובי של דף" לומד  שיש בו מעמקים ויכולות, נוכח שהוא יודע לאהוב ויכול להיות נאהב. לפיכך גם הקורא יוצא מהספר שונה ממי שהיה כשנכנס אליו. 

SPILLOVER – Animal Infections and the Next Human Pandemic, דייויד קואמן: האם זוהי "המכה הגדולה" שניבאו מדענים?

כותרתו של הספר מדברת בשם עצמה: הוא עוסק במחלות שעוברות מחיות לבני אדם, ובמגיפות שהן גורמות. פירוש המילה Spillover הוא: גלישה, כלומר – גלישתם של הווירוסים מעולם החי אלינו. התופעה מכונה באנגלית zoonosis, כלומר – מחלה העוברת מבעלי חיים לבני אדם.

רבות דובר על המקור להדבקתם של ראשוני החולים בסין: על כך שמישהו אכל אולי נחש, או עטלף, ונדבק ממנו. אבל על פי הספר שלפנינו העברות כאלה מתרחשות מאז ומתמיד, למעשה, מאז הופעתו הראשונה של האדם על פני כדור הארץ.

מחברו של הספר, דיוויד קואמן (David Quammen) חוקר את הטבע ואת השפעותיו על בני האדם, והספר שלפנינו היה מועמד לפרס PEN/E.O. Wilson Literary Science Writing Award.

מדהים לחשוב שהוא ראה אור ב-2013, ושכבר לפני שמונה שנים כתב על תולדותיהן של מגיפות ויראליות, שאחת מהן מעסיקה אותנו כל כך ממש בימים אלה.

קואמן מתחיל בתיאורה של מחלה ויראלית בשם האנטווירוס (hantavirus) שהתמודדו אתה בשנות ה-70 באוסטרליה, ושהועברה לבני אדם מסוסים. תיאור המקרה הוא לדבריו "פרדוקסלי: שולי, ספורדי, אבל מבחינות רבות – מייצג". השאלות לגבי הווירוס שגרם למחלה חוזרות שוב ושוב לאורך הספר, כל פעם בנוגע לווירוס אחר: "היכן שכן בתקופה שלא הרג סוסים ובני אדם? איך הגיח ממחבואו? מדוע הגיע דווקא למקום שבו פגע, ומדוע עכשיו?"

לדבריו של קואמן, כשבוחנים כל מגיפה ויראלית, אחת משאלות היסוד היא האם הווירוס מועבר לבני האדם ישירות, או באמצעות סוכן סמוי, המכונה reservoir, כלומר "מאגר", שם הוא שוכן עד הרגע שבו המגיפה מתפרצת בקרב בני האדם שבאו במגע עם הסוכן. זיהוי הסוכן חשוב מאוד, כי רק כך אפשר לדעת איך להיזהר מפניו. אבל לא תמיד הזיהוי מצליח. למשל, כשהספר נכתב טרם התגלה היכן שוכן נגיף האבולה בין כל אחת מההתפרצויות הקטלניות שלו, הפוגעות בבני אדם.

מלבד ה"מאגר" קיים בטבע גם "מגביר" – "amplifier", שהוא ייצור שמארח את הווירוס, או כל פתוגן אחר, ומשתכפל ומתרבה בתוכו.  נראה אם כך שעל המדענים הוטל לגלות לא רק היכן הווירוס העכשווי שוכן, אלא גם מהו המגביר שלו , אם אכן יש כזה, שכן לא כל פתוגן זקוק לו כדי להדביק בני אדם.

לטענתו של המחבר, וירוסים וטורפים דומים מבחינות רבות: אלה "חיות גדולות שניזונות מהטרף שלהן, ומתקיימות מחוצה לו", ואלה פתוגנים (גורמי המחלות, כמו וירוסים) שהם "טורפים קטנים, הניזונים מהטרף שלהן בתוך גופו [של הקורבן]." לפיכך, "מחלות מידבקות נראות אמנם איומות ומזוויעות, אבל בעצם בנסיבות רגילות הן טבעיות לגמרי ודומות לתהליך שבו אריות טורפים חיות בר."

הוא מונה את המגיפות הוויראליות שאנו מכירים מהעבר הלא רחוק: למשל, דבר, שפעת החזירים, שפעת העופות, סארס, השפעת הספרדית שקטלה עשרות מיליוני בני אדם אחרי מלחמת העולם הראשונה, איידס, ומקדיש בספרו פרקים נכבדים לנגיף האבולה.

לטענתו, כל סוגי השפעת נגרמים מנגיפים שעוברים אל בני אדם מחיות (כלומר, שמדובר במחלות המכונות באנגלית "zoonosis"), כמו גם מפתוגנים אחרים שגורמים למחלות כמו ליים, כלבת, אנתרקס, טיפוס, איידס, ועוד, ובניגוד לאבעבועות שחורות, מחלה שהצליחו להכחיד אותה, כי הווירוס הגורם לה פגע רק בבני אדם.

אכן, לא רק וירוסים יכולים לגרום למחלות שעוברות לבני אדם מחיות. יש עוד חמישה סוגי פתוגנים (אותם מיקרואורגניזמים שמחוללים מחלות): בקטריות, פטריות, פרוזיטים (יצורים זעירים ומורכבים, למשל – אמבות), פריונים (חלבונים שגורמים למחלות זיהומיות), ותולעים.

אבל הווירוסים הם הבעייתיים ביותר מבחינת בני האדם, שכן "הם מתפתחים במהירות, הם עמידים בפני אנטיביוטיקה, הם מסוגלים להיות חמקניים מאוד, הם גמישים ומגוונים, הם מסוגלים לגרום לשיעור תמותה גבוה מאוד, והם פשוטים עד אימה, בהשוואה עם כל ייצור כמו-חי אחר."

אין להם יכולת תנועה משל עצמם. הם עוברים ממקום למקום כטרמפיסטים, כלומר, בתוך גופם של בני האדם. (מכאן אפשר כמובן ללמוד עד כמה אורחות החיים של בני האדם בימינו מקילות עליהם להתפשט, ומדוע הבידוד חשוב כל כך בתקופות של מגיפה).

אחת השאלות החשובות היא – מדוע וירוסים מכל סוג שהוא תוקפים פתאום, ודווקא בזמן מסוים. לגבי הווירוס הראשון שבו דן, זה שגרם למחלה הווירלית שעברה לבני האדם מסוסים, יש לו תשובה חלקית: הווירוס שכן בגופם של עטלפים, שחיים באוסטרליה מאות אלפי שנים. בני האדם, ואחריהם הסוסים, הגיעו לפני מאות שנים בלבד. מאחר שאינם ילידי המקום (במיוחד לא הסוסים, שהגיעו לדבריו לאוסטרליה לראשונה בינואר 1788), הם היו פגיעים לווירוס, תושב המקום מקדמת דנא, ששכן בגופם של העטלפים. עם זאת, לשאלה מדוע המחלה פרצה דווקא במועד המסוים שבו הופיעה, כמאתיים שנה אחרי בוא הסוסים ליבשת, אין לו תשובה…

עם זאת, הוא קובע כי השינויים האקולוגיים מעשה ידי אדם, ההרס המואץ –שהשפעתו המצטברת גוברת והולכת – של המערכות האקולוגיות: ביעור היערות, זיהום האוויר והאוקיינוסים, העיור, מקרבים את גורמי המחלות אל האוכלוסיות האנושיות שכן פתוגנים פרזיטיים שמסולקים מסביבתם הטבעית נאלצים למצוא לעצמם "מארחים" חדשים.

האם ההחלמה מהם תמיד שלמה ומלאה? אפשר לוודא שהם שכנו בגופו של אדם שהבריא, אם מגלים בדמו נוגדנים. אבל מחקרים מוכיחים כי במקרים מסוימים הם מסוגלים לתקוף שוב את הגוף ולסכן מאוד את הבריאות של מי שנשא אותם, גם אם, כאמור, החלים מהם. 

קואמן מצטט מחקרים מתמטיים שבוחנים את עניין המגיפה מנקודת מבט חישובית. בין היתר הוא מראה כי "מגיפות אינן מסתיימות דווקא אם כל מי שמועד להידבק מת או החלים, אלא כאשר אותם אנשים שעלולים להידבק שוב אינם שרויים בצפיפות בקרב האוכלוסייה".

הספר שלפנינו אינו עוסק כמעט בווירוס שעלה לאחרונה לכותרות, וירוס הקורונה, שמוכר, אך מוזכר רק כבדרך אגב. הדעת נותן שאילו נכתב הספר כיום, היה זוכה לפרק נכבד, ומעניין מה היה מעלה ולאילו מסקנות היה מגיע.

"מדענים שחוזים את העתיד קובעים בצער כי 'המכה הגדולה הבאה' היא בלתי נמנעת", כתב  קואמן ב-2013. אותם חוזים לא ציינו את נגיף הקורונה בשמו, אבל שבע שנים אחרי שהספר ראה אור אנחנו חיים בעתיד שהם חזו.

האם זאת "המכה הגדולה הבאה", או שהמגיפה הנוכחית היא רק ההקדמה ואות מבשר רעות לעתיד קשה עוד יותר? ימים יגידו.


ככל הידוע לי, הוא לא תורגם לעברית. את הציטוטים תרגמתי בעצמי. כרגיל, קראתי אותו במהדורת קינדל. להלן קישור ישיר אליו:

מי זקוק לחסד?

לפני כחודש הביעו חברים של המשורר נתן זך דאגה לשלומו. זך נחשב אחד מבכירי המשוררים העבריים ופורץ דרך בשירה. זכורות המחלוקות שעורר בצעירותו עם נתן אלתרמן ובבגרותו עם דורי מנור, שניהם משוררים שדרכי היצירה שלהם היו שונות מאוד מאלה שלו.

חבריו של זך טענו כי בת זוגו לחיים "השתלטה על חייו", "אשפזה אותו בחדר צפוף בבית אבות" וכן שהיא "מנסה להעביר לידיה את רכושו". הסופר א"ב יהושע סיפר שניסה לבקר אצל זך אבל פניו הושבו ריקם, ומתי כספי התראיין בגלי צה"ל ואמר שגם הוא מוטרד.

הטענות התפרסמו בכלי התקשורת תחת כותרות בנוסח "הקרב על נתן זך" וכן "תעלומת נתן זך: מדוע אשתו של המשורר מונעת מחבריו לפגוש אותו?"

אחרים (אמירה לם ואיתי אילנאי שביקרו אצל זך וראיינו את אשתו) ניסו להזים את השמועות וקבעו כי "הטענות האלה מוגזמות" ושהיא מטפלת בו באהבה ובמסירות. את זך עצמו לא היה אפשר לשאול, שכן לקה בשנים האחרונות באלצהיימר וקשה כנראה לתקשר אתו בבהירות.

המחלוקת בדבר שלומו של זך מעלה על הדעת את אחד השירים היפים ביותר שכתב,"כולנו זקוקים לחסד" (אילן וירצברג הלחין):

כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְחֶסֶד,
כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְמַגָּע.
לִרְכֹּשׁ חֹם לֹא בְּכֶסֶף
לִרְכֹּשׁ מִתּוֹךְ מַגָּע.
לָתֵת בְּלִי לְרַצּוֹת לָקַחַת
וְלֹא מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל

כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ שֶׁזּוֹרַחַת,
כְּמוֹ צֵל אֲשֶׁר נוֹפֵל,
בֹּאִי וְאַרְאֶה לָךְ מָקוֹם
שֶׁבּוֹ עוֹד אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם.

כֻּלָּנוּ רוֹצִים לָתֵת,
רַק מְעַטִּים יוֹדְעִים אֵיךְ.
צָרִיךְ לִלְמֹד כָּעֵת
שֶׁהָאֹשֶׁר לֹא מְחַיֵּךְ,
שֶׁמָּה שֶׁנִּתַּן אֵי פַּעַם
לֹא יִלָּקַח לְעוֹלָם,

שֶׁיֵּשׁ לְכֹל זֶה טַעַם,
גַּם כְּשֶׁהַטַּעַם תַּם
בֹּאִי וְאַרְאֶה לָךְ מָקוֹם
שֶׁבּוֹ עוֹד מֵאִיר אוֹר יוֹם.

כֻּלָּנוּ רוֹצִים לֶאֱהֹב.
כֻּלָּנוּ רוֹצִים לִשְׂמֹחַ,
כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ טוֹב,
שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ כֹּחַ,
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ שֶׁזּוֹרַחַת.

השיר משמעותי במיוחד בימים טרופים אלה של מגיפת הקורונה שבהם אנו מסוגרים בבתינו וכל אחד מאתנו, לא רק מי שנדבקו וחלו, חש שהוא זקוק לחסד מיוחד. המשבר אינו פוסח על איש. רבים חוששים שמא איבדו לצמיתות את מטה לחמם, ובכל מקרה בימים אלה שאינם יכולים לעבוד, פרנסתם נפגעת קשות. אחרים נאלצים להמשיך לעבוד ולצאת מהבית בתקופה של חששות רבים, שהרי איש אינו יודע היכן עלולים להידבק במחלה. רבים חשים בבדידות בימים שבהם נגזר על כולנו להמעיט ככל האפשר במגעים חברתיים, למעשה להימנע מהם כליל.

מילים רבות בשיר מתעצמות ומקבלות אם כן נופך חדש. למשל הצורך "לִרְכֹּשׁ חֹם לֹא בְּכֶסֶף / לִרְכֹּשׁ מִתּוֹךְ מַגָּע" נעשה משמעותי במיוחד: אנו נאלצים להתנכר לערגה האנושית הבסיסית למגע קרוב, לחום שבני אדם מעניקים זה לזה בחיבוק או בלטיפה מנחמת.

בשיר מסביר נתן זך כי חסד אמיתי נעשה בלי שהנותן מצפה לתמורה. אכן, אנו עדים בימים אלה לגילויי מסירות מרגשים. הצוותים הרפואיים מסכנים את בריאותם בלי היסוס. רובם נעתרו לקריאה להגיע ולטפל בחולים בקורונה. הם אמנם עובדים בשכר, אבל למעשה התנדבו לשרת דווקא במחלקות הקשות והמפחידות שהוקמו לצורך העניין. אחרים, שאינם נמנים עם הצוותים הרפואיים, מתנדבים לסייע לקשישים שמצויים בקבוצת הסיכון לחלות, ובכלל למי שרתוקים לבתיהם ואינם יכולים לצאת ולהצטייד במזון ובתרופות. אין ספק שכל המתנדבים הללו מראים לנו את אותו "מָקוֹם / שֶׁבּוֹ עוֹד מֵאִיר אוֹר יוֹם".

