מיכל זמיר, "חמש ארוחות ביום": מדוע הוא יצירת אמנות נפלאה

חמש ארוחות ביום הוא ספר קטן ונפלא. לא קל להסביר מדוע, שהרי תכניו מבעיתים. מיכל זמיר מספרת לנו על התקופה הארוכה שבה היא סועדת את אמה, שלקתה באלצהיימר, ועל המקום – "האינסטיטוט", כפי שהיא מכנה אותו – שבו אמה מאושפזת.

אי אפשר, כשקוראים את הספר, שלא לחשוב על סופו של השיר "איש איננו אי" של ג'ון דאן: "לְעוֹלָם אַל תִּשְׁאַל – לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים. / לְךָ הֵם צִלְצְלוּ." נראה שאין מי שיקרא את הספר ולא יחשוב על עצמו, על מה שצפוי לו, או ליקיריו: האם לשם מועדות פנינו? אל מחיקת האישיות, התודעה, המוח, הרצונות, הידע? אל קיום שבו אם אינה מכירה עוד את בתה, איש את אהובתו, סבתא את נכדיה? אם הרופא המהולל, האישה שכיהנה כשרה בממשלה, איל ההייטק, רואה החשבון, איש העסקים, מי שהיה ניצב במשטרה  – כל תושבי "האינסטיטוט" – איבדו את עברם, יכולותיהם, שכלם המבריק, דיעותיהם, עמדותיהם, תפישות העולם שלהם, ונותרו רק כמעין קליפה אנושית, גוף שנראה נטול מחשבות, עבר או עתיד, אם הם מדקלמים בלי הרף את המילים האחרונות שנותרו בפיהם, מדוע נוכל להניח שנצליח לחמוק מגורל דומה?

"הייתה בה גאווה," מספרת זמיר על אמה, "השמורה למי שנדמה לה שהיא עדיין מחזיקה פאסון. מילים כמו 'כמובן', ואפילו 'בהחלט' ו'ודאי וודאי' הספיקו לה בשביל להיות היא עצמה. עכשיו נותר ה'כמובן' סרח של המעט שהיה ונגוז, עווית בפה, רפלקס. 'כמובן'". איזה תיאור – אחד מרבים כל כך בספר! – של ההתדרדרות המנטלית ושל אובדן האישיות, שנותרו מהן רק כמה מילים חסרות משמעות.

הנה תיאור נוסף של מה שצפוי למי שמגיע לאינסטיטוט: "מי שמגיע בהליכה עובר אט-אט לדשדוש, מי שמגיע מדשדש, מסתייע בהליכון, מי שהגיע כבר עם הליכון יושב כמו בטטה על הכורסאות, בסוף כולם מגיעים לכיסא גלגלים, או עולים שתי קומות למחלקה ג'."

זמיר חוזרת ואומרת: היא את הסוף הבלתי נסבל הזה מנסה למנוע מעצמה ועושה זאת באמצעות עישון כבד: מוטב סרטן. מוטב המוות!

"השאלה היחידה היא פצעי לחץ – יש או אין", היא מנסחת את מה שנותר עוד למי שחי-מת במקום הזה, מי שנהפך לגוף בלבד.

הספר גדוש ברגעים קטנים שמפצחים את הלב. המחלקה נהפכת ליקום חלופי, ל"אצלנו", והאנשים שמאכלסים אותה, מאושפזים ובני משפחה גם יחד, הם "אנחנו" שיוצרים ביחד מין מציאות אחרת מכל מה שמוכר למי שחי בחוץ. ל"חדש" שהגיע לבוש עדיין בחלוק משי, שעד מהרה מתרפט, הם משיבים בהשלמה על שאלתו החוזרת: "איפה כאן הרציף ללברג?" 'למברג, למברג', מטרטרים כולם במקהלה, כאילו נעשתה העיר מחוז החפץ של כולנו."

זמיר מתארת את הדמויות שלצדן היא שוהה, במקום שנהפך, כך נדמה, למרכז העולם: את הבן שמגיע מאמריקה לזמן קצוב; את אשתו של איל ההייטק שחומקת אל בעלה, וממנו, בדמעות; את הבת הפסיכולוגית ואת הבת שמתאמצת כל כך לזכות בהכרה ושבח מאמה, אבל "כולנו יודעים שגם אם אורלי תתאבד, היא לא תזכה לשמוע מאימא שלה 'תודה'."

ומה המסקנה? מה התכלית?

על עצמה ועל כל בני המשפחה שהיא מכירה, כותבת זמיר,  כך: "כולנו נושאים בליבנו תהומות של עצב. עומדים מול התהליך הזדוני, המלוכלך, המקרקס, של המוות. ולא היה בנו אחד שישן כמו שצריך בלילה, ולא היה בנו אחד שלא נשבר ליבו מרחמים ומפחד. ולא היה בנו אחד שלא נדנד לחבריו שאם זה יקרה לו… ולא היה בנו אחד שידע מה לבקש."

כך. הרחמים והפחד: שני הרגשות שעל פי "הפואטיקה" של אריסטו מעוררים קתרזיס במי שחווה יצירת אמנות ראויה.

ולכן  חמש ארוחות ביום (מה פשר שמו של הספר יגלה מי שיקרא אותו!), בישירותו החפה מכל העמדת פנים או מייפוי, וביכולתו להפחיד ולעורר חמלה, הוא יצירת אמנות נפלאה.

שרון גבע, "אל האחות הלא ידועה": האם חנה סנש לא הייתה גיבורה?

"השואה לא נפקדת ממהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה, מתוכניות אירוח, סאטירה ובידור ומעיתונים על מוספיהם, ותמיד באינטרנט", קובעת ההיסטוריונית והחוקרת שרון גבע, מחברת הספר אל האחות הלא ידועה, שהרי, כך היא כותבת, "העיסוק האינטנסיבי בשואה אינו שוכך: כמו בשנות החמישים גם בשנים האחרונות נזכרת השואה מדי יום ביומו בתקשורת הכתובה והאלקטרונית".

הספר שכתבה, אשר מבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, מצטרף אל השיח, ותורם לו נדבך חשוב ומעניין.

כפי שאפשר להבין משמו של הספר, עניינה של שרון גבע בנשים שהיו בשואה, אלה שניצלו, ואלה שנספו. את הנשים הללו היא מחלקת לשתי קטגוריות עיקריות, וכל אחת מהן נחלקת לקטגוריות משנה: "האוחזות בנשק" ו"האמהות", שאותן, על פי הניתוח שלה, זיכתה החברה הישראלית בהערכה ובכבוד, ולעומתן – "המתנגדות ברוחן" ו"נושאות התפקיד", שנותרו בצל.

"האוחזות בנשק" ו"האמהות" זכו לדבריה למעמדן הנכבד לא רק משום שסיפוריהן היו "ברורים וקליטים" (שכן שיקפו מסרים דיכוטומיים של "טובים ורעים", "יהודים וגרמנים"), אלא בעיקר מכיוון ששיקפו את האתוס המקומי של פעולה וגבורה, או של אמהוּת מסורה ושל חיים שהשתקמו במדינת ישראל, למרות האובדן הנורא. שתי הקטגוריות הללו מציגות אקטיביות, כוח והתגברות. לעומת זאת, "המתנגדות ברוחן" – הנשים שהשתדלו לשמור על עמדה מוסרית, שהפגינו אומץ פסיבי, שגם בתוך התופת הצליחו להעניק מעצמן לזולת, "התקשו להשתלב בהיכל הגבורה המטפורי של הנשים בשואה", כפי שתפסה אותן החברה הישראלית, כי "בסיפוריהן  חסר המרכיב שיכול היה להצמיח כוח בחולשה". במונח "נושאות התפקיד" מתכוונת גבע לנשים שהגרמנים מינו לתפקידים שונים, לרוב כקאפו. אלה "תפקדו כתשליל לסיפור של המתנגדות בנשק". באחרונות הכוונה לפרטיזניות, או לנשים שהיו בגטו או במחנות, והתמרדו, כמו למשל אלה שנמנו עם לוחמי גטו ורשה.

כדי שהציבור הישראלי יחוש הערכה כלפי הנשים שהיו בשואה, לא די היה בכך שסיפוריהן יתאימו לאתוס המקומי ויחזקו אותו. נדרשו לטעמה של גבע שני תנאים נוספים: מידת הרפרזנטטיביות של האישה שהביאה את סיפורה, (כלומר – כושרה הרטורי. את צביה לובטקין היא מביאה כדוגמה למי שניחה בכושר כזה), והנסיבות שבהן עשתה זאת. כך למשל זכו העדות במשפט אייכמן לבמה חשובה, אם נמנו עם הקטגוריה הראשונה: לוחמות או אמהות. ניצולות שתנועה פוליטית "אימצה" אותן, זכו גם הן להישמע, בעוד שסיפוריהן של האחרות נשכחו.

עדותה של צביה לובטקין במשפט אייכמן

כל זה טוב, מעניין וחשוב. אלא שברגע מסוים מתעוררת תהייה, למה בדיוק מתכוונת שרון גבע כשהיא מדברת על "הצלחתן" של ניצולות להישאר חקוקות בזיכרון הקולקטיבי. התהייה, הגובלת במידה לא מעטה של זעזוע, גוברת ככל שגבע מדגישה את "כוח ההישרדות" של נשים שזכו להוקרה, בעיקר ל"אוחזות בנשק" כמו למשל צביה לובטקין, רוז'קה קורצ'אק וחייקה גרוסמן, שהשתייכו לתנועות פוליטיות ולכן "נמצאו אפקטיביות יותר להחדרת מסרים פוליטיים, זאת לעומת מי שנספו." בשלב מסוים, לקראת סופו של הספר, מתנסחת גבע באופן תמוה: "הסתלקותה הפתאומית של גיבורה פגעה ביכולת לשמר את מעמדה: כך היה במקרה של פסיה שרשבסקי".

המשפט האחרון טעון דיון. למה בדיוק מתכוונת שרון גבע כשהיא מציינת את אובדן "המעמד" של מי שמתו? האם אל זיכרון השואה מתלווה תחרות שעניינה – מעמדו של הניצול, ביחס לחבריו? מי זוכה בתהילה רבה יותר? מי איבד אותה? מי לא מצא אותה מלכתחילה, רק משום שמת מוקדם מדי, ולא הספיק לספר על גבורתו, עמידתו, עשייתו?

מוזר!

אין לשכוח את פעילותה המבורכת של גבע, שמשקיעה מאמצים רבים כדי להזכיר את קיומן של נשים נשכחות, ולציין את הישגיהן בתחומים שונים. גבע "גייסה" לשם כך את הסטודנטיות שלה בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב, והטילה עליהן להעלות לרשת מידע על נשים שעשו דברים חשובים, ובכל זאת הן כמעט לא קיימות במרחב הווירטואלי. הנה קישור לאתר "מעלות ערך: מחזירות נשים להיסטוריה" שהקימה גבע אחרי שערכים שהעלתה בוויקיפדיה צונזרו. כאן קישור למאמרה "ויקיפדיה, האנציקלופדיה הלא חופשית" בעיתון הארץ, ומאמרו של עופר אדרת "בוויקיפדיה מוחקים את ההיסטוריה", מאותו עיתון.

יחד עם זאת, הניסוח של גבע, לפיו גיבורה נאלצה לוותר על "היכולת לשמר את מעמדה" פשוט מפני שמתה, תמוה, בלשון המעטה.

על אף העניין הרב בנושאיו של הספר, הקריאה בו לא הייתה קלה. לא פעם מצאתי את עצמי חוזרת כמה פעמים על משפטים או פסקאות, רק כדי להבין מה כתוב, וזאת לא מכיוון שהתכנים מסובכים כל כך, אלא מאחר שהניסוחים בעייתיים, עמומים ולפעמים מסבכים במקומות שאפשר לפשט ולהבהיר.

הנה שתי דוגמאות: בעמוד 127 מספרת גבע על ניצוֹל שבבוקר נישואיו לאשתו החדשה, אלמנה ואם לשלושה ילדים, גילה כי אשתו הראשונה לא נספתה, כפי שסבר, אלא שהיא ובנם המשותף מחפשים אותו. (ההודעה הגיעה אליו ברדיו, כנראה במדור לחיפוש קרובים). הסיפור פשוט למדי, אבל בספר הוא כתוב כך שנאלצתי לקרוא אותו שוב ושוב כדי להבין. הוא מתחיל בכך שהאיש גילה "כי אשתו מניה, אם בנו, נשארה בחיים וחיה בארץ". אחרי כן כתוב שהגיע ארצה והכיר אלמנה, אם לשלושה ילדים. ורק אז מתוארת ההודעה ברדיו, שממנה הבין כי בעצם אינו אלמן. אכן, השנים שבהן אירעו הפרקים השונים בחייו של לייבוש קורנוואסר מוזכרות, אבל סדר המהלכים אינו ברור בקריאה ראשונה, ויש לפענח אותם לאט, אף על פי שלא מסובך לספר את הסיפור בפשטות גמורה.

בתחילת אותה פסקה יש סיפור אחר, שניסוחו גרוע עוד יותר. אביא אותו במלואו וכלשונו:

"בקיץ 1957 סיפר דבר על תינוקת בת יומה שנמסרה להשגחת ידיד נוצרי, כשבגרה הגיעה לישראל. לא הוזכרה אף מילה על האם שנפרדה מהתינוקת שעות ספורות אחרי הלידה. לא סופר גם אם נשארה בחיים. בקיץ 1952 ניסה האב ליצור קשר עם בתו. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה השאירו ההורים את בת השש אצל הסבתא. הם הצליחו להגיע לארץ. הבת שרדה את טרייזנשטט ואחרי שהות במחנה עקורים הגיעה לארצות הברית. היא לא ידעה שהוריה חיים. האב איתר אותה ושלח מכתב, אבל היא סירבה לחדש את הקשר. האישה שהשאירה את בתה ויצאה עם בעלה למסע לא הוזכרה. המאמצים לאיתור הבת הוצגו כפעולה של האב לבדו. האב רצה לנסוע לאמריקה לפגוש את בתו, אך למרות שגייס כסף לכרטיס לא הורשה לצאת מהארץ. הימים היו ימי הצנע ויציאות של אזרחים לחו"ל הוגבלו."

זה סוף הסיפור, שאותו פשוט לא הצלחתי להבין. האם מדובר בתינוקת אחת? אבל מצד אחד נפרדו ממנה  מיד אחרי שנולדה, ומצד שני השאירו אותה אצל הסבתא כשהייתה בת שש? אז אולי שתי ילדות שונות? אם כן מתי בדיוק עברנו מזו לזו? איך זה קרה, בלי שום אזהרה, כמו למשל: "ילדה אחרת הושארה אצל סבתה…" וכו'…? ומדוע סדר הזמנים הלא ברור? קיץ 1957, אחריו – קיץ 1952, אחריו – 1939 (פרוץ מלחמת העולם השנייה), אחר כך – ניסיונות האיתור…

אלה דוגמאות קיצוניות, אבל הספר זרוע בשכמותן לכל אורכו.

הוויכוח המשמעותי ביותר שיש לי עם תכניו של הספר נוגע במה שמכונה "פרשת קסטנר". צר היה לי להיווכח שהטיפול בסוגיה לוקה בשטחיות מתמיהה ומרגיזה. גבע מציגה את ההתרעמות של הציבור כנגד קסטנר כאילו הכעס עליו נבע מההתנגדות לאופן שבו ניסה (והצליח!) להציל יהודים. היא אפילו משווה זאת לטענה שהעלה סרווציוס, סנגורו של אייכמן, כאילו פנו אליו ניצולים וביקשו לשתף אותו בהתנהגויות "נקלות" כביכול של יהודים שהצליחו להציל את זולתם באמצעים לא ראויים, כמו מתן שוחד.

ההשוואה הזאת פשוט מקוממת! הרי ההאשמות נגד קסטנר היו שונות לחלוטין. איש לא גינה אותו על כך ש"שיחד" או "ניסה לשאת ולתת" עם הגרמנים! ההאשמה נגד קסטנר הייתה כבדת משקל בהרבה, ואפשר ללמוד עליה מהספר Kasztner's Crime שבו מוכיח החוקר האנגלי, פול בודגנור, כי קסטנר אכן שיתף פעולה עם הנאצים. פול בוגדנור מראה כיצד הקל קסטנר על הגרמנים ברצח השיטתי של כ-564,500 איש, בכך שהפיץ שמועות שווא, שנועדו להרגיע את היהודים ולהשיג את שיתוף הפעולה שלהם בגירוש לאושוויץ, שם נרצחו. כך למשל, אף על פי שקסטנר ידע בשלב מוקדם מאוד מה קורה, כשהגיעו גלויות השקר המרגיעות שיהודים אולצו לכתוב, הוא דאג להפיץ אותן בין הקורבנות העתידיים כדי לשכנע אותם שפניהם מועדות למערב הונגריה, שם ישוכנו ביחד עם בני המשפחות שלהם ויידרשו רק לעבוד.

התעלמותה של גבע משלל הפרטים הללו, ההשטחה שהיא עושה לכל העניין, ה"ריחוף" מעליו, בכמה משפטים חסרי משמעות, מכעיסות.

מרגיזות מאוד גם כמה אינסינואציות שמעלה גבע לגבי חנה סנש: "המטרה היא להתוודע לסיפורי גבורה של נשים בתקופת השואה ששמן אינו חנה סנש", היא כותבת למשל. כוונתה ברורה: לדעתה היו נשים רבות אחרות שראויות לתשומת לב. והיא ודאי צודקת. אבל מדוע להתבטא בזלזול סמוי כלפי חנה סנש, שמשימתה נכשלה אמנם (וכנראה לא הייתה באמת ראויה או נחוצה, מלכתחילה), אבל בכל זאת גילתה עוצמה וגבורה יוצאות דופן? אם סבור מישהו שרגישותי כלפי הניסוח המוזכר מוגזמת, הנה דוגמה נוספת להתנסחות שממש הכאיבה לי: "חמישים שנה אחרי שהוצאה חנה סנש להורג, יתבצע ניסיון ממשי ראשון לערער על דימויה ההרואי של הבת בתיווך האם," כותבת גבע, במעין רמיזה שיש בה לא מעט רשעות, שמכוונת כלפי חנה סנש וכלפי אמה. את חושבת שחנה סנש לא הייתה באמת גיבורה? שרק זכתה ליחסי ציבור מצד אמה? הואילי נא ופרטי מדוע! אל תשאירי את הרמיזה הארסית הזאת ותמשיכי הלאה, כאילו כלום! האם זאת מין אופנה? לנתץ את דמותה של חנה סנש? ואולי היא לא יכולה "לשמור על מעמדה", כפי שאת עצמך ניסחת זאת, רק משום שמתה בטרם עת (ועמדה בעינויים קשים, כדי לא להסגיר את הקוד של מכשיר הקשר שנפל לידיהם של ההונגרים שלכדו אותה, כי ידעה שבכך תסכן לוחמים רבים)?

חנה סנש בקיבוץ שדות ים

חבל שהפגמים הללו פוגעים בעבודת מחקר מרתקת מאוד. השימוש של גבע בעיתונים משנות ה-50 וה-60 מרתק, ומראי המקום הרבים מאוד שהיא מציינת עוררו בי לא פעם חשק לשקוע בארכיונים ולקרוא את כל הסיפורים האישיים והמאמרים שמהם היא דלתה שפע של סיפורים, ראיות ורעיונות. אותי הספר עניין מאוד, למרות הבעיות כבדות המשקל שציינתי. התזה הבסיסית שלו – החלוקה של הנשים לארבע הקטגוריות, וכל מה שכרוך בחלוקה ונובע ממנה – מרתקת ומעוררת מחשבות.

לאה גולדברג: יַלְדוּת

כְּמוֹ כּוֹכָבִים הַמּוֹצְאִים אֶת הַדֶּרֶךְ לְכָל חַלּוֹן,
כְּמוֹ יוֹם הַמֵּצִיץ אֶל כָּל עַיִן נִפְקַחַת,
כְּאוֹר,
אֶצְבָּעוֹת שֶׁנָּגְעוּ בְּנִימַת הַחֲלוֹם הָאַחְרוֹן
וְהִרְעִידוּ שִׂמְחָה, וַיִּמֹּג הַפַּחַד
וַיְהִי מִזְמוֹר.

