אוקטב מירבו, "זיכרונותיו של חבר"

המלומדים גזרו מנחיתותן של החיות לעומת האדם את הטיעון שלפיו משחר קיומן החיות פועלות באותו אופן תמיד, עושות את אותן תנועות תמיד, הן אינן מתייעלות ואינן מתפתחות. הארנב חופר את המחילה שלו היום ממש כשם שחפר אותה לפני עשרות מיליוני שנים, החוחית שוזרת את קנה, העכיש טווה את קוריו והבונה מקים את סכריו ללא כל שינוי באופן ובלי שום תוספות. אפשר להאמין שנשללה מהם כל אפשרות לפנטזיה, לספונטניות אישית או לחופש ביקורתי, והתנהגותם אינה אלא ציות, פעולות מכניות טהורות, כך בכל הדורות של הארנבים, החוחיות, העכבישים והבונים. אבל מאין לנו שמה שאנו מכנים פעולות מכניות אינו למעשה חוקי מוסר נעלים; מאין לנו שאם החיות אינן מתפתחות הרי זה משום שהן הגיעו לשלמות כבר ברגע היווצרן, ואילו האדם עוד מגשש, מחפש, משנה, הורס ובונה מחדש – וכל זאת בלי להגיע ליציבות התבונה, למושאי תשוקתו או לצורה הרמונית?

[…]

מאותו יום לא יכולתי לראות עוף משופד בלי לפרוץ בבכי. לא ייתכן שהאדם מעז להזין את עצמו ברגשות העדינים הללו ששוכנים בנשמתן של החיות: אינטליגנציה, רצון, נחמות, ואפילו אירוניה.


Mirbeau, Octave, Les Mémoires de mon ami

לעברית: רותם עטר

מורן איפרגן, "הקיר": מה הקשר בין הכותל בירושלים וסיפור על גירושין?

מה עומד במרכז הסרט "הקיר" שזכה בפרס הראשון בפסטיבל דוק אביב 2017? האם זה הכותל המערבי, שבקרבתו הסרט צולם? גירושיה של היוצרת, מורן איפרגן, שביימה את הסרט וצילמה אותו? ואולי יחסיה עם בני משפחתה, הגרוש שלה, אמה, חברתה הטובה ביותר, דודתה?

יוצרת הסרט נקטה תחבולה מרתקת: ישבה לה בשקט במשך כמה חודשים ברחבת הכותל בירושלים, צילמה מה שראתה − מסתבר שיש שם אינסוף התרחשויות − והצמידה פס קול שאין לו לכאורה שום קשר למה שרואים. רק פעם אחת צילמה שיחה שניהלה עם אישה שמוצאת את פרנסתה ברחבה, במכירת חוטים אדומים שאמורים להביא ברכה לעונדים אותם. השיחה עם אותה אישה משתלבת היטב עם כל השיחות האחרות, שבהן איננו רואים את הדוברים. מתועדת בה אישה ססגונית, משעשעת ומעניינת. כמו כל הנשים האחרות שאתן איפרגן מדברת, גם היא מנסה ללמד אותה משהו על החיים.

השיחה המוקלטת הראשונה מתנהלת עם אישה אחרת, מישהי שנוהגת להגיע לכותל כדי לשכנע נשים לשמור על הלכות נידה. שומעים אותה מסבירה לאיפרגן מה בדיוק עליה לעשות לפני המקווה, איך היא אמורה לבדוק את איבריה האינטימיים, ומדוע האיפוק ייטיב אתה: זה כמו שאם כל הזמן אוכלים שוקולד, בסוף כבר לא מתחשק, מסבירה אותה אישה, ואיפרגן ממלמלת – גם ככה כבר לא אוכלים שוקולד…

כך בעצם היא מספרת את סיפור הפרידה שלה מבעלה: עם כל שיחה מוקלטת שהיא מעלה, נוסף פרט על חייה. בתחילת הסרט היא מדברת עם בעלה בטלפון ומציעה לו לכתוב למענו פתק ולתחוב אותו בין הסדקים, כנהוג. מה אתה רוצה לבקש, היא שואלת, והוא מבקש שתכתוב מה משאלתו: ששלושתם, היא והוא ובנם, יצליחו לחיות ביחד באושר, כמשפחה. מיד אחרי כן רואים את אנשי התחזוקה והניקיון של הכותל מגיעים, מסירים את כל אלפי הפתקים, אוספים אותם בעזרת יעה גבוה, ועורמים אותם לתוך שקיות אשפה.

מוכרת החוטים האדומים מבררת עם איפרגן מדוע אינה רוצה עוד ילדים. היכן הילד שלה עכשיו. מי מטפל בו. בהמשך, בערב יום הזיכרון, משוחחת הבמאית עם קרובת משפחה שלה, כנראה דודתה, ומספרת לה על הפרידה מבעלה. הדודה מתייפחת. "את אמורה לנחם אותי," איפרגן ממלמלת, וזאת אחרי שהיא מנסה לשכנע את הדודה שהיא בסדר, שטוב לה. היא הולכת לגור בשכונה שגרות בה משפחות. הדודה לא קונה את הבשורה: "בכל שכונה יש משפחות!" כן, יהיו לה מקרר ומכונת הכביסה. היא תיקח אותם אתם, לדירה החדשה. "ומה אתו?" הדודה נחרדת.

שיחותיה המוקלטות עם חברתה הן מופת של שנינות וחוכמת חיים. החברה משאירה אצלה במשיבון מונולוגים ארוכים, מבדחים, נוגעים ללב ומרגשים. אפשר לחוש באהבה ובקרבה הרבה השוררות ביניהן, ולחוש כאילו החברה כאן, אתנו, דמות מלבבת וברורה, שיש לה תפקיד נוסף: היא רווקה תל אביבית, שמייצגת את העיר ואת ערכיה, ועם זאת יש בה געגוע אל מה שאפשר לדבריה למצוא בירושלים: דתיים ששקועים בהרהורים רוחניים. לפעמים, כך היא מספרת, היא רואה בתל אביב איזה יאפי בחולצה לבנה, והיא מתרגשת מהמחשבה שהוא מהרהר, עד שמתבהר לה שלא, זהו סתם עוד יאפי, אמנם בחולצה לבנה.

בשיחה שאחרי הקרנת הסרט בסינמטק, נשאלה מורן איפרגן אם יהיו לדעתה אנשים שהסרט יקומם אותם. השואל אמר במפורש שלצערו נראה לו שאין סיכוי שזה יקרה, כי, כך רמז, יש משהו פשרני בסרט, משהו זהיר מדי – לטעמו. איפרגן הסכימה אתו, והסבירה שאכן לא רצתה להגחיך את האנשים שצילמה. היא חשה שחדרה לפרטיותם, גם אם עשתה זאת במקום פומבי, ובכלל, היא באה מהדת. אמנם שינתה לחלוטין את דעותיה ועמדותיה, אבל בהחלט לא התכוונה לפגוע באיש, אם כי היו דברים שמתחה עליהם ביקורת גלויה: למשל, על השלט האומר כי שירת נשים אסורה ליד הכותל.

המראות שאיפרגן מביאה בפנינו מרתקים. החל בנשים הפוקדות את הכותל ונסוגות ממנו לאט, בזהירות, בצעידה לאחור, כמו שמתרחקים כנראה מהוד מלכותו של מישהו ובנערות הדתיות המרקדות באדיקות, וכלה בטקס צבאי של פלוגת טירונים הניצבים בחי"ת צה"לית מסודרת, עומדים דום ונוח ודום ועונים בצייתנות למפקדיהם בקריאות הנדרשות. "כן מפקדת הפלוגה," הם שואגים, ולרגע הצופה התבלבלה: מפקדת? אמנם כך. אישה צעירה שתנועותיה נראות כמו פרודיה על גבר מסוקס עומדת מולם, צווחת בקול עמוק ובז'רגון צבאי, שואגת אליהם את מה שנקרא בצבא שיחת מוטיבציה וערכים, עד שהיא מפנה את מקומה למפקדים האחרים, הזוטרים ממנה בדרגה.

אז האם יש קשר בין המראות לפס הקול? בהחלט כן. חורבן הבית של הבמאית מלווה את המראות של התגברות הדתיות והלאומנות בחברה הישראלית. הקשר האודיו-ויזואלי בין השניים מרתק.

סלמאן נאטור, "הולך על הרוח": האם יש תקווה?

בשנות השמונים של המאה שעברה התהלך סופר ואיש רוח ערבי, סלמאן נאטור, בחוצות בית שאן וחיפה ושוחח עם יהודים. הוא ניסה לא רק להבין את הלכי הרוח שלהם ולשקף אותם בכתיבתו, אלא, מדי פעם, להושיט לעברם יד, לומר איזה משפט שעשוי לערער את תחושת הצדק היצוקה שלהם, או לפחות לחצוב בתוכה איזו נקבובית קטנה של ספק. חלק מהשיחות שערך הוא הקליט, וציטט אותן, על פי עדותו, כלשונן, בלי שום שינוי.

דומה כאילו עשרות השנים שחלפו מאז שדיברו מרואייניו של נאטור על יאסר עראפת, על ראש הממשלה יצחק שמיר, על פת"ח ועל "המערך", לא שינו מאומה, למעט השמות והכותרות. אדרבא, נראה כי אותה שנאה יוקדת שאפשר למצוא בתיעוד הדברים ששמע נאטור, אותה תחושה של התבצרות בעמדות, של קורבנות אלימה ושל חוסר כל רצון לראות את הצד השני, רק החריפו מאז.

באחד הקטעים הנוגעים ללב בספר הולך עם הרוח, שהוא תוצאתו של אותן שיחות יזומות, "מפגיש" סלמאן נאטור שתי אמהות שכולות, פלסטינית ויהודייה (רק בדבריו עליהן. בפועל הן מסרבות להיפגש). הבנות של שתיהן נרצחו ימים אחדים לפני חתונתן. מתנחל הרג את הפלסטינית. מחבל – את היהודייה. שתי הצעירות היו בדרכן להזמין קרובי משפחה למסיבה. שתי האמהות מרות נפש, כצפוי, כועסות ושונאות. שתיהן מסרבות – ובצדק מבחינתן! – להבין את הצד השני ואת מצוקותיו. עם האם הערבייה המחבר אינו מפתח שיחה ארוכה, או לפחות אינו מתעד אותה, רק מתאר את אבלה, ומספר כיצד נאלצו בני משפחתה לקבור את הנרצחת "בשקט", על פי הפקודה שקיבלו מהצבא. "כיצד בוכה אם יהודייה ששכלה את בתה שבוע לפני חתונתה?" הוא שואל את עצמו בדרכו לבית שאן, אל ביתה של אסתר אוחנה. האם מספרת על בתה. על האבן שהרגה אותה. על ביקורה באו"ם, "עם השגריר שלנו נתניהו", שם הראתה את האבן, כי הנציגים תהו "מה פתאום אבן תהרוג…"

"גברת אוחנה," שואל אותה סלמאן נאטור, "את הופעת בהפגנות רבות, עם פוליטיקאים ועם כהנא, את לא חושבת שהם ספסרו בדם של הבת שלך ובכאב שלך?" והיא מסבירה לו בתשובה שאילו היה גזר דין מוות למחבלים, לא היו מחליפים את רוצחי בתה עם שבויים ישראלים.

"את שונאת ערבים?" הוא שואל. "כן, בטח…" היא משיבה. ואז הוא מנסה "להסביר" לה: "גברת אוחנה, כל מה שהם רוצים זה מדינה בגדה המערבית ובעזה," והיא בשלה – "יש להם עשרים וארבע מדינות. אנחנו אחת. הם לא יכולים לחיות שם?"

קשה להסביר עד כמה קריאת הדיאלוג הזה מייאשת. שהרי שני הצדדים כאן אינם מדייקים. כבר קשה להאמין ששאיפותיהם של הפלסטינים מתמצות אך ורק בהקמה של מדינה לצד מדינת ישראל, וגם תפיסתה של הגברת אוחנה, המשקפת בלי ספק את דעתם של ישראלים רבים, בלתי נסבלת: ברור שפלסטינים ילידי המקום הזה חשים כלפיו קרבה והזדהות עמוקים, תחושות שישראלים רבים מדי מתנכרים להן ומעדיפים להתעלם מעוצמתן.

סלמאן נאטור מרבה לתאר את התחושות הללו. את הקשר הרגשי שלו, הנטוע עמוק בנופי הארץ, ובהיסטוריה שלה. הוא מהלך בעיני רוחו בין כפרים ערביים שנעלמו, שבמקומם שוכנים אתרים ישראלים – על אילו אדמות שוכן למשל נמל התעופה בן גוריון? ומה הייתה בית שאן לפני שאיבדה את שמה הערבי? (ועם זאת, אומר לעצמו הקורא הישראלי, אסור להתעלם גם מהקשר הרגשי והזיקה ההיסטורית העמוקה שיש ליהודים עם המקומות האלה ממש!)

הכאב שנאטור מביע אינו נגרם רק בשל האובדן ההיסטורי, אלא גם בגלל המציאות היומיומית של מי שחי בארצו הגיאוגרפית, אך לא המדינית. הוא, ידידיו ומכריו, חשים נרדפים ונטולי זכויות. הוא מיטיב לתאר את התחושות הללו כשהוא מספר על יציאתו מהארץ לטיול באירופה. על הבידוק הביטחוני המוקפד שהוא נאלץ לעבור. את עוצמת הרגשות הוא מבטא היטב כשהוא מספר על התרגשותו מהדלת האוטומטית הנפתחת בפניו בשדה התעופה: היא, בניגוד לאנשי הביטחון, אינה מבחינה בין יהודי לערבי. נפתחת ונסגרת, בלי שום אפליה.

אבל אפילו כאן הקורא הישראלי אינו יכול לספוג את כל עוצמת הכאב הזאת בלי לומר לעצמו בסתר, במעמקי הלב – מה הוא רוצה? הרי חייבים להתגונן מפני מחבלים מתאבדים, וזאת אינה פיקציה אלא מציאות. אז נכון שמי שחף מפשע סובל, אבל מה החלופה? והאם רק בישראל מתקיימים בידוקים כאלה? האם ראה פעם המחבר את מה שחייבים לעבור כל הטסים לישראל משדות תעופה כמו זה שבמינכן, למשל? איך מפשפשים בכליהם, מצווים עליהם לחלוץ נעליים, ממששים את גופם, בלי הבדלי דת גזע ומין? האם אפשר לטעון ביושר כי מה שנאטור חווה אינו אילוץ אלא התנכלות?

אחד החלקים המעציבים ביותר בספר, אבל כזה שיש בו אולי גם שביב של תקווה לעתיד טוב יותר, הוא זה שבו מצטט סלמאן נאטור כמה ילדים שהתבקשו, בשיעור כתיבה יוצרת, לתאר ערבים. רוב הילדים הביעו כעס, פחד, שנאה ואי הבנה למניעיהם של הערבים. רבים הזכירו את ההבטחה שאלוהים נתן לאברהם כבסיס לזכות היהודים על הארץ. אבל היו ביניהם גם כאלה שכתבו דברים אחרים. "יש כאן ערבים שרוצים לעשות שלום. וגם יהודים. ויש ערבים שעושים את האינתיפאדה. איך הם רוצים לעשות שלום?" או − "אני רוצה להגיד שיש אנשים שהם טועים בהחלט. יש הורים שאומרים לילדים שלהם שהערבי הוא אדם רע; אני חושבת שכל בני האדם שווים. וצריך להגיד את זה במיוחד לילדים הקטנים, כדי שכאשר יהיו גדולים הם ידעו להתייחס טוב לערבים."

הילדים שכתבו את הדברים הללו אמורים כיום להיות בשנות הארבעים או החמישים לחייהם. האם יש סיכוי שיקראו את הספר הולך על הרוח? ואם כן – מה תהיה דעתם עליו?


תרגם מערבית: יונתן מנדל

אהרון אלמוג, "מוריד הגשם": איך למד המשורר להמטיר גשם

נער בן 14, יתום, יליד תימן, בן למשפחת רבנים, נס על נפשו, שמא יאלצו אותו שכניו להתאסלם. אחיו עוזרים לו להימלט: מצרפים אותו לשיירה שפניה מועדות לארץ ישראל. השנה – 1889. הוא מגיע ליפו, שם מאפשרים לו אנשים טובים להתפרנס מחלוקת חלב. לימים ידו משגת לקנות חלקת כרם הסמוכה לחוף ימה של תל אביב, וביחד עם שותפיו לקנייה הוא מקים את שכונת "כרם התימנים".

נכדו, אהרון מבורת, שנולד בתל אביב ב-1931, נענה לקריאתו של דוד בן גוריון ועברת את שם משפחתו. הוא בחר בשם אלמוג. כשחושבים על אלמוגים עולה על הדעת צבעם האופייני, הכתום-ורוד, אבל קיימים גם אלמוגים שחורים. בעבר נהגו להכין מהם חרוזי תפילה. בתו של אהרון אלמוג, אליענה אלמוג, בעצמה סופרת, משוכנעת שאביה חשב על אותם אלמוגים שחורים, המסמלים בעיניה את זיקתו לבני עדתו. הוא לדבריה "אלמוג שלא יכול היה לברוח משחורו. מצבעו". בהיותו, כך כתבה, "משורר תימני".

שיריו הראשונים של אהרון אלמוג ראו אור אחרי מלחמת העצמאות. חלקם שירי מחאה שבהם, במסווה של הומור, קורא אלמוג תיגר ומביע את המצוקה של בני עדתו. כך למשל בשיר "לא קוקוס" פונה אהרון אלמוג אל קהל שומעיו האשכנזיים, ומספר להם בעקיפין על מצוקות אחיו, בני תימן: אם תאכלו חילבה, הוא מבטיח, "תוכלו לטאטא מדרכות כאילו היה זה // משחק ילדים. מדינתכם תשגה. עצמותיכם / כדשא תפרחנה ומן החוח / יעלו ורדים."  כמה כעס מתריס הוא מפנה במילה הזאת, "מדינתכם", אל מי שאשמים בעיניו בניצול של בני עדתו, בהסללתם הדכאנית, שבעטיה הם מוצאים את עצמם עובדים כמנקי רחובות.