אחת השורות בשירו של נתן זך האומרת "שֶׁמָּה שֶׁנִּתַּן אֵי פַּעַם / לֹא יִלָּקַח לְעוֹלָם" מעלה על הדעת את השורה האחרונה בשיר "מֵתַי" של המשוררת רחל: "רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד", שורה שיכולה להפוך לקו מנחה בחיים. שני המשוררים מלמדים אותנו שרגע של שמחה שזכינו לה, תחושה של משמעות שהאירה את חיינו, קשר של אהבה, חום וקרבה אנושית, לא יכולים להתפוגג לעולם, שכן מהרגע שחווינו אותם הם שלנו לעד.

יש לקוות שימי הקורונה יגיעו בקרוב לסיומם. שנוכל לשוב אל אורחות חיינו ואל השגרה שכולנו מייחלים לשוב אליה. ואולי מההתנסות של התקופה האחרונה נוכל ללמוד גם שיעור של חסד שימשיך ללוות אותנו גם בעתיד.

הגם אתה, ברוטוס? Et tu, Brute?‎

"לשוני תשפוך את כל הזעם שבלב, אם לא – הלב אשר מסתיר זאת יישבר".

ויליאם שייקספיר, אילוף הסוררת, תרגום: דורי פרנס). 

קשה יותר לסלוח לידיד מאשר לאויב (ויליאם בלייק).

מחאת הדגלים השחורים הגיעה לכנסת: "אדלשטיין תתפטר"

נבגדים חשים אמנם את מלוא חריפותה של הפרת האמונים, אבל היגון שחש הבוגד חמור שבעתיים.  (ויליאם שייקספיר, סימבלין).

לפעמים בני האדם הם שליטים על גורלם, כל האשמה, ברוטוס יקר, היא לא בכוכבים שלנו אלא בנו, שאנחנו אפסים (ויליאם שייקספיר, יוליוס קיסר, תרגום: דורי פרנס).

"ליר: רק כלום יצא מכלום". (ויליאם שייקספיר, המלך ליר, תרגום: דורי פרנס).

 

ואני טוען שהשאפתנות היא כל-כך קלה ואוורירית שהיא רק צל של צל. (ויליאם שייקספיר, המלט, תרגום: דורי פרנס).

"מכשפה ב': לפי דגדוג אגודלי משהו רע קרב אלי.” (ויליאם שייקספיר, מקבת, תרגום: דורי פרנס).

דין קונץ, "עיני החשיכה": איך הוא ידע על הווירוס מהוואן?

הספר ראה אור לראשונה ב-1981. המחשבים באותם ימים היו ענקיים ומסורבלים. לא היו אינטרנט או טלפונים סלולריים, אף אחד לא חלם על אפליקציה לניווט וכשאנשים יצאו לדרך והיו צריכים להגיע למקום שלא הכירו, הם השתמשו במפות. או לחילופין, לפי הספר The Eyes of Darkness, נעזרו ביכולת טלפתית… כן, כך מנחה בספר קורבן של פשע את אמו אל המקום שבו הוא כלוא, כדי שתציל אותו…

עירק בימים שהספר ראה אור לראשונה עדיין איימה והפחידה את הכותב, דין קונץ (כמו גם את נשיא ארצות הברית דאז), במאגרי הנשק הלא קונבנציונלי שכולם עוד האמינו בקיומם (במלחמת המפרץ יגלו כמובן ששירותי הביון טעו). אבל בפרט אחר חזה לכאורה קונץ את העתיד לבוא, את המגפה שהעולם מתמודד אתה בימים אלה. קונץ "ניבא" לכאורה את הופעתו של וירוס קטלני, כזה שהסינים האיומים פיתחו כנשק קטלני במעבדות חשאיות בהוואן. לפי הספר, הווירוס יכול לקנן רק בגופם של בני אדם, והורג אותם בתוך ימים אחדים. תוכניתם המרושעת של הסינים הייתה מן הסתם (הדברים נרמזים בספר שלפנינו, אך שום דבר לא כתוב ממש ובצורה ממצה וברורה) להשתלט בעזרתו על העולם: למחוק ערים שלמות. למרבה הנוחות הווירוס שפיתחו – על פי הספר – אינו יכול לשרוד מחוץ לגופו של האדם שאליו חדר והוא עצמו מת יחד עם החולה.

אחד המדענים הסינים הבריח את הווירוס לארצות הברית וכך התחיל הסיפור שהוא העילה לעלילת המתח הקלושה המוצגת בפנינו. 

קשה לתאר עד כמה הכול מופרך. את אחת הדוגמאות המהותיות כבר ציינתי: דין קונץ עקף בקלילות רבה כל מכשול שהעלילה הערימה לפניו והשתמש בחופשיות בטלפתיה ובטלקינזיס. כדי להעניק אמינות לכוחות העל טבעיים הללו הוא מציג את גיבורי הספר כספקנים שנאלצים להתמודד עם הפקפוקים שלהם, עד שהם משתכנעים שאין מה לעשות: הכול אמיתי. וכך בכל פעם שזוג הבלשים מטעם עצמם נתקלים בבעיה, נכנסת לפעולה יכולתו הטלפטית של האדם שאותו הם אמורים להציל. הוא מטלטל חפצים ממרחק של קילומטרים רבים, מפיל אותם, מפעיל מכשירים ומכבה אותם, מצנן את האוויר, מאותת לבלשים באמצעים שונים לאן עליהם ללכת, שולח להם מעלית, מהבהב באורות כדי שיבינו מה הלאה, פותח בפניהם שערים, משתק כלי נשק… והוא עושה את כל זה בעודו שוכב כבול בתוך מעבדה, שכן הפכו אותו לשפן ניסיונות של מדען פסיכופת. 

אפילו העימות הנדרש בין הטובים לרעים בעצם לא מרחש. יש לכאורה בנייה של מתח – אחד הרעים מצטייר כסדיסט ששואב עונג מיני מרצח (בניגוד לגיבור הטוב שסובל מאוד כשהוא הורג, גם את מי שמאיים על חייו!) טס במסוק לעבר שני הטובים, אבל לא קורה כלום. הצעיר שניחן בכוחות-על של טלפתיה וטלקינזיס פשוט מפיל את המסוק…

דמויות שיש להן תפקיד חשוב לכאורה מופיעות כשהסופר זקוק להן, ונעלמות לבלי שוב מיד אחרי ש"השתמש" בהן לצורך העלילה. 

הדיאלוגים, שאמורים להיות שנונים, אינם אלא דלוחים, מייגעים, ומעוררים רצון לשאול זהו? זה הכול? זה כל מה שאתה יכול לספק לקוראים שלך? בדיחות קש עלובות ומשעממות?

מדוע אם כן קראתי בכלל את הספר הזה (שהרי אני פועלת לרוב על פי הכלל שהחיים קצרים מכדי לבזבז אותם על קריאה מיותרת)?

אז ככה: הווירוס. הוא זה שפיתה אותי להמשיך. כי מי יכול לעמוד בסקרנות שמעורר וירוס שנוצר בהוואן, מקום מוצאו של נגיף הקורונה המוכר לנו כל כך, הנגיף שעלה לכותרות בכל העולם, ומסרב להסתלק מהן. כשקיומו של הספר צף ועלה ברשתות החברותיות, תהיתי: איך ייתכן שסופר אמריקני חזה לכאורה את היווצרותו, ועוד מיקם אותו באותה הוואן שמעולם לא שמעתי עליה לפני דצמבר 2019, כשהנגיף הזה, הקורונה, שמסיב כל כך הרבה סבל, הגיח והתנפל על האנושות? האם ייתכן שביכולותיו הנבואיות חזה דין קונץ עוד פרטים שכדאי לקרוא עליהם ולעמוד על טיבם? 

P. 353                      

ובכן, התשובה היא שלא ולא. (לא רק מכיוון שלאחרונה הופרכו כנראה השמועות שהווירוס הונדס במעבדות חשאיות בסין), ושחבל על הזמן, במובן המקורי של הביטוי. הווירוס מופיע בספר שלפנינו להרף עין, וממש בעמודים האחרונים. תיאורו שטחי (כמו הספר כולו!). אפשר לסכם את מעלליו, כמו את הספר כולו, בשני משפטים.

לקוראי הטור: חסכתי מכם את הטרחה והבזבוז של ימים אחדים. כל כך אין צורך. 

הוא לא מוצלח אפילו כאסקפיזם. בזבוז זמן. סתמי ולא נחוץ!

מי שרוצה באמת לשמוע דברי נבואיים על המגפה יכול להקשיב להרצאה המאלפת שנשא ביל גייטס במסגרת Ted ב-2015. כותרתה: "ההתפרצות הבאה? אנחנו לא מוכנים". 

החוק – דחליל?

אסור שנאפשר לחוק להפוך לדחליל, 
כזה שמוצב כדי שירחיק ציפורי טרף.
אסור שלא ישתנה לעולם,
עד שיתרגלו אליו וינוחו עליו,
במקום שיפחדו מפניו.



שייקספיר, מידה כנגד מידה, מערכה 2 תמונה 1


 

מי "אוהב להיות בבית" ומדוע?

אריק איינשטיין כבר היה ב-1982 זמר אהוב ופופולרי מאוד, עם תשעה עשר תקליטים שהקליט, תוכניות טלוויזיה וסרטים שהשתתף בהם, ביניהם "סאלח שבתי", "מציצים " ו"כבלים", מערכוני "לול", קליפים רבים ואינספור הופעות, כסולן ובהרכבים שונים. ואז, בשבוע שבו יצא אלבום חדש שלו, "יושב על הגדר", נקלע  הזמר לתאונת דרכים קטלנית. ידידתו, הציירת רבקה רובינשטיין, נהרגה, בת הזוג שלו, סימה אליהו, נפצעה קשה, והוא עצמו סבל מזעזוע מוח ושברים בצלעות, שגרמו לו לקשיי נשימה. קרע ברשתית החריף את בעיית הראייה שלו.

כשנה לפני כן באוגוסט 1981, שר בפעם האחרונה בפני קהל, עם המופע שלו "חמוש במשקפיים" שהתקיים במועדון "קיסרית", בקנטרי קלאב בקיסריה.

ייתכן שאלמלא אותה תאונת דרכים היה איינשטיין יוצא עם מופע חדש, הוא לא הפסיק לכתוב, להקליט ולהצטלם, אבל אחריה התחזקה נטייתו הטבעית להמעיט ככל האפשר ביציאה מהבית, והוא הפסיק לחלוטין להופיע.

בעניין זה אי אפשר שלא לחשוב על שיר אחר שכתב איינשטיין עוד ב-1974, כמה שנים לפני תאונת הדרכים שאליה נקלע, השיר "סע לאט",  (מיקי גבריאלוב הלחין אותו). איינשטיין מתחנן באוזני הנהג שייסע לאט, ומנסה להתנחם ולהירגע: "מחר אני אקום מוקדם, / תראה יהיה בסדר", "נותן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים"… זהו שיר כמעט נבואי, שמבטא את חששותיו של איינשטיין מפני הסכנות שבכביש. המילים "ואני חושב כמה חם בבית" מרמזות על שיר מפורסם אחר של איינשטיין, שאותו כתב ב-1986 את שירו המפורסם "אני אוהב להיות בבית", וביטא בו בפירוט ובבירור את העדפותיו (מיקי גבריאלוב הלחין גם את הפזמון הזה):

יש אנשים שמטפסים על הרים
יש אנשים שצונחים מגבהים
יש אנשים שרוכבים על סוסים
ויש כאלה שגומאים מרחקים

אבל אני אוהב להיות בבית
עם התה והלימון והספרים הישנים
כן אני אוהב להיות בבית
עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים
אוהב להיות בבית

יש אנשים שצדים נמרים
יש אנשים שדולים פנינים
יש אנשים שבונים מגדלים
ויש כאלה שצמים חודשים

יש אנשים שתמיד מחפשים
יש אנשים שתמיד מגלים
יש אנשים שהולכים בגדול
לא מוותרים ורוצים את הכל.

אבל אני אוהב להיות בבית

אריק איינשטיין ביטא בשיר את הרצון המתמיד שלו להישאר בדל"ת אמותיו. שום דבר מבחוץ אינו מושך את לבו כמו "התה והלימון והספרים הישנים". אכן, הוא מכיר בכך שיש אנשים שהחוץ קורא להם: אלה "שמטפסים על הרים" אלה "שצונחים מגבהים", כל ההרפתקנים "שהולכים בגדול", אלה שלא מפסיקים לחפש ולגלות. אבל הוא? הוא מעדיף את המוכר והסגור, את  הקטן והמצומצם שמכיל את כל מה שנדרש לו: קרבתה של אהובתו, ההרגלים המוכרים והמרגיעים, וכן – את כל העולמות הנפתחים בפני מי שספרים רבים ושונים ממלאים את ביתם, ומאפשרים להם להפליג הרחק הרחק, בלי לזוז ממקומם.

בימים אלה אנו מצווים להתבודד בדל"ת אמותינו. בתחילה התבקשו רק מי שהיו קרובים אל חולי קורונה להסתגר ולהתבודד, שמא ידביקו אנשים נוספים, אבל עתה הוחמרו ההנחיות ורובינו נאלצים לשהות בבית ולהשתדל לא לצאת ממנו, ככל האפשר. אולי כדאי לנו עכשיו לאמץ את נקודת המבט שהביע אריק איינשטיין בשירו ולמצוא את המיטב בהסתגרות; למשל – לשוב אולי אל הקריאה ולתור באמצעותה את העולם.

אלה ימים של אי ודאות וחששות, והם קשים במיוחד למי שחשים צורך לגמוא מרחקים, לתור את העולם, להתרחק מביתם ולמצוא אוצרות במה שזר ומרוחק, בחברה של בני אדם לא מוכרים או בטבע.

"אין ארצות זרות. רק התייר הוא זר", אמר הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון, ויש מי שגורסים כי עיני הרוח רואות מראות שמתעלים מעל כל מציאות קונקרטית, וכי מה שהדמיון מציע, מרתק ומפעים הרבה יותר מכל חוויה ממשית.

טוב לפזם בימים אלה את השיר של אריק איינשטיין, ולנסות לומר לעצמנו כך: "אני אוהב להיות בבית"; לוותר על ציד נמרים ועל דליית פנינים, ולהסתפק בנמרים ובפנינים האישיות והמגוונות שכל אחד מאתנו יכול להמציא לעצמו. והעיקר: שנהיה בריאים ושנצליח לשמור על שלומנו.

אליף שאפאק, "10 דקות, 38 שניות בעולמנו המוזר": על מה חשבה ליילה אחרי שנרצחה?

את ספרה החדש 10 דקות, 38 שניות בעולמנו המוזר הקדישה אליף שאפאק, סופרת טורקייה שחיה באנגליה, לנשות טורקיה ולעיר איסטנבול. הספר היה אחד המועמדים לפרס בּוּקֶר השנה. כמו הספר The Lovely Bones (בעברית: העצמות המקסימות) שכתבה אליס סיבולד, גם 10 דקות, 38 שניות בעולמנו המוזר מתחיל לכאורה בנקודה מופרכת ובלתי אפשרית: גיבורת הסיפור נרצחה, ואנו מלווים את תודעתה ומחשבותיה מנקודה זאת ואילך. שתיהן, סוזן סלמון של סיבולד וטקילה ליילה של שאפאק, ממשיכות לדעת, ממשיכות לרצות. אלא שאצל שאפאק יש מעין הסבר "רציונלי": בעשר הדקות הראשונות לאחר המוות, כך היא מסבירה, המוח עוד ממשיך לזכור, עד שהוא נהרס לחלוטין: "כמו שיש אינספור גוונים בין שחור כזפת ולבן בוהק, כך יש שלבים רבים בעניין הזה המכונה 'מנוחה נצחית'".

ההנחה היסודית מאפשרת לשאפאק לספר לנו על ליילה, שבתודעתה עולות לאורך עשר הדקות האחרונות הללו שלאחר המוות תמונות מעברה, וגם תקווה שגופתה, שהושלכה בפח זבל עירוני, תימצא, ושחבריה הקרובים יוכלו לקחת אותה ולהעניק לה טיפול אוהב אחרון. התפיסה כאילו המוח אינו מת מיד מאפשרת לשאפאק לתעד הרהורים של ליילה כמו למשל: "היא המשיכה להיות חלק מהעולם, היו בה עדיין חיים, אז איך ייתכן שהסתלקה? איך ייתכן שאיננה עוד, כמו חלום שנמוג עם אור יום ראשון?"

התמונה הראשונה שאליה חוזרת תודעתה של ליילה היא זאת של היום שבו נולדה. "זיכרונה געש וגאה, להוט וחרוץ. הוא אסף פיסות מתוך החיים שהלכו והסתיימו במהירות. היא נזכרה בדברים שאפילו לא ידעה שהיא מסוגלת לזכור, דברים שסברה כי נמוגו לעד." היא עדה למה שעבר באותו זמן על אמה, רעייתו השנייה של אביה, על המיילדת, על אשתו הראשונה, ונזכרת גם בטראומה שנלוותה אל לידתה ואל מה שהתרחש מיד אחריה, ובמחשבות שלה עצמה כתינוקת שזה עתה נולדה. למשל, לתהייתה אם לשתף פעולה עם החיים: "לבה מחה. אל תהיי טיפשה. למה לך להישאר במקום ששום דבר לא קורה בו אף פעם. זהו מקום משעמם. למה לעזוב מקום שבו שום דבר לא קורה. זהו מקום בטוח, אמרו לה קרביה…"

התינוקת מחליטה לצאת אל העולם. לחקור אותו. היא גדלה להיות ילדה מופלאה ומלאה בקסם אישי, שהמציאות תיקח אותה למקומות איומים ואפלים. ילדה טובת לב וחכמה, שמסוגלת לנהל ויכוח תיאולוגי עם אביה המאמין האדוק:

"'אבל מה עם האנשים בקוריאה או בצרפת?' שאלה ליילה.

'מה אתם?'

'טוב… הרי בדרך כלל הם לא מוסלמים. מה קורה להם אחרי שהם מתים? הרי המלאכים לא יכולים לבקש מהם לדקלם את התפילות שלנו'.

אבא אמר, 'למה לא? כולם נתבעים לאותן שאלות.'

'אבל האנשים בארצות האלה לא יכולים לצטט את הקוראן, נכון?'

'בדיוק. כל מי שהוא לא מוסלמי טוב, ייכשל במבחן של המלאכים. ילך ישר לגיהנום'".

ליילה ילדה נדיבה ורגישה, שתגדל להיות אישה מופלאה ואהובה מאוד. אבל הנה הַסְתירה, לכאורה. כי כבר ברגעים הראשונים של הספר, כלומר – זמן קצר אחרי שנרצחה – אנחנו כבר יודעים שליילה הייתה אישה בזנות. איך זה קרה לה? מה הביא אותה לשם?

זיכרונותיה מביאים אותנו אל כל המקומות שמהם מתגלגל הסיפור הבלתי נמנע. מדובר כמובן וכרגיל, בנפגעת גילוי עריות. מי שקרא את ספרה של ענת גור מופקרות כבר מיטיב לדעת שמרבית, אם לא כל, הנשים שמגיעות לזנות, נפגעו בילדותן, ברובן פגעו בני משפחה קרובים. אלה שמעלו באמון שלהן, בלבלו אותן, הפכו את עולמן.

תיאור הפגיעה, המניפולציה הרגשית של הפוגע, התגובות של המשפחה, שכמובן מאשימה את הקורבן ומפקירה אותו, כל כך מדויק, כל כך אמין וכל כך מכאיב!

חייה של ליילה מאפשרים לנו להכיר קורבנות נוספים, החברים הקרובים שלה, שאת רובם היא מכירה אחרי שהיא נמלטת לאיסטנבול, ביניהם צעירה טרנסית, ופליטות מסומליה ומסוריה. הספר מעניק לנו מבט מקרוב אל חייהן של נשים בטורקיה ואל מעמדן המוחלש כל כך בחברה פטריאכלית שבה שולטים גברים עריצים, חברה שבה שייח' מסביר לאביה של נערה מדוע עליו לשמור עליה: "אף אחד לא רוצה לקנות עגבניות שלקוחות אחרים נגעו בהן, מעכו אותן ולכלכו אותן. הכי טוב היה אילו כל העגבניות בשוק היו ארוזות היטב ונשמרו. וכך גם נשים"; שבה גבר יכול לגזול מאשתו את התינוקת שנולדה לה, ולתת אותה במתנה לאישה אחרת, וליולדת אין שום אפשרות להתנגד; חברה שבה הנשים כנועות ונטולות זכויות והגברים חזקים מדי (אגב כך, יש לציין כי הסופרת גלתה מארצה וספק אם תוכל לשוב אליה).

אחת הגיבורות הראשיות של הרומן היא העיר שבה הוא מתרחש. איסטנבול מצטיירת בו על יופייה ועל האלימות השוררת בה במחשכים. היא נמצאת כל הזמן ברקע הדברים, וההיסטוריה של ההתרחשויות בה – הפגנות, אלימות משטרתית, ביקורים של הצי האמריקני – מלווה כל הזמן את סיפורה של ליילה ושל חבריה.

הרומן מושך מאוד את הלב בהומניות שלו, בקסם שבו הוא מתאר את חייה ומצוקותיה, יופייה ועוצמתה המיוחדת של ליילה.

חבל שבשליש האחרון איבדה, כך נראה, הסופרת את דרכה, והפרוזה המהודקת היטב נפרמת. רק בעמודים האחרונים חזרה שאפאק לשלוט בכתיבה והם יפים להפליא. על אף נקודת התורפה מדובר לטעמי בספר מעניין ויוצא דופן.

ככל הידוע לי, הספר לא תורגם לעברית, הציטוטים שלעיל הם בתרגומי.

רבקה סולניט, איך "גברים מסבירים לי דברים", איך נשים נמחקות (ומה חוויתי בעצמי)

מניין נוצר המושג "הסגברה", שאותו, כך טוענת רבקה סולניט, היא זאת שטבעה? את סיפור הרקע היא מתארת במאמר הראשון בספרה גברים מסבירים לי דברים: הזדמן לה ולחברה שלה לפגוש גבר ש"חקר" אותה "באופן שבו מדובבים את הילד בן השבע של החבר לתאר אימון בחלילית" במה עוסק המחקר שפרסמה. די מהר קטע אותה אותו גבר ושאל אותה אם קראה ספר כלשהו, שעוסק בנושא שעליו, כך הסבירה לו, כתבה. לא סתם ספר, הוא הדגיש, ספר חשוב מאוד. ואז המשיך הגבר והרצה על אותו "ספר חשוב מאוד" שלא קרא בעצמו, רק שמע עליו. עד מהרה הבינה חברתה שמדובר בספר שסולניט עצמה כתבה, וקטעה אותו. או ליתר דיוק, "ניסתה לקטוע אותו", ואמרה לו "זה הספר שלה". הגבר לא הפסיק להרצות, גם כשהחברה חזרה על דבריה שלוש או ארבע פעמים. "בהיותנו נשים," מספרת סולניט, "היינו מנומסות והתחלנו לצחוק רק כשיצאנו מטווח השמיעה שלו."

הספר גברים מסבירים לי דברים ראה לאחרונה אור בעברית. יש בו תשעה מאמרים שעניינם במילה אחת – מגדר, ובכמה מילים –  השוני המהותי בחווית החיים הבסיסית שקיים בין גברים ונשים. למשל, "שבכל שלוש שנים שיעור מקרי המוות [של נשים, בארצות הברית, כתוצאה מרצח] משתווה חזה של הרוגי 11 בספטמבר, אך איש איננו מכריז מלחמה על סוג ייחודי זה של טרור". למשל, ש"כמעט שני שלישים מכל הנשים שנרצחו [בארצות הברית] באמצעות רובים, נרצחו בידי הבעלים שלהן או הבעלים לשעבר".  למשל, ש"נשים בנות 44-15  בכל העולם צפויות למות או להפוך לנכות עקב אלימות גברית יותר מאשר עקב סרטן, מלריה, מלחמה ותאונות דרכים גם יחד." למשל, שהאחריות למניעת אלימות נגדן, מוטלת כמעט תמיד, על הנשים עצמן. אל האלימות "מתייחסים כאל דבר נתון" ולכן במכללות בארצות הברית "מסבירים לנשים באריכות איך לשרוד תוקפים, במקום לדרוש מהמחצית השנייה של הסטודנטים שלא לתקוף". למשל, תמיכתם של גברים באונס: "לאישה יש דרכים שלא להרות במקרי אונס," גרס סנטור רפובליקני ב-2012, ואמר זאת כדי "להתכחש לזכותן של נשים לשלוט בגופן" ולעבור הפלה, אם הרו כתוצאה מהאונס. למשל, הגבלת זכויותיהן: ב-31 מדינות בארצות הברית יש לאנסים זכויות הוריות (!). למשל, מחיקתן מהתודעה: "יש לי חברה שהעץ המשפחתי שלה אותר עד אלף שנים אחורה, אבל שום אישה לא נוכחת בו. זה עתה גילתה שהיא עצמה לא קיימת, אבל אחֶיה בהחלט קיימים". גם במקרא, היא מזכירה, העצים המשפחתיים הארוכים מאוד אינם כוללים נשים. מחיקתן של נשים נעשית גם באמצעות העלמת שם המשפחה שאתו נולדו, שלא לדבר על הסתרתן באמצעות בגדים שמעלימים את פניהן וגופן ברעלה, בורקה, חיג'אב. למשל, להיקרא מטורפת, לפחד מנידוי כשאת מספרת את האמת "על התנהגות גברית לא תקינה" או לדרוש ממך שתציגי הוכחה, "כאילו הוכחה היא אפשרית".

(על כך אני מבקשת להעיד מהתנסותי האישית: ב-2004, כשיצא לאור הרומן שכתבתי, שירה והירושימה התראיינתי במוסף שבעה ימים של "ידיעות אחרונות",  וסיפרתי על הפגיעה המינית שספגתי בנעורי ממי שאמור היה להגן עלי, ממי שאינו ראוי לכינוי "אבא", שמקנה לו הקשר הביולוגי בינינו. הגילוי היה רלוונטי, וקשור לספר. ימים אחדים אחרי אותו ריאיון נזעקו בכתב העת "העין-השביעית" כנגד מה שסיפרתי, כנגד האמת הקשה שחשפתי, כנגד מה שהיה מלכתחילה קשה מנשוא. נטען נגדי ב"עין השביעית" שלא "הוכחתי" את דברי! אותו ריאיון הקדים מן הסתם את זמנו, ויחד עם הכאב שהסבה לי התגובה של "העין השביעית", אני מבקשת לנחם את עצמי בכך שאולי לריאיון ההוא ב"ידיעות אחרונות" היה ערך. אולי הוא פילס את הדרך בפני נפגעות אחרות, עזר להן בהמשך לאזור עוז ולספר על מה שעוללו להן, למרות חוסר ההבנה המשווע ועם זאת השכיח, שהתגלה בתגובה האכזרית של "העין השביעית"). 

אחד המאמרים, מ-2011, נקרא "עולמות מתנגשים בסוויטת יוקרה" והוא עוסק במקרה מפורסם: התקיפה המינית של דומיניק סטראוס-קאהן, מי שכיהן כשר האוצר בממשלת צרפת וכיושב ראש קרן המטבע הבינלאומית. חדרנית בבית המלון  בניו יורק שבו שהה התלוננה כי אנס אותה.  סולניט רואה במקרה דגם מוקטן של פגיעת קרן המטבע הבינלאומית במדינות מתפתחות ושל הניצול שמנצלים החזקים את החלשים ואת אותו "סבל ומחסור לרבים – ועושר מושחת למעטים".     

מקרה נודע אחר שבו דנה סולניט הוא זה של וודי אלן, שבתו, דילן פארו, התלוננה כי פגע בה מינית. הדיון המסוים הזה חושף את הבעיה שבהוצאת הספר בעברית כיום, שש שנים אחרי שראה אור לראשונה באנגלית. שכן בשש השנים הללו קרו הרבה מאוד דברים. ב-2017 החלה תנועת MeToo# והתפשטה ברשתות החברתיות. היא נוצרה בעקבות חשיפת התקיפות המיניות של הארווי ויינסטיין, מפיק ובמאי סרטים בהוליווד שתקף ואנס נשים רבות. מי חשף את ויינסטיין? רונאן פארו, אחיה של דילן פארו, בנו של וודי אלן. אינספור נשים ברחבי העולם הוסיפו את סיפורן וחשפו את האונס שעברו. היו כמובן מי שדנו את הגילויים הללו לכף חובה. טענו שמדובר בלינץ'-רשת ובבִּיוּשׁ פומבי. סולניט מתייחסת לתופעת רשת קודמת, זאת שבה נשים סיפרו על התקיפות שעברו תחת ההאשטג YesAllWomen# (בישראל הוקדם דף הפייסבוק "אחת מתוך אחת"), תופעה שהקדימה את תנועת MeToo#  העוצמתית מאוד. ובכן, לא מדובר עוד ב"לינץ'":  הארווי ויינסטיין נתבע לדין, הורשע, ונגזרו עליו לאחרונה 23 שנים בכלא.  גם וודי אלן עצמו נאלץ לשלם את המחיר על מעשיו: זה לא מכבר נמלכו בהוצאה לאור שתכננה לפרסם את ספרו האוטוביוגרפי והחליטו לוותר על כך. גם  ביל קוסבי הועמד לדין והורשע. 

כל ההתפתחויות הללו אינן מופיעות בספר שלפנינו, ואין לי ספק שרבקה סולניט הייתה שמחה להוסיף מאמר שיעסוק גם בהן.

