אריקה מאן, "האורות כבים": סיפורים שהם מסע מרתק בזמן

עשרה סיפורים כלולים בקובץ שכתבה אריקה מאן, בתו של תומס מאן, ספר שראה אור לאחרונה בעברית. כל אחד מהסיפורים זוכה למעין "הקדמה", כך למשל בראשון שבהם, "העיר שלנו": 

"החיים בעירנו נמשכו. כיכר השוק העתיקה, על בתיה הצבעוניים סביב אנדרטת הפרש, לא השתנתה מאות שנים. לאורח המזדמן הצטיירה לה תמונה של שלווה קסומה", ובעקבותיה איור יפהפה, מאת ג'ון אוהרה קוסגרייב הבן: 

האיור לסיפור "העיר שלנו"

אריקה מאן שקלה לקרוא לקובץ "עובדות", שכן כל הסיפורים התבססו על התרחשויות אמיתיות ועל דברים שסיפרו לה אנשים, סיפורים ששיקפו את רוח התקופה והמקום שעליהם כתבה: גרמניה הנאצית, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם.

הקובץ ראה אור לראשונה ב-1940, זמן לא רב אחרי ההתרחשות שחותמת את הסיפור האחרון. קרבתו אל אותם ימים מעוררת תחושה של מסע במעין מכונת זמן. הספר מעניק לנו הצצה מקרוב אל הלכי הרוח של הגרמנים באותם ימים, אנו מבינים מה הטריד והדאיג אותם, עם מה נאלצו להתמודד. 

חלק מהדמויות שבות ומופיעות בכמה מהסיפורים, וכך אדם שעמד במרכזו של סיפור אחד צץ בסיפור אחר כדמות משנית, ואז נגלה לנו מה קרה לאותו אדם בהמשך. 

הספר מרתק ואף מזעזע, כשנוכחים עד כמה חלק מהפרטים מוכר ומזכיר מציאות אחרת, לאו דווקא את זאת של גרמניה הנאצית (אבל אסור, כידוע, להשוות!). 

הסיפור הפותח עוקב אחרי דמותו של תייר אמריקני צעיר שמגיע לגרמניה חודשים אחדים לפני פרוץ המלחמה. (עוד נשוב ונפגוש אותו בכמה מהסיפורים הבאים). הצעיר תמים ואוהד בלבו את גרמניה הנאצית. אין לו מושג למה באמת הוא עד. כשהוא שומע מישהי מצטטת בהתלהבות את שר התעמולה שאמר כי "הדמוקרטיות מזכירות לו חבורה של נודניקיות זקנות" שכן "אנחנו מוקפים אויבים ואנחנו זקוקים ליכולת להגן על עצמנו" הוא משוכנע שהיא "מבולבלת על כל הראש". אבל עד מהרה מבין שהיא לא היחידה. מצטרף אליה צעיר שמסביר לתייר כי היא צודקת: "עכשיו העולם שייך לגזע העליון". 

אחר כך נוכח הזר באחד הקשיים האופייניים לתושבי העיר הגרמנית שבה הוא מבקר: התחבורה הציבורית כושלת. אין מספיק חשמליות. אין מספיק נהגים. אלה שנשארו "כמעט משתגעים מהניסיונות להתמודד עם הדוחק". 

התייר האמריקני אינו מזדעזע משנאת הזרים (כלומר – היהודים) וסבור שגם אם היא "דבר לא יפה במיוחד", אפשר להבין ולהצדיק אותה, כי "זה נעשה לטובת העם". אז מה יש לנו כאן? גזענות; תחושת עליונות; התנערות מהדמוקרטיה (וכאוס בכבישים…).  

בסיפור השני, "עקב טעות מצערת…" אנחנו נוכחים לראות מה קורה כשהמדינה מתערבת בדורסנות בעניינים הכמוסים והאישיים של אנשים שאינם מצליחים להבין עם אילו מלכודות עליהם להתמודד. (הצו הממשלתי שקבע בגרמניה, כך למדתי מהסיפור, מכסת הולדה נאותה לכל משפחה: "כל גרמני צעיר ובריא אשם בפשע חמור נגד העם אם בין גיל עשרים וחמש לשלושים וחמש הוא לא תורם ארבעה או חמישה ילדים לעתיד גרמניה" הזכיר לי משום מה, וכמובן בלי להשוות, את "פרס הילודה" שנהגה ממשלת בן גוריון להעניק למי שהביאו לעולם לפחות עשרה ילדים, אבל באמת לא צריך להגזים. ממשלת בן גוריון רק עודדה את הילודה המוגברת והמוגזמת, לעתים קרובות, ולא כפתה אותה בעריצות רצחנית). 

האיור לסיפור "עקב טעות מצערת"

האיור לסיפור "עקב טעות מצערת"

שערותי סמרו למקרא הדברים שאומר לעצמו הסוחר הנס שווייגר בסיפור "מאזן תשלומים": "אומרים שהפיהרר גאון כי הוא מותיר את חותמו על התקופה, לעומת אדם שהוא מוכשר בלבד, המשתדל לשרת את רוח הזמן בדרך טובה ומועילה. אבל נדמה לי שגאונות אמורה לשנות את רוח הזמן בדחיפה קדימה, ואילו גאון המודה שהוא דוחף את רוח הזמן אחורה אל עבר ברברי, הוא גאון מוזר מאוד, לדעתי."

רבים מסיפורים מבטאים  סוגים שונים של מלכוד שבו מצאו את עצמם אזרחי גרמניה.

כך למשל נדרשה התעשייה הגרמנית להתמקד בחימוש: "כל ענפי התעשייה שאינם משרתים את המשך המיליטריזציה" דוכאו ללא מעצורים, עד שנוצר מחסור במוצרים נדרשים. איכרים נאלצו לעזוב את אדמותיהם ולהגר לעיר, כי המכסות שנכפו עליהם, האילוץ לייצר מזון אך לא לצרוך שום חלק מתוכו, הצווים שמנעו מהם לייצר אותו כיאות, הביאו לקריסתם. ואז נשלחו מהעיר אל הכפר פועלים לא מיומנים, כדי "לעזור" במלאכה שלא ידעו לבצעה: "התעשייה נעשתה יותר חשובה, והחקלאות חייבת לשלם בשביל החימוש מחדש," אבל, נזכר איכר צעיר בסיפור "איכר בורח העירה", רק כמה שנים לפני כן, ב-1933, עוד הכריז היטלר ש"גרמניה חייבת להיעשות רייך של איכרים," אחרת היא תיכחד…

אותו איכר קורא בעיתון שגרמניה נאבקת "על מרחב מחייה", ותוהה "מה זה? מה זה? […] הרי חסרים לנו עובדי אדמה, ולכן הממשלה מתנגדת כל כך ל'בריחה מן האדמה'. אז איך ייתכן שעמנו מצוי במאבק איתנים על מרחב מחייה, אם אין מספיק אנשים שיחרשו ויזרעו את המרחב שכבר יש לנו?"

אותו איכר אינו מבין גם מדוע כתוב בעיתון שהחקלאים הנוטשים את אדמתם (בלית ברירה!) מתכחשים לחלקם הגדול והצודק בהכנסה הלאומית: אנחנו מתכחשים? הוא מופתע ואומר לעצמו – "אפשר לחשוב שאנחנו מיוזמתנו סירבנו לקחת חלק בהכנסה הלאומית הגדולה. זה מה שעשינו? אני לא זוכר שום דבר כזה."

דוגמה אחרת למלכוד שמצאו את עצמם אזרחים בגרמניה הנאצית: בעלי עסקים חשו שאין להם ברירה אלא לדווח על הכנסות גבוהות מכפי שהיו להם באמת, רק כדי שלא ייסגרו לגמרי, והם יפשטו את הרגל.

"אנשים היו מדוכאים ומבולבלים" וחשו שהם "קורבנות של הנסיבות", שאותן לא הצליחו להבין "ורק ברגעי צלילות נדירים ומפחידים הם ניסחו את השאלה שבתשובה לה היה תלוי הכול, למה, הם שאלו את עצמם ברגעים כאלה, למה אנחנו הולכים בעיניים עצומות אחרי הגורל ששמו אדולף היטלר? למה אנחנו מצייתים? אך כיוון שלא הייתה תשובה, הם המשיכו – לפי שעה – לציית". 

מה אפשר להשיב למי שאינו מבין "למה המדינה מרשה לכל זה לקרות, אם יש לה סמכות לתת לנו, האנשים הקטנים, יחס הוגן?" 

ומה אפשר לומר לגרמני צעיר שגדל בגרמניה הנאצית ואינו מבין מדוע מישהו מסרב למועל היד הנאצי: "אבל למה?" הוא שואל את בן שיחו, "למה לא רצית להגיד 'הייל היטלר'? זאת הברכה הגרמנית, לא?" שהרי צעירים שגדלים במציאות מסוימת סבורים שאין טבעית ומובנת מאליה ממנה (בסיפור הצעיר לומד, בדרך הקשה, מה הבעיה בברכה הלא-באמת גרמנית גרידא). 

אחת הדמויות המרגשות בספר היא זאת של פרופסור הברמן, משפטן שמרצה באוניברסיטה זוטרה ומצליח לחרחר ולהסית את תלמידיו כנגד המשטר. הוא עושה זאת בשנינות ובתחכום, ומערים על נציגי השלטון שאינם מבינים את החתרנות החשאית שהם עדים לה.  

בכלל, מדובר בדמויות שהן ברובן אנשים אמיצים מאוד. הרופא בסיפור "לפי הוראות הרופא" אומר למשל לסטודנטים שלו כי "אם הפצע הזה אינו שותת דם, רבותי, החולה בסכנה, ולא משנה אם הדם שאינו שותת הוא ארי או לא ארי, הואילו בטובכם לרשום זאת לפניכם". איזו תעוזה! 

אריקה מאן בחרה לדבריה בסיפורים מתוך רבים נוספים שהיו בידיה, כולם, כאמור, מבוססים על מה שסיפרו לה אנשים. היא העדיפה את העשרה המסוימים שלפנינו כי הם מייצגים פנים שונות בחברה הגרמנית של אותה תקופה.

האם המדגם שבספר מייצג את רוח תקופה? הסיפורים מביאים בפנינו ברובם את המעשים והמחשבות של אנשים אמיצים במיוחד, כאלה שהתנגדו למשטר בדרכים שונות ומגוונות: כומר. תעשיין. רואה חשבון. עורך דין. עורך עיתון. זוג צעיר. הם מרתקים, בשל המהפך העובר עליהם, שכן רובם לא החלו כמורדים או כאגיטטורים; עם זאת, מעניין לשאול אם החתרנים, הנועזים, האמיצים, לא היו מתי מעט ויוצאי דופן. 

אריקה מאן עצמה, כפי שכתוב בהקדמה לספר, הייתה כנראה אדם אמיץ מאוד. היא הייתה מעורבת פוליטית, כך למשל "התבטאה בחריפות נגד הנאציזם במאמרים שפרסמה בעיתונים ובקברט שייסדו היא ואחיה הצעיר". בשלב כלשהו התגלעה אפילו מחלוקת בינה ובין אביה, הסופר הנודע תומס מאן, כשזה הגן על "בן חסותו של גבלס", עד כדי כך שאיימה על האב, כמצוטט בהקדמה לספר: 

"מצדך זו דקירה בגבה של כל תנועת המהגרים – אין לי דרך אחרת לתאר זאת… זמנים כאלה עלולים להפריד בין אנשים – וזה כבר קרה לא פעם. יחסיך עם ד"ר ברמן וההוצאה לאור שלו הם בלתי נתפסים – נראה שאתה מוכן להקריב למענם הכול. במקרה כזה הקורבן שלך יהיה אובדן הקשר עם בתך… בשבילי זה עצוב ונורא. אני הילדה שלך." (בסופו של דבר הצליחה מאן לשכנע את האב להצטרף אליה למסע ההסברה האנטי־נאצי בארצות הברית).

מאן דמתה אם כן לדמויות שהביאה בפנינו בסיפוריה, אבל הדעת נותנת שלא ייצגה את רוב הציבור. 

כשמדובר על הקורבנות, אנחנו רגילים לשמוע את סיפוריהם של נרדפים שניצלו, (שהרי הנרצחים אינם מעידים על מה שקרה להם), ועלולה להתעורר בשומעים או בקוראים האשליה שבסך הכול אפשר היה איכשהו לצאת בשלום מהזוועה ההיא, כלומר, נוצרת מעין דיספרופורציה בין הגבורה לבין מה שקרה במציאות: רוב הקורבנות לא ניצלו.

באופן דומה הקריאה בספרה של אריקה מאן יוצרת מעין דיספרופורציה: במוקדם או במאוחר רוב הגרמנים שהיא מתארת מתמרדים, כך או אחרת, נגד השלטון. אבל הדעת נותנת כי במציאות גרמנים רבים מדי, כנראה רובם, לא היו כאלה גיבורים מוסריים שמצפונם הנחה אותם להתנגד.

עם זאת, ברור לגמרי מדוע בחרה דווקא בהם ומדוע סיפרה את סיפוריהם. אין לשכוח שהספר ראה אור לראשונה ב-1940, בעיצומה של הזוועה שאריקה מאן נאבקה נגדה בדרכה, והסיפורים הללו, המתארים את המאבק של האדם קודם כל כנגד התפיסות השגויות שלו עצמו, ואז כנגד העריצות, חיזקו מן הסתם אותה ואת קוראיה, ויש בהם טעם גם כשמדובר בקוראים בני זמננו. איננו פטורים מהצו המוסרי לבחון את מציאות חיינו בעיניים ביקורתיות ולשאול את עצמנו מה עלינו לעשות כדי לשנות אותה. 

יש בספר הזה ערך לא רק כמסמך היסטורי או חברתי, אלא גם כיצירה ספרותית. אנחנו עוברים ביחד עם דמויות האנשים הללו את התנודות הרגשיות והמחשבתיות שלהם, מלווים את ההתפקחות שהם חווים, משתתפים בהתלבטויותיהם, בפליאה שהם חשים נוכח הטירוף המוחלט שאתו הם נאלצים להתמודד ועם הבעתה שלהם נוכח חוסר האונים שלהם, שמתחוור להם בהדרגה: למשל – רופא שגועה בצחוק מר כשהוא קורא את דבריו של אחד הממונים עליו: "חובתו של כל אחד מבני עמנו להישאר בריא";  תחינתו של קצין גסטאפו שמשנה את עורו, נהפך לחסיד אומות עולם, מציל יהודים רבים תוך סיכון עצמי מחריד, אבל נכשל באחד הניסיונות שלו להציל יהודי שמסרב להאמין לו: "המעמד היה יוצא דופן מאוד. היהודי הביע את אמונתו הבלתי מעורערת ביושרה של המדינה הנאציונל־סוציאליסטית, ואילו מפקד הגסטפו האיץ בו לחדול לגמרי להאמין ולברוח מיד. 'אני מתחנן לפניך,' אמר קצין הגסטפו וסובב בעצבנות את הכובע בידיו, 'אני מתחנן מעומק לבי. תציל את עצמך.'"

גם ההקדמה והנספח מרתקים ומוסיפים עוד נדבך לקריאה. אחרית הדבר מביאה בפנינו פרטים רבים על חייה של אריקה מאן, שהייתה, אגב, לסבית, ונישאה בנישואים פיקטיביים למשורר האנגלי  ו"א אודן. הלה, שהיה הומו, נשא אותה לאישה רק כדי לזכות אותה באזרחות, אחרי שאזרחותה הגרמנית נשללה ממנה (על כך, ועל שירו של אודן "בלוז לפליטים" אפשר לקרוא כאן).

יש לשבח גם את התרגום של עידית שורר. אגב כך מעניין לציין את סיפורו של התרגום, כפי שהוא מתואר בהקדמה: ספרה המקורי של אריקה מאן, שנכתב בגרמנית, לא שרד, אלא רק תרגומו לאנגלית. לפיכך הספר שלפנינו תורגם מהתרגום, שבלית ברירה נהפך "לספר המקורי ביותר שבנמצא", אם כי העושים במלאכה, ביניהם עורכת הספר, רחל הלוי, מעידים שמלאכת התרגום לאנגלית נעשתה כך נראה ללא דופי, תוך שמירה מוקפדת על רוחו ועל סגנונו.  

האורות כבים הוא הספר הראשון שראה אור בהוצאת הספרים החדשה והמבטיחה אפרסמון והוא מעורר ציפייה לבאות. 

 

מוטי זעירא, "על הדבש ועל העוקץ, נעמי שמר, סיפור חיים": מה המר ומה המתוק

כשמו של הספר "על הדבש ועל העוקץ", הלקוח מאחד משיריה הידועים של נעמי שמר, כן גם תוכנו: טובל במתיקות נעימה, אופף את הלב בנועם, ועם זאת – מסתיר בתוכו גם את העוקץ המגיע, כנראה באופן בלתי נמנע, ביחד עם הדבש.

אין ספק שאת הביוגרפיה שלפנינו כתב מוטי זעירא באהבה רבה לנעמי שמר, והאהבה הזאת מידבקת. כשגומרים לקרוא את הספר קשה שלא לאהוב את הדמות העומדת מאחורי שלל הפזמונים המוכרים לכל אחד מאתנו, אלה שמלווים אותנו כבר שנים כה רבות, עד כי הופתעתי לגלות שחלקם הם פרי יצירתה, שכן היה נדמה לי שהם קיימים מאז ומתמיד, מעין נכס צאן ברזל תרבותי שלנו, שנוצרו מאליהם…

לפני שאפרט עלי להדגיש את חלקו של העוקץ הכי גדול, שמוטי זעירא רק מתאר, בלי לנקוט עמדה. מדובר כמובן בעמדותיה הפוליטיות של נעמי שמר, ובתמיכתה הנחרצת בגוש אמונים. משפט אחד שמצוטט מפיה זעזע וקומם אותי במיוחד (כמו, כנראה, גם את בתה, שהייתה פעילה בשלום עכשיו!): "הפיקציה הזאת, שזו מדינה דמוקרטית, זו לא מדינה דמוקרטית, זו מדינה יהודית! לנו יש חוק השבות, להם אין את זכות השיבה".  קשה היה  מאוד להישאר שוות נפש אחרי הדברים הללו (שמגיעים לקראת סופו של הספר, בעמוד 452 מתוך 470 עמודים, ללא הנספחים). הם מבטאים בדייקנות את הבעיה האיומה שנעמי שמר לא הרגישה בעצם בצורך להתמודד אתה: התהליך שמובילים מי שמחזיקים בדעותיה יביא למדינה שדוגלת ומכתיבה אפרטהייד רשמי.  מבחינתה של נעמי שמר זאת עובדה שאינה אמורה להטריד אותנו. לי, כמו לרבים אחרים, קשה להשלים עם העמדה הזאת.

ולמרות זאת, עלי להודות, צדדים רבים בדמותה של האישה הזאת כבשו את לבי. הישירות, היושר, חוש ההומור, הנדיבות, וכמובן – הכישרון העצום. הפזמונים הרבים מספור, מילים ולחנים, מגוונים ומרנינים, אוצרות שלמים שממשיכים לשמח רבים כל כך לאורך זמן רב כל כך.

הדוגמאות לכל התכונות הנפלאות הללו רבות מאוד ומפוזרות לכל אורכו של הספר. הנה לדוגמה אפיזודה קצרה מחייה: פעם, בשנות ה-90, נתקלה באקראי ברחוב בעולה חדש. התפתחה ביניהם שיחה, ולאחר שהאיש, שאותו כלל לא הכירה, תינה את צרותיו, החליטה, בשיתוף עם בעלה, לאפשר לו ולבני משפחתו לגור בלי שום תמורה כספית  בדירת אמו בתל אביב, שהתפנתה זמן מה לפני כן כשהאם הלכה לעולמה. אותה משפחת עולים חיה בדירה בחינם במשך 15 שנה, ורק אחרי שמצבם הוטב התעקשו להתחיל לשלם דמי שכירות!