מחאה דומה הביע בשירו "פרס  ברנר, או: מעשה במטוס חסר כנפיים", שבו גיחך לאפשרות שבהיותו משורר תימני יזכה בפרס ברנר לספרות, אף על פי שהוא בהחלט משתוקק להימנות עם אנשי העלית התרבותית: "לוּ היו אומרים לי שאזכה בפרס, לא הייתי מאמין / לוּ היו אומרים לי שכבר זכיתי בו, גם כן לא הייתי / מאמין"…

לטעמם של משוררים שמגדירים את עצמם "מזרחיים", לא זכה אהרון אלמוג למקום של כבוד בתוך "המרכז הספרותי האשכנזי", בשל היותו יוצר מזרחי. בכמה משיריו האישיים מביע אהרון אלמוג מחאה עקיפה. כך למשל בשיר "מוריד הגשם":

בְּ־1942 עָשִׂיתִי עִגּוּל וְלֹא יָצָאתִי מִמֶּנּוּ
עַד שֶׁלֹּא יָרְדוּ גְּשָׁמִים
אוֹתוֹ יוֹם הוּצְפוּ בָּתִּים וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים כִּמְעַט טָבְעוּ
בָּאתִי הַבַּיְתָה וְאָמַרְתִּי: זֶה אֲנִי
מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם
נָתַן לִי אָבִי סְטִירַת לֶחִי וְאָמַר: זֶה אֲנִי
מוֹרִיד הַסְּטִירָה
שָׁבוּעַ לְאַחַר מִכֵּן עָמַדְתִּי לַשָּׁוְא עַד הַצָּהֳרַיִם
בָּאוּ יוֹנִים וְהָגוּ עָלַי אַהֲבָה
לַמָּחֳרַת הָלַכְתִּי לְבֵית סִפְרִי כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ
רְעִידַת אֲדָמָה וּמוּכָן לְהִתְפַּשֵּׁר עַל לִקּוּי חַמָּה
בָּאתִי וְהִנֵּה הַשַּׁמָּשׁ נִצָּב בַּשַּׁעַר וּמִסָּבִיב דְּמָמָה.
לֹא מוֹרִים וְלֹא חֲמוֹרִים, אָמַר הַשַּׁמָּשׁ בְּמִין זֶמֶר וְהֵחֵל
רוֹקֵד עִם הַמַּטְאֲטֵא. שְׁבִיתָה.
בַּצָּהֳרַיִם בָּאתִי הַבַּיְתָה וְאָמַרְתִּי: זֶה אֲנִי
מֵבִיא הַשְּׁבִיתָה
שְׁאָלַנִי אַבָּא: וְכֶסֶף יָכוֹל אַתָּה לְהָבִיא
עָנִיתִי שֶׁכֹּחִי רַק בִּדְבָרִים רוּחָנִיִּים
אוֹתוֹ לַיְלָה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִי אוֹמֵר לְאִמִּי:
בְּנֵנוּ זֶה לֹא בְּדַעְתּוֹ
יֶלֶד הָיִיתִי וְלֹא יָרַדְתִּי לְסוֹף דְּבָרָיו אַךְ קֶסֶם הַמִּלִּים
שָׁמוּר עִמִּי עַד הַיּוֹם הַזֶּה

המשורר פותח בכך שהוא נוקב במועד – 1942, ומכוון את הקורא לעובדה ביוגרפית: הוא היה אז בן 11. הוא נזכר איך כמו חוני המעגל הקיף את עצמו בעיגול ולא יצא ממנו עד שהחל לרדת גשם זלעפות, עד כדי כך שבתים הוצפו ואנשים כמעט טבעו. הגשמים המיוחלים נהפכו לאסון. הילד בטוח שמחשבותיו הוציאו מהכוח אל הפועל את גשמי הזעף. באזור מגוריו הבתים אינם בנויים היטב, וגשם יכול לסכן את יושביהם. הילד, השקוע כולו בסיפור על אותו תנא צדיק, בן המאה הראשונה לפנה"ס, מתפאר באוזני אביו בגשם שהצליח להוריד, וזוכה בתמורה לסטירת לחי: האחד – ראשו בעננים, הוא שוגה בחלומות, חי בעולם של סיפורים ושל דמיון, מְמַמֵּשׁ אגדות, והאחר, מפוקח וארצי, מגיב ביובש: " זֶה אֲנִי / מוֹרִיד הַסְּטִירָה". אי אפשר שלא לחייך למקרא תגובתו הישירה והלגלגנית משהו של האב, המשחק עם המילה "מוריד". תתפקח, מנסה לומר האב, שמסרב להתפעל מההתרברבות של בנו.

אבל הילד אינו נסוג. הוא ממשיך להזות, רוצה בכל מאודו להאמין שניחן בכוחות על: שוב הוא מנסה לעמוד במרכזו של מעגל, אבל הפעם זוכה רק לשמוע המית אהבה של יונים. למחרת הוא מבקש רעידת אדמה, או לפחות ליקוי חמה, וזוכה להתבשר על שביתת מורים, ועל בית הספר שנסגר לזמן מה. הוא בטוח שזכה בהוכחה ניצחת: יש לו יכולות מיוחדות, הוא יכול להשפיע על המציאות. אביו מגיב שוב בציניות מפוקחת: אם כך, הוא שואל, אולי במקום שביתת מורים תביא לנו כסף?

אנו מבינים את מצוקת הקיום של האב, שאינו רוצה לעסוק בהבלים, אלא בצורכי השעה הדוחקים. אבל הילד משוכנע שיכולותיו אינן ארציות, לכן לא יועילו למשפחה. כוחו "רַק בִּדְבָרִים רוּחָנִיִּים". ואז הוא זוכה לשמוע בחשאי דברים שנותרו בעיניו כמתנה יקרת ערך: אביו אומר לאמו, לא בפניו, אבל המילים מגיעות אליו: "בְּנֵנוּ זֶה לֹא בְּדַעְתּוֹ". הילד חש שיש במילים הללו קסם, שנותר בלבו. והלא גם כאן האב אינו משתף אתו פעולה ואינו מחמיא לו. כוונתו של האב ברורה: מתוך תפיסת העולם המעשית של איש שטרוד בפרנסת משפחתו, בנו החולם נראה לו כאדם שדעתו משובשת. אבל הבן לא נפגע. אדרבא, הוא שמח על האבחנה ועל התוקף שהוא מקבל ממנה: אכן, הוא שונה מהאב. הוא מוריד גשם, שומע יונים הומות ומתמסר להן, הוא משפיע על המציאות, לא על זאת היומיומית והמעשית, לא על חיי החולין שבהם מתהלך אביו, אלא על עולם הרוח: הוא יגדל, יכתוב שירים, יֵדע להמטיר במילותיו גשם לא גשמי.

אהרון אלמוג זכה בשנת 1982 בפרס ברנר ובשנת 1999 בפרס ביאליק. רעייתו היא הסופרת רות אלמוג. שיריו נלמדים בבתי הספר בישראל.

חיים שפירא, זיכרון ילדות יפה במיוחד: מהי הצלחה בחיים

לי יש הגדרה אלטרנטיבית ל"הצלחה":

הצלחה: 1) להיות אדם טוב; 2) לדעת לאהוב; 3) להיות אהוב ואהוד על ידי האנשים שהכירו אותך ובמיוחד על ידי בני משפחתך; 4) לדעת להיות חבר; 5) לדעת לקבל את כל המר שבחיים מבלי להפוך למריר; 6) להיות איש נדיב; 7) להיות במצב רוח טוב אחוז ניכר מהזמן; 8) להיות איש חכם ומצניע לכת; 9) להיות ממש טוב בתחום כלשהו; 10) כשתסיים את חייך יהיו רבים שיתגעגעו אליך.

והיפוכם של הדברים יהיה הגדרה אלטרנטיבית ל"כישלון".

ההורים שלי היו אנשים ממש מוצלחים.

 

ג'וליאן ברנס, "תחושה של סוף": האם הנעורים חשובים

"קאמי אמר שיש רק שאלה פילוסופית משמעותית אחת: כן או לא להתאבד," אומר אדריאן, נער אנגלי, לשלושת חבריו. הארבעה יושבים ביחד בקפטריה, וכדרכם של צעירים, עסוקים במשמעות החיים, ובציפייה לכך שהעתיד יתחיל, ועמו השחרור מכבלי בית הספר, וההתחלה של החיים האמיתיים. רק בדיעבד הם מבינים עד כמה משמעותיים היו שנות הנעורים, עד כמה השפיעו על ההמשך, עיצבו ויצרו אותו. הם מגלים גם שסיום הלימודים לא מביא עמו שום השתחררות, כי כבלים אחרים, שונים, אך לא פחות מגבילים, מחכים להם.

אדריאן הוא תלמיד מבריק, מאלה שמאיימים על מוריהם בתשובות שנונות ומעוררות מחשבה. האם אפשר ללמוד היסטוריה? הוא תוהה באחד השיעורים, ומאתגר את המורה: הרי את אירועי העבר תיעדו המנצחים, ולכן הם אינם אובייקטיביים. כדי להוכיח את עמדתו הוא מזכיר את התאבדותו של אחד התלמידים בבית הספר. השמועה אומרת שאותו נער התאבד כי חברתו הרתה ללדת, אבל איך אפשר לדעת מה הייתה הסיבה האמיתית? לעולם לא נדע, הוא קובע, כי המתאבד איננו עוד, ואת מניעיו האמיתיים כבר לא יהיה אפשר לברר.

טוני, גיבור הסרט, אחד מחבריו של אדריאן, הוא זה שמספר על חילופי הדברים הללו. ברור לחלוטין שאדריאן היה יקר מאוד ללבו. חלפו שנים מאז אותן שיחות. טוני כבר בשנות השישים לחייו, גרוש, אם לבת רווקה שהחליטה פתאום, לקראת גיל ארבעים, להרות ולגדל את תינוקה בכוחות עצמה (ובעזרת הוריה). טוני וגרושתו שמרו על קשרים ידידותיים, אבל ברור לגמרי שלה אין הרבה סבלנות כלפיו, והוא עדיין לא מבין מדוע בעצם עזבה אותו.

חייהם עתידים להשתנות בעקבות מכתב שטוני מקבל מאמה של נערה שאתה ניהל קשר אהבים בצעירותם. הנפטרת הורישה לו סכום כסף, ואת יומנו האישי של אדריאן. המכתב פוער פתח אל זיכרונות הנעורים, אל ורוניקה, אהובת נעוריו, צעירה יפהפייה ואניגמטית, שהייתה לה השפעה מכרעת על חייו, ולו – על אלה שלה, הרבה יותר מכפי שהעלה בדעתו, עד שקיבל את המכתב מאמה. רק לקראת סיומו של הסרט, ושל הסיפור שהוא מספר, טוני, וגם הצופים, מבינים מה כנראה קרה שם. סוד מפתיע מאוד מתגלה ושופך אור חדש על העבר ועל ההווה, וכנראה שגם על העתיד: חשיפתו משנה משהו בעמדתו של טוני כלפי חייו, כלפי גרושתו וכלפי בתו. אולי עכשיו, כשהוא מיטיב יותר להבין את עצמו, את מניעיו, את השפעתו על הזולת, הוא יוכל להיות שלם יותר עם עצמו ועם מה שחייו מציעים לו, להתמקד במה שיש, ולא במה שאין, בחיים, ולא בזיכרונות רחוקים.

"ייתכן שלעולם לא נדע את האמת," אמר אדריאן הצעיר לידידיו, והותיר אחריו ספק, געגוע, רגשי אשמה וגם לא מעט כעס.

הסרט "תחושה של סוף" הוא עיבוד של ספר מאת הסופר האנגלי ג'וליאן ברנס, שזכה עליו ב-2011 בפרס בוקר מן. נופיו – בית הספר, הבית שבו ורוניקה והוריה גרים, סביבת המגורים של טוני בבגרותו – אנגליים מאוד. שרלוט רמפלינג מיטיבה לגלם את דמותה המסתורית, היפה, הלא מושגת, טורדת המנוחה, של ורוניקה בבגרותה, וג'ים ברודבנט המגלם את טוני, מצליח ליצור דמות של אדם לא נחמד, שבכל זאת מעורר מידה מסוימת של אמפתיה.

"הסוף של הסרט הרבה יותר אופטימי מזה של הספר," אמר ג'וליאן ברנס בריאיון שהעניק לעיתון גרדיאן. "אני חושב שזה בעיקר בגלל טבעו של הקולנוע, השונה מזה של הספרות. אבל גם מכיוון שיוצריו של הסרט צעירים ממני בהרבה." מי שרוצה להבין את רוחה המקורית של היצירה יכול כמובן לקרוא את הספר הוא ראה אור בעברית לפני חמש שנים, בהוצאת מודן, בתרגומה של מיכל אלפון.

אמיר זיו, "ארבעה אבות": גם אתה יודע לספר סיפור

הרומן ארבעה אבות מפתיע מאוד. ההפתעה הראשונה היא חיצונית: קשה להאמין שזה ספרו הראשון של הכותב, אמיר זיו. הוא כתוב בבשלות ובמיומנות, וברור שהסופר שולט היטב ברזי אמנותו, יודע לשמור כל הזמן על מתח, לסחרר את הקורא, ובה בעת לעורר בו את התחושה שיש על מי לסמוך. כבר מהעמודים הראשונים ברור לחלוטין שהמסע שאליו הוא לוקח אותנו לא יאכזב ולא יעורר תהייה מדוע הגעתי אל המציאות שיצר.

ההפתעות האחרות נובעות מתוך סיפור המעשה, והן רבות: הרומן עתיר תפניות, הקשרים וקשרים, והבולט ביניהם הוא החיבור שבין שלוש העלילות השונות, המתרחשות בשלושה פרקי זמן שונים. למעשה מדובר לכאורה בשלושה סיפורים נפרדים – הראשון מתרחש בתחילת שנות השישים, השני ב-1993 והשלישי ב-2004 – אבל כל השלושה מצטרפים לכדי יצירה מגובשת, ולא רק בזכות אחת הדמויות, המופיעה בשלושת החלקים.

הרומן כולו בוחן את הקשר הנוצר בין מי שצופה באהבה זוגית של זולתו, מבקש לנכס אותה לעצמו, ואולי אפילו מצליח לגזול אותה, ובין הדמות הנצפית. אותו צופה־מבחוץ, יש שתי דמויות כאלה, הוא גבר שאינו מתקיים בזכות עצמו, אלא שותה ובולע את החיים של אחרים. ממש כמו בסרט המופלא "חיים של אחרים", שני הגיבורים שלנו עסוקים בהאזנה, בבילוש, במעקב ובתיעוד. הם בקיאים במציאות חייהם ובמעשיהם של האוהבים, ומתוך מעורבות יתר, ומרוב תשוקה נכזבת, הם פוגעים והורסים את מה שנראה להם יפה כל כך, ומעורר בהם קנאה עמוקה.

אם נעמיק לבחון ולהסתכל, נגלה שבעצם גם אנחנו, הקוראים, דומים לאותם עוקבים, אלה שמסתקרנים מחיים של אחרים. הלא גם אנחנו מתבוננים בדמויות המצטיירות לפנינו בין דפי הספר, מצותתים להן, מבקשים לדעת מה הם עושים, רוצים, חושבים, מה יעלה בגורלם. גם אנחנו שואלים את עצמנו אם אהבה כמו זאת המתוארת ברומן אפשרית במציאות, או שמדובר רק במעשייה שאם נקלף את עטיפותיה, אם נחפור לתוכה בפרשנויות ובהסברים, נגלה אמיתות שונות ממה שנראה לעין.

עניין אחר של הספר – שמו, ארבעה אבות מרמז עליו – הוא השאלה מהי בעצם אהבה הורית של אב לבנו או לבתו. כיצד אהבה כזאת נוצרת (או לא!). מה יכול לפגוע בה. האם היא מובטחת ומובנת מאליה. מה יעלה בגורלו של מי שאינו זוכה לה. אלה שאלות מרתקות, והתשובות שהרומן מעניק להן אינן חוסכות מהקורא את הכאב שהן מעוררות.

אחת ממעלותיו הגדולות של הרומן הוא יכולתו של הסופר להפתיע אותנו לא רק בתכנים, אלא גם בצורה. חלקו הראשון של הספר מוגש כחליפת מכתבים, כפי שמתאים לתקופה שבה הוא מתרחש. החלק השני כתוב בגוף שלישי, מנקודת מבט של מספר כל יודע, והחלק השלישי הוא מונולוג שנכתב כאילו הוא בלוג, והוא כולל כתיבה ישירה, מהכותבת לקוראיה האלמוניים, וגם קטעים שהם כביכול תמלול של הקלטה או קישורים למקורות מידע נוספים. כל אחת משלוש הטכניקות הללו עשויה היטב ומשכנעת. החלק האחרון ממש עוצר את נשימתו של הקורא, כי המידיות, הבו-זמניות לכאורה, שבין הכתיבה לקריאה, מייצרות מציאות עכשווית, מפחידה, צופנת סוד, ועם זאת בלתי נמנעת וכמעט אפילו הכרחית.

לשם שינוי, ולמרבה ההקלה, גם תיאורי ההתעלסות המופיעים ברומן אינם וולגריים ולכן אינם מביכים. זיו מצליח לכתוב ארוטיקה בלי להזדקק (כמעט) לישירות בוטה ומפורשת, וגם על כך תבוא עליו ברכה.

באחד המכתבים המופיעים בתחילת הספר משבח מישהו את הנמען שלו: "מה אומר, בוכמילר, אתה יודע לספר סיפור." אפשר בהחלט להחמיא לאמיר זיו בדיוק באותן מילים ולבשר לו: גם אתה יודע לספר סיפור!

 

מאיר שלו, "גינת בר": מדוע נמלים אינן סוטות מהדרך

אני אוהב שבילים. בילדותי השתרעו בין שכונותיה של ירושלים שטחי בוּר, המכוניות היו מעטות, ואנשים הלכו אז ברגל ממקום למקום. השבילים שכבשו רגליהם ניכרו לעין, והיה בהם יופי שיש גם בכלי עבודה משובח ובתנועות ידיו של בעל מלאכה ותיק: יופי חסכוני, נכון, שמעצבים התכלית, השימוש, הנסיון והזמן. גם שבילי הנמלים, אף שנכבשו ברגליים זעירות מאוד, נוצרו בהליכה רצופה וממושכת על אותו מסלול עצמו, אבל יש בהם משהו שמיוחד להן. הנמלים הולכות בו אל אתר העבודה ושבות בו אל הקן, ולא סרות ממנו ואף לא מביטות לימין או לשמאל כדי לבקר מישהו או כדי לנוח בצד או כדי לראות את הנוף ולהרהר.

ואכן המאפיין הבולט ביותר של שבילי הנמלים הוא שאין בהם צמתים והתפצלויות. צומת דרכים הוא מקום שיש בו בחירה מעצם מהותו, והתפצלות יכולה להוליך את הנמלה למקום אחר, להפגיש אותה עם יצורים אחרים ועם צורות חיים אחרות ולעורר בלבה מחשבות אסורות, אולי אף פקפוק וספק. אבל הנמלה נידונה למאסר עם עבודת פרך וכלאה הוא אישיותה, שאין בה יסוד של בחירה, ורגליה סללו שבילים על פי צורכי החברה והקן. למעשה יכולה כל נמלה לנטוש את השביל בכל רגע ורגע. אין הוא תָּחום בגדרות. אבל הגדר בנויה בתודעתה, בתורשתה, במהותה, והשביל אינו שביל נדודים או נתיב מסחר, בוודאי לא טַיילת או דרך נוף. הוא שביל של עבודה, משעול הפרך והשעבוד.

"דרך מכאוב ודרך עמל", תיארה רחל המשוררת את שביל הנמלים, ועוד כתבה:

רק על עצמי לספר ידעתי,
צר עולמי כעולם נמלה.
גם משאי עמסתי כמוה,
רב וכבד מכתפי הדלה.

רחל קלעה יפה לצרוּת קיומה של הנמלה, לחיי הפרך, העמל והקושי שלה, אבל היא כתבה עוד שיר אחד על שביל, לא על דרך העמל והמכאוב של הנמלים אלא על שביל שלה עצמה:

לא שרתי לך ארצי
ולא פֵּאַרתי שמך
בעלילות גבורה
בשלל קרבות.

רק עץ ידַי נטעו
חופי ירדן שוקטים,
רק שביל כבשו רגלַי
על פני שדות.

המשמעות המקורית של השורש העברי "כבש" היא לחיצה, ומכאן נוספו לו עוד משמעויות, בעיקר זו של השתלטות צבאית. רחל הטעימה כאן שהשביל שכבשו רגליה אינו שייך למשמעות הזאת. השביל הזה שלה, והעץ שנטעו ידיה, שניהם מִנחה יפה שעשוי אדם לתת לארצו, ומביעים סוג אחר לגמרי של קשר ושל בעלות.

גינת בר

מיכה גודמן, "מלכוד 67", מדוע אהוד ברק חולק עליו

"הספר מלכוד 67 מככב כבר זמן רב ברשימת רבי המכר, הן בידיעות אחרונות והן בהארץ. האם הדבר מעיד שרבים לא רק קנו אותו, אלא גם קראו, ומעניין יותר – הפנימו את מסריו? האם הגיע לא רק לידיהם של קוראים מהשורה, אלא גם אל אלה שביכולתם לשקול את הרעיונות (וההצעות הפרגמטיות!) המובעים בו, וליישמם?"

את הפתיח שלעיל כתבתי לפני כמה ימים. אמש התפרסמה  הביקורת של אהוד ברק  על הספר. הרשומה שלי חיכתה לתורה, אבל דבריו של אהוד ברק, המקעקעים חלקים נכבדים בספר מלכוד 67, מרתקים, ומצריכים בלי ספק קריאה מחודשת שלו. האם הלכתי שבי אחרי הטיעונים הסדורים והרציונליים של גודמן, שעל פי ברק אינם אלא "אידיאולוגיה ימנית" מוסווית? האם אפשר אם כן להסיק שהספר בעייתי יותר מכפי שנדמה בקריאה לא מושכלת?

להלן המשך הרשומה, כפי שנכתבה לפני שקראתי את דבריו של ברק:

מיכה גודמן, היסטוריון וחוקר העוסק בפילוסופיה יהודית, מנסח בבהירות כמעט סכמטית את מה שלכאורה ידוע לכולנו. הוא מתאר את פניו השונות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ועושה זאת כמו מרצה מיומן, שמיטיב לפשט עניינים מורכבים וסבוכים.

כדי לשכנע אותנו באפשרויות שהוא מציע לקראת סופו של הספר, טווה גודמן את טיעוניו בסבלנות וביסודיות, שנועדו למנוע כל אפשרות של סתירה או הפרכה של דבריו. הוא מתאר את הדיכוטומיה בין "הימין" ו"השמאל" הישראלים, ומראה כיצד מערכת היחסים הרגשית שיש לנו עם דעותינו מונעת מאתנו לחשוב באופן רציונלי. הוא עוקב אחרי התהליכים ההיסטוריים שיצרו לא רק "שמאל" ו"ימין", אלא גם את שורשי המלכוד הרגשי של הפלסטינים ושל היהודים הישראלים. כך למשל הוא טוען כי הרגש הדומיננטי של הישראלים הוא פחד, ושל הפלסטינים – תחושת השפלה, ומראה כיצד הרגשות הללו מזינים ומעצימים אלה את אלה. בפרק מרתק במיוחד מתאר גודמן את התפניות העמוקות, למעשה – את המהפך – שעברו על הימין והשמאל הישראלי, איך הימין התרחק מתורת ז'בוטינסקי, והשמאל – מהסוציאליזם, ומסביר מדוע זה קרה. הוא מראה מה עשתה ההתנתקות לימין, והאינתיפאדה לשמאל, ואיך כל אלה מתקשרים למחאה החברתית של 2011 ולמשמעויותיה העמוקות. הוא מוכיח שוב ושוב כיצד בעצם כולם צודקים: ימין ושמאל, יהודים ופלסטינים, דתיים וחילונים. האם יש בעיה ביטחונית, שבגללה אסור לישראל לסגת מיהודה ושומרון? כן! האם יש בעיה מוסרית בהמשך השליטה הישראלית ביהודה ושומרון? כן, בהחלט! שהרי "מדינת ישראל מחולקת לשתיים. ישראל הדמוקרטית מגיעה עד הקו הירוק, ישראל הלא דמוקרטית נמצאת מחוץ לקו הירוק". והכיבוש משחית לא רק משום שהוא מעוות את מידותיהם של החיילים הישראלים הנדרשים להיות במגע עם אוכלוסייה אזרחית, אלא מעצם טבעו, שכן כל אזרח בעם ששולט על עם אחר הוא שותף מלא לאי המוסריות של הכיבוש, ולכן "הכיבוש עצמו הוא שחיתות". העניין חמור במיוחד כשזוכרים עד כמה הזהות היהודית מתבססת על ריסון הכוח "כתחליף לעולם שבו החזקים שולטים בחלשים" ועד כמה היא שואפת "לייסד עולם שבו החזקים מצווים על חמלה ורגישות כלפי החלשים". האם הפלסטינים צודקים בתחושת העוול האיומה שהם חשים? כן. האם ליהודים יש זכות למדינה ריבונית שיש בה רוב יהודי? כן. האם הפלסטינים יסתפקו בנסיגה לגבולות 67? לא, במוקד הזיכרון שלהם עומד הגירוש של 48. האם הם צודקים? כן. האם אפשר לצפות מהישראלים לסגת מכל השטחים ולסמוך על הסכם שיבטיח שלום, "כי אלוהי ישראל" יגן עלינו, או, לחילופין, אומות העולם יעשו זאת? לא ולא!  "ציונות היא האמונה שיהודים יכולים להישען על עצמם בלבד ולבטוח בעצמם בלבד". האם "הכיבוש" הוא המקור היחיד לסכסוך ההיסטורי? לא. ולא רק משום שהפלסטינים, וסיבותיהם עמם –גודמן מונה ומתאר אותן בלי לחמוק משום היבט − דחו פעם אחר פעם את ההסכמים שהוצעו להם.

גודמן מתאר את העמדות ההלכתיות (הסותרות) בעניין נסיגה מהשטחים ומסביר מדוע הדיון ההלכתי "אינו מקביל לדיון הביטחוני, אלא הוא התוצר שלו".

אחת האבחנות המרתקות שגודמן עושה היא כי "האנשים שבשטחים הם אנשים שחיים תחת כיבוש, אף שהאדמה שהם יושבים עליה אינה כבושה." (הוא מסביר ומפרט מדוע).

מסקנתו היא "שכולם צודקים, ומכיוון שכולם צודקים, כולם ממולכדים". עם זאת, ולמרבה ההפתעה, גודמן מציג רעיונות שאמורים לתת מענה לשני הצדדים, ליהודים הישראלים ולפלסטינים. רעיונותיו מעשיים מאוד. הוא נשען על מתווה יגאל אלון ועל רעיונות שהעלה הנרי קינסינג'ר, ומשכלל אותם לכדי צעדים אופרטיביים שעשויים, לשיטתו, להעניק לנו, יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, תקופה משמעותית של רגיעה. רעיונותיו חותרים תחת הייאוש וחוסר התוחלת שחווים ישראלים יהודים, ימנים ושמאלנים כאחת, כל צד מסיבותיו: אלה הפסיקו להאמין בעם (בעקבות ההתנתקות), ואלה הפסיקו להאמין בשלום (בעקבות האינתיפאדה והסרבנות הערבית העקבית להסכמי שלום כולל, שיכללו ויתור על זכות השיבה והכרה בקיומה של ישראל כמדינה יהודית).

"הפלסטינים עומדים מול הישראלים ומזהים קולוניאליזם אירופי. הישראלים עומדים מול הפלסטינים ומזהים אנטישמיות אירופית." שני הצדדים חווים את עצמם כקורבנות, והתחושות הללו אינן מותירות מקום לאמפתיה ולהבנה, מסביר מיכה גודמן. הוא מראה כיצד מדינת ישראל הוקמה בזכות הוויתור של מייסדיה על האידיאלים שנראו להם מהותיים, כי בלי פשרות (על סוציאליזם, על ההפרדה בין דת ומדינה, על התיישבות בכל חלקי הארץ) היא לא הייתה קמה. לטענתו הם "הקריבו כמה מהחלומות שלהם", וגם כיום יש לנהוג באותה דרך, שרק היא תוכל להביא לרגיעה.

מה פרטי הדרך שהוא מציע אני מזמינה את מי שטרם קראו את הספר לברר בעצמם. גודמן מיטיב ממני לשטוח את טיעוניו.


עד כאן הרשומה המקורית.

אהוד ברק, בביקורת רחבת הקף ומנומקת שכתב על הספר, מסביר מדוע המלכוד המתואר בו אינו מדויק ומדוע גודמן טועה בכמה טיעונים מהותיים.

למי שאין גישה לעיתון הארץ, הנה דבריו של אהוד ברק, ישירות מפיו:

חיים שפירא, "זיכרון ילדות יפה במיוחד": האם אישה היא אדם?

"הספרים שלו תמיד מצליחים," הפטיר מישהו כשלקחתי לידי את הספר החדש, זיכרון ילדות יפה במיוחד. חיים שפירא, מחבר הספר, הוא מרצה מבוקש ואהוד מאוד. במקצועו הוא מתמטיקאי וחוקר רב תחומי, אבל בזכות רוחב האופקים שלו, השכלתו הרבה והמגוונת, ועולמו הפנימי העשיר, הוא מצליח לסחוף אחריו קהלים רבים, שמשתוקקים להאזין לו, ללמוד ממנו, ולזכות להשראה מרעיונותיו הרבים.

את כל אלה אפשר בהחלט למצוא גם בספרו החדש: אוסף של רשימות קצרות, ציטוטים, זיכרונות, שכולם עד אחד מרתקים ומושכים את הלב. על מה הספר? נכון יותר לנסות לנסח מה הוא מבקש למסור לקורא. לטעמי מטרתו לנסוך תחושה של משמעות, נוסח ה"פשר" הידוע של ויקטור פראנקל.

חיים שפירא "מגייס" לשם כך את טובי הכישרונות והמוחות, וקודם כול את אביו ואמו. יש באהבה הרבה השופעת ממנו אליהם, גם עתה, כשהם נעדרים מהעולם הגשמי, ובאהבה שלהם כלפיו וכלפי יקיריו, כפי שהוא משחזר ומתעד אותה בדבריו, יותר מאשר התרפקות של בן על זכר הוריו: יש בה סוג של נתינה לנו, הקוראים, מעין צידה לדרך שנותרה לנו במחיצת עצמנו ובמחיצת היקרים לנו.

הספר יכול להיות משמעותי לכל אחד, אבל נדמה לי שהוא נוגע במיוחד במי שחווה לא מזמן אובדן של אדם אהוב. הוא עוסק ישירות באבל, בשלביו, במשמעויותיו: "אנשים דומים לחלונות ויטראז'" − הוא מצטט את אליזבת קוכלר-רוס, פסיכיאטרית שעיצבה את מודל חמשת השלבים להתמודדויות עם אבל ואובדן: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה – "הם מנצנצים ובוהקים כאשר השמש נמצאת בחוץ. אבל כאשר משתלט החושך, יופיים יתגלה רק אם בוקע אור מבפנים", ומוסיף ומחזק את דבריה באמצעות ציטוט דברים דומים שכתב לב טולסטוי, ואז, כשהוא עובר לנושאים אחרים, כביכול, הוא מספר לנו בעצם על התחושות המתעוררות במי שחווה אובדן, ובמשמעויות שהוא יכול למצוא בחייו.

הנה למשל הרשומה הקצרה שכותרתה "אהבה עצמית", שהיא, כך קובע חיים שפירא, "תנאי הכרחי לאהבת הזולת," כי "איזו משמעות בכלל יש למצוות עשה ואהבת לרעך כמוך, אם אדם אינו אוהב את עצמו?"

הפרקים הקצרים מרחפים בין איינשטיין, שטען כי "המחשבה החכמה ביותר שאיזשהו בין אנוש הגה מימיו" היא התיבות הראשונות בפתיחה של Lacrymosa מתוך הרקוויאם של מוצרט, שפירא מעלה את התווים, כדי שנוכל לקרוא אותם ולהיווכח בחוכמתם, משם הוא עובר אל ציטוטי רעיונות של פילוסופים שונים ואל משמעויותיהם הפרקטיות לכאורה. הוא מספר לנו מה דעתו על קמצנות (ומה דעתו של בודהא, שלימד באחת מדרשותיו כי "הכול חולף כלעומת שבא, פרט לדברים שהענקנו לאחרים – אותם איש לא יוכל לקחת מאתנו"). הוא מציב בפנינו חידות מתמטיות (ומספר על בני נוער מחוננים במיוחד שלימד באוניברסיטה, וגם למד מהם), מביא בפנינו המלצות לחיים שיש בהם תוכן: למשל, את דבריו של גתה, לפיהם "כל אדם צריך, בכל יום לפחות, להאזין ליצירה מוזיקלית ראויה, לקרוא שיר טוב, לראות ציור יפה, ואם זה אפשרי, גם לומר כמה מילים סבירות". ואז הוא מספר לנו על האופן שבו הוא משתדל ליישם את ההמלצות הללו, וגם מביא בפנינו ציורים שיקרים ללבו, ומספר עליהם.

כדי שנבחן את חיינו, רצונותינו, חלומותינו, הוא מצטט כלשונו את השאלון של פרוסט שברנרד פיבו אימץ בתוכניתו "אפוסטרוף" (ששודרה בישראל בשנות השמונים, עם כתוביות תרגום לעברית, והייתה חגיגה שאין דומה לה), וגם משמח אותנו בתשובות מובחרות שלו עצמו, ושל כמה דמויות מוכרות היטב. (למשל – שאלה: "היכן היית רוצה לחיות?"  תשובתו של פרוסט: "במקום שבו מתגשמות כל משאלותי והעדינות היא תמיד הדדית". שאלה: "כיצד היית רוצה למות?" תשובה: "לא נראה לי שאני רוצה למות," תשובתם של טום וייטס, סלמון רושדי ושל רבים אחרים). הוא מצטט משייקספיר, שופנהאואור, ז'יז'ק, אדגר אלן פו, קרואק, ויטגנשטיין, ועוד רבים אחרים. ("הטיעון הטוב ביותר נגד הדמוקרטיה הוא שיחה של חמש דקות עם בוחר ממוצע", הוא מצטט את צ'רצ'יל ברשומה שמיועדת להסביר את המשמעות האמיתית של שיטת המשטר הנהוגה בעולם החופשי, ורומז בה על הכשלים התפישתיים שהובילו לבחירה של טראמפ לנשיא ארצות הברית). הוא עוסק בפייסבוק, מראה לנו כיצד המתמטיקה מתקיימת בלי שנרגיש בכך בחיי היומיום: "לאיש דגול קוראים 'אחד ויחיד', ואילו אנשים לא ראויים זוכים להיקרא 'חתיכת אפס'", מתפלמס עם ריצ'רד דוקינס, ומקנח בציטוט ארוך מתוך מלחמה ושלום, קטע ספרותי שאמור להיות התשובה הניצחת למי שמיואשים מגילם המופלג ומאמינים שחייהם תמו.

ובכל זאת, למרות ההנאה המרובה ששאבתי מהספר, אי אפשר לצאת פטור בלא כלום. מטריד להיווכח כי חיים שפירא, אדם משכיל ובלי ספק הומניסט, גבר שוודאי אוהב מאוד את אשתו וחי אתה בהרמוניה, חוטא בחטא מקובל מדי: הספר נכתב, כך אפשר להתרשם, למען גברים בלבד. הנה כמה דוגמאות: ברשומה קצרצרה, שתי שורות וחצי אורכה, שנקראת "מיותר והכרחי" הוא כותב: "הדבר המיותר ביותר בעולם הוא אהבתה של אישה שאין אוהבים, הדבר ההכרחי ביותר בעולם הוא אהבתה של אישה שאוהבים". או שהוא מצטט, במקום אחר, את אחת האמרות המקוממות ביותר של חז"ל: "שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם: אישה נאה, דירה נאה וכלים נאים" ומצדד בה. מתחשק לפנות אליו בדיבור ישיר, ממש כשם שהוא עצמו עושה בספר, ולומר לו − חיים שפירא: גם אישה היא אדם. כן, ברור לי שאתה ער לכך. אתה אפילו מתבדח בהקשר אחר ומעיר במעין התחטאות מתפנקת: "אני מניח שהפמיניסטיות כבר לא אוהבות אותי…" "הפמיניסטיות"? רק באוזניהן ניסוחים כאלה אמורים לצרום? רק הן יודעות שנשים הן בני אדם? לא יפה…

אוקטב מירבו: "זיכרונותיו של חבר": אכן – יוצא מהכלל

"זה היה פשוט יוצא מהכלל" מעיד המספר בגוף ראשון בתחילתה של הנובלה זיכרונותיו של חבר. הוא מתאר כתב יד שהגיע אליו – אלמנתו של מכר הביאה לו את הדפים שמצאה בעיזבון של בעלה. אף על פי שלא התלהב לשקוע בקריאת הזיכרונות הללו, הוא נלכד בקסמם ונסחף לקרוא אותם.

סופר המעיד על סיפור שהוא עצמו כתב, למעשה, עלול להסתכן: האם קוראיו יסכימו אתו? האם יתפעלו מהכתיבה שהיא, בעצם, שלו עצמו?

כותב הזיכרונות פורש בכתב היד בקצרה את סיפור חייו העלובים ואת הפער הבלתי נתפס בין עולמו הפנימי העשיר, לבין מראהו האומלל והמציאות הדלה שבה התנהל, עד מותו. כלפי חוץ הוא מנהל חשבונות קשה יום שנשא כמעט בכפייה אישה שאינו סובל. בתוכו פנימה הוא איש רוח והגות, אדם ששקוע כל העת בעולמו העשיר, המגוון, הסמוי מן העין. הכול, כולל הוריו ובמיוחד אמו, סבורים שהוא אידיוט מושלם, מזלזלים בו ובזים לו, ואין להם מושג עד כמה הוא עצמו מזלזל בהם ובז להם, כמה כולם נראים לו וולגריים, טיפשים, דלי מחשבה ומכוערים.

אשתו היא הקורבן הראשי שלו, כפי שהוא בעצמו מודה. הוא רוחש לה טינה. כל מה שיש בה וקשור אליה מעורר בו גועל, ובדרכו הפסיב-אגרסיבית הוא חי אתה רק לכאורה, ובעצם הוא כל הזמן מנותק ממנה, שקוע בעצמו, במחשבותיו ובהזיותיו הארוטיות והפילוסופיות.

השתקעותו הפנימית, האילוף שהוא מאלף את עצמו להתרכז בעולמו הפנימי, מזכירים במידה מסוימת את הסיפור "ההתערבות" של צ'כוב: עורך דין מתערב עם ידידו הבנקאי ומבקש להוכיח שמאסר ממושך עדיף על פי עונש מוות. כדי להוכיח את צדקתו הוא מחליט לחיות חמש עשרה שנה בבידוד מוחלט. כל הקשר שלו עם העולם יתנהל באמצעות מכתבים חד צדדיים לבנקאי, שיספק לו את כל צרכיו. צ'כוב מתאר את התהליך שהמתבודד עובר, את השתנותו מאדם שמחפש בעיקר הנאות והסחות דעת למי שהולך ושוקע בלימודים ובהתפתחות רוחנית.

"חמש עשרה שנים התבוננתי בעיון בחיי העולם הזה… בספריכם קניתי חכמה. כל מה שיצרה המחשבה האנושית ללא לאות… נדחס בגולגולתי לפקעת קטנה. אני יודע שאני חכם מכולכם," כותב עורך הדין לקראת סופו של הסיפור.

גם בנובלה שלפנינו האיש משוכנע שהוא חכם ומשכיל הרבה יותר מהסובבים אותו. "חייתי רק דרך המחשבות," הוא כותב.

וכאן אולי המקום לקריאה ביקורתית ומפענחת: האם מי שקורא את הנובלה אמור להאמין לעדותו של מי שכותב את הזיכרונות על עצמו ועל זולתו? האם מעשיו והתנהגותו עומדים בקנה אחד עם הראייה העצמית שלו, ועם פסיקותיו הנחרצות על אודות כל האנשים הסובבים אותו?

בעיניו כולם, ממש כולם, מכוערים, מזויפים ושליליים: אמו בוגדנית, תוקפנית וגסה. אביו אטום. חמיו רודפי בצע. אשתו אפרפרה וקולנית. בליל הכלולות הוא מקריא לה טקסט של פסקל, ואז נרדם, וכך מבהיר לה שלעולם לא יעניק לה את מה שהיא רוצה: קרבה גופנית, אהבה, ילדים, משפחה. כל אלה נבצרים ממנו. הוא נשלט על ידי חלומות בהקיץ על נשים מיתולוגיות שהאישה שלצדו לעולם לא תוכל להשתוות להן. הוא חש אכזרי (והוא אכזרי!). בית ילדותו איום ונורא. החדר שאמו מצאה לו למגוריו בפריז מזעזע מכל בחינה שהיא. השכנים שלו מחרידים אחד אחד. השופט שאל אולם השיפוט שלו הוא נקלע, אחרי הדרמה הגדולה והיחידה שמתרחשת בחייו, מכוער ברמות בלתי נסבלות. ואטום. ורע. ואדיש. המשוררים שאת צילומיהם הוא  רואה מוצגים בחלון ראווה, "בין רקדניות במחווה ארוטית" מציגים את עצמם "מגוחכים בתנוחתם המלומדת" ואחד מהם "מאופר המציג חיי נצח בני חלוף". נראה שלא רק הכותב בז לזולתו, אלא גם הסופר, מירבו, פוקח עין צינית כשהוא מביט בעמיתיו היוצרים (ובבבואת עצמו?), לועג לשאיפותיהם וליומרותיהם.

האם העולם כולו דוחה ובלתי נסבל עד כדי כך, או שהדמות שעומדת לשיפוטנו המוסרי היא דווקא זאת של המספר?

אם בוחנים את המספר לעומק אין בררה אלא להבין שכן, העולם שהוא מצייר אכן נורא. המספר הוא באמת האדם היחיד שמפגין  רגשות אנושיים כלשהם: הוא שם לב למצוקתם של בעלי חיים, חש בכאבם ומזדהה אתם. הוא משתדל מאוד לשמור על מצפון נקי, גם בסיטואציה שבה הוא מבולבל, אבוד ופוחד פחד מוות. הוא מזועזע עד עומקי נשמתו מעוולות שהוא עד להן: עוני מחפיר, סבל שאין לו שיעור.

"אנחנו מקשיבים רק לאלה שמחוקקים חוקים. והחוקים תמיד נגדנו!" טוען מירבו מפיה של אחת הדמויות בסיפורו. ופתאום מה שנכתב בתחילת המאה (הסיפור ראה אור בתוך קובץ ב-1919) נעשה רלוונטי ומשמעותי, וכמו פונה אלינו הקוראים, מקץ כמעט מאה שנה, וקורא אלינו: אם כך לא הרבה השתנה מאז.

באחרית הדבר לנובלה נכתב כי זיכרונותיו של חבר ראתה אור בתקופה של פרשת דרייפוס, ופורסמה חודשים אחדים אחרי אותו "אני מאשים" ידוע של אמיל זולה. מעניין לבחון אותה לאור התקופה ההיא ולהבין את תחושת העוול ששררה כנראה בחוגים מסוימים, והשתקפה אצל מירבו. הנובלה מרתקת מכל בחינה שהיא, וכן, אפשר בהחלט לשוב לתחילתה, להצטרף אל הקביעה ולהסכים אתה: "זה פשוט יוצא מהכלל!"

Mirbeau, Octave, Les Mémoires de mon ami

לעברית: רותם עטר

ג'ון דאן, "למי צלצלו הפעמונים": איך הוא מתקשר למילות השיר "רקמה אנושית אחת"

הנרי השמיני, מלך אנגליה, התאהב בצעירה יפהפייה, אן בוליין, שסירבה לחיזוריו, ליתר דיוק – לא הסכימה להתמסר לו, כמו שאר נשות החצר (ביניהן, במשך זמן מה, גם אחותה של אן), ולהיעשות אחת מפילגשיו. כדי להשיג את מבוקשו החליט לבטל את נישואיו לאשתו הראשונה, קתרין מארגון, כדי שיוכל לשאת את אן לאישה – לא רק כדי להשביע את תשוקותיו, אלא גם כדי שתלד לו בן יורש. האפיפיור לא נעתר לבקשה. בזעמו ניתק הנרי את ארצו מהכנסייה הקתולית, והקים זרם חדש בנצרות – האנגליקני.

Portrait of Henry VIII by the workshop of Hans Holbein the Younger.
הנרי VIII מאת הנס הולביין

אן, כמו גם ארבע הנשים הנוספות שנשא אחרי שמאס בה והוציא אותה להורג, לא הצליחה ללדת לו בן שימלוך אחריו. בתם המשותפת, אליזבת, היא זאת שירשה מאביה את הכתר.

אחרי שעלתה לשלטון הוציאה אליזבת את המתנגדים לכנסייה האנגליקנית אל מחוץ לחוק. אחד הקורבנות לצווים החדשים היה צעיר בשם הנרי דאן. הוא הואשם בכך שהסתיר בביתו כומר קתולי, ובעקבות עינויים שעבר, הסגיר את בן חסותו. הכומר הוצא להורג בעינויים קשים ביותר, והנרי דאן מת בכלאו ממחלה.

ג'ון, אחיו של הנרי, היה אז בן עשרים ואחת. האחים דאן נולדו אמנם למשפחה קתולית, אבל מותו של הנרי ערער את האמונה הדתית של ג'ון. לאורך השנים התרחק בהדרגה מהכנסייה שאליה השתייכה משפחתו, וכשמלאו לו ארבעים החל לפרסם מאמרים בגנות האמונה הקתולית. עם זאת, סירב להישבע אמונים לכנסייה האנגליקנית, אבל אחרי לחץ עז מצדו של המלך ג'יימס (יורשה של אליזבת שנותרה ברווקותה ולא היו לה ילדים), נאלץ להצטרף לכנסייה ואף התמנה לכומר.

קטע מתוך כתביו נהפך לאחד השירים הנודעים ביותר בשפה האנגלית, כזה ששורות מתוכו צוטטו בשמות של יצירות נודעות לא פחות. השיר נקרא "למי צלצלו הפעמונים" (כאן בתרגומי):

אִישׁ אֵינֶנּוּ אִי,
כֹּל כֻּלּוּ לְבַדּוֹ,
ּכֹּל אָדָם הוּא חֶלְקַת יַבֶּשֶׁת
חֵלֶק מֵעִקָּר.
אִם רֶגֶב נִשְׁטָף אֶל הַיָּם,
אֵירוֹפָּה מִתְמָעֶטֶת,
כְּמוֹ הָיָה זֶה צוּק,
כְּמוֹ אֲחוּזָה שֶׁל רֵעֲךָ,
אוֹ גַּם שֶׁלְּךָ. כֹּל מָוֶת שֶׁל אָדָם מַפְחִית אוֹתִי,
שֶׁכֵּן חֶלְקִי בָּאֱנוֹשׁוּת,
לָכֵן לְעוֹלָם אַל תִּשְׁאַל – לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים.
לְךָ הֵם צִלְצְלוּ.

כפי שאפשר לראות, השיר אינו מחורז, ואין בו קצב סדור, בניגוד לקונוונציה השירית שהייתה נהוגה במאה ה-17, כשהשורות הללו נכתבו. למעשה הוא כלל לא נועד להיות שיר – זוהי מובאה מתוך חיבור בשם "הרהורים", שכותרתו: "הפעמון המצלצל חרש למען אדם אחר אומר לי – נגזר עליך למות". ג'ון דאן נוגע בקרבה ההדוקה שיש בעיניו בין אדם לזולתו. ולא רק בין בני אדם. הכול קשור, עד כדי כך שאפילו רגב אחד של אדמה שנופל לים מקטין את גודלה של יבשת שלמה, קל וחומר אדם שהולך לעולמו. לפיכך צלצול פעמוני הכנסייה המכריז על מותו של אדם אחד אינו נוגע רק בו, שהרי כולנו קשורים זה בזה.

רעיון דומה מובע בשיר "רקמה אנושית אחת" שמוטי המר כתב והלחין וחוה אלברשטיין מיטיבה כל כך לבצע:

כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך.

כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך.

כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו –
ומשהו, נשאר איתו

אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע.

אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.

מעבר לאמירה כי "כולנו רקמה אנושית אחת", כלומר – קשורים זה בזה, מספר לנו שירו של ג'ון דאן דבר נוסף: הגורל של כולנו זהה. גם אם הפעמון מצלצל לאדם אחר, אל לנו למהר ולשמוח, או לחוש הקלה, הלא במוקדם או במאוחר נימצא באותו מקום. האמירה הזאת –  "אַל תִּשְׁאַל – לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים. / לְךָ הֵם צִלְצְלוּ" דומה לתנועת אצבע מתרה, והיא מלווה, כך נדמה, במעין חיוך אירוני ומפחיד: אל לנו "להתנשא" מעל המתים, לשכנע את עצמנו שגורלנו שפר מגורלם, או שאנו חסינים.

את השאלה הרטורית "למי צלצלו הפעמונים?" אימץ הסופר האמריקני ארנסט המינגווי ככותרת לרומן שראה אור לראשונה ב-1940. עלילתו מתרחשת בימי מלחמת האזרחים בספרד. בבחירת הכותרת ביקש המינגווי לומר לקוראיו כי המלחמה אינה חשובה רק לספרדים, אלא צריכה לעניין את העולם כולו. אותן מילים עצמן מופיעות גם בשיר של מטליקה, בסרט קולנוע, ובפזמון נוסף. גם השורה "איש איננו אי" העניקה השראה ליצירות רבות: סרט קולנוע, פזמונים, ואלבומים שלמים. מרטין לותר קינג ציטט את המילים הללו באחד מנאומיו.

ייתכן מאוד שאילו שיתף האפיפיור פעולה עם הנרי השמיני, אילו אִפשר לו לבטל כחוק את נישואיו לקתרין מארגון, לא הייתה אנגליה נפרדת מהכנסייה הקתולית, אחיו של ג'ון דאן לא היה מקריב את חייו למען אותו כומר, וג'ון דאן עצמו לא היה כותב את הרהורי הדת, שנהפכו לשיר מוכר כל כך.


תרגומים נוספים

… שׁוּם אָדָם אֵינֶנוּ אִי
כֻּלּוֹ מִשֶּׁל עַצְמוֹ;
כָּל אָדָם הוּא פִּסָּה מִן הַיַּבֶּשֶׁת, חֵלֶק מֵאֶרֶץ רַבָּה;
אִם גּוּשׁ-עָפָר יִגָּרֵף בִּידֵי הַיָּם  –
אֵירוֹפָּה תִּהְיֶה נֶחְסֶרֶת,
מַמָּשׁ כְּמוֹ הַצּוּק בַּחוֹף, כְּמוֹ אֲחֻזַּת מֵרֵעֶיךָ,
אוֹ כְּמוֹ אֲחֻזָּתְךָ שֶׁלְךָ;
מוֹתוֹ שֶׁל כָּל אָדָם מַפְחִית מִמֶּנִּי,
יַעַן-כִּי כָּל כֻּלִּי בְּגֶזַע-הָאָדָם.
וְעַל-כֵּן בְּעָבְרְךָ בְּמֶרְכֶּבֶת-אֵשׁ עַל חֳרָבוֹת עֲשֵׁנוֹת עוֹד בָּהָר,
לְעוֹלָם אַל תִּשְלַח לוֹמַר,
לְמִי צִלְצְלוּ פַּעֲמוֹנֵי הַכְּפָר עֵת יָרַד בַּכִּכָּר בְּרַד פִּצְצוֹת-הַמִּצְרָר –
לְךָ הֵם צִלְצְלוּ

לעברית: רמי דיצני


אין לך אדם שהוא אי העומד בפני עצמו;
כל אדם הוא קטע מן היבשת,
חלק מן השלם;
אם ייסחף ולו גם רגב אדמה אחד בגלי הים,
תהיה אירופה חסרה משהו,
כאילו נסחף צוק סלע,
כאילו נסחף ביתם של מיודעיך
או מעונך שלך;
מותו של כל אדם מחסיר ממני משהו,
כי אני הנני בשר מבשרה של האנושות;
לכן לעולם אל תשאל למי מצלצל הפעמון;
לך הוא מצלצל.

מתוך בלוג בדה מארקר

הסרט "אני דניאל בלייק": מדוע מוזר כל כך לצפות בו באולם הקולנוע בסביון

מוזר לצפות בסרט "דניאל בלייק" בבית התרבות בסביון. בדרך אל אולם הקולנוע היפה כל כך – כולו עץ בהיר, כיסאות נוחים ומרווחים  מרופדים בתכלת – חולפים על פני בתי הטירות של היישוב: המדשאות הגזוזות, רחבות ידיים שבקדמת כל בית (אילו מרחבים מסתתרים מאחוריהם? אין לדעת), פאר ועושר ניכרים וגלויים מכל עבר. והקהל שבאולם – אנשים מבוגרים, מיושבים בדעתם, שבאו לספוג מעט תרבות, או בידור, לצפות בסרט שהמבקרים גמרו עליו את ההלל וגם הציבור מביע את ההתפעלות ממנו. "אחד הסרטים הנוגעים ללב והמרגשים (ועצובים) שראיתי. הייתי שולח אליו לצפיית חובה את כל עובדי המגזר הציבורי בישראל. לכו לראות!"; "סרט אמיתי, כנה, מרגש, אפילו יותר מסרט, החיים!"; "מצוין, חזק, נוקב, רגיש עם קורטוב של הומור, עצוב. אטימות הרשויות וחוסר הרצון לעזור בלשון המעטה עקב נהלים 'נותנים בוקס בבטן' וחומר למחשבה על מה היה קורה אילו הייתי נקלעת לסיטואציה של שני הגיבורים ועל החיים בכלל הן באנגליה הן בישראל…" כתבו צופים באתר serert.co.il. "אני דניאל בלייק" זכה לפני שנה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. (זוהי זכייתו השנייה של הבמאי האנגלי קן לואץ', בן השמונים ואחת).

מוזר לצפות בסרט על רעב, עוני מחפיר ומצוקה קיומית במקום שבו השובע גלוי כל כך. הקהל ישב מרותק. מדי פעם אפשר היה לשמוע נשימה נשנקת. וכשהאורות עלו הפטירה מישהי מאחורי "איזה יופי."

יופי הוא כמובן עניין שנוי במחלוקת, והוא טמון בעיני המתבונן. כשם שאנשים נהנים לטייל באזורים העניים בהודו, שם אפשר לראות קטועי אברים זוחלים בבוץ וצואה של פרות (לא הייתי, רק שמעתי דיווחים) ולחוש התפעלות מהאותנטיות של המקום ומהחוויה שהם חווים, כך אפשר כנראה גם לסכם "איזה יופי" על סרט שמספר לנו על מצוקה בלתי נסבלת של עניים, לא בעולם השלישי, אלא באנגליה. שני גיבורי הסרט נאבקים נגד הבירוקרטיה שזוממת, כך הם חשים, לרמוס אותם. לא נוהגים בהם כבאזרחים שווי זכויות, אלא כאילו הם טפילים שמנסים לרמות ולגזול מהממסד הטבות.

בעולם שהסרט מתאר יש שתי קבוצות של אנשים: בצד האחד האזרחים הרגילים, שכולם טובי לב, נדיבים, אכפתיים, מפגינים ערבות הדדית, רואים את הזולת ועושים הכול כדי לעזור לו, ובצד האחר − עובדי ציבור קשוחים, מרים ומרושעים. האזרחים הרגילים מושיטים יד ומסייעים בכל הזדמנות. הפקידים מכשילים את הנזקקים לשירותיהם, לוכדים אותם בסבך בלתי אפשרי של תביעות בירוקרטיות ותקנות שאי אפשר לעמוד בהן. הם מייצגים את המדינה. את החוקים. את הממסד. את אטימותו ועיוורונו.

סביר להניח שהעניים המתוארים בסרט הם אלה שהצביעו הצבעת מחאה ל brexit (חלקם בלי להבין באמת מה פירושה ולמה היא תביא!) − בעד היציאה מהאיחוד האירופי. אמריקנים דומים להם העלו לשלטון את דונלד טראמפ, ובני דמותם הצרפתים הצביעו כנראה למרי לה פן. אלה אנשים שקצו בממסד. בכוחו. בעוצמתו, ובפערים החברתיים הבלתי נסבלים בין העניים הרבים כל כך, לעשירים המעטים כל כך, שרוב ההון מצוי בכיסיהם.

קן לואץ' מציג בסרט את הייאוש העמוק של העניים המערביים הללו. את הציניות שהם מפתחים, כמנגנון הגנה. את התחושה של אובדן הדרך, שוודאי תוביל, במוקדם או במאוחר, לאלימות.

ולא רק של העניים המערביים נגד העשירים בארצותיהם. כי ברור שהחלוקה המעוותת קיימת בעולם כולו, וקשה להאמין שהמערב העשיר יוכל להתמיד בניצול הבוטה שהוא מנצל את המשאבים העולמיים. טביעת הרגל האקולוגית, שהיא ניסיון לכמת ולמדוד את שטח האדמה וכמויות המים הנדרשים כדי לספק את הצרכים ולקלוט את חומרי הפסולת של אוכלוסיות שונות, מצביעה על הבזבזנות הבלתי נסבלת של העולם המערבי. אנחנו לוקחים לעצמנו את מרב המשאבים, וגוזלים אותם משאר אוכלוסיית העולם. וכל מי שמפוכח יכול להבין שעוול כזה לא יוכל להימשך לצמיתות. בשום מקום. ודאי שלא במציאות של "הכפר הגלובלי" שבה כל אחד יכול להציץ ולראות את הגינה של שכניו, גם של אלה שנמצאים בצדו השני של כדור הארץ.

