האם יש לנו זכות על ארץ ישראל?

שנה וכמה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים הייתי בת שבע עשרה, ואירית הייתה בת שמונה עשרה. גרתי בלונדון, והיא – ברחובות. ניהלנו דיונים ערים (בהתכתבות, כמובן), על שאלות הרות גורל. למשל: מה אני קודם כול – יהודייה או ישראלית? או: האם יש לנו זכות על ארץ ישראל? ואם כן, מדוע?

אחד הדיונים התעורר בעקבות השאלה האם יש "להחזיר את השטחים", כפי שכינינו אז את הגדה המערבית (כיום – "יהודה ושומרון"), ולהגיע להסדר עם הפלסטינים.

הנה ציטוט מתוך מכתב שכתבתי לה אז:

4.10.1968, לונדון

תמיד שואלים אותי מה אני קודם, יהודייה או ישראלית, ואני אומרת שאין קודם. בשבילי זה אותו דבר. אני ישראלית כי אני יהודייה, כי ישראל, הציונות, הערגה לציון, השפה, העברית, הן ששמרו על היהדות כל השנים! נכון, בארץ חיים גם מוסלמים. אבל אם תשאלי אותם "אתה ערבי או ישראלי" הם יענו לך תמיד "ערבי!" ואם תשאלי יהודי-ישראלי "אתה יהודי או ישראלי"? אז תקבלי אלף תשובות שונות או שהנשאל יתבלבל לא ידע מה להגיד! יהודי זה לא "בן אדם שהולך שלוש פעמים ביום לבית כנסת ומאמין שאלוהים ברא את העולם בשישה ימים…" זה יהודי דתי ומאמין. ואנחנו יהודיות לא דתיות ומאמינות… יהדות זאת לא דת! והרבנים, תתפלאי, אם הם רוצים או אם לא, מקבלים אותנו כיהודיות בשל העובדה הפשוטה מאוד ששתינו נולדנו לאימהות יהודיות ואנחנו יהודיות באופן חוקי ורשמי ורגשי, ומה שאת רוצה!

את שואלת אותי "למה את מאמינה וחושבת שאת יהודייה".

מבחינה "חוקית" – נולדתי לאם יהודייה.

מבחינה רגשית – אני מרגישה יהודייה כי… ככה. כי ככה גדלתי וחונכתי, ואני יודעת שאני כזאת אם אני רוצה ואם לא – בגלל החוקים ובגלל ש – ככה העולם החיצון מסביב לי מחשיב אותי… ז"א – הלא יהודים!

יש לנו זכות על הארץ אך  ורק בגלל יהדותנו! אנחנו יהודים כי אנחנו ישראלים ואנחנו ישראלים כי אנחנו יהודים. אני מאמינה בזה בכל הלב. יש לנו זכות לארץ ישראל:

מבחינה דתית – אלוהים נתן לנו את הארץ!
מבחינה היסטורית – משם באנו כשהרומאים הגלו אותנו!
מבחינה מוסרית – זאת הארץ והמקום היחידי בעולם שאליו אנחנו יכולים לפנות בזמן צרה ואנטישמיות וכל יתר הפגעים!
מבחינה חוקית

א) הארץ ניתנה לנו ע"י אומות העולם.

ב) אנחנו נלחמנו וכבשנו אותה.

ג) מה שלא כבשנו קנינו.

מבחינה גיאוגרפית – רבים מאתנו (כמוך…) נמצאים שם כבר דורי דורות, או נולדו שם.

* * *

יותר מיובל שנים חלף מאז. מה אפשר לומר כיום על הקביעות הנחרצות של הנערה בת השבע עשרה?

אסתר עיני, "קול דממה דקה": סיפורם של המורים אסתר עיני ובעלה, הנווט השבוי מנחם עיני

אסתר עיני הייתה המחנכת שלי כשלמדתי בכיתה ו', בבית הספר "בית אור" בקדרון. היא הייתה מורה אהובה ומעשירה. עד היום אני זוכרת את המשפט הפומבי הכיתתי להורדוס שאסתר יזמה, ומינתה אותי לתפקיד הקשה מכולם: זה של הסנגורית, ואיך ביקשה ממני להגיע בשעות אחרי הצהריים אל ביתה, בשיכון המשפחות בתל נוף, כדי שנחשוב ביחד על נקודות שאותן אציג למחרת בפני השופטים. לא שכחתי גם את הקונצרט שארגנה לילדי שיכון המשפחות – ניגנו ביחד את סימפונית הצעצועים של מוצרט (או של היידן? הדעות חלוקות), ובידי הופקדה החלילית, שייצגה את הקוקייה. אני זוכרת את ההתרגשות החגיגית שהתלוותה לכל העשייה שהיא יזמה.

אסתר הייתה אז כנראה כבת 22, אבל נראתה לי כמובן מבוגרת, ליתר דיוק, במונחים של הילדה בת האחת עשרה שהייתי – זקנה ממש… 

הנה שתינו כאן בתצלום מאותה שנה, מורה ותלמידה (אני בקדמת התצלום, בצד ימין). 

השבוע נודע לי שאסתר עיני כתבה ספר על מה שעבר עליה ועל בעלה, הנווט מנחם עיני, במשך ארבעים החודשים שהיה שבוי במצרים. אין לדעת אם הייתי קוראת את הספר אלמלא הקשר ההוא בינינו, שהתקיים לפני 60 שנה כמעט (האומנם? הכיצד?…), אם כי בהיותי מקושרת אל חיל האוויר בקשרים רבים ומגוונים: ילדה שגדלה בבסיס חיל האוויר, פקידת מבצעים בחצרים, קצינה בבור של חיל האוויר, וגם, בשלב מסוים וזמני – נשואה לטייס – ייתכן שהסיפור היה מעניין אותי גם אלמלא הייתה לי היכרות מסוימת עם אסתר.

ייאמר לשבחה של הכותבת שהיא לא ניסתה לייפות את המציאות, את הקשיים שאתם התמודדו היא ובעלה השבוי, אם כי, כפי שאפשר לצפות, מוקד העניין שלה בספר הוא הקושי שלה עצמה. "גם אני אומללה", היא כותבת על הימים הראשונים, כשנודע לה שבעלה שבוי, "אבל אני לא יכולה להגיד מילה", שהרי בעלה חי, בניגוד לטייס שמואל חץ שהיה אתו באותו מטוס, באותה גיחה, ונהרג, כנראה מכיוון שלא הספיק לנטוש. (המטוס הופל כי הורו לצוותים לא לתמרן באוויר, אלא לסמוך לחלוטין על מכשיר אמריקני ללוחמה אלקטרונית, שהיה אמור להסיט את הטיל המצרי, אבל בכלל לא פעל).

אני לא יודעת אם נכתבו עוד ספרים כאלה, שחושפים בכנות וביושר לא רק את הגעגועים, החלומות, התקוות והייאוש, אלא גם את הצדדים ה"אפלים" בחייה של אישה שבעלה רחוק ממנה, ואין לדעת מתי ישוב. 

איך למשל התמודדה עם הצרכים הגופניים שנאלצה להתעלם מהם? היא מסבירה שהקשר הגופני לא חסר לה, אם כי היא מעידה על מקרים שבהם חיזרו אחריה גברים, ואפילו על מקרה אחד שבו חשה משיכה אל מישהו, אבל לא מימשה את המשיכה, בניגוד לנשות שבויים אחרות, וגם על כך היא מספרת, שניהלו קשרי אהבים כשהבעל שלהן היה שבוי (ומספרת גם על האיסור החמור שאסרו בחיל האוויר על נשות שבויים אחרים לספר על כך לבעליהן, שמא תגיע השמועה אל הנבגדים).   

היא לא חוסכת מאתנו את מפחי הנפש והאכזבות שהיו מנת חלקה גם אחרי שבעלה חזר מהשבי. "'למה הוא לא מפרגן?' זעק לו לבי", היא מספרת, כשהרגישה שבעלה לא מוכן לשמוע שבחים על תפקודה בשנים שנעדר מהבית, ומסרב "לוותר" על תפקיד הסובל והגיבור הראשי. איך ייתכן שמבחינתו "אני רק גרגיר" היא תוהה כאובה, ושואלת את עצמה "באמת הכול יותר חשוב מאתנו?" התפיסה מהאגדות שלפיה צפוי סוף טוב בלתי נמנע "והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה" מתאימה מן הסתם רק לאגדות. במציאות כשבני זוג נאלצים לנהל את חייהם המשותפים במשך שלוש שנים וחצי במכתבים בלבד, כשיש להם רק זיכרונות ותקוות, כשהפנטזיה על האיחוד עולה באופן בלתי נמנע על מה שהמציאות מאפשרת, אי אפשר שלא תהיה גם אכזבה. אסתר עיני מספרת גם עליה בלי חשש ובלי מורא. 

הספר עניין אותי בזכות האומץ שבו נכתב. סיפור השבי של מנחם עיני מוכר בין היתר בזכות אחד ה"מבצעים" המשותפים שיזמו כמה מהשבויים ששוכנו ביחד בכלא המצרי: הם תרגמו להנאתם את ההוביט של ג', ר, ר טולקין. התרגום שלהם יצא לאור, בשנת 1977 בהוצאת זמורה ביתן, בעזרת מימון של חיל האוויר. 

עם כל זאת, יש לומר ביושר: עריכה טובה יותר הייתה יכולה לשפר את כתב היד. יש בו לא מעט חזרות: כמה פעמים אפשר למשל לקרוא על כך שבני הזוג נהגו לשתות את הקפה שלהם על מדרגות הכניסה לביתם, אחרי שכל אחד מהם הכין לעצמו את הקפה, כפי שהוא אוהב? ספרתי לפחות שלוש חזרות על פרט שאינו חשוב במיוחד כשלעצמו. 

אסיים בכל זאת, כמו שהספר מסתיים, בנימה אופטימית: טוב לדעת שבני הזוג למדו שוב לחיות ביחד, שהם יישרו את ההדורים ואפילו הולידו בת נוספת על השתיים שכבר היו להם כשעיני נפל בשבי. 

והנה עוד סיפור מפתיע ומרגש לסיום: אסתר מספרת שלבקשתו של בעלה היא פנתה בשלב מסוים אל הטכניון, שהעניק למנחם עיני כתב הסמכה רשמי וספרי לימוד מתאימים, שכן הוא עסק בשביו בהוראה של עמיתיו, ורצה "שיוכר כל מה שהוא מלמד", וכך "היו שבויים שנבחנו לתעודת בגרות ובהגיעם לארץ המשיכו לימודים באוניברסיטה". כמו כן, "שניים מתלמידיו התקבלו לטכניון עם שובם לארץ, לשנת הלימודים השנייה, וגם סיימו בהצלחה. והיו שקיבלו תעודת סיום של כיתה ח'".

מסתבר שלא רק אני זכיתי במורה טובה, ששם משפחתה עיני… 

בארי חזק, "מה תרעש אבי"

מַה תִּרְעַשׁ אָבִי,
אָבִי הַשּׁוֹתֵק, הַמָּלֵא
צַעֲקָתוֹ
אֶגְרוֹפִי בְּשַׂעֲרוֹתֶיךָ, אֲנִי,
שֶׁהִנְנִי מַכְאוֹבֶיךָ
הָעֲתִידִים לָבוֹא.
אֵיךְ לֹא אֶזְכֹּר
כִּי בְּדִמְעָה אוֹתִי זָרַעְתָּ
וּבְבֶכִי אַתָּה אוֹתִי תִּקְצֹר.

גוזל יכינה, "זוליכה פוקחת עיניים": האם נזכה לצפות בסדרה בטלוויזיה?

פעמיים פוקחת זוּלֵיכָה את עיניה: בתחילתו של הרומן הנושא את שמה, ובערך בסוף השליש השני שלו.

בין שתי הפעמים מתרחשים אירועים שהמוח מתקשה לקלוט. 

העלילה מתרחשת בשנות ה-30, בחלק הטטרי של ברית המועצות. זוליכה היא אישה צעירה, שחמש בנותיה מתו זמן קצר אחרי שילדה אותן. היא חיה עם בעלה ועם אמו, ואת שניהם היא מצווה לשרת, לספוג את ההתאכזרות הבלתי נתפסת שלהם, בתנאי חיים מחרידים: קור בלתי נסבל, סביבת מגורים קשה להדהים ועבודת פרך יומיומית שאת פרטיה האינסופיים מפליאה הסופרת לתאר.  

זוליכה ובעלה נאלצים להתמודד לא רק עם איתני הטבע, אלא גם עם השלטון הסובייטי שחומס מהם את המעט שיש להם, שכן הם נחשבים "קולקים": האיכרים האמידים והנצלנים לכאורה, שמשטרו של סטלין התנכל להם: לאחר שנשדדו, הוגלו מאות אלפים מהם ממקומות המגורים שלהם וסולקו לאזורים מרוחקים, לרוב – לסיביר.

בחלקו השני של הרומן אנחנו מלווים את מסעם הכפוי של זוליכה ושל איגנטוב, מי שמונה למפקדם של המגורשים, בדרכם ליישוב שיאלצו להקים בסיביר. אין להם מושג לאן הם מיועדים להגיע, ומה צפוי להם שם. 

התלאות שפוקדות אותם בדרך, ואז באי המבודד שאליו נשלחו, המאמצים שלהם לשרוד, התושייה ועבודת הפרך, הסבל הלא יאומן – כל אלה מתוארים בדייקנות שמעוררת את התחושה שהסופרת הייתה ממש שם, ושהיא לוקחת אותנו אתה במסע המפרך והאינסופי כמעט.

עם כל הקושי, יש גם יופי רב בתיאורים, גם כשהם עצובים או מבעיתים. הנה שתי דוגמאות: אחרי טבח של חיות משק שבעלה של זוליכה הורג רק כדי שלא ייפלו לידי השלטונות, "כל השלג בכניסה הוא בצבע תותי יער עסיסיים מעוכים עם סוכר"; כשזוליכה חושבת על התינוקות שלה שמתו היא אומרת לעצמה כי "הרחם שלה היה כלי ללא תחתית, שקיבל כל מה שנפל בחלקו, אבל לא היה מסוגל לתת בחזרה דבר לעולם".

עד סופו של השליש השני של הספר קראתי אותו מרותקת, אבל בשלב מסוים הוא "איבד גובה". מוטב היה לטעמי לעצור בשלב מוקדם הרבה יותר, בנקודת מפנה דרמטית מאוד  שמתרחשת במפתיע ובפתאומיות. משם ואילך העניינים נעשים קצת יגעים, ומצאתי את עצמי מתחילה לקרוא "באלכסון", כלומר ברפרוף זריז, וחבל, כי יש לסופרת יכולת מופלאה לתאר בעוצמה רבה מהלכים, נופים והלכי רוח. אנחנו שם, עם זוליכה, כשהיא נאלצת, בשיא העייפות, לוותר על השינה ולרחוץ את חמותה המתעללת; אנחנו אתה כשבעלה לא מפקיר אותה, לשמחתה, בתוך סופת שלגים "בכל זאת, הוא בן אדם טוב," היא אומרת לעצמה, "הנה הוא חזר בשבילה. יכול היה גם להשאיר אות במעבה היער. למי אכפת אם היא נשארה בחיים או לא? הוא היה אומר: היא תעתה ביער, לא מצאתי אותה, ויום לאחר מכן איש לא יזכור אותה". אנחנו אתה בתחושה של רווחה והקלה כשהיא מתחזקת ולומדת להעריך את עצמה ואת יכולותיה, וגם לפני כן, כשהיא מתלבטת אם לבלוע סוכר מורעל שנמצא ברשותה ולהימלט מהחיים, ובהמשך, כשהיא מוצאת בהם טעם. 

יש בספר קטעי הגות יפים להפליא, דווקא משום שהם מגיעים מהתודעה של זוליכה, אישה פשוטה מאוד, שאינה יודעת קרוא וכתוב – לטעמי לאורך כל הספר הפרקים המוקדשים לה הם היפים ביותר – זוליכה  עם כל פשטותה ניחנה בחוכמת חיים וביכולת להגות: 

"גם גורלם של ילדיה נתן לכך אישור חתום. ארבעה תינוקות שנולדו רק כדי למות. אחרי כל לידה, כאשר קירבה זוליכה את שפתיה לנשיקה אל הפנים הזעירות המקומטות של בתה, היא הסתכלה בתקווה בעיניים העצומות למחצה ובעפעפיים התפוחים, בחורי הנחיריים, בניצן המקופל של שפתי הבובה, בנקבוביות שכמעט לא ניתן היה לראותן על העור הרך־אדמדם, במוך הדליל על הראש. נדמה היה לה שהיא רואה חיים. אחר כך התברר שהיא ראתה מוות

היא התרגלה למחשבה הזאת, כמו שהשור מתרגל לרתמה, והסוס לקול אדונו. יש מי שנגזר לו רק קורטוב חיים, כמו לבָּנות שלה. למישהו אחר נגזר חופן מלא, ולשלישי ניתנו החיים בנדיבות, שקים ומחסנים שלמים, כמו לחמותה, אבל המוות חיכה לכולם, נחבא בתוך עצמם, או הולך לצדם, מתחכך ברגליהם כחתול, רובץ על שמיכתם כאבק, חודר לאוויר שנכנס לריאותיהם. המוות נוכח בכול ערמומי, חכם, וכול יכול יותר מהחיים הטיפשיים, שתמיד הפסידו בתגרה". 

עניינו של הספר אינו רק בתיאור אורחות החיים של הדמויות, אלא גם – בזוועות שזימן להן בשנות ה-30 המשטר הסובייטי: הגחמנות שבה גם הנאמנים ביותר למשטר נחשבו פתאום בוגדים, הענישה הקיצונית והברוטלית: "על אי התייצבות במקום יכולים גם לשפוט אותך כעריק. וזו הוצאה להורג על המקום", הזלזול בחיי אדם ושטיפת המוח האידיאולוגית הריקה מתוכן. 

למדתי ממנו לא מעט על הטטרים. הסופרת גוזל יכינה עצמה טטרית, והספר מתבסס במידה רבה על קורות החיים של סבתה. עניין אותי למשל ללמוד על קו דמיון בין השפה הטטרית לעברית: "במשך כל חייה זוליכה לא הוציאה מפיה את המילה 'אני' פעמים כה רבות כמו בחודש המאסר. הצניעות היא כל כבודה של אישה, ולכן לא יאה לאישה הגונה לומר 'אני' ללא סיבה. הלשון הטטרית אפילו בנויה כך, שאפשר לחיות כל החיים בלי לומר אף פעם אחת 'אני'. אם תדבר על עצמך בכל זמן שהוא, הפועל יישאר בצורתו, רק יחליף את הסיומת, ללא שימוש מיותר במילה הקטנה והריקנית הזאת. ברוסית זה לא כך, שם כל אחד משתדל לומר 'אני' ו'לי' ו'אותי'", והרי גם בעברית הפועל, במיוחד בצורת עבר, מכיל את המילה "אני" ואפשר להימנע ממנה. 

את הרומן זוליכה פוקחת עיניים עיבדו בברית המועצות בשנה שעברה, 2020, כמיני-סדרה טלוויזיונית המונה שמונה פרקים. למעשה, כך סיפרה הסופרת, כתיבתו של הרומן החלה בכלל כתרגיל בקורס לתסריטאות שבו השתתפה. 

הנה שלושה תצלומים מתוך הסדרה:

מאחר שהספר הצליח מאוד בעולם, הוא תורגם ל-21 שפות וזכה בפרסים רבים, יש לקוות שהעיבוד הטלוויזיוני יגיע גם אלינו. יהיה מסקרן מאוד לצפות בו.   

Зулейха́ открыва́ет глаза́, Zuleihka otkrivaet glaza

תרגמה מרוסית: חמוטל בר-יוסף

הטרדה נפשית, מארי פרנס הירגוין: מדוע דוחף האדם הפרוורטי את קורבנו לפעול נגדו

הפרוורטי מנסה לדחוף את קורבנו לפעול נגדו, כי אז יוכל להוקיע אותו כ"רע", והעיקר שהקורבן ייראה תמיד כאחראי למתרחש. התוקף מנצל פגם שגילה בו – נטייה דיכאונית, נטייה היסטרית או מופרעות – כדי לשים אותו ללעג עד שיוציא שם רע לעצמו. משהוכשל, קל למתוח עליו ביקורת ולהשפיל אותו, וחשוב מכול – כיוון שנפגע דימויו העצמי, גדלה האשמה שהוא חש. 

אם אין הקורבן ניחן בשליטה עצמית מספקת, אפשר לחדד את ההתגרות והזלזול עד שיגיב, והתגובה תנוצל נגדו. לדוגמה, אם הגיב בכעס, אפשר לוודא שהתנהגותו התוקפנית תיראה לעיני כול, ואפילו צופה מן הצד עלול להחליט לקרוא אז למשטרה. יש גם פרוורטיים שמנסים לדחוף את האחר להתאבדות: "מסכנה, אין לך למה לצפות מן החיים, אני לא מבין איך את עוד לא קפצת מהחלון!" אחר־כך אין התוקף מתקשה להציג את עצמו כמי שנאלץ לחיות במחיצתו של חולה נפש. 

מול מי שמצמית כל דבר ודבר, הקורבן מוצא את עצמו בגבו אל הקיר והוא נאלץ להגיב. אבל כיוון שנדחק ונלכד, אין לו ברירה אלא להשיב לעצמו את חירותו בהתפרצות פראית. בעיני צופה מן הצד תיראה כל תגובה אימפולסיבית, ובייחוד אם היא אלימה, כתגובה פתולוגית. מי שרק הגיב על התגרות ייראה כאילו הוא שגרם למשבר. את האשמה תלה בו הפרוורטי, אבל גם צופים מן הצד יראו בו תוקפן. נעלם מעיניהם שהוא נדחף למצבו וכי המודוס ויוונדי היה לו למלכודת עד שאין הוא יכול עוד לנהוג על פיו. הוא נתון כעת בסד כפול, ואין לו כל דרך להשתחרר. אם יגיב, יגרום לסכסוך. אם לא יגיב, יקל על מענהו למוטט אותו. 

הפרוורטי הנרקיסי מתענג במיוחד כשהוא חושף את חולשותיו של האחר, או מצית את אלימותו וגורם לו להתבייש בעצמו.

La violance perverse au quotidienMarie-france Hirigoyen

תרגם מצרפתית: דן שליט

מדוע הקריב את עצמו החייט יליד וילנה, איציק ויטנברג

זה קרה בקיץ של שנת 1943, כלומר – בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. בגטו וילנה התקיימה מחתרת שבראשה עמד איציק ויטנברג, בן 36, יליד וילנה וחבר בתנועה הקומוניסטית המחתרתית, חייט במקצועו.

בינואר 1942, אחרי שגרמניה הנאצית כבשה את ליטא, יזם ויטנברג, איחוד של המחתרת הקומוניסטית עם מחתרות נוספות, בעיקר עם מחתרות ציוניות. לארגון המאוחד שהקים קראו: "הארגון הפרטיזני המאוחד". (פ-פ-או). ויטנברג עמד בראש הארגון, שכן הצטיין בסמכותיות ועמה גם ביכולת לגשר בין בני אדם.

בתחילת דרכו של הארגון עסקו חברי פ-פ-או בעיקר בהשגת נשק ובניסיונות להעביר לגטאות אחרים מידע על הרג היהודים בווילנה. כך למשל העבירו את המידע לגטאות בביאליסטוק ובוורשה. מנהלת גטו וילנה, בראשות אדם בשם יעקב גנס, לא הפריעה לחברי המחתרת בפעולותיהם, אבל באביב של 1943, כשהתהדק הקשר בין הפ-פ-או לבין הפרטיזנים שביערות, חשש גנס שפעילותם של חברי הארגון תסכן את יושבי הגטו. ואכן, כך קרה: קומוניסט פולני שהגרמנים שבו נשבר תחת עינויים. בעקבות זאת דרשו הגרמנים לקבל לידיהם את יצחק ויטנברג, שהסתתר בתוך תחומי הגטו.

יעקב גנס נשא נאום בפני תושבי הגטו והזהיר אותם שאם לא יסגירו את ויטנברג, ישמידו הגרמנים את הגטו כולו ויהרגו את כולם. על כף המאזניים הועמדו חייו של אדם אחד, לעומת חייהם של כעשרים אלף איש.

תושבי הגטו הנסערים ניסו למצוא את ויטנברג, לתפוס אותו ולמסור אותו לגרמנים, עד שב-17 ביולי החליט להסגיר את עצמו לידי אנשי הגסטפו. למחרת נמצא מת בתאו. יש הסבורים כי התאבד באמצעות ציאניד שהצליח להבריח אתו. אחרים טוענים כי מת בעינויים.

בעקבות המקרה כתב שמרקה קצ'רג'ינסקי, משורר יהודי שחי באותה עת בגטו וילנה שיר, כאן בתרגומה של סיון בסקין, כפי שהוא מופיע בספר מחתרת הנייר – המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא:

אָז אִיצִיק אָמַר –
כְּמוֹ בָּרֶק שָׁזָהַר –
"לא אֶתֵּן שֶׁיִפְּלוּ רָאשֵׁיכֶם,
שֶׁיִּמָּסְרוּ בִּגְלָלִי
לָרוֹצְחִים הַשְׁפִלִים..."
לַמָּוֶת הוֹלֵךְ הָלוֹחֵם!

בִּמְאוּרָתוֹ שׁוּב שׁוֹכֵב,
כְּמוֹ חָיָה, הָאוֹיֵב,
הַמָּאוּזֶר דָּרוּךְ בְּיָדִי,
יָקִירִי הַסּוֹֹעַר, רַק אַתָּה תִּשַׁחְרֵר,
הַמָּאוּזֶר, הֱיֵה מְפַקְדִי!

כמו ויטנברג, גם שמרקה קצ'רגינסקי היה יליד וילנה. שמרקה גדל בבית יתומים, ואת השכלתו השלים בבית ספר ללימודי ערב. עד המלחמה עבד בבית דפוס וכתב שירים. הוא היה חלק מקבוצה ספרותית שכונתה ביידיש "יונג ווילנע", כלומר – וילנה הצעירה. גם הוא, כמו ויטנברג, היה חבר במחתרת הקומוניסטית, וכתב שירי מחאה פוליטיים.

זמן קצר אחרי שפרצה המלחמה, בספטמבר של שנת 1939, הציל קצ'רגינסקי,  פליטה יהודייה בשם ברברה, שברחה מהגרמנים. שמרקה "טיפל בה, האכיל אותה, הכניס אותה לחוג חבריו, עודד את רוחה" (ככתוב בספר מחתרת הנייר – המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא), ואף נשא אותה לאישה, אבל אחרי כיבוש ליטא, כששניהם נסו ביחד מהגטו, הפתיעה אותו ברברה ופגעה בו קשות כשהאשימה אותו שבגללו, בגלל המבטא שלו וחזותו היהודית, לא תוכל להינצל, ושסיכוייה בלעדיו יכלו להיות טובים יותר, שכן היא נראית ארית והפולנית שבפיה טובה. שמרקה עזב אותה בו במקום ולא פגש אותה שוב מעולם. במשך שבעה חודשים הסתובב בין הכפרים הליטאיים והעמיד פני חירש-אילם, כדי שמבטאו לא יסגיר אותו, אך בסופו של דבר חזר לגטו וילנה, להיות בין ידידיו. ברברה, לעומת זאת, מצאה בווילנה מקום מחבוא, אך דווקא היא זאת שהתגלתה, ונרצחה בפונאר. שמרקה ניצל ואחרי המלחמה היגר לדרום אמריקה, שם התערה בקרב הקהילה היהודית, אך נהרג בדמי ימיו בתאונת מטוס.

בשיר שכתב קצ'רגינסקי על איציק, העניק המשורר ללוחם קול שמביע אומץ, תעוזה ועוצמה. אכן, ויטנברג הלך אל מותו הבלתי נמנע, אבל חרף הקרבתו, ימיו של הגטו היו ספורים.

שמרקה קצ'רגינסקי לא היה רק משורר. הוא גם היה שותף ב"בריגדת הנייר": קבוצה של אנשי רוח שניצלו כל הזדמנות כדי להסתיר ספרים וכתבי יד שהגרמנים תכננו לשלוח לגרמניה לתעשיית הנייר, לגריסה ולמחזור. אותם אנשי רוח סיכנו את נפשם כדי לשמר נכסים רוחניים ואוצרות התרבות רבים ככל האפשר. יש לזכור ולהוקיר לא רק את השירים שכתבו, אלא גם את מסירות הנפש שלהם, שאותה הסבירה לימים אחת מהם, רחל קרינסקי: "לא האמנתי שהראש שלי שייך לי. חשבנו שנוכל לעשות משהו למען העתיד."

חיים נחמן ביאליק, "פעמי אביב"

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת, גָּבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם,

וַיִּגָּלוּ מֶרְחַקִּים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם –

עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב!

עַל-הַמִּגְרָשׁ עִם-שֶׁמֶשׁ אֵדִים חַמִּים מִשְׁתַּטְּחִים,

מִן-הָעֵצִים הָרְטֻבִּים פְּטוּרֵי צִיצִים מִתְפַּתְּחִים –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב.

 

עוֹד לֹא-פָרְצוּ הַנְּגֹהוֹת, אֵין עוֹד צִלְצְלֵי תְרוּעָה –

מֵאֵלֶיהָ תִּתְפַּשֵּׁט שִׁירָה זַכָּה וּצְנוּעָה,

אוֹרוֹת רַכִּים כְּמוֹ בֹקְעִים וְעוֹלִים –

חֲבוּ כִמְעָט! וְהִתְפָּרֵץ עֹז הַחַיִּים הַחֲתוּמִים,

יָצִיץ פִּתְאֹם וְיִתְגַּל כָּל-עֱזוּז הָעֲלוּמִים,

כָּל-הַכֹּחוֹת הַפֹּרִים, הַגְּדוֹלִים!

 

וּמַה-מָּתוֹק הָאוֹר וּמַה-מָּתוֹק הָרוּחַ!

פָּנִים שׂחֲקוֹת בַּכּל, בַּאֲשֶׁר עַיִן תָּנוּחַ –

שָׁם רְעוּתָהּ לִקְרָאתָהּ מַזְהֶרֶת.

וּמִכֹּל אֱלֵי-כֹל חוּטֵי זָהָב נִמְתָּחִים;

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכָה בְּלִבְנַת הַפְּרָחִים

שִׁפְעַת נֹעַר הַלֵּזוּ וְזֹה הָעֲתֶרֶת.

 

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכוּ בִּפְרָחִים לְבָנִים

גַּם-נְעוּרַי הַחֲדָשִׁים וַחֲלֹמוֹתַי הַיְשָׁנִים,

כִּי גַּם-בָּם נָשְׁבָה רוּחַ הָאָבִיב.

וּמִלְּבָבִי הַמָּלֵא כָּל-הֲגִיגִי אָשִׂיחָה,

וּבִדְמָעוֹת מַזְהִירוֹת שְׁחוֹר יֵאוּשִׁי אָדִיחָה –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב!

 

תר"ס.

מתי יהיה טוב?

"יהיה טוב": זוהי כותרת של שיר שכתב יונתן גפן. יהיה טוב, הוא הבטיח לעצמו ולאישה שאליה פנה. אמנם, כך אמר לה, לפעמים הוא "נשבר" במחיצתה, אבל בכל זאת נשאר אתה ומספר לה לְמה הוא מקווה ומה הוא חושב על אירוע פוליטי חשוב שהתרחש בימים שבהם השיר נכתב:

אני מביט מהחלון
וזה עושה לי די עצוב
האביב חלף עבר לו
מי יודע אם ישוב
הליצן נהיה למלך
הנביא נהיה ליצן
ושכחתי את הדרך
אבל אני עוד כאן

ויהיה טוב
יהיה טוב, כן
לפעמים אני נשבר
אז הלילה
הו הלילה
איתך אני נשאר

ילדים לובשים כנפיים
ועפים אל הצבא
ואחרי שנתיים
הם חוזרים ללא תשובה
אנשים חיים במתח
מחפשים סיבה לנשום
ובין שנאה לרצח
מדברים על השלום

ויהיה טוב
יהיה טוב, כן
לפעמים אני נשבר
אז הלילה
הו הלילה
איתך אני נשאר

שם למעלה בשמיים
עננים לומדים לעוף
ואני מביט למעלה
ורואה מטוס חטוף
ממשלות וגנרלים
שחילקו לנו את הנוף
לשלהם ולשלנו

מתי נראה את הסוף
הנה בא נשיא מצרים
איך שמחתי לקראתו
פירמידות בעיניים
ושלום במקטרתו
ואמרנו בוא נשלימה
ונחיה כמו אחים
ואז הוא אמר קדימה
רק תצאו מהשטחים

ויהיה טוב
יהיה טוב, כן
לפעמים אני נשבר…

גפן כתב את השיר בעקבות הסכם השלום עם מצרים בראשות הנשיא אנואר סאדאת, שהביא "שלום במקטרתו".

בשיר, שאותו הלחין דיוויד ברוזה, חוזר שוב ושוב המדבר על המילים "יהיה טוב" כמו מין מנטרה, או תפילה, כמו מין רצון לשכנע אותה ואת עצמו שהכול יסתדר, שהמתנגדים להסכם השלום יימלכו בדעתם, ש"נחיה כמו אחים": אנחנו והמצרים, וגם אנחנו עם עצמנו; שנערים לא יצטרכו עוד ללכת לצבא ולשוב "ללא תשובה" בתום שירות של שנתיים. 

"יהיה טוב, יהיה טוב"…

השירות בצה"ל לא בוטל, כמובן, מאז שיונתן גפן כתב את השיר, אדרבא, משכו אפילו הוארך.

לא רק שהשסעים והמחלוקות בחברה הישראלית לא אוחו, הם רק העמיקו והתעצמו במשך עשרות השנים שחלפו מאז החתימה על הסכם השלום.

אנואר סאדאת שילם על ההסכם בחייו: במהלך מצעד צבאי, באוקטובר 1981, ירו בו חיילים מצריים והרגו אותו.