כֹּה פָּשׁוּט,
כֹּה פָּשׁוּט וּמָלֵא,
כְּמוֹ אָחוּ יָרֹק הַמְחַבֵּק אֶת הַשְּׁבִיל הָאָבוּד

וְטַל

       וְתִלְתָּן

               וְטָלֶה.

נח שטרן, "פס רקמה צר", תרגומים של ט"ס אליוט ווירג'יניה וולף: מי ניצב במרכז העניין?

עיצוב העטיפה של הספר פס רקמה צר מעיד רבות על עמדתו: ברקע הכריכה הקדמית מופיעות שורות כתובות בכתב יד נאה ומעוגל, ובהן מילים מנוקדות. ניכר שנכתבו באורך רוח, בהקפדה על כל תו. גם בחלקה האחורי של הכריכה מופיעות שורות כתובות, כאן הן צפופות ודחוקות יותר, וברור שזאת טיוטה כלשהי שכתב אדם מסור מאוד לעשייתו.

אלה שורות בכתב ידו של המתרגם, שתצלום של עמוד נוסף מכתב ידו "מתוך תרגום 'כיצד קורין ספר?'. המסה החותמת את ספרה של וירג'יניה וולף הקורא המצוי"מובא בפתח הספר. נח שטרן תופס בספר הזה מקום של כבוד, לא כמתרגם, אלא כשותף שווה ערך ליוצרים שתרגם, ואולי, לפחות בספר שלפנינו, כיוצר החשוב ביניהם. הוא מובלט לא רק בתצלומי כתב ידו, אלא גם בדיוקנאות שלו, המופיעים עוד לפני התרגומים עצמם: "נוח שטרן בחטיבה היהודית הלוחמת (חי"ל)" ונוח שטרן מצולם בחברת "קבוצת סופרים עבריים ויידיים, קובנה, ח' אדר ב' תרפ"ט".  של מי אם כן הספר ועל מי? של שניים מהיוצרים החשובים ביותר בספרות האנגלית, או של המשורר יליד קובנה שתרגם את כתביהם?

קורות חייו של נח שטרן, יליד ליטא (1912-1960), מצערים מאוד. הוא הגיע לישראל כשהיה בן 23, ונותר בבדידותו, עד שהתאבד בבית חולים לחולי נפש, שם אושפז אחרי שריצה חמש שנות מאסר בשל תקיפה של ספרן הקיבוץ שבו גר. בין המלאכות הרבות שעסק בהן, הקדיש את זמנו לעבודת התרגום, והיה הראשון שתרגם את "ארץ השממה" של ט"ס אליוט, המובא בספר שלפנינו. גם בתרגום הזה נקשרה שערוריה: מנחם בן העמיד פנים שהוא זה שתרגם את השיר.

אין ספק שדמותו של נח שטרן מעוררת עניין. בביקורת שהעלה היום יהודה ויזן במוסף הספרים של עיתון הארץ, חולק המבקר מקום של כבוד לנח שטרן, תומך בזרקור שהפנתה לעברו ההוצאה לאור ומכנה את תרגומיו "נכס צאן ברזל".

בחינה מקרוב של "ארץ הישימון" מראה כי התרגום משובח, גם אם לא בכל השורות התייחס המתרגם לאלוזיות הטמונות בהן. הנה דוגמה אחת קטנה:

על פי המפרשים באנגלית, שורות 23 עד 25 אמורות לשאוב את השראתן מהמקרא, ליתר דיוק, מספר יחזקאל, פרק ו', ומקהלת, פרק י"ב, פסוק 5:

"גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב, וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה: כִּי-הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל-בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים."

אצל ט"ס אליוט באנגלית:

A heap of broken images, where the sun beats
And the dead tree gives no shelter, the cricket no relief

התרגום של קהלת לאנגלית:

Furthermore, men are afraid of a high place and of terrors on the road; the almond tree blossoms, the grasshopper drags himself along, and the caperberry is ineffective. For man goes to his eternal home while mourners go about in the street.

בתרגום לעברית של שטרן:

"… כִּי תֵּדַע רַק
תֵּל פְּסִּילִים נְתוּצִים, הַשֶׁמֶש מַצְלִיפָה עָלָיו,
וְהָעֵץ הַמֵּת לֹא יִתֵּן כָּל מַחֲסֶה, הַצְּרָצַר – כָּל רְוָחָה".

אמנם החגב נהפך לצרצר, והשקד ל"עֵץ הַמֵּת" (גם במקור!), כלומר – המתרגם התעלם בעצם מהאלוזיות, אבל התוצאה מצדיקה את הפרשנות השונה שלו.

לעומת זאת, בחינה מקרוב של תרגומי המסות של וירג'יניה וולף מעוררת סימני שאלה. הנה, אפילו תרגום הכותרת של אחת המסות: "כיצד קורין ספר" מרתיע, ומאפיין את הבעיות שבתרגום של שטרן. "קורין"? מדוע לא "קוראים"?

השפה ארכאית, וכתיבתה של וולף אובדת בתוך הניסוחים הנמלצים שלפעמים אינן מדויקים (אם כי צוין שהתרגום נערך כדי להחיות את לשונו).

הנה למשל, דוגמה קטנה מהמסה השנייה, "מונטן". במקור כתוב other people may evade us. וולף מבקשת לומר כאן כי כל אחד מאתנו סבור שהוא מיטיב להכיר את תווי הפנים של עצמו, ואילו את אלה של זולתו הוא עלול להחמיץ.  בתרגום לעברית: "בני האדם האחרים אולי חומקים מתפיסתנו". כלומר? משמעות דבריה של וולף פשוט אובדת!

יחד עם זאת, עצם העובדה שהמסות של וירג'יניה וולף ושירו החשוב כל כך של אליוט  מובאים בפני הקורא העברי, משמחת. לאחרונה יש שגשוג בהתייחסות לכתיבתה המסאית של וולף. גם הוצאת תשע נשמות אפשרה לקורא הישראלי להתענג על "רדיפת רחובות: הרפתקה לונדונית" בתרגומה הנפלא של רעות בן יעקב.

למרבה השמחה, שני הכרכים של  The Common Reader – הקורא המצוי מכילים עוד לא מעט מסות שטרם תורגמו לעברית. יש למה לחכות!

בפני מי המוות "השפיל המוות את עיניו"

שתי בדיחות שהרבו ישראלים לספר בקיץ של שנת 1967 מעידות על הלך הרוחות שרווח בארץ באותה שנה. הראשונה הייתה: "בשדה התעופה תלוי שלט, 'האחרון שעוזב מתבקש לכבות את האור.'" סיפרו אותה המיואשים, אלה שהמיתון הכלכלי של אותם ימים שבר את רוחם, ותקוותם לחיים טובים בארצם אבדה.

אבל השנייה, שאותה התחילו לספר בסוף יוני של אותה שנה, העידה על ההיפוך במצב הרוח הלאומי:  "מה נעשה היום?" שאלו אנשים, והתשובה, המלווה בגיחוך יהיר, "נכבוש את קהיר" אמרה הכול.

בין שתי הבדיחות הפרידה מלחמה. הייאוש והתבוסתנות פינו מקום להתרברבותם של המנצחים. שמה של המלחמה העיד על אורכה: "מלחמת ששת הימים": תוך פחות משבוע, יש האומרים – בכמה שעות! – הובסו צבאות ערב. המלחמה התחילה במכה ניצחת ומפתיעה של חיל האוויר הישראלי, שהשמיד את שדות התעופה של מצרים, סוריה וירדן ולא אפשר למטוסי האויב להפריע למהלכיו הנוספים של הצבא. בתוך כמה ימים נכבשו שטחים עצומים – מרחבי סיני, הגדה המערבית, רמת הגולן. שטחה של מדינת ישראל גדל בבת אחת כמעט פי ארבעה.

ההספד, שנהפך לנאום ניצחון, שאותו נשא שמואל גונן (גורודיש), אז מפקד חטיבת השריון, בעצרת זיכרון חטיבתית בג'בל ליבני, יכול להעיד על הלך הרוחות  ששרר שבועות אחדים אחרי תום המלחמה:

"עמנו למוד המלחמה על קיומו – שוב נלחם על חייו, והפעם פגע ברזל בברזל וצבאות ערב הוכו מכה ניצחת. אתם הייתם חוד החנית של התקפת השריון על קליפתו הקשה של הצבא המצרי. בקרב תנופה אכזרי ומר, מלא הוד וגבורה, בסער, בדם ובאש, הבקענו מערכיו המבוצרים של האויב והשמדנו שריוניו – בחאן יונס, מערכי רפיח, שייך זוויד, הג´ירדי ואל עריש, ביר לחפן, ביר חמה ונתיב הדם והאש, בואכה איסמעלייה.

בכל מקום שעברנו השארנו מאחורינו שלדים שרופים, טנקים מתפוצצים וגוויות חרוכות. אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו!

לא הסבנו ראשנו אל יקירינו, שעם רכב-ברזלם עלו באש. לא עמדנו על הדם. ובחמת זעם הבאנו, ברעם שריוננו, את המוות לתוך ליבו של האויב. עד שהכרענוהו כליל ושחררנו עמנו, מסיוט ההשמדה המיידית, שאיים עליו אויב אכזר.

כי כיהודים נלחמנו, על חיינו נלחמנו, ובזעם נלחמנו. וגבורת ההמונים התגלתה אצלנו – לא שיערנוה מראש. ועמנו לא במקרה קיים לעד, ואכן, נצח ישראל לעולם יישאר.

רעי הלוחמים: אתם בעצמכם לא ידעתם על הוד גבורתכם, וכשראיתי את השריונים נחדרים ועולים באש והאנשים – אתם – ממשיכים מתוכם במלחמה – ידוע ידעתי כי האדם הוא הפלדה, והשריון – מתכת בלבד.

ועדים, שבעים הלפידים הבוערים מאחור, שבעים הגיבורים שהשארנו בשדה הקטל והמספר הכפול מזה של פצועים, ועדה המנהיגות לפנים – שחסרה והתמלאה מתוך השורות תוך הקרב, ועדה הסיירת שאיבדה את מחציתה ולא עצרה בתנופתה – כי לא קלה הייתה המשימה.

ידעו הנופלים וידענו כולנו – מה המחיר. לקראת מה אנו הולכים לקרב. והלכנו – בנכונות, בהכרת השליחות ומתוך תקווה כי כולנו בונים עולם יפה יותר, לבנינו אחרינו.

נכונים – למחר, מתוך ידיעה שאת זעם השריון, הפעם – האויב לא ישכח! במלחמה הזו הניצחון כולו שלכם.

חזקו ואימצו ותחזקנה ידיכם, אחי גיבורי התהילה!"

קשה להתעלם מהפאתוס שבנאום, מהגאווה שיש בה יותר משמץ של שחצנות, שבה רוויים דברים מופרזים ואפילו מחרידים נוסח "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו!", אבל אין ספק שגורודיש לא היה אז יוצא דופן בתחושה שאנחנו הישראלים הוכחנו לעצמנו ולעולם עד כמה אנחנו כל יכולים.

תחושה דומה של ביטחון עצמי ואפילו של זחיחות אפשר לראות גם בדברים שאמר משה דיין, מי שהיה אז שר הביטחון, רק שלושה ימים אחרי שוך הקרבות. "אנחנו מחכים לטלפון מהערבים," הכריז דיין, והוסיף: "טוב לנו במקומות שבהם אנחנו עומדים עכשיו. אם הערבים רוצים בשינוי, עליהם לבוא בדברים אתנו. אנו לא נעשה שום צעד."

דיין טיפח את הרעיון שלפיו יש להקים בגדה המערבית "מעין אוטונומיה ערבית", כדבריו, שבה "לערבים יהיה פרלמנט משלהם והם ינהלו את ענייניהם וישראל רק תדאג לענייני הביטחון והחוץ." תוכנית כזאת נראתה לו מעשית, "משום שהערבים בגדה המערבית אינם רוצים בהחזרת שלטונו של חוסיין." כמו כן הוא הדגיש כי הוא "מתנגד לקליטת מיליון ערבים בישראל, משום שבמקרה זה לא תהיה ישראל עוד מדינה יהודית," מצד שני, התנגד "גם להחזרת רצועת עזה למצרים, או הגדה המערבית לחוסיין," אבל, כאמור, הודיע ש"אנחנו" לא ננקוט שום צעד כדי ליישם את התוכניות הללו.

חמישים ואחת השנים שחלפו מאז, מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור, האינתיפאדות, הפיגועים, מוכיחות איזו טעות אסטרטגית עשו מי שהסבו לאחור בכיסאותיהם ביהירותם המופלגת, ולא הבינו שאין די בניצחון בקרב, אם הוא מביא בעקבותיו רק שאננות ועיוורון.


דידי מנוסי: למי לא נשאר שום חלום

בקיץ של שנת 1967 רווחה בישראל התחושה שבעיותיה הקשות של המדינה נפתרו אחת ולתמיד. הניצחון המוחץ של מלחמת ששת הימים סילק, כך חשו רבים, את האיום הביטחוני. אחרי ימי ההמתנה שקדמו למלחמה, כשרבים חוו חרדה קיומית, ואחרי תקופה של שפל כלכלי חמור שכונה "המיתון", שהתאפיין באבטלה נרחבת ובירידה משמעותית ברמת החיים, הביס צה"ל את אויביו. שטחה של המדינה הורחב פי שלושה או ארבעה וכלל לא רק את חצי האי סיני, אלא גם את הגדה המערבית ואת רמת הגולן, והחלה באחת גאות כלכלית.

השירים ששרו באותם ימים שיקפו את הרוח הלאומית: רן אלירן שר למשל את הפזמון "שארם אה שייך" שכתב עמוס אטינגר והלחין רפי גבאי ובו המילים "חזרנו אלייך שנית  / את בליבנו, ליבנו תמיד", אריק לביא שר את מילותיו של שמוליק רוזן ללחן של אפי נצר "ראי רחל, ראי  / הם שבו אל גבולם" בשיר "שוב לא נלך", ובשיר אחר, שגם אותו הלחין אפי נצר, שרה להקת פיקוד צפון על "מלכות החרמון", פזמון שאת מילותיו כתב יובב כץ.

התחושה הכללית הייתה ששבו בנים לגבולם. צה"ל הוכיח את עליונותו, והשטחים שנכבשו היו לא רק ערובה לביטחון, אלא סימלו גם את השיבה לארץ האבות. אל שארם אה שייך שבו המזמרים "שנית", אחרי שישראל כבר כבשה אותה במלחמת סיני, ב-1956, אך אולצה לסגת ממנה זמן לא רב אחר כך.

בקיץ של שנת 1967 לא העלה איש על דעתו כי מלחמת קשה וממושכת, מלחמת ההתשה, עומדת בפתח, והציבור לא שיער גם כי השטחים הכבושים בגדה המערבית, שיכונו לימים "יהודה ושומרון", יהפכו לאחד מסלעי המחלוקת המשמעותיים ביותר, שיפצלו את החברה הישראלית בין מי שדוגלים ביישובם, למי שסבורים שהשטחים הללו היו אמורים לשמש רק כמעין קלף מיקוח, או פיקדון, שמוטב וראוי להיפטר ממנו.

בין כל שירי הניצחון של קיץ 1967 בולט ושונה הפזמון "מי שחלם" שכתב דידי מנוסי והלחין יוחנן זראי:

מִי שֶׁחָלַם לוֹ, וְנִשְׁאַר לוֹ הַחֲלוֹם
מִי שֶׁלָּחַם לוֹ, לֹא יִשְׁכַּח עַל מַה לָּחַם
מִי שֶׁנִּשְׁאַר עֵר כָּל הַלַּיְלָה עוֹד יִרְאֶה אוֹר יוֹם
מִי שֶׁהָלַךְ הוּא לֹא יִרְאֶה זֹאת לְעוֹלָם.

מִי שֶׁהִבְטִיחַ לֹא הֵנִיחַ אֶת חַרְבּוֹ
מִי שֶׁקָּרְאוּ לוֹ הוּא צָעַד בְּרֹאשׁ כֻּלָּם
מִי שֶׁאָהַב לוֹ – עוֹד צְפוּיוֹת לוֹ אֲהָבוֹת רַבּוֹת
מִי שֶׁהָלַךְ הוּא לֹא יֹאהַב עוֹד לְעוֹלָם.

וְהֶהָרִים עוֹד בּוֹעֲרִים בְּאֵשׁ זְרִיחוֹת
וּבֵין עַרְבַּיִם עוֹד נוֹשֶׁבֶת רוּחַ יָם
אֶלֶף פְּרָחִים עוֹד מְשַׂמְּחִים כָּל לֵב בִּשְׁלַל פְּרִיחוֹת
מִי שֶׁהָלַךְ הוּא לֹא יִרְאֶה זֹאת לְעוֹלָם.

מִי שֶׁחָלַם וְהִתְגַּשֵּׁם לוֹ הַחֲלוֹם
מִי שֶׁלָּחַם עַד שֶׁשָּׁמַע קוֹל מְנַצְּחִים
מִי שֶׁעָבַר אֶת כָּל הַלַּיְלָה, וְרָאָה אוֹר יוֹם
הוּא לֹא יָנִיחַ שֶׁנִּשְׁכַּח אֶת הַהוֹלְכִים.

מִי שֶׁהִבְטִיחַ וְזָכָה גַּם לְקַיֵּם
מִי שֶׁהִצְלִיחַ לַחְזֹר מִן הַדְּרָכִים
מִי שֶׁכָּאַב, אֲבָל הֵבִין שֶׁהַכְּאֵב אִלֵּם
הוּא לֹא יָנִיחַ שֶׁנִּשְׁכַּח אֶת הַהוֹלְכִים.

וְהֶהָרִים עוֹד יִבְעֲרוּ בְּאֵשׁ זְרִיחוֹת
וּבֵין עַרְבַּיִם תְּנַשֵּׁב עוֹד רוּחַ יָם
אֶלֶף פְּרָחִים עוֹד מְשַׂמְּחִים כָּל לֵב בִּשְׁלַל פְּרִיחוֹת
הֵם שֶׁיָּעִידוּ, כִּי זָכַרְנוּ אֶת כֻּלָּם.

וְהֶהָרִים עוֹד יִבְעֲרוּ בְּאֵשׁ זְרִיחוֹת
וּבֵין עַרְבַּיִם תְּנַשֵּׁב עוֹד רוּחַ יָם
אֶלֶף פְּרָחִים עוֹד יִפְרְחוּ בֵּין וּבְתוֹךְ שׁוּחוֹת
הֵם שֶׁיָּעִידוּ, כִּי זָכַרְנוּ אֶת כֻּלָּם…

נימתו של "מי שחלם" מזכירה במעט את שיר לשלום, שיופיע שנתיים מאוחר יותר, בימי מלחת ההתשה, אלא ששם מתבקשים המאזינים לקרוא לשלום "בִּצְעָקָה גְּדוֹלָה",  ואילו השיר שלפנינו  אינו מתריס אלא מבכה את "הַהוֹלְכִים", את אלה שלא יזכו עוד לאהוב. החיים יימשכו, יהיו עוד זריחות ופריחות, אבל רק מי שנותרו בחיים יוכלו להתפעל מהן, וגם לכאוב את האובדן של מי שלא יזכו עוד לראות את היופי ולחוש בו.

הדובר בשיר בטוח שמי שהשתתף בקרבות "לֹא יָנִיחַ שֶׁנִּשְׁכַּח אֶת הַהוֹלְכִים", ומבטיח לזכור "אֶת כֻּלָּם".

האם אפשר למצוא נחמה בהבטחה הזאת?

דידי מנוסי, כותב השיר, שנולד ב-1928 בקיבוץ גבע, השתתף במלחמת העצמאות, היה בין כובשי צפת ואשקלון, והשתתף בהגנה על נגבה.

בריאיון שהעניק ב-2013, כמה חודשים לפני מותו ממחלת הפרקינסון, אמר על בני דורו: "חשבנו שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים. האמת היא שלא ידענו. נלחמנו על המדינה, היינו מוכנים לעשות הכול בשביל המדינה, ולא ידענו בכלל מה זאת 'מדינה'. אני לא יודע מה רצינו, אבל את זה בטח לא רצינו."

כשנשאל מה קרה למי שחלם השיב: "האיש הזה שחלם? הוא גילה שזה לא זה. האיש שחלם, לא התגשם לו כלום. החלום שלו נמוג באוויר. אני מרגיש שהחלום שלי נמוג באוויר. הוא איננו."

רבקל'ה מונדלק, "ילדתי": "איך יכולת למסור את ילדייך?"

כמה לידות ופרידות היית צריכה לעבור עד ששמעת על האפשרות לקיים יחסי מין שאין בצידם ילד נטוש? אני לא מתערבת חלילה באורח חיי המין שלך. לא איכפת לי אם קיימת יחסי מין מאהבה, מתשוקה, או רק כדי להפיג את הריקנות שמילאה אותך. לא נעים לי לחשוב על אפשרות כזו בשבילך, אבל לא הייתי אומרת מלה גם אילו קיימת יחסי מין לפרנסתך. הייתי עוטפת אותך בחמלה, הייתי מתגברת על העלבון וסולחת לך, אילו הייתי המשגה היחיד, אבל אני הבכורה בשושלת של ילדים מיותרים, ואת – מוסרת סדרתית ולא אמא. איך, תסבירי לי, איך יכולת למסור את ילדייך בזה אחר זה? על מה חשבת? אולי אחרי הניתוק הראשון מאבדים את הרגש והוא לא חוזר? נכון שבפעם האחרונה התעשתת וסייעו לך להשתנות מעט, אבל בשבילי זה מאוחר מדי ומעבר לאפשרות של סליחה. אני לא יודעת מהו הגורם הדומיננטי: המבנה והמרקם הנפשי או הביוגרפיה. אני מניחה שאני נושאת שאריות מהמטען הגנטי שלך, אבל הן כנראה לא יבואו לידי ביטוי בגלגול הזה; גדלתי רחוק ממך והצמחתי כמה גנים טובים."

ג'ורג' אליוט: "רומנים מטופשים שכותבות גבירות"

ג'ורג' אליוט הוא שם העט של מרי אוונס, סופרת אנגליה מוכרת ומצליחה מאוד. עד מותה, בגיל שישים ואחת, פרסמה אליוט שישה רומנים ושלושה עשר קובצי שירה, זכתה לקהל קוראים נלהב, התעשרה מהכתיבה, ואפילו הוצגה בבית המלוכה, חרף אורח החיים שניהלה, שנחשב בימיה שערורייתי, שכן קיימה קשר זוגי עם גבר נשוי שאשתו סירבה להתגרש ממנו. בגיל שלושים ותשע החלה לפרסם את סיפוריה, ואחריהם את הרומנים שכתבה. היא בחרה בשם עט של גבר, כי רצתה להבדיל את עצמה מסופרות בנות זמנה שכתבו בעיקר רומנסות וסיפורי אהבה, וגם משום שחששה שמא חייה האישיים יפגעו בהתקבלות של ספריה. אכן, הציבור אהב אותם. המלכה ויקטוריה קראה ושיבחה את ספרה השני והמכירות נסקו. הסופרת שמרה על שם העט שלה גם אחרי שזהותה נחשפה.

המאמר שלפנינו שופך אור על תפישת העולם שלה כסופרת, ואת דעתה על עמיתותיה, שמהן ומכתיבתן ביקשה להתרחק. המאמר לא תורגם בשלמותו – הקטעים שבהם מצטטת אליוט קטעים מהרומנים הנפסדים שעליהם מתחה ביקורת הושמטו, שכן הם מתייחסים לספרים ולסגנונות כתיבה נשכחים של כותבות שאיש אינו עוסק בהן עוד.

 

ג'ורג' אליוט: רומנים מטופשים שכותבות גבירות

רומנים מטופשים שכותבות גבירות הם סוגה שיש לה זנים רבים, הנקבעים על פי סוג הטיפשות המסוימת השולטת בהם: המבעבעת, הפרוזאית, הצדקנית, או הקפדנית. יש לשים לב במיוחד לזן המערב את כל הטיפשויות. זוהי מעין תרכובת של הבל נשי. אפשר למצוא בתוכה את רוב הרומנים הללו. את סוג התרכובת הזאת נבדיל מכל הזנים האחרים, ונכנה אותה "זן הראש והכובע".

הגיבורה ברומנים הללו היא לרוב יורשת עשירה, כנראה גם אצילה בזכות עצמה. ברקע קיימים בלי ספק כמה מאהבים, ביניהם ברון מרושע, דוכס חביב, ומרקיז צעיר ומפתה מאוד, בנו הצעיר של מרקיז, וגם משורר שנאנח בעטיה של הגיבורה, אך עושה זאת ממרחק סביר. כמן כן יש לה קהל מעריצים לא-מוגדרים, שתיאורם עמום. עיניה ושנינותה מסנוורים; אין כל נטייה לחריגות במבנה של אפה או במוסריות שלה; היא ניחנה בקול עמוק ונפלא ובאינטלקט נפלא; היא לבושה בשלמות והיא דתית בשלמות; היא רוקדת כמו יעלת חן וקוראת את התנ"ך בשפת המקור.

לחלופין, הגיבורה איננה יורשת עשירה. מעמד גבוה ועושר הם התכונות היחידות שחסרות לה. חרף זאת היא משתחלת, בלי לעשות אף טעות, לתוך החברה הגבוהה, זוכה לדחות שידוכים רבים, מצליחה לקבל את ההצעה הטובה מכולן, ובסופו של דבר עונדת את התכשיטים המשפחתיים, כמו נזר של צדיקות. גברים מפוקפקים נושכים את השפתיים בבלבול וחוסר אונים כשהיא משוחחת אתם, או שהם מכים על חטא אחרי שהיא נוזפת בהם,  ועושה זאת, ברגע הנכון, בשטף של דיבור מרומם; באופן כללי היא נוטה להשמיע נאומים, ולדבר בלי הרף, עד שהיא פורשת לחדרה. בשיחותיה המתועדות היא רהוטה להדהים, ובשיחותיה הלא מתועדות היא שנונה להדהים. ידוע שיש לה יכולת מצוינת להתבוננות, ושהיא יודעת לנתח את התיאוריות הרדודות של הפילוסופים. בעזרת האינסטינקטים הנעלים שלה אנשים יכולים לכוון את השעונים שהם עונדים על היד או תולים על הקיר, ואז הכול מסתדר. הגברים שלצדה כפופים לה. מדי פעם היא שולחת רמז מנחם שלפיו אפשר להבין שהם שקועים באיזה עניין, וכך אפשר לזכור שעולם העסקים ממשיך להתנהל איכשהו. עם זאת, נראה שהסיבה האמיתית לקיומם של הגברים הללו היא הזכות להתלוות אל הגיבורה שלנו במסע החיים השמימי שלה. הם פוגשים אותה בנשף, ומסתנוורים ומסתחררים; בתערוכת פרחים, והם מוקסמים; בטיול רכיבה על סוסים, והם מכושפים מכישורי הרכיבה שלה; בכנסייה, והם מתמלאים ביראת כבוד מהמתיקות המכובדת של התנהגותה. היא האישה האידיאלית בזכות רגשותיה, כישוריה ותנועותיה. לעתים קרובות מאוד היא נישאת לגבר לא מתאים, ואז סובלת מאוד מהמזימות והרמאויות של ברון מרושע; אבל אפילו המוות מוצא בתוכו פינה חמה, המיועדת ליצור מופלא כל כך, וממש ברגע האחרון הוא מתקן למענה את כל הטעויות שעשתה. הברון המרושע ייהרג בלי ספק בדו-קרב, והבעל המשמים ימות במיטתו. על ערש דווי הוא יבקש מאשתו ש – במיוחד למענו! – היא תינשא לאיש שהיא אוהבת יותר מכול, וזאת אחרי שהוא עצמו כבר שלח למאהב מכתב, המודיע לו על הסידור המוצלח. לפני שהעניינים מגיעים אל אותו מקום רצוי, עצבינו מספיקים להימתח, כי אנחנו רואים את הגיבורה היפהפייה והמוכשרת עוברת כמה mauvais moments, כלומר – רגעים קשים – אבל זוכים לחוש קורת רוח מהידיעה שאת הצער שלה היא בוכה לתוך ממחטה רקומה, כשגופה המעולף רכון על הריפוד המשובח ביותר, ושמכל התהפוכות, החל בהוצאתה החפוזה מתוך הכרכרה ועד לגילוח קדחתני של שיער ראשה, היא יוצאת כשגון פניה נראה מלבלב ותלתליה שופעים כמו תמיד.

נציין, אגב, שהוקל לנו, כי נפטרנו מכמה פקפוקים קשים: גילינו שרומנים מטופשים שכותבות גבירות מגיעים רק לעתים רחוקות למקום שאיננו החברה הגבוהה והאופנתית מאוד. הנחנו שנשים חסרות כול נהפכות לסופרות, כמו שבעבר נהפכו לאומנות, כי לא יכלו להתפרנס באופן שהולם גבירה. על פי הנחת יסוד זאת, התחביר המוזר והאירועים הלא סבירים שיקפו בעינינו מעין פאתוס, כמו זה שיש בכריות קטנות ומוגזמות מאוד בצורתן המיועדות לאיסוף סיכות תפירה, או במצנפות שינה יוצאי דופן בצורתם, שאדם עיוור מוכר אותם. חשנו שגם אם התוצרת טורדת את המנוחה, משמח לחשוב שהכסף מגיע לאישה נזקקת. בעיני רוחנו ראינו נשים בודדות נאבקות לפרנסתן, או רעיות ובנות שמתמסרות בגבורה כדי ליצור "עותק"  – אולי כדי לפרוע את החובות של הבעלים שלהן, או לרכוש כמה מותרות בעבור אב חולה. מתוך הרושם הזה נמנענו ממתיחת ביקורת על ספרה של הגברת. אמנם האנגלית שלה פגומה, אבל – אמרנו לעצמנו – אין לדון את מניעיה לכף חובה; אמנם הדמיון שלה נטול השראה, אבל סבלנותה אינה יודעת לאות. את הכתיבה הריקנית תירצנו בבטן ריקה, ואת השטויות שייכנו לדמעות. אבל לא! התיאוריה הזאת שלנו, כמו תיאוריות רבות ונחמדות אחרות, נאלצה לסגת מפני תצפית שערכנו.

רומנים מטופשים שכותבות גבירות, כך השתכנענו, נכתבים בנסיבות שונות לגמרי. מסתבר שהסופרות הנאות הללו לא שוחחו מעולם עם אף סוחר, אלא אם עשו זאת מתוך חלון של כרכרה; אין להן מושג איך חיים בני מעמד הפועלים, אלא כמי שנסמכים עליהן; לגביהן הכנסה שנתית של חמש מאות פאונד היא עניין עלוב; רובע בלגרביה[1] ו"אולמי הברון" הם האמת מבחינתן. אין להן שום עניין בגבר שאיננו לפחות הבעלים של אדמות, או מוטב – שהוא ראש ממשלה. ברור לגמרי שהן כותבות בחדרי הסבה אלגנטיים, בדיו סגולה ועם עט מעוטר באבני אודם; שהן אדישות לחלוטין לדוחות שמגישים מוציאים לאור, ושמעולם לא התנסו בשום סוג של עוני, חוץ מעוני מחשבתי. נכון, שוב ושוב אנחנו נדהמים להיווכח עד כמה אין הן מעמידות פנים בתיאור החברה הגבוהה שהן כנראה משתייכות אליה; יחד עם זאת, הן אינן חושפות שום קרבה לכל צורת חיים אחרת. אם בני המעמד שהן מתארות אינם סבירים, אנשי הספרות, הסוחרים ושוכני הבתים הכפריים שלהן אינם אפשריים; למרבה הפלא מסתבר שבזכות כישוריהן השכליים הן מצליחות לשחזר גם את מה שראו ושמעו וגם את מה שלא ראו ולא שמעו, במידה שווה של חוסר דיוק.

***

את הפתגם הביתי "אל תהיה אופה אם ראשך עשוי מחמאה" אפשר לפרש כך: מוטב לה, לאישה שאינה מוכנה לשאת בתוצאות, שלא להזדרז ולפרסם את דבריה. אכן, זהו מסר שנימתו שונה מאוד מזאת שאפשר לשמוע בדברים שאומרים מבקרים אחרים. בעצם – תחושותיהם אינן שונות, אבל הם אינם מפסיקים לומר לעוד ועוד סופרות עד כמה הם "מברכים" את כתיבתן "ועושים זאת מתוך עונג". הגבירות שאליהן מכוונת הביקורת שלנו רגילות אם כך שמשבחים אותן בהפרזה על התיאורים המבריקים שכתבו, מספרים להן שהיטיבו לשרטט דמויות, שסגנון כתיבן מרתק, ושהרגשות שהן מביעות נעלים. ייתכן שאותן סופרות יכעסו עלינו, על דברינו. נבקש מהן אם כך לחשוב רגע על השבחים הפושרים, ולעתים קרובות – על ההאשמות הלגלגניות, שאותם מהללים מפנים לא פעם לעבר סופרים אחרים, אלה שיצירותיהם יהפכו בעוד זמן לא רב לקלאסיקות ספרותיות. ברגע שאישה חושפת גאונות, או כישרון אמיתי, השבחים שהיא זוכה בהם מתמתנים ואילו הביקורת מחמירה. נוצר מעין איזון תרמו דינמי: כשכישרונה של אישה אפסי, השבחים העיתונאיים מגיעים לנקודת רתיחה; כשהישגיה בינוניים, הטמפרטורה מזכירה יום קיץ חמים, וכאשר הכותבת מצטיינת, ההתלהבות של הביקורת יורדת אל נקודת הקיפאון.

***

כל מבקר שמעריך את חלקן העתידי של נשים בספרות, יימנע בעיקרון מעיסוק בתוצרים של נשות ספרות. כי ברור לכל מי שבוחן בלי משוא פנים את הספרות הנשית, שחסרונותיה הגדולים ביותר אינם נובעים מיכולת אינטלקטואלית ירודה, אלא מהיעדר התכונות התורמות להצטיינות ספרותית: חריצות סבלנית, תחושת האחריות הכרוכה בהוצאה לאור, והערכה כלפי קדושת אמנותו של הסופר.

ברוב הספרים שכותבות נשים אפשר להבחין בפשטות שנובעת מהיעדר כל אמות מידה גבוהות. אותה פוריות שנוצרת מתוך מוגבלות וחוסר יכולת לחקות, שילוב מטומטם, שבקרה עצמית כלשהי הייתה יכולה לבלום ולעקר. כמו שקורה כשזייפנים פוצחים בשיר. אילו הייתה להם שמיעה מוזיקלית מסוימת, הם היו מעדיפים לשתוק. במקום שהרברבנות המטופשת והרצון להופיע בדפוס תתאזן בעזרת מודעות אינטלקטואלית והבנת המשמעות שיש לכתיבה חסרת ערך, היא זוכה לעידוד בשל התפיסה המוטעית לחלוטין לפיה כל כתיבה שהיא מעידה על עליונות נשית. לכן לדעתנו הייצוג שהאינטלקט הנשי הממוצע זוכה לו באמצעות הרבה מאוד ספרות נשית אינו הוגן, כי יכולתן האינטלקטואלית של המעטות שמיטיבות לכתוב נמצא הרבה מעל הרמה האינטלקטואלית הרגילה של בנות מינן, ואילו יכולתן של הנשים הרבות שכותבות רע נמצאת הרבה מתחתיה. כך שבסופו של דבר, המבקרים הקשוחים יותר ממלאים חובה אבירית כשהם שוללים מספרות הנשים את היוקרה המזויפת, העלולה להעניק לה כוח משיכה שכולו רק אשליה, וכשהם ממליצים לנשים שכישוריהן ממוצעים – זהו שירות שלילי מינימלי שאפשר להעניק להן – להימנע מכתיבה.

ההתנצלות השכיחה שמשמיעות נשים שנעשות סופרות, גם אם הן נטולות כל כישורים מיוחדים, היא שהחברה חוסמת בפניהן את כל תחומי העיסוק האחרים. אכן, החברה ראויה לנזיפה, ועליה להסביר את היווצרותם של לא מעט דברים לא ראויים, החל במלפפונים חמוצים גרועים וכלה בשירה גרועה. אכן, החברה, כמו גם הממשלה, וגופים מופשטים רבים אחרים, ראויה לגינוי רב, אך גם לשבחים. אם קיימת אישה אחת שכותבת מתוך כורח, לדעתנו שלוש כותבות מתוך יוהרה. וחוץ מזה, יש משהו כל כך מטהר בעצם כך שאדם עובד כדי להרוויח את לחמו, ורוב הספרות הנשית הזולה והגרועה ודאי אינה נוצרת בנסיבות כאלה. "יש רווח בכל עמל", אבל לנו נדמה שספרים מטופשים שכותבות גבירות נוצרים לא מתוך עמל, אלא מתוך בטלנות עמלנית.

למרבה השמחה, איננו זקוקות לשום טיעון כדי להוכיח כי כאשר מדובר בכתיבת ספרות, נשים יכולות בהחלט להשתוות לגברים. לא מעט שמות דגולים, של כותבות חיות ומתות, עולים מיד על הדעת כראיה ליכולתן של נשים לכתוב רומנים לא סתם טובים, אלא משובחים; רומנים יקרי ערך ובעלי ייחוד, שונים מאוד מאלה שגברים מסוגלים ליצור. מגבלות של השכלה אינן יכולות למנוע מנשים מלהגיע אל החומרים שמהם נוצרת ספרות, ואף סוג של אמנות אינו משוחרר כל כך מתביעות נוקשות כלשהן, כמו ספרות, בדיוק כפי שגבישים יכולים להיווצר בצורות שונות, ויופיים נשמר. עלינו רק למזוג את המרכיבים הנכונים – יכולת אמיתית לראות ולהבחין, חוש הומור, ולהט רגשי. אבל דווקא משום שהספרות אינה מציגה תביעות נוקשות, יש בה פיתוי קטלני, שמושך נשים נטולות יכולת לכתוב. איש לא ישלה אף אחת ולא יטעה אותה להאמין שהיא מסוגלת לנגן בפסנתר; נגינה בפסנתר מצריכה התגברות על קשיים משמעותיים ומי שאין לה יכולת לכך תישבר, בוודאות. כל תחום אמנותי שכרוך בטכניקה שמור מפני פלישה של טמטום כבד תנועה, אבל בכתיבת רומנים אין מחסום בולם של נבצרות, אין אמת מידה חיצונית שמונעת מסופר להתבלבל בין יכולת מטופשת לבין שליטה אמנותית. וכך אנו נתקלים שוב ושוב בסיפורו הנושן של לפונטיין, על החמור שחובט בחוטמו על החליל, וכשהוא מגלה שנוצר צליל כלשהו, מכריז, Moi, aussie, je joue de la flute"[2] – משל שנמליץ עליו, לקראת סיום המאמר, לכל קוראת שמסתכנת ברצון להוסיף על "רומנים מטופשים שכותבות גבירות".

המאמר באנגלית: "Silly Novels by Lady Novelists"

ת[1] רובע בלונדון

[2] בצרפתית: גם אני מנגן בחליל

לעברית: עופרה עופר אורן ©

רבקל'ה מונדלק, "ילדתי": מדוע הייתה ילדה נטושה וגם ילדה נבחרת

"אנשים שואלים מדוע אינני מסוגלת להניח לעבר. לעיתים נדמה לי שחושדים בי כי החקירות אינן אלא גירוד של הפצע, כאילו אם רק אניח לדבר הוא ייעלם בתוכי." כך נפתח הפרק "אחרית דבר" בספרה של רבקל'ה מונדלק, ילדתי, שהוא – כעדותה – שילוב של אוטוביוגרפיה ועיון.

מונדלק מספרת בספר על חייה כמי שאומצה כשהייתה תינוקת,  ועל המפגש שלה עם "האישה המוסרת", כפי שהיא מכנה אותה, או במילים אחרות עם האישה הביולוגית, זאת שילדה אותה, אבל סירבה להביט בה, וויתרה עליה מיד, בלי היסוס. היא מספרת על העלבון שנולד ביחד אתה, ועל מה שדחייה כזאת עושה לנפש. ועוד היא מספרת על האימוץ המופלא שזכתה לו, על שני הוריה שהעניקו לה אהבה בלי תנאי ואִפשרו לה להיות האדם שאפשר לחוש בו מבעד למילותיה: רגישה, מפוקחת, חכמה, אדם שרואה את זולתו, וגם נחושה, נאבקת כשיש צורך, אבל זהירה מאוד בכבודם של אחרים ובטובתם.

הספר שכתבה פותח צוהר לא רק אל עולמה הפרטי, אלא גם אל ההשלכות והמשמעויות של היות אדם מאומץ: מצד אחד דחוי לגמרי ומצד שני נבחר. הכי עזוב והכי רצוי. שהרי הייתה תינוקת שאישה אחת בחרה להתנכר לה, ואישה ואיש אחרים לקחו אותה אל חייהם והעניקו לה כל מה שיכלו.

מסיפורה האישי משליכה מונדלק אל עולמם של מאומצים. אל ההתנסויות והמבחנים שבהם הם מעמידים את המאמצים, כדי לבחון אותם ואת נאמנותם. היא מסבירה שאינה מהססת לתאר את הקשיים הצפויים למאמצים, כי היא מעדיפה שרק מי שמתאים לכך באמת יעשה זאת.

מונדלק זכתה על פי עדותה, וכפי שאפשר להיווכח מתיאוריה, בהורים שהעניקו לה את האהבה הלא מותנית שכל אחד זכאי לה. ועם זאת, עם כל ההצלחה של האימוץ, ברור שלתחושת הנטישה שליוותה אותה בחודשי חייה הראשונים יש תוצאות עצובות. (מסירתה אל הוריה התעכבה, כי פרצה מלחמה והרשויות חיכו כדי לוודא שאביה המיועד חוזר בשלום מהקרבות. מונדלק מספרת על כך במרירות לא מוסווית: בשם החשש שמא תגדל במשפחה חד הורית השאירו את התינוקת במוסד, בחודשים הראשונים לחייה!).

כך למשל היא מספרת, שאינה נוטה לחגוג את ימי ההולדת שלה, ושהם "נטולי שמחה", כי "מה יש לחגוג? […] האם האישה שילדה אותי זוכרת? לשם מה לציין הולדת של תינוקת לא רצויה? ימי ההולדת שייכים לאלה שנולדו מאהבה…" ועוד היא מוסיפה שאילו היה הדבר תלוי בה, הייתה מעדיפה לחגוג תאריכים אחרים. למשל – "את היום שבו אמא ואבא אספו אותי אל חיקם." היא מעידה על עצמה שהיא סובלת מחרדות נטישה "בגודל של מגרש כדורגל". היא ערה לרגישותה המופלגת, לנטייתה לפרש התנהגויות, לעומס הרגשי שהיא מטילה על חבריה ואוהביה. היא מפוקחת בראייתה העצמית, אבל ברור לגמרי שאין בכוחה של ההבנה לרפא את הפצעים ולמנוע את הכאב.

הספר מרתק וגדוש בתובנות מרגשות. הנה למשל – ההסבר שלה מדוע מעשה האימוץ ראוי לכל שבח: "אנשים מביאים ילד לעולם ממניעים אנוכיים על פי רוב. לידה כשלעצמה איננה בגדר 'מעשה טוב', ורק המחויבות והאחריות שההורים נוטלים על עצמם לאחריה, הן שקובעות את ערכו המוסרי של האקט. אימוץ תינוק הוא מעשה ערכי מלכתחילה, יותר מלידה והולדה, מכיוון שהקשר נרקם כמו סוד, בחוט עדין ולא בחבל. אנשים מאמצים מתוך צורך נפשי עמוק, אך מעשה טוב אינו מאבד מערכו כשהוא נעשה מתוך צורך ועונה לו." כמה מדויק, נכון ומרגש!

ועוד תובנה לדוגמה: במפגש עם האישה הביולוגית גילתה מונדלק מה מוצאה העדתי (שבו "חשדה" מאז ומתמיד!), והיא תוהה אם סגנון החיים שלה ואורחותיה נובעים מהחינוך שקיבלה מהוריה, והאם, אילו לא נמסרה לאימוץ, הייתה שונה בהתנהגותה. והיא מסבירה: "כך, כשמאומץ נפגש עם מוצאו בגיל מבוגר הוא עלול להרגיש זר מכאן ומכאן, ואם לא זר, אז דורך באוויר."

לא רק תובנות יש בספר, אלא גם עוצמה רגשית לא מבוטלת. תיאור המפגש עם "הביולוגית" מזעזע, ולא רק בשל הפער הבלתי נתפס בין מה שקרה במציאות לבין הפנטזיה על המפגש, שגם אותה היא מפרטת.

ויש בו לא מעט הומור. "הביולוגית לא מתעניינת בשלומי," היא כותבת, ומוסיפה, "הרגל מימים ראשונים להולדתי"… מה עוד אפשר לעשות השהכאב בלתי נסבל אם לא להתבדח עליו?

ויש בו כל כך הרבה כאב, שנובע, בין היתר ואולי בעיקר, ממותו של אחיה המאומץ, שנהרג מבעיטה של סוס, בהיותו בכיתה א'.

אני מקווה שקוראי הספר מבינים כי כתיבתו לא הייתה "גירוד של פצע" (וגם לא "אקט מרפא", כפי שמונדלק מדגישה), אלא – התבוננות אמיצה בעיניים פקוחות, אל כמה הבטים שקשורים באימוץ, ובחוויה של מי שאומץ. היא מתארת את ההתנסויות השונות שהיו לה עם המערכת, שהייתה לרוב אטומה מדי. לדוגמה: בניגוד לפרקטיקה הנהוגה באנגליה, שם, לפי דבריה של מונדלק, מאומץ שמגיע לגיל המתאים ומבקש לפתוח את תיק האימוץ "מגיע לארכיון, מוסר את מספר תעודת הזהות שלו, ומקבל חדר להתייחד בו", בישראל השירות למען הילד נוקשה מאוד ביחסו אל המאומץ, שאינו זכאי לקבל את התיק לידיו ונאלץ לקבל את הפרטים מידיה של עובדת סוציאלית שרק היא מוסמכת להחליט מה מותר לו לדעת ומה יוסתר מפניו. מונדלק מתארת את מה שהיא מכנה "עמדה פטרונית" של השירות למען הילד, וכותבת כי "לעתים קרובות נדמה היה לי כי נוהלי ההגנה שנבנו שם מכוונים לגונן על המערכת ולא על ה'קליינטים.'"

ילדתי נועד במידה רבה להעניק פתחון פה לילדים שטרם אומצו, לאלה שעדיין משוועים לאהבה הורית, ועושה זאת באופן משכנע ונוגע ללב.

למרבה הצער, קשה להשיג את הספר. בחנויות לא הצלחתי לקנות אותו, אבל לשמחתי מצאתי אותו, בספרייה העירונית.

ממליצה עליו בכל פה.

 

עמנואלה ברש רובינשטיין, "לידה": מה קורה כשמדלגים על שלב העריכה

במהלך קריאת הרומן "לידה", שראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, דפדפתי אל תחילתו כדי לבדוק מי ערך אותו. מצאתי את שמה של רות שלוס, שציורה מופיעה על העטיפה, ואת השם של מי שעיצב את העטיפה, ינאי סגל. את שמו של העורך לא גיליתי.

הדעת נותנת שלא היה אדם כזה.

כמה טעויות חמורות ומביכות מעלות את החשד שבהוצאה המכובדת החליטו שאין צורך בעין נוספת, מלבד זאת של הכותבת.

בפעם הראשונה שהופיעה המילה  "הַכִּישָׁרוֹן" כשהיא כתובה כך:

הופתעתי. מדוע יש בכלל צורך בניקוד, ועוד לקוי? בפעם השנייה שאותה מילה הופיעה שוב מנוקדת, שוב עם אותו שיבוש, נדהמתי.

כשהגעתי אלהבנתי סופית שלא בִּכְדִי נפקד שמו של העורך. נראה כי הספר עבר אל הדפוס ישירות מתוך הקובץ שהגישה המחברת. והבעיה אינה רק בשגיאות הללו (גם "בחרנו להיות זה עם זו", במקום "זה עם זה" התקני, אבל ניחא, זה שיבוש נפוץ, שלא לדבר על מה שנראה כמו טעות שעבודת הגהה ראויה לשמה אמורה לנכש: "אני לא הולך לשוב מקום).

עורך טוב היה כנראה מציין באוזני הסופרת בעיות אחרות, מהותיות יותר.

למשל, שפת הדיבור של הדמויות בספר פשוט בלתי אפשרית. והדוגמאות רבות מאוד.

אם אפשר, בקושי, "לבלוע" ניסוחים שמופיעים במונולוגים הפנימיים שנושאות הדמויות: "אומר לעצמי שאין כל פסול בכך שאשתה עמה כוס קפה"; "בנה, פעוט בן ארבע, שמנמן ועגול פנים, נצמד אל אמו ולא רצה לעוזבה." קשה לשאת את הדיאלוגים.

למשל: "אני מודה, זה התחיל מתחרות בינינו, אבל התפתח למשהו אחר, בלתי תלוי. אולי זה פשוט יצר שטבוע באדם, משהו שהוא מעבר לנסיבות החיים…"; ועם זאת, חרף ההתנסחות הנמלצת, שיבוש: "הם לא היו באמת חברות…"; "…ככל שמתקרבת הלידה הופך המסע הזה – שאף פעם לא אצא אליו –  לחי ומוחשי יותר. אני מוסיף עוד פרטים, מקומות, נשים, אבל כשאוותר עליו, תתמזג איזו חמיצות בשמחה הגדולה."; "לי נדמה שתמצית החיים הזאת נדלית ממני לאטה. כל מציצה קטנה הותירה אותי עם תחושה של ריק."; "היא לא רוצה להיות אֵם." (מי מדבר כך? מדוע לא "אימא"?) "אנשים בוחרים שגרת חיים ומתעבים אותה; רוצים לחיות עם אישה שהם אוהבים אבל שוטמים אותה…" (שוטמים? האם שמענו אי פעם מישהו אומר את המילה הזאת בשיחה?!); "מעולם לא התנסיתי בייסורים כאלה"; "כל ציר שקרע אותי הוליד איזו נמיכות רוח"; "ההיריון הזה העיר בי איזה צורך לעמוד מנגד";  וכו', וכו'. הדמויות ברומן אינו משוחחות. הן מציגות את עצמן ואת האג'נדה שלהן.

וזאת בעיה נוספת, כבדת משקל הרבה יותר: בספר הזה WYSIWYG: "מה שרואים הוא מה שמקבלים". כל אחת מהדמויות מייצגת עמדה כלשהי, שקשורה בנושא המשותף, שהוא בעצם לבו של הרומן, כפי ששמו מעיד: לידה. מעצבת פנים שלא רוצה ילדים. בעלה שלא שלם עם עמדתה. אמה, אלמנה עשירה שלא מימשה את ייעודה המקצועי, ולכן תומכת בה. אישה אחרת שהרה ללדת. פחדיה. חמותה שסבלה מדיכאון אחרי לידה. לכל אחד מהאנשים האלה יש תפקיד, וכולם ביחד מבקשים לספר לנו איך היריון, לידה ותינוק חדש משפיעים על בני אדם. אלא שאין שום תחכום בעמדות המיוצגות. אין מורכבות שנדרש לה פענוח, אין סבטקטס, רמזים או  רבדים נסתרים. האנשים הללו אומרים בדיוק כל מה שהם חושבים ורוצים, וזה הכול.

ולכן הדיאלוגים מופרכים לא רק בסגנונם. "נכון שלגברים יש שני סוגים של תשוקה לנשים, אחת פשוטה וחייתית כזו, והשנייה מעודנת יותר?" שואל בן בוגר את אביו, שמשיב לו: "…להיות הורה זה שינוי עצום שאנשים לא תמיד מודעים אליו. אדם רואה את עצמו באור חדש. זה מעורר כל מיני תגובות…" וכן הלאה. מטרתה של השיחה  היא להסביר לקורא את מה שאולי לא הבין בכוחות עצמו: שלהיות הורה "זה שינוי עצום"…

הקטעים היפים ברומן הם התיאורים של התינוק, ואחרי כן הפעוט, הבעות פניו, תגובותיו, התנהגותו. "הבטתי בתומר שישב על השטיח, מעלעל שוב ושוב בספר ילדים, לוחץ על כפתורים שמשמיעים מיני קולות של חיות. בכל פעם שעלתה געיית פרה או קריאת תרנגול הוא הביט בספר בפליאה ואז הסב מבטו אליי, ממתין שאצטרף להשתאות שלו על החיות הגדולות החבויות בין דפי הספר […] עיניו הגדולות פנו אליי מלאות תמיהה מבקשות שאסלק את היצורים הבלתי נראים או שאפתור את חידת היחבאותם בין דפי הפלסטיק הרכים," וכן הלאה. אכן, מתעוררת תחושה שמדובר בילד מסוים, ספציפי, שנוצר ומתקיים, אולי דווקא משום שאינו מדבר, והמחברת לא הכניסה לפיו מילים בלתי אפשריות. גם תיאור הלידה נעשה בכישרון. אפשר ממש לחוש את הכאבים, הבעתה, ההקלה, והמעבר בין תחושותיה של היולדת לאלה של הגבר, נוגע ללב.

לכן חבל. כי הרעיון להציב לידה במרכזו של רומן הוא מעניין. ייתכן שאילו תבע מישהו מהמחברת להעמיק, להיפטר מהדקלרטיביות שבה הדמויות מציגות את עצמן ואת תחושותיהן, אילו הבינה שעליה להקשיב להן ולכתוב אותן באמת, לא כפלקטים חד ממדיים, היה נוצר סיפור מרגש.

 

 

אנה הרמן, "הבריכה"

הבריכה

        "לְבַדָּהּ תַּחֲלֹם לָהּ
חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ"

ח"נ ביאליק

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית.
כְּשֶׁאֶכָּנֵס לַמַּיִם אֲנַפֵּץ אֶת הַזְּכוּכִית
שֶׁנִּקְרְשָׁה סְבִיבִי בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים. שׂוֹחָה
אֶהְיֶה בָּעַיִן הַתְּכֻלָּה שֶׁלָּךְ, כִּי הַבְּרֵכָה
תִּהְיֶה אוֹתָהּ הָעַיִן הַתְּכֻלָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה לִי,
תִּהְיֶה עֵינָהּ הַמְּתוּקָה וְהַתְּכֻלָּה שֶׁל טַלִּי.

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית.
בָּעַיִן הַתְּכֻלָּה שֶׁלָּךְ אֶהְיֶה הַלַּחְלוּחִית
הָאֲדֻמָּה שֶׁיּוֹם אֶחָד רָאִיתִי אֵיךְ הֵנֵצָּה
בְּתוֹךְ עֵינַיִךְ הַדּוֹמְעוֹת, רָאִיתִי אֶת הַפֶּצַע.
וְכָל מַה שֶּׁרָצִיתִי וּבְאֹפֶן כֹּה טוֹטָאלִי
הָיָה לִבְכּוֹת מִתּוֹךְ עֵינָהּ הַמְּתוּקָה שֶׁל טַלִּי.

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית.
אֶנְעַץ סִכָּה בְּבֶטֶן הַבָּלוֹן, בְּשַׁלְפּוּחִית
שְׁקוּפָה הִקַּפְתִּי אֶת עַצְמִי וְהַשָּׁנִים חָלְפוּ
וְאַף אֲנִי עַל פְּנֵי כַּדּוּר־הָאָרֶץ הַקָּפוּא
הָלַכְתִּי וְדָהִיתִי לִי וְקַו חַיַּי נִקְטַע לִי
עַד שֶׁהָפַכְתִּי אֶת רֹאשִׁי אֶל תְּכוֹל עֵינָהּ שֶׁל טַלִּי.

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית.
אֲנִי אַשְׁתִּין בַּמַּיִם לְזִכְרָהּ שֶׁל שַׁלְפּוּחִית
הַשֶּׁתֶן הַמֻּדְלֶקֶת, וְאֶפְרֹק אֶת הַיַּלְקוּט
שֶׁל בֵּית־הַסֵּפֶר שֶׁלִּמְּדַנִי מַהִי הִתְאַפְּקוּת.
וּבְלִי מִלִּים אֵדַע אָז בְּדִיּוּק כֵּיצַד חָלְתָה לִי
הַשַּׁלְפּוּחִית בְּתוֹךְ עֵינָהּ הַמְּתוּקָה שֶׁל טַלִּי.

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית,
בַּמַּיִם שֶׁבִּתֵּךְ לָמְדָה לִשְׂחוֹת בָּהֶם, אַנְחִית
עַצְמִי אֶל כּוּר שֶׁל כְלוֹר חָמִים וְלֹא אֶל קֹר חוֹתֵךְ
וְאַתְּ תִּהְיִי הָאִמָּא וַאֲנִי אֶהְיֶה בִּתֵּךְ.
וּפְנֵי הַמַּיִם יִמָּתְחוּ כְּקַו חַיִּים פָטָאלִי
שֶׁלְּאָרְכּוֹ אֲנִי אֵלֵךְ אֶל תּוֹךְ עֵינַיִךְ, טַלִּי.

 

 

ד"ר ברנשטיין: מי האויב הסמוי, שעלול להסתתר בתוך סלט ירקות?

מה מוטב לאכול בארוחת הבוקר, קערית של סלט ירקות נטול שמן, גבינה לבנה רזה, פרוסה של לחם דגנים, מיץ תפוזים סחוט טרי, או –גבינה שמנה, דג מעושן, חביתה ושש כפות של סלט ירקות?

רובנו התרגלנו לחשוב שהאפשרות הראשונה מזינה ומיטיבה הרבה יותר, שכן היא עתירה בוויטמינים ובחלבונים, ודלה מאוד בשומן, לעומת האפשרות השנייה, שנראית ממש מסוכנת לבריאות.

ובכן, מסתבר שלפחות לבני אדם שרמות הסוכר בדמם גבוהה – "טרום סוכרתיים", וכאלה שכבר מוגדרים חולי סוכרת, מוטב לבחור בארוחת הבוקר השנייה!

על הרציונל ועמו ההסברים המפורטים אפשר לקרוא בספר מאיר עיניים ומאלף של רופא אמריקני, ריצ'רד ברנשטיין, שנקרא Diabetes Solution.

ד"ר ברנשטיין אובחן כחולה בסוכרת נעורים ב-1946, כשהיה בן 12. לאורך שנים ציית לכללים שהתוו בפניו הרופאים שטיפלו בו. מצבו הבריאותי הלך והחמיר. הוא מתאר בספרו את התהליך שעבר, וכיצד גילה כמעט באקראי את השיטה שהמשיך ופיתח, אחרי שניסה אותה על גופו.

בהיותו בן 45, לאחר שנים שעבד כמהנדס, החליט ללמוד רפואה, כדי שיוכל להפיץ את השיטה שבעזרתה הצליח להוריד את רמות הסוכר בדמו לאלה של אדם בריא לחלוטין. לפי הסטטיסטיקות של ADA (האגודה האמריקנית לסוכרת), היה אמור ד"ר ברנשטיין למות מזמן. אבל הוא חי, ונהנה, לעדותו, מבריאות מרשימה ומכושר גופני מצוין.

הכשרתו כמהנדס היא זאת שאפשרה לו, למעשה, לפתח את השיטה שבאמצעותה הצליח להגיע להישגים מופלאים כאלה. הוא נהג במחלה כבעיה שיש לפתור, וכמצב שיש לטפל בו, ולא השלים עם ההנחיות שקיבל, שרק החמירו את מצבו. למרבה המזל כשהגלוקומטרים הראשונים (הגלוקומטר הוא מכשיר רפואי נייד שאפשר למדוד את ריכוז הגלוקוז בדם) נכנסו בשנות השישים לשימוש, החל ד"ר ברנשטיין להשתמש במדידות יומיות רבות כדי לנטר את רמת הסוכר בדמו. בזכות הבדיקות הללו גילה עד כמה מסוכנות לבריאותו רמות גבוהות של פחמימות שעד אז צרך במזונו, בהתאם להנחיות שקיבל.

בספרו הוא מספר על התהליך המפעים שעבר, ועושה זאת בדייקנות ובפירוט מרשימים מאוד.

הוא מציג בפני הקורא לא רק את העקרונות של שיטתו, ולא רק את ההסברים המדעיים התומכים בה, אלא גם אינספור עצות מעשיות מאוד, שמלמדות את הקורא איך להתמודד עם הסוכרת שכבר חלה בה, או שהוא עתיד לחלות בה, אם לא ישגיח וייזהר מאוד.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה לאחרונה דיווח על הסיבות השכיחות ביותר למוות בישראל, בשנת 2008. מסתבר שסוכרת ניצבת במקום השלישי, אחרי סרטן ומחלות לב! 6.3 אחוזים ממקרה המוות בישראל באותה שנה נגרמו מסוכרת! יותר ממחלות כלי הנשימה, משבץ מוחי, מסיבות חיצוניות, מזיהומים!