האם "אני דניאל בלייק" סרט טוב? הוא מצליח בהחלט להביע אמירה חברתית נוקבת, אם כי בחלקו האחרון יש "נפילה": כדי לוודא שהצופים הבינו את מה שרצה לספר להם, מכניס הבמאי את הדברים לפיה של אחת הדמויות, שפונה לכאורה אל היושבים בכנסייה ובעצם – אלינו, אל הקהל היושב באולם, ו"מסכמת" את המסר בדיבור ישיר: תוספת מיותרת לחלוטין. יחד עם זאת, הסרט בהחלט נוגע ללב, לא מעט בזכות שני השחקנים הראשיים שמעצבים דמויות אנושיות ואמינות.

אריק צ'רניאק, "גיבור": סטאלג? רומן מפתח? אזהרה אפוקליפטית?

תחילתו של הספר גיבור מזכירה בסגנונה את ספרי הסְטָאלָג שהיו נפוצים בארץ בשנות השישים: ספרים ארוטיים-מלחמתיים, שעירבו אלימות ומין. טייס בחיל האוויר הישראלי, נועם גיבור, שנמשך מאוד לנעמה, נווטת יצרית וסקסית, עולה אתה לטיסת הרת גורל. נעמה עשויה ללא חת. יפה להפליא, נועזת, גיבורה כל כך, שפשוט פחד: היא לא רק חזקה, אמיצה ושולטת בעצמה ובתגובותיה, היא מדרבנת אותו לפעול (עד כדי כך שהיא דוחפת אותו, ממש, עם ציפורניים תקועות בעורפו, לעבר המטוס), ממריצה אותו למלא את המשימה שהוטלה עליהם עד תומה (למעשה – עד תום חייהם של מי שנמצאים שם למטה). אין לה חרטות ואין לה היסוסים. היא ששה אלי קרב, ונועם נדלק מ"ריח הזיעה המתוק" שלה, ממגע גופה כשהיא מגפפת אותו לפני הטיסה, ומהתקוות שהיא מעוררת בו. ספרי הסְטָאלָג התאפיינו ברוח דומה: בדרך כלל תוארו בהם סוהרות שהתעללו מינית באסירים. נראה אם כך שמובטחת לנו מרקחת דומה: סדיזם, פורנוגרפיה ומלחמה.

אבל הקו הארוטי נזנח עד מהרה. ונראה שלא, לא יהיה כאן מעין סְטָאלָג. כי יש לספר אג'נדה שונה. נדמה שהוא רק נראה כספר מלחמה שבו טייס קשוח מביט בצילום אוויר של המטרה ומהרהר: "בית קטנטן באמצע קסבה של מחנה פליטים צפוף. חרג'וק בערימה של חרא." מסתבר שנועם הטייס פוחד, אכול חרדות וחשוב לא פחות – מוכה בייסורי מצפון (ומזכיר את דמותו של ידין ירושלמי, הטייס הלום הקרב מסדרת הטלוויזיה "בטיפול").

ככל שהעלילה מתקדמת, אנו נוכחים שהספר מציע לנו מעין חלום בלהות עם הסבר: "רוב החיילים במדינת ישראל סובלים מפוסט-טראומה. גם רוב האזרחים. האויבים מקיפים אותנו. לוחצים עלינו מכל כיוון. חונקים אותנו, ואין לנו לאן לברוח. מה יותר קל מלפחד? מה יותר טבעי מלדמיין מה הם עלולים לעשות לנו? למשפחות שלנו? לילדים שלנו?"

ומסתבר שאריק צ'רניאק מיטיב לתאר ולפרט את הפחדים הכי אפלים שלנו: מה יקרה אם מיליון ערבים יחליטו לצעוד לעבר ירושלים? אם ערביי ישראל יתקוממו, לא בדיבורים, אלא במעשים? אם חיל האוויר ינוטרל, בגלל תנאי מזג אוויר שלא יאפשרו לו לפעול? אם יתחילו להתרחש פוגרומים ברחבי הארץ, תל אביב תופגז, אזרחים יבזזו, ירצחו, יגזלו זה מפיו של זה את טיפת המים או פרוסת הלחם האחרונה, יעשו הכול כדי להימלט דרך הים, בסירות, ילדים יאבדו את הוריהם, תינוקות נטושים יבכו מרעב: בהחלט מראות, בעצם – זיכרונות! – שואתיים. צ'רניאק מזכיר את השואה לא רק באזכורים סמויים, אלא באמצעות אחת הדמויות, ניצול שכדי לשרוד בילדותו בכל מחיר עשה מעשים מחרידים, לכן מעולם לא הסכים לספר לצאצאיו על מה שעבר עליו. (איזו קלישאה מקוממת על ניצולי שואה, שנותנת במה לתפיסה כאילו ברור שאנשים לא ניצלו רק מכיוון שהיה להם מזל.)

בריאיון שהעניק בצאת הספר סיפר אריק צ'רניאק כי עורכת הספר התנגדה לאחת הסצנות המזעזעות ביותר הכלולות בו, אבל הוא התעקש להשאירה: ענת, אמו של נועם גיבור, מגלה כי בשדרה שליד היכל התרבות תלויות גופות ועליהן שלטים "בוגד". מסתבר שמי שתלה את האנשים הללו (וזומם לעולל זאת גם לה, ולא משנה שהיא זועקת ומנסה לשכנע אותו שהיא אמו של טייס!) מחפש "שמאלנים" כדי להרוג אותם, כי בגללם, לטענתו, ערבים רצחו את בנו הקטן.

התיאור המחריד הזה אומר לנו, לכאורה – תראו למה עלולים להוביל הלכי רוח עכשוויים: שהרי במציאות הישראלית המילה "שמאלני" כבר נהפכה מזמן לשם גנאי שמעורר שנאה ואלימות וזה, אומר לנו לכאורה צ'רניאק, בספר וגם בראיון העיתונאי, תהליך מסוכן מאוד. אבל הנה, גם הוא עצמו לא נוהג אחרת מאחרון המלעיזים והמלעיגים את השמאל:

באולפן בטלוויזיה, כשמספרים לאומה עד כמה המצב חמור וקשה − והוא כזה, לכל הדעות ! − מתאר צ'רניאק כיצד עיתונאית מעיתון הארץ מגיבה "בזלזול" ומפטירה − "נו, באמת, שוב ההפחדות הפשיסטיות שלכם." כלומר: השמאלנית חסרת ההבנה ממשיכה לדבר בססמאות מטופשות. אז מה המסקנה? אולי היא באמת מסוכנת לעתיד המדינה? אולי צריך לתלות אותה ואת שכמותה? עמדתו כלפי "שמאלנים" אינה ברורה ואינה יציבה.

וכך גם עמדתו כלפי דמויות ציבוריות מובהקות שהוא מתאר, בלי הרבה הסוואות. אחת הדמויות הראשיות היא "שר הביטחון לשעבר", שאינו מוזכר בשמו, אבל זהותו ברורה לגמרי, מתוך פרטים רבים: כי מי הסתובב בביירות בתחפושת של אישה? מי גר בדירת יוקרה במגדלי אקירוב? מי מרגיע את עצמו בנגינה בפסנתר, ומי נחוש, קר רוח, פיקח, אמיץ (וגם – מניפולטיבי, תככן, אינטרסנט)? האם שר הביטחון לשעבר, עם היכולת הפנומנאלית שלו, עם הערמומיות, התכנון מראש, הביטחון העצמי, המתוארים בספר, יציל את המדינה? מה באמת חשוב לו, גורלה של ישראל או  חשבון הבנק שלו? האם הוא גיבור מהולל, או גדול המנוולים?

עמדתו של הכותב כלפי "שר החינוך" ו"שר החוץ" (גם הם, בלי ספק, דמויות עכשוויות לגמרי) ברורה לגמרי: הוא מתעב את הציניות והטיפשות שלהם ואת האובססיביות קצרת הראייה שלהם. ראש הממשלה מצטייר כאדם חיובי יותר מהם, אבל גם הוא מואשם בכך שהרס את היחסים עם שני נשיאים אמריקניים, ולכן – אחראי לכך שארצות הברית אינה נחלצת לעזור לישראל, כמו שעשתה בעבר. אדרבא, האמריקנים מחולצים מכאן במסוקים, ומפקירים את הציבור הישראלי. הנה עוד פרט בחזון האפוקליפטי שאמור להזהיר אותנו מפני תהליכים שמתרחשים ממש בימים אלה. אגב, השנה שבה הכול מתרחש מוזכרת בספר: 2017.

אריק צ'רניאק הוא יזם הייטק מצליח, בוגר תלפיות וטייס פאנטום בחיל האוויר הישראלי. אפשר להיווכח בידע הרב שיש לו כטייס, אם כי לפחות פרט אחד מעורר פקפוק: האם ייתכן באמת שטייס יוצא באמצע תדרוך, רגעים ספורים לפני הזנקה לגיחת קרב, "נמלט" לשירותים בגלל שלשול, מחמיץ חלק חשוב מהתדרוך, ובכל זאת ממהר אל המטוס, בלי שהוא יודע את כל הנתונים ומסתפק בכך שהנווטת מעדכנת אותו? נשמע מופרך למדי.

וזאת איננה הבעיה היחידה. סגנון הכתיבה לפעמים מאולץ כל כך, עד שנדרש ניתוח מעמיק כדי להבין דברים שאמורים להיות פשוטים. הנה למשל אחת הדוגמאות: כתוב ש"מדברים על להפיל פצצת אטום בפעם השנייה בהיסטוריה מאז הירושימה". הקוראת נעצרת. רגע, משהו חסר כאן, לא…? אחרי קריאה חוזרת ונשנית מתבהר – גם אם בדוחק! – שבהיות הירושימה הפעם הראשונה, הרי אם תוטל שוב פצצה, אחרי נגסקי,  היא תהיה השנייה… ניסוח נכון היה אמור להיות "מדברים על להפיל פצצת אטום בפעם השלישית בהיסטוריה." (אלא אם מישהו בכל זאת שכח את נגסקי?).

והנה עוד חוסר דיוק: נועם גיבור, הטייס, מזהה את מי שהוא מבחינתו שר הביטחון לשעבר, מכנה אותו "שר הביטחון" ומציית לפקודותיו, אם כי המינוי נעשה ביום שבו הטייס לא היה זמין לצפות בחדשות, ולכן אינו יכול לדעת על כך.

חוץ מזה קשה להבין את ההתנהלות המוזרה של אותו שר ביטחון. האם הגיוני שמי שמתואר כאדם מחושב שחוזה מראש כל פרט, עד כדי כך שבדרכו לישיבת ממשלה הוא לוקח אתו אטמי אוזניים, כי ברור לו שיתרחש פיגוע קרוב לבניין, יתעקש לעלות על מסוק שאין בו די דלק, יסלק את המזכיר הצבאי שלו, יסכן כל כך את חייו? אז מה הוא, קר רוח או פזיז עד טיפשות? פסיכופט מטורף,  נטול כל מעצורים, או פטריוט שמוכן להקריב את חייו למען המדינה? אידיאליסט, או ציניקן מוחלט? הכול נכון, ולכן שום דבר לא נכון!

"אין כמו רוח הקרב המפגרת של בני ה-20," כותב צ'רניאק, ומוסיף: "מזל שיש לנו אותם, כי בלעדיהם איך יעשו המבוגרים מלחמות? כמה עלוב שכל מה שנדרש בשביל לרתום אותם הוא זוג נעליים אדומות, סיכה קטנה עם כנפיים ונשק מבריק. כי בשביל חייל צעיר מחסנית מלאה בכדורים היא המשך ישיר לשקית מלאה גולות ורובה זה צעצוע. במלחמות הטובים תמיד מנצחים את הרעים, ואנחנו תמיד הטובים". כלומר – מלחמה היא דבר שלילי מיסודו. ובכל זאת, הלוחמים שהוא מתאר זוכים בספר לגלוריפיקציה מופלאה. אמנם הם אלימים, אכזריים, נבזיים, (פסיכופטים! כי איך אפשר לכנות חייל שמפיל את חברו לנשק על רימון חי שהושלך לעברם, כדי להציל את עצמו ואת שאר החיילים העומדים לצדו? ואיך ייתכן שהטייס מתפעל מהתושייה והגבורה-כביכול שבמעשה הזה?), אבל ברור לגמרי שאנחנו אמורים להתרשם עמוקות מעוז רוחם ומהתושייה שלהם, להעריץ אותם!

הספר גיבור זכה למסע יחסי ציבור מסיבי, והתבסס ברשימת רבי המכר. יש להודות שהקריאה בו סוחפת, למרות הפרכות ולמרות נפילות סגנוניות כמו למשל − "המצב בארץ היה נורא והטלוויזיה שידרה אותו ללא הפסקה". מי הכותב שפוטר את עצמו במין משפט "מסכם", חיצוני, נוח לכתיבה ודל לקריאה? האם צ'רניאק יפתיע אותנו בספר נוסף? ימים יגידו.

 

אמיר גלבע "ואחי שותק"

אָחִי חָזַר מִן הַשָּׂדֶה
בְּבֶגֶד אָפֹר.
וַאֲנִי חָשַׁשְׁתִּי שֶׁמָּא חֲלוֹמִי יִתְבַּדֶּה
וְהִתְחַלְתִּי מִיָּד אֶת פְּצָעָיו לִסְפֹּר.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.

אַחַר חִטַּטְתִּי בְּכִיסֵי הַסָּגִין
וּמָצָאתִי אִסְפְּלָנִית שֶׁיָּבֵשׁ כִּתְמָהּ.
וּבִגְלוּיָה שְׁחוּקָה אֶת שְׁמָהּ
תַּחַת לְצִיּוּר שֶׁל פְּרָגִים.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.

אָז הִתַּרְתִּי אֶת הַצְּרוֹר
וְהוֹצֵאתִי חֲפָצָיו, זֵכֶר אַחַר זֵכֶר.
הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר,
הִנֵּה מָצָאתִי אוֹתוֹתֶיךָ!
הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר,
אָשִׁיר גַּאֲוָה לִשְׁמֶךָ!
וְאָחִי שׁוֹתֵק.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.

וְדָמוֹ מִן הָאֲדָמָה זוֹעֵק.

 

סמדר שטינברג, "שבע דרכים לאיבוד": לאן ומדוע הולכים אנשים לאיבוד

איך אדם יכול לאבד לא רק את דרכו, אלא גם את עצמו? אם היה בעברו פרופסור רב הישגים הוא עלול ללכת לאיבוד בתוך מוחו, אחרי שעבר שבץ. אם מדובר בחיילת שתפקידה לצותת לשיחות טלפון, היא יכולה לגלות את עצמה אובדת בתוך סבך של התרחשויות שהיא עדה ושותפה להן בעל כורחה. אישה בגיל העמידה יכולה ללכת לאיבוד בשל זיכרונות אבודים ותשוקות שלא התפוגגו, ועורך דין צעיר אובד בתוך חוסר האונים של ילדותו, שמעולם לא הצליח לגבור עליו. מסתבר אם כך שלשבע המידות הטובות (תבונה, צדק, מתינות, אומץ לב, אמונה, תקווה ומתן צדקה), ולשבע המידות הרעות (גרגרנות, זימה, חמדנות, גאווה, ייאוש, זעם וקמצנות) הנודעות – מאריסטו, אפלטון, מהנצרות ומהיהדות – נוספו גם שבע דרכים לאיבוד, שאותן מנסח הרומן הנושא את השם.

במחזות המוסר האלגוריים של ימי הביניים היה נהוג לייצג את כל אחת מהמידות כדמות ברורה שנשאה את שם המידה. בספר שלפנינו הפרקים אינם מחולקים על פי "שבע דרכים לאיבוד" מוגדרות ומנוסחות, וגם האנשים המאכלסים אותו אינם מייצגים מושג מסוים, אבל כולם חווים אובדן דרך, נפשי ולפעמים גם גשמי.

הטכניקה הסיפורית של הרומן מרתקת. כל פרק משמש כמעין חוליה במרוץ שליחים, כשדמות אחת מוסרת את המקל לבאה אחריה, וזאת ממשיכה לפרוס בפנינו את העלילה, מתוך נקודת המבט שלה. הפרקים עומדים בפני עצמם כסיפורים עצמאיים, אבל עוצמתם גוברת כשהם מצטרפים זה לזה, ומאירים את קודמיהם ואת הבאים אחריהם באורות מפתיעים ומגוונים. מרתק להכיר את הדמויות שסמדר שטינברג מביאה בפנינו, תחילה "מבפנים", כל אחת בפרק המיוחד לה, ואז − מנקודות מבט אחרות. האנשים הללו קשורים זה בזה ומתהלכים באותה מציאות, גם אם לפעמים אינם מכירים את האחרים וודאי שאינם יודעים את מה שאנו הקוראים לומדים עליהם. תחילתו של כל פרק מסקרנת מאוד. דלת חדשה נפתחת, אנחנו מוזמנים להיכנס לתוך חייו של אדם נוסף, וכבר מבינים שהוא או היא יתקשרו איכשהו לקודמיהם ולעלילה, אבל עדיין לא ברור איך: אל מי הגענו עכשיו? מה יתגלה, איזה סוד חדש, איזו תפישת עולם אחרת, איזו תודעה מעניינת, מחשבות לא צפויות, נפגוש?

מאז ומתמיד מרתקות אותי נקודות מבט שונות, סתירות סמויות שמתגלות בין מה שאדם חושב על עצמו ועל זולתו, לבין מה שאותו זולת רואה וחווה, אפילו בסיטואציות משותפות. כמה מעניין להיחשף לחולשות של מי שנראה חזק ויציב, לפקפוקים העצמיים ולפגיעוּת של מי שמציג את עצמו יהיר ובטוח, וכמה מפתיע לגלות את הפערים בין החסוי לנגלה: מה שנראה כתשוקה רגעית הוא בעצם אהבה ארוכת שנים, אשליות-לכאורה הן ידיעה מפוכחת, מה שנראה כוויתור הוא בעצם געגוע וחיפוש נואש.

כוחו של הרומן במיומנות הכתיבה המשוכללת מאוד של הסופרת. סמדר שטינברג מצליחה לאפיין כל אחת מהדמויות בקול מדויק ומשכנע. יש לה אוזן טובה מאוד למשלבים שונים של התבטאות בעברית והיא מעניקה מידה נכונה של עילגות לעילגים ורהיטות לרהוטים. הנה למשל: "את רואה איך אני, כמה אני מנסה, הוא בועט בקצה נעלו, אבל כלום לא מסתדר. פה בארץ אם ההורים שלך לא עשירים, אין לך מה לחפש. תעבוד כל החיים כמו חמור ולא תגיע לכלום. אולי לך זה לא מפריע, אבל אני רוצה לחיות כמו בן אדם, להחזיק דירה, אוטו, לחסוך כסף בשביל יונתן, לפחות כשאני אחזור אני אוכל לדאוג לו כמו שצריך, לסגור את המינוס," של מהמר מובטל ובטלן, לעומת "'את רוצה את הפרשנות הפרוידיאנית?' 'ממך? אני רוצה את הפרשנות ההיסטורית'", של שני אקדמאים.

שטינברג מעניקה לכל אחת מהדמויות חלומות שתואמים את גודלן, והן, וחייהן, ומעשיהן, אינם חדלים להפתיע. זירות הפעולה משתנות: קמפוס האוניברסיטה, דירה ישנה בירושלים, קיבוץ בגליל, יחידה צבאית בנגב. כל המקומות מתוארים בפרוטרוט ובדייקנות, עד שהקורא חש כאילו נלקח למקום ושם הוא צופה באנשים, מביט בהם ומאזין להם.

שמו של הספר מתכתב גם עם הרומן שבע מידות רעות של מאיה ערד, שעלילתו מתרחשת כולה בעולם האקדמיה בארצות הברית. ערד מתארת את התככים, המזימות וחילוקי הדעות שמתרחשים באוניברסיטה בין פרופסורים, נשותיהם ותלמידיהם. נקודת המוצא של הספר שלפנינו דומה, אבל משם ואילך מפליגה סמדר שטינברג למקומות רבים ומרתקים.

שבע דרכים לאיבוד הוא ספרה הראשון, והוא בהחלט מעורר ציפייה לספרה הבא.

 

ג'נט וינטרסון, "למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?"

לא בכל מקרה מאיר שמו של ספר בדייקנות מתומצתת את תוכנו. כמה דוגמאות לכותרות כאלה הן – החיים הם במקום אחר של קונדרה; בעולם נהדר ואכזר של פלטונוב; מלחמה ושלום – טולסטוי; החטא ועונשו – דוסטוייבסקי.

גם שמו של הספר למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית? מצליח להביע לא מעט מתוכנו. כתבה אותו ג'נט וינטרסון, סופרת אנגליה שנודעת בעיקר בזכות הרומן המצליח שראה אור ב-1985 − תפוזים הם לא הפרי היחיד. אותו רומן מפורסם היה כביכול בדיוני, אבל התבסס במידה רבה על חייה.

ספרה החדש הוא אוטוביוגרפיה ישירה וגלויה, בלי שום הסוואות. וינטרסון פורשת בו את כל מצוקות ילדותה, שחלקן  קשות ומרות עד כדי כך שהמוח מסרב לקלוט אותן ולהשלים עם קיומן.

ג'נט וינטרסון אומצה כשהייתה בת שישה שבועות. את המשפט שהעניק לספרה החדש את שמו אמרה לה אמה המאמצת אחרי שהודתה באוזניה שהיא לסבית, ושאינה מתכוונת לוותר על אהובתה. מהשאלה הרטורית המוזרה אפשר להבין לא מעט על ייסורי החיים של וינטרסון ועל יחסיה עם האם המאמצת, שאותה היא מכנה בספר "אמי", "אמי המאמצת" ולעתים תכופות יותר − "גברת וינטרסון". לכאורה הטיחה בה האם את הדרישה ל"נורמליות", כלומר, תבעה ממנה לוותר על נטייתה המינית, אבל בתום הקריאה של הספר ברור לגמרי שמצוקתה האמיתית והעמוקה של ג'נט וינטרסון אינה קשורה בעיקר בלסביות שלה, אלא בכך שאמה הביולוגית ויתרה עליה. בתחושה שלא הייתה נאהבת, שאיש לא רצה בה ולא דאג לטובתה. כי חייה עם האם המאמצת היו קשים מנשוא. "גברת וינטרסון" מתוארת כחולת נפש שהקפידה להסביר לבתה כי אינה אמה האמיתית, ושלא בה רצתה מלכתחילה, כשהחליטה לאמץ. נראה כי המאמצת סבלה מהתקפים של מאניה דפרסיה, אדיקותה הדתית הקיצונית מצטיירת כלא שפויה, והיא הפגינה שלל התנהגויות מוזרות. יחסה לילדה היה אכזרי במידה קיצונית, ההתעללות החריגה הייתה גופנית ונפשית. שוב ושוב הסבירו לילדה שאינה רצויה, הרעיבו אותה, לא היה לה מעולם מפתח משלה לבית, השאירו אותה לעתים תכופות לילות שלמים נעולה בחוץ, הכאיבו לה ופגעו בה. רק לקראת סוף הספר חושפת וינטרסון כמה סודות שאמורים להציע הסבר לחלק מההתנהגויות המטורפות והמייסרות של האם המאמצת.

ככל שהסיפור מתקדם, מתחיל להיווצר מתח: האם יתעורר בכותבת דחף לאתר את משפחתה הביולוגית? האם תיעתר לדחף? ואם כן – האם תצליח? מה המחיר שתשלם אם תצא לחפש את אמה הביולוגית, ולחלופין, מה תרגיש אם תחליט לוותר על החיפוש, או אם תתמיד בו, ואז תתאכזב?

האם יכול להיות "סוף טוב" לסיפורה של תינוקת שאמה הביולוגית הניקה אותה במשך כמה שבועות, עד שהחליטה, או נאלצה, למסור אותה לאימוץ? (הפרט הזה נודע לווינטרסון, מהעובדת הסוציאלית שהסבירה לה שהוא ייחודי: רוב האמהות הביולוגית שנאלצות לוותר על התינוקות שלהן אינן מניקות אותם, היא מדגישה באוזניה).

העוצמות הרגשיות שג'נט וינטרסון מתארת, התהפוכות השונות והתגובות הנפשיות והגופניות שלה לכל מה שקורה נוגעות ללב ומעוררות מחשבה.

יחד עם זאת, יש בספר לא מעט קטעי "הגיגים" שנדמה כאילו נוספו כדי לעבות את תוכנו ו"להעשיר" אותו. בכל פעם שווינטרסון עוסקת בפוליטיקה הבריטית הפנימית, מסבירה מדוע הצביעה למרגרט תאצ'ר או דנה באיגודים המקצועיים, היא מאבדת את הקוראת שהוזמנה כדי לשמוע את סיפורה, ולא כדי לברר אתה מה הקשר בין המניפסט של קארל מרקס וחיי המסחר בעיר מנצ'סטר. כל אלה נראים "מודבקים" מבחוץ, לא אינהרנטיים למכלול, ולכן מיותרים, ויש להודות – מייגעים.

גם תיאור צמיחתה כסופרת מאכזב. היא מספרת כיצד החלה את דרכה בכך שהרבתה לקרוא: בספרייה הציבורית המקומית מצאה לעצמה מחסה ומקלט, והחלה לקרוא את כל מה שמצאה על מדף הספרות האנגלית, החל באות A. היא תכננה לקרוא את כל הספרים, לפי סדר האותיות, עד ל-Z. התיאור משכנע ואפילו משעשע. אין ספק שהקריאה האינטנסיבית, האובססיבית, שינתה את גורלה (בשלב מסוים, כשהייתה בת שש עשרה ואמה המאמצת זרקה אותה מהבית לצמיתות, הצילה הקריאה את חייה, תרתי משמע), אבל – מה קרה אחר כך? איך ובאילו נסיבות כתבה את ספרה המצליח ביותר? עליו היא מספרת רק שהמאמצת טלפנה אליה אחרי שראה אור כדי לנזוף בה ולספר לה שזאת הייתה הפעם הראשונה שנאלצה להזמין ספר בשם בדוי, עד כדי כך התביישה בו. המעבר בין ג'נט וינטרסון הצעירה, שבאה ממשפחה של פועלים קשי יום, אך מצליחה להתקבל ללימודים באוקספורד, לג'נט וינטרסון האמידה, המקושרת (היא מציינת כבדרך אגב שידידתה הקרובה היא הסופרת הנודעת רות רנדל, מי שכתבה, בין השאר, את סדרת Chief Inspector Reginald "Reg" Wexford), חד ופתאומי, באופן לא מובן.

עם זאת, אי אפשר לשלול חלק מהתובנות המרתקות שווינטרסון מציעה הנה שלוש שסומנו: "נזקקתי למילים, כי משפחות אומללות הן קנוניות של שתיקה. לא סולחים למי שמפר אותה."; "ספר הוא שטיח קסמים שעליו אפשר לעוף למקום אחר. ספר הוא דלת. פותחים אותה. פוסעים פנימה. האם שבים משם?"; "שירה איננה מקום מפלט. היא מקום שבו אפשר למצוא".

התובנות שלה כלפי עצמה מרעישות: "יש אנשים שלעולם לא ירצחו. אני לא דומה להם," היא כותבת, ומבהירה באחת את עוצמת הזעם שממשיך לפעם בה, עד עצם היום הזה.


Jeanette Winterson: Why Be Happy When You Could Be Normal


מאחר שקראתי את הספר באנגלית, הרשיתי לעצמי לתרגם את הציטוטים בעצמי. מיכל אלפון תרגמה אותו לעברית.

אבות ישורון, "בהיחבא": מדוע גם מי שניצל הוא קורבן

"הכול: אהבת הורים, אחיות ואחים, הנערות שבעיר שעזבנו – נבלם בלב. העלייה לארץ הייתה כמו חתך פתאומי בבשר החי", אמר אבות ישורון בראיון שהעניק לבתו, הלית ישורון. (הריאיון הופיע לראשונה בכתב העת שערכה, "חדרים" ולאחרונה גם בספר איך עשית את זה).

אבות ישורון נולד בשם יחיאל פרלמוטר. כמו צעירים יהודים אחרים – הידועים שבהם היו תהילים זייגר, הלא הוא דן בן אמוץ, ויצחק אוורבוך, שנהפך ליצחק אורפז – הגיע ישורון לארץ ישראל "בזמן": לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. לפני השואה. לפני שבני המשפחה שנשארו באירופה נרצחו.

אבל הצעירים הללו שילמו מחיר לא פשוט על אותה הצלה מקרית – הלא איש מהם לא העלה בדעתו מה צפוי ליהודים. אפילו אחרי שההשמדה ההמונית כבר החלה, רבים לא ידעו את האמת. בני הנוער הציונים הללו, שהחליטו להיות חלוצים, שנפרדו מהוריהם, מאחיהם ומאחיותיהם, לא שיערו בנפשם שלעולם לא ישובו ויראו את יקיריהם, ולא ציפו לרגשות האשם שילוו אותם כל חייהם, אחרי שייוודע להם מה עלה בגורל בני המשפחה שלהם. הם לא יכלו, כמובן, להציל אף אחד. אילו נשארו, קרוב לוודאי שגם הם היו נרצחים. אבל תחושת האשם איננה רגש רציונלי.

"עזבתי את הבית יום אחד, מוקדם מדי, לכל הדעות, ולחיות פה ולהיות גורם לעינויים קשים של הורים שרוצים לראות אותך ולא יכולים לראות אותך. גם הם התחילו להיות יתומים ממך בגיל צעיר," אמר אבות ישורון לנכדתם של ההורים שלא זכו להכירה, שנספו בטרם עת, שאת הגעגועים אליהם לא הפסיק לחוש כל ימיו, ולהביע אותם בשיריו. הנה אחד מהם –  "בהיחבא":

מִכָּל הַדִּירָה, אֲנִי בַּמִּטְבָּח הַקָּטָן שֶלִּי, מִכָּל
הַמְּקֹמֹת, מִכָּל הַבָּתִּים, אֲנִי כָּאן, לְבַדִּי, בִּשְׁתִיקָה.
בֵּין הַכֵּלִים, הַמַּזְלֵג הַגָּדֹל שֶלִּי, הַכַּפִּית הָרְגִילָה
שֶׁלִּי, כַּאֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לִי קָפֶה. אֲנִי פֹּה לְבַדִּי.
חֲבִיבִים עָלַי כָּל כְּלֵי הָאֹכֶל שֶאֲנִי רָגִיל בָּהֶם.
הֵם אִתִּי יַחַד. לֹא מִשְׁתַּנִּים. תָּמִיד אֹתָם.
אֲנִי כְּאִלֻּ מֻחְזָק עַל יָדָם.
אִישׁ לֹא יָבֹא פִּתְאֹם בַּלַּיְלָה לַמִּטְבָּח.

אִישׁ לֹא יָבֹא בַּלַּיְלָה
לְמָקֹם קָטָן. כִּמְעַט נִשְׁכָּח.
אִישׁ לֹא יָבֹא בַּלַּיְלָה
לַמִּטְבָּח. טז טבת תשמט, 23 דצמבר 4:20 1988 לִפְנֹת בֹּקֶר.

כְּלִי זֶה חֶרֶס הַנִּשְׁאָר, נִשְׁאָר לְבַדּוֹ
מֵהַסֶּרְוִיז, וְיֵשׁ לוֹ זִכְרֹנֹת
מֵהַצַּלָּחֹת שֶנִּשְׁבְּרֻ לְגַעְגֻּעִים.
חֶרֶס חֶרֶט חֲרָטָה חֹרֵט.

לכאורה מספר השיר על בדידות "רגילה" של אדם היושב לבדו בדירתו, במטבחו הקטן, בין כלי האוכל המוכרים, השגרתיים, שבהם הוא משתמש כל ערב. והם אפילו חביבים עליו, מוכרים כל כך. בכפית הזאת הוא מכין לעצמו תמיד קפה. במזלג הזה הוא אוכל. הם מעניקים לו ביטחון ויציבות, לעולם אינם מתרחקים ממנו, אינם מועלים באמונו, "לֹא מִשְׁתַּנִּים". ומדוע, בעצם שישתנו? הלא אלה רק חפצים דוממים? ובכל זאת הם יותר מאשר סתם חפצים דוממים: הם, כך הוא חש, כמו מחזיקים אותו. מעניקים לו הגנה. ובעצם מסתבר שהם בני שיחו היחידים. אף אחד מלבדם לא יבוא אליו "פִּתְאֹם" לבקרו.

הלבד מתחיל להצטייר כבדידות. המטבח הוא בעצם מין מקום כמעט "נִשְׁכָּח": מי שכח אותו? מי לא יבוא? בבית האחרון מתגלה החסר והגעגוע אל המשפחה שאיננה עוד, אל ה"הַסֶּרְוִיז" השלם ואל הצלחות שנשברו. המילה הלועזית "סֶּרְוִיז" שולחת אותנו למזרח אירופה. אל הבית שממנו יצא המשורר ואליו לא שב עוד. הוא נותר לבדו, אין אחים או הורים שיופיעו פתאום, יבואו לביקור, רק הוא נותר, והוא "חֶרֶס הַנִּשְׁאָר" צירוף שכמו לקוח מתוך הפיוט ו"נתנה תוקף" – "כחרס הנשבר", המתאר את שבריריותו של האדם שיסודו מעפר.

בשורה האחרונה של השיר מביע אבות ישורון את עוצמת הצער, הגעגוע ונקיפות המצפון: "חֶרֶס חֶרֶט חֲרָטָה חֹרֵט." החרטה שהוא חש חורטת בו ומייסרת אותו.

גם בשירו המפעים "איך נקרא" אפשר לחוש את השבר שאין לו תקנה, את האובדן:

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ?
אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְאִישׁ לֹא חַי?

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁמֵהַבַּיִת כּוֹתְבִים לִי,
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִכְתַּב?
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִשְׁלַח?
אֵיךְ זֶה נִקְרָא?

באוזני בתו הודה אבות ישורון כי לא תמיד השיב להם: "עונש שישבו שם וציפו לי ולמכתבי"; מספר לה כיצד התענה כשקיבל מהוריו מעטפה ובה שני דולרים, בידיעה עד כמה הם עניים, רצה להחזיר להם את הכסף, אבל חשש לפגוע בהם, והתמהמה בתשובתו אליהם. כאן בשיר הוא מספר תוהה איך ייתכן שהוא ממשיך לקבל מכתבים מהמתים, מאלה שקולותיהם מהדהדים בלבו ותוהה  – איך זה נקרא? מה משמעות הגעגוע הזה, הקשר המתקיים עם מי שמזמן אינם עוד?

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אנו חושבים בדרך כלל על הנספים, אבל אסור לשכוח את הקורבנות האחרים: את הניצולים שנשאו כל ימיהם את צער האובדן ואת תחושת האשמה.

"רצח בבית הספר לאמנויות": הפרק הראשון

כשהטלפון צילצל, קירה עדיין שכבה במיטה ושתתה את הקפה השני של הבוקר.
היא זיהתה את המנגינה מהצליל הראשון, החוזר ארבע פעמים, גיטרות מתגברות והלמות תופים, ומיד לאחר מכן הביטלס
שואגים באנגלית — "קדימה, בואי…" השיר שבחרה לצלצול המזהה של אוהד היה, "לכל אחד יש מה להסתיר, חוץ מאשר לי ולקוף שלי…"
היא חייכה והושיטה את היד בזהירות, כדי לא להפיל את הספל. מה פתאום אוהד מטלפן? הרי שלושתם אמורים להיות עכשיו ביחד בבית, איפה אשתו? מה עם הילדה? אולי בכלל לא ישנו שם הלילה, כי לאלונה שוב עלה החום, היא שוב הקיאה ושילשלה.
"קירה," אמר אוהד ברגע שענתה לו. "קרה משהו נורא…"
היא הזדקפה, אחזה את שולי המחשוף של כתונת הלילה ואספה אותם, כאילו התייצב בחדר זר שאסור לו לראות לה את השדיים הגלויים כמעט לגמרי. דמותה ניבטה אליה מן המראה שעל השידה הנמוכה מולה, סתורת שיער ופעורת מבט.

מן העבר השני של הקו שמעה את אוהד מתייפח והתחילה לרעוד — כל מיני אפשרויות הבזיקו במוחה: נעמה גילתה הכול, ואוהד מתקשר בנוכחותה כדי לנתק את הקשר ביניהם? לא, בנסיבות

כאלה לא היה מעז לבכות, היה נאלץ להפגין קור רוח ואדישות מחושבת.
אז אולי זאת אלונה, אולי המצב החמיר, אולי היא אושפזה. או אולי…?
קירה לא העזה להמשיך את המחשבה, וגם לא היה בכך צורך. אוהד דיבר.
"אמא," הוא אמר, "אמא שלי, קירה. הבוקר מצאו… מצאו אותה… מישהו — אני לא מאמין!" פרצה מפיו יבבה לא נשלטת, "לא מאמין למה שאני אומר — מישהו רצח לי את אמא!"

הספר רצח בבית הספר לאמנויות יגיע לחנויות בתחילת מאי. עד אז אפשר לקנות אותו אצלי, עם חתימה והקדשה, תמורת 45 ש"ח כולל דמי משלוח (בדואר רשום – 50 ש"ח). אפשר ליצור קשר למייל:

ofra.offer@gmail.com


נעמי שמר, "ארבעה אחים": שיר קליל, או ביקורת מובלעת?

"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול."

את הפסוק הזה כולנו מכירים היטב מההגדה. וגם את השאלה החוזרת הבאה בעקבותיו: "מה הוא אומר?" הכתוב מצטט את דברי כל אחד מהבנים: החכם שואל "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוהינו אתכם?", הרשע –  "מה העבודה הזאת לכם?", התם – "מה העבודה הזאת לכם?" וזה שאינו יודע לשאול אינו אומר מאומה.

על כל אחת מהשאלות, גם על זאת של האח השותק, ההגדה משיבה. לחכם, שרוצה לדעת הכול על יציאת מצרים, היא עונה: "אין מפטירין אחרי הפסח אפיקומן". לתשובה זאת יש פרשנויות רבות. על פי אחת מהן הכוונה לכך שבפסח מסתפקים באכילת מצה בסוף הארוחה, במקום לאכול דברי מתיקה. את התשובה הזאת אפשר להקביל למה שעונים על הקושיה הראשונה: "הלילה הזה כולו מצה".

לרשע משיבים: "לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: בעבור זה עשה ה'  בצאתי מארץ מצרים. לי ולא לו. ואילו היה שם לא היה נגאל." ההגדה משקפת בפני הרשע את רשעותו, המתבטאת בכך שהוא מוציא את עצמו מהכלל, מקניט ומתריס, ומבהירה: עם עמדה ספקנית ומרוחקת כמו שלו, הרשע לא היה נגאל בזמן יציאת מצרים. התשובה מקבילה לקושיה השנייה: "הלילה הזה כולו  מרור".

לתם, אדם פשוט שאינו יודע הרבה, ההגדה משיבה:  "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים." מאחר שהוא רוצה לדעת, מספרים לו את סיפור יציאת מצרים כהווייתו. וזוהי הקושיה השלישית: "הלילה הזה אנו מטבילין שתי פעמים": צריך להסביר לו שוב ושוב, כדי שיבין.

שאינו יודע לשאול מופיע בהגדה אחרון. התשובה לאדישותו, לעצלותו, "את פתח לו. שנאמר: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'". אותו, על פי ההגדה, צריך לדרבן. והתשובה המקבילה לקושיה הרביעית: "הלילה הזה כולנו מסובין": עליו להצטרף, להתעורר, להתעניין.

אחת הפזמונאיות הישראליות החשובות והפוריות ביותר, נעמי שמר, כתבה את השיר "ארבעת האחים", שמתכתב עם ארבעת הבנים בהגדה של פסח:

ביום בהיר ונהדר
יצאו מתוך ההגדה
חכם ותם רשע גדול
וזה שלא ידע לשאול
חכם ותם רשע גדול
וזה שלא ידע לשאול

וכשארבעת האחים
יצאו לנוע בדרכים
מיד מכל ארבע רוחות
פרחים הגיעו וברכות
מיד מכל ארבע רוחות
פרחים הגיעו וברכות

פגש חכם בחכמה
אהב התם את התמימה
והרשע בתור אישה
תפס מרשעת איומה
והרשע בתור אישה
תפס מרשעת איומה

וזה שלא ידע לשאול
לקח את היפה מכל
שילב ידו בתוך ידה
וחזר איתה להגדה
שילב ידו בתוך ידה
וחזר איתה להגדה

לאן הובילו הדרכים?
היכן ארבעת האחים?
בשיר שלנו ידידי
אסור לשאול יותר מדי
בשיר שלנו ידידי
אסור לשאול יותר מדי.

נעמי שמר נולדה אמנם בקבוצת כנרת, שחבריה היו חילוניים גמורים, אבל היא עצמה פיתחה זיקה מיוחדת לתנ"ך ולמקורות. בתום מלחמת ששת הימים אמרה: "אחרי המלחמה הזאת הורדתי את המירכאות מפסוקי התנ"ך".

שמר כתבה שירים רבים על דמויות מהמקרא: על שם חם ויפת, על גדעון ועל יעקב, על עקדת יצחק ועל שירת דבורה, היא שאלה "למה צחקה מיכל", ציטטה את אליהו הנביא וייחלה לחבלי משיח.

בשיר "ארבעה אחים" נראה כאילו חמדה לצון: הארבעה חמקו בשירה מתוך ההגדה, ושלושה מהם נענשו כהוגן: כל אחד מהם מצא זיווג זהה לו עצמו: החכם נשא לאישה חכמה, הרשע – מרשעת, והתם תמה כמותו. האם נישואים אלה יכולים להצליח? השאלה תקפה לא רק בעניין הרשע והמרשעת שחייהם יהיו בלי ספק קשים וספוגים ברוע הדדי. גם שני תמימים עלולים להכשיל זה את זה באי מעשיות, ושני חכמים עשויים לשקוע עמוק מדי בתוך חוכמתם המשותפת. היחיד שזוכה אצל נעמי שמר לשוב למקומו הטבעי, אל ההגדה, הוא זה שאינו יודע לשאול: הוא פוגש את היפה מכולן, הם משלבים ידיים בהרמוניה וחוזרים מהנדודים המייגעים ברחבי העולם.

ובעצם, נעמי שמר מצרפת אותנו אל מי שאינו יודע לשאול: בבית האחרון היא מסבירה שאין טעם לתהות לאן נדדו כל האחים, כי "אסור לשאול יותר מדי". משמע: עלינו ללמוד דווקא מהאח הרביעי, זה שההגדה אינה מפארת אותו, אלא מניחה אותו במקום האחרון, אחרי הרשע והתם.

מי שמכיר את העמדות שהחזיקה בהן נעמי שמר – היא דגלה בחזון ארץ ישראל השלמה, שאפה ליישב את כולה והזדהתה בגלוי עם המתנחלים – עשוי לראות בשיר לא רק נימה של שובבות, אלא גם ביקורת מובלעת כלפי האחים, שיצאו לנוע בדרכים ונפוצו אל ארבע רוחות תבל, במקום להישאר במקום המיועד להם. במשפחות שבהן נוהגים לצרף את "ארבעת האחים" של נעמי שמר אל ההגדה ולשיר אותו ליד שולחן ליל הסדר ודאי מסתפקים בכך שהוא קורץ אל ההגדה ומעניק לה נופך קליל ועכשווי.

ג'ואנה קאנון, "להישבר ולהירפא"

לפני כמה שנים מצאתי את עצמי בחדר המיון.

מעולם לא הרגשתי כה חולה. הייתי רצוצה, נפשית וגופנית. שבורה עד כדי כך, שלא אכלתי ולא ישנתי כיאות. אפילו הבעת הפנים שלי לא השתנתה במשך חודשים. ישבתי בתוך חדרון, מאחורי וילונות דקיקים, הקשבתי לכל מה שמתרחש סביבי בבית החולים ורעדתי מרוב מאמץ לא לבכות. רק כמה סנטימטרים הפרידו ביני לבין התבוסה וההשלמה עם  הכישלון הבלתי נמנע, כך חשתי. ידעתי שאני חייבת להמשיך. חייבת איכשהו לעבור את זה.

כי לא הייתי חולה. הייתי הרופאה.

בכל פעם שאנחנו מבקרים בבית חולים, אנחנו רואים אותם. גדודים של חלוקים וסטטוסקופים, חולפים במסדרונות בנינוחות ובביטחון. מוזר, אבל נדמה לנו שהם בלתי מנוצחים. שאיכשהו, מכיוון שהם יודעים איך פועלים המנגנונים של מחלות נפשיות וגופניות, הם חסינים מפניהן. אבל יש כאלה שמבחינתם הסטטוסקופ איננו קמע מגן, אלא גורם סיכון, ובכל פעם שנודע לי על רופא צעיר שנעלם מהעולם, נשימתי נעתקת. כי זה יכול לקרות לכל אחד. לך. לי. לכולנו.

הנה הבעיה של רופאים: אתם יושבים באולם ההרצאות, משרטטים בדייקנות תרשים של התעלה המפשעתית. כעבור רגע אתם כבר במחלקה, ועומסה של הזהות החדשה מכביד על כתפיכם. דלת נטרקת, וכולם מניחים שלצד התואר החדש רכשתם כמה תכונות. מצפים מכם להיות שלווים. מצפים שתהיו שטופים בביטחון עצמי. שתהיו מסוגלים להתמודד שוב ושוב עם מצוקה, מוות, אובדן קשים ביותר, ואז שתוכלו להתרחק בלי להיות מושפעים בכלל מכל אלה. אתם תעבדו במערכת לא מתוקצבת, בעומס-יתר עצום, ושוב ושוב תהיו עדים להחלטות ולמאבקים אבודים, למעשים לא הוגנים שיתרחשו לנגד עיניכם, אבל לא תשאלו שאלות. בית הספר לרפואה אינו יכול להכין אתכם לכך, למרות משחקי התפקידים וראשי התיבות, למרות רצונו לעזור. בית הספר לרפואה ממלא אתכם בידע (ואתם חוששים שעם כל יום שחולף הידע הזה דולף לכם מתוך המוח). בית הספר לרפואה אינו טוען אתכם ביכולת לשרוד.

אנשים רבים גולשים מהאוניברסיטה אל ההתמחות בלי להעיף מבט לאחור. לא כך נהגתי אני. בתקופת ההתמחות – לפני שמצאתי את השמחה וההקלה שבפסיכיאטריה – התנהלתי בכבדות. שקעתי. חליתי. הרגשתי כל כך רע, עד ששלחו אותי בדחיפות להיבדק, ואז אמרו לי שזה "רק לחץ" (כן, עדיין נהוג להוסיף את המילה "רק" לפני המילה "לחץ"). במבט לאחור אני מבינה כמה רע הרגשתי. פסעתי הלוך ושוב. התייסרתי. כשנסעתי בסוף המשמרת דיברתי עם עצמי בלחישות ולא הבנתי מדוע אני לא זוכרת את הדרך הביתה. בערבים שִחזרתי שוב ושוב את כל אחד מהרגעים שעברו עלי ביום שחלף, עד שהכרתי כל פרט בכל סצנה שהייתי מעורבת בה. הרגשתי שאין לי שום יכולת. שאני כישלון. בחנתי את כל הרופאים סביבי, והם נראו כמרחפים על פני ההתמחות. תהיתי איך ייתכן שהרוח מאפשרת לכולם לעשות זאת, ורק לי – לא.

חשתי שאין לי תמיכה. שאני לבדי. ברחבי שירות הבריאות הציבורי יש ודאי המון רשתות בטיחות, אבל לא הצלחתי למצוא אף אחת מהן. לעתים נדירות, כשנתקלתי בטופס ובו כמה שאלות שהיו אמורות לבדוק מה שלומי, הרגשתי שהן מבוימות וצפויות מראש. כששוחחתי עם יועץ שכמעט לא הכרתי היה לי הרבה יותר קל לשתוק מאשר להודות בבעיות שלי. הרגשתי שאם אחרי כל ההכשרה, הכסף ותשומת הלב שהושקעו בי אודה באוזני אדם זר שאני בבלגן גמור, שאני הרוסה, אנהג בגסות רוח.

אני ממש בסדר, תודה.

כמה יותר פשוט לשתוק. אבל כששותקים, אף אחד לא יכול להושיט יד ולתפוס אותך, כי את  לא מספרת לאף אחד שאת נופלת.

בשבוע שעבר הופיע בחדשות תצלום של מנתח סיני ישֵן על הרצפה, עדיין עטוף כולו בבגדים ובמסכה של חדר הניתוח, אחרי שסיים משמרת של עשרים ושמונה שעות. "מדהים, לא?" אמרו אנשים. "הוא ממש גיבור, נכון?" אני חושבת שגבורה אמיתית היא כשאדם מודה שאינו מסוגל לקבל את  התשואות שהחברה מבקשת להעניק לו. אני חושבת שגבורה אמיתית היא לאזור אומץ, להתנגד, לומר לעולם שאסור לצפות מאף אדם, אי פעם, לשאת את נטל הגבורה.

(photograph: The Independent)

כשחלפתי במסדרונות של בית החולים, חבוטה מרוב ספקות עצמיים, ידעתי שאם אסרב לבקש עזרה, איאלץ לעזור לעצמי. לכן חסכתי בקפידה רבה את ימי החופשה שלי, ולקחתי לעצמי חופשה שנמשכה שבועיים. באותה תקופה עשיתי את מה שאני הכי אוהבת: קראתי. לא עשיתי שום דבר אחד. מהרגע שהתעוררתי, עד שהלכתי לישון. מותחנים, קלאסיקות, שירה, מחזות, אוטוביוגרפיות, מאמרים. מילאתי את התודעה במילים ובמחשבות של אנשים אחרים, ככל שיכולתי. עד שהסתיימו אותם ארבעה עשר יום, קראתי שישה עשר ספרים.

והקריאה ריפאה אותי.

כי למילים יש באמת כוח לרפא אנשים.

אמנם אחרי השבועיים ההם נאלצתי לחזור אל האומללות והסבל, ואל השעות הארוכות מנשוא, אבל הרגשתי שונה ונחושה יותר, כי כל הסיפורים שקראתי במשך שבועיים אִפשרו לי להימלט מעצמי, היו בתוכי וחיזקו אותי. לראשונה בחיי התחלתי לכתוב. כי כל מה שחוויתי העניק לי כוח של הבעה יצירתית. למדתי שמילים (ומוזיקה, ואמנות חזותית) מרפאות אותנו באופן ששום דבר אחר אינו יכול. הן מאפשרות לנו לראות את העולם דרך עיניים אחרות. למצוא פרספקטיבות שונות. להימלט מחיינו, בהיעדר דלתות סביבנו.

נזהרתי מאוד כשכתבתי את הרשומה הזאת. לא מכיוון שהיא פותחת צוהר אל חיי, אלא מכיוון שאני לא רוצה להרתיע קוראים ששוקלים ללמוד רפואה. עלי להסביר לכם שהייתי חוזרת על הכול, אפילו על הרגעים האפלים ביותר, ממש על הכול, כי למדתי כל כך הרבה – על עצמי ועל העולם ועל אנשים אחרים. אני באמת חושבת שהשתפרתי כרופאה וגם (אני מקווה) כסופרת.

לפני שהספר שלי ראה אור נהגתי לגשת אל סופרים במבוכה, כמו אל כוכבי קולנוע, וסיפרתי להם עד כמה אני מעריצה את עבודתם. לעתים קרובות מאוד הייתה תשובתם, "כן, אבל אני רק סופר. את רופאה. את הרבה יותר חשובה ממני, כי את מצילה בני אדם."

ורציתי לומר, "אבל אתה כותב את הדברים שמצילים את הרופאים שמצילים את החולים."

אני חושבת שלא אמרתי להם את זה אז, לכן אני אומרת להם עכשיו.

כי אני חושבת שמכל מה שלמדתי, זה היה הלקח הכי חשוב.

לזכור שכל אחד עלול להישבר.

לזכור שכל אחד –  ממש כל אחד –  יכול לרפא אנשים.

ושאי אפשר כמעט להבחין באנשים שנשברים ובאנשים שמסוגלים לרפא.

כי לא תמיד הם האנשים הצפויים.

כשאתם חווים את הלחץ שחשים רופאים וסטודנטים לרפואה חשוב מאוד שתזכרו: אינם לבדכם בעולם. תמיד תוכלו לפנות לייעוץ כאן:  BMA 24/7 counselling service


תרגמתי את הטור לעברית ברשותה של המחברת.



ספרה הראשון של ג'ואנה קאנון הצרה עם עזים וכבשים  ראה אור בתחילת 2016 והופיע כמעט בה בעת בעברית בהוצאת סנדיק ספרים.

קאנון היא רופאה פסיכיאטרית. כשהייתה בת חמש עשרה נטשה את בית הספר והתפרנסה מעבודות מזדמנות. בגיל שלושים החליטה להשלים בגרויות, ולמדה רפואה.

את הטור "להישבר ולהירפא" העלתה בבלוג  JOANNACANNON  שהיא כותבת. בסופו של הטור הוסיפה קאנון פרטים על שירות טלפוני לייעוץ נפשי המיועד באופן ספציפי לרופאים.

הרופאות והרופאים, האחיות והאחים, שפגשנו בחודשים האחרונים בבית החולים רמב"ם, במחלקה להשתלת מוח עצם, הקרינו ביטחון, אחריות וידע עצומים. לא פחות חשוב מכך לחולה ולבני המשפחה, הם השתדלו בלי הרף להקל, לעזור ולהציע אוזן קשבת. חשנו כל העת שהם משלבים רצון טוב ומיומנות. לרגע לא הטלנו ספק בכוחות הנפש שלהם, ואין בטור שלעיל כדי לרמוז על כך. להפך.

הטור של ג'ואנה קאנון העניק לי מבט אל רובד לא מוכר בחוויה האפשרית של רופאים.

תרגומו מוקדש לאנשי הצוות שפגשנו, בהערכה ובאהבה.

סימון דה בובואר, "מוות רך מאוד": האם אפשר לערוך חזרה כללית של הסוף?

(מוקדש, בעצב עמוק, למיכל)

"רק ברירה אחת הייתה ביום רביעי: ניתוח או המתת חסד", מספרת הסופרת סימון דה בובואר בנובלה מוות רך מאוד שבה תיעדה את ימי חייה האחרונים של אמה, למעשה – את גסיסתה, שנמשכה כחודש.

המוות תמיד מפתיע, גם כשהוא צפוי לכאורה (ולא רק מכיוון שכולנו בני תמותה). כאשר אישה מתאשפזת רק משום שנפלה באמבטיה, כפי שקרה לאמה של דה בובואר, אין הנוגעים בדבר מעלים בדעתם שלא מדובר בתהליך של החלמה שבסופו תשוב אל חייה. רק בדיעבד התחוור לשתי בנותיה למה היו עדות. המוות הקרב ובא הערים על כל בני המשפחה, (אם כי כנראה שלא על הצוות הרפואי).

התאונה, אותה נפילה באמבטיה, כך התברר, הייתה רק הסימפטום למחלה, לא הגורם האמיתי לאשפוז. אמה של דה בובואר הייתה בטוחה שהגיעה לניתוח להחלפת מפרק הירך. הבדיקות גילו שהיא חולה ולכן נפלה. תחילה סברו שמחלתה קלה יחסית, בעיה במעי שאינה אמורה להיות קטלנית. כעבור זמן מה הסתבר שהמחלה שמפניה התייראה כל חייה תקפה אותה: סרטן מפושט.

לא פעם מגיע במקרים כאלה רגע של הכרעה: האם להילחם על חייו של החולה, או להניח לו למות.  לרוב ההחלטה אינה של האדם שהיא נוגעת לו הכי הרבה: החולה עצמו. אמה של סימון דה בובואר, על פי עדות בתה, לא רצתה בעצם לדעת מה מצבה. היא העדיפה להמשיך עד הרגע האחרון באשליה העצמית כאילו תחלים בקרוב, כאילו מדובר בתהליך הפיך. וברגע הקריטי של ההכרעה, חרף עצתה הלא רשמית של אחת האחיות הבית חולים, שהזהירה אותן לא להתיר לרופאים לנתח את האם, הן לא קיבלו את עצתה ואישרו לרופא לפתוח את הבטן. הניתוח האריך את ייסורי הגסיסה, אבל גם העניק לאם, שאהבה את החיים בכל מאודה וסירבה בכל תוקף להיפרד מהם, עוד כמה ימים של חסד, עוד כמה חוויות של קרבה, אהבה ומסירות. ולא רק לה. גם לבנותיה. "אם יהיו לה ימי אושר אחדים כמו היום הזה, לא נצטער שהארכנו את חייה," אומרת אחותה של סימון, וסימון מוסיפה מיד, בידיעה שבדיעבד, "אך באיזה מחיר."

ובעצם, לא הייתה להן באמת ברירה. אלמלא התירו לרופאים לנתח, היו כנראה ייסוריה קצרים יותר בזמן, אבל עזים ואיומים. מאחר שהחוק אינו מתיר לבני המשפחה או לרופאים לעשות מעשה, להתערב, להמית את החולה הסובל כדי לפטור אותו מהכאבים, אין כמעט בררה. נעתרים לבקשת הרופאים לבצע פרוצדורות שאינן יכולות לרפא, אלא רק מאריכות את הגסיסה. בשלב מסוים ברור לכולם כי "כעת יהיה סדיסטי לנסות להאט את המוות". ובכל זאת, אין אפשרות אחרת.

סימון דה בובואר מתארת בנובלה שלפנינו לא רק את מותה של האם, אלא גם את הקשר ביניהן, את החמלה המתפתחת, את הקרבה המיוחדת שנוצרת בין הבנות לאמן, באחרית ימיה. ספרה המין השני נחשב ציון דרך בחשיבה הפמיניסטית המודרנית. כאן היא מספרת על אמה וכותבת כי די היה בחייה כדי "לשכנע אותי שהנישואים הבורגניים הם מוסד המנוגד לטבע", ובכך היא מעניקה לקוראיה חרך הצצה אל מה שהיה אולי מקור לחשיבתה הפמיניסטית: מבטה הביקורתי, הסולד, מאורח החיים של אמה, שהקריבה את אושרה ואת צרכיה למען בעלה ובנותיה.

לא קל לקרוא את היצירה הזאת, המפרטת בלי רחמים את התהליך האכזרי של בוא המוות, את ההידרדרות הגופנית, הכאבים התוכפים ומתעצמים ואת אוזלת ידם של הרופאים שמרגע מסוים יכולים רק להבטיח שהחולה לא תסבול, אבל לא תמיד לקיים את הבטחתם. דה בובואר לוקחת אותנו ממש עד לרגע הסופי, מתארת הכול, ואינה חוסכת מאתנו את הפרטים הקשים.

מיד לאחר מות האם אמרה אחותה של הסופרת כי הדבר היחיד שמנחם אותה זאת הידיעה "שגם אני אלך בדרך הזו. אחרת זה היה יותר מדי לא צודק! כן, אנו נוכחות בחזרה הכללית של קבורתנו." דומה כאילו דה בובואר הזדהתה עם אחותה והתכוונה להעביר אותנו באותה דרך ייסורים, באותה "חזרה כללית", כדי שנתכונן לקראת הבלתי נמנע.



[בשולי הדברים אי אפשר שלא לציין רעה חולה נפוצה מאוד, שיש לתת עליה את הדעת: הכוונה לשימוש המופרז, שלא לצורך, בפועל "להיות", שמבקש לציין הרגל בעבר. בספר שלפנינו נספרו מאות הטיות כאלה, ועמודים שלמים שבהם מתחשק לנכש את כל "היינו מפטפטות" "הייתה מצמידה", "היינו חומקות", "היינו מקבלות", "הייתה משתלטת", "היה מכעיס", ואפילו "הייתה ישובה". מדוע אי אפשר – פטפטנו, הצמידה, חמקנו, השתלטה, הכעיס, וכן, פשוט "ישבה"! כותבים ומתרגמים, אנא אל תחששו. הקוראים יבינו שלא מדובר בפעולה חד פעמית, גם בלי כל ה"הָיֹה הָיָה" הללו.]

מוות רך מאוד, לעברית: מיכה פרנקל, הוצאת כתר. אפשר למצוא את הספר גם באתר e-vrit

הנרי ריידר הגרד, "מכרות המלך שלמה": מה הקריאה החוזרת מוכיחה?

אזכור אגבי של אומברטו אקו (בספרו האחרון תולדות האגדות, בפרק הראשון, העוסק במפות ובמסעות) הציף את הזיכרון: אקו מנסה לנחש היכן שכנו מכרות המלך שלמה, ומיד הופיעו, במלוא העוצמה, הפרטים המעטים שנשארו בזיכרון מספר שקראתי שוב ושוב כשהייתי ילדה, מכרות המלך שלמה: ליקוי הירח, שהמבקרים הלבנים "השתמשו" בו כדי להפחיד את הילידים ו"להוכיח" שיש להם כוחות על טבעיים, המכשפה האימתנית גגול, מערת הנטיפים – אבל מה בדיוק מצאו בה? יהלומים? פסלים? גופות? מי בעצם נכלא בה, והאם נמלט?

כמעט כל מה שהיה כתוב נמוג מהתודעה – חוץ מזיכרון צמרמורות האימה שהוא הסב, גם בקריאות חוזרות.

ואז הסתקרנתי לבחון: האם יש עדיין בכוחו של הספר ההוא להבעית אותי? זכרתי את הקסם המוזר שהספר השרה עלי, את התחושה שהוא מתרחש במציאות מרוחקת ולא מובנת, כמו בעולם אחר, מפחיד, מוזר ומסקרן. ותהיתי האם האכזריות צמאת הדם של גגול העתיקה, צפודת הפנים, המהלכת על ארבע, הדומה יותר לקוף מאשר לבת אדם – כמעט הפרט היחיד שזכרתי – תעורר בי כמו אז רצון להשליך את הספר מעלי ולהסתתר מתחת לשמיכה? האם נשימתי תשתנק? האם אוכל גם כיום, מקץ חמישים וחמש שנים, להגיב בעוצמה, להתרגש, להאמין?

ובכן, הרצון להשליך את הספר התעורר כמה פעמים, אבל מסיבות שונות לחלוטין, ובכל מקרה, לא הייתי עושה זאת. מי רוצה להסתכן בניפוץ מכשיר הטבלט היקר תרתי משמע, רק כדי להביע מחאה כנגד דבריו של סופר שמת לפני 92 שנה?

הנרי ריידר הגרד פרסם את מכרות המלך שלמה ב-1885. הוא כתב את הספר בביתו הנוח שבלונדון, אבל התבסס על הידע שצבר בשנים שבהן שהה באפריקה, ועל שיחותיו עם הרפתקנים אירופיים שפגש שם. עלילתו של הספר מתרחשת כולה ביבשת שחלק גדול ממנה טרם נחקר אז, והיה עדיין עלום: ציד אנגלי חובר לשני הרפתקנים שיוצאים למסע מסוכן במעמקי המדבר. אחד מהם מבקש למצוא את אחיו שאבד שם, כנראה, והאחר מקווה למצוא אוצרות, בעיקר יהלומים. הציד האנגלי הוא המספר. בתום המסע המפרך שממנו נחלצו רק בקושי, הוא פונה אל בנו, שלומד רפואה באנגליה, מתאר את כל קורותיו,  מסביר מדוע בעצם נעתר להזמנה לצאת למסע המסוכן (הוא קיווה, כך הסביר, להרוויח די כסף כדי לפרנס את הבן), ומספר כל מה שעבר עליו, ואיך ניצל.

אז מה גילתה הקריאה של ספר ההרפתקאות שיועד, לפחות בתרגומו הנושן לעברית, לבני נוער?

קודם כל – הסתבר שהעלילה אינה מתרחשת בעולם חלופי, אלא במקומות שלפחות חלק מהם אפשר למצוא במפה: בדרום אפריקה. כמו כן נוכחתי שהאימה עדיין שולטת, אבל היא נובעת ממקורות שונים לחלוטין. גגול נותרה מפלצת צמאת דם ואכזרית, אבל תכונות דומות לא חסרות גם למספר ולעמיתיו. לו אין כמובן שום מודעות עצמית או מושג מה הוא חושף על עצמו: הגזענות, השובניזם, תאוות ההרג. אבל בעצם המספר, וגם הסופר שיצר אותו, אינם אשמים. הם  בסך הכול מייצגים ערכים שהיו מקובלים וסבירים במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, ואפילו בסוף שנות החמישים, בימים שחזרתי וקראתי את הספר, שום דבר בו לא נראה עדיין חריג או מזעזע. כיום הדברים מעוררים פלצות.

המספר, כאמור, צייד. כמה הוא גאה ביכולתו לפגוע, לירות, לדייק. באיזו חדווה הוא ועמיתיו הורגים. לאורך המסע הם נתקלים בעדרים של חיות בר. פילים. צבאים, ג'ירפות, ובהתלהבות אין קץ הם טובחים בחיות הללו! אפריקה הם בעיניהם "גן עדן של חיות ציד", וכך למשל, הם הורגים יום אחד בדרכם שמונה פילים, לא פחות, סתם כך, לשם ההנאה! "מצפוני לא הרשה לי לאפשר לעדר כזה להימלט, בלי שאנסה לקלוע בהם…" כותב המספר. בעיניו מדובר בעיסוק לשעות הפנאי, בשעשוע! הוא מתאר בכישרון רב את יופיין של החיות. ואז, בלא פחות כישרון, את הגסיסה שהוא עצמו אחראי לה, ושום תחושה של אי נוחות אינה מתעוררת בו, גם כשמדובר בחיה נדירה, גם כשההרג לא נעשה כדי להשיג אוכל, אלא סתם! כאילו מדובר בפעילות ספורטיבית שהמצטיין בה מתגאה בעצמו, שהרי לחייה של חיה אין שום ערך או משמעות והסבל שלה יכול רק לעורר התפעלות. אכן, תחושת ההתקוממות והזעם שהתיאורים הללו מעוררים שייכים לערכים שהשתנו, ובכל זאת קשה לא לתהות איך אנשים לא ראו את האכזריות שבהרס סתמי של דברים יפים. ובעצם, גם כיום יש ודאי ציידים שהיו שמחים לשעוט ברחבי אפריקה ולהרוג חיות. למרבה המזל יש כיום חוקים המגינים על חייהן, בידיעה שהציד הפרוע כבר סיכן את קיומן של חיות מסוימות. (ציד פילים, למשל, אסור לחלוטין על פי חוק, וציד בכלל נחשב בקרב חוגים נרחבים עיסוק מגונה ומתועב).

%d7%9e%d7%9b%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%9a-%d7%a9%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%90%d7%99%d7%95%d7%a8-%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%9a-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8

גם השובניזם הגזעני והסקסיסטי שהמספר משקף בדבריו מעורר פלצות. לכאורה מדובר בשלושה גברים לבנים נאורים. כשהם נתקלים באכזריות המבחילה של גגול ושל המלך העריץ שהיא מייצגת, הם מתקוממים וכועסים. כשהם עדים להרג טקסי ושרירותי הם מזדעזעים עמוקות, ונחלצים לעזרתו של טוען לכתר שמבטיח לשלוט בעמו בהומניות, להנהיג מערכת משפט צודקת ולא להוציא להורג חפים מפשע. כל זה יפה מאוד. אבל ההתנשאות, העמדה המגחיכה את "הילידים", היחס אליהם כאל יצורים נחותים שיש להקפיד על ריחוק נאות מהם: "שאלתי אותו איך הוא מעז לפנות אל אדונו כך, בכינוי של קרבה. מותר לילידים לכנות אותנו בינם לבין עצמם בשמות, אבל אי אפשר שיפנו לאדם לבן ישירות בכינוי שבשפת פראי האדם", שאפשר "לעבוד" עליהם: "אמרתי לו שכשנשוב, אם אחד החפצים שלנו יחסר, אהרוג אותו, ואת בני משפחתו, באמצעות מעשי כישוף; ושאם נמות והוא ינסה לגנוב את הרובים שלנו, אבוא וארדוף אותו כרוח רפאים, אשגע את הבקר שלו ואחמיץ את החלב שלו, עד שיקוץ בחייו", ולהתפעל מתגובות אנושיות שלהם: "מתחת לעורה הכהה נראה היה ממש כאילו היא הסמיקה."

כמובן שלאהבה בין אישה שחורה לגבר לבן אין שום סיכוי, בעולמם של הסופר ושל המספר שיצר: אישה "ילידית" אומרת לגוּד, גבר שהתאהבה בו (והוא בה!) "'לא, אדוני, לאן שתלך, אלך גם אני,'" המספר אומר מיד לעצמו: "כך נדמה לך! […]; אם נצליח לצאת מכאן, מצבכם יהיה בלתי אפשרי ומביך". ליתר ביטחון וכדי למנוע מבוכות, הסופר הורג את האישה. אמנם הוא מסבר צער לדמות שיצר, את גוּד שהעז להתאהב באופן כל כך לא נאות, אבל המספר, דמות אחרת שהסופר יצר, חש הקלה: "מזל שהיא הסתלקה מהעולם, כי אחרת אין ספק שהיו נגרמות הסתבכויות", שהרי "שום יופי ועידון לא היו יכולים לאפשר קשר זוגי בין גוּד ובינה".

הקריאה החוזרת של מכרות המלך שלמה מוכיחה שוב שאי אפשר לשחזר חוויות ילדות. ובכל זאת, למרות מורת הרוח והרתיעה, היה גם צד נעים במפגש החוזר עם הסיפור הנשכח ועם הידיעה שלא רק אני, גם העולם השתנה, ובתקווה שמה שהיה אפשרי בעבר לא יוכל עוד לשוב, למרות הנסיגות והמעילות הקשות באמון שכולנו חווים בימים אלה.


מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים המובאים כאן.

מאיר שלו, "גינת בר": ספר רווי אהבה, ולא רק לגינה.

קשה להאמין שכתיבה על גינת בר, או גינה בכלל, יכולה ליצור יופי קסום כמו זה שיש בספרו החדש של מאיר שלו, גינת בר.

היופי מתחיל עוד לפני שפותחים את הספר. על כריכתו הקדמית מופיע ציור נפלא מאת רפאלה שיר. איורים דומים, רובם צבעוניים וחלקם בשחור לבן, אפשר למצוא לכל אורכו, והם מוסיפים לחוויה ומעצימים אותה.

וזאת רק ההתחלה, כי התוכן עצמו פשוט מרתק. מעניין ומרגש להיווכח כמה תובנות יכולות להתעורר כשאדם עם שאר רוח עוסק בגינון, ולכמה מסקנות הוא יכול להגיע מתוך עולם הצומח, החי וגם הדומם, המקיף אותו.

הפרקים קצרים, כמה עמודים כל אחד, אבל זהו מעט המכיל את המרובה. כמעט בכל דף מתעורר הרצון לסמן כמה שורות, כדי שאפשר יהיה לזכור אותן ולשוב אליהן בקלות, והנה הספר הולך ומתמלא בכל כך הרבה סימונים, עד שכמעט לא נשארים עמודים נקיים. (הסימונים – כמובן בעיפרון בלבד. הלא אסור "ללכלך" ספר יפה כל כך, ואת העיפרון אפשר לכאורה למחוק בעתיד.)

אחד ההיבטים המרנינים של גינת בר הוא הנגיעה והחיבורים שמאיר שלו עושה בין המציאות הסובבת אותו לבין המקרא בכלל, והעבר הקדום בארץ ישראל בפרט. הנה למשל בפרק "היו ואינם" הוא מתאר את יער האלונים מול ביתו, שהוא "שריד ליער הגדול שכיסה פעם את הגליל התחתון, את גבעות מנשה ואת רוב השרון". הפרק מסתיים במשאלת הלב: "מי יודע? אולי יום אחד תשוב הארץ הזאת ותתכסה ביער הדשן שלה, ודובים יהלכו בה, וארי יעלה מגאון הירדן ומי לא יירא עת ישאג". מאיר שלו צופה בנמלים, נזכר בשלמה המלך, ומצייד אותנו בתובנה מרתקת: מה הפלא, הוא טוען, שאותו שליט נהנתן וטפיל ציווה על קהלו "לך אצל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" – הלא כדי לספק את תענוגותיו ותפארתו היו דרושים לו נתינים "שמתנהגים כנמלים"… בפרק אחר תוהה איך ייתכן שבתנ"ך כמעט לא מוזכרים פרחים. החברה המתוארת בו חקלאית, אבל, הוא תוהה, "האם הכול רק עבודת אדמה ועבודת אלוהים? האם הטבע הוא רק מה שאפשר ומותר לאכול ולכרות ומה שאסור?"

פרג אגסני גדול. איור: רפאלה שיר

מאיר שלו שנון ומשעשע בכתיבתו, והתכונות הללו מתבטאות לאורך הספר כולו. הנה למשל תיאור מאבק האימים שלו נגד החולד שחפר לעצמו מחילות בגינתו, והוא משמיד את הפקעות והבצלים. התיאור מבדח מאוד, עד לשיא שבו מגיע הדובר למסקנה "שהנזק שהוא מזיק לעצמו גדול מכל מה שמעולל לו החולד, ואחרי עוד שעה [של עמידה דרוכה כשהוא אורב לחולד כדי לחבוט בו ברגע שיראה אותו] כשהחולד – חשדן וסבלן – מגיע סוף סוף, הוא לא יוצא החוצה ומגיש את צווארו לשחיטה, אלא דוחף בחרטומו אדמה מתוך המנהרה החוצה […]"  רק אחרי מארבים נוספים, כשהוא מצויד בכל פעם בכלי נשק אימתני יותר ויותר, הוא מגיע למסקנה שמוטב לו לוותר. "מחלתי על כבודי וכבשתי את נקמתי," הוא מספר, מציל את פקעות הסייפנים והנוריות ששרדו, ושותל אותם בעציצים. "נכון, לא מיגרתי ולא ניצחתי, והצורר ממשיך בשלו מתחת לאדמה. אבל אני נהנה מפרחיי שמעליה, אז מה רע?"

הוא מתדיין על שמות של מקומות ושל חפצים: מדוע שמה המעוברת של המוחרקה לא נקלט? איך זה שהקומפרסור לעולם לא ייקרא בשמו הרשמי, מדשן? (ומדוע הוא רואה בקומפרסור ייצור חי?), הוא נזכר בספרים אהובים, בשירים שקרא (את חלקם כתב אביו), ומקשר את מילותיהם לנמלים, לפרחים, לציפורים, לעונות השנה, לכל מה שאפשר למצוא בטבע.

התובנות שלו אינן מדלגות כמובן על השקפת העולם שלו: למשל, הוא דן במראה של עצי זית עתיקים שנעקרו ממקומותיהם ונשתלו מחדש "בחצרו של בית שזה עתה נבנה", ואינו שוכח לציין כי "לא כל הזיתים הזקנים האלה הגיעו למקומותיהם החדשים ברצון טוב ובאופן חוקי". או כשהוא מספר על הדררות הפולשות שמגרשות את הנקרים, הוא מציין שהן עושות זאת "לא משום שאלוהים הבטיח להן את השטח הזה". האלוזיה שקופה וברורה.

בין לבין הוא מציע מתכונים: למשל כיצד יש לכבוש זיתים ואיך מכינים לימונצ'לו, הוא מתבדח בלי הרף, מסביר למשל מדוע כשמתפללים לגשם יש "לפרט את סוג הגשם הרצוי, משכו ומקומו, באופן שאלוהים יבין." הוא משעשע, שנון ומאלף.

הספר גינת בר רווי לא רק בהומור, ידע ומחשבות, הוא גם מוצף באהבה לחי, לצומח, לדומם, וגם לבני האדם. וכל האהבה השופעת הזאת, שיש בה קורת רוח, שמחת חיים ולצון, עוטפת את הקורא וממלאת גם את לבו בשמחה.

קוראת, צופה ומספרת

%d בלוגרים אהבו את זה: