באמצע המאה התשע עשרה פרסם צ'רלס דיקנס את הרומנים הנודעים ביותר שלו, ביניהם את אוליבר טוויסט, דיוויד קופרפילד, זמנים קשים, תקוות גדולות (ועוד רבים אחרים). בכולם תיאר דיקנס את העוולות והסבל המחריד שעברו ילדים עניים באנגליה, את הניצול המחפיר וההתאכזרות שספגו. דיקנס הציג בפרטי פרטים את המציאות הקשה של עבודת ילדים, הקבצנות הכפויה ובתי המחסה שאליהם נקלעו יתומים חסרי כול.
נהוג לחשוב כי הייתה לספריו השפעה עצומה על החברה בת זמנו; שכתיבתו עוררה מודעות והובילה לרפורמות בבתי המחסה, לחוקים נגד עבודת ילדים, ולשיפור תנאי החיים של בני המעמדות הנמוכים. לא ברור לי עד כמה הטענה הזאת מדויקת. עצם התפיסה שלפיה יש בכוחם של ספרים לשנות את המציאות נראית כיום רומנטית ואולי גם מופרזת. ואולי לא! אולי כל אדווה קטנה שמצטרפת לאדווה אחרת יכולה בסופו של דבר ליצור נחשול גדול. אין לי מושג.
האם בימינו ספרים יכולים להזיז משהו? להשפיע על מישהו? במאה התשע עשרה ספרות הייתה המקור הבלעדי להסחת הדעת, או למיקודה בעניינים חשובים. בימינו היא די נדחקה אל השוליים, ולכן אולי נראה לנו שכוחה הממשי והמעשי דל.
כל המחשבות הללו עלו בדעתי כשקראתי את ספרה של ג'נין קאמינס, אדמה אמריקאית, שראה אור לראשונה באנגלית ב־2020, ובתרגומו לעברית – ב־2021. היה לי ברור שהרומן נכתב מתוך רצון להשפיע, ובמטרה לשנות את המציאות.
אדמה אמריקאית מספר על מסעם המפרך, הלא יאומן, של פליטים, אם ובנה הקטן בן השמונה, ממקסיקו לארצות הברית, אחרי שאת כל בני משפחתם, שישה עשר איש, רצחו פושעים, חברים בקרטל סמים. (הרצח ההמוני מתרחש כבר בעמודים הראשונים של הרומן, לפיכך הפרט הזה אינו ספוילר). אנחנו מלווים את השניים לאורך התלאות הבלתי אפשריות של המסע (שהעלה על דעתי את סיפוריהם מסמרי השיער של העולים מאתיופיה. גם הם עברו זוועות שלא יתוארו במילים).
האם כל מסע הבריחה הזה יתגלה כמהלך אכזרי, מעין משחק "סולמות וחבלים" שבו צריך הרבה מאוד מזל כדי שלא ליפול באמצע הדרך, גם כשמתקרבים מאוד ליעד, ונאלצים להתחיל שוב הכול מההתחלה? איזו מחשבה מפחידה.
האִם לידיה, אישה משכילה, בעלת חנות ספרים, רעייתו של סבסטיאן, עיתונאי מוכשר, תצליח להציל את בן המשפחה היחיד שנשאר לה, לוקה, בנה המחונן בן השמונה? ומה יקרה לפליטים האחרים שיפגשו בדרך? שתי האחיות היפהפיות, בנות ארבע עשרה וחמש עשרה? הילד היתום בן העשר, שגם הוא מצטרף אליהם בשלב מסוים? הייתי אתם שם לאורך כל המסע, בנשימה עצורה, במתח, באימה. ובהבנה ששוב, גם כאן, מתחוורת אמת שהכרתי כבר מספרים של ניצולי שואה: בני אדם הם אלה שנוהגים זה בזה באכזריות בלתי נתפסת, אבל בה בעת בני אדם אחרים הם אלה שבזכותם ניצל מי שניצל.
ג'נין קאמינס מתארת את רגעי החסד האלה, הקצרים, הייחודים והחיוניים, שבהם אלמונים מעניקים משהו מציל חיים, בהרף עין של החלטה, לאלמונים אחרים: אישה שמציעה להם מחסה ללילה, תוך שבריר שנייה, כשהיא מבינה שהם נרדפים; נזירה חומלת; שומר שמעלים עין מהמסתננים ואפילו זורק אליהם את התיקים שלהם, כדי לעזור להם; פקידת בנק שיוצאת מגדרה כדי לעזור, שלא על מנת לקבל תמורה. להפך, אפילו למרות הסיכון שהיא לוקחת על עצמה.
היה לי ברור שהאג'נדה של הספר קשורה ישירות בדבריו של נשיא ארצות הברית הנוכחי, דונלד טראמפ, שכבר במסע הבחירות לקדנציה הראשונה שלו הסית בארסיות בלתי נתפסת נגד מבקשי המקלט. אי אפשר לשכוח את הזוועה שהתרחשה ב־2018 כאשר המדיניות שטראמפ הכריז עליה, "אפס סובלנות" להגירה, הביאה עד לכדי הפרדות המונית של הורים מילדיהם, חלקם צעירים כל כך, עד שאינם מסוגלים אפילו לציין את שמם. בקדנציה הנוכחית של טראמפ זכורים שני מקרה הרג של אזרחים אמריקנים שאירעו לאחרונה: סוכני רשות ההגירה האמריקאית ICE ירו והרגו אותם בשעה שהפגינו למען המהגרים.
באחרית הדבר לספרה כתבה קאמינס כי "במקרה הכי גרוע, אנחנו רואים בהם [בפליטים מאמריקה הדרומית] אספסוף פולש של פושעים ששואבים מאתנו את המשאבים שלנו, ובמקרה הטוב – מסה של דמויות שפניהן החומות מעורפלות, אנשים חסרי אונים, מרוששים, שזועקים לעזרה על סף דלתנו." והיא מוסיפה: "לעתים רחוקות אנחנו רואים בהם בני אדם שמסוגלים להחליט בעצמם, אנשים שפועלים למען עתיד טוב יותר לנו ולהם, כמו שעשו בעבר דורות רבים של מהגרים, שגם הם התקבלו לעיתים קרובות בסלידה".
אין ספק שקאמינס מצליחה להעניק לפליטים "שלה" קול, פנים, עבר, היסטוריה, אנושיות. אנחנו חולמים, נבהלים, מתאמצים אתם, עוברים אתם את התלאות הבלתי אפשריות, ומקווים אתם בכל מאודנו להמשך טוב יותר מכפי שחוו עד כה. לא ל"סוף טוב". הוא לא אפשרי למי שבעברו הקרוב מסתתרות זוועות קשות כל כך.
עוד לפני שגמרתי לקרוא את הספר הצצתי קצת בדברים שנכתבו עליו בשעתו, זמן מה אחרי שראה אור לראשונה באנגלית, ונוכחתי לראות שהוא אמנם הצליח מאוד בקרב הקוראים, אבל שהיו גם מי שיצאו חוצץ נגד עצם הרעיון של כתיבתו. מה פתאום שסופרת אמריקנית, לבנה למשעי, תכתוב על תרבות שאינה קשורה אליה באמת? זה לא אותנטי, נשמעה הטענה (המופרכת!). קאמינס כמו צפתה מראש את הטענה, ובאחרית הדבר השיבה עליה בכמה דרכים: קודם כול, סיפרה, היא עצמה נשואה למהגר "לא חוקי" שרצה מאוד לשאת אותה לאישה רק אחרי שיקבל בכוחות עצמו את הגרין קארד המיוחל, אבל אחרי חמש שנים הבין שלא יצליח לעשות את זה. עד שנישאו התמודדו שניהם כל הזמן עם האיום שהרשויות יפרידו ביניהם, שהוא יגורש. שנית, היא מסבירה, מוצאה בכלל ממשפחה מעורבת. סבתה הגיע לארצות הברית מפורטוריקו. היא מכירה ממנה את ההשפלה שעברה, את התחושה שעל אף היותה בת למשפחה משכילה ואמידה, מעולם לא השתלבה באמת בחברה החדשה שאליה הגיעה. אז גם מבחינת הגזע שלה עצמה היא "מכוסה", כך מסתבר… חוץ מזה, היא מספרת על שיחה שניהלה עם חוקרת מהגרת, שהסבירה לה עד כמה ספר כזה נחוץ, ושכנעה אותה לצאת לדרך.
אולי כדי "להסוות" את היותה, בעצם, סופרת אמריקנית שכותבת על מציאות שאינה מכירה מבפנים (אף על פי שערכה תחקיר מפורט וממושך, שניכר היטב מכל עמוד), בחרה קאמינס ב"תחבולה" ספרותית מוזרה מאוד בעיני: הספר זרוע כולו במילים ובביטויים בספרדית. הבנתי (ממי שהמליצה לי על הספר, שוב: את יודעת מי את!) שבעברית כל הספרדית מתורגמת לעברית. באנגלית – לא! מדי פעם ניחשתי. לפעמים ויתרתי. ופה ושם צילמתי את העמוד וביקשתי עזרה מהבינה המלאכותית, שכדרכה לא רק תרגמה אלא גם הוסיפה ביאורים והציעה ניתוחים נוספים לעומק… (לא נעתרתי להצעותיה). לא ברור לי מה הרעיון של הוספת כל כך הרבה ספרדית. הרי הקונוונציה אומרת שברור לנו שהטקסט שכתוב באנגלית, כולל השיחות בין הדמויות, "מתורגם" משפתם. אז מה הרעיון לשבץ גם ספרדית? בעיני השתדלות היתר לקרב אותנו למקורות רק מרחיקה את הקורא מהסיטואציה.
כשקראתי את אחרית הדבר הרמתי גבה של תימהון גם בעניין שמו של הספר. האנגלית American Dirt תורגמה נכון לאדמה אמריקאית בעברית: dirt הוא לא רק לכלוך, אלא גם עפר (אם כי די ברור שהבחירה דווקא במילה "dirt" קונוטטיבית גם ללכלוך: כך רואים אזרחי ארצות הברית את שכניהם), אבל הבחירה ב American מתמיהה, דווקא אחרי שקוראים את מה שקאמינס מספרת בדבריה הישירים אל הקורא: תושבי אמריקה מתרעמים על הניכוס שעשתה ארצות הברית ליבשת כולה! היא מספרת גם שבקרב תושבי אמריקה הלטינית בכלל לא משתמשים במילה "אמריקאי" ביחס לאזרחי ארצות הברית. יש להם מילה אחרת, משהו שבעברית היה נשמע כמו "ארצות־הבריתיים". אני בהחלט מבינה את מורת הרוח שלהם. "אמריקה" כוללת גם את קנדה, מקסיקו, ואת כל אמריקה הדרומית!
מוזר שדווקא ספר שמבקש להדגיש זאת, ארצות הברית, היעד הנכסף שבו אפשר לחיות הרחק מהטרור של קרטלי הסמים הרצחניים, נקראת "אדמה אמריקאית"… ואולי הכוונה בדיוק הפוכה: אחרית הדבר מסתיימת בתיאור כתובת גרפיטי שראתה פעם הסופרת, במהלך המחקר שערכה, קרוב לגבול בין ארצות הברית למקסיקו, בצידו הדרומי, כתובת ששימשה לה, לדבריה, השראה בלתי פוסקת במשך הכתיבה של הרומן: "גם בצד הזה יש חלומות".
אז כן: באמריקה כולה, משני צידי הגבול של ארצות הברית, יש בני אדם עם חלומות, שאיפות, כישרונות (וזכויות!).
נראה שגם בכהונתו השנייה של טראמפ (שנשוי, למרבה הפלא, ובפעם השנייה, למהגרת מאירופה!) לא ממש מכיר הממשל באנושיות של שכניו שמעבר לגבול.
אחוזת בית, 2021
לעברית: עדינה קפלן
487 עמ'
מאחר שקראתי את הספר באנגלית, את הציטוטים תרגמתי בעצמי
