ביסודם של דברים נקבעה התמיכה בפייסנות או ההתנגדות לה על פי שיקול הדעת – בייחוד היחס להיטלר ולמטרותיו. אם אלה נחשבו סבירות ומוגבלות, כפי שטען פיהרר, אזי היה טעם בוויתורים לדרישות הגרמנים כדי למנוע מלחמה נוספת. אם, לעומת זאת, היה היטלר נחוש להוציא אל הפועל תוכנית של כיבושים ושליטה, כפי שטען קומץ של מתנגדי הפייסנות, אזי הייתה מדיניותו של ראש הממשלה, כדבריו הנודעים של לורד יו סטיל, דומה לליטוף ראשו של תנין בתקווה שהוא יגרגר בהנאה.”
הספר סרנה קרוז, או – הצדק האמיתי ראה אור לראשונה באיטלקית ב־1990, ולאחרונה תורגם לעברית. הוא היה ספרה האחרון של נטליה גינזבורג. בניגוד לקודמייו, הוא אינו ספר פרוזה, אלא מעין מסה אישית שבה פרשה גינזבורג את מחשבותיה על מקרה שאירע זמן לא רב לפני כן בארצה: ילדה פיליפינית שבני זוג איטלקיים אימצו, הוצאה מידיהם לצמיתות כשהייתה בת שלוש, בטענה שלא אומצה כחוק.
כדי לקצר את התהליכים, להציל את התינוקת ולצאת מהפיליפינים כמה שיותר מהר (השלטונות שם תבעו אז מהורים מאמצים לשהות בארצם במשך שנה וחצי לפני שיותר להם להוציא אתם את הילד שאימצו), הצהיר האב המאמץ שהוא למעשה אביה הביולוגי, ושאמה, צעירה פיליפינית, ויתרה עליה והסכימה שייקח אותה אתו לארצו. היו בידיו מסמכים שאישרו את דבריו.
נטליה גינזבורג, כמו רבים בציבור האיטלקי, חשה שנעשה במקרה הזה עוול משווע, קודם כל לילדה הקטנה, שנעקרה מהמשפחה היחידה שהכירה (בני הזוג אימצו גם בן מהפיליפינים, שהיה גדול מסרנה בשנתיים). האם בשם הצדק הכללי, ולטובתם של ילדים אנונימיים שעלולים להיחטף ולעבור אימוץ לא חוקי ראוי לפגוע בילדה אחת קונקרטית, ספציפית, שהמשפחה המאמצת הוכיחה את מסירותה כלפיה? לעולל את זה לפעוטה שחוותה בעברה סבל רב, ננטשה, הייתה חולה מאוד, למעשה – קרובה למות – עד שבני הזוג האיטלקים הצילו את חייה כשהוציאו אותה מהמוסד שבו שהתה והעניקו לה חיים טובים?
אמנם, מודה גינזבורג, היא אינה בקיאה בפרטים המדויקים של החוק, אבל גם אדם שפוסע ברחוב ונוכח בעוול שמתרחש לנגד עיניו רשאי, בעצם – חייב! – לצעוק בקול רם (כמו שעושים בימים אלה חלקים נרחבים בציבור הישראלי הליברלי, אלה שעומדים ברחובות וצועקים, כדי להציל את הדמוקרטיה?)
זה מה שגינזבורג עושה בספר. היא זועקת את זעקתה של הילדה שהשלטונות התאכזרו אליה בשם עמדה אובייקטיבית, לא רגשית, כביכול. עמדה שלא מתחשבת ברחשי הלב. איך ייתכן, היא תוהה, שלפני שהגיעו להחלטה האכזרית אפילו לא טרחו השופטים לפגוש את הילדה, ואת הוריה המאמצים, שהעניקו לה שפע של אהבה ומסירות, לא בדקו היכן היא גרה ואיך נראים חייה, לפני שהחליטו להוציא אותה מידי הוריה?
איך ייתכן שראו בהם חומסים, בשעה שכל מה שרצו, התכוונו ועשו, היה לתת בית חם, ביטחון, תשומת לב, לתינוקת אומללה, גוססת, כך הסבירו לאב בבית היתומים שממנו פדה אותה?
ומה פשר האבחנה שעושים שופטים מסוימים בין דין לצדק? האם מטרתו של החוק אינה להגן על הצדק?
מתי מוצדק להוציא ילד מחיק משפחתו?
לדידה של גינזבורג יש לנקוט את הצעד הקיצוני הזה רק במקרים קיצוניים במיוחד, שכן גם משפחה לא לגמרי תקינה חשובה לצמיחתו של ילד, כי היא מעניקה לו את המבט האותנטי על חייו ואל עתידו.
הדיווחים העיתונאיים הודיעו כי במוסד שאליו העבירו את סרנה, אפשר היה לראות שהיא ממש בסדר: שהיא שקטה מאוד.
גינזבורג מזכירה לנו שזה נראה יותר כמו דיכאון, מאשר כמו שלוות נפש ורוגע.
אמרו שהיא “נרפאה” באחת מהחרדות שהגיעה אתן לבית הוריה המאמצים, עוד מהתקופה שבה הייתה נטושה, חולה ועזובה, חרדות שהמאמצים התמודדו אתן, טיפלו בהן, חיבקו אותן, הרגיעו, והנה – הן נמוגו? ככה, בבת אחת, כבמטה קסם?
גינזבורג דוחה את התיאור השקרי, המזויף, שנועד להצדיק את הצעד שעשו הרשויות.
כשהשופטים נימקו את החלטתם הם הסבירו שילדים מסתגלים במהירות למצבים חדשים. גינזבורג מזכירה לנו שטראומות ילדות נחתמות בנפש לצמיתות, גם אם נראה שנשכחו.
אכן.
הספר הזכיר לי, איך לא, את המקרה המפורסם של הילדה הקטנה ברונה שבית המשפט הישראלי הורה ב־1988 להוציא אותה מידי הוריה המאמצים הישראלים, כי אמה הביולוגית הגיעה לישראל והוכיחה שלא ויתרה על הילדה מרצון, אלא שבתה נחטפה.
הוריה המאמצים הישראלים לא ידעו שהילדה – הם העניקו לה את השם קרולין – לא הגיעה אליהם כחוק. מבחינתם אימצו אותה בתהליך מסודר ותקין. קרולין חזרה שוב להיות ברונה, השם שהעניקו לה כשנולדה, וחזרה עם הוריה הביולוגיים לברזיל. תחקירים עיתונאיים שנערכו כעבור שנים שיקפו את האומללות, העוני, ההזנחה, הייאוש הקיומי שאליו נקלעה בארצה ועם משפחתה הביולוגית.
אז צדקו השופטים שהחזירו אותה אל אמה?
הספר שלפנינו הזכיר לי גם את הסדרה התיעודית המרתקת “שלוש אימהות, שני תינוקות ושערורייה אחת”, שאפשר לצפות בו ב־VOD של Yes.
גם שם אי אפשר להישאר שווי נפש לנוכח עוול שרודף עוול: אימוץ של תאומות, מאבק של שני זוגות הורים ושל אמה הביולוגית, והאובדן הנורא שחוו כל המבוגרים הקשורים בסיפור, ומן הסתם גם, ובעיקר, הילדות המאומצות.
את ספרה של נטליה גינזבורג חותמת אחרית דבר שכתב מנחם פרי. בחלק מדבריו בחר פרי משום מה לחזור ו”לסכם” דברים שגינזבורג כבר כתבה ברהיטות ובפרוטרוט, ועם זאת, יש למה שכתב ערך משני טעמים: קודם כול, כי הוא מספר לנו מה בעצם קרה לסרנה אחרי שנלקחה מידי הוריה. מה עלה בגורלה. הוא עונה גם על השאלה החשובה כל כך – האם נודע לה, בשלב מסוים, מה קרה לה? האם שבה ונפגשה עם אחיה המאומץ ועם ההורים שהצילו את חייה ואז איבדו אותה?
חוץ מזה, עושה פרי מהלך מעניין: כמעין שרלוק הולמס של חוקר ספרות הוא בוחן חלק מהנתונים שנודעו בציבור ושנטליה גינזבורג ציינה במסה שלה, ומוכיח באמצעותם אמיתות שאיש, כך נראה, לא איתר לפניו, אף על פי שהיו בעצם גלויות למי שרק היה מוכן לשים לב אליהן…
הספר מרתק. הוא מכאיב, וחשוב, כי חלק מהשאלות שגינזבורג שואלת רבות משמעות. למשל – מה היה קורה אילו הוריה המאמצים של סרנה היו קצת יותר אמידים? מסתבר שהתקנה שקבעה כי על המאמצים לשהות בפיליפינים במשך שנה וחצי לא נאכפה הלכה למעשה, אבל רק מאמצים עשירים יכלו לקבל ייעוץ משפטי ראוי, שאִיפשר להם לעקוף את החוק…
היו בספר רגעים שבהם חשתי הזדהות עמוקה עם הזעזוע שהסופרת חשה נוכח הניתוק המוחלט שנגלה לפעמים בין המציאות לבין השיח העוסק בה לכאורה. על מה הם מדברים? שאלה את עצמה כשהקשיבה למרצים בכנסים העוסקים באימוץ. הם נשמעו לה כמי שבפיהם “התנחלו טיעונים ומבנים מילוליים, ונעלמה ההבחנה בין יצורים חיים לחפצים דוממים”.
האם שופט שעוקר ילדה ממשפחתה הוא “אמיץ”? היא שואלת. מי בכלל צריך שיפגין במקרים כאלה אומץ? והרי, לדעתה, אומץ לב “ראוי להערצה רק כאשר הוא פונה לחפש צדק.” כל כך פשוט! כל כך מדויק!
בשנים האחרונות כשאני רואה מה קורה לא רק בישראל, אלא גם במקומות אחרים, למשל, כשאני נוכחת שיש מעריצים לנשיא ארצות הברית גם בזמן ואחרי שהסית למרד, רק מכיוון שלא הביס בבחירות את יריבו (שלא לדבר על אוסף הנבזויות האינסופי שלו), אני מרגישה כמו גינזבורג, שמתקשה להאמין למה שאוזניה שומעות ועיניה רואות. כאילו שההגינות, היושר, הציות לחוק, הנדיבות, הערבות ההדדית, איבדו את מעמדם, ואפשר לזלזל בהם ולומר ולעשות דברים שקשה להבין איך יש להם בכלל מקום בעולם מתוקן: לגנוב, להסית, לחרף, לשקר, לרצוח, לפלג, לרמות, לחמוס, להטות משפט, להגן על פושעים, והכול בריש גליי, בראש חוצות, בלי להתבייש. ולזכות לאהדה ציבורית.
פשוט לא מובן.
מאיטלקית: שירלי פינצי לב
תרגום חדש – באנפסט
תרגום קודם – ביאמבים
הטובה שבמרגלות הוא רומן סוחף, שקשה מאוד להפסיק לקרוא אותו.
הוא מתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה, ומוקד העלילה הוא מבצע הונאה מתוחכם שנקטו האנגלים לקראת רגע הפלישה של כוחות הברית על אדמת צרפת, אותו D-day מפורסם שהתרחש ב־6 ביוני, 1944.
יום הפלישה, שהחל, כידוע, בחוף נורמנדי, נועד לשחרר את צרפת, ואחריה – את שאר מדינות אירופה, שצבאו של היטלר כבש.
מבצע ההונאה לקראת הנחיתה בנורמנדי נערך במקביל בזירות שונות ורבות. הוא נועד לעכב את הגעת הכוחות הגרמניים לזירה. המודיעין הגרמני, כמו גם היטלר בעצמו, היה משוכנע שהפלישה של בנות הברית תתחיל בגזרת פה-דה-קאלה. כדי להטעות את הגרמנים ולחזק את הביטחון שלהם שנקודת ההתחלה תהיה בפה-דה-קאלה, הזינו אותם האנגלים במידע מוטעה, ועשו זאת ממגוון של מקורות שונים, שהיו מנותקים זה מזה, כדי להעצים את הוודאות שחשו הגרמנים.
אחת מאותן הונאות מצויה במרכזו של הרומון שלפנינו. זהו סיפורה של מרגלת צרפתייה ממוצא גרמני־למחצה, שהגרמנים החדירו לאנגליה, ובשלב מאוחר יותר, בלי שידעה, נהפכה למעשה לסוכנת כפולה. היא העבירה לגרמנים את המידע שהאנגלים רצו שיגיע לידיהם, ואלה היו משוכנעים לחלוטין באותנטיות של הנתונים שהיא העבירה, שהרי היא עצמה לא העלתה על דעתה שהם בדויים!
איך בדיוק זה התבצע, ומה היה המחיר האישי ששילמו מי שהשתתפו במבצע ההונאה המתוחכם, אפשר ללמוד מהרומן. אמנם מדובר בפיקשן, ורוב הדמויות שבסיפור בדויות, אבל ברור לגמרי שהן צמודות להתרחשויות שהיו במציאות, והן משכנעות מאוד.
באחרית הדבר לספר מפרט אלכס גרליס היכן נושקת המציאות במדויק לסיפור. למשל, “כל שידורי הבי־בי־סי מ־5 ביוני ולפניהם, מצוטטים במדויק”, כמו גם העובדה ש”הספינה הבריטית גלוסטר אכן הוטבעה ב־22 במאי 1941 במהלך הקרב על כרתים.”
על סיפונה של אותה ספינה היה הגיבור הבדוי השני של הסיפור, איש חיל הים אוֹוֶן קְווִין, שכמעט טבע בים, אבל ניצל, וחייו נהפכו, בלי ידיעתו, לחומר ביד היוצר: שירותי המודיעין הבריטי הבינו שאפשר להשתמש בו ולנצל אותו לצרכיהם. הסיפור הולך ומסתבך, ובסופו, זמן קצר אחרי תום המלחמה, אי אפשר שלא לשאול את השאלה המוסרית הכבדה הנשאלת במפורש ברומן – “אז המטרה הצדיקה את האמצעים?”
הטובה שבמרגלות מתאר את מה שקורה בנפשה של מרגלת, ועוד כזאת שנהפכת לסוכנת כפולה. את הבלבול שהיא חשה. את האופן שבו האמת והשקר מתמזגים, עד שהאדם עצמו (במקרה שלנו – האישה! אבל אין ספק שדברים דומים עלולים לחוות מרגלים רבים) כבר אינו יודע אל נכון מיהו בדיוק, לטובת איזה צד הוא פועל, במה הוא דוגל, במה ולמי הוא מאמין, ואינו בוטח עוד ברגשותיו האינטימיים והפנימיים ביותר: “היא כבר לא ידעה מפני מי היא בורחת, מהגרמנים או מהמחתרת. ועצם העובדה שלא הייתה בטוחה רק בלבל אותה יותר”.
יש בספר לא מעט תובנות משכנעות. למשל, גם קצין קשוח ולמוד תלאות וייסורים מגלה שדווקא כשהוא מבקר בבית הוריו הוא פתאום דומע: “בבית ילדותך קל בהרבה לבכות משום־מה, הרי בכית שם בעבר.”
לצד העלילה המרתקת, מציג לנו אלכס גרליס את המציאות כפי שהייתה בצרפת הכבושה, את ההתעללות של הגרמנים באוכלוסיה האזרחית, ועוד יותר מכך – את מצב הביניים המזוויע, אחרי שהיטלר הובס: איך נראתה המציאות במדינה שנחרבה, הערים שהיו לעיי חורבות, האנשים הפצועים בגופם ובנפשם, שהרי כל אחד מהם איבד בני משפחה וחברים יקרים, בנסיבות מחרידות. גרליס מראה לנו גם את אי הידיעה של מי שחיו אז, ורק התחילו לשמוע על “מקום שנקרא אושוויץ”, שמעולם לא שמעו עליו, ולא ידעו מה התרחש בו. תאי גזים, ניסויים רפואיים בבני אדם שהמיתו אותם כי “החוקר” הנאצי היה זקוק לגופות “טריות” – על כל הזוועות הללו, שנטבעו כבר מזמן בתודעה הכללית – הם שומעים לראשונה, ועדיין לא מבינים את מלוא הזוועה.
מעלתו הגדולה ביותר של הספר – שהוא, כאמור, מושך וסוחף ומרתק. הוא כתוב היטב (למעט כמה תקלות זעירות בתרגום. למשל, אם כבר מנקדים שמות של אנשים ומקומות, מוטב שהניקוד יהיה נכון. לפיכך דָוונפורט ולא דֶוונפורט, הָרטפורדשייר ולא הֶרטפורדשייר, סטרָנד ולא סטרֶנד… אבל אלה בהחלט זוטות. התרגום ככלל מצוין).
Alex Gerlis, The Best of Our Spies
תרגמה מאנגלית: ניצה פלד
ג’ושוע כהן, זכה בפרס פוליצר על ספרו המצחיק והמחריד הנתניהוז.
הריאיון אתו התפרסם היום, 24.11.2023, במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות, בעריכת אלעד זרט. ראיינה – ציפי שמילוביץ, ניו יורק
כמה תשוקה, חלוציות וראשוניות, ואילו עוצמות דרמטיות מציג גיליונו החדש של כתב העת במה, שמוקדש הפעם לימיו הראשונים של התיאטרון הארץ ישראלי, ובמוקדו – תיאטרון האֹהל, שהוגדר – “תיאטרון פרולטרי”, או “תיאטרון פועלי ארץ ישראל”.
מדובר בכרך שמכיל שפע של מידע ענייני ורגשי על תולדות אותו התיאטרון: סיפורים ואנקדוטות, ולצידן הרבה מאוד מידע ענייני, למשל – רשימה מסודרת וממצה של כל ההפקות שהציג התיאטרון. הספר יכול בלי ספק לשמש היטב חוקרים של תולדות התיאטרון בישראל, ובד בבד לספק את סקרנותו של הציבור הרחב ואת הצורך האנושי והטבעי ללכת רכיל. הנה כמה דוגמאות לכך:
מדוע הגיעה חנה רובינא לישראל וביקרה את בעלה־בנפרד, משה הלוי, מייסדו של תיאטרון “אהל”? (תשובה: היא הרתה לגבר אחר, ורצתה לבקש מהלוי שיכיר בעובר שברחמה. הלוי זעם, ורובינא נאלצה למצוא רופא שיעזור לה להיפטר מהצרה…).
מה הייתה ההשפעה של תיאטרון “הבימה” בהגיעו ארצה, על התיאטרון שכבר התקיים כאן? (תשובה: שחקני “הבימה” למדו ישירות אצל סטניסלבסקי. שחקני ה”אהל”, לעומתם, היו תלמידיו של תלמידו, מייסד התיאטרון. “אהל” התחיל כתיאטרון חובבים, ששחקניו עובדי כפיים, פועלים. אחרי ש”הבימה” הגיעה לישראל, החליטה הסתדרות הפועלים להכיר ב”אהל” שזכה כך לגב כלכלי. אבל נותרה השאלה: האם תיאטרון פרולטרי אמור להתמקד אך ורק בהצגה של בעיות חברתיות?)
איך ומניין הגיעו שניים מכוכבי ה”אהל”, מאיר מרגלית ואברהם חלפי, לתיאטרון? (הם היו חלוצים, סוללי כבישים ופועלי בניין, שנענו לקריאה לבוא ולהיבחן, וכך נהפכו לשחקנים…).
מי היו פועלי הבמה? (תשובה” השחקנים, שרק שליש מהם הציגו. השאר החליפו את התפאורות, טיפלו בתאורה, בסדרנות, “אפילו התגייסו לשמור על השקט בחצר ובמבוא האחורי של הגימנסיה [ששם קיבלו אולם להציג בו]).”
מה היה תפקידו של ה”תיאטרון התנכ”י”? (תשובה: למי שעסקו ב”חידוש התרבות היהודית בארץ” היו שני מקורות חומריים: אלה הקשורים בארץ, ואלה שמקורם בתנ”ך. לפיכך, ההצגה השלישית בתיאטרון “אהל”, שהועלתה ב־1928, נקראה “יעקב ורחל”, ועסקה בסיפור המקראי. הלוי, מייסד התיאטרון, סבר כי הוא “חייב להיות יהודי”. אכן, “הטקסט הדרמטי” של ההצגה, כפי שהוא מצוטט במאמר שכתב פרופ’ חיים שוהם, “חוזר במדויק על הטקסט המקראי ומוסיף עליו רק הערות במה. אין בו הנמקות חדשות לפעולות המתרחשות ולמשמעותן.”
איך התייחסו מייסדי התיאטרון לשפה העברית? (תשובה: הם רצו שבאמצעות ההגייה מזרחית, האותיות גרוניות, והמבטא כמו זה של “בני עדות המזרח”, ליצור אפקט מקומי עתיק יומין. [גם אם מבטאם של מרבית השחקנים היה של ילידי רוסיה…])
למשל – כיצד נבחר השם “אהל”? (תשובה: רצו ב”להקת תיאטרון נודד”, ש”עבודתו האמנותית [תהיה] בבחינת פולחן”. בערב ההשקה המרתק שנערך לכבוד הוצאת הספר הסביר עוד מוטי סנדק כי המילה “אוהל” נראתה למקימי התיאטרון ייחודית ושונה. “הבימה” או “הקאמרי” אפשר למצוא גם בארצות אחרות. אבל “אוהל” מזכיר לא רק את אוהל המועד, או את אוהלי הבדואים, אלא גם מעורר תחושה ארעית וקלות תנועה).
כיאה לספר העוסק באמנות הבמה, השתתף בהשקה שחקן שגילם את דמותו של משה הלוי, וסיפר – בגוף ראשון – על חוויותיו והתנסויותיו כאיש תיאטרון, ואף הפליא לבצע בשירה כמה מהפזמונים של אותם ימים.
יש בספר שלושה חלקים. השער הראשון נקרא “פועלים היינו וגם משחקים”, והוא מכיל עשרה מאמרים, השני נקרא “המרחב התרבותי”, והוא מכיל שישה מאמרים, ובשלישי, “אפילוג”, יש שבעה מאמרים.
טובי הכותבים משתתפים בו: ביניהם הפרופסורים חיים שוהם, דן לאור, גד קינר (קיסינגר), בן עמי פיינגולד, הדוקטורים דורית ירושלמי, בוריס ינטין, דורית ירושלמי, מרדכי נאור, שלי זר־ציון, היוצרים יעקב אורלנד, יעל דינר, עדנה שבתאי, יהושע סובול, והעורך עצמו, מוטי סנדק, שתרם כמה מאמרים מאירי עיניים.
את אחד הפרקים המרתקים כתב פרופ’ דן לאור, והוא: “לידת המחזמר המצליח בכל הזמנים על במת התיאטרון הישראלי: ‘שלמה המלך ושלמי הסנדלר”. במאמר מספר לנו לאור איך נולד המחזה, ממה קיבל השראה, ואיך נראתה הצלחתו שנמשכת, למעשה, מאז ועד עתה.
יש בספר גם שפע של תיעוד גרפי. אחד התצלומים הנוגעים במיוחד ללב הוא זה של השלט הכתוב בכתב יד ובו הזמינו את הציבור לבוא ולהיבחן לתיאטרון החדש שהיה בשלבי הקמה:
התצלומים הרבים המפוזרים לאורך הספר, אלה שמתעדים את הדמויות, תמונות של שחקנים ותפאורות מתוך הפקות, פוסטרים של הצגות, צילומי מבנים הקשורים בתיאטרון בשלבים שונים של קיומו, מעניקים שפע של תוכן ועניין.
הספר מרתק!
אמיל חביבי (1922־1996) היה סופר, עיתונאי, חבר הכנסת ופעיל ציבור ערבי־ישראלי. חביבי זכה בפרס ישראל לספרות ערבית ב־1992.
ספרו המוכר ביותר, האופסימיסט, ראה אור לראשונה ב־1984. במשך כמעט ארבעים שנה שכן הספר על אחד המדפים, ודווקא עכשיו, בימים של אחרי ה־7 באוקטובר 2023, שהם סוג של “אחרי הספירה”, חשתי דחף לקרוא אותו.
לא מכיוון שאני רואה קשר כלשהו בין אמיל חביבי לחמאס־דאעש, התנועה הפונדמנטליסטית הרצחנית והאכזרית עד אימה. דווקא מאחר שחביבי השתייך לממסד הישראלי והיה שותף לו – כחבר כנסת, כמי שזכה בפרס הרם ביותר שהמדינה יכולה להעניק – עניין אותי לקבל הצצה אל עולמו, אל תודעתו, אל הסוגיות שהעסיקו אותו לפני שנים כה רבות.
הספר מוזר, מרתק, מקורי ומעורר מחשבות.
הוא מביא בגוף ראשון, כמכתב־לכאורה, את דמותו של אדם בשם סעיד, יליד חיפה, ואת סיפורי ההרפתקאות, העצבונות והקשיים שעברו עליו במשך כשני עשורים.
רק בסופו של הספר מתחוור לנו שכמו במסורת ספרותית מוכרת, מדובר במעין מונולוג פרוע של אדם שאושפז בבית חולים לחולי נפש: כמו, למשל, בלוליטה של נבוקוב, שם מגולל הומברט הומברט את זיכרונותיו האפלים, הפדופיליים – מתוך בית הסוהר, בעוד הוא מחכה לפסק דינו.
כמו הומברט, גם סעיד פונה ישירות אל הקורא – לא אלינו, אלא אל הנמען־לכאורה שאליו שלח מכתבים ובהם סיפר על עצמו ועל חייו. כמו הומברט, בית החולים לחולי נפש שבו אושפז סעיד הוא בעצם בית כלא גדול לשעבר, כלא עכו, השוכן בתוך החומה, למעשה – בחדר שבו הוציאו להורג בימי המנדט הבריטי כמה לוחמים של האצ”ל.
סופו של הספר הזכיר לי את תחילת המאמר גרדיווה, שם עסק פרויד בסיפור על ארכיאולוג שנסע לפומפיי כדי לחפש את טביעות כף רגלה של צעירה שחלם עליה, מישהי שנספתה לכאורה יותר מאלף שנים לפני כן באפר הוולקני שפרץ מהר הגעש…
בסופו של האופסימיסט, במעין אגדה שהיא בעצם משל, מסופר על עורך דין “אשר האמין לאחד המשוגעים והחל מחפש אחר אוצרו של זה, הטמון, כפי שטען המשוגע, באדמה בקירבת עץ החרוב.” בגרדיווה מגיע פרויד (למרבה הצער, יש להודות…) להסבר רציונלי. בסיפורו של סעיד־המשוגע עורך הדין “חפר ימה וקדמה וצפונה ונגבה עד אשר עקר את העץ משורשיו, אך שום אוצר לא נפל לידיו.” (יש לשבח את עבודת התרגום המופלאה של אנטון שמס!)
החפירות חסרות התכלית הללו, המטורפות לכאורה, מתכתבות עם שני אירועים שהתרחשו בשלב מוקדם יותר בספר: הראשון הוא סיפורה של פליטה פלסטינית שלפני שנסה מביתה ברמלה ב־1948 טמנה בתוך קירותיו אוצר, ושבה כעבור עשרות שנים ומצאה אותו. אבל דיירי המקום הנוכחיים גזלו אותו שוב מידיה. השני הוא סיפורה של אשתו של סעיד. הוא מכנה אותה “הטנטורית”, כי היא ילידת הכפר טנטורה המוחרב. היא מגלה לו בערב כלולותיהם סוד כמוס על אוצר משפחתי שנטמן גם הוא רגע לפני המנוסה של 1948 במערה ימית, מול הכפר.
השניים מנסים שוב ושוב, בחשאי, למצוא את תיבת האוצר, עד שדווקא בנם הוא זה ששם עליה את ידו, ולמעשה נהפך בגללה ל”שהיד”. (אמיל חביבי אינו משתמש במילה, אבל הכוונה ברורה!)
אמיל חביבי, באמצעות הדמות שיצר, מספר לנו על השבר העמוק שהוא ובני משפחתו עברו עם קום המדינה, ועושה זאת בדרך מופלאה, רווית הומור ושנינות מרה.
כך למשל סעיד מספר על המורשת המשפחתית שלו: להיות אופטימיים גם ברגעים קשים מאוד. לחפש תמיד את הצד החיובי, גם באירועים קשים ומכאיבים במיוחד. למשל – כשאחיו המנופאי של סעיד נהרג בתאונה וכל גופו התנפץ על הסלעים, אמרה אמו שבעצם קרה להם דבר חיובי. לאלמנה של האח, המופתעת, הכועסת, הסבירה האם שמותו מנע ממנה, אשתו, לבגוד בו ולעזוב אותו… מכאן שמו של הספר: שילוב בין אופטימי לפסימי, שיכול להפוך למטבע לשון.
ברקע של הסיפור, בעצם – כעיקרו! – מזדמזמים כל הזמן סיפורי הנכבה. כך למשל כשסעיד נקלע למעצר, על לא עוול בכפו, כמובן, הוא יושב שם עם קבוצה גדולה של פליטי כפרים ערביים שנמחו מהמפה. כל אחד מהם מספר מניין בא: מאל כאברי, מאיקרית, מכפר ברעם, מדיר אל־קאסי, מסעסע, מאל־ע’אבסייה, מסוחמאתא, וכן הלאה. אבל, מסביר סעיד, “אנו, ילידי־חיפה, ידענו יותר על כפרי סקוטלנד משידענו על כפרי הגליל”…
רגשותיו של סעיד (של חביבי?) כלפי היהודים, מצטיירים כדיכוטומיים לכאורה, ובעצם הם חד משמעיים. כך למשל כשהוא מצטט דברים ששמע סעיד מפיו של איש חכם: “אליבא דאמת, בני, אין הם גרועים יותר מהאחרים בהיסטוריה” ומוסיף ואומר החכם: “הם החריבו את הכפרים שהזכירו כאן האנשים, אמת נכון הדבר. אולם חמלה שוכנת בלבם, בני, שלא זכו אבותינו להכיר כמותה בלבות הכובשים שקדמו להם.”
האומנם מאמינים באמת שני בני השיח הפלסטינים הללו בחמלה השוכנת בלבם של היהודים? או שזהו רק ציפוי מתקתק שמסווה שנאה, תיעוב, כעס אינסופי?
כשקוראים על כל העוולות המתוארות לאורך הספר, על שרירות הלב של היהודים באשר הם – אלה שגירשו, בלי שום סיבה! – את אהובתו של סעיד, רק מכיוון שהפרה את תנאי הממשל הצבאי שאסר עליה לנוע מכפר ערבי אחד לאחר, אלה שמתעללים בסעיד בכלא ומפליאים בו את מכותיהם רק מכיוון שהעז להפגין סימנים שהוא בן תרבות: הוא מצטט באוזניהם שורות מתוך מחזות של שייקספיר, אלה שעוצרים אותו בדרכו הביתה כשהוא נושא עליו מיטלטלים ששייכים לו, כי מדובר לדבריהם ב”רכוש נטוש של ערבים”, אכן, הוא ערבי. אכן, נאלץ “לנטוש” את רכושו, אבל שב וגאל אותו… כשקוראים את כל אלה, ועוד כהנה וכהנה, ברור לגמרי שמדובר פה בכתב אישום חמור מאוד נגד הישראלים, מסווה בהומור, מסווה ב”הבנה” שלו אותם.
והנה גם הטיעון המוכר של הפלסטינים. הפרט שבו הם נוהגים מאז ומתמיד להיאחז כשהם מצפים לקיצה של מדינת ישראל: גם הצלבנים היו כאן. וגם הממלוכים. גם הם שלטו ביד רמה, ואז נסוגו ונעלמו.
אמנם האיש החכם מסביר לסעיד כי היהודים אינם “ממלוכים, ואין הם צלבנים, כי אם אנשים השבים למולדתם לאחר היעדרות של אלפיים שנה”, אמנם סעיד משיב לו בהשתאות: “מה חזק הוא זיכרונם”, אבל על פי התרשמותי מדובר כאן באירוניה מסווית. חביבי, בפיו של סעיד, מתאר בעוצמה רבה ושוב ושוב את הקשר העמוק שיש לו למקום. את אהבתו לנופים ולריחות. לחוף הים בעכו. לסלעים בחיפה: “שמתי פעמי לכיוון האור הממצמץ, מתוך ביטחון גמור שאין הדבר בלתי אם הזמנה שמיימית. ועד שהגעתי לקירבת הים ראיתי והנה המגדלור של
עכו הניצב לשמאלי הוא הוא אשר מיצמץ בעינו וקראני אליו. אור זה שלא כבה שבה את לבי, לאחר ששאר אורותיה של עכו המצטנעת מטעמי הבלגה כבו. החלתי מתקרב למגדלור, בדרך שוממה, והנה הים רגע ונסו הגלים, בלתי אם ליטוף חרישי לרגלי
הסלעים הרובצים למרגלותיה של חומת אחמד, נכונים לשלות מתוך המים כובע נפוליאוני נוסף.
“אמת ויציב, כבודו. שאם בני אנוש רובצים כך, מדוע סלעי עכו לא יעשו כן? והרי העכואים משננים מאז ומתמיד, מתוך זלזול: ‘מה לעכו כי תפחד מהמיית הים!’ עד אשר הוכיחו שכניהם החיפאים,
שחשו אליהם דרך הים הגועש, כי אין הם נופלים מן העכואים בזלזולם בים.”
הוא אוהב את הארץ, ולמעשה – שונא את היהודים.
כי הם מגרשים את בני עמו: “הנותרים מצאו את בלואיהם ואת ילדיהם, ויצאו מבעד לדלת הצפונית הגדולה, ושם הועמסו על משאיות ענקיות שנשאום, כפי שגילה מורי את אוזני לאחר מכן, אל הגבול, שם השליכום, והם שמו את מיבטחם באללה והמשיכו.”
העוול, מבחינתו, לא הסתיים ב־1948: “משהסתיימה מלחמת ששת הימים, שבאה בעקבות מבצע קדש, יהי זכרו צרור בצרור החיים, שבא בעקבות מלחמת העצמאות, וראיתי את ילדי ירושלים וחברון וראמללה ושכם מוכרים את צלחות החתונה בלירה אחת אמרתי: בלירה, או חינם אין כסף! ועמדתי אל נכון על צדקת היקשכם, כבודו, כי ההיסטוריה, כאשר היא חוזרת על עצמה, היא עושה כן בכיוון קדימה, מן החינם אין כסף אל הלירה. ואכן הדברים מתקדמים”.
חביבי משתמש בדימוי מהמקרא, כדי להסביר את הכאב שהוא, כפלסטיני, חש: “הילד במשפט של אדוננו שלמה נשאר שלם ואמו האמיתית סירבה שייגזר לשתיים”.
והמסקנה הבלתי נמנעת היא שהיהודים הם אלה שהתאכזרו לארץ, כשהסכימו לחלוקתה.
השחקנית המופלאה טלי קרק מבצעת לאחרונה, בימי המלחמה, שירים וסיפורים שאותם היא “מעניקה” כשי לכל מי שחש צורך בהפוגה רגשית.
שלחתי לה לבקשתה את השיר “הוא אינו”, שהופיע לראשונה בגיליון 25 של כתב העת הו!, ואת הסיפור “איך (כמעט) ניצחתי את אלוהים”, שהופיע בשנת 2000 בקובץ לשתות תה עם מלכת אנגליה, בהוצאת ביתן.
טלי הפליאה לבצע את השיר ואת הסיפור. היא מגיעה לתחושתי בקריאתה הרגישה והחכמה ממש עד מי התהום של הכתוב.
אינכם מבינים או אינכם רוצים להבין שמסע הצלב המהופך יצא לדרכו. מסומאים מרוב טמטום וקוצר ראייתם של חסידי התקינות הפוליטית, אינכם קולטים או אינכם רוצים לקלוט שמתחוללת כאן מלחמת דת. מלחמה שהם מכנים ג’יהאד. מלחמה שלא שמה
לעצמה ליעד אולי, (אולי?), לכבוש את שטחנו, אבל שמה
לעצמה ודאי ליעד לכבוש את נשמותינו, לגזול את חירותנו,
מלחמה המתנהלת במטרה להכחיד את הציוויליזציה שלנו, את אורח חיינו ואורח מותנו, את דרכנו להתפלל או לא להתפלל, לאכול, לשתות, להתלבש, להשכיל וליהנות מהחיים. הלומים מרוב תעמולת כזב, אינכם מכניסים או אינכם רוצים להכניס לראשיכם שאם לא נתגונן, אם לא ניאבק, הג’יהאד ינצח.
הוא ינצח, כן, ויחריב את העולם שהצלחנו איכשהו לבנות. לשנות, לשפר, להפוך לחכם יותר, קנאי פחות, או לא קנאי כלל,
אפילו. הוא יעלים את התרבות שלנו, את המדע שלנו, את
הזהות שלנו, את אמות המוסר שלנו, את הערכים שלנו,
את העינוגים שלנו…
אלוהים! אינכם קולטים שהאוסאמה בן־לאדנים הללו רואים את עצמם זכאים להרוג אתכם ואת ילדיכם משום שאתם שותים אלכוהול, משום שאינכם מגדלים זקן ארוך ונשיכם מסרבות לעטות צ’אדור או בורקה, שאתם נהנים לשמוע מוזיקה ומפזמים שירים, משום שאתם רוקדים, משום שנשיכם לובשות חצאיות מיני או מכנסיים קצרים, משום שבחוף הים הן משתזפות כמעט עירומות, או עירומות, משום שאתם מזדיינים מתי שבא לכם, איפה שבא לכם ועם מי שבא לכם, או משום שאתם לא מאמינים באלוהים?
אני אתאיסטית. תודה לאל. ואין לי כל כוונה להיענש על כך
מידי הקנאים הנחשלים הללו, שבמקום לעבוד ולתרום לשיפור האנושות, כורעים ומצייצים איזו תפילה חמש פעמים ביום.
כבר עשרים שנה אני חוזרת ואומרת את זה.
עשרים שנה. בנימה מרוככת יותר, לא בזעם ובגאווה כאלה. לפני עשרים שנה כתבתי על כך מאמר מערכת. זה היה מאמר מערכת שנכתב בידי אדם שרגיל להתערבב בין כל הגזעים והמנהגים והאמונות, בידי אישה שהיתה רגילה להיאבק בכל גילוי של פאשיזם ושל חוסר סובלנות, בידי חילונית שאין לה טאבו. אבל זה היה גם קול זעקה מפיה של בת המערב המתקוממת נגד המטומטמים שלא הריחו את ריחה המבאיש של מלחמת הקודש המתקרבת, ושמחלו לבני אללה על מעשי הטרור שהם ביצעו באירופה…
הטיעון שהעליתי לפני עשרים שנה נשמע פחות או יותר
כך: “איזה היגיון יש בכיבוד אלה שאינם מכבדים אותנו? איזו הדרת כבוד יש בהגנה על תרבותם או תרבותם כביכול, בשעה שהם מפגינים בוז כלפי תרבותנו? אני רוצה להגן על התרבות שלנו”.
אוריאנה פלאצ’י (1929־2006) הייתה עיתונאית וסופרת איטלקיה מצליחה מאוד. בצעירותה השתתפה, ביחד עם אביה, בפעילות נגד הדיקטטורה הפשיסטית של בניטו מוסוליני.
ב־11 בספטמבר 2001, חיה פלאצ’י בניו יורק, והייתה עדה לפיגוע הטרור במגדלי התאומים. בעקבות הפיגוע כתבה בתוך טראנס של זעם ופלצות מאמר ארוך מאוד, שהתפרסם בעיתון איטלקי. כעבור זמן לא רב הוציאה לאור כספר גרסה ארוכה יותר, מלאה, של אותו מאמר.
הספר התפרסם כבר ב־2001, ותורגם לעברית וראה אור בישראל כעבור שנתיים.
הפיגוע היה עדיין צרוב בתודעה העולמית כחלק מהמציאות המוכרת והזכורה, לא כאירוע היסטורי.
קראתי אותו כבר אז, לפני עשרים שנה. זכרתי את הרעיון הכללי שביטא, וגם את ההסתיגויות שחשתי כלפי חלקים רבים שהופיעו בו. הגועל הגלוי, הבוטה שפלאצ’י מביעה בספר כלפי פליטים מוסלמים – למשל, התיעוב שבו היא מציינת כיצד שלוש פליטות שונות מסומליה ילדו תינוקות ברשות הכלל בעירה האהובה פירנצה – דחה אותי. אין לי ספק שאף אישה אינה מעוניינת ללדת ברחוב, ושאם גורלה הרע עמה עד כדי כך שאין לה אפילו אפשרות ללדת בתנאים מתקבלים על הדעת, אי אפשר אלא להצטער, לחמול, ולחשוב מה צריכה החברה לעשות כדי למנוע מצבים איומים כל כך.
ובכלל, לאנושות נחוצה השקפת עולם הומנית, הזדהות עם מצוקות הזולת, הבנה של הנסיבות הבלתי אפשריות שמאלצות אנשים להיות פליטים, לנוס ממולדתם ולחפש מקום שיאפשר לילדיהם חיים טובים יותר. לנו הישראלים אסור במיוחד להתעלם מהנסיבות הקשות הללו, ולא רק מכיוון שכמעט כולנו, אזרחי המדינה, פליטים, או צאצאים של פליטים.
ועם זאת, עלי להודות שבקריאה נוספת, עכשווית – קריאה שנעשתה שוב אחרי 7 באוקטובר 2023 – לא יכולתי, למרבה הזעזוע והצער, שלא להזדהות עם חלק מדבריה של פלאצ’י.
וזאת בעיקר בעקבות הפזמון החוזר שנשמע כיום בערים מערביות רבות. מילותיו המזעזעות, המקוממות, הן, כידוע –
From the river to the sea, Palestine will be free
הן מזעזעות, כי יש להן פירוש אחד: את היהודים תושבי מדינת ישראל יש לטבוח, לרצוח ולהעלים. זאת משמעותן האמיתית. הפוגרום שהתרחש ב־7 באוקטובר אמור אם כן להיות רק קדימון.
כבר שנים שאירן היא זאת שמתניעה ומובילה את הקריאות הללו, להשמדת ישראל. כך למשל בוועידת פסגת החירום של הליגה הערבית והארגון לשיתוף פעולה איסלאמי שנערכה ב־11 בנובמבר, לחץ יורש העצר הסעודי את ידו של נשיא איראן אחרי שזה אמר כי “הפתרון הוא הקמת מדינה פלסטינית מהים לנהר”.
והצעירים בקמפוסים ברחבי העולם מהדהדים את הדברים האלה. חוזרים עליהם. הופכים אותם לאמירה “אופנתית”.
הצעירים המערביים הללו באמת לא מבינים את מה חאמס־דאעש מייצגים. את השלילה המוחלטת של זכויות אדם בסיסיות: מנשים, מלהט”בים, בעצם – מכל מי שנתפס בעיניהם ככופר:
אחרי הפיגוע במגדלי התאומים היה הסנטימנט הציבורי במערב עוין כלפי מוסלמים באשר הם.
עם זאת – ועל כך כותבת פלאצ’י בספרה – בשם הנאורות וקבלת האחר, והרבה שנים לפני הפיגוע ההוא בניו יורק, התאפשר למוסלמים להגיע לארצות אירופה – עניין מבורך בפני עצמו, שהרי מן הראוי שמי שהתברך בשפע ובעושר יחלוק אותו, לפחות חלקית, עם זולתו העני – אבל אליה וקוץ בה: רבים מהמהגרים הללו, כך מראה פלאצ’י, אינם מוכנים להשתלב בתרבות שאליה היגרו. הם תובעים מבני המקום, מהמארחים, להתאים את עצמם למתארחים.
ידוע למשל שנים של הגירה מוסלמית נרחבת הפכו אזורים שלמים בשוודיה לחממות של טרור, אלימות ופשע.
עדות לסירובם של המהגרים להתאים את עצמם לארצות שאליהן הגיעו התגלתה שוב לאחרונה ממש בימים אלה: משטרת לונדון התחננה בפני פעילים פלסטינים תושבי העיר שלא יפגינו דווקא ב–11 בנובמבר, אחד הימים החשובים ביותר בציבוריות באנגליה, כי זה היום שבו חוגגים את הניצחון על גרמניה במלחמת העולם הראשונה. המפגינים סירבו.
והנה עוד דוגמה:
פלאצ’י מכנה זאת “מסע צלב במהופך. מלחמת דת שהם מכנים ג’יהאד, מלחמת קודש.”
היא מכנה את ארצות האסלאם “הר” עיקש, נייח, וכותבת: עליו ש”אותו הר שזה אלף וארבע מאות שנה לא זז ממקומו, לא נחלץ ממצולות עיוורונו, לא פתח את שעריו לניצחונות הציוויליציה, לא אווה מעולם לשמוע על חופש ועל דמוקרטיה ועל קדמה. בקיצור, לא השתנה. ההר אשר למרות העושר המביש של אדוניו הנחשלים (מלכים ונסיכים ושייחים ובנקאים) עדיין חי בעוני שערורייתי, עדיין מדשדש בתוך חשיכה מפלצתית של דת היודעת לייצר רק דת. ההר הטובע בתוך ים של אנאלפביתיות (אל תשכח שכמעט בכל מדינה מוסלמית שיעור האנאלפביתים עולה על שישים אחוזים). ההר המקבל מידע רק באמצעות אימאמים נחשלים או קריקטורות בעיתון. ההר הזה המתקנא בנו בחשאי ומייחס לנו את האחריות לדלותו החומרית האינטלקטואלית.
“טועים מי שסבורים שמלחמת הקודש באה אל קצה בנובמבר 2001 עם פירוקו של משטר הטליבאן באפגניסטאן, טועים מי
שמתמוגגים למראה הנשים בקאבול שכבר אינן עוטות את הבורקה ויוצאות סוף סוף לבית הספר או לרופא או
למספרה.”
מאז שפלאצ’י כתבה את הדברים הללו חל כידוע שוב מהפך. מלאלה יוספזאי, שזכתה בפרס נובל לשלום בזכות מאבקיה למען חינוך והשכלה לילדות, גם בארץ מולדתה, שממנה נאלצה להימלט, הובסה שוב. האמריקנים נסוגו מאפגניסטן, הטליבן חזר והשתלט עליה, ונשים נאלצות שוב לעטות את כל הסממנים המשפילים, המדכאים, הבורקה, הצ’אדור, הניקב. ושוב אסור להן לצאת מהבית. לרכוש השכלה. לחיות כבנות חורין בעלות זכויות.
היא כתבה אותם לפני שדאעש הופיעו בזירה, והראו לעולם באיזו אכזריות מוכנים הקיצוניים לפעול, בשם הג’יהאד.
במערב טועים, לדבריה של פלאצ’י, כי בעצם “ההתנגשות בינינו לבינם איננה התנגשות צבאית. לא, לא. היא תרבותית, דתית. הניצחונות הצבאיים שלנו אינם תשובה למתקפת הטרור האסלאמי. להפך, הם מעודדים אותה, מחריפים אותה, מעצימים אותה. הגרוע מכול עוד לפנינו. זוהי האמת המרה. והאמת אינה מצויה בהכרח אי־שם באמצע. לפעמים היא מצויה רק בצד אחד.”
היא מזכירה לנו כי אחרי ה־11 בספטמבר האימאם של בולוניה טען ש”את המגדלים של ניו יורק החריבו האמריקנים המשתמשים בבן לאדן כמסווה. אם האמריקנים לא עשו זאת, הרי שזו ישראל. מכל מקום, בן לאדן חף מפשע. בן לאדן אינו הסכנה. הסכנה היא אמריקה”.
מזכיר במשהו – לא כן? – את דבריה של ח”כ אימאן חטיב יאסין (רע”ם) שאמרה כי מחבלי חמאס “לא שחטו תינוקות ולא אנסו נשים”.
יותר ויותר אנשים מתפקחים מהתפישה שלפיה חמאס־דאעש עשו את מה שעשו ביישובי הנגב המערבי “בגלל הכיבוש”, או “כדי לשחרר מחבלים מהכלא בישראל”.
יותר ויותר מתברר שאכן – מדובר במלחמת דת. בג’יהאד שמן הסתם לא ידלג גם על המערב.
פלאצ’י מתחילה את ספרה, אחרי ההקדמה, בתיאור צהלות השמחה שנשמעו בעקבות הפיגוע ב־11 בספטמבר 2001. מספרת שגם באיטליה “יש מי שצוהלים כפי שצהלו שלשום בערב בטלוויזיה הפלסטינים בעזה: ‘ניצחון! ניצחון!'”.
נכון, אי אפשר להקל ראש במצוקה המתמשכת של תושבי עזה. בשנים הארוכות שבהן חיו במה שתיארו כגטו גדול, נטולי זכויות, נטולי יכולות. אבל יש לזכור גם שאת מאות מיליוני הדולרים שקיבלו מקטאר, בעידודה של ישראל, יכלו להשקיע בתשתיות, בבתי ספר, בהשכלה של הילדים. יכלו להשקיע את הכסף בטיפוח העתיד. במקום זה – השקיעו את הכסף במעמקי האדמה, בכריית מנהרות טרור, בהתחמשות, בטילים שאותם יירו, בלי אבחנה, לעבר אזרחים במדינת ישראל, בכוונה מוצהרת להרוג כמה שיותר חפים מפשע.
“מה היית רוצה לשאול את בן לאדן?” נשאלה פעם פלאצ’י. “לו יכולתי לראיין אותו, אחת השאלות שהייתי מפנה אליו הייתה [… מה פשר] ההנאה הנפשית שהוא מפיק כנראה מזריעת ההרס.”
לי אין שום רצון להבין את הצורך וההנאה. אולי מכיוון שאנחנו שקועים עדיין בתוך הזוועה המתמשכת.
כמה קל להרוס מקומות יפים שנבנו בעמל רב, במשך שנים רבות. כמה קל להרוג חיים צעירים, מלאי תקוות ותמימות. מי רוצה להבין את הצורך בכך. את הרשע. את האכזריות.
אני מבקשת להבהיר כאן: כפי שכבר ציינתי, אני לא מזדהה עם רבים מדבריה של אוריאנה פלאצ’י.
פליטים אומללים יש לקלוט ולהיטיב אתם.
אין לי גם “ויכוח” עם מוסלמים באשר הם. אין ספק שמוסלמים שפויים וישרי דרך מבועתים מהרצחנות הג’יהדיסטית של חמאס־דאעש. רבים מהם גם מתגייסים להסברה כנגד מה שהג’יהדיסטים מייצגים.
“אני יודעת להגיד בוודאות ש-99% מערביי ישראל מגנים את מה שקרה פה ומפחדים מחמאס בדיוק כמו כולם”, מבהירה למשל סופיה חליפה שרמקו, ערבייה ישראלית.
שלא לדבר על כל הרופאים, אנשי הסיעוד, הרוקחים, הנהגים, השחקנים, האמנים, החיים בישראל ותורמים לה כה רבות.
והנה היום (16 בנובמבר 2023) התפרסמה בהארץ כתבה שמתארת את הפעילות המשותפת בחמ”ל יהודי־ערבי, את הבעתה מפני חמאס־דאעש שמפעמת בלבם של רבים בציבור הערבי, למשל – בקרב הבדואים המוזכרים בכתבה, ואת הצורך הרגשי שלהם לפעול לטובת נפגעים (חלקם – בדואים!) ולתרום להם.
הבעיה שלנו, ובעצם – של העולם כולו! – היא עם הפונדמנטליסטים, עם אלה ששואפים לערער את הסדר העולמי ולהשליט בכל מקום את המדינה האסלאמית וחוקיה האפלים.
הנה כמה ממסקנותיה של גלית טרומן צינמן במחקר שערכה מטעם אוניברסיטת בר אילן: “המדינה האסלאמית אינה ארגון טרור ‘סטנדרטי’ המבקש לקדם אג’נדה מסוימת, אלא שחקן חוץ־מדינתי החותר להפוך לשחקן מדינתי כצעד ראשון להחלפת
המערכת הבינלאומית המבוססת על מדינת הלאום במערכת גלובלית הנשלטת על־ידי ה’אומה’ המוסלמית ובראשה ח‘ליף. ועל אף שהשאיפה לשלטון האסלאם בעולם מאפיינת אף ארגוני טרור אסלאמיסטים אחרים הרי שעבורם מדובר ביעד שאיפתי ארוך טווח (אוסמה בן לאדן, למשל, ראה בטרור מבוא להקמת הח’ליפות בעתיד הרחוק ולא ציפה לראות את כינונה מחדש בימי חייו) ואלו המדינה האסלאמית הפכה שאיפה זו ליעד מיידי ומיהרה להכריז על עצמה כח’ליפות ועל מנהיגה כח‘ליף. ובעוד שארגוני טרור אסלאמיסטים אחרים פעלו להשגת יעדים מוגבלים, כגירוש ‘הפולשים הצלבניים בני זמננו’ מחצי-האי ערב או חיסולה של מדינת ישראל, הרי שהמדינה האסלאמית עסקה בכינונו וביסוסו הטריטוריאלי של מוסד הח‘ליפות כמנוע שיוביל את מאבקו המניכאי של האסלאם לשלטון עולמי כנגד המערב הכופר.”
מיטיב לבטא את הסכנה, לתאר את האכזריות הפנטית, גם מי שמכיר אותה מקרוב: מסעב חסן יוסף, אחד מבניו של מנהיג חמאס, המכונה “הנסיך הירוק”, שהתפקח ונמלט ממורשת בית אביו:
@yaniv358 ♬ צליל מקורי – יניב הממליץ הארצי
האם ההיסטוריה חוזרת? כמובן שלא ממש, לא במדויק. האם אפשר ללמוד מההיסטוריה? כנראה שלא. האם אפשר למצוא בדיעבד קווי דמיון מזעזעים? בהחלט כן.
כך חשתי שוב ושוב לאורך קריאת הספר המרתק לפייס את היטלר – צ’מברלין, צ’רצ’יל, והדרך אל המלחמה שכתב ההיסטוריון האנגלי הצעיר (יליד 1987) טים בוברי.
הוא ראה אור לראשונה באנגלית ב־2019, ותורגם לאחרונה לעברית.
בוברי לקח על עצמו משימה לא פשוטה: הוא בודק במחקרו מדוע וכיצד נכשלו כל “הכוונות הטובות והמאמצים הגדולים שהושקעו בפיוס ובהרתעה”, ומספר את סיפור המהלכים שהובילו לפרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא מסתמך על שפע של מקורות חדשים שטרם נודעו ברבים: מכתבים, קטעי יומנים עיתונים ומסמכים ארכיוניים. מלכתחילה קבע לעצמו מסגרת מקיפה ושאפתנית: הוא לא דן באירוע אחד מוגדר, למשל – ועידת מינכן, ולא מצמצם את עצמו לכמה דמויות חשובות שפעלו באותם ימים, אלא מכסה את התקופה כולה, ובוחן את מעשיהן של דמויות רבות.
התוצאה מרתקת, שכן שלל התיאורים המדוקדקים מצייר תמונות רבות ומגוונות, שֶׁמְּחַיּוֹת לנגד עינינו את התקופה ואת האנשים שהשפיעו השפעה ניכרת כל כך על גורל האנושות כולה. למשל – מדוע החליט צ’מברלין לנופף לקהל מהחלון של מעון ראש הממשלה בדאונינג סטריט, לאחר שחזר מגרמניה עם הסכם מינכן חסר הערך שאותו כינה צ’מברלין מהחלון “שלום בזמננו” (כינוי אומלל שעד מהרה התבררה אווילותו)?
הוא עשה זאת בעיקר מכיוון שאשתו הפצירה בו לחקות את אחד מקודמיו, בנג’מין ד’יזראלי, והוא נעתר לבקשתה. (לא עבר זמן רב לפני שהתחרט על כך עמוקות. את היטלר ההסכם פשוט הצחיק, כמובן. הוא ידע היטב שאין לו שום כוונה לכבד אותו).
לצד האנקדוטות הרבות מתאר בוברי בהנף יד רחב ומפורט את כל הטעויות האיומות שעשו שוחרי השלום, צ’מברלין עמד בראשם, אבל לא היה היחיד. המשגים הרבים נעשו דווקא מתוך רצון טוב. צ’מברלין סבר, למשל, שאפשר לגבור על טירופם של רודנים במין טיעון מוזר שדווקא אותו טירוף הוא חולשה אנושית, שאפשר לנצל אותה…
אחת הטעויות החמורות ביותר הייתה חוסר ההבנה העמוק את כוונותיו של היטלר. האנגלים עמדו על טיבן רק אחרי שהפר שוב ושוב הסכמים והבטחות.
האם בישראל כבר מבינים לאשורן את כוונותיו של חמאס? את מניעיו?
“המטרה של חמאס היא לא לנהל את עזה ולהביא לה מים וחשמל וכל מיני דברים כאלה”, אמר לאחרונה סגן מנהיג חמאס בעזה, חליל אל-חיה, בריאיון לניו יורק טיימס, והוסיף: “הקרב הזה [הטבח של ה־7 באוקטובר] לא היה בגלל רצון לעוד דלק או פועלים. המטרה לא הייתה לשפר את המצב בעזה. הקרב הזה הוא כדי לשבש באופן מוחלט את המצב”.
קשה להשלים עם המחיר המחריד שנאלצה לשלם מדינת ישראל – ששילמו ומשלמים הנרצחים, הנופלים, החטופים, הפצועים, בני המשפחה שלהם (ולצדם גם התודעה הפצועה של כולנו) רק מכיוון שמי שמופקדים על הנהגת המדינה וביטחוננו לא הבינו למה באמת החמאס שואף.
הטעויות שעשו האנגלים בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה נגרמו מתמימות, מפחד גדול שהתעורר בהם בעקבות “מלחמת העולם “המלחמה הגדולה” (מלחמת העולם “הראשונה”, כמובן), והחשש שהזוועות יחזרו, וגם בגלל אוזלת יד וחוסר יכולת לקרוא נכון את דעת הקהל. מנהיגיהם לא השכילו להבין שבני עמם חזקים ונחושים יותר מכפי שסברו, שהם לא יסרבו להילחם ולהגן על חרותם, שלא יתנגדו למהלכים תקיפים שדווקא הם יכלו למנוע עוד מלחמה.
בוברי מראה למשל שאפשר היה בעצם למנוע את ההשתלטות הגרמנית על צ’כיה; שאילו לא הקריבו אותה, בתקווה שאם ישביעו את רצונו של היטלר הוא יסתפק בשלל, שאילו התנגדו לו בתקיפות, היה היטלר נסוג מכוונותיו התוקפניות: הוא ידע היטב שלא היה עדיין בכוחו באותו שלב להביס את צ’כוסלובקיה. אבל מדיניות הפיוס ו”ההכלה” (זוכרים מי, בדומה לכך, הכיל את בלוני התבערה ואת “טפטופי” הרקטות שנורו לעבר דרומה של ישראל?) היא זאת שאפשרה לו להמשיך להתחמש, עד שכבר לא נזקק לשום הסכמות כי צבר די כוח צבאי.
איך ייתכן שמנהיגי המערב אימצו את התפיסה שלפיה “אם מדינה יוצאת מדעתה יש לה הזכות לבצע כל מעשה זוועה בין כותליה”?
איך ייתכן שגם אחרי ליל הסכינים הארוכות, ואחרי הפוגרום המכונה “ליל הבדולח”, המשיכו לתקשר עם היטלר, להתארח אצלו, לסעוד על שולחנו, ולהשתדל שוב ושוב לפייס אותו?
איך יכול להיות שאדם כמו לויד ג’ורג’ העז לטעון, גם אחרי פוגרום “ליל הבדולח”, גם אחרי שנשללו מהיהודים זכויות האזרח הבסיסיות ביותר, גם אחרי ההתעללות הפומבית ביהודי אוסטריה, שנעשתה ברחובות הערים הגדולות אחרי ה”אנשלוס” – הפלישה הגרמנית לאוסטריה – כי “הקנאות של היטלר כלפי היהודים אינה מגיעה אלא למחצית הקנאות שגילה קרומוול כלפי האירים”?
איך ייתכן שהתייחסו בסלחנות כזאת להיטלר? “כל ה’הייל היטלר’ שלכם נראה לנו קצת תימהוני”, מצטט בוברי דברים שאמר ב־1934 כתב דיפלומטי אנגלי לנסיך פון ביסמרק. “תימהוני”? זה הכול?
אהה. אבל הרי גם האנגלים, מראה בוברי, היו (האומנם בזמן עבר?) אנטישמים לא קטנים: “היהודים היו נושא לבדיחות השכם והערב, הם היו מועדים לסטריאוטיפים וספגו קיתונות של בוז לרוב. ג’ון קיינס הגדיר את האנטישמי כמי ששונא יהודים שנאה שהיא ‘מחוץ להיגיון'”.
אללי.
לאורך כל הספר בוברי מתעד בפרוטרוט ובדייקנות טעות אחרי טעות שכולן הובילו, בשיטתיות בלתי נמנעת לכאורה, אל המלחמה הזוועתית שבה נהרגו על פי ההערכות בין 70 ל-85 מיליון בני אדם. הוא מראה את כל הנקודות שבהן המלחמה דווקא יכלה להימנע, אבל צירופי מקרים, רהב, עיוורון, או סתם טיפשות, התרחשו בכל פעם, עד ה־1 בספטמבר, 1939, כשהגרמנים פלשו לפולין.
כל כך הרבה טעויות שעשו אז זועקות פתאום לשמים גם במציאות שלנו כאן, בישראל, אחרי ה־7 באוקטובר השנה.
למשל – עמדתו של רוזוולט, שניסה ב־1932 להגיע להסכמים עם ראשי מדינות אחרים, וטען כי “אם ייעשו מערכי ההגנה אוטומטיים ובלתי חדירים”, תובטח העצמאות ויובטחו הגבולות של כל מדינה עצמאית… כמו מדינת ישראל שסמכה כעבור תשעים ואחת שנים על החומה והגדר ועל מערכי ההגנה “האוטומטיים”…
היטלר בז אמנם בספרו מיין קמפף לפציפיזם וטען במפורש ובגלוי שהוא “החטא הקטלני ביותר”, אבל ידע להעמיד פנים, “להציג את עצמו כאיש של שלום”. רוב מנהיגי העולם לא טרחו לקרוא את הספר. ואם קראו – לא האמינו למה שכתוב בו.
כך העדיפה מדינת ישראל להאמין ליחיא סינואר כשהצהיר שאינו רוצה עוד מלחמות:
“עובדה היא שאתם, האנגלים, רכרוכיים,” קבע ב־1934 אחד ממנהיגי הנוער הנאצי בגרמניה. האמונה הזאת בחולשתו של היריב העניקה לגרמנים תחושה של ביטחון וודאות שיוכלו להביס אותו בקלות.
וזה מזכיר כמובן את “נאום קורי העכביש” שנשא מזכ”ל חזבאללה, חסן נסראללה ב-26 במאי 2000. נראה שגם מנהיגי החמאס האמינו שבאמצעות האכזריות החולנית והסדיסטית ששחררו, יצליחו לפורר את החברה שלנו, ואת מדינת ישראל.
הם טעו, כמובן. מהרגע שהאנגלים הבינו שאין להם ברירה, הם גילו חוסן לאומי ראוי לציון, ואחרי “דם יזע ודמעות”, כדבריו המפורסמים של צ’רצ’יל, הביסו את הגרמנים.
גם הציבור במדינת ישראל מוכיח שאפילו כאשר ההנהגה שלו כושלת, הוא עצמו נרתם במלוא העוז להגן על עצמו, ולהקים מנגנונים מופלאים של עזרה הדדית, שמעידים על חוסן ונחישות יוצאי דופן ומפעימים.
צ’רצ’יל הצביע בנובמבר של שנת 1933 על “הפילוסופיה של תשוקה לשפיכות דמים” שאותה טיפחו בקרב הנוער הגרמני.
בספרי הלימוד בעזה התלמידים נקראו בין היתר “להגן על המולדת בדם”, וישראל הואשמה בניסיון להצית את אל אקצה ולהרעיל את הפלסטינים, זאת על פי עדויות של אונרא, סוכנות הסיוע של האו”ם. שלא לדבר על כך שכל נושאי הלימוד בספרים הללו, וגם בתוכניות טלוויזיה “חינוכיות”, סובבים סביב רצח יהודים:
“מערכי ההגנה הבלתי חדירים” שהקימו הצרפתים (קו מז’ינו) מזכירים כמובן גם הם את החומה והגדר, ואת שאר אמצעי ההגנה בנגב המערבי, שקרסו באופן מביש בֽ־7 באוקטובר, ובעצם גם את מה שקרה חמישים שנה ויום לפני כן: ההתמוטטות של קו ברלב ושל המעוזים, במלחמת יום כיפור.
בוברי מצטט דברים שאמר שרל דה גול, שגינה כבר אז את קו מז’ינו: מדובר ב”שיגעון גדלות” וב”צבא בטון”, הוא אמר. מאוחר מדי התגלה שצדק.
כשצ’רציל ניסה להתריע, להזהיר מפני הבאות, האשימו אותו “בזריעת פניקה עיוורת וחסרת סיבה”.
זוכרים את ההתרעות של האלוף (במיל’) יצחק בריק? ושל יאיר לפיד? ואת הזלזול בהן?
בשנות השלושים החלה גרמניה בהנהגתו של היטלר להתחמש שוב, אף על פי שהיה אסור להם לעשות זאת, על פי הסכם ורסאי. אבל האנגלים החליטו לא רק להעלים עין, אלא אפילו להעניק למעשיהם ליגליזציה – “להושיט יד, לא לגנות”. אנשים כמו צ’מברלין האמינו שאפשר “לאלף את היטלר”.
כשקראתי על כך חשבתי על התפיסה שלפיה “החמאס מורתע” כביכול, וגם על עמדתו המוטעית כל כך של נשיא ארצות הברית הקודם, דונלד טראמפ. הוא הרי היה בטוח שאפשר “לסגור עם הפלסטינים עסקה” ולהגיע אתם להסכם היסטורי. על פי השקפת עולמו כסף הוא המניע היחיד בעולם. לפי בוברי זאת הייתה במידה השקפת העולם גם של צ’מברלין, שהתייחס לענייני חוץ “מנקודת מבט של פתרון מחלוקות עסקיות ותעשייתיות.”
בוברי מוסיף ומסכם, תוך שהוא מצטט דברים שכתב דאף קופר, שר בממשלתו של צ’מברלין, על ראש הממשלה שלו: “הטעות שלו הייתה הטעות של הילד הקטן ששיחק עם הזאב בהנחה שהוא כבשה […] אך זו עלולה להיות טעות הרת אסון למי שלוקה בה.”
עם כל זאת, יש הבדל אחד גדול מאוד, לפחות לעת עתה, בין האנגלים אז לישראלים כיום. כי בשלב מסוים, ב־1940, כשחברי הפרלמנט הבינו שצ’מברלין נכשל כישלון חרוץ, הם הדיחו אותו. גם חברי מפלגתו לא היססו: טובת המדינה גברה על טובתם האישית וכמובן שגם על טובת מפלגתם. רבים הצביעו נגדו והוא פינה את מקומו לצ’רצ’יל.
מתי יתעשתו חברי הקואליציה שלנו? מתי ישנסו מותניים ויחשבו על טובת המדינה? מתי יסלקו מההנהגה את אבי הקונצפציה שלפיה החמאס מורתע, בין היתר בזכות מיליוני הדולרים שישראל עזרה לו לקבל מקטאר, והוא השתמש בהם כדי לבנות את מפלצת המלחמה העזתית, במקום שישמשו את התושבים?
בהקשר זה יש לחשוב על הסיפור והדימוי שלהלן (מצוטט מתוך פוסט בפייסבוק):
Tim Bouverie
Appeasing Hitler
Chamberlain, Churchill and the Road to War
תרגמה מאנגלית: כרמית גיא
נקרא ונכב לפני 7 באוקטובר 2023
“שירה,” מסביר המשורר בן לרנר בספרוThe Hatred of Poetry, שבו הוא מנסה לנסח מהי שירה וכיצד היא פועלת, “נובעת מהתשוקה לחרוג אל מעבר לתחום המוגבל, הסופי וההיסטורי – מהעולם האנושי שכולו אלימות וחילוקי דעות – ולהגיע אל הטרנסנדנטלִי והנעלה”.
לאחרונה קראתי שלושה ספרי שירה שכתב המשורר, המבקר והעורך אלי הירש, וחשתי בעוצמה רבה עד כמה מדויקים הניסוחים של בן לרנר, שבעצמו מנסה לגעת בספרו בבלתי אפשרי ולבאר אותו.
אכן, חשתי ששיריו של הירש נושאים אותי באמצעות מילותיו אל הטרנסנדנטלִי, נושקים לו ומחפשים את הדרך להתקרב אליו ולהביע אותו.
כל אחד משלושת הספרים כמו נוצק בתוך תבנית שונה, וכל אחד מהם נכסף, ומביע את הכיסופים, בצורה שונה.
במוזיקה חדשה פושט המשורר את דמותו הממשית, זאת של גבר ישראלי, חי וקיים כיום, במציאות הישראלית העכשווית, הממשית (הספר ראה אור לראשונה ב־2008), והדובר בשירים נהפך באורח פלא לדמות רחמית, לא זכרית, שיש בה בכל זאת גם מרכיבים חדים ומתכתיים, מפחידים ביכולתם־בכוח, אם לא בפועל, לפצוע את הרך והעדין. איך יודע המשורר הגבר את כל אלה? איך הוא מיטיב כל כך להבין את הפגיעות של מי שנועדה לקבל לתוכה גוף אחר, חותר, שעלול כמעט – ולו גם להרף עין – להיחוות כאלים בנוקשותו?
הנה למשל בשירו “שתי אפלות”: יש בו “זיזים של גלגל שיניים” שחודרים לקראת סופו של השיר, זכריים, קשים, “לתקרת הרחם”, ויש “להבי מדחף של גוזל מסוקים” – העדינות עם הנוקשות שגורסת אותו “במנועה של מרכבת אש”. הדובר מצמיח כנפיים, אבל לא של מלאך, הם “שיני שֵׁדָה שבקעו מגבו של גולם”, חותכים! מפחידים!
והשיר מגיע בספר בעקבות שירים נשיים כל כך!
הנה למשל הראשון שבהם, “רחם הלילה”:
שיר שכולו נשיות משתוקקת, כזאת שמזמנת את הטבע כולו להיענות לתחנוניה – מי יואיל בטובו להעניק לה בעל? השממה? הים? הכוכבים? מי יקשיב לה? הדוכיפת? הלבנה? ולְמה בעצם היא מייחלת? היא רוצה את מי שיאביק את גופה, שיעניק לה פרי בטן, כדי שהחושך שבו היא מתהלכת יואר.
איך ייתכן שגבר כתב את זה?
או השיר “לימוני גני”, שמעלה על הדעת פסוקים משיר השירים: שם: “יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו”, כאן: אם יבוא אל גנה ירווה “לימונדה באור הצלול, הזהוב”.
הבחירה בלימון, בלימונדה, ואחר כך גם ב”בלאדי מרי”, כמובן אינה מקרית. הדוברת (שמדברת מפיו של המשורר הגבר!) מבטיחה לסחוט למענו את הלימון שלה, להתיז “סילון צהבהב” (וחמוץ, כמובן! לא החלב המתקתק שאישה מפיקה בגופה למען הרך הנולד לה!). ובהמשך היא מציעה לו משקה אדום כדם, Bloody Merry: מרי המדממת. כל־אישה מדממת, כל־אישה שגרונה ניחר משירים, מציפייה לו, “במחולות בכרם”, (ובשיר השירים – “נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים”…)
גם השיר “אמרו לדודי” נוגע, כמובן, בשיר השירים, ובדרך הזאת, של נגיעה בשירי זולתו, מרבה הירש ללכת לקראת סופו של הספר האחר שלו שקראתי, גני תל אביב התלויים. כמה אהובים (בעיקר אהובות!) מופיעים שם! השורה “ואולי לא היו הדברים מעולם” של רחל שולחת את המשורר אל זיכרונות חיים של חוויות שחווה עם חבר יקר, דן דאור המנוח, שכל שירי הקובץ מוקדשים לו. בשורה “האמנם עוד תרדנה דמעות בקשתות ביום גשם” מתוך השיר “האומנם”, אנחנו פוגשים, כמובן, את לאה גולדברג, שהלכה בשדות, כפי שנהגו החבר המת והמשורר לעשות אי פעם, והשורה “התשמע קולי, רחוקי שלי” היא כמובן רחל המתגעגעת, כמו אלי הירש שמבאר: “לא דודך אני, לא רחל אתה”, ובכל זאת – הגעגועים האלה! היד המושטת (שגם היא מופיעה בשיר אחר) ואינה יכולה כבר להגיע!
כל שירי הקובץ הזה מעוררים תוגה עמוקה, ערגה שלעולם לא תושבע, רצון עז לחזור, ולו לרגע, אל הקשר החברי, שפרטיו מתבהרים: כאן נהגו השניים להיפגש בבית קפה, שם היה להם טקס מסוג אחר, במקום אחר ביקרו ביחד, כך התווכחו… – כולם ממש מנכיחים את מה שבן לרנר הראה: את ההכרח לגעת בטרנסנדנטלִי, ואת קוצר היד, לכאורה, של המילים, לעשות את זה.
“לכאורה” כי אנחנו אתו. עם הנכסף. עם האוהב. עם הנזקק, עם המעלה באוב את הדמות האבודה, על כל פרטיה היקרים והנחוצים עד בלי די: “דני, אני אומר לו, / איך אני אחזיר אותך הביתה? / אתה מת. אתה רוח רפאים”…. אבוי! אבוי!
“עברתי לגור בצד השני של השדרה”, כך מתחיל השיר “בסך הכול, בעקבות טאו צ’ין”. כמה שהוא מיטיב לספר על התהום הנפערת בין “הצדדים”, החי והמת. “הצד האחר” הוא הנכון, לכאורה. האומנם? הרי מי שמתייסר מגעגועים הוא דווקא מי שנמצא בצד של החיים…
הספר השלישי, טיול בשלושה, העניק לי חוויה אחרת, צבעונית, ססגונית, כמו ביקור בתוך קליידוסקופ מתמשך.
אני לא מרבה לטייל בעולם. כמו פסואה אני גורסת, לא תמיד, אבל לרוב ש”אילו נסעתי הייתי מוצאת העתק חיוור של מה שכבר ראיתי בלי לנסוע״.
והנה הזדמנה לי האפשרות להתלוות לאלי הירש, לנתי אשתו ולדריה, בתם בת השלוש, בטיולם באיטליה. מהכורסה הנוחה שלי הצטרפתי למסע. אל רגעי ההתעלות ולאכזבות, אל היופי והחששות, ביקרתי אתם במוזיאונים, במסעדות, בבתים השונים שבהם שהו. אכלתי אתם תותים. ראיתי תמונות ופסלים. שכרנו ביחד דירה. הדרמנו. גלגלתי בפה שמות באיטלקית: מקומות, ציירים, קדושים. מה לא ראינו? פה מזרקה גדולה, מכוסה בפעמון מפלסטיק, שם קתדרלה, או קפלה קטנה עם ציורי קיר, או כיכר ובמרכזה – פירמידה מתומנת. ירד עלינו גשם. החזקתי בין אצבעותי אבן חצץ מאובקת. ראיתי כתלים ישנים, חלונות מקושטים, ושוב ושוב – את ישו על הצלב, ויחד עם דריה לא הבנתי – אלה פצעים? הוא סובל? מדוע לצייר אותם? מדוע להתבונן בהם?
דריה מן הסתם כבר מזמן לא בת שלוש, הספר ראה אור לראשונה ב־1997, אבל החוויות הונצחו, והן כאן, בין דפי הספר, זמינות לכולנו.
ועל כך – תודה!
“כשהייתי בכיתה ט'”, מספר בן לרנר, משורר, וסופר אמריקני עטור פרסים (ביניהם – The National Book Award for Poetry ופרס פוליצר), “הטילה עלינו המורה ללמוד בעל פה שיר, ולדקלם אותו בכיתה.”
לרנר חשב שהוא מתחכם, כשבניגוד לחבריו, שרובם הביאו לכיתה את אחת הסונטות הכי מפורסמות של שייקספיר, מספר 18, הוא בחר שיר שנראה לו פשוט יותר. מריאן מור (Marianne Moore) כתבה ופרסמה אותו ב־1967:
לרנר התקשה, כמובן, לזכור את המילים, אף אם היו רק עשרים וארבע מהן, והתבלבל כשניסה לדקלם את השיר, וזאת, הוא מסביר בדיעבד, מכיוון שבהיעדר “עוגנים” פרוזודיים – אין משקל, אין חריזה – קשה הרבה יותר לשנן אותו מאשר את הסונטה השייקספירית.
ובכל זאת לפחות השורה הראשונה של השיר נשארה חקוקה בזיכרונו: “I too dislike it”. הוא שב ושומע אותה בתודעתו בנסיבות שונות. למשל, כשהוא פותח את המחשב הנייד, כדי לכתוב ספר, או כדי לקרוא. או – בערב קריאה, כשהמנחה מציג משורר כלשהו. או – “כשאני מלמד, אני, עקרונית, מהמהם לעצמי את השורה”. וגם “כשמישהו מעיד על עצמו, כפי שנוהגים רבים כל כך לעשות, שהוא לא מבין כלום בשירה בכלל, ובשירה שלי בפרט ו/או כשאותו אדם מסביר שלדעתו השירה מתה”. גם אז לרנר שומע את השורה ההיא מהדהדת בתוכו: “I too dislike it”…
ספרו של לרנר הוא מעין ניסיון לפענח, אם אפשר בכלל, מהי שירה. מדוע רבים כל כך מתנגדים לה. מדוע מי שמתיימר להיות משורר, שם את נפשו בכפו, כי הוא מועד לתגובה של השתוממות או לגלוג. וכן, גם – מדוע אפלטון הסביר שהשירה היא עניין מסוכן ומשחית. (לסיכום ובקצרה: כי היא מרמה. כי לא ייתכן שיתקיים בעולם הגשמי שיר שיוכל להשתוות לאיזשהו דגם של השיר המושלם, האידיאלי…).
“איזו מין אמנות מניחה מראש שהקהל שלה מתעב אותה, ואיזה מין אמן מצדד בתיעוב, ואפילו מעודד אותו?” לרנר תוהה. והרי, הוא טוען, “הרבה יותר אנשים טוענים שהם שונאים שירה מאלה שבכלל מסוגלים להסביר מהי שירה. גם אני לא אוהב אותה, (והנה – את חיי ארגנתי כך שהם סובבים סביבה).”
ספרו של לרנר מאלף וגם משעשע ושנון. הוא מספר למשל כיצד לדעתו בא לעולם המשורר המוכר הראשון שכתב באנגלית. הוא רואה בעיני רוחו את קאדמון (Caedmon), שפעל במחצית השנייה של המאה ה-7. האיש היה, לדבריו, מחוסר כל כישרון מוזיקלי. כשהתבקש להצטרף לחבריו ולשאת את קולו בשיר, ליד המדורה, ברח קאדמון במבוכה והצטרף אל העדר שרעה. שם, כשהתנמנם בין מפריסי הפרסה, זכה לביקור של דמות מיסתורית, “כנראה אלוהים”, קובע לרנר, שתבע ממנו לשיר. “‘אתה חייב לשיר לי’, אומר אלוהים. ‘אני לא יכול,’ אומר קאדמון, אולי לא בדיוק במילים האלה. ‘זאת הסיבה שאני ישן באורווה, במקום לשתות תְּמָד עם החברים שלי, ליד המדורה.’ אבל אלוהים (או מלאך, או שד, פרטי הסיפור נותרו מעורפלים) לא מוותר ותובע שיר. ‘אבל מה עלי לשיר?’ שואל קאדמון, ואני מדמיין אותו נואש, שטוף זיעה קרה, בתוך חלום הבלהות. ‘תשיר על התחלת הבריאה של הכול’, מצווה המבקר. קאדמון פוער את פיו, ולתדהמתו, שורות מופלאות, למען אלוהים, זורמות מתוכו”.
איזה תיאור מצחיק ומאלף הוגה כאן לרנר! וכמה הוא מתקשר להמשך, לדיון שלו על האופן שבו שירה מנסה “לתרגם את החלום לתוך עולם הערות”…
אבל, לדבריו, השיר שקאדמון כתב, אכן – על בריאת העולם היה – בהכרח! – רק הד קלוש של השיר המקורי, זה שאותו חלם. (ומה עם הפסוק הפיוטי המופלא “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם”?). השיר שקאדמון כתב “החזיר אותו אל החברה האנושית”.
(נזכרתי כאן בסיפור המפורסם על השיר “קובלה חאן” מאת סמואל קולרידג’, שחלם אותו, ובהקיצו – הזדרז לתעד את החלום, אבל לא הספיק לכתוב את כולו בגלל מבקר לא קרוא שהקיש על דלתו. אחרי שהמטריד הסתלק, כבר לא זכר המשורר את ההמשך…).
“שירה,” מסביר לרנר, “נובעת מהתשוקה לחרוג אל מעבר לתחום המוגבל, הסופי וההיסטורי – מהעולם האנושי שכולו אלימות וחילוקי דעות – ולהגיע אל הטרנסנדנטלִי והנעלה. יש לך דחף טרנסדנטלי לכתוב שיר, אתה מזומן לשיר. אבל ברגע שאתה מתרחק מהדחף ומתקרב אל השיר הממשי, שירת אינסוף האפשרויות נפגעת, בגלל סופיות האפשרויות של המציאות. בחלום שורות השיר יכולות להביס את הזמן, מילותיך יכולות להתנער מההיסטוריה של השימוש בהן, אתה יכול לייצג את מה שאי אפשר לייצג (כלומר – את יצירת הייצוג עצמו).”
לפיכך, קובע לרנר, “שירה אינה ‘קשה’. היא בלתי אפשרית”.
“בכולנו אצורים רגשות”, הוא מנסה להסביר עוד ועוד את קוצר ידה, כביכול, של השירה, ובעצם, בסופו של דבר ובמובלע, את עוצמתה, ותוהה: “איפה בדיוק הם [הרגשות שלנו] ממוקמים?” ואז, שוב בתהייה פיוטית כל כך: “שירה היא הביטוי הטהור ביותר (כמו שתפוז מבטא מיץ?)”
“אתם משוררים, גם אם אינכם יודעים את זה”, מספר לרנר על משפט “מעצבן” שאחד המורים שלו בכיתה ב’ נהג לחזור עליו אם מישהו מהילדים השמיע במקרה שתי מילים חורזות. “אני חושב שהקלישאה המבודחת הזאת מסגירה את האמונה הכללית בנוגע לשירה: יש ילדים שלומדים לנגן בפסנתר, יש ילדים שלומדים לרקוד. אבל כל אחד הוא משורר, בין אם הוא יודע על כך ובין אם לא, כי כל מי שנמנה עם הקהילה הדוברת שפה – כל מי שהוא ‘אתה’, זה הכול, אין צורך בשום דבר נוסף – ניחן ביכולת פיוטית”….
אכן, כל מי שתספר לו שאתה משורר, אומר לרנר, ישיב לך מיד שגם הוא – כתב בילדותו, כותב עכשיו, מתכוון לכתוב, יכול לכתוב…
בימים שערך כתב עת ספרותי קטן ושכוח אל, קיבל אינספור פניות מאנשים שהסבירו לו שהם חולים מאוד, ימיהם קצובים, והם פשוט חייבים לראות את שיריהם מתפרסמים איפשהו, בכל מקום שהוא. גם אסירים שלחו לו שירים מבית הסוהר, בתחושה שאם מה שכתבו יופיע בדפוס, יחדלו מלהיות סתם אסירים, יעברו למישור נעלה המכונה – משוררים שיצירותיהם ראו אור!
(לפני שנים רבות, כשספרי הרביעי ראה אור, התקבלתי למקום עבודה חדש. הממונה עלי הציגה אותי והסבירה – כן, באנגלית: “Ofra is a published writer”, וזאת, יש לדעת, בניגוד לה עצמה שהייתה, לדבריה, an unpublished writer. ולא שלא ניסתה לעבור לקטגוריה האחרת, הנחשקת, ולא הצליחה: אף מוציא לאור לא התעניין ביצירתה. ובכל זאת כינתה את עצמה סופרת. “an unpublished one”. מאחר שהייתה ילידת ארצות הברית, הסבירה עוד שהיא “יוצרת במסורת של המינגווי: סופרת־גולה, כמוהו ממש, שכן כידוע המינגווי האמריקני חי זמן מה בפריז…).
כולם, לפי לרנר, רוצים להיות משוררים. ועם זאת, בכולם מתעורר קורטוב של בוז כלפי משוררים: “לא יכולת למצוא עבודה ממשית?” הם שואלים בסמוי, בלי לומר דבר. ואם משורר מספר שהוא גם מלמד, ממשיכים לדון אותו לכף חובה, שהרי הוא מועל באמנותו… ובכל מקרה, סבורים הבריות, הרי גם הוראה אינה עבודה ממשית, לא כן?
(מאחר שהספר לא תורגם, ככל הידוע לי, לעברית, את הציטוטים שלעיל תרגמתי בעצמי).
הזקן [עומד רגע מולה, אינו יודע מה לעשות, נוגע בלחיה]
הנה, אלטף אותך כדי שתוכלי לבכות קצת.
[פאוזה. היא דוממת]
אילו בכית, היה לך קל יותר.
[פאוזה]
האם אילו בכיתי, אדוני, היה קל יותר לעולם. היו אומרים: “יש עוול, אך יש גם פורקן”. לא אבכה.
“על אף הכול עודני מאמינה כי יצר לב האדם טוב בליבו פנימה. אינני יכולה, גם אם הייתי רוצה, לבסס הכול על מוות, סבל ואנדרלמוסיה. אני רואה את העולם הולך ונהפך לישימון, אני שומעת את קול הרעם המתקרב, וסופו לקטול גם אותנו, אני חשה את יסוריהם של מיליוני בני אדם – ובכל זאת די לי לשאת את עיני לשמים ומיד אני חוזרת ומאמינה כי הכול יסתיים בכי טוב, כי גם רעה זו תכלה מן הארץ, ושלום ושלווה ישובו אל העולם”.
את הדברים הללו, כפי שתורגמו לעברית הנמלצת של הימים שבהם ראו אור לראשונה בישראל, ב־1959, כתבה אנה פרנק ביומנה בשבת, 19 ביולי 1944. במשך שנתיים הסתתרה אנה עם בני משפחתה ועם ידידי המשפחה בעליית הגג של בית באמסטרדם.
כידוע, שישה עשר יום בלבד אחרי שכתבה את הדברים הללו, פרצו למחבוא שוטרים נאצים ובני משפחת פרנק, ועמם כל המסתתרים האחרים, נשלחו למחנה המעבר בהולנד, וסטרבורק, ומשם מזרחה, אל מותם.
דבריה של אנה נותרו אם כן כמעין צוואה רוחנית שמרבים לצטט אותה.
לאחרונה ראה אור ספר זיכרונותיה של חברת הילדות הקרובה של אנה, חנה־פיק גוסלר, בת גילה, שזכתה להינצל, והצליחה אפילו להציל את אחותה הקטנה, שהייתה רק בת כשנתיים כשהגרמנים פלשו להולנד.
לקראת סופו של ספרה מעירה חנה: “אני לא בטוחה שהיא [אנה] הייתה עומדת מאחורי הדברים האלה [שאותם כתבה ביומנה], אחרי שהייתה באושוויץ”.
נראה כי כמו החוקר אלווין רוזנפלד בספרו קץ השואה, גם חנה־פיק גוסלר אינה סבורה שמדובר בסיפור “עם סוף טוב”, כפי שיש מי שמנסים לצייר אותו, כשהם נאחזים בדברי התקווה ההומניים, השוחרים לטוב, שכתבה.
“מרבית האנשים מעדיפים לא לחשוב על כך שאנה הומתה עוד לפני שמלאו לה שש עשרה שנים. הם מעדיפים להתמקד ב’אומץ לבה’ ובאיכויות מנצחות אחרות של אישיותה. היא נהפכה לסמל תרבותי, מפורסמת ונערצת, במחיר האמת ההיסטורית”, כותב אלווין רוזנפלד.
חנה פיק גוסלר הייתה אישה רבת תושיה, חזקה ואופטימית. ספרה נפתח בתיאור הקשר הקרוב שיש לה בערוב ימיה, בשנות התשעים לחייה, עם צאצאיה, ובמיוחד עם אחת הנכדות, שגם בימי הבידוד בקורונה המשיכה להגיע אל הסבתא, לביקורים יומיים, ביחד עם נינתה הפעוטה.
סיפורה של פיק גוסלר הוא אם כן סיפור של ניצחון ושל חיים. חרף כל מה שעבר עליה, היא הצליחה להקים משפחה עניפה, אוהבת וחמה, וזאת בניגוד לחברתה, אנה, שלא זכתה לכך.
בשלב מסוים בחייה, אחרי שהיומן של חברתה ראה אור והתחיל לזכות בתשומת הלב העצומה שמעולם לא פחתה, החליטה פיק גוסלר להקדיש זמן רב ומאמצים אדירים כדי להעיד ולספר על מה שעבר עליה מאז ילדותה המוקדמת מאוד, כשבני משפחתה מצאו מקלט באמסטרדם. הם נסו מעיר הולדתם ברלין כשהיטלר עלה לשלטון, וחיו שם בשלווה יחסית, עד שהולנד נכבשה. היא מתארת זוועות שלא יאמנו, על וסטרבורק, מספרת על ברגן בלזן ועל העינוי הכמעט אחרון שעברה: שלושת השבועות האחרונים, ממש בסוף המלחמה, שבהם הוסעה ברכבת בקר ביחד עם אחותה הקטנה ועוד כמה מאות ניצולים. רובם לא שרדו את השלב האחרון של התופת.
אבל היא, ואחותה, ניצלו, והחליטו להגשים את החלום הציוני של אביהן וסבן, ועלו לארץ ישראל, שנה לפני קום המדינה.
הספר שלפנינו הוא עוד נדבך בנחישותה לספר לבאים אחריה מה קרה שם, אז, ובה בעת – לתאר מנקודת מבט אישית וקרובה את דמותה של אחת הילדות המפורסמות ביותר בעולם: אנה פרנק, בימים שהייתה רק חברתה הקרובה ביותר, תלמידת בית ספר יסודי באמסטרדם.
פיק גוסלר מתחילה בתיאור החיים המוגנים והחבריים שניהלו הפליטים מגרמניה בארצם החדשה, הולנד. את הקרבה הרבה שנרקמה לא רק בין הילדות, אלא גם בין הוריהן.
ואז – את האסונות שהחלה המציאות להמיט עליהם, עד לסוף המר שנועד לרוב האנשים שהיא מספרת עליהם.
בילדותי הייתי מכורה ממש לסיפורה של אנה פרנק. כתבתי על כך לא מזמן בטור ששמו אנה פרנק, רומן הגרפי מאת דוד פולונסקי וארי פולמן. ריתק אותי לקרוא את העדות של מי שהכירה את אנה האנושית, אנה בשר ודם, לפני שנהפכה למיתוס, לפני שנעשתה – לאחר מותה, ובלי ידיעתה – למחברת של אחד הספרים הנמכרים והמוכרים ביותר בעולם. והיא תמיד חלמה להיות סופרת, להיות מפורסמת.
כמה מוזר, כמה מפעים, לקרוא על היומן של אנה מנקודת מבט של חברה שראתה אותה כותבת בו, מגינה עליו מפני כל מבט של אדם זר – אנה לא הספיקה לכתוב בו הרבה לפני שהיא ומשפחתה ירדו למחתרת, היא קיבלה את המחברת ששימשה לכתיבתו כמתנת יום הולדת זמן קצר לפני כן, אבל – איזו התרגשות “לפגוש” את היומן הזה, לקרוא עליו עוד לפני שנהפך למיתוס!
כמה מרגש לקרוא על אנה. על שלל תכונותיה – הקסם האישי הרב שאפיין אותה, התושייה והנדיבות שלה (כששתי החברות נאלצו לעבור לבית ספר יהודי בעקבות הגזירות הנאציות, הייתה זאת אנה שפנתה אל ההנהלה וסידרה לחברתה העברה לכיתתה, כדי שלא תישאר לבדה במקום חדש וזר), תבונתה – אמה של חנה נהגה לדבריה לומר על אנה כי “אלוהים יודע הכול, אבל אנה – יותר”… מסתבר שעוד לפני שכתבה את היומן כבר בלטה בחוכמתה יוצאת הדופן.
מצמרר לקרוא על הפגישה הראשונה של חנה עם היומן של חברתה הקרובה. על ההתפעמות וההתפעלות שלה מכישרון הכתיבה, מהחוכמה, ועל העצב וההתרגשות שהרגישה כשקראה את מה שאנה כתבה עליה עצמה.
ואנחנו, המסורים לאנה, הרי מכירים את דמותה של חנה מהיומן. את ייסוריה של אנה על המריבה הקטנה שפרצה ביניהן לפניש נפרדו לצמיתות, על געגועיה לחברתה, ודאגתה לה.
אבל הכי מחריד, הכי מצמית, לקרוא על שני המפגשים האחרונים שלהן בברגן בלזן. נודע לחנה לתדהמתה שחברתה לא הצליחה לברוח לשוויצריה – זה היה סיפור הכיסוי שמשפחת פרנק הפיצה רגע לפני שנכנסו למחבוא – אלא שהגיעה לאושוויץ. שאיבדה שם את הוריה – אנה הסבירה לחנה ששניהם הומתו בגז. וחנה – חודשים ספורים לפני תום המלחמה! – מזדעזעת ומתקשה להאמין: ממיתים אנשים בגז? איך זה יכול להיות? שוב מסתבר עד כמה משוכללים היו מנגנוני ההונאה הנאציים. נודע לה שאנה נמצאת מעבר לגדר, כי הגיעה במשלוח מאושוויץ. לחנה היה מזל יחסי – היה לה סרטיפיקט ודרכון דרום אמריקני, והיא ובני משפחתה יועדו להיות מוחלפים עם שבויי מלחמה גרמנים, לכן זכו ליחס פחות נורא (ובכל זאת נורא במידה שקשה לתאר) מזה שקיבלו אנה ומרגוט אחותה.
חנה ניסתה להבריח אל אנה המורעבת, החולה, קצת אוכל. היא מספרת כיצד הנשים שלצידה התגייסו כדי לעזור לה להשיג כמה חתיכות לחם, גרב וכפפה, חתיכה קטנה של פרי יבש – למרות שגם הן היו מורעבות, הסכימו לתרום כפי יכולתן הדלה כדי לנסות ולעזור לחברה האבודה של חנה.
פעמיים היא הצליחה לזרוק לאנה חבילה קטנה מעל לגדר שהפרידה ביניהן. את אנה המיואשת, הכבויה, הצליחה רק לשמוע, לא לראות, באותם שני מפגשים. בפעם הראשונה מישהי חטפה מאנה את החבילה. אבל, חנה מספרת, היא הצליחה לארגן למענה שוב חבילה קטנה.
זה, כידוע, לא עזר.
בימים האחרונים קשה במיוחד לחשוב על אנה פרנק. לחשוב על חנה פיק גוסלר. לתהות מה הייתה חושבת ניצולת השואה עזת הנפש, הציונית, על מה שקרה כאן ב־7 באוקטובר. על חטיפתם של תינוקות וזקנים, נשים וגברים, על הפרעות והטבח, על האכזריות הבלתי נתפסת ועל חוסר האונים. היו אמנם באותו יום, ובימים שאחריו, גם גילויי גבורה מפעימים. אבל סופה של המערכה עדיין רחוק מהעין.
באחד הימים הראשונים אחרי אירועי שמחת תורה התפרסמה ברשתות החברתיות קריקטורה שקשה לראות, אך אי אפשר שלא להזדהות אתה:
קישור לספר בקינדל, אמזון
בספרו הקודם, קריסה, סיפר לנו אברהם אלטמן, כמעט באופן נבואי, או לפחות בעיניו של מי שרואה את המציאות כפי שהיא, על “מזימות ושיתופי פעולה שהדעת אינה סובלת מתנהלים מעל לראשינו וקובעים את גורלנו, בלי שיהיה לנו מושג על קיומם ועל הרוע הצרוף המדריך את מקבלי ההחלטות שהציבור הישראלי פשוט לא מעניין אותם. רק טובות הנאה, רק רווחים אישיים, רק תועלת שיוכלו להפיק מאתנו, הציבור”, כפי שכתבתי עליו בטור קודם, ביוני 2020.
ספרו החדש והמצוין, מים קרים, דומה ושונה.
“אם אין שקרים ואין הסתרות, אין גם סיפור”, קורץ אלינו המספר בסיומו של “אהבלה” אחד הסיפורים בקובץ, שראה אור לאחרונה. אותה “אהבלה” היא אודליה, אישה שמעשה קיצוני ומיותר לכאורה הבהיר לה איזו אמת נסתרת על עצמה, על אישיותה, ועל נישואיה הבורגניים והרגילים לגמרי, לכאורה.
כמו בשאר הסיפורים, מיטיב אלטמן לתאר פערים, ועושה זאת באמצעות… פערים! לא הכול נאמר, הקוראים מתבקשים למלא את החללים שבין מה שנאמר למה שקרה במציאות, ולהבין, כמו אודליה, משהו לא רק על הדמויות הרבות המאכלסות את הקובץ, אלא גם על עצמו.
הסיפורים מגוונים מאוד בסגנונם, וכל אחד מהם פוער פתח הצצה קטן לעולם שונה מזה של קודמו, ומזה של הבא אחריו.
אנחנו פוגשים למשל את יאנה, עולה חדשה מברית המועצות לשעבר, חודרים אל נבכי נשמתה ומבינים, בתוך כמה עמודים, מדוע הובאה להארכת מעצר, מדוע עיניה ריקות מהבעה, מה עבר עליה לאורך חייה עד לרגע שבו קרסה.
או את יוענה, צעירה ישראלית שמחפשת את אמה, נחשפת למעמקיו של בולשיט “רוחני” ניו אייג’י ומנסה לשווא לנער אותו, לאלץ את מי שמכור לו לראות את השקר והצביעות.
הסיפור “תנין” מתעתע ומשעשע. הוא נכתב מגוף ראשון, ומתחיל בנינוחות שאינה מעידה על ההפתעות הרבות שטמונות בו. מישהו מספר על כך שהוא “אדם של הרגלים, אוהב את השגרה שלי.” בסדר. אנחנו אתו. עם בית הקפה הרגיל שלו, ששם הוא אוכל את ארוחת הבוקר הרגילה שלו, תמיד אותו דבר. בינתיים הכול מתקבל על הדעת. אמנם דבקותו היתרה במסלול ההליכה הקבוע שלו מתחילה קצת לעורר תמיהות, אבל אנחנו אתו. ואז מתחיל החלק שנראה מטורלל בעליל. אבל אלטמן מצליח לעבוד עלינו, בקריצה שובבית: מי פה משוגע? הדובר? הסביבה? האיש שמופיע ונעלם בבית הקפה? מה פשר הדברים שהוא מספר? האיש הזה פרנואיד, זה ברור, נכון? ואולי הפרנואיד הוא בעצם – הדובר? החבר שלנו מתחילת הסיפור? ואולי לא? אולי – ? ובסוף יש הפתעה משעשעת, שאומרת לנו: אל תהיו כל כך בטוחים בשום דבר…
הסיפור “אבא”, שהוא בעצם על היעדר – עמיר נולד לאם לא נשואה שחיה בקיבוץ, מתחיל בשאלה: “למה לעמיר אין אבא?” ששואלת בתמימות ילדה. אנחנו מלווים את עמיר לאורך השנים, הוא גדל לנגד עינינו, ואחרי שנודע לו מי אביו הביולוגי, אנחנו שותפים להיווצרות הקשר ביניהם. בלי תיאורי רגשות. רק עם תיאורי מעשים. ומתוכם אנחנו מבינים מהי בעצם אבהות. מה מהותה.
הסיפור “במרכז המסחרי” מתעד בעדינות, ברמזים, רגע שבו נפרדו דרכיהם של שניים שהיו חברים טובים בשכונה. מה קרה ש”ביום אחד נפרדו והלכו כל אחד בדרך אחרת, האחד לכאן והאחר לשם.” האחד – “לפנימייה ומשם לבית הספר התיכון”, האחד – ל”פרופיל 21″ והאחר – לגולני, האחד – “לעבריינות, לשירות מבחן ולכלא”, והאחר – “לבית ספר לשוטרים ולקורס קצינים”? ומדוע החבר שהצליח מבקש לרגע להתפאר בתצלום של משפחתו, ואז נמלך בדעתו? אנחנו נוכחים שנקודת ציון אחת בחיים, יכולה, ברגע אחד, לקבוע הכול. כי כזאת המציאות: כל רגע טומן בחובו אינספור המשכים וכל אחד מהם יכול להיות צומת דרכים הרה גורל.
בסיפור “עבודה” אנחנו נכנסים לתוך תודעתו של פושע אלים. שפת הדיבור שלו עם עצמו ועם הסובבים אותו משתנה היטב ובמיומנות, ואינה דומה לשפה שבה כתובים הסיפורים האחרים. יכולתו של אלטמן לשמוע נימות דיבור ולדייק בתיעודן מרשימה!
כך למשל בסיפור “תשאלי אצל אמא למה היא בוכה” אנחנו עדים לשפת ילדים:
“‘ירד לו דם?”
“כן, הרבה דם. ולקחו אותו למרפאה וסגרו לו את הראש.
גם לי פעם ירד דם באצבע כי לקחתי סכין גילוח והיה אסור לי לקחת.”
“אני דחפתי אותו.”
“את מי?”
“את יוסי, הוא נפל כי דחפתי. אבל זה היה לא בכוונה.”
אלטמן אינו מהסס לתעד שפת דיבור כמות שהיא: “ובבוקר שהעירו אותנו הוא הריח משְׁתִינָה”, וזה מדויק, ונהדר.
כל הסיפורים שלמים, מלאים, ומפליאים לצייר רסיסי מציאות משכנעים ומרתקים.
בני משפחת פוגל, אחיו של מוטי פוגל, גיסתו ושלושת ילדיהם, נרצחו בפיגוע דקירה וירי בערב שבת, 11 במרס, 2011. באותו יום אירע האסון הגרעיני ביפן, בכור בפוקושימה, בעקבות הצונאמי ששטף את הכור. למוטי פוגל נודע על הרצח של בני משפחתו רק במוצאי אותה שבת
האסון, כמו צונאמי, הגיע משום מקום והפך את העולם. נופים מוכרים השתנו לבלי הכר, ונותרו זרים גם אחרי שהים נסוג ולמראית עין החיים חזרו לקדמותם. האסון, כמו קרינה רדיואקטיבית, דבק בכול. כמוה, הוא שם גם כשאינו מורגש: מרעיל, מפורר, משנה את הדנ”א.
כל מי שקרה לו אסון יודע על מה אני מדבר. אדם יוצא לקניות בשוק ולפתע רואה אדם מוכר שמת כבר מזמן. אדם הולך לישון ומי בא לבקר? המת. שנים חלפו מאז האסון, הולך אדם למסיבת יום הולדת במחשבה לבלות, ומכר רחוק שואל אותו מה שלום ההורים ואיך הם מתמודדים. מרגע שהתפרץ, האוקיינוס לובש את דמותו של הצונאמי. הוא מקיף את היבשה שעליה אנחנו חיים, מסתער עליה, חותר תחתיה. מדי פעם הוא גואה ללא הזמנה. מדי פעם אנחנו הולכים לצפות בו כדי להיזכר במה שהוא לקח מאיתנו. האוקיינוס – שבהיעדר מילה טובה יותר אקראלו ההיעדר – מבודד אותי על האי שבו אני חי.
עבור תושבי פוקושימה, צונאמי והתכת כור גרעיני אינם דימויים, אלא אירועים קונקרטיים. באילו דימויים הם משתמשים כדי לתאר את מה שקרה להם? האם הם אומרים שהצונאמי תקף אותם כמו רוצחים שפורצים לבית באישון ליל?
נדמה לי שאין ספר ש”מתאים” או לפחות רלוונטי יותר לקריאה בימים אלה, מאשר לא ממואר מאת מוטי פוגל.
לפני שתים עשרה שנים חדרו בערב שבת שני מחבלים פלסטינים אל בית אחיו של פוגל באיתמר, ורצחו את ההורים, אהוד ורות, ושלושה מילדיהם.
כל הארץ רעדה אז מגודל הזוועה.
מוטי פוגל פרסם את ספרו ממש לאחרונה. ודאי לא העלה בדעתו אילו זוועות כפולות ומכופלות עוד צפויות כאן – אלף וארבע מאות הנרצחים, מאתיים עשרים ושניים החטופים, והנעדרים, שמספרם טרם נקבע, ואולי לעולם לא נדע מהו, שלא לדבר על מה שעוד יתרחשו כאן, ועל הפגיעה האיומה בתודעה של כולנו.
והנה הוא מספר לנו, כשמות הפרקים בספר, על “זמן”, “ילדות”, “אחים”, “התנחלות”, “גלות”, “בשורה”, וגם על “קבורה”, “שבעה”, “קורבנות”, וחותם את הספר בפרקים “נקמה” ו”נחמה”.
כל אחד מהם הוא מסה קצרה, וכולם נוגעים בכאב ובאובדן הבלתי נסבלים, אבל פוגל עושה את זה “אחרת”: מתוך דיאלוג עם טקסטים, חלקם – ספרותיים: בין היתר של בורחס, קפקא, ז’ול ורן, ז’ורז’ פרק, אדגר אלן פו, והאחרים – מהמקרא, או מהתלמוד. מכל אחד מהם דולה פוגל משמעות, ומעניק לנו תובנות רבות ורבות משמעות.
למשל, בפרק “נקמה”: האם אדם שאחיו, גיסתו ואחייניו נרצחו באכזריות כזאת, רוצה נקמה? פוגל מראה לנו מצד אחד את הזעם: “הטרגדיה שברה את עולמי, מדוע עלי להיות הוגן? מדוע עלי להיות שקול? אני מסרב להתפייס עם הסדק. אני רוצה שכולם יחיו את הטרגדיה שלי, שהעולם ייעצר”, מתאר את חוסר היכולת להבין איך ייתכן שחייהם של אנשים אחרים נמשכים כרגיל, ומתאר עד כמה הוא מתקומם נוכח הציפייה החברתית שהשכולים יפגינו “שכול טוב”, ש”ימשיכו לחיות” – “כאילו אפשר להמשיך לחיות באותו עולם שבו רוצחי בנך חיים”.
לצד זאת הוא מראה לנו מה המחיר שגובה נקמה. כותב, למשל, על ספרו של ז’ורז’ פרק, החיים הוראות שימוש, שבו גבר רודף אחרי אישה ששימשה אומנת לתינוק שלו, וברגע של הסח הדעת גרמה למותו. במשך שנים מחפש אותה האיש, וכשהוא מוצא אותה הוא חש ש”ברגע שנקמתו תממומש, ייתמו חייו”. הוא לכוד. “הנוקם והאומנת לשעבר קשורים זה לזה יותר מלכל אדם אחר. כמעט אין בעולמם אנשים אחרים”. הנקמה “ממלאת את תודעתו של הנוקם במי שראוי לו להימחק, היא גם קושרת אותו אל זה שאינו ראוי לשם, זה שגם לעברית אין אפילו מילה שתצביע עליו, אל מושא נקמתו.” ומוסיף פוגל את התובנה המחרידה: “עם הנקמה הרוצח הופך לנרצח, והנוקם תופס את מקומו ונעשה רוצח”.
מזעזע!
ועם זאת הוא שואל: “ובכל זאת, באיזו זכות תוכלו למנוע מהנוקם את זכותו לאזן את החשבון? אהובנו מת – האם נניח לרוצח להמשיך לחיות? מה נעשה עם הטינה המאכלת אותנו מבפנים? מה נעשה בכעס הנורא שמאיים לפרוץ (ולפעמים גם מתפרץ) מול כל אחד בכל רגע, מול האנשים שחייהם נמשכו?”
ועם זאת, הוא מראה כי “הנקמה המדממת והאלימה היא פנטזיית נעורים שמתרחשת בעולם שבו למעשינו אין השלכות, שבו אנו מפנטזים שמעשה אחד יכול לתקן שנים של עוול, להשיב את שיווי המשקל”, ומוסיף במעין קריצה כואבת: “אין זה מקרה שספר הנקמה הגדול והמפורסם ביותר הרוזן ממונטה כריסטו הוא ספר נוער”.
הוא מזהיר כי “סופה של הנקמה האלימה והפראית הוא בדרך כלל מותו של הנוקם עצמו”, כי “מיצויו השלם של היגיון הנקמה הוא השמדה עצמית”.
לקרוא את הדברים האלה ולהתפלץ. או מוטב – להוסיף ולחשוב עליהם. דווקא עכשיו.
הפרק על העקידה מזעזע לא פחות. פוגל, אח ששכל את אחיו האהוב, דן בו לא רק על עקידת יצחק, אלא גם על קין והבל, על ה”תחרות עד מוות” על אהבה – אהבתו של האל; על חילוקי דעות ויריבות בין ההורים, שהם מה שעומד ברקע סיפורם של יעקב ועשו. פוגל מראה כי היחסים בין שני האחים הללו הם בעצם שחזור העקידה שעבר אביהם: “עשו יוצא לצוד ציד, להביא איל שיזכיר ליצחק את האיל שנאחז בסבך ואת רחמיו של האל, ורבקה מלבישה את עורות גדיי העיזים על ידיו וצווארו של בנה האהוב – על מקום השחיטה”. מרתק ומפתיע!
גם בסיפור של יוסף ואחיו יש הדהוד לעקידה: “בני יעקב משכללים את המסורת המשפחתית וכוללים בדמות אחת את הקורבן ואת המגורש” (קין שעונשו לנדוד, יעקב שבורח לארץ אחרת אחרי שחטא גניבת הבכורה נודע …). הם לא הורגים את יוסף, אבל מגישים לאביהם את כתונת הפסים שלו “מוכתמת בכתמי דם של השעיר לעזאזל, כמו יעקב שהולבש בבגדי עשו, כאומרים לו אתה יודע מה עשינו, ואתה לא תאמר כלום”.
פוגל לא מסתפק בהקבלות ובפירושים. הוא מגיע למסקנות מרחיקות לכת, שנוגעות בכל רעיון הקורבנות. בדרכו לשם הוא לוקח אותנו אל סיפור של אדגר אלן פו, “המכתב הגנוב”, ומראה לנו את “העיוורון לדברים הגלויים ביותר” (כל משפט – איך לא? – מזכיר בימים אלה את המציאות העכשווית, המיידית, במקרה זה – את הדיווחים שהגיעו מהשטח, מהגדר, את ההתראות שהשמיעו חיילים, ואיש לא הקשיב להם!). הוא כותב על הזלזול בשכלו של הזולת: “המקור הרחוק של תבוסתו היה בהנחה שלו שהשר שוטה (“התצפיתניות התריעו – המפקדים התעלמו: ‘חמאס חבורה של ערסים, הם לא יעשו כלום'”). והוא תוהה: “אולי הבל לא רצה להרוג את קין. אולי יעקב מעולם לא התכוון לטרוף את עשו [לפי אחת הפרשנויות כשיעקב חזר מהגלות ועשו קיבל את פניו בחיבוק, בעצם ניסה לנשוך את צווארו]. אולי לא אחז בעקבו כדי להחזיר אותו לרחם, כי אם כדי לצאת בעקבותיו, להימשך אחריו החוצה”, ומוסיף ושואל: “מה עדיף? להיות האהוב־הקורבן, או להיות האח, אחיו של, האחר, החי? המנצח בתחרות שלא הוכרזה ולא נגמרה?”
“למה אני כותב את המסות האלה?” פוגל שואל את עצמו לקראת סופו של הספר, “אני מנסה להיפרד? אני רוצה להיפרד?” אבל לא. “יש בי חלק שתמיד יחיה שם. חלק שהמוות של אודי הקפיא.” ומסתבר לו שכתיבת המסות לא משחררת אותו, אלא מחזירה אותו “אל הדבר שממנו רציתי לברוח”.
הוא לא יכול לברוח. ואנחנו אתו במסעו החכם, החשוב, המכאיב, היפה.
קראתי את ספרה של נירה פלדמן על שבועון ההסתה הנאצי לפני כחודש, וכתבתי את הטור שלהלן בסוף ספטמבר. תכננתי להעלות אותו בתחילת אוקטובר. ואז – השבת ההיא. ואז – שוב הרוע ההוא. והכול נראה לא שייך. לא מתאים. אבל אולי בכל זאת לקרוא על השטירמר אפשר עכשיו. זהו אם כן הטור שנכתב בימים שבהם עוד חשבנו שהנאצים שייכים להיסטוריה הרחוקה.
כשמדברים על קריקטורות אנטישמיות ארסיות עולות כמובן מיד על הדעת הקריקטורות שהופיעו בשבועון ההסתה “השטירמר”, שהתפרסם בגרמניה הנאצית מ-1923 עד פברואר 1945.
ייסד אותו יוליוס שטרייכר, שנתן את הדין על חלקו בהפצה המרושעת של האנטישמיות, ובהצבת התשתית ה”רעיונית” לרצח ההמוני של מיליוני יהודים. שטרייכר נשפט בתום המלחמה בנירנברג, והוצא להורג בגין “פשעים נגד האנושות”.
לא מפתיע לגלות שבעיניו של שטרייכר עצם קיומם של משפטי נירנברג הוכיח כי היהדות העולמית ניצחה. שטרייכר היה אנטישמי מוצהר ומושבע, ואף על פי שבמשפט טען שלא ידע על הרציחות ההמוניות, ולא עודד אותן, הוכח ששני הטיעונים הללו שקריים. “השמדת היהודים לא הייתה מתאפשרת ללא הטפתו רבת השנים של שטרייכר לחיסולם”, טענה התביעה במשפטו.
ד”ר נירה פלדמן מציגה בפנינו בספרה, המתבסס על מחקר שערכה בווינה לפני יותר מיובל שנים, את האופן שבו השטירמר “שירת את מנגנון ההסתה הכללי של המשטר הנאצי כנגד מי שסומנו כאויבים – ובראש כולם היהודים”.
האם יש טעם בפרסום מחדש של מחקרה, כספר, היא תוהה בדבריה בהקדמה שלו, ומשיבה: אמנם גרמניה הנאצית ובני בריתה הובסו, אבל התקווה ל”עולם חדש, דמוקרטי וליברלי”, עולם שישתקם מהריסות המלחמה וייבנה מחדש, צודק ומוסרי יותר, הייתה קצרת מועד: תחילה חזינו במלחמה הקרה, במירוץ החימוש המבעית, ואחרי כן – בשלל מלחמות שהתחוללו ומתחוללות ממש בימים אלה ברחבי העולם, למעשה – מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד ימינו.
לא זו בלבד, אלא שהדמוקרטיה עצמה נתונה כיום בסכנה במקומות רבים (כולל, כמובן כאן, בישראל, עע”א). שוב, עדיין, יש “אוכלוסיות מודרות, מדוכאות, מגורשות וגם נרצחות (!) על רקע פוליטי, אתני, דתי, מגדרי, או בשל נטייתן המינית”.
האם הייתה גרמניה הנאצית “אירוע חסר תקדים”? האם הייתה “תמרור אזהרה לאנושות”? תוהה פלדמן ומשיבה בשלילה גמורה. גם כיום מופיעים במקומות רבים בעולם מנהיגים כוחניים שמציעים “פתרונות קסם” תוך האשמתם של “אויבי הציבור מבית ומבחוץ”, יוצרים “דמוניזציה ודה־הומניזציה” של אותם “אויבים”, מתירים את דמם, ועל ידי כך מצדיקים מלחמות שהם יוזמים.
ההרג של האויבים “אינו בבחינת שבירת הטאבו של ‘לא תרצח!’, אלא יש בו ממש ציווי ‘תרצח!'”, היא מסבירה.
כדי לשכנע בני אדם להרוג את זולתם, יש צורך במילים, כמו אלה שהפיץ ה”שטירמר”, שכן “למילים יש כוח להסית, להפיץ שנאה, לשסע, לדרבן לאלימות”.
תעמולה, לדבריה של פלדמן, “מתבטאת בהפיכת הציבור להמון מריע, נטול אפשרות ביקורת וא־פוליטי, השם את מבטחו במנהיג”.
חשוב לבחון את השטירמר, וכיום הבחינה הזאת חשובה שבעתיים, שכן “הטכנולוגיה החדשה הרחיבה את טווח התפוצה והאיצה את המיידיות של שיגור המידע”. הכול מגיע מהר ורחוק יותר, ובעוצמה אדירה, כך שתאגידים, שליטים, וגם ראשי ארגוני טרור יכולים להפיץ שקרים, הסתה והפחדות באפקטיבית רבה עוד יותר מאי פעם.
ממש כמו בספרו של ג’ורג’ אורוול 1984, “הפחד מפני אויבים אמיתיים או מדומים מנוצל כדי להצדיק פעילות נגדם, תוך שלילת אנושיותם. הפחד מאפשר לשליטים להכריז על מצב חירום, להדוף כל ביקורת או מחאה מצד נתיניהם, ולהשעות זכויות אדם ואזרח. מבקרי משטר או מתנגדיו נכלאים או פשוט ‘נעלמים’; גינויים או ביקורת מצד ארגונים בין־לאומיים או מצד מדינות ליברליות נתפשים דווקא כהוכחה לצדקת התנהלותם של השליטים הרודנים, ונדחים על הסף”.
ולכן, במיוחד בעידן שבו מנסים לשכנע אותנו שקיים במציאות דבר כזה, “עובדות חלופיות” (“alternative facts”), כדבריה המטורפים של קליאן קונווי, היועצת לנשיא ארצות הברית לשעבר, דונלד טראמפ, חשוב לגלות “איך בסיוע הטכניקה של עריכת העיתון ניתן היה לשכנע את קוראיו” ששקרים גמורים הם “עובדות בדוקות”.
ספרה של פלדמן הוא מלאכת מחשבת.
התיזה הבסיסית שאותה היא מוכיחה היא שעצם העיסוק ב”שאלת היהודים” מכיל בתוכו “את התשובה לשאלה חברתית כללית שכלל אינה נשאלת”, ובעצם – איננה באמת שאלה לגיטימית. הביטוי “שאלת היהודים” היה נפוץ מאוד, והאנטישמים הציגו אותו “כמענה גורף ובלעדי” למצוקות חברתיות שלא היה להן למעשה שום קשר עם היהדות או היהודים.
הם נזקקו ליהודים כמושא לאיבתם, כאוביקט זמין, בשל נבדלותם, ומשום שהיה לאנטישמיות בסיס היסטורי מוצק ורב שנים: למשל בתפיסה עתיקת היומין שהיהודים צלבו את ישו. מאחר שהיהודים חיו כקבוצת מיעוט, והיו להם אפיונים ייחודיים רבים, אפשר היה “לבדלם למטרת תקיפה”.
פלדמן בחנה את גיליונות השטירמר לאורך השנים שבהן הופיע, והיא מראה בספרה היבטים רבים שבהם התאפיין היחס ליהודים, כפי שהופיע בשטירמר. למשל – הסטריאוטיפיזציה: כינסו את “כל סימני ההיכר תחת מכנה משותף”.
למשל – ההיאחזות באצטלה מדעית שהוכיחה, כביכול על פי חוקי הטבע, שהיהודים נחותים, מזיקים ומסוכנים.
למשל – הפנייה אל הרגשות הנקלים ביותר של קוראיו של השבועון, והשכנוע שהוא נלחם למענם, כדי לטהר את חיי הכלכלה מהיהודים המזיקים.
פלדמן מראה כיצד יצר השטירמר בקרב קוראיו תחושה של קהילה, שייכות, נאמנות, והזדהות, איך שיקף את דעת הקהל, ואיך יצר אותה.
היא מראה את אופיו הפורנוגרפי הסמוי של השבועון, שהרבה לעסוק בהיבטים המיניים המזיקים של היהודים, הפוגעים בטוהר הגזע.
היא עוסקת, כמובן, בקריקטורות שהרבה השבועון לפרסם, אלה שהפכו את השטירמר “למושג ולשם דבר יותר מכול”, מעלה דוגמאות של אותן קריקטורות, ומנתחת אותן.
אחד החלקים הקשים ביותר לקריאה מגיע לקראת סופו של הספר. פלדמן מצטטת שם את מילות הסיום של השטירמר: “המשך יבוא”.
לפני שהוצא להורג הביע שטרייכר צער על כך שהיטלר לא הצליח להשמיד את כל היהודים, ולכן “אלה שנותרו נעשו לקדושים”.
כאמור, עצם קיומו של המשפט, שבסופו דנו אותו למוות, הוכיח בעיניו שהיהודים ניצחו. והנה מסתבר שהשנאה שהשטירמר ביטא, טיפח, עודד, הפיץ, לא מתה עם שטרייכר (ועם מנהיגיו). “הקריקטורות של השטירמר מאריכות ימים”, מראה פלדמן. למשל, “בעידן המלחמה הקרה, דמו הקריקטורות האנטי־ציוניות שבעיתונות הסובייטית לקריקטורות האנטישמיות של השטירמר”.
אחרי המלחמה, היא טוענת, “הקפידו האנטישמים, בעיקר בגרמניה ובאוסטריה, להבחין בין ישראלים לבין יהודים”, אבל “במהלך השנים חל היפוך ביחס לישראל, ובמקרים מסוימים החלה האנטי־ציונות לשמש מסווה לאנטישמיות החדשה.”
זיכרון הזוועות התעמעם, “וחלה שוב התעוררות מסיבית של האנטישמיות הקלסית” – וזה קורה “ברשתות החברתיות, במצעדים, בפיגועים ובפעילות מפלגתית”.
כן. והנה נוכחנו שאפילו במדינת ישראל יש כיום יהודי (האם הוא קול בודד? האם הוא מייצג רבים?) שמעז לומר בפומבי שהוא “גאה [בנאצים] ששרפו שישה מיליון”. גאה? קשה לקלוט את עומק התהומות של הרוע והטמטום. וקשה שלא לחשוד, למרבה הזעזוע והאימה, שדבריו של שטרייכר – “המשך יבוא” – מתקיימים לנגד עינינו.
“אם אני צריך לבחור בין אהבת הבן שלי לבין אהבת האומה, אני בוחר באהבת האומה. עשיתי את שלי. הבאתי משפחה, שמונה ילדים. ואני מוכן להחליף את הבן שלי, אני מתכונן לדבר הזה כל החיים שלי… אם צריך להקריב את הקורבן, נקריב את הקורבן… צריך לגדל פה ילדים שמוכנים למה שהארץ הזו דורשת מהם…” – צביקה מור (את שמו לקחתי מטור של רוגל אלפר בהארץ), אב לשמונה, חובש כיפה מקריית ארבע, ש”פרץ” למפגש של נתניהו עם נציגי המשפחות של החטופים בעזה.
מי זימן אותו לשם? מי הזמין אותו לדבר בשם החיים של בנו?
חנוך לוין כבר כתב על זה את “עקידה”, ב”מלכת אמבטיה”:
אברהם בני יצחק, אתה יודע מה אני הולך לעשות לך עכשיו?
יצחק כן, אבא, אתה הולך לשחוט אותי.
אברהם אלוהים ציווה עלי.
יצחק אין לי טענות אליך, אבא, אם אתה צריך לשחוט אז תשחט.
אברהם צריך לשחוט, אני חושש שאין ברירה.
יצחק אני מבין. אתה לא צריך להקשות על עצמך, פשוט קום ותניף עלי את הסכין.
אברהם אני עושה את זה רק בתור שליח של אלוהים.
יצחק בטח שבתור שליח, אבא. קום לך בתור שליח ותניף את הסכין בתור שליח על בנך יחידך אשר אהבת.
אברהם יפה מאוד, יצחק, תכביד על אביך המסכן, תעשה לו מצב-רוח, כאילו שלא מספיק לו גם ככה.
יצחק מי מכביד, אבא, קום לך בשקט וחסל בתנועה אבהית אחת את בנך האומלל.
אברהם אני יודע, הכי קל זה להאשים אותי. אין דבר, אין דבר, תאשים את אביך הגלמוד.
יצחק מה פתאום להאשים, הרי אתה רק שליח של אלוהים, לא? וכשאלוהים אומר לך לשחוט את הבן שלך כמו כלב אתה מוכרח לרוץ ולשחוט.
אברהם יופי, יופי, זה באמת מה שמגיע לי בגילי. תטיל עלי את כל האשמה אם זה נוח לך, עלי, על האבא הזקן והשבור שלך שמוכרח בגילו לטפס איתך על הר, לעקוד אותך למזבח, לשחוט אותך, ואחר-כך עוד לספר את הכל לאמא. אתה חושב שאין לי מה לעשות בגילי?
יצחק אני פשוט מבין אותך, אבא, אני באמת לא מתלונן, אומרים לך לשחוט אותי, לנתק במו ידיך את המשך השושלת שלך, לשטוף את הידיים שלך בדם עצמך – אני מוכן, בבקשה, תשחט, אבא, תשחט.
אברהם ככה, בן יקר, משחקים ברגשות של אבא שעוד מעט יהיה אב שכול. שבור, שבור לי את הלב, בן מחונך שנותן כבוד להורים, הסתכל אלי בעיניים הגדולות שלך, בן חביב, וקצר לאביך הישיש והנתון בצבת הגזירה את השנה-שנתיים האחרונות שעוד נשארו לו לחיות אחריך.
יצחק אני לא מבין אותך, אבא, אתה רואה שמצידי זה בסדר. אם אתה מוכן לרצוח בדם קר אותי, את בן-הזקונים שלך, את ילד שעשועיך שקיבלת בדרך נס בגיל 90, את הנחמה היחידה שלך בחיים, אם אתה מוכן – אז אני האדם שאגיד לך “לא”? אומרים לך לשחוט, אבא, אז קפוץ על הרגלים ושחט, ושלא יהיו לך חלילה שום נקיפות מצפון. כי מה בסן-הכל קורה פה? שוחטים ילד. עסק גדול לשחוט ילד קטן וחלש? ומה זה בכלל לשחוט ילד, מה זה כבר ילד? בייחוד כשהשוחט הוא אביו, והוא שוחט מוסמך ונוסף לכך רק שליח?! קום ותקע לך את להב המאכלת בבשר הצעיר שלי, אבא’לה, ותבתק לי את הגרון עד שהדם יפרוץ ויותז החוצה לאדמה כמו דם של פרה. תעשה ממני פרה, אבא’לה, וכשהעיניים שלי ייפקחו לרווחה וכמעט ייצאו מחוריהן והלשון שלי תהיה כחולה ותשתרבב החוצה עם הצעקה המרוסקת האחרונה שלי – אז, אבא’לה, תסובב את המאכלת בתוך הצוואר שלי בזמן שאני, דם מדמך ועצם מעצמותיך, מקרטע ברגליים על המזבח ומפרפר פרפורי גסיסה אחרונים. נו, אבא’לה, אמרו לך לשחוט – תשחט.
אברהם כן כן, ככה זה. מה אפשר לעשות, נולדתי להיות קורבן. אני קורבן. מה הגמול שאתה מקבל אחרי כל החיים והנשמה שאתה משקיע בבנים שלך? יריקה בפרצוף. למה לא לרקוד לי על המצפון אם אפשר? למה לא להוריד אותי ביגון שאולה כשאני מנסה בסך-הכל למלא את מה שנגזר עלי מהשמים? למה לא, בעצם? אדם זקן, תשוש, עם רגל אחת באדמה. אז אולי, יצחק’לה, בן נאמן, אולי בכלל תקום לי פתאום מן המזבח ותברח? אולי תיתן לי לרוץ אחריך עם הברכיים הכושלות שלי?! או אולי גם תחטוף לי את הסכין, אה?! למה לא?! אולי תיקח את הסכין ותשחט אותי?! תשחט, תשחט את אביך החלוש, זהו בדיוק מה שמגיע לי.
יצחק תשחט אתה, אבא’לה רחום וחנון, תשחט אותי, אבא’לה צדיק.
אברהם הרוג את אביך, שודד! הרוג אותו!
יצחק תשחט, אבא’לה למופת, אבא’לה עם לב יהודי חם, תשחט!
אברהם תקבור את אביך היחיד, מנוול!
יצחק תחתוך, טאטע’ניו, תחתוך ותביא את הבשר למאמע’ניו!
אברהם רוצח!
[תופס את יצחק בגרונו] לשכב!
יצחק קול! קול! אני שומע קול!
אברהם מה פתאום קול? לשכב!
יצחק קול מן השמים!
אברהם מה פתאום קול מן השמים?! לשכב!
יצחק אני לא יודע. הוא אמר “אל תשלח ידך אל הנער”.
אברהם אני לא שמעתי כלום.
יצחק אתה כבר מזמן לא שומע טוב. הנה הוא חוזר פעם שנייה, “אל תשלח ידך אל הנער”, לא שמעת?
אברהם לא.
יצחק אני נשבע לך… “אל תשלח ידך אל הנער”.
[פאוזה. אברהם מרפה ממנו]
אבא, אני נשבע לך ששמעתי קול מן השמים.
אברהם [אחרי שהות-מה] נו, אם שמעת כנראה ששמעת. אני, כמו שאמרת, קצת חירש.
יצחק מאה אחוז, אתה יודע שמצידי הייתי מוכן, אבל קול זה קול. [פאוזה] ראית בעצמך שמבחינתי הייתי בסדר. [פאוזה] שנינו היינו בסדר. [פאוזה] אנחנו מצידנו היינו בסדר, לא, אבא? [פאוזה] לא היינו בסדר? [פאוזה] הכל נגמר טוב, אבא, למה אתה עצוב?
אברהם אני חושב מה יהיה אם אבות אחרים יצטרכו לשחוט את הבנים שלהם, מה יציל אותם?
יצחק תמיד יכול לבוא הקול מן השמים.
אברהם [בהשלמה] נו, אם אתה אומר.
“אם אני צריך לבחור בין אהבת הבן שלי לבין אהבת האומה, אני בוחר באהבת האומה. עשיתי את שלי. הבאתי משפחה, שמונה ילדים. ואני מוכן להחליף את הבן שלי, אני מתכונן לדבר הזה כל החיים שלי… אם צריך להקריב את הקורבן, נקריב את הקורבן… צריך לגדל פה ילדים שמוכנים למה שהארץ הזו דורשת מהם…” – צביקה מור (את שמו לקחתי מטור של רוגל אלפר בהארץ), אב לשמונה, חובש כיפה מקריית ארבע, ש”פרץ” למפגש של נתניהו עם נציגי המשפחות של החטופים בעזה.
מי זימן אותו לשם? מי הזמין אותו לדבר בשם החיים של בנו?
חנוך לוין כבר כתב על זה:
הספר ראה אור ב־1994, לפיכך ברור כי אינו מעודכן כלל וכלל. הוא נותן תמונת מצב של המציאות לפני כמעט שלושים שנה.
עם זאת, החלטתי לנסות ולקרוא אותו. כבר שנים רבות שהוא מונח על המדף ומחכה לתורו, שכנראה כבר לא באמת יגיע. התחלתי לעיין בו ממש בימים האחרונים, ולא במפתיע גיליתי עד כמה קשה להתרכז עכשיו בקריאה של טקסטים. במיוחד של אלה העוסקים בתנועה ששלחה לתוך יישובינו את הרוצחים שהם כה מתועבים, כה נבזיים עד שהדמיון מתקשה להעלות את מעשיהם על הדעת. האכזריות שהם גילו כנראה לא הייתה מאולתרת, לא הייתה מעשה של המון משולהב, אלא הייתה מתוכננת לכל פרטיה.
כתב על כך בימים אלה אורי תובל, עיתונאי לשעבר בכלכליסט. בתחתית העמוד אצטט את דבריו מתוך דף הפייסבוק של אמיר השכל.
הפסקה הרלוונטית בדבריו של אורי תובל מופיעה בפסקה 5, אבל מן הסתם – כל דבריו חשובים וראויים לתשומת לב. במיוחד עכשיו. במיוחד היום.
חרף ההסתיגויות הבלתי נמנעות שחשתי בעניין הספר על החמאס, הצלחתי בכל זאת לקרוא לפחות את הפרקים הראשונים בספר, אלה העוסקים בהקמתו של החמאס ובעקרונותיו.
להלן כמה ציטוטים מתוכו:
התנועה “הוקמה ביום השני לפרוץ האינתיפדה, בשעת צהריים, ב־10 בדצמבר 1987, כשרחובות עזה געשו בהתפרצות המונים.”
“הקימו אותה שישה מבכירי ‘האחים המוסלמים’ ברצועה, בביתו של שיח’ אחמד יאסין.” ראשי התיבות של שם התנועה הם: ‘חרבת אלמוקאומה אלאלסלאמיה’, תנועת ההתנגדות האסלאמית.”
היא “נכנסה לזירה הלאומית הפלסטינית כמתחרה של אש”ף והיא פתחה במאבק מזוין – ג’יהאד נגד ישראל”.
את חמאס מייצגת “תפיסת עולם פשטנית, חד־ממדית וחסרת פשרות, הקוראת לחזור לשורשים, ורואה במערב המודרני את אויבו של האסלאם”.
ואלה העקרונות שקבעו המייסדים:
אני משוכנע שאסור להיכנס לעזה, שזאת מלכודת מתוכננת.
אני מרגיש שמה שעובר לי בראש נורא ברור מאליו. אני פורק את זה כי צריך.
הגענו לרגע מבחן היסטורי עצום – לא מוכנים בשום רמה!
תעצרו לפני שיהיה מאוחר מדי!
ככה מדינות נגמרות!
1. התוכנית הצבאית של חמאס איך לפרוץ לישראל הייתה מרשימה מאוד. אין מה להגיד. גם מתוכננת לעילא, גם מודיעין משובח ומפורט, גם עבדו עליה בסבלנות לאורך שנים, גם ביצוע ברמה צבאית וחיילית בלתי נתפסת. כל אספקט בה מלמד על יכולות מדהימות של תכנון, ביצוע, מידור, שליטה ומודעות מלאה ליכולות המודיעיניות והמבצעיות של צה”ל.
לחמאס הייתה חטיבת קומנדו מאומנת, מיומנת ומתוכננת שלא ידענו עליה כלום. המבצע הזה מתבסס על עשרות או מאות תת מבצעים להכנתו, כל אחד מהם מתוחכם ומסובך לכשעצמו, ועלול לבדו לחשוף את כל התוכנית. והתוכנית לא נחשפה.
אחד הדברים המדהימים זה ש – כנראה – הפעולה הזאת הייתה הראשונה אי פעם עבור חלק גדול מאנשי חמאס ובנוסף הם גם כנראה הפעילו לראשונה מערכות נשק מסוימות, כמו הרחפנים המפציצים. ובכל זאת הם הציגו רמת ביצוע באמת מדהימה. ייתכן שהם השתתפו בלחימה בחו”ל או יצאו לאימונים אינטנסיביים.
2. מה שאמרתי עד פה מעיד על רציונליות, חשיבה מעשית, והשקעה כספית עצומה שאותה עושים מול מטרה מוגדרת.
3. וכל זה עומד בניגוד מוחלט לפשע הנאצי, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה, שאותה פעולה עשתה. אותם אנשי צבא רציונליים או ממושמעים הופכים לחיות אדם. אי אפשר בכלל לתאר את הזוועות.
4. המסקנה היא שגם הטבח הזה הוא חלק מתוכנית רציונלית. ההסבר “הם חיות ששונאים יהודים” בהחלט עומד בבסיס הטבח, אבל מסביר רק חלק מהעניין. הוא לא מספיק טוב.
5. הייתה מטרה רציונלית בבחירה לטבוח באזרחים ולא להסתפק בצבא כמטרה להרג וחטיפה. למשל, הטלת טרור על כל ישראל, שינוי מאזן ההרתעה האסטרטגי מול הפלסטינים (מושג שאולי לא היה קיים אף פעם), ומחיקת ההתיישבות היהודית מסביב לעזה.
אבל נראה שהמטרה הרציונלית המרכזית והברורה מאליה היא להכריח אותנו להיכנס קרקעית לעזה. חמאס בחר בזה במודע.
6. ולכן הוא מוכן.
7. ברור שמחכה לנו שם נשק חדש בזירה שלנו שאנחנו לא מוכנים אליו. נשק איראני או רוסי שנוסה באוקראינה ועיראק.
בחודשים האחרונים ראינו מטעני צד ביהודה ושומרון, שידוע שאיראן העבירה. בדיעבד זה נראה כמו חלק מתוכנית העל לגרום לנו להעביר כוחות לשטחים ולזנוח את גבול עזה.
אבל אם זה מה שנכנס לשטחים בשליטתנו – מה נכנס לעזה, ששם אנחנו לא יודעים על חטיבת קומנדו מאומנת ומיומנת שיש לה תוכניות מפורטות? לכוחות הקרקעיים שלנו מחכה משהו שלא ראינו. מלטים מתאבדים? מיקושים מתוחכמים? ההתקפה שלנו תהיה מאוד איטית, המון נפגעים, בגשם ובבוץ.
8. בנוסף חייבים לקחת בחשבון שחמאס היה במפקדת אוגדת עזה ובבסיסים מרכזיים אחרים ולקח חומרים, מחשבים ואת החיילים שיסבירו להם מה אנחנו יודעים ומה אנחנו מתכננים. הם כנראה יודעים על התוכניות שלנו הרבה יותר ממה שהם אמורים לדעת.
9. התוצאה היא שלמרות הגיוס הגדול, הכוח הרב והעוצמה, גם אם ניכנס לעזה – היוזמה לא שלנו. אנחנו פועלים בהתאם לתוכנית המקורית של חמאס, שבהיכרות עם הפסיכולוגיה הישראלית והרגלי קבלת ההחלטות פה יודע שבסוף של כל חשבון הפוך על הפוך, ניכנס.
10. וכשמחברים את זה לחשבון הכולל של איראן, חיזבאללה ורוסיה מול ישראל, ארה”ב וסעודיה – יש סיכוי שישראל תהיה בשר התותחים של מלחמה גדולה חדשה. כולם מבינים שאם נסתבך בעזה לא יהיה לנו כוח להתמודד עם חיזבאללה.
ברור שחיזבאללה הוא חלק מהמלכודת, לא משנה כמה לחימה תהיה מולו. זה יכול להידרדר במהירות. הוא חלק ברור במשוואה – בתור כוח איראני על גבולנו – ובגללו האמריקאים שלחו כוחות פיזיים להגנת ישראל. כנראה לראשונה. ורוסיה שהזהירה מפני כניסה של צד שלישי – ארה”ב – ללחימה ולא הביעה שום הזדהות עם ישראל, שום שיחה מפוטין. להיפך, מזהירים שם מפני פתרון צבאי (הרוסים. מזהירים. מפני. פתרון. צבאי. אין מספיק פחחח). לשם אנחנו הולכים.
11. ואולי הכי חשוב. אנחנו מגיעים לרגע המבחן הזה לא מוכנים!!!!
מי שחשב שלא יהיה מחיר אסטרטגי לחמש מערכות בחירות בארבע שנים, גילה שלחוסר יציבות יש השלכות רחבות מאוד. מי שחשב שלא יהיה מחיר לראש ממשלה שעסוק בענייניו הפרטיים ושנחליט לקחת את המדינה על כל מוסדותיה למשפט האישי שלו, גילה שנתניהו צדק. מי שחשב שלא יהיה מחיר למלחמת אזרחים ולשינוי משטרי – שממשלת ישראל פתחה בה בבחירה ומרצון, גילה שאנחנו אף פעם לא לבד בזירה.
הגענו למבחן היסטורי כשכל ההנהלה הישראלית סובלת מחוסר המשכיות, חוסר מקצועיות, חוסר במשאבים, חוסר בתשומת לב למה שמלחמה דורשת, מיליארדים שהוקצו לימי בחירות ולכספים קואליציוניים, העדפה של מגזרים שרק פוגעים בביטחון ולא מסייעים לו.
ההנהגה וההנהלה הישראלית סובלת מחוסר אמון פנימי מזעזע.
הגענו למבחן הזה כשאנחנו הכי מפורדים שהיינו אי פעם תחת ראש ממשלה שהעם לא מאמין בו ושאיבד תמיכה נרחבת עוד לפני אחריותו ליום האסון הכי גדול בתולדות ישראל.
אנחנו לא מוכנים למלחמה.
ככה בדיוק מדינות קטנות נגמרות מול אימפריות אזוריות עולות.
בואו נהיה חכמים ומתוחכמים.
לא ניכנס לעזה.
נעשה דברים אחרים ובלתי צפויים.
נחנוק את חמאס כלכלית ובמשאבים. נפציץ ולא נצעד.
את האויבים האחרים נפתיע בשנתם.
ניקח את היוזמה על המזרח התיכון שאנחנו רוצים לראות פה בסוף.
נימנע ממלחמה שאחריה ישראל לא תהיה אותו הדבר.
יש לנו אחריות קדימה ואחורה.
יש לנו חברים, משפחה, ילדים.
לא לרוץ כמו פרשים פולנים לקרב מיותר.
לחשוב.
לחשוב.
לחשוב.
אולי הריאיון שנערך לאחרונה עם בנו של אחד ממנהיגי חמאס, יכול להסביר טוב יותר מה ניצב בפנינו.
(הווידיאו של הריאיון עם CNN לא פועל, לכן צילמתי תמונות מסך מתוכו):
לוקחים אותי לסעוד במועדון פרטי, קרוב לתיאטרון אוהיו, בחברת שמונה או עשרה אורחים, רובן נשים. המארחת שלנו – ברור שהיא תורמת עשירה – נועצת בי במהלך הארוחה מבט חצוף, וחוקרת אותי ארוכות על הרומן שלי בתו של הקברן, מן הסתם הספר היחיד שלי שקראה.
יש אנשים שיצירה בדיונית מציבה בפניהם מכשול, או אתגר – תמונת דיוקן של חיים שונים מאלה שלהם, ולכן כאלה שמצריכים חקירה נוקבת מעין זאת.
המצב מורכב במיוחד, כי נראה שהאישה כבדת שמיעה, ולכן תשובותי הנלחשות בנימוס זוכות למבט אטום, וקולה עולה, צורם, כשהיא שואלת מדוע, אף על פי שבני המשפחה היהודים נמנו בגרמניה עם “בני מעמד הביניים”, הם “ויתרו כל כך מהר”, ובהגיעם לארצות הברית נעשו “איכרים פשוטים.”
אני מופתעת מהשאלה ומהצורמנות שבה נשאלה. עלי לשקול היטב איך להגיב.
“כי הם עברו טראומה, בגלל מה שעבר עליהם בגרמניה,” אני אומרת. “כי הם נאלצו לברוח מהבתים שלהם, נעקרו, היו מבועתים – סבלו. הנאצים רדפו את היהודים – את ודאי יודעת את זה?”
האישה נועצת בי מבט. היא ממש חירשת? עושה לי דווקא? עוינת? מתעמתת? מה, היא – סנובית? אנטישמית? סתם קהת חושים?
“כן,” היא אומרת בבוז, “אבל כל כך מהר הם התדרדרו לעוני, חיו בעליבות. האבא הרי היה בעברו מורה בבית ספר תיכון, הוא היה צריך לדעת איך ראוי לחיות…”
כמה שזה מוזר. כמה לא נעים.
וזה מזכיר לי דברים שאמר לי פעם מתרגם פולני, בכנס סופרים בוורשה: “היהודים יכלו להציל את עצמם מהנאצים, אבל הם התעצלו.”
.
על העטיפה, מתחת לכותרת שמו של הספר פדות, כתוב בקטן: “רומן”. אכן, רוב הדמויות בספר בדויות, “מלבד אלו הידועות ברבים”, נכתב בפתיח, והן “פרי הדמיון בלבד”. אבל בעצם יש כאן שזירה מתמשכת בין עובדות היסטוריות, שהיו פעם ידיעות עיתונאיות, לבין סיפורים אישיים מומצאים.
מאחר שחייתי אז – בתחילת 1972 השתחררתי אחרי שהייתי, בין היתר, פקידת מבצעים בקורס הטיס של חיל האוויר – והייתי אפילו נשואה לטייס בחיל האוויר, כל מה שנכתב בספר מוכר לי עד מאוד: הרקע, המהלכים, ההתרחשויות, האווירה (למשל – ה”איום” על טייס קרב שאם לא ינהג כיאות, יענישו אותו בכך שיעבירו אותו “מיד לתובלה”. למשל – הבדיחה המגעילה והמטומטמת שטייסים הרבו לחזור עליה, לפיה נשים נמשכות אליהם, כי יש להם יהלום בקצה האיבר…).
ניכר בו, בכותב, שערך תחקיר מדוקדק, אם כי פה ושם מצאתי בכל זאת טעויות קטנות, חלקן לא חשובות, למשל – בבור של חיל האוויר ניצב אמנם שולחן גדול, אבל מי שהזיזו על גבו, באמצעות מוטות ארוכים עם מגנטים בקצותיהם, את לוחיות המתכת (ולא הפלסטיק!) הקטנות שסימלו מטוסים באוויר, לא היו “סמלי מבצעים”, אלא חיילות בשירות חובה. והלוחיות לא סימלו את “המערך ההתקפי של חיל האוויר הישראלי”, אלא, כאמור, כל אחת מהן הייתה מטוס שעל התקדמותו באוויר דווח לחיילות באוזניות, ותפקידן היה לייצר תמונת מצב מתעדכנת של הטיסות המתנהלות.
יש בספר גם טעויות גדולות יותר. למשל – כפי שנודע לכולנו מהסדרה הדוקומנטרית המופתית “האחת”, שכדאי מאוד לצפות בה (להלן קישורים לכל הפרקים) – המבצע הכושל שכונה “דוגמן 5”, טיסה ששישה ממטוסי הפנטום שהשתתפו בה לא שבו ממנה, התרחשה לפני האירוע שבו פקח טיסה בבסיס חיל האוויר בשארם א־שייחׁ’ סירב להדליק את אורות המסלול לנחיתתו של מטוס פאנטום, משום שחשש מפני תקיפת ספינות קרב של האויב, ולא ידע שאותו טייס הפאנטום כבר הטביע אחת מהן והניס את האחרת.
למרות הטעויות הללו, קראתי את הספר בעניין ובצער. לא קל להתוודע (שוב: הרי הדברים עולים בעדויותיהם של הטייסים, בסדרה “האחת”) לעינויים שעברו החיילים והטייסים, ולא קל להיזכר (שוב!) במחדל החמור של ההנהגה, שהייתה צריכה, ואולי גם יכלה, למנוע את המלחמה האיומה ההיא, זאת שבה איבד הציבור הישראלי את האמון במנהיגיו. (אפשר לקרוא על כך רבות בספרה של חנה יבלונקה ילדים בסדר גמור, ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1955-1948).
מי שחי כאן באותם ימים לא יכול לשכוח סצנות רבות שמתוארות בסיפור, ודווקא כאלה שהתרחשו בעורף, לא בחזית, ובשוך הקרבות, לא במהלכם.
למשל – המרתף שאליו הגיעו בני המשפחה שיקיריהן נחשבו נעדרים, בתקווה לנסות למצוא תצלומים שלהם, כאלה שנלקחו מתוך כתבת טלוויזיה או עיתון זר, ויוכיחו שהנעדרים הם שבויים, לא חללים.
מי יכול לשכוח את התסיסה הציבורית, את ההפגנות הגדולות, שמוטי אשכנזי החל בהן; את הזעם של הורי השבויים, במיוחד של אלה שנשבו בסוריה, כי עם המצרים הגיעו די מהר להסכמות; את הטענות שהחלו להישמע, ומאז לא שככו, שלפיהן הפקירו את החיילים, את התחושה שלא באמת משתדלים לשחררם, שהמדינה כשלה.
ובתוך כל אלה משתבצים ברומן סיפוריהן של כמה דמויות: הטייסים עמי ואריק, פקידת המבצעים לשעבר, גליה, שהשתחררה זמן קצר לפני פרוץ המלחמה והיא עושה את צעדיה הראשונים כעיתונאית. קובי, שנפל בשבי במוצב החרמון. אודי הטנקיסט. לכל אחד מהם יש היסטוריה אישית שאנחנו מתוודעים אליה, ומבינים איך המשפחות שלהם השפיעו על גורלם ועל עמדותיהם בחיים.
ה־6 באוקטובר 2023 מציין את יובל השנים שחלפו מאז אותו יום כיפור, כשהאזעקה של שתיים בצהריים החרידה את המדינה. הדיה של אותה אזעקה ממשיכים להישמע גם כיום, והספר שלפנינו הוא עוד אחד מאותם הדהודים.
אני רוצה להתווכח עם הסוף של הסרט “שבע ברכות”.
אתחיל ממנו. מודה: לא יכולתי להתגבר על היבבה החנוקה שהרעידה אותי, כשצפיתי בסצנה האחרונה. לא ידעתי בוודאות אם מה שעורר אותה היה רק מה שנראה מולי על המסך, או השילוב בינו לבין הרקע האישי שלי. כנראה – שניהם.
ועם זאת כן: אני רוצה להתווכח עם מה שהוצג בפנינו. עם אי הנוחות שחשתי, ועם תחושת הצרימה שהתעוררה בי.
למען האמת, גם בחלקיו הראשונים של הסרט הרגשתי אי נוחות רבה. בדיעבד הבנתי שהייתה מכוונת. שהיוצרים ביקשו בפירוש לעורר אותה.
אנחנו פוגשים שם משפחה מרוקאית חמה וקולנית, תוססת ודביקה, נלהבת ועליזה, לכאורה – קבוצת אנשים קרובים ומעורבים מאוד זה בחייו של זה. היה קשה בהתחלה לשאת את כל הרעש, ואת השמחה הזאת, העולה על גדותיה.
אבל לאט לאט המהומה הולכת ושוככת. זה קורה בד בבד עם חשיפתם של הסודות האיומים שהמשפחה הזאת, הנהדרת־לכאורה, מסתירה.
לא מדובר רק בסוד הראשי, שהוא כבר גלוי לקהל מראש, כי עליו דובר רבות עוד לפני שהסרט יצא אל האקרנים: סיפורה של אישה שבילדותה מסרה אותה אימה לאחותה חשוכת הילדים.
מארי, הילדה, גדלה. היא כבר בת ארבעים. והיא נמצאת במרכזה של העלילה ומניעה אותה. התמונה הראשונה בסרט היא חתונתה עם ישראלי־לשעבר, בניגוד לה – ממוצא אשכנזי –שגר בצרפת. הוריו באו להשתתף בשמחה, אבל עד מהרה אביו פורש מהחגיגה המתמשכת: שבע הברכות שנערכות, כל אחת מהן בארוחת ערב משפחתית, כל פעם אצל מישהו אחר: אצל ההורים של הכלה, אצל אחיה ואחיותיה.
ומה מתברר? שכל האהבה הקולנית הזאת היא בעצם העמדת פנים אחת גדולה. הצביעות נחשפת לא רק בהקשר של הסיפור העיקרי: סיפורה של מארי שמסרו אותה, כאילו שהייתה חבילה נטולת רגשות ורצונות, הלוך ושוב לדודתה כדי “לפצות” אותה על כך שאין לה ילדים. האמת מתגלה לא רק כשרואים את חוסר הרגישות של האחים והאחיות, שנהנים לשבת בנוכחותה של מארי ולהעלות ביחד זיכרונות ילדות משותפים שנמנעו ממנה. היא אמנם גרה בשכנות להם, אבל “השתייכה” לבית שבו לא היו ילדים נוספים. “בת” יחידה, לא ממש מאומצת – הרי ידעה מי הוריה הביולוגיים, וראתה את אחיה ואחיותיה חיים ביחד, אמנם במחסור כלכלי, אבל בתוך הווי משפחתי חמים. חוסר האהבה נגלה לא רק כשמבינים עד כמה אמה ואחיה ואחיותיה לא מבינים – לא רוצים להבין! – את מצוקתה של מי שחשה שנידו אותה על לא עוול בכפה – “הרי הייתי ילדה כל כך טובה!” היא זועקת במר נפשה. לא רק כששומעים אותם תוקפים אותה – מה את רוצה? לך היה הכול: לדודתה ולדודה היה כסף, היא זכתה בהשכלה ובתואר אקדמי. היא היום מנהלת בנק בפריז, בניגוד להם שאם יש לאחת מהם “תואר” הוא זה של מלכת יופי מקומית (ועוד “של השמנות”…).
אחיה ואחותה רואים בה מתלוננת סדרתית. כועסים עליה. מצפים שתשכח את מה שחוותה כעוול מתמשך. הרי זה היה לפני ארבעים שנה! מה את רוצה עכשיו…?
גם אמה כועסת עליה. ברגע של רתחה מודיעה אמה של מארי כי עד שהגיעה (עשר שנים לא ראו אותה) כדי להתחתן “בחיק המשפחה”, הכול היה בסדר, כולם חיו בשלום, ורק היא בבואה הורסת הכול, ואז תוקעת האם את הסכין: “גם היום הייתי מוסרת אותך!”
אין סיכוי שתתנצל. אין סיכוי שתבין. אין סיכוי שתבקש סליחה. אין סיכוי שתבחין בכאב, שתכיר בו.
גם היום הייתי מוסרת אותך.
אבל החלק שהכי זעזע אותי – למרות שגם הדברים הללו בלתי נסבלים בעליל – היה אירוע צדדי לכאורה, אבל כזה שיש בו משנה משמעות בעיני: אחת מבנות משפחתה של מארי משוועת לילד נוסף, כדי שבתה לא תהיה בת יחידה. היא לא מצליחה להרות. היא מצאה סוף סוף פונדקאית. אבל אין לה כסף לממן אותה! והיא פונה אל בני המשפחה ה”חמים” וה”אוהבים” וה”קרובים” ומבקשת שיעזרו לה. שכל אחד יתרום, כמידת יכולתו.
אהה. האמת מתגלה. זאת משפחה רק לארוחות משותפות. לא לעזרה הדדית! הם נסוגים. הם מתקוממים נגד הרעיון. ומתחילים להעלות תירוצים לסירובם: לא נאה להם שהילד יגדל בתוך רחם של אישה זרה, ועוד גויה! וחוץ מזה, ממלמלים, גם לי אין כסף…
רגע השיא של הסרט מתרחש באותה סצנה. מארי מתפרצת: אולי אחד מכם ימסרו לה את הילד שלו, כדי לפתור לה את הבעיה? היא מנסה לגרום להם להבין את עוצמת העוול שנגרם לה. לשווא. אוזניהם אטומות. עיניהם לא רואות. אין הבנה. אין הזדהות.
ולכן הסצנה האחרונה בסרט עצבנה אותי.
מארי מגיעה שוב לביקור בישראל, אחרי עוד פרידה ממושכת. אמה כבר דמנטית, חיה בבית אבות.
אבל כשהיא רואה את מארי, דווקא אותה, היא מזהה! מארי נמסה מהתרגשות. שמחה. ויושבת לידה, דומעת, מחייכת. ומורחת לאמה לק.
פיוס.
על מה? איך? מדוע? מה פתאום?
זה הסוף שנבחר: סוף “מנחם”, סוחט דמעות, אבל לא אמין! לא אמין!
בן זוגי אמר לי – אל תחשבי שהוא יחזיק מעמד, ה”פיוס” הזה. הרי שום דבר אמיתי לא נאמר! הרי הכול – חוסר ההבנה, ההכאבה, האדישות, נשארו כפי שהיו. נראה את מארי בעוד זמן מה, הוא הוסיף, נראה איך יהיו היחסים שלה עם בני המשפחה האטומים והמאכזבים האלה. אבל לא נראה. הסרט הסתיים…
לקראת סופו של ספרה ילדים בסדר גמור, ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ – 1948־1955 משרטטת ההיסטוריונית חנה יבלונקה את השבר שעברו בני הדור שחקרה במהלך מלחמת יום כיפור ובעקבותיה. היא מראה את ההתפקחות המרה שלהם (שלנו! אני בת הדור, כמו גם יבלונקה עצמה) בעקבות מה שקרה באותה מלחמה. נכונותם המובנת מאליה למסור את נפשם בהגנה על המדינה, התמימות שבה האמינו בוודאות כי זאת תעמוד תמיד לצידם, התפוגגו כשהמעוזים נפלו בזה אחר זה, והלוחמים שהיו בהם נהרגו בקרבות בלתי אפשריים וחסרי כל תוחלת (כמו גם ההבנה שאת המלחמה ההיא היה כנראה אפשר למנוע, אלמלא יהירותם של מי שהסבירו למשל ש”עדיף שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח”, כפי שאמר משה דיין, אבל כשפרצה המלחמה כמעט נשבר, כי היה משוכנע שמדובר בחורבן בית שלישי, ודיבר על הפעלת נשק אטומי. כן, כן, אותו דיין שלפני מלחמת ששת הימים זלזל באלה מבין חברי הממשלה שלא ששו אלי קרב, ממש כמו שעשה באותה עת גם רחבעם זאבי, שכינה בזלזול את השרים המבוגרים והשקולים, אלה שלא היו ילידי הארץ, “הוורהפטיגים“, כפי שאפשר לקרוא בספרו של תום שגב, 1967).
קו בר לב הכזיב. הביצורים לא הצליחו למלא את ייעודם ולא בלמו את הכוחות המצריים. ההנהגה המדינית והצבאית הכזיבו. גם משום שסירבו להקשיב להתראות המפורשות שקיבלו – תחילה מהמלך חוסיין בכבודו ובעצמו, ואחרי כן גם מאשרף מרואן, המרגל הבכיר ביותר שאפשר היה לזכות בו – ונאחזו בקונצפציה שלפיה אין סיכוי שהסורים יפעלו בלי השתתפותם של המצרים, ושפניהם של המצרים לא למלחמה, הם עסוקים ב”סתם תרגיל צבאי נרחב.”
לא רק ממרואן ומהמלך התקבלו התראות, אלא גם מהחיילים ששירתו במעוזים, על שפת תעלת סואץ, וראו במו עיניהם את ההיערכות הנרחבת של המצרים.
הקונצפציה ניצחה את השכל הישר, וחייהם של 2,656 ההרוגים, 7,251 הפצועים ו-294 השבויים יכלו להינצל ממוות או מהטראומה, שחוו הם, בני המשפחות שלהם, וכלל אזרחי ישראל, אלה שלחמו, ואלה שהיו בעורף.
ספרו של ד”ר נחום ורבין, רופא שהגיע למוצב המזח זמן קצר מאוד לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, מצטרף אל התיעוד המתאר את עומקו של השבר שחל אז, לפני חמישים שנה, ביום כיפור, באוקטובר של שנת 1973.
ורבין מספר בספרו כיצד נלחמו במוצב המזח, כמעט עד הכדור האחרון. האוכל והתחמושת כמעט אזלו, הוא טיפל בפצועים, עד שלא נותרו עוד תרופות. הניסיון לחלץ את החיילים במוצב באמצעות סירות נכשל. חילוץ יבשתי לא היה אפשרי, היה ברור לגמרי שדינם נחרץ: עוד יום, לכל היותר יומיים, כל מי שהיה במוצב היה נהרג בוודאות.
זה היה הרגע שבו הציע ורבין להיכנע. מפקד המוצב, שלמה ארדינסט, לא היה מוכן לכך. לדעתו האתוס של צה”ל תבע הקרבה. הוא לא היה מוכן להשפלה. ורבין, כך הוא מסביר בספרו, וכנראה שכך דיבר גם אז, סבר כי “כניעה אינה השפלה במצב כזה, שבו חיינו איבדו את ערכם עבור מי ששלח אותנו, עבור מי שנתן לנו תפקיד. אנחנו לא קמיקזות יפנים, שלהתאבדותם הייתה משמעות מבצעית ברורה, ואנחנו לא לוחמי מצדה, שהתאבדותם חסכה מהם חיי עבדות.”
ורבין “העז” אפילו לעקוף סמכות, לפנות אל הפיקוד ולבקש את הסכמתו לכניעה.
המפקדים סירבו לאשר לחיילי מוצב המזח להיכנע, וודאי שלא הסכימו לפקוד עליהם לעשות זאת. אדרבא: הטילו עליהם “להחזיק מעמד”, ככל שיוכלו. כמה זמן? לא ידוע. איזה סיוע נקבל בינתיים? מה שקיבלתם עד כה. כלומר – מאומה!
בדיעבד קרא ורבין בארכיון צה”ל פרוטוקולים של דיונים שנערכו במהלך המלחמה. ב־13 באוקטובר 1973 נכתב בהם כי “יש מהומה מסביב הכניעה של המזח. אומרים ששר הביטחון לא מסכים לכניעה.”
בריאיון שנערך עם האלוף (מיל’) שלמה להט (צ’יץ’) ב־1993, כלומר עשרים שנה אחרי המלחמה, אמר צ’יץ’ כי התנגד לכניעה. “כן, ידעתי שהסיכויים שלהם לצאת בחיים אם לא ייכנעו יהיו אפס, אבל חשבתי ואני חושב גם היום, שאסור לתת למקום שייפול בידי אויב כתוצאה מנפילה בשבי.”
זה מזכיר לי את הבדיחה המרה על אומץ ליבם המפוקפק של הצרפתים במלחמת העולם השנייה, לפיה “הצרפתים נלחמו עד טיפת דמם האחרונה – של האנגלים.”
קשה לי להבין איך גם אחרי עשרות שנים המשיך צ’יץ’ לדבוק בעמדה שמוטב היה להקריב את שלושים ושישה האנשים שנפלו בשבי המצרים, וחזרו לישראל אחרי חמישה שבועות!
אי אפשר לדעתי שלא להסכים עם ורבין שאומר כי כאשר שכנע את חבריו להיכנע, מילא את תפקידו כרופא: להציל חיים. מה גם ש”מרגע שתמה הלחימה הפעילה נותרנו במעוז כתרנגולות בלול, מחכות לבוא השוחט. איזה יתרון היה למדינה לשחיטתנו?”
ורבין מספר כמובן גם על השבי. ועושה את זה באיפוק. “אולי החקירות בשבי לימדו אותנו להסתיר רגשות. אולי החקירות בזכרון יעקב [לשם לקחו אותם כדי לוודא שלא בגדו במולדת…] ובקריה בתל אביב לימדו אותנו לקח, אולי האירועים הטראומטיים של שבוע המלחמה והכניעה יצרו אצלנו חומת מגן,” הוא מסביר, ומוסיף גם: “אולי אנחנו דור אחר, נוח פחות להיחשף […].”
בעיניו השאלה החוזרת שהוא נשאל – האם עברת בשבי עינויים? היא אינטימית מדי. הוא מסרב לתאר בפירוט את מה שעבר עליו.
חשיבותו העיקרית של הספר היא באמירה הנוקבת, הלא מתפשרת, של ורבין: החיים יקרים, ובנסיבות מסוימות מוטב להיכנע.
הוא אמנם חשש שיטילו בו דופי, כשישוב. שיקרעו ממנו את דרגותיו. שידונו אותו לכף חובה. אכן, ברגע מסוים אפילו זימנו אותו לחקירה משפילה, מזעזעת, ותקפו אותו, כי הציע לחיילים, רגע לפני שמסרו את עצמם לידי המצרים, שלא יתאמצו להיות גיבורים, שיימנעו מעצמם עינויים רק כדי לשמור על סודות שכבר בלאו הכי גלויים וידועים למצרים. גם על עצם העובדה ששכנע את חבריו להיכנע ניסו לתקוף אותו, אבל הוא לא נשבר, שכן היה משוכנע שהצדק אתו! אכן, לא היה המשך לאותה חקירה מזעזעת ולאותן האשמות מרושעות.
קבלת הפנים שזכה לה עם שובו דווקא הפתיעה אותו לטובה. הוא התקבל בזרי פרחים, תשואות וחיבוקים, שהיה ראוי להם!
הספר צנום ומרתק. רק דבר אחד הפריע לי: לא הבנתי מה הטעם לשבץ בו צילומים של מכתבים שקיבל ורבין מבני משפחתו, וגם מילדים זרים, שביקשו לעודד את רוחו בשבי. פה ושם מכתב מצוטט, שמשקף את מה שעבר על בני המשפחה שלו, עוד אפשר להבין. אבל המכתבים עצמם, בכתב יד, על פני כמה וכמה עמודים, מיותרים, לטעמי.
אבל זאת רק הערה שולית.. הספר מעניין וחשוב!
צרוף מקרים, או שמא, מציאות חיינו הבלתי נתפסת, היום ניתן בבאר שבע פסק דין במה שכונה “האונס הקבוצתי באילת”. מציאות חיינו הבלתי נתפסת, משום שהאשה הצעירה שנאנסה באילת לא היתה זוכה, ככל הנראה, לדין צדק, בתקופתה של הגר, ובכלל אין היא היחידה, רק זו שהעזה והתלוננה, ועברה דרך חתחתים כדי להגיע ליום הזה.
אבל להגר לא היה סיכוי. כלל.
בזמן ההוא, בתקופה ההיא, לא דברו, לא התלוננו, צריך היה להיות מקרה מיוחד במינו כדי שתהיה תלונה, ויהיה משפט, ותהיה הרשעה. וגם אז, מי שנאנסה, הסביבה כבר התיחסה אליה אחרת. בחשד מה.
ולהגר לא היה סיכוי. כלל.
היא גדלה בבית של אבא רופא, ניצול שואה, שזו משפחתו השניה, ואם שהיא אמנית רקמה, ההולכת לישון בכל לילה, עם שני כדורי שינה, שלא תשמע דבר שלא תדע דבר.
ולא רק האב. ישנו גם הדוד.
ומי שפעם אחת שדדו ממנה את כל מה שהיה לה, לא תדע שאפשר גם אחרת.
עד שמרדה וברחה, ונפלה שוב טרף. כי טורפים יש בכל מקום.
והיא מתנתקת מגופה ומניחה לטורפים לעשות את שלהם.
כִּי בְּעֶצֶם הוּא עֹנֶשׁ, שֶׁכְּמוֹ מֵרָצוֹן
תְּבַקֵּשׁ לְעַצְמָהּ שׁוּב וָשׁוּב, כִּי הוּא מָה
שֶׁנִּרְאֶה כְּמוֹ פִּטּוּם, אַךְ בְּעֶצֶם הוּא צוֹם,
אוֹ בְּעֶצֶם סִגּוּף, הִתְיַסְּרוּת שֶׁדּוֹמֶה
לְשִׂמְחָה אוֹ רִצּוּי, לֹא גְּלִישָׁה מִפִּסְגָּה
מִנַּפֶּצֶת אֶל כְּלוּם שֶׁאוֹרֵב לָהּ, אִטִּי,
לֹא סְתָם כְּלוּם, כְּלוּם שׂוֹרֵט וְחוֹתֵךְ בְּמַגָּע,
שֶׁתָּמִיד מְחַכֶּה בְּדַרְכָּהּ לַתַּחְתִּית.
לִכְאוֹרָה אֵין מָנוֹס מֵאוֹתָהּ הַתְחָלָה
כִּי זֹאת הִיא שֶׁתֹּאמַר בְּלִי מִלִּים מָה צָרִיךְ
לְהַתְחִיל: מִן בִּזָּהּ, הוֹלֵלוּת, הִלּוּלָה.
בְּגוּפָהּ הַצָּנוּם אַךְ הָרַךְ כְּמוֹ תַּפְרִיךְ
אֶת הַצַּו הַמֻּחְלָט, הַפּוֹסֵל, הָאוֹסֵר
עַל כָּל מָה שֶׁיִּקְרֶה וְהִיא בַּל יַעֲשֶׂה.
כמה מלים על המבנה: מחזור סונטות. 336 במספר. מה שהופך את הקריאה לקשה יותר, או קלה יותר. אי אפשר להחליט. כי לרגע מוסבת תשומת הלב למבנה, לחריזה, למשקל, לרגע אפשר להתעלם מן התוכן.
אבל אי אפשר להתעלם מן התוכן.
אי אפשר לרגע לשכוח.
כי מה שקרה להגר באילת, קרה משום שלא היתה לה ברירה, ולא היה לה סיכוי, ואי אפשר היה שיקרה לה אחרת. כי היא לא ידעה שאפשר אחרת.
ולרגע היתה תקווה.
אחר כך
הרבה אחר כך.
וכדאי לקרוא את הספר הזה, בחמלה ובאהבה. לכל ההגריות שפגשנו, שעוד נפגוש. ולמרות התוכן הקשה והכואב, הרי שהספר הזה הוא פנינה מלוטשת היטב.
לא ראיתי את הסרט “גולדה”, אבל אני קוראת עליו את השבחים הרבים שהוא זוכה להם. לרגע אחד הם כמעט פיתו אותי, כמעט הסתקרנתי, אבל במחשבה שנייה, ידעתי שכוחי לא יעמוד לי לצפות בו.
הבנתי שהסרט מציג את דמותה של גולדה באהדה. בהבנה: “מהלך האירועים הטרגי שהוביל להחלטותיה הגורליות של ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר במלחמת יום הכיפורים בעודה מתמודדת בסתר עם מחלת הסרטן”, כתבו עליו באתר Seret.
“הסרט מספר על שלושה שבועות בחיי ראש ממשלת ישראל בזמן מלחמת יום כיפור. זהו דיוקן של מנהיגה תחת לחץ, תוך כדי ניסיון ליצור הלחם בין המציאות הפסיכולוגית שלה לבין המציאות הלאומית־היסטורית. גולדה למשל מתעוררת מסיוטים או הוזה מראות זוועה מהמלחמה, אבל אירועים אלה מועברים באמצעות קטעי יומני חדשות,” נכתב עליו בביקורת בהארץ.
“כמו ‘שעה אפלה’, שבו שוטט גארי אודלמן בתור ווינסטון צ’רצ’יל במחילות התת־קרקעיות של חדרי המלחמה בלונדון, כך גם ‘גולדה’ עוקב אחרי ראש הממשלה במחילות שמתחת לתל אביב. אלה גם מחילות הנפש והתודעה שלה, שסוגרים עליה במסדרון אפל וקלסטרופובי – כמו קבר.” כתבו בכלכליסט.
הייתי בת עשרים ושתיים כשפרצה מלחמת יום כיפור. אימא לתינוק בן חמישה חודשים, לבדי בדירה בקומה התשיעית בחולון. אביו (הטייס) של הילד הוזנק לפנות בוקר לבסיס. בשעות שקדמו לאזעקה של שתיים בצהריים עמדתי בחלון וראיתי מהבניין הגבוה שבו גרתי במרכז העיר, איך יותר ויותר גברים צעירים נפרדים מנשים צעירות. תנועת המכוניות גברה והלכה. ביום כיפור!
כשנשמעה האזעקה עסקתי בדיוק ברחיצת התינוק שלי. הסתכלתי בחלון וראיתי שאנשים ממשיכים להתהלך ברחובות, כרגיל. אזעקת שווא, אמרתי לעצמי, ובכל זאת הלבשתי את התינוק במהירות וירדתי במדרגות. בדרך יצא מאחת הדירות שכן שנזף בי: “תחזרי הביתה. תפסיקי לעשות פה פאניקה. לא קרה כלום.”
עליתי בחזרה הביתה, בצייתנות.
כמה שעות אחרי כן כבר ראינו את גולדה מסבירה, בהבעת פנים יגעה ומובסת, ש”היום בסמוך לשעה שתיים אחרי הצהריים, פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל…” ואת דיין שנראה עוד יותר מובס ממנה. רק לפני זמן לא רב קבע כי “עדיף שארם א-שייח’ בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח”, ועכשיו הוא נראה על סף התאבדות. (בדיעבד נודע שאכן, כך חש!)
אין לי צורך ביומני חדשות מאז. אני זוכרת היטב.
אחרי הניצחון “המדהים” של מלחמת ששת הימים (שמפירות הביאושים של תוצאותיו, ה”התיישבות” היהודית הלא חוקית ברחבי גדה המערבית, אנחנו נחנקים עד היום) הם חיכו, ביהירותם המופלאה, שהערבים יפנו אליהם, כי, כך הסבירו, “הזמן פועל לטובתנו”. “אנחנו” הרי דמיינו אז ש”אנחנו” גיבורים וכל יכולים.
האם יש בכוחי לראות עד כמה גולדה התייסרה כשפרצה המלחמה שבה דור שלם נהרג, נפצע, או ניזוק נפשית לצמיתות, כפי שאפשר לקרוא בספרה של חנה יבלונקה ילדים בסדר גמור? האם אני מוכנה לחוש כלפיה אהדה, כי הייתה זקנה, חולה, כי אנשי הצבא הטעו אותה? והרי נודע לימים כי המלך חוסיין הגיע עד אליה, לישראל, והזהיר אותה: סוריה מתכוונת לתקוף את ישראל.
אבל הייתה, כידוע, הקונצפציה: הסורים לא יתקפו בלי המצרים. והמצרים? הם בכלל לא מתכוננים למלחמה. הם מרכזים כוחות בסיני? נכון, אבל מדובר בתרגיל בלבד. כל הראיות המוצקות היו שם, אבל ההנהגה – וכן, גולדה בראשה! – העדיפה את ההסברים הלא הגיוניים, רצתה להאמין להרהורי הלב ולא למציאות הברורה, החד משמעית.
ראינו השבוע את “מלכת אמבטיה” של חנוך לוין, בתיאטרון יפו, במה לתרבות ערבית־ישראלית. וזאת הייתה, כצפוי, מהלומה קשה בלב.
את הטקסטים הכרתי, כמובן, מהאתר המוקדש ליצירתו של חנוך לוין, ומהספר מה אכפת לציפור, אך לא הספקתי בזמנו לראות את ההצגה המקורית, שעלתה כזכור ב־1970, והורדה אחרי פחות מחודש, בשל זעמו של הקהל.
השחקנים המוכשרים, ראמי סליבא, בסאם בירומי, ווטן עבד אלגבי ובמיוחד – מונא חווא, שפשוט חורכת את הבמה – כשהיא שם אי אפשר להסיר ממנה את המבט! – מציגים את הטקסטים של חנוך לוין שכבר ב־1969 ידע את מה שרבים כל כך בציבור הישראלי הבינו הרבה יותר מאוחר, אולי מאוחר מדי: הוא הבין, ותיאר, את הגזענות, תחושת העליונות, גסות הרוח, האטימות והרשעות של המציאות הישראלית.
אי אפשר שלא להתכווץ כששחקן ערבי, ראמי סליבא, “מסביר” על הבמה מה ההבדל בינו לבין זבוב (שם גנאי לערבים!): “אשתי, אבי, אמי וכל יתר קרובי וידידי מודים בפה מלא שאני יותר מזבוב. הם אומרים שכל ניסיון להשוואה ביני לבין זבוב הוא מגוחך. די, לשם דוגמה, להעמיד אותי לצידו של זבוב כדי להיווכח שהוא נופל ממני בכמה וכמה תחומים חשובים. אשתי טוענת שאפילו אם הייתי גמד – מה שאינני, כמובן – גם אז הייתי גבוה וגדול מזבוב…” וכן הלאה. חנוך לוין שם את המילים הללו בפיו. ואנחנו שומעים ומתכווצים ממבוכה, מבושה, מייאוש.
ואפשר כמעט לאבד את העשתונות מרוב כאב ודאגה, כשכל השחקנים עומדים על הבמה ושרים את “עשרת הדיברות”. אי אפשר שלא לזכור באותם רגעים איך, ממש בימים אלה, גירשה מדינת ישראל בשמנו פלסטינית שנולדה בעזה ונישאה לאזרח ישראלי. יש לה אמנם ארבעה ילדים קטינים שנותרו כעת בישראל ללא הורה, אבל אחרי שהיא נעצרה בדרכה לעבודה, ללא היתר שהייה בארץ, סילקו אותה, ככה, באלימות, בלי שאפשרו לה לדבר עם ילדיה או עם עורך דין, ובלי שימוע, דרשו ממנה לחצות את הגבול במעבר ארז. וזוהי רק עוולה אחת, קטנה־לכאורה, מאלה שהמדינה מעוללת בשם כל אחד מאתנו. הנה השיר “עשרת הדיברות” שמראה איך ומדוע החליטה החברה שלנו להתנער ולהיפטר מצווי המוסר המחייבים:
ובבוקר אביב בהיר ונחמד
קמנו כולנו כאיש אחד,
אנשי-חיל רעננים,
טובי-קומה ועזי-פנים,
קמנו ועלינו אל הר סיני,
שבו קיבלנו את דבר ה’,
עלינו גאים בזמר ושיר
את דבר ה’ להחזיר.
מסקנה ראשונה מצורכי הביטחון
זרקנו לשמים את הדיבר הראשון,
אחריו זרקנו את הדיבר השני,
גם הוא עקב המצב הבטחוני,
אחרי השני, השלישי בתור,
מעשה מובן של מדינה במצור,
ואשר כולל באופן טבעי
בחבילה אחת את הדיבר הרביעי,
הדיבר הרביעי – והחמישי איתו,
כי הבא להורגך – השכם להורגו,
ומטעם דומה של מלחמת הקיום
נזרק גם השישי זריקת חירום,
והיה זה לכן הכרחי ומוצדק
שהדיבר השביעי גם הוא נזרק,
אחריו השמיני ועימו התשיעי
שניהם מסיבות של מוראל קרבי,
וכדי לסיים במספר זוגי
צירפנו גם את הדיבר העשירי.
ובבוקר אביב בהיר ונחמד
חזרנו כולנו כאיש אחד,
אנשי-חיל רעננים,
טובי-קומה ועזי-פנים,
גוונו זקוף, כתפינו קלות,
נושמים אוויר מלוא הריאות
אפשר לחיות!
אז כשאני חושבת על גולדה מאיר, אני מתקשה לחוס עליה. לא יכולה שלא להיזכר במערכון “ישיבת ראש הממשלה” מתוך מלכת אמבטיה:
“
![נטליה גינזבורג, “סרנה קרוז או הצדק האמיתי”: האם הוא עדיין קיים? [נקרא ונכתב לפני 7 באוקטובר]](https://i0.wp.com/ofra-offer-oren.com/wp-content/uploads/2023/09/גינזבורג-סרנה-קרוז.png?resize=670%2C372&ssl=1)
![אלכס גרליס,”הטובה שבמרגלות”: מרתק! [נקרא ונכתב לפני 7 באוקטובר 2023]](https://i0.wp.com/ofra-offer-oren.com/wp-content/uploads/2023/07/שבמרגלות-אלכס-גרליס.png?resize=672%2C372&ssl=1)
![עורך: מוטי סנדק, “תשוקת חלוצי התיאטרון סיפורו של ‘אהל’ תיאטרון פועלי ארץ ישראל 1925־1969”: הסיפורים המרתקים על תשוקה וחלוציות [נכתב לפני 7 באוקטובר]](https://i0.wp.com/ofra-offer-oren.com/wp-content/uploads/2023/10/תשוקת-חלוצי-התיאטרון.png?resize=672%2C372&ssl=1)