זוהי רק דוגמה אחת מרבות, וכולן מרגשות מאוד. כך למשל בימי חייה הכמעט אחרונים, החליטה המשפחה לצרף אל המטפלים בה את אמילי, אישה פיליפינית. כשנודע לנעמי שמר שאמילי מיטיבה לצייר, "החליטה שצריך לעשות משהו למען קידומה המקצועי. היא טרחה וגילתה כי במתנ"ס רוזין מתקיים חוג ציור למבוגרים. היא רשמה אותה בלי ידיעתה, שילמה על החוג, ושילחה את אמילי פעם בשבוע לחוג, 'שתתאוורר קצת.'" לכאורה זאת מחווה פשוטה ולא הירואית במיוחד, אבל כשמשווים אותה ליחס שמהגרות עבודה רבות סובלות ממנו, יש בה בכל זאת נקודה של זכות לטובתה של שמר.

נעמי שמר הייתה שנונה ומשעשעת בחריפות ובהומור. הדוגמאות רבות ופזורות לאורך הספר. כך למשל כשחזרה מארצות הברית וראתה כלב עושה את צרכיו ברחוב ובעליו אינו מעלה בדעתו לנקות את מה שהותיר, אמרה "חזרתי מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לארץ המגבלות הבלתי אפשריות".

הייתה בה בנעמי שמר עוצמה רגשית נדירה. הנה למשל תיאור התנהגותה בערוב ימיה: "בביקור הרופאים ביקשה נעמי לדעת מה צפוי לקרות עתה. הם הסבירו לה שהריאות יקרסו מהנוזלים, ואז יחברו אותה למכונת הנשמה כדי להאריך ככל האפשר את חייה. 'יש לי משהו חשוב להגיד לכם,' הכריזה, 'בכל מה שקשור לתחילת החיים, הרפואה הגיעה להישגים מדהימים: הפריות מבחנה, לידה בכל השיטות האפשריות, הצלת פגים. אבל בעניין המוות אתם גלמים גמורים! אני בת שבעים וארבע, היו לי חיים שלמים, ואני לא צריכה עוד יום, עוד שעה, עוד דקה! במקרה כזה, דוקטור, אני מבקשת שתעזרו לי ללכת חזק, מהר ואלגנטי!' הרופא הראשי ניגש אליה ולחץ את ידה בהתרגשות."

אבל עוד לפני כן, כשחוקר הספרות דן מירון תקף אותה במאמר חריף וחסר רחמים, שהכאיב לה מאוד, היא החליטה לא להגיב וכשניסו לפנות אליה עיתונאים סירבה לדבר על כך, ובסירובה השתמשה בפסוק מספר בראשית "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי".

היו לה השקפות עולם אמנותיות שמעניין לקרוא עליהן. כך למשל הסבירה כי "יש רבים הסבורים בטעות שהקול עומד במקום הראשון ברשימת החפצים האישיים של זמר. מבחינתי, הוא רק במקום העשרים, ובכלל לא האביזר הכי חשוב. אמנם ל[משה] בקר יש קול יפהפה, אבל גם כאן הוא לא תכלית הכול. זה כמו להגיד על סופר שיש לו עברית יפה. הקול, כמו השפה, הוא מעין כלי רכב. השאלה היא אם יש לו מה להוביל".

היא אמנם הוכשרה כפסנתרנית וכמוזיקאית קלאסית ולמדה באקדמיה בירושלים, אבל גישתה למוזיקה, כך העידה על עצמה, הייתה נטולת "כל טיפה של קידוש השם". מוטי זעירא מציין את "העליזות הקלילה של נעמי בבואה אל המוזיקה, לעומת הרצינות התהומית של אמה" שחלמה גם היא להיות מוזיקאית, אבל ההתפתחות שלה נקטעה באבה, עקב פציעה.

על יצירתה כתבה שמר: "אתה כותב לך במחשכים שירת יחיד אמיתית, ואחר כך קורה שהיא נעשית דגל".

אכן, שירים רבים שלה נהפכו למעין דגלים, לא תמיד כאלה שהתכוונה להם. כך למשל את השיר "על כל אלה" כתבה כשיר נחמה לאחותה שהתאלמנה, אבל הוא נהפך למעין המנון של מפוני פתחת רפיח. נעמי שמר לא התנגדה לכך, כנראה מכיוון שהתנגדה בכל תוקף לפינוי, ואף חדלה להביע את עמדותיה אחרי שהתרחש, כי חשה שאין בכוחה להשפיע על המציאות.

"לך לא יהיה גיל מעבר, כי את התבטאת", אמרה לה פעם אמה. אכן, אין ספק שחרף אכזבתה (בעניין הפינוי), היא התבטאה, והרבתה לעשות זאת, לא רק בדברים שאמרה, אלא בעיקר בשירים שכתבה והלחינה, ושממשיכים להתנגן בלבבות.

לקראת סופו של הספר מצאתי את עצמי כמעט מקווה שנעמי שמר לא תמות, וזהו שבח לכותבו, שהצליח להקים את דמותה ובעצם – כמעט לממש את תקוותי, ולחזור ולהחיות בין דפיו את האישה המרתקת הזאת, נעמי שמר.

בנו של אדם: מדוע לא נוכל להחלים

מאז פרצה המלחמה והאנשים ראו בתים רבים כל כך מתפוררים לאבק, הם כבר לא מרגישים בטוחים ושלווים בביתם כמו פעם. יש דברים שלא מחלימים מהם; השנים חולפות ואנו לא נחלים לעולם. אמנם יש לנו שוב מנורה ואגרטל קטן על השולחן ותמונות של יקירינו, אבל אנחנו כבר לא מאמינים להם, כי כבר היה עלינו להיפרד מהם בבת אחת, או לחפש אותם לשווא בין ההריסות. 

אין שום טעם לחשוב שאנחנו יכולים להחלים מעשרים שנה כמו אלה שעברנו. מי מאתנו שהיו לנרדפים כבר לא ימצאו שלווה. צלצול לילי בדלת כבר לא יכול לומר לנו אלא דבר אחד: "קוֶוסטוּרָה". לשווא יאמרו לנו שוב ושוב שעכשיו אולי עומדות מאחורי המילה קווסטורה פנים נעימות יותר, ידידותיות יותר, שאפשר  לבקש מהן עזרה והגנה. בנו המילה הזאת לעולם תעורר חוסר אמון ופחד. אם אני מביטה בילדי כשהם ישנים, אני חושבת בהקלה שלא אצטרך להעיר אותם באמצע הלילה ולברוח. אבל זאת לא הקלה מלאה ועמוקה. תמיד נדמה לי שיום אחד ניאלץ שוב לקום באמצע הלילה ולברוח, להשאיר מאחורינו הכול, חדרים דוממים ומכתבים וזיכרונות ופריטי לבוש

מי שידע רוע מוחלט לא ישכח זאת לעולם. מי שראה בתים מתמוטטים יודע מצוין עד כמה ארעיים הם האגרטלים, התמונות והקירות הלבנים. הוא יודע טוב מדי ממה עשוי בית. בית נבנה מלבנים וסיד, והוא יכול להתמוטט. בתים אינם יציבים במיוחד. הם עלולים לקרוס בן־רגע. מבעד לאגרטלים השלווים, לקומקומים, לשטיחים או לפרקט תחת רגלינו, מבצבצות פניו האחרות של הבית, האמיתי מראהו האכזרי של בית שהיה לעיי חורבות

לא נחלים לעולם מהמלחמה הזאת. אין טעם לנסות, לעולם לא נהיה עוד בני אדם שלווים, שלומדים וחושבים וחייהם שטים על מי מנוחות. תראו מה עשו מהבתים שלנו, תראו מה עשו מאתנו. לעולם לא נהיה בני אדם שלווים. 

נטליה גינזבורג, "המידות הקטנות": חכם. חשוב. ראוי, וגם מצחיק.

כמה שהן נוגעות ללב, מצחיקות, חכמות! איזה עונג לקרוא את אחת עשרה המסות שקובצו בספר המידות הקטנות מאת נטליה גינזבורג, סופרת איטלקיה שהעזה לכתוב על עצמה באחת מהן שהיא "סופרת קטנה, קטנה מאוד". אין לדעת אם התכוונה לכך באמת, שהרי לא ייתכן שלא ידעה כי היא סופרת ענקית. את הפסקנות בהערכה העצמית הזאת מיתנה בהמשך דבריה: "אני מעדיפה לחשוב שאף אחד לא יהיה כמוני, קטנה ככל שאהיה, יתושית-פשפשית ספרותית ככל שאהיה. מה שחשוב הוא השכנוע העמוק שמדובר במלאכה, במקצוע, בדבר שעושים כל החיים". הווה אומר – אני אמנם קטנה, אבל ייחודית וחד פעמית.

המסה המרתקת שממנה לקוח הציטוט נקראת "המקצוע שלי", המקצוע "שאוֹכֵל את הטוב ביותר ואת הרע ביותר בחיינו", זה ש"הרגשות היפים והמכוערים ביותר צפים בְּדַמוֹ ללא הבחנה" והוא "ניזון מאתנו וגדל בקרבנו: הכתיבה". בסופה של המסה מתארת גינזבורג את שלל הסכנות הטמונות בכתיבה: ההתייצבות מול הדף הלבן היא מצב שיש בו הסכנה "לרצות להיות ציפור שיר". כמה אירוניה עצמית, כמה הומור, ואיזו חוכמה! גינזבורג מזהירה במשפט הזה את כל מי שכותב שלא להתיימר, שלא להתבלבל, שלא לשאוף לצורות ביטוי "נשגבות" ורחוקות ממנו. סכנה אחרת שהיא מונה: "הסכנה לרמות במילים שאינן נמצאות בתוכנו", ועוד אחת: "הסכנה לשטות ולהונות". הייתי לוקחת את המסה הזאת לכל סדנת כתיבה ומציעה לכל מי שמבקשים לכתוב, לקרוא אותה.

המסות שונות זו מזו, אבל כולן מרתקות ומלהיבות מאוד. השתיים העוסקות באנגליה, "אנגליה: שבח וטרוניה" ו "La Maison Volpé" משעשעות מאוד. היא מתארת בהן למשל את לונדון, ומשווה אותה לערים באיטליה:

"על רקע קירות הבתים אדומי הלבנים נראים העלים הקטנים והירוקים של העצים כעיטור עדין בגוון ירוק בהיר.

מדי פעם אפשר לראות ברחוב עץ מרהיב, עטוי פריחה ורודה בהירה או דווקא ניצתת בעוז, קישוט נאה לרחוב. אך כשמביטים בו מתקבל הרושם שהוא לא נמצא שם במקרה, אלא תוצאה של תוכנית מחושבת ומדויקת. והעובדה שהוא לא שם באופן מקרי, אלא תוצאה של תוכנית מחושבת ומדויקת, נוסכת ביופיו עצב.

באיטליה, עץ הפורח בלבה של עיר הוא בגדר הפתעה משמחת. הוא יימצא שם במקרה, הודות לצמיחה עליזה וספונטנית מהאדמה, ולא בזכות החלטה מחושבת שעליו להיות שם.

בלונדון, עיר שחורה-אפורה, הוסיף האדם כמה צבעים בדייקנות ומתוך תכנון. אפשר למצוא לפתע בחזית בניין דלת כחולה, אדומה או ורודה בין אחיותיה השחורות. האוטובוסים שמפלחים את האוויר האפור צבועים אדום. אלו צבעים שבכל מקום אחר היו עליזים מאין כמותם, אבל לא כאן; הם נטועים במקומם באופן כה מכוון ומדויק, שהם מזכירים חיוך רפה ועצוב של אדם שאיננו יודע לצחוק".

צחקתי.

כך גם מתיאור ה"אוכל" האנגלי, למשל – העוגות ש"מתגלות כמאפה חול או פיח כשטועמים אותם", אבל אינן מסוכנות לבריאות, "הן בסך הכול מגעילות, אך בלתי מזיקות. זהו ודאי טעמן של העוגות הטמונות בקברי הפרעונים, לצד המומיות".

מסות אחרות, לעומת זאת, אינן מצחיקות, אלא חכמות מאוד, מאלפות ואפילו מכאיבות. כך למשל המסה "בנו של אדם" שבה מספרת גינזבורג על מה שקורה לנפש כשבני אדם מאבדים בית בנסיבות אלימות, במלחמה.

המסה "הוא ואני" משעשעת ונוגעת ללב. גינזבורג מונה בה את כל הניגודים שקיימים בינה ובין בעלה, ואיך, למרות הכול, הם חיים ביחד בהרמוניה מפתיעה.

המסה האחרונה, זאת שהעניקה לקובץ את שמו, "מידות קטנות", מאלפת. גינזבורג מסבירה לנו איך יש לחנך ילדים: "לא למידות הקטנות, אלא למידות הנעלות", ומפרטת את הדרכים לעשות זאת. למשל – "לנהוג במתינות כלפי עצמך ובנדיבות כלפי אחרים" כשמדובר בכסף, זה היחס הנכון כלפיו, כדי שלא יהפוך לערך בפני עצמו וכדי "לשמור על החירות מפניו". לעשירים היא מייעצת לא להעמיד פנים ולא לאלץ את ילדיהם להסתפק במועט באופן מלאכותי, כי "העמדת פנים אינה יכולה להיות מעשה חינוכי". אותם יש ללמד רק ש"כל הכסף שהם חוסכים בזכות כך [אם הם מקמצים בהוצאותיהם על עצמם] יועבר בלי תרעומת לאנשים אחרים", שכן "ההגנה האמיתית של העושר אינה פחד מפני העושר, מהארעיות שלו ומקלקול האופי שהוא עלול לגרום. ההגנה האמיתית של העושר צריכה להיות שוויון נפש כלפי כסף", והדרך היחידה ליצור זאת היא "לתת לנער כסף לבזבז ככל שהכסף אכן בנמצא. כך הוא ילמד לבזבז בלי נקיפות מצפון ובלי חרטה", ואם לא יהיה עשיר בעתיד, יהיה לו "קל יותר להסתדר בלי כסף ובזבוז" אחרי שלמד להוציא, אחרי שראה ש"כסף מעופף באוויר ומחליף ידיים", ואין בו שום דבר מרגש בפני עצמו.

אבל העצה הטובה ביותר שהיא נותנת להורים היא – לשחרר את הילדים שלהם לחיות את חייהם. "עלינו להיות דמויות בעלות משמעות בעיני הילדים שלנו, אך לא משמעותיות מדי, כדי שלא ינסו להיות זהים לנו, להעתיק את המקצוע שלנו ולנסות למצוא אותנו בבני הזוג שהם בוחרים. עלינו להיות עמם בקשר חברי, אך לא חברי מדי, כדי שלא יתקשו לרכוש חברים אמיתיים…" וכן הלאה. והכי חשוב: עלינו ללמוד מה הייעוד שלנו, מה "המטרה הפנימית של עצמנו". אם לא נבגוד בה, אם נוסיף לאורך השנים לאהוב אותה בלהט, נוכל לסלק את תחושת הבעלות שלנו על ילדינו ונאפשר להם להתפתח ולגדול. כמה חכם חשוב, ראוי וכתוב היטב.

הספר כולו מזמין מאוד לקרוא, וגם התרגום – מעשה ידיו של יונתן פיין (בלי שיכולתי להשוות למקור) – נראה מצוין [למעט הערה קטנה עד כדי קטנוניות: את המילה (bowler (hat מבטאים בּוֹאְלֶר ולא "בָּאוּלֶר" כפי שתועתק עם ניקוד…].

לבנה מושון, "כריתה": מה קורה כשסודות נחשפים

מה כוחה של הילדות לקבוע את גורלם של בני אדם? ואיזה משקל נושא מה שקדם להיוולדו של אדם? האם ההיסטוריה של הוריו עוד בטרם הכירו עתידה להותיר בנפשו חותם, לקבוע צדדים באישיותו, לנהל את דרכו בעולם, בבגרותו?

אלה כמה מהשאלות שלבנה מושון מעלה ברומן החדש שלה, כריתה, המפגיש שתי דמויות ראשיות: מיכה, צעיר תל אביבי שמחפש תובנות על העבר הרחוק אצל זושה, חברתה של אמו שהלכה לעולמה ודורה, צעירה דרום אמריקנית שהגיעה לישראל. מיכה מבקש לדעת מה קרה לאמו במהלך מלחמת העולם השנייה, מה הוביל לכך שנולד, מי היו הוריו באמת.

באמצעות זושה הוא מכיר את דורה, כאמור – צעירה, קולמביאנית, ואם לילד שזקוק להשתלת כליה.

מיכה ממשיך לריב עם הוריו גם אחרי מותם. הוא מתקומם ומתמרד. למשל – מאמץ כלב ומכניס אותו לבית ההורים, שם הוא מתגורר אחרי מותה של אמו, ואפילו מאפשר לכלב לישון אתו במיטת ההורים. זהו אקט של התרסה כנגד אמו, שכל חייה התנגדה בנחרצות לכניסתו של כלב "מלכלך" לביתה. זהו כמובן גם ניסיון להביע את עצמאותו, את השחרור מאמו ומעברו כילד שמנמן ודחוי. אחרי שהוא מוצא את הכלב העזובי שעוקב אחריו ברחוב ובעצם מאמץ לו את מיכה כבעלים, הוא "השתמש בשמפו של אימא, חפף היטב את פרוותו החומה שהקשיחה מטינופת. במסרק של אבא גרף את השיער עד שהכלב הרפה ממריו והתמסר רכות לאצבעותיו התקיפות, נהלם נהימות קלושות ונכנס לבסוף. הוא הפקיר בצייתנות את עצמו בין זרועותיו וצנח לתוך מגבת ילדותו הגדולה, אותה מגבת כחולה שאימא שמרה מכל משמר. יחד ישבו על ספת הסלון והכלב העטוף כלוא בחיקו." איזה מרד!

אכן. ואף על פי כן, דמויותיהן של הוריו של מיכה ממשיכות גם אחרי מותן לדבר אליו, לפעמים ביידיש, לפעמים בעברית. הוא שומע את קולן: "תולעת בחזרת בטוחה שזה מתוק כסוכר" הוא זוכר את רוזליה אמו אומרת, וצוחקת מזיכרון ילדות לא מאושר שלה: "תולעת, כך הרגישה רוזליה בבית. מקנאה באחיותיה, רוצה להידמות אליהן, כך בניגוד להן הייתה חלושת אופי ונרפית."

בהווה מתחיל מיכה לחוש משיכה אל דורה, עוד לפני שהוא מכיר אותה: "הוא הרגיש את האצבעות הטובות של האישה שלשו את הבצק בקערה ומילאו אותו בטוב לבה". כך חש כשאכל את האמפנדס שדורה הכינה לזושה, וזאת העניקה אותם לו, למיכה. בכלל, האוכל משחק תפקיד חשוב מאוד בחייו: הוא טורף אותו בתאווה (בלתי נשכחת התמונה מילדותו שבה הוא מתגנב למטבח בחשכת הלילה כדי "לגנוב" משם את התבנית עם העוגה שאמו הועידה לאחיו הבכור), נאבק בו, מתאמץ להסתפק רק בתפוחים ירוקים (מכאן ציור התפוח המעטר את העטיפה?) כדי לרזות סוף סוף, מצליח, נכשל…

האם דורה ומיכה יצליחו לרקום ביניהם קשר שייטיב אתם? מיכה למוד אכזבות. בעבר היה מאורס, אבל קץ בנשים הדברניות והתובעניות שאתן נוצר קשר שלא חשק בו באמת.

דבר אחד ודאי: הסודות הנחשפים ישנו את גורלו, וגם את זה של דורה.

"צמרמורת": אילו פסגות כבש ולדימיר ויסוצקי?

ולדימיר ויסוצקי היה רק בן 42 כשמת ב-1980. הוא לא זכה מעולם לראות את שיריו הרבים מופיעים בספר או בתקליט. השלטונות בברית המועצות אסרו על כך בחייו. רק בסוף אותו עשור, עם הגלסנוסט, החלו שיריו להופיע באופן חוקי.

אבל ויסוצקי זכה לתהילה עצומה רבה עוד בחייו, והיה אחד היוצרים האהודים ביותר בברית המועצות. את שיריו הרבים, כ-1,000, נהגו להקליט בהופעות קטנות, בבתים, במועדונים או בבתי קפה, ולהפיץ אותם, או לשכפל את המילים באמצעים ביתיים ולהעבירם מיד ליד. ויסוצקי כתב על חיי היומיום בארצו ועל הקשיים של בני האדם הרגילים שחיו בתחושה של רדיפות ומצוקה. שיריו כללו ביקורת חברתית ופוליטית, והם נכתבו לא פעם בשפת רחוב ובהומור. את השירים הלחין בעצמו וליווה אותם בנגינה על גיטרה. הדגש היה במילים שהעניקו לשומעיהן תחושה של משמעות. הייתה ליצירתו השפעה רבה על התרבות הרוסית. שיריו חצו גם את גבולות ארצו, ותורגמו ל-150 שפות. ליאור ייני היה הראשון שהביא את ויסוצקי אל קהל דוברי העברית, ואחריו תרגמו גם מיכה שטרית וארקדי דוכין שירים של הבארד הרוסי. הנה אחד מהם, "צמרמורת", כאן בתרגומו של דוכין:

הנה נעלמה הצמרמורת בידיים, לשמיים עכשיו
אל התהום נתלש הפחד, ונעלם לעולם.
לתחנת ביניים אין סיבות, הולך מחליק
ובעולם אין פסגות שלא ניתן לכבוש.

בין השבילים הלא סלולים, אחד שלי
בין מכשולים לא מנוצחים, אחד אחרי
ושמות אלה ששוכבים, שלגים נמסים
בין הדרכים הלא סלולות, אחת שלי.

כאן בהילה כחולה של קרח, המדרון כולו יצוק
סוד צעדיו של מישהו גרניט שומר.
אני מתבונן בחלומי מעל ראשים
בתמימות מאמין בטוהר השלגים והמילים.

כשתעבור תקופה לא קצרה לא אוכל לשכוח
איך הצלחתי היסוסים בתוכי לרצוח
ביום ההוא לחשו המים, הצלחות תמיד
ויום, איזה יום היה אז? – אה כן רביעי.

בשיר מספר הדובר על דרכו בחיים, על הנחישות שנאלץ למצוא בתוכו כדי לגבור על הקשיים, שכן "בעולם אין פסגות שלא ניתן לכבוש", וכשהוא מביט לאחור הוא מבחין בין הדרכים הלא סלולות והמכשולים הלא מנוצחים בדרך האחת שכבש במו רגליו. הנופים שהוא מתאר הם – הר תלול, סלעי גרניט עטויים בקרח כחול ובשלגים – נופי טבע ארקטיים ומקפיאים. אבל למרות הקושי הוא מצליח לשמוע את לחישת המים, כלומר – משהו הפשיר, משהו מתחיל להטיף חיים ותנועה, לא הכול קפוא ובלתי אפשרי. אבל גם בעתיד, גם כשידע הצלחה, לא ישכח את ההיסוסים שנאלץ להכחיד בתוכו כדי להמשיך לפעול.

חרף ההצלחה הרבה שידע עוד בחייו, קשה להאמין שוויסוצקי תיאר לעצמו עד כמה כוחו ימשיך לעמוד לו גם אחרי מותו. עד כמה זרימת המים שאולי תרם באמצעות שיריו להפשרתם, תלך ותגבר.

ברית המועצות שוויסוצקי הכיר, שנגדה שר את שיריו, התפרקה ואיננה עוד. זוהי בלי ספק הצלחתם של רבים. כל אלה שקצו בשלטון הדכאני שלא אפשר אפילו לאמנים בסדר הגודל של ויסוצקי להתבטא בחופשיות.

למרבה הצער, השלטון הסובייטי אמנם נעלם, אבל קשה לומר שברוסיה, או ב"חבר המדינות" שהחליף את ברית המועצות, שוררת כיום הדמוקרטיה שעליה חלם מן הסתם ולדימיר ויסוצקי. עם זאת, אילו קם היום לתחייה ודאי היה מופתע לגלות ששיריו ממשיכים להתנגן, ושהם לגמרי חוקיים. ספרו הראשון שכלל קובץ משיריו ראה אור כשנה אחרי מותו. הספר נמכר עוד באותה שנה ב-25,000 עותקים, ובשנתיים הבאות ב-300,000 עותקים נוספים. מאז ועד עתה ממשיכים ברוסיה ובעולם כולו להנציח את יצירתו, להעלות מופעים של שיריו, להקדיש לו תערוכות והצגות. קברו היה לאתר של עלייה לרגל, במוסקבה הוצבה לו יד זיכרון, הופקו סרטים המתעדים את חייו – זוהי הצלחה שאי אפשר לאמוד את עוצמתה.

השיר "צמרמורת" מסתיים במילים המצמררות: "איזה יום היה אז? – אה כן רביעי", כלומר – השבוע כלל לא הסתיים, רק עבר במעט את חציו הראשון. האם הייתה זאת מחשבה נבואית על מותו בטרם עת? ידיעה כי לא יזכה להזדקן ולא ידע מה טומן לו העתיד בחובו?

כיצד התורה משקפת ומגבירה את חולשת מעמדה של הבת במשפחה

 עובדה מתמיהה במיוחד היא היעדרו של איסור מקראי מפורש וחד-משמעי על גילוי עריות בין אב לבת. בקרב פרשני המקרא אין מחלוקת שגם הבת אסורה בעריות, ואולם האיסור איננו מנוסח באף פסוק מפסוקי התורה. מדוע נעדרת הבת מהרשימה? ניקח לדוגמה את מקבץ החוקים בספר ויקרא י"ח פסוקים ו-י"ח. הטקסט פונה לזכרים בלבד. הם הסובייקטים של החוק, ואילו הנשים הן האובייקטים שעליהם החוק מוסב. אופן ניסוחו של החוק מבהיר כי מטרתו העיקרית איננה להגן על נשים מפני ניצול מיני, אלא להסדיר את זכויות הקניין והבעלות של גברים על נשים ולשמור על זכויות אלה.

"אִישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ, לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה:  אֲנִי, יְהוָה.  ז עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ, לֹא תְגַלֵּה:  אִמְּךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.  ח עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָבִיךָ, לֹא תְגַלֵּה:  עֶרְוַת אָבִיךָ, הִוא.  ט עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת-אָבִיךָ, אוֹ בַת-אִמֶּךָ, מוֹלֶדֶת בַּיִת, אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ–לֹא תְגַלֶּה, עֶרְוָתָן.  י עֶרְוַת בַּת-בִּנְךָ אוֹ בַת-בִּתְּךָ, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן:  כִּי עֶרְוָתְךָ, הֵנָּה.  יא עֶרְוַת בַּת-אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ, אֲחוֹתְךָ הִוא–לֹא תְגַלֶּה, עֶרְוָתָהּ.  יב עֶרְוַת אֲחוֹת-אָבִיךָ, לֹא תְגַלֵּה:  שְׁאֵר אָבִיךָ, הִוא.  יג עֶרְוַת אֲחוֹת-אִמְּךָ, לֹא תְגַלֵּה:  כִּי-שְׁאֵר אִמְּךָ, הִוא.  יד עֶרְוַת אֲחִי-אָבִיךָ, לֹא תְגַלֵּה:  אֶל-אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב, דֹּדָתְךָ הִוא.  טו עֶרְוַת כַּלָּתְךָ, לֹא תְגַלֵּה:  אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.  טז עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָחִיךָ, לֹא תְגַלֵּה:  עֶרְוַת אָחִיךָ, הִוא.  יז עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ, לֹא תְגַלֵּה:  אֶת-בַּת-בְּנָהּ וְאֶת-בַּת-בִּתָּהּ, לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ–שַׁאֲרָה הֵנָּה, זִמָּה הִוא.  יח וְאִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ, לֹא תִקָּח:  לִצְרֹר, לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ–בְּחַיֶּיהָ." 

כיצד להבין אפוא את היעדרותה של הבת מסדר האיסורים

פרשנים רבים לאורך הדורות ניסו להסביר ולתרץ היעדר זה. הטענה הרווחת בספרות חז"ל היא כי הבת איננה נזכרת משום שקרבתה אל האב היא קרבה יתרה. דווקא משום שהבת קרובה לאב יותר מאשר אמו, נכדתו, כלתו וכו', שכן מזרעו שלו היא, אין צורך לציינה, והאיסור על בעילתה מובן מאליו. אין באפשרותנו להסתפק בהסבר הזה, המותיר בעינה את השאלה מדוע הושמטה הבת

חוקר המקרא ג'ונתן זיסקינד מציע כי השמטת הבת קשורה לאופי הניסוח של דיני האיסור על גילוי העריות, ולרצונו של המחבר הכהני לבססם בתוך הנחלה כללית של ערכי משפחה, שהרי הדינים מופיעים כאן כצווים מוסריים, ללא אזכור קללות ועונשים. זיסקינד מראה כי האיסורים מנוסחים באמצעות חזרה על כינויי קניין בגוף שני זכר, דרך דמות מתווכת, בדרך כלל גבר, שהאשה האסורה לבעילה היא אחד מנכסיו: האחות היא "בת אביך"; הנכדה היא "בת בנך" וכן הלאה. במבנה סגנוני שכזה האיסור על בעילת הבת, לו הופיע, היה חייב להתנסח כך: "ערוות בתך לא תגלה: ערוותך היא." אך אז היתה מתגלעת בו סתירה פנימית: החלק הראשון ("ערוות בתך לא תגלה"). האוסר מגע מיני עם הבת, מערער על תוקפו של החלק השני ("ערוותך היא"), הקובע שמיניות הבת היא רכוש האב. ניסוח כזה היה פוגע ברושם סמכותו ועוצמתו של האב במסגרת המשפחתית. האיסור על בעילת הבת נותר בבחינת צו שמקורו אינו אלוהי – שלילה לא נחרצת הנגזרת, בעצם, מתכתיבים אחרים (כמו הציפייה שהבת תינשא בעודה בתולה). 

אלא שאין די בטענה זו. כיצד עלינו להבין את הקושי המיוחד לשלול את בעילת הבת שלילה נחרצת? זיסקינד איננו עומד על מיקומה הייחודי והארעי של הבת במערך המשפחתי, שהרי הבת היא דמות־סף, נכס זמני. היא מופקדת בידיו של האב עד שתעבור מרשותו לרשות גבר אחר, באותה תנועה אקסוגמית המכוננת את החברה. השמטת האיסור על גילוי עריית הבת משמעותה, בין השאר, שהבת איננה קניינו של אביה. גורלה נותר תלוי ועומד, בלתי מוכרע. היא ברשות האב, ואולם לא נקבעו התנאים שבהם תהיה אסורה לו. הבת נותרת כלאקונה של החוק. היעדרו של איסור מפורש מאפשר לאב להכחיש את ארעיות הכוח ולהוסיף להשליטו גם מעבר להגדרת הבת כנתינה בביתו. 

אברהם בלבן, "רשימות תל אביביות": מה יש בה, בתל אביב, שכה שובה את הלבבות?

"אדם המגיע בבגרותו לעיר חדשה הוא קודם כל מהגר. כמה שנים יחלפו לפני שיחוש בה בבית? אין לי מושג. אני ממתין"; בדברים הללו נחתמת אחת הרשימות האחרונות, "זיכרונות ילדות משותפים, עם נורית גוברין במעונות עובדים ז'", בספרו החדש של אברהם בלבן, רשימות תל אביביות.

הספר כולל את רשימותיו של בלבן שהתפרסמו לאורך זמן במוסף הספרותי של עיתון הארץ. ושוב, כמו בספר הרשת התרבותית של נועה מנהיים, שגם הוא מקבץ טורים מהעיתון, מסתבר שהאכסניה החדשה – ספר כרוך ומסודר – משנה לגמרי את חוויית הקריאה ומשפרת אותה.

היא מענגת ומאלפת. 

בלבן הוא חוקר ספרות, סופר ומשורר, ויופיין של רשימותיו נובע מכך שהן ממזגות את שלל כישרונותיו: עין פקוחה, יכולת לחבר בין מראות למחשבות, ובקיאות רבה בעולם הספרות, שבזכותה נובע ממנו שלל מגוּון של אסוציאציות ספרותיות הקושרות בין תיאורים לרעיונות. התוצאה מלבבת. 

הנה למשל הרשימה "הגימפלים של העולם": בלבן מקשר בה בין מקום שנקרא "גן גימפל", שממוקם "לקראת סוף [רחוב] ארבע ארצות" לבין סיפור שהוא מכיר. שמו של הגן, שנודע לו מהכתוב על "כדור האבן של העירייה", מזכיר לו את סיפורו של בשביס זינגר "גימפל תם". וכאן אנחנו זוכים ללמוד על ההיסטוריה של אותו סיפור, איך "פורסם תחילה ביידיש באמצע שנות הארבעים" אך לא עורר שום הד, איך תרגומו לאנגלית "פרץ את הדרך לקריירה הספרותית של בשביס זינגר בארצות הברית" ומשם, בהמשך, לפרס נובל לספרות. אבל הקישור אינו מסתיים בשם גימפל. בלבן נזכר באמו, שמזכירה לו את הדמות הראשית בסיפור של בשביס זינגר, כי כמותו הייתה תמה ורגישה עד בלי די, במילותיו של בלבן – "סבלה מנכות קלה: היא נולדה בלי עור" ולכן "הייתה חשופה לסבלם של הדחויים למיניהם והמקופחים למיניהם". 

הרשימה נחתמת בקישור נוסף: גימפל שבסיפור, איש תם, "שוטה העיר", מנסה למחות נגד העוולות שספג: למשל, שידכו לו אישה הרה וסיפרו לו שהיא בתולה. מקץ שנים הוא "מתפתה להשתין לתוך הבצק שהוא מכין במאפייתו" אבל נמלך בדעתו ו"זורק את הבצק המקולקל". והנה בגן גימפל רואה בלבן פועל ניקיון של העיריה שעומד ומשתין ברשות הכלל. הוא מסיים את רשימתו במילים "הוי, גימפל גימפל, נס קפיצת הדרך נעשה לו בנדודיו והגיע מארץ פוילין לארץ הקוידש…" 

טיול ביפו מעלה בדעתו את ברנר. הוא מהרהר ברגעיו האחרונים, לפני שפורעים ערבים רצחו אותו, מסיים את הרשימה בציטוט מכתביו של הסופר מתוך "עצבים": "מה גדול התהום! מה גדול אסון בני-האדם! ומה קשה לחיות! מה קשה לחיות!" וחותם: "אני עם ברנר, האיש החרד הזה שפחדיו קרמו עור והמון צועק בשפה גרונית ובאבנים ובכדורי רובה". 

ברשימה "הענק וגנו, מגדל גינדי" הוא כותב על עצי הזית האהובים עליו מילדות שנשתלו "על הרחבה המקורה שלצד בניין גינדי". העצים הללו אינם מעוררים בו עונג. "הם חיקוי של עץ, מעין קישוט אוריינטלי סטרילי". והם מעלים בו מחשבות על ביאליק "שהתיישב בתל אביב בשנת 1924 ומיהר להתריע על מיעוט הגנים שבה." ביאליק, לדבריו, כינה את תל אביב "הצעירה הקירחת", ואז בלבן תוהה: האם הגינון שסביב מגדל גינדי "וסביב כמה וכמה מגדלים נוספים בעיר" ראוי לתואר "קרחת?" ומגיע למסקנה שלא, "הגינון האלגנטי הזה ודאי אינו קרחת, מדויק אולי לתאר אותו כפאה נוכרית: 'טבע' מלאכותי, עקר, שאינו מציע דבר מן העונג שעליו מדבר שילר". את דבריו של שילר מתוך המסה שלו "על שירה נאיבית וסנטימנטלית" בלבן מצטט בתחילת הרשימה: "לפעמים פרטים שונים של הטבע – פרח פשוט, נחל, אבן מכוסה אזוב או אפילו ציוץ של ציפור – גורמים לנו עונג מיוחד. העונג הזה מקורו לא בהכרח ביופיים של הפרטים האלה אלא בידיעה הברורה שהם מתקיימים בהתאם לחוקיהם הבלתי משתנים ומתוך אחדות נצחית עם עצמם. העצב המסוים המתלווה לעונג הזה נובע מכך שהפרטים האלה מזכירים לנו איך היינו אנו עצמנו אי-אז, בילדותנו הרחוקה". איזו אבחנה מעניינת ומופלאה, ששילר הוא אמנם המקור לה, אבל בלבן הציג אותה כאן! 

אותי אישית עניינה במיוחד הרשימה "לזכר יצחק אורפז" ששמה הוא "למצוא את נצח הים". שעשעה אותי הפסקה שבה בלבן מתאר את "קנאת הגברים", אולי "החוש היחיד שעדיין פעל בו במלוא כוחו" כשהזדקן (בלבן מתאר ביקור אצל אורפז כשזה היה בן 94). אותה קנאה התעוררה באורפז כשחשד בבלבן כי קבע להיפגש אצלו עם אישה צעירה שהגיעה אליו לביקור לא מתוכנן, בדיוק בזמן שבלבן ישב אצלו. גם אני נוכחתי באותה קנאה מופרכת, כפי שתיארתי אותה כאן בבלוג ברשימה "מדוע נזרק העיזבון של יצחק אוורבוך אורפז"… 

הוא מביא בפנינו לא רק אסוציאציות ספרותיות אלא גם מחקריות. כך למשל, בעקבות טיול שבו הוא רואה מעבר לגדר את חגיגות פורים בבית ספר גרץ, הוא נזכר במחקר של חזקי שוהם שעסק בחגיגות פורים בתל אביב, שם סיפר כי תושביה ביקשו "להמציא מסורת המתבססת הן על משמעותו הקודמת של החג, והן על פרקטיקות תרבותיות מערביות מודרניות" ולכן, הוא מצטט ממחקרו של שוהם, "נבראו נשפי פורים של ברוך אגדתי, בחירת אסתר המלכה ותהלוכות העדלידע". על כך בלבן מוסיף באירוניה כי "אין ספק, הרעיון הפרדוקסלי של 'המצאת מסורת' יכול היה להיווצר רק בעיר שעצם שמה מגלגל עבר בעתיד", ואז מתאר את מה שהוא רואה בחצר בית הספר: "לתחפושות המסורתיות יכולות אבולוציוניות מרשימות, למעשה אפשר לחלק את התחפושות לשתיים, מלכת-אסתר וקאובוי: רקדנית בטן-מלכת אסתר, הנסיכה אלזה-מלכת אסתר, מלכת אסתר-מלכת אסתר, שפנפנה מלכת-אסתר, אינדיאנית-מלכת אסתר, ולידן אוחזים בחוזקה בידי הוריהם שוטר-קאובוי, כבאי-קאובוי, איירונמן-קאובוי…" וכן הלאה… אי אפשר שלא לחייך למקרא הדברים. 

בכל אחת מהרשימות מטייל בלבן במקום אחר בתל אביב, ויחד אתו אנחנו זוכים לנקודת המבט הייחודית לו, לומדים אתו או ממנו על ההיסטוריה של פינות שונות בעיר, על העצים והפרחים הצומחים בהן, ועל הסיפורים העולים מהן. 

רבות מהרשימות שהתפרסמו הולידו את אלה שבאו בעקבותיהן, שכן, כך מספר בלבן, אנשים שונים יצרו אתו קשר וביקשו לספר לו סיפורים נוספים הקשורים בעיר ובחייהם בה, בעיקר כפי שהיו בעבר, בילדותם. 

בלבן מדגיש בלי הרף את העובדה שהוא עצמו אינו תל אביבי. בניגוד לכותבים אחרים שהרבו לספר עליה (את יעקב שבתאי הוא מרבה להזכיר, ואני לא יכולתי שלא לחשוב גם על עלי מוהר ועל הטור האהוב שלו מעיתון "העיר" "מהנעשה בעירנו", שגם הוא היה לספר): הוא יליד חולדה, גר שנים רבות בארצות הברית ובאנגליה, ורק לאחרונה הגיע לתל אביב להתגורר בה דרך קבע. עברו כיליד קיבוץ נשזר בספר לאורכו. כך למשל ברשימה "טיול בדיזינגוף של אין-כסית ואין-רוול" הוא מספר על ההתלהבות הסקרנית של הילדים בקיבוץ מהשבועון האסור "העולם הזה" שהגיע לפעמים לידיהם. "העולם הזה", הוא מספר, "היה לגמרי לא מהעולם הזה. הוא היה תל אביב, דיזינגוף, כסית. רוול. המחשבה כי בזמן שאנחנו שיחקנו מחבואים או גולות שיחקו גם ילדים בדיזינגוף מחבואים או גולות או דודס כלל לא עלתה על דעתנו."

עברו הקיבוצי, הכפרי, מקנה לו אוצרות של ידע בענייני צמחים. כך למשל כשהוא מתאר את הגפנים שנשתלו בשרונה הוא מסביר שלא בכדי שתלו לצדם ורדים, שכן אלה רגישים מאוד למזיקים שעלולים לפגוע בגפנים. הבקיאות מתבטאת בשפע השמות של עצים, פרחים ושיחים שהוא מציין. בדקתי כל אחד מהם בעזרת גוגל, ושמחתי להכיר בשמם ידידים שהיו עד לקריאת הספר פלונים-אלמונים מבחינתי… 

נעים מאוד להתוודע אליך, "טבבויה איפה"…

בדרך כלל "קיים פער גדול בין דימוי המקום (למשל פריז כעיר האורות) לבין המקום המציאותי", מצטט בלבן את דבריו של רוב שילדס, פרופסור לסוציולוגיה וחוקר ערים. "זה נכון במובן מסוים גם לגבי תל אביב", כותב בלבן ומוסיף "ולא אחת נכתב על תהליך המיתיזציה של העיר העברית הראשונה," ואז  מנסה לסתור את הדברים: "אולם דימוייה השונים של תל אביב קשורים קשר הדוק למקומה המציאותי, האמיתי."

תהיתי אם בספרו אינו מוסיף נדבך למיתיזציה של העיר. אמנם תיאוריו קונקרטיים מאוד, אבל מתלווה אליהם ניחוח כמעט מיתי. ואז השבתי לעצמי שגם אם כן, אז מה, אם כל כך נהניתי ממנו… 

אחתום את הדברים בציטוט מתוך הרשימה "חולות כשממה והזמנה להתחלה חדשה": "חול הוא מדבר, הוא עקרות ומוות, אבל מדבר הוא גם גמל, גם בדואי וערבי, ובמובן הזה הוא טבע ראשוני, פראי, תמצית החיים. העיר הנבנית על החול הזה היא נציגת התרבות, וככזאת היא יכולה לייצג, בין השאר, את הניוון והדקדנטיות של המערב. אברהם שלונסקי התחבט: תל אביב בשיריו היא מצד אחד האויבת הגדולה של המדבר, ואילו מצד אחר היא עצמה מקום של שממה, של שיממון ושל חולי. אלתרמן, לעומתו, לא ראה בחולות אויב. אדרבה, חיוניותה הרבה של תל אביב נובעת מכך שהיא מפנימה את חיוניותו הג'ונגלית של המדבר המדבר, א-לה אלתרמן, הוא אביה הקדמון של תל אביב". 

איילת דקל, "מקום מפלט": "למה מיכל, מריה ואסתר לא היו במקלט?"  

אין ספק שהנושא שבו מטפלת איילת דקל בסרטה התיעודי "מקום מפלט" חשוב מאין כמוהו. 

הוא מתעורר שוב ביתר שאת בכל פעם שגבר רוצח את אשתו, כמו שקרה השבוע במושב תלמי אליהו. 

בכתבה היום במוסף 24 שעות של "ידיעות אחרונות" הפריחה לאוויר הקרימינולוגית רונית לב-ארי שאלה רטורית לכאורה: "למה מיכל, מריה ואסתר לא היו במקלט".  

אחרי שצופים בסרט "מקום מפלט" אפשר, למרבה הצער, להבין מדוע נשים נרתעות מהמקלטים הללו, שהם התשובה החלקית והלא מספקת שמציעים להן.

איילת דקל עקבה במשך כשנה אחר שגרת החיים בשלושה מקלטים לנשים נפגעות אלימות: חרדי, ערבי וחילוני, ניסתה להבין איך מתנהלים החיים במקלט, ואת הקשרים הנרקמים במהלך העבודה בין הצוות המקצועי לנשים נפגעות האלימות.

מנהלות המקלטים עדות למאבקי כוח, למקרים קשים של אלימות ולטרגדיות משפחתיות. הנשים שמגיעות למקלטים עם ילדיהן רשאיות לשהות בהם כחצי שנה. צוות העובדות המנהלות את המקלט תומך בהן במהלך התקופה בכל דרך אפשרית, אך הן גם תובעות מהנשים לשתף פעולה, לתפקד, ולהיות שותפות בניהול חיי היומיום במקלט.

אחת המנהלות מסבירה לנפגעת שמבקשת להגיע כי תצטרך להשתתף בניקיון הבית, בבישולים ובטיפול בילדים. 

מנהלת אחרת מסבירה לאישה שחוסה במקום כי את המשא ומתן עם בעלה האלים על הוצאת חפציה מהבית תצטרך לנהל בעצמה. אמנם הצוות יתמוך בה ויגבה אותה, אבל אף אחד לא יעשה את העבודה במקומה, שכן חלק מתהליך ההעצמה הוא ללמד אותה לעמוד על שלה ולאפשר לה להתגבר על הפחד שלה מפני הגבר המאיים.

כל זה כמובן חשוב מאוד. חשוב גם להבין עד כמה המקלטים האלה, שקולטים נשים, בדרך כלל עם הילדים שלהן, הם בעצם חלק מהמערכת הממסדית שאינה מגינה עליהן באמת. במקום לסלק את הגבר האלים והמסוכן, האישה היא זאת שנאלצת לצאת ממעגל החיים הרגיל שלה, להינתק ממקום העבודה, מביתה, מסביבתה הרגילה. והכי גרוע: בתום התקופה שבה תשהה במקלט, תשוב האישה אל המקום שבו תהיה חשופה שוב, בדרך כלל, לסיכונים, לאיומים ולאלימות.

למרבה האכזבה, הסרט מצומצם מאוד. הוא עוקב אחרי כמה נשים (רק נשות הצוות גלויות פנים, האחרות מצולמות מהגב או שפניהן מטושטשות), אבל עושה זאת בשטחיות. אנחנו לא ממש לומדים להכיר אותן. לא באמת לומדים עם מה הן נאלצות להתמודד. בסרט מנסה הבמאית להביא בפנינו סיפור שיש לו לכאורה סוג של סוף טוב: אחת הנשים עוזבת את המקלט אחרי שהצליחה להתגרש. נשות הצוות וחברותיה למקלט מלוות אותה ואת ילדיה אל המונית שתיקח אותם אל חייהם החדשים. 

האומנם? האם באמת תצליח לחיות בביטחון ובשלום? מה באמת מחכה לה שם, מחוץ למקלט? 

משום מה קשה להאמין בסוף הטוב הזה, ובמה שהוא מבטיח לנו, לכאורה. 

נועה מנהיים, "הרשת התרבותית": מה ההבדל בין לבירינת למבוך ואיך זה קשור לקתדרלה בשארטר?

בימים שבהם הופיעו המסות של נועה מנהיים במוסף סוף השבוע של עיתון "הארץ" נהגתי להניח אותו בצד "כדי לקרוא בהמשך". הנושאים נראו לי מרתקים, כמו גם הטיפול בהם, אבל איכשהו הרבה פעמים העיתון, כדרכם של עיתונים, נזרק לפני שמיציתי את הקריאה בו.

לשמחתי הגיע לאחרונה לידי הספר המקבץ את כל המסות הללו. הנה ההזדמנות לקרוא אותן בנחת, לאט לאט, ובמלואן. מפליא להיווכח (שוב) עד כמה הפורמט של ספר משנה את התחושה ואת איכות הקריאה. 

הספר שלפנינו נפלא. שמו מתאים לו מאוד, שכן מדובר ברצף של עניינים הנקשרים זה לזה בכישרון רב ובמאות צורות ודרכים. כל פרק מתייחס אל קודמיו ואל הבאים אחריו, ולפיכך גם הפורמט שלו מזכיר את רשת האינטרנט: בכל מקום שיש בו נגיעה אל נושא שכבר נדון או אל כזה שעוד יוזכר, נוסף מלבן אפור ובו הערה שנמשכת בקו מהשוליים הצדדיים של הדף, והיא מכילה קישור אל הרעיון האחר, הקשור. אי אפשר אמנם להקליק באמצעות העכבר, כפי שאנחנו רגילים לעשות במחשב, אבל הקישוריות הרבה, שאליה כבר התרגלנו כל כך כשאנחנו גולשים באינטרנט, מעצימה את התחושה שעולם התרבות הוא באמת מין רשת מסועפת, מרובת קשרים והקשרים.

היקף הידע של מנהיים ויכולתה לקשר  בין מגוון עצום של עניינים שאין ביניהם לכאורה שום קשר, מעוררים השתאות. אפשר להיווכח בכך אפילו רק משמות הפרקים המסקרנים. הנה כמה דוגמאות אקראיות: "המתיקות שאחרי, החיים שלאחר המוות, גן עדן וסעודת הצדיקים" – פרק 18; "לזכור ולשכוח, פסולת גרעינית, סמיוטיקה וכהונה אטומית" – פרק 12"; "לשון החוק, שפה, תודעה ופמיניזם – פרק 40"; "סומסום היפתח, אוריינטליזם, אלאדין וביבליותרפיה" – פרק 4; "האש והעש, מחזות אבודים, צנזורים אכזרים וסופרים מדליקים" – פרק 3, ועוד ועוד, אינספור יוצרים, הוגים, היסטוריונים, אמנים, תופעות באמנות ובתרבות ההמונים, עניינים ורעיונות, מוזכרים בספר, רבים כל כך – רובוטים והיפה והחיה, מלאכים ושדים, אנשי זאב ואבירים, כיבוש החלל ושירי ערש, המצאת הקיטור והחשמל, תרגום השבעים, פרנקנשטיין, שחרזדה, השאול, המינוטאור (מה ההבדל בין לבירינת למבוך? הנה תשובתה המפורטת של מנהיים לשאלה שהיא עצמה מציגה: "ההבדל המרכזי בין מבוך ללבירינת הוא שהמעברים של הראשון מתפצלים, מטעים ומתוכננים להקשות על הנכנס אליו את היציאה, ואילו השני פשוט יותר בצורתו, ומטרתו להוליך את הנכנס אל המרכז. מאפיין זה של הלבירינת קסם לנצרות, שהפכה אותו למעין מחרוזת תפילה דו-ממדית שהוטבעה ושובצה ברצפותיהן של קתדרלות, כמו זו בשארטר, המזמינה את עולי הרגל, שידם אינה משגת לצעוד את כל הדרך לירושלים, לזחול על ברכיהם בעודם מתפללים ומתפתלים סביב -סביב לאורך הסתעפויותיו, עד לב הלבירינת, המייצג את העיר השמימית"). מה אין בו, בספר? דרקונים בכלל והמשחק "מבוכים ודרקונים" בפרט, פסיכואנליזה ובלשנות, שייקספיר ונעם חומסקי – רבים כל כך עד שהניסיון להזכיר אפילו מעט מזעיר מהם כמעט מצחיק! 

הספר מתחיל עם "הולדת הספר" ועם מהפכת הדפוס. מנהיים מראה בפרק הראשון כיצד מכבש הדפוס של גוטנברג היה לכנסייה "מכונה להדפסת כסף", בזכות כתבי המחילה, האינדולגנציות, שנמכרו והופצו בכמויות גדולות יותר. והנה אחד הקישורים הראשונים, אל מה שיגיע בפרק 36: גוטנברג נקלע לקשיים כלכליים ונאלץ ללוות כספים, שהרי בניגוד לפאוסט, "המלומד שמכר את נפשו תמורת ידע" המופיע בהמשך, "ידו של גוטנברג חדלה מלנוע תריסר שנים בלבד לאחר שהזיז את אותיות הסדר שלו ושינה סדרי עולם", שכן הדפוס "היה קצת יותר מצעד קטן לאדם שהמציא אותו, וזינוק אדיר לאנושות".  מכאן ממשיכה מנהיים לתאר את התפתחות הקריאה: "בתוך חמישים שנה הגיע מספר הספרים המודפסים באירופה מכמה מאות לשמונה מיליון". הספרים הגיעו "לכפותיהם המיובלות של האנשים הפשוטים". אבל הנרי ה-8 "אסר על נשים ושוליות לקרוא", שמא הקריאה תשחרר אותם. רק, ממשיכה מנהיים ומספרת, במאה ה-18 "האישה זכתה בשחרור, קודם כקוראת ואז ככותבת," אבל גם אז הזהירו גבירות לבל ירבו בקריאת ספרים, "שמא ילקו בפריצות ובנכויות הגוף". 

"סיכמתי" כאן ברפרוף רק שני עמודים מהספר, וכמה מידע, כמה הקשרים, כמה עניין! 

אחת מסגולות כתיבתה של מנהיים היא חוש ההומור והשנינות שבהם היא נוגעת בכל אלפי העניינים שלפניה. את הפרק על המצאת הדפוס היא מסכמת כך: "ספרים עלולים לטבוע במים או לעלות באש (את זאת היא מקשרת בהערה מסקרנת, אל פרק 3, שם תרחיב את העניין: "לפעמים הם מושמדים על ידי אלה שיצרו אותם") […] אך כפי שכבר אמר בולגקוב, הם אינם נשרפים. בתמורה, הם מדליקים אותנו".

בפרק 19, "המתיקות שאחרי", העוסק בחיים לאחר המוות כפי שהם נגלים בתרבות האנושית ובעיקר בדתות, היא מספר על "עדן" של דנטה אליגיירי ועל הרגע שבו המשורר פוגש את ביאטריצ'ה המובילה אותו בין כוכבי הלכת, "משכנן של נשמות הנגאלים שהזוהר שלהם מתחזק עד שאי אפשר עוד לתארו במילים", ומוסיפה בסוגריים כי דנטה "הצליח בכל זאת למלא עשרה מעגלים שונים בתיאורים"… 

בפרק 25, העוסק בירח, "קידוש לבנה, הירח, קפיטליזם וזיוף", שבו היא דנה בין היתר בתיאוריות הקונספירטיביות כאילו הנחיתה על הירח לא התרחשה באמת, היא מציינת ביובש כי הפסיעה הראשונה על הירח הייתה "צעד קטן לאדם וזינוק ענק לבני מינו, כל עוד הם שייכים למגדר הנכון", וזאת אחרי שסיפרה איך הרעיון להכשיר אסטרונאוטיות נתקל בהתנגדות שכן "הדבר נוגד את הסדר החברתי שלנו", כדברי ג'ון גלן, האמריקני הראשון שהקיף את כדור הארץ. באותו פרק היא מסבירה באופן משעשע כי את העלאת המורל של העם האמריקני אפשר היה להשיג גם "באולפן מצויד, בלי הטרחה שבישיבה בחללית בציפייה שידליקו טונות של דלק סילוני מתחת לישבן שלכם". 

בפרק הבא, 26, "מארס, הכוכבים, חייזרים מהמאדים, מלחמות וקונספירציות" היא מתבדחת על חשבון סיפורי החטיפה על ידי חייזרים שנפוצו בשנות ה-60: "רבים מהחטופים דיווחו על כך שנאלצו לעבור ניסויים רפואיים בעלי אופי מיני, שעשו שימוש באביזרים אנאליים מסתוריים. ההנחה הייתה שמטרתם הסופית של החייזרים היא ליצור צאצא היברידי של אדם וחוצן, אך קשה יותר להסביר את העניין האנאלי שלהם בנו." 

את פרק 28, העוסק ב"דתות חדשות והצבעות מחאה" היא מסיימת במילים "מי ייתן והכוח יהיה אתם": ברכתם המומצאת של מי שמאכלסים את "מלחמת הכוכבים". 

בתחילתו של פרק 29, "שריד ופליט, קדושים מגוננים, פגנים מושפלים ומיתוג מחדש" היא פותחת בתיאור חייה של אגתה הקדושה, שבהיותה בת חמש עשרה "לכדה את עינו של אציל רומי זוטר". לאחר שסירבה לחיזוריו "הוא שלח אותה לבית בושת, שבו ילמדו אותה מה ייעודה האמיתי של אישה". (הוא לא הצליח. היא נשארה בבתוליה ועברה עינויים שהקנו לה את תואר הקדושה). באותו פרק מספרת מנהיים על סיפוריהם של קדושים נוספים ומציינת: "סיפורים אלה סיפקו להם תיאורי אלימות גרפית בשפע, סקס מרומז, מעשי נסים, סוף טוב" ומוסיפה בציניות – "אם מות קדושים עושה לכם את זה." 

באותו פרק היא מספרת על מהלכיהם המקודשים של "פיסות מהצלב באמיתי" שעליו הועלה ישו, ומוסיפה כי "מאחר שהביקוש גבר תמיד על ההצע, הסחר הער בשרידי קדושים גרם לכך שמרסיסי הצלב האמיתי הזה, שצצו תחת כל עץ רענן, היה ניתן לבנות סולם שרגליו מוצבות ארצה, אבל כל עוד ראשו הגיע השמימה, לאף אחד לא היה אכפת במיוחד". 

בפרק 31, "שנהיה לראש ולא לזנב, בתולות ים, סירנות וטרנסג'נדרים" שבו היא עוקבת אחרי ההיסטוריה של בתולות הים (ומראה כמה מיזוגני סיפורו הנודע של אנדרסן), היא מראה כי סופו של הסיפור (בתולת הים לומדת כי "בחורה מבית טוב צריכה להיות תמימה ולשתוק הרבה" ומעדיפה להתאבד, לקפוץ לתוך הים, להתמוסס בין גליו ולהפוך לקצף ולא להציל את עצמה "על ידי כך שתחתוך את גרונו של הנסיך ותרחץ את רגליה בדמו") הוא "פתרון שהיה מתקבל באהדה בסעודיה". 

בפרק 32, העוסק בחד-קרן, היא מציינת כי "שנות ה-80 של המאה ה-20 היו טובות לחדי-קרן", וכי במאה ה-17 "הוא הוגלה אל ממלכת האגדה והמעשייה, שם הורשה להתרבות באין מפריע"… 

ניסיתי לתת משהו, מעט מזעיר, מרוחו של הספר, מרוחב היריעה שלו, ומהמזג השובב שבו מוצגים שלל העניינים. אסכם בקצרה: מדובר באוסף מרתק של מסות מרחיבות דעת. 

האם ההמונים באמת הריעו להיטלר?

היטלר מסיים את נאומו בצווחה חדה. הוא צועק בגרמנית שמזכירה להפליא את השפה שימציא לימים צ'רלי צ'פלין, רוויה חרפות וגידופים, כזו שניתן לדוג מתוכה רק כמה מילים תועות: "מלחמה", "יהודים", "עולם". ההמון משתולל, הוא רב מספור. ממרומי המרפסת, הפיהרר הכריז זה עתה על האנשלוס. התשואות כה אחידות, כה חזקות וכה שופעות, עד שקשה לא לתהות שמא זה תמיד אותו המון ששואג ביומני החדשות של אותה תקופה, אותו פסקול. כיוון שאלה הסרטים שבהם אנחנו צופים; סרטי מידע או תעמולה שמציגים לנו את הסיפור הזה, שמעצבים את ההיכרות האינטימית שלנו אתו. וכל מה שאנחנו חושבים משועבד לרקע האחיד הזה. 

לעולם לא נדע. איננו יודעים עוד מי מדבר. סרטי התקופה נוצקו לזיכרונות שלנו במעשה כשפים נורא. מלחמת העולם וההקדמה שלה נשאבו לתוך הסרט האינסופי הזה, שבו לא ניתן עוד להבחין בין אמת לשקר. ומאחר שהרייך גייס יותר במאים, עורכים, צלמים, טכנאי קול ואנשי במה מכל צד אחר בדרמה הזאת, אפשר לומר שהדימויים שלנו של המלחמה, לפחות עד שהרוסים והאמריקנים הצטרפו אליה, יישארו לעד מלאכת ידו של יוזף גבלס. ההיסטוריה מתרחשת לנגד עינינו כמו סרט של יוזף גבלס. זה יוצא מגדר הרגיל. יומן החדשות הגרמני נעשה למודל של בדיה זו. על פיו, האנשלוס נראה כמו הצלחה מסחררת. אלא שאין כלל ספק שהתשואות נוספו לתמונות. הן, כאמור, מסונכרנות. וייתכן מאוד שאף אחת מאותן תרועות משולהבות המלוות את הופעותיו של הפיהרר לא הייתה זו ששמענו.

Éric Vuillard' L'ordre du jour
מצרפתית: רמה איילון

שירה סתיו, "אבא אני כובשת, אבות ובנות בשירה העברית החדשה": האם פרויד צדק?

לפני חודשים אחדים, אולי יותר, פרסמה חוקרת הספרות שירה סתיו הודעה בדף הפייסבוק שלה: בהוצאה לאור זוממים לגרוס את ספר העיון שלה, שראה אור ב-2014, כפיתוח של הדיסרטציה שלה מ-2007. סתיו הציעה לקנות ממנה את הספר תמורת סכום פעוט וכך הגיע אלי עותק וחיכה לזמנו.

סוף סוף הגעתי, לשמחתי, אל אותה שכבה בהר הספרים הניצב לצדי, ושקעתי בקריאה של ספר עיון מרתק שראוי בהחלט להיקרא, לא להישמד במגרסה.

שירה סתיו נוגעת בספר בפרוטרוט בשירתן של שלוש משוררות ישראליות: דליה רביקוביץ', תרצה אתר ויונה וולך.

מבטה מחדש, שכן מטרתה להראות כי הקריאה המקובלת של יצירתן של נשים אינה מחויבת המציאות. נהוג לבחון אותן דרך הפריזמה של המבנה האדיפלי, כפי שניסח אותו פרויד, אחד האבות המייסדים של הפסיכואנליזה.

כדי לסתור את העמדה לפחות ככל הנוגע בשלוש המשוררת שבחרה לעסוק בהן, פותחת סתיו את חיבורה בבחינת התיאוריה הפרוידיאנית. אין בחלק הזה משום חידוש מיוחד (אולי היא כן מחדשת בניתוח שהיא עושה לטעות שעשה פרויד בנוגע לדורה, כשלא הבין כי מניע אותו קאונטר-טרנספרנס מובהק כלפי המטופלת שלו. סתיו מראה כיצד פרויד לא קלט שהוא מייצג את דמות האב שלמעשה סרסר בבתו, במקום לקבל על עצמו את נקודת המבט של הבת, כשסירבה להינתן לגבר שלא רצתה בו, לנוחותו של אביה. ייתכן שהוויכוח המסוים הזה של שירה סתיו עם פרויד מוכר ומקובל, אין לי מושג). מכל מקום, סתיו מיטיבה לסכם את התיאוריות הפרוידיאניות ולתאר אותן, ומראה כיצד לפיהן הסובייקט האנושי הוא הגבר, ואילו האישה היא "האחרת": היא נולדת "בת", והיא "גורם ארעי במשפחה", שכן נועדה מטבעה – וכדי לשמר את הסדר החברתי  – להינתן לגבר אחר ואז להיעשות "רעיה" ו"אם".

האב משקף "רעיון" או "מושג", שכן אבהות אינה עניין גופני מוכח, בניגוד לאימהות שלגביה אין פקפוק או עוררין: "אבהות היא סברה המיוסדת על מסקנה ועל הנחה מסוימת", מצטטת סתיו את פרויד (וכאן אתהה: מה באשר למקרים הרבים שבהם אפשר להבחין בדימיון חזותי מובהק בין מי שרואה בעצמו "אבא" למי שנחשבים צאצאיו? האם הדימיון הזה אינו משמש בעצם הוכחה "חושית", כלומר – גופנית? הנקודה חשובה, כי לפי פרויד מאחר שהאימהות היא עניין גופני, נשים מייצגות את עולם המעשה, לעומת האבות המייצגים את עולם האידאות, המוסר והסדר החברתי, מעצם כך שהאבהות אינה אלא רעיון מופשט).

האב מייצג בפני הבת את שלל האפשרויות שהחיים מציעים. הוא "נתפש כסובייקט מלהיב ומעורר בעל יכולת פעולה, מישהו שיכול לרצות ואף להגשים את רצונותיו" והוא למעשה "הנתיב אל העולם". האם לעומתו מסמנת כניעה, אבל החברה הפטריאכלית אינה מתירה לבת "להיכנס לנעליו של האב," אלא תובעת ממנה "לשעתק את התפקוד האימהי", בניגוד לבן שרשאי ומצופה להזדהות עם האב.

סתיו מראה כי התפיסה הזאת אינה חד משמעית, שכן האב "עשוי להזדהות עם הבת, או לחפוץ בהכרתה ובאישורה, או ללמוד ממנה." יש לטעמה לחפש נתיב נוסף, דיאלוגי ולא היררכי ולהבין כי נרטיב שונה, כזה שמעמיד במרכז את יחסי האב והבת, "עשוי לשנות את האופן שבו אנו מבינים את ההיסטוריה התרבותית, את מבנה המשפחה ואת יחסי הכוח."

לאן בתוך כל זה נכנס תפקידו של האיסור על גילוי עריות בין אב לבתו? מניין הוא נובע? על פי פרויד, עצם קיומו של האיסור מוכיח שהדחף קיים, אבל מאחר שהבת מיועדת להימסר לגבר אחר, כדי, כאמור, לשמר את הסדרים החברתיים, "האב חייב להכחיש את גופו ולהגן על עצמו מפני תשוקתו לבתו", כי היא תשבש את העולם החברתי "שבו נשים הן אובייקט המוחלף בין גברים".

אבל, היא מסבירה, עמדתה היא שיש "להתעקש על קיומם של יחסים ממשיים בין אב ובת", שייתכנו ביניהם "יחסי שיח […], הורָשה, לימוד והזדהות" וש"הבת אבודה לאב לא פחות משהאב אבוד בעבורה".

סתיו רואה אם כן בסיס לשוויון ולדיאלוג, ואת אלה היא מבקשת להראות בשירתן של שלוש המשוררות שבחרה לדון בהן.

נגיעותיה בשירים מרתקות.

כך למשל היא מראה כי הקריאה המקובלת בשירתה של דליה רביקוביץ' היא לאו דווקא הקריאה האפשרית היחידה. היא מראה כי רביקוביץ' מקיימת עם אביה דיאלוג בין שווים ומצליחה "לכונן עם האב קשר אחר ואף לתפוש את דמותו באופן אחר." היא מקשרת למשל בין שני שירים מוכרים ואהובים מאוד של רביקוביץ, "בובה ממוכנת" שעוסק לכאורה רק בה עצמה ו"עומד על הכביש" שמספר על אביה שנהרג כשדרסה אותו מכונית ומראה כי "גופה של הבובה הממוכנת" הוא למעשה "מטונימי לגופו של האב", וכי בשיר, כמו בכלל בשירתה של רביקוביץ', מתקיים "שיקום היחסים עם האב החסר באמצעות תביעה להזדהות ואף מימוש בפועל של הזדהות זו באמצעות הצבעה על מרקמים של שיתוף, דמיון, קרבה והדדיות".

גם בשירתה של תרצה אתר רואה שירה סתיו היבטים שונים מהמקובל. היא אינה רואה בה אפיגונית של אביה, ולא "הישענות יתר על שירתו של האב, על סמליו הפיוטיים", כפי שטען המבקר יוסף אורן (וייצג את דעתם של רבים). לטעמה אין לקרוא את שירתה של תרצה אתר "דרך הפרדיגמה האדיפלית", כלומר, על פי נוסחאותיו של פרויד, שכן אין בה באמת "סממנים של הכנעת האב הפואטי" (כפי שנהוג, בעקבות פרויד, לראות בדרכם של בנים שמורדים באבותיהם), וגם לא כניעה לכוחו הפטריאכלי. כמו החוקרת מיכל בן-נפתלי שאותה סתיו מצטטת, היא רואה בשירתה של תרצה אתר אופי דיאלוגי. "אתר אינה יוצאת מן הגבולות שהציבה לה שירת אלתרמן משום שהיא בוחרת בחירה אמיצה ועיקשת לערוך עם האב דיאלוג בלשונו שלו", היא טוענת, וסבורה גם שכאשר תרצה אתר כותבת מתוך דיאלוג, מתוך "הדיבור השאול", קולה נשמע ב"זעקה המשיבה לה תווים של דמות מובחנת […]."  אתר, לדבריה "מעצבת מחדש את לשונו של אלתרמן בתוך שפתה שלה, כי קולה של הבת נשמע כאן לא רק כמי שמגיבה לדברי אביה […] אלא גם כמי שלעתים קרובות מניחה את מילותיו של אביה בפיו באופן שונה משנהג לומר אותן קודם."

את שיריה של יונה וולך קוראת שירה סתיו "קריאה צמודה ומנותקת ככל האפשר מדמותה ומן הדימוי שהקרינה" המשוררת שעוררה סביבה לא מעט שערוריות (כפי שאפשר ללמוד מספרו של יגאל סרנה על וולך, ספר שאליו סתיו מתייחסת בדבריה).

גם בשיריה של וולך היא רואה "בנייה של זיקה אל אבהות מטונימית" כמו גם אל "אבהות המונכחת בגוף הפיזי החסר, המשתוקק והמתכלה," וסבורה כי אצל וולך "דחיית האב הסמלי אין פירושה מחיקה של האב בכלל".

קריאתה של שירה סתיו בשירים מאלפת. (הניתוח שהיא עושה לשיר "אבשלום" של יונה וולך למשל הוא מלאכת מחשבת, והוא רק אחד מרבים). כדאי להתוודע לדבריה, ולא רק לקרוא את הסיכום המרפרף שלי עליהם, במיוחד לנוכח גישתה המחדשת והמעניינת. בפרק האחרון מביאה סתיו שירים של משוררות נוספות: אגי משעול, ש' שפרה, ננו שבתאי, ובכולם היא בוחנת את תקפות התיאוריה שלה, לפיה קיימת אפשרות לדיאלוג עם האב, ואפשר למצוא אותו בשירתן של נשים.

נטפליקס, "ספר לי מי אני": איך הסודות ממשיכים להפתיע

לזכור או לשכוח? לדעת או להדחיק? להודות או להכחיש? לספר או להתכחש? מהי דרך ההתמודדות הנכונה ביותר לנפגעי גילוי עריות בפרט ותקיפה מינית בכלל? 

האם סודות ושמירה עליהם מגינים על הנפש או מערערים אותה? מה מוטב לו לאדם: לחשוף בפני עצמו, ואז גם בפני זולתו, את הסודות האפלים החבויים בעברו, או להתעלם מהם, להתפצל, לחיות בתוך אישיות מחולקת לשני איים נפרדים ולשכנע את עצמו שאם הוא סוגר את זיכרונותיו בתא סגור בתודעתו, הם באמת נעלמים?

כל השאלות הללו מתעוררות במהלך הצפייה בסרט הדוקומנטרי המרתק והמפעים של נטפליקס "ספר לי מי אני". ההתמודדות אתן ועם התשובות להן מתאפשרת באופן יוצא דופן, כמעט כמו במעין ניסוי מעבדתי שהחיים עצמם יצרו.

אלכס, צעיר בן שמונה עשרה, איבד את הכרתו בתאונת דרכים שבה הוטח ראשו וספג חבטה קשה. כשהתעורר מהקומה הסתבר לו כי אינו זוכר מאומה. חייו עד אותו רגע נמחקו. הוא לא זיהה את הוריו, לא הכיר את ביתו, לא ידע על עצמו שום דבר. רק זיכרון ודאי אחד נותר יציב בתודעתו: הוא זיהה את מרקוס, אחיו התאום, וזכר אפילו את שמו. מאותו רגע ואילך נשען על מרקוס, שלימד אותו שוב הכול מחדש. החל בהסברים על החדר המשותף שלהם, על תפעול של מכשירים ביתיים, וכלה בהיכרות המחודשת שעשה לו עם חבריו, שכלל לא חשדו בכך שאלכס לקה באמנזיה. מרקוס עזר לו להתמודד, לתפקד ולרכוש שוב ביטחון.

מרקוס גם הזכיר לו את ילדותם. למשל – סיפר לו היכן נהגה המשפחה לבלות ביחד בחופשות. 

אלא שבכל  הקשור לעברם המשותף מרקוס שיקר לאחיו; בדה מציאות שלא התקיימה, ובעיקר – הסתיר ממנו את האמת על עצמם. 

חשדו של אלכס התעורר לאחר שאמם מתה והוא גילה עדות למעשים אפלים ומזוויעים שהתרחשו במשפחתם. אלכס לא זכר אותם, שהרי כל זיכרונותיו נמחקו. והנה לפנינו שני גברים צעירים, תאומים זהים, שעברו ביחד התנסויות מזעזעות. האחד זוכר ורוצה לשכוח. האחר שכח ורוצה לזכור. מאז ומתמיד שימשו זה לזה משענת רגשית, העניקו זה לזה ביטחון, קרבה וידידות, אבל עכשיו מפרידה ביניהם תהום: כל אחד מהם נזקק למנגנון ההפוך לזה של אחיו, וצורך סותר מונע מהאח האחר את מה שהוא נזקק לו ביותר. אלכס רוצה לדעת. מרקוס אינו מסוגל לגלות לו. 

הנה הקונפליקט שנפגעים רבים מתמודדים אתו בינם לבינם, אלא שפה לא מדובר באדם אחד שמנסה לחפור בתוך נפשו שלו, שתוהה אם הוא רוצה באמת להיזכר, שנפשו מגינה עליו מפני הזיכרון ומשכיחה ממנו את הזוועות: פה מדובר בשני אנשים שחלקו את הזוועות, ושכל אחד מהם מייצג צד הפוך במובהק של מנגנוני ההגנה הנפשיים: לזכור או לשכוח? לדעת או להדחיק? להודות או להכחיש? לספר או להתכחש?

לא אוכל שלא לקשר את הדברים קרוב אלי ואל עברי.

"אני לא יודעת מה טמון בתוכי," בכיתי פעם אצל הפסיכולוג. "אני מרגישה כמו פח מלא באשפה שאני לא יכולה לסלק, כי אני לא מכירה אותה."

אכן, ידעתי על אירועים פליליים שנעשו בי – הפוגע הזכיר באוזני מקרה אחד כשניסה "לנקות" את עצמו בפני מהאשמות חמורות יותר (בעיניו. כי הוא סבר שכאשר אב "רק" מנשק את בתו ומחדיר לפיה את לשונו, מדובר, כמו שגם אמי התאמצה "להסביר" לי, במעשה מגונה בלבד, לא בתקיפה מינית… כאילו שבעצם המעילה באמון, בחדירה, בפלישה, בערעור הסדרים, בבלבול שיצר, הוא לא פגע פגיעה אנושה בנפשי). מאחר שאת אותה "נשיקה" אכזרית שכחתי (או בַּלשון הפסיכולוגית – הדחקתי, מן הסתם), הופתעתי כשניסה להצדיק אותה ("התבלבלתי בינך ובין אימא שלך"…). לעומת זאת, תקיפה אחרת, שמוגדרת על פי הדין הפלילי כאונס, זכרתי מאז שהתרחשה כשהייתי כבת ארבע עשרה. ההודאה שלו בפגיעה ה"מינורית" לכאורה, כך בעיניו ובעיני אשתו, הבהירה לי עד כמה יש שם בתוכי אירועים נוספים שאיני זוכרת, שאני רוצה לזכור. חשתי שאני משוועת לדעת מה עוד יש שם בנבכי התודעה, למעשה בנבכי הלא-מודע שלי, ועד היום אני מתלבטת: האם אני רוצה להיזכר? האם "כדאי" לי?  

"אין שום צורך שתיזכרי בכול," אמר לי הפסיכולוג, כמי שיודע שלא בִּכְדִי מכונה ההדחקה "מנגנון הגנה". יש לה תפקיד. 

אצל זוג התאומים, אלכס ומרקוס, יש, כאמור, חלוקה מובהקת, כמעט סכמטית, של מה שנפגעים רבים חשים; של המאבק בין צרכים סותרים, שהוא בדרך כלל פנימי.

מרקוס חש שהיטיב עם אחיו כשהסתיר ממנו את הזוועה. הוא, שהיה רוצה למחוק אותה, שמח בשביל האח שלקה באמנזיה. אבל אלכס חש שהוא חייב להתוודע אל עצמו, חייב לדעת מה בדיוק עוללו לו.

ומה שהוא מגלה קשה לתפיסה. בלתי אפשרי להבנה. 

הסרט, כמו הספר שכתבו השניים, אפשר להם מן הסתם להתמודד. הרגע שבו מרקוס פונה ישירות אלינו הצופים ואומר לנו "אני לא יודע מי אתם, אבל עכשיו אתם יודעים מה שקרה לי" הוא אחד החזקים ביותר שראיתי אי פעם בסרט תיעודי. הוא אמיתי כל כך. נוגע ללב ומשמעותי. אני הרי מכירה היטב את הצורך להיעזר בזולת, גם באנשים שאיני מכירה, כדי שישמשו לי עדים בדיעבד. כל מי שקרא את המאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו)", כמו גם את הרומן  יופי לי, יופי לי, או רבים מהשירים בספר מה המים יודעים על צמא, יכול להבין עד כמה אני מזדהה עם הצורך הזה לשתף, להיעזר בקוראים כדי שיכעסו ביחד אתי ולמעני. 

על הסרט "ספר לי מי אני" אני ממליצה בהתפעלות ובכאב. למרבה הפליאה, הוא לא חדל להפתיע. גם כשנדמה לנו שכבר הבנו הכול, מתברר שמעבר לדלת נוספת שתיפתח בעוד רגע יתגלה עוד סוד. זהו סרט מזעזע וגם חשוב. 

מדוע סירב המשורר לפרסם את שיריו

"זאת עבודה שהורגת", כתב ג'ררד מנלי הופקינס לאחד מידידיו, כשנה לפני מותו ב-1889, בהיותו בן 45 בלבד. אחרי שנים רבות שבהן שימש ככומר קתולי, התמנה הופקינס למשרה של פרופסור ליוונית באוניברסיטה המלכותית של דבלין. את הלימודים הקלאסיים – עברית, תיאולוגיה ופילוסופיה – אהב מאוד, אבל לא הצליח בעבודת ההוראה. לא פעם התלונן באוזני ידידיו על המונוטוניות והשעמום שחש כשנאלץ לבדוק מאות מבחנים בשנה.

בסתר כתב הופקינס שירים, שהיו אמורים להיות מקור לנחמה ואפילו לגאווה, הופקינס נחשב כיום גדול המשוררים הוויקטוריאניים, אבל אדיקותו הדתית מנעה ממנו את היכולת להרגיש שבע רצון מכישרונו ולהתמסר לו.

ג'רארד מנלי הופקינס נולד באנגליה למשפחה שהשתייכה לכנסייה האנגליקנית, אבל בבחרותו המיר את דתו. כשהיה בן 19, סטודנט באוקספורד, פגש את חברי "תנועת אוקספורד", שחשו זיקה אל הכנסייה הקתולית. בעקבות המפגש נעשה קתולי ולאחר זמן מה עזב את אוקספורד, הצטרף למסדר היֵשועי של הכנסייה הקתולית וב-1877 הוסמך לכמורה.

על חברי המסדר שאליו השתייך הוטל להתמסר לחיים נוקשים של סיגוף, צייתנות, עוני וטוהר. קנאותם המופלגת קוממה עליהם לפעמים את הכנסייה. הם ניהלו רשת של בתי ספר מיסיונריים רבי השפעה וטיפחו אותם. הייתה למסדר היררכיה ברורה ונוקשה, והוא קבע לעצמו את הקדושים והמרטירים שלו. חברי המסדר נתבעו לטוהר רוחני, ומעל לכול – לנאמנות למסדר.

הופקינס התקומם כנגד החומרנות הוויקטוריאנית, והתמסר לחיי הדת מתוך החיפוש שלו אחרי יופי, ורוחניות, שהשתקפו גם בשיריו. אלא שאלה עוררו בו תחושה של סתירה פנימית. הופקינס ניסה להתכחש לדחף שלו לכתוב, והשתדל להימנע מכך.

מאחר שהתחייב לחיים של דלות ונאמנות, הקדיש את עצמו בגוף ובנפש, למסדר, שקבע את אורחות חיי היומיום שלו וגם את תחומי העניין האינטלקטואלי שבהם הורשה לעסוק. בתקופת ההכשרה צונזרו אפילו המכתבים שכתב ואלה שקיבל, וכדי לקיים כל פעילות שלא נקבעה מראש, נאלץ לבקש רשות.

את כל אלה קיבל על עצמו מרצונו החופשי. אמנם בהמשך חייו הביע לא פעם תחושות של אי נחת בשל המגבלות שהוטלו עליו, אך ציית להן תמיד, ומעולם לא הטיל ספק קל שבקלים במחויבותו המוחלטת למסדר.

הוא התקשה ליישב בין הדחף שלו לכתוב, "לשרת את המוזה", והצורך לעבוד את האל. ב-1868, כשהצטרף למסדר, שרף את כל שיריו, אבל חזר לכתיבה אחרי שחמש נזירות פרנציסקאניות, שנאלצו לגלות מגרמניה על סיפונה של האונייה "דויטשלנד", טבעו ביחד אתה, בשפך של נהר התמזה. "הייתי רוצה לכתוב על כך," גילה את אוזנו של אחד הממונים עליו, וזה עודד אותו להתחיל במלאכה. אחרי הפואמה "דויטשלנד" המשיך לכתוב, אבל התייסר, כי הרגיש שהשירה מנוגדת למצפונו הדתי. במשך שנה שלמה בלם אותה, אבל אז פרצו ממנו כמה מהשירים שבהם פיאר בהתפעלות אקסטטית, את יופיו של הטבע, המגלם את גדולתו של האל.

הנה אחד מהם, "הבז", כאן בתרגומי, שראה אור לראשונה בגיליון 18 של כתב העת הספרותי הו!, שהוקדש כולו לתרגומי שירה: 

הַבֹּקֶר תָּפַסְתִי בִּמְעוּפוֹ אֶת בַּז-הַבֹּקֶר, הַנָּסִיך הַשָּׁלוּחַ
שֶׁל מַלְכוּת הַשַּׁחַר הַוָּרֹד מְקֻוְקָו, דוֹהֵר בְּחֶדְוָה
עַל אֵדְווֹת הָאֲוִיר הַיַּצִּיב הַחוֹלְפוֹת מִתַּחְתָּיו,
עָף גָּבוֹהַּ, מוֹשֵׁךְ בְּכוֹחַ אֶת רֶסֶן הָרוּחַ
וְאָז שָׁב שוּב, נוֹשֵׁב, נָע, נָד, דּוֹאֶה, בְּלִי לָנוּחַ
גּוֹלֵשׁ, גּוֹעֵשׁ, שׁוֹטֵף, מַחְלִיק עַל מָה שֶׁלְּרַגְלָיו,
לִבִּי נִסְתָּר כְּשֶׁהוּא הוֹדֵף אֶת הַמַּשָּׁב הָרַב,
רוֹטֵט אֶל מְעוֹף הַצִּפּוֹר, אֶל מָרוּת מוֹסְרוֹתָיו!

פֶּרֶא פָּרוּעַ, הָדָר מְפוֹאָר מִתַּמֵּר בְּךָ כָּאן
כְּשֶׁאַתָּה נִרְתַּם, רוֹשֵׁף אֵשׁ, נָאֶה פִּי אֶלֶף
מוֹנִים, אַבִּירִי, וּפִי כַּמָּה יוֹתֵר מְסֻכָּן!
אַךְ אֵין תֵּמַהּ: נִצְנוּץ הֶחָרִישׁ אַחֲרֵי שֶׁלֶף
וּתְכֵלֶת הָרֶשֶׁף שֶׁל גִּיץ אַרְגָּמָן
מִתְנַפְּצִים וְנוֹפְלִים בַּזָּהָב הַנֶּחְשָׂף.

כתיבתו של הופקינס מתאפיינת ומצטיינת במוזיקליות שבה. אכן, באחד ממכתביו הדגיש הופקינס כי את שיריו יש לקרוא "עם האוזן", ורצוי – בקול. כך גם "הבז", שבו הוא מתאר בעושר צלילי רב את "הַנָּסִיך הַשָּׁלוּחַ" – הבז היפהפה שבמעופו צפה, אחוז התפעלות מעוצמתו שהיא פראית אך בה בעת גם מרוסנת. הופקינס רואה איך הבז משייט על פני הרוח, שולט בה ובשמים שבהם הוא מרחף, גולש על האוויר, ונראה כאילו בכל עוצמתו הוא "מוֹשֵׁךְ בְּכוֹחַ אֶת רֶסֶן הָרוּחַ", כמו פרש על סוס. הבז מסמל בעיניו את ישו, והצפייה בו מעניקה למשורר תחושה של התגלות והארה.

ברבים משיריו נוגע הופקינס כך בטבע, ביופיו, ובחוויה המיסטית והדתית שהוא מעניק לכותבם. כך למשל השיר "ליל כוכבים", גם הוא בתרגומי, גם הוא הופיע לראשונה בכתב העת הו! (כאן אפשר לקנות אותו ישירות מההוצאה):

הַבֵּט בַּכּוֹכָבִים! רְאֵה, רָקִיע יֵשׁ מֵעַל!
רְאֵה אֶת בַּרְנָשֵׁי הָאֵשׁ יוֹשְׁבִים שָׁם בָּאֲוִיר!
וּפַרְוָרִים שֶׁל בֹּהַק, עִגּוּלֵי מִגְדַּל שָׁבִיט,
וְיַהֲלוֹם הָאוֹר הוֹלֵם, בָּאֲפֵלָה טָבַל.
עַל דֶּשֶׁא פָּז קַר וְקוֹדֵר זָהָב  מֻתָּךְ מוּטָל,
הַצַּפְצָפוֹת בְּאוֹר כָּסוּף שֶׁאֶת הַלֵּיל מַבְעִיר
פְּתִיתֵי יוֹנִים צָפוֹת מֵעַל הַכְּפָר בִּיעָף מַבְהִיל,
אָכֵן, הַכֹּל נִרְכַּשׁ תָּמִיד, לַכֹּל כָּאן פְּרָס נִתַּן.

אִם כֵּן –  רַק קְנֵה  – אַךְ מָה? – תְּפִלָּה, צְדָקָה, בְּרָכָה, שְׁבוּעָה,
רְאֵה, רְאֵה: אֲבִיבִיּוּת שֶׁעַל עַנְפֵי מַטָּע!
רְאֵה! נִצַּת נִיסָן, הַמּוֹפִיעָה עַל עֲרָבָה!
הִנֵּה אָסָם סָגוּר הַמְּשַׁכֵּן שָׁם בְּקִרְבּוֹ
אֶת אֲלֻמּוֹת הָאוֹר שֶׁל הֶחָתָן אֲשֶׁר יָבוֹא,
בֵּיתָם שֶׁל יֵשׁוּ וְאִמוֹ שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ רַבָּה.

המשורר מתאר את עוצמתו של ליל כוכבים שנראים בעיניו כמו "fire folks" (בתרגום לעברית: "ברנשי האש") ש"יושבים" באוויר. היופי המכשף של הלילה מחזק בו את הלהט הדתי ואת תחושת ההתעלות השמימית.

אף אחד משיריו של הופקינס לא התפרסם במהלך חייו. כל ימיו השתדל להתכחש להיותו אמן יוצר, גם כאשר המוזה גברה עליו ואילצה אותו לכתוב. ידידיו הפצירו בו שירשה להם לפרסם את השירים, אך הוא התמיד בסירובו התקיף.

רק אחרי מותו החל אחד מהם, רוברט ברידג'ס, לפרסם אותם באנתולוגיות. ב-1918, כמעט שלושים שנה אחרי מותו של המשורר, ראה אור ספר שכלל את כל שיריו. נדרש זמן עד שציבור הקוראים למד לאהוב אותם, אבל מאז שנות ה-30 הם החלו לזכות להערכה, מוניטין והתפעלות רבה.

השיר בתרגומו של שמעון זנדבק
השיר בתרגומו של שמעון זנדבק

ממה עריצים שואבים עונג מיוחד

מפליא איך העריצים המושבעים ביותר ממשיכים לכבד איכשהו את הרשמיות עד הרגע האחרון, כאילו רצו להראות שהם לא מכופפים את הנוהלים, בה בשעה שהם דורסים ברגל גסה את כל המוסכמות, כאילו הכוח לא מספיק להם והם שואבים עונג מיוחד מאילוץ האויבים שלהם לקיים, בפעם האחרונה ולטובתם, אותם טקסי שלטון שהם דואגים בד בבד למוטט. 

Éric Vuillard' L'ordre du jour
מצרפתית: רמה איילון

דינה קטן בן-ציון, "פָּנים וכוכב": ממה נובעים שירים מופלאים

כל דבר שהוא משמש כן נסיקה שממנו ממריאים שיריה של דינה קטן בן-ציון, בקובץ החדש המאגד שירים משישה ספריה הקודמים: עץ המנגו בגינה, הנוף הנראה מחלון דירתה, הסלט שהיא קוצצת לארוחת הבוקר, ציור שראתה במשכן האמנים בהרצליה. מכולם היא יודעת להפיק שאר הרוח ולהמריא, או לצלול למעמקים ולדלות מהם פנינים.

שישה שערים בספר, והפותח בהם מכונה "בראשית". שם אנו פוגשים את המשוררת בראשיתה, את השבר שנמשיך לראות לאורך כל הספר, של "פרח שנקטף" ואינו יודע "מה שצופנות בעלטה תחוחה / פקעות שורשיו". בשירים הבאים מצטיירת התמונה: "ילדת גולה 1945" שדיברו אליה "סינית רהוטה"; הצורך העמוק להשתייך, כפי שהוא מובע בשיר הקצר והיפהפה "מקום":

ועם זאת, לשאת תמיד את "תחושת האחרות". 

בשיר "ביואוטוגרפיה" מתארת הדוברת את הזוועה: "ילדה בת שלוש בורחת על נפשה", ילד שותק ש"נפל מרב-קומות", האלם שנגזר על מי שנותרה כאשר ראשה "חפון בעץ / ופתאום שברו את הכלים ולא משחקים" בעיצומה של הילדות. 

היא פונה אל מתיה ותוהה: "איך אדבר / עם עפר בוער?" ואל זיכרונותיה שנשקפים אליה מ"תצלומים אחדים" ובהם מונצחת דמות סבתה האהובה, "גבירה אוסטרוהונגרית במקצת של גולת ספרד" שנשארה "בעפרות אושבנצ'ים" ומנסה לדמיין איך נראו רגעיה האחרונים: "קרוב לוודאי שהזמן האוזל תם ונחתם ב'שמע ישראל'". היא חושבת על אביה שהלך לעולמו, והוא עתה הצעיר מביניהם "הוא הצעיר עכשיו, מעין בן זקונים, קרוב מכולם." ויודעת שמוות כמו זה של סבתה ממשיך לפעול גם עשרות שנים לאחר מעשה: "כשדחקו אותה אל תא החנק, רצחו / חלק מהאהבה שהיתה בגדר האפשר בלב ילדה אחת / שכאילו הרכיבו על עיניה משקפים / כהי עדשה". השורות הללו הזכירו לי בעוצמה רבה את ספרה של סבטלנה אלכסייביץ', "העדים האחרונים" המתעד את עדויותיהם של ילדים שחיו, כמו דינה קטן בן-ציון, ילידת 1937, בימי מלחמת העולם השנייה, ואת החותם שהותירו בנפשם לצמיתות ההתנסויות שעברו, שכן "ילד ששרד את סדום ועמורה / יוסיף לשלם את המחיר", בשיר "ילד בסיפור משלו". 

"עלי להכיר בך, ילדה, שנותרת לתעות מבוהלת / לבדך בדרכי יערות רחוקים", היא כותבת בשיר "אבן זיכרון לזכרונות ילדות" שהמוטו שלו הוא בית משיר של יהודה עמיחי: "ומי שזוכר את ילדותו יותר / מן האחרים, הוא המנצח / אם בכלל יש מנצחים". קטן בן-ציון מספרת שהיא "נושאת זכרונות ילדות קלושים כרָעֵב הנושא את מזונו הדל", ואילו "לדברים השכוחים אין עכשיו מקום". היא מספרת על "ילדות טרופה", בשיר "והאבן גדולה על פי הבאר". 

הזיכרונות אינם רק שלה. בשיר "הן כחותם" המוקדש "לנשמת אניטה פאפו-רזניק שבעלה ובנה הבכור נספו במחנה יאסֶנוֹבָץ" היא מספרת על מי ש"כחותם את ילדיהן נושאות מתים אל זקנתן", על כך ש"לכאן הגיעה למלט / מישהו, משהו, איכשהו / באין איש עמן", וכיצד הן "ביום מבשלות על כירת אבלן הלוחש לנותרים / שיגעון של סעודה", במשחק מילים מרהיב: הביטוי היומיומי שמשתמש במילה "שיגעון" במקום בשם תואר משבח, ובשכבה העמוקה יותר המילה "שיגעון" כפשוטה: האם השכולה "מבשלת" את שגעון האבל האינסופי שלה בעודה מדברת בלחש אל מתיה האבודים שאותם "כבר ארבעים שנה" היא "לרִיק חובקת".

ומה יש לה, למשוררת? בשיר "הערה ביוגרפית" היא מספרת איך "געגועי ניסו לברוא / את אהובי במלבוש / מילים":

לא כל השירים עוסקים בילדות ובכאב שנותר ממנה. בשער "עולמות", בשיר היפהפה "טיפול משפחתי", למשל, היא מספרת על הצורך והקושי למצוא שפה משותפת: "…האש / תבין את המים. המים יקשיבו / לאבן. האבן תדבר עם הרוח. הרוח / תסכין עם המתכת. / האהבה תעשה הסכם / עם האיבה. המת / יגיב אל החי / והחי ישמע", ובשיר "הסב אותה למלאכת בציעת הלחם" המופיע בשער "דין ודברים" היא זועקת מרה: "די, קין, די / קין די", מנסה להפציר באח הקנאי כי "כמנחתך, כן מנחת אחיך / יצירה ערירית, / תפארת היתמות" וכי אין שום הצדקה להרג אחים. היא מונה את המקומות שבהם ניטשו מלחמות בימים שהשיר נכתב: "ביאפרה רואנדה בוסניה קוסובו" וקוראת אליו "ראה איזו כְּנסִיַת בלהות הקמת!" בניסיון לדבר אל לבו, להתחנן לכך שבני אדם יניחו את נשקם ויחדלו מההרג. כמה צר שדבריה ממשיכים להדהד, ללא הועיל. 

שער אחר, "מרחקים קרובים", מוקדש לתיאורים יפהפיים של מקומות שבהם ביקרה: "כמה גוונים של ירוק" על שיט בדלתה של המקונג, ובו היא כותבת איך "שום מצלמה לא תלכוד / את יפי השעה הזאת" ומנסה ללכוד אותו במילים. למשל – "את מחלפות שערן השחור / נשים חופפות בשמפו לבן / למרגלות עצים שופעי ירוק / במימי המקונג החומים", או בשיר "דרך המשי": "התקרב אל נתיבי דרך המשי / תן דעתך לשיַרוֹת הגמלים / שעוברות על פני מרחבים אדירים" וגם "שקיעה מרהיבה בארץ רחוקה / אוצרת / סיב נמוג מסומק חיי". כמה יפה הקישור בין הנוף לנפש!

זהו כישרונה של דינה קטן בן-ציון: לראות דברים ולהפיח בהם משמעויות. כמו בשיר "עקרות" שבו היא מתארת ענף שנתלש, "גופו הקרוע מגוף העץ. ועדיין עלים ירוקים עליו / לחים באור מבהיקים". היכולת לראות "עקרות" בתוך הקשר המתפוגג הזה בין ענף שדינו נחרץ, אחרי שהופרד מהגזע שעליו צמח ושרק בו יש לו תוחלת, מהדהדת לאורך כל  ספר השירים הנפלא הזה. 

אריק ויאר, "סדר היום": מי ממשיך להרוויח ממלחמת העולם השנייה

הספר סדר היום מאת אריק ויאר, סופר ובמאי קולנוע, הוא יצירה יוצאת דופן, כמעט מהפנטת. לא מפתיע לגלות שזכה ב-2017 בפרס גונקור היוקרתי. קשה להגדיר את הסוגה שבו הוא כתוב: עיון? פרוזה? בעיתון לה מונד נדרשו לסוגיה, וגם שם תהו אם מדובר בפרוזה, שרק היא יכולה לזכות את מחברה בפרס, או בספר עיון, שאמור להחריג אותו מאפשרות לזכות בגונקור. לטעמי אין בעצם צורך להכריע. פרוזה, עיון, שילוב מופלא של השניים… מבחינתי, וכנראה שלדעתי שותפים רבים, מדובר ביצירה מופלאה. 

מדהים להיווכח כי את העובדות ההיסטוריות הידועות לכאורה לכולנו אפשר עדיין להציג באופן שונה ולחדש את נקודת המבט על האירועים שקדמו למלחמת העולם השנייה, לכל מה שהתרחש במהלכה, ולתוצאותיה. 

לא מדובר בתיעוד היסטורי, אלא בנקודת מבט שונה, מקורית ויצירתית, בפילטרים כמעט אישיים שדרכם מסנן ויאר את תיאורי ההתרחשויות, והזוויות החדשות שהוא מציע מרתקות ומחרידות.

הספר מתחיל בתיאור של מפגש, מעין מחזה אשר "עומד להתחיל", שהתרחש בברלין ביום רגיל לגמרי, בשעה ש"אנשים הולכים לעבודה כבכל יום, נוסעים בחשמלית או באוטובוס", וכן הלאה. באותו יום של חודש פברואר, בשנת 1933, התקיים מפגש חשוב מאין כמוהו, שקבע מה יקרה בהמשך לאנושות: עשרים וארבעה תעשיינים, מראשי המשק הגרמני, נפגשו עם אחד מראשי המפלגה הנאצית, הרמן גרינג, ונעתרו לבקשתו כי יתמכו במפלגה ויתרמו לה כסף, שכן "יש לסיים אחת ולתמיד את אי-היציבות השלטונית". כלומר – כדי לאפשר להיטלר להשתלט על גרמניה (בין היתר לגבור, כמובן, על מערכת המשפט ולחסל אותה, וכן הלאה. אם עולה בדעתו של מישהו מחשבה, הבה נזכור: נקבע כי "אסור להשוות"!). גרינג מבטיח להם ש"אם המפלגה הנאצית תזכה ברוב קולות […] אלה יהיו הבחירות האחרונות בעשר השנים הבאות. ואפילו – הוא מוסיף בחיוך – במאה השנים הבאות". 

האם הנוכחים נבהלו? האם הגיבו כמצופה, כמי שמבינים את הסכנה, כמי שיבקשו להגן על הדמוקרטיה? 

מה פתאום… 

הם שמחו, אלא מה, להצעה "להרחיק את האיום הקומוניסטי, לחסל את האיגודים המקצועיים ולאפשר לכל בוס להיות פיהרר בחברה שלו." 

כשהם נקראים "לפתוח את הארנקים" הם נעתרים בלי היסוס. התהליך הרי מוכר להם. "השחיתות היא נתח קשיח מתקציב החברות הגדולות, ויש לה שלל שמות: שתדלנות, בונוס, מימון מפלגות" (וכיום? ואצלנו? הרי אותה שיטה מתקיימת, אותן מילים מכובסות ומסוכנות, לא כן?)

ועכשיו ויאר, שעד כה הציג את הנוכחים רק בשמותיהם הלא מוכרים לנו, מסביר מי הם באמת: "הם נקראים BASF, באייר, אגפא, אופל, אי גה פארבן, סימנס, אליאנץ וטלפונקן", ומוסיף, כמעט שלא לצורך "בשמות האלה אנחנו מכירים אותם." כמובן. "אנחנו מכירים אותם היטב אפילו. הם כאן בינינו, בקרבנו. הם המכוניות שלנו, מכונות הכביסה שלנו, מוצרי הניקיון שלנו, שעוני הרדיו שלנו, הביטוח של הבית שלנו, הסוללה של שעון היד שלנו," וכן הלאה. אכן, "הם כאן, בכל מקום, בדמות דברים. היומיום שלנו שייך להם. הם דואגים לנו, מלבישים אותנו, מאירים אותנו, מסיעים אותנו בכבישי העולם, מערסלים אותנו." יש להבין ולזכור היטב: "עשרים וארבעה הברנשים שיושבים בארמון של נשיא הרייכסטאג ב-20 בפברואר ההוא אינם אלא באי כוחם, כמורת התעשייה הגדולה […] והם עומדים כאן בשלוות נפש כמו עשרים וארבע מכונות חישוב בשערי התופת".

התעשיינים ההם מימנו את המפלגה הנאצית. עזרו לה להשתלט על גרמניה. והפיקו ממנה כמובן תועלת רבה. מפועלי הכפייה שסיפקה להם אחרי שהמלחמה פרצה. העבדים המורעבים והמותשים  – יהודים ברובם – שהיו משאב מתכלה, הגיע בשפע ובחינם, ואיפשרו את שגשוגם הכלכלי, שנמשך עד עצם היום הזה.

"מדרון אפל הסגיר אותנו, חסרי אונים ונבעתים, לידי האויב," כותב ויאר בפתח הפרק הבא, ומוסיף: "מאז, ספרי ההיסטוריה שלנו נוברים ללא הרף במאורע המחריד, שבו נכרתה ברית בין מכת הברק לתבונה. ואמנם, למן הרגע שצמרת הכמורה של התעשייה והבנקאות המירה את דתה והמתנגדים הושתקו, היריבים הרציניים היחידים של המשטר היו כוחות זרים". 

ומכאן הוא עובר לתאר את תגובותיהן של המדינות השכנות. של אלה שהיו אמורים למנוע את מה שקרה בהמשך (ובסופו של דבר אכן יצאו למלחמה נגד היטלר). 

הוא פותח בתיאור של מפגש בין הלורד הליפקס וגרינג. הוא מסביר עד כמה ברור לו שהראשון "לא נפל בפח של מישהו ששיחק משחק כפול", כלומר – גרינג מעולם לא הסתיר את המוזרות שלו (כנראה את מחלת הנפש שלקה בה). לא הסתיר "את עברו כפוטשיסט, את החיבה לתלבושות הזויות, ההתמכרות למורפיום, האשפוז במוסד פסיכיאטרי בשוודיה, הדיאגנוזה המבהילה של הפרעות נפשיות, דיכאון, נטיות אלימות ואבדניות". הליפקס ודאי ידע שגרינג המוזר מכור למשחק האהוב עליו – "רכבות צעצוע במרתף ביתו", וגם "שמע אותו מלחשש דברי הבל מוזרים". אף על פי כן שוחח אתו כאילו מדובר בנציג לגיטימי של משטר לגיטימי, שאפשר להגיע אתו להסכמים. 

ויאר סבור שלא מדובר פה באיוולת של "זקן פזור דעת", אלא ב"עיוורון חברתי, יוהרה". הנה ציטוט של דברים שכתב אחרי הפגישה עם גרינג: "הנציונליזם והפשיזם הם כוחות רבי עצמה, אבל איני סבור הם נוגדים את הטבע או בלתי מוסריים". הוא גם מזדהה עם שנאת המפלגה הנאצית לקומוניסטים ומוסיף וכותב ש"לו היינו במקומם, היינו מרגישים אותו דבר". ויאר מוסיף סיכום: "אלה הם הניצנים למה שמכונה עד היום 'מדיניות הפיוס'". 

מכאן הוא מתאר בדרכו את המהלכים שהובילו לאנשלוס: הסיפוח הכפוי של אוסטריה. אילו מנגנונים הופעלו. בווינה חגגו  בקרנבל המקומי, שכן "הימים הצוהלים ביותר חופפים לא פעם לקודרים במאורעות ההיסטוריה" בשעה ששושינג, "הקנצלר שלה, מחופש לגולש, חומק בחסות החשכה למסע מופרך" אל בירת גרמניה, שם יצטרך להתמודד עם התביעה שארצו תיכנע, ושהוא יחתום על ה"הסכם". 

תיאור המפגש עם היטלר מזעזע, כמובן, וזאת עוד לפני מה שקרה, מסכת הלחצים שהפעיל על שושינג. "היטלר היה נינוח, אפילו פטפטן. בפרץ של ילדותיות הוא סיפר שהוא עומד לבנות בהמבורג את הגשר הכי גדול בעולם. ואז, מן הסתם לא הצליח להתאפק, הוסיף שבקרוב יקים בה את הבניינים הכי גבוהים". (האם אפשר לא לחשוב על סגנון הרברבנות של טראמפ, שלא מפסיק לספר על עצמו כמה שהוא מוצלח, גדול, חשוב, מבין, יודע יותר טוב מכולם?) 

ויאר נעזר בתצלומים מאותם ימים, צולל לתוכם ומפיק מהם עושר של מחשבות. כך למשל הוא מתאר את התצלום של שושינג משנת 1934: "בתמונה מפורסמת שפתיו חשוקות ומבטו תועה, והגוף שלו עזוב קמעה, שמוט". הוא בוחן את כל פרטיה: דף ששושונג מחזיק, דש של כיס המקטורן שלו שנראה מקומט, פרט מוזר "שפולש לתצלום מימין" איזשהו צמח. אבל, הוא מוסיף, "את התצלום הזה, שתיארתי עכשיו, איש לא מכיר". אפשר לראות אותו רק בספרייה הלאומית של צרפת, במחלקת ההדפסים והתצלומים. "הגרסה המוכרת יותר נחתכה ומוסגרה מחדש" לפיכך "איש מעולם לא ראה את דש הכיס הפעור של שושינג, או את האובייקט המשונה – צמח או משהו דומה – שבימין התמונה, וגם לא את הדף". זאת דוגמה למלאכת המחשבת שמגיש ויאר בספרו: מוצא "ראיות" ומפיק מתוכן מבט חדש ומחשבות אחרות. הנה, בקשר לתצלום הוא כותב "מרגע שמוסגר מחדש, התצלום עושה רושם אחר בתכלית. הוא מקבל איזה נופך רשמי, הגינות. די למחוק מילימטרים זניחים אחדים, פיסת אמת קטנה, כדי שקנצלר אוסטריה ייראה רציני יותר ואובד עצות פחות מאשר בצילום המקורי". 

הספר רצוף אבחנות כאלה. כאמור – בין פרוזה לעיון, בין תיעוד לתיאור. "גופו של היטלר ודאי הסתנן לחלומות ולתודעות, נדמה שהוא נמצא בצללי הזמן, על קירות בתי הסוהר, זוחל מתחת למיטות הקרשים בכל מקום שבו חרתו בני האדם את הדמויות שרודפות אותם". 

אחד התיאורים העוצמתיים ביותר של ויאר מגיע לקראת סופו של הספר. הוא מספר משהו שקרה באחת הישיבות של משפטי נירנברג, פרץ הצחוק של גרינג ובעקבותיו של ריבנטרופ, כשהוקרא באוזני השופטים תמלול של שיחת טלפון ביניהם, בעקבות האנשלוס. השיחה נועדה לאוזניהם של מצותתים אנגליים. גרינג סיפר במהלכה לריבנטרופ עד כמה "שמחו האוסטרים" כשגרמניה פלשה אל ארצם. "אני יכול לשמוע ברדיו את ההתלהבות של האוסטרים", אמר גרינג, וריבנרופ הגיב "הו, זה נפלא". שם, בבית הדין בנירנברג, פרץ כאמור גרינג בצחוק. "הוא נזכר בקריאת הצהלה המוגזמת, אולי הרגיש עד כמה המענה התיאטרלי הזה עומד בניגוד צורם כל כך להיסטוריה הכבירה והמהוגנת, למושג שציירנו בעיני רוחנו לגבי המאורעות הגדולים". וכך, הביט גרינג בעמיתו, ושניהם פשוט צחקו. 

התיאור הזה הזכיר לי את ספרו של רון רוזנבאום מסע אל שורשי הרשע. רוזנבאום בוחן שם שלל תיאוריות הנוגעות במניעיו של היטלר, ואז דוחה את כל ההסברים, ומתייחס לדבריו של פילוסוף בשם ברל ינג שטען כי היטלר וחבר מרעיו יצרו את מה שכינה "אמנות הרשע". בשיחות ליד השולחן נהג היטלר להתבדח על ה"שמועה" שהוא רוצח יהודים. אחרי טיהורי הדמים התלוצץ על כך שהוא "מרגיש טהור כמו תינוק שזה עתה נולד", ואהב להתבדח עם גבלס על סבלם של הקורבנות במלחמה. השיחות התנהלו מתוך צחוק ערמומי, מתוך הנאה.

צחוקם של גרינג ושל ריבנטרופ מאשש את נקודת המבט שהציג רוזנבאום בספרו: זהו צחוק של הנאה, גם בדיעבד, אפילו כשהפושעים עומדים לדין, נוכח סבלם של מיליונים, צחוק שלא יכלו להיפסק אותו. 

הבאתי כאן רק מעט מזעיר מספר שלא כדאי להחמיץ אותו. כדרכי, קראתי אותו באתר e-vrit. הנה קישור ישיר אליו. 

Éric Vuillard' L'ordre du jour
מצרפתית: רמה איילון

קאנטמיר בלאגוב, "ג'ירפה": האם לנשים קל יותר

המשפט שאומרת מאשה לחברתה הטובה איה לקראת סופו של הסרט "ג'ירפה": "יהיו לו עיניים כמו שלך, ואף כמו שלי," הוא, לטעמי, תמציתו של הסרט.

מאשה ואיה הכירו כששירתו ביחד בחזית, במלחמת העולם השנייה. איה לקתה בהלם קרב, ולכן הוחזרה הביתה ללנינגרד ההרוסה בעקבות המלחמה, ועמה פשקה, בנה הפעוט של מאשה. איה עובדת כאחות בבית חולים. היא מטפלת בפשקה בעדינות וברוך, והכול, גם אנחנו הצופים, בטוחים שהוא הילד שלה, עצמה ובשרה. התנאים קשים מאוד. הילד מורעב, מתחנן לאוכל. במשך היום איה נאלצת בלית ברירה להשאיר אותו בהשגחתה של שכנה תופרת, לא אישה חמה ואוהבת. כולם חיים בבית אפלולי עם מטבח משותף, כפי שהיה נהוג אז. איה נאלצת גם להתמודד עם חיזוריו הדביקים של אחד השכנים, גבר מבוגר ולא נעים. היא יוצאת לעבודה עוד לפני שהיום מאיר, ובימים שבהם השכנה התופרת מסרבת לשמור על פשקה, נאלצת לקחת אותו אתה לבית החולים, שם הוא נחשף לחיילים הפצועים והנכים (שנוהגים בו בחביבות).

אכן, האומללות והסבל של המלחמה לא הסתיימו כשנחתמו הסכמי הכניעה. היא הותירה את הצלקות שלה בכול. גם, כמובן, בנפשה של איה, שלקתה כאמור בהלם קרב, ואת אותותיו רואים עליה ממש מתחילתו של הסרט: מדי פעם היא שוקעת בשיתוק קטטוני.

ואז קורה בחייה דבר נורא, שבעטיו כשמאשה מגיעה במפתיע בחזרה מהחזית, מתברר לה שפשקה איננו.

מכאן מתחילה העלילה. מאשה רוצה ילד. מהר. עכשיו. האם תצליח להרות? איך תעשה את זה? מה טיב היחסים של שתי הנשים הללו? ככל שהסרט מתקדם כך נרמז ומתברר שהן לא "סתם" חברות, אלא ששוררת ביניהן אהבה אינטימית. איה מאוהבת במאשה בכל מאודה. מאשה הייתה נשואה בעבר לגבר. למעשה, כך היא טוענת, נשארה בחזית כדי לנקום את מותו של בעלה שנהרג בקרבות. 

כן, בשלב מסוים מאשה מבינה כי הדרך היחידה שבה תוכל לזכות בילד תהיה אם איה תהרה "למענה". והיא מפנטזת על הילד שיהיה להן ואיך ידמה לשתיהן. 

הסרט נוגע אם כן בעדינות אין קץ בסוגיה שאינה קשורה דווקא במלחמה ובצלקות שהיא מותירה, אלא באהבת נשים. היכולת להביא ילד לעולם נראית לכאורה פשוטה יותר לזוג נשים, לעומת הקושי המהותי שנתקל בהם זוג גברים: אישה יכולה להרות, ונראה שלא תתקשה למצוא את הגבר שממנו תוכל "לקבל" את הזרע הנחוץ. אלא, כך מסתבר, העניין לא כל כך פשוט.

כיום, כשנשים יכולות לזכות בתרומת זרע שאינה כרוכה בקיום יחסי מין, העניין פשוט יותר. אבל כשלסבית שמאוהבת באישה בכל נפשה ובכל מאודה נאלצת לקיים מגע מיני עם גבר לא רצוי, נאלצת לחוות חדירה, נאלצת לחוש את הפלישה שהיא חווה כאלימה מאוד, גם אם היא עושה את זה מרצון, לא מתוך תשוקה מינית אלא מתוך תשוקה להיריון, החוויה קשה מנשוא. והילד הרי לא ידמה באמת בתווי פניו ובגופו לשתי האמהות שלו…

הסרט "ג'ירפה" (אגב, שמו באנגלית הוא "Beanpole", כלומר: מוט גבוה המשמש לתמיכה בצמחי שעועית; כינוי לאדם גבוה ורזה, ברוסית  – Дылда, כנראה משמעות דומה. השם מתמקד באפיון גופני של איה, שהיא גבוהה מאוד.  התרגום לעברית התבקש, כי זאת המילה המקבילה, אבל משהו בו צורם. כשמאשה מכנה את אהובתה "ג'ירפה", יש במילה נופך דרוגטורי, ואני לא בטוחה שהוא קיים בשפת המקור) מתבסס על ספרה של סבטלנה אלכסייביץ', זוכת פרס נובל לספרות, המכיל מונולוגים של נשים שלחמו בחזית במלחמת העולם השנייה. הוא רק הגביר את הרצון שלי לקרוא גם את הספר הזה שלה, אחרי שקראתי את הניצולים האחרונים, ההיסטוריה המדוברת של ילדים במלחמת העולם השנייהכדי לעמוד על הקשר בין הספר לסרט. מבטיחה לדווח!

הסרט, אגב, הוא המועמד של רוסיה לתחרות פרס האוסקר. מעניין אם יתקבל (ואם יזכה).

אנריקו צ’ראסואולו, "התשוקה של אנה מניאני": מי כינתה אותה "כוח טבע"

לא קשה להבין כי במאי הסרט "התשוקה של אנה מניאני" קצת מאוהב בשחקנית שהלכה לעולמה לפני ארבעים ושש שנה. אכן, בתום ההקרנה, כשהבמאי עלה לבמה והשיב על שאלות, ציין אחד הנוכחים בקהל כי בעצם היא לא מתה. אותו צופה סיפר כמה חיכה לסצנה מתוך הסרט "רומא" של פליני, שבה מניאני, בפתח ביתה, "מסרבת" להתראיין אצל פליני, ורק שולחת אותו הביתה, לישון. 

"כבר הייתי בטוח שהסצנה ההיא לא תגיע, אבל בחרת לחתום אתה את הסרט, וכך באופן כלשהו אמרת שאנה מניאני בעצם לא מתה." איזו אבחנה יפה (ומדויקת!). שהרי, בניגוד לכתבי יד "שאינם נשרפים" אליבא דבולגקוב, שחקנים הם בני תמותה רק לכאורה. הם באמת לא נשרפים, כל עוד הצלולויד (וכיום – האמצעים הדיגיטליים) שומר על יצירתם חיה וקיימת.

אנריקו צ’ראסואולו ביקש לחקור את דמותה של מניאני השחקנית, ועשה זאת באמצעות סרטיה, וראיונות נדירים אתה. את הנרחב שבהם, עם העיתונאית אוריאנה פלצ'י, כך סיפר בתום ההקרנה, גילה לשמחתו במקרה במהלך התחקיר לסרט ושש להשתמש בו. 

דמותה של מניאני כפי שהיא נגלית לנו מהסרט הדוקומנטרי מרשימה מאוד. (הערת אגב – בעיני יש בעיה כלשהי בתרגום שמו של הסרט לעברית, אם כי הקושי ברור: באנגלית passion אינו בדיוק "תשוקה", אלא יותר להט יצרים שיש בו נופך רלגיוזי. אבל כן, המילה הזאת תמיד מעוררת קושי כשמנסים להעביר אותה לשפתנו. מה בדיוק אפשר להסיק מכך על השוני התרבותי בין העברית לשפות האירופיות?). מניאני מעוררת התפעלות בישירות שלה, בכנות, בצורך העמוק שלה להיות אמיתית. להישאר היא עצמה, תמיד ובכל מקרה.

"כל כך חשוב לך להיות חופשיה", שאלה אותה אוריאנה פלצ'י בריאיון. "איך זה שאת מוכנה שיביימו אותך?" "

"שאלה מעניינת," אמרה מניאני, ואחרי מחשבה אמרה, "אם מביימים אותי היטב, אני מוכנה…"

רבים מגדולי הקולנוע מצוטטים בסרט שלפנינו.

פליני סיפר שהיא קצת הפחידה אותו, כי מעולם לא ידע איך תתנהג. איך תגיב. ועם זאת הוא מלא הערכה לעוצמתה כשחקנית וכאדם.

מסטרויאני אמר שהיא כישפה אותו, שהיו לה עיניים ממגנטות.

מרלן דיטריך כינתה אותה "כוח טבע". 

עם זפירלי היה לה עימות מוזר. כשאמר לה שאינו אוהב לביים באופן ריאליסטי, לא היססה לשאול אותו מדוע אם כן פנה אליה, שהרי היא הייתה אחת מיוצרות הנאו ריאליזם, בעיקר בסרטה הנודע ביותר "רומא עיר פרזות", שביים רוסליני, ובו, כשדמותה של מניאני נרצחת בידי הגרמנים, היא, לדברי יוצר הסרט שלפנינו, "יולדת מחדש את איטליה". 

"אני לא שחקנית," אמרה מניאני על עצמה, "אני אמן. כשאני נהפכת ל'שחקנית', זה לא טוב לתפקיד", ובכך ביטאה את השקפת עולמה היצירתית, באמנות ובחיים: להיות הדמות ולא לשחק אותה. להיות היא עצמה, ביושר ובכנות. 

כל חייה חיפשה אהבה. "אני לא יכולה לעבוד אם לא אוהבים אותי," סיפרה. "חייבים לאהוב אותי!" היא הצליחה. היא עדיין אהובה!

אנריקו צ’ראסואולו, במאי הסרט

15 באוקטובר 2019

שְׁנֵי עֲשׂוֹרִים חָלְפוּ מֵאָז הוֹפַעְתָּ מֵהָאֹפֶל,
תְּחִלָּה הָיִיתָ רַק מִלִּים, לְמָחֳרָת – גַּם קוֹל.
בְּלַיְלָה שֶׁקָּדַח מִקֹּר, בַּחֹשֶׁךְ, שׁוּב מִין אֹפֶק
נִגְלָה לְמַבָּטִי שֶׁכְּבָר אִבֵּד כִּמְעַט אֶת כָּל

תְּחוּשַׁת הַיֵּש וְהָאֶפְשָׁר, כָּל מָה שֶׁלֹא יָדוּעַ
כָּל מָה שֶׁלֹא הֻבְטַח לִי, אַךְ פִּתְאוֹם הָיָה קַיָּם.
הוֹפַעְתָּ כְּמוֹ מִתּוֹךְ אֵין קֵץ שֶׁל רִיק עִם גַּעְגּוּעַ,
הוֹפַעְתָּ וּמֵאָז לֹא רַק אֲנִי – גַּם הָעוֹלָם

אֵינֶנּוּ מִסְתַּחְרֵר, לֹא מִתְפּוֹגֵג, כִּי בְּעֵינֶיךָ
הִשְׁתַּקְּפוּתִי נִשְׁאֶרֶת וְאֵינֶנָּה מִשְׁתַּנָּה.
אֶת מָה שֶׁלֹא יָדַעְתִּי לְבַקֵּשׁ, אַךּ נַעֲנֵיתִי,
הַשֶּׁפַע הַשּׁוֹטֵף אוֹתִי כְּבָר זֶּה עֶשְׂרִים שָׁנָה,

אֲנִי רַק מְּבַקֶּשֶׁת לְהָשִׁיב וּלְאַפְשֵׁר:
הָאוֹר שֶׁלֹא חָסֵר מִנֵּר אֲשֶׁר מַדְלִיק עוֹד נֵר.

צילום: אמיתי צפריר (בן שבע וחצי).

"ורדה על אנייס": סרט מקסים על אישה שובת לב.

האישה הזאת מהלכת קסם. במיוחד על מי שאוהבת כל כך את סרטיה וזוכרת היטב את ההנאה הצרופה שהסבו לי "אושר", "עוברת אורח", "אנשים ומקומות", "קליאו מחמש עד שבע".

בסרט החדש ורדה מספרת על עצמה בהרצאה שהיא נושאת בפני קהל, או בדיבור ישיר אל המצלמה. היא מפרטת את השקפת העולם האמנותית שלה, נזכרת בתהליכי יצירה, מדגימה אותם, מצחיקה, שנונה, חכמה, מרתקת. יש בה, באנייס ורדה כל כך הרבה חן, והיא כל כך מעניינת!

כך למשל היא מסבירה כי על פי תפיסתה יש בעבודתו של הקולנוען, שמטבעה אינה נעשית בדל"ת אמות ובבדידות (כמו זאת של סופר, למשל), שלושה חלקים: השראה, יצירה ושיתוף. ההשראה היא הרעיון, המחשבה, המוזה. היצירה היא העבודה של כל היוצרים שבכוח כישרונם ויכולותיהם תורמים לעשייה של סרט, והשיתוף הוא הצגתו של הסרט בפני הקהל, שבלעדיה אין היצירה שלמה. 

ההסבר הזה הוא רק אחד מיני רבים. ורדה משעשעת באינספור אנקדוטות ותיאורים. כך למשל היא יושבת בשלב מסוים של הסרט על קרון צילום נוסע, לצדה של סנדרין בונר, השחקנית שגילמה את הדמות הראשית בסרט "עוברת אורח", ומעלה זיכרונות על האופן שבו הפעילה את בונר, מדוע החליטה להזיז את המצלמה דווקא מימין לשמאל, ופרטים טכניים נוספים שעליהם החליטה במהלך צילומי הסרט ועריכתו. וזהו רק רגע אחד קטן ובלתי נשכח.

דוגמה אחרת: היא מספרת שרצתה לצלם את בית ילדותה, אבל שם גילתה כי בני הזוג שגרים כיום בדירה אוספים מודלים קטנים של רכבות, ועשתה סרט תיעודי עליהם… בכלל, היא מסבירה עד כמה היא אוהבת לשלב קטעים דוקומנטריים בסרטים עלילתיים, ולא פחות מכך – ליצור סרטים דוקומנטריים שלמים. היא מעלה לבמה את נורית אביב שעבדה אתה. אביב אומרת כי מה שנראה נדוש מקבל משמעות כשמצלמים אותו, ואילו ורדה מתקנת אותה: "שום דבר לא נדוש". אכן, אהבת האדם שבה היא ניחנה מרוממת את כל מה שהיא נוגעת בו. אחד מסרטיה עוסק במלקטים – אנשים שנוהגים להסתובב בשווקים ולאסוף שיירים. אחרי שהתחוור לה ש"הם אוכלים את מה שאנחנו זורקים", היא ממשיכה אל לקטנים שאוספים ירקות שחקלאים זרקו, כי אינם עונים על תביעות השלמות הצורנית שדורשים הצרכנים. מערימות תפוחי האדמה העצומות שהיא מגלה היא מוציאה תפוח אדמה בצורת לב. הסופרמרקט לא יקנה אותו, אבל היא יוצרת ממנו אמנות: נותנת לו להירקב, לגדל שורשים, ואז מצלמת אותו והוא הופך לחלק מתערוכה שלה שנקראה, היא מספרת בחיוך משועשע, ומצחיקה גם את הקהל באולם, "פטטוטופיה"… 

היצירתיות שלה מרהיבה. ההומור שלה מדליק. האנושיות שלה מרגשת. הסרט שלה על עצמה נפלא!

 

רודריגו סורוגוין, "אמא": איזה עצב מופלא

לאליס מונרו יש סיפור שנוגע באותו עצב חשוף, באותה אימה תהומית, כמו אלה שמתגלים בסרט הספרדי "אמא": אבא מאבד את הילד שלו. אימא אינה יכולה להתאושש. אצל אליס מונרו הסיפור חג סביב שנאתה של האם, נקמתה הממושכת, לאורך שנים רבות, בבעלה שאינו יודע את נפשו. כל מה שהיה רוצה זה לנסות לשקם את חייהם, את הזוגיות שלהם, אבל אין סיכוי. אשתו משאירה לו פתקים של תיעוב ומרירות שהוא מוצא במקומות לא צפויים ועושה כל מה שביכולתה כדי לייסר אותו על האובדן שהוא אחראי לו. 

"אמא", הסרט המלא, אורכו כשעתיים, של הבמאי הספרדי סורוגוין הוא פיתוח של סרט קצר של אותו במאי, שאותו יצר ב-2017 (הסרט הקצר היה מועמד לפרס האוסקר). הסרט משנת 2017 מסתיים בשלב שבו האימא מבינה, במהלך שיחת טלפון מבועתת עם בנה בן השש, כי הילד נופל כנראה קורבן לגבר שמצא אותו בחוף ים נטוש, אחרי שאביו נעלם. האימא מנסה להציל את הילד, מבקשת ממנו לרוץ, להסתתר, אבל השיחה ניתקת.

הסרט המלא ממשיך מאותה נקודה, כעבור עשר שנים. מה קורה לה, לאימא? מה היא יכולה לעשות עם עצמה? איך תתמודד?

ובכן, מקץ עשור, כך מסתבר, אלנה חיה בצרפת, בחופה של עיירה קטנה, לא הרחק מביאריץ, כנראה – במקום שבו איבן בנה נעלם. היא מקיימת קשר זוגי עם גבר שיודע מה עבר עליה, ועובדת במסעדת חוף. ומכאן מתפתחת עלילה נוגעת ללב ועצובה עד אין קץ.

השאלה הנשאלת בסרט היא – האם אפשר לפתח מערכת יחסים ממשית ואמיתית עם אדם, רק מכיוון שהוא דומה למישהו אחר, שאהבת?

אלנה "מוצאת" על החוף את ז'אן בן השש עשרה. נער פריזאי שמשפחתו הגיעה לעיירה לנפוש בקיץ. הוא בגיל שאיבן היה אמור להיות, אלמלא נעלם. האם היא מאמינה שזהו בנה? או שהיא רק מרותקת אליו, כי הוא מזכיר לה בתווי פניו את הילד שלה? האם היא מאוהבת בו? איך הוא יגיב למה שהוא מפרש כ"חיזורים" שלה? איך יגיבו הוריו? מה יאמרו בני העיירה, שמכנים אותה "מאחורי הגב" שלה, אבל בעצם גם באוזניה, "המטורפת מחוף הים" וגם "האישה שלא ידעה לשמור על הבן שלה"?

שני הגיבורים הראשיים של הסיפור רגישים, פגיעים, נוגעים ללב, אנושיים כל כך, והסרט נשען על משחקם המופלא, בעיקר על זה של מרתה נייטו, המגלמת את אלנה. היא כל כך משכנעת, בכאב שלה, בטינה ללא מרפא שהיא חשה כלפי בעלה לשעבר, בעצב העמוק שהיא חשה, בניסיונותיה למצוא מעין תחליף לבנה האבוד. היא כל כך שונה בדמותה מהאישה שפוגשים בתחילתו של הסרט, לפני שהיא מקבלת את שיחת הטלפון הזוועתית ביותר, שיחת טלפון מהבלהות הכי עמוקים של כל אימא, ובה אמר לה הילד הקטן שלה שהוא בחוף הים, שהוא לא יודע היכן הוא, שאביו נעלם, שאין לידו על החוף אף אחד, רק גבר שמסמן לו להתקרב, גבר ש"עושה פיפי"… 

עשר שנים אחרי אותה שיחה היא אדם כבוי, אבוד, אישה שמנסה לחיות אבל לא יודעת איך.

הסרט עדין מאוד, ועם זאת סוחף בעוצמתו הרגשית. אנחנו שם אתה, עם אלנה, האימא המיוסרת, עם מצוקתה, עם האהבה העדינה שמתפתחת בינה ובין מי שהיא רואה בו מעין תחליף לבנה. 

אין לדעת מה יעלה בגורלה. אם המפגש המחודש שהסרט חג סביבו ייתן לה כוחות להמשיך הלאה בחייה, ואם המשך כזה ייתכן בכלל, אחרי אובדן כמו זה שחוותה. העצב המעוצב בסרט מופלא ונורא. 

 

דורון ערן, יהושע סובול, "שעתו האחרונה של מר קול": פוליטי, חזק, חשוב!

בתום ההקרנה,  עלה לבמה בימאי הסרט,  דורון ערן,  כדי לשאת דברים. הוא החל למנות רשימה ארוכה עד מאוד של אישי ציבור שכבר הורשעו: "נשיא, ראש ממשלה, שרים, רב ראשי…" וכן הלאה. בחלל ריחפו כמובן גם המחשבות על החשוד "לכאורה, בכפוף לשימוע" (אה, סליחה, השימוע כבר התקיים), שאף כי שמו לא הוזכר, נכח שם. ואז צעקה מישהי בקהל, "בלי פוליטיקה! באנו לראות סרט!", ומישהי אחרת (מודה: אני…!) התפרצה עליה בחזרה בקול רם לא פחות: "אין 'בלי פוליטיקה'!" בקהל נשמע רחש, ודורון ערן על הבמה אמר משהו בסגנון – רק אל תתחילו עכשיו לריב…

למעשה, התשובה הנכונה לאישה ההיא, שביקשה "בלי פוליטיקה", הייתה צריכה להיות – תגידי, ראית את הסרט? הבנת בכלל במה הוא עוסק? התשובה ברורה: היא הייתה שם באולם, אבל ראתה רק לכאורה, שהרי לא הבינה, כנראה, מאומה. 

כי הסרט "שעתו האחרונה של מר קול" הוא פוליטי במהותו. "פוליטי" לא במובן של עסקנות מפלגתית, אלא במובן של מאבקו של אדם בכוחות העצומים, השרירותיים, שהמדינה עלולה להשתמש בהם נגדו. כלומר, לא המדינה, אלא מי שהצליחו להתברג בעמדות מפתח שמהן הם יכולים להשתמש בכוח שניתן להם, לטובתם האישית.

מוכר, לא כן?

כישרונו הרב של יהושוע סובול כמחזאי מתבטא בסרט במלוא עוצמתו, שכן מדובר למעשה במונודרמה בימתית, מחזה ליחיד, שיכול בהחלט לעלות על הבמה. הוא שומר על אחדות הזמן, על פי הנחיותיו של תיאורטיקן התיאטרון החשוב אריסטו בחיבורו "הפואטיקה", ובעצם גם על אחדות המקום: הכול כמעט מתרחש בלוקיישן אחד – פתחו של בית הסוהר שאליו אמור להיכנס בכל רגע עורך הדין מיכאל קול שהפסיד בתיק האחרון שניהל, איבד את רישיונו המקצועי ואף נדון למאסר בשל תגובותיו הקיצוניות בבית המשפט. 

המחזה מאזכר את המשפט של קפקא ומתכתב אתו: הכוחות הדמוניים, האלמוניים, הלא מובנים, השרירותיים, חברו כדי להתנכל לעו"ד קול, להשתיק אותו, ואף להביא להתאבדות של הלקוח שלו. מיכאל קול מרגיש רדוף, ומוכן אפילו להשלים עם התואר "פרנואיד", אלא שכמו שכבר נאמר לא פעם, מסתבר שגם לפרנואיד יש אויבים אמיתיים שרודפים אותו, ובמקרה שלפנינו מיכאל קול דווקא צודק. לפתע נגלות בפניו הראיות לכך שהמשפט שבו הפסיד היה מכור, שהשחיתות שעמדה מאחוריו נחשפת סוף סוף. או שאפשר לחשוף אותה, אם מישהו יהיה מוכן לקחת על עצמו את המשימה. כי מיכאל קול עצמו נדון, כאמור, למאסר. חייו המקצועיים חוסלו. 

האם אשתו לשעבר תסכים לשתף פעולה? האם המתמחה שלו, שעזבה אותו, תירתם למשימה? האם אלמנתו של האיש שצדקתו הוכחה בדיעבד, אחרי שהתאבד, תהיה מוכנה לתבוע את מי שפגעו בה? מי ירצה לצאת למאבק חוזר, למצוא את הצדק, לחשוף את העוול, להוכיח את האמת?

מי שעוקבים אחרי העוול הנורא שנעשה לזדורוב, עוול שאת עוצמתו המחרידה אי אפשר בכלל להביע במילים, מי שעד למאבק הסיזיפי והמתמשך של אוהדיו שמנסים להציל אותו מהעונש שלא הגיע לו, יכול להבין איך אנשים יכולים כמעט לאבד את שפיות דעתם כשהם נאלצים לדפוק שוב ושוב את הראש על הקיר האטום של העוול המשפטי הזועק לשמים.

מי שעד לתעלוליו של ראש הממשלה, לשיתוף הפעולה-לכאורה של היועץ המשפטי לממשלה – שעדיין לא ברור אם ינהג ביושר – עם אותם תעלולים שונים ומשונים (תיקים שנסגרים, הנחות, דחיות, הפחתות), לא יוכל שלא להזדהות עם מצוקתו של מיכאל קול. הוא יודע את האמת. הוא רואה אותה בבירור. הוא זוכה לראיות לה. ובכל זאת לא ברור אם יצליח להביס את השקר.

הסרט שלפנינו עשוי לעילא ולעילא. הוא נשען כמובן בעיקר על משחקו המרהיב של אוהד שחר, שעומד היטב במשימה קשה מאוד: להציג מונודרמה קולנועית. פה ושם מצטרפים אליו להרף עין שחקנים נוספים, אבל תפקידיהם זעירים, ואינם משמשים אלא כמעין מראה לדמות ששחר מגלם, מעין החצנה של מחשבותיו.

סרט מרתק וראוי!

 

הנס פטר מולנד, "יוצאים לגנוב סוסים": הספר אולי מוצלח יותר

הנס פטר מולנד

"כמה מכם קראו את הספר?" שאל הבמאי בתום ההקרנה את מי שנותרו בקהל. להפתעתו, עשרות אנשים הרימו את ידם.

הנס פטר מולנד

נראה כי למי שקרא את ספרו של פר פטרסון, היה קל יותר להתמודד עם הסרט ולהבין את שלבי העלילה. מי שניסה כמוני לעקוב אחרי ההתרחשויות בלי שום ידע קודם, התקשה.

אחת הסיבות לכך היא שהבמאי לא ניסה להקל על הצופים ולא עזר לנו להבין את רמות הזמן השונות. אדרבא, מאחר שגיבורי הסיפור לבושים כל אחד באותו בגד שוב ושוב (אין לאישה הזאת יותר משמלה אחת? ולנער – רק חולצה אדומה אחת?), קשה לפעמים להבין מה קרה קודם, מה קרה אחר כך, מה קורה בכלל.

בראיון עם הסופר סיפר כי לא תכנן את פרטי העלילה מראש. הוא החל לכתוב על שני נערים שאבותיהם "מתקשים להביט זה בזה בעיניים", כך סיפר, ואז כשניסה להבין מדוע, "התחוור" לו שמאחר שהעלילה מתרחשת בשלב ההתחלתי של הסרט ב-1948, קרה משהו כמה שנים לפני כן, במהלך מלחמת העולם השנייה, שגרם לסכסוך. התהליך הזה שהסופר מעיד עליו משעשע ומעניין. הוא מספר כי רטן כשהבין שעכשיו יצטרך ללמוד מה בדיוק קרה בארצו, בנורבגיה, בשנות המלחמה, והסביר: "אני שונא לערוך מחקר". 

בין אם עדותו אינה אלא בדיה חביבה שנועדה אולי לרומם את עשייתו האמנותית (שהרי בלי ספק, סופר שדמויות "מחליטות" בשבילו כיצד ינהגו הוא אדם שהמוזה שולטת בו, וזה בהחלט מעורר עניין וסקרנות), ובין אם התהליך היצירתי שתיאר מדויק, התוצאה כנראה מורכבת וסבוכה. (כאמור, לא קראתי את הספר). הסרט מנסה מן הסתם לדבוק בספר, והתוצאה יוצאת עמומה, לא נהירה, ואטית מאוד. אטית מדי.

אחד הגיבורים העיקריים של הסרט הוא הטבע הנורבגי, יופיו, עוצמתו, מסירותם של אנשי הכפר אליו ואל תהפוכותיו. אכן, המראות יפים להפליא, והמאבק של בני האדם באיתניו מרשים וקצת מתיש…

האם מוצדק לצלם סרט כזה, שאורכו 123 דקות? לא בטוח. ועם זאת, עצם העובדה שבסופו עטתי על אתרים שונים ברשת כדי לקרוא עליו ועל הספר כדי להבין את מה שלא היה נהיר בצפייה מעידה אולי על כך שיש בו ערך כלשהו.

עם זאת, לא הייתי ממליצה עליו. 

קוראת, צופה ומספרת

%d בלוגרים אהבו את זה: