לורי גוטליב, "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו": מרתק!

לורי גוטליב היא פסיכולוגית קלינית ועיתונאית. בעקבות הצלחת אולי כדאי לך לדבר עם מישהו, הספר שלפנינו, היא כותבת טור ייעוץ בעיתון ומרבה להופיע בטלוויזיה ולהתראיין בהסכתים שונים. הרצאה שנשאה ב־2019 ב־Ted היא אחת המבוקשות והפופולריות ביותר באתר.

אחרי שקוראים את אולי כדאי לך לדבר עם מישהו אפשר בהחלט להבין את הצלחתה העצומה, שכן מדובר בספר מרתק, מרגש, אנושי ומחכים מאוד.

גוטליב מספרת בו על כמה ממטופליה, איך הגיעו אליה, ולאן לקח אותה ואותם הטיפול בהם. השלושה העיקריים שעליהם היא מספרת הם, ג'ולי, אישה צעירה וחולה אנושה, ג'ון, יוצר סדרות טלוויזיה מצליחות ביותר (כבר בתחילת דרכו זכה, כך היא מספרת, בפרס האמי), וריטה – אישה כבת שבעים, בודדה ומיואשת.

אי אפשר שלא להתרגש מהתהליך שכל אחד מהמטופלים הללו עובר לאורך הספר, אבל הייחודיות שלו היא בכך שבד בבד עם סיפורי המטופלים שלה פורסת בפנינו גוטליב את סיפורה האישי כמטופלת. 

בשלב מסוים, די בהתחלה, היא מספרת איך ומדוע הגיעה למסקנה שהיא עצמה זקוקה לטיפול, ומשם ואילך משרטטת את התהליך המורכב והמאלף שעברה עם המטפל שלה: את הליקויים בשיקול הדעת. את המשוב, השיקוף וההארות שזכתה להם, ובעיקר – את התובנות העמוקות שהגיעה אליהן, בחלקן — בזכות השילוב שבין היותה מטפלת ומטופלת. כך למשל מרתק לקרוא על זיהוי של דפוסים דומים שהיא מוצאת בינה לבין חלק מהמטופלים שלה.

הכתיבה של גוטליב אנושית, חומלת ורוויה באהבה. היא מרבה לצטט כותבים אחרים, ומפיקה מדברי החוכמה שנתקלה בהם מסקנות לגבי עצמה, הן כמטופלת והן כמטפלת.

האומנם "הגיהינום הוא הזולת", כפי שקבע סארטר? כן. אבל "לפעמים הגיהינום הוא אנחנו, לפעמים אנחנו הגורמים לקשיים שלנו."

"קלינאים בכירים ניכרים בהיותם אותו האדם בסלון ביתם ובקליניקה", היא מצטטת את הפסיכואנליטיקן הארי סטאק סאליבן, דנה בדבריו ובוחנת אותם כמטפלת.

"מטפלים צריכים לגשת למטופלים שלהם 'ללא זיכרון וללא תשוקה'", היא מצטטת את הפסיכואנליטיקן וילפרד ביון ובודקת את ההמלצה, לא רק לגבי המטופלים, אלא גם לגבי עצמה וחייה. 

"יותר מדי הורים עושים לילדים שלהם חיים קשים בניסיון להוט מדי לעשות להם חיים קלים", היא מצטטת את הפילוסוף יוהאן וולפגנג פון גתה ומראה כיצד זה מתבטא בחיים עצמם.

גוטליב מעלה בספרה הרבה מאוד שאלות מעניינות. למשל: עד כמה ראוי שמטפל יחשוף את חייו האישיים בפני המטופל? היא מספרת על פסיכולוג שהחליט להסתיר ממטופלת שלו את הסיבה לכך שהוא יוצא לחופשה. כשחזר והמטופלת שמה לב לטבעת הנישואים החדשה שענד, הבין שטעה כשניסה "להגן" עליה והסתיר ממנה מידע שהיא קלטה מיד. גוטליב מגיעה למסקנה שקיים מעין "נייר לקמוס" שאמור לעזור בהחלטה אם לשתף או להסתיר. אבן הבוחן צריכה להיות התשובה לשאלה "האם המידע הזה עשוי לעזור למטופל."

האם החיים האישיים של המטפל, הבעיות שהוא עצמו חווה, עלולים להקשות עליו להתמקד במטופליו? "הפגישה עם המטופלים היא הקלה", כותבת גוטליב, "חמישים דקות שלמו של מפלט מחיי הפרטיים". מעניין…

איך מטפל או מטפלת מוצאים לעצמם מטפל או מטפלת? מה המגבלות? מה הקשיים?

איך אמור להיראות חדר הטיפולים? איך משפיע המבנה שלו על האינטראקציה שמתרחשת בו?

מה בעצם ההבדל המהותי בין טיפול לבין שיחה עם אדם קרוב ואוהב?

מהי המלכודת "שבודהיסטים מכנים 'חמלה אידיוטית'" ומדוע ואיך אפשר להישמר מפניה?

איך מתמודדים עם הפתעות לא צפויות שמתרחשות בחיים, למשל — מחלה קשה או לידה של ילד עם בעיות התפתחות? (גוטליב מתארת את זה באמצעות משל שהיא קוראת לו "הולנד": מעשה באדם שהתכונן במשך זמן רב לנסוע לאיטליה, למד איטלקית, קנה מדריכי תיירות וכן הלאה, אבל אז מצא את עצמו פתאום בהולנד. האם יְכַלֶּה את ימיו בכעס ובאכזבה, או שילמד ליהנות מהדברים שאפשר למצוא בהולנד?)

איך מתמודדים עם אבל? 

מה ההבדל בין שמירה על פרטיות לבין שמירה על סוד? מדוע ובאיזה אופן אחד מהם מזיק?

מה היתרונות והחסרונות של להיות ילד של מטפל? (מצד אחד "שום דבר לא מטואטא מתחת לשטיח", מצד שני — "החיסרון הוא שתצא דפוק בכל מקרה"…)

האם מוטב לו לאדם שיהיה לו "מאגר של זיכרונות לא נעימים — שתיקות מאובנות, ריבים צעקניים, בגידה, אכזבה עצומה," רגשות "שימתנו את הזיכרונות הטובים", או ש"קשה יותר להרפות ממערכת יחסים מלאה בזיכרונות מאושרים"? 

איך אדם אמור או יכול לסלוח לעצמו?

האם טיפול יכול לעזור לאנשים שאינם סקרנים לגלות משהו על עצמם? 

על מה מטפלים יכולים להישען? (על "מה שהמטופלים אומרים, מה שהם עושים, ואיך שאנחנו מרגישים בזמן שאנחנו יושבים איתם"). 

מי המטופלים "הקשים ביותר"? ומי המשעממים?

מדוע טיפול הוא "עבודה קשה" הן למטופלים, והן למטפלים?

באיזה אופן יכול מטופל לעזור למטפל?

מדוע יש הבדל עצום בטיפול שנערך בחדר לעומת זה שנעשה בזום? 

האם קורבן צריך תמיד, ובכל תנאי, לסלוח למי שפגע בו? 

על כל השאלות הללו, ועל רבות אחרות, היא משיבה. ספרה מרתק, בזכות המסע שהיא עוברת בחייה האישיים, ובזכות המסע של המטופלים, ויש בספר חלקים מרגשים ממש. גוטליב מספרת לנו בגילוי לב על התהליכים שעברה עד שנעשתה פסיכולוגית (בין היתר למדה רפואה, עד שהחליטה לפרוש, ולפני כן עבדה בהוליווד בתעשיית הסרטים וסדרות הטלוויזיה). היא מספרת לנו מדוע נפרדה מבן זוג שעמדה להינשא לו, איך הפרידה השפיעה על חייה ועל כישוריה כמטפלת, כל הסיפורים הללו, והלקח שאפשר להפיק מהם, ראויים מאוד לתשומת לב. 

ראיון עם גואל פינטו על "מה קרה להגר באילת?" בכאן תרבות

באנגלית אומרים – "When it rains – it pours".
 
מאחלת להגר הבדויה שלי עוד הרבה גשמי ברכה כאלה, ותגובות כל כך אוהדות כמו זאת של גואל פינטו, שראיין אותי על "מה קרה להגר באילת?" ברדיו תרבות.
"העלילה שוברת הלב הזאת היא בלב 'מה קרה להגר באילת?'" ואמר גם:
 
"לא יכולתי להפסיק [לקרוא], הייתי חייב להמשיך…"
 
במהלך הקריאה חווה, לדבריו, "סבל והרבה מאוד יופי…"
 
השאלות ששאל אותי היו מעניינות ומפתיעות. זכיתי!
 
 
 

ועוד: דברים שכתב אלי הירש בפייסבוק על מה קרה להגר באילת?

קריאה ראשונה בספר "מה קרה להגר באילת?"

במאקו תרבות ספרות אמנות ובמה התפרסמו היום עשר הסונטות הפותחות את הרומן מה קרה להגר באילת? 

להלן טעימה של שתי הראשונות. את השאר אפשר לקרוא כאן.

מעיין אבן, מחזאי ושחקן, נעה וגנר במאית: ההצגה "דור בא": נהדר!

הכותרת של המחזה "דור בא" היא דו־משמעית: דור הוא שמו של צעיר בן שלושים שזה עתה, ברגעים הראשונים בהצגה, חזר מהודו, הישר אל בית הוריו. "דור בא", הוא אם כן הדמות הראשית, אדם תלוש וחסר כול, שטוען כי כבר נגמל מהשימוש בסמים: כבר חודש שהוא "גמול", לדבריו. בת הזוג שהייתה לו עזבה אותו לטובת איש הייטק מצליח. הוא לא מתפרנס, רק שוגה בחלומות על פיתוח של איזשהו משחק, אפליקציה שמצריכה לדבריו הון התחלתי של מאה אלף דולר, שאותם אביו מסרב לתת לו. אין לו איפה לגור, והוא נאלץ לצערו לחזור אל חדר הילדות שלו, בבית הוריו. 

המשמעות האחרת של השם "דור בא" היא העובדה שהאיש הזה, דור, מייצג את בני גילו, בני דור אבוד, שמתייסרים במרירות על חוסר היכולת שלהם להיות עצמאיים, להתפתח, להתבסס, להחזיק בזוגיות, לגור במקום משל עצמם. 

האם דור מפונק מדי? או שמא המציאות אכזרית ובלתי נסבלת? מה הסיכויים שלו להתייצב, להתחזק, ליצור לעצמו חיים משמעותיים ואולי אפילו שמחים? 

מה דור רוצה באמת? 

מצד אחד הוא מלא בטינה כלפי הוריו. אימו באמת בלתי נסבלת. המריבות בין ההורים מגעילות ממש, ולא פלא שהן מטריפות עליו את דעתו. הנה דוגמה: הם אוכלים ארוחת צהריים. האבא משבח את "הפסטה". האימא מאבדת את זה: פסטה? זאת פסטה? הייתכן? אלה נודלס! מה, אתה לא מבחין בין איטליה לסין?  היא צווחת ולא נרגעת, נודניקית ומעצבנת עד אין קץ. דוגמה אחרת: זמן קצר אחרי שדור מגיע הביתה ומודיע שהוא הולך לישון, הוא מופיע שוב במטבח ומתלונן: יש אצלו פרעושים במיטה. הייתכן? האימא מקבלת את הטענה בזעם – היא החליפה את המצעים! מה פתאום מעלילים עליה עלילות שווא? איך זה שדור רק חזר משהות ארוכה הרחק מהבית והוא כבר מתלונן סתם, וזאת אחרי שסירב לאכול את סלט הפירות שחתכה במיוחד למענו, סלט שמכיל גם "פינק ליידי!" (האב אוכל את הסלט בשמחה, לא לפני שהוא מפטיר ש"פינק ליידי יקר מדי").

מצד שני, ברגע נדיר ולא צפוי של רוך, דור פונה אל אמו ושואל אותה אם הוא יכול "לחזור לשם", כלומר – לתוכה, להיות שוב עובָּר…  

המחזה מתפתח בכיוונים לא צפויים ומפתיעים, הוא משעשע מאוד, וגם, בעיקר לקראת הסוף, נוגע ללב. 

כוחה הרב של ההצגה – במשחק המצויין של כל המשתתפים. מפעימה במיוחד השחקנית והרקדנית ליר כץ, שיש לה שני תפקידים: היא מגלמת את דמותה של בַת, בת זוגו־לשעבר של דור, שמנסה לעזור לו למצוא משרה אצל בן הזוג החדש שלה, שהוא הייטקיסט מצליח. האם דור יסכים ו"יתפשר"? האם יגייס את עצמו, יתחייב, יחיה חיים "מועילים" וריקים מכל מה שהוא רוצה באמת? ליר כץ גם מפעילה בובה שמייצגת את דמותו של דור כשהיה ילד. 

העבודה עם הבובה פשוט מקסימה. כץ מחזיקה אותה, מניעה את פיה ואת גופה, אומרת את "תפקידה" של הבובה כאילו הייתה פיתום, אבל לא, זאת היא עצמה עומדת שם, מאחור, מדברת באמת, וגם מביעה בפניה את שלל תחושותיו של דור־הילד, דור־הבובה. את הדחפים שלו. את הילדותיות האלימה, הסקרנית, עזת היצרים.

כץ דור בא מעיין אבן

(צילם: עמית אחבן)

מעיין אבן, המחזאי, שכבר נפעמתי מהצגה קודמת שהיה שותף ביצירתה, "הסוף", מפליא לגלם את דמותו של הצעיר הציני, המיואש, התוקפני, חסר הגבולות, ולצד זאת – המשתוקק והנכסף. 

גם אורי גוטליב בתפקיד האב, שרק רוצה לראות את בנו מסתלק מהבית (כך יוכל סוף סוף להפוך את חדרו לחדר כושר פרטי…), ונינה קוטלר בתפקיד האם המתלוננת הסדרתית נהדרים ומשכנעים מאוד. כמה מהסצינות עם האם בלתי נשכחות: למשל – הקיטורים שלה על חברתה שהעזה הביאה לשבעה על סבתו של דור "רק בקבוק ספרייט"…

הבימוי נפלא:  נעה וגנר הצליחה ביצירתיות רבה, ליצור על במה קטנה, כמעט בלי רקוויזיטים – יש עליה רק שולחן גדול שמשמש גם כמיטה לעת מצוא – עולם שלם של משמעויות: דירה שבה מצטופפים הורים ובן, נתקלים זה בזה, אוהבים ושונאים, מייחלים ומתאכזבים, מכאיבים זה לזה ומתחרטים. הכול קאמרי, קרוב, ועם זאת המציאות הבימתית קמה לתחייה וסוחפת.

נהדר! 

הצגות נוספות יתקיימו 16-18.3 ב"תיאטרון הבית, מרכז של תיאטרון, ידע וקהילה" ברחוב נעם 5, שוק הפשפשים ביפו. (מכירת הכרטיסים טרם החלה. כדאי לעקוב)

 

(צילם: עמית אחבן)

זיכרונות וייטנאם (הסכם שביתת הנשק נחתם לפני 50 שנה, ב־‏27 בינואר, 1973)

את המכתב כתב איש חיל הנחתים האמריקני ששירת בוייטנאם בשנית 1965 – 1967. המכתב הוא תשובה לבקשה של אוניברסיטת אריזוה מוותיקי המלחמה להעלות מזיכרונם "אירועים ספציפיים: משירותם בווייטנאם. הוא פורסם בכתב העת האמריקני "הארפרס". 

ליאה גארט, "יחידה X – הקומנדו הסודי של מלחמת העולם השנייה": פרשה מרתקת!

מדהים איך גם כעבור כשמונים שנה ויותר, ממשיכים להתגלות סיפורים מסמרי שיער ומופלאים מימי מלחמת העולם השנייה.

בספר שלפנינו, יחידה X, חושפת ליאה גארט, פרופסור ללימודי יהדות בהאנטר קולג' שבניו יורק, את סיפורה המופלא (והמקומם, בחלקיו) של יחידה סודית שקורותיה לא נודעו עד כה.

שמה של היחידה "X" ניתן לה כדי לציין ולהדגיש את סודיותיה, בדומה לסימן המציין "נעלם" במתמטיקה. וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה בעת הקמתה של היחידה, העניק לה את שמה הייחודי: "היות שהם יהיו לוחמים עלומי שם… הכרח שנתייחס אליהם כאל כוח עלום."

שירתו ביחידה כמה עשרות מגויסים, פליטים יהודים מאוסטריה וגרמניה, שהגיעו לאנגליה בנערותם. חלקם ניצלו בזכות ה"קינדר טרנספורט" – מפעל ההצלה של ילדים מאירופה, שארגוני צדקה אנגליים חילצו מהיבשת זמן לא רב לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. (אחד מהמצילים היה ניקולס וינטון, שגם סיפורו המפעים נחשף באקראי עשרות שנים אחרי תום המלחמה). אותם נערים השאירו בארצות המולדת שלהם את בני משפחתם שלא יכלו לנוס מגרמניה ומאוסטריה, וכשמלחמת העולם פרצה, הייתה להם מוטיבציה עזה להילחם בגרמנים, כדי לנקום בהם, ובמקרים אחדים גם קיוו שאם יגיעו לאירופה יוכלו אולי לנסות להציל את מי שנשאר שם. על השנאה הרצחנית האנטישמית שחווה בגרמניה כתב לימים אחד מהם, ותיאר את המעבר המזעזע "מחיים מוגנים של תלמיד תיכון מתבולל בן מעמד הביניים במרכז אירופה, למושא קבוע של שנאה, תיעוב, לעג ונידוי במולדתי שלי."

באחד המקרים החלום לאתר בני משפחה שנשארו מאחור אפילו הצליח: אחד הלוחמים, מנפרד גנץ, הצליח להגיע בימי המלחמה האחרונים לטרייזנשטט, ופגש שם את אמו ואביו שהצליחו, כמעט באורח נס, להחזיק מעמד ולהישאר בחיים. תיאור הנסיעה שלו, בג'יפ צבאי אנגלי, בחברת כמה חיילים בריטיים שהתלוו אליו במשך כמה יממות, ועוד יותר מכך – תיאור המפגש עם ההורים – מפעים ומרגש במיוחד!

הרעיון של גיוס צעירים דוברים גרמנית־ילידית והכשרתם כלוחמי קומנדו, היה מבריק, והוכיח את עצמו: החיילים הסודיים הצליחו לא רק להילחם בעוז נפש מעורר השתאות, אלא גם השכילו לחקור שבויים בגרמנית, גרמו למאות, אולי אפילו לאלפים, להיכנע בלי קרב, וגילו מידע מודיעיני שאין להפריז בחשיבותו. כך למשל הצליח אחד מהם, ג'ורג' ליין, לאתר את מיקום המפקדה של רומל, ובזכות זאת ידעו האנגלים היכן יוכלו לתקוף את המצביא מהאוויר. רומל היה "אחד הגנרלים הגרמנים הטובים והיצירתיים ביותר", ולאחר שהותקף ונפצע פציעות קשות הוא נוטרל, ולא יכול היה עוד לפקד על חייליו. ייתכן מאוד, כותבת ליאה גארט, שהמידע שהביא ג'ורג' ליין "השפיע על מהלך מלחמת העולם השנייה כולה"!

אבל הדרך להשבת הכבוד העצמי ותחושת המסוגלות והכוח לא הייתה פשוטה, כי כשהמלחמה פרצה חשדו האנגלים בפליטים ה"גרמנים והאוסטרים" לכאורה, גם אם היו אלה יהודים שנסו מפני הגרמנים, וכמו שהאמריקנים הצרו את צעדיהם של המהגרים היפנים בארצות הברית, שלחו אותם למחנות מעצר ולמעשה – התעללו בהם (אפשר לקרוא על כך בספר המפעים הבודהה בעליית הגג), כך נהגו גם כלפי היהודים.

חלק מההיהודים הצעירים נשלחו בכפייה לאוסטרליה. תיאורי ההתעללות שעברו מסמרי שיער. אחרי שכבר איבדו את בני משפחתם, או נאסרו בעצמם במחנות ריכוז לפני שהצליחו לברוח, הם "זכו ליחס אכזרי מצד המלחים הבריטיים", שהחרימו להם דרכונים, אשרות כניסה, מכתבים אישיים ואפילו תצלומים אחרונים שנותרו להם מעברם, והשמידו אותם! המלחים לא היססו להשליך לים ספרי תורה שהפליטים הצליחו להציל, אחרי שהנאצים העלו אותם באש. באונייה "דונרה", שבה הפליגו, התנאים היו מחפירים: הם "נדחסו אל בטן האונייה המרופשת", נעלו אותם שם "בלי אוכל, מים, או גישה לשירותים", הרשו להם לעלות לסיפון כדי לנשום רק למשך רבע שעה של "תרגילי כושר", "הצוהרים היו סגורים, החום היה בלתי נסבל"… פשוט זוועה. "התברר שסרג'נט ויליאם פטריק סקוט, הקצין האחראי על העצורים שעל סיפונה של 'דונרה' היה אנטישמי נלהב וסדיסט שנהנה לענות את היהודים שבתחום אחריותו".

אחד הנוסעים בספינה העיד בספר זיכרונות שכתב: "השומרים הוכיחו שאפשר ליהפך לתת־אדם ובריון גם בלי כל הכשרה מיוחד". (ומסתבר שגם בלי להיות גרמני נאצי!).

למרות היחס הנורא שזכו לו, גם במחנה המעצר באוסטרליה, העצירים "רחשו טינה מעטה כלפי הבריטים. מקור כל הרע בעולם היה ברור מבחינתם, ורבים מהם היו כעת נחושים מתמיד למצוא דרך להילחם באויב האמיתי: אדולף היטלר והרייך השלישי."

לפני שהרעיון לייסד את היחידה X קרם עור וגיד, גייסו את הצעירים היהודים הללו ליחידת "חפרים" בצבא הבריטי, אבל סירבו לתת בידיהם נשק. "לא בטחו בהם מספיק". לפיכך כללו האימונים שלהם "צחצוח מדים, השתתפות בתרגילי סדר יומיים ועטיית מסכות גז." כשקראתי על כך לא יכולתי שלא לחשוב על היהודים שגויסו לגדודי העבודה בצבא ההונגרי, וגם להם לא נתנו נשק. (אפשר לקרוא תיאורים מפורטים על מה שעבר על הגברים היהודים ההם ברומן הייחודי והנפלא הגשר הנסתר, The Invisible Bridge, אחד הספרים היפים ביותר שקראתי!).

אחד המגויסים מבין הפליטים היהודים הסביר מדוע, למרות כל זאת, לא חש טינה: הוא הרגיש "שעליו 'להתנצל על כל נשימה שהוא נושם באוויר אנגליה […], ושעליו להתאמץ כפליים כדי להיות אנגלי."

התחושות הללו, התשוקה להיות יותר אנגלי מהאנגלים, לא התפוגגו גם כעבור שנים רבות. כשהקימו אנדרטה לזכר אנשי היחידה שנפלו בקרב, סירבו רוב השורדים לציין שהנופלים היו יהודים (האם סבלו מאנטישמיות עצמית? תוהה מחברת הספר). הם גם לא כעסו על כך שאיש מהם לא זכה בעיטור הכבוד הצבאי הגבוה ביותר, אף שהיו ראויים לו בלי ספק, בזכות מעשי הגבורה הלא מתקבלים כמעט על הדעת שעשו.

כשעלה הרעיון לייסד את הפלגה הסודית, וכשהפליטים המבוזים גויסו אליה, הם חשו, כדברי אחד מהם, ש"המעבר היה חד כל כך – ממצב מגוחך למצב עילאי, מחיל החפרים ליחידת קומנדו".

מצבם כיהודים שחדרו אל שטחי הכיבוש הגרמנים היה כמובן מסוכן מאוד, אילו נפלו בשבי, שכן היו פליטים שבני משפחתם אולי עדיין חיו שם, בגרמניה, גם בהיותם יהודים שהנאצים התכוונו לחסל את כולם, רק בשל יהדותם, גם כילידי גרמניה ואוסטריה שנחשבו אם כן בוגדים בארצם, וגם כחיילי אויב בריטיים. למרות הסיכונים הרבים הם לא היססו, פעלו באומץ לב שלא יתואר, ותרמו רבות לניצחון על גרמניה.

סיפורם מרתק, וטוב שנחשף!

עוד כמה דברים שכתבו על "מה קרה להגר באילת?": "מעורר סקרנות"…

רחל פארן, בבלוג "חלי והספרים"

“מה קרה להגר באילת?” הוא ספר מופתי, אחר, גאוני, אמיץ, מרגש, מצמרר.

אלו אינן סתם מילים מהמילון, אלא הן מילים שמתארות את חווית הקריאה.

שם הספר מעורר סקרנות, מתח, ציפייה. עד לפני הקריאה הקורא שואל את עצמו מה קרה שם, באילת?

הספר מסקרן מאוד, הוא הכתוב בשירה, יש בו יסוד של מתח, הוא קצת בלש ופסיכולוגיה. אך כולו ספר של כאב של נפש פצועה.

ונוס עולה מהים, ארבעה חיילים צופים בה כאילו הגיחה אליהם מחלום. ארבעה חיילים צופים בה “הראשון שהבחין בה היה שלומי, אבל היה משוכנע שאינה אמיתית.” בהמשך יתברר המעשה הנורא שעשו בה.

הגר גדלה בחולון בבית שנראה כלפי חוץ בית טוב, משפחה בורגנית. אב רופא שאיבד את משפחתו “שם”, אמא המעריצה את בעלה ושתי בנות. משפחה רגילה כלפי חוץ, אך הבית בפנים הוא בית אלים, אב שתלטן, מכה, מתעלל, פוגע מינית בבתו, מתעלל באשתו. הגר הפצועה נפשית פוגעת בעצמה בגופה. מחכה להתגייס ולצאת מהבית,עד אילת היא מרחיקה, אלא שגם בצבא  היא פוגשת את אותה אלימות.

המתח שנוצר בספר הוא בין העלילה, התוכן לצורה החיצונית שלו.

הבחירה לכתוב את העלילה בחרוזים וכמחזור סונטות היא הבחירה הנכונה והגאונית בעיני. לו האירוע היה נכתב כסיפור עלילה הוא היה הופך לעוד סיפר בנושא התעללות מינית שכתוב היטב. הבחירה לכתוב אותו כשירה עם מקצב וחרוזים גורמים לו לעוצמה, זה כמו לקרוא על כך בפעם הראשונה ולהזדעזע. הקצב נכנס אל מתחת לעור ואינו מרפה. החרוזים שיוצרים את הקצב אינם מרפים, לופתים וחונקים את הנשמה בכאבה של הגר.

הגר נשמה עדינה שאיבדה את גופה ונפשה ” אינה יודעת להפריד בין מותר לאסור, תאמין לכל מה שאביה יאמר שקריו הפכו לשקריה.”

וברור שהיא אשמה. החיילים אומרים “כמו פרה מיוחמת זו היא שדרשה.”

עכשיו הגר בורחת מאילת, לאן? אל אותו הבית.

הקורא כמו צופה בספר מתח או בלש מובל יחד עם הסופרת ועוקב אחריה. ״ואנחנו נלך עם הגר.״ ואנחנו אכן הולכים עם הגר, מנסים לחבק אותה ובעיקר כועסים על הסביבה שפגעה והתעללה בה, על כך שאין כפרה למעשים הנוראים, לרמיסת גופה ונפשה של הגר.

הסופרת מצליחה לחדור אל נפש הדמויות, היא מבינה את נפשה של הגר ומצליחה להעביר לקורא את רגישותה, גם את נפשו העדינה והאוהבת של פיטר המלאך שפגש את הגר היא מצליחה לתאר.

הכתיבה הקצבית והמחורזת מדייקת את גודל הכאב והסבל. באמצעות השירה מצליחה עופרה עופר אורן לתאר מה עבר על נפשה. היא מצליחה לחדור אל תודעתה של הגר, אל אטימות הסביבה ואל ההתכנסות של הגר בתוך עצמה, כי היא מבינה שלא יבינו אותה. אפילו ניסיון השיחה עם אמה אינו צולח. ליבי יצא אל הגר, כמה רציתי להוציאה מהספר והאותיות ולחבק אותה.

הקריאה בספר עוררה בי מנעד רגשות, מכעס ורצון לפגוע בפוגעים עד לחמלה ורגשות צער להגר.

הספר משתרע על פני שלושה עשורים, הוא נע אל העבר על מנת להבין את נפשה של הגר ומתקדם קדימה.

הספר מעלה שוב את סוגיית גילוי העריות במשפחה ואונס. את התחושה שהאשה היא האשמה ואינה קורבן, מעלה את הכאב והמצוקה של הקורבן שאינו יכול להכיל את הפגיעה ובעיקר את הקושי להתמודד מול הפוגע.

“מה קרה להגר באילת?” אומנם כתוב בחרוזים, אבל אין צורך להירתע מסוג הכתיבה הלירי, להפך החרוזים הם שמכניסים את הקורא אל תוך נפשה של הגר, אל ההבנה מה קרה לה שם באילת.

לא צריך לנסוע עד אילת כדי להבין מה קרה להגר באילת. צריך רק לקרוא את הספר המטלטל שלא ישאיר אתכם אדישים.

 הספר אינו רק חשוב, אלא חובה.

תודה לך עופרה על האומץ לכתוב על נושא כל כך כואב ורגיש.

מה קרה להגר באילת? עופרה עופר אורן

עורך הספר, דורי מנור

הוצאת כנרת זמורה, 2023

 

תגובות באתר e-vrit:

ללי מיכאלי, "אהובי הסודי, אתה": מפתח על וו הגעגוע

את ספר שיריה החדש של המשוררת ללי מיכאלי אהובי הסודי, אתה פותח שיר שמופנה "לקוראיי", אלה "שמבקשים להכיר אותי אישית / פנים אל פנים". השיר מפציר בנו: "אל תתעניינו בי מעבר לשירים כי / כל שהיה בחיי היו השירים ותו לא", והיא ממשיכה ומסבירה שהכול התקיים "למען השירים". 

לא בכדי פותחת מיכאלי בהפצרה הזאת, שכן השירים מעידים על סיפור שמתקיים מאחוריהם, משהו שהתחולל בחייה, מסתורין שהולך ומתפענח, אך בעצם נשאר מוסתר: קשר עם משורר פלסטיני, שחלק מהשירים מופנים אליו ישירות, ובאחרים מתנהל אתו דיאלוג סמוי. אבל לא, אומרת המשוררת. אל תתמקדו ב"סיפור", שכן "להכיר אותי מעבר לשירים זה / בזבוז זמן מוחלט", והיא מוסיפה באירוניה, "לא חבל?"

שיריה של מיכאלי אינם רק מילוליים: כל אחד מהם יוצר על הדף מבנה גרפי מעניין. למשל: 

הצורה הגרפית מבטאת כאן את ההיסוס, הדעיכה, החששות, שכולם מובעים כמובן בעיקר במילים.

מצד אחד היא מבקשת שלא נחשוב עליה כעל אדם ממשי, שחושף בפנינו סודות, ומצד שני היא מזהירה: דעו לכם שאחרי שתקראו את שירי תיאלצו לשאת את הפצע שהפקדתי בלבכם. 

הפצע, הכאב לא נחשפים תמיד בבירור ובמובהק. לפעמים ההסתרות מכסות עליו. אבל יש שירים שפותחים את האישי הנוגע בכללי וב"לאומי". כך למשל בשיר "למשורר פלסטיני" שנפתח במילים "ידידי היקר," ושבו היא מסבירה לנמען שהיא "מביאה לך את השיר שלי כמו חתיכת בשר מדמם משולי שירי הקרוע", ולקראת סופו כותבת שהיא "קורבן שעוטה מסכה של מנצח". חרף הבטחתה שלא תספר לנו על עצמה נודע לנו מהשיר כי לכאן, לארץ ישראל, המקום המשותף לה ולמשורר הפלסטיני, קיבלה "ויזה לצאת כשבברית המועצות אמרו לי שנים / 'נייט'." והיא משיבה לו, למשורר האחר – ובד בבד גם לנו, הקוראים – על שאלתו "איך ישנת?", שאותה הוא מפנה אליה "בוואטסאפ, ממש לפנות בוקר, לפני שהשמש / פיהקה" וכותבת: "החלום שלי נדד בעולם. חצה אוקינוסים, ואדיות וכרמים, דילג על חומות / חוזים וקרעי מלחמות", ומוסיפה: "הסירוב דיבר שפות זרות. רק לאהבה הייתה / שפה אחת."

אהבה? איזו אהבה? הנה:

שני המשוררים חיים את הקונפליקט הלאומי, את הסדק שלפעמים נהפך לשבר ולתהום נפערת.

בשיר אחר, "אתה מבקש ממני שלום ומדינה פלסטינית" היא מנסה להסביר: "אבל אני / בכלל לא במפה הפיזית מדינית", ומצטטת דברים שאומרים לה: "ללי, / את לא חייבת לו שום דבר / שידע להפסיד בספורטיביות כמו / שאר הארצות שיצאו למלחמה"… אז מה, הוא "ארץ" – או גבר? והיא – אישה או "מפה"? לא, לא, "אני לא כזאת צינית," היא משיבה להם, ולו היא מסבירה: "יש לי רגשות אליך כאדם / כשכן / כמשורר / כמי שבא למילים כמוני בתשוקה / שבוער ולא זז / לא נכנע לחיים / דוחה את המוות בסלידה / מבקש מגע קדום ומשיט בי דמיונות"…

באחד השירים, לקראת סופו של הספר, היא מציעה לו "בוא נאהב בארץ ציה וערבה / למה שלא נלך בנועם / לאותו המקום / ננער את גרגרי הנרדפות / נמצא את שפת השעורה", ותוהה: "איך אדבר עם עם אחר / עם עמי לא הצלחתי למצוא שפה"… 

"לא הצלחתי למצוא שפה"? לא ברור מי מהשניים אומר את הדברים, היא? הוא? האם זאת ההתחלה של תשובתו לה, שהרי בשורה הבאה הוא ממשיך: "אז בואי, בואי נלך לעם אחר / כן, כן / יש מדינות שקטות יותר / אבל לא לא, / זאת המדינה שלנו", או שהיא זאת שאומרת אותם?

"זאת המדינה שלנו": כלומר – של משוררת יהודייה שעלתה לישראל מברית המועצות, ואימצה לה כאן מולדת חדשה, ושל משורר פלסטיני מובס וזועם. הוא, כך היא מספרת, נוהג לקרוא לה "פאטמה".

"הבית איננו", היא כותבת. למי אבד? לה? לו? (לשניהם…!)

מה בכל זאת נותר? "המפתח תלוי על וו הגעגוע" והוא "פריט אמנות / מאובן של דינוזאור." 

Prince Harry, Spare: ואני כן מבינה מדוע נכתב…

לאחרונה דווח כי ספרו של הנסיך הארי שבר את כל שיאי המכירות של ספרי עיון. אני אחת מהמיליונים הרבים שקנו וקראו. 

מודה, הגעתי אליו עם דיעה קדומה חיובית, שקצת התעכרה בעקבות דברים שקראתי על אודות הספר. למשל – כך נכתב בעיתונים הרבים – התרברבותו של הנסיך בכך שהרג כך וכך לוחמי טליבן, ודבריו כאילו ראה בהם סתם פיונים על לוח שחמט, ולא בני אדם אמיתיים. 

איזו טעות, להאמין לעיתונים! להאמין שהארי כתב את הספר רק כדי לנקום בבני משפחתו, וכדי לערער את בית המלוכה! 

כי מלחמתו של הנסיך היא בעיתונים. בהם. בשיווחים שלהם. בעיקר באלה של הצהובונים, אבל לא רק. כתב ההאשמה שלו מפורט, משכנע, ומזעזע. 

כתב ההאשמה שלו גם תקיף מאוד, ותגובתם הצפויה כל כך של העיתונאים היא כמובן – להשמיץ את הארי ואת אשתו בעוצמה גוברת והולכת. עד כדי קריאות לרציחתם! (על כך כתבתי כאן, בעקבות הצפייה בסדרה ששודרה בנטפליקס – ראיונות עם הארי ומייגן).

לפני שאמשיך, אני מבקשת לתת להארי להסביר במו פיו את עניין אנשי הטליבן שהרג במהלך שירותו הצבאי. הוא עשה את זה באחד הריאיונות שהעניק לאחרונה:

בראיון הארי מסביר שהוא בהחלט לא מזלזל בחיי אדם, ולכן עמדתו, כפי שהוצגה בעיתונים פשוט לא נכונה. הארי מסביר שהוא מבין מדוע אנשים התקוממו נגד דבריו המסולפים, ואז מבהיר מדוע כתב מה שכתב על אנשי הטליבן שהרג: רצונו להקל על חיילים פוסט טראומטיים שסובלים מרגשות אשמה, כי גם הם הרגו בני אדם, אפילו אם היו אויבים.

בספר הארי מסביר שאמנם אינו מתגאה בכך שהרג עשרים וחמישה אנשי טליבן, אבל שגם אינו מתבייש. "כמובן שהייתי מעדיף שקורות החיים הצבאיים שלי לא יכללו את המספר הזה, ושהוא לא יישאר חקוק בתודעתי, אבל באותה מידה הייתי מעדיף לחיות בעולם שאין בו טליבן. עולם נטול מלחמות." בהמשך הוא מזכיר את מה שחש ב־11 בספטמבר 2001, כשצפה בבנייני התאומים קורסים ובאנשים המזנקים מחלונותיהם: "לא שכחתי את ההורים, את בני הזוג והילדים שפגשתי בניו יורק, אלה שאחזו בתצלומים של אימהות ואבות שנמחצו או התאדו או נשרפו חיים." והוא מוסיף ומסביר שאי אפשר לשכוח ואי אפשר לסלוח "למי שאחראים למה שקרה, למי שתמכו, למי שאיפשרו, וגם לא לבני הברית ולממשיכי דרכם. הם אויבים לא רק שלנו, אלא של האנושות כולה." 

הארי מתאר איך, כמו תמיד, דבריו סולפו. העיתונאי "הופתע" מכך שהנסיך, בהיותו חייל בשירות פעיל, הרג בני אדם. הארי מוסיף בנימה של ייאוש ותסכול: "במלחמה!" 

ההתנגשות הזאת בין המציאות לפרשנותו המרושעת של הכתב היא רק דוגמה אחת קטנה לכל מה שהארי מתאר. החיים "בתוך האקווריום", כפי שהוא מכנה אותם, יכולים להיות קשים מנשוא. לא רק חוסר היכולת לכל מידה שהיא של פרטיות, אלא גם העלבונות המתמשכים. למשל – הכינוי thicko, כלומר – דביל, או מטומטם – שהודבק לאורך השנים לשמו. אבל גרוע ממנו – האובדנים הממשיים. שתי בנות זוג של הארי, למשל, שלא יכלו לעמוד בפלישה האלימה לחייהן, והחליטו לוותר על הקשר אתו. העובדה שנאלץ לעזוב את שדה הקרב, כי העיתונאים דיווחו על מיקומו וסיכנו את חייו ואת חיי פיקודיו, גם כשרצה כל כך להישאר עם החיילים, ועשה מאמצים אדירים כשהוכשר להיות קצין. (בהמשך אומן להיות טייס מסוקים, ואז התאפשר לו להמשיך לשרת). העיתונות לא הפסיקה להכאיב לו. למשל – בשמועות שהפיצה כאילו צ'רלס איננו באמת אביו. אכן, כשכותבים עליו, כשמגחכים, שוכחים שמדובר באדם אמיתי, עם רגשות אמיתיים. הוא מספר גם על ההתמודדות עם כאב בלתי נסבל שחש שראה את צילומי הרגעים האחרונים בחייה של אמו. והבחין בהשתקפויותיהם של צלמי הפפרצי שרדפו אחרי דיאנה ולא הפסיקו לצלם אותה גם כשגססה. "וזה היה הדבר האחרון שאימא שלי ראתה לפני שמתה", הוא מתייסר. 

ומה קרה כשהקשר עם מייגן נחשף? אילו "מטעמים" מזעזעים בגזענותם עשו העיתונים בבריטניה, רק משום שהיא לא לגמרי לבנה! הוא מספר על כותרות שהכריזו על מספר הפשעים שהתבצעו בשנה האחרונה בקרומפטון, "שכונת מגוריה של מייגן" כביכול (מה זה בכלל קשור? הוא זועם. קודם כול, מייגן בכלל לא גרה בשכונה שצוינה, ושנית – הרי לא מדובר בפשעים שהיא עצמה ביצעה!), הוא מצטט המום, מבויש ואשם מתוך כתבה שבה נכתבו הדברים המגעילים, הגזעניים כל כך: "משפחת וינדזור תְּעַבֶּה את הדם הכחול שלה, ואת צבע העור החיוור והשיער הג'ינג'י של משפחת ספנסר, בעזרת קצת די־אן־איי עשיר ואקזוטי"… "המולדת שלי? זה מה שהיא מעוללת לה? לי? לנו? באמת?" כשהסערה פרצה, כך הוא מספר, מייגן הייתה בהלם: "מה, הם יכולים להמציא עלי ככה דברים? לשקר?". כן, הוא משיב, עצוב ומיואש, הם יכולים והם עושים את זה. 

אכן, הארי "מתנגש" בספרו עם בני משפחתו. אבל על מה? לא על אופיים. לא על מידותיהם. לא על חסרונותיהם, אלא – על הניכור שבו נהגו כלפיו. הוא מספר למשל שאחיו הורה לו להתעלם ממנו לחלוטין בשנים ששניהם למדו באיטון. מספר כיצד אביו ואחיו ציוו עליו שלא להגיב לדברי הבלע של העיתונות, ואיך כעסו עליו כשהגיב בכל זאת, "כי זה מעמיד אותנו באור שלילי": הם הרי לא נחלצו להגנת הנשים שלהם, כשאלה הותקפו (אבל מעולם לא בעוצמה ובארסיות שמייגן "זכתה" להן). 

אחת התגובות שכתבו בעיתונים הייתה – התקפה על הארי. על שתיקתו כשאשתו מותקפת, וזאת כשאביו ואחיו אוסרים עליו בכל תוקף להגיב!

הספר שלפנינו הוא הניסיון של הארי "לקבל בעלות" על חייו. רבים תוהים מדוע, אם הוא משתוקק כל כך לפרטיות, הוא חושף את עצמו שוב, לכאורה, לעין הציבור. הם אינם מבינים כנראה את הצורך שלו להעמיד את הדברים על דיוקם. לספר על הכאב, עוגמת הנפש, הפגיעות הרבות והמתמשכות, כפי שהוא חווה אותם. 

אני חייבת להודות שאני מבינה אותו. את הצורך לדייק ולומר את האמת על עצמו ועל חייו. פרטיות של ממש הרי לא תהיה לו לעולם. הוא הרי לא יכול לחמוק מהזהות שאליה נולד, ולא משנה מה יעשה או היכן יגור.

אין לי מושג מדוע הספר, כמו קודמיו, כמו הראיונות בטלוויזיה, מעניינים אותי כל כך. מה אכפת לי מהארי, מאשתו, מאחיו, ומכל שאר בני המשפחה? האמת היא שלא ממש אכפת לי מהם "אישית", אבל כשאני רואה אדם שמשיב מלחמה שערה, שלא מתכופף ולא מוותר, שתובע לקבל אוזן קשבת, אני מתמלאת בהערכה, ונרתמת למשימה. מקשיבה לו. אז נכון, חייו פריבילגיים להפליא, אבל גם בתוכם יש כאב אמיתי, שהוא מיטיב לתאר בכנות.

לא כל החלקים בספר עניינו אותי באותה מידה. הוא נכנס למשל, לדעתי, לפירוט יתר כשהוא מתאר את ההכשרה לקורס טיס. אבל המבט שהוא נותן לתוך מציאות החיים המוזרה כל כך של בן למשפחת מלוכה השביעה בכל זאת את סקרנותי, גם, או במיוחד, לגבי כל מה שזר ורחוק ממני מאוד… הספר כתוב היטב. הוא שנון. נוגע ללב, ואינטליגנטי. אמנם ידוע שלא הארי כתב אותו, אלא סופר צללים מוכשר. אבל נקודת המבט והאמיתות המבוטאות בו הן שלו, ושלו בלבד. 

השיר "תוצרת הארץ": גם במציאות המדאיגה –

אף-על-פי-כן ולמרות הכול, אם ניתן לגזור גזרה שווה ממחזהו של אלתרמן "כנרת, כנרת", ניתן להבין את רוחו הטובה של השיר, שאינו מושר בנימה של עצב וייאוש כלל וכלל.

להפך, לפנינו שיר מלא הומור, הדוהר קדימה בקצב הנמרץ האופייני לטורים האנפסטיים שלו.

במחזה "כנרת, כנרת" רמז אלתרמן שחרף עשרות כשלים ומחדלים, קמה ככלות הכול מציאות חדשה ומשובבת עין; וכך גם בשיר שלפנינו: מסביב שוררת מציאות מדאיגה, שחורה משחור, של רצח בדרכים ושל שדות שיבוליהם נבזזים או נשרפים. בה בעת, בעיר הולכת ומתרקמת במקביל מציאות חדשה, אנרגטית ותוססת, גם אם (עקב מחדליה של ההנהגה) אין האנרגיה הרבה של התושבים החדשים מנותבת לטובת הכלל. בסופו של דבר, דברים הולכים ונבנים, גם אם לא תמיד בצורה הגיונית והמושכלת ביותר, ולפיכך, חרף כל הפגמים והמחדלים, אפשר לשאוב גם נחמה מן המציאות החדשה, ולאו דווקא במרכאות כפולות.

ג'ולי אוטסוקה, "הבודהה בעליית הגג": יצירת מופת!

לילה ראשון

"באותו הלילה בעלינו החדשים בעלו אותנו במהירות. הם בעלו אותנו בשלווה. הם בעלו אותנו בעדינות, אבל בתוקף, ובלי לומר מילה. הם הניחו שאנחנו בתולות כפי שהבטיחו השדכנים, והם בעלו אותנו בזהירות רבה. תגידי לי אם זה כואב. הם בעלו אותנו שוכבות על הגב על הרצפה החשופה של ה'מינֶט מוֹטֶל'. הם בעלו אותנו במרכז העיר, בחדרים מדרגה שנייה באכסניית קוּמאמוטו. הם בעלו אותנו בבתי המלון הטובים ביותר בסן פרנסיסקו שאדם צהוב היה יכול להציג בהם את כף רגלו בימים ההם. מלון 'קינוקוּנִיה', 'המיקאדו', מלון 'אוגאווה'. הם התייחסו אלינו כאל מובן מאליו והניחו שנעשה למענם כל דבר שיאמרו לנו. תסתובבי בבקשה לקיר ותרדי על ארבע. הם החזיקו אותנו במרפקים ואמרו בשקט, 'הגיע הזמן.' הם בעלו אותנו לפני שהיינו מוכנות, והדימום לא פסק שלושה ימים, הם בעלו אותנו כשקימונו המשי הלבן מופשל למעלה על ראשנו, והיינו בטוחות שאנחנו הולכות למות. חשבתי שחונקים אותי. הם בעלו אותנו בחמדנות, ברעבתנות, כאילו המתינו לכך אלף שנים ואחת. הם בעלו אותנו למרות שעדיין היתה לנו בחילה מהאונייה והאדמה עדיין לא הפסיקה לנוע מתחת לרגלינו. הם בעלו אותנו בפראות, השתמשו באגרופים בכל פעם שניסינו להתנגד. הם בעלו אותנו למרות שנשכנו אותם. הם בעלו אותנו למרות שהכינו אותם, הם בעלו אותנו למרות שהעלבנו אותם – אתה לא שווה אפילו את האצבע הקטנה של אימא שלך – וצעקנו לעזרה (אף אחד לא בא), הם בעלו אותנו למרות שכרענו לרגליהם על האדמה והתחננו שיחכו. אי אפשר לעשות את זה מחר? הם בעלו אותנו בהפתעה, כי כמה מאיתנו לא שמעו מאמותינו מה בדיוק כרוך באותו הלילה. הייתי בת שלוש־עשרה ואף פעם לא הסתכלתי לגבר בעיניים. הם בעלו אותנו תוך התנצלות על ידיהם הנוקשות, המיובלות, וידענו מיד שהם איכרים ולא בנקאים, הם בעלו אותנו בנינוחות, מאחור, כשרכנו מבעבד לחלון להתפעל מאורות העיר למטה. 'את מאושרת עכשיו?' הם שאלו אותנו. הם קשרו אותנו ובעלו אותנו כשפנינו מטה על שטיחים מרופטים שהסריחו מגללי עכברים ומעובש. הם בעלו אותנו כאחוזי טירוף, על גבי סדינים מוכתמים בצהוב. הם בעלו אותנו בקלילות, בלי לעשות מזה עניין גדול, מפני שחלקנו כבר נבעלנו פעמים רבות קודם לכן. הם בעלו אותנו שתויים. הם בעלו אותנו בגסות, בפזיזות, ובלי להתחשב בכאב שלנו. חשבתי שהרחם שלי הולך להתפוצץ. הם בעלו אותנו למרות שהצמדנו את רגלינו בכוח ואמרנו 'לא, בבקשה.' הם בעלו אותנו בזהירות, כאילו שפחדו שנישבר. את כל כך קטנה. הם בעלו אותנו בקרירות, אבל בידע רב – תוך עשרים שניות תאבדי שליטה לגמרי –  וידענו שהיו רבות לפנינו. הם בעלו אותנו כשאנחנו בוהות בתקרה וממתינות שזה יעבור, לא מבינות שזה לא יעבור עוד שנים רבות."

הציטוט נמשך עוד, אבל עצרתי כאן. המומה. נחרדת. נחנקת. כל התחושות הללו התעוררו שוב כשהעתקתי את הקטע, כמו מה שחשתי כשקראתי אותו לראשונה, בספר שכמותו לא קראתי מעודי – רומן מפעים ומקורי להדהים.

ג'ולי אוטסוקה, אמריקנית ממוצא יפני, בחרה לכתוב הכול בגוף ראשון־רבים. היא נוגעת בספרה בפרשה היסטורית מזעזעת שלא הרבה היה ידוע לי עליה: הגירתן של נשים יפניות, שנישאו בתחילת המאה העשרים לבעלים יפניים, גברים שהגיעו לאמריקה לפניהן. הנשים הגיעו לארצות הברית אחרי שנישאו "על הנייר" לאותם גברים זרים. הן ידעו על הבעלים שלהן רק מה שאלה סיפרו להן, וראו אותם רק בתצלום שנשלח אליהן.

וכך, כמו שצוטט כאן למעלה, החלו, לא במפתיע, חיי הנישואים שלהן.

האפקט המצטבר בזכות המשפטים הקצרים, בשל מגוון החוויות השונות המתוארות ברצף בתוך פסקה אחת, והכתיבה בגוף ראשון־רבים, יוצא דופן ורב עוצמה. אמנם כל אחת מהנשים הללו נקלעה למקום אחר, לגבר אחר, ולכאורה – למציאות שונה מזאת של חברותיה, אבל בעצם, בסיכומו של דבר, יש קווים משותפים רבים לחוויותיהן. לא רק באופן שבו הגברים קיבלו אותן. לא רק האונס, התרמית, ההפתעה, ההתפקחות, אלא – כל מה שנמשך משם ואילך.

היו ביניהן נשים שניסו לנוס מפני החיים הכפריים שהיו צפויים להן ביפן, העבודה הקשה בשדות האורז. היו כאלה שהגיעו מהעיר ("גדלנו באחוזות גדולות עם משרתים משלנו, ולא יכולנו לסבול שאומרים לנו מה לעשות"). אלה גם אלה מצאו את עצמן איכרות שכירות, לצד בעליהן, כאלה שנאלצות לעבוד בחקלאות, בעבודת פרך. אחרות נעשו משרתות שהגבירות הלבנות שלהן אפילו לא זוכרות את שמן, או "מעניקות" להן שם חדש: "הן קראו לנו הלן ולילי. הם קראו לנו מרגרט. הן קראו לנו פרל."  הנשים הלבנות מעוררות במשרתות המנוצלות קנאה: "הן נראו כל כך בבית בעולם. כל כך נינוחות. היה להן הביטחון העצמי שחסר לנו. ושיער הרבה יותר טוב. כל כך הרבה צבעים. והצטערנו שלא יכולנו להידמות להן קצת יותר." היפניות סובלות בשתיקה התעמרות והשפלות. שומעות, למשל, את הגבירה הלבנה מזהירה את בתה: "אם לא תעשי מאמץ בלימודים עוד תמצאי את עצמך מקרצפת רצפות כמו לילי." בבית וגם בחוץ הן זהירות תמיד: "הנשים שלהם ביקשו מאיתנו להתרחק מהן בקרוניות של החשמליות שלהם בכל פעם שעמדנו קרוב מדי. 'סליחה,' אמרנו להן, ואז חייכנו וזזנו הצדה. מפני שהדרך היחידה להתנגד, אמרו לנו בעלינו, היא לא להתנגד.'"

הן מקפידות תמיד על צייתנות מוחלטת. משתפות פעולה. עובדות בחריצות שאין כמותה. יולדות ילדים, ומגדלות, או מאבדות, אותם. מתרגלות לחיים הקשים. או שאינן מתרגלות אליהם. כולן סובלות. רובן לא מוותרות. חלקן, בזכות העבודה הקשה, המתמדת, מצליחות "להסתדר", לרכוש לעצמן ולבני המשפחה שלהן ביסוס כלכלי כלשהו.

ואז פורצת מלחמת העולם השנייה, וההתקפה היפנית על פרל הרבור. לקרוא על מה שקרה להן ולבני המשפחה שלהן בעקבות זאת קורע את הנשמה.

אנחנו מיטיבים כל כך להכיר את אובדן הזכויות האיטי של היהודים בגרמניה, ואחרי כן בכל ארצות אירופה. מה ידוע לנו על מה שעבר על היפנים בארצות הברית? על ילדיהם, שכבר נולדו שם, הרגישו אמריקנים לכל דבר, בני המקום, והאמינו שהם שייכים?

ואיך התייחסה הסביבה הלבנה אל מה שקרה להם?

הסיפור מגולל הכול, כל הזמן, בגוף ראשון רבים. בכתיבה מופלאה וחד פעמית.

זוהי יצירת מופת!

תרגמה מאנגלית: רחל פן

  Julie Otsuka, The Buddha In The Attic

הסדרה הטורקית, "המורה": זהירות – מידע כוזב?

בתחילת כל פרק יש דיסקליימר: כל מה שתראו לא קרה במציאות, וכן הלאה. כאילו שמישהו יכול לחשוד בעלילה המוצגת שהיא באמת קרתה!

אבל רגע. לאט לאט מתברר שכל מה מתרחש מול עינינו, העלילה רבת הפיתולים וההפתעות, בעצם מספר לנו על עצמנו, כאן ועכשיו, על בני הנוער שלנו, על תופעות חברתיות שיש לתת עליהן את הדעת.

מדהים לראות איך סדרה שנראית לגמרי מופרכת, ואפילו קצת מוזרה לפעמים, משנה את פניה ונעשית מציאותית וחשובה!

הסדרה כוללת 22 פרקים, מושכים ומותחים מאוד. די מהר הידיעה שגם בינג' רציני לא יכסה את כולה בבת אחת, שגם מחר היא מחכה לנו בסוף היום, הייתה מנחמת ומשמחת. אהה: "המורה" מחכה לנו! יש לנו שוב הזדמנות להתכנס לתוך המציאות החלופית הזאת, ועם זאת לא להרגיש שזה אסקפיזם ריק מתוכן, כי הסדרה היא מעין שיעור חינוך ממושך, ועם זאת תוסס, מרתק, ומותח מאוד.

די בהתחלה מתברר הסֶטינְג שבו תתקיים העלילה, ברובה המכריע: בתוך כיתה, בבית ספר תיכון, שבו מורה מחליט ללמד את תלמידיו, בני נוער דעתניים ונבונים, כמה לקחים חשובים לחיים.

זמן קצר לפני ההווה שבו מתרחשת עלילת הסדרה חוותה נערה בשם רוּיאה, אחת מבנות הכיתה של אותם תלמידים, חוויה קשה וקטלנית. רויאה הייתה ספורטאית מצטיינת, אצנית מקובלת ואהודה, עד שיום אחד הופץ נגדה סרטון שממנו משתמע כי היא נהגה ליטול סמים ממריצים כדי לנצח בתחרויות ריצה. האשמת השווא החמורה הביאה למותה. רויאה לא עמדה בלחץ הנפשי ובהתמודדות הקשה עם הנידוי החברתי, הבושה ותחושת העוול, והתאבדה.

מי אשם במותה? האם היה מישהו יכול למנוע אותו? מה נדרש כדי שחיים צעירים, יפים ומוכשרים כל כך, לא יאבדו לשווא?

לאורך 22 הפרקים בני הנוער, ואנחנו איתם, לומדים לקח אחרי לקח. כל פרק הוא "שיעור" שהמורה מייצר בדרכים מקוריות, שחלקן נראות אלימות ומזעזעות, כדי לטלטל את התלמידים, לאלץ אותם לחשוב, לחמול, לשתף פעולה, להקשיב זה לזה, להבין את מצוקותיו של הזולת, ולהיזהר מהעוצמה הבלתי נתפסת של הרשתות החברתיות, שיש בכוחן להרוס (אבל גם להועיל, אם רק משתמשים בהן כיאות!). יוצרי הסדרה מעוררים שאלות גם בעניין אמינות המידע שעולה ברשת. האם סרטון מצולם יכול בהכרח להוכיח משהו? יש תמיד לזכור את קיומה של הטכנולוגיה המכונה Deep Fake, המאפשרת ליצור תוכן מזויף שנראה אמיתי, על ידי שילוב תמונות וסרטונים קיימים על פני תמונות וקטעי וידאו מקוריים. לאחרונה התבשרנו כי מייקרוסופט פיתחה כלי חדש, VALL-E, שמחקה קול אנושי לפי דגימה של שלוש שניות בלבד, וכך אפשר לייצר "נאום" שלם בקולו של אדם אחר.

אכן, מתברר שבפינלנד פיתחו תוכנית לימודים שבה המורים נדרשים ללמד תלמידים איך להבחין בין מידע כוזב לידיעות אמיתיות. בעיתון "הארץ" כתבו על כך: "זה חמש שנים שפינלנד היא המדינה המובילה באירופה בכל הקשור ליכולת של תושביה להתמודד עם דיסאינפורמציה. על כך מלמד סקר שפרסם באוקטובר המכון לחברה פתוחה (Open Society Institute) בסופיה שבבולגריה. מקורות רשמיים אומרים כי הסיבה להצלחתה של פינלנד בתחום זה היא מערכת החינוך החזקה שלה, הנחשבת לאחת הטובות בעולם, שבה מוקדש מאמץ רב להבהיר לתלמידים מהי דיסאינפורמציה. אוריינות תקשורתית היא חלק מתוכנית הלימודים הלאומית, החל בגן החובה." האם יש סיכוי שגם בישראל יקדמו תוכנית דומה? האם הרשויות כאן רוצות בכלל שילדים ובני נוער ילמדו להבחין במידע כוזב ולהישמר מפניו?

ובחזרה לסדרה: במשך יותר משבוע התמכרנו לה, עסקנו בה גם כשלא צפינו – שוחחנו עליה, תהינו, ניסינו להבין סוגיות נסתרות – ובכל זאת הופתענו שוב ושוב מהמהלכים הבלתי צפויים הרבים שהיא מובילה. אין ספק שהסדרה מקורית מאוד, שכן אינה פועלת על פי תבניות מוכרות וצפויות. המהפכים הרגשיים שהיא יוצרת (עד כדי, נודה על האמת, רגעים סנטימנטליים ומזילי דמעות – אבל, בינינו, מה רע בכך…?) ממכרים.

בתום הפרק האחרון הפטיר בן זוגי: "חבל שזה נגמר…"

אכן…

אפשר לצפות בה ב־VOD  של Yes. אחרי שני פרקים נדרשנו לשלם תמורת מנוי לסדרות טורקיות. לא האמנתי שנעשה את זה, אבל אחרי שני הפרקים הראשונים היינו חייבים להמשיך ולגלות מה קורה הלאה.

@torkish1

המורה סדרה חדשה בערוץ הדרמות הטורקיות 2

♬ צליל מקורי – סדרות_טורקיות

שרית סרדס־טרוטינו, "עד יום הימים": לא סיפור אהבה הדדי

"ביקום האפל והתת־קרקעי שנברא פה אין משמעות לזמן. זה בדיוק המקום שבו הזמן קפא מלכת."

שרית סרדס־טרוטינו מספרת לנו בספרה עד יום הימים איך טראומה מקפיאה את הזמן מלכת. במציאות החיצונית הכול נמשך – ילדה נעשית נערה ואישה, נישאת, יולדת ילדים – אבל במציאות הפנימית אין עתיד ואין עבר. רק הווה מתמשך, אינסופי, שאולי הספר שלפנינו יכול לגאול אותו.

זהו סיפורה של ילדה בת ארבע־עשרה שהמורה שלה, המחנך, שהוא גם סגן המנהל בבית הספר שבו היא לומדת, פוגע בה מינית. היא מרגישה נבחרת. נאהבת. גם אם הכול מתחיל בהפתעה, לא צפוי ומפחיד: עוד לפני תחילת יום הלימודים הראשון המורה מתנפל עליה אצלו במשרד, באופן מפתיע ובלתי צפוי, אחרי שנעל את הדלת והגיף את הווילון, ממש כרעם ביום בהיר, ומאלץ אותה להתנשק אתו – לא נשיקה על הלחי, אלא עם הלשון, ועם הרוק, ועם הגוף שנצמד, ועם פס הקול היבבני שלו – "לא כזאת נשיקה […] כזאת נשיקה, כזאת, כזאת, כזאת". ידיו מועכות וצובטות את גופה, "את הציצי שרק צמח השנה והיא עוד כל כך מתביישת בו", הוא מחכך בה "בליטה קשה בקדמת מכנסיו הירוקים", והיא המומה מ"לשון של מישהו" אשר "מטיילת לה בתוך הפה."

כך זה מתחיל.

ולא מסתיים לעולם.

עשרות שנים חלפו מאז, והילדה בת הארבע עשרה שקפאה בתוכה ממשיכה לסבול, ממשיכה לתהות – האם התאהב בה? באמת? ממש? ומה בעצם היא עצמה הרגישה? האם יש לדון אותו לכף חובה? לגנות אותו? או להמשיך להאמין לדברים שאמר לה: שאין טעם להסביר "לאחרים", כי המבוגרים, כמו בספר הנסיך הקטן, לא מבינים שהם רואים ציור של נחש שבלע פיל, וחושבים שמדובר בציור של כובע. "רק אנשים מיוחדים יכולים להבין אותנו", נהג לומר לה, וגם, "הרי רק אנחנו יודעים את האמת, אף אחד אחר לא. ואם זה אנחנו מול העולם, אז ממש מיותר לספר. עדיף שאף אחד לא יתערב."

המספרת רוצה להבין מה בדיוק קרה שם. איך בעצם התאהבה כל כך בגבר שמנמן, אדמדם, קרח, מבוגר ממנה בשנים רבות? ומה ראו האנשים סביבה? איך הסוד נחשף? מי אשם? מי צודק? מדוע לא חיכה עד שימלאו לה שמונה עשרה, כדי שיוכלו להתחיל מחדש בקשר האסור? האם באמת אהב רק אותה? האם עליה לכעוס עליו ולגנות אותו, או שההתאהבות ההיא לא תפוג לעולם, ותמשיך ללוות אותה לעד?

והרי, היא מסבירה – ואי אפשר שלא לחשוב על ההבדל בין שפת הרוך של הילד לשפת התשוקה של המבוגר, כפי שניסח זאת שנדור פרנצי, תלמידו של פרויד – כל מה שרצתה מהמורה שלה היה – חיבוק של הכלה אבהית וחום אנושי.  כמה היא מיטיבה לתאר את הניתוק של המספרת, את מה שקורה לה בזמן האקט המיני שהמורה עושה בה, תמיד בחדר האחות בבית הספר. איך גופה שם, אך נפשה מרחפת במקומות אחרים. איך היא ממשיכה להיגעל מההפרשות שלו, הרוק, הנוזלים, ודנה את עצמה לכף חובה, "מתביישת בעצמה שזה קצת מגעיל אותה", כי זה מוכיח שהיא לא מספיק בוגרת כדי לא להיגעל… "נו מה, את ילדה קטנה?" היא נוזפת בעצמה. כן! כך! ילדה בת ארבע עשרה, עם המורה שלה!

כאישה בוגרת, נשואה ואימא לילדים, שמנסה להבין מה באמת קרה לה, היא "מגייסת" עדים מחייה אז. חברות. מנהלת בית ספר. מדריך בצופים. את מה שהם אומרים לה היא מתעדת בסדרת דיאלוגים חד־צדדיים מרתקים, שאפשר בקלות להבין מתוכם את שאלותיה או תשובותיה לבני שיחה.

מרתק לגלות מה ראה כל אחד מהם: החברה שמגלה לה כי החברות האחרות שלה נרתעו מפניה. (ההתרחקות שלה מהן, הנזק שנגרם לה, חברתית ולימודית, הזכירו לי קטעים מהספר החדש של איאן מקיואן, Lessons, שגם בו מתועדת פגיעה של מורה בתלמיד). היא משוחחת עם חברה שמסבירה לה כמה שנים נדרשו עד שהצליחה להבין שלא, היא לא "העלילה" על המורה "דברים איומים". ועם חברה שמספרת לה איך בית הספר הציג בפני ההורים את גרסתו, שלפיה מדובר בסך הכול בילדה מעורערת בנפשה – היא עצמה! – שהתאהבה במורה חף מפשע, וכולם האמינו לדברים הללו! המורות, כך נזכרת הַחֲבֵרָה, "לא עשו שום דבר בזמן אמת. אני לא מבינה איך לא חקרו. למה הסתפקו בשמיעה של צד אחד בלבד. איך הניחו לזה לעבור ככה. זאת מחשבה שלא מרפה." לא יכולתי שלא להיזכר במה שקרה לפני שנים אחדות בתלמה ילין, בית הספר שלימדתי בו במשך שנים. איך תלמידה לשעבר סיפרה שאחד המורים פגע בה מינית, ואיך השמיעו את קולם גם תלמידים לשעבר אחרים, שסיפרו גם הם על פגיעות מיניות של מורים. ומי ידע ולא פעל.

לא מזמן נוכחתי שעד היום יש מורים שמאמינים כי ה"פרשות" הללו נופחו מעבר לכול פרופורציה, שבסך הכול מדובר בתלמידות שהיה להן "סיפור אהבה" עם המורה שלהן, ושהן בכלל לא נפגעו. אולי כדאי שיקראו את הספר של שרית סרדס־טרוטינו? אולי יבינו סוף סוף כמה מזיק קשר כזה לנפשה של נערה, תלמידתו של המורה? גם אם היא משוכנעת שהייתה שותפה פעילה?

אחת העדות שסרדס־טרוטינו פונה אליה היא אמה. הדברים שהאם אומרת הרתיחו אותי. הם היו כל כך מוכרים! במיוחד המשפט: "אבל מה לעזאזל יכולתי לעשות?" (בין הכוכביות – זהירות, טריגר!) ***אלה היו המילים המדויקות ששמעתי מהאימא שלי כשניסיתי להבין מדוע  כשהייתי בת ארבע עשרה התעוררתי באמצע הלילה מהפנס שבו האירה על גופי המעורטל – היא משכה את מכנסי הפיג'מה שלבשתי כלפי מטה, הרגשתי אותה פתאום נוגעת לי בגוף, ושמעתי אותה לוחשת – "תישני, תישני". כעבור כמה דקות הבנתי שהיא בודקת אם אבי הדביק אותי בכיני הערווה, כפי שהדביק אותה. לימים, כשהייתי כבת חמישים, והיא – כבת שבעים, ושאלתי אותה איך יכלה לעשות דבר כזה לילדה ישנה, לבתה, השיבה לי בשאלה: "אבל מה יכולתי לעשות?"***

הספר של שרית סרדס־טרוטינו אמיץ ומדויק. הוא הזכיר לי לפרקים את הספר ונסה האפלה שלי, של קייט אליזבת ראסל, שגם בה פגע מורה, כשהייתה בת חמש עשרה, וגם לה נדרשו שנים רבות כדי להבין שלא, זה לא היה סיפור אהבה הדדי.

פרופ' רוחמה וייס כתבה (בפייסבוק) וד"ר דינה קטן בן ציון כתבה (במייל) על "מה קרה להגר באילת?"

רוחמה וייס
מתח גאוני בין תוכן לצורה, לא הפסקתי לומר זאת לעצמי כשקראתי את ספרה המופלא של עופרה עופר אורן "מה קרה להגר באילת". מחזור סונטות לאלימות הביתית. לאונס, לבגידות, לחוסר האפשרות לצאת מזה. מעולם לא קראתי (בספרות מדעית, בשירה או בפרוזה) תיאורים מדויקים יותר של החוויה הדיסוציאטיבית (וכותבת אחת שיודעת).
את התיאורים המדויקים של האימה, אנחנו מקבלות בחרוזים, במקצב, בשירה. הבלתי אפשרי הוא כל כך אפשרי.
וזו הרי המציאות, האלימות הביתית והקהילתית מוסווית בשלל קלישאות על home sweet home, ואין בעולם כמו אהבה של אבא ואמא. חינכו אותנו להאמין שבית מספק הגנה, חינכו אותנו לא לראות אותנו נפצעות ונפצעים ולא לראות את הכאבים של הזולת. מוסדות הקהילה רוצים שקט והם מקשטים אותו בשלל חרוזים.
בחירתה של עופרה לחרוז את האימה לפרטיה, מפנה זרקור אל מנגנוני ההשתקה הקהילתיים. הכתיבה של עפרה היא גאונית, לא פחות מזה. היצירה שלה היא רקמה עדינה ומדויקת. מסמך שאנחנו (קהילה, מטפלות.ים ושורדות.ים) זקוקות לו כחמצן. מדובר בספר שאי אפשר לקרוא ואי אפשר שלא לקרוא. המלחמה בין הצורך לדעת לצורך שלא לדעת מקבלת ביטוי מוחשי במתח שבין הצורה המפתה לתוכן הפוצע שהוא (כמעט) בלתי נסבל.
עופרה יקרה, אני מודה לך באופן אישי על האומץ, המאמץ והכישרון.
בתגובות תמצאו קישור לרכישת הספר.

קישור לדבריה בפייסבוק



דינה קטן בן ציון:

עופרה יקרה,

אף שכבר הבעתי את התפעלותי מספרך החדש ואת שמחתי על הדברים שנכתבו עליו עד כה, אוסיף כמה מלים על חווית הקריאה שלי.

זה ספר שחווית הקריאה בו שונה מכל ספר אחר שקראתי. מצד אחד עלילה מותחת, סיפור חיים על המון רגעיהם מנקודת המבט של מלכודת גופה של אישה צעירה שפגעו בה בילדותה , על התוצאות המרות הבאות לידי ביטוי  אילם בהתנהגותה, עם הבלבול הטרגי השורר בתודעתה.  ומצד שני, האופן הכה מוקפד שבו נמסרים הדברים – חרוזים ושקולים,כמין "שוט" צורני המאפק את הזעקה המובנית בתכנו של כל פסוק כמעט.

ובנוסף לכך, מה שעובר כחוט השני בין חלקי הסיפר – הבלאסט של הגורל המשפחתי, שזכרו נשזר במציאות החיים של דור העתיד, ושבמובן זה אין מנוס מלשאת במחירו המשתנה, הטרגי, ה"מתעדכן" מדור לדור…

דבר נוסף: החוויה הפנים נפשית העוברת גם היא כחוט השני בספריך- של כפל-הפנים המבלבל שבחייה של משפחה שבהיבטים רבים  היא טובה, בריאה ושמחה, ועם זאת זכר המגע האסור על כל מה שעולל וחולל  באופן גורלי – כל זה הוא בספרך מזוקק אולי רק באופן שהכלי שנבחר הפעם  –  הסונטה – עשוי להכיל אותו, בבחינת מימוש ספרותי של אותה חוויה של דבר והיפוכו כאמת החיים המסוימים שעליהם את מספרת.   מצד הצורה והמילון העשיר – הברק והיופי המפליא, ומצד התוכן – זוועה מכמירת לב.

בנוסף לכך, העובדה שספרך יוצא במתכונתו זו בימינו, כאשר דומה שכל הגדרות נפרצות, כשמדי ערב אנו צופים בחדשות בנשים שסבלו פגיעות מיניות שתוצאויהן הרות גורל בחייהן – מעלה אל המודעות את האבסורד עתיק היומין: המשפחה,שאמורה להיות ואף נתפסת כמקום המגונן והמטיב, גם כשהיא במיטבה מבחינות אחרות – עדיין במקרים רבים מהווה גם את מקום הפגיעה שילדים סובלים בה מכל סוגי ההתעללות.

במובן זה הספר נושא מסר חשוב, כאוב, מזמין התייחסות – דווקא בשל איפוק הזעקה שהוא משמיע באופן כה עז ובכישרון מפליא.

זה באמת ספר מופלא, כתוב בכישרון יוצא מגדר הרגיל, ואני מניחה שהוא פותח ערוץ של שיח בנושא ושהפעם ספרות במיטבה  תתרום בדרכה שלה לשינוי פני המציאות.

מברכת אותך על ההישג ומאחלת לספר דרך צלחה!

דינה

Dina Katan BenZion, Ph.D.

היום גם אין יודעים לצייר כמו רמברנדט

אמנם כיום אין כותבים שירה בנוסח "אסכולת שלונסקי-אלתרמן" וניסיונם של אנשי כתב-העת "הו!" (בעריכת דורי מנור) לחזור אל השירה השקולה והמחורזת נשאר נחלתם של מעטים, אך אין עובדה זו גורעת מגדולתו של אלתרמן.

היום גם אין יודעים לצייר כמו רמברנדט ואין יודעים להלחין כמו בטהובן ומוצרט! והרי גם סגנונותיהם של מנדלי מוכר-ספרים, יל"ג וביאליק "התיישנו", אך חוקר הספרות צריך לדעת להעריך נכונה את חדשנותם הגאונית ואת התרומה שהרימו להתפתחות התרבות העברית.

זיוה שמיר, "כלניות – על פזמוניו של נתן אלתרמן": "עם שחי – שר. עם ששר – חי"

"מדוע חשובים כל כך מעמדו וערכו של הזמר העברי?" שואלת פרופ' זיוה שמיר בפרק המבוא לספרה החדש כלניות – על פזמוניו של נתן אלתרמן, ומשיבה: "כדאי לזכור ולהזכיר בהקשר זה את י"ל פרץ שהכריז: 'עם שחי – שר. עם ששר – חי", ועוד היא כותבת, "הפזמונאות העברית ליוותה איפוא את חיי העם והשפיעה על התלכדותו ועל ה'מוראל' שלו."

בהקשר זה מבכָּה שמיר את מה שקרה לזמר העברי בשנים האחרונות. את התמלילים העכשוויים היא מכנה "סתמלילים": המילים כבר לא חשובות, אפילו הלחן תופס מקום פחות מרכזי מבעבר, ורק הזמר או הזמרת נחשבים, בניגוד לימים שבהם המילים היו משמעותיות והייתה להן השפעה רבה על המאזינים.

זאת אחת הסיבות להחלטתה של שמיר לכתוב את הספר שלפנינו. סיבה אחרת, המשתמעת מהספר, היא – רצונה להראות שוב את גדולתו של אלתרמן, שלקראת סוף חייו הותקף קשות. הכול זוכרים את דבריו של נתן זך ש"מרד" באלתרמן ובדרכו השירית, עד כדי כך שהמשורר, שעד אז זכה להערכה ולתהילה, חש כמו המלך שהורד מכס מלכותו. שמיר "מדגימה" זאת באמצעות שניים מפזמוניו המאוחרים של אלתרמן, "אוריאנה" ו"שיר ערש". כך היא כותבת: "האני הדובר בשיר 'אוריאנה', שיש לו כאמור זיקה אמיצה לדמותו של אלתרמן, מתייסר על החמצת החיים שחלפו במהירות ללא שוב." על "שיר ערש" היא כותבת כי אלתרמן כתב אותו "כמתוך ידיעת גזר דינו של החלוף והשלמה עם המוות, בלי להילחם בו. הלץ כבר ניסה, ובמידת מה גם הצליח, להסיר מראשו את הכתר."

לזיוה שמיר אין שום ספק בגדולתו של אלתרמן. בשכנוע רב היא מראה כי ההתקפות על כתיבתו של אלתרמן מגוחכות, שהרי "רוב ההאשמות שטפלו" עליו "נובעות מאי־הבנה שבשוגג או במזיד." לטענתה כאשר מאשימים את אלתרמן "באי־נאמנות למציאות הזרימה של החיים כפשוטם", מדובר בהאשמה דמגוגית, "משל יאשים אדם את הקריקטוריסט בהגזמה, את כותב האופרה בפתוס, או מחבר הגרוטסקה באי־נאמנות למציאות", שהרי יצירתו של אלתרמן אינה מימֶטית, ובמכוון! כשם שאי אפשר לטעון כנגד "צייר אקספרסיוניסטי או קוביסטי, ולשדל אותו לצייר בצבעים אקוורליים המתאימים ליצירה אימפרסיוניסטית", כך אין מה לבוא אל אלתרמן בטענה שאינו נאמן למציאות…

אותי הדברים הללו משכנעים.

גם כנגד הטענה שלפיה אלתרמן היה "מגויס" לטובת הנרטיב הציוני בכלל ובן גוריון בפרט, יש לה מה לומר. היא מראה כיצד לא היסס אלתרמן לסרב לחלק מבקשותיו של בן גוריון, וטוענת כי במהלך מלחמת העולם השנייה, ואחריה – בזמן מלחמת העצמאות – התמסר אלתרמן לכתיבה שתרומם את רוחם של אנשי היישוב, לנוכח הניצחונות של הצבא הגרמני שהלך והתקרב לארץ ישראל. "ככל שהלך והתעצם כוחו של היטלר, כך נסוג אלתרמן מן העמדה הקוסמופוליטית הבלתי מחייבת שאפיינה את שיריו המוקדמים והתחיל לכתוב שירים הנוגעים למצב הארץ־ישראלי". הוא כתב גם על המנהיגים ערלי הלב ועל תוצאות הזנחתם הפושעת של ילדים מקופחים ורעבים, ולמעשה ניסה להניע בשירתו את הקברניטים, כי "ידע שהם לא יפעלו מתוך רגשות הומניטריים נעלים," ובשיר "ילדי הפקר" ניסה "להפחיד אותם בשירו ולהזהירם שהרעה תגיע לפתחם" (בכך הזכיר לי את דיקנס, שהרומנים שלו, שעסקו בילדים עניים ורעבים, אכן שינו את המציאות!)

האם היה אלתרמן "מיליטריסט"? והרי הוא זה שכתב את השיר הנודע "אל תתנו להם רובים", אבל לנוכח הנאציזם הבין שאין מקום לפציפיזם, והחליט לגייס את כשרון הכתיבה שלו, בידיעה שיש למילים כוח ועוצמה.

כחוקרת ותיקה של יצירתו של ביאליק, מייחדת שמיר מקום רב להשוואה בין שני המשוררים, וליתר דיוק – להשפעה שהייתה לביאליק על אלתרמן. הייתה לאלתרמן בעיה, כי כשם שזך "מרד" בו עצמו, כך הוביל גם שלונסקי, בן דורו של ביאליק, את המאבק נגד "המשורר הלאומי". ולכן, כך היא כותבת, "אלתרמן נאלץ למצוא את 'שביל הזהב' בין אהבתו ליצירת ביאליק לבין רצונו להשתייך לחבורת המשוררים של שלונסקי". אלתרמן "הסווה" את השפעתו של ביאליק בשיריו, אבל זיוה שמיר מוצאת אותה, שכן "ביאליק היה מודל ההשראה האולטימטיבי" לאלתרמן, ששילב מובאות מתוך יצירתו של ביאליק, אבל עשה זאת בפזמוניו (שבהם עוסק הספר שלפנינו), ולא "בשירתו הקנונית". למשל, בשיר ערש שכתב אלתרמן מופיעות המילים "נום תפוח נומה עץ", שמתכתבות עם השורה של ביאליק "נם תפוח ואגס", והמילים "עלה ושוט והסתכל / עד מה יפה היא התבל" מתכתבות עם המילים "שוט בעולם", של ביאליק.

בכמה מהפרקים בספר מעלה זיוה שמיר את המחלוקת שיש לה עם פרשנויות של דן מירון, ועושה את זה בגלוי ובפתיחות. היא אפילו מצהירה שאינה חוששת ממירון ואינה מסתירה את חילוקי הדיעות שלה אתו… כך למשל היא מתפלמסת אתו (ואפילו קצת לועגת…) בקשר לדבריו כאילו "כולנו טעינו" בפרשנותו לשיר "אתך – בלעדיך". המחקר שהיא מספרת עליו בנוגע לשיר מרתק ממש. מסתבר ששורה אחת שמופיעה בשיר עוותה "בגלל הדפסה לקויה ורשלנית בבית הדפוס שהשתמש באותיות עופרת שבורות ורצוצות", וכך פזמון שהולחן (ושיהורם גאון ביצע), שנפתח בשורה "על ערפל גופך גופי מתגעגע" היה בעצם במקור "על ערסל גופך גופי מתנענע"… שמיר מספרת כי הבינה את הטעות מתוך ההקשר של השיר, ולימים הוכחה טענתה כצודקת ונכונה, אחרי שנמצא כתב יד ישן יותר מזה שהודפס עם הטעות שהשתרבבה לתוכו. פשוט מדהים!

מבנהו של הספר משמח מאוד. כל פרק מוקדש לפזמון אחר, ולמשמעויות הנסתרות ששמיר דולה ממנו. עד שקראתי את הספר לא שמתי לב שבפזמון "רינה" הגבר, שנשמע כמו מחזר צעיר ולא מיומן, בעצם מבוגר מרינה באי אלה שנים, ויש לו מן הסתם ניסיון עשיר בחיזורים, למשל אחרי "חנה ועדה", ושרינה, שכביכול מסתייגת מחיזוריו, מוסרת לו לקראת סוף הפזמון את כתובתה המדויקת ובעצם נעתרת לו…

שמיר מדגישה את העצב העמוק הנסוך בשיר "צריך לצלצל פעמיים", ומציינת את הדמיון שיש בין הדמות הדוברת בפזמון לבין נעמי מהמחזה "פונדק הרוחות" (וגם יותר מרומזת, לדמיון לצילה בינדר, אהובתו הלא־סודית של אלתרמן, שמתה רווקה וערירית, ולא מבחירה).

שמיר מסבירה מה פשר השם איה, מהפזמון הנושא את שמה (א"י כלומר – ארץ ישראל, שנוספה לה האות ה"א). המשמעות הזאת מעניקה לפזמון נפח ופרשנות שונה לגמרי, וכבר לא מדובר רק בשיר אהבה לסתם צעירה יפה…

ומה המשמעות העמוקה של השורה החוזרת בפזמון "אני מצפת"?

ומדוע באמת אוסר אביה של הדוברת בשיר "טנגו כפר סבא" לצאת מתחומי הבית? האומנם רק בשל מחלת הפה והטלפיים?

הניתוח שלה של הפזמון "לימון וצלחת" הוא מלאכת מחשבת מענגת. בני הזוג "מתברכים בעצמם: הם מציגים את עצמם כאנשים אינטליגנטיים המבינים בענייני טעמים ובכללי התנהגות נאותה, אך אט־אט ומבלי משים מתגלה פשטותם ובורותם. השניים מנסים להרשים את זולתם בכל מחיר, אך בעצם כל דבריהם מעידים על ידענות־חושפת־בורות"… שמיר חותמת את הפרק על השיר כך: "אלתרמן, איש 'הטור השביעי', שכל מעייניו היו נתונים לענייני העם והמדינה, התבונן כאן בעקימת־אף, בהשתאות ובאירוניה בזוג נקלה וריקני כמו הגברת מֵי ומר צלחת, אנשי השעשועים הקלים, שענייני הכלל והמדינה מֵהם והלאה. לפנינו תיאור קריקטורי של זוג קל וריקני, החי 'בתון בועה', בנתק גמור מן המציאות הקולקטיבית הגועשת מסביב, אך ה-subtext העולה ובוקע מן הטקסט של השיר האלתרמני אינו קל וריקני כלל וכלל". מרתק!

ובכלל, סיפוריה הרבים על פזמוניו של המשורר פשוט מרתקים. למשל – איך לאחר מותו של אלתרמן שינה משה וילנסקי את אחת המילים בשיר ידוע מאוד שלו, "דצמבר", כדי להתאימו לרוח הזמן: הוא השמיט שם של נהר בחצי האי האיברי שהתחרז עם שמה של חברת אוטובוסים שפעלה בעבר בתל אביב…

בפרקים אחרים הרלוונטיות של אלתרמן לימינו פשוט זועקת לשמים. למשל בפרק המוקדש לשיר "מגש הכסף" כותבת שמיר כי "לא אחת דיבר אלתרמן באירוניה טרגית […] על הפער הגדול בין מי שמשליכים נפשם מנגד למען הכלל לבין העושים לביתם בעת שחבריהם נלחמים בשדות הקרב". אי אפשר לא לחשוב על דבריו המקוממים של יו"ר ועדת הכספים, משה גפני, שהציע לאחרונה "שחצי מהעם ילמד תורה וחצי ישרת בצבא".

הפירוט וההסברים, המלווים בדוגמאות, של התחבולות הפואטיות הרבות של אלתרמן (שמיר מבארת את המשמעות של כל אחת מהן) – סינסתזה, פרדוקס, זאוגמה, מריזם, האנשה, ידע מדעי, רמיזות למיתולוגיה – מרתקים ומעשירים. איזו זכות היא, לפגוש את אוצרות הידע וההשכלה של חוקרת הספרות הוותיקה!

גם ההשוואות ליצירות של שייקספיר, ושל יוצרים דגולים אחרים, מוסיפות ממד מרתק לפזמונים המוכרים כל כך. למשל – המטפחת, סמל הבתולים האבודים של דסדמונה ב"אותלו" והמטפחת שרינה שומטת, או ההתאהבות בחמור ב"חלום ליל קיץ" שמזכירה לה את התאהבותו הקייצית של סעדיה בשיר "אתה חיכית לי", או השימוש הלא־סתמי, בניגוד לסברה של דן מירון, במספר 52 בשיר "מרים ושמעון" (שמיר מראה את שלל האזכורים של המספר ביצירות רבות ושונות, וטענתה לגמרי משכנעת!).

שלל אבחנותיה – לא רק על אלתרמן – מרתקות. למשל – שלאה גולדברג, שכל ימיה התגעגעה אל ארצות הניכר, כתבה בשירה המהלל את נמל תל אביב רק על האוניות המפליגות למרחקים, ולא על אלה שמגיעות לארץ ישראל…

אלתרמן האמין כי "בן חלוף המשורר, אך נצחי הוא השיר" (כדבריו של היינה). אכן נוכח כי שיריה של רחל, שלא זכו להערכה רבה בחייה, שרדו יותר מאלה של המשוררים "שהיו גדולים וחשובים בדורם". העובדה היא ששניהם, רחל ואלתרמן, הותירו נכסי צאן ברזל של השירה והפזמונאות העברית. עד היום מרבים לצטט שירים מהטור השביעי, שנוגעים בסוגיות עכשוויות ("תחרות לניסיון", "תפילה לשנה החדשה", "נגון עתיק", "הלשון השוודית", ורבים אחרים), ואת השירים המולחנים של שניהם ממשיכים להשמיע ולשיר גם כיום, עשרות שנים לאחר מותם.

כל מה שכתבתי בטור הזה הוא ממש על קצה המזלג. הספר עתיר ידע ומרתק.

מאיה ערד, "שנים טובות": האלכימיה שהופכת פחם ליהלום

מאיה ערד עשתה את זה שוב! הווירטואוזיות, היכולת להשתנות ולהציע בכל ספר שלה משהו אחר לגמרי, ותמיד להפתיע ולרגש, מעוררת השתאות! 

אחרי קנאת סופרות, המורה לעברית, מאחורי ההר, העלמה מקאזן, אחרי ספר העיון הנפלא מקום הטעם, שכתבה עם בעלה, רויאל נץ, ואחרי ספרה הראשון – הרומן־בסונטות, מקום אחר ועיר זרה, (שעורר בי את הרצון לשלוח את ידי בכתיבת רומן בסונטות משלי, וכך עשיתי, עשרים שנה אחריה, עם מה קרה להגר באילת? שלי), מגיע אלינו הרומן החדש המבריק שכתבה. (ערד כתבה ספרים נוספים, שקראתי אותם לפני שהבלוג "סופרת ספרים" נולד…).

בשנים טובות מבצעת ערד (ולא בפעם הראשונה!) תעלול ספרותי – הפעם אחד חדש ושונה מקודמיו: היא מצליחה ליצור דמות שנראית לנו בהתחלה שטחית ובנאלית, ולהעניק לה עוד ועוד מעמקים, עד שלקראת סוף הסיפור אי אפשר שלא להבין את הדמות ולהעריך אותה. 

יש לערד יכולת מופלאה, יוצאת דופן, לשמוע את הקול האותנטי של הדמויות שלה, ולדייק בתיעודו באופן שמעורר פליאה והתפעלות. גיבורת הספר, לאה, ילידת 1943 (כן, טרחתי לחשב את שנת הלידה שלה!) הייתה "עולה חדשה" מרומניה, שהגיעה לישראל בצעירותה, למדה בארץ בסמינר למורות, שירתה כמורה חיילת בעיירה דרומית שכוחת אל, וזמן לא רב אחרי שסיימה את שירותה הצבאי נקלעה כמעט בטעות לארצות־הברית, ונשארה שם לצמיתות. 

הרומן כולו מורכב ממכתבים שלאה מקפידה לשלוח בתחילת כל שנה, לקראת ראש השנה, אל כמה חברות שלמדה אתן בסמינר, שרובן ממשיכות לחיות בישראל. השתאיתי מהיכולת של ערד לשחזר את השפה של אישה לא רהוטה אבל כזאת שאוהבת לבטא את עצמה בכתיבה, מישהי ששפת האם שלה אינה עברית, אבל "השתלטה" עליה לגמרי, מורה שדבקה בצירופי לשון כבולים, התנסחויות קלישאתיות ומליצות, במאמץ לכתוב "יפה"… 

כמו שאסור לטקסט שמספר על שעמום להיות משעמם ("מחכים לגודו" לדוגמה, הוא טקסט מרתק על שני נוודים שתקועים במקום אחד וכבר לא יודעים איך לשעשע את עצמם…), כך אסור לעצב בשטחיות דמות של אדם לא חכם… לכן ההישג של מאיה ערד בעיצוב דמותה של לאה מפליא במיוחד.

הדהימה אותי היכולת של ערד לשחזר את סגנון כתיבת המכתבים המוכר לי כל כך. נולדתי שמונה שנים אחרי לאה, וחלק גדול מהניסוחים שלה מוכר וזכור לי היטב, הם אפילו מופיעים כמות שהם במכתבים שכתבתי וכאלה שקיבלתי בשנות השישים והשבעים… "אמתכן הנאמנה", "לטרוף את החיים", "מציאוֹת לא נורמליות", ו"הצלחה לא נורמלית", "צברתי חוויות בלי סוף", "שיא השיאים", "השתפשפתי כהוגן", "חברה'מנים", "האינפלציה כאן זה משהו נורא", "חבורת קצ'קס רכלניות וטיפשות שרק מחפשות איזו סערה בכוס תה", "הילדים פורחים", לצד "ועוד ידנו נטויה", "לא מיניה ולא מקצתה", "עושות חיל"… אפילו השיבושים הלשוניים האופייניים מופיעים כאן: "התקפת לב" במקום התקף לב… "זה עולה ביוקר", במקום "זה יקר"… 

כשערד שמה בפיה של לאה משפט כמו "יגאל הוא בחור מוכשר בצורה בלתי רגילה" או "הגעתי אל המנוחה והנחלה", כשהיא נותנת ללאה לומר על מישהו שהוא "תת־רמה. שום עומק", ולעומת זאת שמשהו שהיא מתכוונת לעשות יהיה "פשוט פנטסטי", כשהיא מספרת איך "טיילנו בארץ לאורכה ולרוחבה", או אומרת על עצמה שהיא "חמושה בעט ובפנקס", עושה מאיה ערד מעשה חתרני של סופרת מוכשרת במיוחד: היא עומדת מעל כתפה של הדמות, מציצה על הקלישאות של אדם שאין לו מושג איך להתבטא במקוריות ובצורה מעניינת, אולי אפילו קצת לועגת לדמות המתיימרת, למטבעות הלשון השחוקות שלה, לחוסר היכולת שלה לומר משהו אותנטי,  והנה, כמו במעשה של אלכימאית מיומנת, הופכת ערד את הפחם ליהלום: עוד ועוד התנסחויות חסרות משמעות, והאפקט המצטבר הוא של משמעות רבה מאוד!

למעשה, ערד עומדת כל הזמן מאחורי הדמות, נותנת לה לדבר (בעצם – לכתוב), ומאפשרת לה להסגיר פרטים שהדמות, לאה, מתאמצת להסתיר, כך שאנחנו יודעים עליה כל הזמן קצת יותר ממה שהיא יודעת על עצמה, אבל אז, לקראת הסוף, נופלת עלינו פצצה: לאה מגלה לנו סוד עצום על עצמה, על חייה, על מה שגרם להם לקבל תפנית שלא הייתה ממנה דרך חזרה.

כמו בכל יצירה ספרותית ראויה לשמה, לאה של סוף הרומן לא דומה ללאה שיצאה לדרך בתחילתו. לא רק מכיוון שעברו הרבה שנים והיא התבגרה (בעצם – הזדקנה…), אלא משום שלאה משתנה. היא עוברת תהליך ולומדת לקח חשוב מאוד על עצמה ועל זולתה. בסוף היא כבר לא נראית לנו תמימה, כמעט אפילו טיפשה, כמו שהצטיירה לא פעם לאורך הרומן. הצורך הנואש שלה באהבה, ההתעקשות שלה לזכות בה גם ממי שאינו מעוניין בעליל, האופטימיות המתמדת, הלא מבוססת שלה, כל אלה מקבלים לקראת הסוף ממד ומשמעות שונים מכפי שהייתה להם לאורך הדרך. נדמה לי שגם מאיה ערד למדה לחבב את לאה ולהעריך אותה. 

השתעשעתי מאוד מהטריק ההיצ'קוקי של ערד: כידוע, נהג בימאי הקולנוע הנודע להכניס את עצמו אל כל אחד מסרטיו כדמות שולית וחולפת. ערד נוהגת כמוהו: היא מופיעה כאן לרגע קט, בשמה האמיתי… המחווה שהיא עושה להיצ'קוק צצה ועולה בפרט נוסף: לאה מתוארת כאישה יפה במיוחד, דומה, לדברי עצמה, (דמויות אחרות מאשרות את הדימיון), לשחקנית "מהסרט של היצ'קוק על הציפורים": גבוהה, בלונדינית, חטובה… האם יופייה הועיל לה בחיים? ואולי היה בכלל בעוכריה (אני מוצאת את עצמי פתאום משמשת במטבעות הלשון השחוקות של לאה…)? נקודה למחשבה. 

שני הפרקים הקצרים בסופו של הספר מוסיפים לו נפח ויופי רב. כמה טוב שיש לנו מאיה ערד: סופרת ששוב ושוב משמחת את קוראיה! לא מפתיע שהספר "מכר מאות עותקים" באתר e-vrit, כבר בימיו הראשונים שם, ימים ספורים אחרי שראה אור!

"מה קרה להגר באילת?" רומן בסונטות

באחד הימים בסוף שנות ה־60 חזרו חניכי קורס חובלים מהפלגה בים סוף וגילו שעל החוף, בבסיס המאולתר והפתוח על החוף דרומית לאילת, מתרחש מה שנראה כמו אונס קבוצתי: אישה צעירה מעורטלת, וכמה חיילי מנהלה עטים עליה.

שמעתי על המקרה ההוא מבן הזוג שלי, אריה אורן, שהיה אחד החניכים באותו קורס חובלים. גם כעבור שנים רבות הוא זכר את הזעזוע שחש ממה שנגלה לעיניהם, ואת תגובתו של המפקד שנחלץ לעזרתה של הצעירה, וגם הסביר לפקודיו שאף אישה לא מעוניינת באמת במה שקרה שם. אחרי ששמעתי על אותה "פרשה" טרד התיאור את מנוחתי במשך שנים. ביקשתי להבין מי הייתה הצעירה הזאת, מדוע נקלעה לסיטואציה, ומה קרה לה אחרי כן.

ניסיתי לחקור בתוכי את סיפורה ולכתוב עליו, כמו בספרי הקודמים, כלומר – חיפשתי את הסיפור, אבל הוא לא "נכנע" לי, עד שזנחתי את הכתיבה בפרוזה, ועברתי למבנה התובעני של סונטות. השורות המחורזות והמשקל הקבוע הגנו עלי כנראה מפני התוכן המחריד, שכן "התברר" לי ב"מחקר" הפנימי שערכתי בנפשי, שהגר, גיבורת הסיפור שהחל להיפרש בתודעתי, עברה פגיעה מינית בתוך המשפחה.

שלחתי את כתב היד לנועה מנהיים, העורכת הראשית של מדור ספרות עברית בהוצאת כנרת, ובתחילת יולי התנהלה בינינו ההתכתבות שלהלן:

אמנם מה קרה להגר באילת? כתוב בסונטות, אבל מדובר למעשה ברומן. יש בו עלילה שנפרשת על פני 30 שנה, מ־1969 עד 1999, יש בו דמויות, תיאורים, דיאלוגים, וסיפור שכולל כמה וכמה תפניות והפתעות…

אחרי שסיפרתי על דבריה, הוסיפה נועה מנהיים וכתבה כך: 

אז מה? תסכימו אתה?  

כתב היד של מה קרה להגר באילת? נהפך לספר, שראה אור בימים אלה. והגיע לחנויות.


♦  ♦  ♦


אפשר לקנות אותו – 

בהנחה של 20% עם קוד קופון:  הגר20   כאן

בצומת ספרים – באתר ובחנויות

בסטימצקי (במבצע, באתר וגם בחנויות, אבל אצלם דומה שנוכחותו יותר מצומצמת. אם תבקשו אותו, תעזרו להגר ולי!)

בדני ספרים (באתר, במחיר זול יחסית!)

בGETBOOKS (אצלם אפשר להוריד לקינדל!)

בe-vrit 

אשמח עד בלי די אם תקראו, ותספרו לי עליו.

גב הספר

על הקשר ביני ובין דמותה של הגר כתבתי  בטור שיזמה העיתונאית האמיצה נעם ברקן, והוא התפרסם תחת הכותרת "היום אני יודעת: לא אני המפלצת" ב־Ynet בנובמבר 2022: 

אכן, הגר איננה אני, אבל אני מכירה אותה מקרוב. 

 

מתוך העלון הראשון, שהופץ בחשאי: "אין דבר בזוי יותר מאומה מתורבתת שמוכנה להישלט בידי קליקה שנכנעה לדחפים מושחתים"

בלבה של תנועת ההתנגדות שכונתה "הוורד הלבן" (או "השושנה הלבנה") היו שישה גרמנים צעירים: הסטודנטים האנס שול (1918–1943) וסופי שול (1921–1943), שהיו אח ואחות, כריסוף פרובסט (1919–1943) ואלכסנדר שמורל (1917–1943), ויל גרף (1918–1943), ופרופסור קורט הובר (1893–1943).

בין השנים 1942 ו־1943 כתבו השישה והפיצו שישה עלונים, שקראו לגרמנים להתנגד לנאציזם. הם השתמשו במכונת שכפול ישנה, ולמרות המחסור שגרמה המלחמה, הצליחו להשיג נייר, מעטפות ובולים. הם הפיצו את העלונים תוך סיכון ממשי לחייהם. ב־18 בפברואר 1943 לקחו האנס וסופי שוֹל עותקים של העלון השישי לאוניברסיטת מינכן והניחו אותם במסדרון ובכניסה לבניין הראשי של האוניברסיטה. השרת הבחין בהם, והם נעצרו. ב־22 בפברואר נגזר גזר דין מוות על השניים, ועל כריסטוף פרובסט. הם הוצאו להורג באמצעות גיליוטינה, שעות מעטות אחרי תום המשפט.

אלכסנדר שמורל, קורט הובר וויל גרף נעצרו בשלב מאוחר יותר, וגם הם נשפטו והוצאו להורג.

חברי "השושנה הלבנה" לא נשכחו. הם העניקו השראה ליצירות אומנות רבות,  ביניהם ספרים (את אחד מהם, הוורד הלבן, כתבה ינינה אלטמן השלס, שעל הממואר המפעים שלה בעיני ילדה בת שתים עשרה  כתבתי כאן) ואופרה (שהלחין אוּדו צימרמן והפיק בישראל אריה קרישק).  

להלן קטע מתוך העלון הראשון שהפיצו חברי הקבוצה:

אין דבר בזוי יותר מאומה מתורבתת שמוכנה להישלט בידי קליקה פרועה, קליקה שנכנעה לדחפים מושחתים. כל גרמני שמתבייש כיום בממשלה שלו, חושש מפני החרפה שתבוא עלינו ועל ילדינו כשיוסר הכיסוי מעל עינינו, והפשעים המזוויעים לאין שיעור יתגלו. אם פנימיותם של הגרמנים כבר הושחתה והיא כה מפוררת עד שהם מתנהלים בלי לנקוף אצבע, מתוך אמון אדיש בחוקי ההיסטוריה המפוקפקים, יובס הנכס הנעלה ביותר שיש לאדם, מה שמרומם אותו מעל כל ייצור אחר: הרצון החופשי שלו.

גתה מכנה את הגרמנים "אומה טרגית" […], אבל כיום הם נראים כמו עדר של חסידים, שלשד עצמותיהם נשאב מתוכם, נשדדה מהם ליבת קיומם, והם נכונים להידחף לעבר הנפילה. כך זה נראה, אבל זה לא נכון. מה שקרה זה שאת כל אחד מאתנו הכניסו לתוך בית כלא נפשע. זה קרה בתהליך מתעתע של אונס שיטתי, ורק מי שנאזק, התחיל לתפוס מה קורה לו. מעטים הבינו שגורלם נחרץ, וכשהתריעו והזהירו – הומתו. יש לדבר עליהם ועל גורלם.

אם כל אחד מאתנו יחכה עד שמישהו אחר יתחיל לפעול, הנקמה תלך ותתקרב, עד שהקורבן האחרון יושלך לתוך לועה של המפלצת שאינה יודעת שובע. לכן כל אחד מאתנו חייב, מתוך מודעות לאחריותו כנוצרי וכבן לתרבות המערב, להתגונן כמיטב יכולתו מפני הפגיעה באנושיות, מפני הפשיזם ומפני כל פרט במערכת השלטונית האבסולוטית, ולעשות את זה עכשיו, ממש ברגע האחרון.

הפסיקו את פעילותה של מכונת המלחמה הזאת, לפני שאחרונת הערים תהפוך לעיי חורבות, כמו שקרה בקלן, ולפני שהצעיר האחרון ידמם למוות, בשם ההיבריס.


(מאחר שאני לא יודעת גרמנית, תרגמתי את הקטע מהגרסה באנגלית)

טליה אפלבאום פלד, "שעת אפס": אפשר, אם כן, להחלים

הממואר שעת אפס נפתח בציטוט מאלף מתוך המחלה כמטאפורה, מאת סוזן סונטאג: "המחלה היא הצד החשוך של החיים, האזרחות המעיקה יותר. כל הנבראים מחזיקים באזרחות כפולה – בממלכת הבריאים ובממלכת החולים. אף על
פי שכולנו מעדיפים להשתמש בדרכון הטוב, במוקדם או במאוחר חייב כל אחד מאיתנו – לפחות לזמן מסויים – להזדהות כאזרח של המקום האחר ההוא."

הציטוט מדויק מאוד לרוחו של הספר: טליה אפלבאום פלד מכניסה אותנו אל מציאות החיים של אישה בת חמישים, נשואה ואם לשני בנים, שחלתה בפעם השנייה בסרטן – לימפומה. "זאת מחלה חוזרת – הייתה ברמיסיה תשע שנים."

איך מתמודדים (שוב!) עם הבשורה הקשה? איך נראית המציאות במחלקה המבודדת בבית החולים? אפלבאום פלד היא במקצועה פסיכולוגית קלינית, ולא מפתיע לגלות שבסיפורה שזורות תובנות של מי שרגילה לפרש, ולחפש משמעויות ואפילו "כותרות", לא רק לרגשותיו של הזולת, אלא גם לרגשותיה: "אולי היא בדיכאון? היא חושבת לעצמה בבהלה", ואנחנו נשכרים יחד אתה מתגובתו של רופא שהשיב לה ש"זה לא דיכאון. שככה מרגישים בבידוד כשספירות הדם כל כך נמוכות."

היא כותבת על עצמה (בגוף שלישי): "היא רזה, חשופה ומבוהלת. מרגישה שהיא מהדהדת לאחרים את שבירותם וסופיותם", ושוב חושפת רבדים של סבלה, שהרי כן, מחלה, גם של אדם אחר, מעוררת בהכרח אצל סובביו חרדות ותהיות על שבריריותם של החיים.

צר היה לי להיווכח שהתנסותה של הכותבת באינטראקציה עם הצוותים המטפלים בבית החולים שבו אושפזה הייתה לפעמים קשה נפשית: קוצר רוח של אחיות לא רגישות שלא הבינו, כך נראה, את הצדדים הרגשיים הנלווים לטיפול במחלה. היא מזכירה אמנם "אח ערבי עדין", אבל מתארת גם עימות מתסכל עם אחות שסירבה לאפשר לה להתקלח: מתארת אותה כאחות צעירה, "אנטיפתית" שאינה מחזירה לחולה חיוך או מבט, פניה "מכורכמות וקשות". האחות מסבירה לה שאי אפשר לנתק אותה מהעמוד כדי שתוכל להתרחץ, כי "זה לא בפרוטוקול", וניאותה לבסוף לבקש לכך רשות מהרופא. אחות אחרת, "חסרת סבלנות" שואלת אותה "בקולה הקר" אם אפשר להוריד את המינון של המורפיום, כולה עניינית ותכלתית, מתעלמת מהצד הרגשי של הכאבים שהחולה מספרת לה עליהם.

למרבה הצער, הכרתי מקרוב את החיים במחלקה המבודדת של בית החולים שבה מאושפזים חולים המחכים להשתלה מוח עצם, ואז מתאוששים ממנה (שכן, יש לדעת, מדוברת בפרוצדורה רפואית קשה מנשוא!). החולה שליוויתי לא זכתה להבריא, אבל בשבועות הארוכים של האשפוז לא יכולתי שלא להתרגש ולהתפעל מהחמלה והחסד של כל אנשי הצוות שטיפלו בה ברגישות ובאנושיות אינסופית, בסבלנות ואפילו הייתי אומרת – באהבה. לא זכור לי מימי אותו אשפוז ממושך אף עימות כמו זה שאפלבאום פלד מתארת.

אולי דווקא בשל ההיכרות העצובה שלי עם המחלה היה לי טוב לקרוא על חולה שעברה את כל התהליך הקשה, הכמעט בלתי אפשרי, והחלימה, ללוות אותה בדרכה, מהפרק "כפיית החזרה" שבו היא מתארת את קבלת הבשורה המרה, ועד לפרקים "בית" ו"אחרי". להבין איך המחלה משפיעה על כל מעגלי החיים הסובבים את החולה. כך למשל נוגע ללב ומאלף תיאור המפגש שלה כפסיכולוגית עם מטופלת שלה, שמודה בכעס שחשה כלפי טליה אפלבאום פלד־המטפלת: "חוויתי ממש נטישה," אמרה לה המטופלת. "את, שכל כך עזרת לי בשנים שעברו, השארת אותי לגמרי לבד," והיא מוסיפה: "אני יודעת שטיפלת בסרטן, ובכל זאת."

כשקוראים את הספר מבינים שכן, אפשר להחלים. אפשר להתאושש. אפשר לכתוב על זה. ועל כך אני מודה לטליה אפלבאום פלד, ומאחלת לה בריאות טובה ואריכות ימים.

ג'ויס קרול אוטס "דוקטור תעזור לי" תרגמה מאנגלית: רוני אמיר

התפרסם במדור לספרות ותרבות של עיתון הארץ ב-26 באוגוסט 2022

איאן מקיואן, Lessons: מה יגבר, המציאות או התמימות

איאן מקיואן מכפרה, מהתמים, מעל חוף צ'זיל וגם מטובת הילד (שממנו התפעלתי קצת פחות) וממכונות כמוני (המופלא, אך שונה כל כך מקודמיו), חזר, ובגדול. לא רק בנפח של ספרו החדש – כחמש מאות עמודים באנגלית – אלא גם בטווח הראייה שלו, במרחב שהוא תופס, ובעומק המחשבות שהוא מביע ומעורר.

Lessons הוא סיפור שבמרכזו ניצבת דמותו של אדם בשם רונלד. אנחנו פוגשים בו לראשונה כשהוא ילד בן אחת עשרה, ומלווים אותו מקרוב מאוד לאורך כשבעים שנה.

באחד הראיונות שנערכו עם מקיואן בעקבות הופעתו של הספר, אמר הסופר שבניגוד לאנשים מסוימים, שמתעניינים בכיסא ריק, הוא עצמו מעדיף כיסא שיושב עליו מישהו, כלומר – עניינו העיקרי הוא בדמות. ואכן, אנחנו לומדים להכיר את רונלד היטב, את מחשבותיו, מעשיו, רצונותיו, צרכיו. ואף על פי שהוא דמות ספציפית ומדויקת מאוד של אדם אחד, הוא גם, כך מראה לנו מקיואן, יציר התקופה שאליה נולד ובתוכה גדל.

אנחנו נוכחים ב־Lessons בעוצמה האדירה שיש למציאות ההיסטורית על חייהם של בני האדם. בספר מופיעים כל האירועים החשובים שהתרחשו במאה העשרים ועד לימינו אנו (הרומן אינו מגיע עד לפלישה של רוסיה לאוקראינה, אבל מגיפת הקורונה וכל מעלליה מוזכרת בפרקים האחרונים, הווי אומר – הסיפור מתחיל אי שם בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים ומגיע ממש עד לימינו אלה).

השפעתה של המציאות ההיסטורית מתגלה לפעמים באופן ישיר ומיידי, ולפעמים היא צצה ועולה בדמותם של סודות, שרבים מהם נחשפים לאורך הדרך. כך למשל צץ פתאום בחייו של רונלד אח לא ידוע, תינוק שנמסר לאימוץ כשהיה בן חודש (בראיון עמו ציין מקיואן כבדרך אגב שמאורע כזה התרחש גם בחייו). רק כשהאח כבן שישים נודע לנו – ולרולנד – מה הסיפור המשפחתי המזעזע שנקשר בלידתו, ובעצם נגרם במהלך מלחמת העולם השנייה, ובגללה.

אירוע אחר, שמשפיע ישירות על חייו של רונלד הוא משבר הטילים בקובה, והאימה שחש כנער צעיר בן ארבע עשרה: הוא בטוח שבקרוב מאוד העולם ייכחד במתקפת טילים הדדית בין ברית המועצות לארצות הברית. אין לו ספק: בני אדם פשוט יתאדו באחד הימים הקרובים, וזה הגורל המובטח לו ולחבריו, שכן הפנימייה שבה הם לומדים וגרים שוכנת בסמיכות לבסיס צבאי מאוים. הפחד גורם לו לעשות מעשה נואש של מי שלא רוצה למות לפני שהוא זוכה לחוות קשר מיני עם אישה.

כאן מתחיל סיפור שחורץ חריץ עמוק מאוד לאורך חייו: מרים, המורה שלו לפסנתר, אישה כבת עשרים וחמש, ניסתה כבר מזמן לפתות אותו, ובעקבות משבר הטילים הוא נעתר לה, מגיע אליה, ושוקע בקשר מיני אקסטטי שנמשך שנתיים. משבר הטילים נפתר, אבל הקשר עם האישה המבוגרת ממנו כמעט בעשור ישבש את כל מהלך חייו.

לימים, כעבור עשרות שנים, כששוטר שמנסה לדובב אותו שואל אותו אם הקשר עם האישה ההיא הזיק לו, רונלד ממהר להכחיש: לא, היא לא פגעה בחייו. עד אחרית ימיו הוא מאמין שהיה שותף פעיל, שהוא עצמו היה מעוניין, שהוא אשם לא פחות ממנה. וזה, הרי, טיבה של פגיעה מינית בילדים: הבלבול, התעתוע, ההרס הפנימי העמוק.

שהרי אנחנו רואים כבר במהלך אותן שנתיים עד כמה מרים הזיקה לו: הרחיקה אותו מחברת בני גילו, גרמה לכך שייכשל בלימודים, הסיטה אותו מהמסלול האקדמי שהיה יכול להתאים לו. יש לא מעט עדויות וראיות לכך שרונלד היה נער מבריק ובעל פוטנציאל רב, אבל הוא נדחף לוויתור על המשך הלימודים כבר בגיל שש עשרה, אין לו תעודת בגרות, אין לו סיכוי ללמוד מקצוע מספק ומכניס, כל חייו הוא נסחף לכאן ולשם, עוסק בעבודות זמניות, בתחושות של השפלה וחוסר אונים שהוא עצמו אינו מוכן לתת עליהן את הדעת במלואן, או להסביר לעצמו מה באמת גרם להן.

המאורע החשוב הבא שמלווה את חייו של רונלד הוא התאונה המחרידה שאירעה בכור הגרעיני בצ'רנוביל. יחד אתו אנחנו חווים את האימה, את התחושה שהאנושות, במעשיה הנלוזים, מסכנת את חייו ואת חייו של לורנס, בנו הפעוט: "הענן [הרדיואקטיבי] מתקדם…" הוא מבועת, וכותרות העיתונים, שבהן מבטיחות הרשויות ש"אין סכנה לציבור" רק מפחידות אותו יותר. הוא מזדהה עם דבריו של מישהו שכתב במכתב למערכת העיתון כי "בכל מקום שיש בו כוח גרעיני, יש שקרים, גם במזרח וגם במערב."

ועם זאת, אחד מזיכרונות הילדות החשובים והמרגשים שיש לרונלד הוא תמונה שנחקקה בתודעתו: תאונת דרכים שהיה עד לה, ובעקבותיה ראה את המסירות האנושית של העוברים והשבים, ביניהם – אביו – שהזדרזו לסייע ולהציל את הפצועים. "כמה טובים בני האדם, כמה נדיב העולם שיש בו אמבולנסים שמגיעים מיד, משום מקום, לכל מקום שיש בו כאב וצער. היא תמיד שם, מערכת שלמה, שמתקיימת ממש מתחת לפני השטח של חיי היומיום, מתבוננת בדריכות, עם כל הידע והמיומנות שיש לה, כדי לעזור, נטועה בתוך רשת של טוּב שעוד יתגלה." העולם, הוא מסיק כילד, "אוהד והגון, והוא יכיל גם אותו עצמו, בטוב, בהגינות, שום דבר רע לא יקרה לו, או למישהו אחר, לפחות עוד הרבה זמן." המחשבות התמימות הללו מבטאות כל כך יפה את המבט הילדי, הבוטח, האופטימי, שהיה כנראה לכולנו, עד שלב מסוים, עד שירד לטמיון…

אחד החלקים היפים ביותר ברומן, תיאור נוגע ללב, ועם זאת גם צורב בשל פער דומה בין התמימות למציאות, הוא סיפור ביקורו של רונלד בברלין, יומיים אחרי שהחומה נפלה.

בספר המופלא התמים תיאר מקיואן את שנות המלחמה הקרה. כאן, בספר שלפנינו, הוא מספר לנו – כעדות מיד ראשונה, שהרי מקיואן, כמו גיבור ספרו, ביקר באותם ימים בברלין – על האופוריה, ועל תחושת הוודאות שמכאן ואילך העולם רק ילך וישתפר. "העולם יהיה עכשיו טוב יותר," הוא אומר לעצמו, "רוסיה תהפוך לדמוקרטיה ליברלית, הנשק הגרעיני בעולם כולו יושמד, נחשולי הענק של כסף זמין ושל רצון טוב יזרמו כמו מים צלולים, וינקו את כל הלכלוך שהבעיות החברתיות יוצרות. בני האדם יזכו ברווחה כללית, בתי ספר, בתי חולים, ערים, יחודשו. העריצות ביבשת דרום אמריקה תתפוגג. יערות הגשם באמזונס יינצלו ובני האדם ישמרו עליהם, העוני יוכחד. מיליוני בני אדם יחגגו, ירקדו, יקשיבו מוזיקה…"

כמה קסום וכמה מחריד לקרוא את החזון הזה, שמזכיר את ראייתו של הילד בן האחת עשרה, לפני שהתפקח.

ההתפקחות מתרחשת, כמובן, בהמשך הרומן. מקיואן יודע היכן הוא חי. מבין למשל את הנזקים שארצו גרמה לעצמה כשפרשה מהאיחוד האירופי. הוא רואה ומאתר את עוצמת האכזבה, את עלייתו של הימין הקיצוני, את שנות הטירוף של שלטון טראמפ. ואנחנו אתו, חווים הכול שוב.

יש בספר עוד היבט מרתק במיוחד: אחת הדמויות שהוא מתאר הוא של סופרת מצליחה מאוד, שאת פריחתה אנחנו מלווים, החל בספר הראשון שכתבה, אחרי שעזבה לשם כך לצמיתות את בנה הקטן, תינוק בן שבעה חודשים, ואת בעלה האוהב והתומך.

האם אישה אינה יכולה לכתוב וגם להיות אימא ורעיה? האם כתיבה מצוינת, אפילו חשובה, יכולה להצדיק נטישה של תינוק? ומי מאושר יותר, בסיכומו של דבר, מי שנשאר נאמן למשפחתו וזוכה לחוות את הקשרים המתמשכים עם הילדים והנכדים, או מי שוויתר על משפחה והתמסר ליצירה האמנותית?

מה הקשר בין החיים של היוצר, הביוגרפיה האישית שלו, לבין כתיבתו? האם יש לראות ברומן סוג של ממואר או וידוי? עד כמה סופרים "משתמשים" בחוויות האישיות שלהם, ובאלה של הקרובים אליהם?

מקיואן הוא כמובן האיש שיכול להשיב על השאלות הללו, בהיותו סופר פורה ומצליח כל כך. הוא מדגים בפנינו לא פעם את המעשה האמנותי, ואיך בעצם הוא מתבצע. למשל: הוא "שאל" מג'יי קיי רולינג את העמדה הטרנספובית (השנויה, כידוע, במחלוקת) שהיא לא מהססת לבטא שוב ושוב: הסופרת שיצר בספרו מביעה עמדות דומות (וזוכה, כמו רולינג, לאותם קיטונות של בוז וגועל…).

נהניתי מאוד מקריאת Lessons, שמראה לנו את כל שיעורי החיים שרונלד עובר. זהו רומן מאתגר ומרתק. הוא ראה אור לראשונה באנגלית בספטמבר 2022. מעניין אם, ומתי, יופיע תרגום שלו לעברית.

חמישה עשר מהאהובים במיוחד…

קראתי השנה עשרות ספרים. הבחירה הייתה קשה. לא כל אלה שמופיעים ברשימה נכתבו השנה, אבל קראתי את כולם במהלך 2022. היו עוד ספרים רבים שאהבתי מאוד! 

  1. Mémoire de fille, אנני ארנו
  2. Leopoldstadt, טום סטופרד
  3. תספרי על אנחנו, ענת גביש
  4. משפט אהבה, שרה שילה
  5. I'm Glad My Mom Died, ג'אנט מק'קרדי
  6. צפע באוויר, גיא קוטב
  7. הכלבה, פילאר קינטנה
  8. איזון עדין, רוהינטון מיסטרי
  9. THE NETANYAHUZ, ג'ושוע כהן
  10. המועדים, בני מר
  11. שרב ראשון, דורי מנור
  12. French Braid, אן טיילר
  13. יש אנשים שמדברים ככה, יונתן שגיב
  14. They Were Her Property White Women as Slave Owners in the American South, סטפני גונס־רוג'רס 
  15. ספרים מחוקים, חיים וייס

ממשלה המנוהלת על ידי האזרחים הגרועים ביותר, הכי פחות מוכשרים או חסרי מצפון

קקיסטוקרטיה (באנגלית: Kakistocracy) היא ממשלה המנוהלת על ידי האזרחים הגרועים ביותר, הכי פחות מוכשרים או חסרי מצפון. המילה נטבעה כבר במאה ה-17.

אטימולוגיה

המילה נגזרת משתי מילים ביוונית, κάκιστος (קקיסטוס; הגרוע ביותר) ו-κράτος (קראטוס; שלטון) – שלטון הגרועים ביותר.

היסטוריה

השימוש המוקדם ביותר במילה מתוארך למאה ה-17, ב-"A sermon Preached at the Publique Fast the ninth day of Aug. 1644 at St. Maries" של פול גוסנולד:

לכן אין לנו צורך להקפיד על תפילה נגד כאלה: נגד אותם מסיתים מתחסדים, שהביאו אש משמים כדי להעלות את ארצם באש, העמידו פנים שהדת מעוררת ומקיימים מרד מרושע ביותר: נגד אלה של נירון, אשר קרע את רחם האם שילדה אותם, ופצע את השדיים שינקו אותם: נגד אותם קניבלים שניזונים מהבשר ושיכורים בחולצת אחיהם: נגד אלה של קטילינה שמחפשים את מטרותיהם הפרטיות בהפרעה לציבור, והציתו את הממלכה כדי להצית ביצים משלהם: נגד הסערות האלה של המדינה, אותן רוחות חסרות מנוחה שאינן יכולות לחיות עוד, אז מתערבות ומתערבבות; שנוקטים בגירוד תמידי של שינוי וחידוש, הפיכת ההיררכיה הישנה שלנו לכנסייה חדשה, וזה שוב לעצמאות חדשה יותר; והמונרכיה המנומסת שלנו הופכת לסוג מטורף של קקיסטוקרטיה. אלוהים אדירים!

הסופר האנגלי תומאס לאב פיקוק השתמש במונח ברומן שלו משנת 1829 "The Misfortunes of Elphin", שבו הוא מסביר שהקקיסטוקרטיה מייצגת את ההפך מאריסטוקרטיה, שכן אריסטוס (ἄριστος) פירושו "מעולה" ביוונית בספר שלו משנת 1838, Memoir on Slavery, הסנאטור האמריקני ויליאם הארפר השווה קקיסטוקרטיה לאנרכיה, ואמר שקקיסטוקרטיה התרחשה רק לעיתים רחוקות:

אנרכיה היא לא ממש היעדר ממשל, אלא ממשל של הגרועים מכל – לא אריסטוקרטיה אלא קקיסטוקרטיה – מצב שלכבוד טבענו הושג רק לעתים רחוקות בקרב בני אדם, ושאולי הודגם במלואו רק במהלך הגרוע מכל. זמנים של המהפכה הצרפתית, כאשר הגיהינום הנורא הזה בער בלהבה הנוראה ביותר שלו. במצב דברים כזה, להיות מואשם זה להוקיע – להגן על החפים מפשע זה להיות אשם; ואולי ההשפעה הגרועה ביותר, היא שאפילו אנשים בעלי טבע טוב יותר, שמעשיהם עצמם מתועבים להם, מונעים על ידי אימה להוביל במעשי אשמה ואלימות.

המקור באנגלית

המשורר האמריקני ג'יימס ראסל לוול השתמש במונח בשנת 1876, במכתבו לג'ואל בנטון, בכותבו: "מה שממלא אותי בספק ובפחד הוא השפלה של הטון המוסרי. האם זה או לא תוצאה של דמוקרטיה? האם שלנו היא 'ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם', או האם קקיסטוקרטיה, לטובת נבלים במחיר של שוטים?"

במאות ה-20 וה-21, המונח שימש לתיאור:

  • כמה ממשלים בארצות הברית החל שימוש מוגבר במונח במהלך כהונתו של דונלד טראמפ, והפך לוויראלי ב-2017 ו-2018. המונח שומש רבות על ידי פובליציסטים, פרסומים פוליטיים, ובספרים.
  • ממשלת ברזיל תחת ז'איר בולסונארו.
  • ממשלת רוסיה תחת בוריס ילצין ווולדימיר פוטין.
  • ממשלת מצרים תחת עבד אל-פתאח א-סיסי.
  • ממשלות שונות באפריקה שמדרום לסהרה.
  • ממשלת מלזיה תחת המפלגה Pakatan Harapan לאחר הבחירות הכלליות במלזיה ב-2018 ותחת פריקטן נשיונל במהלך המשבר הפוליטי במלזיה (2020–2021).
  • ממשלת הפיליפינים בפיקודו של רודריגו דוטרטה, ולאחר הבחירות לנשיאות בפיליפינים (2022), שנחשבה למושפעת מאוד מקמפיינים של דיסאינפורמציה במדיות חברתיות שונות כמו פייסבוק, יוטיוב ו-טיקטוק.

לימור מרגולין־יחידי, "לים אותו הריח": האם השאלות גואלות

זמן קצר אחרי שהתחלתי לקרוא את רומן הביכורים שכתבה לימור מרגולין־יחידי, מי שהייתה בעברה שופטת בבית משפט השלום בתל אביב, הרגשתי שאני "בידיים טובות". היה לי ברור שהמספרת תוליך אותי בבטחה לכל מקום שאליו היא רוצה שאגיע, שהיא יודעת את הדרך, ושאני יכולה לתת בה אמון.

לא טעיתי. הרומן לים אותו הריח הוא בעיניי ספר חשוב, אולי במיוחד בימים כאלה, כשהגזענות בישראל מתגלה במלוא כיעורה, וזוכה למקום של כבוד בהסכמים קואליציוניים מבעיתים (למשל: סעיף מזעזע, בלתי נתפס, שמעורר מחשבות עגומות על זמנים ומקומות ש"אסור להשוות" אליהם, האומר כי בתי עסק פרטיים יוכלו להימנע ממתן שירות בשל אמונה דתית). קראתי קצת על מרגולין־יחידי והבנתי שהיא זכתה בשנה שעברה, 2021, "בפרס ע"ש יצחק רבין למחקרי שלום, פיוס ושיתופי פעולה בין יהודים-ערבים בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב". הספר שלפנינו הוא עוד נדבך בעשייתה המבורכת.

אבל קודם כול יש להדגיש: מדובר ביצירה ספרותית משובחת. מרגולין־יחידי מעצבת את הדמויות שברומן בקווי שרטוט מהירים: כמה אפיונים, כמה נקודות ציון בחייהן, והן מצטיירות לעינינו, חיות ומשכנעות.

העלילה נעה ביניהן, ובין השנים, מתרחשת לסירוגין ב־1948, 1947, 2010, 2008, 2004, עוברת ושבה, מתקדמת בזמן ונסוגה, ומספרת לנו על חייהם של בני שתי משפחות: רביב ועות'מן, שאינם יודעים, וכנראה שלעולם לא יגלו, מה הקשר הסמוי, הסודי והעמוק, המחבר ביניהם, ועל האופנים השונים שהמציאות המקומית השפיעה על חייהן ועל גורלם.

בחלקו האחרון של הספר מראה לנו מרגולין־יחידי איך התרחשה הנכבה הלכה למעשה. מה קרה לאנשים, חלקם אמידים, בעלי נחלה ורכוש, איך נפרדו, במקרה של המשפחה שאותה אנחנו מלווים, לא רק ממעמדם בחברה, שנתפס בעיניהם איתן ובטוח, אלא גם מבית המידות שבו חיו, אחוזה מפוארת ששימשה בחלקה כבית הארחה יוקרתי, ובו מבשלות ומנקות ואומנות לילדי המשפחה. איך נהפכו ביום אחד לפליטים חסרי כול. עד לתיאור היום שבו נסו אל מחנה האוהלים שהוקם בעזה למען הפליטים, הספקנו להיקשר אליהם, הכרנו את חייהם הנינוחים ביפו ("יאפא" בפיהם), התפעלנו מביתם המפואר השוכן בתוך פרדס ומהנופים שבהם חיו בבטחה.

בקטעים הקרובים יותר להווה אנחנו לומדים להכיר את צאצאיהם של אותם פליטים, לומדים מה קורה להם עכשיו ומה הם יודעים על העבר של בני משפחתם.

בהווה אנחנו פוגשים גם את הדמויות של בני משפחת רביב – את אפרת, אונקולוגית ילדים ומנהלת מחלקה בבית חולים, את יעל אחותה שהתאלמנה זמן קצר אחרי שהיא ובעלה רכשו בית ערבי נושן ששוכן ביפו, ואת אודי, בנה של יעל, שנאלץ להתנדב לשירות בצבא, בשל רשרוש בלב שמנע ממנו, לצערו הרב, להתגייס.

כבר בתחילת הרומן אנחנו יודעים שאודי מתמודד עם איום מפחיד מהצבא, ורק בסופו של הספר נודע לנו מה היה הקונפליקט המוסרי שאתו התמודד.

האם הבית שיעל גרה בו הוא בעצם ביתם של בני משפחת עות'מן, שנאלצו לעזוב אותו ולנוס על נפשם? כמה מחריד תיאור הרגעים האחרונים שלפני המנוסה! אנשים שבעוד כמה שעות יהיו חסרי כול מכסים את הרהיטים שבביתם בסדינים, כדי "שלא יתמלא הריפוד באבק שיהיה קשה להסירו", מרוקנים את המקררים, משאירים במזווה את כל המזון היבש, אחרי שחילקו את השאר, מגיפים את החלונות, סוגרים את התריסים, מבריחים את הדלתות ומבקשים ממנהל בית ההארחה "לבוא ולבדוק את הבית בתקופת היעדרותם ולדווח להם על כל תקלה". כמה מזעזע להיווכח עד כמה היו תמימים, עד כמה לא היה להם מושג מה באמת יעלה מעתה בגורלם. אי אפשר שלא לחוש צער, הזדהות, אמפתיה. (כן, גם אם הקוראת עצמה היא דור שני לפליטים, שגם הם נאלצו לעזוב את בתיהם, האחד – בדמשק, האחר – בעיר שדה בטרנסילבניה, ולא יכלו עוד לשוב אליהם לעולם).

האם הדור החדש יוכל לגאול את מצוקת הדורות הקודמים? שואל הרומן. האם רצון טוב, מסירות ונכונות לסייע מעל ומעבר יכולים לכפר? להועיל? לשנות משהו? האם המסייעים יאלצו לשלם מחיר כבד על נכונתם?

חלק מהשאלות הללו נשארות פתוחות, אבל נדמה לי שיש חשיבות בעצם העובדה שהן נשאלות!

(חרף הנאתי הרבה מקריאת הספר עלי להוסיף נקודה אחת קטנה של ביקורת, הנוגעת לתחקיר שערכה – או לא ערכה – הכותבת: לצערי אני יודעת שהשתלת מוח עצם אינה נעשית בניתוח, אלא בעירוי, ושאין שום צורך בנוכחותו הפיזית של התורם. אם הוא נמצא בארץ רחוקה מוח העצם שתרם מגיע בטיסה, בשקית).

הזדהיתי כל כך עם הכתוב, עד שאני לא יכולה שלא לאחל ליסמין הקטנה, שנזקקת בסיפור להשתלת מוח עצם, החלמה ובריאות, גם אם איננה אלא דמות של ילדה בדויה.

ליאת לוינהר בי, "מאז שהלכת": נוגע ללב ואמיץ

ב-11 בספטמבר 2001 בפיגוע של אסון התאומים בניו יורק, התאלמנה ליאת לוינהר מבעלה, שי, שעבד במגדל הצפוני.

בתם הקטנה ספיר הייתה אז בת פחות מחודשיים.

לוינהר בי פרסמה לאחרונה ספר שבו היא מספרת על מה שעבר עליה ביום שבו קרסו חייה, והיא אישה צעירה מאוד, שהוטל עליה להישאר לבדה ולשמש עמוד התווך והמשענת של התינוקת שנותרה יתומה בגיל רך כל כך.

לוינהר משתפת אותנו בדרך הארוכה שעשתה, בהתמודדויות שנכפו עליה, ובמאמצים שלה להמשיך לחיות, ואפילו למצוא אהבה שנייה עם גבר אחר, אחרי שאהובה הראשון נרצח באכזריות רבה כל כך.

מה היא הרגישה באותו בוקר, כשנודע לה על הפיגוע המחריד? איך התמודדה עם הספקות והתקוות, עם הצורך למצוא לעצמה "משהו לעשות" כדי להרגיש שהיא אקטיבית ופועלת למען בעלה? איך התמודדה עם ההבנה העמוקה שאין עוד שי, שהוא מת, לצד הרמייה העצמית שהמשיכה לספק לה תקווה מופרכת שאולי שי, בעוצמתו הרבה, הנפשית והגופנית, ניצל, בניגוד לכל הסיכויים? מדוע חלפו כמה ימים עד שנודע לה ששני המגדלים קרסו לחלוטין, ואיך רק אז הבינה מה משמעותה של הקריסה? איך חשבה להרחיק את הכאב מבתה הקטנה, ומה גרם לה להבין כי הדרך שבחרה בה שגויה?

על כל אלה מספרת לוינהר בפרוטרוט, וסיפורה מרתק ונוגע ללב.

היא מספרת גם על לא מעט דברים מסמרי שיער שנאמרו לה במשך השנים: הנוסע שישב לצידה בטיסה חזרה ארצה, כחודש אחרי שבעלה נהרג, וסיפר לה בטיפשותו בדיחות על הפיגוע: "'איזה שיר שרו במגדלי התאומים? אתן יודעות?' הוא לא המתין לתשובה והכריז — 'רד אלינו אווירון!'" וגם: "'למה עלו מחירי הדירות במנהטן?' עיניו צחקו אלינו, מתכוננות לפאנץ', 'כי עכשיו לכל הדירות יש נוף לים!'"

אותו צעיר התפלץ, כמובן, כשנודע לו שהאימא הצעירה שיושבת לצידו במטוס התאלמנה בפיגוע…

היא מספרת על ידיד שטרח לומר לה עד כמה הוא מצטער בשבילה "שיש לכם ילדה" והבטיח לה שברבות הימים תבין למה התכוון… (היא כמובן עדיין לא מבינה).

מספרת על אדם זר שעמד לצידה בתור בדואר ואמר לה שהוא צריך ללמוד לא לדבר יותר מדי: היא סיפרה לו שהתאלמנה בפיגוע, אחרי שאמר לה שהיא צעירה מדי לדעת משהו על פיגועים, ואז, אחרי שתיקה קצרה מדי, מצא איך לנחם אותה: "'לא נורא,' הוא אמר בנימה מרגיעה, 'יבוא מישהו יותר טוב.'"

פסיכולוג שהלכה אליו כדי לשאול אותו איך לספר לספיר הקטנה מה קרה לאביה, יעץ לה לומר ש… נפל עליו קיר…

אורחת שהגיעה מניו יורק נזפה בה על הזוגיות החדשה שמצאה כמה שנים אחרי הפיגוע: "אני עוד לא התרגלתי לזה ששי מת, ואת כבר עם מישהו אחר." (לעומת אמו השכולה של שי, שעודדה אותה לא להישאר לבדה!)

ולעומת  אותה מכרה – אנשים שמתחו עליה ביקורת על כך שהיא ממשיכה להתאבל על שי, גם שנים אחרי שנהרג, גם אחרי שנישאה שוב והביאה לעולם ילד נוסף: "סביר לחוות אותו [את האבל] חזק כל כך אחרי כל השנים האלה?"

לצד כל אלה היו גם קולות אנושיים ושפויים: למשל, מישהי שהבטיחה לה שאם ידעה אהבת אמת, תדע לזהות אותה שוב, כשתגיע, ומכרה מהחוג לריקודי עם שהופתעה לראות אותה חוזרת לשם זמן קצר כל כך אחרי שהתאלמנה – כבר היא מחפשת זוגיות? – אבל כשהסבירה לה שבאה "כדי למצוא את שי", הבינה והציעה במפתיע חיבוק שנזקקה לו מאוד באותו רגע, וגם עובד של החברה קדישא שהגיב בבכי מפתיע כשטלפנה אליו כדי להתייעץ אתו איך לנהוג כשהתגלו, כעבור שנים, חלקי גופה נוספים של שי, שיש לקבור גם אותם.

נראה לי שאפשר ללמוד הרבה מתוך כל האינטראקציות הבלתי אפשריות הללו: עד כמה עלינו להיות רגישים וזהירים כלפי הזולת, כי אף פעם אי אפשר לדעת איזה משא נושא עליו האדם הניצב מולנו.

למרות עיסוקו של הספר בשכול, יתמות ובאלמנות, יש בו מידה לא מעטה של אופטימיות. ליאת לוינהר בי מספרת על הכול בדייקנות, בישירות כובשת ובאומץ שראוי להערכה.

שי אספריל, "אילו נולד איטלקי": מה אנחנו יודעים על זולתנו

כמו השופט, הרומן הקודם שכתב שי אספריל, גם ספרו החדש אילו נולד איטלקי כתוב היטב, ומושך מאוד לקריאה. גם כאן מדובר בספר ריאליסטי שמתאר את המציאות הישראלית מקרוב ובמדויק, וגם כאן העלילה חולפת בין דמויות שונות, שסיפוריהן לא נראים שייכים זה לזה. רק בשלב מסוים נודע לנו סוד נורא שנסתר מהן. האם יגלו אותו? האם האמת תיחשף? אין להם אף שמץ של מושג שמשהו קושר ביניהם, ולאורך מרבית העלילה דרכיהם אפילו לא מצטלבות, כך שגם הקורא תוהה – מדוע בכלל נכללו באותו רומן?

סיפוריהן של כל הדמויות, חוץ מאחת מהן, זאת של ויקטור, נמסרים מגוף שלישי. ויקטור הוא אם כן הדמות המרכזית: אותו אנחנו שומעים מדבר אלינו ישירות, מספר לנו על חייו, עברו, ועל רגשותיו ומחשבותיו.

מעניין מאוד להיווכח בפער שבין נקודות המבט השונות: ויקטור נשוי להגר. מה היא יודעת עליו באמת? בדעתה לא עולה בכלל האפשרות שוויקטור יודע עליה הרבה יותר ממה שהיא חושבת, ואין לה מושג מה הוא מסוגל לעשות. רק אנחנו, שמלווים את שניהם, יודעים מה מניע אותו, למה הוא מקווה, ואיך הוא מתכנן לממש את תקוותיו.

כמו ויקטור, גם שי אספריל עורך דין (הוא היה אחד מעורכי הספר המרתק סיפורי משפט, שבו סיפרו כותבים שונים על פסקי דין משמעותיים ששינו את פני החברה הישראלית), ולכן אנחנו זוכים להצצה לתוך עולמם של עורכי דין בישראל. למשל, להתבדחויות העצמיות השגורות בפיהם: "איך קוראים לעורך דין עם איי־קיו נמוך במיוחד? כבודו!"

אחד הקטעים החזקים ביותר ברומן הוא ה"נאום" שנושא עורך הדין באוזניו של גבר, כדי לשכנע אותו שלא כדאי לו להתגרש. עורך הדין מסביר לאיש את ההשלכות הכלכליות מרחיקות הלכת הצפויות לו: "אנשים כמוך לא מבינים שברגע שכף רגלם דורכת בבית המשפט, הם כבר הפסידו." הפרטים שהוא מונה – ההסבר שרק גברים עשירים ממש יכולים להרשות לעצמם להתגרש, כי כול האחרים פשוט יקרסו כלכלית, יאבדו את דירתם, יצטרכו לשלם מזונות ולהבטיח לילדיהם "מדור" בסכומים שעולים על הכנסותיהם, יאלצו לחזור לגור עם ההורים, ו"איזו אישה תצא עם גבר בגילך שגר עם ההורים שלו?" כלומר – לא יתאפשר להם גם להשתקם ולפתח קשרים זוגיים חדשים. "השופטות, ובעיקר מרבית השופטים, יאמינו לה [לאישה שממנה האיש מנסה להתגרש], כי היום זה באופנה להאמין לאישה ולא לגבר." האיום הולך וגובר: "יש אפילו שופטת אחת […] שבעלה עזב אותה לטובת המזכירה שלו, ואם גבר שבגד באשתו נופל אצלה או אצל החברות שלה, אז רק אלוהים יעזור לו"… הבקיאות של אספריל בַּמָּטֶרְיָה ניכרת היטב…

אחד ממוקדי העניין ברומן הוא – מה קורה כשילדים נגזלים מהוריהם, בדרך כזאת או אחרת. לדוגמה, יש דמות של גבר אירי שבת זוגו הישראלית מנעה ממנו להכיר את בתם המשותפת, הלא היא הגר, אשתו של ויקטור. "למראה כל ילדה קטנה ברחוב הרגיש שתוקעים לו סכין בלבו." אנחנו נוכחים לא רק בכאבו של האב: "כשיש לך ילד שנלקח ממך, שאתה לא יודע מה עובר עליו, איך אפשר להמשיך הלאה?", אלא רואים גם מה קורה לילדה שגדלה בעל כורחה בלי אבא. לְמה יגרום החסך הכפוי? מה הצמא שישאר לעד בנפשה? הגר נוכחת "שקשה לשקם את מה שאמה מנעה ממנה," ושהחסך ידריך את צעדיה ויקבע את בחירותיה, לא תמיד לטובתה.

שאלות אחרות שהרומן מעלה הן – מה גבולות האתיקה העיתונאית? מה מניע עיתונאים ועורכים? לְמה הם באמת זקוקים? מה כוחן של הרשתות החברתיות? מה עלול לגרום לבני אדם להפוך למציצנים?

נזכרתי בסרט האהוב עלי כל כך, "חיים של אחרים", כשקראתי את הפסקה הזאת מתוך אילו נולד איטלקי: "בחלוף השנים לא העונג המיני היה בעיניו העיקר. מנחם הזדקן, וצורכי הגוף לקראת גיל שבעים אינם כפי שהיו עשור קודם, והוא העדיף לבחור זוגות מבוגרים שקרובים יותר לגילו וחיים יחד שנים ארוכות. בזמן שצפה בהם היה יכול לדמיין את עצמו בתוך מערכת היחסים הזאת, שחיים בה שני אנשים שמכירים זה את זה היטב כל כך ומרגישים בנוח כל כך זה עם זה שהם משתינים בדלת פתוחה, מתווכחים ומיד מתפייסים, וכשהם שוכבים הם מכירים את הגוף המתחכך בהם כמעט כמו את גופם שלהם. אמנם לא הבין את שפתם של רוב התיירים, אבל דווקא היה קל יותר לספוג אל קרבו את טון הדיבור שלהם, את מבטיהם, את החיוכים ואת מחוות הגוף. הפה יודע לשקר, חשב, אבל לגוף יש דרכים משלו לספר את האמת".

בשני המקרים, הספר שלפנינו והסרט, ההצצה על חיים של אחרים נובעת מתוך בדידות תהומית, שבעצם – רק מדגישה ומעצימה אותה.

מסתבר מהרומן שהבדידות אינה רק נחלתו של מי שלא הקים משפחה. "אין חרב, חדה ככל שתהיה, שתוכל לחתוך את עצמה!" אומר לעצמו אחד האנשים בסיפור, בדימוי חזק ורב משמעות. מי יכול לא רק לחתוך, אלא גם לעזור לעצמו? למי יש סיכוי ליצור קשר עמוק, אמיתי ומתמשך עם זולתו? מה הכוחות הנפשיים המונעים את היכולת ליצור קשר כזה?

שירלי טמפל על חג המולד

שירלי טמפל
הפסקתי להאמין בסנטה קלאוס כשהייתי בת שש: אמא לקחה אותי לראות אותו בחנות כלבו והוא ביקש ממני חתימה.

מי הציע להצעיד אותה עירומה ברחובות ולהטיח בה גושי צואה?

כמה חודשים לפני שהנסיכה דיאנה נהרגה במנהרה ההיא בפריז, פגשתי באקראי, בקרן רחוב בקריית שמונה, את ג'ניפר, קרובת משפחה של המלכה אליזבת.

ב-1990 התראיינה ג'ניפר לעיתון מעריב, וסיפרה כי הגיעה עד פת לחם, ושהיא נאלצת להתפרנס כמנקה בבתים של אחרים. ג'ניפר יהודייה כמו אמה, אבל אביה היה בן למשפחת אצולה אנגלייה ותיקה, והוא קרוב משפחה של אמה של המלכה.

הכרתי את ג'ניפר, כי בתחילת שנות ה־70, כשלמדתי ספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב, היא לימדה במעבדה הלשונית, מה שנקרא "מבטא": אנגלית של אנגלייה, אנגלית של בת אצולה.

השבוע, כשגמרנו לצפות בסדרה הדוקומנטרית על בני המשפחה של ג'ניפר, הסדרה התיעודית "הארי ומייגן", נזכרתי במה שג'ניפר אמרה לי אז, במפגש הרגעי שלנו בקריית שמונה.

הנסיכה דיאנה נפרדה באותם ימים מצ'רלס, וג'ניפר "ריכלה" איתי על המשפחה שלה. "דיאנה לא מבינה," אמרה לי, "באיזו סכנה היא נמצאת, עכשיו כש'הפירמה' כבר לא מגינה עליה."

כשדיאנה נהרגה לא יכולתי שלא לחשוב על מה שג'ניפר, האינסיידרית, אמרה לי, וחשבתי על דבריה גם כשצפיתי בסדרה: על הבעתה שמייגן הביעה, כשסיפרה שברשתות החברתיות יש קריאות להרוג אותה. "אני אימא!" היא אומרת, "אלה החיים שלי, זה אמיתי!" (ג'רמי קלרקסון, אחד מכותבי הטורים העיתונאיים, שקרא בשעתו "להצעיד את מייגן עירומה ברחובות של כל אחת מהערים בבריטניה, בשעה שההמונים צועקים 'בושה!' ומטיחים לעברה גושי צואה", כתב, אחרי שצפה בסדרה, שהוא מתחרט ומתבייש על דבריו, ועל הכאב שגרם!)

אז כן, הארי ומייגן חיים במציאות פריבילגית להדהים, ואפשר לראות בהם צמד מפונקים שמתלוננים על מר גורלם. נכון, קשה להזדהות עם מצוקתם בימים שבהם מיליוני בני אדם סובלים מבעיות חמורות כל כך, במיוחד בארצם, שבה האזרחים מתחילים להבין את התוצאות ההרסניות של החלטתם להסתלק מהאיחוד האירופי. הסבל האמיתי של רבים כל כך נובע כמובן גם מהאכזריות הבלתי נתפסת של המלחמה באוקראינה, וכשהארי ומייגן מתלוננים על הבית הקטן שקיבלו במתנה מהמלכה (כה קטן עד שאופרה וינפרי שקפצה לביקור נדהמה, לדבריהם), או כשהם מספרים איך מצאו מקלט באמריקה בביתו של מיליארדר שהחליט לנדב להם את אחוזתו, עד שיקנו להם בית משלהם. לא קשה לדון אותם לכף חובה ולומר להם – חבר'ה, תתעוררו. המצב שלכם לא באמת קשה כל כך! 

ובכל זאת – מצאתי את עצמי מזדהה עם לא מעט מהדברים שהשניים אמרו. לא קשה למשל להאמין להם שהייתה שם גזענות. יש לכך גם ראיות. הפעוטה שבהם, שהיא רק דוגמה  – הסיכה הגזענית־במפגיע שאחת מבנות משפחת המלוכה הקפידה לענוד בהתרסה מרושעת דווקא בקבלת הפנים המשפחתית הראשונה שערכו למייגן. מדובר בתכשיט שנועד – באנגליה יודעים זאת – לפאר את העבדות (אותה נסיכה התנצלה בדיעבד. אז מה?). 

אחת המרואיינות בסדרה הדוקומנטרית מסבירה עד כמה הגזענות מושרשת באנגליה, ולא רק במשפחת המלוכה, שבארמונותיה אפשר למצוא אינספור ראיות לשעבודם של "ילידים" באימפריה הבריטית המהוללת. (כשקוראים את הספר פחות זה יותר מאת ג'ייסון היקל אי אפשר שלא להזדעזע מנתונים כמו: "בין המאה ה־16 למאה ה־19 'נשאבו' 100 מיליון ק"ג של כסף, שהועבר מאמריקה הדרומית לאירופה. הקולוניאליזם סיפק למהפכה התעשייתית את חומרי הגלם שנדרשו לבתי החרושת. כאמור, לא רק משאבי הטבע נגזלו: גם את התושבים המקומיים שיעבדו. כך למשל נהפכו חמישה מיליון ילידי אמריקה לעבדים, ומרבית האוכלוסייה המקומית הושמדה למעשה. כ־15 מיליון ילידי אפריקה נחטפו ושועבדו, ומדובר רק באלה שהובאו אל ארצות הברית, מיליונים נחטפו גם לארצות אחרות. עוד דוגמה: בין השנים 1765 ו־1939 שאבו האנגלים מהודו סכומי כסף שווי ערך ל־45 טריליון דולר. ברבע האחרון של המאה ה־19 מתו 30 מיליון הודים בעקבות הרעבה יזומה. ההיסטוריון מייק דיוויס מכנה זאת 'השואה הוויקטוריאנית האחרונה.'")

האם מייגן נתקלה בגזענות? אין לי ספק שכן!

אי אפשר שלא להבין גם את מצוקתם של השניים, שהעיתונות הצהובה עטה עליהם והשחירה את דמותם, במיוחד את דמותה, בעיני הציבור, עד כדי קריאות לרציחתה! 

האם הייתה בקריאות הללו גם מיזוגניה? אין לי ספק. רבים מאשימים את האישה, את מייגן, מכנים את בריחתם של בני הזוג מאנגליה "מגזיט", משחק מילים מכוער ותוקפני על "ברקזיט", שמרמז כי היא אשמה בשתלטנותה ובנחישותה להרחיק את בעלה מארצו, גם כשהוא חוזר ומסביר שההחלטה הייתה שלו, כי הוא הרגיש שעליו להגן על אשתו וילדיו מפני החדירה האלימה של הצהובונים עמוק לתוך חייהם ופרטיותם. 

בסדרה של נטפליקס (שגם היא נעשתה מושמצת!), מתאפשר להם לדבר ולספר מה עבר ומה ממשיך לעבור עליהם. בעיניי הם אמינים, ישירים ואפילו מדי פעם נוגעים ללב.

מאחר שאני לא אנגלייה, אין לי זכות למתוח ביקורת על בחירתם של הבריטים בשיטת הממשל המלוכנית. אני יכולה אפילו להבין את תחושותיהם כלפי אליזבת II, שהיו בה לא מעט צדדים מעוררים חיבה: למשל – חוש ההומור המפורסם שלה, שאותו ביטאה ממש עד לימי חייה האחרונים, כמו בסרטון המשעשע שבו השתתפה ונראתה משוחחת עם הדובון פדינגטון, ואף "הראתה" לו מה היא סוחבת בארנק המפורסם שלה: כריך לשעת הצורך… אין ספק שהיא הייתה אדם כריזמטי וחינני, וכמו שאמר עליה (אני לא זוכרת מי) – אחד מהישגיה המרשימים ביותר היה שהיא הצליחה לדבר הרבה ולא לומר שום דבר, במשך עשרות שנות מלוכתה. 

אין לי זכות למתוח ביקורת על מוסד בית המלוכה, אבל בכל זאת, יש לי דיעה.  באחד הראיונות שהתנהלו בעקבות הסדרה "הארי ומייגן", אמרה המרואיינת (שהייתה, יש לציין, בדעת מיעוט) כי בית המלוכה האנגלי הקפיד מאז ומתמיד לשמור בעיקר על עצמו. כך למשל סירב המלך ג'ורג' לתחינתו של קרוב המשפחה שלו, הצאר ניקולאי השני, ולא הסכים להציל אותו ואת בני משפחתו ממה שאכן קרה: רציחתם בידי הבולשביקים. בית המלוכה ידע גם להכאיב לבני המשפחה שלו עצמו: מדוע אסרו על אדוארד השמיני לשאת את אהובתו? ועל מרגרט, אחותה של המלכה, להינשא לגבר שאהבה? האם התדרדרותה הנפשית, חיי השיכרות שחיה בערוב ימיה, היו יכולים להימנע, אילו לא אילצו אותה להיפרד ממנו? וצ'רלס, המלך הנוכחי? מדוע אסרו עליו לשאת את מי שאהב, וכפו עליו לשאת אישה שסבלה כל חייה מהעלבון המר של מי שנשואה לגבר בוגד ואדיש? 

כן, זאת בהחלט עוד משפחה לא מתפקדת, אבל הם – לפחות אלה שנולדו לתוכה – נאלצים ולא מבחירה להתמודד עם הפלישה המתמדת, הבלתי אפשרית, לתוך קרביהם ופרטיותם.

הפעם הארי ומייגן בחרו להכניס את המצלמה, ולדבר אליה ישירות. אני דווקא מבינה את הצורך שלהם לומר את האמת, לספר על מה שחוו, ולקוות שסוף סוף יבינו את הצד שלהם. למרבה הצער, נראה כי הרוח הכללית שבה התקבלו הדברים שלהם שלילית. אין, לדעתי, לדחות על הסף את האפשרות שגם בכך מעורב "הארמון". האם חלק מההתנפלות השלילית על מייגן לא נועדה להסיט את האש ממישהו אחר? למשל – מבן המלוכה הסורח, הנסיך אנדרו, דוכס יורק, אחיו של המלך הנוכחי, שהסתבך קשות בפרשה מגעילה שקשורה בפגיעה מינית בקטינה, ובהסדר כספי, מחוץ לכותלי בית המשפט, בינו לבינה? 

האם הסדרה תשפר את דימויים של הארי ומייגן? כנראה שלא. 

האם אני מבינה מדוע האנגלים נוהים אחרי בית המלוכה ורוצים בקיומו? תשובתי לשאלה לא רלוונטית. 

רועי לוי, כיתה ה'1, "עצות מעולות לתלמיד בית ספר"

בן הכמעט־אחת־עשרה, תלמיד כיתה ה', קרא את הספר וכך הגיב:

"הספר בסך הכול טוב. הציורים מאוד מצחיקים. אני בטוח שלא באמת כתב אותו ילד בכיתה ה'!"

ועוד: 

"יש בו חלקים מוצלחים, למשל – " (כאן הדובר כמעט פרץ בצחוק!) "כשהוא מסביר למה לא כדאי לשכוח בילקוט כריך!… אבל יש גם עצות טיפשיות, כי ילדים עלולים לעשות מה שכתוב. למשל: איך לבדוק את התשובות במבחן, אחרי שגומרים לכתוב אותן. כתוב שכדאי להריח את הדפים ואפילו ללקק אותם. זה רעיון ממש לא טוב, לכתוב דבר כזה בספר!"

מהטבלה שבעמוד 70 בן הכמעט־אחת־עשרה כמעט צחק. בראשה נכתב "הנה טבלה שתעזור לכם לענות תשובות די טובות אם שואלים אתכם בשיעור שאלה ואין להם מושג מה התשובה". 

ואז כך: 

שיעורמה לענות על כל שאלה
תורהשמע ישראל. אברהם, יצחק, יעקב. חושך מצרים. כינים. צרעת.
חשבוןשבר מדומה כפול שבר עשרוני קטן מקבב רומני
אנגליתאיים נוט שור, איי לייק מי דוב, ואטס יור ניים, ת'נקיו ורי מאצ'
מדעיםמערכת העיכול מפרקת את כדור הארץ והירח לייצור חשמל, דו־חיים, נפח, מתכות, מבחנה, ומשאבי טבע בכבד
עבריתאומצה, תתרן, מרמורית, פרצפת
גיאוגרפיהשמקמק ארץ־ישראלי מצוי

וכן הלאה…

נראה שהספר שעשע אותו, במידה מסוימת. 

לשאלתי – "הספר מזכיר במשהו את הסדרה יומנו של חנון? מנסה לחקות אותה?" (זאת סדרה שהוא אוהב, וקורא אותה בהתלהבות, אבל במקור, באנגלית, שפה שהצליח למרבה הפליאה ללמוד על בוריה, ממש בכוחות עצמו!)

השיב הנכד: "זה מאוד דומה ודי על אותו הרעיון". 

הנה, למשל, אחת ה"עצות" בספר שלפנינו: 

"האם יש סיכוי ששיעורי הבית שלכם יעשו את עצמם
רוב הילדים לא אוהבים להכין שיעורי בית. ובגלל שזה המצב, ניסיתי למצוא דרכים איך לעשות שיעורי בית ממש טוב, אבל בלי החלק המעצבן של לשבת ולהכין אותם. אז עכשיו אני אספר לכם על הבדיקות שעשיתי, ולאיזו מסקנה מדהימה הגעתי בסופו של דבר.

פעם ראיתי תוכנית ממש שווה בטלוויזיה על קסמים והגעתי למסקנה שהדרך הכי טובה להכין שיעורי בית בקלות היא בעזרת קסם אמיתי אז למד קצת על קסמים, ויום אחד כשקיבלתי בשיעור מדעים דף עבודה כשיעורי בית, החלטתי להשתמש בקסם כדי להכין אותם.

הקסם שלי היה כזה – קרעתי את הדף לשניים. חצי דף הכנסתי לתוך מרק עוף שאימא שלי הכינה יום קודם וסגרתי את הסיר. את החצי השני של הדף מרחתי בממש קצת (לא יותר מחצי כפית קקי של אלכס, הצב שלי, ושמתי בתוך הטוסטר. למחרת בבוקר אספתי עם מסננת חתיכות קטנות של נייר שצפו במרק עוף. את החצי שהיה בטוסטר לא מצאתי, אבל מצאתי בפח חתיכות נייר שרופות. אספתי את כל חתיכות הנייר ושמתי בקופסה קטנה. הלכתי לבית ספר, ולפני השיעור הראשון
שמתי את הקופסה בתא של המורה למדעים בחדר מורים. אמרתי את הלחש של הקסם שהמצאתי והלכתי לכיתה. לפי הקסם שהמצאתי חתיכות הנייר ששמתי למורה בתא היו אמורות להתאחות ולהפוך לתוכי. התוכי היה אמור להיכנס למיקרוגל בחדר מורים ושם להפוך לדף העבודה שמופיעות בו כל התשובות הנכונות."

והנה עוד אחת, כפי שהיא מצולמת מתוך הספר:

חוששני שאני, הסבתא, לא ממש מבינה את ההומור והשנינות, אבל הספר לא מיועד לי. 

פ"ד אוספנסקי, "חייו המוזרים של איוון אוסוקין": כמה קל ליפול אל בורות ישנים

מה פשר אמירתו הידועה של רבי עקיבא, שהסביר כי "הכול צפוי והרשות נתונה"?בפני מי הכול צפוי? ומה המשמעות של "הרשות נתונה"? מה חזק יותר בין שני חלקי המשפט? האם מכיוון שהכול צפוי אין האדם יכול להשפיע על גורלו, או שמא ההמשך סותר את ההתחלה, הווי אומר – גם כאשר הכול צפוי, הגורל אינו חתום ויש בכוחו של אדם להשפיע על מהלך חייו?

שאלות מעין אלה הן לִבה של הנובלה חייו המוזרים של איוון אוסוקין, יצירתו הספרותית היחידה של פיוטר דמיינוביץ' אוספנסקי, שראתה אור לראשונה ברוסית בתחילת המאה העשרים. לימים תרגם אותה המחבר לאנגלית, עם שינויים ותוספות.

בפתיחתה של הנובלה אנחנו פוגשים את איוון אוסוקין שמאוהב בזינאידה, אישה צעירה שמפצירה בו להתלוות אליה בנסיעתה לחופשה ארוכה בקרים. אוסוקין משתוקק לנסוע, אבל אינו יכול להרשות לעצמו להצטרף אליה, בשל עוניו. 

עד כאן הכול מתנהל במישור ריאליסטי ושגרתי, אלא שבשלב מסוים מתחיל מעין מסע מיסטי ומָגי: אוסוקין מתייצב בביתו של קוסם שיש בכוחו להחזיר את הצעיר אל רגע מסוים בעברו, כדי שיתחיל משם שוב את חייו, וינסה לשנות את מהלכם. אם יצליח, ימנע את שלל התקלות והטעויות שבעטיין הגיע עד לנקודה בזמן שבה הוא נאלץ להיפרד מאהובתו. אוסוקין מבקש מהקוסם להחזירו אל ימיו כתלמיד בבית הספר, ומחליט שהפעם יתמיד בלימודים ויהיה חרוץ: הפעם לא יסלקו אותו בבושת פנים, הוא לא יחזור על כל המשגים שעשה בעבר. 

רגע לפני שהקוסם מחזיר אותו אל עברו הוא מזהיר אותו ואומר לו ששום דבר לא יעזור. הוא מועד לעשות שוב את כל הטעויות, ובדיוק באותו אופן, ולהביא לאותן תוצאות בדיוק.

הרעיון הזכיר לי את הפרק "דוב לבן" בסדרה המרתקת "מראה שחורה" מבית היוצר של הבי־בי־סי. הפרק שודר לראשונה ב–2013. במרכזו – אישה צעירה שמתעוררת כל בוקר למציאות חיים מזוויעה. היא לא יכולה לזכור שהכול כבר קרה בכל אחד מהימים הקודמים, שכן כל לילה מוחקים לה את הזיכרון, וכל בוקר היא מתחילה הכול מחדש. 

בתחילת חזרתו אל העבר, אוסוקין זוכר שכבר היה שם. בהמשך הזיכרון מתעמעם, הוא נסחף שוב אל חייו. אמנם פה ושם יש רגעים שנראים לו מוכרים, הוא חווה מעין Déjà vu (חוויה שכולנו מכירים!), אבל הקוסם צדק: אין לאוסוקין שום סיכוי לשנות את מה שקורה וקרה, אם הוא עצמו לא ישתנה. 

כנראה שאת הגלגולים האלה הוא חוזר ועושה שוב ושוב, בלי לזכור. האם צריך לקרות משהו כדי שהם יוכלו להיפסק? "בני האדם חוזרים תמיד על אותן טעויות. ראשית, הם פשוט אינם יודעים שהם חגים במעגל, ואם ישמעו זאת יסרבו להאמין," אומר הקוסם, ומסביר לו שאינו מבקש את "הדבר הנכון", ולכן הוא "משול לאדם שגווע ברעב, אבל אינו יודע לבקש לחם ומבקש מה שבכלל אינו נחוץ לו." 

אוספנסקי מנסה להסביר לנו שאם לא נלמד, אם לא נפיק את הלקח הנכון, אם לא נבין מה באמת חסר לנו, מה עלינו לרצות ובמה עלינו להשתנות, אנחנו מועדים לחזור שוב ושוב על אותם חיים, ולא נצליח – זה מה שהבנתי – להתגלגל לקיום נעלה ומשופר יותר. 

יש בספר איזה קסם, שהולך ומתפוגג, לטעמי, שכן הוא נעשה יותר ויותר דידקטי, במיוחד בנספח ובפרק 27, האחרון. שני החלקים האלה לא היו, כאמור, במהדורה המקורית ברוסית, אוספנסקי הוסיף אותם למהדורה האנגלית. שם כבר לא מדובר בסיפור, אלא בהרצאה. 

החלקים ההתחלתיים, אלה שבהם אנחנו חווים את חייו המשוחזרים של אוסוקין ונוכחים לראות כיצד ומדוע הוא לא מצליח לשנות בהם כלום, הרבה יותר מעניינים ומוצלחים בעיניי. "למה אני שוב חושב על זה?" תוהה אוסוקין בגלגולו החדש, ואז, "שוב מערסל את עצמו על ידי אותם חלומות נושנים בהקיץ." גם בגלגול החדש הוא אומר לעצמו שהוא "מבין למה לא יכולתי ללמוד אז", כי גם בפעם המי יודע כמה הוא משתעמם כל כך בבית הספר…

"כמה קל, מתברר, ליפול אל בורות ישנים", וגם "אין הבדל מהותי בין העבר להווה", הוא מהרהר… האם החלומות שאנחנו חולמים, בהקיץ או בשינה, אינם אלא זיכרונות קדומים? מחשבה מעניינת…

המעגליות הבלתי נמנעת, שמתרחשת כשההתחלה של הסיפור חוזרת אל סופו, מילה במילה, משעשעת ומעוררת מחשבות.

נקמת האנשים שאליהם אני שייכת

כשהייתי בת עשרים ושתיים, למדתי ספרות בפקולטה פרובינציאלית, רוב הזמן בחברת בנותיהם ובניהם של הבורגנים המקומיים. האמנתי בתמימות ובגאווה שאם אכתוב ספרים, אם אהיה סופרת, והרי אני הצאצאית האחרונה של איכרים שכירים, פועלים בבתי חרושת, חנוונים, אנשים שזכו לבוז בשל התנהגותם, בשל המבטא שלהם, בשל בורותם, אם אעשה זאת – אוכל לפצות על אי הצדק החברתי  שבהשתייכות־מלידה למעמד מסוים. חשבתי שניצחון אישי ימחק מאות שנים של שליטה ועוני. זאת הייתה אשליה שבית הספר טיפח בי, כי הצטיינתי בלימודים. איך יכלו הישגיי האישיים לגמול על ההשפלות ועל הפגיעוֹת?

[…]

אחרי שבחרתי ללמוד ספרות, נשארתי אתה, והיא נהפכה לדבר בעל הערך הרב ביותר, אורח חיים שגרם לי לשקוע ברומנים של פלובר או וירג'יניה וולף ולחיות בהם, ממש. הספרות הייתה מעין יבשת שיצרתי באופן לא מודע, מתוך התנגדות לסביבתי החברתית, וראיתי בכתיבה לא פחות מאשר – אפשרות לשנות את המציאות.

[…]

חשתי את כובדו משקלו של השוני בין הקיום הנשי לקיום הגברי, בחברה שבה המגדר הגדיר את התפקיד. אמצעי מניעה היו אסורים, והפסקת היריון נחשבה פשע. הייתי נשואה, אימא לשניים ומורה בבית הספר, וכל נטל האחריות על ניהול משק הבית היה עלי. עם כל יום שחלף התרחקתי יותר מהכתיבה, ומההבטחה שלי לנקום. לא יכולתי לקרוא את המשל של קפקא "בפני החוק" מתוך המשפט בלי לראות את גורלי: למות ולעולם לא לעבור בשער שנוצר למעני בלבד: הספר שרק אני יכולתי לכתוב אותו.

[…]

די מהר התברר – עד כדי כך שלא יכולתי לדמיין שום דרך אחרת להתחיל – שעלי לעגן את סיפור השסע של קיומי החברתי, שהיה מנת חלקי כסטודנטית, מצב מזעזע שבו, בגלל עמדת המדינה הצרפתית, נאלצו נשים לחפש בחשאי, בחצרות האחוריות, את מי שיסכימו להפסיק למענן הריונות לא רצויים.

ורציתי לתאר את כל מה שקרה לגופי הצעיר; איך גיליתי את העונג. את הווסת. וכך, בלי שהייתי באותה עת מודעת, אותו ספר ראשון, שראה אור ב־1974, מיפה את המרחב שבו אמקם את כתיבתי: חברתי ופמיניסטי. הנקמה שנקמתי בשמם של האנשים ושל המגדר שעמם נמניתי, התאחדה.

[…]

נאלצתי לשוב ולהשתמש בכתיבה הספרותית במילה "אני", גוף ראשון – זה שבאמצעותו אנחנו מתקיימים, ברוב השפות, מהרגע שאנחנו לומדים לדבר ועד מותנו – מילה שנחשבת לעתים תכופות נרקיסיסטית כשהיא מתייחסת לסופר עצמו ולא לְ"אני" מיוצג ובדיוני. כדאי לזכור שהמילה "אני", שהשימוש בה יוחד בעבר לבני אצולה שסיפרו על הצלחותיהם בשדה הקרב, נכבשה בצרפת במאה השמונה עשרה באופן דמוקרטי, זכתה לאישור האומר שבני האדם שווים, ושזכותם להיות הנושא של סיפורם האישי

[…] 

התעוררה בי המחויבות לכתיבה, לא למען סוג מסוים של קוראים, אלא כתיבה מתוך ההתנסות שלי כאישה וכמהגרת־פְּנים; ומזיכרוני ההולך ומתארך בכל השנים שבהן חייתי, ומההווה, הסַפָּק האינסופי של דימויים ומילים של אחרים. במחויבות הזאת, שבאמצעותה הבטחתי לעצמי לכתוב, תומכת האמונה, שנהפכה לוודאות, שספר יכול לתרום לשינויים בחיים אישיים, יכול לעזור לנפץ את הבדידות שיוצרות חוויות שאותן חווים, ומדחיקים, והוא מאפשר לבני האדם לדמיין את עצמם מחדש. כאשר מה שאי אפשר לבטא במילים יוצא לאור, הוא נעשה פוליטי.

אנחנו רואים את זה כיום במרד הנשים שמצאו את המילים כדי לטרפד את העוצמה הגברית, נשים שמתקוממות, כמו שקורה באיראן, נגד הביטוי הארכאי ביותר של אותה עוצמה.

[…]

אני מביטה לאחור על ההבטחה שהבטחתי לעצמי כשהייתי בת עשרים: לנקום את נקמת האנשים שאליהם אני שייכת. אני לא יודעת אם קיימתי את הבטחתי. ממנה, וממי שקדמו לי, גברים ונשים חרוצים ועמלנים שנרתמו לבצע עבודות שגרמו למותם בטרם עת, קיבלתי את הכוח ואת הכעס, את התשוקה ואת השאיפה להעניק להם מקום בספרות. 

תרגמתי את הקטעים מהנאום מתוך גירסתו האנגלית (עע"א)

סטיג דאגרמן, "סתיו גרמני": רחמנותו של המוציא להורג

האם מוסרי להפציץ אוכלוסיה אזרחית – גם אם זה קורה במהלך מלחמה – ? התשובה האוטומטית, המובנת מאליה, היא, כמובן, לא באל"ף רבתי!

ומה בעניין פצצת האטום שהוטלה על הירושימה (ואחר כך גם על נגסקי)? נהוג לחשוב שזה נעשה "כדי לקצר את המלחמה ולהביא לסופה". התפיסה כאילו הייתה איזושהי הצדקה להפצצה ההיא מתערערת לגמרי כשקוראים את הספר שישה חודשים ב-1945. המחבר, מייקל דובס, מראה שגם התירוץ ההוא היה מרושע ומופרך מיסודו: פצצת האטום הוטלה על ערי יפן בעיקר מכיוון שלהארי טרומן, נשיא ארצות הברית באותה עת, היה חשוב להוכיח לסטלין שהכף הוטתה לטובת אמריקה, כי יש לה עכשיו נשק רב עוצמה, והיא מעתה המעצמה החזקה ביותר בעולם. יפן אותתה שהיא נכונה להיכנע עוד לפני הירושימה ונגסקי. 

ומה עם ההפצצות על ערים בגרמניה הנאצית? המצדדים בהן סברו שכך יהיה אפשר לפגוע במורל הגרמני, לפיכך הופצצו במהלך 1944 ו־1945 ערים גדולות כמו קלן, המבורג, דרמשטט, מגדבורג, ברלין, דרזדן. בהפצצות נהרגו עשרות אלפי אזרחים ונהרסו מאות אלפי בתים. 

שנתיים אחרי תום המלחמה הגיע לגרמניה סופר ועיתונאי שוודי, סטיג דאגרמן, מטעם העיתון "אקספרסן", כדי לדווח על החיים בגרמניה בימים שאחרי נפילת הרייך השלישי. גרמניה הייתה עם תום המלחמה לעיי חורבות. דאגרמן כתב סדרה של מאמרים שבהם תיאר את מה שראה בגרמניה בשנת 1947. התוצאה, הספר שלפנינו, מרתקת ומסמרת שיער. 

צורפו לו שתי הקדמות מרתקות ומאירות עיניים. את הראשונה כתבה הסופרת האוסטרית זוכת פרס נובל אלפרידה ילינק, ואת השנייה – מארק קורלנסקי, סופר ועיתונאי אמריקני. הלה אינו יכול שלא לנסות לתאר לעצמו "מה היינו חושבים על גרמניה אילו היטלר לא היה עולה לשלטון", שהרי גרמניה נחשבה "אחד ממרכזי התרבות הגדולים באירופה"; באמריקה "נהגו פעם ללמד גרמנית", אבל "דעתנו על גרמניה השתנתה", כמובן, והיא נחשבת כיום (ב־1947!) "אויב האנושות".

אכן, קשה, אם לא בלתי אפשרי, להזדהות עם סבלם של הגרמנים. המשפט "אבל הם התחילו", שנחשב בדרך כלל, ומשום מה, ילדותי, הוא בעיני דווקא טיעון לגיטימי ומוצדק. ב־1 בספטמבר 1939 תקפו הגרמנים את ערי פולין, בלי שקדמה לכך כל פרובוקציה. חיילים גרמנים – לא היטלר במו ידיו! ~ עשו את זה, ובכל מקרה, היטלר כידוע נבחר בבחירות דמוקרטיות. אלה שהצביעו לו נשאו לימים בתוצאות של בחירתם בו! 

אבל דאגרמן הגיע לגרמניה בלי שיפוטיות, וכדי לראות את המציאות ולתאר אותה. הוא פורט לפרטים קטנים ומחרידים את הסבל הקשה מנשוא של הגרמנים שחייהם, בתיהם, עתידם, נהרסו לצמיתות, כך לפחות זה נראה אז, ב־1947. (מי היה מאמין שבתוך שנים לא רבות תצליח גרמניה להשתקם, לשגשג כלכלית, ולהפוך שוב לאחת המדינות החזקות ביותר בעולם!).

דאגרמן מתאר את הקשיים הבלתי נסבלים שאתם התמודדו מי שמכונים "האדם הפשוט": התינוקות מזי הרעב ש"גרים" במרתפים מוצפים במים; הנשים שמנסות למצוא משהו להאכיל בו את הילדים – שק עם תפוחי אדמה הוא אוצר, ועל תפוח עץ עסיסי אפשר רק להזות. הוא מתאר את הערים ההרוסות. את הפליטים שאין להם לאן להגיע, את הרכבות הדחוסות שבקרונות שלהן אין מקום אפילו כדי לעמוד על שתי רגליים. (כן, כמובן שאי אפשר לשכוח את רכבות המשא שהובילו יהודים לאושוויץ. ההשוואה מובנת מאליה. אבל לתינוק הגרמני המורעב שנחנק שם אי אפשר להסביר על מה הוא נענש). 

הנה, למשל, תיאור: "סבלם של הילדים בבריכות המרתפים האלה הוא בלתי ניתן לתיאור. אם רוצים, אפשר לתאר זאת באופן קולע, למשל כך: זו העומדת במים ליד התנור פשוט נוטשת את הסיר המבעבע לגורלו וניגשת למיטה שבה שוכבים שלושת הילדים המשתעלים ומצווה עליהם לקום ולצאת מיד לבית הספר. המרתף אפוף עשן, שוררים בו קור ורעב, והילדים שישנו בבגדיהם יוצאים למים המגיעים כמעט עד לחלק העליון של נעליהם הבלויות, מדשדשים במסדרון המרתף החשוך שגם עליו אנשים ישנים, עולים בגרם המדרגות החשוך ויוצאים אל הסתיו הגרמני הצונן והרטוב. הלימודים יתחילו רק בעוד שענתיים, והמורים מספרים למבקרים זרים על אכזריותם של ההורים הזורקים את ילדיהם לרחוב. אבל במקרה הזה אפשר להתווכח עם אותם ההורים על משמעות המושג רחמנות. על פי תפיסת העולם הנאצית רחמנותו של המוציא להורג טמונה במהירות המהלומה, או שמא בדייקנותה. רחמנותם של ההורים הללו טמונה בגירוש ילדיהם מהמים שבתוך הבית אל הגשם בחוץ, מאוויר המרתפים הלח לרחוב הסגרירי." 

כשקראתי את הספר לא יכולתי שלא לחשוב, כמובן, על מה שקורה בימים אלה באוקראינה: ההפצצות על ערים שלוות, המרתפים האפלים. שבהם מנסים אזרחים חפים מפשע לשרוד. 

דאגרמן מסיים את ספרו במילים "ואיני יכול לעשות דבר בעניין. לעזאזל, איני יכול לעשות דבר".  

כך. 


תרגמה משוודית: דנה כספי

תרגם את ההקדמה מגרמנית: ארז וולק

שייקספיר, סונטה 9: האם אתה נותר ברווקות | האם מפחד בכי של אלמנה | המחשש דמעות האלמנה | האם כדי למנוע מאלמנה לקונן | שמא מפחד עין אלמנה להרטיב | את בכי האלמנה אתה ירא? האם | האם מפחד בכי האלמנה


סטיבן שפילברג, "הפייבלמנים": נפלא!

זה לא שאהבתי את הסרטים הקודמים, הידועים והמונומנטליים, של שפילברג. חלקם נראו לי, במבט מבחוץ, אפילו מגוחכים: כריש ענק מפחיד, חייזרים שמאיימים על האנושות, כל האינידאנה ג'ונסים עם ההרפתקאות המופרכות שלהם, הדינוזאורים שקמים לתחייה… אפילו אי־טי לא ממש דיבר אלי, חרף הצלחתו הפנומנלית, ויכולתו לפנות אל קהלים רבים ומגוונים כל כך. לא פעם לגלגתי על דבריו המוזרים של שפילברג בטקס, כשהוענק לו פרס האוסקר על סרטו "רשימת שינדלר": האיש עמד על הבמה והודה, בין היתר, "לשישה מיליון שאינם יכולים להיות כאן ולצפות בסרט, ביחד עם כל מיליארד הצופים שרואים אותו הלילה "… חשבתי – כמה נרקיסיסט צריך להיות אדם כדי להודות לשישה מיליון נרצחים ולהצר על כך שאבדה להם ההזדמנות לצפות בסרט שיצר?

אבל סרטו החדש, "הפייבלמינים", מעין אוטוביגרפיה קולנועית, פשוט גמר אותי. די מהר התחלתי לדמוע, ועד תום ההקרנה חיסלתי שלוש ממחטות נייר. היו רגעים שמצאתי את עצמי מתייפחת ממש, וזה לא שהסרט עצוב! ממש ממש לא! הוא פשוט ריגש אותי עד עמקי הנשמה. 

כי זה סרט על היווצרותו של אמן. שפילברג יצר בו, בשפה קולנועית, את "דיוקן האמן כאדם צעיר" שלו, סיפר לנו איך הכול התחיל כשהוריו לקחו אותו לראשונה לקולנוע, כשהיה כבן חמש, איך הופעל עליו הקסם ושבה אותו לעד, ומה הייתה דרכו עד לרגע שבו הבין שהקולנוע הוא ייעודו הבלעדי בחיים, שבלי העשייה הזאת הוא אינו יכול לחיות.

מי שצופה בסרט ויודע שהאיש זכה פעמיים באוסקר,  לא יכול להיות אדיש למאמצים של אביו (המהנדס) לשכנע אותו שמדובר בתחביב, בעשייה שולית וחסרת משמעות שמוטב לזנוח אותה ולמצוא עיסוק רציני יותר, למשל – לימודי הנדסה, ולהתמיד בו… (ולעומת זאת – לעידוד שזכה מאמו). 

שפילברג – בסרט שמו סם, ועיון קצר בקורות חייו מגלה ששמואל הוא שמו "היהודי" – מספר לנו על הקשר המיוחד שלו עם אמו, פסנתרנית מוכשרת שוויתרה על קריירה מוזיקלית כדי להיות רעיה ואם, על ההבנה והתמיכה שהעניקה לו בדרכו להיות אמן יוצר, ועל העידוד המופלא שזכה לקבל מדודה של אמו, יהודי מבוגר עם מבטא גלותי שפגש אותו (לפי הסרט) רק פעם אחת, אבל השמיע באוזניו את הלקח החשוב ביותר שאמן צריך לדעת: העשייה הזאת היא משמעות חייך. אל תמעל בה, אל תוותר עליה ואל תישמע לקולות שמנסים לומר לך שהיא לא חשובה!

הסרט לא רק מרגש מאוד, הוא גם משעשע ורצוף בדיחות קטנות. כך למשל כשסם, בן דמותו של שפילברג, נאלץ לעבור דירה מפינקס שבאריזונה ללוס אנג'לס, בעקבות רילוקיישן של אביו, הוא סובל בבית הספר מבריונים אנטישמיים. "איך נקלענו פתאום לארץ של ענקים?", הוא שואל את אחותו באחד הימים הראשונים שלהם בבית הספר החדש, ומנסה לפלס לעצמו דרך בתוך קבוצת נערים גבוהים, חסונים ובהיר שיער.

סם־שפילברג זוכה כמובן לתהילה בין בני כיתתו רק אחרי שכישרונו המיוחד מתגלה: הוא מתנדב להסריט את יום הכיף שתלמידי הכיתה האחרונה בבית בבית הספר נוהגים לעשות על חוף הים כחלק מטקסי הפרידה מהמקום. סם, עם יכולתו המיוחדת, עם המבט החד, המקורי והמדויק שלו, לוכד עשרות רגעים משעשעים ומרגשים. התלמידים מריעים לו בתום ההקרנה, אבל זה רק קטע קטן ממה שקורה לו באותו ערב: ברגע מסוים מתעמת אתו אחד הביריונים שמיררו עד כה את חייו. השיחה ביניהם מפתיעה ומרגשת. בסיומה תובע ממנו הביריון לשמור את פרטיה בסוד, וסם נעתר לבקשתו, אך מוסיף – "אלא אם אעשה על זה פעם סרט"… ומיד נבהל משפת הגוף המאיימת של בן שיחו ושב ומבטיח: "מה שלא אעשה לעולם!"

והרי אנחנו יושבים עכשיו וצופים בסרט הזה. רואים את סם נאבק באנטישמיות כשהוא מכחיש שהרג את ישו (האנטישמים תובעים ממנו "להתנצל על הרצח"…), ומסביר ש"לא חייתי לפני אלפי שנים ומעולם לא ביקרתי ברומא" (למיטב ידיעתי ישו לא נשפט והועלה על הצלב ברומא… מילא…). אנחנו רואים את סם תָּמֵהַּ כשהוא מעניק לבת הזוג שלו, נערה מאמינה, שמנסה בלי הרף להמיר את דתו, תליון עם צלב זהב, והיא שואלת אותו "מצאת את ישו?" "בחנות תכשיטים?" הוא משיב לה בפליאה… אנחנו רואים אותו נאבק, חוטף מכות, כועס, נעלב, אוהב, מתרגש…

התענגתי על כל רגע בסרט. על הדרמות המשפחתיות שהוא פורש. על הרגעים היפים ומלאי וההומור, על האהבה הרבה שהוא מביע, לא רק לאמנות, גם לאמו ולאביו, וגם, לרגעים ספורים, לאחיותיו. אבל בעיקר – על תיאור צמיחתו של האמן המצליח. 

נפלא! 

אנני ארנו, La Place (בתרגום לאנגלית – A Man's Place): ברכות לפרס נובל, הטקס – היום!

את הספר La Place, שאותו הקדישה לאביה, פרסמה אנני ארנו לראשונה ב־1983, כלומר לפני הספרים האחרים שלה שקראתי וכתבתי עליהם כאן בבלוג. (אמנה אותם על פי הסדר שהגעתם אליהם, שאינו חופף לסדר שבו נכתבו וכמובן שגם לא לכרונולגיית החיים של ארנו: L'Événement משנת 2000; Passion simple מ־1991; La Femme מ־1987; Mémoire de fille מ־2016; Honte מ־1997).

מפעים להיווכח עד כמה התקדמה ארנו מאז שפרסמה את La Place. בעיני הטוב שבספריה (שקראתי) הוא זה שפרסמה ב־2016, ובו תיארה את הקיץ המר שחוותה כשהייתה בת שבע עשרה.

בסיומו של La Place מסבירה ארנו, כמו שעשתה גם בספריה האחרים, את המשמעות של הכתיבה מבחינתה: "סיימתי עכשיו לנכס את המורשת שממנה נפרדתי כשנכנסתי לעולמם של הבורגנים המשכילים."

כמי שכבר קראה עוד כמה מהספרים, אני יודעת הרבה יותר פרטים על חייה של ארנו, ואפילו על העתיד שטרם נודע לה כשכתבה את השורות המסכמות הללו. כשהיא מזכירה בספר הנוכחי, כמעט כבדרך אגב, את מחנה הקיץ שבו שימשה מדריכה כשהייתה בת שבע עשרה, אני כבר יודעת מתוך הספר Mémoire de fille מה באמת עבר עליה באותו קיץ, וכשהיא מדברת על השתייכותה לבורגנות המשכילה, אני כבר יודעת למשל שנישואיה לא צלחו, יודעת על ההפלה הטראומתית שעברה רגע לפני שהצטרפה אל המעמד הנחשק, יודעת גם מה עלה בגורלה של אמה של ארנו, בשנים שבאו אחרי שהתאלמנה מבעלה.

הספר שלפנינו הוא אם כן רק מעין התחלה, הניצן שממנו יתפתחו הממוארים האחרים, המופלאים. הוא מעין אימון נגינה על כלים שאותם ארנו תפתח מאוד בשנים הבאות.

עם זאת, כבר אפשר בהחלט לזהות את טביעת האצבע שלה: הכתיבה הארס פואטית, הכוללת רפלקציות על הכתיבה. היא כותבת למשל, בחלקו הראשון של הספר: "נדרש לי זמן רב לכתיבה. כשבחרתי לחשוף את מארג חייו באמצעות כמה עובדות נבחרות ופרטים, אני מרגישה שאני מתרחקת לאטי מדמותו של אבי. השלד של הספר משתלט עליו, ונראה שהרעיונות מתפתחים מאליהם".

אלה מחשבות שסופרים משאירים בדרך כלל מחוץ לספר, אבל לארנו חשוב לתעד את התהליך היצירתי, וזה כמובן מעניין מאוד.

היא מסבירה לנו אפילו את הבחירה לכתוב ממואר ולא פיקשן: "התחוור לי שכתיבה של רומן לא באה בחשבון. אם אני רוצה לספר סיפור על חיים שההכרח שלט בהם, אין לי זכות לבחור בצורה האמנותית הזאת, בפיקשן, ולא לנסות לייצר משהו 'מרגש' או 'לופת'. עלי לערוך את הדברים שאבי אמר, את הטעמים ואת האיפיונים, כמו גם את האירועים שבחייו, בקיצור – את כל הראיות לקיומו, קיום שחלקתי אתו."

"באופן טבעי, אני לא חשה התרוממות רוח בכתיבה של הספר הזה, שנראה כמו משימה שלקחתי על עצמו ושאני נשארת בה קרובה אל המילים והמשפטים ששמעתי," היא מספרת לנו, ומוסיפה תובנה על מציאות החיים של הוריה, שאותה היא מתעדת: "זה היה עולם שבו השפה הביעה מציאות."

אכן, בספריה היא משתמשת בשפה כדי להביע את מציאות החיים: של עצמה, של כל אחד מהוריה, וגם של הסביבה ושל ההיסטוריה והחברה שבתוכה חיה ופעלה. שוב ושוב היא מתעדת אירועים מהמציאות: למשל, מלחמות, גם כאלה שמתרחשות בארצות רחוקות, אבל תמיד מעניינות אותה כעניין שמשפיע ישירות על חייה.

אבל עניינו העיקרי של הממואר הוא – מאבק הקיום של אביה, הצלחתו להפוך מחקלאי לפועל, ולבסוף – לבעלים של חנות מכולת ובית קפה. המעבר שלו ממעמד למעמד, ולבסוף – הצלחתו האולטימטיבית, הסיפוק הגדול ביותר שלו, אולי בעצם סיבת קיומו: העובדה שבתו הצליחה להשתחל לעולם שבז לאביה, ולהשתייך אליו. (מה היו הוריה אומרים היום, אילו נכחו בטקס שבו היא מקבלת את פרס נובל? נעים לדמיין!)

ארנו כתבה עד כה 23 ספרים. קראתי ב"בליץ" וכמעט בנשימה אחת שישה מהם. בעתיד אחזור גם אל האחרים. כתיבתה ממכרת! 

ברכות, אנני ארנו, על קבלת פרס נובל לספרות, 2022. כן את בהחלט ראויה לו, והוא ראוי לך!

בעקבות זכייתה של אנני ארנו בפרס נובל, תרגמו: גיא יעקבי ועילי ראונר

״אנחנו שנינו״ – המגזין – מגונה יותר מסאד (רולאן בארת)

הקיץ צפיתי לראשונה בסרט פורנו בטלויזיה בערוץ "קנאל +". למכשיר שלי אין ממיר, לכן התמונות על המרקע היו מטושטשות, והדיבורים הוחלפו בהמייה מוזרה, ברחשושים, רשרושים, במעין שפה אחרת, רכה ובלתי מקוטעת. אפשר היה לראות צללית אישה במחוך עם גרבונים, וגבר אחד. העלילה הייתה לא מובנת ולא יכולתי לצפות מה יקרה, מה יהיו התנועות או הפעולות. הגבר התקרב אל האישה. בצילום תקריב, איבר המין של האישה נראה גלוי כולו בריצודי המסך, ואז איברו של הגבר, בזקפה, החליק לתוך האישה. במשך זמן ארוך מאוד, ההלוך ושוב של שני האיברים הוצג מזוויות רבות. הזין הופיע בשנית בידיו של הגבר, והזרע נשפך על בטנה של האישה. מן הסתם מתרגלים למראה הזה, בפעם הראשונה הוא מטלטל. אינספור דורות בחלוף המאות, ורק עכשיו אפשר לראות את זה, איבר המין של האישה וזה של הגבר מתאחדים, הזרע – מה שאי אפשר היה לראות אלא במחיר של מוות כביכול, נעשה היום פשוט כל-כך לצפייה כמו לחיצת ידיים.

נדמה לי שהכתיבה צריכה לשאוף לכך, לרושם שעולה מהרגע של האקט המיני, לאותה חרדה ותדהמה, להשעיה של השיפוט המוסרי.

מאז חודש ספטמבר בשנה שעברה, לא עשיתי דבר מלבד להמתין לגבר: שיתקשר אליי או שיבוא אליי. הלכתי לסופרמרקט, לקולנוע, הבאתי בגדים לגיהוץ, קראתי, בדקתי מבחנים, בדיוק אותם הדברים שעשיתי בעבר, אבל עכשיו לא הצלחתי להתרגל לפעולות האלה, הן נעשו אפשריות רק במאמץ מפרך. בעיקר כשדיברתי הייתה לי תחושה שאני מרחפת. המילים והמשפטים, אפילו הצחוק בפי, נוצקו מחוץ לכל אחיזה של ההיגיון או הרצון. ובאמת, אני זוכרת אך במעורפל מה עשיתי, מה ראיתי בקולנוע, מי היו האנשים שפגשתי. התנהגתי כולי באופן מוכני. המעשים היחידים שבהם פעלתי מתוך רצון או תשוקה, מתוך איזה כוח שעשוי להיקרא אינטיליגנציה אנושית (יכולת השערה, הערכה של בעד ונגד, הסקת מסקנות) היו כולם ביחס לגבר הזה:

לקרוא בעיתון מאמרים על המקום שלו (הוא היה מארץ אחרת)

לבחור בגדים ואיפור

לכתוב לו מכתבים

להציע מחדש את המיטה ולשים פרחים בחדר

לכתוב מה אסור לשכוח להגיד לו בפעם הבאה, שעשוי לעניין אותו

לקנות ויסקי, פירות, מצרכים קטנים ומגוונים לערב שלנו יחד

לדמיין באיזה חדר נעשה אהבה כשיבוא.

בכל השיחות שניהלתי, העניינים היחידים שהעירו אותי מאדישותי נקשרו בגבר הזה, במשרה שלו, בארץ שממנה בא, במקומות שהיה בהם. בן השיח שלי לא חשד שדריכותי הפתאומית אינה קשורה לאופן דיבורו, או לנושא עצמו של דבריו, אלא לעובדה שיום אחד, עשר שנים לפני שפגשתי בו, א', שהיה אז בשליחות בהוואנה, אולי נכנס בדיוק לאותו מועדון לילה, "לה פיורנדיטו", שבן השיח שלי, מרוגש מתשומת לבי המיוחדת, תיאר בפניי עכשיו בפרטי פרטים. גם כאשר קראתי ספר, המשפטים שעליהם השתהיתי עסקו ביחסים שבין גבר ואישה. חשבתי שהם מלמדים אותי דבר מה על א' ושהם נותנים מובן ודאי למה שהתאוותי להאמין בו. הנה, כשקראתי בחיים וגורל של גרוסמן ש"כשאוהבים, מתנשקים בעיניים עצומות", דימיתי שא' אוהב אותי כי הוא מנשק אותי ככה. שאר הספר, אחר כך, חזר להיות עוד אחת מהפעולות שגדשו את השנה הזו, אמצעי לכלות בו את הזמן בין שני מפגשים.

העתיד הצטמצם לשיחת הטלפון הבאה ולמפגש שיקבע בעקבותיה. השתדלתי לא לצאת מהבית מעבר למחויבויותיי המקצועיות – שאת זמניהן הוא ידע – מחשש מתמיד להיעדר ולהחמיץ שיחה ממנו. נמנעתי אפילו מלהשתמש בשואב האבק או במייבש השיער שעלולים היו להחריש את הצלצול. כשהטלפון צלצל הוכיתי בתקווה שלפעמים ארכה לא יותר מהזמן שבו הרמתי באיטיות את השפופרת ואמרתי הלו. כשגיליתי שזה לא הוא, שקעתי באכזבה גדולה כל כך, שנמלאתי תיעוב כלפי האיש בצדו השני של הקו. אבל מרגע ששמעתי את קולו של א', ציפייתי הבלתי מוגבלת, הכואבת, הקנאית מן הסתם, נעלמה כלא הייתה עד שנדמָה לי שהייתי משוגעת וחזרתי באחת אל השפיות. למעשה נדהמתי מהכוח הבלתי סביר של הקול הזה ומהחשיבות המופרזת שהיה לו בחיי.

אם הוא היה מודיע לי שהוא מגיע בעוד שעה – שיש לו ״הזדמנות״, כלומר תירוץ לאחר מבלי שאשתו תחשוד –  הייתי נמלאת ציפייה חדשה, ללא שום היגיון, ללא תשוקה אפילו (עד כדי כך ששאלתי את עצמי אם אצליח להגיע לאורגזמה), חשה בדחף יוקד לבצע מטלות שלא מצאתי בהן את ידיי ורגליי: להתקלח, לערוך את השולחן, למרוח לק בציפורניים, להעביר סמרטוט. לא ידעתי עוד למי אני מחכה. נרעדתי כולי מהרגע הזה  –  ככל שהתקרב נתקפתי באימה ללא שם – שבו אשמע את המכונית עוצרת, השער נסגר, קול צעדיו על מבואת הבטון.

כשהוא הועיד לי זמן המתנה ארוך יותר, שלושה או ארבעה ימים שבין הטלפון שלו לבין בואו, מאסתי מראש בעבודה שאני נדרשת לעשות, בארוחות עם חברים שאליהן אני חייבת ללכת לפני שאראה אותו. לא רציתי לעשות דבר מלבד לחכות לו. ולכן חייתי בחרדה מתעצמת שיופיע משהו וימנע את המפגש שלנו. אחר צוהריים אחד שבו חזרתי אל ביתי במכונית והוא היה צריך להגיע כחצי שעה מאוחר יותר, עברה בי מחשבה מהירה שאני עלולה לעשות תאונה. ומייד: "אני לא יודעת אם אוכל לעצור״.

(לא אחת אני משווה את התשוקה לתאונה מכוונת או לתאונה שבה אפגע, למחלה, לאירוע טראגי פחות או יותר. זוהי דרך בטוחה למדי לאמוד את כוחה של התשוקה – אולי גם לקרוא תיגר על הגורל – ובה בעת להיווכח אם אני מוכנה לשלם את המחיר של הדמיון: "אין לי בעיה שביתי יישרף כל עוד אספיק לגמור את מה שאני כותבת״.)

ברגע שהייתי מוכנה, מאופרת, מסורקת, הבית מסודר, לא יכולתי, אם נשאר לי עוד זמן, לקרוא או לתקן מבחנים. גם לא רציתי, באיזה אופן, להסיח את דעתי בדבר מה שאינו הציפייה לא': לא לבזבז אותה. לפעמים כתבתי על דף את התאריך, את השעה, ו"הוא יבוא" ובהמשך משפטים נוספים, חששות, שהוא לא יבוא, שאין לו חשק. בערב נטלתי שוב את הדף, "הוא בא", וכתבתי בלי סדר דברים שקרו במפגש. ואז הבטתי, המומה, בדף המקושקש, ובו שתי הפסקאות שנכתבו לפני ואחרי, שנקראו בהמשכיות וללא קיטוע. בין השתיים התקיימו שיחות, תנועות גוף, שגרמו לכל השאר להיראות מגוחך, כך גם הכתיבה שבה ניסיתי לקבע אותן. מרחב של זמן המוגדר על ידי שני רעשים של מכונית, ה-25 R שלו עוצרת, ומניעה מחדש, מרחב שבו הייתי בטוחה שמעולם לא היה דבר חשוב יותר בחיי, לא ללדת ילדים, לא להצליח בבחינות הסמכה, אף לא לנסוע רחוק, מאשר זה, להיות במיטה עם הגבר הזה בשעת אחר הצהריים.

הדבר נמשך רק כמה שעות. לא ענדתי את שעון היד שלי, הורדתי אותו רגע לפני בואו. הוא ענד את השעון שלו, חששתי מהרגע שבו ייוועץ בו בחשאי. בפעמים שבהן הלכתי למטבח להביא קרח, הרמתי את עיניי אל שעון המחוגים התלוי מעל הדלת, "קצת יותר משעתיים", "שעה אחת", או "בעוד שעה אהיה כאן בלעדיו". שאלתי את עצמי בתימהון: "איפה ההווה?".

לפני שהלך, הוא התלבש במתינות. הבטתי בו מכפתר את חולצתו, גורב את גרביו, לובש את תחתוניו, את מכנסיו, מסתובב אל המראה כדי לקשור את עניבתו. כשילבש את המקטורן, הכול ייגמר. לא הייתי אלא זמן שעבר דרכי.