סוכרת נחשבת אויב שקט, כי התסמינים שהיא מייצרת בגוף סמוים. רק במצבים קיצוניים אפשר לחוש בה, ובדרך כלל אין לה כמעט השפעה על חיי היומיום. אין כאבים. לכל היותר צמא גדול, מלווה בהשתנה מרובה, ובמצבים הקשים יותר – בלבול ועצבנות. כל מי שרמות הסוכר בצום בדמו גבוהות מ-100 חייב להבין שהרס הלבלב שלו כבר התחיל, ושסיכוייו לחלות במחלת לב גברו מאוד, גם אם הממסד הרפואי מכנה את מצבו כ"טרום סוכרת".

ובשעה שהאדם אינו חש בה, הסוכרת, גם בתחילתה, פוגעת בכלי הדם, עלולה לגרום לעיוורון ולהביא למצבים שבהם נאלצים לקטוע איברים, בדרך כלל כפות רגליים, עקב כיביים שאינם נרפאים.

אחת הבעיות החמורות היא שהממסד הרפואי ברובו אינו מכיר את השיטה (הפשוטה למדי, והמוכחת!) שפיתח ד"ר ברנשטיין. עיקרה: ניטור של רמת הסוכר לאורך היום, כדי לדעת מה ההשפעה של מה שאוכלים, והפחתה משמעותית ביותר בצריכה של פחמימות.

בעניין הניטור: לא מעט רופאי משפחה נוטים להאמין שאין בו צורך או טעם. אבל הדעת נותנת כי אי הידיעה שקולה להתעלמות מהמצב, ואינה מאפשרת התמודדות אמיתית אתו.

מדאיגה עוד יותר גישתו של הממסד הרפואי כלפי ההפחתה של צריכת הפחמימות. כך למשל בהנחיות של קופת חולים מכבי מנחים את המטופלים המבקשים להוריד את רמות הסוכר המסוכנות בדמם לצרוך "רק" 15 גרם פחמימות בכל ארוחה, ומציגים בפניהם את התחליפים. למשל: פרוסה אחת של לחם. או רבע בייגלה. או חצי כוס אורז. או חצי כוס עדשים. או קלח תירס. או 2 כפות קמח. כמו כן, "מתירות" ההנחיות מה שמכונים שלושה "תחליפי פרי" ביום. למשל – אגס קטן. או אפרסק בינוני. או פלח אבטיח. או 12 ענבים.

על פי שיטתו של ד"ר ברנשטיין, יש להסתפק ב-6 גר' פחמימות בארוחת הבוקר, 12 יחידות בארוחת הצהריים ועוד 12 יחידות בארוחת הערב. פרוסה בינונית של לחם כפרי מכילה 16 גר' פחמימות! בחצי כוס אורז לבן, מבושל יש 22 גר' פחמימות! באפרסק בינוני אחד יש 9 גר' פחמימות, וכן הלאה…

אבל מדהימה עוד יותר התובנה שגם בסלט ירקות תמים מסתתרות להן הפחמימות, ובכמות מרשימה: עשר כפות של סלט ישראלי קצוץ, בלי שמן, מכילות 6 גר' פחמימות. לפיכך בארוחת בוקר שמכילה סלט בלבד "חוסלה" מנת הפחמימות הרצויה בארוחה, כפי שממליץ עליה ד"ר ברנשטיין, וכפי שהישגיו המרשימים, לא רק עם עצמו, אלא עם אלפי המטופלים שלו לאורך השנים, מוכיחים.

גם קוראת הספר, שהורידה אותו כדרכה מקינדל, מנסה בימים אלה את השיטה. ולמרבה הפלא, נראה שהיא פועלת. אכן, לא קל להימנע כך מפחמימות, ולחשב את השווי הפחמימתי של כל מה שנכנס לפה, אבל כשחושבים על היחס שבין העלות לתועלת, נראה שהמאמץ כדאי.

ובעיקר – כדאי מאוד לקרוא את הספר. יש שם אוצר של עצות, הן למי שיש לו סוכרת נעורים, והן למי ש"פיתחו" את הסוכרת שלהם בהמשך חייהם, זאת שמכונה "סוג 2". ד"ר ברנשטיין יורד לרזולוציות לא שכיחות, למשל – בהסברים מפורטים ביותר על איך כדאי וצריך להזריק אינסולין, למי שזקוקים לו; אילו תרופות "מתנגשות" עם הטיפול; איך להיגמל מההתמכרות לפחמימות, ועוד כהנה וכהנה, כולל, אפילו, מתכונים, שאותם קשה כמובן ליישם, שכן חלק ניכר מהמרכיבים שהוא מציין אינם זמינים בשוק הישראלי.

מי שרוצה בכל זאת למצוא מתכונים יכול להיכנס לאתר המקסים של גולדי, "הכול זהב, מתכונים של גולדי לסוכרתיים" וגם לקנות את הספר שלה, הכול זהב, (קישור באתר שלה). יש שם אוצר בלום של מתכונים נפלאים (כמה מהם כבר נוסו בהצלחה!), וכולם מצייתים לשיטתו של ד"ר ברנשטיין. אך לפני הכול,  היא מעניקה הסברים בעברית על שיטת הדל פחמימה, על מה מותר ומה אסור, מעניקה טיפים על עניינים שחשוב לדעת.

כדאי מאוד לקרוא גם את מה שכתוב בבלוג המאלף, "בלוג דל פחמימות". כפי שכתוב שם: "הזמן לפעול הוא עכשיו".

מתוך האתר "בלוג דל פחמימות", מהדף תזונה לפי ד"ר ברנשטיין

הספר להורדה מקינדל

הסימן הראשון להיחלשות מפלגות השמאל בישראל?

כותרות העיתונים בעמודים הראשונים ב-19 במאי 1965 היו קשות: "אלי כהן הוצא להורג בדמשק"; "ישראל ביקשה ממעצמה ידידותית וממטה האו"ם לפעול למען החזרת גופתו של אלי כהן הי"ד לארץ"; "לא בגדתי בישראל, אמר אלי כהן".

לצד האבל הכבד ששרר במדינה בשל הוצאתו להורג של המרגל שנתפס בסוריה, התרחש אירוע שרק ממבט לאחור אפשר להבין את מידת חשיבותו: בבניין הישן של הטכניון בחיפה התכנסו הבכירים והפעילים של שתי המפלגות הגדולות באותם ימים, מפא"י ואחדות העבודה, ביניהם ראש הממשלה, לוי אשכול ורעייתו, שהנוכחים קיבלו בתשואות רמות. מטרתו של הכינוס הייתה – חתימה על מיזוג בין שתי המפלגות. את הכינוס פתחה אלמנתו של נשיא המדינה השני, רחל ינאית בן-צבי. אחרי שהכתה בפטיש של יושבת הראש פתחה ינאית בן-צבי ואמרה:

"המעמד הזה מעלה בזיכרוננו את המעמד ההיסטורי בהיווסד ההסתדרות לפני 45 שנים. באוזני עולים קולות אחינו הגדולים, בכירי ארץ ישראל העובדת, שהיו אז עמנו ואינם עוד. רוחם מלווה אותנו ומעודדת להסכם על המערך המשותף. אני מאמינה שקולם של ראשוני המייסדים של ההסתדרות חי בנו, מתחדש ומתגבר בתוכנו בנסיבות של ימינו אלה. גם אז שאפנו לאיחוד תנועת הפועלים. אנו מאמינים כי 'המערך' יביא לאיחוד שלם. באולם זה מתהדהדים עדיין צלילי שירת ברנר באותו לילה: 'מבירא עמיקתא לאיגרא רמא'."

ינאית בן-צבי קראה אל בן גוריון ואל טבנקין וביקשה מהם לשוב ולהצטרף אל המערך. "נתגבר על קטנות," אמרה, והודיעה כי "היום תצא משלחת למשה שרת כדי להחתימו על הפרוטוקול להקמת המערך," ואז קראה את "דבר המערך":

"במעלה דרכה ההיסטורית של תנועת הפועלים העברית, אשר זכתה להיות החלוץ והמדריך של העם, במאמצי היצירה החלוצית, במאבק המדיני, במערכות השחרור ובתקומת מדינת ישראל, בשנת ח"י למדינת ישראל היא שנת ה-45 לייסוד ההסתדרות, נועדים אנו היום, שליחי מפא"י ואחדות העבודה, כדי לייסד את 'המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל".

ינאית בן-צבי התאלמנה מבעלה שנתיים לפני כן. הוא נפטר במהלך כהונתו כנשיאה השני של מדינת ישראל. רעייתו הייתה ידועה כאשת רוח ופעילת ציבור בפני עצמה. היא הייתה גם אם שכולה: בנם עלי נהרג ב-1948 בקרב קצר בשדות קיבוץ בית קשת. (תשעה ימים בלבד אחרי שנהרג היה עלי אמור לשאת לאישה את פנינה גרי. סרטו של דני וולמן, "סיפור אהבה ארץ ישראלי" מבוסס על ספרה של הארוסה).

העניין שהפגינה ינאית בן-צבי בפעילות ציבורית הביא לכך שבתחילת כהונתו של בעלה הנשיא, מצא לנכון ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון, לנזוף בה קשות. זה קרה אחרי שבתום דבריו של הנשיא ביקשה ינאית בן-צבי "לומר כמה דברים מחוץ לטקס" שנערך בעיריית ירושלים. בנאומה דיברה על הקשר העז שיש לה עם ירושלים, הבטיחה לסייע לנשיא בעבודתו, וביקשה מהנוכחים לשתף "את האם העברייה בכול," שכן "היא הנותנת יסוד לבית," וכן הפצירה בהם שלא ישימו את הנשים "בצל", כדבריה.

המכתב שכתב לה בן גוריון מתחיל בהתנצלות: "קשה לי לכתוב את מה שאני כותב לך," פתח, והוסיף שעם זאת הוא נאלץ לעשות זאת, "בשליחות המדינה". אולי כדי להמתיק את הגלולה המרה המשיך והסביר לה שרעייתו, פולה, אינה שותפה לשליחותו כראש ממשלה, "כי יש רק ראש ממשלה אחד, והתפקיד אינו משפחתי". הוא המשיך וכתב לה כי אין לו ספק שכוונתה "טהורה וטובה", אבל, הדגיש – "את אזרחית ככל אזרחית". המסר היה ברור וחד משמעי: אל לה להצטרף כנואמת לצדו של הנשיא.

חרף הנזיפה ברור לגמרי שלא נאומה של רחל ינאית בן-צבי הטריד את בן גוריון בכנס הייסוד של המערך, שבו הוא עצמו לא השתתף. בן גוריון התנגד נחרצות להקמתו של המערך. עד כדי כך, שפרש ממפא"י, והקים מפלגה חדשה: רשימת פועלי ישראל, ובראשי תיבות – רפ"י. בן גוריון הטיף לשינוי שיטת הבחירות בישראל. בין היתר התנגד להקמת המערך כי לא היה לו ספק שהיא תסכל את הרעיון. (סיבה נוספת להתנגדותו הייתה כנראה החשש שמא המפלגה המאוחדת תאפשר לפנחס לבון לשוב אל קדמת הבמה. בן גוריון גרס כי פנחס לבון היה אחראי למה שכונה "הפרשה" או "עסק הביש": פעולת טרור במסווה, שסוכנים מטעם ישראל ביצעו במצרים).

יש מי שסבורים כי הפיצול בין בן גוריון למפא"י, במילים אחרות – היום שבו נוסד המערך – היה הסימן הראשון להיחלשותה של מפלגת השמאל, היחלשות שתביא בסופו של דבר למהפך של 1977 ולעלייתו של מנחם בגין לשלטון.

בבחירות להסתדרות באותה שנה, 1965, השתתפה לראשונה מפלגת גח"ל – גוש חירות-ליברלים – וזכתה ב-15% מהקולות. מזכ"ל ההסתדרות דאז תיאר זאת "התגבשות כוחות הימין נגד ההגמוניה הפועלית במדינה." בבחירות לכנסת השישית בסוף אותה שנה זכה גח"ל בראשותו של מנחם בגין ב-26 מנדטים (לעומת 15 מנדטים שהיו לה בכנסת החמישית). מאמר המערכת של עיתון "חירות" קבע כי הריב בין מפלגות הפועלים תרם לשינוי. אין כמובן סיבה אחת לעלייתו של הימין, אבל ב-19 במאי, 1965, נרשמה כנראה תחילתו של התהליך.



 

מדוע אזרחי ברית המועצות-לשעבר לא יכלו להבין, להתאבל, לנקום?

גורבצ'וב החל ללמוד מה קרה בתקופת הטרור הסטליניסטי, זאת משום שבגלל גילו הבוגר עוד הספיק לשמוע את חרושצ'וב נואם בפני המפלגה, וגם מכיוון שראה את קרונות הבקר שנשאו שבויי מלחמה רוסיים אל הגולג, אחרי "המלחמה הפטריוטית" [מלחמת העולם השנייה, עע"א]. אבל מה שראה כשבחן את הארכיונים במהלך הפרסטרויקה הפך את קרביו.

הוא ראה ש[בשלב מסוים] חתם סטלין אישית על פקודות הוצאה להורג לארבעים וארבעה אלף בני אדם, אנשים שלא הכיר, שאת התיקים שלהם לא קרא, אם בכלל היו תיקים כאלה. הוא פשוט חתם על רשימות ארוכות של שמות, כנראה מכיוון שנהנה מהתהליך.

גורבצ'וב נתקל בראיות לכך שהמשטרה החשאית ערכה תחרויות רשמיות, שבמהלכן בדקו מי יכול לעבור על רשימת תיקים במהירות הרבה ביותר. על כל אחת מהן רשמו את האות הראשונה למילה "הוצאה להורג". הוא ראה ראיות לכך שבימים מסוימים נגזר דינם של אלפי אנשים.

ב-22 בנובמבר 1937, אישרו סטלין ושניים מיועציו הקרובים ביותר, ויאצ'סלב מולוטוב ואנדריי ז'דנוב, שתים עשרה רשימות שהגיש להם הנקו"ד. הרשימות כללו  1,352 איש, שהוצאו להורג.

ב-7 בדצמבר הם חתמו על שלוש עשרה רשימות ובהן 2,297 אנשים, שמתוכם 2,124 הוצאו להורג.

ב-3 בינואר, 1938, הם הצטרפו לשני פקידי ציבור בולשביקים רמי דרג, קלימט וורושילוב ולזאר קגנוביץ', וביחד חתמו על עשרים ושתיים רשימות עם 2,547 שמות, שמתוכם הוצאו להורג 2,270 איש.

ב-10 ביוני, 1938: עשרים ותשע רשימות, 2,750 איש, 2,371 הוצאו להורג.

12 בספטמבר, 1938: שלושים ושמונה רשימות, 4,825 הוצאו להורג.

היו תאריכים ומספרים רבים כל כך, שלא היה אפשר לזכור אותם, או למצוא בהם פשר. בחלק מהרשימות היה הרכב האנשים ספציפי.

ב-20 באוגוסט, 1938, חתמו סטלין ומולוטוב ביחד על רשימה של חמש עשרה נשים שסווגו "נשות אויבים". עשר מהן היו עקרות בית ושתיים – סטודנטיות. כולן הוצאו להורג. בעליהן, שנאסרו בשלב מוקדם יותר, הוצאו אחרי כן להורג. רשימות אחרות נראו לגמרי שרירותיות, גם אם המוח התאמץ למצוא בהן היגיון כלשהו.

לידיה צ'ורובסקיה, סופרת שבעלה הפיזיקאי הוצא להורג ב-1938 והוא בן שלושים ואחת, זעמה כנגד הניסיון הזה למצוא משמעות באבסורד:

"האמת הייתה פרימיטיבית ועקובה מדי בדם. השלטון תקף את אזרחיו בלי שום סיבה נראית לעין, הכה, עינה והוציא אותם להורג. איך היינו אמורים להבין את הסיבה לגחמות הללו? אם קולטים שלא הייתה שום סיבה, שהם עשו זאת "ככה סתם", שהרוצחים רצחו רק משום שזאת הייתה משימתם; הלב, גם אם שום קליע לא חדר לתוכו, נקרע."

***

"לבני אדם הכי קשה ללמוד על עצמם," כתב אלכסנדר אטקינד, אחד החוקרים המעמיקים ביותר, שבחן את החוויה התרבותית הפוסט סובייטית. אטקינד כתב על הזוועה הייחודית לתקופה הסובייטית:

'הקורבנות והפוגעים השתייכו לאותן משפחות, לאותן קבוצות אתניות ולאותן שושלות… אם בשואה חיסלו הנאצים את האחר, הטרור הסובייטי היה התאבדותי. אופיו של הטרור, שהיה כרוך בפגיעה עצמית, לא אִפשר את קיומם של שלושה סוגי האנרגיה המאפיינים עולם פוסט-אסוני: השאיפה הקוגניטיבית ללמוד על האסון; הרצון הרגשי להתאבל על הקורבנות; והרצון לחפש צדק ולנקום בפוגעים… האופי התאבדותי של הפשעים הסוביטיים לא אִפשר את הנקמה, והקשה מאוד על הלימוד."

"Buena Vista Social Club: Adios": שלום ותודה!

כוכבכוכבכוכבכוכבכוכב לפני כמעט עשרים שנה הופיע הסרט הדוקומנטרי "בואנה ויסטה סושיאל קלאב". הבמאי וים ונדרס עקב בו אחרי האיחוד-מחדש של מוזיקאים קובניים, שאותו יזם ידידו, המוזיקאי האמריקני ריי קודר. הסרט תיעד את הצלחתם של המוזיקאים, שחלקם היו כבר בני תשעים, ואת הקונצרטים שלהם באמסטרדם ובקרנגי הול.

בשנה שעברה הופיע סרט המשך דוקומנטרי: "בואנה ויסטה סושיאל קלאב: אדיוס", שחוזר אל אותם מוזיקאים ומעמיק את ההיכרות שלנו אתם ועם חייהם, ובעיקר עם מה שחשו אז, במהלך היצירה של הסרט הקודם, ועם הנס שאירע להם, כשהעולם הכיר פתאום בכישרונם המופלא, והעניק להם בזקנתם שפע של אהבה והצלחה.

המפגש המחודש עם הדמויות הללו מרגש כל כך, עד שברגעים מסוימים הקשו הדמעות על הצופה לראות את מה שמתרחש על האקרן. (הסרט הגיע בהקרנה חד פעמית אל אולם התרבות בסביון). הפער הבלתי נתפס בין הכישרון לכישלון, ואז, לפתע –התיקון העצום, הלא צפוי, מסעיר את הנפש.

אחד מגיבורי הסרט, הזמר איברהים פרר, תָּמֵהָ: עכשיו? כשאני כבר בקושי יכול ללכת? כשהקול שלי כבר לא יפה כמו שהיה? צניעותו ועדינותו נוגעות ללב, שהרי הגיל לא פגע בכלל בקולו ובכישרונו. הוא מספר כיצד זומן בשעתו אל המפגש המפתיע, אחרי שנים של עוני שבהן, כך הוא מעיד, התייאש לגמרי מהמוזיקה. באותו יום עסק כמו תמיד בצחצוח נעליים, שכן על כך הייתה פרנסתו. וכשהזמינו אותו לבוא אל אולפן ההקלטות סירב תחילה, עד שהבין שישלמו לו. "הגעתי במחשבה שאהיה זמר מלווה," הוא מספר. בתצלום המופיע על עטיפת התקליט "בואנה ויסטה סושיאל קלאב" רואים אותו, כך מסופר בסרט הנוכחי, כפי שהגיע באותו בוקר לאולפן, אחרי ששטף את הפנים, אבל על חולצתו נותרו כתמים של משחת נעליים. ואז, באולפן, כשהחל לשיר, הדהים את כולם בקולו הצלול, המדויק, רב ההבעה, היפה כל כך!

רק את אומרה פורטונדו הוא לא הפתיע. היא, הגברת הראשונה של המוזיקה הקובנית, ידעה תמיד שאיברהים פרר הוא אחד מגדולי הזמרים בעולם. אבל, היא מסבירה, בשל מזגו העדין, בשל המתיקות של אופיו, הוא לא ידע להידחף, לא ידע להיאבק על מקומו, וברבות הימים נעלם ונשכח.

הסצינות המרגשות ביותר בסרט הן אלה שבהן השניים, אומרה פורטונדו ואיברהים פרר, שרים ביחד. שני הזקנים הללו, המלאים בעדנה, מביעים את אהבתם זה לזה ולמוזיקה בעוצמה שקשה כמעט להכיל.

"Dos Gardenias"
Written in 1945 by Cuban composer and pianist Isolina Carrillo

 

הסצינות המסעירות את הלב רבות. כך למשל מרגשת מאוד הסינה שבה נגן הלאוטה מספר כי במהלך ההקלטות השמיעו לו קטע מוזיקלי, וביקשו ממנו לנסות לחקות את הנגינה. הוא מספר כיצד הקשיב לסולו שהתבקש ללמוד ממנו, והבין פתאום שמדובר בנגינה שלו עצמו, בהקלטה מלפני שנים רבות. "זה אני!" הוא אומר בחיוך של מי שהציבו בפניו כביכול רף גבוה: את עצמו…

אחת הדמויות המרתקות בסרט החדש, כמו גם בקודמו, היא זאת של קומפיי סגונדו, גיטריסט, זמר, ומלחין. הקסם האישי של האיש, שהיה בן תשעים ושתיים כשצילמו את הסרט "בואנה ויסטה סושיאל קלאב", הוא אינסופי. חיוכו, שמחת החיים שלו, נותרים בזיכרון, כמו גם הרגעים הקטנים שהסרט הנוכחי מתעד: בוויכוח מוזיקלי עם אחד הנגנים הוא נוזף בו: "אתה לא זקן, אתה משוגע…" וכשהלה מסביר לו שהוא מנגן כבר עשרים שנה, מפטיר סגונדו, "ואני מנגן תשעים שנה"… "שלושה דברים אדם חייב לעשות בחייו," הוא אומר בחיוך שובה לב, ומסביר מדוע הוא הולך אל מותו כשהוא שלם עם עצמו: "לנטוע עץ, להוליד ילד ולכתוב ספר. אני עשיתי את שלושתם…"

בסרט פוגשים את המוזיקאים הנהדרים הללו, וגם נפרדים מהם, בתחושה של עצב מעורב בהכרת תודה על הזכות שנפלה בחלקנו להתוודע אליהם וליהנות מהמוזיקה שהותירו אחריהם.

חלפה כמעט שנה מאז שהסרט הוקרן בישראל, אבל אפשר לשכור אותו באמזון, תמורת 4.99$, או לקנות אותו תמורת 9.99$.

הנה הקישור. 

טרקים מתוך "בואנה ויסטה סושיאל קלאב":

רוסיה כמשל: מדוע משתמש השלטון בהפחדה

איך המשטר הטוטליטרי השתלט שוב על רוסיה?

בספר  The Future Is History: How Totalitarianism Reclaimed Russia שראה אור בניו יורק לפני שנה, משיבה מאשה גסן (Masha Gessen), עיתונאית יהודייה ילידת רוסיה ואזרחית ארצות הברית, על השאלה. היא עושה זאת באופן מקורי ומרתק, בספר עב כרס, 555 עמודים אורכו (באנגלית, הוא לא תורגם לעברית), שבו היא עוקבת אחרי המהלכים ההיסטוריים, ולצדם גם אחרי קורות החיים של שבעה צעירים, ילידי שנות ה-80, ובמידה מסוימת גם אחרי אלה של בני משפחתם הקרובים. הסיפור האישי המשתלב בסיפור הכללי מרתק, שכן הוא פותח צוהר אל המציאות הפרטית, אל מה שעבר על אנשים ועל השפעתה הישירה של ההיסטוריה על חייהם.

אחת הדמויות שהיא חוקרת היא ז'אנה, בתו של בוריס נמצוב, מדינאי רוסי ממוצא יהודי שכיהן כסגן ראש ממשלת רוסיה, והיה לימים לאחד ממתנגדיו העיקריים של פוטין, עד שנרצח ביריות במרכז מוסקבה.

באחרית הדבר לספרה מספרת גסן כיצד דלתה מגיבוריה את סיפוריהם האישיים, חקרה וראיינה אותם, שאלה אותם אינספור שאלות, והשתמשה בחומרי החיים שסיפקו לה כדי לבסס את הרקע להתרחשויות. גסן עוקבת בפרטי פרטים לא רק אחרי חייהם של אותם שבעה אנשים פרטיים, אלא גם אחרי המהלכים שבהם ברית המועצות התפרקה, אחרי השנים המעטות שבהן הייתה אשליה שרוסיה פונה לקראת משטר דמוקרטי, ואחרי התחדשות השלטון הטוטליטרי.

התובנות שהיא מעלה בספר רבות לאינספור, מרתקות, ולפעמים גם מפחידות את מי שקורא אותן בעיניים פקוחות אל מציאות חיינו.

בפרקים הראשונים מתארת גסן בפרוטרוט את החיים ברוסיה הסובייטית. את הכורח התמידי של האזרחים לחוש תמיד, כעניין של חיים ומוות, "לאן נושבת הרוח", ואת הפסיביות הכנועה של אנשים שבמשך שנים רבות "אפשרו לממשלה לסכן את חייהם ולא עשו דבר" (היא מדגימה זאת בין היתר באמצעות סיפור אסון הכור הגרעיני בצ'רנוביל).

"הומו סובייטיקוס", כפי שהיא מכנה את האזרח הסובייטי, נאלץ להיות סתגלן, שכן כל חריגה מהנורמה "השתייכה לאחת משתי קטגוריות: עבריינות או מחלת נפש". ברוסיה הסובייטית לא היה מקום לפסיכולוגיה. כל התנהגות אנושית הוסברה באמצעות כלי אחד פשוט: התיאוריה הביהביוריסטית של פבלוב, הדוגלת בסיבה ותוצאה. בניגוד לתפיסה הסוציאליסטית, לא היה ברוסיה הסובייטית שום שוויון בין האזרחים: "מדינה שנולדה מתוך מחאה נגד אי שוויון יצרה את אחת השיטות הנוקשות והסבוכות ביותר של זכויות יתר שהעולם ראה אי פעם". גסן מתארת בפרוטרוט את המעמדות ואת הפריבילגיות המופלגות שזכו בהן (שנטלו לעצמם!) החזקים, כלומר – מי שנמנו עם המנגנון השולט. הייתה לכך אפילו רציונליזציה: "את העיקרון המרקסיסטי של 'כל אחד עובד על פי יכולתו, כל אחד מקבל על פי צרכיו' החליפו בגישה פרגמטית יותר…", שכן "יותר מכול, העריכו הבולשביקים את עצמם". המדינה התערבה בכל פרט בחיי האזרחים. כך למשל, כשביקשו להגדיל את האוכלוסייה, עודדו את האזרחים לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים.

השינוי הגיע כשאקטיביסטים החלו להתנהג בצורה לא סובייטית. למשל – לא בלמו את עצמם, ולא נבהלו, אלא התעלמו מהאיומים שהפנו נגדם. אחד האנשים המייצגים את הכוחות החדשים שהתעוררו בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 היה חוקר בשם לֶבָדָה, מראשוני הסוציולוגים הרוסיים, בשלהי קיומה של ברית המועצות. לֶבָדָה התקשה מאוד לקיים את מחקריו הראשונים, שכן שנים של צייתנות וקונפורמיות שיתקו את היכולת לשאול שאלות ולהשיב עליהן: "איך אפשר לנהל שיחה שהשפה הנדרשת לקיומה אינה קיימת?" מרתק לראות כיצד לֶבָדָה וצוות חוקריו לימדו את עצמם לעקוף את הקשיים. אחת השאלות שהם ניסחו למשל הייתה "איך לדעתך יש לנהוג עם קבוצות חריגות באוכלוסייה" (כלומר – "רוקרים" ו"היפים": מי שמגדלים שיער ושרים לצלילי גיטרה חשמלית, והומואים). מהתשובות לשאלה הופתעו החוקרים לגלות כי האדם הסובייטי החל להיפתח יותר אל הזולת: "רק" שליש מהמשיבים סברו שיש להשמיד את ההומואים…

אחד הניתוחים המעניינים של אותו סוציולוג עסק במצבו הנפשי של האדם הסובייטי, שמעוצב מתוך עמדות סותרות שבהן הוא מחזיק בו זמנית. למשל: מצד אחד חייו הנפלאים של האזרח הסובייטי נובעים במידה רבה מגודלה העצום של ארצו. מצד שני, ברור לכול שהרוסים נעלים יותר על בני כל הקבוצות האתניות האחרות. "הסתירות המהותיות הללו," הסביר לבדה, "אילצו את האזרח הסובייטי לחלק את התודעה שלו למקטעים שיכילו אותן." כדי לחזק את טענתו שאל לֶבָדָה מושג מתוך ספרו של ג'ורג' אורוול, 1984: "doublethink" – "דוחושב": היכולת לחשוב מחשבות סותרות בעת ובעונה אחת, לשקר, ובה בעת לדעת את האמת, להחזיק בשתי דעות שמבטלות זו את זו, ולהאמין בשתיהן.

"האדם הסובייטי לא עבר אינדוקטרינציה. למעשה, לא היו לו דעות משמעותיות על שום דבר. עולמו הפנימי הורכב מסתירות, מטרתו הייתה לשרוד, והאסטרטגיה שלו הייתה – משא ומתן תמידי – ההפצה האינסופית של משחקי 'דוחושב'".

גסן מתארת את תחילת תהליך הפרסטרויקה: יציאתה של ברית המועצות מאירופה המזרחית. לטענתה, גורבצ'וב, שהחל בכך, לא העלה בדעתו שהתוצאה תהיה התפרקותה של ברית המועצות.

אחד השמות החשובים ביותר עולה לראשונה בהקשר זה: "סוכן של הקג"ב שהוצב במזרח גרמניה, בעיר דרזדן, סיפר לימים כי החוויה הייתה מפחידה ומשפילה. שמו של הסוכן היה ולדימיר פוטין".

מרתק לעקוב אחרי התהליך שבו ילצין תפש את מקומו של גורבצ'וב, ואיך פוטין הצליח לכבוש לעצמו עמדה של כוח, ולקרוא על הבלבול שבו חיו רוסים בתקופת הביניים הראשונה: "השאלה 'האם ברית המועצות עדיין קיימת?' פתחה באותם ימים כל שיחה." מאחר שגסן עוקבת בספר אחרי חיי היומיום של שבעת גיבורי הספר, אנחנו חווים את התהליכים שהתרחשו גם מתוך הפרספקטיבה האישית שלהם. כך למשל, כשהתחולל ניסיון למרד נגד גורבצ'וב, אנו רואים זאת מנקודת המבט של אותם אנשים שראו את הטנקים, ולומדים מה חשבו ואיך הגיבו. דוגמה אחרת: כשברית המועצות התפרקה, "מאשה ואמה נסעו ברכבת לפולין, וברשותן דרכונים תקפים של מדינה ששוב אינה קיימת."

באוגוסט 1991 ניסו נאמני המשטר הסובייטי לבצע פוטש, מאחר שהתנגדו לצעדי הפתיחות שאותם נקט מיכאיל גורבצ'וב. השידורים הרגילים הופסקו, ובטלוויזיה הוקרן "אגם הברבורים". מאשה גסן מתארת זאת, כאמור, מנקודת המבט של כמה מהדמויות שאחריהן היא עוקבת. אפשר לראות את הרישום שהותירו אותם ימים בציור "אגם הברבורים" של זויה צ'רקסקי, שאת תערוכת היחיד שלה במוזיאון ישראל  כדאי מאוד לראות.

זויה צ'רקסקי, "פוטש", מוצג בתערוכת יחיד במוזיאון ישראל

מי שחשב שהתפרקותה של ברית המועצות תבטיח לרוסים שלטון אחר, דמוקרטי, התבדה. גסן מתארת את התהליך הקצר יחסית שבו הבחירות הדמוקרטיות נהפכו לפארסה, הצגה והעמדת פנים. "הן נראות כמו דמוקרטיה מערבית, אבל התחושה שעוררו דמתה יותר לברית המועצות". המחאה הציבורית הנרחבת דוכאה בכוח. רוב המתנגדים למשטרו של פוטין הועלמו, או עזבו את רוסיה. התחושה של רבים ברוסיה היא כי "אין עתיד".

אחרי שנמצוב נרצח נשאלה בתו אם אביה איים על משטרו של פוטין. "כמובן," היא אמרה. "יש לכם השקפה דו ממדית כל כך על העולם. עליכם להביט לעומק הדברים. לבחון את המשטרים הטוטליטריים ברחבי העולם. המתנגדים יוצאים לגלות. תראו כמה אנשים עזבו את רוסיה, כמו קספרוב, או שהם בכלא, או במעצר בית, או שנרצחו… כל מי שיש לו דעה משלו, מאיים על המשטר הטוטליטרי".

אחת הדמויות שגסן עוקבת אחריה מקרוב היא מרינה ארוטיוניאן, פסיכואנליטיקאית שמתארת את אחת המטופלות שלה, אישה שחיה בתחושה של מתח מתמיד.

ארוטיוניאן מסבירה: "המדינה כולה חיה בחרדה. זה התכסיס הנושן ביותר בספר – אפשר לשלוט באנשים שנתונים במצב תמידי של בעתה, כי היא גוזלת מהם את התחושה שיש להם שליטה. זאת לא חרדה מהסוג שמניע אנשים לפעולה ולהישגים. זאת חרדה שחורגת מעבר ליכולת האנושית. כמו מה שמרגיש הורה שבתו הנערה לא שבה הביתה בזמן. בבוקר כבר אזלו לך ההסברים ההגיוניים, אתה כבר לא יכול להעמיד פנים שהיא החמיצה את הרכבת האחרונה ונשארה לישון אצל חברה, ושהסוללה בטלפון שלה נגמרה. אתה נותר לבדך עם הפחד. שוב אינך מסוגל לשבת בשקט או לחשוב בהיגיון. אתה נסוג רגשית, ואחרי זמן מה אתה מסוגל רק לצרוח, כמו תינוק חסר אונים ומבוהל. אתה זקוק לאדם מבוגר, לדמות סמכותית. כמעט כל מי שייקח לידיו את השליטה יתאים. ואז, אם אותו אדם יבקש להישאר בשליטה, הוא ידאג שאתה תמשיך לחוש חסר אונים. המדינה כולה חשה חסרת אונים. יכולת להיווכח בכך אם הדלקת את הטלוויזיה. כולם צווחו שם כל הזמן. היו תוכניות שיח – כך הן נקראו – שבהן אדם אחד או שניים שייצגו לכאורה שני צדדים של סוגיה כלשהי צווחו זה על זה במשך שעה או חצי שעה…"

ההפחדה. החרדה. השליטה. הצווחות. האומנם אפשר לראות את כל אלה רק ברוסיה?

קישור לספר באמזון. בלחיצת כפתור אפשר לקנות אותו ולקרוא במחשב, בטלפון החכם, או בטבלט, באפליקציה של קינדל, שהיא עצמה חינמית. מומלץ בחום!.

אסף ענברי, "הטנק": מה קורה כשכולם צודקים

הטנק הוא לכאורה ספר גברי שעוסק במלחמות: מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, וגם, בעקיפין, מלחמת העולם השנייה. עניינו העיקרי, גם כן לכאורה, הוא מאבק גברי על קרדיט: מי באמת בלם את הטנק הסורי בכניסה לקיבוץ דגניה, במהלך מלחמת העצמאות? האם אמיתי המיתוס המוכר כל כך, על הלוחם שזרק בקבוק מולוטוב, ובזכותו הוכרע אחד הקרבות המפורסמים ביותר של אותה מלחמה? מי בעצם היה אותו לוחם? ואולי הסיפור הזה בכלל לא מדויק, כי את הטנק עצר לוחם אחר, שירה אל הטנק שלושה פגזים, ורק השלישי פגע בו? האם פעל לבדו, ואם כן – הצליח לבצע פעולה כמעט בלתי אפשרית: לטעון את הפגזים ביד אחת ולירות אותם בזחילה? או שמדובר בכלל באדם אחר, שנעזר בלוחם נוסף? ומה בדיוק קרה למפקד הטנק הסורי? מדוע נעצר? האם בזכות תושייתו הערמומית של לוחם ישראלי אחר לגמרי, שהבין כי אם ישאירו את שער הכניסה לקיבוץ פתוח, יעוררו בסורי ספק, שמא הוא ניצב בפני מלכודת, וכך יצליחו לגבור עליו?

קרב הגרסאות הזה הוא תופעה מוכרת: די אם ניזכר בסרט היפני של אקירה קורוסאווה "רשומון", ששמו נהפך למושג: ארבעה אנשים שנכחו בזירת פשע מוסרים עדות על מה שראו, אבל כל העדויות שלהם סותרות זו את זו. זאת גם הטכניקה שבה כתוב הטנק, אלא שבניגוד לסרט היפני, בטנק מדובר על אנשים בשר ודם, לא בעלילה ודמויות בדויות. נקודת המוצא, הסיפור הרשומוני, היא בעצם רק טריגר. אסף ענברי אינו מנסה להכריע מי צודק או לקבוע איזו מהגרסאות נכונה, אלא מביא את הסיפורים של כל מי שמשוכנעים שהם אלה שהצילו את יישובי עמק הירדן, ובכך – את מדינת ישראל כולה, מהפלישה הסורית, ונותן לכל אחד מהם מקום שלם, מלא ומשכנע.

מכל מקום, הטנק הוא הרבה יותר מאשר תיעוד של קרבות או השוואה בין גרסאות שונות לאירוע אחד: הוא יצירה ספרותית לכל דבר. גדולתו בכך שהוא יוצא מתוך העובדות הנתונות, וממשיך מהן אל ספירות אחרות, עד כדי כך שלרגעים קשה להאמין שחומרי המציאות שימשו את כותבו, ולא דמיון יצירתי וכישרון יוצא דופן לחדור לנבכי נפשם של אנשים אמיתיים. קשה להבין איך הצליח ענברי להבין אותם טוב כל כך: את מניעיהם, את האופן שבו עוצבה השקפת עולמם, את מצוקותיהם הנסתרות, החלומות, הצרכים, האכזבות והתקוות שלהם. העמקה כזאת של כותב מתאפשרת – כך סברתי תמיד – רק בכתיבה של פרוזה, שבה הסופר ממציא דמות ולכן יכול לרדת לעומקה ולהבין אותה הרבה יותר מאשר יכול אדם להכיר אי פעם את הקרובים לו ביותר. את החדירה הזאת לתוך נפשם של האנשים הללו ענברי עושה בחמלה וברגישות מופלאות. הוא מלווה ומבין אותם, חס עליהם, נוגע בהם בעדינות ומביא בפנינו כאבים בלתי אפשריים של עלבון ואובדן שהם, במידה לא מעטה, תמצית הקיום הישראלי.

כך למשל אפשר לפגוש בזעיר אנפין את הרעיון המוביל של הספר כבר בדפיו הראשונים, שם אנחנו עוקבים אחרי דמותו של אחד מהאנשים שבלמו, לדעתם, את הטנק הסורי, ועתה הוא כבר אב לבן שנלחם בימים אלה במלחמת יום כיפור. ביום שפרצה המלחמה היה הוא עצמו אמור להשתחרר משירות ממושך בצבא קבע, ועכשיו הוא מחפש את הדרך להגיע אל אזור הקרבות, שם הוא מבקש למצוא את הבן הלוחם. הוא מתחקר אנשים שהוא פוגש כדי להבין אם בנו בחיים, ומקבל מהם תשובות סותרות: "שאלת שני ניצולים – קיבלת שתי גרסאות," הוא אומר לעצמו, ומחליט כי "עם כל הגרסאות הסותרות האלה, אין שום הוכחה ששבי לא בחיים". אותו אב מחפש לעצמו נחמות: אם בנו נהרג, הרי שהקריב את עצמו, וניצל "מחיים שלא שווה לחיות" אילו מעל בתפקידו והפקיר את חבריו.

ענברי שוזר את עברן של הדמויות לתוך ההווה שבו הוא מחייה אותן לעינינו. חזקים מאוד הקישורים הללו שהוא עושה, במיוחד כשהוא מביא את זיכרונותיו של ניצול שואה שאת נפשו המיוסרת הוא מפליא לבטא. כמעט כל דבר שאותו ניצול נתקל בו מזכיר לו את עברו: "הבגדים של מוטק סומנו במספר 276, והבגדים של שלום – 277. בברגן בלזן היו להם מספרים אחרים". או: "אחת לכמה שבועות הגיעה משאית של אחת המשחטות. נערכה סלקציה. […] כל פעם שנערכה בגטו סלקציה לבחירת הנוסעים אל מחנות עבודה או אל מחנות השמדה צבטו הנשים אל לחייהן כדי להיראות בריאות…" לפעמים ההלחמה בין ההווה לעבר נעשית כך שהקורא צריך להיעצר רגע כדי להבין מה בדיוק קורה. כך למשל עובד הלול יודע שמוטב להרוג את התרנגולות "לפני שידביקו אחרות. התנור שעמד מאחורי הצריף היה מתקן השריפה היחיד, ובגלל מימדיו הצנועים, זיגפריד ומוטק הצליחו לדחוס לתוכו רק שלוש גופות בכל פעם. לכן ציוו עליהם מפקדי המחנה לערום את הגופות על משטחי עץ ספוגי נפט."  מתי עברנו מהלולים אל הקרמטוריום?

מעלתו של הספר טמונה גם ביופייה של הכתיבה. שזורים בה לא מעט הומור ואירוניה מעודנת: הנה כמה דוגמאות: "הדודה הציגה את הפרטיזן בפני הילדות בתור דוד שלהן. אמנם, הוא לא היה הפרטיזן הראשון שהיא הציגה להן בתור דוד, אבל מה זה משנה? הוא בא עם כלב!" אותו כלב אומן לפעול נגד הרוסים, והילדות, שמאמצות אותו באהבה גדולה חייבות להיזהר, כי "כשהלנקה בעצמה פלטה בטעות איזו מילה ברוסית, הוא הסתכל עליה פתאום כמו גרמני". או: "הלנקה לא התלוננה, אבל אולי דווקא הייתה מתלוננת, אילו רק מצאה במעברה מישהו שיודע פולנית, ליטאית או רוסית." או: "ציפו ממנה לעברת את שמה, והיא עברתה, אבל לא את שמה המקורי, היהודי, אלא את שמה הבדוי." או: "מבחינת החברים, שלום הוכבאום היה גיבור מלחמת העצמאות, האיש שעצר את הטנק הסורי בכניסה לדגניה א'. מבחינת החברות, הוא היה רווק בן ארבעים." או: "מה חוגגים בפורים, ומה ביום העצמאות. בפורים חוגגים את השואה שנמנעה ברגע האחרון, וביום העצמאות ­אותו דבר."

חזקים במיוחד הקטעים שבהם מציג ענברי את הלכי הרוח בקיבוצים, ומיטיב לעשות זאת לא בהסברים חיצוניים, אלא בכך שהוא מביא אותם בפנינו כלשונם: "מה הם עושים  שם בצריף, השניים האלה, מתפללים? מדליקים נרות נשמה?" תוהים חברי הקיבוץ שצופים מהצד בשני ניצולי שואה. כמה מיטיב ענברי לבטא את קהות החושים של אותם חברי קיבוץ, ואת חוסר היכולת שלהם להבין דקויות: "ראו עובדי הנוי שהם חדרו כאן לטריטוריה לא מוכרת, של עניינים פסיכולוגיים שאי אפשר לברר באחריות, וחזרו לדון בחבית שעומדת בין עץ המשמש לעץ הזית: מי השאיר אותה שם ובשביל מה."

ענברי מפליא לייצג את נקודות המבט הסותרות, לא רק של בני אדם בודדים, אלא גם כאלה שמבטאים הלכי רוח, שכל אחד מהם מוגש לנו כמוצדק לחלוטין. כשחברי שער הגולן מחליטים לסגת, אחרי שבעצם הפקירו אותם, הוא מייצג את עמדתם בצורה משכנעת לחלוטין. תגובתם הזועמת של חברי דגניה ואפיקים מקוממת ומרגיזה. אבל כמה פרקים אחרי כן, מתוך נקודת המבט של חברי דגניה, פתאום אפשר להבין דווקא אותם ואת עמדתם. הוא אינו שופט, אלא מצדיק את כל מי שהוא מציג, ונראה כי אכן, כמו בטרגדיה אמיתית, כולם צדקו, בו זמנית.

נקודות המבט השונות מגיעות גם בטכניקה ספרותית משוכללת מאוד: פרט קטן – "ספר עבה, שנראה רקוב ממים" שמובא בפרק אחד, הוא המשך של פרט חשוב ומשמעותי בפרק קודם. כך גם גיטריסט מחונן שיושב על טנק, ושב ומגיע בפרקים שונים, שנעים על רצף הזמן, קדימה ואחורה, וביחד מצטרפים זה אל זה, משתבצים ומספרים את הסיפור הגדול, הממושך והעצוב של הקמת מדינת ישראל, מקום מושבם של פליטים, נידחים, יתומים ושכולים, ושל המאבק הבלתי פוסק על קיומה.

 

 

מה היה צפוי לאלמנה ענייה ואיך הצליחה לגבור על הייאוש

חייה של נעמי אשת אלימלך נהרסו. רעב, הגירה, אלמנוּת ואחרי כל אלה היה השכול הכפול של שני בניה היחידים, שהיו כנראה צעירים כי טרם הספיקו ללדת. זהו אם כן סופה של המשפחה. האלמנה ושתי כלותיה סובלות עתה מעוני באין גברים מפרנסים. וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד יְהוָה אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם.

שתי הכלות נלוות אליה אבל היא משדלת אותן לשוב: לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ. יַעַשׂ יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. יִתֵּן יְהוָה לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ. אתן עוד צעירות. לכן יש עוד סיכוי להתחתן ולהביא משפחה, אז הישארו כאן לטובתכן. וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה. היא הייתה כנראה חמות טובה, כי קשה להן להיפרד ממנה. וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ: כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ. בניגוד להן, היא כבר לא תקים משפחה והן מציעות לה מפלט מהבדידות המחכה לה.

תשובתה, בעברית הנפלאה של ימי בית שני, היא מונולוג דיכאוני טיפוסי לא רק מבחינת האפקט אלא גם מבחינת ראיית המציאות: נעמי רואה את המצב נכונה. לאן שלא תסתכל אין לה למה לקוות, בעוד לשתי הצעירות עדיין יש. כמה נכונים אם כן דבריה:

שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי? הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים? שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ, כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ? הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ? אַל בְּנֹתַי, כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם, כִּי יָצְאָה בִי יַד יְהוָה.

איזה מענה ייתכן מול ייאוש מפוכח כזה? וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד. הצעירה בהן, ערפה אשת כליון, אכן נענית לה בתום הבכי השני, מנשקת אותה ופונה חזרה אל בית הוריה. לאלמנה יש עתה נימוק נוסף לשכנע את כלת הבכור: הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ. שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ.

שתי התפרצויות הבכי היו קולה הראשון של רות. עכשיו נשמע קולה בפעם השלישית, והפעם במילים החלטיות. היא לא מנסה להתמודד עם ההיגיון הדיכאוני, כי באמת אין טעם. נעמי צודקת. תשובתה אם כן אינה מתחום ההיגיון אלא מציבה בפשטות עובדה. אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ. כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. המוות, הנוכח בכל מילה של החמות כסוף לחיי הבדידות המצפים לה, משמש בפי הכלה אמצעי רטורי, אירציונלי בעליל, נגד היגיון הייאוש. אין תקוה? אולי, אבל באין-תקוה הזה, כמו בבכי, אהיה אתך מעתה ביום ובלילה, עד המוות.

גם בחזרה ליהודה שולט קול הדיכאון. וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה: הֲזֹאת נָעֳמִי? וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן: אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה. לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַיהוָה עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי?

ושוב, הכל נכון. אי-אפשר להתווכח עם הדברים האלה. והפעם רות שותקת. כי חוסר התקווה שלה גרוע עוד יותר. בפירושים השונים למגילת רות שקראתי עד היום לא מצאתי התייחסות לצד אפל מאוד השב ונרמז לאורך המגילה. המונח בן-ימינו "הטרדה מינית" היא תיאור מעודן למה שציפה באותם ימים למהגרת בודדה המלקטת נדבות. ניבולי פה, נגיעות והצקות יהיו מעתה מנת חלקה מדי יום, ואפילו אונס. אפילו דין התורה הידוע לשמצה, המטיל על האנס "עונש" בצורת חיוב לשאת לאשה את קורבנו, אינו חל על גויה. לא במקרה מתוארים הנישואין בפי נעמי, בפתח המגילה ובסיומה, כ"מנוחה" ו"מנוח."

הן מוצאות בית בבית-לחם. ובו בפעם הרביעית נשמע קולה של הצעירה. הפעם זה הוא קול החיים: היא רעבה, ומן הסתם גם חמותה השבורה. הצעירה נענית אפוא לקריאת הגוף בשם שתיהן: וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי: אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו.

אוי ל"מציאת חן" זו! אבל הבקשה מולידה סוף-סוף מענה ענייני מפי החמות המדוכאת: לְכִי בִתִּי.

וּלְנָעֳמִי מוֹדָע לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז. האם הספיקה רות לשמוע בבית-לחם על הקרוב הנכבד הגר כאן בעיר, או אולי דיברו עליו במשפחה עוד שם במואב, ושמא רק יד הגורל בדבר? היא יוצאת אל השדה והנה בצהריים בא בעליו נשוא-הפנים. מי היה? קשיש בעל משפחה שהיא קיוותה להיות לו פילגש להינצל מחיי העוני או שמא עדיין רווק ואפילו מושך? ברור שהיא מושכת את עיניו. וכשהוא שומע מי היא הוא מתרגש בעליל. וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי.

היא מדברת עתה בפעם החמישית. וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו: מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה? שמעתי עלייך, הוא משיב בהתרגשות. הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. יְשַׁלֵּם יְהוָה פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו!

היא יודעת להקסים, לכבוש לב. אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ, וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ. מהיכן באה ההתמסרות הזאת? האם מהבטן הריקה או מהאֶרוס השב ללבלב באביב?

הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ, הוא משיב, יודע היטב כי נשים כמותה הן הפקר. כך גם הבטחתו החוזרת הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ והאזהרה הישירה לפועלים: גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ. נגיעות, הכלמות וגערות היו מנת חלקה אילולא פרש עליה הגואל את חסותו.

בערב בשובה הביתה נשמע קול חדש מפי נעמי: אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית? יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ! היא מספרת לה על בועז ונעמי מתמלאת אושר: בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים!… קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ! מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא! יש תקווה מאותו שַׁדַּי שהמר לה, לפחות לקיץ הקרוב. וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל רוּת כַּלָּתָהּ: טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו וְלֹא יִפְגְּעוּ בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר. וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים, וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ.

ואז אחרי שמתמלא המזווה הדל וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ: בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ. וְעַתָּה, הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ, אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו, הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה. וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן, אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו וְשָׁכָבְתְּ. וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין.

רות בחרה להיות עם נעמי בעריריות ובייאוש, עכשיו תהיה אתה נעמי בחיזור, בפיתוי ובתקווה. כמה יפה ששני מונחים בעברית המודרנית באו ממגילה זו:
תְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן.

חג שמח לכל גר אָפֵס תקוה בשערינו, ולקומץ הגואלים מיד צורריו.

פרופסור אבשלום אליצור.

רות המואביה גוסטב דורה

רויטל שירי-הורוביץ, "את מדמיינת: לגדול עם אמא נרקיסיסטית": האם מותר להיחשף?

האם אפשר להאמין שלא כל האמהות אוהבות את בנותיהן? מי שלא גדל עם אימא נרקיסיסטית יאמר שלא, לא ייתכן. כל האמהות אוהבות את צאצאיהן. כך הטבע מתכנת אותנו. התשובה הנחרצת הזאת אולי נכונה, עד שתוהים – מה פירוש "אוהבת"? מה משמעותה של אהבה בכלל, ושל אהבה הורית בפרט? האם אימא שאומרת לבתה "אבל את שלי", ובכך שמה את עצמה במרכז, מביעה אהבה? האם אימא שלאורך כל חייה של הבת התעלמה מצרכיה הרגשיים, ותמרנה את הבת לטפל בה ולדאוג לה, אוהבת אותה? ומה אפשר לומר על אימא שמקנאה בבתה?

בספר את מדמיינת: לגדול עם אמא נרקיסיסטית – מסע בין תובנות חושפת רויטל שירי-הורוביץ את סיפור חייה, ואת הקשר המכאיב והפוגע שלה עם אמה הנרקיסיסטית. שמות החלקים בספר והפרקים השונים המופיעים בכל חלק מדברים בשם עצמם. הנה כמה דוגמאות קטנות: "על בושה ודמיון", "מחיר ההזנחה בילדות", "הפער בין הפנים והחוץ", "מסע אישי ותובנות", "בחירת בן זוג – מי כבר יוכל לאהוב אותי?", "להפוך בעצמך לאמא", "התנהגות של ילדה מוכה", "התמודדות עם כישלון" ועוד כהנה וכהנה.

הספר נפתח ברשימה של עשרה מאפיינים לבנות של אמהות נרקיסיסטיות, שיכולים לאפשר לקוראת לאבחן את הקשר שלה עם אמה. את המאפיינים הללו מצטטת שירי-הורוביץ מהספר
?Will I Ever Be Good Enough, שכתבה תירפיסטית אמריקנית, ד"ר קריל מקברייד:

  1. את מנסה באופן קבוע לזכות באהבתה של אמך, בתשומת לבה, באישור שלה למי שאת, אך לא מצליחה.
  2. אימא שלך מדגישה את "איך זה נראה?" הרבה יותר מאשר "איך את מרגישה?"
  3. אמך מקנאת בך.
  4. אימא שלך לא מכבדת את העצמיות שלך או את העצמאות שלך, בעיקר אם זה מנוגד לצרכיה או מאיים עליה באיזושהי דרך.
  5. במשפחה שלך כל דבר קשור באמא שלך.
  6. אימא שלך אינה מסוגלת לגלות אמפתיה.
  7. אימא שלך לא מסוגלת להתמודד עם רגשותיה.
  8. אמך ביקורתית ושיפוטית.
  9. אמך מתייחסת אלייך כאל חברה ולא כאם לבתה.
  10. אין גבולות ותחושת פרטיות בינך ובין אמך.

את כל אחד מהסעיפים הללו מפרטת המחברת, ומוסיפה להם תיאורים של התנסויות מחייה. כך למשל בעניין הקנאה של האם בבתה, היא מספרת על מסיבת בת המצווה שלה, שבה הילדה ובני דודיה נדרשו לשחק בחדר השני, בעוד האם, לצלילי מוזיקה שהילדה לא סבלה, רוקדת ומככבת, ובסעיף התשיעי, העוסק בכך שהאם מתנהגת אל בתה כאילו הן חברות, היא מספרת איך אמה נהגה לחשוף אותה למידע שלא התאים לגילה, בנוגע לרגשותיה כלפי האב.

הדוגמאות הרבות שמביאה רויטל שירי-הורוביץ מתוך חייה, ילדותה ובגרותה, מיטיבות להבהיר את התופעות השונות שהיא מציינת. כך למשל, כדי להדגים את ההזנחה הרגשית שחוותה כל חייה היא מתארת כיצד עברה את ההכנות האחרונות של יום חתונתה לגמרי לבדה, והיא מוסיפה לכך את התובנה העגומה: "מה שמזעזע אותי כשאני מתבוננת לאחור אל היום הזה, הוא העובדה שלא הרגשתי לבד, ושלא הייתי זקוקה אפילו למישהו שיבלה איתי את היום הזה ויכין אותי לקראתו, שיפנק, יאהב ויעצים. העובדה העצובה שלא חשבתי אפילו שמגיע לי משהו היא מזעזעת מבחינתי." שלא לדבר על כך שלחתונה אמה הגיעה, כדבריה, "מסטולית", "מכיוון שלקחה כדורי הרגעה. אני הייתי מרכז העניינים ולא היא. הדרך שלה להפוך למרכז הייתה להדגיש את אומללותה בפני המשפחה שלה."

האם יש תוצאות צפויות לגדילה עם אימא נרקיסיסטית? המחברת מראה לנו שכן, בהחלט. נשים שאמן הייתה כזאת לא יאמינו לעולם שמישהו יכול לאהוב אותן. "אם אימא שלהן לא אהבה אותן, איך יצליחו אחרים?" עקב כך רבות מהן נקשרות לא רק אל גברים פוגעים, אלא גם אל חברות וחברים שמזיקים להן. הן "נמשכות" לאנשים נרקיסיסטים, שמזכירים להן את אמן, ונקלעות שוב ושוב אל המקום המוכר של חיפוש אחרי אהבה ואישור, שלא יגיעו לעולם, מצדם של האנשים השתלטנים שהן מכניסות אל חייהן. "עד היום כשאני מתבוננת בעצמי מן הצד, אני מתפלאת ממחוות של אהבה, נדיבות, חמימות ודברי שבח כלפיי. התגובה הראשונה שלי לכישלון היא מעין 'מגיע לי', זו תגובה אוטומטית, לוקח לי זמן להבין שאני לא ראויה לכישלון", היא מספרת.

הספר חושפני מאוד, והמחברת מתמודדת בו גם עם השאלה – האם "מותר" לה להיחשף כך. הקוראת שמכירה מבפנים את התהליכים והרגשות ששירי-הורוביץ מתארת, מבקשת לחזק את ידה ולומר לה  – ודאי שכן, ותודה מעומק הלב על נכונותך לספר על הדרך הארוכה שעשית ועל תהליכי ההחלמה החשובים כל כך שעברת.

לכל אדם פגוע חשוב להיזכר שהמצוקה שהוא חש אינה ייחודית לו; שמדובר בתופעה מוכרת, שאפשר להבין ממנה שוב את מה שהמחברת חוזרת ומסבירה: הבעיה אינה בי, אלא בה. הרגע שבו מתחוור לבת כי "לאימא שלי יש תסמונת שאינה ניתנת לריפוי", שהתנהגויותיה הקיצוניות, הפוגעניות, המוזרות לפעמים, אינן קשורות בי, ואינן נובעות משום דבר שעשיתי, אמרתי או חשבתי, הוא רגע חיוני לתהליך ההחלמה, כי חשוב לשים לב: "בגיל צעיר בנות אלו אינן מבינות שמדובר במום רגשי של אמותיהן, שאין להן דבר וחצי דבר בו." רק כשהן מבינות, הן מסוגלות להתחיל להחלים. כשקראתי על "רגע ההתחברות" של הכותבת, נזכרתי ברגע דומה שגם אני חוויתי. לאחוות נפגעות יש ערך רב, ואולי רק הן יכולות להעריך את מלוא חשיבותו.

איך ילדה בת 11 למדה שהיא יכולה להשפיע על המציאות

בשבת הקרובה, 19 במאי תיערך אחת החתונות המדוברות ביותר בעולם: הנרי, בנו הצעיר של הנסיך צ'רלס, יורש העצר האנגלי, המוכר בשם החיבה שלו הארי, יישא לאישה את מייגן מרקל, גרושה אמריקנית שמבוגרת ממנו בכמה שנים.

על חינה של מרקל אין כל ויכוח, אבל מסתבר שהקסם שלה אינו נובע רק מיופייה המרהיב, אלא גם מאישיותה הקורנת. אפשר להיווכח בכך כשצופים בנאום שנשאה באו"ם ב-2015. עוד לפני שהכירה את הארי לא הסתפקה מרקל בעבודתה כשחקנית, ובחרה להיות פעילה, מטעם ארגון האומות המאוחדות, למען זכויות נשים. נאומה (כאן בתרגומי) הוא מופת של רגישות, עוצמה וכנות נוגעת ללב. (מייגן שיבחה בנאומה את אביה, שמרבה לאחרונה להביך אותה, ומסב לה מן הסתם עוגמת נפש רבה):

"אני גאה להיות אישה, ולהיות פמיניסטית. והערב אני גאה מאוד לעמוד כאן לפניכם, ביום החשוב הזה, שנועד להזכיר לכולנו עד כמה התקדמנו, אבל גם, בעודנו חוגגים, את הדרך שעדיין לפנינו. אני רוצה לספר לכם סיפור שיבהיר מדוע אני כאן, ומדוע אני פעילה למען זכויות לנשים.

כשהייתי רק בת 11 התברר לי, בלי דעת וכמעט במקרה, שנהפכתי לפעילה למען זכויות נשים. זה קרה בתקופה של ועידת בייג'ין, כלומר, לפני קצת יותר מעשרים שנה, בלוס אנג'לס, העיר שבה גרתי. ברגע מכריע אחד השתנתה התפישה שלי לגבי מה אפשר להשיג: הייתי בבית הספר, וצפיתי בטלוויזיה. זה היה בבית הספר היסודי. והוקרנה פרסומת לנוזל למדיח כלים, עם כיתוב: "נשים ברחבי אמריקה נאבקות בסירים ובצלחות שמנוניים". ואז שני בנים מהכיתה שלי אמרו – "נכון מאוד! בדיוק! זה המקום של הנשים: במטבח!" אני זוכרת שהייתי בהלם, כעסתי, וגם נפגעתי מאוד. הרגשתי שיש כאן משהו לא תקין, ושצריך לעשות משהו. אז הלכתי הביתה, וסיפרתי לאבא שלי מה קרה, והוא עודד אותי לכתוב מכתבים, וכך עשיתי. כתבתי לאנשים החשובים ביותר שיכולתי להעלות על דעתי: אמרתי לעצמי – אני בת ה-11 – שאם אני רוצה באמת שמישהו ישמע את קולי, אני חייבת לכתוב לגברת הראשונה של ארצות הברית.

אז התיישבתי, וכתבתי לגברת הראשונה שלנו באותה עת, הילרי קלינטון. ואחרי כן  לקחתי נייר ועט וכתבתי גם למי שהייתה אז מקור להשראה מבחינתי, לינדה אלרבי, שאירחה תוכנית לילדים, וגם לעורכת הדין גלוריה אלרד. כי אפילו כשהייתי רק בת 11, רציתי לכסות את כל האפשרויות. לבסוף – כתבתי ליצרן של הנוזל למדיח הכלים.

חלפו כמה שבועות, ולהפתעתי קיבלתי מכתבי עידוד מהילרי קלינטון, מלינדה אלרבי, ומגלוריה אלרד. זה היה מדהים! ואחרי בערך חודש, היצרן של הנוזל למדיח הכלים, פקורטור אנד גמבל, שינה את הפרסומת של אייבורי, הנוזל למדיח הכלים. שינו אותה מ"נשים ברחבי אמריקה נאבקות בסירים וצלחות שמנוניים" ל"אנשים ברחבי אמריקה…"

זה היה הרגע שבו התחוורה לי החשיבות של הצעד שנקטתי. בגיל 11 הייתה לי השפעה מסוימת, כי פעלתי למען שוויון זכויות. משמעותו של שוויון זכויות היא שנשיא רואנדה, פול קגאמה, מדינה שביקרתי בה לאחרונה כחלק ממסע הלימוד שלי בשליחות האו"ם למען נשים, שווה לילדה במחנה הפליטים שחולמת להיות יום אחד נשיאה. שוויון זכויות פירושו שמזכיר האו"ם, באן קי-מון, שווה למתמחה הצעירה באו"ם, שחולמת ללחוץ את ידו. פירושו שרעיה שווה לבעלה, אחות – לאחיה. לא טובה יותר, לא גרועה יותר, שווים.

נשות האו"ם, כידוע לכן, שנת 2030 הוגדרה כמועד שבו אמור לפוג התוקף לאי שוויון מגדרי. מדהים להבין, ממחקרים שנעשו לאחרונה, שבקצב השינוי הנוכחי, לא יתאפשר שוויון מגדרי לפני שנת 2095, כלומר, בעוד 80 שנה. וכשמדברים על השתתפות של נשים בפוליטיקה ובמנהיגות, שיעור הנשים בבתי הנבחרים ברחבי העולם צמח רק ב-11% מאז 1995. 11%? בעשרים שנה? בחייכם…! זה חייב להשתנות!

נשים הן יותר ממחצית האוכלוסייה העולמית, וגם מהפוטנציאל של אותה אוכלוסייה, לכן לא מוצדק וגם לא מעשי שהקולות שלהן – הקולות שלנו! – אינם נשמעים ברמות הגבוהות ביותר של קבלת החלטות. לדעתי, הדרך לשנות את המצב היא – לגרום לכך שנערות ונשים יבינו את ערכן כמנהיגות, ולתמוך בהן במאמציהן, וזאת כדי שמנהיג כמו נשיא רואנדה, פול קגאמה, ימשיך להיות דגם לחיקוי, כי בית המחוקקים במדינתו כולל 64% נשים! זה השיעור הגבוה ביותר בעולם, וזה פשוט לא יאומן.

אנחנו זקוקים לעוד גברים כאלה, ממש כשם שאנחנו זקוקים לעוד גברים כמו אבי, שעודד אותי, כשהייתי בת 11, לפעול למען הצדק. מי שעושה זאת מזכיר לילדות ולנערות שהקולות החלשים שלהן בכלל לא חלשים, ושהן מסוגלות להשפיע. מי שעושה זאת מזכיר לנשים שהמעורבות שלהן חשובה, שעליהן להיות פעילות בקהילות שלהן, בממשל המקומי, כמו גם בעמדות הפוליטיות הרמות ביותר. המעורבות הזאת פשוט חיונית. צריך שיהיה לנשים מקום ישיבה ליד השולחן, צריך להזמין אותן לשבת שם, ובמקרים מסוימים, כשזה לא מתאפשר, עליהן פשוט ליצור שולחן משל עצמן.

אנחנו זקוקים להבנה גלובלית: לא נוכל להביא לשינוי משמעותי בלי השתתפות פוליטית פעילה של נשים. עצוב כשילדות חולמות נהפכות לנשים עם חזון. בואו נעצים זו את זו, ונממש את החזון, כי לא מספיק רק לדבר על שוויון זכויות, חייבים להאמין בו, ולא מספיק רק להאמין בו, צריך לפעול למענו,  בואו נפעל למענו ביחד, ונתחיל עכשיו. תודה רבה לכם."

לאחר אירוסיה לבן משפחת המלוכה האנגלית התפטרה מייגן מרקל מעבודתה כשחקנית, והפסיקה את כל עיסוקיה הקודמים. כך למשל סגרה את בלוג האופנה הפעיל שניהלה. מעתה ואילך תקדיש כנראה את זמנה ואת מרצה לפעילויות  צדקה שונות, כמו אלה שהנסיך שלה עוסק בהן. הארי תומך בארגוני צדקה רבים, בין היתר – כאלה שפועלים למען יתומים בדרום אפריקה, נפגעי נפש, נכים, מחוסרי בית, וגם כאלה שמבקשים להעצים נשים.

דיאנה, הנסיכה מוויילס, אמם של הארי וויליאם, אחיו הבכור, הרבתה גם היא לעסוק בפעילות ציבורית, הרבה מעבר למה שהיה מוטל עליה. היא הייתה אהובה מאוד בזכות פעילותה יוצאת הדופן. כך למשל הקפידה ב-1987 להצטלם כשהיא מחבקת חולי איידס, כדי להסיר מעליהם את הסטיגמה והפחד, והובילה מערכה נחושה ועיקשת שנועדה לסלק מוקשים שהוטמנו במקומות שונים בעולם ושגרמו למקרים רבים של מוות ונכות.

מעניין לראות איך תבחר מייגן מרקל לתרום לחברה האנושית במעמדה החדש כחברה במשפחת המלוכה.

לחתונתם ביקשו הארי ומייגן מהאורחים לא להביא מתנות, אלא לתרום לארגוני צדקה.

מתתיהו שלם, "שיבולת בשדה": איך נוצר שיר עם

עיסוקו: רועה צאן. שיוכו החברתי: חבר קיבוץ. זהותו המוכרת: האיש שיצר ושימר את הווי החגים הקיבוצי, וכתב והלחין כמה מהשירים שנחשבים היום חלק מהזמר העממי הארץ ישראלי.

שמו המעוברת היה מתתיהו שֶׁלֶם. הוא נולד להוריו, אתל ושלום ויינר, בעיר שנמצאת כיום בתחומי פולין, למשפחה מסורתית, דוברת עברית. עוד לפני שעלה מתתיהו לישראל בגיל 18, החל לחבר את שיריו. חבריו בקבוצת הצעירים של תנועת החלוץ, עמם נשלח להכשרה חקלאית בכפר רותני כדי להכינם לעבודת האדמה בארץ ישראל, נהנו לשיר את השירים, שעסקו בעלייה ובחלוציות.

לישראל הגיע ב-1922, ובמשך רוב שנותיו חי בקיבוץ רמת יוחנן. לצד דוד זהבי מקיבוץ נען ויהודה שרת מקיבוץ יגור, יצר עשרות שירים ומנגינות לחגי ישראל ולטקסים הקיבוציים. אלה כללו לא רק שירים אלא גם ריקודים וקטעי קריאה, מה שכינו  – "מסכת". לאה ברגשטיין חברת קיבוץ רמת יוחנן, חברה אל שֶׁלֶם ויצרה לשיריו ריקודים רבים, שחלקם נחשבים כיום נכסי צאן ברזל של המחול העממי הישראלי.

הנה אחד השירים, "שיבולת בשדה":

שִׁבֹּלֶת בַּשָּׂדֶה
כּוֹרְעָה בָּרוּחַ
מֵעֹמֶס גַּרְעִינִים כִּי רַב.
וּבְמֶרְחַב הָרִים
יוֹם כְּבָר יָפוּחַ
הַשֶּׁמֶשׁ כֶּתֶם וְזָהָב.
עוּרוּ הוֹי עוּרוּ
שׁוּרוּ בְּנֵי כְּפָרִים
קָמָה הֵן בָּשְׁלָה כְּבָר
עַל פְּנֵי הַכָּרִים
קִצְרוּ שִׁלְחוּ מַגָּל
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר

שְׂדֵה שְׂעוֹרִים תַּמָּה
זֵר חַג עוֹטֶרֶת,
שֶׁפַע יְבוּל וּבְרָכָה.
לִקְרַאת בּוֹא הַקּוֹצְרִים
בְּזֹהַר מַזְהֶרֶת,
חֶרֶשׁ לָעֹמֶר מְחַכָּה.
הָבוּ הָנִיפוּ
נִירוּ לָכֶם נִיר
חַג לַקָּמָה,
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר.
קִצְרוּ, שִׁלְחוּ מַגָּל
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר.

מילות השיר עשויות להיראות לצעיר בן זמננו סתומות ומוזרות: "יוֹם כְּבָר יָפוּחַ" (פירוש המילה "יפוח": ינשוב); " שׁוּרוּ בְּנֵי כְּפָרִים" (פירוש המילה "שורו": הביטו); " שְׂדֵה שְׂעוֹרִים תַּמָּה" (באשר למילה "תמה": בימינו נהוג להשתמש במילה "שדה" בלשון זכר, אבל בתלמוד היא מופיעה גם בנקבה. לפיכך כאן פירוש המילה תמה הוא – הסתיימה. שֶׁלֶם מתייחס לכך שהחיטה מבשילה רק בחודש סיוון, והשעורה – כבר בניסן, ולכן נחשבה "לחם עוני", כפי שאפשר להיווכח בספר מלכים ב', פסוק א', שם  ניבא אלישע על סיום הרעב בשומרון: "כֹּה אָמַר ה' כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן", כלומר – מחירה של הסולת כפול מזה של השעורה.)

עם זאת, אי אפשר להתכחש ליופיין של המילים, המיטיבות כל כך לתאר את ימי האביב הארץ ישראלי: "הַשֶּׁמֶשׁ כֶּתֶם וְזָהָב", הזוהר שבו בוהקים השדות המחכים "חֶרֶשׁ" לקוצרים, המגל, הניר, שפע היבול – כל אלה מדיפים ניחוח תנכ"י, וכמו לקוחים ישירות ממגילת רות, ובה הסיפור על הגיורת שדבקה בחמותה, ליקטה שיבולים בשדה של בועז, ובלילה, בגורן, נהפכה לאם השושלת שהולידה את דוד המלך.

את "שיבולת בשדה" נהגו לשיר בחג השבועות, הוא חג הקציר, או חג העומר. השיר, שהיה לב הטקס, התפרסם מאוד וזכה לביצועים רבים, ביניהם של מרים מקבה והארי בלפונטה.

הריקוד כלל את כל מרכיבי החג: טנא, שסביבו חוללו הזוגות, שראשיהם עוטרו בשיבולים. הכוריאוגרפיה העלתה על הדעת את תנועות הקציר של הגברים ואת אלה של הנשים האוספות את השיבולים ויוצרות מהן אלומות. ברמת יוחנן ערכו את הטקס בתוך שדה שיבולים, והקהל ישב על ערימות של קש. המחוללים כרעו והסתתרו, עד שראש הקוצרים הזדקף ממקומו, הניף חרמש מעוטר בסרטים צבעוניים, ועל רקע השיר הוליך את קבוצת הרוקדים אל הבמה.

לאה ברגשטיין, ילידת גליציה, שהגיעה לישראל ב-1925, כשהייתה בת 23, עיצבה את הריקודים על פי רוחו של רודולף פון לאבאן, רקדן, כוריאוגרף ותיאורטיקן של המחול שנולד בהונגריה אך בשנות ה-30 פעל בגרמניה הנאצית, שממנה הצליח להימלט. לאבאן האמין כי אין להפריד בין ריקודים סלוניים לריקודי עם ולמחול אמנותי. הוא סבר כי ריקודי העם המסורתיים ייעלמו, ואת מקומם יתפשו ריקודים שייצרו אמני מחול מקצועיים. אכן, הריקודים שיצרה לאה ברגשטיין התאימו גם למי שלא הייתה להם הכשרה במחול, והם סיפרו על החג ועל הטבע שבו התקיים.

כך עיצבו שני יוצרים ילידי מזרח אירופה, שאחת מהם שאבה את השראתה מיוצר יליד הונגריה, את רוחה של התרבות המקומית, כפי שהתבטאה ונשמרה בקיבוצים לאורך שנים רבות. כשמסתכלים על רשימת השירים שיצר מתתיהו שלם, ביניהם "שה וגדי", "ודוד יפה עיניים", "פנה הגשם", "שומר מה מילל", ועוד רבים אחרים, אפשר להבין שהוא אחד היוצרים החשובים ביותר של פס הקול העממי של כולנו, ולא רק של הקיבוצים.


     מתי כספי, שלום חנוך ומאיר אריאל מאלתרים, על הדשא בקיבוץ

תיאור הריקוד "שיבולת בשדה" נלקח מכאן

"שיבולת בשדה" במושב קדרון, 1964, כותבת טור זה בקדמת התצלום.

מה חושבות נשים על מלומד עשיר?

האיש הזה היה מלומד, אבל מלומד עשיר. כלומר, אדם שבן דמותו בפריז כותב על שולחן מהגוני, ויש לו ספרים זהובי שוליים, נעלי בית רקומות, חפצי נוי סיניים, חלוק בית, שעון מטוטלת מזהב, חתול מנמנם על השטיח, ושתיים או שלוש נשים שמקריאות לו את השירה, הפרוזה והסיפורים שלו ואומרות לו: "יש לך כישרון", אבל חושבות שהוא נאד נפוח.


גוסטב פלובר, "ביבלומאניה"
לעברית: מיכל שליו.

מה הדימיון שיש בין פקיסטן וישראל?

"אהבתי מאוד להצטלם. בכל פעם שאימא שלי קנתה לי בגדים חדשים, לבשתי אותם, והצטלמתי," מספרת אישה צעירה שאת פניה לא רואים, אלא רק את תצלומי העבר שהיא אוחזת בידה. ואז מתברר שהיא אחת מהנשים הפקיסטניות שפניה הושחתו. ילדה מספרת שהמורה ניסה לאנוס אותה והיא התנגדה. אישה אחרת על גבר שסירבה לו. אחרות – על בעלים שהענישו, התנקמו, ניסו להיפטר.

בכל שנה מדווחים שם על כ-100 מקרים שבהם גברים שפכו חומצה על פניהן של נשים. "בשנייה אחת הוא הרס חיים שלמים", מספרת אחת הקורבנות בסרט התיעודי הקצר "Saving Face"שזכה ב-2012 בפרס האוסקר.

יוצרי הסרט מעריכים כי יש עוד מקרים רבים דומים שכלל אינם מדווחים. התופעה נפוצה עד כדי כך, שקיימות מרפאות מיוחדות שבהן מנסים לטפל בנפגעות, לאפשר להן לעבור ניתוחים קוסמטיים שישחזרו את תווי פניהן ויעניקו להן תקווה של חיים.

הסרט עוקב אחרי כמה מקרים מזעזעים: רופא פלסטיקאי פקיסטני, ד"ר מוחמד ג'וואד (Dr. Mohammad Jawad), שגר באנגליה מגיע מדי שנה לארץ מולדתו כדי לטפל בנפגעות. אחת הנשים שהוא מראיין חושפת את פניה והמראה מחריד. היא מספרת לו כיצד בעלה, גיסתה וחמותה התנפלו עליה, שפכו עליה חומצה, השליכו עליה כיריים בוערות, בניסיון להמיתה. "איפה את גרה עכשיו?" שואל הרופא שכבר נתקל באי אלה מקרים מזעזעים, אבל תשובתה מערערת אפילו את שלוותו: "בבית שלהם," היא אומרת, מתייפחת למראה תדהמתו, ומסבירה שאין לה ברירה, כדי לראות את ילדיה, היא נאלצה לשוב אל הבית שבו ניסו לרצוח אותה והותירו אותה פגועה עד אימה.

שניים מהגברים הפוגעים מתראיינים בסרט. מדהים לראות את אחד מהם, שניסה להרוג את אשתו הצעירה בעזרת אמו ואחותו. כמה תמים וביישן הוא נראה, מחייך בחביבות ומכחיש: הוא לא עולל מאומה. הוא מסביר שהיא זאת שהפילה על עצמה נר, באחד מהתקפי הזעם הרגילים שלה. הפער בין מעשיו להתנהגותו יכול להטריף את הדעת. שהרי אלימות נגד נשים אינה תופעה ייחודית לפקיסטן. שם משחיתים להן את הפנים, וכאן הורגים אותן. 17 גברים רצחו נשים שהיו בנות זוגם ב-2017, ו-126 נשים בעשור האחרון. בחלק גדול מהמקרים הספיקו הנשים להתלונן במשטרה על אלימות, אבל לא חייהן לא ניצלו. קיימים בארץ מקלטים לנשים נפגעות אלימות במשפחה. במקום להוציא את הגבר האלים, מנתקים את הקורבן מסביבתה הטבעית וממעגל החיים שלה. במקום לבודד אותו, מאלצים אותה להתגונן.

בימאית הסרט, שרמין אובייד-צ'ינו (Sharmeen Obaid-Chinoy), היא עיתונאית פקיסטנית שמקדישה את זמנה למאבק למען נשים. את השראתה ליצירת הסרט שאבה מאישה, גם היא נפגעת תקיפה של השחתת פניה באמצעות חומצה, שהתאבדה אחרי שעברה עשרות ניתוחים פלסטיים. לטענתה של הבמאית במידה רבה בזכות הסרט שיצרה, העביר הפרלמנט הפקיסטני חוק שאמור לעזור בהרשעה של הפוגעים. היא סיפרה שהתקשתה לזכות באמונן של הנשים שאותן תיעדה.

למרבה הצער, מסתבר שאחת מהן תבעה אותה לדין, בטענה שהבמאית החתימה אותה על מסמכים ריקים, ושבגלל הסרט בעלה סילק אותה מהבית ובני משפחתה ניתקו אתה כל קשר. הבמאית מצדה טענה כי אותה אישה הייתה אמורה להינתח אצל אותו רופא שתיעדה אותו מגיע מאנגליה, אבל סירבה. יחד עם זאת, נעתרה היוצרת לתביעתה של האישה שדרשה ממנה לא להציג אותו בפקיסטן.

אפשר לצפות בסרט בקישור כאן. (הכתוביות באנגלית). הוא נמשך 40 דקות.

קוראת, צופה ומספרת

%d בלוגרים אהבו את זה: