תום הדני נוה, "אבא מחזיק תינוק": היריון, לידה, קיום

שמו של השיר הראשון בקובץ אבא מחזיק תינוק, "אַהֲבָּא", ושתי השורות הראשונות הפותחות אותו, מעידים על תכניו של הקובץ כולו: "התינוק ישן, / אביו כותב לו".

מדובר בשירי אבהות מלאי עדנה ורוך, שבהם פוגש הדובר את אבהותו, את הרגעים הזעירים שמצטברים זה לזה ויוצרים ביחד את החוויה ההורית; שירים שאנחנו רגילים לקרוא אותם כשהם מגיעים מתוך הוויה נשית ואימהית, אבל האבהות החדשה, הרגישה, המעורבת, מוכיחה לנו שגם גברים חווים במלוא העוצמה, בנפש ובגוף, את התהליך המופלא של היווצרות חיים חדשים, ושל ההתאהבות ברך הנולד, התינוק שמשנה את כל אחד מהוריו לעד.

הדני נוה כותב באופן שנוגע ללב על רגעי החרדה הבלתי נמנעים הנצמדים אל ההורות, מהרגע שהתינוק מודיע על קיומו החדש בעולם: האב "מחבר תפילה המזכירה מה קורה / למי ששוכח תפילה אחרת". כותב על נס היווצרות התודעה החדשה שבאה לעולם: "אדם שכוב על גבו / מניע את ידיו / ולא תופס שהן שלו". כותב על חוויית ההיריון מנקודת המבט של המתבונן מהצד, שאינו עומד מנגד אלא הוא שותף למעשה הבריאה: "את מתעוררת אלי כאל תינוק / בתוכך / העולם חוזר אל מים". על צמיחתו של העובר, כסדרה של ערכים במילון: "ערכים צצים בתוכו: / בעיטה: נ', דרכו של עובר / להבדיל עצמו מאמו / כשעוד אי אפשר להעלות על הדעת / הבדל."

גם המציאות החיצונית, זאת של הקיום הישראלי, כבר מתערבת בחוויה: "יום זיכרון / טקס הקראת שמות הנופלים. // מחפש שם לתינוק".

איך נתפסת הלידה מנקודת המבט של העד המעורב, אביו של היילוד? הוא פונה אל בנו ומספר לו "על טביעה של מי שלא ידע שטָבַע" ועל האֵם ש"מצילה אותך מהטביעה", וחש אתו, באחד השירים היפים בקובץ, את הטראומה של הלידה:

אַתָּה עוֹזֵב אֶת הַטוֹבָה שֶׁבָּאֲפֵלות
כְּצֵל נִתָּק מְצֵּל.
צִירֵי הַלֵּדָה טֶרֶם נִרְגְעוּ בְּךְ.
אַתָּה קְפִיץ
שָׁלֹא יִתְכַּוֵּץ עוֹד
אֶל צוּרָתוֹ הָרִאשׁוֹנִית
וּלְפִי שָׁעָה,
עוֹד רוֹעֵד בְּשֶׁל כָּךְ.

האב שזה עתה נוצר מביט בבנו ומספר לו: "למדת לבכות בשפת אמך", והנה התינוק כבר כאן, עם הוריו, חולק אתם את חייו, "משתחל אל מקומך / ברווח שבין זיק ברק / לרעם",  ורואה כיצד חלים על התינוק "מהרגע הראשון" "חוקי המקום".

ומכאן מלקט הדובר את רגעי הקסם של ההורות: "אתה רדום על כתף, / כובד משקלך כעומק שנתך"; הוא מחזיק את הפעוט ומתאר את הסימביוזה ההורית: חש "בטוח שהוא נגמר במקום שבו הוא מתחיל / כאילו יש קו מפריד / בין ציפת-פרי לקליפה".

אנחנו מלווים את האב בעשייה הנלווית לגידולו של תינוק. למשל, "מי קופץ באמצע הלילה // אבא מרדים תינוק / קלים כרוח הם קופצים בַּמקום / על כדור התעמלות / מעל כדור העולם", והנה, גם רגע קטן ופרטי מצטרף אל תחושה רחבה, קוסמית: הכדור הקטן אינו מנותק מכדור הארץ, ו"כשהם נוחתים / האדמה דרוכה לקראתם". אנחנו פוסעים עם שניהם "בשדרת הפיקוס" שם "פנס רחוב מוסט בדרכו אל העין", מנסים לעזור לו להרדים את התינוק: "להפיל עליך שינה", ואיזה תיאור שהוא גם דימוי מתוק ורך: "פרי פצוע מבשיל למתיקות טרם זמנו / ונופל מהעץ, אני מחזק אחיזתי / אתה שומט את המוצץ".

שלושת שערי הספר מחולקים בסימון גרפי שיוצר אפקט מקסים:

הראשון: בסוגריים

השני:

נולדת

 השלישי:

.png

הם מסמנים את שלושת השלבים: את ההיריון, הלידה, ואת קיומו של הכוכבון החדש שהגיע לעולם.

הספר כולו נוגע ללב.

קונסטנדינוס קוואפיס, "מחכים לברברים"

− לְמַה אֲנַחְנוּ מְחַכִּים, לָמָּה נֶאֶסַפְנוּ בַּכִּכָּר?

הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.

− מַה פֵּשֶׁר חֹסֶר-הַמַּעַשׂ שֶׁל אֲסֵפַת-הַמְחוֹקְקִים?
לָמָּה יוֹשְׁבִים הַמְחוֹקְקִים בְּלִי לְחוֹקֵק דָּבָר?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.
מַה צֹּרֶךְ בְּחֻקֵּיהֶם שֶׁל הַמְחוֹקְקִים?
כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַבַּרבָּרִים יְחוֹקְקוּ אֶת חֻקֵּיהֶם.

לָמָּה הִשְׁכִּים שַׁלִּיטֵנוּ לָקוּם עִם שַׁחַר?
לָמָּה הוּא יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר הַגָּדוֹל
עַל כֵּס מַלְכוּת, לְפִי כְּלָלֵי הַטֶּקֶס, כֶּתֶר עַל רֹאשׁוֹ?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וְהַשַּׁלִּיט מְחַכֶּה לְקַבֵּל פְּנֵי מַנְהִיגָם.
הִתְקִין אֲפִלּוּ מְגִלַּת קְלָף לָתֵּת לוֹ
מַעֲנִיק לוֹ תְּאָרִים וְשֵׁמוֹת רַבִּים.

− לָמָּה שְׁנֵי הַפְּקִידִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַפְּרֶטוֹרִים יָצְאוּ
בְּכָתֳנוֹתֵיהֶם הַמְרֻקָּמוֹת, הָאֲדֻמּוֹת?
לָמָּה עָנְדוּ אֶצְעָדוֹת עִם אַבְנֵי-אֲכָטִיס רַבּוֹת
וְלָמָּה לָהֶם הַטַּבָּעוֹת עִם הָאִיזְמָרַגְדִים הַבּוֹהֲקִים?
לָמָּה בִּידֵיהֶם מַקְלוֹת כֹּה הֲדוּרִים
גֻּלּוֹתֵיהָם מְגֻלָּפוֹת בְּכֶסֶף וּבְזָהָב?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וּדְבָרִים כָּאֵלֶּה עוֹשִׂים רשֶׁם עַל הַבַּרְבָּרִים.

− לָמָּה הַנּוֹאֲמִים הַמְצֻיָּנִים שֶׁלָּנוּ אֵינָם עוֹלִים
לָשֵׂאת דְּבָרִים מֵעַל בָּמוֹת כְּמִנְהָגָם מֵאָז?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וּנְאוּמִים נָאִים מְשַׁעְמְמִים אֶת הַבַּרְבָּרִים.

אֲבָל לָמָּה מִתעוֹרֶרֶת לְפֶתַע בֶּהָלָה
וְקָמָה מְהוּמָה (כָּל הַפָּנִים הִרְצִינוּ)
לָמָּה מִתְרוֹקְנִים פִּתְאוֹם רְחוֹבוֹתֵינוּ, כִּכְּרוֹתֵינוּ
הַכֹּל שָׁבִים לְבָתֵּיהֶם נְבוֹכִים עַד מְאֹד?

כִּי יָרַד הַלַּיְלָה ולְאֹ בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים
וְכַמָּה אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ מֵאֵזוֹר הַגְּבוּל אוֹמְרִים
שֶׁאֵין בִּכְלָל בַּרְבָּרִים בַּסְּבִיבָה.

מַה יִּהְיֶה עַכְשָׁו עָלֵינוּ בְּלִי הַבַּרְבָּרִים?
הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הָיוּ אֵיזֶה פִּתְרוֹן.

תרגום: יורם ברונובסקי

אצל בקט דידי (ולדימיר) וגוגו (אסטרגון), מחכים לגודו. גודו? מה פירוש? גוד קטן? ואולי היפוך של המילה dog  כפי שהיו מי שהציעו (אבל הרי המחזה נכתב במקור בצרפתית)? האם גודו יגיע? אולי אנחנו צריכים להתחרט ולהכות על חטא? תוהה ולדימיר. אבל על מה, שואל אותו אסטרגון, "על כך שנולדנו?" 

דידי וגוגו מנסים "להעביר את הזמן". למשל – במשחקים קרקסיים. לרגע הם נראים כמו שני מוקיונים, לרגע – כמו זוג נוודים בדמות ההלך הנצחי העצוב, שיצר צ'רלי צ'פלין.

הם מתפלספים: "אז תגיד לי. אני לא יודע. הסיכויים שקולים", אומר אסטרגון, ומוסיף, "או כמעט – " וולדימיר משיב לו: "אז? אז מה נעשה?" "בוא לא נעשה כלום," משיב לו חברו, "זה יותר בטוח." וולדימיר משיב: "בוא נחכה ונראה מה הוא אומר." "מי?" "גודו". וכך שוב ושוב, כמו בשיר מעגלי בלי קצה ובלי סוף, שכן הם התחברו  זה לזה, חוזרים דידי וגוגו אל העיקר: גודו, ששמו מתחיל בהברה של שם החיבה של אחד מהם, ומסתיים בתחילת הצליל של האחר. 

"אישית אני אפילו לא יודע אם אזהה אותו אם אראה אותו", אומר אסטרגון, בעצם, במשפט שמנוסח כתנאי בטל, באנגלית: "personally I wouldn't even know him if I saw him"', לכן: "אילו ראיתי אותו". תנאי בטל דומה למי שמפנטז על אפשרות לא קיימת. כשלימדתי אנגלית הדוגמה לתנאי בטל הייתה ציטוט מפיו של אדם שלא קנה כרטיס פיס, ובכל זאת מפנטז על מה היה עושה אילו זכה, ובעצם מדבר על אפשרות לא אפשרית.  

המונח "מחכים לגודו" נהפך למושג שמביע חוסר תוחלת: ציפייה למה שלעולם לא יתגשם. 

בספר משלי פרק י"ג פסוק י"ב " כתוב כי "תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה, מַחֲלָה-לֵב". למיטב הבנתי אומר הפסוק שציפייה ממושכת מדי מחליאה את האדם. מעניינת הסתירה עם עמדתו של ישעיהו ליבוביץ בעניין ביאת המשיח, שלפיה "מבחינת היהדות ההיסטורית קיימת האמונה במשיח שיבוא אבל לא במשיח שבא. מהותו של המשיח שהוא מציג דבר שהוא העתיד הנצחי." כלומר, היהדות, אליבא דלייבוביץ, דוגלת דווקא בעצם הציפייה. כמו דידי וגוגו, שמחכים לנצח לגודו. כמו גם הדוברים בשירו של קוואפיס, אשר "מחכים לברברים".

ציפייתם בשיר שלפנינו מעניקה לכאורה פשר לחייהם. בזכותה הכול נאספים בכיכר העיר. אבל כאן, בשיר של קוואפיס, הציפייה לברברים משתקת. בגללה לא מחוקקים חוקים. בגללה טובי הנואמים השתתקו. בגללה הכול עסוקים רק בעטיית מחלצות, שאמורות להרשים את הברברים, כשיבואו. ועוד יום חולף בלי תכלית, כי שוב הם לא הגיעו, אותם ברברים. 

הבחירה דווקא במילה "ברברים" היא כמובן עצם העניין. על פי מילון רב מילים: בַּרְבָּרִי הוא "כינוי לאדם פרימיטיבי וחסר תרבות המתנהג בצורה גסה, פראית ולעיתים אכזרית". מה בכלל ידוע לנו עליהם, במסגרת של השיר? רק שנאומים נאים משעממים אותם, ושפאר והדר חיצוניים מרשימים אותם מאוד. 

ומה עוד? 

שאולי בעצם אינם קיימים בכלל. 

אז אולי הברברים הם בכלל אנחנו? אלה שנאספים כדי להתפעל מגינונים חיצוניים? אלה שוויתרו על התוכן, לטובת מראית עין? אלה שמעדיפים להעביר את ימיהם בבטלנות ובחוסר מעש, שמוותרים למחוקקים, שאינם ממלאים את תפקידם?

בלילה תיפול עלינו שוב המבוכה. נגלה שעוד יום עבר בלי תכלית. אנחנו לא מחכים למשיח. אנחנו מחכים לברברים, ואפילו הם לא יביאו לעולם. 

נטפליקס: "סיפוריו של דור – עם האפיפיור פרנציסקוס": כדאי מאוד לצפות!

ארבעת הפרקים בסדרה הדוקומנטרית שלפנינו, סדרה שהגיעה למסך בסוף דצמבר 2021, מעניקים חווית צפייה מיוחדת במינה. במיוחד, כנראה, לבני "הגיל השלישי", בני 70 ומעלה, כמו כל המרואיינים בסדרה, ובראשם האפיפיור הנוכחי, פרנציסקוס, אבל דומני שלא רק זקנים יכולים ליהנות ממנה מאוד. 

את דמותו של האפיפיור כבר זכינו לראות ולחבב בסדרה אחרת של נטפליקס, "האפיפיורים", אבל שם היטיב לגלם אותו שחקן, ואילו בסדרה שלפנינו מופיע האיש עצמו, מתראיין, מדבר, ומפיץ סביבו אור נגוהות.

אין לי, כמובן, שום קשר לקתוליות בפרט או לדת כלשהי בכלל. אני אתאיסטית גמורה, ואין בי אף שמץ של אמונה דתית. אולי דווקא משום כך יכולתי להתפעל כל כך מדבריו של האפיפיור ומאישיותו הקורנת, כמו גם משאר המשתתפים בסדרה, שכל אחד מהם אדם זוהר, מרשים, ומעורר השראה.

כל אחד מפרקי הסדרה נפתח בריאיון עם האפיפיור. עצם העניין מעורר השתאות: האפיפיור מוכן להתראיין לסדרה בערוץ פופולרי-להמונים, נטפליקס? מוכן לספר משהו על עצמו, על ילדותו, על חוויות שעבר? והנה, ברור שאינו עושה זאת מתוך נרקיסיזם או הבלטה עצמית, אלא כדי למסור לכל אחד מאתנו פיסה קטנה מתוך השקפת העולם ההומניסטית כל כך שלו. קשה להאמין שמדובר במי שעומד בראש הכנסייה הידועה בשמרנותה הריאקציונית.

המראיינים לא עימתו אותו אמנם עם שאלות פרובוקטיביות, למשל – עמדתו לגבי גייז (אם כי גם בעניין זה הפתיע בעבר כאשר הכריז, בסרט דוקומנטרי אחר, Francesco, שנעשה על חייו, כי "גם גייז וטרנסג'נדרים הם ילדיו של אלוהים, אהובים על-ידיו וראויים לליווי של הכנסייה"), או עם סוגיית הגירושים שהכנסייה הקתולית לא מאפשרת, אבל גם בלי לעסוק בעניינים הללו, האנושיות וההומניות של האפיפיור משתקפים מכל מה שהוא אומר, מהבעות פניו החביבות, מעמדתו הצנועה, ובעיקר מהחוכמה הרבה שנגלית מכל מה שהוא אומר. לא פעם התעורר בנו, זוג הצופים בסדרה, רצון לא רק להחליף מבטים נרגשים, אלא לעצור את הסרט ולרשום לפנינו דברים שנאמרו בו, כדי לזכור אותם.

הסדרה נפתחת בהמלצה של האפיפיור: לטובת עתידה של האנושות צעירים צריכים להרבות בשיחה עם זקנים. וזה בעצם מה שקורה בה לאורכה: המראיינים פוגשים אנשים מבוגרים שונים, מארצות שונות, שעיסוקיהם וסיפורי החיים שלהם שונים, וכל אחד מהם מלמד אותנו משהו על עצמנו.

אחת המרואיינות היא, למשל, הפרימתולוגית הידועה ג'יין גודול, שהחלה את הקריירה שלה ב-1960 כחוקרת שימפנזים בפארק הלאומי גומבה שבטנזניה. גודול מתראיינת בפרק המוקדש כולו ל"אהבה", והיא מספרת איך גישתה לחקר בעלי חיים הפכה על פיה את כל התפיסות לגבי חיות הקשר שלהן עם בני האדם. גודול מספרת איך אחרי שעקבה במשך שנתיים אחרי השימפנזים בפארק, ויצרה אתם קשר רגשי: זיקה של שני סובייקטים, ולא של חוקרת ואובייקט, "נודע" לה שעולם המדע פוסל מכול וכול את שיטותיה. עליה, כך נאמר לה, להימנע מאמפתיה והזדהות עם החיות שהיא חוקרת. גודול התעלמה מהעמדה המקובלת, המשיכה במחקר שבו התקרבה אל השימפנזים ואהבה אותם. כיום אין מי שלא מכיר בתרומתה העצומה להבנתם של פרימטים, ואין מי שמתכחש להישיגיה ולשינוי העצום שגישתה חוללה. 

של דור ג'יין גודול

מרואיינים אחרים בפרק על "אהבה" הם בני זוג מבוגרים מאוד מארגנטינה, שבגיל מופלג החליטו ללמוד ביחד לרקוד טנגו. המראה שלהם רוקדים צמודים לחי אל לחי, בתנועות הרמוניות ומתואמות, יפה להפליא.

מרואיינת אחרת היא אישה ארגנטינאית שבתה ההרה נחטפה ונרצחה בתקופת שלטון החונטה הצבאית הידועה לשמצה. המרואיינת הייתה אחת המארגנות של קבוצת הנשים שנקראו "אמהות פלאסה דה מאז'ו": אלה שהפגינו, בניגוד להוראות המשטרה, מול משכן נשיאי ארגנטינה, במחאה על כך שהבנות והבנים שלהן הועלמו. היא מספרת כיצד הביאו אל פתח ביתה את הגופה של בתה שנרצחה, ועל המאבק שניהלה כדי לגלות את עקבותיו של הנכד שנולד ונמסר מיד לאימוץ, מן הסתם במשפחה של תומכי השלטון. האם תזכה לפגוש את הנכד? להתאחד אתו? 

של דור הנשים המפגינות אמהות פלאסה דה מאז'ו

שלושת הפרקים הבאים עוסקים ב"חלומות", "מאבקים", ו"עבודה". בכל אחד מהם מתראיין גם במאי הקולנוע הנודע מרטין סקורסזי, שהיה בעת הריאיון בן 79. בהתאם להמלצתו של האפיפיור, מראיינת אותו בתו בת העשרים ושתיים: צעירה וזקן. האפיפיור אף משבח את סקורסזי, ואומר כי אף על פי שסרטיו מצויינים, הוא ראוי להערכה בעיקר ובראש ובראשונה בשל אהבתו הרבה לאשתו הנוכחית, ומספר כי כשסקורסזי ביקר אצלו הוא ביקש ממנו רק שיברך את אשתו החולה.

של דור אישה זקנה צונחת צניחה חופשית

אהה, אנחנו נדרכים ותוהים: האפיפיור מכיר את סרטיו של סקורסזי? מעריך אותם? האם צפה ב"נהג מונית", סרט על ניו יורק של שנות השבעים, עיר מטונפת, מלאה בזנות, הומלסים וסחר בסמים, וחיבב אותו? ראה את "אליס לא גרה כאן יותר" והזדהה עם האלמנה המורעבת, שמתפתה לקשר מיני עקר? מכיר את "פסגת הפחד", העוסק באונס? העריך את "רוצחי פרח הירח" – דרמת פשע? 

מעניין! אבל זהו אותו אפיפיור שמשיב בחיוך ביישני שכן, הוא אהב לרקוד טנגו, וגם נהג לעשות זאת. האפיפיור שמספר בהערכה רבה על המיילדת שלו "שהייתה האישה הראשונה שהחזיקה אותי", על סבתו, שלא החמיצה אף הזדמנות לפתוח בפניו סוגיות שיפתחו אותו, את דמיונו והשכלתו, על אביו ששלח אותו באחת החופשות הארוכות הראשונות שלו מבית הספר לעבוד בבית חרושת, לנקות את הרצפות, ולימד אותו להרגיש את הגאווה המקצועית שיש לאדם עובד, ועוד כהנה וכהנה אמירות וזיכרונות מרגשים.

כדאי מאוד לצפות בסדרה. היא נהדרת. 

ובסוף בסוף ילדים מתים

אני קוראת, והתמונות מתערבבות לי בראש, והמילים – ההן, המשונות, הזרות – מוחלפות בלי כוונה או מודעות במילים אחרות, במילים שלי, עמודי העשן שעלו מהכפרים השרופים וכיסו את הטראנסוואל ועמודי העשן המוכרים מדי מעל עזה –אני כבר לא יודעת על מה אני מסתכלת. גם ככה הכל רק בתוך הראש שלי: הנסיבות שבהן נשרפו כפרי הבורים והנסיבות שבהן הותר לחיילים ישראלים "להפליל" בניינים, לירות פגזים, למחוק שכונות.

ואני לא יודעת כבר מי מספר לי את הסיפור הזה, על מה שהם עשו: החייל הבריטי האלמוני שנזרק אל קצה יבשת זרה להילחם עבור האימפריה, וקיבל פקודה להרוס כל כפר שבדרך כי הסבירו לו שהבורים הם ברברים שמחזיקים שחורים כעבדים ותומכים בלוחמי הגרילה, או קצין המודיעין ההוא, שהקול שלו רעד כשסיפר איך בשביל לאשר להוריד פצצה של טון בצוק איתן כל מה שנדרש לעשות זה לוודא שמשהו בבית המופצץ "קשור לי" פעילות כלשהי של חמאס. ואיך לפעמים, כשמלמעלה לחצו להפציץ יותר מטרות, ה"קשור ל– " הכפיל ושילש את עצמו, והם, קציני המודיעין, היו צוחקים ביניהם על כך שהמטרה מופללת ומאושרת לתקיפה כי היא "קשורה לי, קשורה לי, קשורה לעץ", ובום. ועוד פליטים, עוד חסרי-בית. עוד מוות. עוד שנאה יוקדת אל מי שהרס לך את הבית, ואל מי שנתנו לזה לקרות.

החיילים הבריטים נהגו לתת להם, למשפחות בכפרים הבוריים, עשר דקות כדי לפנות את בתיהם לפני ששרפו את הכפר, ואני חושבת על השב"כניקים שהרימו טלפון והודיעו לעזתים בערבית שבעוד עשר דקות מורידים את הבניין שלהם, אז כדאי להם להזדרז ולצאת. היינו הומאניים. עשינו כל מה שיכולנו בשביל למנוע פגיעה בחפים מפשע. וההצדקות, הצדקות בלי סוף. וה"אין ברירה". וה"הם גרועים יותר". וה"לעולם לא עוד", ובסוף כולם הופכים להיות זבל אנושי אכזרי וגאה. ושום דבר לא השתנה. ותמיד יש רעים ורעים יותר, ובסוף בסוף ילדים מתים, ובסוף השנאה ובסוף הכניעה. וּבַסוף, שוב ותמיד יד – הפחד.

ואני יודעת שזה הבית היחיד שיש לי, ואני יודעת שזה הבית היחיד שהיה להם.

אני יודעת הכל, אבל נמאס לי להכות על חטא שלא אני חטאתי. זה לא עוזר לאף אחד רק כולא אותי עמוק יותר בתוך הסיפור הזה.

מישהו פעם סיפר לי סיפור על מה שאני – אישה, ישראלית, ציונית, לא "הם". ואני  האמנתי.

יולי נובק, "מי את בכלל": ומי אני?

מצד אחד, קל לקרוא את הספר של יולי נובק: הוא ידידותי, סיפורי ואישי, אין בו סבטקסט נסתר שיש לדלות ולפענח, כי אין צורך בסבטקסט כזה: הדברים נאמרים במפורש, וזאת גם כאשר המסקנות הנובעות ממחשבותיה של נובק מגיעות אחרי אנלוגיות מסוגים שונים. למשל – הדימוי של לבה שגועשת במעמקי כדור הארץ, או תיאור ההרפתקה הימית שבה איימו גלים ענקיים מול חוף בפורטוגל להטביע את הכותבת. בתום התיאור נובק מסבירה את ההשוואות שאליהן התכוונה, מראה את משמעויותיהן, ומנסחת את מחשבותיה בבהירות וברהיטות.

מצד שני, קשה מאוד לקרוא את הספר, וזאת מכיוון שהוא מנסה לערער את אבני היסוד הבסיסיות ביותר שעליהן ניצבות רגלי כישראלית וציונית, שהרי גם אני, כמו יולי נובק, נולדתי כאן. גם אני גדלתי על הידיעה שיש לנו – פליטים מדור ראשון, שני או שלישי, מארצות ערב או צאצאים של ניצולי שואה – זכות שתהיה לנו מדינה. גם אני (וילדי, נכדי, וכל בני הזוג שהיו לי), שירתתי בצה"ל, וגם אני מרגישה ישראלית לא רק כעובדה ביוגרפית, כי נולדתי כאן, אלא מתוך האמונה בזכות קיומה של מדינת ישראל "יהודית ודמוקרטית".

הנה, אמרתי כאן במפורש ובגלוי דברים שחלק מידידיי ישטמו ויבוזו לי עליהם, ואחרים יראו בהם את המובן מאליו.

אבל יולי נובק עשתה מסע ארוך, פנימי וחיצוני, שעורר אותה להטיל ספקות. לשאול שאלות קשות. ולהגיע למסקנות קשות עד בלתי אפשריות, מבחינתי.

"הלוואי," מייחלת נובק לקראת סוף הספר, "שבגיל חמש־עשרה או עשרים או שלושים היתה באה אלי מישהי ומציעה לי – בחמלה, בלי שיפוט, לשאול את עצמי מה אני יותר, בת־אדם או ישראלית או יהודייה או פלסטינית? ומה עוד אני יכולה להיות?" (היא מייחלת גם לכך שמישהי הייתה שואלת אותה אז "מה היא מעדיפה: גברים או נשים": שאלה שהייתה פוטרת אותה אולי משנים רבות של סבל, כי הייתה מעלה בדעתה את האפשרות לזהות את האמת על עצמה: שהיא לסבית).

עם התשובות שהיא מגיעה אליהן קשה מאוד להתמודד.

יולי נובק שימשה חמש שנים כמנכל"ית ארגון "שוברים שתיקה". היא מתארת כיצד לא ראתה סתירה בין פעילותה בארגון, שמטרתו להביא עדויות של לוחמי צה"ל על התנהגות פסולה של חיילים (כאלה שביצעו בעצמם או שהיו עדים לה), לבין תפיסת העולם הציונית שלה. אדרבא, פעילותה נגד עוולות הכיבוש, שמתבטאות במעשיהם הלא מוסריים של חיילינו, נועדו בעיניה לתקן את ההיגיינה הציבורית של המדינה שלנו. עוולות הכיבוש, כלומר – כל המקומות שנכבשו בעקבות מלחמת ששת הימים, ושבהם חיילים מתחככים עם אוכלוסיה אזרחית, מה שגורם בהכרח להתנהגויות נפשעות.

גם בימים שהייתה פעילה מאוד בארגון "שוברים שתיקה" לא עלה בדעתה שפעילותה נוגדת את עצם הקיום של מדינת ישראל, ואף לרגע לא ראתה בעצמה בוגדת, כפי שניסו לצייר אותה מתנגדי הארגון.

נובק מתארת משברים וזעזועים חמורים מאוד שחוותה, ביחד עם חבריה, כשהתברר להם שלארגונם חדרו "מרגלים" ופובוקטורים (אחד מהם היה אורן חזן, מי שנבחר כעבור זמן מה לכנסת) וניסו "להפיל בפח" את "שוברים שתיקה" בכך  שהזינו את הפעילים בסודות צבאיים לכאורה, רק כדי שיפרסמו אותם, ובכך יוכיחו שהם הם בוגדים. "מרגלים" אחרים התחזו לפעילי הארגון והשתלבו בפעילותו, כדי לדווח עליו למתנגדים. תיאור הבגידה של מי שנחשבו כחברים קרובים פשוט מחריד.

אבל עיקרו של המשבר שעבר על נובק לא החל אז, אלא אחרי שפרשה מהארגון, ונסעה לאיסלנד, מדיירה, פורטוגל, אירלנד, ולבסוף – לדרום אפריקה. דווקא שם, במקום הנודע כל כך לשמצה בשל מדיניות האפרטהייד שהייתה נהוגה בו, חוותה נובק כמה הארות מבעיתות.

האם יש דמיון בין מדינת ישראל לדרום אפריקה הגזענית והמפלה, שגם כיום, כמעט שלושה עשורים אחרי שמדיניות האפרטהייד הסתיימה לכאורה באופן רשמי, אפשר עדיין לחוש בקיומה?

האם הבעיה האמיתית אינה נובעת רק מהכיבוש של 1967, אלא מעצם קיומה של מדינה שבבסיסה מתקיימת אפליה? חוק השבות, "מיהו יהודי", מהגרי עבודה שנזרקים מכאן באכזריות אחרי שגמרנו לנצל את עבודתם הזולה?

נובק מספרת על ההיסטוריה של האפריקאנרים, התושבים הלבנים ילידי אפריקה שהגיעו לדרום אפריקה מהולנד עוד במאה ה-17, כפי שסיפרו לה במפגשים שונים שהיו לה שם. האפריקאנרים הללו, אלה שהמציאו את מדיניות  האפרטהייד, סיפרו לה על עברם, על "מחנות הריכוז הראשונים בהיסטוריה של המערב" שאותם הקימו האנגלים במהלך מלחמת הבורים, (שנים רבות לפני הנאצים), וזה "הסיפור המשפחתי והלאומי שלהם, של האפריקאנרים, וזה הכאב הגדול שהם מעבירים מאז בין הדורות, כבר יותר ממאה שנים". סיפרו לה על כפרים שהאנגלים שרפו, על הרג המוני, הרעבה ופחד. (על אכזריותם של האנגלים במלחמת הבורים קראתי בספר השמידו את כל הפראים של סוון לינקדקוויסט, וידעתי כמובן על הטבח שעשו האנגלים באפריקנים, אבל לא ידעתי שהאכזריות הברוטלית כוּונה גם נגד האפריקאנרים). הסבירו לה שהם פשוט פוחדים, שמא אם הם "לא ישלטו במרחב בכוח הזרוע, אם לא יהיה 'אפרטהייד' שיבטיח להם יתרון – פוליטי כלכלי וצבאי – אז האנשים השחורים יעלו עליהם, יזרקו אותם לאוקיינוס. הפחד הוא מה שאיפשר למחלה להתפשט, לשלוח גרורות מתוחכמות אל כל תחומי החיים".

ההשוואה כמובן מובנת מאליה: גם בנו שולט הפחד. גם אנחנו משוכנעים שרק בכוח הזרוע נוכל לשרוד. גם אנחנו "כאלה".

האם כל אלה יכולים להצדיק את הזוועות של האפרטהייד? כמובן שלא!

האם ההיסטוריה שלנו מצדיקה את קיומה של מדינת ישראל?

אבל לא. אני מסרבת! אני לא מוכנה "ללכת" עם קו המחשבה ההגיוני לכאורה, שעל פיו אני בת דמותם של האפריקאנרים, אלה שעד היום, כך היא מתארת, מדברים על diversity – כלומר, על כך שיש מקומות לא הומוגניים, כלומר, כאלה שיש בהם גם אנשים "צבעוניים" או "שחורים" או "הודים".

(ברגע מסוים, כשאחת הידידות החדשות של נובק מסבירה לה שהיא "צבעונית" ונובק מופתעת, כי אי אפשר בכלל להבחין בכך, נזכרתי בספר חוצה את הקו של נלה לרסן, שם מתוארים חייהן של נשים בארצות הברית שמתמודדות עם עניין הגזע. ליתר דיוק – עם ההעלמה של הגזע שלהן, או הסוואתו).

תיאור הכינוס של אפריקאנרים כאלה, חמושים, מצוידים בכובע המצחייה של דונלד טראמפ, אנשי האלט רייט, מבחיל. והמסקנה שלפיה עלי לשאול את עצמי "מי אני?" ולהבין שאם אני ציונית אני "כזאת" מזעזעת ומקוממת.

האם הבחירה "בין להיות ישראלית ולהיות בת אדם", היא בינרית? אם כך אז לא כך, וזהו זה?

אין ספק בלבי: הנזקים שגורם הכיבוש, השליטה על עם אחר, נטול זכויות, מכרסמים בתשתית המוסרית של קיומנו. די אם נחשוב על מקרה אחד שעלה אמש (12.1.2022)  לכותרות: "עמר אסעד, פלסטיני בן 80 מהכפר ג'לג'ליא מצפון לרמאללה, נמצא לפנות בוקר מת אחרי שנעצר על ידי כוח צה"ל למשך כמה שעות"; או אם נצפה בשמחתם של תושבי עזה שזכו סוף סוף לפני כמה ימים לקבל תעודות זהות (איך ייתכן שזכות כל כך בסיסית ניטלה מהם עד כה?) כדי להבין עד כמה רבה הפגיעה. לא רק בפלסטינים. גם בנו. ואלה כמובן רק שתי דוגמאות קטנות מתוך אינספור פשעים ועוולות.

אני מתעבת את כל הזוועות הללו, שנעשות בשמי.

ובכל זאת, אני לא מוכנה להתכחש לזכות הקיום של מדינת ישראל.

בחיפוש אחרי התשובה לשאלה "מי את בכלל?", יולי נובק לוקחת אותנו למסע אישי, מציבה בפנינו מראה שמציגה מציאות שאנחנו מעדיפים רוב הזמן להתעלם ממנה ומאלצת אותנו לשאול את עצמנו את אותה שאלה. אני סוגרת את הספר בסערת נפש וכאב גדול. את הדיסוננס הקוגנטיבי שנובק יצרה אמשיך להשתדל ליישב באופן שאינו פוסל את קיומה של המדינה.

איימי סוטר קלארק, "נערה, 11": הפוגה מהמציאות

בתוך תחושת הכאוס הבריאותי הסוער סביבנו, ובצל המשפט החוזר של זדורוב שצדקתו תצא אולי סוף סוף לאור (ואולי לא?), נעים לקחת הפוגה מסוימת מהמציאות, גם אם היא קצרה, גם אם היא סתם מפלט, אסקפיזם לשמו, ולקרוא ספר כמו זה שלפנינו, נערה, 11, ספר מתח שסופו הטוב מובטח, על פי חוקי הז'אנר שהוא מציית להם. 

ולא שאין בסיפור שלפנינו יומרה להיות לא רק בידור לשעות הפנאי. נערה, 11 נושא בחובו גם מעין דגל חברתי זוטא, שכן יש בו, אם מתעמקים מעט מתחת לפני השטח, אמירה נוקבת: נשים צריכות להיזהר מגברים שמתיימרים לאהוב אותן, אבל מרשים לעצמם להיות שתלטנים מדי. אישה צריכה לשים לב לאיתותי האזהרה הראשונים שמרמזים על שתלטנות כזאת: את עלולה לגלות שגבר שמעז להעיר לך שהבגד שלבשת הוא "קצת יותר מדי"  עלול להפוך במרוצת הזמן לבן זוג אלים ומסוכן. אפילו לרוצח סדרתי. 

עוד מנסה הסיפור שלפנינו להראות לנו כיצד עוול מתמשך שנגרם בילדות עלול  לעוות את הנפש ולהוליד קווים רצחניים באישיותו של הקורבן של אותו עוול.

המתח בספר נבנה כיאות, ועם זאת אין בו אימה רבה מדי ובלתי נסבלת. בערך באמצע הדרך מתחילים להתפרש רמזים שמתבהרים לקורא, והוא מתחיל להבין לאטו משמעויות שילכו ויתפתחו, עד לפתרון המשביע רצון שיגיע, כצפוי וכיאות, בסופו של הסיפור.

העלילה נסובה כולה סביב תעלומה נושנה: סדרת רציחות שהתרחשו לפני שנים רבות בעיר מיניאפוליס שבמינסוטה, במערב התיכון של ארצות הברית. במשטרה מאמינים שהרוצח דאז מת כבר לפני עשרים שנה, ולכן החוקרים מסרבים לבחון את האפשרות שהוא חזר לפעול, ושחייהן של נערות צעירות שגרות במיניאפוליס נתונים שוב בסכנה. לרציחות ההן היה דפוס מתמטי קבוע: הרוצח נהג לחטוף נערה וכעבור שלושה ימים לחטוף אחת נוספת. כעבר שבעה ימים בדיוק מצאו בכל פעם את גופתה של הצעירה ראשונה, שהורעלה באמצעות זרעים של קיקיון. האם החוטף ה"חדש", שהופיע מקץ שני עשורים, יפעל על פי אותו דפוס? מה אפשר לעשות כדי להזדעק ולהציל את החטופות? מי רוצה במותן, ומדוע? 

הסיפור עכשווי מאוד: אלי קסטיו, הבלשית החוקרת העומדת במרכזו, נעזרת בעבודתה ברשתות החברתיות (אם כי לא בטיק-טוק, שהוא, עד כמה שהבנתי לאחרונה, הרשת החברתית הפופולרית ביותר בימינו, עם מיליארד וחצי משתמשים פעילים ואלפי שעות של תכנים שונים, רשת ש"עקפה את כולם בסיבוב"). אלי מחפשת, ומוצאת ברשתות החברתיות, רמזים שעוזרים לה לפענח סדרה של מעשי רצח. היא עצמה אושיית רשת: היא מנהלת פודקאסט מצליח, שמיליוני בני אדם מאזינים לו. 

האם הפודקאסט שלה יועיל למאמצי הפענוח? כמובן שכן! העלילה תונע בעקבות טיפ שתקבל מאחד ממאזיניה, שיוביל אותה בדרך החתחתים המסוכנת לעבר הפתרון.

האם הפודקאסט יסבך אותה בדרך? איך לא? היא תגלה את הסכנות הטמונות בו, אבל גם את יעילותו. 

האם במשטרה יכעסו על מעורבותה בחקירות? כן ולא. יהיו רגעים שבהם ייעזרו בה. ויהיו רגעים שבהם יסלקו אותה הביתה ויורו לה להתרחק ולהפסיק.

כאמור, ברור לגמרי שעד שנגיע לסופו של הסיפור הכול יסתדר, נמצא את הרוצח ונציל את הקורבן הפוטנציאלי האחרון שלו. איימי סוטר קלארק לא מאכזבת.  יש כמובן כמה הסתבכויות, איך אפשר בלי? אבל בסופו של דבר, שלא כמו במציאות המוכרת לנו מחוץ לספרות, הכול יסתדר, יובהר, יתפענח, ואנחנו ניאלץ לסגור את הספר ולחזור אל העולם האמיתי. למשל, אל משפטו של רומן זדורוב. אל המומחה הפורנזי שמציג "ממצא דרמטי". אל החשש שהמשפט לא יפתור את התעלומות: לאן נעלמו טביעות הנעליים?  אל ספקותיהם של השופטים ושל אמה של הנרצחת, תאיר ראדה, זיכרונה לברכה.

כמה חבל שבמציאות לא מובטחים פתרונות מסודרים, שלמים ומשכנעים כל כך, כמו בספרים.  

Amy Suiter Clarke, Girl, 11

תרגם מאנגלית: אילן פן

אברהם חלפי, "אישה עם כלב"

גְּבִרְתִּי יְרֻקַּת־הָעֵינָיִם.
אֲפוֹרַת הַגּוֹרָל (וְכַלְבֵּךְ מִן הַצַּד).
אַתְּ, גְּבִרְתִּי, וְכַלְבֵּךְ – הַשְׁנַיִם,
שֶׁגּוֹרַלְכֶם אֶחָד.

אֶת יְהָבֵךְ, הַגְּבֶרֶת, תַּשְׁלִיכִי
עַל שֶׁכֶם מְאַהֵבֵךְ־לְשָׁעָה.
וְאִם לא יָבוֹא, אֶת קוֹלֵךְ אָז תַּנְמִיכִי
בְּשִׁיחָתֵךְ עַם לִבֵּךְ שֶׁטָּעָה.

תַּנְמִיכִי קוֹלֵךְ, שֶׁיִשְׁמַע רַק הַלַּיִל,
לא אֹזֶן אָדָם. וְתֹאמְרִי אָז: מַה טּוֹב
שֶׁיֵשׁ בָּעוֹלָם גַּם בְּדִידוּת שֶׁל שְׁנַיִם
וּלְכָל הַדְּבָרִים יֵשׁ סוֹף.

מַה טוֹב כִּי רֵעִי הַקָּטָן, זֶה הַכֶּלֶב,
רַק לִי מְצַיֵּת הוּא. אַבִּיר נֶאֱמָן! – –
– – לוּלֵא זֶה רֵעֵךּ הַקָּטָן, זֶה הַכֶּלֶב,
וַדַּאי שֶׁהָיִית אִלֶּמֶת מִזְמָן.

נטפליקס: "ת"ד 1142": האם יש בו צדק מאוחר

 

מי היה אבי פרויקט הטילים הבליסטיים של גרמניה, "טילי הנקמה" ששוגרו לעבר מערב אירופה, בעיקר לעבר לונדון, וזרעו שם חורבן והרס בקרב אוכלוסייה אזרחית?

חבר המפלגה הנאצית, ורנר פון בראון.

מי עמד בראש המירוץ לחלל, ובתוכנית אפולו של נאס"א?

המהגר הגרמני לארצות הברית, ורנר פון בראון.

העובדות הללו ידועות לכול, אבל תמיד מעניין לבדוק את קו התפר שבין שני מצבים סותרים וקיצוניים כל כך: איך בכלל התחולל המעבר של פון בראון מעמדה של קצין בכיר באס-אס, שאחראי להרס הנורא ולהרג של אזרחים רבים כל כך, למעמד של מדען בכיר ונחשב שפועל לטובת ארצות הברית ומוביל אותה להישגים במירוץ לחלל ובתחרות עם ברית המועצות?

על התהייה הזאת מנסה להשיב הסרט הקצר שיצרו לנטפליקס שני ישראלים, מור לושי ודניאל סיון. הסרט נכנס לרשימה הקצרה לפרס הסרט הזר הקצר של האוסקר ה-94 (ב-27 במרס ייערך הטקס, ואז נדע אם "ת"ד 1142" זכה בפרס).

תד 1142 פריים מתוך הסרט

הסרט מגולל את סיפורם של חיילים בצבא ארצות הברית שהציבו אותם בבסיס סודי ביותר, מתקן צבאי שעוצב כמו קאנטרי קלאב חלומי. לשם הגיעו פושעי המלחמה הגרמנים שהאמריקנים חפצו ביקרם, בשל הידע הרב שהיה להם בתחום הטילים.

תד 1142 CAMP CONFIDENTIAL

החיילים האמריקנים שנבחרו כדי "לטפל" בגרמנים היו דוברי גרמנית ילידית. כלומר – פליטים יהודים שהצליחו להינצל, הגיעו לארצות הברית והתגייסו לצבא כדי להילחם בגרמנים, שרצחו באירופה את בני משפחותיהם.

תד 1142 כל בתי הכנסת בווינה נשרפו

תד 1142 זה בהחלט היה נורא מפחיד בעבורו

בסרט שלפנינו מתראיינים שניים מאותם חיילים יהודים. הם מספרים, כנראה לראשונה, על התסכול שחשו כשראו את התנאים המפנקים שזכו להם הרוצחים, ואת זעמם על כך שנאלצו לטפל באותם מנוולים. על היעדר החומר התיעודי מאותו אירוע, שהיה כאמור סודי ביותר, פיצו היוצרים בקטעי הנפשה ארוכים: החיילים היהודים הצעירים מצוירים, וקטעי האנימציה איפשרו ליוצרים להראות את מגוון הרגשות שהתעורר בהם: את העוינות, הפליאה, את שאט הנפש שחשו, בצדק רב.

על הפרשה המזעזעת קראתי לראשונה ברומן המופלא מעוף העורב של הסופרת הקנדית אן מרי מק'דונלד. שם תיארה מק'דונלד לא רק את האירוח שזכו לו הגרמנים, אלא גם את הזוועות של מחנה העבודה דורה-מיטלבאו, שמוקם בתוך מפעל תת קרקעי שנכרה בתוך הר, במרכז גרמניה ליד העיר נורדהאוזן. עובדי הכפייה היהודים אולצו לעבוד בייצור טילי V-2, אלה שנורו לעבר לונדון. מבין כ-60,000 האסירים שהועסקו במחנה נספו על פי ההערכה כ-20,000. הם מתו מתשישות, מחלות ורציחות יזומות.

מדעני תוכנית הטילים הגרמנית, ובראשם ורנר פון בראון, ידעו מן הסתם על מה שהתרחש בדורה-מיטלבאו, אבל בירכו על כך שעובדי הכפייה מאפשרים להם לקדם את תוכניותיהם ולהוציאן לפועל.

הנה תצלום של אותם מדענים גרמניים שהתאזרחו בארצות הברית. מזעזע להיווכח כמה זחוחים ומחויכים הם נראים! מדענים גרמניים

הסרט "ת"ד 1142" נמשך 36 דקות אינטנסיביות ומצמררות. הוא  מיטיב לפרוס לפנינו את הפער הבלתי נתפס בין מה שראוי וסביר, לבין מה שקרה בפועל. את הציניות המזעזעת של השלטונות האמריקניים, שהעדיפו למחול ולוותר על עשיית דין צדק, וזאת רק כדי שיתאפשר להם "להביס" את יריביהם החדשים-ישנים, במלחמה הקרה שפרצה, ובעצם – רק נמשכה – עם תום מלחמת העולם השנייה.

האם המירוץ לחלל הצדיק את העובדה שפושעי מלחמה רבים כל כך התקבלו בארצות הברית, לא עמדו לדין, וזכו ליחס מיטיב ונדיב?

באחת הסצנות בסרט מספר אחד החיילים היהודים, שהורו להם לספק את כל מאווייהם של ה"אורחים" הגרמנים, כיצד לקחו אותם, לבקשתם, לכלבו גדול בעיר הסמוכה למתקן הצבאי כדי שיקנו שם לקראת חג המולד שפע של מתנות יוקרה לבני המשפחה שלהם שנשארו עדיין בגרמניה (עד מהרה הגיעו גם אלה והצטרפו לגברים). כשבעים ושש שנים חלפו מאז, והעד היהודי לא יכול לשכוח איך בחרו שנואי נפשו תחתונים וחזיות ממשי לבנות הזוג שלהם. "נקמתו" היחידה הייתה בכך שלקח אותם דווקא לבית כלבו שבבעלותם של יהודים. מעין נחמה פורתא ועלובה למדי…

אני מקווה מאוד שהסרט יזכה בפרס ובעקבותיו בתשומת לב עולמית רבה. הוא מעלה סוגייה מוסרית שיש להתעכב עליה, גם מקץ שנים רבות כל כך, ולוא רק כדי להעניק מעט שלוות נפש לחיילים היהודים שנאלצו להתמודד עם אותה סוגייה. שניים מהם היו עדיין בחיים ב-2021, כשהסרט נוצר. מאחר שהטילו עליהם לשמור על סודיות גמורה הם שתקו כל השנים. היוצרים איפשרו להם סוף סוף לדבר על הכעס והגועל שבעצם לא התפוגגו מאז ועד היום.

תד 1142 אתם תישלחו למשימה מסווגת

גייל גלבוע פרידמן, "אלמה מאטר": מתמטיקה ללא מתמטיקאים

נמרוד הוא סטודנט למתמטיקה בטכניון. ביום שבו הוא משתתף בטקס סיום הלימודים וקבלת התעודה כבוגר, קורה דבר נורא: יערה, אחת המרצות בחוג, מתאבדת בקפיצה מאחד החלונות של בניין אמאדו, הבניין של בית הספר למתמטיקה.

מה שכתבתי כאן איננו ספויילר, כי כך נפתח הספר: "אני נזכר בזה כל יום: המוח של המרצה שלי למתמטיקה מפוזר על הקרקע".

מדוע התאבדה יערה? זאת השאלה שחוזרת ונשאלת לאורך הרומן, ויוצרת מתח וציפייה שיימצא פתרון לתעלומה. הוא אכן מגיע בסופו של הרומן, ואינו מאכזב, כי הוא אינהרנטי ונובע מהסיפור.

התשובה לשאלה מדוע יערה התאבדה מניעה את העלילה (ואת חייו של גיבור הסיפור!), וגם נוגעת בעניינו האמיתי של הרומן: השאלה מה ערכם של לימודי מתמטיקה עיונית. כדבריו: "בשביל מה זה טוב?"

נמרוד נתקל בשאלה הזאת שוב ושוב. הוא שואל את עצמו, ונתקל בה, באופן בלתי נמנע, גם בחיי היומיום. כך למשל כשהחנווני שלו, ששמח להביך את הדוקטורנט למתמטיקה, מבקש ממנו, בנוכחות קהל לקוחות, לחשב את מחירם של הלחם והחלב ששביקש לקנות. נמרוד טועה כמובן בחישוב, לשמחתו של האיש, שכמו רוב מי שאינם מצויים בתחום, לא מבין בעצם מה משמעותו של המחקר במתמטיקה.

גם אני לא מבינה מאומה בתחום, והספר שזור בעשרות מילים ומונחים שלגמרי זרים לי. עם זאת, הם  לא הפריע לי בכלל. אדרבא, הם הוסיפו לטעמי מעין ניחוח אקזוטי: כמו לקרוא ספר שמתרחש באיי רחוקים וקסומים, שחיים בהן יצורים לא מוכרים ומוזרים, ושמעניין לשמוע על קיומם…

יש להניח שמתמטיקאים יוכלו להפיק מהספר הנאה רבה, עמוקה יותר, שכן במקומות שבהם המחברת, ד"ר גייל גלבוע פרידמן, שהיא "מתמטיקאית בזכות עצמה", מציגה אנלוגיות בין תופעות מתמטיות לבין תופעות בחיים המוכרים לכל אחד, היא עושה מן הסתם פעולות שנסתרות מעיניהם של בני תמותה רגילים… יש להניח שההנאה מתעצמת כשמבינים הכול, כמו למשל העומק שמאפשר הערכה מורכבת יותר של יצירה מוזיקלית, אם מכירים אותה ויודעים עליה פרטים מעשירים. אבל כאמור, ההנאה מובטחת גם למי שאינו מתמטיקאי.

כך למשל כשנמרוד מסביר לנו ש"בטופולוגיה למדנו שדף ישר ומקומט הם שקולים, כשם שספל קפה וסופגנייה הם שקולים מהבחינה הזאת שאפשר למתוח את האובייקט ולהביא אותו ממצב אחד למצב אחר מבלי לגזור", אני לא מבינה שום דבר, אבל זה בכל זאת מעניין…

בכלל, הספר מציג בפנינו את החיים באקדמיה, את מפחי הנפש והקשיים המתמשכים של מי שחוקרים סוגייה מאוד ספציפית וממוקדת: "הייתי יושב בימי שישי בבוקר בבתי קפה עם הדפים שלי. משרטט גרפים, פותר אינטגרלים. הוכחתי טענות קצרות, פיצוחים שלובובסקי זרק אלי. מסביבי היו אנשים שאף פעם לא ידעו מה אני עושה. זאת היתה תחושה איומה. הקדשתי את החיים שלי לעבודה מסוימת, כשרוב האנשים בכדור הארץ לא יודעים שעבודה מהסוג הזה עדיין קיימת".

הקושי המסוים הזה אינו נחלתם של מתמטיקאים בלבד. שמעתי עליו לא פעם מדוקטורנטים שההתמחות המאוד מיוחדת שלהם עוררה בהם תחושה שהם מתקשרים עם מתי מעט בעולם, ושאת כל האחרים עבודתם לגמרי לא מעניינת… ומצב הרוח המדוכדך אופייני, כך נוכחתי, לדוקטורנטים רבים. כדברי נמרוד ברומן שלפנינו: "מצב הרוח הדכדוכי שהיה לי מיום שזכרתי את עצמי, נראה
בעיני כמו הילולה עליזה לעומת מצב הרוח ששקעתי בו. האבסורד הוא שאף אחד לא זיהה שאני בדיכאון. אפילו ההורים שלי האמינו לי שאני 'פשוט' עובד על הדוקטורט. הרי הסימפטומים זהים; בשני המצבים לימודי דוקטורט ודיכאון – הבן אדם יורד במשקל, לא ישן, מאבד עניין בתחביבים ובעיסוקים ישנים, מזניח
את גופו ומקריח."

הספר משתלב בסוגה מוכרת בעיקר באנגלית: a campus novel או an academic novel: סיפור שנטוע בהווי אוניברסיטאי, מתרחש ברובו בתוך האקדמיה, ומתאר את הקשיים של הסטודנטים וגם של החוקרים-מרצים: "האקדמיה הרי מושתתת על מבנה היררכי של נוגשים ועבדים. כל נוגש התחיל את דרכו כנגוש לתקופה מסוימת…"

המחברת קורצת לנו מדי פעם ובקולו של נמרוד כמו אומרת לנו משהו על הרומן שכתבה: "יש מקצועות שכל הזמן שואלים אותך מי אתה. וכל הזמן מערערים אותך. לאו דווקא מתמטיקה. גם אמנות. כתיבה, למשל אנחנו מצפים מהסופרים להיות בעלי כושר ביטוי פנומנלי בשביל לכתוב ספרים, אף שהרבה סיפורים מתחבאים בלב של אנשים שלא נולדו מחוננים בכל מה שנוגע לניסוח או דקדוק. התוצאה היא שאנחנו קוראים רק סיפורים של אנשים שיודעים להתנסח ברהיטות. ומחמיצים את התרחבות הנפש מסיפורים שיכולים היו להיכתב בדם, זרועים בטעויות לשון."

דומה כי היא אומרת לנו כאן – תראו אותי. אני לא סופרת, אני לא מחוננת בכל מה שנוגע לניסוח או דקדוק, אבל לספר סיפור אני יודעת.

ובמידה מסוימת היא צודקת.

מבחינה ספרותית, למשל, לא ברור אם הקול הדובר, זה של נמרוד, אמור להיות אמין, או שהמחברת עומדת מאחוריו ואומרת לנו – הוא לא מבין בדיוק מה שהוא מספר לנו על עצמו. האם הוא מבין באמת שלפעמים התנהגותו מוזרה, תוקפנית ואנטיפתית? כבר בתחילת הרומן הוא מספר לנו, למשל, איך הודיע לאמו שאת הכריכים המושקעים שהיא מכינה לו כל בוקר הוא נוהג לזרוק לפח, בדרכו לטכניון, כי הוא מעדיף את הקרואסונים בקפטריה. מנקודת המבט שלו הוא צודק. האם אנחנו אמורים להבין אותו? או להגיע למסקנה שהוא למעשה מספר לא מהימן ולכן עדותו לקויה? הוא בטוח ש"השתגע" בגלל הטכניון, וקובע: "השיגעון היה התוצאה. הרי כשהגעתי לטכניון הייתי נורמטיבי לחלוטין". אילו הפער בין דבריו של המספר לבין דמותו המשתקפת ברומן היה מובהק יותר, היה הספר עולה בדרגה, מבחינה ספרותית. כך למשל כשהוא מספר לנו על ההתאהבות העזה שלו ביערה, הוא מעיד: "כי אני אהבתי את יערה ללא תנאי. בזכותה ראיתי את האחר. היא הייתה המעבר הדק שדרכו נחלצתי מהמחילה המסוגרת של התבוננות פנימית נבובה." להאמין לו? "ללכת" אתו, או לומר לעצמנו – על מה אתה מדבר? הרי לא באמת הכרת אותה… לא לגמרי ברור מה העמדה שנוקטת כאן המחברת, לא הדמות!

חוץ מזה, הרומן יכול היה להשתפר בזכות עריכה מהודקת יותר. הוא רצוף ניסוחים שנשמעים כאילו תורגמו מאנגלית. למשל: "כבר העדפתי להיות כמו הסטודנטים האלה שהמנחה שלהם מת בדיוק בתקופה של ההנחיה", או "לתקופה מסוימת" במקום במשך זמן מה – ממש שפה תרגומית. יש בו גם סתם פגמי ניסוח. למשל, המון הטיות לא נחוצות של הפועל "להיות": "הנפנוף היה מופנה אלי" (במקום פשוט הופנה אלי), ושוב ושוב "יכולה הייתה" במקום פשוט יכלה. אכן, השורש י.כ.ל בנסתר יחיד עבר רשאי להיעזר בפועל "היה", כדי להבדילו מ"יכול" בהווה.  אבל בנסתרת עבר אין צורך בתוספת, כי ההבדל בין יכולה ליכלה קיים בעצם ההטיה. לפיכך: "יכלה להתנסח", במקום "יכולה הייתה להתנסח". ויש גם ניסוחים אחרים שאפשר ללטש. למשל: "הם שקולים מהבחינה הזאת שאפשר" – "שקולים, כי אפשר…"; במשפט "יערה הייתה צעירה ויפה מדי לספרים האלה בעיני" המקום של המילה "בעיני" אמור להיות אחרי "הייתה", וכשכתוב "שהיא גם מתמטיקאית וגם הולכת עם שמלה ועקבים" מתחשק לשאול איך היא בדיוק הולכת "אתם". (צריך, כמובן, להיות – וגם לבשה שמלה ונעלי נעלי עקב).

יחד עם זאת, וחרף המקומות שבהם לא התאפקתי ונעזרתי בעיפרון כדי ללטש את  העברית, נהניתי מקריאת הספר, וגם למדתי משהו על עולמם של המתמטיקאים.

וכך ירדה כולה לקרקעית הים

אסונות ימיים כאלה תמיד הפחידו אותו. אלפי עובדים עמלו בפרך במשך שנתיים או שלוש בבניית ספינת ענק. הם הניפו את לוחות המתכת בהקפדה יתרה והבריגו אותם למקומם, הם טענו אותה במכונות ושימנו וגירזו את חלקיהן הנעים, הם ציפו את חדרי האורחים בעצי אלון או אדר, הם הניחו סיפונים, קבעו פתחי חלונות, כתבו את שם הספינה בגאון על ירכתיים וחרטום, הרכיבו מדחף, והניפו את דגל האומה לראשי התרנים הגבוהים והחדשים, או אז החליקו את הספינה במורד מסילות ושלחו אותה הימה, וברגע שחצתה את שובר הגלים ביקע את בטנה טורפדו ששיגרה לעברה צוללת, וכך ירדה כולה לקרקעית הים, מתכת ועץ, מכונות ודגלים.

ג'ושוע כהן, The Netanyahus: יותר מצחיק או יותר מחריד?

עד שהגעתי לאחרית הדבר לא העליתי בדעתי שיש בסיס עובדתי לסיפור. הוא נראה כל כך יוצא דופן, כל כך מטורף ומזעזע, עד שחשבתי שכולו שאוב מהדימיון, ותהיתי איך ייתכן שמשפחת נתניהו לא תבעה את הסופר על הוצאת דיבה. אבל באחרית הדבר מבהיר ג'ושוע כהן, כי סיפורו מתבסס על אירוע שהתרחש במציאות: חוקר הספרות הנודע הארולד בלום סיפר לו כיצד התבקש ב-1960 לארח מישהו שביקש להתקבל לעבודה כפרופסור באוניברסיטה שבה לימד בלום, ולהימנות עם אנשי הצוות האקדמי שיעריכו את המועמד, את כישוריו, את פועלו בעבר, ויחליטו, אחרי שייתן הרצאה לדוגמה, אם לקבלו לעבודה. 

המועמד היה לא אחר מאשר בן-ציון נתניהו, אביהם של יונתן, בנימין ועידו ובעלה של צילה, אמם של השלושה. (המספר מלגלג בשלב זה ליומרנות שמשדר השם שבחר לעצמו מי שנולד בשם מיליקובסקי: אני עומד לפגוש את בנה של ציון שאותו "נתן אלוהים").  

כשגמרתי לקרוא את הספר נזכרתי בהתמודדות שהייתה לי פעם בעבר עם "ביביסט" שרוף. זה קרה אחרי שראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, העיד כי כשהגיע למעונו של ראש הממשלה בירושלים כדי לעדכן אותו על מבצע סודי שהתנהל מעבר לגבול, התבקש לדבר על העניין בנוכחות אשתו של נתניהו, שכן, לדבריו של מי שהיה אז ראש הממשלה "היא שותפה לכל דבר." בשיחה שניהלתי עם ה"ביביסט" הוא אמר לי: "הרי זה כל כך מופרך, שלא יייתכן שזה אמיתי." 

אבל מה שמאיר דגן סיפר היה מן הסתם אמת לאמיתה. וגם הדברים שג'ושוע כהן מספר כאן, בספרו החדש, הם כנראה אמת, גם אם היא עטופה במעטה של פיקשן.

דמותו של המספר בספר הנתניהוז אינה זאת של הארולד בלום, המרצה לספרות, אלא של רובן בלום, מהחוג להיסטוריה, שהתמחה בדיני מסים. שם משפחתו איננו Bloom כמו זה של הארולד בלום, שמפיו שמע ג'ושוע כהן את הסיפור המקורי, אלא Blum, כלומר – מעין ואריאציה על הנושא, שאינה רחוקה מאוד מהמקור.

בלום בסיפור שלפנינו הוא הפרופסור היהודי היחיד באוניברסיטה קטנה ושולית, בצפון מדינת ניו יורק, ובימים שבהם מתרחשת העלילה הוא קצת מתוח, שכן הוא מצפה להעלאה בדרגה, שתזכה אותו בקביעות. כשמבקשים ממנו לבחון את מועמדותו של אותו בן ציון נתניהו, שהגיע מישראל, הוא מרגיש שאין לו ברירה, הוא חייב להיעתר לבקשה שדומה יותר להנחתה או לפקודה. אמנם תחום המחקר של נתניהו אינו קרוב ואינו קשור בשום צורה לזה של בלום, אבל הוא נאלץ להסכים. 

 הסאגה המטורפת שיעבור מתחילה זמן מה לפני שבן ציון נתניהו מגיע לקמפוס. היא נפתחת במכתב טרחני ותוקפני, באנגלית גרועה, שכתב לו נתניהו. 

אחרי כן בלום מקבל מכתב נוסף, הפעם מאת אחד מעמיתיו של נתניהו, פרופסור מהאוניברסיטה העברית, שמבהיר באופן הכי גלוי עד כמה הוא מקווה שנתניהו יזכה במשרה, לא מכיוון שהוא מוערך כל כך, אלא שההפך הגמור הוא הנכון: הוא משתוקק רק להיפטר מנתניהו, שאותו הוא מתעב, וגם מסביר ומפרט מדוע. כבר בפתח מכתבו הוא פורש את ההתלבטות שהוא חש: האם להמליץ על נתניהו, ובכך בעצם לשקר, או לספר את האמת עליו, ואז להישאר "תקוע" אתו בארץ? האם, הוא תוהה, אני מעדיף "לשמור על כבודי" ולספר את האמת, או לשבח אותו ואז לשאת באחריות לכך שיזכה במשרה שאינו ראוי לה? 

עמיתו של נתניהו ממשיך ומונה את הפגמים באישיותו של המועמד: הוא נגוע בחטא הגאווה, נוטה מדי להיעלב, המזג שלו לא מתאים לאדם שאמור ללמד אחרים, הוא רודף כבוד ומתנשא – את כל אחת מהתכונות הללו מפרט הכותב, ומדגים אותן. 

אבל כל אלה הן כאין וכאפס לעומת דמותו של האיש שאותו בלום נאלץ לפגוש בהגיעו למקום, כדי להופיע בפני ועדת הקבלה ולתת הרצאה לדוגמה.

על מעללי משפחת נתניהו המתוארים כאן לפנינו חייבים לקרוא, כי שום הסבר ושום סיכום לא יוכל להקיף את מלוא הזוועה. אתן כאן בכל זאת כמה דוגמאות קטנות: קודם כול, נתניהו מגיע, למרבה ההפתעה, ביחד עם אשתו, צילה, ועם שלושת הבנים שלהם. בנימין "ביבי", שהיה אז בן עשר, יוני אחיו הבכור גדול ממנו בכמה שנים, ועידו, הצעיר משניהם. ואז מתחילה דרמה פרועה ומטורפת!

היא נפתחת בשנייה שהמכונית שבה נוהג נתניהו האב נעצרת. שלושת הבנים פורצים מתוכה, מתפרעים, צווחים, משתוללים. את תיאור ההתנהגות שלהם אחרי שהם נכנסים לבית המארחים קשה לשאת: הטינופת שהם מביאים אתם. (בשיא ההשתוללות אחד מהם אפילו מנפץ את מכשיר הטלוויזיה החדש שניצב בסלון). המתירנות החולנית – הם נוגעים, הופכים, שוברים, מטנפים, מחטטים, הם מפזרים ומכתימים, מתיזים ומורחים את הממתקים והשתייה שהגישו להם. כל זאת בשעה שהאימא שלהם מורידה לילד הקטן את החיתול המסריח, באמצע הסלון, ומשאירה אותו עם חתיכה של נייר טואלט שאותה ליקקה ותחבה לתוך המכנסיים שלו. 

ההמשך לא יותר טוב. כך למשל כשבני הזוג נתניהו מגיעים לארוחת הערב החגיגית במועדון של חברי הסגל, מורה צילה לבעלה לחלוץ את הנעליים והגרביים כדי לייבש אותם ליד האח, וכך הארוחה מלווה בצחנת הרגליים היחפות. 

וזה עוד כלום.

האם לספר על האונס, או ניסיון האונס, של בתם של בני הזוג בלום? איך הגיעו ומצאו את "ביבי" כורע ליד דלת החדר של בתם ואת "יוני" פורץ החוצה, אחרי שאחיו מתריע ומזהיר אותו, ערום וזקור? 

האם כל זה קרה באמת?!

בסוף הרומן צירף ג'ושוע כהן מכתב שכתבה לו – לא בתו של הארולד בלום, אלא אישה שהייתה בצעירותה מקורבת אליו וגרה בביתו בזמן שבני משפחת נתניהו ביקרו שם. הסופר מעיד כי שלח לה את כתב היד של הספר שלפנינו כדי שתאשר את הכתוב בו. היא אמנם לא אישרה, אבל גם לא הכחישה. תגובתה מובאת בסופו של הספר ככתבה.

פשוט לא להאמין. 

מעבר לפלצות שמעוררים התיאורים של בני משפחת נתניהו, יש להדגיש שהספר מצחיק מאוד. ג'ושוע כהן שנון, ולפיכך הדמויות שהוא מצייר משעשעות ביותר. 

כך למשל כבר בעמוד הראשון מסביר בלום שבהיותו היסטוריון, בקרוב, במעין טרנספורמציה טהורה, הוא עצמו יהפוך להיסטוריה, שכן במרוצת הזמן נהפכים ההיסטוריונים למחקר של עצמם…

משעשעים מאוד תיאורי הקונפליקטים של בלום ואשתו עם ההורים של שני הצדדים: הוריה החטטניים והמתנשאים, הוריו שהיגרו מאירופה, דאגו שבנם יזכה להשכלה הטובה ביותר, ואז התחילו "לרדת" עליו ביידיש, כי נהפך בעיניהם "לאינטלקטואל". 

בכלל, מעניין לקרוא על הקונפליקטים של אינטלקטואל יהודי בסוף שנות ה-50 בארצות הברית, על ההתמודדות שלו עם האנטישמיות המעודנת והסמויה לכאורה, אבל בעצם בוטה מאוד, שחווה. ההתמודדות הזאת מעניינת במיוחד לנוכח נושאי המחקר של בן ציון נתניהו, שמסוכמים לכאורה מפיו, בהרצאה שהוא נושא בפני חברי ועדת הקבלה והסטודנטים שאולצו להגיע ולהאזין לו. כידוע, חקר נתניהו את האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל. הוא מסביר מדוע לדעתו אותה אינקוויזיציה הייתה בעצם מכשיר פוליטי, לא דתי, וכיצד נעזרו מלכי ספרד ופורטוגל באנטישמיות כדי לשלוט במעמד האצילים בארצותיהם. לטענתו אותם מלכים קבעו לראשונה שהיהדות אינה דת, אלא גזע, ולפיכך גם יהודים שהמרו את דתם לא יכלו בעצם להיפטר ממנה. 

בנו של בן ציון נתניהו כיהן במשך פרק הזמן הארוך ביותר כראש ממשלת ישראל. מה אפשר ללמוד עליו, לא רק על השקפת עולמו אלא גם על המשפחה שממנה בא, וממנה ספג את הערכים שלו?

נדמה לי שאיש לא יופתע למקרא תיאורי הקמצנות הנכלולית של נתניהו האב. כך למשל מתאר בלום כיצד משפחת נתניהו הגיעה במכונית שאב המשפחה קיבל בהשאלה ממכר שלו, ולאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים שהרסה את המכונית, תבע מבלום לכתוב למענו מכתב שבו "יעיד" שבמקום מגוריו אי אפשר למצוא מכונאים שיתקנו את המכונית. "ובכלל," רוטן נתניהו האב בצדקנות עצמית, "זאת מלכתחילה אשמתו, כי הוא השאיל לי מכונית מקולקלת."

מישהו יתמה לקרוא על כך שבן-ציון תבע לקבל תשלום בתמורה להרצאה-לדוגמה שנתן?

או על כך שהגברת צילה נתניהו ביטלה את ההזמנה שהייתה לחדר באכסניה, והודיעה לאשתו של בלום שהם, כל החמישה, יתארחו בלילה בביתם, וגם קבעה באיזה חדר כל אחד מהם ילון, אחרי שסיירה בבית?

או מכך שפשטה על ארון הבגדים של המארחת, בחרה לעצמה שמלה ולבשה אותה בכוח, אף על פי שהמידה הייתה קטנה עליה, ואז, במהלך הארוחה, הכתימה אותה? 

או שהטילה על המארחת שלה לגהץ למענה את הבגדים שפשטה?

מצחיק? מבחיל? מזעזע? 

אולי בעצם – מפחיד? 

כזכור, הגדיר יצחק שמיר את בנימין נתניהו "מלאך חבלה". הספר שלפנינו מראה לנו איך אדם כזה נראה בילדותו: את המתירנות העצמית המופקרת, האנוכיות המטורפת, הקמצנות, ההרסנות, היבבנות הנעלבת, את חוסר הגבולות המוחלט, את הנכונות לפגוע בזולת אפילו בלי לשים לב לכך, את החוצפה ורדיפת הכבוד החולנית שבה גדל. 


ג'ושוע כהן

 

הספר תורגם לעברית, אבל קראתי אותו באנגלית.

בקליפ הקצר שלהלן אפשר לראות דוגמה קטנה לאישיותו של מי שגדל במשפחה המתוארת בספר שלפנינו: רגע אחרי שנתניהו הזחוח גומר להתראיין, הוא יוצא לדרכו בסקי ומתחיל לגלוש. די מהר נתקל באחד הנוכחים הניצבים בדרכו ומפיל אותו, אבל ממשיך לגלוש, ובתוך כך מפגין את האדישות הגמורה שהוא חש כלפי זולתו. 

דליה רביקוביץ, "סוף הנפילה"

אִם אָדָם נוֹפֵל מִמָּטוֹס בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
רַק אֱלֹהִים לְבַדּוֹ יָכוֹל לְהָרִים אוֹתוֹ.
אֱלֹהִים מוֹפִיעַ אֶצְלוֹ בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
וְנוֹגֵעַ בָּאִישׁ וּמֵפִיג אֶת יִסּוּרָיו.
אֱלֹהִים אֵינוֹ מוֹחֶה אֶת דָּמוֹ
כִּי הַדָּם אֵינוֹ הַנֶּפֶשׁ,
אֱלֹהִים אֵינוֹ מְפַנֵּק אֶת אֲבָרָיו
כִּי הָאִישׁ אֵינוֹ בָּשָׂר.
אֱלֹהִים גּוֹחֵן אֵלָיו, מֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ וּמַבִּיט בּוֹ.
בְּעֵינֵי אֱלֹהִים הָאִישׁ הוּא יֶלֶד קָטָן.
הוּא קָם בִּכְבֵדוּת עַל אַרְבַּע וְרוֹצֶה לָלֶכֶת,
וְאָז הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּנָפַיִם לָעוּף.
עֲדַיִן הָאִישׁ מְבֻלְבָּל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ
שֶׁנָּעִים יוֹתֵר לְרַחֵף מֵאֲשֶׁר לִזְחֹל.
אֱלֹהִים מְבַקֵּשׁ לְלַטֵּף אֶת רֹאשׁוֹ
אֲבָל הוּא מִתְמַהְמֵהַּ,
הוּא אֵינֶנּוּ רוֹצֶה לְהַבְהִיל אֶת הָאִישׁ
בְּאוֹתוֹת שֶׁל אַהֲבָה.
אִם אָדָם נוֹפֵל מִמָּטוֹס בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
רַק אֱלֹהִים מַכִּיר אֶת סוֹף הַנְּפִילָה.

הרברט קלייד לואיס, "מתקפת האביב": יצירת מופת!

על גב הספר כתוב שזוהי "יצירת מופת". אכן, אי אפשר למצוא מילים אחרות כדי לתאר באמצעותן את הסיפור על פיטר וינסטון, "האיש היחיד באזור הבלתי מאויש כשהגרמנים פתחו במתקפה הצפויה זה מכבר אשר שמה קץ לחודשים של שקט בחזית המערבית." האיש שהסיפור סובב סביבו, אבל בעצם עוסק בבני האדם באשר הם. לכאורה – ספציפי לגמרי. למעשה – הכי כללי.

פיטר וינסטון הוא חייל אמריקני צעיר שהתנדב לצבא הקנדי כדי להגיע לאירופה ולהילחם בגרמנים. פיטר נקלע לאש צולבת בעקבות המתקפה הגרמנית על מה שמכונה "קו מז'ינו": ביצורי הבטון, מכשולי הטנקים, עמדות המקלעים ואמצעי ההגנה הנוספים שהקימה צרפת לאורך גבולותיה עם גרמניה, כדי למנוע פלישה לתחומה. 

אבל למרבה הפליאה נכתב הסיפור והתפרסם לראשונה ב-1940, עוד לפני שהמתקפה שהוא מתאר התרחשה במציאות! בספר מתוארת המתקפה שאותה חזה הסופר כאילו התרחשה באפריל. בפועל תקפו הגרמנים את קו מז'ינו חודשיים אחרי כן, ביוני של שנת 1940.  

עיתוי הוצאתו של הספר, כך כתוב על גבו, קבע את גורלו: "מבחינה שיווקית" הוא ראה אור "במועד הגרוע ביותר": זמן קצר לפני שהמתקפה הגרמנית התרחשה בפועל. לפיכך הוא הוסר מהמדפים ועד מהרה נשכח. אנו, שקוראים אותו כיום, מקץ עשרות שנים, רואים אותו כמובן בעיניים אחרות לגמרי.

הסיפור פשוט לכאורה. הוא נפתח בגחמה שעולה בדעתו של אותו חייל פשוט, פיטר וינסטון: הוא מחליט להשיג זרעים של אפונה ריחנית ולזרוע אותם באזור הלא מאויש המפריד בין הצבאות. 

לקראת הבוקר מתחילה פתאום המתקפה הגרמנית, ופיטר נקלע כאמור לקו האש. מה יעלה בגורלו? האם יצליח להישאר בחיים? על מה הוא חושב במשך השעות הארוכות, הבלתי אפשריות, שבהן יורים בלי הרף מכל הכיוונים? את נשקו האישי השאיר ביחידה, שכן התגנב רק כדי לטמון את הזרעים באדמה, והתכוון לחזור לפני עלות השחר, אבל כל תוכניותיו השתבשו.

מדוע בעצם הגיע לשדה הקרב? מה באמת הניע אותו להתנדב? 

בשלבים הראשונים של שעות הבלהה יש לו עדיין מחשבות טובות על ארצו, שאותה הוא משווה עם המקום שאליו הגיע. דברים קטנים מבדילים בעיניו בין "האנגלים והצרפתים" שרואים למשל "בהתענגות על משקאות קרים מנהג ברברי", לבין מה שטוב באמריקה: שם "בן אדם יכול לפחות לקנות כוסות גדולות של קולה עם לימון בכל מקום ומתי שבא לו, ותמיד יוסיפו לו קרח לכוס, גם אם לא יבקש, ובאמריקה גם מותר לבן אדם לזרוע אפונה ריחנית בלי שיירו בו". 

במשך השעות הארוכות שבהן הוא נפצע, אך שורד, נודע לנו מה בעצם קרה לפיטר. איך בעצם בגדה בו ארצו. כשאומרים "ארצו" מתכוונים בעצם לכמה בני האדם, אלה שהיו קרובים אליו כל חייו, אבל לא היו שם כשהיה זקוק להם באמת. גורלו של פיטר נחרץ כשהתייתם מאביו בילדותו. חברו הטוב של אביו, שהבטיח לאלמנה לעזור לה, ושימש זמן מה דמות אב לילד, מועל באמונו ומתרחק ממנו דווקא כשהוא זקוק לעזרתו המעשית. גם בנו של החבר, שהיה לאורך שנים חברו הטוב של  פיטר, מתנכר לו בשלב מסוים, ושקוע רק בעצמו ובטובתו האישית. אהובתו בוחרת להינשא לגבר אחר, מבוסס ויציב ממנו. עורך העיתון שבו עבד פיטר אותו. עולמו של פיטר מתערער. כל זמן שהיה שקוע בלימודים, לפני שסיים אותם ונכשל במאמציו למצוא עבודה שתבסס אותו במציאות, פיטר בכלל לא שם לב לקיומו של העולם הסובב אותו: הוא "כמעט לא היה מודע לתמורות הגדולות בכלכלה ובפוליטיקה העולמית". רק כשהמציאות האישית שלו מתערערת הוא מתחבר אל מה שקורה בעולם, למשל, אל המלחמה הניטשת באירופה, ורק אז הוא מחליט להתנדב ולצאת לשם כדי להביס את הגרמנים. גם להחלטה הזאת הוא מגיע רק אחרי שהוא קורא בעיתון על צעירה יפהפייה שהגרמנים התנכלו לה וגרמו לה "לסבל רב כל כך". רק אז הוא אומר לעצמו ש"הגרמנים הגזימו" וש"כדאי להם להיזהר, אחרת מישהו יחזיר אותם לגודל הטבעי שלהם." 

אבל המלחמה שונה מאוד מכפי שראה אותה בעיני רוחו. בדימיונו ראה "צרפתים ואנגלים צעירים ועיקשים" אשר "יתייצבו מול גרמנים צעירים ועיקשים." הוא האמין שהוא עצמו "ירים את קולו על הגרמני: 'מפגיז תינוקות, מבעיר ספרים, הפעם חשפתי את פרצופך, לא תמשיך במעלליך עוד דקה, על גופתי המתה.'"

בתשובה הגרמני ינהם לעברו "'דמוקרט מנוון, חסיד חופש רפה מותניים, אכבוש ואהרוג אותך, אצעד לארצך ואכבול את אנשיך בשלשלאות.'" ואז שניהם, "צעירים, חזקים, דרוכים, ילפתו את כידוניהם הקטלניים, יסתערו ויכו בכל כוחם – " האחד יאבק למען "שחרור העולם לחופשי", והאחר, הגרמני, "למען שעבודו". וינסטון הניח כי "כך יהיה לאורכו ולרוחבו של שדה הקרב. […] הבחורים האנגלים יילחמו בשם המגנה קרטה והצרפתים בשם יום הבסטיליה כנגד גרמנים שנלחמים לשם מלחמה."

אבל בפועל המלחמה נראית כמובן שונה לגמרי. היא "חסרת כבוד, סרת טעם ומטופשת". אין בה באמת "כל משמעות או מטרה".

ככל שהסיפור מתקדם, כך מתחוורת לפיטר, ולנו, עד כמה אכזרית וחסרת תוחלת היא המלחמה. "למה הם לא מפסיקים לירות?" הוא תוהה. "הם לא מבינים שזה לא עוזר להם? הם לא רואים שהם מבזבזים תחמושת?" והנה משפט מפתח, אחד מרבים בסיפור: "זאת אינה בקשה בלתי הגיונית מצדו של אדם לחברו. תפסיקו לירות – זה כל מה שביקש מהם."

ככל שהסיפור מתקדם מתבהרת עמדתו של הרבט קלייד לואיס: מלחמה היא הזוועה בהתגלמותה. ואין, ולא יכולה להיות לה הצדקה. דרך עיניו של פיטר אנחנו מבינים ש"העולם כולו הצליח סוף סוף להשתגע עד כדי כך שהמציא מכונת ירייה שמסוגלת לירות שלוש מאות כדורים בדקה, וכעת אין שום טעם בערכים הישנים. משמעת, אימונים, אופי, הבדלי מעמדות – " לכל אלה אין עוד ערך ואין להם משמעות. 

את זה כתב קלייד לואיס לפני שידע על פצצת האטום שתוטל על הירושימה ונגסקי, ועל עשרות המיליונים שיהרגו ויירצחו במשך שש שנות מלחמת העולם השנייה. 

יכולת התיאור שלו, הבנתו לנפש האדם, שמתבטאת בתיאור תגובותיהם של ידידיו ומיודעיו של פיטר, תחילה לכך שהתנדב להילחם, ובהמשך – למה שיעלה בגורלו, מפעימות ומעוררות השתאות. הכול כל כך מדויק ונוקב! לואיס מפליא כל כך לחשוף את הדמויות, את חולשותיהן ואת מניעיהן, ועושה זאת בקווים מהירים, בשרטוט וירטואוזי, והכול ביחד מעורר פחד וחמלה – התגובה הקתרטית שהמליץ עליה אריסטו בפואטיקה.

למרבה הצער, דווקא מכיוון שהספר נכתב בזמן שנכתב, כלומר, לפני שנודע לעולם ולסופר על אושוויץ, על תאי הגאזים, על המכונות לרצח המוני, כלומר, על כל הזוועות שהמציאו הגרמנים והוציאו לפועל, אני לא יכולה להסכים עם המסר הפציפיסטי-בכל-תנאי שהספר מביע. 

ועוד למרבה הצער, נראה שיש מצבים שבהם דווקא יש רוע אנושי שצריך לבלום אותו. אכן, כשקוראים את הספר אי אפשר שלא להזדעזע מהתיאורים המפורטים שמבהירים לנו במבט מקרוב, כמו בזכוכית מגדלת, אולי אפילו במיקרוסקופ, את הזוועה שיוצרת מלחמה. אבל מה המסקנה? שמוטב היה להניח להיטלר להשתלט על העולם? או שבכל זאת לא הייתה ברירה אלא להילחם נגדו ולהביס אותו? 

אבל הוויכוח הוא כמובן לא עם הספר עצמו. שהוא, כאמור, יצירת יוצאת דופן בעוצמתה. קשה להבין איך אדם מסוגל לתאר בפירוט כזה את התחושות, המחשבות, הלכי הרוח, המצבים הנפשיים והגופניים של אדם שנקלע לאש צולבת, כמו שקרה לפיטר. 

אכן, מדובר ביצירת מופת!


גם אחרית הדבר של המתרגם, יהונתן דיין, מעניינת מאוד. 

 

 

Herbert Clyde Lewis,
Spring Offensive

עלי מוהר, "המכורים לסוף" (ואיחולים ממני, לשנת 2022)

דומה כי אנחנו מכורים לסופים. משחר ילדותנו גדלנו על סיפורים עם סוף ברור, ולא פעם היה זה סוף מאושר. אנחנו רוצים תמיד לדעת מה יהיה הסוף, ולפעמים אפילו הופכים בחשאי את הדפים כדי לראות: מי הרוצח; מי ניצח; האם זכה האהוב בלבה של אהובתו. כידוע, אם עוד לא מתו הרי הם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

גם בחיינו כאן, דווקא מפני שהם "חיים על קו הקץ", הורגלנו בציפייה מתמדת לסוף: למלחמה האחרונה ("אני מבטיח לך", שר יהורם גאון), ואחריה לשלום נוסח אחרית הימים שייכון יום אחד בינינו לבין אויבינו. ומדוע לא? – הן אפשר. הן אפשר כי בג'יפ שעבר צעקו בחורים כי נגמר. הן אפשר כי מחר אולי נפליגה בספינות מחוף אילת לחוף שנהב. מחר במשחתות הישנות יטעינו תפוחי זהב. עניין של אוטוטו. ואם לא מחר אז מחרתיים, ויהיה סוף־סוף סוף לכל העניין הזה; סוף־סוף – סוף.

פס

מאחלת לכולנו סוף טוב לשנת 2021

והתחלה טובה הרבה יותר

לשנת 2022

עופרה

נטליה גינזבורג, "צ'כוב": לדעת להקשיב

אנרי טרויה כתב ביוגרפיה מקיפה ששמה צ'כוב. אירן נמירובסקי כתבה "רומן ביוגרפי", כך כינתה את יצירתה, על חייו. והנה גם נטליה גינצבורג המופלאה הרגישה צורך לגעת בו, וכתבה את צ'כוב שלה, שתרגומו לעברית ראה לאחרונה אור בהוצאת תשע נשמות.

מה יש בו בסופו ובמחזאי הרוסי שרבים כל כך מתרפקים על דמותו, מבקשים להתקרב אליו, להבין אותו, להנציח את ראייתם אותו?

אין ספק שצ'כוב, מעבר לכישרונו האמנותי המופלא, היה גם אדם מלבב והומניסט אמיתי שרוחו שורה על יצירותיו: הסיפורים הקצרים שלו, שהם מלאכת מחשבת של אמן דגול, ומחזותיו, שממשיכים לחיות ולהיות אקטואליים. הנה ממש בימים אלה עולה בישראל בתיאטרון גשר הפקה מסקרנת של השחף, ומהדורה חדשה של המחזה, תרגומו המעודכן לעברית, ראתה אור לאחרונה.

אני זוכרת היטב עד כמה נרעשתי כשקראתי את הביוגרפיה של טרויה, איך ייחלתי, בניגוד לכל היגיון, שאנטון הנגוע בשחפת יינצל ולא ימות, וכמה ציערה אותי העובדה הידועה מימים ימימה: צ'כוב איננו כבר יותר מ-117 שנים.

ספרה של נטליה גינצבורג הוא הדק בין שלוש הביוגרפיות שקראתי. אירן נמירובסקי הרבתה לערב את עצמה ואת דימיונה בביוגרפיה של צ'כוב שכתבה, ואנרי טרויה, לעומתה, הקפיד לגבות את הכתוב בראיות עובדתיות. גינצבורג משלבת בין שתי האסכולות. היא לא מרבה להוכיח את דבריה בציטוטים או בתעודות, אבל גם מעוררת את התחושה שהיא אינה מפליגה אל מחוזות מומצאים שבהם עיני רוחה רואות את צ'כוב ואת חייו, אלא מתארת עובדות על פי הווייתן. למשל, איך צ'כוב התחיל לכתוב. מה היו המהלכים הראשונים, מדוע בעצם נהפך מרופא לסופר "במשרה מלאה", מה הייתה דעתו על עצמו כסופר, איך ראה את מחזותיו ומדוע בכלל כתב אותם.

בהתחלה כתב צ'כוב במטרה אחת: להתפרנס. שילמו לו על פי מספר השורות שכתב, והיה עליו "לזכור היטב שני דברים: את החובה לקצר, לעולם לא לחרוג ממספר השורות המוקצב, ואת מגבלות הצנזורה." גינצבורג מראה מדוע וכיצד "המקור היחיד שממנו נדרש לשאוב את נושאיו כשרק החל לכתוב" היה "הומור, וזווית ראייה מוגבלת וקומית של הקיום". אכן, גם כשהותר לו להתפתח לכיוונים אחרים, אותן יכולות המשיכו כידוע להתקיים בכתיבתו.

מעניינת אבחנתה של הסופרת, שכותבת על אודות הסופר: "הוא לא פסל ולא הצדיק אף אחד. כזה היה צ'כוב בסיפוריו המוקדמים וכזה היה גם באחרונים. סופר שמעולם לא העיר."

איך ראו בני משפחתו את הכתיבה של אנטון? אפשר ללמוד לא מעט מציטוט דבריו של אחיו שניסה לנחם אותו על הכישלון המסחרי של קובץ הסיפורים הראשון שלו: "מוּת במהרה, כדי שיבכו אותך גם מעבר לים. תהילתך תגדל, אך לפי שעה קונים הבריות את ספרך בחוסר להיטות מובהק." איזו ציניות…

מעניין שוב לקרוא על הקשר שהיה בין צ'כוב וטולסטוי, ועל דיעותיהם זה על זה: צ'כוב העריץ מאוד את טולסטוי, "ואהב בלהט את יצירותיו, אך כעת נראה לו שהוא מתיימר להיות נביא, ושופך נהרות של מילים מיותרות." אכן, זקנתו של טולסטוי, שהתנכר בערוב ימיו ליצירותיו הדגולות ושקע במלל מטיפני (ואפשר גם להודות: צבוע!), ביישה את צעירותו. טולסטוי לעומתו אהב את סיפוריו של צ'כוב, אבל לא העריך את מחזותיו. לפחות בעניין זה היה צ'כוב בחברה טובה, שכן טולסטוי תיעב גם את שייקספיר, כפי שטרח לומר לעמיתו והוסיף: "המחזות שלך לדעתי גרועים אף משלו". קשה מאוד, ואולי בעצם אין צורך, להבין את טעמו של טולסטוי בנוגע לכתיבתם של שני הגאונים.

צ'כוב היה שונה כל כך מטולסטוי. גינצבורג מנסחת בדייקנות את ההבדל. הוא, לדבריה, התנער מ"עולמם של האינטלקטואלים, עם הקשקשת האינסופית ואפופת העשן שלהם."

צ'כוב, שכתב סיפורים אנושיים כל כך כמו "לישון", על הילדה האומללה, המנוצלת והמותשת, או "יגון", על האב השכול שאין מי שיקשיב לכאבו, הוא אדם שמקשיב לזולת, שומע אותו ומזדהה אתו.

ובספר שלפנינו נטליה גינצבורג היא זאת שהקשיבה לצ'כוב, שמעה אותו וסיפרה לנו על מה ששמעה.

יש לציין לשבח את איור הכריכה הקדמית של הספר. דוד בן-הרא"ש הפליא לשרטט את דיוקנו של צ'כוב במינימליזם ההולם הן את הסופר והן את הספר שלפנינו. מדובר באיור מדויק ויפה להפליא.

תרגמה מאיטלקית: שירלי פינצי-לב

לאה גולדברג, "אהבתה של תרזה דימון" – סונטה י"א

בְּתוֹךְ לִבִּי כְּלוּאָה צִפּוֹר עִוֶּרֶת
וְקוֹל שִׁירָהּ מָתוֹק מֵרֵיחַ וֶרֶד,
אֲבָל אַתָּה אֲשֶׁר מָאַסְתָּ בִּי
לִפְתֹּח לֹא תֹאבֶה אֶת סְגוֹר־לְבִּי.

בַּחֲלוֹמוֹת לֵילִי כִּבְמִכְמֶרֶת
נָצוֹדָה קוֹנְכִיָּה וְסוֹד דּוֹבֶרֶת,
אֲבָל אַתָּה שֶׁכֹּה יָקַרְתָּ לִי
לָדַעַת לֹא תֹאבֶה אֶת סוֹד־לֵילִי.

וּמָוֶת כִּי יָבוֹא וּבְשַׁלְהֶבֶת
שַׁלְוָה נִצְחִית אֶת יָם לֵילִי יָאִיר,
זָהִיר וְרַךְ יִסְגֹּר אֶת שְׁמוּרוֹתַי,

יַצְמִיד אֵלַי הָאֹזֶן הַקַּשֶׁבֶת
וְיַאֲזִין לַלַּחַשׁ וְלַשִּׁיר
עַד בְּיָדָיו אַפְקִיד אֶת אוֹצְרוֹתַי.

FIERCE ATTACHMENTS: VIVIAN GORNICK: איך נראו החיים בברונקס שבניו יורק, באמצע המאה ה-20

הספר, ממואר שכתבה ויואן גורניק, סופרת ועיתונאית יהודייה, שנולדה וגדלה בברונקס בניו יורק, הוא סיפור הקשר שלה עם אמה, והשפעתו על חייה.

Fierce Attachments ראה אור לראשונה ב-1987, ולאחרונה הודיעה הוצאת תשע נשמות שהוא מתורגם בימים אלה לעברית.

גורניק בוחנת בספר את החיים של אמה השנונה והעוקצנית. היא מראה את שתלטנותה של האם בשלל דוגמאות. כך למשל גם כשמלאו לה שמונים נהגה האם לבחון את מעשיה של הבת, ולא "הרשתה" לה להכין לעצמה קפה כרצונה. "זהו, זה מספיק…" נהגה לפסוק, כאילו שלאישה בשנות החמישים לחייה אסור לשתות קפה חזק… 

אמה של גורניק התאלמנה כשהייתה בת ארבעים ושש, ומאז, במשך עשרות שנים, הייתה שקועה בפולחן האבל שלה על בעלה האהוב. אבל בשלב מסויים נודע לנו משהו מזעזע על אותו בעל אוהב, שלא הרשה לאשתו לצאת לעבוד, אף על פי שהשתוקקה להיות עצמאית, וכמו שאמרה לימים לבתה – אהבתי שיש לי כסף משלי! – אחת השכנות, חברתה הקרובה של האם, פלטה בהיסח הדעת משפט שאפשר להבין ממנו שהאיש חיזר אחרי אותה שכנה וכנראה אפילו בגד אתה באשתו!

בשלב די מוקדם של חייה ויויאן גורניק שמה לב לכך שבבית הוריה, שבו שררה לכאורה אהבה עמוקה, בני הזוג בכלל לא ישנו ביחד, ואילו בבית של חברתה השכנה, ששם האימא לא תפקדה כעקרת בית למופת, כמו אמה של גורניק, היו כנראה בין ההורים קשר גופני ומשיכה ארוטית עמוקה.

מה אם כן אפשר ללמוד על אהבה? על ארוטיקה? על נישואים, נאמנות, תשוקה?

האם מפליא לגלות שהקשר הזוגי המשמעותי ביותר בחייה של גורניק עצמה היה עם גבר נשוי? ומדוע בעצם הופתעה כשכעבור שש שנים הוא ניסה להתחיל עם חברה קרובה שלה? האם יש צדק בחוכמת ההמונים האומרת "אם הוא יבגוד אתך, הוא יבגוד גם בך"?

רק כשאמה בת שמונים מבינה גורניק עד כמה חלמה האם לחיות חיים שיש בהם תוכן, עשייה, משמעות. "את נסעת בכל העולם," היא אומרת לבתה בקנאה.

"מה היית אומרת לו כיום," מתעניינת גורניק להבין איך הייתה אמה מגיבה לכך שבעלה אסר עליה לעבוד.

"הייתי אומרת לו שילך להזדיין," מפתיעה האם את בתה הבוגרת. כזכור, הספר ראה אור ב-1987, כלומר, השיחה בין האם לבתה התנהלה מתישהו באמצע שנות השמונים. עוד בצעירותה נחשבה אמה של גורניק בשכונה לבעלת סמכות, שכן דיברה אנגלית בלי שמץ של מבטא זר, בניגוד לשכנות שרובן היו מהגרות מאירופה. אבל בחיי הנישואים הייתה עדיין לבעל זכות לקבוע איך יתנהלו חיי המשפחה והזוגיות. בשנות השמונים התפישות הפמיניסטיות כבר חלחלו אל התודעה, וגם מי שהקדישה את חייה לאבל על בעלה, כבר מבינה שבעצם החמיצה את חייה, בגללו.

אמה של גורניק עמדה על כך שבתה תזכה לצאת ללימודים אקדמיים: "איפה כתוב שהבת של אלמנה ממעמד הפועלים צריכה ללכת לקולג'?" מספרת גורניק שאחד הדודים שאל, ואמה השיבה: "כאן זה כתוב," ואז חבטה על השולחן באצבעה. "בדיוק כאן. הילדה הולכת ללמוד בקולג'". ובכל זאת הופתעה האם כשבתום הלימודים בתה אינה מורה. אז בשביל מה זה טוב, בעצם? היא תוהה…

אחת הסצנות החזקות ביותר בספר מתרחשת כאשר גורניק מתחילה ללמוד בקולג', ומעזה לומר לאמה משפט פילוסופי. אמה מופתעת לשמוע במה עוסק הספר שהבת קוראת: בתולדות האהבה, ומתרגזת: אהבה היא תמיד אהבה, מה יש לומר על תולדותיה? המשפט הפילוסופי שבתה משיבה לה מקפיץ לה את כל הפיוזים, והיא דולקת אחרי בתה בבית, מנסה להכות אותה, ואפילו מנפצת את דלת הזכוכית שמאחוריה מנסה הבת להסתתר. בדיעבד ברור שמה שהניע אותה זאת קנאה. היא תקועה בחיי המעשה וביומיום, ובתה מעזה להמריא למחוזות שהיא בכלל לא מסוגלת להבין! 

"רק את ההווה היא שונאת," אומרת גורניק על אמה, "ברגע שההוווה נהפך לעבר, היא מתחילה לאהוב אותו." 

תיאורי אורחות החיים בברונקס בשנות החמישים מרתקים. הרחובות "הסתדרו" על פי האוכלוסיות השונות: יהודים, אירים, איטלקים. "הייתה אבחנה בין מי שהיו משכילים, ולכן העריכו את הפרטיות שמשיגים מעבר לדלתות סגורות, לבין עמי- הארץ, שאצלם הדלתות היו תמיד פתוחות", היא מספרת. אנשים חיו במעין קומונה שבה הכול ידעו הכול על כולם, כנראה בדומה לחיי השכונה שהיו נפוצים בישראל, בימים שכולם חיו "מרפסת מול מרפסת", בבתי דירות שאין בהם מעליות שחוצצות בין שכנים, כשהחלונות היו פתוחים, כי לא היו מזגני אוויר, וכולם שמעו, ראו וידעו. 

מעניין לקרוא כיצד התייחסו השכנים היהודים לאשתו הגויה של אחד מהם. כך למשל אביה של גורניק היה "גאה באשתו, שהיא כל כך מנומסת אל הגויה"… 

ממוארים הם לרוב סוגה מעניינת מאוד בזכות האמת הישירה שהם מבטאים. הספר שלפנינו הוא מסמך מרשים ומרתק. 


מאחר שקראתי את הספר באנגלית, הציטוטים המובאים כאן הם בתרגומי. 

"אם אין לך דרכון אתה רשמית בן מינן" | "מי שאין לו דרכון הוא רשמית אדם מת"

הופיע היום, 24.12 במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ

WH Auden

פס

סיפורו של השיר, כפי שהופיע בספר מה המים יודעים על צמא:

ו"ה אודן (1973-1907)

בשנת 1934 נערכה באנגליה חתונה קצת מוזרה. הכלה הייתה יהודייה מגרמניה, אריקה מאן, בתו של הסופר זוכה פרס נובל, תומס מאן. החתן – משורר אנגלי, וִיסְטְן הְיוּ אודן. בני הזוג כלל לא הכירו זה את זה, ומיד אחרי החתונה נפרדו ולא נפגשו עוד לעולם. ארבע שנים אחרי אותה החתונה כתב אודן את השיר "בלוז לפליטים".

באותה עת המשיכו האנגלים להיאחז באמונה שהשלום אפשרי, ושמה שמתרחש הרחק מגבולם אינו צריך לעניין אותם. כאשר פלש צבאו של היטלר לצ'כוסלובקיה, סירב ראש ממשלה בריטניה, נוויל צ'מברלין, להתערב. "כמה נורא," הוא אמר אז ברדיו, "כמה לא ייתכן ולא הגיוני, שניאלץ לחפור שוחות, שנתחיל להתאים לעצמנו מסכות הגנה נגד גזים, בגלל סכסוך שמתנהל בארץ רחוקה, בין עמים שאנחנו בכלל לא מכירים."

כמה שנים לפני כתיבת השיר נחקקו בגרמניה חוקי נירנברג שבעטיים איבדו יהודי גרמניה את זכויות האדם שלהם. אומות העולם התכנסו בוועידת אוויאן כדי לדון במצבם של הפליטים היהודים שנסו עקב כך מגרמניה. המכסות לקליטת פליטים לא הוגדלו ומרביתם לא זכו להגיע למקום מפלט, ולהינצל. בריטניה הסכימה אמנם לקבל לשטחה כמה אלפים מהם, אבל זאת רק בתנאי שהגירה לארץ ישראל לא תוצע כפתרון לבעיה. איש עדיין לא יכול היה לשער את נזקיה של המלחמה שתפרוץ, ואת הזוועות שיתחוללו במהלכה.

עוד לפני שהמלחמה פרצה היגר אודן לארצות הברית. כעבור שבע שנים התאזרח ולמעשה נשאר לגור באמריקה עד אחרית ימיו. אבל האוקיינוס שהפריד בינו ובין מולדתו לא הרחיק אותו מכל מה שהתרחש באירופה. אודן, שנחשב משורר שמאלני, המשיך להגיב בשיריו על עוולות שאחרים קיבלו בהשלמה, אם לא בשוויון נפש.

השיר "בלוז לפליטים" נוגע ספציפית במצבם של יהודי גרמניה באותם ימים, אבל התוקף של דבריו לא פג והוא מתאים לכל פליט, כל מי שזכויותיו הבסיסיות ביותר נשללות ממנו והוא מאבד את ביתו ועמו את האחיזה במציאות ואפילו את התקווה.

אין לדעת אל מי פונה הדובר שבשיר. באנגלית אותה מילה משמשת פנייה לגוף שני זכר או נקבה, יחיד או רבים. בעברית אין בררה, חייבים להכריע: יקִירי? יקירתי? אולי בכלל יקירַי? לאמיתו של דבר, אין משמעות רבה במיוחד להחלטה, שכן השיר מתמקד במצוקתם של הפליטים שהוא מתאר, והמגדר לא חשוב במיוחד. בכל זאת, נדרשה, הכרעה בעת התרגום. קל יותר לשמור על המקצב השירי אם הפנייה נעשית אל גוף שני זכר, "יקירִי" שהוא תלת־הברתי לעומת גוף שני נקבה, יקירתי, שיש בו ארבע הברות. מלבד זאת, יש לזכור שאודן עצמו היה הומו. אמנם אין זהות בין הדובר למשורר, במיוחד לא כאשר הדובר מעיד במפורש ששני הפליטים המתוארים בשיר הם "יהודים גרמנים", אבל משני הטעמים הללו נראתה הבחירה בפנייה אל גבר הולמת יותר.

את אריקה מאן נשא אודן לאישה חרף היותה לסבית, ועל אף הנטיות המיניות שלו עצמו. (למרבה הצער, ביקש אודן "לגבור" על ההומוסקסואליות שלו, שראה בה חטא, ולצורך כך עבר פסיכואנליזה. לבו נשבר כשניסה להתנדב לצבא ארצות הברית בשנת 1942 אבל נדחה, כי היה הומו). הייתה לנישואים הללו מטרה אחת: אריקה מאן ביקשה להימלט מגרמניה הנאצית, ואודן החליט להעניק לה אזרחות בריטית, ובכך להציל את חייה. לפחות פליטה אחת ניצלה אפוא בזכותו מהגורל שתיאר בשיר.


רינה גרינולד, "פעמונים של מאי": עדיין יש טוב בעולם

שלושה מישורי זמן נשזרים בספרה השני של רינה גרינולד. בספרה הראשון, החלום והבית, בחנה גרינולד את ההיסטוריה הישראלית באמצעות סיפורו של בית מגורים אחד.

הפעם התמקדה בקשר בין בת לאמה, ובהיסטוריה האישית של אותה אם, ילידת פולין וניצולת שואה.

במישור זמן אחד אנחנו פוגשים את המספרת, טובה, בילדותה. היא מתארת את הקשר המורכב והמסובך שלה עם אמה, ואת יחסי האהבה-שנאה המלווים אותו.

במישור הזמן השני, זה שעמו נפתח הרומן, אנחנו פוגשים את השתיים בהווה שמתרחש ממש בימים אלה: מגיפת הקורונה המוזכרת בחלק זה ממקמת אותנו בזמן. בחלק זה של הרומן אמה של המספרת כבר זקנה מאוד, בת תשעים וחמש, ודמנטית. היא כבר לא זוכרת, לא מזהה, מתבלבלת, יש לה חזיונות שווא, פחדי העבר רודפים אותה, נדמה לה שאנשים מופיעים בביתה ומסכנים את חייה, רוב הזמן היא לא מתקיימת במציאות. טובה, בעזרת העובדת המסורה מהפיליפינים, מטפלת באמה ודואגת לה. בשלב זה של חייה הבת כבר סלחנית כלפי אמה, כבר אוהבת אותה וחסה עליה.

מישור הזמן השלישי מתרחש כחמש עשרה שנה לפני כן, כשהמספרת נסעה עם אמה ל"טיול שורשים" בפולין. שתיהן מאתרות ביחד את מחוזות ילדותה של האם ואת המקומות שבהם עברה במהלך המלחמה. רק אז נודע לבת מה עבר על אמה ואיך ניצלה, בזכות תושייתה ואומץ לבה.

במישור הזמן הזה הבת מתרככת כלפי אמה. אמנם מלכתחילה לא התלהבה לצאת לנסיעה המשותפת לפולין, אבל כשהן כבר שם מתעוררים בה רגשות רבים: זעזוע, חרדה, אמפתיה והתפעלות מאמה.

השזירה של שלושת מישורי הזמן נעשית במיומנות סיפורית מרשימה. הרומן מושך מאוד לקריאה. גרינולד מיטיבה לתאר את מגוון הרגשות הסותרים שחווה המספרת כלפי  אמה: חשדנות, כשהיא ילדה, וכשנדמה לה שאמה מסתירה מפניה סודות לא מובנים; קוצר רוח, לצד אהדה והערכה, כשהאימא מתגלה לה כאדם בעל יכולות שלא העלתה בדעתה; מפח נפש ותסכול כשהיא עדה לאובדן האישיות של אמה ולחוסר האונים שלה בזקנתה.

אבל מעל לכול, אי אפשר שלא לחוש באהבה העמוקה שהיא חשה כלפי האם. לא מדובר פה בתיאור של אהבה סנטימנטלית. גרינולד לא מהססת לחשוף גם צדדים קשים בקשר שבין השתיים. ברור שאת אביה אוהבת המספרת בשלמות ובלי ספקות. רק כלפי האם הרגשות מעורבים לכאורה, לא חד משמעיים, לכאורה. גם בזקנתה של האֵם לא מפסיקה הבת לתקן אותה, את הטעויות והכשלים שהדמנציה גורמת להם, אבל ברור שהתיקונים הללו נובעים רק מתחושת האובדן וחוסר היכולת להשלים עם השינויים שחלו בדמותה של האם. איפה היא, האישה החזקה, האלגנטית, הידענית, שהכירה כל חייה? איך ייתכן שהיא מאמינה שמישהו שראתה בטלוויזיה הציע לה נישואים? איך יכול להיות שהיא כבר לא זוכרת את בעלה, אביה של המספרת? וכשהיא כן נזכרת בו, נאנחת ואומרת שאהבה אותו, המספרת תוהה אם לאורך כל חייה טעתה כשלא הבינה את עומק הקשר שהיה בכל זאת בין הוריה.

באורח בלתי נמנע הדמנציה של אמה מעוררת בה פחדים לגבי עצמה: "בדמיוני אני רואה איזו מטפלת רעת לב שמתעללת בי, שמכריחה אותי, שמנקה אותי בשאט נפש, שדוחפת לי אוכל שאני לא רוצה, שמקטרת בפיליפינית, או בטיבטית, או באיזה דיאלקט הודי, באוזני החברות שלה, על הקושי להרים אותי." מי מאתנו, בני גילה של טובה, לא חושב על כך לפעמים בבעתה?

הביקור של המספרת ואמה בפולין מעניין ברבדים רבים ושונים. למשל, כשהיא מתארת את השפה הפולנית ש"פה היא כבר לא הייתה שפה שצריך להחביא אותה. זה היה כל כך משונה, הלגיטימיות של השפה. הטבעיות שבה היא דוברה".

או כשהיא רואה בעיירת הולדתה של אמה אישה שדומה מאוד לדודתה, ותוהה אם לא מדובר בכלל בקרובת משפחה אלמונית, מישהי שנטמעה באוכלוסיה המקומית, אחרי שיהדותה אבדה לה. אכן, כל ישראלי שמגיע לפולין מספר על תחושה דומה: תווי פנים, והבעות, תנוחות גוף ומחוות, שכולם נראים מוכרים מאוד, ומזכירים לא פעם מכרים או קרובי משפחה שחיים בארץ.

התרגשתי מאחת התובנות של המספרת: כשאמה מדגישה איך בעצם ניצלה בזכות חייל גרמני שאִפשר לה לברוח, ושאולי אפילו הניס אחר כך מתנכלים פולנים שרצו לשדוד אותה, אומרת לעצמה הבת שאולי כל הסיפור לא התרחש בדיוק כפי שאמה זוכרת את פרטיו, אבל "אולי אימא הייתה זקוקה בכלל לאיזו הוכחה שעדיין יש טוב בעולם."

את הטוב הזה אנחנו מגלים גם ברומן שלפנינו: בסיכומו של דבר ברור לגמרי עד כמה אמה יקרה לה, עד כמה היא קשורה אליה ודואגת לה בכל לבה. ובמקום שיש אהבה, הטוב גובר.

תרצה אתר, "גשם, הקשב לנשים"

עַד רֶדֶת הָעֶרֶב, גֶּשֶׁם
הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן
עַד רֶדֶת הַחשֶׁךְ. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב
לַנָּשִׁים הַצּוֹפוֹת בַּוִּילוֹן.

גַּם לָנוּ אֲדָמָה שֶׁמְּחַכָּה
לְמַשֶּׁהוּ מִלְמַעְלָה.
גַּם בָּנוּ יֵשׁ אֵימָה וּזְעָקָה
לְמַשֶּׁהוּ פּוֹרֵחַ… וְכֵן הָלְאָה…

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת
חֶלְקַת אֶרֶץ קְטַנָּה, חֲרֵבָה.
וְהַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ אֵחֵר לָרֶדֶת.
הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ
טֶרֶם בָּא.

עַד סוֹף הַשָּׁבוּעַ, גֶּשֶׁם
הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן
עַד קֵץ הַשְּׁבוּעַיִם. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב
לַנָּשִׁים הָעוֹמְדוֹת וּמְחַכּוֹת.

גַּם לָנוּ בֶּחָצֵר גִּנָּה קְטַנָּה
רֵיקָה מִזֹּהַר דֶּשֶׁא.
גַּם אָנוּ מְצַפּוֹת עַד אֵין בִּינָה
לְמַשֶּׁהוּ בָּרוּךְ כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם.

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת…

אַךְ הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ יָבוֹא
עֲנָנִים כְּבָר זָעִים בַּמֶּרְחָק.
הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ קָרֵב, קָרֵב
בְּצַעֲדֵי עֲנָק.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן
גֶּשֶׁם אַדִּיר וְנוֹהֵר.
הַקְשֵׁב, אֵיךְ קוֹרְאוֹת הֵן בָּזוֹ אַחַר זוֹ —

הוּא חוֹזֵר
הוּא חוֹזֵר
הוּא חוֹזֵר.

סיון בסקין, "שבעה ימים אביב בשנה": ספר שכולו הנאה צרופה

לקראת סופו של הספר הקסום הזה, הצטמררתי ודמעתי. לא היה בו שום דבר סנטימנטלי שאמור להעלות דמעות בעיניה של הקוראת – רק הסבר פשוט, ומרגש מאוד, של מהי יצירת אמנות בעיניה של סיון בסקין: "היא לא חייבת למצוא חן בעיני כולם, וזה בסדר גמור", כתבה והוסיפה: "אבל היא לא אמורה לוותר מראש על לבו של הקורא, הלא-יוצר בעצמו. היא לא אמורה לוותר מראש, בהגדרה, על תגובה רגשית בלבה האוהב של אימא שלי ואנשים כמוה". רגע לפני כן הסבירה בסקין שלדעתה "שירת תור הכסף" – כלומר, השירה הרוסית הדגולה של תחילת המאה ה-20 – שרדה לא בזכות האינטלקטואלים גבוהי המצח, אלא "בזכותן": בזכות הקוראות "שידעו לבקש מהספרות את מה שהאוונגרדיסטים ההם בזו לו, או התביישו לבקש: הנאה. הנאה מתוחכמת ועמוקה מבחינה אסתטית ורגשית, אבל הנאה".

ואני  – כן! כך בדיוק! – נהניתי כל כך מקריאת הספר שלה!

שבעה ימים אביב בשנה הוא ממואר ספרותי. בסקין פותחת אותו בביקור שערכה בעיר הולדתה, וילנה, קצת יותר מעשרים שנה אחרי שהיגרה ממנה לישראל, ב-1990. היא פותחת בתיאור ההתרגשות של הביקור במקום שהיה בחייה למיתוס, ובתובנה ש"המיתוס הספרותי הפרטי שיצרתי בכל השנים האלה התברר כאמת". והנה היא ממשיכה באפוריזם, אחד מיני רבים שיש בספר: "הספרות יוצרת את האמת. ולא רק את האמת – את הספרות", שכן, במקרה של וילנה, המיתוס הוא "יצירתם של יהודים, ליטאים ופולנים רבים שהעריצו אותה – גם כשגלו ממנה כמוני".

כתיבתה של בסקין חפה מסנטימנטליות וגם, כפי שהיא מעידה בעצמה, מנוסטלגיה. היא אינה מתגעגעת אל מה שלא היה באמת, אינה מגזימה ואינה מייפה. חוש ההומור שלה עוזר לה במשימה ומאפשר לה לתאר תיאורים מדויקים ואמיתיים.

כך למשל כשהיא נזכרת בבית הילדות של חברתה הטובה סשה, שנשארה בווילנה, ושאותה היא שבה ופוגשת בביקור, היא מספרת על "ביתם המוזנח" ועל הרגלי ההיגיינה המפוקפקים של הוריה, שיכלו להכשיר אותה לטיול שערכה לימים בהודו… היא מצטטת תיאורים של אביה, שסיפר איך התכבד אצלם במרק כרוב, שהיה "לא רע בכלל", ו"לאחר שסיימתי את המנה שלי, העברתי את הכיסא, את הצלחת ואת הכף לסועד הבא". וכאן היא מוסיפה ביובש: "אבי יודע להפיק גוזמה ספרותית כשהוא רוצה." ברור לנו שהתיאור מדויק. כמו גם העובדה שאחרי שגומרים אצל הוריה של סשה לטגן נקניקיות בשמן עמוק, "מנגבים את הידיים על הספה". והנה, כל התיאור הזה אינו דוחה, שכן הוא ספוג באהבה. בסקין מספרת לנו איך "ביתם המוזנח האזין לנו בעצמו והוליד את הספרים" גם אלה הנדירים מאוד, ששתי הילדות היו מעוניינות בהן, "על פי הצורך מבין כתליו, שהיו נפתחים כמניפה ושחררו לעברנו את הכרכים המוכתמים בקפה".

ספרים, קריאה, הם לא רק מרכזו של הממואר, אלא הם גם מרכז לבה ונפשה של הכותבת. כך למשל היא מספרת שנהגה להעתיק בכתב ידה שירים מתוך ספרים שהגיעו אליה ושהייתה חייבת להחזיר אותם לבעליהם, שהרי "גישה למכונות צילום הייתה אז ליחידי סגולה בלבד, בעלי סיווג ביטחוני פחות יהודי משלנו". והרי כאן שוב דוגמה להומור השנון שנמסר כבדרך אגב שובה לב.

"הספר," היא קובעת, "אינו הנאה גנובה אלא חלק מהחיים, לצד תפוחי האדמה."

בסקין מתארת את צמיחתה כמתרגמת ומשוררת, ומראה כיצד חייה בווילנה, ועלייתה לישראל, יצרו אותה. כך למשל היא מתארת כיצד נאלצה ללמוד מקצוע "של יום", שיפרנס אותה כיאות, ואת הספרות למדה להשאיר לשעות הלילה. כיצד קראה בילדותה תרגומים של יצירות, ואיך חשה שהיא שייכת לשם. על אחת המתרגמות, זאת שהערתה את יצירתו של ג' ד' סלינג'ר לרוסית, היא כותבת: "היא ומתרגמים אחרים נשארים באפלה. אבל אני רוצה שישמרו לי מקום באפלה הזאת, עד שאגדל ואלמד."

אחד ממניעיה לתרגום יצירות לעברית היא התחושה שמי שרוצה להכיר אותה ולהבין לנפשה, חייב לקרוא את היצירות היקרות ללבה. "איש לא יוכל להביו אותי בלי לקרוא את הספרים שהם חלק ממני. אולי אי אפשר לאהוב אותי בלעדיהם."

חלקים שלמים בספר מוקדשים לקורות החיים של בני הדורות שקדמו לה. מה קרה להם בשנות המלחמה? איך קרה שניצלו? היא מתארת את הפתעתה כשמתחוור לה שווילנה בעצם "אימצה" את הוריה, כי הוריהם נקלעו לשם במקרה, במהלך המלחמה. וילנה הפכה "לנמל הבית שלנו. של אנשים ללא ספינות".

התרגשתי כשסיפרה שכמו בסרט האהוב עליה (ועלי, עד מאוד!) "חיים של אחרים", גם בני משפחתה "זכו" למצוא לא מזמן בארכיונים של עירם את החקירות שערכו השלטונות – "האינקוויזיציה" – לסבים שלה, ושחשפו מדוע נשלחו לסיביר.

מרגש מאוד התיאור שלה על קו התפר שבין תום מלחמת העולם לבין מה שהתרחש זמן לא רב אחרי כן: המלחמה הייתה בעצם חלק מרצף החיים של יהודי העיר, והשבר חל אצלם דווקא זמן מה אחרי כן, כשהבינו שהם כבר לא חלק מחיי המקום, שכן הערים עצמן השתנו, לאחר שרוב היהודים נרצחו. העבר נהפך בבת אחת למקום שנשמר במוזיאון, "אלא שמוזיאון, חיוני ומסעיר ככל שיהיה, אינו תיאטרון, מפני שאינו מבוסס על ייצור רצף תמידי של זמן, כי אם על עצירתו".

השואה הייתה טבועה גם בנפשם של מי שנולדו אחרי שהמלחמה הסתיימה: "להיות תלמידה גרועה אחרי ששמעת עליהם" – על יהודים שהצליחו להתקבל לאוניברסיטאות למרות המכשולים וההתנכלויות – "היה מכוער כמו לזרוק לחם אחרי שסיפרו לך על הרעב במחנות הריכוז של אירופה ושל אסיה. היהודים שהכרתי היו בדרך כלל תלמידים טובים. ומעולם לא זרקו לחם".

בסקין מספרת על התשוקה של דור האמהות ללמוד "בתנאים של עוני מחפיר", על הקשיים המיוחדים שחוו בשל "ניצול מחריד של נשים ונטישת ילדים", ועל האחווה הנשית המופלאה והעזרה ההדדית שהושיטו זו לזו.

פרק מרגש במיוחד הוא זה שמוקדש להזדהות של בסקין עם כתיבתה של לאה גולדברג, גם היא ילידת ליטא, עם העברית של גולדברג שהיא "קרובה יותר ממה שנדמה לעברית של הופעות רוק או של מאמרים עכשוויים על משבר האקלים, נניח", שכן כתיבתה של גולדברג "קוסמופוליטית" ו"נטולת תסביכים פרובינציאליים", ועם הסיבות שהניעו את גולדברג, לפי תפיסתה של בסקין, לבחור בעברית כלשון היצירה העיקרית שלה, ובפרק מרגש אחר היא מסבירה את הקשר המיוחד של יהודי ליטא ליידיש, ששימשה להם חלון אל העולם הגדול: "היידיש של עירנו הצליחה לחמוק מהיידישקייט. תחת זאת היא הפכה ללטינית של היהודים. לטינית משלנו".

השתעשעתי מאוד מהדימוי של בסקין המתרגמת והמשוררת, והזדהיתי אתו: "אז אולי אני בעצם משחקת בקבוצה? הלא חרוז טוב הוא כמו קליעה לסל."

אין בספר עמוד אחד שלא סימנתי בו שורות נבחרות. יכולתי למעשה להדגיש אותו לכל אורכו, שכן הוא פעל בדיוק כפי שבסקין סבורה שאמנות צריכה לפעול: נגע ללבי, העשיר, שעשע ושימח אותי עד מאוד.

איך "נזכרנו שאנחנו בני אדם"

ווּלף סיפר:

"לא היה יכול להיות כבוד במחנה הריכוז. דמייני לעצמך שהיו מביאים לאושוויץ את גנדי. שני אנשי אס־אס היו מוליכים אותו במגרש המסדרים, וכולם היו עומדים כמו משותקים מתוך יראת כבוד כלפי הגבר העירום הקטן עם חתיכת הבד הלבנה לכיסוי החלציים. אבל אז אחד מאנשי האס־אס היה שופך לו קערית מרק על הראש, ואז לא היה יותר גנדי, כשהאטריות משתלשלות לו מהמצח על הפנים, היתה רק דמות קומית, וכולם היו צוחקים."

טיך סיפר:

"זאת היתה עבודה נחשקת — לגרור מוקדם בבוקר בחצר את גופות האסירים שמתו בלילה. לא חשבת יותר מדי תוך כדי זה, האדם מתרגל לכל דבר. ובוקר אחד עמדה שם שורה מסודרת של גברים צעירים במדים מטופחים — משטרת קופנהגן, שסירבה לחפש יהודים. ואיך שחלפנו על פניהם עם מטען הגופות שלנו, כולם כאיש אחד הורידו את הכומתות מהראש. בבת אחת נזכרנו אז שאנחנו בני אדם."

פרופ' אפרים יאול, "עת לחיות, השפעה ולקיחת שליטה על תהליך ההזדקנות, תובנותיו של רופא גריאטר": העיקר הבריאות?

האם להנשים זקנים או להניח להם לגסוס באופו טבעי? היכן מוטב למות, בבית או בבית החולים? מה קורה לעתים קרובות לזקנים שעוברים פרוצדורה רפואית לא הכרחית? איך אפשר לדעת אם מומלץ לנתח אותם? מה ההבדלים בין אלצהיימר, דמנציה ודליריום? מה גורם לכל אחד מהם? האם אפשר למנוע אותם? מאיזו מהם יש סיכוי, או אפשרות, להחלים ולחזור לתפקוד תקין? מדוע רופאים נוטים להתערב ולהאריך את תהליך גסיסתם של חולים, גם אם הם זקנים בערוב ימיהם? האם "לתקן" את דבריו של חולה דמנטי ולהסביר לו את טעויותיו, למשל, שהיום לא יום שבת, שאני לא אימא שלך, אלא בתך, או "ללכת" אתו ועם ההזיות שלו? מה אפשר לעשות כדי להרגיע זקן דמנטי סוער? איך אפשר להבחין בין דמנציה לדיכאון? האם אפשר לטפל ולשפר את מצבו של מי שלוקה בכל אחת משתי התופעות הללו? מה הסיכויים של כל אחד מאתנו ללקות בדמנציה? מדוע חשוב במיוחד לחזק את שרירי הרגליים? האם האמירה "העיקר הבריאות" ישימה, והאם מי שאומרים אותה מתכוונים לה באמת? מהי אותה בריאות שכולנו מאחלים לעצמנו? במה היא תלויה?

לכל השאלות הללו, ולרבות נוספות, אפשר למצוא תשובה בספר עת לחיות של פרופסור אפרים יאול, שראה אור לאחרונה.

יאול, רופא גריאטר, ניצב כיום בפני ההזדקנות שלו עצמו. הספר נפתח בהתלבטות שלו אם להיעתר להצעתו של הספר שלו ולצבוע את שיער השיבה שלו, כדי להסתיר את הזדקנותו. את צבע השיער אפשר אמנם לשנות ולהסוות את הגיל, אבל לא את המציאות: זמן קצר אחרי אותה התלבטות התבקש הפרופסור להודיע במקום העבודה שלו אם בכוונתו לפרוש לגמלאות, או להמשיך לעבוד, בתנאים שונים מכפי שהיו לו עד כה.

יאול מתפעל מכוחות הנפש של אשתו שכבר פרשה לגמלאות, אבל חרף העובדה שניהלה חיים מקצועיים אינטנסיביים ומלאים, ידעה למצוא עניין גם לאחר הפרישה, ולמצוא לעצמה עיסוקים שממלאים את יומה ואת נפשה.

זאת אחת מההמלצות שהוא מעלה בספר: זקנים שרוצים לשמור על איכות החיים הטובה שלהם חייבים להמשיך להיות פעילים, לדאוג לכך שתהיה להם סיבה טובה לקום בבוקר, לקראת יום חדש.

זאת כמובן איננה המלצה חדשנית או מפתיעה. היא מסוג הדברים הידועים לכל אדם: כשיש לך סיבה טובה לקום בבבוקר, תחוש מאושר, בין אם אתה צעיר, ובין אם אתה מבוגר. למען האמת, אין בספר הפתעות מרעישות, גדולות ונצורות, ובכל זאת הוא מעניין, כי הוא "עושה סדר" וגם מבהיר מושגים מוכרים אולי, אבל כאלה שאינם נהירים לגמרי.

למשל – מה הההבדלים בין דמנציה, אלצהיימר ודליריום? מה גורם לכל אחת מהתופעות, ואיך בני המשפחה של מי שלקה בהן יכולים להתמודד אתן?

המחבר מדגיש מאוד בספר את ההכרח והצורך לראות בזקן אדם שראוי לכבוד ולשיתוף. הוא מספר על מקרים שבהם בני משפחה או מטפלים, רופאים ואחרים, שוכחים שמדובר באדם שיש להתחשב בדעתו ככל האפשר, להישמע לרצונו ולא להחליט בשבילו, כל עוד הוא מסוגל להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות לגבי חייו. יחד עם זאת, הוא מתאר גם מקרים שבהם הבהיר למשפחה שיש צורך בהשגחה נוספת, עד כדי קביעת אפוטרופוס לזקן דמנטי לאחר שהתאלמן, כי אשתו הייתה זאת שפיקחה עליו ועל התנהלותו ובנותיו חששו מפני פזיזות שנובעת מאובדן של שיקול הדעת.

הדוגמאות הספציפיות, סיפוריהם השונים של זקנים וזקנות שבהם טיפל, מוסיפים לספר אמינות ומגע אנושי.

למי הספר מיועד? כנראה שקודם כול לאנשים שמתקרבים לגיל זיקנה, או כבר נמצאים שם. אבל לא רק להם, אלא גם לבני המשפחה, כדי שייטיבו יותר להבין מה קורה לזקן או לזקנה, למה הם זכאים וראויים, וכיצד אפשר להקל עליהם, וגם על בני משפחתם.

ובעצם – כל אחד מאתנו יכול לקרוא אותו, שכן חלק מהמלצותיו כדאי ליישם בזמן, כלומר – מבעוד מועד. כך למשל כדאי לשים למה למה שהוא כותב על התזונה הראויה למי שרוצה להגיע לגיל זיקנה במצב גופני טוב יחסית, ובכך למנוע מעצמו סבל רב.

שרון אריק כהן, "רשומון מרוקאי", 8.5 | 1981

אֵלֶּה אֵינָם קְמָטִים,
אֶלָּא סִדְקֵי מַסֵּכָה.

פָּנֶיךָ הֵם פְּנֵי
הַהוֹרִים שֶׁלְּךָ.

אֲנִי קוֹבֵר יַלְדוּת,
תּוֹפֵר סוֹדוֹת לְתוֹכִי.

לִפְנֵי שֶׁנַּפְשִׁי לִגְזָרִים תִּקָּרַע
נוֹתָר לִי לִהְיוֹת הַיֶּלֶד הָרַע.

שרון אריק כהן "רשומון מרוקאי": נהדר!

רשומון מרוקאי מוגדר על הכריכה "פואמה", ובעצם מדובר ברצף של שירים שאינם אלא אוטוביוגרפיה משפחתית חשאית, עתירת סודות ורמזים שלא קשה, ומתגמל מאוד, לפענח אותם.

השירים, שהם לכאורה בתים בתוך פואמה ארוכה, יכולים בהחלט לעמוד גם בפני עצמם. הם מצטרפים זה לזה ויוצרים אפקט שהולך ומתעצם. את כל אחד מהם מקדימים שני מִסְפָּרִים. עד מהרה מתבררת משמעותם: בפונט קטן מצוינת השנה שבה מתרחש השיר, ובפונט גדול – התייחסותה של אותה שנה אל גילו של המשורר.

השיר הראשון מתוארך לשנת 2019, וכשנכתב היה המשורר בן 46. מיד אחריו אנחנו צוללים אל העבר הרחוק, שנת 200, כלומר: 1773 שנה לפני שנולד. כהן מתאחד בשיר עם אחד מאבותיו הקדמוניים, לוחש לו בערבית מרוקאית, מבקש ממנו להבליג, לא לשים לב אליו: "מָה תְּעְבּיהָאשׁ פּיהּ"  (לאורך הפואמה כולה המילים במרוקאית מודגשות ומפורשות בשולי הדף, שם הן מתורגמות לעברית). 

איך רואה המשורר בעיני רוחו את אותו אב קדמון? הוא מצווה לשתוק. לא להתערב, להחריש את לבו, לקפל את מבטו, לעסוק בשלו, להשפיל את פניו "כְּכֶלֶב אִלֵּם". מעניין להשוות את השיר הזה עם אחד האחרונים בקובץ, כשהמשורר בן 45, ובו הוא פונה אל כלבו המפייס, שמזכיר לו לנשום, ב"מֶחֱוָה קְטַנָּה" אשר מצילה את חייו, כך הוא כותב. דרך ארוכה עברו הצאצאים של אותו אב קדמון עד שאחד מהם הגיע בשנת 2019 אל קרבה ופיוס כאלה עם כלב, שבתחילת דרכם המתועדת בשירים נראה מושפל ואילם. 

אריק כהן חושף בפנינו בעדינות ובתחכום את קורותיהם של כמה מבני משפחתו שקדמו לו בעבר הקרוב יותר: 1943, 1947 – הוא מספר על הסבתא שלו, רבקה אלקבץ, שהתאבדותה ב-1969 הייתה ל"חִשּׁוּב מַסְלוּל / מֵחָדָש לְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת", ועל מה שקדם להתאבדות: איך "הִיא כְּאִילוּ רָקְדָה, / אֲבָל בְּעֶצֶם הִתְפַּתְּלָה" בחתונתה, שנערכה כשהייתה עדיין ילדה. במילים מעטות וחדות הוא מצליח לתעד את הזוועה שבחתונה כזאת, שבה בוחרים לילדה "חָתָן רִאשׁוֹן" ל"נִצָּנֵי עוֹנָתָהּ". מדוע, שומעים אותו אומר מעבר למילים, קורים דברים כאלה איומים? איך ייתכן שאמהות משקרות כך, האומנם "כְּדֵי לְהָגֵן"?

הנה אנחנו רואים את סבתו מגיעה לישראל עם חמישה ילדים. מלווים את חייה, במילים ספורות שֶׁמְּחַיּוֹת את האישה המיוסרת ההיא, אישה ש"כְּאֵב מְפַלֵּחַ אֶת רַקּוֹתֶיהָ", ובהמשך גם את יום גסיסתה ומותה, לעיני ילדתה.  

איזו הקדמה קשה לחייו שלו, ללידתו! 

ועכשיו הוא מקרב אותנו, כדי שנאזין ביחד אתו לרכילויותיהן של מכרות או שכנות, שמספרות זו לזו במרוקאית על המוות, על ההתנהגות של בני המשפחה: "הָאֲחָיוֹת לֹא בָּכוּ מַסְפִּיק בַּהַלְוָיָה".

ומה יספר לנו על חייו? על זיכרונותיו הראשונים? הוא לא חדל להפתיע. הנה הוא מקשיב להוריו שמשוחחים בשפת סתרים, והוא מבין "רַק עַל מִי מְדַבְּרִים", הנה הוא ילד "בן 5.5", שילדה בגן שואלת אותו אם הוא רוצה להתחתן. הוא מספר לנו, ומשהו כאן מוסתר ואָיום, על שריקה מפחידה של מישהו ששמו רביבו, אולי עוד נבין מדוע, שריקה שעוטפת אותו בתכריכים. כאן הוא משרטט בקווים דקיקים ומדויקים דיוקן קטן של אביו, ושם הוא מתאר בחשאי את גיל ההתבגרות, והכול בשפת סתרים, אבל הסודות נגלים לעינינו, כי הסמוי מהעין זוכה כאן למילים שלוכדות אותו. הוא יודע: "תְּמוּנוֹת מִשְׁפַּחְתִּיּוֹת לוֹכְדוֹת רַק אֹשֶׁר" שאיננו אלא מראית עין, כי מי שמצווה לחייך מול המצלמה נאלץ להפסיק לנשום.

מעניינת בחירת שמו של הקובץ. רשומון הוא, כזכור, שם ספרו של סופר יפני, אקוטגווה רינוסקה, שנהפך למושג:  נקודות מבט שונות וסותרות על אודות מאורע אחד. אבל בשירים שלפנינו נקודת המבט הסובייקטיבית היא זאת של המספר, המשורר, המתאר בעיקר את החיים שלו עצמו. ועם זאת, הוא חש כנראה שראייתו מפוצלת, ושהוא מסוגל להבין את הדמויות והמצבים שהוא מתאר מתוך זוויות שונות ואפילו סותרות.

השירים יפים מאוד כי המשורר קשוב לא רק למשמעויות, אלא גם לצליליהן של המילים. הנה שתי דוגמאות:

"כַּלָּתִי לֹא יָדְעָה / שֶׁבַּמָּקוֹם הַזֶּה כָּלִיתִי. / כָּאן הֶחָלַפְתִּי נֶשֶׁל יַלְדוּת / בְּקַשְׂקֶשִׁי בַּרְזֶל."

"בְּרֶגַע פְּרָטִי? / הוּא לֹא פֹּה, / לא אִתִּי. / הוּא מַסְרִיט, מְשַׁדֵּר. / בִּי /  הוּא סוֹחֵר. / וַאֲנִי, / מְחֹרָר נְשָׁמָה, / חוֹשֵׂף מַצְלַמָה."

נהדר!


מעניין לציין כי הספר ראה אור בשנה שעברה (2020), בהוצאה עצמית בשם "הוצאת אני". בעותק שבידי כתוב שזאת מהדורתו השנייה. 

ערך את הספר: דורי מנור

במונית מחיפה לתל אביב

שלטים ממלאים תפקיד חשוב בימינו. הם מספרים לכם בקיצור אלף סיפורים. איזו הוכחה אחרת הייתה לי לכך שחיפה היא עיר יהודית? הטבע מסביב יכול היה להיות בספרד, בדרום איטליה ואפילו בדרום צרפת. הבתים בחיפה הם הבתים השכיחים במדינות הדרום: בתי אבן עם מרפסות גדולות ורעפים. עוברי האורח ברחובות אינם נראים יהודים במיוחד. הם יכלו להיות צרפתים, ספרדים או איטלקים. אבל השלטים והאותיות העבריות מספרים לכם שזאת מדינה יהודית. בארץ ישראל, כמו באמריקה, לא חוסכים בשלטים. בדרום צרפת ובספרד מתקמצנים בהם: אתם יכולים לחלוף על פני מאות מבנים בלי לדעת את טיבם. אך בישראל השלטים מספרים הכול. ישראל היא מדינה חדשה, האוכלוסייה מעורבת, רובה הגיע זה מקרוב והיא זקוקה למידע על כל צעד ושעל. שלטים בעברית ולעיתים קרובות גם באנגלית מציגים לכם כל מה שצריך לדעת. שלטים כאלה משמחים כל מי שאוהב יהודים ויהדות. השלטים הללו לא מוסרים רק מידע, אלא הם מלאים גם באסוציאציות ובתזכורות משנות הנעורים ומדברים שלמדתם. כל רחוב נקרא על שם אדם שגילם תפקיד בהיסטוריה היהודית או בתולדות התרבות. ר' יהודה הלוי, אבן גבירול, י"ל גורדון, מנדלי, שלום עליכם, פרץ, ביאליק, פינסקר, הרצל, פרישמן, צייטלין – כולם כאן הם גיאוגרפיה. מילים מהחומש, מהמשניות, מהמדרש, מהגמרא, מהזוהר ומספרי ההשכלה משמשות כאן בסיסמאות מתחום המסחר, התעשייה והפוליטיקה. מעט היהדות שמסתתרת במדינות אחרות בבתי מדרש ובחנויות ספרים, מורגשת כאן בכל הרחובות והשווקים.

כאן, בארץ הזאת, לא יכולים ולא רוצים להסתיר את היהדות. אני יושב במכונית ולנגד עיני חולפות פיסות יהדות, ממש כשם שבכל השנים עד עכשיו חלפו לנגד עיני פיסות לא יהודיות. היהודי הגרמני המתגורר כאן אכן יכול להיות בלבו קצת סנוב ולהתגעגע עד כלות לקורפירסטנד סטנדאם בברלין או לדאם אחר, אבל כתובתו היא רחוב שלום עליכם. ועשר פעמים ביום, מאה פעמים ביום, הוא חייב לחזור על השם הזה. בתו שהתחנכה אולי לבוז לכל אוסט־יוּדֶה ולכל יהודי, צריכה לקבוע את פגישותיה ברחובות, בפארקים ובבתי קפה שנושאים את שמם של האוסט־יודן הללו. כמו פעם, בהר סיני, התרבות היהודית – במובן הרחב של המושג – נכפתה על היהודים בישראל והיא קוראת להם: עליכם לקבל אותי; לא תוכלו עוד להתעלם ממני או להסתיר אותי!

יצחק בשביס זינגר, "מסעות בשביס בארץ ישראל": מסע בזמן

ב-1955 הגיע הסופר היהודי יליד פולין, יצחק בשביס זינגר, לביקור בישראל. הוא סייר ברחבי המדינה ונפגש עם אנשים שונים, ובמשך כמה חודשים כתב (ביידיש) על התרשמויותיו לעיתון "פארווערטס" שבניו יורק.

באפריל 2021 ראה אור בישראל הספר המתורגם לעברית שמכיל את אותן רשימות, אבל מהר מאוד אזלה המהדורה. למרבה השמחה – הודפסה מהדורה נוספת והזדרזתי לקנות לעצמי עותק. הסתקרנתי לגלות מה ראה כאן בשביס זינגר, סופר שלמדתי להכיר מקרוב אחרי שתרגמתי (מאנגלית) שניים מספריו: את חלאה ואת סרטיפיקט.

החוויה עלתה אפילו על הציפייה. התענגתי כמעט על כל מילה, משפט, פסקה, ויעיד על כך הספר שמסומן כולו בעיפרון: את זה, אמרתי לעצמי, אני רוצה לזכור, וגם את זה, ואת זה, ואת זה…

מדובר פה בשילוב מקסים בין מבטו החד והחקרני של בשביס זינגר, ראייתו המקורית והעמוקה, ויכולת התיאור המופלאה שלו (וכמובן, מאחר שמדובר בתרגום, במלאכת המחשבת שעשה כאן, כדרכו, בני מר).  

אחד ההיבטים המרתקים בספר הוא התחושה של מסע במכונת זמן. בשביס זינגר לוקח אותנו בעטו אל מדינת ישראל הצעירה כל כך, רק בת שבע, ומפגיש אותנו עם מציאות שהשתנתה מזמן, אבל מעניין כל כך לקרוא עליה.

וכך ב-1955 "בתל אביב לא מבזבזים עשירית מהזמן שמתבזבז בניו יורק על נסיעה לעבודה או לחברים", כי הכבישים פנויים והכול קרוב. האנשים מנומסים ו"יש תחושה של אחווה". אפשר להסתדר בכל מקום כמעט בכל שפה, ו"גם בבסיסי הצבא מדברים לא מעט יידיש".

שכר הדירה בישראל באותה עת נמוך מאוד: "רבים משלמים לא יותר מחמישה דולר בחודש", ובסכום של כ-4,000 דולר "אפשר לקנות דירה או שיכון" שהממשלה או ההסתדרות, לדבריו של בשביס זינגר, עוזרות ברכישתן. 

בישראל של אותם ימים לא נוהגים להודיע על ביקור. פשוט באים ודופקים בדלת (נוהג שנמשך, ככל הזכור לי, לפחות עד אמצע שנות ה-80!… קשה לדמיין אותו כיום, כשגם לשיחת טלפון מקדימים שאלה כתובה אם ומתי אפשר לשוחח…)

את הנוף הישראלי שמחוץ לתל אביב הוא מתאר כ"מיושב ולא מיושב. הכול ביחד: שדות, מדבר, יהודי, ערבי, מודרני, עתיק". בשביס זינגר התרשם מאוד מהקרבה "הן לים והן לגבול", ומכך שלעתים קרובות "הנהג מצביע על כפר ואומר, 'זה כבר של הערבים.'"

ביקורו בקיבוץ נוגע ללב. מהשיחות עם מארחיו נשקפת התמימות, האידיאליזם, האמונה העמוקה בצדקת הדרך: כך למשל מבהירים לו שאצלם בקיבוץ אין צורך לבקש יום חופשה: "ממי לבקש? אין בקיבוץ מוסד כזה של מנהל עבודה", מסבירה בת שיחו, אחת החברות הוותיקות, וקובעת שמי שעצלן ולא רוצה לעבוד נושר מהקיבוץ, "זה עובד כמו בעיקרון הברירה הטבעית". 

אפילו פכים קטנים, פרטים מחיי היומיום, מרתקים. למשל, מעיד בשביס זינגר, העיתונים בישראל "קטנים. יש בהם ארבעה עמודים. אך כאן כותבים בקיצור"…

הסופר מגלה לא מעט נקודות של הזדהות עם הארץ שבה לא בחר לחיות. אחרי ביקורו ביפו הוא כותב "בתל אביב שוכחים את הגלות, אבל ליפו עברה הדלות היהודית על כל מיטלטליה." הוא חש ששם "צעירים מסתובבים אנה ואנה כמו הארחי פרחי של רחובות קרוכמלנה וסמוצ'ה בוורשה" (ואי אפשר שלא לחשוב על הספר הנפלא שכתב בני מר על אותו רחוב סמוצ'ה!)

אכן, דברים רבים השתנו מאז, אבל לא מזג האוויר. בשביס זינגר חש בכך ממש כשהספינה שהפליג בה הגיעה לנמל חיפה: אמנם כבר סוף ספטמבר, ובאותו זמן "בפריז כבר ירד שלג בטרם עת", אבל בחיפה "אביב וסתיו בעת ובעונה אחת": עדיין חם מאוד. "כמה צחה נראית חיפה מהאונייה! כמה שמשית ומוארת." כדרכו מוסיף בשביס זינגר את הנופך הנוסף של סופר שמבטו רואה לא רק את הנופים הגיאוגרפיים: "כך תיראה אולי יום אחד תחיית המתים. האדמה תפתח את פיה וייצאו ממנה צעירים וצעירות בלחיים ורודות וחיוך בעיניים. הם ילבשו בגדים לבנים חדשים. הם ישילו מעליהם את אלפי השנים ויציגו את עצמם לפני נכדי נכדיהם: 'אני אברהם, אני יצחק, אני יעקב, אני ראובן, שמעון, לוי, דוד, שלמה… ואני רבקה, רחל, לאה, בלהה, זלפה, אביגיל… אני אסתר המלכה…' אין זמן, אין גיל, אין מוות. אין חורבן, הכול חי. הכול נשאר. ההיסטוריה היהודית נשארה בראשיתה. הים התיכון, שהיה כחול כל הזמן כמו פרוכת של ימים נוראים, הוריק פתאום. הגלים אינם מנתרים אלא סוטרים, משכשכים, משתעשעים סביב הגדה היהודית ומפטפטים בשפתם הנצחית". 

גם בתחילת נובמבר, כך הוא מספר, עדיין "חם ביפו. קיץ. העצים פורחים", והקרבה אל הים אינה מבטיחה בריזה מצננת, כי "הים התיכון חם בעצמו. ביום, כשהשמש זורחת, נושבת מן הים רוח חמה". 

מעניינת עמדתו של בשביס זינגר כלפי ביטויי גזענות שהוא נתקל בהם, ולצדה גם הגזענות שלו עצמו… במהלך ההפלגה באונייה בדרך לישראל הוא משוחח עם זוג ישראלים ילידי גרמנייה שמתלוננים על חוסר התרבות של היהודים ילידי פולין ורוסיה. הוא מנסה להזכיר לאישה מה עוללו הגרמנים "התרבותיים" לפני שנים מעטות, אבל היא לא משנה את דעתה: כן, אבל… הוא עצמו, לעומת זאת, מתרשם שוב ושוב מהיהודים יוצאי ארצות ערב שהוא נתקל בהם. כך למשל הוא בטוח שהעולות החדשות מטוניסיה שמפליגות אתו באונייה לארץ ישראל הן… צועניות, והוא מצפה שאחת מהן תיגש אליו ותציע לו לקרוא בכף ידו…. קשה לו להשלים עם העובדה שהיהודים הללו אינם דוברי יידיש. בכלל, הוא בטוח שזאת השפה שאיחדה בין יהודי העולם, ושוכח שהעברית קדמה לה, ושהיא ולא אחרת שימשה כמכנה המשותף לכולנו. (נזכרתי בסיפור ששמעתי מפיה של אישה, ילידת אחת ממדינות ערב, שבשנות החמישים נזף בה מישהו: "איזו מין יהודייה את, שלא יודעת יידיש!"…)

גזענותו של בשביס זינגר מתבטאת לא רק ביחס שלו ליהודי ארצות ערב, אלא גם כלפי הערבים: "בישראל יש רק בעיה אחת: הערבים", הוא מסכם, חד וחלק ובלי שום היסוס, את הפרק "טיול ביפו", ואת הפרק "הנסיעה לצפת", הוא פותח כך: "בישראל צריך להיגמל מנסיעות ארוכות, ממרחקים גדולים. אם אתם נוסעים לכמה ימים תוכלו להיות בטוחים שהמכונית תסתובב אנה ואנה. אם נוסעים בישראל זמן רב מדי בכיוון אחד מגיעים לערבים". 

משום מה, ביטויי הגזענות הללו שלו, כמו גם התיאורים היהודיים-אקסטטיים שלו, לא קוממו אותי ולא עוררו בי אי נוחות. אולי מכיוון שיש בתיאוריו מידה רבה של תום, ואולי מכיוון שהתקופה שהוא מתאר רחוקה כל כך מהמציאות הישראלית העכשווית. 

בשביס זינגר טייל כאמור בארץ, לאורכה ולרוחבה (הצר…). תיאוריו מלווים לא פעם בהערות אגב משעשעות. כך למשל על גיא בן הינום שבירושלים הוא כותב: "כבר שלהי הסתיו, אבל בגיהנום ירוק. אם כך נראה הגיהנום האמיתי, לא נורא כל כך לחטוא"… 

הוא ביקר גם בכמה מוסדות ציבוריים, למשל – בבית המשפט ובכנסת. מבטו על שני המקומות, על הדמויות שראה שם, על האינטראקציות הבין אישיות, מרתק. 

בכנסת למשל הוא כותב שנישאות "דרשות ארוכות", ומסכם את התוכן שלהן: "לא ניתן לחסל אותנו! לא נלך כצאן לטבח!"

הנה לפנינו עדות על הלכי הרוח, העמדות, הנופים, הדיבורים ששררו בארץ לפני שישים ושש שנים, והכול פרי עטו של כותב שיודע להוסיף רבדים לכל אחד מהתיאורים. הקריאה בספר מענגת מאוד. 

 

מילים: מרדכי הוניג | לחן: ג'ון סטפן זמצ'ניק | ביצוע: המכשפות, איך יכול ביצוע להטעין פזמון במשמעות

קֶסֶם עַל יָם כִּנֶּרֶת,
בִּשְׁמֵי הַתְּכֵלֶת יָרֵחַ שָׁט.
עַל גַּלֵּי כֶּסֶף יָדִי חוֹתֶרֶת;
גַּל אֶל גַּל, יָד אֶל יָד
יִלְחַשׁ כָּל רָז.

יָפָה אַתְּ בַּלֵּיל, כִּנֶּרֶת
הַלֵּב יִלְחַשׁ לָךְ, אֲהוּבָה.
אֲנִי שֶׁלָּךְ וְאַתְּ שֶׁלִּי,
כִּנֶּרֶת אַתְּ, כִּנֶּרֶת אַתְּ
אֲהוּבָתִי.

על פי אתר זמרשת מילות שיר "קסם על ים כנרת" נכתבו ב1942-1943, על פי לחן מ-1923.

בביצוע המפעים, מ-1993, ענבל פרלמוטר ולהקת המכשפות מעניקות לשיר נופך לא צפוי, סוער ורווי תשוקה, שונה מאוד מאופיו המקורי.

הכנרת שעליה הן שרות איננה עוד מקום גיאוגרפי, לא עוד ימה תכולה וקסומה.

המילים "יפה את", "אהובתי", "ידי חותרת", "אני שלך ואת שלי" משנות לגמרי את משמעותן והשיר נטען בארוטיקה, בביצוע יוצא דופן, מפתיע ומרגש.

ז'רמי דראס, "אם אשכחך אלכסנדריה": ההיסטוריה והסיפור האישי

אני אוהבת מאוד ספרי קומיקס: סיפורים שבהם המילים מתלוות לציורים, שיכולים לטעמי להעשיר את הטקסט, שכן הם מאפשרים להוסיף אפקטים ויזואליים, וללכוד ולהמחיש מצבים ומחשבות, ואפילו "להשמיע" צלילים, לערבב זמנים, לתעד מראות וצילומים. התיעוד הסכמטי, השטוח, עוזר לאפיין דמויות והבעות פנים במעין שילוב  בין ספר כתוב לסרט מצויר, ובדרך כלל יש בספרי קומיקס רעננות מפתיעה והומור.

כשנודע לי על ספרו של ז'רמי דראס, קומיקסאי יהודי צרפתי, שמחתי והזדרזתי לקרוא אותו.

במרכזו של הספר ניצב המספר, שלאחר מותה של סבתו והמעבר של סביו לבית אבות מוצא בדירתם עדויות (בעיקר צילומים) מהתקופה שבה חיו באלכסנדריה שבמצרים. הגילויים מעוררים בו סקרנות באשר לשורשיו, ומאחר שהסב אינו מספר לו את סיפור המשפחה הוא מחליט לצאת עם אמו למסע שורשים כשבאמתחתו רק כמה תמונות וכתובת המגורים האחרונה של המשפחה בארץ הנילוס.

בהיעדר נקודות אחיזה שיאפשרו לו לשחזר את תולדות משפחתו מביא בפנינו המספר את קורותיה של הקהילה היהודית במצרים, בהתבסס על ראיונות שהוא מקיים במהלך הביקור עם ראשי הקהילה בקהיר ובאלכסנדריה, ומוסיף פרטים שנודעו לו מראשי קהילות יוצאי מצרים בצרפת ובישראל. המידע שהוא מלקט מאפשר לו להשליך מהכלל אל הפרט ולגבש תובנות על מה בעצם קרה לבני משפחתו: מה היו נסיבות הגעתם במצרים, ומה הביא לגירושם משם. בתוך כך אנו נחשפים להגירה ממזרח אירופה ורוסיה למצרים בתחילת המאה העשרים, במעורבות יהודים בתנועה הקומוניסטית במצרים וכן שומעים סיפורים על עסקים שונים שהחזיקו היהודים.

כך נחשף בפנינו סיפורה של קהילה יהודית עתיקה, שבראשית המאה העשרים פרחה ושגשגה, אך הקמת מדינת ישראל – ובמיוחד המלחמות שבין ישראל למצרים – הביאו לרדיפת היהודים, למעצרים ארוכים, להחרמת רכוש ובסופו של דבר להגירת בני הקהילה ממצרים, כשרכושם ומורשתם נותרים מאחור ועל שמירתם מופקדים מתי המעט שנותרו במצרים. אלה שנמלטו ממצרים מצאו את עצמם לפתע כפליטים הנאלצים להתחיל את חייהם מחדש מאפס. הטראומה שנלוותה למהפך בחייהם התבטאה בשתיקה ארוכת השנים.

אחת הסוגיות הנדונות בספר היא מה יעלה בגורל רכוש הקהילה אחרי שאחרוני אנשיה ילכו לעולם. קהילות יוצאי מצרים בישראל, בצרפת ובארצות הברית ניסו, לדוגמה, להעביר אליהן את ספרי הקהילה שהיו שמורים בבית הכנסת בקהיר. אך מי שעומדת היום בראש הקהילה שם ראתה בהם חלק מהמורשת המצרית, והחליטה להפקידם בידי השלטון המצרי. בדיעבד התברר שצעד זה היה מקח טעות, שכן כיום אין לאיש גישה למידע חשוב זה, ויוצאי הקהילה הנדרשים להוכיח יהדותם (לצורך נישואים לדוגמה) נתקלים בקשיים רבים.

לא רק יהודי מצרים עזבו את ארצם כפליטים. הרוב המכריע של יהודי ארצות ערב איבדו את כל רכושם, והגיעו לארץ שלא תמיד קלטה אותם בהגינות (ודי אם ניזכר בסרט "סלאח, פה זה ארץ ישראל" ובסדרה "מעברות" ששודרה בכאן 11). מהסיפורים האישיים שנפרשים לפנינו בספר יש כאלה שאחרי היציאה ממצרים הגיעו לישראל ואילו אחרים השתקעו בארצות אחרות. ויש גם כאלה שקשיי הקליטה בארץ גרמו להם להגר מישראל ואילו אחרים שהשתקעו באירופה החליטו בשלב מאוחר יותר לעלות ארצה (העלייה של יהודים מצרפת לישראל נמשכת גם בימינו).

במהלך קריאת הספר אנו לומדים לא רק על קורות יהדות מצרים, אלא גם על אירועים ועל החיים במצרים בימינו אנו: על ספיחי האביב הערבי, על החשש מזרים (יהודים?) והמעקב אחריהם, על מגבלות כניסה למקומות שונים (אפילו לבתי קברות) ועל איסור צילום כמעט גורף, על חייהם של צעירים ליברלים ועוד עניינים. אמנם הכול מוגש בנגיעות קלות, אבל לא קשה להשלים את התמונה.

הספר משלב אפוא בין המסע האישי של ז'רמי דראס (על תוצאותיו הדלות) לבין הסיפור הנרחב יותר של יהדות מצרים על רקע האירועים שהשפיעו עליה במאה השנים האחרונות. לפיכך אך טבעי הוא שהתרגום לעברית של אם אשכחך אלכסנדריה ראה אור בהוצאת התאחדות עולי מצרים בישראל.

קראתי את הספר עד תומו, ובגדול – נהניתי ממנו, שכן הוא מאפשר היכרות מסוימת עם עולם שלא הכרתי. עם זאת, בהיותו ספר קומיקס אין הספר מעמיק בסוגיות השונות המועלות בו, ומי שמבקש לרדת לשורשם של דברים חייב לפנות למקורות אחרים.

 

SI JE T'OUBLIE
ALEXANDRIE
JÉRÉMIE DRES

תרגמה מצרפתית: דורית דליות

 

שפת הסימנים

"לא מעניין אותי," סותם החייל את הוויכוח, וחוזר לנהל את התור בעמידה שחצנית אדישה־אדנותיות ובשפת סימנים של שוטר תנועה, שכאילו נולד איתה: כף יד מתקפלת לעבר הגוף – 'תתקדם אליי'. כף יד מול פני הנהג – 'עצור איפה שאתה', גבי כפות הידיים מנופפים לצדדים – 'צא מהרכב,' כפות ידיים כספר תפילה – שאחד הנוסעים יביא את התעודות' אצבעות מתחלפות – שיעברו את המחסום בהליכה, אגרוף ומין מאוזן עולה ומתחתיו אגרוף שמאל מאוזן יורד לפתוח את הבגז, אני בא לבדוק. באיטיות מייאשת צועד החייל לעבר הרכב, עושה סיבוב ורואה שאין חבילות חשודות, מחזיר את התעודה לנהג, וללא סימן נוסף כולם מבינים שהמכונית הזו יכולה לעבור את שני המחסומים בזיג-זג ולהמשיך בדרכה.

עודד ידעיה, "ברגד": אפשר לשנות את המציאות?

"לכול מעשה יש מחיר', אומר ברגד, גיבור ספרו החדש של עודד ידעיה, לדמותו בראי: "לפיצול, לנאמנות, לחברות.'"

אכן, ברגד עצמו הוא דמות מפוצלת. אנחנו פוגשים אותו לסירוגין בפרקים עוקבים קצרצרים, עמוד וחצי או שניים, שכל אחד מהם מתרחש בתקופת חיים אחרת. באחת ברגד, ששמו האמיתי הוא עמירם, אך הוא מכונה "סמל", משרת בצבא. בפרק הראשון הוא יוצא ל"תרגיל מודל לקראת מבצע אמיתי", תרגיל שהוא "הראשון שלו כמפקד". עליו לנווט את הכוח אל מבנה שנבחר, חיילי צה"ל אחרים מגלמים את האויב, ועל הכול משגיח מי שיופיע שוב ושוב לאורך הרומן, אדם בשם קפלן שעמירם ייתקל בו בפרקים הבאים, גם באלה שמתרחשים מקץ שנים רבות. בפרק השני אנחנו פוגשים את עמיקם-סמל כעבור שנים רבות. הוא בחר לעצמו שם חדש: ברגד, ועיסוקו המרכזי, כפי שהוא מופיע ברומן, הוא להשתתף בהפגנות של פלסטינים נגד חיילי צה"ל. ברגד חובר אל פעילי שמאל, "חמוש" במצלמה שבה הוא מתעד את התנהגותם של החיילים, ואת אלימותם.

האומנם הפך עמירם את עורו? האומנם השתנה לגמרי במהלך השנים?

לאו דווקא. כבר בהיותו חייל הוא מנסה שוב ושוב להבין את נקודת המבט של הערבים, "האויבים", תחילה במלחמת לבנון ואחרי כן בעזה. כבר אז הוא מפציר לא פעם במפקדיו להקל על שבויים או נחקרים ערבים: "[…] את אלה שהחיילים גמרו לבדוק […] אולי שיתנו להם מים ואחר כך הביתה, מי שלא אשם צריך לתת לו גזר, ככה הבנתי מהאוגדונר." הוא מנסה למנוע שליחה לכלא של משליכי אבנים: "אם ייכנסו שנה לכלא אז יצאו משם מחבלים מדופלמים וילמדו לזרוק בקבוק תבערה במקום אבנים […] עדיף שנלמד אותם משהו כאן," וכבר אז, לפני עשרות שנים, מכנה אותו קפלן בכינוי הגנאי הישראלי המוכר "יפה נפש".

אכן, היה "כזה", ועם זאת אפשר לומר עליו שעמדותיו הקצינו והוא התפכח, שהרי "תמיד הצביע מפא"י עבודה (חוץ מפעם אחת בגין כמחאה ופעם אחת בטעות), תמיד התרכז במשפחה וחברים, אבל עכשיו, שהתפכח, הוא מתחרט – על שנים רבות שהאמין בממסד ובמדינה, נתן כתף, התייצב למילואים לפי קריאה, אפילו חשב שתוכנית דיין יכולה להצליח. מסתבר שטעה בגדול, ובמו ידיו עזר להפוך את ה'כיבוש הזמני' לדיכוי, ואת ה'סיפוח על תנאי' לעובדות בשטח, שהורסות כל סיכוי לפתרון. אין ספק שהיה שותף למעשים אידיוטיים, בלשון המעטה, והוא חייב עכשיו להתנער מאותן הצדקות המאשימות תמיד את הצד השני, להודות ששגה, ולהתחיל להילחם למען הדרך הנכונה. ולא רק במילים והצהרות, הוא חייב להיות אקטיבי, אי־אפשר להמשיך לנקות את המצפון בחתימה על עצומות חסרות תכלית, או בהפגנות מנומסות בכיכר ליד הבית".

עמירם נהפך לברגד כי הוא מתחיל לראות אחרת את הצד "שלו". מתחוור לו "שכל האנשים האלו עובדים, אוכלים, הולכים הביתה, מקימים משפחות, בלי להרגיש הם מייצרים עוד ועוד חיילים, מחמשים אותם מרגל עד ראש, ושולחים אותם לדכא עם אחר, בייחוד מעצבנים אותו חיילים שמסתובבים חמושים בתל אביב, זקופי ראש כמו טווסים, בשפת גוף המשדרת לסביבה 'תראו איזה גיבורים אנחנו שומרים על המולדת'. איזה קרביים ואיזה בטיח, הוא מגחך, עומדים מול זקנים בגלביות ונשים בשמלות, ואם נזרקת אבן, אז יש להם מגנים וקסדות, ג'יפים עם רשתות, ומטולי גז שמעיפים הפגנה של אלפים תוך שתי דקות. עדיין לא קרה שחייל נפצע, אפילו בינוני, מאבן כזו".

לאורך הספר הוא מתעמת שוב ושוב עם קפלן, שעמירם סולד מפניו. "סמל ציין לעצמו שפעם ראשונה שהוא שומע את הקפלן הזה מבטא רגש כלשהו", הוא אומר לעצמו כבר בפרק הצבאי השלישי.

תיאורי ההפגנות, האלימות של החיילים, מזעזעים. מזדמן לברגד לשוחח עם אחד הפלסטינים, מרואן המכונה "המשורר", שמצטט באוזניו שירים שחיבר. מרואן מרשים מאוד את ברגד, ותחושת הזוועה מתעוררת לא רק בו, אלא גם בקורא, כשמרואן סופג פגיעה ישירה בפניו, אף על פי שבכלל לא היה מעורב בשום פעילות אלימה נגד החיילים. אדרבא, מרואן דוגל באחווה ובשיתוף פעולה בין יהודים וערבים. אבל שני הצדדים, גם זה שלו, חשדנים כלפיו. מרואן היה כלוא בכלא הישראלי, אחרי שהרג מישהו שחיזר אחרי אשתו, ובניגוד למקובל לא פגע דווקא בה, אלא בַּגבר. מאחר שהשתחרר מהכלא השתכנעו תושבי כפרו שהוא משתף פעולה עם הישראלים. מסתבר אם כך שאין בעצם סיכוי לקולות המתונים משני הצדדים להתגבר ולהוביל לשיתוף פעולה בין הניצים, יהודים וערבים.

"ככה אתה מתחזק שליטה באוכלוסייה אזרחית, נזכר ברגד ב'קבוצת פקודות' של אלוף פיקוד דרום בעזה, באינתיפאדה הראשונה. צריך להרגיל אותם להיות עם האף למטה וראש באדמה, כל הזמן לייצר פקודות כדי שיתרגלו לציית, כל הזמן לגזור גזרות ולבדוק איך הן משפיעות, כל הזמן לשנות נהלים לפני שימצאו דרכים להתחמק; צריך לנהל את חיי היומיום שלהם כמערכת ברורה ונמשכת של שולט ונשלט; שיתעסקו בקטנות מעבר, ברישיונות, אפילו לחמור, שלא יהיה להם זמן וכוח לרעיונות אחרים".

ברגד הצלם תוהה אם "צילום שמנכיח עוולה יעזור למאבק", ואומר לעצמו שהתקווה שכך יקרה "מזמן הוכחה כשגויה".

אני בטוחה שעודד ידעיה שואל את עצמו שאלה דומה: האם הספר שלפנינו, שאותו כתב כדי לספר על עוולות גלויות ונסתרות, יוכל להשפיע במשהו על המציאות? ייתכן שלא. וייתכן שכל גרגר נוסף מצטבר בסופו של דבר למסה קריטית שתביא בסופו של דבר לשינוי המציאות עצמה, ולא רק את העמדות כלפיה.

שושי שמיר: "זאב דוגל בצעירות" (אקרוסטיכון!)

זְאֵב, זִיו, זַהֲרוּר, זִינְזָנָה, זִיל הַזּוֹֹל, זוּלָה, זוֹנוֹת, זָהָב, מִלִים בְּזַי"ן.
אָבִיב, אַבָּא, אָרוּר, אֱלֹהִים, אֲבִיוֹנָה, אַהֲבָה, אַנָּס, אֶבֶן, מִלִים בְּאָל"ף.
בּוּדְהָה בַּבַּיִת, מַתְחִיל לְהָבִין שֶׁזֶה שִׁיר חָדָשׁ.

דוֹגֶל בְּאֶפֶס אֲבָל לֹא שׁוֹלֵל הִתְמַקְמוּת זְמַנִית
וְיֵשׁ לוֹ אֲבִיזָרִים: פֶלִים נָאִים, תְּמוּנוֹת דְּיוֹקָן וְנוֹף,
גַּם תַּבְלִינִים מְיֻחָדִים, מָנוֹף לְפַסְט גוּרְמָה, אֶת הַשְׁאָר אֶפְשָׁר
לְהַשׂיג בְּכָל שׁוּק, בְּכָל מָקוֹם.

בֵּינְתַיִם, מִבְּלִי מֵשִׂים, מַתְחִילִים לִצְמֹחַ מִתַּחְתָּיו יְסוֹדוֹת,
צְפִיפוּת הָעֶצֶם גְּדֵלָה וּמַתְחִילִים לְהִסְתַּכֵּן אֲפִלוּ שָׁרָשִׁים.
עַבִיט שׁוֹפְכִין עַתִּיק מִפּוֹרְצֶלָן מְעֻטָּר פְּרָחִים עַל הַמִּזְנוֹן.
יְרָקוֹת, פְּקָעוֹת וַעֲשָׂבִים, בְּשׁוּל אִטִי בְּנִיחוֹחַ בֵּיתִי.
רְשִׁימַת קְנִיוֹת מְמִגְנְטֶת לַמְקָרֵר, בְּדִיקַת רוֹפֵא נְעוּצָה בַּשַׁעַם.
וִיטָמִינִים עַל מַדָּף בָּאַמְבָּט אֶפְשָׁר לָבוֹא לָגוּר. הוּא כְּבָר לֹא שָׁם, אָרַז
תַּרְמִיל צַד קָטָן, נִפְרַד מֵהַגְנָּה, מֵעֲצִירוּת. זְאֵב דּוֹגֶל בְּצְעִירוּת.

שושי שמיר, "עננים מוכי זוהר": אירוע חד פעמי נדיר ויוצא דופן

האירוע היה חד פעמי, נדיר ויוצא דופן. אירוע שהוצף באור וביופי, ערב הכרחי ומוצדק מאין כמוהו.

הוא התרחש במוצאי השבת האחרונה. במרכזו עמדה אישה, שושי שמיר, שמלאו לה ממש באותו יום שבעים. אישה למודת סבל שידעה בחייה לא מעט כאב, אובדן ושכול, אבל ידעה כל השנים לשמור על נדיבות של הלב ועל היכולת למצוא בכל מקום פשר ויופי.

חברותיה החליטו לעשות מעשה, ובלי לשתף אותה ליקטו כמה משיריה הרבים. המשוררת והעורכת חגית חוף, ביחד עם המשוררת והעורכת דיתי רונן, ערכו אותם, ומצאו לקובץ בית ראוי בהוצאת כרמל, שם שמחו להוציאו לאור, וערכו לכבודה מסיבת הפתעה, לכאורה – לכבוד יום ההולדת, אבל בשיאה של המסיבה הגישו לשושי את ערימת הספרים שלה, עטופים באריזת מתנה.

ההתרגשות, לא רק של שושי, של כל הנוכחות והנוכחים, הייתה רבה. 

בעבר העליתי כאן כמה משיריה של שושי: את "אלגיות לאהבה" (אחת מהן נבחרה, ובצדק רב, להופיע על כריכתו של הספר החדש), את "בין זהב לזהב", את "ביום שבו הלך המצורע", את "מעשה מלכה" – כולם אוצרות של יופי וחוכמה. 

שמו של הספר "עננים מוכי זוהר" מיטיב לבטא את דמותה של שושי, כמשוררת וכאדם: כן, יש עננים, והם מוכים, אבל במה? לא בקדרות, לא בייאוש, אלא בזוהר הבוקע מהם, ומאיר על סביבתם.

יופיים של השירים במוזיקליות שבהם: 

הֵדים וּצְלָלִים לֹא יְכוֹלִים לָגַעַת בָּעוֹר.
מִבַּעַד לָגוּף הֵם חוֹלְפִים מוֹתִירִים קֹר.
לא הֵם יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת גַעֲגוּעַ הָאוֹר.

בכל מקום שיש בו עצב, פודים אותו היופי והלהטוטים הלשוניים הווירטואוזיים: 

בִּישׁ גַדָא יִשׁ רַק בָּאַגָּדָה.
אָרִיאַדְנָה וְהַחוּט מוֹבִילִים לַגָּדָה.

כל שיר מכיל הפתעות ססגוניות, "מַמְתַּקֵּי עֲשִׁירִים", ובכולם מתעוררת התחושה ששום דבר לא קושר ולא כובל את המשוררת. היא מעזה להיסחף ולהמריא, לתת למילים לקחת אותה, ועם זאת היא שולטת בהן, בצליליהן, במשמעויותיהן.

הכול יכול להופיע בשירים: "עָבִיט שׁוֹפְכִין" ו"עֲצִירוּת", לצד "תַּבְלִינִים מְיֻחָדִים" וּ"תְמוּנוֹת דְּיוקָן" ונוף, "אֲדָווֹת" ו"תַּלְתַּלֵּי כֶּסֶף", ו"שִׂמְלָה סְגֻלָּה מִקְּטִיפָה אֲמִתִּית".

היא מתריסה: "מה תעשו לי?", מתרפקת: "אֲנִי רוֹאָה בַּמַּרְאָה / אֶת סָבְתָא שֶׁל אִמָּא שֶָלִּי", מתארת: "הַיוֹם לא נִגְמַר, עוֹד הַכְּבָסִים מַכְתִּיבִים / סֵדֶר וּמִשְׁמַעַת, לְמַעֵט חֲריגוֹת, אַחַת לָאֹרֶךְ, אַחַת / לָרֹחַב, וְתַפְקִידָן לְהַרְגִישׁ אֶת הַקוֹאוֹרְדִינָטוֹת שֶׁל / סֵדֶר הַמָקוֹם. סֵדֶר הַקֵיָם. סֵדֶר הַיְשׁ, הַחַי, הָלֹא תִּאַטְרוֹן / וְלֹא מַחֲזֶה, אֶלָּא הַזֶהוּ הַזֶה שֶׁל אֱמֶת הַמַּעֲשֶׂה, /  לוּחַ הַבְּרִית וְהַכֶּפֶל שֶׁל הַיוֹם־יוֹם. כִּי הֲרֵי עֲגֶ'מִי, הֲרֵי / יָפוֹ הַלֹּא עַתִּיקָה, הֲרֵי חֲנוּת לֹא גָלֶרְיָה לְאָמָנוּת. // הַכַּרְכֻּבִּים בְּסִלְסוּלֵי חֶמְדָּתָם בְּערֶף הַיָּם", מספרת: "לִבִּי לֹא פָּנוּי", "אֲנִי לֹא רוֹאָה" (וכמה שהיא כן רואה!) אוהבת, נזכרת, יודעת.

באחד משיריה מופיעות השורות: 

אִם חַיִּינוּ יִסְתַּכְּמוּ בְּיוֹם אֶחָד 
יָפְיָם יַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת, יִחְיֶה לָעַד,
יְהַדְהֵד אֵין־סוֹף.

הספר שלפנינו מבטיח שלא רק שושי וחברותיה וחבריה יכירו את היופי. הוא עכשיו נחלת הכלל, לכוד בין דפי ספרה. 

נר נשמה
נָא לָשֶׁבֶת. הַנֵּרוֹת דּוֹלְקִים.
רַק מַבָּטִים עוֹד מִסְתַּתְּרִים מֵאֲחוֹרֵי הַלֶהָבָה.
נָא לָשֶׁבֶת. הַכְּסְאוֹת עֲנָקִיים.
שְׁמוּשִׁיִים בִּמְיֻחָד לְבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה.
מָה עוֹד נֹאמַר, אֲנַחְנוּ נְקִיִּים.
הַכֹּל נִלְחַשׁ זֶה כְּבָר בְּשֵׁם הָאַהֲבָה.

קישור ישיר לקניית הספר

מרינה צבטייבה, "אמי והמוזיקה": האם אפשר לדרוש משירים מה שרק המוזיקה יכולה לתת?

מרינה צבטייבה, המשוררת הנערצת כל כך על אוהביה, די נעולה בפני מי שאינו יודעת רוסית. אמנם יש פה ושם תרגומים של שיריה לעברית, אבל הם מעטים, ולמרבה הצער נראה כי את רוב שיריה קשה, אם לא בלתי אפשרי, להערות לשפה אחרת. 

והנה יש גם פרוזה שכתבה, כמו בספרון שלפנינו: ממואר שבו מתארת צביטייבה את יחסה לנגינה בפסנתר, ומסבירה מדוע בעצם עם מות אמה הפסיקה לנגן: "אילו המשיכה אמי לחיות הייתי מסיימת כנראה אקדמיה למוזיקה והיתה יוצאת ממני פסנתרנית לא רעה – שהרי היו לי נתונים. אך היה דבר מה אחר: מה שניתן מלכתחילה, שאין להשוותו למוזיקה והמחזיר אותה למקומה האמיתי בתוכי: של
מוזיקליות כללית וכישורים 'יוצאים מגדר הרגיל' (כמה מעט!)."

מתוך הממואר שלפנינו אפשר אולי לקבל מושג על כתיבתה השירית של המשוררת, שכן התיאורים הרבים פיוטיים ומעניינים מאוד במקוריותם. צביטייבה הילדה סבלה סבל מר מהנגינה. היא נאלצה לשבת ולהתאמן שעתיים בבוקר ושעתיים בערב, ולא ויתרה לעצמה, גם כשאמה לא הייתה בבית: "המטרונום היה קבר, וחי בו המוות. מאימת הצליל אפילו הייתי שוכחת את אימת המראה: מקל פלדה שמשתרבב החוצה כמו אצבע ומתנדנד בקהות חושים אובססיבית מאחורי גבי החי. זו היתה פגישתי הראשונה עם הטכניקה שקבעה מראש את גורלן של כל שאר הפגישות, טכניקה במלוא רעננותה, זר הפלדה שלה, ניצן הפלדה הראשון שלה שיועד לי. הו, אף פעם לא פיגרתי אחרי המטרונום! הוא לא נתן לי לזוז – לא רק מהמקצב, אלא גם כבל אותי פיזית לשרפרף. המטרונום הפתוח היה הערובה הטובה ביותר שלא אסובב את הראש אל השעון."  

אמה העריצה הבינה: "לא, אינך אוהבת מוזיקה!" נהגה לומר "ברתחת הלב" כאשר בתום השעתיים זינקה ממקומה שליד הפסנתר, ולא הבינה שמרינה דווקא אוהבת מוזיקה, ומשום כך היא סובלת כל כך מהנגינה שלה עצמה! היא חשה שאמה "הציפה אותנו במוזיקה", מה זאת אומרת "הציפה"? היא ממש הטביעה בה את ילדיה, ובכלל לא שמה לב שמי שבאמת מוכשר הוא דווקא בנה החורג, בנה של בעלה מנישואיו הראשונים, ושאת מרינה היא הייתה אמורה להושיב ליד שולחן הכתיבה. 

היא גם לא הבינה שמרינה מוזיקלית מאוד, אבל בסוג אחר, לא זה שמביעים בפסנתר, אלא במוזיקה של המילים: "לא – אהבתי. את המוזיקה – אהבתי. לא אהבתי רק – את שלי שלי." 

בציטוט אפשר לראות את אחד המאפיינים המוכרים בכתיבתה של צביטייבה, זה ששמעתי עליו ממוקיריה: היא מרבה להשתמש במקפים מפרידים. גם לכך היא מתייחסת במסה שלפנינו: "התחלתי לחלק, לנתק את המילים להברות בעזרת מקף שהשירים אינם מורגלים בו, וכולם נזפו בי על זה, במשך שנים, ומתי מעט – שיבחו (אלה ואלה בגלל ה'עכשוויות')", והיא מסבירה שכך היא נוהגת "בכוח האילוץ של הריתמיקה שלי". כלומר, המוזיקה השפיעה על הכתיבה, ועם זאת היא מזדהה עם תוכחה שהשמיע באוזניה המשורר הרוסי בלמונט: "את דורשת מהשירים מה שרק המוזיקה יכולה לתת!" 

מעניין מאוד לקרוא את תיאוריה הסינסתזיים: המילה "במול" היא "סגולה כזאת וקרירה", ואילו "דיאז" הוא "ישר וחד כזה", לעומת "לה במול" ש"היה בשבילי קצה גבול הסגול"… 

ההזדמנות לקרוא בעברית את הממואר של צביטייבה משמחת מאוד, כי כך מתאפשר לפגוש את המשוררת, לפחות בפרוזה, אם לא בשירה. 

מרוסית: דינה מרקון

להיות נר אדום – או שַׁמָּשׁ?   

"אז מה עם הכוכבת שלי?" אבא שואל, "מתכוננים להופעה?"

"ביקשתי היום מהמורה להיות נר אדום," מפטירה דנה בשקט. קר לה, היא מרגישה את שיניה נוקשות, זה מוזר, אפילו קצת מצחיק, נקישות מהירות כאלה שאין לה עליהן שליטה, להיפך, היא נותנת לפה שלה חופש. ומאזינה, מבודחת, לתיפוף שלו.

"מה?" אבא שואל בתדהמה.

לרגע אינה יודעת על מה הוא מדבר.

"ויתרת על התפקיד הראשי?"

אה – זה, היא חושבת.

"אני רוצה שגם לי יהיה נר," היא מסבירה בשוויון נפש. "גם רוני נר אדום," עכשיו הן מחייכות זו לזו, "המורה אמרה שנצטרך להיות זהירים מאוד, סומכים עלינו כי אנחנו כבר בכיתה א'. נדליק אותם באש אמיתית."

בדמיונה היא כבר מריחה את ריח הדונג הניתך. רואה את הילות האור הזעירות שמתקדמות בחשיכה, ומאחורי כל אחת מהן עומד ילד חגיגי ונרגש. גם היא.

"למה עשית את זה ?"

פתאום אבא כועס ודנה לא יודעת למה.

בבית היא מבינה.

"את שומעת," הוא אומר לאמא שעורכת את השולחן לארוחת הצהריים, "דנה ביקשה להיות נר,"

אמא לא כל כך מרוכזת: "להיות מה?" היא שואלת.

"נר, נר. במקום התפקיד הראשי שרות נתנה לה."

"בסדר," אומרת אמא, מרימה מכסה של סיר ומציצה לתוכו. "תעשה לי טובה, מנחם, תוריד לי בבקשה משם," היא מצביעה על הארון העליון. "את הסיר לחץ? רק בזהירות, שלא יפול. מה קרה לך, דנה, את רטובה לגמרי. לכי תחליפי בגדים."

אבא לא זז.

"כן, וגם זה – תראי איך שהיא נראית! מצאתי אותה עומדת עם חברה שלה באמצע המבול, עם מעיל פתוח, בלי מטרייה, ככה, מפטפטות להן. מה זה צריך להיות?"

אמא מביטה בדנה במבט שואל.

"זה בכלל לא נכון, בכלל לא פטפטנו," דנה שוב בוכה, "הכול בגלל הלולאות של המעיל, ובגלל הרוח, ועכשיו כולי רטובה."

אמא מביטה באבא במבט של "מה אתה רוצה מהקטנה " אך הוא אינו משיב, רק ניגש, מתרומם מעט על קצות אצבעותיו, פותח את הארון העליון, גבוה מאוד, ממש ליד התקרה, ושולף משם בזריזות את הסיר שאמא ביקשה.

בארוחת הצהריים אבא ממשיך:

"אם מישהו מקבל תפקיד ראשי, אסור לו לוותר עליו, זה כלל חשוב מאוד בחיים. כי אחר כך, כשתרצי תפקידים ראשיים, אולי לא תקבלי אותם. תדעי לך גם שמורים מספרים זה לזה. אפילו אם נעבור פעם למקום אחר. בכלל, למה עשית את זה? מה, פחדת שלא תצליחי ללמוד את כל התפקיד שלך בעל־פה? בגלל זה ביקשת להיות נר?"

דנה מהרהרת רגע, שוקלת את הרעיון הזה שכלל לא עלה בדעתה, אבל עכשיו, אחרי שאבא השמיע אותו פתאום, היא חושבת – נכון. תפקיד השמש ארוך מאוד. אולי באמת היתה מתקשה ללמוד את כולו, לזכור אותו בלי להתבלבל? איזה מזל שביקשה להיות נר, ועוד אדום!

"כן," היא עונה.

"אבל הרי יש לך זיכרון מצוין!" היא רואה שאבא מתאפק לא להתרגז. "אני בטוח שאת יכולה ללמוד בקלות לא רק את תפקיד השמש אלא גם את התפקידים של כל הנרות."

במהלך החגיגה מביטה דנה בצער בדני השמש שעומד במרכז החדר, ומזמין כל פעם קבוצה שונה של נרות: הירוקים מסמנים את צמיחת הארץ. הצהובים – את השמש של ארץ-ישראל, הכחולים את שמי התכלת שלה, האדומים – את פרחי דם המכבים. ודנה עומדת בצד, בקבוצת הנרות האדומים, ארבעה ילדים בסך הכל, ומדקלמת לעצמה בשקט את כל התפקידים. היא רואה כיצד כל ההורים מביטים בדני, ומחייכים, במיוחד הוריו, ועכשיו כבר אינה זוכרת מדוע רצתה כל-כך להחזיק נר דולק.

ירמי פינקוס, "החמדנים, קומדיה מחיי האמנים": האם תפקידם של אמנים – לקשט?

ספרו הרביעי של ירמי פינקוס, שראה אור בימים אלה, שונה מאוד מקודמיו. הוא מעורר תחושה שלא מדובר הפעם בציור שמן ולא באקוורל, אלא בקומיקס, או בסרט מצויר. הכול יכול לקרות. במהלך הקריאה, כשיש כל מיני התרחשויות מוזרות למדי וכשהכול בסופו של דבר מסתדר לטובתו של גיבור הסיפור, מתעוררת התחושה שכמו בסרט מצויר, גם אם הגיבור יעבור את ראש ההר ויפסע מעל תהום, הוא ימשיך לצעוד באוויר…

התהפוכות השונות לא שייכות לגמרי לעולם המציאות, ויש תחושה של משהו שטוח, שמתבטא אפילו בציור העטיפה לספר: הקווים הסכמתיים משקפים את רוחו של הרומן.

התחושה שמדובר בסרט מצויר מחוזקת במעין תחבולה, אפיון רטורי שפינקוס מעניק לבנימין בובק, גיבור הסיפור: בובק מקפיד לקטוע שוב ושוב את הדברים שהוא אומר במילה "וכולי" (היא מופיעה, על פי הספירה של הקורא האלקטרוני, 77 פעמים לאורך הרומן!). הנה כמה דוגמאות: "ממליץ להשתמש בכיס המרה וכולי", "בגלל גב תפוס וכולי", "קול חם כענבר מבטן האדמה וכולי", "אוהב אותה אהבת אמת, וכולי", "שניים וחצי חדרים, מטבח משנות השישים, וכולי", "אתר תיירות מספר אחת, וכולי", "התנשקנו וכולי" – הכול וכולי, וכיוצא בזה, כל הזמן רק מרפרפים, לא מתעכבים, שוב דבר לא מצדיק התעמקות, פירוט, שקיעה…

במרכזו של הרומן, המסופר כאמור בגוף ראשון, צייר כבן שבעים, שמוקף בחבורת אמנים בוהמיינים. הם מרבים לשתות, לרכל, להיפגש בשעות הלילה המאוחרות במגוז – בית קפה-בר תל אביבי. הכול לוטשים עיניים אל עזבונו, ומנסים להביא אותו לידי כך שיוריש להם את רכושו, שכן לכולם ברור שהוא חולה מאוד.

הרומן מתחיל כך: "מזה כמה חודשים איני חש בטוב. הסרעפת לוחצת להתפקע, הבטן מתפתלת באי נחת, לפעמים מקיא וכן הלאה."

כלומר, גם בובק עצמו חושד שהוא חולה מאוד, אך מקפיד להסתיר מהרופא את הגוש שהולך וגדל בבטנו.

אבל הרי הוא המספר. אם כך לאורך הסיפור די ברור לנו שהוא לא ימות (אלא אם ינקוט הסופר בתעלול ספרותי כלשהי….). עם זאת, לא ברור איך תסתיים כל ההתגודדות סביבו, ואת מי יכתוב בצוואתו. ובינתיים אפשר להשתעשע מכל המזימות החמדניות שנרקמות סביבו. לא רק חבריו האמנים עוסקים בכך, אלא גם בני משפחה שצצים לפתע ומנסים לכאורה לאמץ אותו אל חיקם המאוס.

פינקוס מיטיב לבטא את המיאוס המיזנתרופי שחש האיש, שמפטיר שוב ושוב "טוב מותי מחיי", בכל פעם שהוא מוזמן להשתתף בפעילויות שונות. למשל, לטוס לחוץ לארץ: "כבר אז – אף שטרם מלאו לי שישים – נראתה לי חופשה בחוץ לארץ כיגע מתמשך: ביטוח נסיעות – מזוודות – השכמה לפנות בוקר, שעות של המתנה בבתי נתיבות – אין למצוא מונית פנויה – מיטות לא נוחות בבתי מלון – חברים למסע כופים עליך את רצונם – טוב מותי מחיי".

כל דבר מעולם המעשה הוא מעדיף לדחות ל"אותו מועד נעים הקרוי 'בקרוב'".

פינקוס שנון ומשעשע. הוא לא מחמיץ אף הזדמנות לעקוץ, מכל הבא ליד, ולא מהסס להשתמש אפילו משפט שאותו זכינו לשמוע מצוטט לכאורה מפיה של גבירה מרושעת: "אנחנו אירופים, יש לנו קיבה עדינה, זה לא בשבילנו האוכל הזה", אומרת לבובק אשתו של הדודן שצץ פתאום (אותה הוא מכנה "חולי" ואת בעלה – "בריאות").

התיאורים המיזנתרופיים הפרועים מופיעם בלי הרף. הנה כך למשל הוא מתאר אישה שהוא פוגש בפריז: "שמץ מפריז דבק בה: התלתלים הכסופים רעננים וגזורים בחן, צעיף ירוק יפהפה ושופע שנצים לצווארה – ספוגית להדחת כלים שהנביטה ניצנים".

משעשע לפגוש דמות שכאן היא שולית, אבל מוכרת לנו היטב מאחד מספריו הקודמים של פינקוס: יוסף צינמן, בעל מכולת. בספרו בזעיר אנפין תיאר פינקוס את בני המשפחה של אותו צינמן, את כל הקשרים המסועפים ביניהם, וכאן, ברומן החדש, נראה שנותרה רק שארית מרוטה מכל אותה משפחתיות שהכרנו בעבר. לא רק בדמות של צינמן, הרומזת על מה שהכרנו ברומן קודם, אלא גם בדמויות של שני בני הדוד של בובק. הנה, כך נראית משפחתיות של מי שהוריהם הלכו לעולמם, הם עצמם התרחקו מאוד זה מזה, וכיום הם נפגשים רק באילוץ ובציניות.

פינקוס לועג לכולם, אך במיוחד למי שאינם מבינים מהי אמנות. "צריך לדאוג לכם, האמנים", אומרת מישהי שאין לה מושג על מה היא מדברת, "כל כך קל לנקנק אותכם! אתם נולדתם בשביל לקשט לנו את החיים, לא בשביל לעבור על מכתבים מהבנק".

ובכן, לא. אמנים לא נולדו "בשביל לקשט" למישהו, וגם הספר שלפנינו לא מבקש לקשט, אלא, אולי, להפך: לתאר כיעור, ועם זאת לומר לנו – חפיף. הכול זורם. לא צריך לקחת שום דבר באמת ברצינות.

מיכאיל בולגקוב, "מחול שדים": תרגיל אצבעות?

מיכאיל בולגקוב מוכר בעיקר בזכות הרומן המופתי שלו, האמן ומרגריטה שבתרגומו הראשון לעברית נקרא השטן במוסקבה.

יצירותיו הראשונות של בולגקוב ראו אור ברוסיה באמצע שנות העשרים, אבל נחשבו חתרניות והפצתן נאסרה. האמן ומרגריטה ראה אור לראשונה ב-1966, עשרים ושש שנה לאחר מות מחברו. עד אז הועבר כתב היד (תרתי משמע!) של הרומן מיד ליד, בחשאי, וסופר לי כי יש הטוענים שהשורות הראשונות בספר שימשו מעין ססמה בְּקֶרֶב "יוֹדְעֵי ח"ן", כלומר, אלה שהיו בקיאים בחוכמת הנסתר של מתנגדי המשטר הסובייטי הרודני והרצחני. אלה השורות, בגרסה הראשונה שתורגמה לעברית (שמו של המתרגם חסוי והוא מיוצג בספר בשתי אותיות: א.ר.) "בשעת השקיעה של יום אביב אטום ושחון הופיעו ב'אגמי האבות' שני אזרחים. האחד, כבן ארבעים, לבוש חליפת קיץ אפורה, היה גוץ, שחרחר, מפוטם, קרח, בידו מגבעת הדורה המקופלת בצורת עוגה ופניו המגולחים למשעי ענודים משקפים עצומים במסגרת קרן שחורה. השני היה צעיר אדמוני, מתולתל, שכובעו המשובץ שמוט לו על פדחתו, לבוש חולצת פסים, מכנסים מעוכים ונעול סנדלים שחורים", כך בתרגום הישן, שראה אור ב-1969 בעם עובד. בתרגום החדש, מעשה ידיו של פטר קריקסונוב, שראה אור ב-1999 בהוצאת ידיעות ספרים, נראות שורות הפתיחה של האמן ומרגריטה כך: "בשעת שקיעה אביבית חמה הופיעו באגמי הפטריארך שני אזרחים. אחד מהם, כבן ארבעים, לבוש חליפה קֵיצית אפורה, היה קטן־קומה, שערוֹ כהה, והוא מפוטם וקירח; את כובע הלבד הסולידי שלו אחז ביד, ואת פניו המגולחים בקפידה קישטו משקפיים בגודל על־טבעי, הנתונים במסגרת קרן שחורה. האחר – איש צעיר ורחב-כתפיים, אדמוני וסתור שיער שכובע המצחייה שלו הוסט לעורף – היה בחולצה פתוחה, במכנסיים לבנים מקומטים ובנעלי התעמלות שחורות".

כאמור, שמעתי שמי שהכיר את השורות הללו (ברוסית, כמובן), וידע לצטט אותן בעל פה, נחשב "אחד משלנו", איש סוד שאפשר לסמוך עליו.

את מי שאוהב את האמן ומרגריטה (או – השטן במוסקבה) המופלא תעניין הנובלה מחול השדים שכתב בולגקוב ב-1924. אפשר לראות בה ניצנים מסוימים, בזעיר אנפין, של יצירתו הגדולה האחרת, הרומן המונומנטלי החד פעמי.

מחול השדים מתחיל כסיפור ריאליסטי שמתאר את קשיי החיים בברית המועצות של שנות העשרים. בעמוד הראשון החבר קורוטקוב, "לבלר מן המניין" שעובד בחברה לייצור גפרורים, בטוח כי "ישרת באספקה עד סוף ימיו עלי אדמות". הוא לא מעלה בדעתו "את הרעיון שתהפוכות הגורל האכזר שרירות וקיימות בעולם", ולכן "בחסות אסמרגף", החברה שבה הוא עובד, הוא חי חיי שגרה שאננים ובטוחים.

אבל כבר בעמוד השני המציאות מתחילה להתערער: איש המכונה "הקופאי" מגיע לעבודה ובידו "תרנגולת מתה גדולה, שצווארה נמלק," מניח אותה על תיק המסמכים ומודיע: "כסף לא יהיה."

העובדים המזועזעים מתבשרים שמשכורתם לא תשולם עוד. בהמשך מתברר להם שבמקום כסף, ישלמו להם "בתוצרת הייצור", כלומר – בגפרורים.

החבר קורוטקוב עדיין שאנן: הוא מקבל כמה חפיסות של גפרורים, ומתנחם: הוא ימכור אותם. מה רע.

העניינים מתחילים להתדרדר כשהוא פוגש שכנה דומעת, שכורעת לצד "שורת בקבוקים מלאים בנוזל אדום כהה ופקוקים בעיתון".

קורוטקוב תוהה: "האם זה דיו?"

ושכנתו המייפחת משיבה: "יין קודש."

קורוטקוב מבין מיד: "מה – גם לכם?" ולשאלתה הנדהמת "גם לכם נתנו יין הקודש?" הוא משיב "בקול עמום", שהם קיבלו גפרורים.

הסיפור עדיין ריאליסטי וסביר.

אפילו כשהשכנה מודיעה לו כי בעצם סידרו אותו, "הם הרי אפילו לא נדלקים!", והוא מתחיל לבדוק אותם, כמו בבדיחה על הרשל'ה, בכך שהוא מצית אותם בזה אחר זה כדי לבדוק אם הם נדלקים. הסיפור עדיין שומר על נופך ריאליסטי.

אבל די מהר הכול נהפך לחלום בלהות של נרדפות ושל בירוקרטיה שמחסלת כל שריד של היגיון. הבוס של קורוטקוב מתחלף. הבוס החדש קפריזי ואלים. מתחוללת אי הבנה מצערת ומבעיתה: החבר קורוטקוב מבלבל בין שמו של הבוס החדש, גטסקי, לבין המילה "גטקס", ונגרמת תקרית מסוכנת ומביכה. קורטוקוב מאבד את המסמכים המזהים אותו ובלעדיהם אינו יכול לעשות מאומה, והוא רק נלכד שוב ושוב בסבך מסחרר של בלבול והטעיות.

ככל שהסיפור מתקדם, כך הולכים וגוברים הטירוף ותחושת הבלהה. דמויות לובשות ופושטות צורה, עד שאחת מהן אפילו נהפכת פתאום "לחתול שחור, בעל עיניים זרחניות", שמזכיר כמובן את אחת הדמויות הבלתי נשכחות מהאמן ומרגריטה, החתול בהמות, זה שמשתף פעולה עם השטן.

נראה כי הנובלה שלפנינו שימשה לבולגקוב כמעין תרגיל אצבעות לקראת הכתיבה הנרחבת והמורכבת של הרומן הגדול שלו. היא מעניינת בעיקר ככזאת.

תרגום: שירלי פינצי לב

איך נראית הוולגריות במערומיה

מאז גורשו אבותינו מגן עדן בגלל החגורות שעשו להם מעלי תאנה, ממעטים בני-אדם לפשוט את מלבושיהם בפרהסיה. הזכות להתפשט – שבקפטריית בית-חולים, למשל, שמורה רק למאושפזים – היא נחלתם הבלעדית של הבאים בשערי הבריכה הציבורית; גם שם וגם כאן המראה מרהיב כשם שהוא מקפיא-דם. אף בפארק המים שפיים חושף האדם לעין כל את פגמיו ועיוותיו. פה נעתקת הנשימה למראה מתבגרת שחומה שמשמניה הצעירים פורצים מתוך בגד רחצה זערורי וקורקבנה מזדקר בגאון מכרסה התפוחה, כאן נמשכות העיניים על כורחן אל גבר זקן, רזה וחייכן, ששיפולי בטנו מצולקים מניתוח נושן ואשכיו נפוחים כתפוז; המבט נודד מברנש ספורטיבי המכוסה מכף רגל עד צוואר בפרווה שחורה מדובללת אל בחורה למודת סבל שגבנון נוקשה ומסולע מצמח מתוך שכמותיה העירומות. כל העם הזה התגודדו עכשיו לידי הדוכנים, אדישים לעירומם, וחיטטו בבגדים בלהיטות חשקנית.

ג'ניפר בר לב, "מיניון": אזהרת טריגר

מיניון, ספרה הראשון של האמנית ג'ניפר בר לב, הוא רומן מוזר ומטריד, שלא לומר – מרגיז ומקומם. המוזרות המטרידה שלו נובעת מכך שהוא מציג את הדמות המרכזית, בעצם היחידה, של מיניון, יהודייה צעירה שחיה בוושינגטון באמצע המאה ה-20 ואת התנהגותה החריגה, אבל אינו נוקט עמדה לגביהן.

המשכתי לקרוא את הספר עד סופו בתקווה שמשהו יתגבש, שאבין סוף סוף מה בעצם אני קוראת. קיוויתי שזהו כתב אישום כנגד אחת התופעות המחרידות ביותר שהאנושות מכירה מאז ומתמיד בזוועה הטמונה בה: זאת של גילוי עריות.

"ייהרג ובל יעבור": זה הדין שקובעת ההלכה לגבי גילוי עריות, האם יש בכלל צורך להסביר את חומרתה של העבירה?

אבל ברומן שלפנינו יש, לכאורה "נרמול" של העניין. כאמור, קיוויתי עד סופו שאתבדה, אבל העלילה נמשכה ונמשכה, וגילוי העריות שעברה מיניון עובר בשקט ובטבעיות גמורה. היא עברה זאת לא רק בילדותה, אלא אפילו ביום נישואיה: היא משתפת פעולה עם אביה שמגפף אותה עד שהוא גומר, והיא מתחתנת עם "השפיך" (כך בספר) שלו על שמלת הכלה שלה… מה יכול להיות יותר מגעיל ומזעזע? אבל לא כאן, בספר שלפנינו. כאן מיניון ממשיכה לאהוב את אביה, מתגעגעת אליו, מחבקת, מאפשרת, וכאמור – משתפת פעולה.

האם נראה בהמשך את הנזק שנגרם למיניון? את היותה פגועה? רק פעם אחת אנחנו עדים למחשבה קצרה וחולפת שלה, שאותה היא בולמת באיבה: נזכרת להרף עין בסטייה של אביה, אבל מיד מסלקת את המחשבה וקוטעת אותה.

האם עלינו להבין שהמיניות האובססיבית שלה היא תוצאה של הפגיעה בה? אבל האובססיה שלה לא מתוארת כעניין שלילי או הרסני. היא נעתרת למין מזדמן עם כל ארחי פרחי, היא מוצאת את עצמה בקשר סדו מזוכיסטי, היא משתתפת באורגיה, ובעצם נהנית מאוד מכל העיסוקים הללו! היא לא משלמת שום מחיר, לא ניזוקה משום התנהגות קיצונית, לא סובלת, לא נהרסת, בעצם, לא קורה לה שום דבר!

אי אפשר שלא להיזכר בספר אחר, על חוף צ'זיל של איאן מקיואן, שמטפל בחוכמה ובעדינות בפגיעה כמעט סמויה מהעין של אב בבתו. מקיואן מראה בתחכום רב כיצד פגיעה כזאת יכולה לשבש חיים שלמים, בניגוד למה שמתרחש בספר שלפנינו.

אמנם לקראת הסוף, כשמיניון מגיעה לישראל, היא מגלה בפעם הראשונה את היכולת לומר לגבר "לא" (ולא שלפני כן היא רצתה לסרב! את כל המגעים המיניים שלה היא קיימה בחדווה רבה, גם עם גברים לגמרי זרים), אבל השינוי שמתחולל פתאומי, לא נובע משום תהליך, לא משכנע וגם לא משמעותי. זה לא שהיא למדה משהו חשוב, שהתפתחה, שהשתנתה. השינוי פתאומי מדי, ואין לו בעצם משמעות או סיבה כלשהי. ככה פתאום, בבת אחת, בישראל, מתאפשר לה בן רגע, לקבוע גבול למתירנות הקיצונית שלה, ועם זאת גם בישראל, רגע אחרי שסירבה להצעה מגונה של מציל בחוף הים, היא מאפשרת לעובר אורח למשש את שדיה, ככה סתם, באמצע הרחוב…

ומדוע, בעצם שתשתנה? הרי אותה המתירנות לא הפריעה ולא הזיקה לה בשום דבר. כשהיא מחליטה להתרחק מבעלה, אביה מסדר לה את העניינים, קונה לה מכונית, שוכר לה דירה, שולח אותה ביחד עם אמה ועם העוזרת הלא לבנה שלהם לפלורידה, מסדרים לה מיד עבודה ועוזרת-מטפלת צמודה שלוקחת על עצמה את הטיפול בילדתה הקטנה, שמיד מתלהבת מהמטפלת החדשה. הכול כל כך פשוט ונוח וקל. שום מאמץ לא נדרש. הכול מסתדר בנוחות ובקלות. כשמתחשק לה לטוס לישראל ההורים שלה מתנדבים מיד לקחת אליהם את בתה הקטנה. הם אולי קצת שתלטנים, אז מה? יומיים אחרי שאמה מסרבת לקנות לה איזה אהיל מוזהב היא מתמרדת: האימא נוסעת בחזרה הביתה ומיניון קונה לעצמה את אותו אהיל בדיוק, קובעת את סידורי הלינה בביתה החדש בניגוד להנחיות של אמה, וממשיכה למצוא לעצמה גברים שונים, להנאתה הרבה.

מה בעצם מספר לנו הרומן? מה אומרת לנו דמותה של מיניון? שכיף לשכב עם כל טיפוס לא מוכר שנתקלים בו באקראי, ככה, סתם, ושמשגלים כאלה יכולים להסב עונג אינסופי? ושזה יכול לקרות לאישה ש"מראה האיבר של אבא שלה, מקציף מסבון ומבריק ממי מקלחת מוכר לה ממש כמו מראה ברכיה המורמות כשרגליה נשענות על שרפרף קטן מול האסלה בעולם הסודי המשותף לשניהם"?

יש כאן למעשה צורך ב"אזהרת טריגר": כפי שנהוג לכתוב בפורומים של נפגעי תקיפה מינית, במיוחד בקרב נפגעות גילוי עריות, כדי שקוראות ידעו שאולי מוטב להתרחק מהטקסט, כי הוא עלול לפגוע בהן. כי אכן, התיאור הזה, והוא לא החמור מכולם, ממש מסוכן. יש בו רוע מפחיד. הוא מנרמל סיטואציה איומה ונוראית, ולא דן אותה לכף חובה. אם הכוונה של המחברת דווקא כן למתוח ביקורת על אביה של מיניון, היא עושה זאת באופן כל כך סמוי, שהוא בעצם נסתר מהעין. אסור, פשוט אסור לכתוב כך! זה לא מוסרי, זה מזויף, וזה פשוט דוחה.

הגעתי עד סופו של הרומן ולא הרגשתי שמשהו בו גואל את תחושת הדחייה שהתעוררה בי למעשה ממש מתחילתו, כשאנחנו פוגשים את אביה של מיניון שמתחרמן משדיה הגדולים, הנוטפים חלב, של בתו שזה עתה ילדה את בתה, ואחרי כן את הרופא שאליו לוקחת אותה אמה בהיותה בת חמש עשרה, כדי שיגיד מה צריך לעשות עם אותם שדיים ענקיים. (בהמשך הרופא מתחרמן גם מצליל חיכוך הרגליים של האם). קיוויתי שאחרי ההתחלה המחרידה והמבחילה הזאת יגיע המשך שיצדיק את קיומה, אבל זה לא קרה.

התחושה החזקה ביותר שהתעוררה בי בסופו של דבר הייתה שג'ניפר בר לב השתוקקה בעיקר to shock the bourgeoisie: להתריס. להעז. לתאר מיניות נשית לוהטת. לדבר על הכאב בווגינה הלא מסופקת, להתרברב בשדיים מפוארים. אני מבקשת להדגיש: לא אלה החלקים שזעזעו אותי. גם לא המתירנות של מיניון. הזעזוע שלי נובע רק מהחשד שלכותבת אין באמת מושג מה המשמעות של פגיעה מינית של אב בבתו, ואיך באמת נראים יחסים בתוך משפחה שבה זה קורה. הנגיעה הגסה הזאת בעניין כל כך רגיש וכאוב נעשתה לטעמי לא בתעוזה אמיצה, אלא בעזות מצח.

ויסלבה שימבורסקה: תצלומו הראשון של היטלר

וּמִיהוּ הַתִּינוֹקוֹן הַזֶּה שֶׁבַּמָּתְנִיָּה?
זֶהוּ אַדּוֹלְפִיק הַקָּטָן, בְּנָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת הִיטְלֶר!
אוּלַי יִהְיֶה דּוֹקְטוֹר לְמִשְׁפָּטִים כְּשֶׁיִּגְדַּל?
אוֹ טֶנוֹר בָּאוֹפֶּרָה שֶׁל וִינָה?
שֶׁל מִי הַיָּד הַקְּטַנְטַנָּה הַזֹּאת, שֶׁל מִי הָאֹזֶן, הָעַיִן, הָאַף הַזְּעִירִים?
שֶׁל מִי הַבֶּטֶן הַקְּטַנְטַנָּה הַמְּלֵאָה חָלָב, עֲדַיִן לֹא יָדוּעַ:
שֶׁל דַּפָּס, רוֹפֵא, סוֹחֵר, כֹּמֶר?
לְאָן יַגִּיעוּ הָרַגְלַיִם הַקְּטַנְטַנּוֹת, הַמַּצְחִיקוֹת הַלָּלוּ, לְאָן?
לַגַּנּוֹן, לְבֵית־הַסֵּפֶר, לַמִּשְׂרָד, לַחֲתֻנָּה
אוּלַי עִם בִּתּוֹ שֶׁל רֹאשׁ הָעִיר?
עוֹלָל, מַלְאָכוֹן, פְּתִיתוֹן, קֶרֶן אוֹר,
כְּשֶׁבָּא לָעוֹלָם אֶשְׁתָּקַד,
לֹא חָסְרוּ אוֹתוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:
שֶׁמֶשׁ אֲבִיבִית, צִמְחֵי גֵּרַנְיוּם בַּחַלּוֹנוֹת,
בֶּחָצֵר מוּזִיקָה שֶׁל תֵּבַת נְגִינָה,
נִבּוּי מֻצְלָח בַּעֲטִיפַת נְיָר וְרֻדָּה,
מַמָּשׁ לִפְנֵי הַלֵּדָה חֲלוֹמָהּ הַנְּבוּאִי שֶׁל הָאֵם:
לִרְאוֹת בַּחֲלוֹם יוֹנָה — בְּשׂוֹרָה מְשַׂמַּחַת,
לִלְכֹּד אוֹתָהּ — יַגִּיעַ אוֹרֵחַ מְיֻחָל זֶה מִכְּבָר.

טוּק טוּק, מִי שָׁם, זֶה לִבּוֹ שֶׁל אַדּוֹלְפִיק פּוֹעֵם.
מוֹצֵץ, חִתּוּל, סִנָּרוֹן, רַעֲשָׁן,
הַבַּחוּרוֹן בָּרִיא, תּוֹדָה לָאֵל,
דּוֹמֶה לְהוֹרָיו, לַחֲתַלְתּוּל שֶׁבַּסַּל,
לַיְלָדִים מִכָּל הָאַלְבּוֹמִים הַמִּשְׁפַּחְתִּיִּים הָאֲחֵרִים.
נוּ, הֲרֵי לֹא נַתְחִיל לִבְכּוֹת עַכְשָׁו,
אָדוֹן צַלָּם יַעֲשֶׂה קְלִיק מִתַּחַת לַשַּׁרְווּל הַשָּׁחֹר.
פוֹטוֹ־קְלִינְגֶּר, גְּרַבֶּנְשְׁטְרָסֶה בְּרַאוּנַאוּ,
וּבְּרַאוּנַאוּ הִיא עֲיָרָה קְטַנָּה אַךְ מְכֻבֶּדֶת,
חֲבָרוֹת סוֹלִידִיּוֹת, שְׁכֵנִים טוֹבִים וִישָׁרִים,
נִיחוֹחַ עוּגַת שְׁמָרִים וְסַבּוֹן אַפְרוּרִי.
יִבְבַת הַכְּלָבִים וּפַעֲמֵי הַגּוֹרָל אֵינָם נִשְׁמָעִים.
הַמּוֹרֶה לְהִיסְטוֹרְיָה מְרוֹפֵף אֶת צַוְּארוֹנוֹ
וּמְפַהֵק מֵעַל לַמַּחְבָּרוֹת.

 

תרגם מפולנית: רפי וייכרט

שחר ג. יפה: "כלבים ישנים": מי כתב? מי העיר ומדוע?

הקונוונציה הספרותית מוכרת: מישהו מביא בפנינו סיפור שנתקל בו באקראי. על הדעת עולה למשל המספר החיצוני באנקת גבהים, דמות שולית שמוסרת לנו את פרטי העלילה כפי שסיפרה לו אותה דמות אחרת, נלי דין, אישה שעבדה בבית שבו התרחש הסיפור העיקרי.

אבל בסיפור שלפנינו העניינים מסובכים הרבה יותר. כי באנקת גבהים ידועה ונהירה לנו זהות הכותבת של הרומן: אמילי ברונטה, ואילו בכלבים ישנים אי אפשר שלא לחשוד בזהותו. אמנם על גב הספר מופיעים פרטים תמציתיים מאוד על אודותיו: הוא, כך כתוב, "מחנך, יליד 1983, המתגורר עם משפחתו בתל אביב", אבל משום מה התעורר בי חשד. האומנם אדם כזה קיים באמת? סופר שזהו שמו, וזהו ספרו הראשון?

החשד התעורר בין היתר מכיוון שה"עורכת" הבדויה המופיעה בהקדמה לסיפור, מכונה "פרופ' יפה ג.", והיא, כך נכתב מתחת לכותרת, "ערכה והוסיפה דברי מבוא ופרשנות".

לאורך הסיפור מופיעות הערות שוליים ידעניות מאת אותה "פרופ' יפה ג.". הן מוסיפות לכתוב מעין נופך עיוני של הסברים מלומדים, אך בשלב מסוים, לקראת סופו של הסיפור, היא עצמה מצטרפת לסיפור בגופה.

מניין הגיע אליה? "פרופ' יפה ג." מצאה אותו לכאורה בשולחן הכתיבה שלה. מי הניח שם את הדפים? באמת המנקה שלה? ומי כתב אותם? באמת אישה זקנה ואלמונית שאותה ביקרה המנקה רק פעם אחת?

לקראת סופו של הסיפור מתרחשת התפנית שהזכירה לי במידה מסוימת את הניתוח של פרויד לסיפור "גרדיווה": גיבור הסיפור חולם על אישה שחיה בפומפיי, ואז הוא נוסע לפומפיי, כדי לאתר שם את טביעות רגליה…

זה בערך מה שקורה ל"עורכת" הסיפור שלפנינו: היא נוסעת לסדום, בעקבות מה שקראה בסיפור, ש"עורר אותה," כך נכתב על גב הספר, "לקריאה פרשנית שהופכת לאובססיה". קיומה (הבדוי!) מתערבב עם הבידיון של הסיפור, ואנחנו נשארים בעיקר עם גילוי מרעיש, אם גם פתאומי מדי, שנוחת על אנה, הילדה שהסיפור מגיע אלינו מפיה (לכאורה).

סיפור חייה הקיצוני מאוד של אנה מושפע מההיסטוריה הישראלית. הוא מתרחש בראשית שנות החמישים, בשכונת עולים קרוב אל שפת הים של תל אביב. העבר מפתיע את אנה וכשהאמת עליו נחשפת בפניה, היא יכולה להבין את הסבל שהיה מנת חלקה מאז ומתמיד, ואת הסיבה לכך שאמה, כך נראה, אוהבת רק את אחותה הקטנה.

מדובר בספר קצרצר, למעשה בסיפור, אפילו לא בנובלה: טווח הנשימה בו אינו מבטיח התפתחות ממושכת ומרובדת. לרגעים לא ברור אם הוא לגמרי ריאלי, או שמא המראנו אל מחוזות סוריאליסטים, ואולי המציאות עצמה, במיוחד בישראל של אותם ימים, הייתה סוריאליסטית, כשמה שלא נראה אפשרי התאפשר והתרחש.

הערות השוליים של "העורכת" הן כמובן חלק אינהרנטי מהסיפור. כך למשל: "המחברת בדגש הניתן דווקא למחזור ולדם, אך ברור שרגישות יתר לגוף המתבגר נמצאת בבסיס התיאורים שבהם היא בוחרת להקיף את דמותה של אנה", או: "הסלע הוא ארכיטיפ פאלי (ויש שיאמרו: אדיפלי). מיקומו דווקא בנקודה זו מצביע על היחסים הפתולוגיים שיש לאנה עם דמות האב. בנקודת הקושי מופיע האב הסמלי המיוצג על ידי הסלע הגברי, כדי להציע נחמה".

ברור שמי שכתב את הסיפור ביקש להוסיף לו נופך של ניכור, בדומה למה שנהג לעשות ברכט במחזותיו: יצירת ריחוק, כדי לעורר תחושה של אובייקטיביות, מתוך שיפוט כלפי המתרחש והפעלת שיקול דעת. ברכט קיווה שכך יוכל הצופה לחשוב על מה שמתרחש ולמתוח עליו ביקורת, לא להיסחף לתוך הסיפור ולשכוח שמדובר בבדיון. ברכט עשה את זה באמצעים שונים. למשל – השחקנים בהצגות שלו נהגו לשיר. אמצעי אחר: אל מה שהתחולל על הבמה נוספה קריינות מבארת ומפרשת – ממש כמו שעושה "העורכת" המלווה את הסיפור שלפנינו בביאורים ובפרשנויות.

התכסיס מצליח: אנחנו לא הולכים שבי ולא נסחפים, ועם זאת נשארים בתום הסיפור עם מחשבות על המשמעות של מה שקראנו.

מה עיוורים-מרצון מורישים לילדיהם

בטירופו הבין מנדלשטם מה צפוי לו. אך כשהחלים אבד לו חוש המציאות והוא האמין ששום סכנה אינה אורבת לו. באורח החיים שחיינו, בעל-כרחם עָצְמוּ האנשים הבריאים בנפשם את עיניהם, כדי שלא לראות את המציאות, כדי שלא תתגלה כהזיה.

קשה לעצום את העינים, הדבר דורש מאמצים רבים. אי-ראיית המתרחש סביבך אינה פעולה פסיבית גרידא. האנשים הסובייטים הגיעו למדרגה גבוהה של עיוורון-
נפשי, שפעל בצורה הרסנית על המבנה הרוחני שלהם.

עכשיו הולך ונעלם דור הסוּמִים-מרצונם, והסיבה לכך פרימיטיבית למדי – הגיל.

אך מה הם הורישו לצאצאיהם?

שטפן צוויג, "המנורה הטמונה": האם המנורה מבית המקדש קדושה?

אנחנו היהודים – מסביר רבי אליעזר לילד בשם בנימין, שנגזר עליו לשמש כעד באירוע שילווה אותו עד יום מותו, כשיהיה ישיש בן שמונים ושמונה – שונים מבני עמים אחרים, כי "אנחנו יחידים ומיוחדים, דבקים בבלתי נראה ותרים אחרי משמעות שהיא מעבר לחושינו". בניגוד לנו, הם, הגויים, "יצרו את אלוהיהם מחומרים גשמיים, מעצים ומאבנים ומנחושת קלל". אנחנו היהודים, הוא ממשיך ומסביר, "תרנו תמיד אחרי הבלתי נראה", כי כל מה שגשמי הוא בר חלוף, ואילו "הרוח חזקה יותר בטווח הארוך מן הכוח".

מעניין לבחון את אותה "אמונה בבלתי נראה" על רקע המשכו של הסיפור שרקח צוויג בנובלה שלפנינו. במרכז העלילה מצויה מנורת שבעת הקנים שטיטוס חמס ולקח לרומא, אחרי שהחריב את ירושלים ואת בית המקדש השני.

הסיפור מתחיל כאשר שבטי הוונדלים שפלשו לרומא שודדים את כל אוצרותיה ולוקחים אתם גם את המנורה, שהייתה עד אז גנוזה בין כל אוצרות העיר, ולא הייתה נגישה ליהודים שמהם נגזלה מלכתחילה. כמה נכבדים מיהודי העיר מחליטים ללוות את המנורה המתרחקת מהם עוד יותר בדרכה האחרונה, עד לנמל, משם תפליג ותיעלם מעיניהם. הם לוקחים אתם את הילד בנימין כדי שיראה את המנורה, וכך יהיה העד החי האחרון לקיומה. תמיד יוכל בעתיד לספר שראה את המנורה עצמה, זאת שבה נגע לפני שנים רבות משה רבנו בכבודו ובעצמו, לפני שהגיעה אל בית המקדש הראשון, ואחריו – גם אל השני.

"כדי שהלב שלנו לא יתנכר אף פעם לחובתו לעבוד את הבלתי נראה, שהוא הצדק, הנצח והחסד, יצרנו לעצמנו כלים לעבודת האל, כלים שדרשו תשומת לב תמידית, מנורה שבה בערו תמיד הנרות, שולחן שעליו היו מוצגים תמיד כיכרות לחם הפנים. אלה לא היו בני דמות של של הישות האלוהית – זכור זאת היטב – כפי שיצרו העמים האחרים בכפירתם",

שוב ושוב מסבירים לו, לילד, עד כמה האמונה היהודית מתעלה מעל הגשמי והארצי, עד כמה היא רוחנית, והנה לאורך כל הסיפור מתקיים מרדף עז ולוהט אחרי חפץ שהוא בכל זאת, ובסופו של דבר, גשמי: המנורה מבית המקדש שבעצם סוגדים לה ממש!

לאורך עשרות שנים מנסים יהודים למצוא אותה. הם מתרגשים כשהיא מתגלה, ועושים מאמצים עילאיים לקבל אותה בחזרה לידיהם. הם נסערים מהידיעה שמקומה התגלה, ובסופו של דבר אחד מהם מצליח אפילו ליצור העתק מדויק שלה. מה אם כן ההבדל בין המנורה המקורית לזאת שהעתיקו אותה בזהב, על כל פיתוחיה, משקלה, ועל יופייה המיוחד? האחת מסתמנת כקדושה, רק משום ששכנה בעבר בבית המקדש, והאחרת, ההעתק שלה, חסרת כל ערך רוחני, אף על פי שהיא זהה לה לחלוטין.

היכן אם כן ההתנכרות אל הגשמי שהוא בר חלוף, לעומת הרוחני המתעלה מעליו? מה מאציל על המנורה המקורית את ייחודה? האם איננה בעצם חפץ שדומה במידה רבה לחפצים המואלהים של בני דתות אחרות? ואולי אפשר למצוא את התשובה לתהיות הללו במה שקורה בסופו של הסיפור, בפתרון שמציע צוויג באמצעות אחת הדמויות המרכזיות בסיפור ובתשובה לשאלה – מה דינו של חפץ קדוש?

הפתרון מזכיר את עמדתו של ישעיהו ליבוביץ בעניין ביאת המשיח: "מבחינת היהדות ההיסטורית קיימת האמונה במשיח שיבוא אבל לא במשיח שבא. מהותו של המשיח שהוא מציג דבר שהוא העתיד הנצחי."

מעניין לחשוב על כך שצוויג פרסם את הנובלה שלפנינו לראשונה ב-1938, שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.

היהודים בסיפור שמשתוקקים כל כך אל המנורה מאמינים כי כלי הקודש שנדדו בעולם "שמורים בתוך ארון הברית", הוטמנו באוהל, שאותו נשאו אבותיהם, שגם להם לא הייתה ארץ משלהם. הם נשאו אותו "על כתפיהם. כשנח האוהל עם כלי הקודש, רשאים היינו גם אנחנו לנוח, וכשהוא נדד, נדדנו איתו. במנוחה ובמצעד, ביום ובלילה, אלפים ועוד אלפים של שנים היינו אנחנו היהודים מכונסים תמיד סביב הקודש הזה, וכל עוד התמדנו ביחסנו הזה לקדושה, נותרנו בני עם אחד בארצות גלותנו."

אבל בשלב מסוים "עייפנו מנדודינו, כי האדם כמהַ לאדמה, כפי שהאדמה כמהה לאדם," ואז הגיעו "אל הארץ שהבטיח לנו משה", ולקחו אותה לעצמם "בדין". בארץ "זרענו וחרשנו ושתלנו גפנים ובייתנו את החיות, גידלנו לנו שדות פוריים והצבנו סביבם גדרות, והיינו מאושרים על שאיננו עוד הדחויים והעלובים בקרב העמים ושאיננו עוד אורחים נצחיים בניכר".

את כל זאת כותב היהודי שנולד באוסטריה, כתב בגרמנית, והיה לסופר המצליח ביותר בגרמניה, עד שנות השלושים, כשהנאצים עלו לשלטון, והוא נאלץ לגלות ממולדתו, ובסופו של דבר התאבד בניכר. אי אפשר לקרוא את השאלה ששואל הילד בנימין "אבל מה עם אלוהים? מדוע הוא סובל את השוד הזה? למה הוא לא עוזר לנו?" בלי לחשוב על מצבו של צוויג בשעה שכתב את הסיפור. ואי אפשר גם להתעלם מהתשובה שמתחילה בהדהוד של השאלה: "הילד לא שאל כי אם את השאלה היהודית הישנה: למה אלוהים מקשה כל כך דווקא עלינו מכל העמים, דווקא עלינו, שעבדנו אותו כפי ששום עם אחר לא עָבַדוֹ? למה דווקא אותנו הוא משליך מתחת לסוליות נעליהם של האחרים, שדורכים עלינו, אף שהיינו ראשונים להכיר בו ולהלל אותו במהותו הבלתי נתפסת? למה הוא מחריב את מה שאנחנו בונים, מנפץ את תקוותינו, מה הוא לוקח מאיתנו את מקום מושבנו בכל מקום שבו אנו מתיישבים, למה הוא מסית נגדנו עַם ועוד עַם בשנאה שמתחדשת תמיד? למה הוא מעמידנו במבחן, ורק אותנו תמיד, מבחן קשה כל כך, דווקא אותנו שאסף אליו בראשונה וחשף בפנינו ראשונים את סודו?" והזקן מוסיף ואומר: "לא, לא אשקר בפני ילד, כי אם שאלתו היא כפירה בעיקר, אזי גם אני עצמי כופר בעיקר בכל יום בחיי," ובסופו של דבר הוא מודה: "אני לא יודע למה. כי אנחנו לא מכירים את תוכניותיו של אלוהים ולא מנחשים את מחשבותיו", ומוסיף ומנסה למצוא נחמה, "אולי יש פשר לסבל שהוא גוזר עלינו, ואולי כולנו מכפרים על אשמה."

ויקטור פראנקל מצא פשר באושוויץ. שטפן צוויג איבד בסופו של דבר את היכולת למצוא אותו.

מה היה קורה אילו בכל זאת נאחז בחיים, אילו לא ויתר ולא התאבד? האם כפי שסיפר על עברם של בני עמו, היה גם הוא מתעייף מהנדודים ועולה לישראל? היה מאמץ אותה כמולדת? ומה אז? היה כותב בעברית? איך היה מתקבל כאן? כמו אלזה לסקר שילר, למשל?

נכון, אין שום טעם בשאלות הללו של "מה היה אילו". צוויג מת בפברואר 1942, ייתכן אפילו שלא הספיק לשמוע על ועידת ואנזה ועל "הפתרון הסופי".

בכל מקרה, הוא השאיר לנו קורפוס ענקי של סיפורים ונובלות שמחלחלים לאט לאט אל העברית, וכשהראל קין מתרגם אותם בעברית היפהפייה שלו, אפשר רק לשמוח.

הנובלה שלפנינו שונה לגמרי מכל הסיפורים הקודמים של צוויג שקראתי, ומעניין מאוד להיפגש עם פן אחר של כתיבתו.


הנה רשומות קודמות על כמה מהספרים צוויג, שכל אחד מהם מרגש ומאלף בדרכים שונות ומיוחדות: העולם של אתמול, מכתב של אלמונית, הנערה מהדואר, 24 שעות בחיי אישה, מרד המציאות, מנדל של הספרים, קוצר רוחו של הלב, כל אחד מהם חגיגה בפני עצמה!