אמנם הסכם השלום עדיין בתוקף, אבל הוא נותר "שלום קר": ביטוי שטבע בוטרוס ראלי, שר החוץ המצרי ב-1981: מצב שבו שתי מדינות אמנם אינן נלחמות בגלוי זו, אבל בין הצדדים שורר אי אמון, והאוכלוסיות אינן מיודדות ואינן מנהלות קשרים קרובים.

בימי המחאה הציבורית הנרחבת ב-2011 החליטו יוצרי השיר, יונתן גפן ודיוויד ברוזה, להוסיף לו בתים, וברוזה שר אותם באחת ההפגנות.

"כבר שנים רבות שתקנו, והושפלנו עד עפר, מממשלות  ספרו ת'כסף, איש אותנו לא ספר / לא, העוני הוא לא פשע, ואנחנו לא נשלים, עד שירד שלטון הרשע, ממגדלים לאוהלים / ויהיה טוב, כשנהיה רוב, מאילת ועד חצור, גם אם ארוכה הדרך, נצעד, לא נעצור / לא נקשיב לדמגוגיה, איש אותנו לא יפחיד, כי למי שאין לו כלום, גם אין מה להפסיד / בקלות אתה נשלחת, למות במלחמות, אך אם חי תחזור הביתה, אין חיים ואין דירות / ויהיה טוב, כשנהיה רוב, ונצעד ללא מורא, רבבות אחים לאוהל, במלחמת אין ברירה".

המחאה ההיא, עם כל עוצמתה, דעכה והלכה. אחד מראשיה, איציק שמואלי, כיהן כשר העבודה, הרווחה, והשירותים החברתיים, שותף בממשלה שנגדה הפגין לכאורה בחירוף נפש.

חרף כל האכזבות הללו, אי אפשר להאזין לשיר בלי להיאחז בשתי המילים הללו "יהיה טוב", לקוות שיש משהו בהבטחה שהן נושאות בתוכן.

לאחרונה חידשו אותו זמרות האופרה הישראלית בביצוע מרגש ויוצא דופן:

בימים טרופים אלה, ימי התוהו ובוהו הפוליטי, ימי הקריסה הכלכלית של רבים מאתנו, ננסה להאמין שבכל זאת ולמרות הכול, עוד "יהיה טוב".

שולמית הראבן, "עיר ימים רבים": כמה יופי

על גבו של הספר  המופלא הזה כתוב שנרקמת בו "עלילה פנורמית על רקע ירושלים המנדטורית", ואילו אני סבורה שסיפורי העלילה הם הרקע, ודווקא ירושלים היא הגיבורה הראשית של הרומן, והיא זאת שנמצאת בקדמת הבמה. בני האדם, הקשרים ביניהם, ההיסטוריה כולה, אינם אלא הרקע לעיקר, ושולמית הראבן מיטיבה כל כך לכבוש את העיר במילותיה, עד שקשה להבין איך כתיבה כזאת אפשרית בכלל. איך נוצר במילים הקסם המדויק, המואר, המפתיע, היפה עד בלי די.

 עיר ימים רבים מחזיר אותנו אל העשור השלישי והרביעי של המאה ה-20, אל המציאות של החיים בירושלים. אל היהודים והערבים והאנגלים שחייהם השתלבו והשתרגו אלה באלה, ואל שורשי הקונפליקט המקומי שלא מרפה מאתנו כבר עוד מעט מאה שנה. לא מרפה? גובר ומתעצם!

הרומן עתיר תובנות אנושיות הנה שתי דוגמאות:

"את מבינה," מסביר גבר לאישה, "זה ככה: כששונאים בן-אדם, אז שונאים לראות איך הוא אוכל," והיא נזכרת מיד שאינה יכולה "לשאת לאחרונה את אכילתם של בני המשפחה. חכם אמריליו הלועס בשיני-הסוס שלו, בהקפדה, בכוונה, לעיסות ארוכות, חדגוניות. החיתוך המתחנחן של גרסיה שמכניסה כל נתח לפה באלכסון, מחשש רמיזה גסה, ואצבעה הקטנה מזדקרת. עפרה הטורפת בשקט, בערמה, כשועל".

כשמישהי נאלצת לשמוע דברים שהיא מעדיפה להשאיר לא אמורים, היא תוהה "איך אפשר להגיד את כל זה. חשה כאילו עמדה חנה מול חלקת הזיכרון הקפוא שלה וחיטטה בו להוציא את המאובנים מתוך השיש. עד שנפגם הכול". 

הראבן נוגעת ברומן בעדינות בשורשי הציונות: רופא שהיגר לירושלים מברלין וחרף תלאות החיים בירושלים מזדהה עם משה שלא התגעגע לשוב למצרים אומר כי "אני מעדיף ביודעין את הדבר ההולך ונוצר על הדבר הקיים והידוע".

הראבן מנסה (אין לי מושג אם הצליחה) לגעת גם בכאב הערבי: "העיר הרסה את הערבים, חושב טאלב. עשתה אותם כמו יהודים. כמו אירופאים. עולם בלתי גברי של כשפים, נשים, גנבים, בצע. טאלב יודע כבר מה יאמר לחבריו בפגישה הבאה בראמללה: אחים, היֵדעו הערבים לשמור בלבם את המדבר?"

אבל מעבר לכול, יופייו הרב של הרומן, הוא, כאמור, בתיאורי ירושלים. הנה כמה דוגמאות מתוך רבות מאוד:

"חוזרים אל הסימטה שהיא עתה זהובה וחלוקית, כביסתית, סלית, שקיעה שצבעה כצבע נשמה. ברוש זקן מאובק הנראה בשעת אוטם ראשונה שאחרי אור יום כמו נר אפל שטובע בתוך נטיפי עצמו".

"גלי אור בזיתים בחוץ. רוח צחה מטלטלת ברקנים. ההר מפוצל לאלפיות של פרטים. בלי סוף שמים". 

"כחודש אחרי כל המאורעות האלה, והעיר עודנה נלפתת להר למשמע קול פתע בלילה". 

"העיר הסבלנית קולטת את כל בעלי הרעיונות שנקהלים בה. את כל הפילוסופים, התמהונים והמטורפים. כולם מוסיפים לה נופך משלהם ונפלטים כלעומת שבאו. דומה לפעמים שהיא נבנית חציה אבנים וחציה שגעונות". 

"יש רגע, מיד אחרי שקיעה, שבו כל אבני העיר מחוירות מאוד כאדם שכוח מעשיו אזל ואיננו, והוא מצפה שיעבירוהו כמות שהוא. ניצב דומם באפיסה. אל המהות האחרת. הלילה בא אז כחסד רך ומהמם, רוחי וזרוח. ברכה קלה ודאית. אנשים מתאמים את נשמת אפם לנשם הלילה. רחוב ואנשיו, בית ונשימותיו, לעמוד לגורלם הלילי".

איך אפשר לכתוב כל כך יפה?

לא רק התיאורים מפעימים, גם ההסברים הנוגעים בתולדות העיר מרתקים: "לעומת זאת עוסקים הערבים יותר בעבר, יותר באישים שלהם: זכרו את חסדו של שיך-ג'ראח' מרפא הפצועים מפמלית סלאח א-דין; שכונתו של עומאר היתה לעומאריה, אזורו של אחד טאלב היה לטאלביה. אחמד אבו-תור, שבא עם לוחמי סלאח א-דין ונהג לרכב על שור, השאיר את שמו לשכונת אבו-תור. נזיר יוני שכוח. בתאבודיסיון, נתן את שמו לאבו־דיס. לבתים שבקרבת מנזר סנט סימון קראו ביונית  קטא־מוניס, ליד המנזר, – והשכונה כולה היתה לקטמון. במקום בו היה השטח מכוסה צרורות אבנים שבורות קטנות, צראר בלשונם. קראו לשכונתם מוצרארה. ותאר לך, בתוך הלכלוך, בתוך מפולת האבנים לפתע פתאום שֵם הדור מאד של רחוב: גוטפריד דה־בויון. וככה אנחנו חיים, ידידי, בין עבר צלבני שכוח לבין עתיד תנ"כי נכסף, במצוקות קשות של הווה, כאן ועכשיו". 

העותק של עיר ימים רבים שנמצא בידי הוא מ-1988 (הספר ראה אור לראשונה ב-1972) ומצוין עליו שזאת "הדפסה שביעית". יש להניח שקראו אותו כמה עשרות אלפי אנשים. אז, בשנות ה-70 וה-80, לא העלה איש בדעתו שבעתיד, כלומר בימינו, ספרים יימכרו "ארבע במאה", ואפילו – ספר תמורת עשרה שקלים במבצע "חיסול המלאי" של אחת ההוצאות לאור. בחודשים האחרונים עצרה "תעשיית" ההוצאות לאור מלכת. כמעט שלא מוציאים ספרים חדשים, שהרי חנויות הספרים סגורות כבר כמעט שנה, ובכלל, עולם התרבות – נדם. 

יש להניח שבמוקדם או במאוחר יתניעו שוב את הגלגלים, סופרים יכתבו, עורכים יערכו, וחנויות ימכרו.

בינתיים אפשר לחזור אל המוני הספרים המונחים על המדפים, אבל קריאתם נדחתה משנה לשנה, כי תמיד קדמו להם ספרים "טריים" יותר. 

טעמם של הנושנים לא התפוגג. עיר ימים רבים מוכיח שיש למה לחזור וממה להתענג. 

אפשר להזמין את הספר ישירות מההוצאה, (וגם כשהוצאות הספרים ייפתחו אפשר להתרגל להזמין כך ספרים. לחזק את ההוצאות לאור). הספר נמכר, כך כתוב באתר של עם עובד, תמורת 34.50 ₪. (כמה עולה פיצה משפחתית?) 

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 26

אֵיךְ יְדִידֵי דִּמְיוֹן אָז נַעֲנוּ
אֵלַי, אַךְ לֹא הָיוּ כְּלָל בְּנִי אָדָם.
כֵּן, לֹא הָיוּ עוֹד עֲדִינִים כְּמוֹתָם,
כַּמַּנְגִּינָה הַהִיא שֶׁהֵם נִגְּנוּ.
עַד מְהֵרָה לָאַרְגָּמָן נִלְוָה
אָבָק אַרְצִי וַחֲלִילָם נָדַם.
אֲנִי נֶחְלַשְׁתִּי תַּחַת מַבָּטָם,
עַד שֶׁאַתָּה הוֹפַעְתָּ וְאָז כְּבָר

אָהוּב, הַבֹּהַק שֶׁלָּהֶם הוּעַם
(כְּמוֹ מֵי נָהָר בְּתוֹךְ אַגַּן טְבִילָה)
דָּעַךְ הוֹדָם, נָמוֹג בְּרַק שִׁירָם.
כִּי בַּמִּפְגָּשׁ אִתְּךָ נַפְשִׁי כֻּלָּה
יוֹדַעַת: חֲלוֹמָהּ נִצָּב נִכְלָם,
שֶׁכֵּן הַשַּׁי מֵאֱלֹהִים מֻשְׁלָם.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 26 Sonnets from the Portuguese

אני לא רוצה ליל סדר. אני רוצה ליל בלגן ויום מהומה ושבוע פוגרום, אני רוצה ליל סכינים ובדולח, לשבור את הכלים, לשרוף את המועדון. אני יושבת ליד השולחן, שותקת בנימוס. מחייכת אל האנשים האלה. אני שתיים שלא מכירות.

לילות הסדר שלי

20.4.1951  יום שישי

אל החושך נפקחים כתמי אור, מגע מימי, רך, חלק, בעבועים, קול קורע מהעבר האחר, וכל הרכות נרעדת, אוחזת ומרפה – אין לדעת –

6.4.1952  יום רביעי

כיסא גבוה, שולחן גדול גדול גדול. על הכיסא ציורים: "כדור, פרח, בלון". "אור!" פיות נעימים גדולים נפתחים. אימא. אבא. תתה. בבה. בום בום עם הכף על הילדה על הכיסא. את כזאת ילדה טוב-הה איייי. את אוכלת רק דייסה, אייייי. את כזאת ילדה טובהה את אוכלת רק דייסהה…

30.3.1953  יום שני

כיסא גבוה, שולחן עגול, עם מפה לבנה. הבית של סבתא וסבא. כולם באו. אבא נסע באוטו. החזיק את ההגה וסובב וסובב ואימא החזיקה את הילדה. האוטו עשה רעש. כולם שרים. אבא ואימא וסבתא וסבא ודודה ליאה ודוד שמואל ודוד בנימין ודודה רוזה ודולי שוכבת על הרצפה, רוצה לקחת את הביצה מהיד של הילדה, מסתכלת וקופצת, יש לדולי לשון עם נקודות, יש לדולי שיניים, יש לדולי אוזניים חלקות, יש אורות בחלונות, יש אוכל בצלחות, יש מיץ בכוס, הנה מצה.

17.4.1954  יום שבת

אני אוהבת ליל סדר. דודה ליאה מחזיקה את התינוקת שלה, התינוקת אוכלת את הבקבוק, דודה רוזה מחזיקה את התינוקת שלה, היא אוכלת את הציצי, בחדר של סבא אסור לגעת בברגים, אסור לגעת במכחולים של סבתא יש ריח של צבעים, סבתא נסעה, סבתא בפריז, התינוקת בוכה, יש פרפר עף, מהר, עושה רעש מזמזם, יש לו עיניים גדולות שחורות הוא מתקרב! אבא לוקח מגבת ודופק על החלון, בום, החלון מתפרק, עושה רעש כמו הרבה כוסות נופלות ונשברות, כל החדר מלא חתיכות מזכוכית, בגללך! בגללך! בגלל פרפר! סתם פרפר! זהירות! סכנה!

 6.4.1955 יום רביעי

רק אני אגיד את הקושיות. בגן לא נתנו לי. ולא נתנו לי את המשולש לנגן, נתנו לי את התוף. ובפורים הייתה לשושנה יולזרי שמלה נוצצת. אבל אני הכי גדולה במשפחה. יותר מאורלי ומורד. ועוד מעט התינוק יצא מהבטן של אימא. ואסור להגיד שאבא טייס. הדייסה בגן מגעילה אבל אסור להשאיר! כולם יושבים ליד השולחן, אימא ואבא וסבתא וסבא ודודה ליאה ודוד שמואל ודוד בנימין ודודה רוזה אבל אורלי וורד ישנות. כולם שרים. יש הרבה אורות. אימא מביאה צלחת עם אוכל. היא אומרת – הנה הדג. היא אומרת – היום הילדה ישבה על הרצפה והסתכלה על הדג שוחה באמבטיה ופתחה וסגרה את הפה. אבא צוחק.

26.3.1956  יום שני

ליד כל צלחת יש הגדה. בתוך ההגדה כתובים דברים ויש ציורים. איש אחד רץ ונקודות גדולות שחורות רצות אחריו. יש המון צלחות וכוסות, יש מיץ ויש יין. סבא שם את האצבע בתוך הכוס ושופך טיפה. סבתא מסתכלת עליו. אימא אומרת – מה את רוצה, הרי את עם האכזמה שלך בידיים לא תכבסי. אבל לצייר את הדג הזה במקום לבשל אותו, זה את יודעת! סבתא צוחקת. אימא מחזיקה את הבטן שמה התינוק שלה מת. איך הוציאו אותו משם?

15.4.1957  יום שני

אימא הכינה הכול לבד. אף אחד לא עזר לה. כל האוכל שהיא בישלה מחכה. והיא שמה את המפה על השולחן ולקחה כיסאות מהשכנים ולקחה עוד שולחן ושמה עוד מפה אבל אף אחד לא רוצה לשבת. אימא מחזיקה את התינוק. הוא אחי. הוא בוכה. כולם צועקים. כולם רבים עם דודה ליאה בגלל הבית הכסף העצים הפרדס החובות, דודה ליאה אומרת – אתם לא מבינים כלום זה לא העסק שלכם, אורלי, ורד ואני מתחבאות מתחת לשולחן, ורד צוחקת. היא רוצה למשוך את המפה, אבל כל הצלחות ייפלו ויישברו! כבר חושך ולמטה בחצר אין רשתות הסוואה ולא צריך לרוץ לשכנים למטה כשיש אזעקה, האויב הלך. אבל סבא מדליק את הרדיו ואומר – שקט עכשיו, כולם. חדשות.

4.4.1958  יום שישי

דודה ליאה וכולם לא באו. הם גרים רחוק. בחיפה. דוד בנימין וכולם הגיעו בקטנוע עם סירה. אימא רוצה לבכות. איפה ליאה, היא אומרת. אבא אומר – היא לא כאן כי היא לא רוצה להיות כאן! סבא מראה קסמים של קלפים. סבתא סורגת. אחי זוחל על הרצפה. בנימין מצלם. רוזה מסתכלת. אבא אומר לסבתא – הכול בגלל שאת חושבת רק על עצמך, סבא אומר לאבא – אם אתה מדבר ככה, אנחנו הולכים, ואבא צוחק – כן? איך? ברגל? אבא מביא את הכינור, אבל לא מצליח לו, כי חם מדי. שומעים את הים. אז בואו נשב. אני קוראת מההגדה, מהר. לא רק את הקושיות. "כנגד ארבעה בנים דיברה התורה – " תראו איך היא קוראת יפה! אבל אימא לא שמחה.

 22.4.1959 יום רביעי 

המורה רות אוהבת אותי הכי. מי רוצה להיות רבקה? רק מי שמצביעה עם אצבע זקופה ולא צועקת אני אני! המורה רות אמרה – טוב, אז את. אני! יש לרבקה באר מקרטון וכבשים ושרשרת וצעיף ושמלה עם פסים ושיער ארוך, אבל אבא בצבא, הוא לא בא! עכשיו בליל הסדר כל המשפחה בסלון על השטיח בבית של סבא וסבתא, ורד עושה פרצופים בחושך, וגם בנימין צוחק, ואז כולם צוחקים, כי שומעים את סבתא נוחרת בחדר שלה ושל סבא. אבא אומר – די, נוסעים הביתה.

11.4.1960  יום שני

שמים שולחנות אחד ליד השני, ושמים עליהם מפה, ושמים עליה צלחות עם ביצים קשות, ומצות שמתפוררות על המפה, וכל הילדים יושבים ויש כוסות עם מיץ ענבים וחסה ותפוחי אדמה עם נקודות מרות. המורה רות שרה: "דומם שהטה תיבה קטנההה, על היאור הקט…" דני רץ אחרי בהפסקה ומשך לי את הגומי של המכנסיים. הוא יושב בצד השני של השולחן ומסתכל עלי. שלא יסתכל עלי!

31.3.1961  יום שישי

עוד פעם עושים ליל סדר אצלנו בבית. אבל תכף הוא כבר לא יהיה הבית שלנו, כי אנחנו עוברים עוד מעט לגור בתל נוף, כי פה החצר למטה מלוכלכת והילדים בשכונה לא טובים. השולחן מסודר. אני עזרתי לאימא לערוך. בבוקר אחרי שאבא ראה שאחי עשה עוד פעם פיפי במיטה והרביץ לו שמתי את הכרית על הראש. אני לא יודעת מי מגיע. בטח כולם. גם אורלי, ורד וכלנית. לפני שיתחיל ליל הסדר אני אשחק אתן במורה וכיתה. יש לי לוח ואני אתן להן דפים לכתוב. אם אחי רוצה גם הוא יכול, אבל הוא לא ירצה. היום כולם יחפשו את האפיקומן.

 18.4.1962 יום רביעי

כל האולם מלא חיילים. השולחנות ארוכים. הם דופקים עם הכפות והמזלגות. הם שרים בקול רם: "די דיינו, די דיינו, די דיינו, דיינו צ'ה צ'ה צ'ה…" אנחנו יושבים בקצה של שולחן אחד: אבא ואימא לידו, ואחי עליה ואני לידה. אין יותר אף אחד אחר מהמשפחה. סבא וסבתא נשארו בבית שלהם בתל אביב. אימא ואחי ואני חזרנו משם. סבא אמר לאבא שהוא אייכמן, שהוא בוגד ומנוול גדול, אבל אבא שכנע אימא לקחת את הילדים ולחזור. אסור שאימא תדע את כל מה שאייכמן עשה לאנשים. אני קוראת את העיתון לפניה ואומרת לה מה עצוב מדי בשבילה.

 8.4.1963 יום שני
סבתא באה אלינו, כי סבא מת. כשאימא הלכה לבית שלהם, רינה, שהיא חיילת מקפלת מצנחים, באה כל ערב והכינה לנו סלט, כי אבא היה בחוץ לארץ. כשאבא חזר מחוץ לארץ הוא כעס עלי, כי לא הייתי עצובה כשהוא אמר לי שסבא שלי מת והמשכתי לשחק בקפיצה על גומי עם לאה מקדרון שבאה לישון אצלי וצחקתי כי היא נפלה. אחרי שהיא נסעה הוא אמר לי – הלוואי שאימא שלך ואבא שלך ימותו ביום אחד, שתדעי מה זה. רינה נסעה לקיבוץ, לבית שלה. החיילים שרים ודופקים עם הכפות והמזלגות. האוכל מגעיל, אבל לא מרשים לי להפסיק. הכול. גם את הבשר.

 1.4.1964 יום רביעי 

דביר בבית שלו בליל הסדר. אנחנו בבסיס, עם החיילים. בחג שבועות אני ארקוד עם דביר שיבולת בשדה בזוגות, אנחנו מתאמנים, מחזיקים ידיים. באמת או חובה דביר אמר שהשיער שלי הכי יפה. יש לו עיניים כחולות. אבל לא מרשים לי יותר ללכת למסיבות. רוני אמר שהוא יסיע אותי על האופניים, לא על הרמה, על הסבל. אבל לא מרשים לי! ולא מרשים לי לסרק את השיער על האוזניים. ולא מרשים לי שביל באמצע. ולא מרשים לי פוני. כשהם לא רואים אני כן שמה את השיער על האוזניים.

 16.4.1965 יום שישי
אנחנו הולכים לליל הסדר עם החיילים. אימא לא תבוא, כי התינוקת רק בת חודש וקצת. אורית עם המשפחה שלה. דביר עם המשפחה שלו, גם אני רוצה. לא להיות כאן. לא להיעלם עם הקירות, לא להיאבד, לא להישמט ביחד עם עצמי כדי שלא כולי תישכח, כדי שיישארו איי ידיעה של מי אני. המילים שיכלו להגן עלי נמחו ראשונות. מתוך העור של האבא המסוכן יוצא, כשאף אחד לא קרוב אלי, מישהו אחר, מסוכן עוד יותר, אני לא מכירה אותו אבל זוכרת בלי לדעת – את החיוך הפולש המבט השאלות – יש לו גוף יש לו פה יש לו אצבעות – מעבר לקיר אימא היא רואה ולא מקשיבה היא שומעת ולא מסתכלת – אני רוצה להתפרק ולא יודעת איך – להיות – אני – נגועה  –

 4.4.1966 יום שני 

אנחנו הולכים לליל הסדר עם החיילים. אסור לי לשנוא. אסור לי לכעוס. אסור לי לתעב. אסור לי לבוז. אסור לי לפחד. אסור לי להתכופף. אסור לי להעז. אסור לי לרצות. אסור לי להתנגד. אסור לי לבקש. אסור לי להעדיף. אסור לי להתקומם. אסור לי לבחור. אסור לי לדעת. אסור לי לצחוק. אסור לי לשיר. אסור לי לקרוא. אסור לי להסתרק. אני יכולה לתלוש שערות מהראש, בחשאי. אחי ואחותי ישנים במיטות שלהם, ליד המיטה שלי. הם לא מגינים עלי. בעוד חודשיים אורית עוברת דירה. בעוד שלושה חודשים אנחנו נוסעים ללונדון.

24.4.1967  יום שני
בכל מקום בעיר יש נרקיסים צהובים. אני רוצה לפסוע בתוך האור שחזר, לפסוע וללכת תמיד, עד שלא אגיע. השולחן של ליל הסדר מסודר וארוך. על המפה הלבנה יש צלחות לבנות עם פס כסף, הכלים נוצצים, הגביעים בוהקים, טיפות של מים מנצנצות על עלי החסה. אני לא מכירה את האורחים. לא כולם יהודים. אני צריכה להיות מנומסת, לייצג את המדינה, לדבר אבל לשתוק, בצורה חכמה. לא להיות יפה מדי. לא חפפתי את השיער שבועיים.

 12.4.1968 יום שישי 

הוא נסע לביקור בישראל והשאיר אותנו כאן. גם דן נסע לישראל, אבל עזב אותי עוד לפני כן. לא מרשים לך שום דבר, הוא אמר, אני לא יכול ככה. אני רוצה ללכת עם דן לחתור באגם. לשחות אתו בברכה. לרקוד אתו במועדון. אני לא רוצה לחייך אל האנשים האלה. לא רוצה לראות אותו ואותה ואותם. אחי ואחותי יושבים ביחד על השטיח מול הטלוויזיה, צוחקים. אני לא רוצה ליל סדר. אני רוצה ליל בלגן ויום מהומה ושבוע פוגרום, אני רוצה ליל סכינים ובדולח, לשבור את הכלים, לשרוף את המועדון. אני יושבת ליד השולחן, שותקת בנימוס. מחייכת אל האנשים האלה. אני שתיים שלא מכירות.

 2.4.1969 יום רביעי
בליל הכאילו והבסדר אף אחד לא יודע: לפני שבוע אבא נטרף כי אימא, זועמת וחדת שיניים, נעצה את ניביה בתוך עורו ולא ויתרה, עד שהגיעה אל הבשר החי, וחדלה רק אחרי שירקה חלקי זרוע ואת טיפות הדם שנטף. עכשיו כולם, הרחוקים והאדישים, יושבים סביב השולחן הלבן והצלחות המבריקות, אורחים וחיוכים, מרבים לספר ביציאת מצרים. הוא מסתיר את הסימנים מתחת לשרוול. היא משתמשת בשיניים כדי לאכול.

 20.4.1970 יום שני

עכשיו הם שם, כל המשפחה, בבית ברמת גן. אימא ואבא ואחי ואחותי וליאה ושמואל עם אורלי וכלנית ואלי, ובנימין ורוזה עם ורד וחנה ונוגה, וסבתא. כולם ביחד. הם קוראים את ההגדה בתורות. עוד מעט הם יתחילו לאכול. אני גם כאן וגם שם. בחדר האוכל החיילים לא שמחים, לא דופקים במזלגות ובכפות, לא שרים בקולי קולות. ליד הטלפון בטייסת יש תור ארוך. חול נושב בחלונות הקטנים.

 9.3.1971 יום שישי

החבר שלי אמר שנכון שאנחנו ביחד עכשיו, אבל לא יודעים מה יהיה בעוד שנה. הוא עם המשפחה שלו בתל אביב ואני עם שלי ברמת גן. ילדים רצים בבית ובגינה. החבר של אבא יושב ליד הפסנתר ומנגן שיר יווני. אבא מנסה להשתלב אתו בכינור, וצועק – אתה ממהר מדי. אני שייכת לכאן. אני לא יכולה להיות עצובה.

29.3.1972 יום רביעי

אני צריכה אותו כדי לכעוס עליהם ואותם כדי לכעוס עליו. כשכולם כועסים אני איננה. הוא אומר לי: בכלל לא אכפת להם ממך. מצדם שתגורי באוהל. הם אומרים לי: שיפסיק כל הזמן רק לדרוש מאתנו. שיחייך אלינו לפעמים. השולחן של הסדר ארוך ולבן. אולי בכל זאת אני שייכת אליו. קוראים את ההגדה בתורות.

 16.4.1973יום שני

אף אחד כאן לא מקשיב. אחותו נוזפת וצורמת, אימא שלו מלהגת וזזה, אבא שלו שותק ותוקף. בואו, אני אומרת, נקרא בהגדה בתורות? אף אחד לא שומע. בתוך הבטן שלי נע תינוק.

 6.4.1974 שבת 

בדרך מהמשפחה שלו למשפחה שלי מקיא עלי התינוק את הדג שאכל, ונרדם. איחרנו.

 26.3.1975 יום רביעי 

השולחן לבן ונוצץ. קוראים את ההגדה בתורות. הילד הקטן שלי צוחק. מחייכים אליו. אני אחת שאוהבת ואחת שלא יודעת. אחת שמרמה את עצמה ואחת שלא מבינה. אני אחת ששוכחת ואחת שזוכרת. אני אחת שרוצה להאמין ואחת שלא מסכימה. אני שתיים, ואחת ממני רוצה להיות כאן ולשמוח, אחי מנגן בפסנתר אחותי שרה. אבא מופיע עם כובע בד וגלימה שאימא תפרה לו. כולם צוחקים. השנייה ממשיכה לבוז, להתרחק, לתעב, אבל היא לא אני. אני כאן עם המשפחה שלי. שמחה.

 14.4.1976יום רביעי

אתמול כשהוא הפיל אותי, כששכבתי על הרצפה, לא יכולתי להיות אני. לא יכולתי למצוא אותי. מה אעשה כשאדע. מה אעשה כשאודה. קמתי, המשכתי להיות אשתו, כמו שהמשכתי להתפורר ולהסתיר –  כן, אני מוכנה, הלבשתי את הילד, התלבשתי, ניסע לליל הסדר אצל הוריך –

2.4.1977  יום שבת

אולי מישהו יאהב אותי. דביר שהופיע במפתיע. שפסע אתי על חוף הים. הירח האיר על המים שביל מנצנץ שהלך והתרחק. למחרת בקומה התחתונה של בית הקפה, נעליים ורגליים במדרגות, אף אחת מהן לא הייתה של דביר. עכשיו נוסעים לליל הסדר ברמת גן. הילד יושב עלי ושואל – למה? למה כל האנשים מתים? גם את תמותי? גם אני? אביו נוהג, מסתכל קדימה. הידיים שלי רועדות.

21.4.1978  יום שישי 

הילד שלי רוצה לשאול את הקושיות, אבל לא מוצאים אצלם את ההגדות. אחותו מדליקה את הטלוויזיה: בשביל מה להתאמץ, שהם ישירו. עוד מעט ניסע אל האין-בית: המשפצים שברו את רוב הקירות, אין בית שימוש, אין מטבח, אין רצפות, האמבטיה מנופצת ובחלק שנשאר ממנה מונח כלוב עם שתי הארנבות של הילד. ברמת גן כולם יושבים ליד השולחן הארוך, היפה, קוראים בהגדה בתורות. הריקנות הזאת היא לא געגועים.

 11.4.1979 יום רביעי 

הילד שלי עומד על כיסא ושואל את הקושיות. אחי מנגן בפסנתר. אחותי מנגנת בגיטרה. קוראים את ההגדה בתורות, אני כן שייכת, השולחן הזה, האנשים האלה, הצחוק הזה, השירים – אני כן כאן, כולי, אלה ההורים שלי, זה אחי, זאת אחותי, זה בעלי, זה הילד הקטן שלי, כולם מכירים, גם אותי, הכול נכון הכול נכון שום דבר לא מכאיב שם רחוק במקום נסתר ולא ידוע, זאת המשפחה שלי – אין שום אפשרות אחרת –  כך יהיה תמיד –

31.3.1980  יום שלישי 

וזאת הפעם האחרונה. אני לא אשמע יותר את כל הרעש הזה, לא אראה יותר את השולחן הזה ואת הכיסאות האלה, ואת התמונות, לא אבהה על המזנון השחור, לא אשב על הספה היקרה, כל העיניים האלה לא יסתכלו עלי והפיות האלה לא ידברו אלי, אני לא אריח יותר את הדי-די-טי ואת הנפטלין –  הבית הזה יעלם, המלכודת תיפתח!

 18.4.1981 יום שבת 

אתמול הילד ואני ישבנו על הרצפה. חושך מילא לאט את החלונות והחדר, עטף את האי הקטן שרק אור אחד מהטלוויזיה הבהב עליו. היינו רק שניים, בלתי אפשריים, מחוברים, מנותקים, מחכים. הכול התרחק, התבזבז, היה כלא היה. עכשיו אנחנו יושבים ליד השולחן הארוך, הלבן, בבית ברמת גן. כאן קוראים את ההגדה בתורות, כאן מנגנים ושרים. יש כאן אורות. יש כאן צבעים. יש כאן אנשים שנקראים משפחה, שנקראים הבטחה. עכשיו אני לא מרשה לשום צל להתעקש, להתמרד.

 7.4.1982 יום רביעי

יש שוב משפחה שֶׁמּוֹנָה חמישה: אימא, אבא, אני, אחי, אחותי. זה הסדר. זאת התהלוכה. בדירה של הדודים בחיפה הזיזו רהיטים, חיברו שולחנות ומפות צבעוניות. יש בליל הסדר הזה ילדים, אבל אף אחד מהם לא שלי. הילד שלי קיים, אבל במקום אחר. מרחב זמן אינסופי מפריד בין עכשיו למחר בערב, כשהוא יחזור אלי. עכשיו אני צריכה להיות שוב ילדה.

28.3.1983  יום שני 

הגבר שאני מרשה לו לגעת בי, לא כאן. בערב הזה, כמו תמיד, כך אמר לי, יהיה רק עם הוריו, לבדם. וכאן ליד השולחן הארוך, הלבן, קוראים את ההגדה בתורות, שרים ומנגנים בפסנתר, בכינור, בגיטרה. אני חייבת להאמין לאור, לקול, לסדר המדויק, לכלים המנצנצים, כל זה שלי, אני של כל זה. גם הילד שלי שולח זרועות ארוכות לאסוף הכול לתוכו. גם הוא חייב להאמין.

***

 16.4.2003 יום רביעי

הבן שלי הלך לראשונה עם אשתו והילדים לליל הסדר אצל משפחתה. אלה הנקראים אנחנו וכולנו יושבים ליד השולחן הארוך, הלבן. אימא, אבא, אחי, אשתו, ילדיו, אחותי, בעלה, ילדיה, אני, בתי. אביה לא אתנו, לראשונה. הנה שוב קוראים כאן את ההגדה בתורות. הנה שוב שרים ומנגנים בפסנתר. סביב השולחן הזה מתקיימים עכשיו שני איי ידיעה ואי ידיעה. וכולם כאן יושבים על שניהם, בעת ובעונה אחת: יודעים וגם לא. כן, כבר סיפרתי לכולם על מה שהיה. על המעשים שבעבר לא היו להם מילים, אבל ההווה מצא לי אותן. ובכל זאת – שום איסור לא הופר כאן: המשפחה הזאת ממשיכה לייצר את עצמה, להונות את עצמה, ממשיכה לִרְצות את עצמה, לא מוכנה לוותר. פתאום הערב מרשים לי לשיר אתם. פתאום מחייכים אלי. רק שלא אערער יסודות, רק שלא אגע ואגלה, רק שלא אתגלה. הם מוכנים לכעוס בחשאי, בתנאי שהבדיה לא תיראה, רק כדי שאפשר יהיה להמשיך עם השירים האלה, עם השולחן הלבן הזה. וגם אני אתם. שרה. מחייכת. ופתאום שני האיים מתחברים, נעשים מציאות אחת, בלתי אפשרית, אבל אמיתית: פתאום הבת שלי בת התשע עשרה, שקמה במפתיע והולכת משם, ואני אחריה, שואלת ומאחדת אותי – איך ייתכן שאת, שכולנו, יושבים אתו ליד אותו שולחן, כאילו כלום?

 4.4.2004 יום שני

ספינה גדולה ומפוארת שמטה אותי מעליה והמשיכה בהפלגתה הנינוחה. כל מי שהיה עליה, אלה שנקראו פעם אימא, אבא, אחי, אחותי, גילו נחישות נטולת פשרות: אין בקרבם שום מקום לידיעה, לאמת, לי, לילדי. לפני שסובבו את הגב והמשיכו בדרכם, הם אמרו: תתקבלי רק אם תתכחשי. אם לא תתעקשי, אם תתפוררי ולא תתקוממי. אותה אי אפשר לאהוב, הם אמרו עלי לילדיי.

איך הם יושבים בערב הזה, האנשים ההם, ליד שולחן ארוך, לבן. קוראים בהגדה בתורות. שרים.

בדירה, אצל בני ואשתו שבישלה וטרחה וערכה, שהניחה מפה, מפיות, מצות, הגדות, ליד השולחן שיושבים סביבו שישה: אני, אישה בת חמישים ושלוש, בתי בת העשרים, נכדיי בני הארבע והחמש, כלתי, אומר בני: "בשנה שעברה עוד שאלתי את הקושיות ועכשיו אני צריך לערוך את הסדר?"

23.4.2005  שבת

על אוטובוס התיירים שהסיע אותנו הבוקר לנקודת ההתחלה של השיט על הבוספורוס, ניגשה אלינו אישה כפופה מעט, שנזהרה לא ליפול מטלטולי הנסיעה: "אנחנו מארגנים הערב ליל סדר אצלנו במלון, מעוניינים להצטרף?" היא שאלה. עכשיו אני יושבת על אחת משתי המיטות המופרדות. חם בחדר הזה, בבית המלון. אי אפשר לפתוח את החלון בגלל הצווחות שמשמיעים חבורת צעירים אנגליים שתויים. האהוב שלי יושב לידי, אני טומנת את הפנים בכתף המוכרת, המקבלת. "די, הוא לוחש לי, די. אני כאן אתך. את יודעת שכל כך טוב לנו ביחד". החולצה שלו ספוגה מדמעות. הם שם ביחד, ליד השולחן הארוך. הוא אמנם מת, אבל הם ממשיכים להיאחז בו, בלעדיי, בלעדיו.

***

14.4.2014, יום שני

שמועה גונבה לאוזני: השנה הם לא יחגגו. אף אחד מהם. כולם בורחים ומסתלקים. כולם טסים הרחק, היא והוא והיא, לארצות שונות, מתפזרים. אולי מחפשים שולחנות. אולי בכל זאת יודעים, גם אם לא מודים, ואילו אני ממשיכה להשקיף אליהם ממקומי כאן בבית הזה, שיופיו המרגיע מזין את עיניי, שאהובי נושם בו לצדי, ממשיכה עדיין לתהות אם אי שם באופק, פעם, בשנה כלשהי, במועד כלשהו, יתקבצו כאן, אתי ועם אהובי, כל צאצאינו, ילדינו, נכדינו, ונשב ביחד סביב שולחן אחד ארוך.

10.4.2017, יום שני
והרי רק לפני שבוע אפרת, שהופיעה לבושה בבגדים של בין המשמרות, עוד עמדה מול מיטתה, הביטה בפניה החיוורות ובפדחתה החשופה – מזמן ויתרה על הניסיון להסתיר את הקרחת בכובע או במטפחת – הביטה בידיה הנפוחות, בעיניה הכבויות, בנשימתה העולה ויורדת מתחת לשמיכה, בצינורות ובמכשירים, בחומרים המטפטפים, ואמרה: "אולי בפסח תצאי הביתה לביקור – "

רק לפני חודש עוד קמה והתהלכה ליד מיטתה, בטווח שהתיר לה העירוי, ואמרה לי "תראי איזה יופי", הצביעה על הדיסקיות הזהובות שזרמו בתוך צינור השקוף שהוחדר אל גופה, נשאה מבט ושלחה חיוך מעל משלוח המנות-לפורים שקיבלה אל חדרה המבודד.

רק לפני חודשיים עוד תהתה איך תציג אותי בפני הרופאים: "אימא חורגת?" אמרה, "נשמע מפחיד מדי." "אשתו של אבא?" התלבטה, "מרוחק מדי". "הכי טוב," החליטה, "אימא מאמצת".

"אולי בפסח תצאי הביתה לביקור," ניסתה רק לפני שבוע אפרת לקוות.

מהדירות סביבנו נשמעות קושיות, נלגמות כוסיות, מתפוררות מצות.

כל ילדינו לא יוכלו לעולם להתאסף ולשבת סביב שולחן אחד.  

חיים חפר, "שני בנאים": שיר היתולי?

"עבאס לשון המאזניים", בישרו אמש הכותרות באתרי החדשות השונים. תוצאות הבחירות לכנסת ה-24 הראו ששני הגושים תלויים במוצא פיו ובהחלטותיו של יו"ר מפלגת רע"מ, מנצור עבאס. 

זה אולי הזמן להיזכר בשיר מלפני שישים שנה, כשמדינת ישראל חגגה עשור לקיומה. 

חג העשור למדינת ישראל צוין במגוון אירועים: "תערוכת העשור", שבה הוצגו  הישגיה של המדינה נערכה בבנייני האומה בירושלים; רשות הדואר הנפיקה בול מיוחד; ההכרזה על עצמאות מדינת ישראל שוחזרה בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד בתל אביב; צה"ל קיים מצעד צבאי בירושלים ומפגן גדול באצטדיון רמת גן; חידון התנ"ך הארצי ואחרי כן העולמי נערך בפעם הראשונה והועבר בשידור ישיר ברדיו; בחיפה התקיימה תערוכה גדולה של נשק ושלל שבה הוצגה גם האונייה איברהים אל אוול (משחתת מצרית שישראל לכדה במהלך מלחמת סיני). כמו כן, הופקו אלבומים וספרים שהנציחו את הישגיה של ישראל בעשר שנות קיומה, החברה הממשלתית למטבעות טבעה את "מטבע העשור", וילדים שנולדו ביום ההכרזה על המדינה התארחו במעונו של נשיא המדינה, יצחק בן צבי.

אחד האירועים שנועדו לחגוג את העשור להקמתה של המדינה היה מופע מוזיקלי קברטי, "תל אביב הקטנה" שהועלה לראשונה בקיץ של שנת 1959. את שמו העניקו לו שניים מיוצריו, חיים חפר ודן בן אמוץ. הביטוי "תל אביב הקטנה" התייחס במקור לשטח שכלל את שכונת אחוזת בית שהוקמה ב-1909 צפונית ליפו ואת השכונות שנוספו לה במרוצת השנים, עד שהוכרז ב-1934 כי תל אביב היא עיר.  

המופע "תל אביב הקטנה" כלל מערכונים ושירים ישנים, וגם כאלה שנכתבו במיוחד לכבודו. כולם תיארו את ההווי ששרר בתל אביב בשנות הקמתה. כך למשל היה השיר "בחולות" (מילים: חיים חפר, לחן צרפתי), שתיאר איך נהגו זוגות צעירים להיפגש בחשאי על הדיונות שהקיפו את העיר: "ועל ראשו מגבעת קש, ולשפתיה טעם דבש /  וכשחיבק אותה ממש, בהולם לבבה הוא חש / בחולות…"

והשיר "טיטינה" הביא דיאלוג בין שני חלוצים, היא מבקשת לשוב על עקבותיה  "אפרים, הוי, אפרים!  / לך אין מכנסים / ולי אין נעלים / רק בדואים סביב…" והוא מנסה לשכנעה אותה להישאר, כי "מה רע בפלשתינא" (מילים: חיים חפר, אחרי גרסה קודמת של נתן אלתרמן, ומנגינה צרפתית ידועה, ששימשה את צ'ארלי צ'פלין בסרט "זמנים מודרניים"). 

שיר אחר, היתולי, היה "שני בנאים", שאת מילותיו כתב חיים חפר, והלחן הותאם לשנסון צרפתי:

 

שני בנאים
שני בנאים פה אנו, 
מקאהירו הגענו 
תנו רק פיתה ובצל כזית 
ונבנה לכם אחוזת בית. 

כאן לבנים הנחנו, 
שני גרוש מצרי הרווחנו 
ובטרם יום יאיר, 
תתעורר – תמצא כאן עיר –
יושה, 
את הטיט תבחושה, 
שמע נא, או ש – או ש – 
נבנה את תל אביב. 

שמי ירוסלבסקי חסיה, 
'ני תלמידת גימנסיה, 
בבקרים אני תמיד לומדת 
קצת חשבון וקצת שירי מולדת – 

אך עת יורד הערב, 
אהבתי בוערת – 
עם ילובסקי הפואט 
בחולות כאן אפלרטט… 
ביאליק, 
רק שירים תקרא לי, 
כתונת אל תקרע לי, 
אתה בתל אביב. 

עם קרדח וחרב 
אנו יוצאים כל ערב, 
פוחדים הגנבים מיפו, 
אף מקרה של שוד עוד לא היה פה.  

כי השומר אמיץ הוא, 
לערבים מרביץ הוא! 
אם רואה הוא כאן גנב 
הוא צורח אחריו: 
יללה! 
רוח מן הון עבדאללה! 
שתמות אינשאללה – 
רק לא בתל אביב. 

כך תל אביב גודלת, 
כבר תושבים יש אלף, 
אין מקום כבר בתמונות של סוסקין, 
ברחוב הרצל נפתחו שני קיוסקים… 

אך איזה גן חיות פה! 
כבר אי אפשר לחיות פה 
אומניבוס של "מעביר" 
מקלקל את האוויר – 
משה, 
אל נא, אל תחששה, 
על אף כאב הראשה 
נבנה את תל אביב!

כל בתי השיר עוסקים בדמויות של אנשים שהסתובבו בתל אביב הקטנה, ובהווי ששרר בה בשנות הקמתה: שני פועלים מצריים שהגיעו מקהיר ותמורת "פיתה ובצל כזית" בונים את עירם של היהודים; תלמידת גימנסיה, חסיה ירוסלבסקי, ששמה מעיד על מוצאה מהתפוצה של מזרח אירופה; ולבסוף – השומרים היהודים שמגנים על הרכוש מפני הגנבים הערבים המגיעים מיפו. השורות "יללה! / רוח מן הון עבדאללה! / שתמות אינשאללה – / רק לא בתל אביב" נועדו, מן הסתם, לתאר את המאבק המתמשך באותם גנבים, אבל גם לשעשע את קהל המאזינים.

"הקהל נהנה וצוחק ממראה אבות־העיר הצעירים המניחים את אבן־היסוד לגימנסיה, נוסעים בדיליז'נס מהשכונה הקטנה לעיר הגדילה יפו, מספרים רכילות, שומעים מוסיקה, לומדים בגימנסיה הרצליה, ‬שרים את שירי החלוצים מאודיסה וכן מביעים התנגדות חריפה לעליה האשכנזית הגוברת‭…‬ התכנית מבוצעת על רקע צילומים גדולים של תל־אביב הישנה המוקרנים ע"י פנס־קסם. בחלקה השני של התכנית, הנמשכת כשעה וחצי, שרים האמנים את שירי שנות העשרים והשלושים, והקהל שוב זוכה לשמוע את ה'שלאגרים' של אותם ימים, כמו 'דודה הגידי לנו כן‭' ,'‬רינה' ואחרים," נכתב בעיתון דבר.

לא קשה לדמיין את הקהל הצופה בנוסטלגיה של זמנו ומתמוגג למשמע השירים הישנים והחדשים. 

האם גם בימינו השורות "שתמות אינשאללה, רק לא בתל אביב" היו עוברות בלי שום מחאה? קשה להבין באיזו מציאות הן יכולות להצחיק, ואיך ייתכן שפיזמנו אותן אז בשמחה, בלי להקשיב להן ובלי לתת את הדעת על משמעותן.

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 25

לִבִּי, אָהוּב, הָיָה כָּבֵד כֹּל כָּךְ,
שָׁנָה אַחַר שָׁנָה עַד שֶׁסוֹף סוֹף
עֵינַי זָכוּ לִרְאוֹת וְלֶאֱסֹף
אֶת זִיו פָּנֶיךָ – הַמַּפָּח נִשְׁכַּח.
כְּמוֹ פֶּרַח קִיר מוֹלַלְתִּי אֶת פְּנִינַי, 
לִבִּי פָּעַם בַּנֶּשֶׁף בְּתִקְוָה
שֶׁהִתְחַלְּפָה שׁוּב בְּיֵאוּשׁ וּכְבַר
גַּם חֶסֶד שֶׁל הָאֵל סַר מֵעָלַי.

לִבִּי הָיָה כָּבֵד עַד שֶׁאַתָּה
הוֹפַעְתָּ וּבְרוֹב עֶדְנָה וְרוֹךְ
הִנַּחְתָּ לוֹ לִשְׁקֹעַ, מְלֻטָּף
עָמוֹק לְפִי טִבְעוֹ וּבְלִי לַחְסֹךְ
מִמֶּנִּי, מֵעָלַי, אֶת הַמַּבָּט
שֶׁמְּהֻרְהָר, בֵּין כּוֹכָבִים, יִמְלֹךְ.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 25 Sonnets from the Portuguese

תרגומו של משה זינגר

א"מ פורסטר, "מוריס": מדוע חשש הסופר להוציאו לאור

את הרומן מוריס אי אפשר לקרוא ולא לחשוב למשל על אלן טיורינג, המתמטיקאי האנגלי הדגול שהורשע בתחילת שנות החמישים ב"gross indecency", כלומר – פגיעה גסה במהוגנות – כי היו לו קשרים אינטימיים עם גברים. כזכור, נדון טיורינג לעונש מאסר. לחלופין "אפשרו" לו לעבור סירוס כימי, שהוביל להתאבדותו.

את מוריס גם אי אפשר לקרוא ולא לחשוב על חברות וחברים רבים ויקרים שחיים כיום באושר בזוגיות חד מינית. חלקם הקימו משפחות, אחרים ויתרו על צאצאים. כולם חיים בהרמוניה ובאהבה. 

מוריס נכתב בימים האפלים שבהם קשר חד מיני נחשב פשע, וסיכן את בני הזוג, שהיו עלולים להיחשף לאיומים ולסחטנות, להשפלות ולבעתה, לתחושות של אשמה ובושה.   

א"מ פורסטר העיד באחרית הדבר למוריס, שאותה הוסיף ב-1960, כי כתב את הספר במהירות: "הכול חפז אל עטי, והתקדם ללא מעצור", סיפר. את הרומן עצמו כתב כמעט חמישים שנה לפני כן! פורסטר התקשה לשפוט מה ערכו, כי, כך כתב, "הייתי מעורב בו יותר מדי ובמשך זמן רב מדי". הוא חש שאל לו לראות אור, לכן "ייאלץ ככל הנראה להישאר ככתב יד", אם כי "אין בו פורנוגרפיה ופיתוי קטינים", הוסיף באפולוגטיקה מכמירת לב: עדיין אשם, עדיין לא בטוח בעצמו עד הסוף. הספר, כך סבר, מסוכן ו"בלתי אפשרי" בעיקר מכיוון ש"הנאהבים אינם באים על עונשם". לשני גברים שהם דמויות ספרותיות "מותר" אולי לאהוב זה את זה, אבל מן הדין שלא יהיו מאושרים. אסור שאהבתם תפרח בלי שייתנו עליה את הדין. לא מכיוון שהוא עצמו חש שכך ראוי, אלא כי – כך היה ברור לו לגמרי – החברה לא תהיה מוכנה לקבל סיפור אחר.   

בהקדמה לספר כתב פ' נ' פרבנק (Philip Nicholas Furbank), הביוגרף של פורסטר, כי זמן קצר לפני שכתב את מוריס התחוור פתאום לסופר כי "אהבה מהסוג הזה יכולה להיות דבר אצילי ולא משפיל, ושאם קיימת 'סטייה' זאת הסטייה של החברה שמכחישה בטירוף חלק מהותי מן המורשת האנושית".

אפשר להבין עד כמה היו הדיכוי והכפייה חמורים וקשים, אם פורסטר לא היה מסוגל לראות בעיני רוחו את הספר המופלא הזה הופך לנחלת הכלל: "לא עלה בדעתו לרגע לפרסם אותו: דבר כזה לא היה יכול לקרות 'עד מותי ומות אנגליה'". כמה נורא! כמה מקומם! שהרי מדובר ביצירה יפהפייה, מרגשת, נוגעת ללב, מדויקת ומסעירה. 

אנחנו מלווים את מוריס – לא בן דמותו של הסופר, שמעיד באחרית הדבר: "ניסיתי ליצור דמות שונה לחלוטין ממני או מכפי שאני רואה את עצמי: בחור נאה, בריא, מושך במובן הגופני, רדום שכלית, איש עסקים לא רע וסנוב בהחלט" – החל בנערותו המוקדמת ועד לשלב שבו הוא מבין את טבעו ומשלים עם עצמו, לא לפני שהוא מתייסר באכזבות, עלבונות, מפחי נפש והשפלות קשות מנשוא. מפגשים עם אנשים שמבחינתם "אהבה בין שני גברים היא בהכרח חרפה". הבנה שאהבה כזאת תמנע ממנו את החיים שנועדו לו, בזכות המעמד שאליו נולד: אנשים "כמוהו" נאלצים "לחיות מחוץ למעמד, בלי 'קרובי משפחה ובלי כסף". הוא חייב לחשוב על בני המשפחה שלו, שיתפלצו: "מה אימא שלך תגיד…" הוא יודע היטב ש"כל העולם נגדנו". כשהוא חושב על מימוש האהבה שלו הוא יודע שהוא מתקרב "אל היום המסוכן ביותר בחייו". ברור לו ש"אנשים כמוני" התקיימו תמיד, ויתקיימו תמיד,  אבל ש"לרוב הם נרדפים". בשלב מסוים הוא מגייס את כל כוחו בניסיון להשתנות: "בער לו להירפא". הוא מחליט שהוא רוצה "אישה שתעניק לו ביטחון חברתי ותצמצם את תאוותו ותלד ילדים" ומנסה לאנוס את טבעו, אבל רופא אחד שהוא הולך אליו בבקשה ש"ירפא, אותו" פוטר את סבלו, שכן לדעתו "רק הסוטים ביותר מסוגלים להפנות מבט אל סדום". אותו רופא מסביר למוריס ש"מדובר בהבלים", שהרי מוריס הוא "גבר בריא בגופו שמוצאו ממשפחה טובה". רופא אחר נגעל ממנו, אחרי שמוריס רומז לו מה "הבעיה שלו": "אני," הוא אומר בזהירות מופלגת, "כזה שאין להזכירו מהסוג של אוסקר ויילד". המילים המפורשות כמעט שלא נאמרות בסיפור כולו. הדברים נרמזים: הנאהבים חושבים על "חיים שבהם הם נפגשו ומימשו את האיחוד שאפלטון הטיף לו", "תמיד הייתי כמו היוונים ולא ידעתי", אומר האוהב לנאהב ברמיזה. קשר בין גברים הוא "התועבה שאין להזכירה של היוונים", אומר מרצה באוניברסיטה, ומביע כך את תפיסותיה של החברה הסובבת אותם. כשמוריס מבקש לספר על מצוקתו, הוא מדבר על עצמו כמי שהוא "מהסוג של אוסקר ויילד" כלומר – המחזאי והסופר שנדון למאסר עם עבודות פרך בשל קשר אהבה עם גבר. אללי! כמה סבל! אילו ייסורים! כמה גועל עצמי איום שמוריס חש, בגלל החברה שמגנה את עצם הווייתו: "הכיעור שבשיחה גבר עליו […] הוא בכה בשל המיאוס שנכפה עליו", איזו זוועה לחוש שהוא לוקה ב"מחלה נוראית ואינטימית" כל כך, ושאין לו עם מי לדבר עליה! 

מוריס מתפתח ומשתנה. הוא לומד לא רק מהי אהבה; הוא נפטר גם מהתפיסות המעמדיות הנוקשות שבהן אחז בתחילת הרומן.  בתחילתו הוא טוען כי "העניים לא רוצים רחמים. הם אהבו אותי באמת רק כשהעליתי על הידיים כפפות אגרוף והלמתי בהם". עד סופו של הסיפור ישנה את עמדותיו ויהיה לא רק אדם שלם יותר, אלא גם טוב, הגון ואמיתי יותר. 

"פסילתם של בני אדם לא מפותחים כמו קלייב… משאירה אותנו עם 'סוטים' (מילה אבסורדית, כי היא מניחה שהם קיבלו אפשרות בחירה, אבל בוא נשתמש בה)," כתב פורסטר לידיד. "האם," המשיך ותהה, "'הסוטים' האלה טובים ורעים כמו גברים רגילים, האם נטייתם הרבה יותר לרוע (שאני מודה בה) נובעת מן העיוורון הפלילי של החברה? או שמא הם נולדו רעים? אתה עונה, כמוני, שהאפשרות הראשונה היא הנכונה, אבל אתה עונה בהיסוס. אני רוצה שתענה בפסקנות! הגבר בספרי הוא בהכללה, טוב, אבל החברה עושה בו שמות, הוא כמעט חי את חייו בגניבה ובפחד ונושא על כתפיו את עול החטא". אותו ידיד, פורסט ריד (Forrest Reid) קרא את כתב היד, אבל תגובתו – ובצדק! – לא הניחה את דעתו של פורסטר. מתחשק להצטרף אל זעקתו של הסופר: לומר ביחד אתו די! מספיק! את החברה יש להאשים, לא את האנשים שהיא דנה לכף חובה, על לא עוול בכפם. 

כמה טוב שמוריס ראה אור, עכשיו גם בעברית, בתרגום המשובח של עידית שורר־הראל. לא נותר אלא להודות על כך שאנחנו יכולים לקרוא ולהזדהות עם מוריס ועם אהבתו. נכון שאי אפשר עדיין לברך על המוגמר: ההומופוביה לא פסה מהעולם, ובכל זאת – אין להתעלם מהשינוי שחל בין הזמן שבו היה ברור לא"מ פורסטר שמוטב לו שלא יפרסם את ספרו, לבין המציאות הנוכחית. 

בספרו Aspects of the Novel, ספר עיון שהתבסס על סדרת הרצאות שהעביר פורסטר בקיימברידג', הפציר פורסטר בכותבים להקפיד (בין היתר) על עלילה מעניינת. אסור לשעמם את הקוראים, הוא הסביר, כפי שידעו היטב אבותינו הקדמוניים, שנהגו לשבת סביב המדורה ולשעשע זה את זה בסיפוריהם. "המאזינים הפרימיטיביים היו קהל של אנשים פרועי שיער, שישבו סביב המדורה בפיות פעורים. הם הותשו מהמאבק נגד ממותות או קרנפים שעירים, ונשארו ערים רק אם היו במתח. מה יקרה עכשיו? הִמְהם המספר, וברגע שהצליחו לנחש מה יקרה עכשיו, הם נרדמו, או הרגו אותו". כשכתב את מוריס לא שכח פורסטר (שספרו הנודע ביותר אחוזת הווארד Howards End – זכה  לכמה עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה) את ההמלצה, יש בספר עלילה שהולכת ומתפתחת, עד לסופה המפתיע.  

                                                                          M. Forster, Maurice

תרגמה לעברית: עידית שורר־הראל

 

קנאת סופרים: "מה עושים עם המפלצת ירוקת העין?"

נושאו של גיליון מאזניים החגיגי שחוגג מאה שנים לייסוד אגודת הסופרים הוא "קנאת סופרים". 

לשמחתי גם אני תרמתי את חלקי לגיליון, והנה מה שכתבתי: 

"הו הישמר, אדון, מן הקנאה," אומר יאגו לאותלו בעודו מייצר ומטפח אותה, את "המפלצת ירוקת-העין", כפי שהוא מכנה אותה.

כמה שהמפלצת הזאת מפחידה!

פעם אחת הופתעתי לפגוש אותה מחוץ למחשכים הנסתרים של נפשי. זה קרה בעיצומה של השקת ספר שכתבה סופרת⁻לא⁻מצליחה⁻במיוחד. ברגע מסוים זינקה פתאום מבין היושבים בקהל אישה, סופרת⁻מצליחה⁻מאוד, קמה על רגליה וביקשה להסתלק. המקום היה קטן וצפוף, והדובר נאלץ להפסיק את דברי השבח הנהוגים בהשקות, שאותם חָלַק לכתיבתה של סופרת⁻לא⁻מצליחה⁻במיוחד, ולזוז הצידה כדי לפנות נתיב מילוט לסופרת⁻מצליחה⁻מאוד.
דממה של אי-נוחות השתררה בין היושבים למראה פניה המכורכמות, שהעידו על מה שחשה: קנאה שלא היה בכוחה להסתיר, קנאה מפתיעה, שהרי לא הייתה לה בעצם שום הצדקה: במשך השנים היא עלתה על חברתה, זכתה לביקורות אוהדות, פרסים ומעמד נחשב. ובכל זאת, חרף כל הסממנים הרבים להצלחתה העודפת, לא הייתה מסוגלת להתמודד עם שבחים שחלקו הפעם בנוכחותה לאחרת – מי שנהפכה בעיניה באחת ליריבה.

אבל זו דרכה של המפלצת ירוקת העין: משתלטת ומייסרת בעוצמה את מי שנוצרה בתוכו, שכן היא, כדברי יאגו לאותלו, "לועגת לבשר שהיא אוכלת": הלעג הפנימי הנלווה לה דומה לחומצה. היא מפלצת דביקה, אילמת, ובעיקר – מבישה! קשה להיפטר ממנה כי אי אפשר להביע אותה, מעצם קיומה היא אסורה והרסנית. והיא גם משריצה מפלצות-משנה איומות: תחושות קיפוח, נקמנות, ולמרבה הצער – גם השפלה עצמית. לו רק הצליחה הסופרת המצליחה⁻מאוד להישאר במקומה, לו רק המשיכה לשבת ולהעמיד פנים, לא הייתה קנאתה נחשפת בפומבי, ומן הסתם הייתה ניצלת לפחות מהמבוכה שהסבה לעצמה. אבל לא, נבצר ממנה באותו רגע להתגבר: נראה כי עוצמות היצר שהולידו את יצירותיה הביאו לעולם בהכרח גם מפלצת חזקה במיוחד.

והרי גם היא, כמו כולנו, גדלה על שניים מהנדבכים המוסריים הבסיסיים בתרבות היהודו-נוצרית, אלה שהם חלק מחוקי היסוד האמורים להסדיר את יחסי הגומלין בחברה האנושית: הציווי "ואהבת לרעך כמוך", והדיבר העשירי "לא תחמוד". אין ספק שגם היא, כמו כולנו, מצפה מעצמה לנהוג על פי הצווים הללו: להיות נדיבה, להשתתף בלב שלם בשמחת זולתה, או לפחות לנהוג בנימוס.

אבוי. התביעה לאהוב את הזולת כמו את עצמך – את זאת לימד אותנו פרויד במסה "תרבות בלא נחת" – היא פשוט בלתי אפשרית. היא, כתב פרויד, "מבטאת את שלילתה הקיצונית של התוקפנות הטבועה באדם". וברור לגמרי שגם הדיבר התובע מאתנו על פי חוק שלא להרגיש את מה שאנחנו מרגישים הוא מוגזם ובלתי אפשרי. איך אפשר לא לחמוד, אם חומדים? איך אפשר לא לקנא, אם מקנאים? אלמלא היו התביעות הללו בלתי אפשריות, הרי לא היה בהן צורך מלכתחילה. אנחנו נדרשים להשתדל, אבל לא נוכל להתחייב שנצליח. "מה אלוהים יכול כבר לדרוש אם כך הוא מערבב גוף ונפש ולא מסמן את קו הגבול, אם כך הוא תובע מאתנו ורומז לנו, דורש ומפתה עם הקריצות הקטנות שלו. מצמוצים זריזים כמו גחליליות בחושך, הצצות מהירות, קצרות מדי, אל מחוזות האור" – כתבתי פעם באחד מסיפוריי על ה"לא תחמוד" המוזר הזה. 

לא, על הרגש אי אפשר לכפות, אבל אפשר לתבוע השתדלות. וליתר דיוק – התנהגות נאותה, ואז אולי מתוך שלא לשמה, בא לשמה: בדרך כלל שמחה מעלה חיוך, אבל לפעמים התהליך יכול להתהפך: מחייכים, ואז אולי מתעוררת שמחה גם בחלקו של האחר.    

HBO, "אלן נגד פארו": הנבזות הצרופה

הנבזות – היא זאת שעוררה בי חלחלה עמוקה במיוחד. נבזות צרופה, שקולה, קרה, מאורגנת. לא התפרצות יצרית בלתי נשלטת, לא סערת רגשות.

אחרי שצופים בסדרה "אלן נגד פארו" אין עוד שום ספקות. וודי אלן הוא לא הדרייפוס שראה בו מבקר הטלוויזיה של עיתון הארץ (אין לדעת אם צפה בכל הפרקים, או שהסתפק בפרק הראשון כדי לחרוץ את דינה של המתלוננת ולקבוע שהעלילה עלילת שווא על אביה).

השתלשלות המעשים בסדרה שיש בה ארבעה פרקים (אפשר לצפות בכולם בYes דוקו) נפרשת לאט, ביסודיות, נדבך אחרי נדבך. היא נשענת על עדויות של אנשים שהיו שם, ועל קטעים מוקלטים או מצולמים בווידיאו. והיא מקעקעת כל ספק אפשרי: וודי אלן פגע בדילן, בתו המאומצת הקטנה שהיא היום אישה רהוטה, חזקה, ועקבית בדבריה, המגובים בעדויות של אחרים. 

זה התחיל ב"אובססיה" שאלן פיתח אל הילדה הקטנה שקיבל "בהזמנה": מיה מספרת כי כשדיברה אתו על אימוץ של ילד נוסף, מנה באוזניה את מפרט התכונות הרצויות מבחינתו: שתהיה ילדה, ושתהיה בלונדינית. 

זה נמשך בתופעות מוזרות, שמקורבים לבני המשפחה הבחינו בהן: ידידה מספרת שראתה את אלן מלמד את הילדה (כדי להסיר ספק, דילן כבר לא הייתה אז תינוקת) איך בדיוק למצוץ לו את האצבע. אחת המטפלות בילדים סיפרה שראתה את אלן כורע ברך לרגליה של הילדה שישבה על הספה, ואת פניו כבש בחיקה. אחר כך התברר שהיא לא לבשה אז תחתונים.

והשיא התרחש באחד הימים כשאלן ביקר בביתה של מיה פארו. במשך עשרים דקות חיפשו בני הבית אותו ואת הילדה ולא מצאו אותם. ואז סיפרה דילן לאמה על מה שעולל לה כשלקח אותה לעליית הגג. 

זה לא קרה? הילדה דמיינה? אמה של הילדה "תדרכה" אותה לומר את הדברים, כדי להעליל על בן זוגה עלילת דם? 

אם כך – מדוע בשיחת טלפון מוקלטת, כששאלה אותו היכן היה במשך אותן עשרים דקות, השיב לה אלן שוב ושוב בקור רוח תשובה ששינן ולא שינה בה אף את האינטונציה המונוטונית, המסתירה כל רגש: "במרוצת הזמן תדעי". ושוב. ושוב. היא מפצירה: תגיד לי, תרגיע אותי, איפה היית אז? מדוע אף אחד לא הצליח למצוא אותך ואת דילן? מתחננת ממש לקבל תשובה שתניח את דעתה, שתסיר ממנה ספק שבן זוגה פגע מינית בילדה, והוא הנבזה קר הרוח, הפסיכופת חסר המצפון, מגיב שוב ושוב באותן מילים ששינן לצורך העניין, אבל לא משיב לשאלתה הפשוטה כל כך. אם לא היה בעליית הגג עם הילדה, אם לא פגע בה, מדוע אינו מסוגל לענות? 

השיחה המוקלטת ההיא הייתה לטעמי ההוכחה הניצחת, הברורה, החד משמעית. מי שאין לו מה להסתיר לא נעזר בתגובות שהכתיבו לו עורכי הדין שלו, ובכלל –בתחבולות משפטיות. 

והרי את כל התנהגותו של וודי אלן מהרגע שמיה פארו גילתה במקרה תצלומים פורנוגרפיים שצילם את בתה המאומצת סון-יי תכננו והדריכו עורכי דינו. 

וודי אלן נהג מאותו רגע כמו מנוולים רבים אחרים. נאבק ונלחם בכל כלי הנשק שעמדו לרשותו, מהרגע שנחשפה דמותו במלוא כיעורה: הניצול המיני של סון-יי. נכון, הוא לא היה אביה הרשמי של הצעירה, אבל בלי ספק שימש לה דמות הורית, כפי שאפשר להיווכח בצילום שלהלן: 

איך הגן על עצמו? תחילה טען שהתאהב בסון-יי, אם כי בשיחת טלפון מוקלטת עוד אפשר לשמוע אותו מסביר למיה פארו שאינו מאוהב בה. שסון-יי תמשיך הלאה בחייה ותשכח ממנו, והוא ומיה יכולים להמשיך כרגיל. 

אבל אחרי שדילן התלוננה שפגע גם בה, יצא אלן בהתקפה: הוא תבע לקבל לעצמו משמורת על שלושה מילדיה של פארו: השניים שאימץ אתה, דילן ומוזס, והילד הביולוגי המשותף להם.

לכן מן הסתם הסדרה נקראת "אלן נגד פארו", ולא להפך. אלן ניסה לערער את שיווי המשקל של פארו ובעיקר – את תדמיתה הציבורית. אף על פי שהסכימה לכל תנאי שקבע מראש, למשל – שישתתף בגידול הילדים ובחינוכם בדיוק עד כמה שיתאים  לו. שימשיך לגור בנפרד מבני משפחתו. שלא יאלץ לתמוך בהם כספית. אף על פי שהיא הייתה תמיד עמוד התווך של המשפחה, ניסה לקבוע שאינה ראויה עוד לגדל את הילדים. והוא, שמלכתחילה הסביר לה שאינו מעוניין בילדים, שאינו רוצה לגדל, לטפל, להתמסר, שאינו מבקש להיות דמות יציבה ויומיומית בחייהם, הוא זה שצריך לקבל אותם, לגזול אותם מאמם ואת אמם מהם!

אי אפשר שלא להבחין שבשיחות הטלפון שלהם, שהוקלטו במהלך האירועים, ניסה וודי לגרום לה להתפרץ, כדי שיוכל להוכיח לעולם שמיה אינה אדם יציב. הקור שבו הוא מדבר, הרשעות המדודה והשקולה, האכזריות נטולת הרגש, יכולים בהחלט להטריף את הדעת. "כשהפרוורטים מדברים עם קורבנותיהם, נשמע קולם קר, אטום, חדגוני. זהו קול שאין בו שום נימה רגשית, קול מקפיא, מדאיג. וגם אם המילים עוסקות בנושא התמים ביותר, הקול רווי בוז ולעג. נימת הקול לבדה מרמזת גם למאזין ניטרלי על כוונות שמתחת לפני השטח, על טענות שאינן נאמרות, על איומם מוסווים", כתבה מארי פראנס היריגוֹיֶן (Marie-France Hirigoyen) בספרה הטרדה נפשית – אלימות נפשית בחיי היומיום, בעבודה ובמשפחה. כך בדיוק נשמע וודי אלן בהקלטות. והיא מתארת מקרים שבהם תוקפים ניצלו דברים שאמרו להם קורבנות, או כתבו להם, כנגדם. "כך, למשל, מכתבה של אישה שהגיבה באלימות על בגידתו של בעלה ושקריו התנצלה אחר כך; בעלה צירף את מכתב ההתנצלות לתלונה שהגיש במשטרה על אלימותה. 'הנה, היא מודה שהייתה אלימה!'". אין ספק שוודי אלן ניסה להכשיל את מיה בלשונה. לגרום לה להיות נסערת ולהגיב בכעס. מיה לא נפלה בפח. שומעים אותה ממשיכה לדבר בנימוס, באופן רגשי, כמי שמנסה להגיע אל לבו: "אתה יודע שזה לא מגיע לי". 

אבל איך אפשר להגיע אל לבו של אדם שאין לו לב?

המערכת המשפטית גויסה לטובתו של היוצר הנערץ, המקושר והעשיר, שהפעיל סוללה של אנשי יחסי ציבור ועורכי דין. הציבור לא האמין למיה. החוקרים לא האמינו לילדה. התישו אותה בחקירות חוזרות ונשנות. מומחים לעניין שבדקו לאחרונה את עדותה מאז קובעים בלי ספק שהייתה אמינה וקוהרנטית. ברור ממנה שמיה לא "תדרכה" אותה, שכן שאלותיה לא היו ספציפיות ומנחות, ומתשובותיה לחלקן אפשר להבחין בכך שאינה מנסה לרצות, שהיא רק אומרת מה עבר עליה. ושוב. ושוב.

לפחות, גם אם לא מצאו את אלן אשם בפגיעה מינית, לא העניקו לו את האפוטרופסות על הילדים והם נשארו עם מיה. 

דילן של היום זוכרת איך "שיגעו" אותה ולא הרפו, תשע פעמים בתשע חקירות שונות שאלו אותה שוב ושוב שאלות על ענייניים אינטימיים שהיה לה קשה להשיב עליהן אפילו פעם אחת. היא זוכרת כמה היה לה אז קשה. כמה לא רצתה לשוב ולפגוש את אביה המאמץ. מספרת כי כשנודע לה שאלן פגע בסון-יי, אמרה לעצמה "אז זה לא רק בי" (!). היא זוכרת את המצוקה והכאב שממשיכים, כך היא מעידה, לחיות בתוכה גם כיום.

לא, וודי אלן איננו דרייפוס. הוא הצליח לחמוק מאימת הדין, והמשיך עוד ליצור ולזכות להכרה. למרבה ההקלה, מעמדו הציבורי האיתן התערער עוד לפני הסדרה שלפנינו, והוא הולך ונהרס. הגיע הזמן שייתן את הדין.

שירה מקיין פרסמה ב-21.3.2021 ב"הארץ" תשובה מסודרת לטענותיו של מבקר הטלוויזיה של עיתון הארץ. בדבריה היא מציגה סיכום מאורגן של תשובות לטענותיו בדבר חפותו לכאורה של וודי אלן.

הנה דבריה: 

1. התחקיר לסדרה ארך שלוש שנים, וכלל חקירה מדוקדקת של דוחות משטרה, תצהירים בשבועה, שיחות מוקלטות, עדויות ראייה ורשימות של פסיכולוגים ועובדים סיעודיים, ב–60 ארגזים של מסמכים שהעלו אבק מאז משפט המשמורת ושתי חקירות המשטרה בשנות ה–90. "שוחחנו עם עשרות אנשים שהיו מעורבים בתיק, ושהיה להם ידע ממקור ראשון של האירועים, ושאת דבריהם יכולנו לאמת באופן עצמאי", מסרו יוצרי הסדרה בהצהרה. "'אלן נגד פארו' הוא ייצוג שלם, יסודי ומדויק של העובדות".

2. היחס של אלן לבתו המאומצת דילן היה בלתי הולם עוד לפני התקרית באוגוסט 1992 — אלן הוא זה שביקש ממיה לאמץ תינוקת בלונדינית. מהרגע שהיא הגיעה למשפחתם, אלן הפגין אובססיביות לא בריאה לדילן, עניין שקרובים של הזוג — חברים, מטפלות, פסיכולוגיות ואחרים — הביעו לגביו חשש. בסדרה מוצגות שלל עדויות על קשר פיזי קרוב בין השניים, שאינו נורמלי לאב ובתו — כולל התכרבלויות במיטה בתחתונים, תקרית שבה היד שלו "התעכבה" על ישבנה וחיבתו לתקוע לה אצבע בפה. מיה מספרת שיום אחד קיבלה טלפון מד"ר אתל פרסון, פסיכואנליסטית בעלת שם עולמי, שהזהירה אותה ש"משהו שם לא בסדר'". בעקבות השיחה זאת, הסכים אלן ללכת לטיפול בשל ההתנהגות הלא הולמת שלו עם הילדה.

3. דילן שינתה את התנהגותה הרבה לפני התקרית — כמה שנים לפני התקרית ופיצוץ הסיפור עם סון־יי, דילן הפכה מילדה מוחצנת ושמחה ל"ילדה ביישנית, מרוחקת ומאוד מפוחדת". בגיל חמש היא נשלחת לטיפול, שם היא סיפרה פעמיים לפסיכולוגית שלה שיש לה "סוד". לפי עדויות, בחודשים שלפני התקרית ניסתה דילן באופן אקטיבי להתחמק מאביה המאמץ בכל פעם שבא לבקר בבית בקונטיקט: ננעלה בשירותים עד שיילך וטענה שסובלת מכאבי בטן וראש כשהגיע.

4. אלן שיקר בנוגע לתחילת מערכת היחסים שלו עם סון־יי — כל השנים טען אלן שהרומן שלו עם סון יי התחיל כשהיתה בקולג', אבל בסדרה מובאת עדות מדורמן הבניין שבו התגורר ומהעוזרת של דירתו בניו יורק — שמערכת היחסים המינית התחילה כשסון־יי היתה עדיין בתיכון.

5. אלן הוא זה שהתעלל בפארו — בסדרה מובאות עדויות לגזלייטינג שעשה אלן לפארו. הזמרת קרלי סימון, למשל, מספרת: "ראיתי איך לאט לאט, הוא מקלף את ההערכה העצמית שלה, משמיד את תפיסת העצמי שלה. הוא לא אהב כשהיא פוגשת חברים, הוא רצה לבודד אותה. אני לא יודעת למה הוא אמר לה דברים אכזריים, בין אם הוא האמין בהם או שזו רק היתה טקטיקה לשמור עליה כנועה ותחת שליטתו". אחרי שנפרדו, הוא גם אמר לה שהוא יקבור את הקריירה שלה, שזה מה שהוא עשה.

 
 

6. אירועי יום התקרית ב-4 באוגוסט 1992 — בסדרה מובאות שלוש עדות המתארות בפרוטרוט את מאורעות אותו היום, כולל המורה לצרפתית סופי ברגר, שקיבלה הוראה מפורשת לא להשאיר את דילן ואלן לבד, חברת המשפחה קייסי פסקל והבייביסיטר שלה, אליסון סטיקלנד. עדותן — שהוצגה תחת שבועה גם בבית המשפט — תואמת את עדותה של דילן. כשמיה חזרה מקניות בסופר, דילן רצה אליה, ומיה שמה לב שאין לה תחתונים. "חשבתי שזה קצת מוזר, אבל זה קורה", לדבריה. החשד התעורר רק למחרת בבוקר: פסקל התקשרה למיה וסיפרה לה שהבייביסטר שלה ראתה משהו "מטריד": דילן יושבת על הספה, ללא תחתונים, כשראשו של אלן טמון במפשעתה. רק בעקבות זאת שאלה מיה את דילן מה בדיוק קרה. מיה עצמה היא לא זו שפנתה למשטרה, אלא רופא הילדים שבדק את דילן כמה ימים לאחר התקרית. בניגוד לכל העדים שתיארו את אותו היום ונחשבו לעקביים, עדותו של אלן עצמו על לא היתה עקבית, והוא סתר את עצמו. בהתחלה אמר לחוקרים שמעולם לא עלה לעליית הגג, אחרי שמצאו שם שערה שלו — הוא הודה שאולי ביקר שם.

7. הקלטת ובה תיעוד של דילן מספרת על התקיפה יום לאחר התקרית—- אלן טוען כי מיה הדריכה את דילן כיצד להאשים אותו. אבל מהרגע שבו פסקל סיפרה למיה על התקרית, ומיה צילמה את בתה, עברו רק כמה שעות שבהן יכולה היתה לכאורה להדריך את בתה. בקלטת שואלת מיה את בתה מה קרה, ודילן בת השבע מפרטת את שהיה לפרטי פרטים. כעבור כמעט 30 שנה, הסיפור של דילן הבוגרת לא השתנה כלל. בנוסף, בסדרה מובאים מומחים שמסבירים שאף ילדה לא יכולה ללמוד לשנן כאלה פרטים קטנים וספיציפיים.

 

8. סגירת החקירה בניו יורק — החקירה הופקדה בידי מי שהוכתר כ"עובד הסוציאלי של השנה" מטעם עיריית ניו יורק, פול ויליאמס. אחרי שהלה ראיין את דילן וקבע כי הוא מאמין לה, הופעלו לחצים אדירים מלמעלה, כולל ממשרדו של ראש העיר ניו יורק דאז, לסגור את החקירה. כשוויליאמס התנגד הוא פוטר, וטען שמדובר בטיוח חקירה, ואמר: "עשיתי את העבודה שלי, האמנתי לילדה". בהמשך קבע בית המשפט כי הפיטורים שלו לא היו הולמים.

 
 

9. סגירת החקירה בקונטיקט — משטרת קונטיקט המליצה להעמיד את אלן לדין בחשד לתקיפה מינית של קטינה. בדוחות המשטרה כתבו החוקרים שעדותו של אלן אינה עקבית, ואילו זו של דילן אמינה. התובע הכללי של קונטיקט דאז פרנק מאקו מספר שלמרות שהאמין שהיתה תשתית להעמדת אלן לדין, הוא בחר שלא לעשות את זה כדי להגן על נפשה של דילן בת השבע. "בראש ובראשונה לא רציתי לגרום עוד טראומה לילדה", הוא אומר.

 

10. החלטת השופט במשפט המשמורת — בפסק הדין בן 33 העמודים, השופט אליוט וילק קבע כי למיה מגיעה משמורת מלאה, וכתב: "אולי לעולם לא נדע מה קרה ב-4 באוגוסט 1992. אבל העדויות האמינות (…) מוכיחות שהתנהגותו של אלן כלפי דילן היו מאוד לא הולמות, ושיש לנקוט באמצעים כדי להגן עליה ממנו". עוד כתב השופט: "אין ראיות אמינות שתומכות בטענתו של אלן שפארו הדריכה את דילן או שפארו פעלה מתוך צורך בנקמה נגדו אחרי שפיתה את סון־יי".

והנה הטיעונים המרכזיים של רוגל נגד הסדרה — והתשובה שלי לכל אחד מהם:

 

1. "הסדרה היא משפט המתנהל במעמד צד אחד בלבד". אלן אכן טוען שפנו אליו לתגובה פחות מחודשיים לפני שעלתה הסדרה. מפיקת הסדרה, איימי הרדי, דווקא מספרת שהיא פנתה אישית ליחצנית של אלן פעמיים ב-2018 כדי שישתתף בסדרה ומעולם לא קיבלה תשובה. היוצרים עצמם, אגב, ממשיכים לפנות פומבית לאלן ולהציע לו לספר למצלמה את הצד שלו ולהוסיף פרק חמישי לסדרה.

 

היו לנו כמעט 30 שנה לשמוע את הצד של אלן — במסיבות עיתונאים שבהם האשים את מיה ב"נקמנות", במאמר דעה בניו יורק טיימס (כשדילן עצמה לא קיבלה את האפשרות הזו), בראיון מפרגן ב"60 דקות" ובכתבות שער ב"ניוזוויק" ו"פיפל". בסדרה מובאות עדויות המתארות כיצד היחצנית שלו, שנחשבת לאחת החזקות בהוליווד, איימה על עיתונאים וכלי תקשורת שהעזו לסטות מהנרטיב שהכתיב אלן. לאורך כל הזמן הזה מיה פארו שמרה על שתיקה יחסית ונעלמה מהרדאר. כל צופה שמתעניין בנרטיב של אלן רק צריך חיבור לאינטרנט כדי לקבלו במלואו. אם תבחנו סדרות "מי טו" אחרות, כמו למשל "לעזוב את נוורלנד" ו"העדות", תגלו שגם שם ניתנת הבמה באופן בלעדי לנפגעות ולנפגעים, שמקבלים לראשונה את ההזדמנות לספר את סיפורם.

 

בכל מקרה, הצד של אלן מקבל בכל זאת במה מכובדת בסדרה, שמלאה בציטוטים מהאוטוביוגרפיה שלו, Apropos of Nothing מ-2020, שבה הוא מתייחס לכל ההאשמות נגדו בפירוט; בקטעים מראיונות איתו וממסיבות העיתונאים שניהל במהלך המשפט.

2. "בניגוד לכמעט כל מקרי ההאשמות בהטרדה מינית, נגד אלן יש רק האשמה בודדת אחת". לאלן יש עבר בעייתי בלשון המעטה בכל הנוגע ליחסים עם קטינות. מלבד העובדה שקיים יחסים עם בתו המאומצת סון־יי, בסדרה מרואיינת גם כריסטינה אנגלהרד, כיום בת 61, שכשהיתה דוגמנית בשנות העשרה שלה ניהלה רומן עם אלן, שהיה אז בשנות הארבעים לחייו. כל זה מתיישב היטב עם הפיקסציה של אלן בסרטיו על נשים צעירות, במיוחד בסרט "מנהטן".

 

זו הזדמנות גם להזכיר את יחסיו החמים של אלן עם הפדופיל המורשע ג'פרי אפשטיין, שהיה ידידו הקרוב.

 

3. "החשד שאלן התעלל מינית בדילן נבדק על ידי שני גופים נטולי פניות שקבעו כי לא היתה התעללות". הן החוקרים בקונטיקט והן החוקרים בניו יורק העריכו כי דילן דוברת אמת ועדותה אמינה ועקבית, ובקונטיקט המשטרה אף המליצה להגיש נגד אלן כתב אישום בגין תקיפה מינית של קטינה. הסדרה שומטת את הקרקע מתחת לדוח של המרפאה בניו הייבן, שקבע כי עדותה של דילן אינה אמינה. הפסיכיאטר הפורנזי ד"ר סטיבן הרמן אומר בסדרה: "קראתי את הדוח ונחרדתי. הם ראיינו את הילדה תשע פעמים. אפילו בתחילת שנות ה-90, אף אחד לא ראיין ילד בשום גיל בשל האשמות באלימות מינית תשע פעמים". אגב, היחיד שלא ראיין את דילן היה ד"ר ג'ון לבנטל, המחבר הראשי של הדוח.

 

בדוח נקבע שלדילן יש "הזיות" כיוון שתיארה את "הראשים המתים" בעליית הגג — אבל הכוונה של דילן היתה לפאות של אמה שהיו מפוזרות בחדר. הדוח קבע שהיא "חיה בעולם של פנטזיה" כי היא דיברה על "שעת הקסם" (magic hour), מונח מוכר ומקובל בתעשיית הסרטים לתיאור שעת הדמדומים. כל הרשימות של העובדים שהוכנו למטרת הדוח, הושמדו בניגוד לנהלים, כך שאין אפשרות לבחון אותם מחדש.

 

התביעה בקונטיקט, שהזמינה את הדוח, לא השתמשה בו כשהגישה את מסקנותיה. גם השופט של משפט המשמורת קבע שהדוח "אינו אמין".

 

בניגוד לטענת הדוח, הסיפור של דילן עקבי מהיום של אחרי התקיפה ועד הדוקו עצמו, כשהיא מספרת שוב ושוב את מה שקרה לה באותו יום וחוזרת שוב ושוב על אותם פרטים.

 

בכל הנוגע לנסיבות סגירת החקירה בניו יורק, ראו את סעיף 9 למעלה.

 

4. "אלן נמצא דובר אמת בפוליגרף, פארו סירבה לעבור פוליגרף". אלן סירב לעבור בדיקת פוליגרף במשטרת קונטיקט, ובמקום זאת עבר בדיקה מטעם מומחה ששכר הצוות המשפטי שלו. משטרת קונטיקט סירבה לקבל את תוצאות הבדיקה הזו כראיה. לדברי התובע הראשי, פרנק מאקו, מיה מעולם לא התבקשה לעבור פוליגרף במסגרת החקירה.

 

5. "מוזס טוען שפארו היתה הורה אלים ומטיל אימה, ושניים מילדיה המאומצים מתו בצורה טראגית". מוזס אינו עד אמין. עדויות כל המבוגרים שנכחו ביום התקרית בבית בקונטיקט סותרות את העדות שלו.

 

ילדיה האחרים של מיה — פלטצ'ר, מתיו, סשה, פלטצ'ר ודייזי פרווין, רונאן, קווינסי ואיזאייה פארו — פירסמו בעקבות טענותיו של מוזס ב-2018 הצהרה משותפת לפיה הם עומדים לצד אמם, שהיתה אם אוהבת ודואגת. "מעולם לא היינו עדים למשהו אחר מלבד טיפול מלא אהבה וחמלה בביתנו", כתבו האחים. "זו הסיבה שבית המשפט העניק לאמא שלנו חזקה מלאה על כל ילדיה".

 

בראיון ל"אינסיידר" מתייחסים היוצרים להאשמה של מוזס ומציינים כי אם היו ראיות שמגבות את הטענה הזו הן היו עולות במשפט המשמורת. "צללנו עמוק כדי לחקור את הטענה הזו", אומר דיק. "כל דבר שמצאנו הראה שאין שום אישור אמין של הטענה הזו. לא מצאנו שום ראיה אמינה שהיא היתה משהו שאינו אם טובה ואוהבת". ואם כבר טענות לאלימות שלא מטופלות בסדרה — יש עדויות שתומכות בגרסה של סאצ'ל (רונאן פארו) לפיה אביו התעלל בו, כינה אותו "הממזר הקטן", הכה אותו ואיים לשבור את "הרגליים המזוינות שלך".

 

 
 

 

 

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 24

מוּטָב שֶׁחַדּוּתוֹ שֶׁל הַיְּקוּם
תִּטְרֹק עַצְמָהּ בַּיָּד, כְּמוֹ אוֹלָר,
וְכָךְ לֹא יִפָּגַע אֶגְרוֹף נִסְגָּר,
וְלֹא נִשְׁמָע קוֹלוֹת מָדוֹן וּכְלוּם
כְּבָר לֹא יַטְרִיד אוֹתָנוּ בַּקִּיּוּם.
עָלֶיךָ אֶשָּׁעֵן בְּלִי בְּעַתָּה,
מוּגֶנֶת כְּמוֹ בְּקֶסֶם שֶׁאַתָּה
מַרְחִיק אִתּוֹ כָּל מַדְקֵרוֹת אִיּוּם.

אֲנַחְנוּ כְּמוֹ חֲבַצָּלוֹת רַכּוֹת,
לָבְנָן נִשָּׂא פָּגִיעַ, כָּךְ נִרְאֶה,
אֲבָל בָּאֲדָמָה יֵשׁ שְׁתֵּי פְּקָעוֹת
שֶׁחִבּוּרָן נִסְתַּר, לֹא מִתְגַּלֶּה.
זְקוּפִים, שְׁטוּפִים בְּטַל עַל הַגְּבָעוֹת
נִצְמַח בָּעֹשֶׁר שֶׁנּוֹתֵן הָאֵל.



Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 24 Sonnets from the Portuguese

שטפן צווייג: "מגלן": ההישג המופלא של מגלה הארצות ושל הסופר שסיפר עליו

האם אני מתעניינת בהרפתקאות? במגלי ארצות? באדמירלים עזי רוח ובהפלגותיהם הנועזות? בכיבוש אוקיינוסים? בנחשולי ענק ובסופות, בכיבוש העולם, בדיכוי של ילידים ובחלוקת השלל שנחמס? 

לא ממש.

ובכל זאת, הספר מגלן שכתב שטפן צווייג ריתק אותי ושבה את לבי. בכישרונו הספרותי הרב מספר הסופר היהודי-גרמני על הספן הפורטוגלי שהבטיח למלך ספרד כי הוא יודע כיצד להגיע לאיי התבלינים שבמזרח הרחוק בהפלגה מערבה. 

עושר אגדי הובטח למי שהיה מצליח לפרוץ דרכים חדשות (האפיפיור אפילו חילק את השלל בין פורטוגל לספרד: החלק המערבי של העולם שייך לזאת והמזרחי – לזאת. כאילו שמובן מאליו שזכותו לעשות זאת…). כותב צווייג: "קל יותר לתפוס במידה כלשהי את ערכם המופרז של התבלינים אם חושבים על כך שאותו פלפל שחור העומד כיום על כל שולחן מסעדה ונזרה באדישות כמו חול, נספר במאה האחת-עשרה גרגר אחר גרגר, ועל כף המאזניים ערכו היה שקול לזה של כסף. שוויו של הפלפל היה יציב עד כדי כך, שערים ומדינות מסוימות ערכו חישובים על בסיס פלפל, ממש כאילו היה מתכת יקרה. בימי הביניים אפשר היה לקנות בפלפל אדמות ומגרשים, לשלם נדוניות ולקנות זכות תושבות בעיר. שליטים וערים מסוימים קבעו את המיסים שלהם ביחידות של פלפל, וכשרצו לומר שאדם עשיר כקורח, סנטו בו שהוא 'שק פלפל'". לא רק התבלין המסוים הזה היה יקר ערך כל כך. זנגוויל וציפורן נהגו לשקול על מאזני רוקחים, וכששקלו תבלינים הגיפו את החלונות והדלתות, שמא יתעופפו ויאבדו גרגרים. 

בלשון ציורית ומפורטת מיטיב צווייג להסביר את הדחף העצום שהיה לאירופים להגיע אל מקורות התבלינים (והעושר). בהקדמה לספרו הוא גם מסביר כיצד במהלך הפלגה לאמריקה הדרומית התעורר בו הרצון לכתוב על מגלן, על תלאותיו ועל גאונותו.

יופיו הרב של הספר נובע מיכולתו של צווייג לרתום את כישרונו הספרותי לתיאור של מהלכים ואירועים היסטוריים. המידע הענייני נמסר כך שהוא נקרא כספרות יפה, לא כעיון, ועם זאת, אין שום פאתוס בדברים. צווייג יודע למתוח ביקורת על גיבורי הסיפור, אבל גם להדגיש את ההתפעמות שהוא חש מאומץ הלב, הגבורה, הנחישות, היסודיות, ובעיקר מההישג המופלא: זאת הייתה הפעם הראשונה שבני אנוש הקיפו את העולם, הוכיחו שכדור הארץ עגול, ולקראת סופו של המסע אפילו גילו שכדור הארץ לא רק מקיף את השמש אלא גם סב סביב צירו, כשנוכחו בשלב מסוים ש"איבדו" יום במהלך ההפלגה.  

שוב ושוב הוא מתאר את מידותיו של מגלן: את קור רוחו, את הדייקנות שבה תכנן את המבצע, את פיקחותו: בהיותו פורטוגלי, פנה תחילה את המלך שלו, שסירב לְגַבּוֹת ולממן את המסע, ואז פנה אל מלך ספרד, צעיר בן שמונה עשרה שזה עתה עלה לכס המלכות, והשכיל לגייסו למשימה. 

התיאורים חיים כל כך, עד שנדמה כאילו צווייג נכח בכל המקומות והאירועים. אמנם הוא מסייג מדי פעם: "מחשבות קודרות העיבו בוודאי על רוחו של מגלן מרגע שספינות הסיור שבו ריקם", אבל מהמשך התיאור אפשר בלי כל קושי להשמיט את הספק הטמון במילה "בוודאי", שמדגישה כי מדובר בהנחה או בהשערה של הסופר. צווייג נמצא ממש שם, בתוך נפשו של מגלן, למשל כשהוא מתאר איך הלז חש כי "כשם שהתקדר ליבו פנימה, גם העולם שבחוץ החל להתקדר". הסופר מצטרף אל הספן, מפליג אתו, רואה הכול. למשל, כיצד "ככל שהם מתקדמים החוף חשוף יותר, מרתיע יותר, והשמיים חשוכים יותר. נעלם האור הדרומי הלבן, כיפת השמיים הכחולה מתכסה חשרת עננים אפורים. נעלמו היערות הטרופיים על ניחוחותיהם ההבילים והמתוקים, שנישאו כבר ממרחקים אל הספינות הקרבות!" וכן הלאה – החופים עמוסי הפרי, "הדקלים המתנופפים ברוח, החיות הססגוניות, הנשים והגברים השחומים מסבירי הפנים! כאן מהדסים על החול החשוף רק פינגווינים המתרחקים בבהלה ברגע שמתקרבים אליהם ואריות ים עצלים ואוויליים מתגלגלים על הסלעים." את התיאורים הללו אפשר עוד לשער שצווייג עצמו יכול היה לחוות ולראות במו עיניו, אבל מניין ידע להעיד בפרוטרוט, ביסודיות ובתנופה על החלקים הקשים ביותר במסע, במיוחד במקום שלימים נקרא על שמו של הספן, "מיצרי מגלן"? איך הצליח לספר על התמודדותו של מגלן עם המורדים שידע להביס, עם המצוקות, הרעב, המחלות, הקור, עם האכזבות המרות, איך ידע לספר מקרוב כל כך על חדוות הניצחון ואז – על סופו האיום של מגלן? 

זוהי מלאכת מחשבת של כתיבה, שיש בה גם מסקנות מרתקות. מגלן אמנם לא זכה בעושר שכבש למען מלך ספרד, כי נרצח בהתנגשות מטופשת ומיותרת עם בני אחד האיים, אבל, קובע צווייג, "לאורך ההיסטוריה, התועלת המעשית לעולם אינה קובעת את ערכו הרוחני של הישג. את האנושות מעשיר לאורך זמן רק זה המוסיף לידע שלה על עצמה", ולכן הוא סבור שההישג של מגלן עולה "על כל המעשים של בני תקופתו, ותהילה מיוחדת שמורה לו לדידנו, על כך שבניגוד לרוב המנהיגים, הוא לא הקריב למען חזונו את חייהם של אלפים ומאות אלפים, אלא רק את חייו שלו". צווייג רואה במסע "מלחמת קודש של האנושות בלא נודע" וסבור כי "המתנה הנשגבת ביותר שיכול אדם להעניק היא לעולם המופת האישי שלו", ולטעמו "מעשהו של מגלן, שכמעט ונשכח" (במיוחד לאחר הכרייה של תעלת פנמה, שבעקבותיה המסע מערבה אינו עובר מדרום לאמריקה הדרומית) "הוכיח לעולמי עד כי רעיון אחד, הנישא על כנפי החזון ומבוצע בלהט נחוש, יכול לגבור על כל איתני הטבע".

וצווייג הסופר הנציח ביופי רב את החזון, הגבורה וההישג. 

MANN UND SEINE TAT Stefan Zweig

תרגמה לעברית: ליה נרגד

יהודה פוליקר, "הצל שלי ואני": מה אפשר ללמוד עליו?

יהודה פוליקר הוא זמר ויוצר אהוב מאוד. אי אפשר לא להתרגש משיריו, שרבים מהם היו לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית. הכול יודעים משהו על הביוגרפיה שלו: בן לניצולי שואה יוצאי יוון, ששניהם איבדו בשואה משפחות. יצירתו של פוליקר – ככותב, מלחין וזמר – מרבה לגעת בעברם של הוריו. אלבומו השלישי, "אפר ואבק", עסק ברובו בבני הדור השני לשואה, אלה שגדלו כמוהו בצל הטראומה שחוו הוריהם.

ב-2019 ראה אור ספרו האוטוביוגרפי, הצל שלי ואני, הנושא את שם השיר הראשון שכתב גם את מילותיו, הנה הבית הראשון:

הצל שלי ואני יצאנו לדרך
השמש עמדה כך בערך
פעם אני מוביל
ופעם צל על השביל
עננים התכנסו בשמיים
התחילו לרדת טיפות מים
צִלי התכנס בתוכי
המשכתי לבדי בדרכי…

בספר מסביר פוליקר במפורש, בפרוזה, על מה השיר: "האסון של אבי הוא מות הילדות שלי, הצל שילווה אותי כל חיי".

ועם זאת, עם כל הכאב, הפחדים, הגמגום, המריבות בין הוריו, עולה מהספר יופי רב מהילדות שהוא מתאר.

לכל אדם יש סיפור שחשוב ומשמעותי לו, אבל כשאמן-יוצר כמו פוליקר כותב את האוטוביוגרפיה שלו, הציפייה היא למצוא בה את המפתחות ליצירותיו, או לפחות את ניצניהן. אכן, פוליקר מתאר את הקונצרט הראשון שהזדמן לו לשמוע, ואת השפעתו העזה עליו. הוא מספר כיצד צייר פעם קלידים של פסנתר ו"ניגן" עליהם (בתקווה שהוריו יבינו את הרמז וישלחו אותו ללמוד לנגן על כלי כלשהו), אבל אלה רק אפיזודות קצרות, שמוקפות בהרבה תיאורים של מעשי קונדס, בילויים על חוף הים, משחקי כדורגל, הכלב שגידל ואהב, ושל ההרפתקאות הילדותיות של מי שגדל בשכונה בקריות, קרוב לים.

עלי להודות שלא ברור לי במה תורמים כל התיאורים החביבים האלה להבנתנו את פוליקר כזמר וכיוצר. הספר נקרא בקלילות, ובעצם אינו מותיר חותם. שתולים בו רמזים שמעידים על התפתחות המיניות ההומו-ארוטית של פוליקר, אבל גם הם זהירים מאוד, ואולי אפילו קצת סתמיים: הוא התרגש כשראה את אבר המין של גבר במשתנה ציבורית, אבל נבהל וברח. הוא ראה בפעם הראשונה חבר שאונן. ויותר לעומק – אביו היה מעין תחליף אם, ואמו הייתה גברית (זאת אינה תובנה שלי, אלא דבריו המפורשים). מתחשק כמעט לומר – בסדר. אז מה?

"הילד שהייתי פעם הוא עכשיו איש", חותם פוליקר את ספרו. וזה בעצם מה שקורה תמיד, לא כן? אבל מה הפך את פוליקר לזמר, למלחין, לתמלילן הנפלא? למבצע הכריזמטי שהוא? לא בטוח שאפשר ללמוד על כך מהספר.

מוטב פשוט להקשיב לו כשהוא שר.

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 23

כָּךְ? הַאֻמְנָם אִם אָמוּת אָז תַּרְגִּישׁ
אֵיךְ קִיּוּמְךָ נֶעְלָם וְהוֹלֵךְ,
חֹם הַחַמָּה מִסְתַּלֵּק וְדוֹעֵךְ
עֵת קוֹר הַקֶּבֶר יַקִּיף אֶת רֹאשִׁי?
כַּמָּה הָלְמוּ בִּי דְּבָרֶיךָ, אֲשֶׁר
כָּךְ נִכְתְּבוּ בְּיָדְךָ בַּמִּכְתָּב:
כֵּן, שֶׁאַתָּה רַק שֶׁלִּי, לֹא אֵדַע:
רַעַד יָדִי – הֲיוּכַל לְאַפְשֵׁר

יַיִן לִמְזֹג? הֵן נַפְשִׁי מִקָּרוֹב
כָּאן אֶת מוֹתִי מַמְשִׁיכָה לְאַתֵּר,
אַךְ אֶתְחַנֵּן שֶׁתּוֹסִיף לֶאֱהֹב!
כְּמוֹ הַנָּשִׁים שֶׁיּוֹדְעוֹת לְוַתֵּר
כָּךְ גַּם אֲנִי לֹא אַחְלִיט לַעֲזֹב.
כָּאן בָּעוֹלָם, אֲהוּבִי, אֶשָּׁאֵר.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 23 Sonnets from the Portuguese

אלן בנט, "הקוראת המלכותית": מדוע אסר פיליפ על המלכה אליזבת לקרוא ספרים

הקוראת המלכותית היא נובלה שובבה ומשעשעת מאוד.

אלן בנט, סופר, מחזאי ושחקן אנגלי, בן למשפחה קשת יום – אביו היה קצב ואמו עקרת בית – מתחכם ומספר בו על מלכת אנגליה שגילתה פתאום, לקראת גיל שמונים, את החדווה שבקריאת ספרים. הכול קורה במקרה: המלכה נקלעת אל ספרייה על גלגלים שמגיעה לארמונה, ובעקבות שיחה קצרה עם נורמן, אחד מעובדי המטבח בארמון, לוקחת ספר בהשאלה, קוראת אותו ומתמכרת לקריאה.

את נורמן היא מעלה מהמטבח אל קומת המגורים שלה. הוא מספק לה ספרים על פי דרישתה, שניהם קוראים אותם ואז דנים בהם.

המלכה המתוארת בנובלה היא אדם ספציפי: מהפרטים הביוגרפיים המעטים הפזורים בנובלה, למשל – הקושי שלה להביע רגשות בפומבי, אחרי שדיאנה, כלתה-לשעבר, נהרגה בתאונת דרכים בצרפת – ברור שמדובר באליזבת II, המלכה הנוכחית.

בנובלה היא בת שמונים. כיום היא כבר בת תשעים וחמש. לאחרונה, בעקבות הסדרה "הכתר" של נטפליקס ובגלל השערוריות שחוללו (וממשיכים לחולל…) הארי ומייגן, נכדה של אליזבת ואשתו האמריקנית, התעורר עניין מחודש בבית המלוכה.

מה שאלן בנט עושה בנובלה דומה במידה מסוימת למה שנטפליקס עשו בסדרה העוסקת בבית המלוכה: בשני המקרים היצירות חודרות אל חייה הפרטיים של המלכה, ומראים אותה "מבפנים", בדל"ת אמותיה (המרווחות מאוד, כמובן…) כשהיא שרויה בפרטיות שלה, עם בעלה, הדוכס פיליפ, עם ראש הממשלה, או עם אחד היועצים שלה.

המלכה שבנט מצייר משכנעת. היא חריפה, שנונה וכמובן – מרוחקת מאוד מכל מיודעיה. הסובבים אותה מוטרדים מהתמכרותה לקריאת ספרים. ההתמכרות משתלטת עליה עד כדי כך שהיא מסרבת להיפרד מהספר שהיא קוראת גם בדרכה לנאום הפותח את ישיבת הפרלמנט הראשונה: למרבה השעשוע, היא פיתחה טכניקה שבה היא ממשיכה לקרוא, בעודה מנופפת לשלום לנתיניה… בעלה נוזף בה ומפציר בה להפסיק לקרוא, אבל היא מסרבת להיכנע.

בכלל, בעלה מתואר כמין בּוֹק קשה הבנה. למשל, אחרי תקופה ממושכת של קריאת ספרים, ואחרי קונצרט שבו היא שומעת מוזיקה של מוצרט, היא מבינה פתאום שלה, בניגוד לסופרים הרבים שקראה עד כה, ולמלחינים כמו מוצרט ובטהובן, "אין קול משלה". היא אומרת לבעלה שאין לה קול. הוא – קונקרטי ומוגבל – משיב לה שלא פלא, בחום הזה טבעי שתאבד את הקול…

לא רק בעלה מוטרד מההתמכרות שלה לקריאה. גם ראש הממשלה והעוזרים הבכירים שלה, שכולם מתוארים כבורים גמורים, לא מצליחים להבין את התופעה, מתנגדים לה, ומשתדלים להניא את המלכה מהקריאה. היא מגלה סופרים רבים וחשובים, והם מודאגים מכך שהמלכה שוב לא מתעניינת בבגדים או בשלל החובות המייגעות המוטלות עליה. מעולם לא התלהבה מהן, אבל עכשיו נראה לה בזבוז זמן להשיק אוניות, להשתתף בנשפים, לנאום בפרלמנט, לטפל בתיבות המסמכים המונחות על שולחנה, או לנהל שיחות בטלות עם אנשים משעממים… כל חייה היה לה תפקיד: "להתעניין, לא לעורר עניין," אבל היא קצה בחיים הללו.

משעשעות במיוחד תגובותיה לסופרים הרבים שהיא מגלה. את ג'ין אוסטן, למשל, היא מתקשה להעריך, שכן בהיותה במעמד הרם ביותר, היא לא מסוגלת להבין את הדקויות בהבדלי המעמדות הנמוכים מזה שלה, אלה שאוסטן מתארת בספריה.

כשנורמן מביא לה ספר בשם הכלב שלי, טיוליפ ומספר לה שלסופר היה כלב שנוא, היא מזדהה ונורמן מהנהן: "רבים אינם מחבבים את הכלבים המלכותיים". (והרי הכול יודעים שאליזבת מטפחת בביתה לאורך שנים עשרות כלבי קורגי). היא לומדת לאהוב את ג'ואנה טרולופ (ומבחינה בינה ובין אנתוני טרולופ), מפתחת חיבה לווירגי'ניה וולף ולדיקנס, שספריהם מעוררים שיחות ערניות בינה ובין נורמן. במהלך מסע לקנדה היא מגלה את אליס מונרו, וזאת אחרי שהפקידים הסובבים אותה העלימו בכוונה את הספרים שהביאה אתה, בציפייה להתענג עליהם בנסיעות הממושכות ברכבת… העובדים שלה רואים בקריאה מעשה חתרני ומשוכנעים שעליהם למנוע אותו ממנה, אולי מכיוון שהיא, בין היתר, רואה בהם "אמצעי להצית את הדמיון".

בכלל, רבים מעובדיה חושדים בה לפרקים שמחמת הזקנה היא הולכת ונחלשת, שכלית ונפשית, וסובלת מטשטוש הזיכרון, אבל עד מהרה נוכחים לדעת שהיא לגמרי בשליטה. כך למשל, כשאחד העובדים מתלבט אם להציץ ביומן ששמטה כדי להעיר משנתו את היועץ הזקן שהגיע אליה לביקור, היא חוזרת לחדר ממש ברגע הנכון, מושיטה יד, מודה לו בקרירות, מחזירה לעצמה את היומן ובו ביום מפטרת את העובד. בעבר היה מוצא להורג על עבירה כזאת, מעיר המספר… אליזבת מוכיחה שהיא שולטת בעניינים.

כמה מהתובנות של אלן בנט, כזכור – בן למשפחת פועלים – משעשעות מאוד. כך למשל הוא מסביר שהמלכה היא אולי הדמוקרטית האמיתית היחידה במדינה, שכן "מבחינתה אין שום משמעות לאף שם של אף אדם, כמו גם לכל מה שקשור בבני אדם: הבגדים שהם לובשים, קולותיהם, המעמד שלהם." מאחר שהיא ממש מעל כולם, הם שווים בעיניה, ולא משנה מי הם או מניין באו…

בניגוד לסובבים אותה, המלכה מתרגשת מספרים באמת, ומבינה את חשיבותם: "ספרים לא אמורים להעביר את הזמן. הם עוסקים בחיים של אחרים, בעולמות אחרים". ובקריאה, כך היא מגלה, הכול שווים. "הספרות, אמרה לעצמה, היא קהילה. האותיות – רפובליקה." הקריאה מזכירה לה את החוויה שחוותה עם אחותה ביום הניצחון על גרמניה בתום מלחמת העולם השנייה, כששתיהן חמקו מהארמון והסתובבו בחוצות לונדון, אינקוגניטו. הספרות היא "אנונימית; היא משותפת; היא דבר שחולקים עם אחרים" ובין הדפים "היא יכולה להיות לא מזוהה".

משעשע במיוחד תיאור כינוס הסופרים שהיא מארגנת: הם מתעלמים ממנה, עוסקים בשיחות בינם לבין עצמם, עד שהיא חשה שהיא "מרחפת בשולי הקבוצות, שאיש לא משתדל לצרף אותה אליהן"… היא מגיעה למסקנה שאת הסופרים "מוטב לפגוש בין דפי הספרים שלהם"…

גם תיאורי המפגשים שלה עם ראש הממשלה, במיוחד אחרי הסצנות המוכרות בסדרה "הכתר", מצחיקים מאוד. "בראשית כהונתם מבקשים ראשי הממשלה שהמלכה תחזיק להם את היד, וכשהם מבקרים אצלה – שתלטף אותם ותעניק להם טפיחת עידוד, כמו ילד שמשתוקק להראות לאימא שלו מה עשה," ובנט ממשיך ועוקץ את מרגרט ת'אצ'ר: " גברים (וזה כולל את גברת ת'אצ'ר), זקוקים לכך שהמלכה תפגין את רגשותיה"…

גם את הארכיבישוף בנט עוקץ: המלכה מטלפנת אליו כדי לשאול אותו מדוע לא מאפשרים לה לשאת דרשה בכנסייה, הארכיבישוף "נד בראשו וחזר לצפות ב'רוקדים עם כוכבים'"…

את אורח החיים המוזר של המלכה מתאר בנט בקצרה כשראש הממשלה "מעלים" את נורמן, בלי ידיעתה (הוא עוד ישלם על כך ביוקר!). המלכה רגילה לאנשים שנעלמים מחייה. מאחר שהכול משתדלים "לא להדאיג אותה", כשמישהו קרוב אליה חולה, מסתירים זאת ממנה, עד שהוא נופח את נשמתו. ואז כבר אין ברירה. לפיכך נמנע ממנה התהליך המצער.

סופה של הנובלה מפתיע ומשעשע, והיא כולה מלבבת ומהנה מאוד. באנגלית שמה The Uncommon Reader. היא תורגמה לעברית וראתה אור ב-2008.

מאחר שקראתי אותה באנגלית, את הציטוטים שלעיל תרגמתי.


מהיום יופיעו הטורים גם כהסכתים (הכוללים כמה תוספות….) 

האם "ביג דיל להיות פרופסור"?

"…תרבות מייצרת קנון כשהיא נתפסת כמרכז של כוח והשפעה. כשהסופרים והמשוררים מרגישים שהם לא מדברים אל חלל ריק. שיש ציבור שלם שצמא למוצא פיהם. תחשבי על אתונה בימי גדולתה," הביט בעיניה של אביגיל כשפנה אליה, "כל האזרחים הולכים לראות איזה הצגות יעלו השנה בפסטיבל הפאנאתנאיה. ולהבדיל, תחשבי על הספרייה לעם של עם עובד בשנות השישים והשבעים: עשרות אלפי מנויים מקבלים את הספרים שנבחרו השנה לסדרה, הם הגיעו להמוני מדפים, כמעט בכל בית שקוראים בו. תחשבי על – את אולי צעירה מדי לזכור את זה, אבל בטח שמעת על הפגנת ה-400,000  בכיכר מלכי ישראל, עמוס עוז עולה לדבר ומאות אלפים מקשיבים, לא להחמיץ מילה…"

"זה לא היה ס. יזהר?" התערב ניב.

"אני זוכר עמוס עוז," אמר ניר. "לא משנה, את קולטת את הרעיון."

"אז כשקיים מרכז כוח כזה, וכל העיניים נשואות אליו, הוא מאפשר התקבלות של יצירות שהופכת אותן לקנוניות, כאלה שכולם מכירים, שכולם מתייחסים אליהן. וכשהמרכז הזה – בין אם הוא הדמוקרטיה האתונאית ובין אם זה מה שאנחנו קוראים לו 'האליטות הישנות' או 'השמאל הציוני' – קורס ומתפורר, גם הקנון שהוא יצר נחתם."

"אבל…" עכשיו הייתה מוכרחה לדעת: "הוא עוד ייפתח פעם?"

ניר משך כתפיים. "מי יודע? במצב הנוכחי, לא נראה לי. זו תופעה ידועה, ירידת העניין בספרות. בכל העולם זה ככה. אני רואה את זה אצלנו באוניברסיטה. גם כשהתחלתי זה לא היה מי יודע מה פופולרי אבל עכשיו יש ממש ירידה בעניין במדעי הרוח."

"מה," תהה ניב, "גם אצלכם? חשבתי שרק בישראל המצב קטסטרופלי…"

"החלומות של אנשים כמונו," ניר כלל את ארבעתם במניין, "התעצבו בימים האחרונים של הסדר הישן, כשלספרות ולמדעי הרוח היה איזה מעמד. חלמנו להיות פרופסורים וסופרים וכולנו הגשמנו את החלום, אבל בלי ששמנו לב העולם השתנה. ביג דיל, להיות היום פרופסור במדעי הרוח."

אביטל תלמור, "אישה בכחול עם סיגריה": אצל קפקא זאת מטפורה

יש ספרים שמחכים. בסבלנות, אולי בלית ברירה, אבל הם שם: מונחים על מדף, מצפים לרגע שיתגלו. 

ספרה של אביטל תלמור אישה בכחול עם סיגריה חיכה לי כך עשרים שנה. הוא ראה אור ב-2001, ועבר "מתחת לרדאר": לא זכה אז ומאז לתהודה שהוא ראוי לה.

גילוי נאות: אביטל הייתה חברה קרובה בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. הכרנו בחוג לספרות אנגלית של אוניברסיטת תל אביב. הידידות החלה בקורס שעסק בָּאוֹדָה (גם כעבור כמה עשרות שנים זכורים מהשיעור ההוא שיריו של פינדרוס העתיק) והתפתחה והגיעה גם לרבדים אישיים. כמו שקורה לפעמים לחברויות, הקשר דעך ולבסוף ניתק, והנה חודש לאחרונה. כך זכיתי לקרוא את קובץ הסיפורים שלה, והוא ראוי מאוד לתשומת הלב שלא זכה לה.   

סיפוריה של אביטל גדושים באירוניה מחוכמת, והשנינויות שלה מזכירות לא פעם את סיפוריה הראשונים של אורלי קסטל בלום, אם כי להערכתי, למעשה – כידוע לי – אין מדובר בהשפעה, אלא בכישרון שנובע ממעיין דומה. (השערה פרועה ונואלת: אולי המוצא המצרי המשותף אחראי לכך? הפילוסוף, פרופסור עזרא תלמור ז"ל, אביה של אביטל, היה יליד מצרים, כמו גם הוריה של קסטל בלום, אבל מן הסתם אין בכך להעיד במאומה על מקורותיו של ההומור הדומה של השתיים).

הדוגמאות להומור השנון, הביקורתי והחתרני של תלמור פזורות לאורך הספר כולו. הנה כמה מהן: בסיפור הראשון בקובץ, "אחווה", מספרת הדוברת, מועמדת למשרת מזכירה, שנהיר לה מה מעסיקיה הפוטנציאליים מחפשים: "חיילת מהסוג האזרחי. סדר. מסירות. צייתנות". אחד העובדים בארגון, שרוצה מאוד לעזור לה להתקבל לעבודה, מבקש לראות את כתב היד שלה, כדי להיות בטוח שתתקבל לעבודה. הוא "מתבונן בחטף" במה שכתבה וקובע "שעכשיו בטוח" אין לה מה לדאוג. "אולי אתה צריך לדאוג?" היא שואלת, והוא משיב לה: "אני כבר עשרים שנה דואג, אז אני מוכן"… 

ההומור של אביטל מסתתר מאחורי כובד ראש. בסיפור "אף אחד לא שם לב" מתארת הדוברת את אמה: "אמא עשתה את הצגת הכאב הגדולה שלה ושפתיה הדקיקות נעלמו לחריץ טראגי, שאפילו העיפרון לא עזר". הפער בין המילה "טראגי" לבין היומיומיות של האיפור וכישלונו, יוצר את האירוניה. 

בסיפור (הפרוע! שרק נראה מאופק ומתון, ושהחתרנות שלו נחשפת בהדרגה) "אף אחד לא שם לב" מתארת הדוברת את משפחתה הלא מתפקדת, בעטיו של סוד נורא שייחשף עוד מעט, והוא קשור במישהי ששמה אורית: "אמא הציעה תוספות ואז חנה אמרה 'אני זוכרת איזה ילדה יפה היא הייתה כשהיא נולדה.' הס אטומי נפל על כולם, זאת אומרת, לא שלפני זה מישהו דיבר, אצלנו אוכלים וזהו, אבל באותו רגע כולם גם הפסיקו לנשום". "הס אטומי"! "אצלנו אוכלים וזהו"… שוב – פער בין היומיום לדרמה הנסתרת, למוקשים החבויים מתחת לחילופי דברים שגרתיים לכאורה.  

באותו סיפור מגיעה הדוברת אל מוסד שבו יש, להפתעתה, סורגים על החלונות, "וזה ממש דבילי, כאילו שהחוסים יכולים לברוח, כאילו שיש להם לאן לברוח, אם היה, הם לא היו שם." 

בכלל, סיפוריה של אביטל חושפים דרמות במצבים ובמקומות היומיומיים ביותר. מסתבר שחילופי דברים סתמיים לכאורה, למשל במספרה השכונתית, או באוטובוס העירוני, מכילים עולם ומלואו של מצוקות, צרכים, ערגות וייסורים. מצד אחד נשמע פס הקול השגרתי לגמרי שעולה בסיפורים, ולצדו, או במעמקיו, הגעגועים, התקוות והייאוש של הדמויות, שאי אפשר לראות על פני השטח, אבל אביטל דולה אותם מהמעמקים ומביאה אותם אלינו. 

הסיפורים אינם דומים זה לזה. לשונם מותאמת לדמויות. כשהסיפור עוסק בצעירה, היא אומרת דברים כמו "היא מתמודדת עשר", אבל כשמדובר בסיפור שמסופר מגוף שלישי אחת הדמויות "ממש לוגמת את דמעותיה" של דמות אחרת. 

אביטל יורדת אל מעמקי הנפש של הדמויות. לובה, עוזרת לספרית, מסתירה את עלבונה אחרי ששמעה בחשאי את הבוסית שלה "אומרת שהרוסים הם פרימיטיביים". לובה מפליאה "להפגין את סממני התרבות של הארץ החדשה כאילו היו שלה מבטן ומלידה", ואולי, מציעה הסופרת בהומור הדקיק שלה, "ללובה יש כשרון התבוללות טבעי"… גם הבוסית שלה, אליס, אינה חפה ממצוקות: היא נאלצת "שלושים שנה ללקק לאנשים את הרגליים בשביל שהם יכנסו פנימה ולא יברחו". 

הנושאים בסיפורים שונים ומגוונים: ייאוש שנגרם מאהבה שלא צלחה, בדידות של אלמן מבוגר ובדידות של ילד שאימו שחקנית מפורסמת, כמיהה לזוגיות, חברות בין נשים, תככים במקומות העבודה, היחסים שנוצרים בין הורים לצוות בית הספר של בנם.  מצוקות יומיומיות, למשל תור אינסופי בדואר, בסיפור "הבחורה שלפניי" מקבלות משמעות שחורגת מעבר לסיטואציה המסוימת. אביטל משתמשת במטבעות לשון שגורים, ובטוויסט קטן מגחיכה אותם. למשל: "הזוג וולף השתייך לאותו דור מופלא של בוני המדינה, שחלמו ואף הגשימו".  המילה "ואף" מעניקה לדברים נופך אחר, שמרוקן את הפאתוס מהמילים "חלמו והגשימו". או ב"סיפור על ג'וק": "לפני מספר שנים היה קיץ מהביל במיוחד. לא רק חנויות המזגנים עשו חיל, גם הג'וקים". השילוב בין ג'וקים ל"עשו חיל", כמו גם הרפרור לקפקא, נהדר:

"הבאתי את המטאטא. התכופפתי שוב. זה ג'וק או לא ג'וק? תהיתי. ואם זה ג'וק, הוא בטוח מת. רק מה, לא בא לי לישון עם הפגר תחתיי. טאטאתי, אבל זה לא הועיל. מה שהיה או לא היה שם, לא מש. לא התבטלתי והזזתי את המיטה. 'למה לך להתאמץ ככה? את לא תתפסי אותי,' אמר, אבל הוא לא ניסה לברוח. אפילו לרגע לא חשבתי שאני שומעת קולות. אם כבר זה היה קורה מזמן. נשענתי לי על המטאטא ואמרתי, 'מה הסיפור שלך בדיוק?' 'שום סיפור,' אמר. 'בכל זאת,' אמרתי. 'נדבקת מקפקא, או מה?' 'בכלל לא,' ענה, 'אצל קפקא זה מטפורה. אצלי זה על באמת.' משושיו פיזזו ואני דימיתי אותו מחייך את חיוכו המלאכי. 'מחר נמשיך, טוב? אני לא יודעת מה אתך, אבל אני מחוסלת. עבדתי מספיק קשה בשבילך בשבוע האחרון,' החזרתי לו באותו המטבע". מה תגידו על חיוכו המלאכי של הג'וק?

מהדוגמאות המעטות שהבאתי אפשר לעמוד על רוחם של הסיפורים ועל טיבם. 

מאחר שהספר כבר, כאמור, בן עשרים, והוא ראה אור בהוצאה שנפחה את נפשה לפני כשנה וחצי, אפשר מן הסתם למצוא אותו בספריות, או בחנויות יד שנייה, למשל כאן וגם כאן

 

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 22

כְּשֶׁנַּפְשׁוֹתֵינוּ נִצָּבוֹת זְקוּפוֹת
וּמִתְקָרְבוֹת בַּלַּהַט הָרוֹגֵשׁ
קַצְווֹת כְּנָפֵינוּ מִתְלַקְּחוֹת בָּאֵשׁ
אַךְ הָעוֹלָם אֵינוֹ יָכוֹל לִצְפּוֹת
בַּנֶּזֶק שֶׁיּוּסַב לִשְׁנֵינוּ כָּאן.
הֲדַּי בְּכָךְ? הֵן אִם נִנְסֹק לָרוֹם
שְׁנֵי מַלְאָכֵינוּ יִתְבְּעוּ פִּתְאוֹם
שִׁירֵי שְׁלֵמוּת, שִׁירֵי זָהָב מוּכָן.

אָז בּוֹא וְנִתְחַפֵּר כָּאן בִּדְמָמָה,
נִחְיֶה, אָהוּב, רַק שְׁנֵינוּ, כָּךְ לְבָד,
וּמִתְנַגְּדֵינוּ לֹא יֵדְעוּ עַל מָה
לִרְטֹן וּכְשֶׁיֵּלְכוּ כְּלָל לֹא נֹאבַד.
אַהֲבָתֵנוּ תִּשָּׁאֵר שְׁלֵמָה,
מֻקֶּפֶת מָוֶת הִיא תִּחְיֶה לָעַד.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 22 Sonnets from the Portuguese

מאיה ערד, "קנאת סופרות": התחרות על כיסא אימא-שבת

ספרה החדש של מאיה ערד, קנאת סופרות, מעלה על הדעת את הדפס האבן המוכר מאוד של האמן ההולנדי מאוריץ אשר:

הידיים יוצרות פרדוקס –  איך יד יכולה לצייר את עצמה? הרי שתיהן מתקיימות במעגל סגור שיצרו אותו בעצמן…

הרומן צופן סוד שמתגלה רק לקראת סופו, וכמובן שלא אכתוב עליו כאן, אבל הסוד מוסיף לו ממד משעשע ומרתק, ובעיקר מפתיע. בכלל, כמו כל ספריה של מאיה ערד, גם קנאת סופרות משלב עלילה מושכת, דמויות משכנעות, ואמירה נוקבת, הפעם שוב – ערס פואטית. בספר אמן הסיפור הקצר טיפלה ערד באופן מרהיב במקומו של הסיפור הקצר בספרות, בספר מאחורי ההר חשפה את המנגנונים הסמויים של הספרות הבלשית, ובספר המורה לעברית היא דנה בהבדל שבין אוטוביוגרפיה לכתיבה של מֶמואָר (אם כי שם הסוגיה שולית יחסית).

קנאת סופרות הוא בדיוק על מה ששמו מרמז: כוחה של הקנאה, מקורותיה, משמעויותיה וסיבותיה. 

הדמות המרכזית ברומן היא אביגיל שלו, סופרת שבתחילתו של הסיפור מגלה שהיא מועמדת לפרס ספיר. היא עדיין רק "ברשימה הארוכה", אבל היא משוכנעת שתגיע גם ל"רשימה הקצרה", שבה נשארים רק חמישה שמות. אחד מהם יזכה בפרס הגדול והנחשב, גם מבחינה כספית וגם בשל היוקרה הנלווית לו.

ערד מיטיבה לתאר את תהפוכות הנפש של הסופרת: תחושת הגדלות, לצד הספקות העצמיים, הטינה שהיא חשה כלפי כל סופרת אחרת, הבוז שהיא רוחשת לסופרת מתחילה, לצד החרדה שמא אותה סופרת "תגבר" עליה בתחרות הבלתי פוסקת שהיא מנת חלקן של סופרות ישראליות בנות זמננו.

כדי להסביר את טיבה של אותה קנאה יוקדת שמה ערד בפיה של אחת הדמויות, חוקרת ספרות, הסבר שהולך כך: לגברים סופרים יש אפשרות להגיע למעמד הקנוני הנכסף, כי הוא מכיל "שורה של סופרים". לעומתן, כל הנשים הסופרות מתחרות ביניהן על הכיסא האחד המוקצה להן, כמו זה שמקבלת בגן "האימא של השבת". לפיכך המאבק שלהן זו בזו הוא לחיים ולמוות. אם סופרת אחת תתפוס את המעמד, לא יישאר מקום לאף אחת אחרת… 

כמו כן, "ספרות שנכתבת בידי נשים נתפסת ככתיבה על קטנות החיים, מעין שיחה עם חברה, ולא ספרות גבוהה על דברים שברומו של עולם". 

החוקרת מוסיפה עוד נדבך: למעשה הקנון הספרותי בישראל "נסגר" ב-1990. עד אז היה למישהו סיכוי להשתבץ בתוכו. לא עוד. היא משווה את "סגירת הקנון" לקנונים אמנותיים אחרים, למשל מוסיקה "קלאסית" או המחזאות היוונית, שני קנונים ש"נסגרו" באחת, ולמי שיצר אחריהם כבר לא היה סיכוי לחדור אליו. 

ובכלל, לדבריה, מעמדה של הספרות התדרדר: "הספרות נכשלה". העולם שוב אינו מקום כמו שהיה פעם, כאשר "להוציא ספר היה הישג גדול". ספרות כיום "היא נישה. כמו אימוני טריאטלון. כמו להכין בירה בבית. יש מי שאוהב להכין בירה בבית ויש מי שאוהב לקרוא ספרים". (זה מזכיר לי מאמר שהתפרסם בגארדיאן באוגוסט 2005, וכותרתו: "עריצות הקריאה" "The tyranny of reading". הוא מתחיל במילים: "אז ויקטוריה בקהאם לא קראה ספר מעודה. מן הסתם, אין לה זמן, והיא מעדיפה להקשיב למוזיקה". בהמשך מסבירה כותבת המאמר שאפשר בהחלט להבין את בקהאם, כי תם זמנה של "עריצות הקריאה". מי שאוהב לקרוא – שיקרא, אבל שיבושם למי שמעדיף סודוקו, רכיבה על סוסים או איסוף מספרי לוחיות זיהוי של רכבות. בעיניה אין שום היררכיה בין העיסוקים השונים. הכול שווה והכול ראוי). 

האם הכניסה לקנון באמת חשובה למאיה ערד? האם כתבה את הספר כדי להלין על מצבה כסופרת (מצליחה)? המספרת מעירה (האם בשמה של מי שיצרה אותה?) "כאן אני אוכל להתערב ולהעיר שמקרה אחד יקרה את כולם: מה יתרון לגדול סופרי דורנו על פני אביגיל? ספר יחיד על מדף בחנות מעוטת קונים. זה הכול": אביגיל מצאה בחנות נידחת, אי שם בקיימברידג', עותק אחד של ספר מתורגם לאנגלית מאת עמוס עוז. אז מה? קורצת אלינו מאיה ערד מעל כתפה ואומרת – מה זה משנה, בעצם? יתר על כן, גם לשאלה אם יזכרו אותנו (הסופרים) אחרי מותנו,  אם נזכה לתהילה כשכבר לא נדע עליה, היא משיבה בלא מוחלט. לא יזכרו. לא ניוותר. הדבר היחיד שחשוב הוא לא הנצח, לא התהילה, לא הקנון, אלא כמה קוראים (בעצם, לרוב – קוראות…) שהספר שכתבנו הגיע אליהן, נגע ללבן, העשיר את חייהן.

אז טוב, מאיה ערד. אני אמנם סופרת, אני אמנם יודעת לקנא, אבל גם, בהחלט, לפרגן. ולכן אני מודה לך שוב על הספר החדש שלך. את פורייה מאוד, וכל מה שאת כותבת אני מזדרזת לקנות ולקרוא. כה לחי, וניפגש שוב, חד-צדדית, בעוד – כמה זמן? שנתיים? אני מחכה לך באהדה ובהערכה. 

האם אירופה רק משלה את עצמה שהיא באמת "מתקדמת"?

דבר אחד לא הבנתי, האם אירופה מודה בכך שאין לה האמצעים לפיתוח משל עצמה, שזה רק פיתיון, שלמעשה ספרד היא ארץ אפריקאית כמו ארצות אפריקה האחרונות וכל מה שאנחנו רואים – הכבישים המהירים, הגשרים, המגדלים, בתי החולים, בתי הספר, גני הילדים – אינם אלא חזיון תעתועים שנקנה באשראי ועלול לחזור לידי הנושים? הכול ייעלם, יישרף, ייבלע בידי השווקים, השחיתות והמפגינים?

אם כך יקרה, רבים יגיעו לרחוב הגנבים; רבים ייפלו, חייהם ישתנו, ימותו צעירים בהיעדר כסף לטפל בעצמם, יאבדו את חסכונותיהם: ילדיהם יירשו רק בעיטה בתחת, לא ילמדו עוד בבתי ספר נאים אלא באסמים שבהם יצטופפו סביב תנור פחמים – איש לא ראה זאת. היה צריך לבוא מרחוק כדי לדמיין מה עומד להיות השינוי הזה, לבוא ממרוקו, לבוא משייח' נור א-דין, לבוא מקרוס ומהגוויות.

Rue des voleurs Matias Énard
לעברית: משה רון

איזבל איינדה, "המאהב החשאי": מה פשר הכוכביות המוזרות?

על פי אחד העקרונות הבסיסיים שמלמדים בסדנאות כתיבה, יש לכתוב "את" ולא "על", ובאנגלית – "doing, not showing". הדמויות הספרותיות אמורות לפעול, לדבר, לחשוב, ומתוך כך אנחנו מבינים אותן, וגם העלילה מתפענחת באמצעותן.

את הספר המאהב החשאי של איזבל איינדה החלטתי לקרוא כי ראיתי פעם הרצאה של הסופרת בTed, והיא מאוד הרשימה אותי. 

כדאי  מאוד להקשיב להרצאה. היא מצחיקה ביותר, במיוחד כשהיא מתארת מפגש שלה עם סופיה לורן הגבוהה והאלגנטית, והיא מרגשת כשהיא מדברת על מילה שקשה לתרגם לעברית: "passion" – להט, רגש סוחף בעוצמתו, שאותו היא מבקשת בחיים ובכתיבה.

אבוי. המאהב החשאי (אני מודה בהכנעה: לא קראתי את הספר במלואו) אכזב אותי. יש בו יותר "על" מאשר "את", והלהט היצרי שהוא אמור להביע פשוט לא אמין בעיני.

הרומן מתחיל בבית אבות בפרברי ברקלי, לשם מגיעה אירינה בזילי, מהגרת מולדבית, שמתחילה לעבוד במקום, מתחבבת על יושביו, וזוכה במשרה נוספת: עוזרת אישית לאחת הדיירות, אלמה בלסקו, שאת קורות חייה אנחנו לומדים להכיר בפרקים שמוקדשים לה בלבד. 

אלמה, ילידת פולין, הגיעה לארצות הברית זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. היא התגוררה בבית דודתה האמידה, שאת ביתה וכספה ירשה. סֶת, נכדה של אלמה, מאוהב באירינה, ולכן מרבה להגיע לביקורים אצל סבתו. 

סת ואירינה חושדים בסבתא שיש לה מאהב סודי, הנושא שם יפני.

הרקע נשמע מבטיח. ובכל זאת "נשברתי" אחרי הקטע הזה:

"מתקפת הפתע של האימפריה היפנית בפרל הארבור, בדצמבר של שנת 1941, השמידה שמונהעשרה ספינות של הצי האמריקאי, הותירה מאחוריה אלפיים וחמש מאות מתים ואלף פצועים, ובתוך פחות מיממה שינתה את הגישה הבדלנית של האמריקאים. הנשיא רוזוולט הכריז מלחמה על יפן, וכעבור ימים אחדים הכריזו היטלר ומוסוליני, בעלי בריתה של אימפריית השמש העולה, מלחמה על ארצות הברית. המדינה התגייסה לשרת במלחמה ההיא שהכתימה את אירופה בדם במשך שמונהעשר חודשים. תגובת האימה ההמונית שעוררה המתקפה של יפן בקרב האמריקאים לובתה על ידי קמפיין היסטרי של העיתונות. המזהיר מפני הפלישה הממשמשת ובאה של "הצהובים" לחוף האוקיינוס השקט. השנאה שהיתה קיימת כבר מאה שנה כלפי האסיאתים החמירה. יפנים שחיו שנים רבות במדינה, על בניהם ונכדיהם, נהפכו להיות חשודים בריגול ובשיתוף פעולה עם האויב. הפשיטות והמעצרים לא איחרו להגיע. די היה ברדיו בגלים קצרים בסירה, אמצעי התקשורת היחיד של הדייגים עם היבשה, כדי לעצור אותן בעל הסירה. הדינמיט שהכפריים השתמשו בו כדי לעקור גזעים וסלעים מהשטחים שנזרעו שימש הוכחה לפעילות טרור. הוחרמו רובים ואפילו סכיני מטבח וכלי עבודה, גם משקפות, מצלמות, צלמיות פולחן, בגדי קימונו טקסיים או מסמכים בשפה זרה. חודשיים לאחר מכן חתם רוזוולט על צו המורה לפנות מסיבות ביטחוניות-צבאיות כל אדם ממוצא יפני מחוף האוקיינוס השקט – קליפורניה, אורגון, וושינגטון – שם עלולה להתרחש הפלישה של הגדודים הצהובים, שמפניה חששו. אריזונה, איידהו, מונטנה, נבדה ויוטה נקבעו כשטחים צבאיים. הצבא הביא בחשבון שיידרשו לו שלושה שבועות לבנות את מחנות העקורים – "

וכן הלאה, וכן הלאה, "רקע" היסטורי מייגע (וידוע!) שמתאים לספר עיון, לא לרומן עם דמויות מלאות תשוקה, שאיינדה מיטיבה כל כך לספר עליהן. 

ועוד בעיה מוזרה התעוררה במהלך הקריאה: משום מה הוא עתיר בכוכביות שטיבן אינו ברור. למשל: "הוא החליט ללמוד את המקצוע בנחישות ועד מהרה עשה לעצמו שם בקרב ה***". או: "עוד באותו יום שלח לה הדלאי לאמה מהודו ***". או: "…צעד שנועד לעקוף פסק דין מ-1913 שאסר על ***". או: "משפחתו ספגה קללות, הערות מלגלגות ואף תוקפנות מצד לבנים. ***." 

מה זה? תופעה ממש מסתורית! 

האם ייתכן שהמתרגמת סימנה כוכביות במקומות שרצתה עוד לברר משהו, והן נותרו שם?

או שאולי הן נוצרו כי ההמרה של הטקסט לקינדל (באמצעות אתר Getbooks) לא הייתה לגמרי תקינה? 

אין לדעת. מכל מקום, באמצע ההרצאה על מלחמת העולם השנייה שאחרי פרל הארבור נפרדתי מהספר הראשון של איזבל איינדה שניסיתי לקרוא. 

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 21

אֱמֹר שֵׁנִית, וְשׁוּב חֲזֹר, וְשׁוּב,
כַּמָּה אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי, גַּם אִם
נִדְמֶה שֶׁאִם תַּחְזֹר עַל הַמִּלִּים
תִּדְמֶה לְקוּקִיָּה מִחוּץ לַכְּלוּב.
בַּגֶּבַע וּבָעֵמֶק צִיּוּצָהּ
מֵבִיא עִמּוֹ אָבִיב יָרוֹק מֻשְׁלָם.
בַּחֹשֶׁךְ בְּלִבִּי סָפֵק פָּעַם
וְהַכְּאֵב אֲשֶׁר נִלְחָשׁ הוּצַף.

אֱמֹר, חֲזֹר, תַּגִּיד – "אֲנִי אוֹהֵב",
הַלֹּא אֵין דַּי בְּכָל הַכּוֹכָבִים,
בְּשֶׁפַע הַפְּרָחִים שֶׁמְּלַבְלֵב
וְשָׁב בְּכָל שָׁנָה, הַלֹּא תָּבִין
שֶׁצְּלִיל כָּסוּף נָחוּץ תָּמִיד לַלֵּב,
אַךְ גַּם בַּשֶׁקֶט אַהֲבָה חוֹוִים.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 21 Sonnets from the Portuguese

גליה עוז: "דבר שמתחפש לאהבה": קראו אותו!

אתמול, יום ראשון, הופיעה בעיתון הארץ כתבה: "הסופרת גליה עוז הוציאה היום (ראשון) ספר אוטוביוגרפי על ילדותה ועל יחסיה עם אביה, הסופר עמוס עוז. על פי עוז הבת, אביה נהג כלפיה באלימות, 'היכה וקילל, ההטרדות וההתעללות הנפשית נמשכו עד יום מותו'". כעבור עשר דקות הספר כבר היה אצלי בקינדל (באתר Getbooks אפשר לפעמים לקנות ספרים ולקרוא אותם בקינדל הייעודי של אמזון. לא תמיד זה מצליח). 

אז אחרי הזעזוע מעצם הגילוי כפי שהוא הופיע בעיתון – עמוס עוז? גם הוא? – קראתי את הספר. בנשימה עצורה. בתחושה של פלצות. ובידיעה ברורה שכל מה שכתוב בו – אמת לאמיתה. כי האמת הזאת מוכרת לי כל כך. 

בדברים שאכתוב להלן ארבה לערב את עצמי. אין לי ברירה. אני חייבת. בקטעים רבים הסיפור של גליה עוז הוא גם הסיפור שלי, כמו של נפגעים רבים אחרים.

אין כמעט עמוד בספר שלא סימנתי בו קטעים, מתוך הזדהות, מתוך כאב, מתוך הבנה שבאה מלשד עצמותיי שאני יודעת בדיוק, ממש, מה עבר ומה ממשיך לעבור על גליה עוז. הדברים מוכרים לי עד כדי כך, שנדמה לי שמשפט אחד – גליה עוז מייחסת אותו "לחברה של חברה" – הגיע אליה אולי ממני.

גליה עוז מצטטת בספרה כמה דברים חכמים וחשובים שכתבה המטפלת דנית בר בספרה  ילדות של נסיכה שכתבתי עליו כאן בבלוג וגם דיברתי עליו (ועלי) ביום העיון לכבודו, שנשא את השם "אהבה פוגענית אינה אהבה". באותם דברים, ככל הזכור לי, אמרתי, וגליה עוז כותבת: קיים טאבו לא על המעשים, אלא על הדיבור עליהם. (זה, אגב, מה שהסברתי בשעתו לתלמידי בתלמה ילין ששאלו אותי מדוע בעצם התראיינתי וסיפרתי על הפגיעה בי). גם אם המשפט לא הגיע ממני, אני מזדהה אתו לגמרי. אנשים מתקוממים נגד הקורבן כשהיא מדברת. כשהיא חושפת את מה שעוללו לה. אני מבקשת לומר לגליה עוז: חזקי ואמצי. היית חייבת לכתוב ולחשוף. חרף ההתלבטות. חרף אי הרצון "להפוך את כל העניין לפומבי". כי, כמו שכתבת, "ההסתרה נהפכה למשימה מחניקה מדי". למרות החשש שלך שיאשימו אותך. אכן, "יצאת מהארון". היית חייבת לעצמך לעשות את זה. וזאת זכותך! 

אז כן, כמה הכול מוכר לי. הנה, בני משפחתה של גליה עוז כבר הגיבו, כצפוי: "אנחנו, נילי, פניה ודניאל, הכרנו אבא אחר. אבא חם, לבבי, קשוב, שאהב את משפחתו אהבת נפש מלאה דאגה, מסירות והקרבה. מרבית ההאשמות שגליה מטיחה בו כעת סותרות לחלוטין את הזיכרון העז שנטבע בנו לאורך כל חייה".

גליה ידעה שכך יגיבו, והיא כבר הקדימה וכתבה בספרה: "תפקידו של הקורבן העיקרי הוא 'לשכב על הגדר' בשביל כולם. האחרים מנסים להחזיק מעמד ולא תמיד מפגינים סולידריות. במקרה הטוב הם התרגלו להפנות את מבטם הצידה למראה סבל של אדם קרוב, במקרה הרע לקו בתסמונת סטוקהולם והם מזדהים עם העריץ". 

אני מאמינה לעדותה שלפיה נקלעה למריבה בין הוריה, כשכבר מלאו לה עשרים, וראתה כיצד אביה מכה את אשתו בכל הכוח, והיא בכל זאת "ביטלה את עצמה בפניו".

כל המנגנונים הנפשיים שהיא מתארת מוכרים לי היטב. היא מסתמכת למשל על שנדור פרנצי, שהראה בכתביו איך ילדים "מפסיקים לסמוך על עדות החושים שלהם עצמם, ומתחילים לזהות את ההתעללות כצורה של רוך וחיבה. הם מבקשים להאמין, כמעט בכל מחיר, שהיחס שהם מקבלים הוא אהבה", כי איזה ילד רוצה להאמין שהוריו לא אוהבים אותו, שאינם צודקים ביחסם כלפיו? (במאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו" כתבתי על נפגעת: "היא העדיפה להיות מטורפת ולא קורבן. להילחם נגד עצמה ולא בהוריה. לשנוא את עצמה ולא אותם. למות, ולא להיות יתומה. היא המשיכה לשמור על הסוד".)

יש לגליה עוז – לכאורה למזלה ובעצם למרבה הצער! – ראיות תומכות. למשל, המכתב הפומבי שכתב לה אביה לכבוד בת המצווה שלה, מכתב שהתפרסם בעלון קיבוץ חולדה, שם גרו אז, ובו חשף, כמעט בניגוד לכל היגיון, משהו מההתעללות שספגה ממנו בתו הקטנה. זה מה שכתב לה האבא החם, הלבבי והקשוב: "גליה יקרה, עכשיו הגעת סוף סוף ליום בת המצווה שלך (וגם לגיל 13, אם מותר עדיין לגלות מה גילך…). אנחנו לא נעשה בהזדמנות זאת את כל החשבונות המקובלים מפני שאת לא אוהבת רגשנויות (ואנחנו לא אוהבים להשמיץ!). נאמר לך רק, שאנחנו אוהבים אותך מאוד וזוכרים באהבה ובגעגועים מאורעות, רגעים, מקומות וחוויות – שעברנו יחד כשהיית קטנה מאוד, וכשהיית כבר פחות קטנה וכאשר כבר כמעט לא קטנה בכלל. לבנו מלא הרגשת תודה וחיבה לכל המטפלות, המחנכות, המורים והמורות, כל מי שהיה לצדך בתחנה זו או אחרת בדרכך. אנחנו מעריכים כל מה שנתנו לך (סוף סוף, לנו לא הייתה ברירה אחרת – אבל הם סבלו בהתנדבות!)" ומשם ממשיך באיחולים גנריים וסתמיים, "שיתגשמו כל הדברים הטובים שאת מאחלת לעצמך". זאת אהבה? אלה מילים רוויות בארס. גליה עוז מתקוממת ונזעקת כנגד התוקפנות הסמויה: הם לא יעשו אתה "את כל החשבונות המקובלים"? הם "לא אוהבים להשמיץ"? המטפלות "סבלו בהתנדבות" לעומת הסבל של הוריה, שלא הייתה להם ברירה? 

יהיו אולי מי שיגידו שהיא רגישה מדי. שאלה התבדחויות. אבל מה מבדח בהלבנת פני בתך כך, בפומבי? מה הסבל הנורא שסבל ממנה? מה ההשמצות שהוא מתאפק ולא מביע, אבל רומז עליהן ביום חגה, כשהוא אמור לשמוח אתה? מה כבר יכלה לעולל ילדה בת 12, שהיא ראויה לעלבונות כאלה? 

וזה כמובן רק קצה הקרחון. 

יש לה גם עדים בדיעבד: חברה – מיכל זמיר – ששירתה אתה בצבא, ובאה לביקור ראשון, "בת שמונה עשרה היא פגשה את הסופר החשוב והמפורסם שהעליב ברשעות את ילדיו, והיא לא הוקסמה ממנו. היא קלטה כהרף עין את שפת הגוף האלימה שלו, את הצליל הקר של הדיבור, את הפאתוס והחשיבות העצמית". חבר נעורים שנכח פעם כשאביה שפך עליה בזעם קומקום עם מים חמים, כי כשהכינה  קפה לא הייתה שקטה די הצורך, והעירה את אביה משנת הצהריים שלו. (עלי שפך אבי דלי של מים כשישנתי, באמצע הלילה, "כי לא שטפת טוב את הכוסות". הייתי אז בת 13 או 14).  

כן, כמה הרבה דברים שגליה עוז מספרת מוכרים לי "מבפנים". למשל, היא מספרת, "ציפו ממני להתבייש במשהו. הייתה דרישה מפורשת שלא אפריע, שאסתלק, שאיעלם, ומצד שני פלישה חטטנית לענייני והפרה מתמדת של הפרטיות שלי. יותר מפעם אחת הגיעו לאוזניי סיפורים מכוערים שהורי הפיצו". אחד מהם: "אימא שלי אמרה לאנשים שיש לי רגשי נחיתות כי אני נמוכה". (ולי נודע פעם שהורי הסבירו למכרה מהעבר מדוע לא רציתי לפגוש אותה, מכיוון ש – כך אמרו לה – "היא עלתה מאוד במשקל…" לא פעם נדמה לי שכל ההורים הפוגעים למדו באותו בית ספר למתעללים). 

במכתב ששלח לה עוז בבגרותה הוא האשים אותה שכשהייתה ילדה "אהבה אותו יותר מדי". איזו האשמה! (לי אמי אמרה בחמת זעם, בטון מאשים  – "את אף פעם לא אהבת אותי. אהבת רק אותו". איזו ילדה לא אוהבת את אימא שלה? ומדוע? ואיך ייתכן שמאשימים אותי שאהבתי יותר מדי את מי שבניגוד לעמוס עוז ש"רק" התעלל נפשית, פגע בי גם מינית, באמתלה שהוא "מלמד אותי, לטובתי"? ) 

גם כששאלה על מה בעצם כעסו וכועסים עליה כל חייה, לא זכתה גליה עוז מעולם לתשובה. היו תמיד כל מיני האשמות כלליות אך מהותיות, טוטליות ומרומזות, תמיד מרומזות, אף פעם לא אמורות, אף פעם לא מוסברות. "הסירי דאגה מלבך, כי אני כבר לא מדבר עלייך רעות", הבטיח לה אביה בערוב ימיו. כבר לא.  כלומר – בעבר נהג להשמיץ אותה. ועדיין, לא אמר במה ועל מה. (לי נודע אחרי מות אבי שסיפרו עלי בדותות: אמרו שהתרחקתי מהם כי סירבו לתת לי כסף כדי לעזור לי כשהתגרשתי. וכמובן לא סיפרו את האמת: שהם אלה שניתקו אתי את הקשר, כדרכם של פוגעים, כשהנפגעת מעמתת אותם עם פשעיהם. גם על כך אפשר לקרוא במאמר שכתבתי "מה קרה לילדה ששמרה על סוד"). 

"המשפחתיות הייתה חלולה, נטולת נאמנות, רופפת, הייתי 'על תנאי' – והתנאי היה שאבליג על עלבונות, שלא נדבר בינינו על העבר, ובעיקר שלא אכתים את תדמיתו הציבורית של אבא שלי". (אבא שלי לא היה אושיה בעולם הספרות, אלא רק מפקד טייסת, קברניט באל על, וסופר לעת מצוא. גם אני הרגשתי "על תנאי": שפשעיו לא יוזכרו אף ברמז, שינסו לעשות כל מאמץ כדי ששברי תדמיתו, שכבר נסדקה, יאוחו למראית עין, כלפי פנים וכלפי חוץ, וזאת אחרי שכבר מת, גם כשנעשה ניסיון מלאכותי ועקר "לאחד" שוב את המשפחה, אחרי הנתק הממושך שהם יזמו, הנתק  שכתבתי עליו בספר יופי לי, יופי לי). 

"הטיחו בי שאני רוצה במותם  של אנשים". (מוכר). 

אביה של גליה הציע לכנס את המשפחה "ולהתנצל". זה לא קרה. (מוכר. אמרתי: אותו בית ספר!)

הגיעו אליה "שליחים" שלא היה להם מושג מה הם אומרים, מה היא חוותה, אבל ידעו לנסות "לתווך". (מוכר). 

הוא סיפר למכרים שהתנצל לפני בתו "פעמים רבות". 

כך כך הרבה דברים זהים, מוכרים ומכאיבים עד בלי די. 

אין נקמנות בספרה של גליה עוז. בעמודים האחרונים היא אפילו מסבירה מדוע אין לנדות את אביה, ליתר דיוק – את יצירתו, מדוע יש להפריד בין היצירה לאדם, מוסיפה אותו לרשימה של יוצרים חשובים אחרים שבחייהם האישיים עשו דברים חמורים מאוד.

יש בספר הרבה כאב, ובעיקר יש בו הצורך לתת תוקף לתחושותיה, למה שעבר עליה, למוסס את הGaslighting ("גָזְלַייטִינג") שעשו לה (וממשיכים לעשות לה עכשיו בפומבי, עם צאת הספר): ההתעללות הרגשית הסמויה שבה המתעלל גורם לקורבן להטיל ספק בכושר השיפוט שלו.  

לקראת סופו היא גם מסבירה במפורש איך נותק הקשר שלה מאימה, ומדוע כתבה אותו. היא מספרת כיצד חוותה ניכור מזעזע מצד האם: אחרי שאמרה לה ש"לא היה קל לגדול בבית שלנו", הכחישה האם את דבריה, וזאת "מתוך ריחוק, בלי כעס, כמו קוראת מתוך דף מסרים. לא ריחמה על הנפש הקרובה שנכחה שם. ואולי פשוט נהגה כמו אבא שלי וביקשה לצרוב את התודעה, להכניס עוד מישהו למעגל המאוימים והשותקים. האם אמרה "את נולדת מרירה, ואני לא היחידה במשפחה שחושבת ככה. לעמוס הייתה ילדות קשה. לך הייתה ילדות רגילה של קיבוץ". אכן, "מאז ומעולם היה אצלנו רק קורבן אחד, כפי שאימא שלי התעקשה להסביר לי, והוא שהחזיק בזכויות היוצרים על הסבל במשפחה, אני , בתלונה שלי, חציתי גבול וניכסתי לעצמי דבר במרמה". (מה לספר? שאבא שלי היה ניצול שואה? אז מי בכלל יכול "להתחרות" בסבל שלו?)

זהו. אין עם מי לדבר. 

לכל מי שתוהים מדוע גליה עוז "חיכתה עד עכשיו" – קראו את הספר!

לכל מי שתוהים "אם יש סיבה" לכך שאביה התנכר לה – קראו את הספר!

לכל מי שלא מבינים איך יכול להיות שאדם שכתב יפה כל כך, שהציג עמדות מוסריות כל כך, שהיה הומניסט כל כך, פגע בבתו – קראו את הספר!

לכל מי שרוצים לדעת מה עמוס עוז חשב באמת על תנועת MeToo# ומדוע – קִראו את הספר! 

לכל מי שרוצים להבין מה ההבדל בין התעללות רגשית מתמשכת לבין "מכות" שהורים נהגו בעבר להחטיף לפעמים לילדיהם – קראו את הספר! גליה עוז מיטיבה להסביר את השוני המהותי, ואיך אפשר לזהות התעללות. 

וכן, למי שעדיין לא מבינים מדוע גליה עוז כתבה את הספר – קִראו אותו. 

הבאתי כאן רק נגיעות, על קצה המזלג. מדובר בספר ישיר, כאוב, חכם, אמיתי, והגון מאוד, חרף הזוועות הנחשפות בו. לא רק שאני מאמינה לכל מילה, אני משוכנעת שהכול אמת. 

קִראו אותו. 


חיים לוינסון היטיב לכתוב היום (שני) בעיתון הארץ על הספר. להלן חלק מדבריו. הוא פונה בהם אל העיתונאים שפונים אל המשפחה ומבקשים תגובה:

 

 

אלנה פרנטה, "המצאות מזדמנות": סערות נפש או אדוות מנומסות?

בינואר 2018 החלה הסופרת האיטלקייה אלנה פרנטה לכתוב טור שבועי בעיתון "הגארדיאן". היוזמה לטורים הללו באה ממערכת העיתון: הם פנו אל פרנטה והציעו לה את הפרויקט. היא, כדבריה בהקדמה, חששה ופחדה, אבל החליטה להיעתר להצעה, בתנאי שהם אלה שישלחו אליה "שורת שאלות" שעל כל אחת מהן תשיב, "בגבולות המקום המוקצב", וכן שההתנסות המשותפת לא תימשך יותר משנה.

הספר שלפנינו הוא אוסף הטורים שכתבה, והוא מסודר כרונולוגית, החל ב-20 בינואר 2018, ועד הטור האחרון, שהתפרסם ב-12 בינואר 2019.

מפתיע להיווכח עד כמה קורקטיים הטורים שכתבה פרנטה. מי שמכיר ואוהב את ספריה, ובראשם את הרביעייה הנפוליטנית,  על כל עוצמותיה ופיתוליה הרגשיים עזי ההבעה, אינו יכול שלא לחוש פליאה לנוכח מתינותם של הטורים. אכן, באחד מהם כותבת פרנטה על סימני הקריאה, ומסבירה כי  זה סימן הפיסוק שהכי פחות מוצא חן בעיניה. "הוא מעלה על הדעת שרביט פיקוד, אובליסק יומרני, מוצג פאלי". היא מספרת שכמו שבחיי היומיום היא משתדלת לעולם לא להרים את הקול, כי, "גם התלהבות, גם זעם, גם כאב" היא מנסה "לבטא בטונים מאופקים", וזאת משום שהיא "פוחדת מהפרזות" שלה ושל אחרים. עד כדי כך, שהיא מעידה: "לפעמים צוחקים ממני. אומרים: האם את רוצה עולם בלי קריאות שמחה, סבל, זעם שנאה?" ומשיבה: "כן, זה בדיוק מה שאני רוצה. […] הייתי רוצה שבכל הפלנטה לא תהיה עוד סיבה לצעוק".

אכן, היא לא צועקת. על כל אחת מהשאלות (מעניין היה לצטט אותן בראש כל פרק, אבל הן לא מופיעות, ומסקרן לנחש מה היו) היא משיבה באיפוק ובשליטה, בנימה שקטה ומעודנת. האפקט המצטבר הוא, בסופו של דבר, קצת משעמם. אין המראות. אין הפתעות. אין עוצמות.

מעניין שבטור מה-3 בפברואר, 2018, אחד הראשונים בספר, טור שנושא את השם "לנהל יומן", היא מסבירה שהכתיבה ביומן נטעה בה את התחושה "שבכתיבה אין טעם להתאפק". בחיי היומיום שלה כנערה הייתה, כך היא מעידה, ביישנית ונבוכה, אבל ביומן, כך היא מגלה לנו, הרשתה לעצמה לכתוב "במיוחד – ואולי רק – את מה שהעדפתי לשתוק עליו, והשתמשתי בין השאר באוצר מילים שלעולם לא הייתי מעיזה להשתמש בו בעל פה".

האם בכתיבת הטורים שלפנינו נקטה את אותה גישה? לא בטוח, אם כי בכל אחד מהם מצאתי שורה או רעיון ראויים לציון. הנה כמה מהם:

בטור "לאומיות לשונית" כותבת פרנטה, "להיות איטלקייה מתמצה לדידי בעובדה שאני מדברת וכותבת בשפה האיטלקית", ומדגישה שזהו "האופן היחיד שבו אני מוכנה לייחס לעצמי לאומיות. יתר האופנים לא מוצאים חן בעיני או מפחידים אותי, בייחוד כשהם הופכים לנציונליזם, לשוביניזם, לאימפריאליזם, ועושים שימוש נואל בשפה כדי להתבצר בטיפוח פוריזם מיותר וכה בלתי אפשרי, או כדי לכפות את השפה באמצעות שררה כלכלית או בעזרת כלי נשק". אי אפשר שלא להחליף את המילה "איטלקית" במילה "עברית", ולהזדהות עם כל מה שכתוב.

הטור "השם האמיתי היחיד" משעשע, שכן הוא עוסק ביצירה "מעשה ידיו של צייר לא ידוע בן המאה השבע עשרה". מאחר שאלנה פרנטה מוכרת כמי שזהותה האמיתית אינה ידועה, שכן היא מסתתרת מאחורי פסבדונים, מעניין לקרוא מה עמדתה בעניין. היא מיטיבה להסביר כיצד אפשר לזהות את היוצר גם בלי לדעת מה שמו "באמת": "המונח 'לא ידוע' תמיד מצא חן בעיני, מאז נערותי. הוא משמיע שכל מה שבכוחי לדעת על הדמות שציירה את הציור הזה הוא היצירה שלנוכח עיני. אני מוצאת בכך הזדמנות טובה. היא מאפשרת לי להתמסר לתוצאה של מחווה יצירתית בלי כחל וסרק. איני צריכה להעסיק את עצמי בשום שם גדול או קטן. לפני אך ורק הקומפוזיציה של אדם שאזר את כוח ההמצאה שלו, ובעודו דוחה אלף אפשרויות אחרות למלא בהן את זמנו, נאבק בחומר הגולמי של הצבעים כדי להניח על המשטח הזה – מתוך כל המסורת שעמדה מאחוריו, ועם מלוא היכולת שהיה מסוגל לה, בעודו שוכח אפילו את עצמו". נראה שפרנטה רוצה שכך נקרא את יצירותיה. אותן עצמן, בלי קשר לזהות היוצרת. לא רק רוצה, אלא גם, בעצם, מאלצת אותנו לנהוג כך.

בטור "חברות ומכרים" בוחנת פרנטה את ההבדלים שיש בין אהבה, סקס וחברות. היא חותמת אותו במסקנה שלפיה "כשם שהאהבות הגדולות נדירות, ואילו המאהבים רבים מאוד, כך גם נדירים החברים, ואילו המכרים, שאיתם אפשר להיכנס למיטה מזמן לזמן, רבים מאוד".

כל אלה דוגמאות שאפשר להיווכח מהן עד כמה דבריה של פרנטה לאורך הספר מעניינים במידה מסוימת, אבל לא הופכים את הקרביים בתובנות חדשות ולא צפויות. לא סערות נפש גדולות, אלא אדוות קלות, מנומסות.

Elena Ferrante L'invenzione occasionale

תרגמה מאיטלקית: רמה איילון

החליל הקפוא

החזרה הגנרלית של ההצגה "חליל הקסם" נערכה ב"הבימה" בליל חורף קר וסוער. הקהל קיבל את ההצגה במחיאות כפיים סוערות, בהתלהבות ובחום. כולם התהלכו בהרגשה שלתיאטרון יש שלאגר חדש. למחרת נערכה הצגת בכורה ו… ראה זה פלא: הקהל היה עוין וקר.

הנהלת התיאטרון התחילה לבדוק מה לא היה בסדר. הרי לא ייתכן שאותה הצגה עצמה התקבלה ערב אחד בהתלהבות כזאת ובערב שאחריו בדממה מוחלטת!

חקרו, תחקרו, בדקו, ומה מצאו? מצאו שמנהל האולם הפעיל בטעות את הקירור – במקום להפעיל את החימום. פשוט טעות בסיבוב הכפתור. אז מה הפלא שהקהל הרועד מקור מיהר לאסוף את המעילים מהמלתחה ולברוח כל עוד נפשו בו ממְכָל הקירור?

בביקורת, אגב, נכתב ש"נדף קור מהבמה". 

מי הילדה הכי יפה בגן?

כשיהודית רביץ שרה אותו, לא היה אפשר שלא לשייך את מראה דמותה – תלתליה הארוכים, פניה המסותתות – עם הילדה היפה שהיא שרה עליה, אם כי הדוברת בשיר אינה הילדה היפה עצמה, אלא מי שמביטה בה, ספק בהערצה, ספק בקנאה. הפזמון "הילדה הכי יפה בגן" ראה אור לראשונה בספר שירי הילדים "הכבש השישה עשר" שכתב יהונתן גפן והוציא לאור ב-1978.

בעקבות הספר הוקלטו שיריו. בתקליט הופיעו ביחד עם יהונתן גפן, יוני רכטר, גידי גוב, יהודית רביץ, דיויד ברוזה, שם טוב לוי, ארנון פלטי, אלון הלל ושלמה יידוב, ואז גם במופע.

הילדה הכי יפה בגן
יש לה עיניים הכי יפות בגן
וצמה הכי יפה בגן
ופה הכי יפה בגן
וכמה שמביטים בה יותר
רואים שאין מה לדבר
והיא הילדה
הכי יפה, יפה בגן

כשהיא מחייכת
גם אני מחייכת
וכשהיא עצובה
אני לא מבינה
איך אפשר להיות עצובה
כשאת הילדה הכי יפה בגן.

הילדה שמביטה על הילדה הכי יפה בגן מתפעלת מכל מה שיש בה: העיניים הכי יפות, הצמה, הפה, ומתקשה להבין איך מישהי יפה כל כך יכולה בכלל להיות עצובה, תהייה שמעלה על הדעת את השיר "ריצ'רד קורי", של אדוארד ארלינגטון רובינזון, שיר שמתאר את הפער הבלתי מובן בין מראית העין למציאות, בין מי שנראה מצליח ומאושר, לבין מה שאותו אדם חש בחשאי, בינו לבינו. איך מישהי יכולה בכלל להיות עצובה, אם היא הילדה הכי יפה בגן?

הצירוף החוזר בשיר, זה שגם נושא את שמו, נהפך למטבע לשון בעברית. כך לדוגמה השתמשו בו ב-Ynet כדי לתאר מכונית חדשה.

לאחרונה תורגם השיר לצרפתית, וכששומעים אותו הוא כל כך משכנע, שקשה להאמין כי אינו שיר מקורי צרפתי. המתרגמת נאלצה, בשל תביעות המשקל, לשנות את המילה "בגן" למילה monde, כלומר – עולם. כבר לא מדובר אם כן בילדה הכי יפה במקום אחד מצומצם, אלא – בעולם כולו. ובעצם, אם חושבים על כך, ההבדל לא גדול כל כך. כי לילדה בת ארבע או חמש גן הילדים הוא באמת העולם כולו!

הביצוע הצרפתי יפה להפליא, ויוצריו של הקליפ המלווה אותו התחכמו: במקום להציג בו ילדה, בחרו בדמותה של הרקדנית רינה שיינפלד, שנולדה ב-1938. לא בדיוק ילדה, אבל חיננית ואצילית, כמו שהייתה בנעוריה. פניה מלאות ההבעה, ותנועותיה מרתקות בכל רגע בקליפ: כשהיא בוחשת תה, כשהיא שותה, כשהיא מנגבת-מלטפת את שערה הארוך, כשהיא יושבת במכונית נוסעת, מתבוננת בדיוקן מצויר של גבר שרק לפני רגע התחבקה אתו, בפתיחה של תערוכה, כשהיא מלכסנת מבט, כשהיא מושיטה את ידיה אל פסל של ידיה היצוקות, היא כל כך יפה. ועצובה!

הבחירה ברקדנית שאינה עולת ימים היא בלי ספק הברקה!

את השיר בצרפתית שרה ענת מושקובסקי. בעבר שרה קולות רקע ליוני רכטר. בריאיון בעיתון הארץ סיפרה שאחרי שהקליטה את השיר כסקיצה בצרפתית, שלחה אותו למלחין. מאחר שהייתה שעת לילה מאוחרת, והשותף שלה לדירה ישן, היא שרה אותו בלחישה. יוני רכטר התלהב מהביצוע, ובסופו של דבר היא הקליטה את הגרסה הסופית של השיר "ככה, בלחישה".

"אם אנחנו חושבים על מאזין צרפתי, נקרא לו פּייר, הוא לא מכיר את המקור", אמרה מושקוסבקי על הגרסה הצרפתית, "הוא לא יודע שהילדה היתה בגן. אז המאזין הישראלי, שהשיר הזה צרוב בו, יחשוב ממילא על גן, ופייר, שלא מכיר את המקור, ישמע 'עולם' ולא יידע שהיה גן. אני חייבת לומר שקצת מסעיר אותי שהתרגום הוא בעצם שיר חדש. זה קסום בעיניי".

גם בעיניי!

אנה אחמטובה, "שבח לסבל בל יתואר"

 
(מרוסית: ריטה קוגן)
 

שֶּׁבַח לְסֵּבֶל בַּל יְתֹאַר!
הַמֶּלֶךְ אָפֹר-הָעֵינַיִם נִפְטַר.

עֵת עֶרֶב סְתָו חַכְלִילִי וּמַחְנִיק
שָׁב בַּעֲלִי וּבְרֹגַע הִמְתִּיק:

"רְאִי, מֵהַצַּיִד הֵבִיאוּ אוֹתוֹ,
בֵּין אַלּוֹנִים נִמְצְאָה גּוּפָתוֹ.

צַר עַל אִשְׁתּוֹ. הַמַּלְכָּה צְעִירָה.
בִּן לַיְלָה הִכְסִיף-הֶאֱפִיר שְׂעָרָהּ."

אֶת מִקְטַרְתּוֹ הוּא נָטַל מִן הָאָח

וּלְמִשְׁמֶרֶת שֶׁל לַיְלָה הָלַךְ.

אָעִיר אֶת בִּתִּי בְּיָדַיִם קָרוֹת,
אַבִּיט בְּעֵינֶיהָ הָאֲפֹרוֹת.

שְׁאוֹן צַפְצֵפוֹת אֶל הַצֹּהַר נִתַּךְ:
"סָר מִן הָאָרֶץ הַמֶּלֶךְ שֶׁלָּךְ."

 

11 בדצמבר 1910, צארסקויה סילו


על אנה אחמוטובה: ירח הדבש הקצר מדי, שלפני המהפכה

חדשות בְּמבול: האמנם חשוב להתעדכן?

אין בי דחף להרגיש שאני מעודכנת בכל מה שקורה בעולם. בנעורי העפתי מבט רק באי־אלה כותרות של העיתון וצפיתי בשידור החדשות רק לעתים. העניין הגובר בפוליטיקה, שהתפרץ אצלי סביב גיל עשרים, הוא שדחף אותי לצבור חדשות. נראה לי שעד לאותו רגע חייתי בפיזור דעת, ועלה בי פחד שאחיה את חיי מבלי אפילו להבחין באסונות, בזוועות שסביבי. חששתי להפוך לאדם שטחי, משתף פעולה לא מדעת, ספוג אשמה של אי-ידיעה. וכך הכרחתי את עצמי לקרוא עיתונים, ומאחר שזה נראה לי לא מספיק, עברתי לספרים של היסטוריה בת-זמננו, סוציולוגיה, פילוסופיה. הייתה תקופה שחרגתי מטבעי, חדלתי אפילו לקרוא רומנים; הדבר הצטייר לי כזמן שנגזל מן הצורך לחוות את התקופה שלי בעיניים פקוחות לרווחה. אבל לא עשיתי חיל; זה היה תמיד כאילו נכנסתי לאולם קולנוע לאחר שהסרט כבר התחיל, והתאמצתי להתמצא. היכן הוא הטוב, היכן הוא הרע? מי צודק, מי לא-צודק? מי מפרש עובדות, ומי מסלפן? מאמץ שלא נגמר; אדרבה, היום נראה לי קשה עוד יותר מבעבר לנסות להבין איך פועל העולם כדי שלא נצטרך לגלות, בדיעבד, שבהיסח הדעת שיתפנו פעולה עם החלאות של המין האנושי. הגשם הבלתי פוסק של החדשות אינו מסייע, לא מסייעים הספרים, לא מסייעים הניסוחים הסוציולוגיים המתחדשים תדיר, המפליאים לפשט את המציאות. אדרבה, עושה רושם שמערכת המידע, בצורתה המודפסת והאלקטרונית, כופה היום על האזרחים מין כאוס אינפורמטיבי, מצב שבו ככל שמתרבה המידע מתרבה הבלבול. 

Elena Ferrante L'invenzione occasionale

תרגמה מאיטלקית: רמה איילון

ונסה ספרינגורה, "ההסכמה": מה קרה כשאנשי רוח צרפתים צידדו בפדופיל ותמכו בו

 על מה מתלוננים מי שמתנגדים לשמוע את קולן של נפגעות? הם כועסים על מה שהם מכנים פוריטניות, המנוגדת לטעמם לשחרור המיני, ובעצם – כועסים על היכולת שיש לאחרונה לקורבנות לדבר, לספר על מה שעוללו להן! 

על כך כותבת ונסה ספרינגורה לקראת סיום ספרה החשוב כל כך, "ההסכמה". את המילים "פוריטניות" ו"שחרור מיני" יש למעשה לקרוא בנימה האירוניה, הכאובה, שבה נכתבו. שתי המילים הללו הן מסווה שמאחוריו מסתתרת הפגיעה המינית האנושה שפוגעים גברים מבוגרים בילדות (ובילדים!). הם מכנים את מי שמתנגד לפגיעה כזאת "פוריטני", ואת מי שמצדד בה "משוחרר": עולם הפוך ומטורף שספרינגורה יכולה להעיד עליו, שכן הייתה אחת הקורבנות.

היא הייתה בת שלוש עשרה כשסופר נודע, את שמו אינה כותבת, אבל הכול יודעים כי מדובר בגבריאל מצנף, שם לב אליה במסיבה שבה נכחה עם אמה הגרושה, והחל לחזר אחריה במרץ רב.  

היא מתארת איך נלכדה ברשתו: ילדה קטנה שמשוועת לתשומת לב של אב – אביה האלים נטש אותה סופית זמן לא רב אחרי שהתגרש מאמה. לשם, אל הפגיעוּת והתמימות, חדר הסופר, שהפך את הפדופיליה למעין דגל שבו נופף: מעולם לא הסתיר את העדפותיו, אדרבא, הוא כתב עליהן, ובעצם – רק עליהן. בין היתר סיפר על נסיעותיו הרבות אל הפיליפינים, שם נהג להתענג על אונס של ילדים (תמורת תשלום, כמובן), ואז לתאר את מעשיו בחדווה ובגאווה. "מי שקורא את התיאורים המופיעים בפנקסיו השחורים [שראו אור], יכול אפילו לחשוב שהילדים הפיליפינים התנפלו עליו בתאווה שלוחה. כמו על גלידת תות גדולה (בניגוד לכל אותם בורגנים זעירים מערביים, במנילה הילדים הם בני חורין)". 

כתיבתו העניקה לו מוניטין ותהילה. איש לא התקומם נגד הפדופיליה שבכתביו. בעניין זה מראה ספרינגורה, ואני מסכימה אתה לחלוטין, את ההבדל התהומי שיש בין כתיבתו לבין זאת של נבוקוב, בספר לוליטה. רבים טועים לחשוב שנבוקוב מהלל בספרו את הפדופיליה, אבל ספרינגורה יודעת: "לוליטה הוא הכול חוץ מכתב הגנה על פדופיליה. אדרבה, זהו כתב אישום שאין חריף ממנו", שכן הוא "לא מנסה ולו לרגע אחד להציג את הומברט הומברט כאדם התורם לעולם, קל וחומר כבחור טוב. נהפוך הוא, הסיפור שהוא טווה מתשוקת הגיבור שלו כלפי ילדות, תשוקה בלתי מרוסנת וחולנית המענה אותו כל חייו, מסופר בבהירות צלולה".

לעומתו, ביצירותיו של הסופר, המכונה ג' לכל אורך הספר, "אין שום זכר למוסר כליות, ואף לא לחשבון נפש. אין בהן שום עדות לחרטה ולייסורי מצפון. כשקוראים אותו, אפשר כמעט לחשוב שהוא בא לעולם כדי להעניק לבני נוער לבלוב ואושר שתרבות מדולדלת גוזלת מהם…" 

למרבה הזוועה, מעשיו של ג' התאפשרו כי לא היה מי שיעצור אותו. אמה של ספרינגורה שיתפה אתו פעולה. (לפחות הואילה להעניק לבתה את ברכת הדרך, כעבור כמה עשרות שנים, כשזאת נתנה לה לקרוא את כתב היד של ספרה ההסכמה ואפילו אמרה לה שלא תשנה בו אף פרט, שהרי מדובר בסיפור החיים שלה!).

בבית הספר שמו לב שהילדה מרבה להיעדר, אבל לא עשו שום דבר כדי לבדוק מדוע, ואיך אפשר לעזור לה. בסופו של דבר פשוט העיפו אותה.

הרשויות העלימו עין. כשהגיעו למשטרה מכתבים בעילום שם, שבהם דווח על מעשיו של ג', פטרו אותם בביקור שטחי או בזימון קצר למשטרה: "ג' יצא מתחנת המשטרה שבקה דה ז'וור משועשע למדי, מרוצה מכך שהצליח לשטות בחוקרת ובעמיתיה".  (ספרינגורה אפילו חושדת בג' שהוא זה שכתב את המכתבים האנונימיים ההם, כדי ליצור דרמה, שתשרת את כתיבתו!).

העולם הספרותי לא געש ולא נרעש. אדרבא, ספרינגורה מתארת כיצד התראיין הפוגע בה אצל ברנרד פיבו, הכוהן הגדול של הספרות הצרפתית בשנות ה-80, בתוכנית הדגל היוקרתית אפוסטרוף, ואיך פיבו ידע רק להשמיע קריאות התפעלות ממעלליו (מפשעיו!) הגלויים לכול של הסופר המהולל: "הרי אתה אספן של חתיכות צעירות!", קרא פיבו, ואיש לא התקומם (למעט אחת האורחות, סופרת קנדית, שהזדעזעה "מנוכחותו באולפן טלוויזיה של איש כה נתעב, סוטה מין הידוע כאדם המגן על פדופיליה ואף מיישם אותה. היא נוקבת בגילן של המאהבות המפורסמות של ג"מ – 'ארבע עשרה'  – ומוסיפה שבארצה, התנהגות חריגה כזאת לא הייתה עולה על הדעת, במקום שהיא באה ממנו אנשים מתקדמים יותר בכל הנוגע לזכויות של ילדים. ומה עולה בגורלן של כל אותן בנות צעירות שהוא מתאר בספריו, מישהו חשב פעם עליהן?" תגובתה כמובן זכתה לגינוי!)

לא רק שלא גינו, אלא שב-1977, כך מספרת ספרינגורה, התפרסם באחד העיתונים הצרפתיים מכתב פתוח (בדיעבד נודע לה שיזם אותו ג'!) ש"צידד באי-הפללה עקב יחסי מין בין קטנים לבגירים". על המכתב חתמו "אינטלקטואלים בעלי שם, פסיכואנליטיקאים ופילוסופים נודעים, סופרים בפסגת תהילתם, רובם מהצד השמאלי של המפה", ביניהם – רולאן בארת', סימון דה בובואר, ז'אן פול סארטר. הבון טון היה שיחסי מין בין בגירים לקטינים הם עניין שיש לקבלו "לא רק בסובלנות, אלא  גם בהתפעלות", שכן "אסור לאסור"!

"אין זאת אלא שהאמן משתייך למעמד נפרד, שהוא אדם בעל סגולות נעלות ולכן אנחנו מעניקים לו חסינות מלאה, בלי שום תמורה למעט הפקת יצירה מקורית וחתרנית, מעין אריסטוקרט בעל זכויות יתר מופלגות", כותבת ספרינגורה.

אי אפשר שלא לחשוב על המציאות שלנו, כאן ועכשיו. הנה למשל התגלו רק לאחרונה מעלליו של חיים דעואל לוסקי, מהמרצים הוותיקים במדרשה בבית ברל, דוקטור לפילוסופיה, אמן רב-תחומי שנהג במשך ארבעים שנה להטריד סטודנטיות שלו, והכול העלימו עין. דעואל לוסקי היה חבר קרוב של בועז ארד, שגם הוא היה אמן נחשב, עד שחשיפה עיתונאית גילתה כי קיים קשרים לא הולמים עם קטינות, תלמידותיו בבית הספר התיכון, ואז, כזכור, התאבד. לוסקי, כך מתארת הכתבה בכתב העת המקוון "המקום הכי חם בגיהינום", זעם על החשיפה והגן על "שמו הטוב" של בועז ארד. 

ספרינגורה מתארת את ההשפעות ארוכות הטווח הקשות מאוד שהיו לקשר עם ג' על חייה. את הנזקים האיומים. את השנים הארוכות ואת המאמצים האינסופיים שנדרשו לה כדי להיות מסוגלת שוב לתת אמון בזולת, בגברים במיוחד. 

אבל את התמימות, את היכולת לאהוב באמת בפעם הראשונה אהבה של צעירים, אהבה של התחלות, את תחושת הבעלות המלאה על עצמה ועל חייה, גזל ממנה מצנף לצמיתות. לא לכול יש תקנה. היא מיטיבה להסביר את ההבדל בין התאהבות אמיתית, לבין הניצול שעברה, שהרי היא לא זאת שיזמה את הקשר, וגם אם נראתה כאילו שיתפה פעולה, בעצם הייתה קורבן, שכן "תסמונת שטוקהולם אינה סתם שמועה". 

הספר שכתבה הוא מבחינתה הפתרון למצוקה התמידית שהיא חשה מאז שהתחילה הפגיעה בה. בהקדמה לספר היא אומרת לעצמה "תפסי את הציד במלכודת שלו עצמו. כלאי אותו בספר".

ספרה מרתק, מייסר, וחשוב מאוד. במיוחד כשזוכרים כיצד הגיבו בצרפת לתנועת MeToo#:  ב-2018 חתמו יותר מ־100 אמניות על מכתב גלוי נגד המיזם, וכינו אותו "גלים של טהרנות", "סכנה לחירות המינית" ו"ציד מכשפות". 

ספרה של ספרינגורה הכה גלים ברחבי העולם, ובמיוחד בצרפת. יש לקוות שהשפיע במשהו על תפישת העולם של קוראיו. 

. Vanessa Springora, Le Consentement

תרגמה לעברית: רמה איילון

מי נחשבו שפני ניסוי מושלמים

עובדים סוציאליים נהגו להציב עגלות טיול עם תינוקות מול הדלת השקופה במשרדו של "מדען" בשם שפירו. שפירו, שהיה יהודי, קבע לאיזה גזע משתייך כל תינוק על פי מבנה הגולגולת שלו, על פי ציפורניו ועל פי כתמי לידה שנפוצים בקרב תינוקות ממוצא אפריקני ואסייתי. 

הנאצים, כמובן, השתמשו בשיטה דומה כדי לקבוע "גזע ביולוגי", שיטה ששורשיה בתנועת האֶאוּגֶנִיקָה (תורת להשבחת הגזע) מהמאה ה-19, שנועדה לזהות יהודים. 

שפירו נקט שיטה "מדעית" סמכותנית ומחוסרת ידע. הוא דגל באמונות מהעבר, והיה  אדיש לנזקים העלולים להיגרם לילדים עקב הפרקטיקות הפסאודו-מדעיות המעוותות שנקט – פסיקותיו בעניין הגזע של הילד, והמלצתו שילדים יישארו זמן רב בבתי אומנה, עד שהוא יקבע מה הגזע שלהם. הוא סירב לומר מה דעתו על התכונות הגופניות של כל התינוק עד שמלאו לו לפחות שישה חודשים.

שפירו הבין שהוא מסבך את הליכי האימוץ, אבל אמר לפקידים סוכנות לואיס וייז שזה משך הזמן הנדרש כדי להימנע מ"טעויות". […] רק כך יוכל לומר בוודאות מה יהיה צבע עורם של התינוקות. 

 סוכנויות האימוץ יכלו אם כן להעביר להורים המאמצים מסר ברור: הטבע מנע מהם אמנם פרי בטן, אבל המומחיות העדכנית ביותר תעניק להם ודאות באשר לגזעו של תינוק שנולד לאנשים זרים. 



התפישה שלפיה תינוקות שמחכים לאימוץ הם שפני ניסיון מושלמים למחקר לא הוגבלה רק לתחום הרפואי. במשך חצי מאה שנה שימשו ילדים שהאימהות שלהם ויתרו עליהם כבובות אנושיות באלפי מוסדות שבהם למדו נשים ניהול משק בית וכישורי אימהות. 

אנשי אקדמיה פיקחו על אותם "בתי אימון", שבהם למדו נשים צעירות איך לטפח את הבית ואיך לגדל ילדים. הפרקטיקה החלה באוניברסיטת קורנל ב-1919 והתפשטה אל כחמישים קמפוסים ברחבי המדינה. 

הסטודנטיות למדו לבשל, לנהל חשבונות ולטפל בתינוקות שחיכו לאימוץ. בהתחלה העבירו בתי יתומים את הפעוטות לאותם מוסדות, אבל עד סוף שנות ה-40 סוכנויות לאימוץ היו אלה שהעבירו את מרבית התינוקות, לעתים תכופות בני כמה ימים בלבד. במקרים מסוימים ה"אמהות המתאמנות" התחלפו מדי שעה. הן  ניהלו רישום מדויק לגבי התינוקות שבהם טיפלו, ציינו את שעות השינה שלהם, את כמות החלב ששתו, את העדפותיהם לרסק אגסים או לתרד, אבל אין ראיה לכך שמישהו עצר לרגע כדי לחשוב על ההשפעות ארוכות הטווח שיהיו לסבב בלתי פוסק כזה של מטפלות על התפתחותם הרגשית של התינוקות.  



סוציולוגים, ברובם המכריע גברים שהאמינו בכל לבם בתיאוריות פרוידיאניות, הקדישו אנרגיה רבה במאמציהם לבייש נשים צעירות שהרו מחוץ לנישואין, ולעשות להן דמוניזציה. 

בדיסרטציה מ-1957 הכריז אדמונד פולוק (Edmund Pollock) מאוניברסיטת ניו יורק שהנשים הצעירות הללו "שתלטניות, נרקיסיסטיות ועוינות מאוד." פולוק לא היה יכול לשים תווית שלילית ופתוגנית יותר על שלושים וחמש הנבדקות שלו, שכלל לא היו ערות לכך שבוחנים אותן כחלק ממחקר. הוא כתב שכאשר הנשים הללו הרו ללדת, הן ניסו להעניש הורה מתנכר; שהן סובלות מקנאת פין עמוקה כל כך, עד שיכלו לבטא אותה רק באמצעות ילד. התיאוריה שלו הייתה שנשים פועלות "מתוך פנטזיה אינססטואלית אינפנטילית על תינוק שיהרו לאביהן".  



בשנות ה-60 נהגו לא פעם סוכנויות אימוץ  לרמות את היולדות, ולספר להן שתינוקן מת.

 

מאחר שהספר ראה אור באנגלית, את הציטוטים תרגמתי בעצמי (עע"א)

נטפליקס, הסדרה "10%": כמה חן ואיזה קסם!

הפעם הראשונה שזה קרה לי הייתה בשנות ה-70. הטלוויזיה הישראלית הייתה עדיין בחיתוליה. רק שלוש או ארבע שנים לפני כן החלו לשדר לאומה, כמובן – בשחור לבן, שהרי הותקן אז מחיקון שנטרל מהשידורים את הצבע, פן יתמכר העם (!) (בעקבות זאת – כמה מוזר! – המציא מישהו בסוף שנות ה-70 את ה"אנטי-מחיקון", ואנשים עקפו את האיסור הממשלתי ויכלו לראות טלוויזיה בצבעים…), כמובן – כל השידורים בערוץ אחד ויחיד, שהיה חזות הכול: "מדורת השבט", על פי מרשל מקלוהן.

הסדרה הראשונה שהתמכרתי אליה הייתה "האחים". היא שודרה בין השנים 1974–1977 בימי רביעי, בשעה שמונה בערב. סדרה שעסקה בסיפורם של בני משפחת האמונד, שאביהם מת והם ירשו ממנו את חברת ההובלות שבבעלותו. התככים המשפחתיים, האהבות והשנאות, נעשו חשובים כל כך, עד שבימי רביעי בערב אסור היה – לא רק אצלי, בבתים רבים מאוד בישראל – לטלפן לבני אדם או להגיע אליהם במפתיע ולשבש את הצפייה. 

זאת הייתה הפעם הראשונה שנוצרה האחווה הזאת בין דמויות בדויות לבין הצופים בהם, אלה שאימצו אותן כאילו היו אנשים בשר ודם: חשובים, יקרים, מעוררי הזדהות. אפילו כשהחליפו ערב אחד במפתיע את השחקן שגילם את אחת הדמויות הראשיות, לא התמקוממנו. השלמנו והתרגלנו.

אחר כך היו "משפחת פאליסר", "קו אונידין", ובשנות ה-80 – "שלושים ומשהו". (ולא! לא "דאלאס"! מי ראה את הזבל הזה?!) שם ההתמכרות התעצמה. גם אנחנו היינו בני שלושים ומשהו, גם אנחנו גידלנו ילדים, גם אנחנו נאבקנו לטפח משפחה וקריירה. אהבנו אותם ממש. כשהסדרה ירדה מהמסך לא ידענו את נפשנו. איך נחיה בלי החברים הטובים שלנו? מה נעשה בלי לדעת מה קורה עם הופ ומייקל, אליוט וננסי, מה שלום מליסה? היא ממשיכה לצלם? וגארי הסקסי? זהו? נעלם ולא ישוב? 

גם כיום נוצרות התמכרויות, אבל מראש ידוע משך הזמן שהן מותרות: כך וכך עונות ופרקים של סדרה בנטפליקס. מתאהבים. מתרגלים, אבל נזהרים: הסוף קרב ובא ואפשר לראות אותו מתנוסס על המסך, עונה שנייה, שלישית, ו-זהו. אלא אם יסדרו לנו עונה נוספת, מי יודע מתי. 

אז  ההתמכרות העכשווית היא לחברים החדשים שרכשנו לנו בפריז: חבורת סוכני השחקנים שעובדים ביחד, ואתם העוזרים הצעירים והנאמנים שלהם. לא צריך יותר מפרק אחד או שניים לפני שנהיה שם, נצחק ונתרגש אתם ומהם, נעקוב אחרי פיתולי העלילה והפתעותיה, ונשמח – איזה כיף שיש עוד סדרה טובה כזאת, משכנעת ומשעשעת, איזה כיף להתוודע אל העולם שהיא מציגה, זה שבו כוכבי קולנוע מתגלים כבני אדם על כל חולשותיהם, בדיוק כמו אלה שיש לנו! ואולי אפילו יותר! הנה בני זוג שמקנאים זה בזה, כוכבת קולנוע שנאבקת כדי להיות אימא מסורה ומצטיינת, אך מתגלה עד כמה היא חרדה ליופייה והיא חוששת שאבד לה, הנה שחקנית צעירה שנאלצת לעבור השפלות במבחני בד שהיא עוברת, ועוד כהנה וכהנה סוגיות ובעיות. כוכבי קולנוע צרפתים מהשורה הראשונה לא היססו להשתתף בסדרה, ולשחק את… עצמם. אמש, למשל, ראינו את איזבל אג'אני מגלמת את דמותה של… איזבל  אג'אני שמייחלת לתפקיד בסרט חדש, ואפילו מוכנה לעמוד במבחן בד, להציג את עצמה, "לאלתר", ומשעשעת בחן ובנכונות לצחוק קצת מעצמה, ובעצם – להוסיף עוד נדבך למוניטין שלה כשחקנית דגולה. 

בפרק החותם את העונה השנייה מככבת ז'ולייט בינוש. הוא מתרחש "מאחורי הקלעים" של פסטיבל קאן, ובעצם באחורי הקלעים של תעשיית הקולנוע: אנחנו רואים שהזוהר איננו נוצץ באמת, ומצד שני הוא קיים, כובש ומרגש. כמה אירוניה עצמית יש בסצנה שבה בינוש שמגלמת את עצמה – כוכבת מופלאה שמחוץ לסדרה כבשה כבר את כל הפסגות – שרועה על המיטה בבגדי יום יום נוחים, זוללת פיצה לצדו של שומר הראש הגברתן שחולק אתה את הפיצה ושואל אותה בתמימות באילו מין סרטים שיחקה, והיא משיבה לו בצניעות של אדם אמיתי: שחקנית שבשבילה המשחק הוא מקצוע, אבל היא לא שבויה בהעמדת הפנים הכרוכה בו, ולא מאמינה לזוהר.

בעונה הראשונה עוד נאלצו יוצריה לחזר אחרי שחקנים חשובים כדי שייאותו להשתתף בה. בהמשך התייצבו אלה מרצונם, ואפילו חיכו בתור. וכך מככבים בה ידועי שם כמו מוניקה בלוצ'י, איזבל הופר, ז'אן דז'רדן, שרלוט גינזבורג, סיגורני ויבר ואחרים. 

הסדרה פשוט מקסימה. התהפוכות הרגשיות שעוברות הדמויות מפתיעות, והן עצמן, כל האנשים הללו, מרנינים ומעוררים אהדה ואפילו חיבה. 

האם נטפליקס שינתה לצמיתות את האופן שבו אנחנו "צורכים" את התרבות, אולי ליתר דיוק, את הבידור, בחיינו? 

שלל המועמדויות שהעמידה נטפליקס לפרס גלובוס הזהב, לצד שינויי ההתנהגות שכפתה עלינו מגפת הקורונה, מעידים כנראה על התשובה. כן, התרגלנו לנטפליקס ולנוחות שהיא מציעה. כן, התכנים העולים בה הולכים ומשתפרים מעונה לעונה ומחודש לחודש. מי שאוהב להיות בבית נהנה שבעתיים.

אז מה הסדרה הבאה? כבר הגענו אל אמצע העונה השנייה מתוך ארבע! 

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 20

אָהוּב שֶׁלִּי, אָהוּב, אֵיךְ לֹא אֶזְכֹּר
שֶׁרַק לִפְנֵי שָׁנָה כָּאן, בָּעוֹלָם,
בִּבְדִידוּתִי, הָיִיתָ כְּבָר קַיָּם.
יָשַׁבְתִּי אָז בַּשֶּׁלֶג וּבַקֹּר
וְלֹא רָאִיתִי אַף פְּסִיעָה, גַּם לֹא
שָׁמַעְתִּי צְלִיל מִלְּבַד דְּמָמָה וְכָאן
מָנִיתִי רַק חֻלְיוֹת בַּאֲזִקַּי
שֶׁלֹּא נָפְלוּ, כִּי בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ

נוֹכַחְתִּי – לֹא הוּשְׁטָה לִי יָד, אֲבָל
עַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹתָה מִכּוֹס פְּלָאִים
אוֹתָהּ יָכֹלְתִּי לְהַחְמִיץ בִּכְלָל
לוּלֵא אוֹתָהּ פְּרִיחָה. כְּמוֹ נְבִיאִים
חָזִינוּ בַּצְּמִיחָה, וּמָה חֲבָל
עַל מִי שֶׁבְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים.


חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא elizabeth-barrett-browning-sonnet-20.png

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 20 Sonnets from the Portuguese

 

American baby, Gabrielle Glaser האם צריך אומץ כדי לאהוב?

מעטים הם הספרים שעוררו בי סערת נפש כמו זאת שחשתי במהלך הקריאה של American Baby: ספר שראה אור בארצות הברית לפני פחות מחודש (לאמזון הוא הגיע ב-26 בינואר 2021). הגעתי אליו בעקבות רצנזיה במוסף הספרות של הניו יורק טיימס, שהשוותה בינו ובין הסרט התיעודי "שלושה זרים זהים" שהוקרן ב-2018 בפסטיבל הסרטים בחיפה. 

"שלושה זרים זהים" היה סרט מחריד ומרתק. הוא פרש בפני הצופים סוגיה שהעסיקה מאוד חוקרים באמצע המאה ה-20: מה קובע את גורלם של בני אדם – התורשה או הסביבה? בבסיסו של הסרט עמד ניסוי מעורר פלצות שהמשתתפים בו לא ידעו עליו. כן, ניסוי בבני אדם: תאומים ושלישיות שנולדו מחוץ לנישואים נמסרו לאימוץ במשפחות שונות, כדי לבדוק איך "בתי גידול" שונים ישפיעו על אופיים, הישגיהם וגורלם. 

הניסוי אכן מופיע גם בספר שלפנינו, ולצדו תיאורים של עוד ניסויים בבני אדם שנערכו לאורך עשרות שנים באמריקה. לא בגרמניה הנאצית. 

תחילתו של הסיפור, כפי שמספרת אותו הסופרת והעיתונאית גבריאל גלזר, הייתה כשהיא פגשה את דיוויד רוזנברג, גבר בשנות החמישים לחייו, שחיכה לעבור ניתוח להשתלת כלייה. התורם היה חברו הקרוב. כוונתה של גלזר הייתה לספר על תרומת האיבר, אבל עד מהרה התחוור לה שהסיפור האמיתי, המעניין יותר, טמון בעברו של דיוויד, שאומץ בילדותו. 

גלזר יצאה לדרך ארוכה ומפותלת, שבמהלכה ערכה תחקיר מרשים ביותר ובו איתרה בפירוט מדוקדק ומרתק ביותר את ציוני הדרך החשובים בחייו של דיוויד, ובה בעת גם את אלה של מרגרט, האישה שילדה אותו. השניים לא הכירו זה את זה, כמובן. חייהם התנהלו במקביל, ולרגעים כמעט נשקו זה לזה, כשגרו בשכנות ואמו המאמצת של דיוויד לקחה אותו למקומות שבהם יכול היה להיתקל באמו הביולוגית, אבל זה לא קרה. מרגרט לא הפסיקה לחפש את בנה, להתגעגע אליו ולחלום על הרגע שתזכה למצוא אותו. הקורא אינו יכול לדעת אם ימצאו זה את זה, אם ייפגשו. 

אבל הסיפור האישי והמתח הגובר והולך אינם העיקר, שכן הכתוב מלווה בניתוחים היסטוריים וסוציולוגיים שבהם מראה גבריאל גלזר מה המשמעויות של הסיפור האישי, ואילו תופעות חברתיות הוא משקף. 

דיוויד נולד בתקופת ה"בייבי בום": השנים שאחרי תום מלחמת העולם השנייה. החברה בארצות הברית עודדה אז נשים להיות עקרות בית ואימהות. חיי מין נחשבו טאבו שאסור לדבר עליו, ובשום פנים ואופן אסור לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים. הסטנדרט הכפול, שזכה לעידוד בתרבות הפופולרית, למשל בפזמונים שהכול הכירו ושרו, היה, כדבריה של גלזר: "כולם עושים את זה, ואסור לעשות את זה". המסר היה: "הפגינו את המיניות שלכם, אבל אל תקיימו יחסי מין לפני שתינשאו". עידן של סתירות וצביעות. 

בני נוער לא יכלו להשיג אמצעי מניעה. אסור היה למכור קונדומים לצעירים בני פחות מ-18, אלא אם ההורים אישרו זאת (!), והפלות מלאכותיות נאסרו על פי חוק. 

מרגרט בת השש-עשרה וג'ורג' הצעיר התאהבו, אבל הוריהם אסרו עליהם להיות בקשר. מרגרט לא הייתה ממשפחה מספיק מכובדת, לדעת הוריו של ג'ורג', ואמה של מרגרט לא הייתה מוכנה להכיר בזכות של בתה להתאהב. במפגש חד פעמי חטוף מרגרט הרתה. אמה לא הייתה מוכנה לאפשר לה להשאיר אצלה את התינוק ולגדל אותו (אף על פי שלפי חישובה של מרגרט, היא עצמה נישאה כשהייתה בהיריון, אבל הכחישה זאת מכל וכל). לא הועילו ההסברים וההבטחות של מרגרט וג'ורג', שאמרו להוריהם כי הם מתעתדים להינשא ולהקים ביחד משפחה. "את סחורה פגומה", אמרה האם לבתה, "אף אחד לא ירצה אותך", "את זונה", "את מקולקלת". אבל גורג' אהב את מרגרט, ליווה אותה לאורך כל הדרך, הם נישאו והקימו משפחה אחרי שבנם הבכור נולד ונלקח מהם. באותה עת עדיין היו קטינים ולא יכלו להינשא בלי רשות ההורים. הם מצאו את הדרך לעבוד, חסכו כסף, ונסעו למדינה בארצות הברית שבה הותר להם להתחתן. בהמשך נולדו להם עוד שלושה ילדים. אבל בהיריון הראשון רצונם, הפצרותיהם והבטחותיהם לא עזרו להם. באכזריות שקשה לעמוד בכל פרטיה אילצה האם את מרגרט להיכנס עד הלידה למוסד שנועד לנערות "סוטות" כמוה. 

"תלדי לך ילד משלך", אמרו לה, כשלחצו עליה לוותר על התינוק, עוד לפני שילדה אותו, וביתר שאת אחרי הלידה.

מרגרט סירבה בכל תוקף. היא נאבקה על הזכות להחזיק בתינוק, ואחרי שאילצו אותה להשתחרר מבית החולים בלעדיו – לקבל אותו. אסרו עליה אפילו לראות אותו. כעבור שלושה חודשים, כשאיימו עליה שאם לא תחתום על המסמכים ישלחו אותה למוסד לעבריינים צעירים והיא חששה שבכך תזיק לבנה הרך, חתמה מרגרט על מסמך הוויתור על בנה, אבל עדיין לא הבינה ולא האמינה שמאותו רגע הוצא התינוק מחייה לצמיתות. גם את השם שהעניקה לו, סטיבן, שינו, והוא נקרא דיוויד. שיקרו לה בנוגע לזהות ההורים המאמצים, שלכאורה חיכו לילד, ובעצם דיוויד אומץ רק כעבור שנתיים! הדעה ה"מקצועית" הרווחת הייתה אז שיש לחכות ולבדוק את התינוק, כדי "למצוא התאמה טובה" בינו ובין מאמציו! "הורים משובחים היו זכאים לתינוקות משובחים". 

כדי לעמוד על "אופיים" של התינוקות התנהל במשך שנים ארוכות ניסוי מעורר פלצות. שני חוקרים (סדיסטיים!) בשם Karelitz and Fisichelli טענו שמשך הזמן שתינוק בוכה כשכואב לו יכול לנבא את רמת האינטליגנציה שלו. לפיכך נהגו לייצר מה שקראו בשפה מכובסת "בכי יזום": ירו גומיות על כפות הרגליים החשופות של תינוקות בני יומם, לפעמים בני לא יותר מעשר דקות, ובחנו את משך בכיים. התינוקות הזמינים היחידים שבהם יכלו להתעלל היו חסרי ישע ולא מוגנים, אלה שנולדו לאימהות נטולות זכויות, שאילצו אותן לוותר על פרי בטנן, כי לא היו נשואות. סוכנויות אימוץ קתוליות ששני החוקרים פנו אליהן בבקשה לבצע את הניסויים על תינוקות שבחזקן סירבו לשתף פעולה, אבל סוכנות האימוץ Louise Wise Services, שאליה נשלחה מרגרט בעל כורחה, הסכימה ושיתפה פעולה, ולא רק עם הניסוי המדובר, אלא גם עם הניסויים שנערכו בתאומים ובשלישיות. הורים מאמצים לא ידעו שהתינוק שנמסר לחזקתם הוא תאום, או חלק משלישייה. נאמר להם שיזכו לאמץ תינוק, בתנאי שיסכימו לאפשר לחוקרים לצפות במאומץ לאורך השנים (בלי שהסבירו להם מה מטרת המחקר).

תוצאות הניסויים הלא יאמנו של Karelitz and Fisichelli התפרסמו בכתבי עת נחשבים, למשל ב-"The Journal of the American Medical Association"  וגם  ב-"The Journal of Pediatrics". השניים זכו גם לתקצוב נדיב וליוקרה: 150,000 דולר – בערכים של היום, לדברי גבריאל גלזר, סכום שמקביל ל-1.6 מיליון דולר. גם עכשיו עוד אפשר למצוא מאמרים שלהם ועליהם אם מחפשים ב-google scholar. השניים הודו שלא הגיעו עד לכדי כך שיכאיבו לתינוקות באמצעות מכות חשמל, כי סברו שזה מוגזם. באמת תודה רבה.

"מה אני, אינקובטור?" ביקשה מרגרט לומר. תחושותיה היו נכונות: תינוקות שנולדו מחוץ לנישואים היו רצויים מאוד. לא כן האמהות. המספרים היו אדירים. להערכתה של גלזר בשלב מסוים כשליש מאוכלוסיית ארצות הברית היה מעורב בדרך זו או אחרת באימוץ: הורים שוויתרו על ילדיהם, הורים שאימצו, והמשפחה המורחבת של כל הצדדים.

זמן לא רב אחרי שנאלצה למסור את בנה לאימוץ, אחרי שמרגרט וג'ורג' נישאו והיא הרתה וילדה את בתם, לא הצליחה האם הטרייה להבין מדוע פתאום כול בני המשפחה חוגגים אתם, מדוע ההורות שלה נחשבת לגיטימית, ובעיקר – איך זה שעדיין אסור לה לדבר על הבן הבכור שילדה, ומדוע בכלל נגזל ממנה. יותר מכול הטרידו אותה המחשבות עליו: היכן הוא? האם אוהבים אותו? הוא מאושר? הוא בריא? 

דיוויד זכה להורים מאמצים נפלאים שאהבו אותו בכל לבם. פעם אמרה מישהי לאמו "צריך הרבה אומץ לאמץ", וזו השיבה בפליאה זועפת: "צריך אומץ כדי לאהוב?"

בספרה גבריאל גלזר אינה מתנכרת לכך שאימוץ הוא בבסיסו מעשה נאצל. דבריה מכוונים לקראת המסר העיקרי, המסקנה שאליה היא מגיעה לקראת סופו של הספר: יש להעדיף אימוץ פתוח, כזה שיאפשר למאומצים לדעת מניין באו, ומה הרקע המשפחתי והבריאותי שלהם. לאורך השנים ניסתה מרגרט להעביר למשפחה שאימצה את בנה מידע על בעיות רפואיות תורשתיות שהתגלו אצל אמו ואביו הביולוגיים, כדי שידע להיות במעקב ולנהל אורח חיים שיתאים לבעיות שעלול היה לפתח. שום פרט ממה שמסרה לסוכנות האימוץ, מידע שיכול היה אולי להציל חיים אילו רק נודע בזמן, לא הועבר הלאה מהסוכנות למשפחה המאמצת ולדיוויד עצמו! לקרוא ולא להאמין.

סופו של הסיפור האישי הגיע בזכות השירות של 23andMe: חברה המאפשרת לגלות קרובי משפחה קרובים ורחוקים, באמצעות בדיקת די-אן-איי. בישראל הבדיקה אסורה. כנראה שברשויות הדת חוששים מפני גילוי מי שייחשבו ממזרים על פי ההלכה. סבורים שמוטב פשוט לא לדעת. אבל אפשר לעקוף את המחסום: יוצרים כתובת פיקטיבית בארצות הברית, ומזמינים מאמזון את הערכה. היא מגיעה לכתובת האמריקנית, ומשם נשלחת לישראל בדואר. הערכה מכילה מבחנה שיש לירוק לתוכה, ואז שולחים אותה ל23andMe. התוצאות מגיעות כעבור כמה שבועות, והן מרתקות! השירות מאתר קרובי משפחה בדרגות שונות, מתאר את המוצא האתני של בני משפחתו של הנבדק (למשל, במקרה שלי, איזה אחוז מהגנים שלי אירופי, יהודי אשכנזי, צפון אפריקני, ואפילו ממש מאילו ארצות הגיעו אבות אבותי, דורות רבים לאחור), ויכול גם להתריע מפני בעיות רפואיות מולדות שכדאי לשים לב אליהן. 

למרגרט ולדיוויד  העניק השירות של 23andMe את שלוות הנפש שנגזלה מהם ברשעות ובאכזריות לא מובנות ובלתי נסבלות.

כדאי מאוד לקרוא את הספר. חלק ממסקנותיו חשובות גם לנו, כאן, בישראל. מסתבר שבשנות ה-50 וה-60 תינוקות "נעלמו" בעולם כולו, ובשיטות שונות, כולן מחרידות באותה מידה. 

אפשר כמובן לקרוא אותו בקינדל אמזון:

"קברניט המדינה": מה חשב בן גוריון על התנ"ך ועל הבריאה

בן גוריון אהב לנהל בכתב ויכוחים תאולוגיים ארוכים עם רבנים או עם שומרי מצוות יודעי ספר. הוא לא ראה בעצמו אתאיסט: "לי ברור", כתב לאחד מבני שיחו, 

שאין העולם פרי התרחשות מקרית ועיוורת (אם כי איני יכול להוכיח זאת), וכי יש סדר ומשטר ("קוסמוס") בעולם, – ואולי גם כיוון ומטרה, אבל כל זה הוא בגדר התהייה האינטלקטואלית של האדם המכיר מיעוט ידיעתו ותחומי הידיעה האנושית, אבל אין זה מזון לנשמה או מדריך לפעולה ולהתנהגות האדם. 

הוא סבר שהתנ"ך הוא היצירה היהודית הגדולה ביותר, אך שגם היא אינה מפענחת את סוד האלוהות: "מספר התנ"ך אני יודע מה חשבו אבותינו על הסוד הגדול הזה – יותר מזה איני יודע. הסוד עצמו נשאר סוד".

הוא יצא שוב ושוב להגנתו של ברוך שפינוזה, שיהודים חרדים המשיכו להחרים. בעיקר נאבק בהשקפות המסתגרות של האולטרה-אורתודוקסים, שהתייחסו בשלילה לתרבות החילונית, העברית והכללית, והעלו כנגדה על נס את השיבה למקורות היהדות, כשכוונתם בעיקר לתלמוד ופוסקים. ואילו הוא הציג, כאמור, את התנ"ך כיצירה הגאונית של העם היהודי, הנושאת ערכים פרטיקולריים ואוניברסליים כאחד. אך התנ"ך אינו המקור הבלעדי לרוח האדם: "יש לנו הרבה, הרבה מאוד ללמוד מעמים אחרים".

כשהתריס בר-שיחו כנגדו שהוא מתבטל בפני תרבות יוון ורומי ענה: "אין זו התבטלות […] כיהודי איני מרגיש כל פחיתות כבוד אם אני רואה שבקרב עם אחר יש גאון באחד המקצועות, שאין דומה לו אצלנו".

הוא נשאר תלמיד נאמן של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שביקש להיפתח לרוחות הפרצים של העולם הגדול, ולא של אחד העם, שנטה להסתגר בד' אמות היהדות. 

אניטה שפירא, "בן גוריון – דמותו של מנהיג": מי צריך לקרוא אותו עכשיו?

"ניסיתי להציג בספר זה פורטרט, לא צילום, של אישיותו", מסבירה פרופסור אניטה שפירא את מה שביקשה לעשות בביוגרפיה שכתבה על דוד בן גוריון. הספר נפתח באנקדוטה שבה סיפרה איך הגיעה בשעתו אל בן גוריון, אל "הצריף המפורסם בשדה בוקר" כדי לראיין אותו, בימים שהייתה סטודנטית לתואר שני, איך התמודדה עם קבלת הפנים הנוקשה של פולה, רעייתו: "'מה את רוצה?' נבחה עלי" ועם הפקודה: "אל תעייפי אותו!", איך קיבל אותה במאור פנים, חרף מעמדה הזוטר, ואיך רק כשחזרה הביתה התחוור לה שבעצם לא השיב לה על השאלה העיקרית שאתה הגיעה אליו…

שפירא עוקבת בספרה אחרי בן גוריון ומתעכבת בעיקר על השנים 1953-1942 התקופה שבה הגיע לשיא הישגיו הציבוריים. המהלכים ההיסטוריים ידועים כמובן, אבל הם הרקע שעליו שפירא מציירת דיוקן של אדם בעל חזון ותנופה. היא מתארת את הישגיו הרבים, אך בה בעת אינה חסה עליו, ומביאה בפנינו גם צדדים נפסדים באופיו.

למשל – את האופן שבו "סחט" את אביו רגשית בתחילת העשור השני של המאה ה-20, שנים אחדות אחרי שהיגר לארץ ישראל. בן גוריון החליט אז שעליו ללמוד משפטים, כדי לרכוש כלים שבאמצעותם יוכל להשפיע על המציאות. לצורך כך נסע ליוון, שם למד טורקית. מטרתו הייתה – להתקבל לאוניברסיטה בטורקיה. הוא לא היסס לתבוע מאביו וללחוץ עליו שיפרנס אותו במשך כל אותן שנים, כשלמד והשתלם, אם כי ידע עד כמה האב מתקשה בכך. לימים, כשאביו ביקש ממנו לעזור לו להגיע לישראל ולמצוא עבודה, סירב: "בגילוי לב חסר לב הסביר בן גוריון לאביו שהוא לא יוכל לסייע לו למצוא עבודה בארץ, כי כלוחם נמרץ כנגד מסורת הפרוטקציה המקובלת במוסדות הארץ, הוא לא יוכל לעבור על מידותיו ולהשתדל בעבור אביו." במקום לעזור לבני משפחתו לצאת מפלונסק, לקח בן גוריון את פולה, אשתו הצעירה, ואת שני הפעוטות שילדה, השאיר אותם בבית אביו למשך כשנה ונסע לכל מיני ועידות ומפגשים. פולה התרעמה על התנאים הירודים, וכעסה על "רמת ההיגיינה הנמוכה". היא "תבעה להרתיח את המים המזוהמים של פלונסק, לחמם את החדר שנועד לה ולילדים, מחשש לטחב, ובכלל הייתה מלאה ביקורת על בית חמיה". בסופו של דבר ורק כעבור כמה שנים הגיע האב לישראל והצליח למצוא עבודה, אבל היחסים בין פולה לבין בני המשפחה של בן גוריון היו קרים מאוד. "מאותו זמן ואילך לא הייתה האהבה שוררת בין פולה ומשפחת בעלה, לצערו של זה". כל אלה הן כמובן רק אנקדוטות צדדיות, אבל הן שופכות אור על דמותו של האיש, לא על זאת של המנהיג (ובעצם, גם על אשתו…).

שפירא מתארת את התפרצויות הזעם "הוולקניות" של בן גוריון. אחת מהן למשל התרחשה באוקטובר 1930 כשזעם על אנגליה שמנעה מיהודים רבים להיכנס לארץ ישראל, ואיים עליה בנאום חוצב להבות שהסתיים במילים "גורי לך, האימפריה הבריטית!" מוסיפה שפירא וכותבת: "רעיון פיצוץ האימפריה הבריטית ייכנס לזיכרון ההיסטורי של המפלגה כדוגמה לחוסר הרציונליות של בן גוריון המתפרצת לעתים בשעות משבר." תיאורי התפרצויות דומות חוזרים במשך דרכו.

מעניינות במיוחד הנקודות ששפירא מאתרת – אירועים בחייו שהשפיעו על השקפת עולמו ועמדותיו, ובכך, בסופו של דבר גם על חיי כולנו, שהרי עמדותיו המדיניות קבעו במידה רבה את עתיד המדינה שהקים.

כך למשל היא מספרת איך כשסיפר בן גוריון למכר ערבי, "יחיא אפנדי, ערבי שלמד אתו באיסטנבול" כי הטורקים גזרו עליו גירוש מפלסטינה, (אחרי שפרצה מלחמת העולם הראשונה), אמר לו אותו ערבי: "כידיד – אני מצטער. כערבי – אני שמח". שפירא מוסיפה: "זו הייתה הפעם הראשונה שבן גוריון נתקל בלאומנות ערבית. עד אז סברו היהודים שהתנגשויות בין הערבים ליהודים אינן שונות מן ההתנגשויות בין הערבים לבין עצמם: פשיטות של בדואים על כפרים, מעשי שוד, מריבות שכנים על קרקעות, מרעה או מים. הפעם הוא נתקל במשכיל ערבי שהבהיר לו שההתנגדות ליהודים נובעת ממניעים עמוקים יותר, ומקיפה גם את השכבה המשכילה". התובנה, מציינת שפירא בהמשך הספר, נשארה טבועה בתודעתו של בן גוריון, וקבעה את עמדותיו כלפי הסכסוך היהוד-ערבי בארץ ישראל. היה לו, למשל, ברור, שכדי שתקום מדינה יהודית, יש להגיע לרוב יהודי: "ארץ לא מקבלים על יד שולחן הדיונים בוועידת שלום, ארץ נקנית בעבודה. רק עלייה יהודית מסיבית שתפריח את הארץ תקנה ליהודים את הזכות עליה. 'ארץ ישראל תהיה שלנו,' הצהיר, 'כשרוב עובדיה ושומריה יהיו משלנו.'" הוא מעולם לא כפר בשוויון זכויות לערביי ישראל, וכשהמדינה נוסדה דרש שיותר לנציגיהם לדבר בכנסת בערבית, אבל האמין בכל לבו שמדינת ישראל צריכה להיות יהודית (ודמוקרטית), שכן "לערבים – ארצות רבות, ליהודים – ארץ אחת". הוא "היה מודע לבעיית הערבים מאז ימי העלייה השנייה, וראה בה סכנה פוטנציאלית לביטחון המתיישבים היהודים ובעיה עקרונית של יחסי שני עמים החולקים ארץ אחת."  בשלב די מוקדם הגיע למסקנה שהמחשבות על הידברות עם הערבים הן "תרגילים בסימולציה בין היהודים ובין עצמם, שכן לא נמצאו ערבים שהיו מוכנים להסכים אפילו להצעות של ברית שלום." בתחילת דרכו האמין אמנם בן גוריון בשיתוף פעולה בין פועלים יהודים וערבים, אבל בשלב מסוים "חדל לדבר על ארגון הפועל הערבי ועל אפנדים ופלחים." 

שפירא מתארת את הסכסוך בעניין דרך הפעולה הרצויה להקמת המדינה, שהתגלע בין בן גוריון לויצמן. האחרון האמין באימפריה הבריטית בכלל ובאנגלים בפרט, והיה בטוח שאת מדינת ישראל יקנו היהודים במתינות, במשאים ומתנים עם האנגלים, שכוחם, כך היה בטוח, יישמר גם אחרי מלחמת העולם השנייה. בן גוריון לעומתו היה בטוח שדינה של האימפריה הבריטית נחרץ, שעוצמתה תתפוגג, ושהמשענת האמיתית אמורה להגיע מארצות הברית, ובמיוחד מיהודיה: את העשירים "גייס" עוד לפני הקמת המדינה, כדי שיתרמו כסף ויעזרו לו לקנות נשק כבד ותחמושת, כי היה לו ברור שמדינות ערב יתקפו את מדינת ישראל ברגע שיוחלט על הקמתה, ועל  הציבור היהודי-אמריקני בכלל סמך שיפעיל לחץ על רשויות השלטון האמריקניות, כדי שאלה יתמכו בחלוקת הארץ ובהקמתה של מדינה. שפירא טוענת כי בעקבות אי ההבנות הללו לא אִפשר בן גוריון לחיים ויצמן להיות בין החותמים על מגילת העצמאות (אם כי דאג שיתמנה לנשיא הראשון של מדינת ישראל).

שאלה שנשאלת לא פעם היא – האם מדינת ישראל קמה בגלל השואה, אולי בגלל "ייסורי מצפון" שחשו אומות העולם? התשובה הניכרת מהשתלשלויות העניינים המתוארות בספר היא – בהחלט לא! (שפירא אינה היחידה שמשיבה על השאלה הזאת בשלילה גמורה): הרבה לפני שפרצה המלחמה, זמן קצר אחרי המהפכה הרוסית שהביאה לפוגרומים ביהודים, ועם המעבר משלטון עות'מני לשלטון בריטי בארץ, התרחב, כך היא מראה, המפעל הציוני, והיא מסבירה כי: "איחוד הפועלים נועד להכין את התשתית החומרית והרעיונית לקליטת גלי העלייה שציפו עתה לבואם לארץ." השואה, רציחתם של המיליונים, רק עיכבה את הקמת המדינה. 

נקודה מעניינת נוספת המתוארת בספר, כזאת שהדים לה אפשר למצוא במציאות הישראלית העכשווית, שבה "הימין" נאמן בלי פשרות למנהיג (גם כשזה בעצם מנותק ממנו, עסוק בענייניו האישיים, שקוע בחיי נהנתנות על חשבון אותו ציבור, ומטפח לעצמו פולחן אישיות), בעוד שב"שמאל" מתחלפים המנהיגים בלי הרף. כך נראה גם בשליש הראשון של המאה העשרים השוני בין היחס שזכה לו מנהיג תנועת השמאל, לעומת היחס אל מנהיג תנועת הימין: כשהתעוררו חילוקי דעות באשר לאופן שיש לנהוג כלפי האנגלים (לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה), "בן גוריון נחל תבוסה בתנועתו", לעומת ז'בוטינסקי אשר "יכול לכפות את רצונו על תנועתו". שפירא מסבירה: אנשי תנועת השמאל "הכירו בכישוריו [של בן גוריון], בחיוניותו למאבק הציוני, אך לא ראו בו את המנהיג המורם מעם, האחד שאי אפשר בלעדיו", וזאת "להבדיל מז'בוטינסקי, שדברו היה צו לתנועתו". 

מאחר שהביוגרפיה של בן גוריון מקבילה לזאת של מדינת ישראל, מעניין מאוד להיזכר בכל אירועים וללמוד שוב מקרוב על מידת ההשפעה שהייתה לבן גוריון על ההיסטוריה והחיים של כולנו: לא רק עצם החלטתו להכריז על הקמתה של המדינה, אלא גם אינספור החלטות אחרות, למשל – לא לאפשר את חזרתם של פליטים ערביים בתום מלחמת העצמאות, או – לפטור תלמידי ישיבה משירות צבאי. 

בן גוריון כיהן כראש הממשלה במשך 13 שנים ו-127 ימים. ראש הממשלה הנוכחי "עבר" אותו במשך הזמן שהוא מכהן בתפקיד כבר בקיץ 2019. בני הדור שמבחינתם טבעי לגמרי הצירוף "ראש הממשלה ושר הביטחון מר דוד בן גוריון…" שאותו שמענו לאורך שנים בחדשות וביומנים הקולנוע, יכולים להעלות בדעתם את התואר "ראש הממשלה", שאינו כולל את שמו של זה הנוכחי. למרבה הצער, מצביעים רבים שנולדו וגדלו בעידן אחר מתקשים כנראה לדמיין ראש ממשלה שונה ממי שהכירו רוב חייהם. אולי כדאי שיקראו את הספר, לקראת מערכת הבחירות הרביעית בתוך שנתיים, שבעקבותיה יבואו, לא מופרך לחשוש, מערכות בחירות נוספות. אולי כדאי שיבינו את ההבדלים בין מסירות לאידיאות – לבין התאווה לכוח; בין סגפנות – לחיים של נהנתנות חולנית; בין עוצמה של חזון –לנרקיסיזם; בין יושר ללא פשרות – לזיוף, העמדות פנים מתוכננות וכישורי משחק נלמדים. 

בן גוריון לא היה מושלם, אבל אין ספק שהדריך אותו רק רצון אחד עמוק: לבנות בית לעם היהודי בארץ ישראל. לא טובתו האישית. לא צרכים של פינוק, וצריכה של מוצרים יוקרתיים. לא בריכות שחייה על חשבון הציבור, פטורים מתשלום מסים, מימון של בתים נוספים, לא חיי ראוותנות מופגנת, לא שנור מאילי הון, אלא חיים של צניעות ועבודת כפיים, בקיבוץ נידח בנגב. 

 

צ'סלב מילוש, "משמעות"

כְּשֶׁאָמוּת אֶרְאָה אֶת הַבִּטְנָה שֶׁל הָעוֹלָם.
הַצַּד הַשֵּׁנִי, מֵעֵבֶר לַצִּפּוֹר, לָהָר, לִשְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶש.
הַפֵּשֶָר הָאֲמִתִּי יִתְגַּלֶּה.
מַה שֶׁלא נִפְתַּר, יִפָּתֵר.
מַה שֶָלֹא הָיָה מוּשָׂג, יוּשָג

וְאִם אֵין לָעוֹלָם בִּטְנָה?
אִם קִיכְלִי עַל עָנָף אֵינְנוּ סִמָן
כִּי אִם קִיכְלִי עַל עָנָף? אִם יוֹם וְלַיְלָה
בָּאִים זֶה אַחַר זֶה בְּלֹא פֵּשֶׁר?
וְאֵין דָבָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, חוּץ מִהָאֲדָמָה הַזֹּאת

אֲפִילוּ כָּךְ. עֲדַיִן תִּשָּׁאֵר
הַמִּלָה שֶׁבָּקְעָה פַּעַם מִפִי בֶּןחֲלוֹף,
וְהִיא רָצָה וְרָצָה, צִיר בִּלְתִּי נִלְאֶה,
שָׁלוּחַ אֶל מַעֲרֶכֶת הַכּוֹכָבִים, מַסְלוּל שְׁבִיל הֶחָלָב,
וְהוּא מוֹחֶה, קוֹרֵא בְּקוֹל, צוֹעֵק. 

תרגם מפולנית דוד וינפלד
מתוך "מחוזות רחוקים" 1991




מקשיבים לשיר שאהבת, וחושבים עלייך. 

עמלה עינת: "העץ והתפוח": ממה נובע סבלם של הורים ושל ילדים?

שמו של הספר  מעלה כמובן על הדעת את מטבע הלשון "התפוח לא נופל רחוק מהעץ". עמלה עינת,  שנכתב עליה בדש הספר שהיא, בין היתר, "מומחית בכירה בתחום ליקויי למידה" ערכה מחקר איכותני שבו ערכה ראיונות פתוחים עם עשר אימהות ועשרה אבות ועשרים ושניים ילדים, שכולם "עברו אבחונים ונמצאו לקויי למידה מובהקים בתחומי הלשון, במתמטיקה והקשב ברמת חומרה בינונית עד גבוהה".

עינת ביקשה לבדוק מה קורה לילדים שגם הוריהם לקויי למידה, ואיך משפיעה הלקות של ההורים על הילדים, ולהפך. "ההנחה הבסיסית שלנו הייתה שההורה מכיר את הילד, ואנחנו נסייע לו להבנות את מערך הסיוע הנדרש".

במהלך המחקר גילתה שההורים לקויי הלמידה נמצאו "במצוקה קשה לא פחות מהמורים ומהילדים עצמם."

בחלקו העיקרי של הספר מציגה בפנינו עינת את כל הראיונות כפי שהם: הדברים שסיפרו לה ההורים והילדים, זאת אחרי שהיא מציגה שלל של ציטוטים רלוונטיים קצרים מכתביהם של חוקרים ושל יוצרים. למשל: "ילדים נוטים לאמץ את דפוסי ההתנהגות של הוריהם". "דפוסי הורות קיצוניים נוטים להשתמר יותר לאורך דורות". "הילד חייב שתהיה לו תחושה של המשכיות. ביחסיו של הילד עם סביבתו הוא תופס את האחר הקרוב לו כחלק אינטגרלי מחיי הנפש שלו. המשכיות, על כן, ניזונה מזולת-עצמי".

כל הציטוטים הללו מכינים אותנו לקראת הראיונות: מה חשים הורים שילדיהם סובלים ממה שהם עצם סבלו? ומה חשים הילדים? האם ההתנסות ההורית תדרבן, תייאש, תאכזב, תכעיס, תעודד, תקומם?

כפי שאפשר להתרשם מהראיונות, כל אחת מהאפשרויות נכונות, תלוי את מי שואלים. יש הורים שמרגישים אשמים, יש כאלה שהלקות של עצמם גורמת לכך שירפו מהילדים ולא יתבעו מהם, ואחרים מגיבים הפוך – דורשים מהילדים להתמודד ולהתאמץ.

יש ילדים שחסים על הוריהם. יש כאלה שכועסים על הורים תובעניים מדי, ואחרים – על הורים שלא תבעו מספיק, לתחושתם. "אני מנסה כל הזמן לעודד אותו שיתמודד עם מה שקשה לו", לעומת –  "אני משאיר את המאבק על הלימודים לאימא שלו", או "מה שהרווחתי מזה שאבא לקוי למידה זה החופש המוחלט שנתן לי, לא רק בלימודים, אלא בכלל".

"המאבק של אבא לא מחזק אותי", לעומת "זאת הסיבה הראשונה לכעס הקיצוני שלו עליי, הגנטיקה שהעברתי אליו" ו"זה קורע אותי. אני הייתי שם. הייתי שם, ועכשיו אני איתו מוצף בזה שוב."

"יש לי בהחלט הפסד נפשי בזה שאיך שלא יהיה אני עוברת שוב ושוב את החוויה של הכישלון שלי ואת הידיעה שאני לא מצליחה למצוא לה תיקון".

"למה, למה לא דאגת לי?" לעומת "גדלתי בבית שבו אבא שידר שהוא לא מוותר על להצטיין במה שהוא טוב ואוהב. זה דחף אותי לא לוותר, לעומת "כשאני חושב על זה, זה שאבא לקוי למידה לא השפיע עלי כל כך."

בחלקו השני, הקצר יותר, של הספר, "ניתוח מוטיבים", מחלצת עמלה עינת מסקנות מכל הראיונות הללו.

האם גילתה הזדהות ואמפתיה? לדבריה נוכחה כי "רק במקרים מועטים מצליח ההורה לעצב בתוך חווית ההזדהות הכאובה האופפת אותו מנגנון פנימי בעל מגמה משקמת."

האם מצאה אצל המרואיינים "בלבול זהויות"? היא משיבה בשלושה ציטוטים מדברי ההורים. אני תוהה אם די בהם כדי להגיע למסקנה כוללת, שכן עינת אינה מוסיפה שום סיכום.

הפרקים הקצרצרים האחרים הם: אלם קומוניקטיבי, רגשי אשם,  עזרה קונקרטית, דחף להתמודדות למרות הקשיים, תסכול ההורה מול המערכת החינוכית, ניסיונות מניפולטיביים של התקרבות למערכת, פיתוח גישות חינוכיות ודידקטיות שונות מהמקובל, התמודדות עם המסר המנוגד, ולבסוף – סיכום קצר.

לטעמי, דווקא החלק השני היה אמור להיות ארוך ומקיף יותר, שכן המסקנות הן אלה שאמורות לעניין את הקוראים, ולא הראיונות עצמם, שיש בהם אולי עניין כמעט מציצני, אבל בעצם אינם מעניקים תובנות כשלעצמם, כשהם מוגשים לנו כפי שהם: סדרה של מונולוגים או חילופי דברים קצרים מאוד בין הורים לילדים.

דבר אחד מסתמן מהספר במובהק: הקשר בין הורים לקויי למידה לילדיהם טעון בסבך של עוצמות רגשיות. האם יחסים בין הורים וילדים שאינם לקויי למידה אינם טעונים, בשל סיבות רבות ושונות?

הערב אימפרוביזציה

הבמאי הנודע פיטר ברוק נהג לבזבז את רוב ימי החזרות על תרגילי אימפרוביזציה עם השחקנים (מה זה אימפרוביזציה? מין תרגיל כזה שבו עליך לחשוב שאתה, למשל, מגבת ולהתנהג בהתאם).

בזמן החזרות על "אדיפוס" של סנקה, שהועלה בשנת 1968 ב"נשיונל תיאטר" בלונדון, היה פיטר ברוק מושפע מאוד מ"תיאטרון האימה" (זאת אומרת, התפיסה שלפיה אתה הכי מושפע מבחינה פסיכולוגית מדברים איומים שקרו לך בחיים, ואם אתה יכול לשחזר את הרגעים האלה על הבמה – המשחק שלך נעשה משהו מבריק).

פיטר ברוק בזבז את רוב ימי החזרות על חיקויים של חיות טרף למיניהן, צעקות, צרחות והתעלפויות. במחזה עצמו הוא לא נגע כלל. יום אחד ביקש מכל השחקנים להכין קטע אימפרוביזציה על הניסיון המפחיד ביותר שקרה להם בחייהם. השחקנים הממושמעים, שהעריצו את הבמאי הגאון, הביאו כל מיני סיפורים מסמרי שיער.

ואז הגיע תורו של ג'ון גילגוד להציג את הקטע שלו. ג'ון גילגוד הוא כבר לא ילד. גם ב־1968 הוא היה מבכירי התיאטרון האנגלי. הוא עמד שם, במבטו העגום המפורסם, ושתק.

"סר ג'ון, פנה אליו פיטר ברוק לאחר שתיקה שנמשכה כנצח, "אין שום דבר נורא ואיום שאתה יכול להעלות במחשבתך?"

"בעצם, פיטר, יש," אמר גילגוד בשקט, "הצגת הבכורה שלנו היא בעוד שבועיים." 

אנדרו רידקר, "האלטרואיסטים": כשאבא מנסה לגזול את הירושה מילדיו

יהדותן של הדמויות בספר הביכורים המצליח של אנדרו רידקר, האלטרואיסטים נמצאת לכאורה בשוליים, או ליתר דיוק – רק ברקע, ועם זאת כשהיא מתגלה ועולה, היא רבת משמעות. הנה למשל תיאור של מה שחש פרופסור ארתור אלטר, ברגע קריטי בחייו, ומה שהוא אומר לילדיו בייאוש:

"הבטן של ארתור עשתה סלטה וגל של בחילה גאה ושקע בקרבו. בשלהי המאה התשע עשרה נמלטו אבותיו מאודסה מפני פוגרומים שהתחוללו שם באישור בשתיקה של השלטונות, ואחר כך שרדו בחוסר כול במסע המפרך לאמריקה. סב סבו של ארתור דחף עגלה מלאה דגים מסריחים ברחובות לואר איסט סייד כדי שבנו יוכל לפתוח חנות נעליים קטנה כדי שבנו יוכל לעסוק ברפואת שיניים כדי שבנו יוכל לבנות דברים כדי שֶׁמָּה? כדי שבנו שלו יוכל לשקוע בחובות? כדי שבתו תוכל לחלק במתנה את הירושה שלה? 

"'זהו זה?' שאל ארתור. 'זאת הנקודה שאנחנו נמצאים בה עכשיו? מביאים על עצמנו את השקיעה שלנו? הממ?'"

ארתור, כפי שנכתב בגב הספר, "זומם להשיב לעצמו את הירושה שקיבלו ילדיו מאמם המנוחה", שכן אינו מצליח לשלם את המשכנתה. הרומן נסוב סביב הצורך של כל אחד מהשלושה, ארתור, בתו מגי, בנו אית'ן, להתאושש ממות אשתו ואמם, וסביב הניסיונות שלהם להבין מה בעצם הם רוצים, או צריכים, או יכולים לעשות עם עצמם. 

העלילה המרתקת נעה בלי הרף קדימה ואחורה, מספקת לנו את הרקע למצוקות ולקשיים. אנחנו לומדים להכיר גם את פרנסין, אמם ואשתו, שהייתה תרפיסטית. איך בכלל נישאה אישה רגישה כל כך למהנדס אטום וקמצן ברמות חולניות? תיאורי הקמצנות שלו, הרגשית והכספית, מרתקים ויכלו כמעט להיות משעשעים, אלמלא היו מחרידים: כשבנו עובר למגורים בקולג' הוא לא מבין למה צריך לקנות לו קומקום חשמלי. כשבתו בת העשרה מוצאת לעצמה כל מיני עבודות של בני נוער, למשל – כקופאית בחנות צעצועים – הוא גובה ממנה "מס אבא" (!), "כי טען שהיא חייבת לו כסף על כך שהסיע אותה לעבודה", והוא אפילו "אכל מהצלחת שלה כשהשולחן היה מלא כל טוב, בתזכורת מתמדת למי שאחראי לכל השפע הזה"… וכן הלאה… 

אז איך קרה שפרנסין נישאה לו? רידקר מפליא לשרטט את המהלכים הבלתי נמנעים, לכאורה, את ההחלטה שבעצם אינה החלטה אלא שרשרת של מעשים שנובעים זה מזה, ואת הרגע שבו הנישואים "קרו" כמעט מאליהם, את חוסר האונים של הדמויות שהחיים שולטים בהם, ולא להפך. 

הרומן מרתק, שכן הדמויות המצטיירות בו משכנעות, אמיתיות, וחלקן מעוררות הזדהות וחמלה.

ועם זאת, לא קל לקרוא אותו, וזאת בשל התרגום. האנגלית מצטלצלת בו בלי הרף והעברית מסורבלת ולא תמיד מובנת. "מסע הרפטינג היה אמור להיות הפינוק היחיד שלה. האתנחתה הקצרה והצפצוף הדוקרני של משאבת משככי הכאבים, מאנחת הנקיפות המתפתלות של האם-אר-איי, מריח הקיא ומפעולות ההסוואה של מי החמצן. האינפוזיות. ועכשיו – בצדק לתחושתה – היא נענשה על זה". "אנחת הנקיפות המתפתלות"? מה זה? 

"השהייה עם מייקי – ולמען האמת, גם עם פיינסטיין – נתנה לה להרגיש כאילו היא עדיין סטודנטית בדנפורת'. "נתנה לה להרגיש" – עילג. "כאילו היא עדיין" – שומעים את האנגלית. 

"הבנים למדו בבית ספר בזיכיון" – מה זה? כשמתרגמים מוטב לעניות דעתי למצוא מקבילה מובנת, או לפחות להנהיר איכשהו, בתוך הטקסט, לא בהערת שוליים.

"השפה הגרמנית משתהה על נשימתה כמו סוכריית מנטה". לדעתי בעברית מוטב – "נדפה מפיה". 

"המעבר עבר בלי בעיות – ארתור נשאר בבית במחאה על טקסי קבלת הפנים המתרפסים והמוגזמים של האוניברסיטה לסטודנטים – אבל ההתערות החברתית הייתה סיפור אחר לגמרי". כאן לא יכולתי להתאפק ו"ערכתי" בספר, בעיפרון: "ארתור נשאר בבית במחאה על הטקסים המתרפסים והמוגזמים שבהם קיבלה האוניברסיטה את פני הסטודנטים"… 

"ההצעות הכרוכות הותירו חותם ניכר במיוחד על ארתור" – אולי פשוט "הרשימו מאוד"? 

"הכול הודות למיליטנט כריזמטי" – מדוע לא "איש צבא"? 

"הרעיפו תה ועוגות על ארתור" – לא טבעי יותר "הרעיפו על ארתור תה ועוגות"? 

ההערות הללו נראות אולי קטנוניות, אבל התוצאה הסופית, המצטברת, היא תחושה שהטקסט "שובר את השיניים" של מי שקורא אותו בעברית.

אפילו את המשפט הראשון, "אש תקפה את משפחת אלטר מכל עבר" הייתי משנה אולי: "אש כיתרה את משפחת אלטר…" והמשפט הבא: "כל הסתיו אירעו התלקחויות, התרחשויות, מסוג האותות המופיעים ללא תיאום ונראים מבשרי רעות רק בהסתכלות לאחור" הייתי משנה אולי כך: "כל הסתיו אירעו התלקחויות, התרחשויות, אותות לא מתואמים שרק בדיעבד נראו מבשרי רעות". (גם את הגרסה המוצעת אפשר בלי ספק לשפר). 

עם זאת, יאמר לשבחו של הרומן כי למרות הקושי, לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו.  

ANDREW RIDKER  The Altruists