בעיה נוספת בגרסה העברית היא התרגום המסורבל והחצצי. היו מקומות שנאלצתי לקרוא שוב ושוב כדי לרדת לעומקם של הדברים. לדוגמה: "מתוך ה'וולף' הרבות שבנמצא, שלי הייתה ורגיליוס שהנחה אותי לגבי השימושים של התעייה, של ההליכה לאיבוד, של האנונימיות, של ההשתקעות במשהו, של אי-הוודאות ושל הלא ידוע". לא מעט פעמים נשלח העיפרון אל הטקסט כדי לערוך ולתקן. למשל (בחירה אקראית של פסקה, יש רבות דומות):

"הפמיניסטיות של המאה התשע-עשרה השיגו כמה הישגים. אלה של שנות השבעים והשמונים השיגו הישגים רבים נוספים, וכל אישה בארצות הברית ובבריטניה הרוויחה מהם. הפמיניזם איפשר את קיומם של נישואים חד-מיניים בפעולתו הרבה להחלפת מערכת היחסים ההיררכית במערכת יחסים שוויונית." 

הגרסה המוצעת: "לפמיניסטיות במאה ה-19 היו כמה הישגים. לאלה של שנות השבעים והשמונים – הישגים רבים נוספים, שהועילו לכל אחת מהנשים שחיו בארצות הברית ובבריטניה. הפמיניזם אִפשר נישואים חד-מיניים כי חתר לכך שמערכת היחסים ההיררכית תוחלף במערכת יחסית שוויונית." 

חרף זאת, מדובר בספר מרתק ומאיר עיניים. רלוונטי מאוד המאמר "האפלה של וולף" העוסק בווירג'יניה וולף, בציטוט מדבריה לפיו "העתיד שרוי בחושך, וכשמדובר בעתיד, זה בסך הכול המצב הרצוי ביותר, אני חושבת." 

מעניין לחשוב ולדון על כך במיוחד בימים הנוכחיים, כשמגיפת הקורונה הולכת ומתפשטת והעתיד אפל, שהרי אינו ידוע.                                                                                                                  

Rebecca Solnit MEN EXPLAIN THINGS TO ME

מאנגלית: תמר משמר

מה מסתיר שיר הילדים העליז?

אחד משירי הילדים המוכרים ביותר באנגלית, "Ring a Ring o' Roses", מטעה במילותיו התמימות לכאורה. הוא נראה כמו שיר נונסנס – אחד מאותם "שירי איגיון", כלומר, כאלה שאין למילותיהם משמעות, והם אמורים להיות קלילים, הומוריסטים ומשעשעים. 

אכן, יש בו חריזה ומקצב, ואלה אופייניים לשירי נונסנס, ונדמה שכמותם, מילותיו מומצאות, בלתי אפשריות ודמיוניות. אחד המשוררים הנודעים שנהגו לכתוב שירים כאלה היה לואיס קרול, שחיבר גם את הרפתקאות אליס בארץ הפלאות. שיר הנונסנס הידוע ביותר שלו הוא פואמה בשם "ציד הסנרק" שעליו העיד כי עלה בדעתו כך: "הלכתי לי לבד על גבעה ביום קיץ בהיר אחד, כשפתאום צצה לי בראש שורה אחת משיר – 'כי הסנרק היה בג'ום, ניחשתם'. באותו רגע לא ידעתי מה זה אומר (גם עכשיו אני לא יודע)"… 

אבל חרף מראית העין שלו,"Ring a Ring o' Roses"  בעצם איננו שיר נונסנס. 

הנהו כאן, בתרגום חופשי שלי:
סיבובי ורדים,
בכיסים פרחים,
אַפְּצִ'י, אַפְּצִ'י,
כולנו נופלים.

את השיר שרו כנראה לראשונה באנגליה כבר בשנות ה-90 של המאה ה-18, ובדפוס הוא הופיע כמאה שנה לאחר מכן, ב-1881. הוא מוכר ברחבי אירופה ואמריקה במגוון של גרסאות שונות רק במעט זו מזו. ילדים שרו אותו כאשר רקדו סביב ילד שניצב במרכזו של מעגל (בדומה לשיר-ריקוד הישראלי "יש לנו גולם במעגל"). בתום כל סיבוב הילד האטי ביותר נאלץ לתפוס את מקומו של העומד במרכז. 

אבל נראה שהשיר אינו תמים ומשחקי כפי שהוא נראה, שכן חיברו ושרו אותו ככל הנראה על ימי המגיפה שהכתה בלונדון בשנים 1665 עד 1666, מגיפה שקטלה כ-100,000 מתושבי העיר, כלומר כ-20% מהאוכלוסייה של אותם ימים. מחלת הדבר לא הייתה חמורה כמו מגיפת "המוות השחור" שפגעה באירופה במאה ה-14, ובכל זאת כונתה "המגיפה הגדולה", שכן הייתה אחת המגיפות האחרונות שהעיר ספגה. קדמו לה עוד כמה מגיפות שקטלו רבים ברחבי אנגליה: ב-1603  מתו 38,000 בני אדם, ב-1625 – כ-63,000 איש, ו-1636 כ-23,000 אנגלים. 

כשהמגיפה הגיעה עד לונדון הבירה, נס המלך צ'ארלס השני על נפשו ועבר לגור באוקספורדשייר, בדרום מזרח אנגליה. עמו הסתלקו רבים מתושבי הבירה, וחנויות ועסקים רבים נסגרו. 

כל האמצעים שניסו לנקוט הרופאים שנשארו בעיר העלו חרס. הם הורו למשל להרוג את 40,000 הכלבים ו-200,00 החתולים שהסתובבו בחוצות העיר. המהלך רק החריף את המגיפה, כי אוכלוסיית העכברושים שהפיצו את המחלה (כי נשאו את הפשפשים שגרמו לה) התרבתה. 

המגיפה הסתיימה רק כאשר החלה השריפה הגדולה של לונדון, שנגרמה בשל טעות אנוש: אחד האופים בעיר נרדם על משמרתו. השריפה כילתה את מרבית הסיטי, אבל, כאמור, חיסלה באותה הזדמנות גם את המגיפה. 

בשיר "Ring a Ring o' Roses" "הוורדים" שבמעגל אינם אלא כתמי הסומק שהופיעו על לחיי החולים; הפרחים שבכיסים היו ריחניים מאוד, אנשים נהגו לקחת אתם כדי לגבור על הריח הרע ששרר בכל מקום; "אַפְּצִ'י, אַפְּצִ'י" הם כמובן קולות העיטוש שהשמיעו החולים, ו"כולנו נופלים" – אלה, כמובן, החולים הקורסים ומתים. 

מרתק לראות איך שיר שנשמע כה עליז ומתלווה לריקוד ילדים, נושא בחובו בעצם היסטוריה קשה וכאובה. אכן, לא פעם שירי ילדים מסתירים בתוכם אימה וייאוש במסווה חביב ומטעה. ידוע למשל שמילותיהם של שירי ערש רבים מאיימות ומפחידות: למשל: "הס, תינוקי / על קצה הצמרת. / כשהרוח נושבת, העריסה מתנדנדת. / כשהענף יישבר / העריסה תיפול. / מטה ייפול תינוקי / העריסה והכל", שמקורו באנגליה במאה ה-18, או השיר "שכב בני" שאת מילותיו כתב עמנואל הרוסי, הנה בית אחד מתוכו: "בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, / וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן… / אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף, / נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן", או השיר "לילה לילה" שכתב אלתרמן ובו מספרת האם לבתה הקטנה כי אחד השומרים "הָיָה טֶרֶף", אחד  "מֵת בַּחֶרֶב", והאחרון, "זֶה שֶׁנּוֹתַר" כבר שכח אותה, ובכל זאת מפצירה בה: "נוּמִי, נוּמִי, אֶת שְׁמֵךְ לֹא זָכַר…"

מדובר כנראה בסוג של התמודדות עם הפחד של השרים, שמנסים לשכך אותו בכך שהם שרים עליו לילדיהם. 

האם בימים אלה, ימי הקורונה בישראל, נאמץ גם אנחנו את "Ring a Ring o' Roses", נשיר ונרקוד למילותיו? 

האומנם כלב נובח אינו נושך?

בשנה ההיא פרץ האביב לפתע פתאום. עצי הדובדבן פרחו מוקדם מן הרגיל, והנרקיסים כיסו את הגינה בתכריך צהוב. סבא לא הבחין בדבר מכל אלה. סבתא דאגה לו ברצינות, ואני הרגעתי אותה. אמרתי לה שסבא לבטח עסוק בעניינים חשובים ואינו יכול להתעסק בזוטות למיניהן. סבתא  שאלה מהם הם "העניינים החשובים", ואני הבטחתי להיוודע. זה נודע לי הרבה יותר מהר מכפי שציפיתי.

עמדנו בהפסקה הגדולה מאחורי בית השימוש, מתחממים בשמש האביב שהקדימה. צ'רונה שאל: "זה נכון שסבא שלך ירד מהפסים?"

"ממי שמעת זאת?"

"מהזקן שלי".

אם אבא צ'רונה שמע משהו, חשבתי, הרי כבר כל הרחוב היהודי מדבר על כך. ביקשתי מקאפי לוודא אצל אבא שלו מה העניין. בית הקפה היה "מקום עבודתו הקבוע" של אבא קפולנאי והוא היה בקי מאין כמוהו במה שקורה ברחוב. כבר למחרת היום הציג לפני קאפי דו"ח מפורט. בעיר רווחו שמועות שסבא שלי נתקף בשיגעון ועכשיו הוא מארגן מרד נגד השְׁוואבים. הוא הסתובב בבתי הקפה, פגש חברים ומכרים וניסה לשכנעם לחבור אליו ולהתחמש בנשק, כדי להיות ערוכים להתגונן מפני אלימות והפוגרומים הנאציים. הוא המאיס את עצמו על כולם בקוראו באוזניהם קטעים מנאומיו של היטלר. לשווא ניסו להרגיעו בטענה שאלה רק איומי סרק, שכלב נובח אינו נושך, ואם ישתחרר מהשרשרת, מהר מאוד יעיפו האנגלים את הנבחן הזה לכל הרוחות. סבא המשיך בשלו. אנשים אמרו שהוא נודניק, החלו מתחמקים מפניו ונמנעים מחברתו ואיש לא הזמין אותו עוד אל ביתו, מחשש פן יעורר מהומה.

השמועות הגיעו גם לאזניהם של ראשי הקהילה היהודית. סבא הוזמן לשיחה. נכחו בה כל בעלי התפקידים הבכירים ובראשם נשיא הקהילה. הם הזהירו את סבא בנימוס ומתוך כוונה טובה שיחדל להסית נגד הגרמנים, שכן התנהגות כזאת עלולה להביא לתוצאות קשות לחברה שלנו, החלשה ממילא. סבא, כמסתבר, שלח את כל ראשי הקהילה, על נשיאה היושב בראש, לכל אלפי שדים ורוחות. לפני שטרק אחריו את הדלת אמו, גם זאת כפי שדווח: "יכולנו להיות זאבים ואתם מאלצים אותנו לפעות כמו כבשים".

שאלתי את הדוד סטֶווואן מה דעתו על כך. הוא ענה: "אם דברי סבא שלך לא מוצאים חן בעיניהם, יואילו לשכנעו שאינו צודק, אם הם יכולים".

"אבל הם אומרים שהם לא יכולים להסתדר אתו, כי הוא משוגע".

"קשה להם להסתדר עם משוגע אחד, אז תחשוב איך זה בשביל סבא שלך בעומדו מול כל אלה". את המחשבה הזאת רשמתי במחברת הכללית (הסקתי כי יבוא היום שאזדקק לה).

SEMPER IDEM Dorde Lebov 

תרגמה מסרבית: דינה קטן בן-ציון

טל ניצן, "הנוסעת האחרונה": מי תגלם את נינה?

בכל פעם שאני קוראת ספר כזה אני נזכרת בא"מ פורסטר ובהמלצתו החשובה, בספר  Aspects of  the  Novel: לא לשעמם! לדבריו של פורסטר הסיפור נולד בימיו של האדם הקדמון, שישב עם רעיו סביב המדורה. עונשו של מי שלא ריתק אז את הקהל היה כבד: אכלו אותו…

אכן, העלילה היא לבו של הרומן, ובספר הנוסעת האחרונה היא מתפתחת, מעניינת ומושכת לקריאה. למעשה מדובר בסוג של מותחן, אבל לא כזה שבמרכזו עומדת דמות של בלש או בלשית. הגיבורה הראשית היא נינה, צעירה תל אביבית שמוצאה במה שנהגו פעם לכנות "משפחה הרוסה". הוריה התגרשו, אביה מנוכר ואמה אדישה וקרה, למעשה: לא אוהבת. כמו בספרה של נורית זרחי, שבו החתלתולה פטוניה שואלת את עצמה "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?"כך גם נינה אומרת לעצמה בכאב ובייאוש כי "אימא חייבת לאהוב את הילדה שלה, לא חשוב מה. זה חוק טבע, על זה נשען הכול, את הילדה הכי רעה ועקומה צריך לאהוב, ואם זה משתבש הכול משתבש". כמובן שאם ההורים הביולוגיים מתנכרים, אי אפשר לצפות מהבעל החדש של האימא שיהיה שונה, ואכן אמה של נינה נשואה לגבר שתלטן ומתאכזר. נינה מתהלכת בעולם מורעבת לאהבה, ועם זאת נדיבת לב ורגישה לזולת ולמצוקותיו. האם תמצא גאולה ושלווה?

כשנינה נתקלת בצעירה שמצוקתה גדולה עוד יותר מזאת שלה (כאן נוגעת טל ניצן בסוגיה חברתית חשובה מאוד: מה שמכונה באנגלית Human trafficking, כלומר – הסחר בבני אדם, מפחיד ומטריף את הדעת, שמתקיים כמובן גם בישראל, ושמתואר כאן היטב), היא מושיטה לה יד בלי היסוס, ומכאן הסיפור מתפתח ולוקח אותנו לערים שונות, שכולן מתקיימות מאוד בסיפור. נופיהן, האווירה השוררת בהן, האנשים שמסתובבים שם, מתוארים בחיוניות כה רבה עד שמתעוררת בקורא התחושה שהוא ממש שם, ביחד עם נינה, מתהלך ברחובות, מתאכסן בבתי המלון שאליהם הגיעה.

מכל המקומות תל אביב נוכחת בספר במיוחד. הנה למשל תיאור:

"רק בשני הבלוקים של הקונגרס, מהר־ציון עד צ'לנוב ומצ'לנוב עד העלייה, התנהלו ארבעה פרויקטים  של בנייה והדחפורים הרעידו את הרחוב. על המדרכה ליד אחד המגרשים המגודרים האלה עמדו ודיברו שניים מבני מינו של מוריץ, לא היה לי ספק בזה: אותו מבט קדחתני, אותה התמסטלות ממטראז' וזכויות בנייה. בין הבניינים  המתפוררים כמו הבית שעוד לא יכולתי לקרוא לו שלי היו נעוצים כמה חדשים, לא מאוד יפים, כאילו הוקמו בחיפזון, אבל על הרקע הזה הם נראו כמו מגדלי פאר והתזזית הורגשה בכל מקום: שלטי 'תמ"א 38', 'למכירה', 'כאן יקום – ', 'הבנייה החלה!' ו'מנהלת פינויינוי' – לא היה קשה לזהות איזו תקווה מניעה את מוריץ להמשיך להחזיק בשתי הדירות האלה. 

"רחוב הקונגרס נמשך מזרחה לשדרות הר ציון בבלוק נוסף, נעים יותר, עם בתים נמוכים וצמחייה, אבל בקצה שלו נשקפו המלתעות של מנהרות התחנה המרכזית. בכל זאת הייתה לי תגלית משמחת בצד הזה של הרחוב, גינה קטנה על פינת השדרה, בעצם אפילו לא גינה אלא מתחם מרוצף ומגודר עם חמישה או שישה עצים חסרי צבע, בצד אחד שתי נדנדות ומגלשה על שטיח של דשא מלאכותי, וממול כמה מתקני כושר שנראו חדשים. כאילו העירייה החליטה פתאום בפרץ נדיבות לפנק את האזור השכוח הזה, ועל הדרך גם לעזור לי עם כלל מספר 2 ברשימה שלי. 

"רציתי לקנות אוכל אבל נראה שיותר מחנויות מכולת יש שם בתי כנסת ומרכזי קהילות. בשיטוט הקצר שלי ספרתי חמישה: מרכז בני דוד, ברית יוצאי בוכרה, בית מרמורוש וצמוד אליו מרכז חב"ד, ובצ'לנוב פינת הקונגרס, כמה צעדים מהבית שלי, המבנה הענקי הקודר של בית כנסת פועלי צדק עם המודעה מעל הפתח: 'תפילת שחרית תחל במדויק', ומנורת קנים גדולה מתנוססת על הגג. בכניסות, על מעקות המרפסות, על מכסים של פחי אשפה, רבצו חתולים אדישים, כחושים ורבים יותר מאלה שהיו סביב הבית הקודם שלי, בסירקין

אצל הירקן בפינת מסילת העולים קניתי קצת פירות וירקות, ובחנות משקאות במורד צ'לנוב מצאתי תה ולחם ועוגיות מאחורי מדפים עמוסים וודקה. בחור עם ראסטות ונרתיק גיטרה על הגב עקף אותי ברכיבה, קשר את האופניים לעמוד ונכנס לאחד הבניינים. אחרי שנכנס נשארתי האדם הלבן היחיד ברחוב. חבורת נשים וגברים שחורים הצטופפה לפנות לי מעבר על המדרכה בלי להפסיק לדבר. אחר כך עקפתי כמה ילדות אסיאתיות עם ילקוטים ורודים שישבו על שפת הכביש ושיחקו בעברית. לא רחוק מהן שכבה יונה מתה על הצד. בדרך חזרה לדירה רצה לפניי חולדה ונעלמה בין שורשים של עץ." 

כל כך ספציפי וכל כך מדויק!

העלילה של הנוסעת האחרונה מצייתת לכללים הידועים של ספר מתח שכתוב כיאות: בסופה חייבת להגיע תפנית מפתיעה. גם כאן זה קורה, ממש בדפים האחרונים, והכל נסגר ונחתם כיאות.

הספר ראוי ויכול להפוך לסרט קולנוע. הוא כתוב באופן שמפתה לדמיין אותו כך. ועכשיו אתחיל להרהר ולתהות את מי הייתי מלהקת לגלם את דמותה של נינה. שימו לב: כתנאי התחלתי היא חייבת להיות גבוהה מאוד!   

רינה גרינולד, "החלום והבית": למי יש זכות לגור על האדמה הזאת?

במעמקים מסתתרים סודות: מתחת לבית יש מרתף שאינו אלא שרידיו של בית אחר. בתוך המזנון חבויים תצלומי אשתו הראשונה של אביה ובנם הפעוט שנספו בשואה. בברלין גדלה ילדה שקיומה אינו ידוע לאביה, הוא בטוח שהיא נרצחה. בכפר בגליל גדל ילד שהוברח מגורלו.

כל הסודות הללו רוחשים בחיי הגיבורים ברומן הראשון שכתבה רינה גרינולד, החלום והבית, שראה אור לאחרונה.

לפני כמה שנים זכיתי לקרוא את אחת הגרסאות הראשונות של כתב היד, והבעתי אז באוזניה של רינה גרינולד את התפעלותי ממנו. הרעיון להציב בית במרכזו של רומן, לספר כיצד נוצר לראשונה, ואילו חיים חלפו בתוכו ועיצבו אותו, הזכיר לי את ארבעת ספרי הסדרה של הסופרת האמריקנית אניטה שרב, המכונה THE" "FORTUNE'S ROCKS QUARTET. באותה סדרת רומנים עוקבת שרב לאורך יותר ממאה שנה אחרי בית אחד ששוכן ליד החוף בניו אינגלנד, ובאמצעותו הקוראים חיים את ההיסטוריה של המקום: השנים הראשונות של המאה העשרים, שנות השלושים והשפל הכלכלי, ועד לשני הרומנים האחרונים המתרחשים כמעט בימינו.

רינה גרינולד בוחנת את ההיסטוריה הישראלית באמצעות הבית. הדמות המספרת מציגה אותו בפנינו כבר במילים הראשונות של הרומן: "זהו סיפור על בית ועל אדמה ועל אנשים". תחילתו במה שלימים נותר רק כמרתף: ביתם של התושבים הערבים, "איש פשוט בשם עבד אל-מסרי, אריס שחי בכפר קטן בשרון לפני יותר ממאה שנים". אותו אריס "עיבד את האדמה של אפנדי טורקי שגר באיסטנבול", אבל נעשה "מודאג, מודאג מאוד," כי "אדונים בחליפות של פראנג'ים עם מגבעות ומשקפיים עגולים" החלו להופיע ולקנות אדמות מהאפנדים הטורקים.

המספרת היא זאת שחושבת על אותו עבד, שעיבד את האדמה שעליה הוקם ביתה. כבר בתחילת הרומן נודע לנו שהיא עוזבת את הבית, אבל רק בסוף ייוודע לנו מי יבוא במקומה, מה תגלה על משמעותו של הבית בחייה, איך השפיע עליהם, ומה יקרה לה כשתעזוב אותו.

התיאור טומן בחובו כמובן משמעויות נסתרות, אך לא סמויות מהעין, ושאלות שאי אפשר להתעלם מהן: למי יש זכות על האדמה שמדינת ישראל הוקמה עליה? מה משמעותה של פליטות? מי יודע להיאחז באדמה? מה ההיאחזות הזאת, או ההרפיה מהאדמה, אומרת?

מאחר שהמספרת חלמה להיות אדריכלית, "בית" מבחינתה איננו סתם מבנה שגרים בו. הוא משמעותי וחשוב לה גם בצורתו, גם בתכנון שלו, גם באסתטיקה שבו. היא מתקשה להשלים ולהתפשר עם עיצוב לא מדויק שאינו עונה על דרישותיה, והיא נקשרת מאוד לגינה, כלומר, למה שהאדמה יכולה להוציא מתוכה.

הסיפור כולו מגיע מתוך נקודת המבט שלה, וכך דבריה צבועים באישיותה ובנקודות ההשקפה שלה על המציאות. כך למשל היא מתוודה כי כשהיא מתארת את הכפר הערבי כפי שנראה בעיני רוחה בתחילת המאה העשרים, "זה מתחיל להישמע קצת כמו קלישאה הוליוודית". היא לא מפסיקה להכניס את עצמה לתוך הנרטיב, למשל : "אני רואה את עבד מסביר משהו לאיש בתנועות ידיים", ובכך מסגירה את העובדה שאיננה באמת מספרת כל יודעת, שכן הכול מגיע מתוך הפריזמה של ראייתה, ידיעותיה ודמיונה.

וכך, בעיני רוחה, "אבות אבותיו [של עבד] לא הגיעו לפה בגלל ספרים והבטחות. גם לא עניין אותם מי גר פה קודם, עברים, או רומאים, צלבנים, או טורקים. הם חיפשו אדמה טובה לחיות עליה, ואחרי נדודים רבים במדבר מצאו את האדמה הזאת."

היא מתארת את החלוצים מנקודת המבט של עבד, סבורה שנראו לו מוזרים. "כולם ידעו לקרוא – מדי פעם ראה אותם עם ספרים בידיהם – ואף על פי כן רצו לעשות את המלאכות הקשות ביותר". הוא לעומתם היה נותן הכול "כדי לא לשבור בכל יום את גופו בשדות!" גרינולד, באמצעות המספרת שלה, מציבה כאן מין נוסחה שבה ניצבים שני צדדים: עובדי האדמה האותנטיים, המקומיים, שנאלצים להוציא את לחמם מהארץ, כלומר – הערבים, לעומת החלוצים היהודים שמניעים אותם אידיאלים ורעיונות. מחשבה מעניינת!

האם קניית האדמות הללו הייתה מוסרית? האם אפשר, במבט היסטורי מקיף, להצדיק את הקמת הבית? למי באמת יש זכות עליו?

"פלשתינה מנצנצת אי-שם במזרח כמו אבן חן", כך רואה בעיני רוחה המספרת את מחשבותיו של היהודי שרכש את המקום, אחרי שהחליט לנוס מברלין, זמן לא רב לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. האם אפשר להתכחש לזכותם של נרדפים למצוא לעצמם מקלט? אבל מה עם מי שגרו שם ונושלו?

הרומן שלפנינו מנסה לגעת בכל השאלות הללו ועושה זאת בעדינות ובכישרון.

איך אפשר לפרש דמות מתוך "הסופה" של שייקספיר

"האם הטוב הקיצוני תמיד חלש? האם כשהוא חסר כוח? אלה שאלות שהמחזה שואל אותנו. יש כמובן גם כוח מסוג אחר, כוחו של הטוב להתנגד לרע; זה כוח שהקהל של שייקספיר היה מבין היטב. אבל כוח מסוג זה לא נוכח כל כך ב'סערה'. גונזלו פשוט לא נתקל בפיתויים. הוא לא צריך לסרב לאכול קינוח עשיר ומושחת, כי אף אחד לא מציע לו אותו.

"אנחנו בצוות גונזלו צופים לחייו העתידיים של גונזלו את המהלך הבא.

"הבה נניח שחברינו הפסימיסטים טועים – שאנטוניו לא יוצא כשידו על העליונה, שפרוספרו לא נזרק לים – שהכל קורה כמתוכנן לכאורה בסוף המחזה. הבה נתעלם גם מהפנטזיה המענגת על מירנדה וידידותיה האלות שהוצגה זה עתה בפנינו בלהט רב בהופעתה של אן-מארי. זאת תוספת שלי, כי צוות גונזלו לא ידע מראש על ההופעה הלא-צפויה." הוא מחייך אל אן-מארי, לא ממש בחום. "נחזור לחיבור שלנו. המחזה "הסערה' מדבר בזכות ההזדמנות השנייה, וכך נעשה גם אנחנו.

"אם כן, כולם חוזרים לנפולי על כנפי הרוח הטובה שמספק להם אריאל בזכות פרוספרו, ופרדיננד ומירנדה חוגגים את כלולותיהם. פרוספרו נפרד מהם לשלום וחוזר למילנו, שם הוא שב למשול בדוכסותו ומן הסתם כולא את אנטוניו או מוציא אותו מכלל פעולה בכל דרך אחרת. פרוספרו אומר לנו שכל מחשבה שלישית שלו תהיה על מותו, אבל זה משאיר לו שתי מחשבות מתוך שלוש כדי למשול במילנו. נקווה שבסיבוב השני הוא יצליח בזה יותר.

"בחצרו של מלך נפולי. העובדה שפרוספרו יודע על כוונותיו לבגוד באחיו המלך מרסנת את סבסטיאן. פרוספרו העלה זאת על הכתב ומסר את הכתוב למירנדה כדי שתוכל להשתמש בכך נגד סבסטיאן בשעת הצורך. אשר לגונזלו – פרדיננד ומירנדה, ואף המלך אלונזו, מכירים לו טובה על מעשיו הטובים לאורך השנים והם מציעים לו כל מה שחשקה נפשו.

"אנחנו, צוות גונזלו, החלטנו לבחון את גונזלו ולראות עד כמה הוא טוב. הוא בוחר לחזור לאי עם קבוצת אנשים אחרים טובים כמוהו, ושם הוא מקים ממלכת־רפובליקה שבה שולט הוא עצמו, שלא יהיו בה הבדלי מעמדות ולא עבודת פרך, לא התנהגות מינית לא מוסרית, לא מלחמות, לא פשעים ולא בתי סוהר.

"זה הסיכום שלנו.

"על החתום: קלקלן, כדור־אורז, טימיז וקולונל-דט." הוא שוב

מחייך אל כל היושבים.

"תודה," אומר פליקס. "ואיך זה הולך?"

"איך מה הולך?" שואל קלקלן בתמימות.

"הרפובליקה האידיאלית של גונזלו."

"צוות גונזלו משאיר את זה לדמיונכם," אומר קלקלן. "בוא נאמר שגונזלו אינו קוסם. אין לו שדים הסרים למרותו והוא גם לא יכול להקים לתחייה את המתים. חוץ מזה גם אין לו צבא. הוא תלוי ברצונם הטוב של אחרים. אבל אולי אלת הגורל הנדיב, הידועה גם בשמה כוכב מזל, תיטה לו חסד. גם היא דמות במחזה. בלעדיה פרוספרו לא היה זוכה בהזדמנות שלו. היא חשובה מאוד. 

הקליקו על התמונה כדי להגיע אל הרשומה העוסקת ברומן

ג'ורג'ה לבוביץ', "SeMper idem [תמיד אותו דבר]": האם נדע לזהות אותות אזהרה שנשלחים אלינו?

לפעמים מתרחש מין נס כזה: רוחו של אמן יוצר, הפעם של סופר, בוקעת מעבר למקום ולזמן, מופיעה בתוך חייה של הקוראת ושובה אותה בקסם רב. כן, אני מודה: לאורך קריאת הספר שלפנינו חשתי שאני הולכת ומתאהבת בכותבו, אדם שגופו איננו עוד, אבל זכינו: רוחו נותרה אתנו!

ג'ורג'ה לבוביץ' כתב את הביוגרפיה שלו. כותרת המשנה לספר היא "סיפורה של ילדות, כרוניקה שלא נשלמה". בהקדמה לספר (שאותה קראתי רק בתום הקריאה, שהרי אני מעדיפה לא לדעת מאומה מראש) נכתב כי את העמוד האחרון בו כתב ממש ביום מותו. כך העידה אלמנתו. הפרקים שלא הספיק לכתוב לא חסרו לי. מאחר שבלעתי כל מילה בספר והפרידה ממנו קשתה עלי, הייתי שמחה אילו נמשך עוד ועוד, אבל גם מה שיש בו שלם, מלא וגדוש.

לכאורה אין בסיפור ייחוד: מדובר בתיאורי ילדות של מי שהגיע בנעוריו הצעירים למחנות ריכוז, שרד, ניצל, שב לעירו וגילה שכל בני משפחתו הרבים, למעט אחיו, נרצחו. 

ובכל זאת, הוא מיוחד מאוד, מכיוון שכותבו אדם יוצא דופן, נוגע ללב ומרתק, כולו שאר רוח ותובנות ששאב מהסובבים אותו: אביו, אביו החורג (הוריו התגרשו כשהיה ילד), סבו, דודו: "שמע היטב את דברו וזכור", הוא מצטט למשל את הדוד שהגיב לספקות שהביע בנוגע לאחד מחבריו, "טיפש לעולם לא יודה בטיפשותו. לעולם! אם מישהו מעיד על עצמו שהוא טיפש, דע שיש לך עסק עם אדם נבון". 

לבוביץ' מעיד על עצמו שהיו לו בילדותו תחושות מוקדמות, נבואיות, ולא פעם ידע מראש שמישהו עומד בקרוב למות. הוא סבור שיכולתו לחזות מה צפוי לקרות נובעת מהקשר המיוחד שהיה לו עם סבו, אם כי מעולם לא פגש אותו במציאות. כך למשל חלם שאותו סבא יוסף אמר לו שתי מילים שאותן הבין רק כעבור שנים רבות: "šmona jamim", כלומר, כך הבין מקץ זמן רב, "שמונה ימים". 

ג'ורג'ה היה ילד שנון וחד לשון שידע להביע מורת רוח או כעס. כך למשל כששאלו אותו "מי הכי מוצא חן בעיניך בהצגה?" (אביו היה במאי תיאטרון), לא היסס לעקוץ את אמו החורגת: "הכי מוצאת חן בעיני האם החורגת המרשעת. יש לי אחת כזאת בבית"… על אותה אם חורגת, שאילצה אותו ללכת לבית הספר כשהוא חובש כובע משפיל כתב כי הפסיק לאהוב אותה. "זו לא הייתה שנאה, ממש לא; הייתי אומר כי זה היה חוסר אהבה (אם יש דבר כזה)". 

מההקדמה ומאחרית הדבר נודע לי כי ג'ורג'ה לבוביץ', שלא ידעתי עליו מאומה, היה מחזאי יהודי סרבי מצליח, ושבבגרותו, בימי המלחמה ביוגוסלביה לשעבר, אפילו חי כמה שנים בישראל. ג'ורג'ה הבוגר מתאר את מה שעבר עליו בילדותו, את חבריו, הוריו, ואת שאר בני המשפחה המורחבת מאוד. התיאורים הללו חיים ומפורטים כל כך, עד שהקורא חש שהוא שם, אז, עם כל האנשים הללו שגורלם נחרץ כמה שנים לפני שנרצחו. אנחנו, שיודעים מה קרה, לא יכולים שלא להתכווץ למקרא העדות על תמימותם לנוכח הזוועה שהלכה והתקרבה אליהם, והם סירבו לראות אותה ולהבין מה מתרחש ומה צפוי. על כך כתב בינואר 1943, כשהיה רק בן חמש עשרה: "הטוב והרע מתבשרים בחיינו, אך באי הידיעה שלנו אנחנו עיוורים ואיננו מסוגלים לזהות אותות שמשגרת אלינו ההשגחה העליונה." 

יכולתו של לבוביץ' לזכור ולתעד כל כך הרבה פרטים מילדותו מפעימה. הוא נשען במידה מסוימת על יומנים שכתב באותם ימים, "המחברת הכחולה", ועל תוספות-בדיעבד שכתב מקץ כמה שנים, והן מוסיפות לדברים נדבכים של משמעות ויופי. למשל, בספטמבר 1977 כתב על פגישה עם חבר לספסל הלימודים מהעיר שבה חווה אנטישמיות מחרידה ואלימות גופנית שאותה כינה "הגיהנום". "נזכרתי במבנה הישן ובאירועים שהתרחשו במרתפו. במקלט החשוך, המצחין, שבו אוחסנו חביות היין, גיליתי בפעם הראשונה את התרמית הגדולה: הסדר שלמראית עין שורר בעולם הזה הוא שקרי. בתוך תוכו מסתתרת אנדרלמוסיה בלתי נסבלת. על משכבי בלילה ההוא, כששנתי נדדה לפני למעלה מארבעים שנה, מכוסה בשמיכת הפוך עד מעל לראש, נחנקתי מאימה ומפחד, שיערתי את הרוע, את העדר אלוהים, גיליתי עולם שבו אי אפשר לחיות חיי חופש, ללא פחד." 

האנטישמיות תופסת, כדרך הטבע, מקום נרחב בספר. שוב ושוב מנסה לבוביץ' להבין מדוע – מדוע שונאים אותנו? האמנם מפני שהם, הגויים, "עלובי נפש ופחדנים?" כפי שמנסה להסביר ידיד לא יהודי? הוא, כמו אביו, דוחה את ההסבר. האם מכיוון שהם "יודעים שאתם חלשים ושאין מי שיגן עליכם"? ומדוע בעצם יהודים אינם מסוגלים להשתקע במקום אחד? "אנחנו נדונים לנדוד בלי הרף, לא מסוגלים להכות שורש במקום אחד למשך יותר מתקופה בת מאה שנה", אומרת הדודה, ואמו מוסיפה: "פליט שהגיע מגרמניה אמר לי פעם: במקום שבו עומדת עריסת התינוק היהודי, לא שם יהיה קברו". אך מדוע? "מפני שבשום מקום לא מקבלים אותנו ברצון." גם כשהוא נפגש עם יהודים שמנסים להמיר את דתם הוא יודע שהמאמצים לא יועילו להם. להפך, היומרה רק תחמיר את מצבם, שכן אדם לא יכול לבחור להפסיק להיות יהודי.

אבל מה אפשר לעשות נגד אי הצדק? איך להתמודד אתו? התשובה קשה: אין מה לעשות. אי אפשר לגבור על בריונים שמתנפלים על נער יהודי חף מפשע, יורקים ומשתינים עליו, ממלאים את כיסיו בצואה ומכים אותו עד שהוא זקוק לאשפוז. הנהלת בית הספר מגבה אותם, לא אותו: טוענת כי "לא ייתכן כי הנערים הנזכרים אשמים" וגם כי "אין הוכחות לזהות המבצעים". כשסבו של ג'ורג'ה מנסה לדרבן אנשים לאגור נשק, כדי שיוכלו להתגונן, הם לועגים לו. "הצדק נכשל ללא שמץ תהילה". האם בסופו של דבר, מקץ שנים רבות, הצדק ניצח? אולי. אבל הופעתו המאוחרת הרי לא הועילה לקורבנות. רגליים קטועות בעקבות התעללות אנטישמית "לא צמחו מחדש". 

לבוביץ' מתעד בספרו לא רק תובנות ששאב מאחרים, אלא גם מחשבות שעלו בדעתו מאליהן. למשל: "אילו אפשר היה למחוק את העבר כמו שהמחק מוחק את מה שנכתב בעיפרון, הייתי מוחק את המריבה עם סבא, את גשם הבוקר ואת השיעור בצרפתית. המחשבות גואות בתוכי. אילו אפשר היה למחוק את העבר, הוא כמעט לא היה קיים. כולם היו מתעסקים בעברם: מוחקים, מוסיפים, חוזרים ומוחקים. העבר היה דומה למחברת של חברי צ'רוגה, הבלתי קריאה, המוכתמת, המלאה שיבושים ומחיקות". 

אי אפשר שלא לחשוב על כך שהספר שלפנינו מוכיח כי הצלילה אל העבר יכולה להיות יפה להפליא, לאו דווקא דומה למחיקה מכוערת של מה שקרה, אפילו כשהיא מתארת כאב, יתמות ועוולות מחרידות.

יש להודות למתרגמת, דינה קטן בן-ציון, שעוסקת בהתמדה ובחריצות בהעברה לעברית של הספרות הסרבו-קרואטית. כה לחי! 

SEMPER IDEM Dorde Lebov 

תרגמה מסרבית: דינה קטן בן-ציון

האם יש צדק ויש מוסר?

במחזה "כולם היו בני", ארתור מילר שם את הדברים הללו בפיו של הפושע, ג'ו קלר. הם מופיעים במערכה הראשונה, בזמן שהנוכחים – בנו, אשתו, שני ילדיו של סטיב, השותף שלו לשעבר – מעדיפים להאמין לג'ו, או לפחות לשכנע את עצמם שהוא חף מפשע. 

אשתו יודעת את האמת: בעלה פושע. הוא אחראי למותם של 21 טייסים אמריקנים שמטוסיהם נפלו בשל תקלה טכנית, רק משום שבעלה הורה לשותפו לשעבר לשגר לחיל האוויר חלקים שיצאו פגומים מפס הייצור של המפעל שלהם, שמא יפסידו כסף רב.

אכן, ג'ו התעשר, ויצא נקי מכל העניין על ידי כך שהפליל את שותפו. זה יושב בכלא, ואילו ג'ו רוחץ בניקיון כפיו, מתענג על נוכחותם של בני משפחתו, בגינה שלו, בבוקר יום ראשון נעים ושטוף אור. שכניו קופצים לביקור. בנו יודיע בקרוב על אירוסיו לבתו של השותף. הכול טוב.

וג'ו מרשה לעצמו "להטיף מוסר" ולהביע את עמדתו בעניין שותפו האשם היחיד, לכאורה: ג'ו מביע אמפתיה לפושע. הוא מסביר, כפי שמצוטט כאן למעלה, שאמות המוסר בחברה האמריקנית של סוף שנות הארבעים, זמן לא רב אחרי תום מלחמת העולם השנייה, לוקות בחסר: את "האנשים הקטנים" מכניסים לבית הסוהר, בעוד שאת הפושעים הגדולים באמת ממנים להיות שגרירים. 

כך בעצם מצדיק ג'ו את עצמו, בפני עצמו. שהרי אם אין צדק ואין מוסר, הוא אינו יותר גרוע מכל האחרים. אם יש לו ייסורי מצפון הוא משכך אותם כך, באמירות כאלה. אומר לעצמו וליקיריו שכולם כאלה. שהפושעים הגדולים באמת בכלל לא נענשים. שנטפלים רק "לקטנים". 

בדבריו אלה הוא מנסה לשכנע את הנוכחים "לסלוח" לשותף שסרח. בהמשך ימציא תירוצים נוספים: הרי אתם יודעים שסטיב אדם חלש, הוא נבהל, כי צעקו עליו ותבעו ממנו שיספק את החלקים הללו. בהמשך, כשמתברר שג'ו אשם לא פחות מסטיב, שכן הוא זה הורה לו לכסות על הסדקים ולשלוח את החלקים הפגומים כמות שהם (ג'ו התנער משיחת הטלפון שבה הורה לסטיב לעשות זאת), ג'ו מנסה שוב ושוב להסביר: לא התכוונתי; חשבתי שיהיה בסדר; התכוונתי לדווח לצבא, אבל לא הספקתי… 

אבל הוא אשם. והוא יודע שהוא אשם. ביודעין שלח חלקים פגומים, לתועלתו האישית. וכמעט, כמעט עלה בידו לצאת מזה בשלום. להניח לאדם אחר לשלם את מלוא המחיר, ולצאת נקי. 

אבל ג'ו קלר נופל בפח כשאשתו פולטת בטעות פרט מפליל. ואז הוא נאלץ להודות בפשע שביצע.

ממש עד לרגע האחרון, כשמתחוורת לו כל עוצמת הזוועה של מעשיו, הוא מסרב להבין מה חלקו ולקבל על עצמו את האחריות על מעשיו.

בתיאטרון יש אפיפניה. היא הכרחית, כי אחרת מה הטעם בכל התהליך. הצופים חייבים להגיע לאיזושהי תובנה שתשנה משהו בהם.

בחיים עצמם הכול שונה. 

הפושעים ממשיכים להסית ולשכנע. ממשיכים לרמות ולשקר. ממשיכים להסתתר מאחורי הפמליה האוהדת שמסרבת לראות את האמת.

בחיים אנחנו ממשיכים לשאול "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד", לתהות איך ייתכן שעיני רבים כל כך מסרבות לראות, מסרבות להביט אל המציאות, מסרבות לוותר על העיוורון, מעדיפים את מי שממשיכים לרמות ולכזב. בחיים מניפולציות ורשע פועלים היטב, והאמת מגמגמת ומצטדקת. 

בחיים הפושעים הגדולים באמת זוכים לאהדה. ג'ו קלר צודק: ממנים אותם לתפקידים רמים. לא רק לשגרירים.

כמו ירמיהו אני מבקשת לזעוק "כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ", אך בניגוד לנביא, לי אין אל מי לפנות.  

כריסטינה רוזטי, "שירי לי שיר": למי כתבה אותם המשוררת שלא היו לה ילדים?

במכתב שסיפרה בו לאחותה על ספר השירים שלה, קובץ של שירי ילדים, כתבה המשוררת כריסטינה רוזטי לאחותה כי יש בו "פנינים שלא נדלו ואבני חן שלא נכרו מהמעמקים". רוזטי כתבה את הדברים הללו ב-1874, שנתיים אחרי שהספר ראה אור לראשונה. עד היום הוא מרתק את קוראיה של רוזטי ואת החוקרים העוסקים בכתיבתה.

הספר כולל 126 שירים קצרים, קצובים ומחורזים. באנגלית הוא נקרא Sing Song. תרגמתי אותו לעברית בשם שירי לי שיר: ציטוט של שורה מתוך אחד השירים.

חלקם יכלו להתפרסם גם היום בספרי ילדים, אבל רבים היו מן הסתם נפסלים ונחשבים לא הולמים קוראים צעירים, שכן הם עוסקים רבות בשכול וביתמות. אלה נושאים שהעסיקו מאוד את בני התקופה הוויקטוריאנית. אנשים לא היססו באותה תקופה להתקרב אל המוות, לגעת בו ולתעד אותו. אחד המנהגים המקובלים היה למשל להצטלם לצד גופות של אנשים שזה עתה הלכו לעולמם. לפעמים נהגו אפילו להציב את המתים בתנוחות "חיות". הנה לדוגמה תצלום של תינוק מת, שהוצג כאילו הוא חי:

לפיכך גם הנושאים המופיעים בשיריה של רוזטי, אחותו של הצייר הנודע גבריאל דנטה רוזטי, שנחשבת כיום אחת מבכירות השירה הוויקטוריאנית, אינם מפתיעים. היא מוכרת אמנם בעיקר בזכות השירים שכתבה למבוגרים, שהיו חדורים באמונה דתית, אבל גם שירי הילדים שלה מעוררים, כאמור, עניין. הם מיטיבים לשקף את התקופה שבה חיה, ובה לא רק מותם של פעוטות ותינוקות היה שכיח אלא גם העוני שנשא בחובו מצוקה קשה.

הנושאים המרכזיים בשירתה, אהבה, פרידה ומוות, שולטים גם בשירי הילדים שכתבה. גם הטבע מופיע בהם רבות: ציפורים, פרחים, חילופי העונות, הנופים הכפריים של אנגליה והדמויות שמאכלסות אותם: הנערה החולבת, הפועל בחווה, ילדים שמשוטטים בשדות.

אל הספר נוספו איורים שרוזטי עצמה רשמה את הרעיונות להם. היא העבירה את הרישומים שלה לצייר ארתור יוז, שעיבד אותם, בהתאם להנחיותיה.

הנה כמה מבחר מתוך כמה מהשירים בקובץ, מלווים באיורים המקוריים, כאן בתרגומי:

פָּרוּשׁ בִּכְלוּב זָהָב,
פָּרוּשׁ עַל הֶעָנָף –
בְּיוֹם מַקְפִּיא רַק נְשַׁעֵר
חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שָׁפַר יוֹתֵר.

אַךְ כְּשֶׁעָלִים יָנֵצּוּ כָּאן
וְעַל עָנָף יָצוּץ הַקֵּן,
הָאִם עוֹד יִוָּתֵר סָפֵק
מִי מִשְּׁנֵיהֶם הוּא הַמִּסְכֵּן?



בִּן לַיְלָה פִּטְרִיָּה בָּקְעָה,
מָה תִּלְמְדוּ מִכָּךְ, רֵעַי?
מֵאָה שָׁנָה צָרִיך אַלּוֹן,
אַךְ הוּא אַלּוֹן, הֲלֹא.

מַלְאָךְ לְרַגְלֶיךָ
מַלְאָךְ לְרֹאשְׁךָ,
אַתָּה כְּמוֹ טָלֶה
מְתֻלְתָּל בַּמִּטָּה.





לְכֹל סִיכָּה יֵשׁ רֹאש, אַךְ הוּא נְטוּל שֵׂעָר,
יֵשׁ לָאֲגַם פָּנִים, אַךְ אֵין פֶּה שֶׁנִּפְעַר.
הַמַּחַט? יֵשׁ לָה קוֹף! אַךְ הוּא לֹא מְטַפֵּס,
לַכֹּתֶל יֵשׁ אָזְנַיִם, אוֹתָן לֹא נְחַפֵּשׂ.
יֵשׁ לַשֻּׁלְחָן רַגְלַיִם, שֶׁכְּלָל אֵינָן פּוֹסְעוֹת.
לַמַּיִם יֵשׁ עֵינַיִם, אַךְ הֵן אֵינָן רוֹאוֹת.
יֵשׁ לַכִּנּוֹר צַוָּאר, שֶׁבִּמְקוֹמוֹ קָבוּעַ,
לַמְּשֻׁלָּשׁ ­– שׁוֹקַיִם, לֹא יְכוֹלוֹת לָנוּעַ.
לַנַּעַל יֵשׁ לָשׁוֹן, שֶׁכְּלוּם אֵינָה בּוֹלָעָת,
וְלַמַּסּוֹר יֵשׁ שֵׁן – לִלְעוֹס אֵינָה יוֹדָעָת.
הָעֵץ מַצְמִיחַ בַּד, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִתְפֹּר,
הַדַּף אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, גַּם עִם אָזְנֵי חֲמוֹר,
אֵין שֵׁם-נִרְדָּף חוֹשֵׁשׁ, הֲרֵי לֹא הוּא אָשֵׁם,
וְאַף-אֶחָד שׁוֹנֶה: הוּא אַף שֶׁלֹא נוֹשֵׁם.



בֵּין לְהָבִים שֶׁל דֶּשֶׁא חַד
פִּרְחֵי קַחְוָן תְּמִימֵי מַבָּט.
כְּמוֹ זֹהַר כּוֹכָבִים רָחוֹק,
עַל שַׁחַק שֶׁכֻּלּוֹ יָרוֹק.



לִבְחוֹש אוֹתָהּ,
וּלְעַרְבֵּב,
לִטְרֹף אוֹתָהּ
הֵיטֵב הֵיטֵב,
וּמֵאִלְפָּס שֶׁלֹא כֻּסָּה,
אָז לְהָעִיף אֶת הָעִסָּה,
מִי אֶת הַפַּנְקֵייק אָז תוֹפֵס?
מִי שֶׁזָרִיז לֹא מְפַסְפֵס.

ההקדשה של כריסטינה רוזטי בפתח ספרה נוגעת ללב במיוחד: "חרוזים שמוקדשים בלי רשות לַתִּינוק שהציע אותם".

רוזטי לא נישאה מעולם ולא היו לה ילדים. עם זאת, אפשר לחוש באהבתה להם וביכולתה להבין אותם ואת מה שמעניין אותם, וגם באהדה הרבה שהיא רחשה כלפי הורים לילדים קטנים. אין לדעת אם שיריה מבוססים על זיכרונות הילדות שלה, או על היכרותה עם הילדים שראתה סביבה. מכל מקום, שיריה ממשיכים לגעת ללב גם שנים רבות אחרי מותה.

אפשר לקנות את הספר בהנחה, ישירות מהמתרגמת, עם הקדשה אישית, תמורת 52 ש"ח, כולל דמי משלוח בדואר רשום. לכתוב אל ofra.offer@gmail.com

ofra.offer@gmail.com 

"השפה כעדשה": האם מילים יוצרות מציאות או משקפות אותה?

השפות השמיות משתמשות בצורות פועל שונות בזכר ובנקבה (הוא אוכל, היא אוכלת), בעוד שהאנגלית אינה עושה הבחנות של מין דקדוקי בפעליה (sh/ he eats). ג'ורג' שטיינר הסיק מכאן ש"מסורת שלמה של שוויון בין המינים מגולמת בעובדה שהפעלים שלנו, בשונה מהפעלים בלשונות השמיות, אינם מציינים את המין הדקדוקי של הנושא."

האומנם? קיימות שפות שהן נאורות כל כך מבחינה מינית, שלא רק שאין בהן הבדלים בפועל בין זכר ונקבה, אלא אפילו כינויי גוף שלהן לא מבחינים בין המינים.   "הוא" ו"היא" אוחדו בהן לישוּת סינתטית־פלסטית נטולת מין אחת. אילו הן השפות הללו? טורקית. אינדונזית ואוזבקית הן כמה דוגמאות – לא בדיוק שפותיהן של חברות הנודעות במסורת של שוויון בין המינים. 

אף רשימה של מעידות כאלו לא תהיה שלמה כמובן ללא 1984 של ג'ורג' אורוול, שם השליטים מאמינים בכוחה של השפה עד כדי כך, שהם מניחים שיוכלו לחסל כל מרי פוליטי אם רק ימחקו את כל המילים הפוגעניות מאוצר המילים. "בסופו של דבר שום פשע מחשבה לא יהיה אפשרי משום שלא ייוותרו מילים להביעו." אך מדוע לעצור כאן? מדוע לא לבטל את המילה "בֶּצע" כתרופת פלא לכלכלת העולם, להיפטר מהמילה "כאב מילה "כאב" כדי לחסוך מיליארדים על אקמול, או להשליך את המילה "מוות" לפח האשפה ולהעניק כבמטה קסם חיי נצח לכל

THROUGH THE LANGUAGE GLASS  Guy Deutscher 

לעברית: עמרי אשר

אנני כץ, "אדם טוב": למי אפשר להאמין?

 

"כך התפרנסתי: רקמתי סיפורים שבהם המוות נראה נקי, משהו שאפשר לשלוט בו, כמעט – מושך. אני כמובן לא מאמין בכל אלה: אלוהים, ניסים, כל הפנטזיות האלה. אני מאמין ברפואה ובפרסום, אבל אפילו הדברים האלה לא תמיד מהימנים. לפעמים תרופה לא פועלת. לפעמים אנשים מבחינים באמת הנסתרת בתוך הסיפור שאתה מנסה למכור להם." כך מסביר לנו בפתח דבריו תומס, פרסומאי במקצועו, הדמות הראשית ברומן A Good Man מאת הסופרת האמריקנית אנני כץ  (האיש הטוב, תורגם לאחרונה לעברית) 

כבר בעמודים הראשונים גם אנחנו הקוראים נהפכים לבני האדם החשדנים שתומס מתאר. קנינו את הספר, אנחנו קוראים אותו ותוהים כל העת אם מה שהוא מספר לנו אמיתי. שואלים את עצמנו בלי הרף מה עומד מאחורי דבריו, והאם הדובר מהימן.

התכסיס הספרותי שאנני כץ נוקטת כאן מתוחכם.  מלכתחילה ברור לגמרי שקרה משהו איום ונורא, אבל רק בעמודים האחרונים מתגלים לנו הפרטים על הזוועה. לאורך הדרך אנחנו תוהים: האם להאמין למספר ולגרסתו? האם הוא חושף בפנינו משהו שאינו יודע על עצמו ועל המציאות, כמו שעושה למשל הומברט הומברט בלוליטה?מתי הוא משקר, לנו ואולי בכלל גם לעצמו? ואולי הוא מספר את כל האמת? אולי אפשר בכל זאת לסמוך עליו, על האור שהוא שופך על חייו, על התיאור הלופת והמותח של המציאות, שאותה הוא מפרט בדקדקנות?

שמתי לב מזמן שכאשר אנשים מספרים על אסון שקרה להם, הם זוכרים פרטים רבים וימיומיים שבדרך כלל נשכחים. הרגעים שהובילו לרגע המר בחייהם נותרו חקוקים בתודעתם, קיבלו ממשות ומשמעות שבזמן רגיל אין ולא יכלו להיות להם. אלמלא קרה האסון היו שוכחים מה היה צבע השמים, לאן התכוונו ללכת, מה בדיוק קטע את רצף המעשים והמחשבות של אותו זמן.

הרומן שלפנינו משמש מעין תיעוד כזה: תומס זוכר הכול, הכול (ואולי לא?):  איך הכלב התנהג ואילו קולות השמיע. איך נראה האוכל שבישל. מה שמע. מה ראה. מה חשב. כל הפרטים הקטנטנים הללו מצטרפים למארג שמשמעותו יכולה להיות מובנת רק בסוף. 

השאלה העמוקה, העיקרית, שהרומן שואל היא: מה סיכוייו של אדם שספג אלימות בילדותו, שהיה עד למעשים בלתי נסבלים, פליליים, מחרידים, למצוא תיקון, לשקם את עצמו וליצור חיים חדשים, טובים יותר. חיים של אדם טוב שמתנכר למורשת של בית הוריו ולא לוקח אותה אתו כגורל שאי אפשר לנוס מפניו. 

האם די בכוונות טובות? מהי בעצם אהבה? מה עלול לקרות כשאדם סימביוטי אינו חש עוד בגבול המפריד בינו לבין בתו, בינו לבין אשתו, ואינו יודע להבחין בין טובתו לטובתן, בין חייו לחייהן, בין צרכיו לצרכים שלהן?  

ממש בעמודים האחרונים אומר תומס על המונולוג שנשא עד כה: "ייתכן שאני מחמיץ משהו. לא מספר הכול כפי שצריך לספר. ייתכן שהדברים לא יוצאים מדויקים. בגלל האומללות המוחלטת, שאני מרגיש עכשיו, ובגלל החרטה, אני חושש שגרמתי לדברים להיראות בצורה מסוימת, אפשר לומר: צבעתי אותם באור מסוים – ואני יודע שנקודת המבט שלי לא לגמרי נאמנה למציאות של מה שבאמת קרה, או לחיים שהיו לבנות שלי ולי, ביחד. כפי שכבר אמרתי, אני יודע שאי אפשר ללכוד את כל האמת על מה שהיה, וודאי שלא לספר אותה לאנשים שבכלל לא הכירו אותנו."

תומס היה רוצה לספר הכול, אבל בה בעת גם להותיר את התעתוע והספק. אנני כץ, שיצרה את תומס, עוזרת לו לכאורה לממש את כוונתו. אבל היא מספיק מתוחכמת כדי לעקוף אותו ולאותת לנו בכל זאת, בסופו של דבר, כמו מאחורי גבו, את האמת האחרת, העמוקה יותר, עליו ועל נפשו. 

כאמור, הספר טרם תורגם לעברית. הנה קישור ישיר אליו, בקינדל אמזון. הוא מושך מאוד לקריאה! 

תיקון: את הספר תרגמה לאחרונה לעברית יסמין קלין.  

 

נטפליקס, הסרט היפני "37 שניות": מדוע נבחר כחביב הקהל

בתחילת הסרט לא ברור: האם היא ילדה קטנה? אולי נערה? קשה להחליט. שמה יוּמָה. היא מרותקת לכיסא גלגלים בשל, כך מתברר בהמשך, שיתוק מוחין מלידה. היא נראית קטנטונת, בין היתר מכיוון שאינה יכולה לקום על רגליה, וכשאינה יושבת בכיסא גלגלים היא מתניידת על הרצפה כמו פעוטה, על ארבע.

אמה מטפלת בכל צרכיה: מפשיטה ורוחצת אותה, אפילו נכנסת אתה עירומה לתוך האמבטיה המלאה במים ומתרחצת ביחד אתה. היא נוגעת בגופה ומחזיקה אותה כמו שנוגעים בתינוק חסר אונים. גם מחוץ לאמבטיה היא שמה לב לכל תנועה ולכל נשימה שלה, למשל, תוך כדי שיחת טלפון שלה היא ניגשת וחותכת למענה את האוכל המונח בצלחתה. כל העת קשובה אליה ודרוכה לטפל בה.

אבל לאט לאט מסתבר שיוּמָה איננה ילדה קטנה. היא אישה צעירה,  בת עשרים ושלוש. חוסר האונים שלה מטעה. היא מבלבלת גם מכיוון שהבעות פניה ילדותיות, והיא מדברת במין מתיקות חמודה. היא כנועה ומשתפת פעולה עם אמה, מניחה לה לעשות הכול למענה. הרי אין לה ברירה, לא כן? במצבה היא צריכה רק להודות על כל מה שהאם מעניקה לה ועושה בשבילה, כי אין לה שום אפשרות להתנהל בעולם בכוחות עצמה.

האמנם?

יוּמָה היא לא רק צעירה מוגבלת בתנועותיה. היא גם אמנית שמתמחה בציורי מנגה, והיא עובדת אצל מישהי שבעצם מנצלת אותה, גוזלת ממנה את כישרונה ויצירותיה ומעמידה פנים שאלה שלה.

האם לאישה במצבה יש סיכוי לממש את כישרונה? להביא לכך שהעולם יכיר ביכולותיה? האם תוכל לברוא לעצמה, בתוך כל המגבלות הללו שאתן נולדה לרוע מזלה, סוג של עצמאות? מתי בעצם עזרה מתחילה להחניק, ותשומת לב מרובה כל כך לשתק ולאיים על תחושת האוטונומיה שגם אדם שכלוא בגוף של עצמו רוצה וזכאי לה? מתי דאגה נהפכת לשתלטנות?

גם למיי קאימה, השחקנית המגלמת את יוּמָה, יש שיתוק מוחין, והיא מפליאה לגלם את דמותה של מי שאינה מוכנה להיכנע לגורלה (מן הסתם – כמוה עצמה!). בשלב מסוים יוּמָה מתמרדת, נוקטת צעדים מפתיעים, לא מוותרת, פועלת בנחישות ובמהלך מופלא ונוגע ללב זוכה למצוא אנשים שמוכנים לשתף אתה פעולה ולעזור לה לגלות על עצמה ועל משפחתה סודות מפתיעים ומרגשים שישנו את חייה.

הסרט "37 שניות" הגיע לנטפליקס בינואר 2020. זהו סרטה הראשון של היקארי, שכתבה וביימה אותו. היקארי סיפרה כי בתסריט המקורי, שאותו כתבה במסגרת של סדנת כתיבה, לקתה הגיבורה הראשית בשיתוק בשל פגיעה בעמוד השדרה, בעקבות תאונת דרכים, אבל כשמצאה את מיי קאימה, שינתה את התסריט בהתאם למצבה של קאימה. היה לה חשוב מאוד שהשחקנית שמגלמת את דמותה של גיבורת הסרט לא "תציג" את מגבלותיה, אלא תייצג אותן בנאמנות, מתוך כך שהיא עצמה חיה אתן.

היקארי אינה מכירה מקרוב את המוגבלות הגופנית שהביאה אל הסרט, אבל בריאיון אתה סיפרה שהשאיפה לעצמאות ליוותה אותה מצעירותה והעניקה לה השראה לסרט.

"אני חושבת שאנשים ביפן אינם ערים למה שמתרחש בעולם," היא אמרה בריאיון לאתר Nippon. "תעשיית הבידור משפיעה מאוד על החברה. מדובר בהשפעה סמויה ומעודנת, אבל יש שפע של תוכניות קומיות שמשפיעות על הפאסיבות של הצופים ומסיטות את תשומת לבם מסוגיות חברתיות חשובות. לכן אני רוצה שאנשים יצפו ב'37 שניות' ויחשבו על הסוגיות שהוא מעלה."

אכן, מדובר ביצירה יוצאת דופן, מפתיעה ונוגעת ללב, בין היתר מכיוון שהיא נחווית כאמינה ומדויקת. הסרט מבקש לבדוק אם חירות אמיתית יכולה להתאפשר גם בחייהם של מי שגורלם הגביל מאוד את יכולותיהם הגופניות, והוא עושה זאת בתעוזה אך בעדינות, תוך שהוא נזהר מאוד מסנטימנטליות או מהפרזות. אפשר בהחלט להבין מדוע נבחר כחביב הקהל בפסטיבל ברלין בשנת 2019, שם הוקרן לראשונה.

איך נראה פוליטיקאי ואיך הוא מדבר

הפוליטיקאי נראה כמו כל אחיו חלקלקי הלשון, בעלי העור המטופח והאיפור הכבד, ששערם צבוע או מושתל, ושצווארם הרך להפליא כשל תרנגול הודו מפוטם חומק מצווארוני חולצות בצבע תכלת נצחי.

הרופא אבד לרגע בין תווי הפנים שלו, שבעצם לא היו פניו של איש, אבל איפשרו לו לשכוח את פניהם של הכושים המתים, כפי שקרא להם הכומר ללא כוונת זדון או עלבון. הוא הופתע מכך שפוליטיקאים יכולים לדבר כך באמצע הלילה – אל מי ובשביל מה בעצם? הוא לא אזר אומץ להגביר את הקול כדי ללמוד דבר־מה נוסף, כי ידע שאין לו וגם לא לאף אחד אחר מילים חיוניות ועמוקות לומר על מנהגו של עולם, כמו אלה שאפשר למצוא בספרים למשל. הרי המקצוע של האנשים האלה הוא לדבר כל הזמן, לדבר ולעולם לא להקשיב למי שמדבר אליהם, לעולם לא להפסיק לדבר, לחיות בתוך המילים, גם החלולות ביותר, גם אם הן הופכות לרעש מטופש ומפתה – שירת הסירנות המודרנית.

L'archipel du chien Phillippe Claudel

לעברית: שי סנדיק

פיליפ קלודל, "ארכיפלג הכלב": מי רוצה לראות השתקפות מכוערת של עצמו

"הסיפור שאתם עומדים לקרוא ממשי כפי שאתם ממשיים. הוא מתרחש כאן כפי שיכול היה להתרחש שם. יהיה נוח מדי לחשוב שהסיפור התרחש במקום אחר. אין חשיבות לשמות הנפשות הפועלות. אפשר לשנות אותם. להחליף אותם בשמותיכם. אתם דומים להם עד מאוד, קורצתם מאותו חומר שאינו בר-שינוי".

כך נכתב בתחילת הספר ארכיפלג הכלב, בעמודו השני. ועוד מוסיף הדובר: "אני בטוח שבמוקדם או במאוחר תשאלו את עצמכם שאלה לגיטימית: האם הוא היה עד למה שהוא מספר לנו? כן, הייתי עד. כשם שאתם הייתם עדים אך סירבתם לראות."

סירבנו לראות!

עד תום הספר המופלא הזה כולנו נהיה עדים בעל כורחנו. שותפים לפשע שמתחולל בתוכנו, ואנו מסרבים לראות אותו. את העוול. את העושק. את תאוות הבצע ואת האי צדק המנהלים את העולם.

מי שראה את הסרט "הארייט", העוסק בדמותה של הארייט טאבמן (לוחמת זכויות אדם אפרו-אמריקנית ששחררה את עצמה מעבדות ופעלה לשחרור עבדים אחרים) סבור מן הסתם שהעבדות פסה מהעולם. מי שקורא את ארכיפלג הכלב מבין שלא באמת מיגרו אותה. אכן, יש לה כיום פנים אחרות, שונות, אבל היא עדיין קיימת; בני אדם עדיין נחטפים באפריקה ואין לחייהם שום ערך בעיני מי שרואה בהם חפץ, סחורה עוברת לסוחר, והם צפויים לההתאכזרות רצחנית ודה-הומניזציה.

פיליפ קלודל כתב את הספר שקשוק המפתחות, שבו תיעד את התנסויותיו בבית סוהר שם נהג לבקר בקביעות. אוזנו קשובה לחסד, אבל עינו רואה גם את הרוע.

בספר שלפנינו הוא מתעד את התנהגותם של מי שמוכנים להסתכן בכך שבחירותיהם עתידות לגזור עליהם חיים שבהם המצפון יְיַסֵּר אותם עד יומם האחרון; אנשים שבוחרים בחירה לא מוסרית ומזעזעת.

הכול מתחיל בכך ששלוש גופות של אפריקנים נסחפות אל חופו של האי שבו מתרחשת העלילה. מה ייעשה בהן? האם ראש האי, הרופא, הכומר והמורה, יחליטו לנהוג לא רק באופן מוסרי, אלא גם על פי החוק, או שאנוכיותם תגבר עליהם?

"לשלוש גופות אין הצדקה?" שואל המורה שמנסה להבין מדוע הם שוקלים לא "להטריד חוקר שופט מן היבשת". והוא ממשיך: "החל מאיזו כמות אתה מרים את הטלפון? חמש, עשר, עשרים, מאה?"

זאת שאלה ראויה מאוד, שלא פעם עולה משום מה: האם הרוג אחד, או נרצח אחד, "שווה" פחות מחמישה? האם משקלם של עשרים משמעותי יותר מזה של חמישה? האם רק הכמות קובעת?

ומה בכלל צריך לקרות כדי שיראו במתים הללו בני אדם בעלי זכויות, גם אחרי מותם?

"אם הם היו נושאים תעודות מזהות הבעיה הייתה קשה יותר. תעודות מזהות היו מקשרות אותם לעולם, לארץ, למשטר אנושי, להיסטוריה למשפחה. אבל כאן אין כלום. שום דבר שמסגיר את שמותיהם, את גילם, את הארץ שממנה ברחו. שום דבר שעשוי להעיד אם היו להם בנים, אחים, נשים ואבות."

מה אומרים לעצמם אנשים שמבקשים להצדיק עוול שהחליטו כבר לבצע?

"לא אני בראתי את העוני בעולם ולא מתפקידי לסלק אותו".

איך הם מצדיקים אופן דיבור מזלזל בבני אדם אחרים?

"שנאה ובוז לא נמצאים במילים אלא בשימוש שעושים בהן. אבל אם אתה מעדיף שאקרא לאנשים האלה 'שחורים', אגיד 'שחורים'."

מה הם אומרים לעצמם כשעולות בדעתם מחשבות נבזיות?

"לגרום לחיים להפסיד דברים שימושיים שלא יביאו שום תועלת למתים זה להוסיף חטא על פשע".

איך פסיכופת מסביר לעצמו את העולם?

"אופי האדם תמיד גורם לו לפעול בפזיזות. תמיד. זה התחיל להפחיד אותו, כל החלל הריק הזה. הוא ניסה לחמם את המאכלים הישנים אבל הכול היה בטעם שרוף. ואז הוא ממש פחד. הוא מצא מפלט בדבר היחיד שנשאר לו: הקִדמה. תראה, הקדמה הייתה כאן מבראשית. תן לאדם אש, ברזל ופטיש, ותוך שנייה הוא ייצור שרשרת כדי לכבול בה אדם אחר שדומה לו כאילו הוא אחיו ויחזיק אותו קשור או ייצור חנית כדי לחסל אותו במקום להכין גלגל או כלי נגינה. הגלגל והחצוצרה מגיעים הרבה יותר מאוחר, באיחור רב אחרי השרשרת והחנית, ובינתיים כבר שחטו רבים. ואם כבר הומצא הגלגל, זה רק כדי לשאת את מעשי הטבח הלאה, באמצעות צי אניות, משל, כדי שכל העולם ירוויח מזה, והחצוצרה שימשה רק כדי לחפות על זעקות הנרצחים ולחגוג את מעשי הטבח. סוף בסוף. ובסופו של דבר, עכשיו יש לנו לוויינים!"

ועם זאת, עם כל הכיעור שהספר מביע, הוא בעצם יפה להפליא, שכן הכתיבה יפה (והתרגום מצוין). הנה כמה דוגמאות: "מבחינת כל אחד מהגיבורים, היום היה ארוך כמו מאה שנה והם הוצפו הקלה למראה הדמדומים. בשעה תשע בערב, כשבחוץ מיזג הלילה את הים והשמיים לעיסה כהה, סגר ראש האי את דלת חדר הישיבות והסיט את וילונות הקטיפה שמעולם לא נעשה בהם שימוש"; "שמש גדולה ואדומה כדם היססה אם לצאת מבין הגלים"; "השמיים היו בהירים ומזג האוויר נוח מאוד. שררה אשליה שהקיץ מנסה שוב את מזלו".

ויש בו גם הומור:

"הוא נשאר בתפקידו למראית עין, כדי לא לזנוח את אחרוני צאן מרעיתו, שנדהמו כשאמר להם פעם באחת הדרשות שאלוהים יצא לפרישה מוקדמת.

"'לא רק פקידי הממשלה בבירה מבקשים לעבוד בשבעים אחוזי משרה כשהם מרגישים את אותות הגיל. אני חושב שאלוהים עשה את אותו הדבר. הוא בחידלון פעילות מתמשך. והכול באשמתנו.'"

לצד כל השבחים, עלי לציין מרכיב אחד בספר שעורר בי אי נוחות, אבל לא מהסוג שקלודל ביקש לייצר. את העלילה מניעה בשלב מסוים ילדה בת אחת עשרה שמתלוננת על פגיעה מינית. הקורא יודע שהיא משקרת. הקורא מבין גם שהילדה אכן נפגעה מינית, אבל שמי שפגע בה באמת אינו האדם שנגדו היא מתלוננת. כלומר – מישהו בסיפור מנצל אותה כדי להרוס אדם חף מפשע. הילדה, כפי שקלודל מתאר אותה, משקרת בכישרון רב. מעמידה פנים. בוכה ברגע הנכון. עדות השקר שלה מתוחכמת מאוד. לטעמי לא רק הדמויות בסיפור מנצלות אותה באופן לא מוסרי, אלא גם הסופר מעולל זאת לדמות שיצר. לכאורה – זכותו להניע את העלילה כאוות נפשו. הוא רשאי להמציא ילדה בת אחת-עשרה שנפגעה מינית, והיא בכל זאת חזקה כל כך, עד שהיא מסוגלת לייצר עדות מפורטת, בדויה ומשוכללת. עדותה אכן מצליחה להרוס את חייו של האיש שעליו טפלה אשמת שווא. האם מוסרי מצדו של הסופר להשתמש בדמות של ילדה-קורבן שהיא גם שקרנית? האם אינו מחזק כך את קולם של פוגעים שנוהגים לטעון כי נשים רבות (במקרה הזה ילדה קטנה!) משקרות כשהן מספרות על הפגיעה? אמנם קלודל מבהיר בהמשך: הילדה נפגעה, בוודאות, וכאמור – האשם אינו האדם שהאשימה. ובכל זאת, עצם החירות שלקח לעצמו להשתמש בתפיסה הזאת שלפיה מוטב שלא להאמין תמיד לקורבנות, מסוכנת בעיני. לא את הפן הזה, של האשמות שווא, שקיומן זניח מאוד, צריך להאיר ולהדגיש. הרי אין איזון כוחות בין פוגעים לנפגעות. סטטיסטית יש הרבה הרבה יותר מקרים של נשים, נערות, ילדות, שלא מתלוננות בכלל, או שמתלוננות ולא מאמינים להן, מאשר מקרים של האשמות שווא!

ברבע האחרון של הספר נשאל מישהו "נראה לך שבן אדם אוהב שמציגים בפניו מראה שמוכיחה לו כמה הוא מכוער?"

את השאלה הזאת בעצם שואל פיליפ קלודל אותנו, את הקוראים. את אלה שהוא פונה אליהם בתחילתו של הרומן ובסופו, ישירות, ומסביר לנו שאנחנו יודעים. שאנחנו עדים ושותפים. אז מה מרגישים קוראיו?

L'archipel du chien Phillippe Claudel

לעברית: שי סנדיק

קוראת, צופה ומספרת

%d בלוגרים אהבו את זה: