דוריס לסינג, "מחברת הזהב": מדוע הוא ספר גאוני שראוי לתרגמו שוב לעברית

דוריס לסינג

היא הדמות הראשית ברומן המפורסם ביותר של דוריס לסינג, מחברת הזהב. היא אם לא נשואה; קומוניסטית, בשלבי התפקחות מהמפלגה, שאותה תעזוב בקרוב; המאהב הנשוי שלה נטש אותה. ספר אחד שכתבה הצליח מאוד. היא מתפרנסת מהתמלוגים, ועובדת בהתנדבות בהוצאה לאור של המפלגה. הקשר המשמעותי והעמיד ביותר בחייה הוא החברוּת רבת השנים שלה עם מולי ("היא קרובה אליה יותר מאל כל אדם אחר, אם להיות 'קרוב' משמעו אמון הדדי ושיתוף של חוויות"). גם מולי לא נשואה, אם לבן, קומוניסטית ותיקה. חברותן קרובה עד כדי כך שבשלב כלשהו בחייהן הלכו (בנפרד) לטיפול אצל אותה פסיכואנליטיקאית, ששתיהן מכנות בשם שהוא ספק חיבה ספק גנאי "אימא סוכר". הקשר ביניהן הוא בעצם המשפחה החלופית שלהן ושל ילדיהן.

שמה אנה וולף, גרושתו של פליט יהודי גרמני, מקס וולף, אביה של ג'אנט, בתה. אנה ומקס הכירו כשחיו באפריקה, בימי מלחמת העולם השנייה, והיו חלק ממושבה של אינטלקטואלים לבנים, שמאלנים. בתום המלחמה נפרדו והיא שבה לאנגליה עם בתם המשותפת. היא גרה בלונדון.

הכול מפצירים בה לכתוב את ספרה השני, אבל היא מסרבת בכל תוקף. חשה שאין ערך של ממש בכתיבתה, שכן אינה יכולה להשפיע על חייהם של מי שבאמת זקוקים לעזרתה: "איכר סיני, או אחד מלוחמי הגרילה של קאסטרו. או אלג'ירי הלוחם בשורות פ.ל.נ., או מר מאתלונג [פעיל פוליטי אפריקני בדוי]. הם עומדים כאן בחדר ואומרים, מדוע אינך עושה דבר מה לעזור לנו, במקום לבטל זמן בשרבוטים?"

בעצם יכלה להתעשר, אילו רק הסכימה למכור את הזכויות על ספרה לתעשיית הקולנוע בהוליווד, או לחברת טלוויזיה אמריקנית, אבל היא מסרבת, שכן המפיקים שאתם נפגשה מבהירים לה כי תתבקש להתפשר, לשנות בו חלקים משמעותיים, כדי שיתאים לטעמו של הקהל. ההפקה "לא תביא בחשבון תסריטים העוסקים בדת, בגזע, בפוליטיקה, או בקשרי מין שמחוץ לנישואים", מסבירים לאנה, שהרומן שכתבה מתאר פרשת אהבים בין טייס אנגלי ואשתו האפריקנית של הטבח…

 אנה בזה בלבה לרומן ומתביישת בהצלחתו. לא ברור לה מדוע בעצם כתבה עלילה בדויה, "מדוע לא כתבתי דין וחשבון על מה שקרה במקום לעצב 'סיפור' שאין לו ולא כלום עם החומר ששימש לו דלק". היא מתקשה לחזור ולקרוא אותו, אם כי ברור לה שאיש מלבדה לא הבחין במה שהיא חשה: שהוא "רומן בלתי מוסרי משום שהנוסטלגיה הכוזבת האיומה מאירה כל משפט". אמנם הספר שכתבה נוגע במה שהיא מכנה "בעיית גזע", אבל להפתעתה היא נוכחת שגם בה עצמה יש גזענות: "הופתעתי לגלות שמפריעה לי העובדה שהאישה שחורה".  

היא אמנם פמיניסטית: אישה עצמאית, שחיה לבדה ומסרבת לכאורה להתפשר, אבל בעצם כמהה לקשר ארוך ומשמעותי. כשאחד הגברים בחייה מספר לה שבקרוב לא יהיה עוד צורך בגברים, שכן המדע פיתח שיטות להפריית נשים הכרוכה בהנחה של גושי קרח על שחלותיהן, היא מגיבה בהשתאות מלגלגת – איזו אישה שפויה תעדיף גושי קרח במקום גבר?

כל הפרטים הללו על אנה וולף, הדמות הראשית בספר מחברת הזהב, נכונים ומדויקים, אך בעצם אינם מקיפים באמת את מלוא דמותה ואת עומקה, שכן אנה היא למעשה רק פרגמנט של דמות שלמה, שונה, שמורכבת לא רק ממנה, אלא גם מדמות ספרותית שהיא עצמה יוצרת באחד מארבעת היומנים שהיא כותבת, שלכל אחד מהם עטיפה בצבע שונה. במחברת הצהובה אנה כותבת סיפור המבוסס על חייה. בסיפור שמה של הגיבורה, בת דמותה של אנה, הוא אֶלָה. שם יש לה בן, לא בת. חברתה הטובה נקראת ג'ולי. בניגוד לאנה, אֶלָה אינה עובדת בהוצאת לאור של ספרים, אלא בכתב עת לנשים. כמו אנה ואֶלָה, גם ג'ולי קומוניסטית בתהליכי התפקחות.

מי שקרא את האוטוביוגרפיה של דוריס לסינג יודע ששתי הדמויות הללו, אנה וולף ואֶלָה, מבוססות במידה רבה על חייה של הסופרת, שגדלה ברודזיה, נישאה לפליט יהודי גרמני, התגרשה ממנו, כתבה ספר מצליח שפרנס אותה כשהיגרה לאנגליה, והייתה קומוניסטית.

מדוע "פיצלה" לסינג את דמות הגיבורה הראשית שלה? מדוע דוריס היא בעצם אנה, היא בעצם אֶלָה, שגם היא, כמו דוריס לסינג וכמו אנה, שקועה בכתיבה ספרותית?

יחסה של אֶלָה לכתיבה "דומה למי שלהוט אחרי אכילת ממתקים בסתר […] כמו משחק בשני תפקידים – תפקידך שלך ותפקידו של אני-אחר סמוי מן העין או ניהול שיחה עם בבואתך בראי."

כך בדיוק נוהגת הסופרת שיצרה את הדמות הנשית המפוצלת כל כך, עד שההסתכלות עליה דומה לפעמים למבט לתוך מראה שניצבת מול מראה ויוצרת אינספור בבואות. כשקוראים את הרומן מתעוררת השאלה – מהי בכלל המציאות ה"אמיתית"? מדוע אנה וולף המומצאת מעוררת בקורא תחושה שהיא הבסיס המוצק שעליו נשענת הדמות האחרת, זאת של אֶלָה? הרי גם היא בדויה?  

כשאנה נשאלת מדוע אינה כותבת במחברת אחת היא אומרת: "אולי מפני שזה היה נעשה מין-בלבול כזה. סתם ערבוביה". החיים הם מבחינתה תוהו ובוהו, והמחברות השונות משקפות אותו.   

הפיצול מבטא את אחד מחלקיו המהותיים של רומן: את אובדן השפיות של אנה וולף. אנחנו לא קוראים על אודות השיגעון, אלא חווים אותו ביחד עם אנה, שדעתה הולכת ונטרפת.

המזור לטירוף, על פי דוריס לסינג, הוא – ילדים. נוכחותם מאלצת את ההורה לשמור על עצמו. "הילד נותן חיים לאמו כשהאם מחליטה לחיות פשוט משום שהתאבדות תפגע בילד", אומרת לעצמה אֶלָה, באמצעות אנה שיוצרת אותה, באמצעות דוריס, שיוצרת את שתיהן.

אנה יודעת שבתה היא האחיזה שלה בנורמליות. "עלי להיות במחיצתה פשוטה, אחראית, שופעת חיבה, והיא מעגנת אותי באותו חלק שלי שהוא נורמלי…"

המחברות השונות מאפשרות לכותבת האמיתית של כל היצירה הזאת, לדוריס לסינג, לעבד את הסיפור בשלל קולות, עד שאנה וולף מתאחדת, לקראת סופו של הרומן. היא קונה מחברת שכריכתה זהובה, זוהי "מחברת הזהב" שהעניקה לספר את שמו. מעתה ואילך תוכל כנראה להיות אדם אחד שלם, תחלים ותכתוב עוד רומן. דוריס לסינג תוציא את אנה וולף לאור בספרה המצליח ביותר, שיזכה אותה לימים בפרס נובל לספרות.

אי אפשר לחתום את הרשומה העוסקת בספר שלפנינו בלי לומר משהו על תרגומו, שראה אור בעברית לראשונה ב-1978. עצוב מאוד שספר כה מופלא הגיע אל הקוראים בישראל בגרסה שאפשר לומר עליה רק שהיא מחפירה ומזעזעת. לא פחות.

לכל אורכו של התרגום מדובר בחוסר רגישות מוחלט לשפה ובשלל של ניסוחים עקומים ומעצבנים.

הנה, כמה דוגמאות אקראיות לרבות מאוד, שמופיעות בלי הרף החל בעמודים הראשונים.

שפת הדיבור של הדמויות, שהיא באנגלית טבעית ופשוטה, היא בעברית מוזרה, "גבוהה" ולא סבירה:

"הו, טיפשי! הוא שאל אותי אם לדעתי טוב לתומי לבלות זמן רב כל כך בחיטוטים. אמרתי לו שלדעתי טוב לכל אדם לחטט בנפשו, אם פירוש הדבר לחשוב, והואיל ותומי הוא בן עשרים וכבר מבוגר, לא לנו, מכל מקום, להתערב."

הצעתי: "כל כך טיפשי! הוא שאל אותי מה דעתי: אם טוב שתומי מבלה כל כך הרבה זמן בחיטוט עצמי. עניתי לו שלכל אחד טוב לעסוק בחיטוט עצמי, ומאחר שתומי כבר בן עשרים, כבר אדם בוגר, אין לנו זכות להתערב." 

  • "אמרתי מה שהיית את אומרת – כך על כל פנים אני סבורה.
  • "'ואז חשבתי לי, תפח רוחי אם אשב כאן ואבלע הכל בלי לפצות פה.'
  • "'איזה עסק ביש לחזור לאנגליה – כולם מסוגרים כל כך.'"

גם בסוף שנות ה-70 כשהספר ראה אור בעברית אנשים לא דיברו כך!

הצעותי:

  • "אמרתי את מה שגם את הייתי אומרת – זאת, בכל מקרה, דעתי".
  • "ואז חשבתי שאין סיכוי, אני לא אשב ואשמע הכול ולא אומר אף מילה."
  • "איזו צרה לחזור לאנגליה. כולם כאן כל כך מסתגרים."

לא רק שפת הדיבור מעצבנת, אלא גם הניסוחים השוטפים:

"שתי הנשים ישבו בשמש, נאנחות מעונג וממתחות את רגליהן…" – מה רע בסתם "מותחות"?

מישהי "הטילה את מפתח הכניסה, מעוטף במטפחת ישנה…" מה לא טוב ב"עטוף"?

"…ואף שהקשרים לא האריכו ימים, הרי היו פומביים דיים למנוע אותו מלקבל אפוטרופסות על תומי כשנתגרש ממנה כפי שאיים לעשות. ואז חזר ונתקבל אל חיק משפחת פורטמיין…" כשנתגרש? ונתקבל? למה? מה זה?

"מולי היו לה נטיות של רודפת-קנין"   באנגלית – "Molly tended to be possessive". הצעתי: "מולי נטתה להיות רכושנית".

גם בתוך כל הניסוחים האיומים הללו, שנמשכים כך לאורך הרומן כולו, יש נקודות בולטות עוד יותר וראויות לציון בחומרתן: כך למשל בכל מקום המילה bar  מתורגמת "ממזגה". איש מעולם לא השתמש במילה הזאת. גם לא בשנות ה-70!  

""motives" מתורגם ל"אֶתנעים". גם בשנות ה-70 השתמשנו במילה "מניעים".

אלה רק שתיים מני רבות.

גם פגמי הכתיב מפריעים בתרגום. למשל, המילה "עיניין", שהיו"ד המופיעה בה צורמת עד מכאיבה.

במקום מסוים, שהוא, אגב, אחד החשובים ביותר בטקסט, לא טרחה המתרגמת להקפיד על ניואנס משמעותי: הדוברת אומרת לבן שיחה שהיא – באנגלית – מצפה ל visitor. באנגלית אין כמובן הבדל בין זכר לנקבה, כשמדובר במילה הזאת. בעברית הדוברת אומרת שהיא "מצפה לאורח". למרבה ההפתעה, מסתבר ש"האורח" הוא בעצם אישה. בחירת המגדר של המתרגמת פוגמת ופוגעת במשמעות העולה מהטקסט. חייבים לנקוט כאן לשון נייטרלית. למשל משהו כמו – "צריכים להגיע אלי", או בדומה, שכן ברגע שקובעים ל-visitor  מגדר ספציפי (ושגוי!), מטעינים  את הדברים במשמעויות שאין בהם. מתעורר הרושם שהדוברת שיקרה לבן שיחה בכוונה וניסתה להטעות אותו, בשעה שבאנגלית התוכן הזה איננו, ואסור להוסיף אותו בשל ניסוח רשלני.

בין אינספור הכשלים התרגומיים יש גם אחד די מצחיק: שוב ושוב מתורגמת המילה המקובלת "לגמור" במילה "לסיים": "עם פול כבר הייתי מסיימת עכשיו", "ושוב לא סיימה", וכן הלאה. עלי להעיד: בשנות ה-70 (זוכרים את "סטלה המגמרת" מהסרט אסקימו לימון?") השתמשנו בהחלט במילה "לגמור", שבמרוצת הזמן איבדה את תומתה, עד שאין הוגים אותה שוב, אלא בהקשרים מיניים, כך שהבריות "מסיימים" כל דבר שאינו קשור במין. והנה כאן בספר פתאום "מסיימים" במיטה, במעין זהירות "ספרותית נמלצת"…

האם יש סיכוי שבעם עובד יוציאו שוב לאור את הרומן הגאוני של דוריס לסינג, בתרגום לעברית ראויה?

לקריאה נוספת:

נטפליקס, סרט תיעודי: "טבח באצטדיון": האם ברוטליות כזאת תיתכן גם כיום, ובמקום אחר?

כך מתחיל הסרט התיעודי של נטפליקס. הזמר, הגיטרה, קולו, ומיד אחריו – ריאיון קצר עם ג'ואן, אשתו היפהפייה, הנוגה, של ויקטור חרה, שמספרת בעצב על שיחתם האחרונה, בטלפון, כמה שעות לפני שנרצח באכזריות, אחרי שעבר עינויים. 

"הוא נהפך לסמל לכוחו של העם". 

ויקטור חרה היה זמר, מלחין, במאי תיאטרון ופעיל פוליטי צ'ילאני שנרצח במהלך ההפיכה הצבאית בצ'ילה ב-1973, אז תפש אוגוסטו פינושה את השלטון.

התמונה המפורסמת שבה רואים מטוסים של חיל האוויר הצ'יליאני מפציצים את ארמון הנשיאות שם התבצר הנשיא הסוציאליסט, סלוודור איינדה, וסירב להיכנע, כמו גם נאומו האחרון של הנשיא, שבסיומו אמר "אלה מילותי האחרונות, ובטוחני כי הקורבן שלי לא הוקרב לשווא. אני בטוח שהוא, לכל הפחות, ישמש כעונש לעבריינות, לפחדנות ולבגידה," נשארו טבועים בזיכרון, בלתי נשכחים ומזעזעים. 

אחד הקורבנות להפיכה היה, כאמור, הזמר האהוד מאוד ויקטור חרה.

הסרט שלפנינו עוקב אחרי שעות חייו האחרונות של הזמר, ואחרי המאמץ הבינלאומי, שאותו הובילה אלמנתו, לזהות את מי שעינה ורצח אותו באיצטדיון, שם כינסו המורדים את מי שנתפשו כמתנגדיהם, ורצחו רבים מהם.

החקירה מתמקדת בחשוד אחד מרכזי שנס על נפשו וחי עד היום, חופשי ומאושר, בארצות הברית. האם הוא באמת האשם? האם הוא האיש שהתעלל בזמר ואז הרג אותו?

כשיצרו את הסרט כבר הייתה ג'ואן חרה בת תשעים. עוצמתה הרוחנית לא התפוגגה. גם בגילה המופלג אפשר להבחין לא רק ביופייה, אלא גם בנחישותה של אישה שחייה נחלקו לשניים: השנים שבהן חיה באושר עם בעלה ובנותיה, ואלה שבאו אחרי שנרצח, ושאותן הקדישה למאבק למען זכרו וכדי שייעשה צדק: שהפושעים יועמדו לדין וירצו את עונשם.

אבל מעבר לכל זאת נשארו עוד שתי סוגיות שאי אפשר שלא לדון בהן, וכל אחת מהן מבעיתה לא פחות מהרצח עצמו.

האחת לכאורה ספציפית יותר, והיא נוגעת בשאלה איך ייתכן שצ'יליאנים מהשורה, ששירתו בצבא, השתתפו בהפיכה, ולא זו בלבד, אלא שגם היו מוכנים להתעלל בבני ארצם, לכנס אותם באיצטדיון ולעשות בהם שפטים, רק מכיוון שעמדתם הפוליטית הייתה מנוגדת.

קשה שלא לתהות אם ברוטליות קיצונית כזאת תיתכן גם במקומות אחרים. קרובים יותר אלינו, במקום ובזמן. האם שנאה שפוליטיקאים ליבו יכולה לגרום לבני אדם בכל מקום שהוא לאסוף כך את מתנגדיהם ולממש את הפנטזיות האלימות שלהם, הלכה למעשה?

השאלה האחרת נוגעת במעורבותה של ארצות הברית באותה הפיכה. אכן, חוקרת אמריקנית (ובית משפט אמריקני) רודפים היום את הפושעים מהאיצטדיון, מנסים לאתר אותם, לשפוט ולהרשיע. אכן, רדיפה ראויה. אבל מה באשר לתמונה הכוללת? למה שקדם להפיכה? למה שהתרחש אחריה, ולא במישור האישי?

כיום כבר ידוע היטב כי ארצות הברית השתתפה באופן פעיל באירועים שקדמו להפיכה. היא מימנה את האופוזיציה השמרנית לאיינדה, וניצלה את ה-CIA כדי להפיץ תעמולה ולעודד הפיכה. כשהחונטה הצבאית בראשותו של פינושה תפשה את השלטון, ארצות הברית סייעה לה, ולא רק במימון.

הייתכן?

התשובה פשוטה מאוד: כן. עובדה שכך היה.

האם המעשים הללו (או דומים להם!), שהתרחשו לפני 46 שנה, בימי הממשל הרפובליקני בראשותו של ריצ'רד ניקסון, יכולים להתרחש שוב בימינו?

על השאלה הזאת מוטב בימים אלה להרהר, אך לא להשיב נחרצות.

המוזיקה של ויקטור חרה ממשיכה להישמע. בספטמבר 2003, 30 שנה לאחר מעשה, הוסב שמו של האצטדיון שבו נרצח על שמו. מחווה נאה, לכל הדעות. האם די בה כדי לפצות על חיים שאבדו? על כישרון שהתבזבז? על משפחתו האוהבת שחייה נהרסו? על המשפחות של כל הקורבנות שהמשיכו לסבול לאורך עשרות שנות שלטונה של החונטה הצבאית (עד 1990)? אלפי האזרחים שנרצחו? עשרות האלפים ש"נעלמו"? הנרדפים, המעונים והגולים?

פינושה מת בשיבה טובה, מוות טבעי מהתקף לב בגיל 91, ימים אחדים אחרי שנשלח למעצר בית. במכתבו האחרון כתב שאינו חש מרירות כלפי אף אחד. יפה מאוד מצדו.

האם ביעור החמץ הוא מעשה של רמייה עצמית?

כשהיה בן 11 הגיע עם משפחתו לארץ ישראל, שנתיים אחרי עלייתו של היטלר לשלטון. תחילה נשא עדיין את השם לודוויג פּפוֹיְפֶר, שאתו נולד. בישראל זנח את השם הפרטי הגרמני ואימץ את זה היהודי: יהודה, אבל את שם המשפחה שינה לעמיחי רק מקץ שנים, בעצה אחת עם אישה אהובה שאותה התכוון לשאת לאישה, אבל היא עזבה את הארץ ולא שבה, אחרי שנישאה בארצות הברית לגבר אחר.

המעבר לארץ החדשה לא הקשה עליו, כך העיד לימים. עד מהרה אימץ את נופיה, שעליהם הרבה לכתוב בשיריו, במיוחד על אלה של ירושלים שבה גר רוב ימיו.  גם המעבר לשפה אחרת לא הקשה עליו, את לשונה של ארצו החדשה ידע, שכן בגן הילדים שלו בגרמניה לימדו בעברית ובגרמנית.

אבל היו עניינים אחרים שנותרו לא פתורים בחייו, לא רק עזיבתה של אהובתו. היה גם סיפור חייה של מי שכונתה "רות הקטנה", ילדה יהודייה שהייתה חברתו הקרובה בילדותם, ובניגוד לו, לבני משפחתו ולבני משפחתה, נאלצה להישאר באירופה בשל נכותה: רגלה נקטעה בתאונה שבה נפלה מהאופניים שרכבה עליהם, אחרי מריבה שניטשה בינה ובין לודוויג (נושאה של המריבה: מי יגלם את דמותו של יהודה המכב"י במסכת שהעלו בבית הספר בחג החנוכה). רות נספתה בשואה. זיכרונותיו ממנה ותחושת האשמה כלפיה המשיכו לרדוף אותו כל חייו, והיא הופיעה לא פעם בשירתו וגם בפרוזה שכתב.

עניין לא פתור אחר היה יחסו של עמיחי אל הדת. משפחתו הייתה דתית, אבל הוא נטש את אורח החיים הדתי. עם זאת משקפת יצירתו את המטענים שנותרו בו, מתוך חוויה של קרבה אל הדת.

אפשר לראות זאת באחד משיריו, "אבי בערב פסח":

בָּעֶרֶב הָאַחֲרוֹן הִמְשַׁלְתִי לְךָ
אֶת מְשַׁל אָבִי, אֲשֶׁר בְּעֶרֶב עֶרֶב פֶּסַח
הָיָה חוֹתֵךְ לֶחֶם בְּהַקְפָּדָה
לְקֻבּיּוֹת מְדֻיָּקוֹת וְשָׂם
אוֹתָן עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן כְּדֵי שֶׁיּוּכַל
לִמְצֹא אוֹתָן בְּעֵינָיו הַכְּבֵדוֹת
לְאוֹר הַנֵּר הָרוֹקֵד רִיקּוּדֵי מִצְוָה.
וְלֹא תְּהִי בִּרְכַּת בִּעוּר חָמֵץ שֶׁלּוֹ
לְבַטָּלָה.

כָּך לִחְיוֹת:
בַּמָּאִים שֶׁל עַצְמֵנוּ,
בַּמָּאִים רַמָּאִים
בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, כִּמְעַט,
וְלֹא נִהְיֶה
לְבַטָּלָה.

הדובר פונה אל מישהו כמו ממשיך שיחת חולין שהייתה ביניהם בערב הקודם. הנופך היומיומי-לכאורה הוא אחד המאפיינים של שירתו, אבל האינטימי והביתי מייצג אצלו את העמידה של היחיד ושל חייו החד פעמיים לנוכח הכוחות הגדולים ממנו, אלה של ההיסטוריה, או של החברה ותביעותיה.

בשיר שלפנינו הוא ממשיך לספר לבן השיח שלו על אביו שאיבד את מאור עיניו, אבל לא ויתר על אמונתו ועמה על טקסי הדת ומנהגיה. לפיכך בערב חג הפסח נהג האב להניח במקום נגיש קוביות של לחם שהקפיד לחתוך לקוביות, כך שיצליח למצוא אותן.

והרי ידוע כי המנהג הרווח דומה מאוד למה שאביו נהג לעשות: לפזר חתיכות חמץ ואז "לחפש", "למצוא" ולבער אותם. ההבדל הוא בכך שאביו של עמיחי נאלץ להקל על עצמו, ולהניח לא פירורים, אלא "קֻבּיּוֹת מְדֻיָּקוֹת", שאינן מוסתרות, אלא מונחות על אדן החלון, בהישג יד.

ומה דעתו של הבן החילוני? האם הוא מגחך נוכח המנהג, ונוכח מעשי אביו המדגישים את מה שעשוי להיראות כרמייה עצמית?

כן, ולא, בעת ובעונה אחת. מצד אחד הוא ממליץ לבן שיחו, ולעצמו לנהוג כמו אביו: "כָּך לִחְיוֹת: / בַּמָּאִים שֶׁל עַצְמֵנוּ". מצד שני, הוא אינו נרתע מהתוספת "בַּמָּאִים רַמָּאִים". וכשהוא כותב "בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה" ומוסיף אחריה מיד את המילה "כִּמְעַט", הוא מיטיב לבטא את השניות שחש כנראה: מצד אחד אהדה, שלא לומר אהבה, כלפי אביו ומעשיו, ועמם כלפי מסורת אבותיו עתיקת הימים, ומצד שני – הרציונליות התבונית של מי שמתבונן על המעשים הללו, על אותה "הסתרה" ו"מציאה", כעל עניין מפוקפק.

מי שאינו מאמין, לא יוכל להבין. מי שמאמין, לא יוכל להזדהות עם התחושה שאין תוחלת בפרקטיקות הדתיות. האחד מדבר על חוסר ההיגיון שבהן. האחר מדבר על מחויבות ועל מסירות רוחנית. ומי שמצוי בתווך, ספק קורע את האיצטלה מעל הדת, ספק נשאר שבוי בקסמיה, כותב שיר על התנהגות שהיא בעיניו משל.

יפו, "היפהפייה הפצועה"

כנסיות, מסגדים, כיפות ציוריות, בתי אבן הדומים לארמונות, חאנים ישנים, בניינים שחלונותיהם וגגות הרעפים שלהם מפתיעים ביופיים, מלאכים שומרים על קברים…

גבעת יפו יוצאת אל הים באיזו מחווה עתיקה, בהושטת יד צנועה. מכיוון תל-אביב היא משתנה כל הזמן, בכל עונה, בכל שעות היום. לפעמים היא מכוסה ערפל שמתוכו מבצבצים דק מתאריה העשנים של המצודה, לפעמים היא נוצצת בצבעי הלימון והדבש שלה, לפעמים מזדקרות צלעותיה, חדות וחומות. יופייה בולט לא רק מרחוק. ממרומי הסלע והשבילים הים נראה מסקרן יותר. רחובותיה המתפתלים, בנייניה המעוצבים בסגנונות שונים (מבית כפרי ועד לארמון רומאי), הנמל שיש בו משהו ענוג ואיתן כאחד, המיזוג של נצרות ואסלאם – משרים על העיר אווירה מיוחדת.

אפילו העוני שלה ציורי, הנה אשה תולה כביסה בחצר של בית חרב בעג'מי מתחת לכנסייה ישן איש זקן, עטוף ציפה ורודה וקרועה, צופית נוחתת לידו כאילו לא היה כל זה אלא איור לפתגם: זקן, אפילו ציפור מעירה אותו משנתו. והרי עג'מי הייתה פעם שכונה של עשירים. אין זה העוני של פרוור עלוב, של מעברה. ולידה – יפו העתיקה, קצת עקרה, אבל נאה, מלאה בתי קפה, גלריות, חנויות של עתיקות, מסעדות של בורי ולוקוס, גן רחב ידיים, מועדוני לילה שבהם מופיעים זמרים פופולריים והרבה אמניות מפריז.

יפו כבר אינה הנמל של ירושלים, יהודי שבא אליה לא מנשק את האדמה. צליין רוסי לא מחליף את נעליו הבלויות לפני שידרכו רגליו על המזח; אבל זוהי עיר חיונית, לא משעממת, יש בה משהו חופשי, לא קלאוסטרופובי וחמור כמו ערים ישנות בארץ, היא יכלה להיות מה שלא הייתה מעולם: "כלת המזרח".


חני ברקת-גלנצר "היומון ביידיש דאר מאָמנט (1939-1910) – אופן הצגת אירועי התקופה בפולין מעל דפי העיתון": את מי תשפוט ההיסטוריה?

כותרתו של הספר מסקרנת. כך גם כריכתו הפנימית, שהיא תצלום מתוך היומון דאר מאָמנט שהופיע בוורשה במשך כמעט שלושים שנה. אכן – מעניין מאוד הרעיון לנתח את הכתבות שהופיעו שם ואז לבחון מה הן שיקפו על עמדות כותביהן, ולתהות איך השפיעו, מן הסתם, על קהל הקוראים שלהן. 

ובכן, אחת המסקנות החשובות והעיקריות שמביאה בפנינו המחברת, ד"ר חני ברקת גלנצר – שחוקרת את ההיסטוריה של עם ישראל בעת החדשה, במיוחד את התפתחות התרבות היהודית במזרח אירופה מהמאה התשע עשרה ועד מלחמת העולם השנייה – היא שהיומון שאותו בחנה עסק בעיקר בפיוס ובהרגעה. שוב ושוב, אינספור פעמים ולאורך עשרות שנים, רואים כי המסר העיקרי של מה שנכתב בעיתון היה – להוכיח לשלטונות שיהודי פולין הם אזרחים נאמנים, שרואים את עתידם בארץ מולדתם (ולשכנע בכך גם את היהודים עצמם). העיתון ביטא את ההשקפה שלפיה אל ליהודים להתבולל ולאבד את התרבות היהודית, ועם זאת – שמוטב להם לא להתבדל מהאוכלוסייה הכללית. העורכים ביטאו "אמונה ברורה שפולין אכן תהיה בית ליהודים, ושהשתלבותם בה היא תהליך טבעי". בעשותם כך "הם יצרו אצל הקורא היהודי בן התקופה תמונת עולם שבה הוצגה פולין כמקום בטוח, ככל שיהודי יכול לצפות לביטחון". 

ציפיתי שאורחות החיים של אותה תקופה יתבטאו יותר בספר. קיוויתי לקרוא תיעוד של חיי היומיום ולזכות במבט מקרוב על האנשים שקראו את העיתון, אבל דווקא פרטים מעין אלה כמעט שאינם מופיעים בספר (אך יש פירוט רב מאוד של האינטריגות שהתקיימו בתוך המערכת). למשל, המידע על כך ש"בשנות השלושים חלה התרחקות של בני נוער יהודים בפולין מיידיש" שכן "חלק הארי של הילדים היהודים קיבלו חינוך פולני בבתי ספר כלליים ששפת ההוראה והדיבור היומיומי בהם הייתה פולנית" מעניין, כי הוא מעניק הצצה אפשרית אל אורחות החיים שלהם. אפשר לדמיין את הפער בין הורים לילדים: אצל אלה פולנית היא שפה זרה, ואצל אלה היא כבר שפת החיים והתקשורת הרגילה –  פרט מעניין שמקרב אותי אליהם. 

דוגמה אחרת לסוג הפרטים שהייתי שמחה לקרוא היא קביעתו של שופט פולני שתיק מסוים יתנהל בפני שופט יהודי, "מכיוון שזה עניין שבין היהודים לבין עצמם". הוא מעניק הצצה מקרוב אל אופי הקשר שהתנהל בין היהודים לבין הממסד הפולני. גם פרט כזה מעורר סקרנות, כי הוא מצייר משהו על אופיים של חיי היהודים באותם ימים ועל היחסים שלהם עם סביבתם הפולנית-נוצרית.

מצמרר תיאור סופו של העיתון, שהמשיך לפעול עוד כמה ימים אחרי ה-1 בספטמבר 1939, אחרי שוורשה הופצצה. "העיתונאים שנותרו בעיר קיבלו סרטי שרוול שעליהם נכתב 'PARSA', דבר שאפשר להם להישאר בעיר ולהפעיל את העיתון,"  אבל הוא כבר "הצליח להגיע רק לאזורים מצומצמים בעיר". למעשה היה אמור עוד לפני המתקפה הגרמנית לפשוט את הרגל, אבל העיתונאים החליטו להמשיך להוציא אותו, וביקשו את רשותו של השופט הפולני שפיקח על פשיטת הרגל. תשובתו הייתה: "'עשו כהבנתכם, תשפוט אתכם ההיסטוריה.'"  כעבור כמה ימים הופסקה הוצאת העיתון. הנייר אזל, מערכת העיתון נפגעה בהפצצה, אחד הגיליונות לא הופיע אף על פי שכבר היה מוכן לדפוס, ובערב יום כיפור נהרסה המערכת כליל. המכונות שרדו, "אך כבר לא היה מי שיפעיל אותן". 

עם כל העניין שהספר מעורר, הוא אינו חף מפגמים. בעייתו העיקרית לדעתי היא התחושה שהחוקרת רצתה להקיף ולבלוע נתונים רבים ככל האפשר. וכך, באוקיינוס של הפרטים, התמונה הכללית אובדת לפעמים. מצד אחד, ראויה להערכה העבודה המדוקדקת שהושקעה במחקר, ואין ספק שמבחינה אקדמית הוא מקיף ומפורט ביותר, אבל לקוראת מהשורה, לא למי שמבקשת לחקור את התקופה, התוצאה מייגעת ולא ידידותית. גודש הפרטים מעמעם את הקו הכללי, המרוחק יותר, את הנרטיב שאמור לעלות מתוך הניתוח. חוסר היכולת (המובן, כשלעצמו!) לוותר על כל פרט, ולוא גם הקטן ביותר, מתבטא למשל בהערות השוליים הרבות, שמוסיפות עוד ועוד על הכתוב בגוף הטקסט, שגם הוא עמוס לעייפה. 

בעיה נוספת היא התחושה שלא נעשתה כאן עבודת עריכה ראויה לשמה. פרטים רבים חוזרים שוב ושוב, עד בלי די, בזה אחר זה, בעמודים עוקבים, בניסוחים כמעט זהים, או בניסוחים שונים במעט, ואין בכך צורך! דוגמה קטנה: בעמוד 63 מתואר שוב, ובאופן דומה מאוד, סופו של העיתון, אחרי שכבר קראנו עליו בעמוד 46. לשם מה החזרה שאינה מוסיפה מאומה על מה שכבר ידוע לקורא? חזרה דומה על פרטים שכבר הוזכרו מתרחשת בלי הרף. לאורך קריאת הספר מתעוררת כל הזמן תחושה של דז'ה וו: הרי כבר קראתי על כך, ויותר מפעם אחת! 

בעיית עריכה נוספת: לפעמים הסבר שאמור להופיע במקום שבו מושג או רעיון מופיעים לראשונה מגיע הרבה אחרי כן, למשל – בעמוד 121 מוסבר בהערת שוליים מי היו ה"אנדקים", אחרי שאלה הוזכרו לא פעם לפני כן. המקום הנכון לבאר הוא כמובן בהופעה הראשונה של המושג. 

להערכתי, אפשר היה בעריכה נכונה להדק מאוד את הטקסט, ולגרום לכך שיהיה נגיש וקריא הרבה יותר. 

חרף הפגמים, אני מרגישה שלמדתי לא מעט מהספר. הלב נחמץ לנוכח השאננות שכותבי העיתון חשו וטיפחו. כמה קל לראות במבט לאחור את טעותם המרה (זאת שזאב ז'בוטינסקי, על פי מה שנכתב בספר, לא היה שותף לה. הוא מוזכר כמי שחזה את "השואה" – במילותיו מאז, כמה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם! –הממשמשת ובאה, ואת הצורך לפנות מהר ככל האפשר את כל היהודים מאירופה). אבל היהודים היו בעצם לכודים, וגם את זאת מראה החוקרת: ארצות הברית וארגנטינה סגרו את שעריהן בפני המהגרים ממזרח אירופה, ובארץ ישראל הגביל המנדט הבריטי את הסרפטיפיקטים ורק מעטים הצליחו לנוס לשם. בתוך המלכודת שבה נשארו טיפח העיתון את האופטימיות ואת האמונה שהתקופה המרה שבה שרויים היהודים היא זמנית ובת חלוף. ברקת-גלנצר מרבה להשוות את העיתון שחקרה עם יריבו, עיתון בשם היינט, שנקט קו מיליטנטי יותר. כך למשל, כשהחליטו השלטונות הפולנים לאסור על שחיטה כשרה, קבע ההיינט כי "חיי היהודים בפולין מתקרבים לקטסטרופה. […] החרם הכלכלי, הטרור האנדקי, המלחמה הכלכלית, החרם נגד יהודים וגזרת השחיטה, הם הסימנים לקטסטרופה המתקרבת". היינט קבע גם "כי הגורם העיקרי להידרדרות המצב […] הוא השפעת הנאציזם בגרמניה". גם עורכי מאמנט חשו שמדובר ב"אמצעי לנישול היהודים מפרנסותיהם", אבל, כדרכם, נמנעו מהאשמה של הממשלה הפולנית וכמו תמיד תלו את האשם בקבוצות אנטישימיות, שאינן קשורות אל הממסד, ושלא ביצעו מדיניות ממשלתית. 

תהא העמדה אשר הביעו אשר תהא, רוב הכתבים והעורכים, כמו גם רוב קוראיהם של שני העיתונים, נרצחו כעבור שנים לא רבות. איזו אירוניה עצובה טמונה במשפט הנבואי של השופט הפולני "תשפוט אתכם ההיסטוריה". 

ועוד דבר: כשקוראים את הספר מתחזקת תחושת החשיבות (הנחלשת לאחרונה, כך נדמה, בחוגים מסוימים) שיש לקיומה של מדינת ישראל (אם כי תוצאות הבחירות האחרונות מעידות דווקא על מגמה הפוכה. האם יש הבדל בין לאומנות ללאומיות?). 

 

עדה פגיס: "לב פתאומי": אמת זה טוב?

אפילו החלק הראשון, ההקדמה לספר היפהפה הזה – הביוגרפיה של המשורר דן פגיס שכתבה אלמנתו – יוצא דופן. הוא נפתח ב"התנצלות המחברת". פגיס מסבירה מדוע נאלצה לוותר על תיאור חלקים חשובים בקורות חייו של בעלה: פגיס סירב בכל תוקף לספר עליהם, אפילו לה, ומדוע נטלה לעצמה פה ושם את חירות המספר הכול יודע: היא נעזרה בדברים שנכתבו או סופרו על בעלה המנוח ולפעמים גם בספרי היסטוריה שהשלימו את החסר. ההקדמה מסתיימת בתיאור "חיוכו האירוני" של פגיס, שאותו היא רואה בעיני רוחה, והוא מלווה כדבריה בשאלה "העייפה והמתפרחחת כאחת: 'אמת זה טוב?'"

אפשר בהחלט לומר לה, לכותבת, כי האמת ניכרת מכל מילה שכתבה. פגיס מאפשרת לנו בספרה להכיר את האיש שאהבה כל כך ואת מעלותיו הרבות, גם במקומות שהיא מתארת כעסים ישנים, ואינה חוסכת את שבט הביקורת מעצמה וממנו. כתיבתה הגלויה והמדויקת נוגעת ללב עד מאוד. "המפרש, כידוע, מתוך עצמו הוא מפרש ואת עצמו הוא חושף לא פחות משחשף את נושאו. מלבד זאת, כדי לתאר את חיינו המשותפים היה עלי לכתוב גם על עצמי בגלוי," היא מספרת, ולנו, קוראיה, לא נותר עוד אלא להודות לה על הנכונות, על החשיפה, ועל הגילוי, שכן מדובר בספר מעורר השראה.

דמותו של פגיס, כפי שהיא מצטיירת מהספר וגם, כמובן, משיריו המצוטטים בו, מרשימה מאוד. הילדות הפגועה, אחרי שהתייתם מאמו בגיל ארבע, ונאלץ להיפרד מאביו לשנים ארוכות: האב עלה לישראל עוד לפני מות אשתו, בכוונה להתמקם ולהביא אליו את משפחתו, אבל אחרי מותה לא העלה איש על דעתו שגבר לבד, בפלשתינה, יכול לגדל ילד קטן. הגעגועים. הגילוי שלו, אחרי שנים, מתוך המכתבים של אמו שמצא בעזבונו של אביו, שכל מה שסיפרו לו בילדותו היה אמת: אביו אכן התכוון להביא אליו את הילד ואת אמו, אבל מותה קטע את התוכניות. ההחמצה המזעזעת: אביו הגיע לביקור בפולין זמן קצר מאוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, אבל קרובי המשפחה שכנעו אותו להשאיר אצלם את הילד ולא לקחת אותו לפלשתינה שנחשבה מקום נידח ומסוכן… סירובו הנחרץ לדבר על מה שעבר עליו. הלקח שנאלץ ללמוד: שאין לו שום זכות או יכולת להתמרד. הכישורים שרכש בשל נסיבות חייו. למשל – לעולם לא להתנגש עם הזולת: "ה'כנראה' וה'אולי' שימשו אותו בבגרותו כתחבולה רטורית. תחילה היה מסכים במקצת, אחר כך היה מציע פתרון חדש בלי לעורר התנגדות." האיסטניסיות המאופקת ועדינת הנפש שלו: "בהרצאות של עמיתים שלא דייקו בלשונם או במבטאם היה אוטם את אוזניו בשתי ידיו וסובל נוראות. דברים רבים הרתיעו אותו, לא רק שגיאות בלשון אלא גם ריחם של חומרי חיטוי וטעם רע בריהוט. לפעמים דחו אותו כל הדברים האלה עד כדי בחילה, אבל הוא נשמר שלא להראות זאת והיה מתרחק מהם ככל שיוכל באמונה תמימה שלא הבחינו בסלידתו. 'אסור' היה שיבחינו, כי הוא גם הזדהה עם מי שלא עמדו באמות המידה החמורות שלו, וברחמיו עליהם נזהר שלא לבוא עמם במגע"; ומעל לכול, כמובן, שיריו.

ההקשרים שאליהם משייכת אותם פגיס מרתקים. הנה למשל השיר הנפלא "הסיפור":

פַּעַם קָרָאתִי
סִפּוּר עַל חַרְגּוֹל בֶּן-יוֹמוֹ,
הַרְפַּתְקָן יָרֹק מְאֹד, שֶׁבָּעֶרֶב
נִטְרַף בְּפִי עֲטַלֵּף.

מִיָּד אַחֲרֵי זֶה נָשָׂא הַיַּנְשׁוּף הֶחָכָם
נְאוּם תַּנְחוּמִים קָצָר וְאָמַר:
גַּם עֲטַלֵּף רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס,
וְיֵשׁ עוֹד חַרְגּוֹלִים רַבִּים בָּאָחוּ.

מִיָּד אַחֲרֵי זֶה בָּא
דַּף אַחֲרוֹן רֵיק.

אַרְבָּעִים שָׁנָה מֵאָז אוֹתוֹ רֶגַע
אֲנִי רָכוּן עַל הַדַּף הַהוּא.
אֵין לִי כֹּחַ
לִסְגֹּר אֶת הַסֵּפֶר.

פגיס מספרת כי כשנשאל אם השיר קשור למה שעבר עליו בשואה, לא הכחיש, אבל מיהר לספר כי הרעיון עלה בדעתו בילדותו המוקדמת, בגיל חמש או שש, כשקרא ספר ילדים בגרמנית. "נכון הוא כמובן שגם עטלפים צריכים להתפרנס," אמר, "אבל הגישה הלא אישית הזאת למוות הדהימה אותי." כמה מעניין (ומרגש!) לגלות שהמחשבות הללו העסיקו ילד שהיה למשורר, ולהבין כמה זמן נדרש להן להתפתח עד שהתעצבו לכדי שיר עז הבעה.

הספר רצוף בתובנות ובאירוניה דקיקה. למשל, הסיפור על שובו של פגיס מהגלות הקשה בטרנסניסטריה, ונאסף אל ביתה של משפחה של "בעלי מלאכה פשוטים", ושם, מורעב ככל שהיה, הקפיד לשמור על נימוסי השולחן שהוקנו לו בבית, ואכל בפה סגור. ילדי אותה משפחה סיפרו בשכונה כי האורח היה מורעב כל כך, "עד ששכח איך לפתוח את פיו ואיך להניע את לסתותיו," אבל בני המשפחה שלו, שהתאחדו אתו כעבור כמה שבועות, התמלאו בשמחה: "ולא היה קץ לגאוותם, גאוות האוכלים בפה סגור"…

סיומו של הספר יפה במיוחד. פגיס מתארת ערב לזכרו של בעלה, כיצד "לראשונה מאז מותו ישב המשורר המנוח בקהל והקשיב להרצאה על שירתו," וכיצד ביקש לנזוף באשתו, כמו שנהג לעשות בעודו בחייו, כי העזה לגחך ברגע מסוים, אבל "אז נזכר שהיא אשתו-לשעבר, אלמנתו בעצם, ואין זה איפוא כה חמור, שתתנהג לה כמו שהיא רוצה!" כמו כן היא מתארת איך הנוכח הנפקד "נהנה מהבדיחה" של המרצה, שהתנצלה בפני היושבים בקהל על היעדרותו מהאירוע, "מפני שנפטר כבר לפני שנים אחדות".

מי שאיבד אדם יקר מכיר את הקשר המתמשך עם המתים, שגופם איננו עוד, אבל הם מתמידים בנוכחותם. וכך מתארת פגיס מפגש שלה עם בעלה שאיננו עוד "בבריכת השחייה של האוניברסיטה". הדיאלוג שהיא מנהלת אתו סביר ומציאותי כל כך. היא חוששת שמא ריח הכלור השנוא עליו יבריח אותו. היא נזהרת שלא להבהיל אותו, כשהוא עומד כך מולה, על שפת הבריכה, לבוש, מכופתר וקורץ לה. היא מנסה לפתות אותו להישאר עוד. מבשרת לו על ספר שלו שהוחלט להוציא לאור, "כל כתביך בכרך אחד!" היא קוראת אליו, וממשיכה, "בהוצאה מכובדת!" מספרת לנו, הקוראים איך לא בחלה בשום אמצעי, הכול כדי שיישאר אתה עוד רגע…

נראה כי בספר שכתבה עליו, עליה, ועל שניהם ביחד, אבל בעיקר עליו, אכן השאירה אותו אתה. וגם אתנו. ועל כך ראוי להודות לה. ולו.

"Fire and Ice" רוברט פרוסט: איך יבוא העולם אל קצו?

ב-1919 פגש המשורר רוברט פרוסט אסטרונום ששמו רוברט שייפלי. הלה, כך סיפר לימים, השיב לשאלתו של פרוסט, שביקש לדעת כיצד יבוא העולם אל קצו. "או שהשמש תתפוצץ ותשרוף את כדור הארץ, או, אם כדור הארץ יינצל איכשהו, הוא יקפא לאטו בחלל," השיב לו, לדבריו, האסטרונום.

שייפלי היה בטוח שהשיחה הזאת בינו ובין המשורר הייתה מקור ההשראה לאחד משיריו המפורסמים ביותר של רוברט פרוסט, "אש וקרח", כאן בתרגומי:

הָאִם קֵץ הָעוֹלָם יָבוֹא בְּאֵשׁ?
אוּלי בְּקֶרַח, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמְרִים.
אֲנִי טָעַמְתִי חֵשֶׁק מְרַחֵשׁ,
לכן אֶתְמֹךְ בְּמִי שֶׁמְּצַדֵּד בָּאֵשׁ.
אֲבָל אִם הַחֻרְבָּן יִהְיֶה כָּפוּל,
אֲנִי יוֹדֵע דֵי הַצֹּרֶךְ עַל שִׂנְאָה,
לוֹמַר שֶׁקֶּרַח וְחֻרְבָּן קָפוּא
יָכוֹל לִהְיוֹת גָדוֹל
וְגַם לִפְעוֹל.

זהו אחד משיריו המוכרים ביותר של המשורר האמריקני הנודע (לצד השיר "הדרך שלא נבחרה"). הוא הופיע בספרו  ניו המפשייר, שזכה בפרס פוליצר.

שייפלי, האסטרונום, התפעל מכך שהמדע יכול להשפיע על השירה באופן כזה. הוא לא ידע כנראה שהייתה לשירו של פרוסט השראה אחרת, ואולי נוספת: "התופת", מתוך  הקומדיה האלוהית מאת דנטה. יש מי שמוצאים הקבלה בין תשע השורות שבשיר ותשע הטבעות של השאול, כמו גם בהצטמצמותו של השיר ללקראת סופו לשתי שורות קצרות, שמזכירות את הירידה דמוית המשפך אל התופת.

גם החטאים המוזכרים אצל דנטה – אלה של התאוותניים והגרגרנים – מעלים על הדעת את אותו "חֵשֶׁק מְרַחֵשׁ", המקביל לאש, המוזכר בשיר של פרוסט.  (אם כי הם נמנים עם "שבעת החטאים" המוכרים בנצרות, עוד לפני דנטה, שרק היטיב להגדיר ולתאר אותם ביצירתו).

ב"תופת" של דנטה מתוארים הבוגדים בבני משפחתם ובמולדת, וכן מי שרצחו אורחים, בגדו באדונם או חיללו את הקודש, שכולם כלואים בתוך קרח: "רֹאשׁי הסבתי וממולי ראיתי / מתחת לרגלי אגם קפוא, פניו / כמותם זכוכית הבדולח / ולאו דווקא של מים." (תרגום: אריה סתיו).

אין ספק שפרשנותו של האסטרונום, כאילו שירו של פרוסט דן בשתי האפשרויות של קץ העולם, מוגבלת. שייפלי מתייחס רק למה שנראה על פני השטח. לכאורה יש בשיר רק תשובה לשאלה הפשוטה: האם העולם ייחרב באש, או יקפא. אבל קריאה לעומק חושפת שעניינו האמיתי של השיר הוא רוח האדם וקשריו עם הזולת.

מה עלול להביא לסכסוך, או לעימות בין אנשים קרובים? תוהה פרוסט, ומנסה להשיב: עוצמה יוקדת של כעס, או לחילופין – קור מקפיא ועז לא פחות של טינה.

ברור לגמרי שהמשורר נזכר בחוויות אישיות ורגשיות עזות. הוא כותב זאת במפורש: "אֲנִי טָעַמְתִי חֵשֶׁק". לכאורה הטון קליל ושיחתי: "יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמְרִים", הוא כותב, כאילו מדובר בדיון שבו מובעות דעות שונות וסותרות, כאילו שהוא באמת מטה להן אוזן, כדי לקבוע את עמדתו. אבל היא הרי כבר ידועה לו: גם קיפאון ביחסים יכול להביא לקצם, בלי הרבה דרמה, ולפעמים שתיקה ממושכת יכולה להיות הרסנית יותר מאשר להט הוויכוח וסערת המריבה.

אזכורים רבים לשיר "אש וקרח" מופיעים בתרבות הפופולרית. הוא העניק את שמו לסדרת ספרי הפנטזיה שיר של אש ושל קרח מאת הסופר האמריקני ג'ורג' ר"ר מרטין, הופיע כמוטו בספר ליקוי חמה בסדרת הספרים  דמדומים מאת סטפני מאייר, ושורות ממנו מצוטטות אפילו במשחק הווידיאו "החיים מוזרים: לפני הסערה".

לורנס תומפסון, הביוגרף של רוברט פרוסט, סבר שהשיר הוא "מופת של דחיסות". רבים הם אלה שמסכימים אתו. השיר מופיע כחלק מתוכנית הלימודים לבחינת הבגרות באנגלית בישראל.

להשוואה עם תרגומים נוספים

מה פירושה של חירות

באפריל 1945 כבשו הפרטיזנים את מילאנו, וכעבור יומיים הגיעו לעיר הקטנה שגרתי בה. זה היה רגע של אושר. אנשים מילאו את הכיכר המרכזית, שרו בקולי קולות, הניפו דגלים וקראו בשמו של מימוֹ, מפקד הפרטיזנים באזור.

מימו, שהיה בעבר מרשל בכוחות קרביניירי, הצטרף לכוחותיו של הגנרל באדוליו, יורשו של מוסוליני, ואיבד את רגלו באחד הקרבות הראשונים של שרידי צבאו של הדוצ'ה.

הוא הופיע במרפסת בניין העירייה שעון על קביו וחיוור. הוא ניסה להרגיע את המפגינים בתנועת יד. הייתי שם כי ציפיתי לנאומו, אחרי שכל ילדותי עמדה בסימן הנאומים ההיסטוריים רבי הרושם של מוסוליני, ואת החלקים החשובים בהם למדנו בעל פה בבית הספר. [ההדגשה שלי, עע"א]

הייתה דממה. מימו דיבר בקול צרוד שכמעט לא נשמע. "אזרחים, חברים, אחרי כל כך הרבה הקרבות כאובות… הגענו לרגע הזה. תהילה ושבח לנופלים למען החירות."

זה היה הכול. הוא חזר פנימה, ההמון שבאגף הפרטיזנים ירה באוויר כדי לחגוג.

אנחנו, הילדים, נחפזנו לאסוף מהרצפה את תרמילי הקליעים, שהיו יקרי ערך בשבילנו, ובאותו רגע למדתי ש"חירות" פירושה גם חירות מרטוריקה.

 

סרט הקולנוע הישראלי "בוקר טוב, ילד": האם זאת הישראליות?

האם זאת, אם כן, הישראליות? לשבת בבית הקולנוע לצדו של מי שנפצע אנושות כשהיה רק בן עשרים, עד כדי כך שהסובבים אותו היו בטוחים שנהרג? לצפות ביחד אתו – שהיה מאושפז במשך חודשים ארוכים, איבד את מאור עיניו שהוחזר לו רק כעבור שנה – בסרט העוסק בפציעתו האנושה של חייל ישראלי צעיר? לגחך ביחד בסצנה המתעדת ביקור אופייני של פוליטיקאי שבא לבית החולים לטובת התצלום עם הפצוע?

"המחיר שהמדינה משלמת גבוה מאוד", מפלבל הפוליטיקאי שבסרט בעיניו וממשיך הלאה עם כל הפמליה שלו ועם הבטחותיו הלא נחוצות. 

אז מי באמת משלם "מחיר גבוה מאוד"? החייל, עמרי. חברו שנהרג. הוריו של החבר שבאצילות נפש מופלאה מוצאים את הכוח לבוא ולבקר את עמרי בבית החולים. מפקדו של החייל שסוחב אתו טראומה משלו. ואביו. גם הוא ניצול מאחת המלחמות "שלנו" וממוראותיה.

כולם פגועים. כולם מתמודדים. כולם מנסים להתאושש. להשתקם. לאזור עוז ולהמשיך, למרות הכול, עד הפעם הבאה שתגיע עד מהרה, הרי ברור לכולם.

"בוקר טוב, ילד" הוא סרט קאמרי שעשוי היטב. הדרמה היא של הדמויות, של היחסים ביניהם, של הכעסים הבלתי נמנעים, ושל האהבה העצומה שכל האנשים הללו חשים זה כלפי זה, של מסירותם המופלאה, ושל כוחות הנפש הלא מובנים. ולא רק משום שאין להם ברירה.

כל השחקנים מגלמים את תפקידיהם באופן מופלא. קרן מור היא האימא, שקשת הבעות הפנים שלה רחבה, משכנעת ומדויקת, ויוצר הסרט, שרון בר זיו, מגלם את האבא, דוד.

על תהליך היצירה סיפר בר זיו כי אחרי מות אביו החל לכתוב את התסריט, והשלים אותו תוך כמה שבועות. הוא חש כי במהלך הכתיבה צלל "אל תוך התת מודע הקולקטיבי," ודיווח משם על האהבה המשפחתית העוטפת כל אחד מאתנו, גם אם בדרך כלל "היא נותרת נסתרת מן העין".

בר זיו מספר כי בחר לגלם את האב ובכך השלים לא רק את המעשה קולנועי הכרוך בכתיבה, בימוי משחק, אלא הוסיף עליו גם "מהלך מנטלי, רגשי ואישי", שכן היצירה אפשרה לו "להיות בו זמנית ילד והורה אוהב."

עוד סיפר כי במהלך החזרות לקראת צילומי הסרט נעזר בד"ר ירון סחר, המומחה לפגיעות ראש בבית לווינשטיין המטפל אישית בשיקום פגיעות ראש של חיילי צה"ל. הרופא נרתם למשימה ויעץ לבמאי ולשחקן אביב אלקבץ המשחק את החייל הפצוע. לכאורה תפקיד פשוט, ובעצם לא כל כך.

ד"ר סחר, כך סיפר הבמאי, עזר לשחקן לגלם את פצוע הראש באופן אמין, הראה לו כיצד להניח את גופו, וכיצד להגיב. 

ד"ר ירון אף שיתף את השחקן והבמאי בכך שבאותה קומה שבה שהו שוכב חייל פצוע עם פגיעת ראש דומה. "הרגשנו שאנחנו מספרים סיפור קולקטיבי, רחב יותר של תקווה אנושית".

שמחתי "לפגוש" בסרט את דר רוזנבאום היפהפייה, תלמידתי לשעבר בתלמה ילין. דר מגלמת אמנם תפקיד זעיר בסרט, אבל תורמת לו בחיוכה המלבב, ואין לי ספק שזאת רק תחילת הקריירה הקולנועית שלה. 

כדאי מאוד לצפות ב"בוקר טוב, ילד". יש בו תקווה ואהבה. והכאב שחשים בו  אינו נגרם רק ממנו, אלא מהמציאות שהולידה אותו. הפוליטיקאים המבקרים פצועים ומאמינים שיצאו ידי חובתם הם אלה שחייבים למנוע אותה.

נילי רחל שרף גולד, "והגעגועים סגורים בי – יהודה עמיחי וצמיחתו של משורר": אוצר בן שבעים

"במשך שישה עשורים שמרה רות זילינגר (הרמן לשעבר) על כמאה איגרות אשר מתעדות מאורעות לאומיים ומכילות ערך ספרותי-היסטורי; הן טומנות בחובן את סיפור הבשלתו של עמיחי כמשורר. מכתבים אלה הם גם יצירה ספרותית בזכות עצמה. הם מגוללים סיפור אהבה אינטימי שבמרכזו תשוקת הכתיבה של האיש הצעיר ואמונתו הבלתי ניתנת לערעור בכך שהשירה היא ייעודו בחיים."

זוהי הפסקה הפותחת את הפרק "צמיחתו של משורר לאומי" שכתבה שרף גולד, פרופסור מן המניין לספרות עברית חדשה באוניברסיטה של פנסילבניה.

בפתח ספרה מספרת החוקרת על אוצר שגילתה: מכתבים בני כשבעים שנה שכתב עמיחי לאהובה שנטשה אותו, נסעה לארצות הברית לשנה ונשארה שם עד היום. במקרה פגשה שרף גולד  את אותה אהובה, רות הרמן, שאיפשרה לה לקרוא את המכתבים, לתעד אותם ולהיעזר בהם כדי לתאר את התפתחותו של עמיחי כמשורר בתחילת דרכו, לעמוד על כמה משורשי יצירתו, וללמוד עליו ועל מה שהעסיק ועניין אותו בתחילת דרכו, בשנות העשרים לחייו.

על סיפורו של המפגש עם אותה אהובה נושנה אפשר היה לקרוא בכתבה שהתפרסמה לפני שנתיים בעיתון הארץ: "מכתבים בקופסת פח: יהודה עמיחי ואהבת נעוריו", וכך נפתחת הכתבה:

"ב-22 בינואר 2016, בבוקר ניו יורקי אפור וקר, שוב נסעתי ברכבת לפרבר גרייט נֶק המטופח שליד העיר. הפעם, לא חיכה לי איש בתחנה. לבד טיפסתי במדרגות מהרציף למפלס הרחוב ופניתי לכיוון בית ההלוויות. הלכתי להיפרד מן האשה שאת שמה שמעתי לראשונה מפי יהודה עמיחי שנים אחדות לפני מותו: רות זלנזיגר.

"באותו ערב הלכנו שלושתנו — המשורר, בעלי ואני — לשמוע הרצאה באוניברסיטת קולומביה שבה לימדתי אז. התיישבנו מאחור ופתאום הצביע עמיחי על אשה שישבה שורות אחדות לפנינו ולחש: "את רואה את האשה הזאת? שמה רות זלנזיגר והיא מלמדת תנ"ך בבית המדרש לרבנים לא רחוק מכאן. את זוכרת את השיר על זאת שברחה לאמריקה? כתבתי אותו עליה".

את חוקריו של עמיחי הספר שלפנינו ודאי מרתק. גולד יורדת לדקויות הכי זעירות, מנתחת כל הרהור וכל שורה שעמיחי כתב, טיוטות, שירים שלא התפרסמו כמו גם כאלה שידועים ברבים.  חלקים בספר יכולים לעניין גם קורא מהשורה, לאו דווקא את מי שמבקש לפענח, לחשוף אמיתות על המשורר, או ללמוד עליו כל מה שאפשר, בלי לחשוף אף פרט. למשל, מרתק התיאור הרציף של התפתחות הקשר בינו ובין רות, שאותו משחזרת גולד מתוך המכתבים שכתב לה עמיחי. התיאורים נחווים כמו סיפור על אותה תקופה – איפה ואיך נהגו להיפגש, מה לבשו, מה אכלו, על מה דיברו: הכול מתגלה במכתבים שבהם נזכר עמיחי בזמנים שטרם נסיעתה של רות.

המכתבים שרות חשפה בפני החוקרת אחרי מותו של עמיחי, היו מבחינתה אוצר בלום של ידע. הם לדעתה מקור רב משמעות להבנת המשורר ולמעקב אחרי תחילת התפתחותו ככותב.

אבל לא רק עליהם היא נשענת במחקרה, אלא גם על הכתיבה עצמה. למשל, על הרומן לא מעכשיו לא מכאן, שכתב עמיחי, וממנו (וגם מראיונות עם אנשים שהכירו אותו וממכתבים אחרים, לא רק אלה שכתב לרות הרמן) היא לומדת על ילדותו של המשורר.

נוגע ללב במיוחד תיאור הקשר שלו עם מי שכונתה "רות הקטנה" (לא רות הרמן!), ילדה שאתה היה מיודד מאוד בימים ששניהם היו שכנים בווירצבורג, עיר הולדתו כשעדיין נקרא לודוויג פּפוֹיְפֶר. על רות הקטנה למדנו כבר בספר בין מלחמה לאהבה – המשורר יהודה עמיחי, שם אף הובאו כמה מהמכתבים שכתבה לעמיחי.

בספר שלפנינו מפרטת גולד את סיפורה הכאוב של רות הקטנה, ומציגה לו סימוכין מתוך הרומן של עמיחי, לא מעכשיו לא מכאן. בניגוד לשאר בני משפחתה (ולעמיחי ובני משפחתו), שהצליחו לברוח מגרמניה מבעוד מועד ולהגיע לארץ ישראל, רות לא קיבלה מהאנגלים היתר כניסה, כי הייתה קטועת רגל, ולמעשה ננטשה באמסטרדם, בתקווה שהוריה יצליחו להוציאה משם עד מהרה, אבל אז פרצה מלחמת העולם ורות נרצחה, חרף המאמצים הרבים, ביניהם גם של אביו של עמיחי, להציל אותה בזמן ולהעלות אותה לישראל. עמיחי היה אכול רגשות אשמה, שכן רגלה של רות נקטעה כמה שנים לפני כן, אחרי (ואולי בעקבות) ויכוח אתו, כשהיו בדרכם חזרה מבית הספר. הוויכוח הסתיים בכך שהיא התרחקה ממנו והחלה לרכוב על אופניים של ידיד אחר, ואז נפלה ונפצעה קשה. כל ימיו חש עמיחי שגורלה נחרץ כי רוחה הייתה נסערת בשל הוויכוח (נושאו היה: מי יגלם את דמותו של יהודה המכבי בהצגה שתלמידי הכיתה העלו לכבוד חג החנוכה).

הציטוטים שגולד מביאה מתוך לא מעכשיו לא מכאן  מעוררים רצון לשוב ולקרוא בו, והנה כבר בפתיחה אקראית של הספר עולים מתוכו המשפטים האלה: "את כל הזוועות ראתה רות לפני מותה. מתים שכמוה נטלו הרבה זוועות מן העולם. כי הם ראו את הדברים הנוראים האלה, ולקחו את המראות אל תוך שכחתם הגדולה, את מראות הדם ואת המראות שבערפל ואת מראות פני הורגיהם."

אין ספק ששיריו של עמיחי ראויים לתשומת לב רבה יותר מאשר הפרוזה שכתב, אבל החוקרת המרותקת אל דמותו מוצאת בַּכּוֹל מקור לידע נוסף, ואפשר בהחלט להבין אותה ולהתפעל ממסירותה.

הניתוח שבו היא מוכיחה את ההשפעה (המוכחשת, לדבריה) של השפה הגרמנית על כתיבתו מעניין מאוד. לדעתה הדחיק עמיחי את עברו הגרמני, הדחקה שניכרת, למשל "בהעדפתו הגלויה של המשורר לאתרים ישראליים" המופיעים רבות בשיריו, אבל היא מטילה ספק בכך שרגשית ניתק באמת מהארץ שבה נולד ומשפת האם שלו: "אין זה סביר להניח שעלה בידי עמיחי להנתק לגמרי מהשפה שבה נאהב כשהיה תינוק, שפת שירי הערש ששמע טרם שקע בשינה, השפה שבה פטפט בהנאה עם רות הקטנה. לאן נעלמו הצלילים? מה קרה לגרמנית שדחה ושלא היה מסוגל לשכוח?" היא תוהה, ואז מוכיחה שקיימים בעברית שלו מצלולים גרמניים, השפעות ניסוחיות, מבנים לשוניים גרמניים שהוא עברת וגם הדהודי הנופים שבהם גדל ושל השירים ששמע בילדותו.

כל זה מעניין מאוד, אבל הדקויות והפרטנות המדוקדקת שבהן כתוב הספר מעוררות ספק אם קורא רגיל, לא מי שחוקר את כתביו ואת דמותו של עמיחי, יכול להתמסר כמוה לכל פרט ולכל סוגיה קטנה. עם זאת, אין ספק שמבחינת מי שחוקר את עמיחי מדובר באוצר בלום של ידע ומחשבה.

מהי "רוח הרפאים" שנעדרת משירים עבריים רבים

בשנת 2000 נפל דבר בעולם הספרות בישראל. משורר צעיר, דורי מנור, אז רק בן 29, הוציא את ספר השירים שלו מִעוּט. נתן זך, אחד מבכירי המשוררים העבריים, בן 70 באותה עת, הזדרז לתקוף את כתיבתו של מנור. עשרות שנים לפני כן תקף זך את שירתו של משורר אחר, נתן אלתרמן, שהיה מבוגר ממנו ב-20 שנה. במאמר "הרהורים על שירת אלתרמן" שהופיע ב-1959 בכתב העת "עכשיו" יצא זך, אז בן 29, נגד היבטים שונים בשירתו של אלתרמן, בין היתר – נגד המוזיקליות שלה, ליתר דיוק, נגד הקפדתו על מקצב קבוע ועל חריזה נטולת פשרות.

והנה, אחרי שנים רבות שבהן התקבלה עמדתו של זך על דעת רבים מהיוצרים המקומיים, הופיע צעיר שגישתו אל כתיבת שירה הייתה מנוגדת, ולכאורה "חזרה" אל הסגנון האלתרמני (אם כי מנור סבור שכתיבתו שונה מאוד במהותה מזאת של קודמו). שיריו הקצובים והמחורזים של מנור העלו את חמתו של המשורר הוותיק. היו מי שתהו אם זך מנסה לשחזר את מה שכינו בעבר מעין "רצח אב" מטפורי, והפעם – בסוג של "רצח בן".

מנור לא ויתר. הוא השיב לזך במאמר משלו, והקטטה הספרותית התפתחה ונמשכה. לימים העיד מנור כי הפולמוס הספרותי הסב לו סבל רב, אם כי היטיב עם המכירות של ספרו…

כשם שמנור לא ויתר על הצורה שבה בחר לכתוב, כך הוא לא היסס להביע תכנים שחלקם יכלו להיחשב פרובוקטיביים ומתריסים. הנה למשל אחד השירים, סונטה שהופיעה בספר הראשון, והעניקה לו את שמו:

מיעוט (יהודי)
"היי, טוב כי עזבנו לונדונים, פריזים, ניו יורקים!
הי, טוב כי עזבנו אירופה וכל התפארת
והיינו חברים לכל היחפים והקודחים,
הלוחשים אהבה אל חולות וטרשים בכנען."
אהבה, אורי צבי גרינברג.

הוֹ אֶרֶץ אֲשֶׁר כָּל מְשׁוֹרְרֶיהָ סְטְרֵייטִים!
(מִלְּבַד מוּג-לֵב פָּתֶטִי שֶׁמַּכֶּה נָשּׁים.)
לפְנֵי שְׁנָתַיִם, בְּלִי מִטְפַּחַת, בְּלִי קוֹנְפֶטִי,
מִלַּטְתִי מִשְּׂדֵה-מוֹקְשַׁיִךְ אֶת נַפְשִׁי,

וְשַׁבְתִּי לְאֵירוֹפָּה. לֹא רָעָב פּוֹאֶטִי
כָּסַס בִּי, אֶלָּא פַחַד. פַחַד מוּחָשִׁי:
רָצִיתִי לֶאֱהֹב, נִכְסַפְתִּי, נִתְאַוֵּיתִי —
וְלֹא יָדַעְתִּי אֵיך. לִבִּי הֻקַּף מוֹקְשִׁים.

עַכְשָׁו אֲנִי אוֹהֵב. סִירִיל, אַתָּה שׁוֹמֵע?
הָיִיתִי יְהוּדִי יָחִיד בֵּין נִמּוֹלִים!
הָאָרֶץ מַמְאִירָה, הִיא לֹא תּוֹצִיא יָמֶיה  –

אַךּ לָנוּ יֵשׁ פָּרִיס, יֵשׁ לוֹנְדוֹן, יֵשׁ בֶּרְלִין!
נֵשֵׁב עַל נַהֲרוֹת זַרְעֵנוּ וְנַכְרִית
אֶת זֵכֶר הַגּוֹלָה (וְכָל הַשְׁאָר – עִבְרִית).

מנור עזב את הארץ ובמשך עשר שנים חי בפריז. בשיר הוא מנהל מעין דיאלוג עם משורר אחר שקדם לו, אורי צבי גרינברג, המכונה אצ"ג. במוטו מתוך שירו של אצ"ג אפשר לפגוש את ההתרוננות שחש כשעזב את אירופה על כל תפארתה, והגיע לארץ ישראל, כדי להיות בה יחפן קודח. הוא מאוהב בכנען, מולדתו מבחירה. דורי מנור לעומתו חש שעליו למלט את נפשו מאותה ארץ שבה הוא עצמו נולד. הוא חש כמי שנמלט מתוך "שדה המוקשים" המסוכן השוכן בה, קובע שהיא "מַמְאִירָה" ושאין לה סיכוי לשרוד: " הִיא לֹא תּוֹצִיא יָמֶיה." והנה, כל הערים הגדולות שאורי צבי גרינברג שמח להותיר מאחור הן מה ש"יש לנו", כלומר – לדורי מנור, השב אליהן, ושם הוא יושב, בפרפרזה על הפסוק "עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל–שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ" (תהלים, קל"ז). הגולים בבבל התגעגעו למקום שמפניו הדובר בשיר שלפנינו נמלט, והוא לעומתם יושב עם אהובו "עַל נַהֲרוֹת זַרְעֵנוּ", שהרי בבסיסו של השיר ניצבת אהבתו לגבר, וגם ממנה כנראה נובעת תחושת הניכור שיש לו בארץ "אֲשֶׁר כָּל מְשׁוֹרְרֶיהָ סְטְרֵייטִים". הוא מדגיש: "לֹא רָעָב פּוֹאֶטִי / כָּסַס בִּי", אלא הצורך לאהוב ולהיות נאהב על פי דרכו ומהותו. (אין כמובן בשיר תשובה לשאלה הרכילותית מיהו אותו משורר "מוּג-לֵב פָּתֶטִי שֶׁמַּכֶּה נָשּׁים").

תשע עשרה שנה חלפו מאז שספרו הראשון של דורי מנור ראה אור. בינתיים שב ארצה, והוא עורך כתב עת ספרותי נחשב, הו! ומרכז סביבו חבורה של יוצרים, משוררים ומתרגמים, ששותפים להשקפותיו על שירה, ביניהם אנה הרמן).

בגיליונו האחרון של כתב העת, "מוזיקה לפני הכל", המוקדש לקשר שבין התוכן והצליל, מסביר מנור כי אמנם "כולם יודעים מה זה חרוז. ברכות לבר-מצווה כותבים בחרוזים. נאומים היתוליים לרגל יציאה לגמלאות של חבר לעבודה כותבים בחרוזים. שירי ילדים כותבים בחרוזים. פזמונים כותבים (לרוב) בחרוזים. שירים פרודיים כותבים (לפעמים) בחרוזים," אבל שהדגש אינו צריך להיות רק על חריזה או בעיקר עליה, אלא על משהו כללי יותר: על המוזיקה המרחפת מעל הטקטסט ובתוכו, "רוח הרפאים של המשקל", כדבריו של המשורר האנגלי ט"ס אליוט

מנור טוען כי מאחר שרוב הכותבים "ילידי העברית" בני זמננו לא היו חשופים די הצורך לכתיבה הקלאסית השקולה, ה"מרד" שלהם בה הוא רק מרד לכאורה, שכן מלכתחילה אינם מכירים את המשקל או מודעים לו ואינם חשים בקיומו או בהיעדרו.

"היום," כותב מנור, במעין חזרה להתנצחות שבקרוב ימלאו לה עשרים שנה, "אני מבין שהפרזתי מאוד כאשר ייחסתי לנתן זך ולהשפעה הפואטית שלו ושל משוררים נוספים בני דורו את הזרות של קוראי העברית העכשוויים ביחס למשקלים השיריים". זך ובני דורו, הוא קובע, דווקא הכירו את השירה הקלאסית, בניגוד לממשיכי דרכם. לפיכך, הוא מסכם, "נותרנו עם אקראיות שירית נקודתית" של משוררים רבים הכותבים כיום בעברית, ובדרכו המעודנת רומז כי חלק ניכר מהשירה הנכתבת כיום בעברית אינו לרוחו.

מה המשותף בין ירמיהו ויאנוש קורצ'ק

(הקלקה כפולה על הטקסט מגדילה אותו, עד שקל יותר לקרוא אותו)

עמליה כהנא כרמון, מתוך "קטע לבמה, בטעם הסגנון-הגדול", (בתודה מיוחדת ליעל חבר).
"ירמיהו מבכה את חורבן בית המקדש", רמברנדט

הנרי ג'יימס, "יומנו של בן חמישים": מדוע לא כלל אותו הסופר בקובץ סיפוריו

הסיפור "יומנו של בן חמישים" הופיע לראשונה באנגלית ביולי 1879 בכתב עת אמריקני, וכעבור זמן מה בתוך קובץ סיפורים, אבל ב-1907, בקובץ הסיפורים הכולל שלו, לא צירף אותו ג'יימס לספר.

ייתכן שבדיעבד לא היה הסופר שבע רצון ממנו, ולכן העדיף להשאירו בחוץ. עלי להודות שאם אכן זאת הסיבה להשמטה, היא מוצדקת, לדעתי.

לא מדובר בסיפור חשוב או  משכנע במיוחד. הוא כתוב בגוף ראשון, כיומן אישי. גיבורו הוא חייל אנגלי משוחרר ששב משירות צבאי ארוך בהודו, והוא מבקר שוב, אחרי שנים רבות, בפירנצה. ביקורו הקודם בעיר הסתיים בחמת זעם, שכן רוזנת איטלקיה שהכיר אז אכזבה והרגיזה אותו מאוד.

לאורך הסיפור נבנים המתח והתהייה מה בעצם עוללה לו האישה, שהיא מעין פאם פאטל יפהפייה ומתוחכמת, ומדוע שיבשה את חייו: הוא לא נישא מעולם, לא הקים משפחה, וכל השנים חי עם זיכרון המפגש אתה, ועם תחושת החמצה, שבסופו של הסיפור רק גוברת ומתעצמת, ועמה הספק, שמא טעה כשעזב אותה, ואולי, אלמלא היה חשדן כל כך כלפיה, יכלו חייו להיות מאושרים ומספקים הרבה יותר.

כשסוף סוף נגלית הסיבה למנוסתו מפניה, היא מאכזבת למדי. אחרי כל הבילד-אפ מצפים למשהו דרמטי ומשכנע, אבל הסיפור די דלוח, בסך הכול, וכל הפתיינות, הגימיקים והתעלולים הנשיים מתגלים כמעט כעורבא פרח.

עיקרו של הסיפור בשאלה האם יכול אדם להשליך על זולתו את התנסויותיו בעבר ואת הבחירות שבחר. החייל האנגלי המשוחרר פוגש בפירנצה צעיר אנגלי שמזכיר לו מאוד את עצמו בצעירותו. הוא בטוח בזהות הגורל שלהם, ומשוכנע שעליו להציל את הצעיר מפני הגורל שהיה צפוי גם לו, אלמלא ידע לברוח בזמן. אלא שאפילו קווי העלילה לא מספיק מהודקים ולכן לא לגמרי משכנעים. יש לא מעט תחושה של מקריות שגובלת בדאוס אקס מָכִּינָה: התרחשויות שאינן נובעות מסיטואציות אפשריות וסבירות, אלא הן אקראיות, כמי שבאות "לפתור" לסופר בעיות בעלילה. הנה הוא פוגש "במקרה" ילדה שנושאת עליה משלוח שמיועד לבתה של אהובתו בעבר (ואז הילדה נעלמת לבלי שוב. תפקידה היה קצר מאוד…), והנה שוב "במקרה" הצעיר האנגלי מתארח באותו בית מלון שבו הוא עצמו מתאכסן, ולגמרי "במקרה" הוא מאוהב בבתה של אותה אהובה… לא ממש משכנע.

"תשע נשמות" בחרו בסיפור כאחד מספרי הסדרה "מפה לאוזן", שאפשר לקנות אותם רק ישירות מההוצאה. למרבה הצער, אף על פי שהספרון חמוד למראה, והתרגום לאנגלית של ארז וולק טוב, לא מדובר ביצירה שהייתי ממליצה עליה. לטעמי ערכו העיקרי של הסיפור בכך שהוא מספק זווית ראייה קטנה נוספת אל כתיבתו הפחות חשובה של אחד מגדולי הספרות האנגלית.

יורגוס לנטימוס, סרט הקולנוע "המועדפת": האם אמירת אמת-פוגעת היא אות לאהבה?

נעים להמליץ על הסרט "המועדפת", אם כי אינו זקוק דווקא לי. הוא זוכה להצלחה עולמית ולפרסים רבים (ומשמח לגלות שהפעם יש הסכמה עם המבקרים ועם מעניקי הפרסים). "המועדפת" היה מועמד לעשרה פרסי אוסקר ובטקס שנערך בפברואר השנה (2019) זכה בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר.

אוליביה קולמן, כפי שהיא נראיתה בחיי היומיום

אכן, אוליביה קולמן הפליאה לגלם את דמותה של אן, מלכת אנגליה, סקוטלנד ואירלנד בתחילת המאה ה-18. "הפליאה", שכן מדובר בשחקנית צעירה ונאה שנראית בסרט מבוגרת, מכוערת, שמנה, תשושה, מבולבלת וחסרת אונים. כיעורה הוא עניין מדובר: המלכה ערה לו ומתייסרת ממנו. הוא גם מקור הכוח של אשת סודה, שרה צ'רצ'יל, הדוכסית ממרלבורו, דמות היסטורית שהתקיימה במציאות, כמו המלכה עצמה. המלכה ואשת החצר הן חברות ותיקות וקרובות משפחה. המלכה תלויה בשרה באופן מוחלט. שרה אינה מהססת לפגוע במלכה, לציין את כיעורה, להציע לה עזרה באיפור, להנחות אותה כיצד לנהוג, ולהשפיע על המהלכים הפוליטיים וההחלטות המדיניות. למעשה, היא המלכה בפועל.

דיוקן של המלכה אן. צייר: ג'ון סטיוארט
בצד ימין: אוליביה קולמן בדמותה של המלכה, בצד שמאל: דיוקן נוסף של המלכה אן

מקור כוחה העיקרי של שרה צ'רצ'יל טמון לא רק בחולשתה הגופנית והנפשית של המלכה, אלא גם בקשר הלסבי שהן מקיימות. המלכה מאוהבת בשרה ותלויה בה. בתחילת הסרט היא מפתיעה את הדוכסית במתנה: ארמון רב הוד שבנייתו תחל בקרוב. מדובר בארמון בלנהיים, שאכן הוענק לג'ון ושרה צ'רצ'יל. אחד מצאצאיהם, שאף נולד בארמון, הוא וינסטון צ'רצ'יל, מי שכיהן כראש ממשלת אנגליה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הארמון מצוי בבעלות משפחת צ'רצ'יל עד היום, והוכר כאתר מורשת עולמית של יונסק"ו.

דיוקנה של שרה צ'רצ'יל
אמון בלנהיים

חייה של הדוכסית משתנים כשאל הארמון מגיעה אביגייל מאשם, גם היא דמות היסטורית, קרובת משפחה של שרה צ'רצ'יל, צעירה ממעמד האצולה שירדה מנכסיה בשל התנהגותו הנלוזה של אביה. אביגיל עובדת כמשרתת, אבל עד מהרה מתגלה כאישה שיודעת היטב איך להתנהל בחצר המלוכה, ואיך להשתמש בתכסיסים שונים כדי להגן על עצמה ולרומם את מעמדה. היא מצליחה לזכות בתואר ברונית.

דיוקנה של אביגייל מאשם

נוצר משולש שמורכב מהמלכה ושתי הנשים שמתאמצות לזכות בחסדיה, וכל אמצעי כשר לכך.

את מבחן בקדל שבודק אם סרט קולנוע עלילתי לוקה באפליית נשים "המועדפת" צולח בקלילות. כדי שסרט יעמוד במבחן חייבת להיות בו לפחות סצנה אחת שבה לפחות שתי נשים משוחחות ביניהן כשהנושא אינו גבר. בסרט שלפנינו הגברים זניחים, שוליים ומגוחכים. עד כדי כך שאביגיל אפילו לועגת למראה ה"מהודר" של אציל החצר המחזר אחריה, מראה שגברים באותה עת טיפחו בגנדרנות טווסית: הפאות הלבנות המסולסלות והפנים המאופרות בכבדות המוכרות לנו מציורי הדיוקנאות התקופתיים. הגברים משתדלים להשפיע ולקבוע אם אנגליה תמשיך להילחם נגד צרפת. ראש הממשלה ויושב ראש האופוזיציה נאבקים זה בזה, אבל הם חלשים. הנשים הן אלה שקובעות. וגם אם אחת מהן נישאת לאחד מהם, אין לכך שום משמעות אמיתית. משחקי הכוח, הדרמות החשובות, העוצמות הרגשיות, ההחלטות הרות הגורל, אינם נתונים בידי הגברים, אלא בידי נשים.

במציאות, כשהמלכה אן יצאה ב-1702 למלחמה נגד צרפת, כתב המלך לואיIV, "כנראה שאני מזדקן, אם נשים מתחילות להכריז נגדי מלחמה."[1]

אפשר כמובן להבחין בסרט בלא מעט אנכרוניזמים. המלכה אן (האם באמת הייתה לסבית? מכתביה אל שרה צ'רצ'יל מרמזים שהייתה מאוהבת, אם כי אין ודאות שההתאהבות הביאה גם לקשר גופני. כך למשל, עוד לפני שאן ירשה את כס המלוכה מאחיה, היא כתבה לשרה צ'רצ'יל: "מוטב לי לגור אתך בבקתה, מאשר למלוך כקיסרית העולם, בלעדייך."[2]) ודאי לא צווחה אל המאהבת שלה "fuck me" או "cunt" (מילה שבהיעדר חלופה טובה בעברית תורגמה "זונה"…)

שאלה אחת שמתעוררת בסרט נשארת מעניינת ולא פתורה: האם אמירת האמת המכאיבה היא אות לאהבה?

שרה, כאמור, אינה מהססת לפגוע במלכה, ואז לנחם אותה. אביגיל מחניפה לה בלי הרף ובלי גבול. בתחילת הסרט המניפולטיביות של שרה מעצבנת ומעוררת תחושה שמדובר באישה שאין בה שום רגש אמיתי, נצלנית אופורטוניסטית ובלתי נסבלת. אבל אחרי שאביגיל נכנסת לתמונה ושרה מזהירה את המלכה ואומרת לה שאביגיל צבועה, שאינה אוהבת אותה באמת, מתעורר הספק. מי כאן בעצם הדמות החיובית? עם מי אני מזדהה? עם שרה שנראתה לי מנוולת גדולה, אבל אולי בסיכומו של דבר בכל זאת אוהבת? עם אביגיל שהגיעה במצב של אומללות ובדידות אחרי שאביה "הפסיד" אותה במשחק קלפים, ומצליחה "להסתדר" בניגוד לכל הסיכויים, ומפלסת לעצמה דרך, אל מוקדי הכוח וההשפעה? ואולי בעצם הדמות הקרובה ביותר ללב היא המלכה עצמה? אבל היא כל כך קפריזית, כל כך עלובה, כל כך מגוחכת. איך אפשר להזדהות אתה? ואיך אפשר בכלל, תוהה הצופה הדמוקרטית, להבין את כוחם הבלתי מוגבל של המלכים באותה עת?

השאלות נשארות, כאמור, פתוחות. אין בכך כדי להעיב על ההנאה מהסרט, שמצייר את אורחות החיים והמנהגים שששררו באותה עת בחצר המלוכה, למשל מירוצי האווזים, או "קרבות התפוזים" שמתנהלים עד היום באיטליה ובהם אנשים מיידים תפוזים זה בזה, אלא שבאיטליה כיום לא מדובר עוד בתחביב של בני אצולה…

[1] מתוך הספר BLENHEIM Battle For Europe by Charles Spencer. (מחבר הספר, צ'רלס ספנסר, אחיה של הנסיכה דיאנה, הוא רוזן וקרוב משפחה של משפחת צ'רצ'יל).

[2] שם

תומס פרידמן, "תודה שאיחרת": איך להציל את העולם מדמגוגיה ומקנוניות?

טור אורח של אריה אורן, עורך התרגום לעברית

האם אפשר להעלות על הדעת שמהנדס עלום שם מאזור נידח באינדונזיה יצליח לפתור בעיה הנדסית שטובי המומחים בחברת ג'נרל אלקטריק לא הצליחו להתמודד אתה?

ביוני 2013 הכריזה החברה על תחרות. התעורר הצורך לייצר רכיב חשוב, מתלים שמחזיקים את מנוע המטוס במקומו. ככל שהמתלים הללו קלים יותר, כך צורך המטוס פחות דלק. החברה "הציעה פרס לכל אחד, יהיה היכן שיהיה, שיוכל לעצב את הרכיב כך שישקול פחות, באמצעות מדפסת תלת־ממד."

בתוך כמה שבועות התקבלו כמעט שבע מאות הצעות  מכל רחבי העולם. עשר הטובות ביותר יוצרו ונבחנו בתנאי מעבדה. הכַּן שפיתח מהנדס אינדונזי בן עשרים ואחת מסָלָטִיגָה שבמרכז ג'אווה "הציג את השילוב הטוב ביותר של קשיחות וקלות משקל." אותו מהנדס הצליח לקצץ את משקלו של הכן המקורי ב־84 אחוז!

מה היו סיכוייו של מהנדס זה להשתלב במיזם שכזה בעידן שקדם לזרימות הגלובליות המאפשרות? כיצד קורה שאלפי מהנדסיה המיומנים של הענקית האמריקנית לא הצליחו במשימה שבה התבלט צעיר אינדונזי חסר ניסיון?

זוהי רק דוגמה אחת מרבות שמביא תומס פרידמן בספרו החדש תודה שאיחרת, שבו הוא מנתח את "עידן התאוצות" המאפיין את העולם הסובב אותנו, מראה איך השפעתן המשולבת משפיעה על חיינו ולבסוף מציע דרך להתמודד עם האתגרים הגדולים שהן מציבות בפני החברה המערבית.

התאוצה הראשונה שעמה מתמודד פרידמן היא חוק מור, וביתר דיוק הישרדותו ארוכת השנים של חוק זה. גורדון מוּר, השותף לייסוד אינטל, טען בשנת 1965 שהמהירות והעוצמה של מיקרו־שבבים יוכפלו מדי שנה בקירוב (הוא עדכן זאת מאוחר יותר לשנתיים בקירוב) תמורת עלייה צנועה בלבד בעלויות. למרבה ההפתעה, חוק מור שומר על מתכונתו זו, פחות או יותר, כבר חמישים שנה. פרידמן מציין שהקצב המסחרר של השינוי במהירות ובעוצמה של מיקרו־שבבים מביא לכך ש"אנחנו עוברים לאוטומציה של הרבה יותר מטלות קוגניטיביות … במקרים רבים כיום, מכונות בינה מלאכותית מסוגלות לקבל החלטות הרבה יותר טוב מבני־אדם."

התאוצה השנייה שאליה מתייחס פרידמן היא השוק, או במילים אחרות "האצת הגלובליזציה. כלומר, הזרימות הגלובליות של מסחר, פיננסים, רשתות חברתיות וקישוריות בכלל, שוזרות יחדיו שווקים, אמצעי תקשורת, בנקים מרכזיים, תאגידים, בתי ספר, קהילות ויחידים, במארג הדוק יותר מכפי שהיה אי־פעם." המשמעות של העולם המקושר מביאה לכך ש"כל אחד, בכל מקום, חשוף עתה למעשיו של כל אחד אחר בכל מקום אחר."

תאוצה שלישית שנבחנת היא אימא־טבע, מונח שבו פרידמן משתמש לתיאור שינוי האקלים, גידול האוכלוסין ואובדן המגוון הביולוגי. מתברר שכל אחד מהנושאים הללו נמצא אף הוא בהאצה.

פרידמן מראיין עשרות מומחים כדי להבין לעומק את התופעות, התמורות והחידושים שהוא מציג. הוא גם בוחן בעזרתם את השפעת התאוצות על האנושות, שכן "לא זו בלבד שהעולם משתנה במהירות, הוא משנה צורה באורח דרמטי – הוא מתחיל לפעול אחרת" בתחומים רבים, ובבת־אחת. "ושינוי הצורה הזה קורה מהר יותר מכפי שאנחנו מסוגלים, לפי שעה, לשנות את הצורה של עצמנו, את המנהיגות, המוסדות והחברות שלנו, ואת החלטות האתיקה שאנחנו מקבלים." מה שעובר עלינו כיום, עם מחזורי חדשנות יותר ויותר קצרים, ועם פחות ופחות זמן ללמוד איך להסתגל, "הוא המבדיל בין מצב תמידי של חוסר יציבות לבין אי־יציבות חולפת."

פרידמן ממחיש את ניתוחיו בסיפורים מעניינים שאותם ליקט במסעותיו בעולם – בהודו ובטורקיה, במקסיקו ובניז'ר, בעיראק ובישראל, בגרנלנד ובמקומות רבים אחרים. ואכן סיפורים שכאלה – על פליטים המנסים להגר בכל דרך מניז'ר מוכת הבצורת לאירופה; או על חברה משפחתית של טורקים, המתגוררים בעיר בטמן שבאזור הכורדי במדינה, העוסקת באנליטיקה של נתוני עתק (ביג דאטה) בעבור גופים וחברות בכל העולם; או על פרופ' חאיק מהטכניון בחיפה שמעביר קורסים מקוונים בננוטכנולוגיה שאליהם נרשמים סטודנטים ממדינות ערביות רבות; או יזמים צעירים במונטריי, עיירת עוני במקסיקו, שהקימו חברות הזנק ששינו כליל את חייהם של רבים – מאפשרים לקורא ללמוד על מהות התמורות המתרחשות סביבנו.

בחינת תלות הגומלין בין כל התופעות המובאות בפני הקורא ממחישה את הקשיים שבפניהם נמצא העולם ושעִמם צריכה החברה המערבית להתמודד. שינויי האקלים גוררים הגירה של אנשים. הזרימות הגלובליות מסיטות מקומות עבודה מהעולם המערבי לעולם השלישי, התרחבות הסחר העולמי מאיצה בתורה את שינויי האקלים מה שיביא לעוד גלי הגירה, מה שמעורר גלי מחאה בארצות רבות החוששות מאובדן זהותן ההיסטורית ומאבטלה של תושביהן.

כיצד יכול העולם המערבי להתמודד עם האתגרים הללו? פרידמן חוזר לעיירת הולדתו בארצות הברית, סנט לואיס פארק ומתאר איך התפתחה אינטגרציה בין קבוצות האוכלוסייה השונות בה. לדעתו רק כך, בקבלת האחר ובשיתוף פעולה בין כל רובדי האוכלוסייה בקהילות, תתאפשר צמיחה מחודשת במקומות שנפגעו מאובדן מקורות פרנסה עקב מפעלים שנסגרו או שקלטו מהגרים רבים.

לדעתו, זו לא רק תיאוריה ולראיה הוא מציג את הצלחתם של תהליכים דומים שראה בקהילות שונות בארצות הברית.

פרידמן מעיד על עצמו שהוא "אוהב לקחת נושא מסובך ולנסות לפרק אותו לגורמים, כדי," הוא מסביר, "שאוכל להבין אותו בעצמי, ואז אוכל לעזור לקוראַי להבין אותו טוב יותר – ואין זה משנה אם הנושא הוא המזרח התיכון, הסביבה, גלובליזציה או פוליטיקה אמריקנית. המערכת הדמוקרטית שלנו יכולה לפעול רק אם הבוחרים יודעים כיצד פועל העולם, למען יוכלו לקבל החלטות נבונות בשאלות של מדיניות, ולא יהיו טרף קל לדמגוגים, לאידיאולוגים קנאים או למפיצי תיאוריות קנוניה, המבלבלים את דעתם, במקרה הטוב, או מוליכים אותם שולל בכוונה, במקרה הגרוע."

גם בספר שלפנינו עומד פרידמן במשימה ומסביר לקוראיו נושא מורכב בצורה מרתקת.

Thank You for Being Late, Thomas Friedman
לעברית: עמנואל לוטם

איציק מאנגר, "שירי המגילה": אל מי באמת התגעגעה אסתר?

"מסופרת כאן המעשייה העתיקה והיפה על המלכה אסתר, שיחד עם הדוד מרדכי פעלה נגד המן הרשע, עד שבסופו של דבר גברו עליו. זכותם תעמוד לנו, היום ולנצח נצחים אמן סלה!"

במילים אלה נפתחת ההקדמה לסיפור המגילה, בגרסתו של אמן היידיש, איציק מאנגר (כפי שהיא מופיעה בתרגום לעברית מאת דוד אסף בספר שירי המגילה, בהוצאה משותפת של חרגול, עם עובד ובית שלום עליכם).

מאנגר נולד בתחילת המאה ה-20 בצ'רנוביץ שהיא היום חלק מאוקראינה. כבר בנעוריו החל לכתוב שירים. הראשון שבהם התפרסם כשהיה בן 20. את הגרסה שלו למגילת אסתר, "מגילה לידער", כלומר – שירי המגילה, פרסם לראשונה בוורשה שלוש שנים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.

בעולם האמנות החזותית מקובלת הקונוונציה שלפיה ציירים מתארים דמויות מקראיות בהתאם לסביבה שבה פועלים האמנים. כך למשל אפשר לראות את המדונה בבגדים שלבשו במאה ה-15 באיטליה:


Madonna and Child with Angels, Fra Filippo Lippi, 1457-1465

את "מרים" אחותו של משה, כפי שראה אותה בעיני רוחו צייר אתיופי לא ידוע:

ועוד מדונה, גם היא אתיופית:

ואת המדונה, ישו והמלאכים, כולם ורדרדים ובלונדינים, כפי שדמיין אותם צייר איטלקי בן המאה ה-17. 


Artist: Sebastiano Ricci.

דוגמה מרהיבה לתופעה אפשר לראות בכנסיית הבשורה בנצרת: כל אמן ששלח את היצירה המציגה את הבתולה עם ישו בחיקה תיאר אותם בדמות העם שממנו הוא עצמו בא. 

הבתולה וישו מסין
הבתולה וישו מתאילנד ומוויאטנאם

הדוגמאות רבות לאינספור.

איציק מאנגר עשה דבר דומה בשירי המגילה שלו: הוא העתיק אותם מפרס של ימי ממלכת אחשוורוש, והעבירם אל מציאות החיים המוכרת לו. כל הדמויות  במגילה נוסח מאנגר נטועות בהווי היומיום של יהודי מזרח אירופה.

מאנגר אף הגדיל לעשות והמציא שתי דמויות שאינן מופיעות במגילת אסתר. כך כתב בדברי ההקדמה שלו: "נודה על האמת, סיפור המעשה מובא כאן קצת אחרת. כך למשל, סופרי המגילה הרשמיים עברו בשתיקה על דמות כה חשובה כמו החייט פַּסְּטְרִיגָתָא, למרות שאהבתו הנואשת למלכה אסתר וניסיון ההתנקשות שלו בחיי המלך אחשורוש השפיעו על הרבה אירועים חשובים.

"הסופרים הרשמיים לא הזכירו אפילו ברמז את אומן החייטים הקשיש וירא השמים פּוֹנשפָתָא. כנראה לא רצו לחלל את אגדת החצר הפרסית עם פשוטי-עם שכאלה". 

מאנגר חומד לצון, כמובן, ומה מתאים יותר ללצון מאשר חג פורים, שבו מצווה עלינו להרבות בשמחה ואפילו לשתות יין 'עד דלא ידע', כלומר, עד אובדן העשתונות? 

בהקדמה למהדורה הדו-לשונית, יידיש ועברית, כתב דוד אסף כי שתי הדמויות הללו שהוסיף מאנגר לסיפור המגילה, כלומר – שני החייטים, הצעיר והמבוגר – היו מן הסתם חביבים על המשורר במיוחד, כי היו "בני הפרולטריון, מעמד הפועלים היהודי בפולין שבין שתי המלחמות". הוא עצמו היה בן למשפחת חייטים, ולכן הזדהה אתם והוקסם "מנכונותם למרוד במוסכמות הדור הקודם", שכן נטו כמוהו להיות סוציאליסטים. 

המלך אחשוורוש בגרסתו של מאנגר הוא מעין אציל פולני או רוסי, "שיכור טיפש ונהנתן"; והמלכה ושתי היא "נסיכה סלאבית בלונדינית, מפונקת ופלרטטנית": "שְׁבִיב שֶׁל אוֹר אָז יִפְרַע צַמָּתָהּ, / יִגְלֹש שְׂעָרָהּ עַד בִּרְכַּיִם".

גם מהדמויות של גיבורי המגילה היהודים אין מאנגר חוסך את שבט לשונו: מרדכי הוא שתדלן חצר ערמומי, ואסתר מוותרת על אהבתה לשוליית החייטים כדי לזכות בחיים נוחים כרעייתו של המלך. 

הנה אחד השירים, "אסתר המלכה אינה יכולה לישון", מתוך גרסתו של מאנגר למגילה: 

הַמֶּלֶךְ יָשָׁן, הַמַּלְכָּה לֹא נִרְדֶּמֶת
צְלָלִיוֹת עַל הַקִיר חָגוֹת.
הִיא בּוֹהָה בָּהֶן, מְהַרְהֶרֶת,
דְּמָעוֹת מֵעֵינֶיהָ זוֹלְגוֹת.

עַל פַסְטְרִיגְתָא כָּעֵת הִיא חוֹשֶׁבִת,
שׁוּלְיַת חַיָּטִים חִוֵר,
שֶׁאַחֲרֶיהָ כְּבָר שָׁנִים, בֶּאֱמֶת,
הוֹלֵךְ הוּא כְּעִוֵּר.

כָּאן מֻנָח מִכְתָּבוֹ הָאַחֲרוֹן –
מַפְחִיד מַה בְּרֹאשׁוֹ –
בִּדְמָעוֹת יִכְתּב, לֹא בִּדְיוֹ,
שֶׁיָּד הוּא יִשְׁלַח בְּנַפְשׁוֹ.

הִיא יוֹדַעַת שֶׁכְּבָר מֵאָה פַּעַם
אִיֵם וְכָתַב הוּא לָהּ כָּךְ.
וּכְלוּם לֹא קָרָה, הַשֶׁבַח לָאֵל,
הוּא נִשְׁאַר בַּחַיִּים וְשָׁכַח.

אֵךְ אֲבוֹי, בַּדְרָכִים הוּא נוֹדֵד,
וְאֵינוֹ מוֹצֵא מָנוֹחַ,
וְזֶה עָצוּב – אוֹי, אֱלֹהִים: –
דַי כְּבָר, אֵין לָהּ כּחַ.

הִנֵּה הוּא עוֹמֵד לְפָנֶיהָ חַי,
מַבִּיט בָּהּ כְּכֶלֶב נֶאֱמָן,
וּבַפַּעַם הָאֶלֶף שָׁר אֶת הַשִׁיר
עַל טַוָּס שֶׁעָף מִזְמַן.

היא בּוֹכֶה, אַךְ מַה יוֹעִיל בְּכִי,
מַה יַעַזְרוּ יְסוּרִים?
הִיא הַמַּלְכָּה וְרַק בִּזְכוּתָה
יָבוֹא לְבַסוֹף נֵס פּוּרִים.

מִתְחַנְנֶת הִיא: "לֵךְ, פַסְטְרִיגָתָא,
הֵעָלַם כְּבָר מִפֹּה, יָקִירִי!
הַמַּחַט שֶׁלְךָ הֵן זוֹהֶרֶת כְּפָז,
אַךְ כָּאֵשׁ נוֹצֵץ כִּתְרִי."

הִיא רוֹאָה אֵיךְ הוֹלֵךְ פַסְטְרִיגָתָא
בּוֹדד, רֹאשׁוֹ משְׁפַּל,
וּמְפַזֵם שׁוּב וָשוּב אֶת שִׁירוֹ
על טַוָּס שֶׁעָף אֶל־עָל.

וּמָחָר תְּקַבֵּל מִכְתָּב נוֹסָף
(לא תֵּדַע בְּיַד מִי נִשְׁלַח),
פַּעַם נוֹסֶפֶת הוּא יְאַיֵם
שֶׁנַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ יִקַּח. 

מופלא להיווכח איך המשורר מצליח לגעת עם לא מעט הומור אפילו בייסוריה של אהבה לא ממומשת. במגילת אסתר שנתו של המלך נודדת. כאן אסתר המלכה היא זאת שמתקשה לישון, היא שקועה בזיכרונות על האהוב שנטשה. אמנם המחט שבידיו זוהרת, אבל היא לא שוכחת שהכתר המונח עתה על ראשה נוצץ יותר…

מלבד זאת, היא כבר יודעת את סופו של הסיפור, עוד בטרם החל ממש: "רַק בִּזְכוּתָה / יָבוֹא לְבַסוֹף נֵס פּוּרִים": עוד נכון לה התפקיד ההיסטורי כבד המשקל.

היא לא רק מתגעגעת אל אותו פַסְטְרִיגְתָא, היא גם דואגת לו. היכן הוא מסתובב? מה מעשיו? היא חושבת על מכתב ההתאבדות שקיבלה ממנו – האם הוא עצמו שלח אותו? היא "לא תֵּדַע בְּיַד מִי נִשְׁלַח", ומנסה להתנחם: הרי כבר קיבלה ממנו כמה מכתבים כאלה, ומן הסתם מחר יגיע עוד אחד. היא משתדלת לשכנע את עצמה שמדובר באיומי סרק, ושבחירתה לעזוב אותו לטובת חיי הארמון הנוחים והמפוארים הייתה מוצדקת. 

ובכל זאת, היא בוכה. ובכל זאת, היא עצובה. ובכל זאת – היא שקועה במחשבות על טווס הזהב (די גאלדענע פאווע" במקור ביידיש), שהוא "סמל הנדודים, הגעגועים והאהבה הבלתי ממומשת" (כדברי דוד אסף שהוסיף,כאמור, את הערותיו לספר) הכרוך באהובה הנטוש. 

איציק מאנגר הצליח לנוס מפני הנאצים ממש ברגע האחרון. בערוב ימיו הגיע לישראל וחי כאן עד מותו.

"שירי המגילה", יצירתו המופלאה, הומחזו והועלו על הבמה כמחזמר בשם "המגילה". הם החיו את המסורת של "פורים שפיל": מופע פורימי שנהגו להעלות יהודי אירופה בחג, לעתים בסגנון קומדיה דל ארטה, שכלל שירים היתוליים, מוזיקה, ריקודים וטקסט קומי.

דובי זלצר הלחין את השירים, ובהפקה המקורית בישראל, שהועלתה בשפת המקור, ביידיש, השתתפו בין היתר מייק בורשטיין והוריו, פסח בורשטיין וליליאן לוקס. לימים עובדה שוב המגילה, הופקה בעברית, וגם שודרה בטלוויזיה (בהפקת דליה גוטמן). 

בסיפור השמח של פורים, יש בו גם לא מעט צדדים מרתיעים (האם אפשר באמת להצדיק את הרצח ההמוני שבא בעקבות ניצחונם של היהודים, הרג של 75,000 גברים נשים וטף, ולשמוח בו?). אצל מאנגר הוא זכה בלבוש אירוני, פיקחי וגם אנושי. הוא מסתיים בכך שאמו של פסטרידתא מדליקה נר זיכרון, ודמעה זולגת על לחיה. הרצח ההמוני אינו מתואר בשיר. רק התלייה של המן מוזכרת, ואפילו כאן מצליח מאנגר לשעשע: המן מבקש שיקברו אותו עם אטמי אוזניים, כדי שהרעשנים המושמעים מדי שנה בחג לא יפריעו למנוחתו…

גוזל לא מוזן

בשדה התעופה
בְּיַלְדּוּתָהּ הָיְתָה גּוֹזָל לֹא מוּזָן.
עַכְשָׁו הִיא כָּאן –
בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה הַזָּר שֶׁמְּטוֹסָיו כְּבָר
לא יָשׁוּבוּ בַּזְּמָן.
כָּל כַּסְפָּהּ נִגְזַל,
הַגֶּשֶׁם הֶחָשׁוּךְ נִיתָךְ
לְתוֹךְ תִּיקָהּ הָרֵיק.
מַכְשִׁיר הַקֶּשֶׁר שֶׁהָיָה לָהּ מְקֻלְקָל,
אֲבָל
הִיא לֹא מְוַתֶּרֶת.
כְּעִוֶּרֶת
הִיא נוֹקֶשֶׁת מִלִּים בָּאֲוִיר,
אֶצְבְּעוֹתֶיהָ לוֹחֲשׁוֹת
אֶת מָה
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִשָּׁמַע,
אֶת מִי
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא בָּא –

אִמָּא.
אַבָּא.

מתוך ספרי מה המים יודעים על צמא, הוצאת ספרי עיתון 77, 2018

 




 

אחד הנזקים הקשים ביותר של ההרעלה היא ההתנהלות הבוגרת המיוסרת של הילדים המורעלים שנמשכת לאורך כל חייהם. בעבודתי הטיפולית פגשתי נשים וגברים שמנהלים את חייהם בתחושה של חסרי בית "אני מרגישה כמו גוזל חשוף שרק עכשיו נולד והוא זרוק על הארץ מתחת לעץ מחוץ לקן, נטוש ושכוח אל," אמרה לי בבכי אישה בוגרת, אם לילדים.


דנית בר, ילדות של נסיכה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום, 2019

שטפן צוויג, "24 שעות בחיי אישה": האם לא תיתכן שום מיניות אצל אישה בת 67?

שלושים וחמש שנה חלפו מאז ראה אור לראשונה סיפורו של צוויג "עשרים וארבע שעות בחייה של אשה", בתרגום לעברית מאת צבי ארד, בהוצאת זמורה ביתן. אז נכלל בספר לילה מופלא, שהיו בו סיפורים נוספים, ביניהם משחק המלכים, שבמרכזו – משחק השחמט.

לאחרונה הופיע שוב סיפורו של צוויג, הפעם כספר בפני עצמו, בהוצאת תשע נשמות, כחלק מהיוזמה החדשה של המו"ל אוריאל קון, שנקראת "מפה לאוזן": סדרת ספרים שנמכרת רק ישירות לקונים, בלי תיווכן של החנויות או הרשתות.

לכותרת הסיפור בגרסתו הנוכחית נוספה, כנדרש, האות יו"ד, על פי הנחיות האקדמיה ללשון העברית שהתעדכנו בשנים האחרונות, והוא נקרא "24 שעות בחייה של אישה". הפעם תרגם אותו הראל קין.

מעניין לבחון את ההבדלים בין שתי הגרסאות ולבדוק לא רק את עמדותיהם השונות של המתרגמים, אלא גם את השינויים שחלו מאז 1984 בקונווציות התרגומיות ובתפישה איך נכון או הולם יותר להתנסח בעברית.

כבר בשורה הראשונה של הסיפור אפשר לחוש בעברית העדכנית והעכשווית יותר של התרגום החדש: "בשולחננו, בפנסיון הקטן שבריביירה שבו השתכנתי אי-אז, עשר שנים לפני המלחמה, פרץ דיון ער" בתרגום הקודם, לעומת – "בפנסיון הקטן שבריווירה שגרתי בו אז, עשר שנים לפני המלחמה, פרץ ליד השולחן שלנו ויכוח נמרץ", בחדש.

ממש בהמשך, אצל הראל קין: "לרוב האנשים יש דימיון גולמי בלבד", לעומת – "רוב הבריות דמיונם דל וקהוי".

השילוב "סמול טוק" אצל קין, הלקוח, במידה מסוימת של תעוזה, משפת היומיום שכבר מזמן אימצה תבניות לשון רבות מאנגלית, היא אצל ארד "שיחות טפלות".

"שפתיים חמימות וחושניות" בא במקום "שפתיים חמות" בלבד (מי השמיט? או מי הוסיף? כדי לברר יש לבדוק את המקור, שבשפתו איני שולטת, למרבה הצער).

שינויים נוספים שאפשר להבחין בהם מיד: "חדר האכילה" המיושן התעדכן ל"חדר האוכל" (שמדיף, יש להודות, ניחוח בעייתי קמעא, שכן הוא מעלה על הדעת את "חדר האוכל" שבקיבוצים, ואולי לא עוד, לא לבני הדור שבו הקיבוצים הופרטו, הלכה למעשה…).

"דיברו הכול בו" בתרגום הישן נהפך לניסוח פשוט, עדכני יותר: "בכל השולחנות דיברו אך ורק עליו".

אין ספק שהתרגום הנוכחי נוח וטבעי יותר לקריאה, הן משום שהעברית השתנתה, והוא משקף אותה כפי שהיא כיום, והן מכיוון שהתפישה התרגומית השתנתה: לא עוד ניסיון נואל, שהיה מקובל מאוד, "להגביה" את הלשון, גם כשאין לכך כל הצדקה, אלא נטייה לשקף עד כמה שאפשר את העברית המוכרת מהמציאות החוץ ספרותית.

לפיכך, "אף שנראה הוויכוח שלנו אבירי במהלכו" השתנה ל"אף כי נראה שהדיון שלנו נערך באצילות", הטבעי יותר, ו"המלה הראשונה, רק היא קשה," הומר ל"רק המילה הראשונה קשה", וכן הלאה.

יחד עם זאת, יש להודות במלוא הכנות: בסך הכול, למעט ניואנסים דקים, תרגומו הישן יותר של צבי ארד טוב לא פחות מזה החדש, הטוב בהחלט, של הראל קין.

האם יש, אם כן, הצדקה להוציא שוב לאור את הסיפור? שטפן צוויג הוא אחד הסופרים החביבים עלי. סיפורים אחרים שכתב, וראו אור בתשע נשמות, יקרים מאוד ללבי. למשל – "מרד המציאות", ו"מנדל של הספרים" המעולים.

"24 שעות בחיי אישה", חרף העובדה שהוא נחשב אחת הקלאסיקות של צוייג, הוא בעיני חלש יותר מהאחרים. יש בו מידה לא מבוטלת של סנטימנטליות שגובלת בקיטש. הדרמה הסוערת של אישה שמספרת איך נפעמה ממראה ידיו של מהמר צעיר ליד שולחן הרולטה, איך החליטה להושיע אותו ואיך נסחפה בהתאהבות לא סבירה, מופרזת ולא אמינה, לטעמי. במיוחד מכיוון שצוויג מציב שני צדדים של משוואה שלכאורה אמורים לסתור זה את זה, אבל למרבה הפלא פועלים בסיפור בניגוד לציפיות: גבירה זקנה, נשואת פנים, מתאהבת בגבר צעיר ממנה בהרבה, עד כדי כך שהיא נכונה להשליך את חייה מנגד, לטובתו.

הבלתי אפשרי כל כך הוא הניגוד בין גילה המופלג של האישה, המכובדות האצילית שלה, וליתר דיוק – הא-מיניות המוחלטת שלה, שנובעת בעיקר מגילה "המופלג", לבין תחושותיה המפתיעות, השערורייתיות: היא אמנם דחליל מיובש, אבל בכל זאת מתעוררת בה ייצריות בלתי אפשרית ומוזרה כמעט. כי הרי ברור לגמרי שזקנה מופלגת, בת שישים ושבע, כבר מזמן נהפכה לכלונס מיובש, ייצור שלא תיתכן בו שום מיניות. כשהיא מזמינה את בן שיחתה לחדרה היא מדגישה "בגיל שישים ושבע אין חשש שהזמנה כזאת לא תפורש נכון".

לי, אישה שבקיץ תתפאר בגילה המופלג, שישים ושמונה, הנחת היסוד שעליה מושתת הסיפור, לפיה לנשים מעל גיל מסוים אין ולא יכולה להיות שום מיניות, הפריעה הנחת יסוד הזאת. בסיפור ניצתת אצל אותה אישה ייצריות בלתי צפויה שמנוגדת לכל מה שאפשר להעלות על הדעת. הניגוד בין האפשרי לבלתי אפשרי עומד בבסיס הסיפור. נקודת המבט של שטפן צוויג, שהתאבד כשהיה בן שישים ואחת, מוזרה ומפתיעה בעיני. לטעמי היא פוגמת בערכו של הסיפור. גם מי שנראות בעיני כמה גברים זקנות בלות, הן יצורים אנושיים חיים ותוססים, והייצריות שלהן טבעית ומובנת מאליה בדיוק כמו של כל אדם אחר. (וכאן מתחשק להוסיף איזה אימוג'י שובבי וקורץ).

עלמוורק דוידיאן, "עץ תאנה": מדוע לא מתאפשר סרט ההמשך

הנה סרט שעשתה אישה, והוא מביע בעדינות ובחוכמה מצוקה פרטית ואישית, אבל, כדרכן של יצירות אמנות משובחות, הפרטי מאוד מביע גם את הכללי, שכן רק מה שהכי ספציפי יכול לומר את מה שהכי אוניברסלי. 

הסרט מתרחש באתיופיה ב-1989, בעיצומה של מלחמת האזרחים שהתחוללה שם. מינה, נערה יהודיה בת שש עשרה גרה בבקתה דלה, שקירותיה מכוסים בקרעי עיתונים, ביחד עם סבתהּ ואחיה הפצוע, בשכונה שבפאתי אדיס אבבה, בירת אתיופיה.

מינה מאוהבת בבן של השכנים, אלי, שמסתתר ליד הנהר לא הרחק מביתו, בצלו של עץ תאנה מבודד. הצבא והשלטונות מגיעים מדי פעם לשכונה ו"אוספים" בכוח את צעירי המקום. המגויסים בכורח יודעים שרובם לא ישובו לעולם.

אמה של מינה כבר הצליחה לעלות לישראל, וסבתה ואחיה מנסים להצטרף אליה. מינה מתקשה להשתתף בתוכנית המשפחתית: היא מסרבת לוותר על אהובה, ומנסה לצרף אותו למסע, אבל הוא, כך מסתבר, נוצרי.

אחד המשפטים הראשונים שנשמעים בסרט הוא "כולם רוצים עכשיו להיות יהודים". 

קשה שלא לחשוב על האירוניה המרה שמביע שוב ושוב גורלם של יהודים, מכל ארצות המוצא שלהם: שם הם מוגדרים זרים ושונים. כאן הם מופלים, כל אחד בתורו, בשל מוצאם (שלא לדבר על העמדות האנטי ציונית שלפיהן אין הצדקה לקיומה של מדינת ישראל. אם שם הם זרים, וכאן אסור להם להיות, מה אמור להיות גורלם-גורלנו?). 

היוצרים של "לול" בקליפ המפורסם שלהם היטיבו לבטא את האפליה העוברת מדור לדור של עולים:

 בחלקים רבים של הסרט מינה לובשת טי שירט דהוי שכתובה עליו בעברית המילה "ירושלים", אך לא נראה שיש בה כמיהה כלשהי להגיע לארץ.

בריאיונות שהעניקה לעיתונים סיפרה יוצרת הסרט שגם היא, כמו מינה, ממש לא חלמה על הגירה לישראל.  "מבחינתי זה היה להתעורר לעולם חדש שבכלל לא רציתי, שלא פינטזתי עליו. זה היה כמו להתעורר מול קיר לבן. לא רציתי לצאת מהמיטה. אני זוכרת שרק בצהריים או בערב הסכמתי בסופו של דבר לצאת וללכת לאכול בחדר האוכל. וכשיצאתי מהחדר היה ברור לי שההליכה הזאת, שכל צעד שאני עושה, הוא הסכמה שלי לקבל את המציאות החדשה. והרגשתי כל כך רע שאני מקבלת את הדבר הזה. אני זוכרת את האור, זוכרת את המדרגות, זוכרת שבהתחלה ניסיתי לא להסתכל על שום דבר. ככה עשיתי את ההגעה שלי", סיפרה בכתבה בעיתון הארץ. 

בתי (קיצור של בית לחם) אסמאמאווה, השחקנית הראשית בסרט המגלמת את דמותה של מינה, סיפרה בכתבה בעיתון ידיעות אחרונות על כך שאינה מצליחה לקבל אישור לעלות לישראל. "באתיופיה אני מחביאה את יהדותי כדי שלא יתנכלו לי", אמרה בריאיון, "עכשיו מתברר שגם בישראל לא מקבלים אותי. אני לא פה ולא שם."

אפשר לראות אם כן איך המציאות מתערבבת לתוך האמנות. השחקנית והדמות חוות מצוקה שקשורה ביהדותן ובהיותן חריגות בסביבה שבה הן חיות. 

עלמוורק דוידיאן מתכננת סרט המשך שיבטא את קורותיה של מינה ושל בני משפחתה אחרי העלייה לישראל ואת תלאות הדרך אליה, אבל השחקנית הראשית מתקשה לדבריה לקבל את אשרת הכניסה המיוחלת.

"עץ תאנה" היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה וזכה בפרס הצילום הטוב ביותר בפרס אופיר. כמו כן היה ובחמש קטגוריות בטקס פרסי אופיר. בפסטיבל טורונטו 2018 זכה הסרט בפרס הסרט הטוב ביותר שביימה אישה, ובפסטיבל לתרבות יהודית בוורשה זכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר ובפרס הצילום הטוב ביותר. 

אכן, מדובר בסרט נוגע ללב וראוי. אפשר רק לקוות ש"הבעיה" שהתעוררה בעניינה של השחקנית הראשית תיפתר, שהיא תצליח לממש את רצונה לעלות לישראל, ושתמצא כאן את מקומה. לא רק בסרט ההמשך.  

רות שפירא, "בקולן – נשים בישראל בצל אובדן ומלחמות": מאחורי כל חלל יש עולם ומלואו

קול צעקה רמה מהדהד מעבר לנימה החרישית שבה נכתב ספרה של רות שפירא בקולן – נשים בישראל בצל אובדן ומלחמות.

עשרים ושבע נשים התראיינו בו: אלמנות, יתומות, אחיות שכולות, חברות שאיבדו בן זוג, כאלה שנפגעו בגופן וכאלה שנפגעו בנפשן, ישראליות בנות עדות ודתות שונות, שכל אחת מהן תרמה את סיפורה האישי.

הספר "מוקדש בגעגוע לזכרו של סרן (מיל') יגאל שפירא" שהמחברת התאלמנה ממנו ב-25 באוקטובר 1973, שעות אחרי הפסקת האש. "הפיקוד העליון רצה לסיים את המלחמה בתמונת ניצחון. הגחמה הזאת הסתיימה בכישלון גדול לצה"ל ובאבידות כבדות של כ-80 הרוגים ו-120 פצועים. הקרב המיותר על העיר סואץ נחשב לאחד המשגים הגדולים של ישראל במלחמת יום כיפור. ובמסגרת הפאשלה הזאת יגאל קיפח את חייו מרסיס שפגע בריאה שלו", כותבת רות, כדרכה – באיפוק שאינו מנסה להעלים את הזוועה.

הראיונות שערכה עם הנשים מעוררים כעס וצער, שכן ה"פאשלה" שגבתה את חיי בעלה והסיטה את מהלך חייה מהמסלול שיועד להם, היא רק אחת מרבות המתוארות בספר. שוב ושוב נודע על הרוגים מירי כוחותינו, על טעויות מקוממות שהרסו לא רק את חייו של ההרוג ושל האישה המרואיינת, אלא גם את חייהם של בני המשפחה הרבים שאצלם "הכול השתנה" אחרי מותו. שוב ושוב נשארות שאלות ללא מענה ותהיות ללא תשובה, ולא רק במישור הממלכתי.

איך ייתכן למשל שהסב המסור-לכאורה של דניאלה בוקשטיין בן-יעקב, שכל חייו עסק בהנצחת אביה, בנו, תוך כדי שהוא "משתמש" בה, כך חשה, כמו באביזר, נישל אותה בצוואתו, חרף ההבטחות וההצהרות ששמעה תמיד מפיו?

איך יכלה אמה של דנית בר לנשל אותה מהזיכרון של אביה, ולא לאפשר לה לדעת משהו עליו? שלא לדבר על עצם הקרב שבו נהרג, "קרב לטרון, אחד הקרבות השנויים ביותר במחלוקת בתולדות צה"ל".

כמה מכאיב לדעת שגם הקרב שבו נפל אחיה של תמר תיבון, היה, כך הסתבר בדיעבד, מיותר. "הדי התחקירים מהמלחמה, ולפיהם הקרב שבו חיים נפל במיתלה היה מיותר, האמא חוותה זאת כאסון נוסף. 'גיבור, גיבור, ובסוף מיותר', אמרה בציניות."

וכמה עצוב לדעת שיעל ידידיה, שאיבדה את בעלה, סמל שלמה מגריל, במלחמת ששת הימים, מתייסרת מכך שהנכד שלהם "משרת בצבא ולוחם כמו סבו." שלא לדבר על כך שלדבריה "ירושלים של היום, זאת שעל שחרורה-איחודה נלחם ונפל שלמה, היא סלע מחלוקת וכלל אינה מאוחדת כפי שמציירים אותה."

יעל ארצי מתקוממת עד היום על כך שלא חיפשו את גופת בעלה הטייס. יתר על כן, איש גם לא היה מוכן להודות בכך באוזניה, והיא זכתה לגינויים גם מבני משפחתה על התעקשותה לחשוף את האמת. "היא לא צריכה קבר לעלות אליו, היא רק רצתה שיגידו לה את האמת," הסבירה. אכן, כעבור שנים רבות הודו בפניה שצדקה.

בעלה הצעיר של דפנה שבתאי נהרג במלחמת ההתשה "בטעות, מאש כוחותינו".

טלי גורלי איבדה בעל, במלחמת יום כיפור, ובת, עפרי, בפיגוע בראס בורקה. על ימי הפיגועים היא אומרת כי היו אלה "שנים בהן כל מי שחי כאן ספג קרינה של רוע שהיה באוויר." האם הרוע נמוג והתפוגג מאז?

חני אורון שהתאלמנה במלחמת יום כיפור מדודי כהן, ילדה בת שאביה אפילו לא ידע על התהוותה. והעובדת הסוציאלית של משרד הביטחון הציעה לה להפיל את העובר, כי "יהיה לך קשה מאוד לבד עם ילד. ככה לפחות תהיי פנויה."

אחיה התאומים של עדה גורדון-לנדסברג נהרגו במלחמת יום כיפור. איך לא שיחררו את השני, אחרי שהראשון נהרג? הצבא ניסה לכאורה לבדוק מה קרה. לבסוף הוחלט ש"יש אשמה, אבל אין אשמים". מה יכול להיות מרנין יותר ממסקנה כזאת?

סיפורה של ענת יהלום הוא זה של אשה שנפצעה קשה בדקות הראשונות של מלחמת יום כיפור. והיא אומרת "גבר נכה צה"ל הוא טרומפלדור, אישה נכת צה"ל היא סחורה פגומה". כמה מזעזע להבין שנשים נכות "מעדיפות להסתיר את נכותן" (כשם שעושים גברים נפגעי תסמונת דחק פוסט טראומטית).

מקוממים סיפוריהן של בנות זוג שלא היו נשואות רשמית, ולכן לא זכו לשום התייחסות או התחשבות: "הן מצויות ביגון ללא זכויות, בעיקר זכויות ומעמד חברתיים". (כך היה בעבר. כיום המצב שונה).

מצער כל כך סיפורה של שרה בוכמן, אלמנתו של יונה בוכמן, הלום קרב ממלחמת יום כיפור, שלא הצליח לשוב לאיתנו, והיא הרגישה צורך להסתיר את התאבדותו מהאנשים הסובבים אותה. עד כדי כך שכאשר מישהו מהעבודה אמר שהוא רוצה לדבר עם בעלה, היא אמרה לו "שילך לבית הקברות ברשפון" וגרמה לו להלם.

מור אמָרוֹ, ששירתה בשארם א-שייח' במלחמת יום כיפור אומרת: "המלחמה אתי כל הזמן, לא איבדתי אותה ולא עיבדתי אותה", ומתארת את מה שעבר עליה ואת הפוסט טראומה שחזרה אליה במפגש עם שחיתות שלטונית שעוררה בה שוב תחושה של חוסר אונים והרגשה "ששוב 'חוגגים עלינו'". (אבל מרגש להיווכח שהתחושות הללו הניעו אותה לפעול!)

חזקה מאוד מסקנתה של פארה אדלמן, שבעלה נהרג בקרב סולטן יעקוב במלחמת לבנון הראשונה, ב-1982, לפיה "במלחמות לא פותרים דבר, רק מסיגים את כל הצדדים לאחור", ולא פחות מרגשים דבריו של נאיף, יתום בדואי, שאביו, נאיף האיב, נפל בלבנון ב-1991. נאיף הבן אמר לשפירא כי "חשוב שידעו שמאחורי כל חלל יש עולם ומלואו", וזאת, כמובן, ההצדקה הגדולה ביותר לכתיבת הספר.

אחד הפרקים הקשים מנשוא הוא זה שבו שוחחה רות שפירא עם תיקי וידס, מי שכתבה את הספר קולות שתמיד אתי, 60 שעות במלחמת יום כיפור. בפתיח לראיון אתה כתוב כי "תיקי וידס שירתה כחיילת סדירה בחמ"ל הקשר בחטיבה המרחבית בבלוזה במלחמת יום כיפור. כשפרצה המלחמה, היא מצאה את עצמה יחידה בקשר מול הלוחמים במעוזים, תחילה עם הוראות עידוד והבטחות לסיוע שבדרך שהמפקדים ביקשו שתעביר להם, ובהמשך, כשהלחץ מהלוחמים בשטח התגבר, לקחה אחריות ובתושייה רבה נאלצה למצוא תשובות על מנת לתת להם מענה."

בהמשך מתוארת גבורתה השקטה, הצנועה, של אותה חיילת, שהבינה כי המפקדים איבדו את השליטה ואולי גם את העשתונות, ו"התחילה למצוא פתרונות ולפעול בתושייה כדי לעזור – ולו במעט – לאותם לוחמים הנמצאים במצוקה ובתנאי לחימה קשים". (אחד הרעיונות שלה היה – לבקש מהטבח שיחקה בקשר את קולו של המפקד! עד כדי כך!) 

"מבחינת המעוזים, אני הייתי החטיבה," היא מספרת, "מי שמעבירה פקודות והוראות הניתנות על ידי מפקד החטיבה או האלוף." למפקדים עצמם לא היה אכפת. "אף אחד לא התייחס למה שאני אומרת או עושה. גם אף אחד לא שם לב למה שאני אומרת. שום חשיבות".

עד היום היא כואבת את הקולות ששמעה. את הלוחמים במעוז מפרקת שהתחננו לחילוץ, וכשזה בא, פקדו על המפנים לקחת אתם רק פצועים, לא לוחמים כשירים. "את אלה הם נאלצו להוריד מהטנק: 'תלם, הם משאירים אותנו כאן. הם דוחפים אותנו מהטנק. הם לא נותנים לנו לעלות לטנק. תנו לנו לעלות. אל תשאירו אותנו כאן… קחו אותנו אתכם. אל תעזבו אותנו כאן," היא שמעה בקשר, ונאלצה להתמודד ולהגיב. חיילת צעירה, בשירות חובה.

לימים העיד אחד החיילים כי "תיקי לא הייתה סתם 'קשרית' בחמ"ל הגזרה הצפונית של התעלה בבלוזה… היא ניהלה את הקרב במשך שתי יממות. שמעתי אותה ברשת, בקסדה שלי, יום ולילה, כשהעבירה פקודות, עודדה, שיבחה מפקדים שהיו בתוך קרבות נואשים… החמיאה לצוותים שדיווחו על פגיעות האויב שבלמו את התקדמותו. בקיצור, היא היתה קרן אור באפלה ובבלבול הגדולים, כשכל הקודקודים הגדולים נדמו ונכנסו לפאניקה."

כשהגיעו נציגים של "ועדת אגרנט" לבסיס בבלוזה, הם שוחחו עם כל המפקדים ועם רוב החיילים. את תיקי לא זימנו. "התברר שמהבנות לא גובים עדויות".

עד היום תיקי לא יכולה למחול על מה שקרה לא רק במהלך אותה מלחמה, אלא גם לפניה. היא מעידה כי ידעו על המלחמה העתידה לפרוץ. המפקד כינס אותם בשבת בבוקר, ביום כיפור, והודיע להם שצפויה היתקלות בשעה שש בערב, אבל שאין מה לדאוג, "אנחנו נכסח אותם", והיא תוהה: "צה"ל יכול היה להיות מוכן, כבר ידעו לפני כן שתהיה מלחמה וכבר גייסו מילואים, אז לא יכלו ליידע אותנו? למה ללוחמים במעוזים ובקו הקדמי לא הודיעו? למה לא דאגו שיהיו מוכנים?" למה, למשל, למה לא חילקו לכולם שכפ"צים? היא שואלת שוב, כעבור עשרות שנים. 

את משבר האמון שנוצר בקרב בני הדור שלחמו אז מיטיבה לתאר חנה יבלונקה בספרה ילדים בסדר גמור (ואפילו מזכירה את סיפורה של הקשרית  בת ה-20. ושתיהן מראות כי "המלחמה ההיא היתה […] תום עידן התמימות").

מהספר שלפנינו אפשר להבין שלא רק מלחמת יום כיפור סילקה את התמימות. בכל אחד מהסיפורים ששפירא מביאה, סיפוריהן של נשים שהמלחמה פגעה בהן פגיעה מרה, אפשר להיווכח בעוצמות הקשות של האובדן.

המוטו לספר מבהיר את עמדתה ואת מה שהניע את שפירא לכתוב אותו: "אני רוצה לדבר על דברים שאנשים לא רוצים לשמוע", היא מצטטת את סבטלנה אלכסייביץ', כלת פרס נובל לספרות, 2015.

שפירא מסבירה בהקדמה את אחד המניעים לכתיבתו של הספר: בחברה הישראלית חשים אהדה רבה כלפי אלמנות צה"ל, אבל לתחושתה, ששותפות לה נשים ששוחחה אתן, "מדובר בנושא שלא כל כך רוצים לשמוע עליו ברמה האישית".

חשוב לציין שלא רק עצב יש בו, בספר הזה. בסיפורים השונים מתבטאת גם העוצמה של נשים שהצליחו למצוא את הדרך להמשיך לחיות. כדבריה של אחת האמהות השכולות (אמם של התאומים אודי וחגי גורדון, אחיהם של עדה גורדון-לנדסברג), שנהגה לומר כי "החיים קודמים למתים", והייתה "עמוד התווך של המשפחה", גם אחרי האובדן הנורא.

השיחה הפותחת את הספר היא עם פנינה גרי, שארוסה, עלי בן צבי, נהרג תשעה ימים לפני חתונתם. שישים שנה נדרשו לה, לגרי, עד שהצליחה לספר מה עבר עליה. היא כתבה הצגת יחיד אוטוביוגרפית, "סיפור אהבה ארץ ישראלי", שדני וולמן עיבד לסרט קולנוע.

"בחרתי בספר זה להביא עדויות לחיים בצל אובדן במלחמות ובמבצעים צבאיים שונים מנקודת מבטן של הנשים שנותרו מאחור, נשים ששוברות שתיקה, חלקן אחרי עשרות שנים".

הן מדברות, ועלינו להטות אוזן ולהקשיב להן.

מה לחש העשב

"הוא לא היה רק קולה של אמריקה, ולא רק משורר רב עוצמה וגאוני. הוא היה אמריקה." במילים אלה ספד ב-1967 לינדון ב' ג'ונסון, נשיא ארצות הברית, לקרל סנדברג כשזה הלך לעולמו, בגיל 89, משורר שזכה בחייו בשלושה פרסי פוליצר: שניים על ספרי שירה, ואחד על הביוגרפיה של אברהם לינקולן שכתב. 

בילדותו נאלץ סנדברג להפסיק את לימודיו בבית הספר ולצאת לעבוד, כדי לפרנס את משפחתו. הוא עבד כשוער, חילק חלב, היה פועל בניין וכורה, פועל בחווה ושרת בבית מלון, ועוד כהנה וכהנה עבודות פיזיות קשות. 

כשהחל לכתוב שירים שמר בתודעתו את אנשי העמל שהכיר מקרוב בנעוריו. הם היו הקהל שלו, וגם הנושאים של שירתו. הוא עצמו היה בן למשפחה של מהגרים משוודיה וחבר במפלגה הסוציאליסטית, אבל בהמשך חייו עשה חיל, זכה להצלחה רבה והתרועע עם אנשי שם רבים. אחת מידידותיו הייתה כוכבת הקולנוע מרלין מונרו, שאפשר לראות אותה כאן בסדרה של תצלומים, לצדו:

ב-1898 גויס סנדברג גויס לצבא ארצות הברית והשתתף במלחמה נגד ספרד. זאת הייתה המלחמה הראשונה שלה היה עד (למזלו, לא נשלח לשדה הקרב ממש). שנות חייו הארוכות והתקופה שבה חי חשפו אותו למלחמות רבות, והן היו הנושא של אחד משיריו המפורסמים ביותר, "עשב", (כאן בתרגומי):

עִרְמוּ אֶת הַגּוּפוֹת לַגֹּבַהּ בְּאוֹסְטֶרְלִיץ וּווֹטֶרְלוּ,
גִּרְפוּ אוֹתָן מִתַּחַת, וּתְנוּ לִי לִפְעֹל –
אֲנִי הָעֵשֶׂב. אֲנִי מְכַסֶּה אֶת הַכֹּל.

וְעִרְמוּ אוֹתָן לַגֹּבַהּ בְּגֶטִיסְבֶּרְג
וְעִרְמוּ אוֹתָן לַגֹּבַהּ בְּאִיפְּר וּבְּוֶרְדֶן,
גִּרְפוּ אוֹתָן מִתַּחַת וּתְנוּ לִי לִפְעֹל.
שְׁנָתַיִם, עָשׂוֹר, נוֹסְעִים יִשְׁאֲלוּ אֶת הַכַּרְטִיסָן:
מָה הַמָּקוֹם הַזֶּה?
אֵיפֹה אֲנַחְנוּ?

אֲנִי הָעֵשֶׂב.
תְנוּ לִי לִפְעֹל.

סנדברג "מאניש" את העשב, הפונה אלינו בני האדם, ומספר לנו על כוחו הנצחי של הטבע, היודע איך להעלים שדות קרב עקובים מדם.

באוסטרליץ שבאוסטריה נערך קרב מר בין חייליו של נפוליאון לבין הצבאות הרוסים והאוסטרים. הצבא הצרפתי הביס אותם. הקרב הונצח ברומן המונומנטלי של לב טולסטוי, מלחמה ושלום.

ווטרלו שבבלגיה הייתה זירת התבוסה האחרונה של נפוליאון, שבעקבותיה איבד סופית את השלטון.

קרב גטיסברג התחולל בדרום פנסילבניה במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, וסבורים כי היה נקודת המפנה במלחמה. כ-50,000 חיילים משני הצדדים נפגעו באותו קרב.

איפר היא עיר במערב פלנדריה שבצפון בלגיה. שם ניטשו קרבות קשים במהלך מלחמת העולם הראשונה בין הצבא הגרמני למדינות ההסכמה (צרפת, רוסיה ובריטניה), שאיבדו בין 180,000 ל-215,000 לוחמים (הרוגים, פצועים ונעדרים). לגרמנים היו אז כ-20,000 הרוגים, 84,000 פצועים ו-31,000 נעדרים.

העיר ורדן שוכנת בצפון מזרח צרפת. גם שם התנהל קרב קשה מאוד, במהלך מלחמת העולם הראשונה. הכוחות הגרמניים הפגיזו את הצרפתיים והתקדמו לעבר החפירות שלהם תוך שימוש, לראשונה באותה מלחמה, בלהביורים. את ורדן עצמה לא הצליחו לכבוש. הם ניסו לגרום לצבא הצרפתי "לדמם עד כניעה", אבל גם הם סבלו מאבדות רבות.

ומה עתה? מה רואים כיום תיירים בכל אחד מהמקומות הללו? שדות, ערים, נופים חולפים. מי יכול להעלות בדעתו כמה סבל התרחש שם, כמה דם רוותה האדמה. הכול נהפך לפרק בהיסטוריה. לסיפורים שאולי מספרים על הקרבות שנראו הרי הגורל בשעה שהתנהלו, אך מאז נשכחו מהלב. הגבעה שנאבקו עליה בחירוף נפש כבר מזמן לא חשובה, שדה שנהרגו עליו נחרש, ובכל מקום העשב "פעל" כדרכו, בצבץ, לבלב, עלה והתפשט, כיסה הכול והעלים את הגופות ואת זכרן, ממש כפי שעושה הזמן.

קרל סנדברג היטיב להביע בשירו את חוסר התוחלת. את הפער המפחיד שיש בין הטבע הנינוח, המתמשך, רב העוצמה, גם אם הוא פועל באטיות, לבין המעשים הנמהרים של בני האדם. 

 

נדב לפיד, "מילים נרדפות": מביך, יומרני, מזויף…

 הפער בין דעתם של המבקרים הרשמיים לבין זאת של הקהל המבקר בבתי הקולנוע נגלה מיד. אלה משבחים ומרוממים, מעניקים פרסים ועוטפים בשלל מילות תואר נלהבות, אלה מרימים גבה, במקרה הטוב, או פשוט קמים ויוצאים מאולם הקולנוע במהלך ההקרנה, נסים ממנו על נפשם.

"מה דעתכם?" שאלתי ביציאה מהסרט את האנשים ששרדו עד סופו. לא היה אף אחד שהתפעל מהחוויה או שיבח אותה. "עבדו עלינו", הפטיר אחד מהם…

עדות לכך אפשר לראות במה שכתבו  כמה צופים-מהשורה באתר "Seret": "שומר נפשו ירחק – לא ללכת." "סרט משעמם מופרע איטי וגרוע. מומלץ להתעלם מהפרסים והביקורות הטובות של מבקרי הקולנוע הפסבדו אינטלקטואלים." "סרט נוראי… האנשים יצאו מהסרט… נשארתי לראות אולי משהו ישתנה…פנץ'…משו…?תחסכו לעצמכם את הזמן היקר… ובעיקר את העצבים…". "סרט משעמם ומאכזב."

וזאת לעומת המבקרים, ובראשם השופטים בפסטיבל ברלין השנה, שהעניקו ל"מילים נרדפות" את הפרס הראשי, דוב הזהב.

"מהפנט מטריל ומטריד," כתב עליו אבנר שביט מאתר וואלה. "הסרט הכי ישראלי שיש", קבע שמוליק דובדבני ב-ynet, ואורי קליין בעיתון הארץ כתב שהסרט הוא "אגרוף בפרצוף הישראלי".

אכן, כפי שאפשר לראות בתגובות באתר Seret, יש צופים שהתקוממו נגד מה שחוו  כמתקפה של הסרט על ישראל: "ממש לא נהניתי, יש צדדים יפים להראות בישראל, זה ממש לא מאפיין את הארץ והאוכלוסייה", או: "דמות המפתח בסרט לגבינו הישראלים היא לא יואב, כי אם ירון דרכו מעמיד נדב לפיד הבמאי מראה אל מולנו כאומר: 'תסתכלו על עצמכם,ישראלים! אתם אלימים, גסי רוח ולאומנים!'" וגם: "לא יכולתי להשתחרר מהרושם שמראהו המזרחי של ירון איננו מקרי. הנה עוד במאי אשכנזי שמשתמש בדמות מזרחית כדי להמחיש את כל החולי בחברה הישראלית. לפיד, מרוב שמאלנות יפת נפש מתגלה כעוד אדם גזען."

אני לא מסכימה שיש בסרט גזענות שמאלנית. לדעתי העניין המזרחי-אשכנזי בכלל לא קיים שם. כמו כן, עלי להודות שביקורת על ישראל אינה מבהילה אותי. יש בנו לא מעט היבטים שראויים לביקורת נוקבת. אבל בעיני לא רק שהסרט שלפנינו אינו תורם לביקורת הנכונה והלגיטימית, אלא הוא ממש פוגע במסר המיועד: הוא מגחיך אותו, עושה ממנו חוכא ואטלולא, ובכך משיג בדיוק את ההפך, שכן הוא מופרך, מזויף, מוגזם ולא אמין משום בחינה. 

על פניו של השחקן המגלם את גיבור הסרט, יואב, שברח מישראל בעקבות שירותו הצבאי, ומאז מסרב לדבר בעברית, נסוכה כל הזמן רק הבעה אחת, שהיא, לא נעים לומר ובאין שם תואר נאה יותר, הבעה של בּוֹק. כן, יאמרו אולי להגנתו, זאת בדיוק המטרה: להראות את האטימות הישראלית. ובכן, כשם שאסור ליצירה שמתארת שעמום לשעמם (הנה, למשל, המחזה "מחכים לגודו", שאין בו רגע דל אחד, אף על פי שהוא מביא בפנינו את השעמום התהומי של דידי וגוגו), כך יצירה שמבקשת להדגים טמטום אינה רשאית לעשות זאת בצורה מטומטמת! התגובות של יואב לא משתנות בשום סיטואציה. מצילים אותו? הוא פוגש ישראלים דוחים? הצעירה הצרפתייה מפתה אותו? בן זוגה מציע להם להתחתן, כדי שיוכל להישאר בפריז? המורה לצרפתית מבקשת ממנו להקריא את מילות ההמנון הצרפתי? הוא מבשל, אוכל, מזדיין, יושב במועדון לילה או בשיעור צרפתית, תמיד תמיד תמיד עם אותה הבעה סתמית ומטופשת. והוא מי שאמור להיות נושא הדגל של המחאה נגד הישראליות הברוטלית?

וזאת בלי להגיע אל שלל הפרטים המופרכים בסרט. ההתרחשויות לא קוהרנטיות ולא סבירות. הכול קטוע, טעון בסמליות לא משכנעת, ופשוט ובעיקר – משעמם. הנה למשל הישראלי ש"מסמל" את התוקפנות הישראלית: מאבטח צעיר שהגיע מהארץ, וכדי להוכיח שהאירופיים אנטישמיים מתגרה בכל הכוח ביושביו של איזה בר או בנוסעי המטרו שמתעלמים ממנו באלגנטיות. הו, כמה אמיץ! אמרו לעצמם מן הסתם יוצרי הסרט. עכשיו נראה לכולם עד כמה הישראלים תוקפניים. ואני שואלת – האמנם? כך? האם אין מספיק התרחשויות מציאותיות שבהם אפשר לומר את הדברים ולשכנע באמיתותם? הכול צריך להיות כל כך מגוחך וילדותי? זה האגרוף המופנה כלפי הפרצוף הישראלי? זה מה שאמור לטלטל אותנו כדי שנבין איך אנחנו נראים? הרי הסצינה כל כך מנותקת במהותה, כל כך לא משכנעת!

אחד הגיבורים הראשיים בסרט הוא אבר המין של השחקן הראשי. מן הסתם חשיפתו החוזרת במצבי צבירה שונים אמורה להפגין נועזות ואומץ. הנה, סוף סוף, לכאורה, מרשים לעצמם היוצרים לעשות לשחקן גבר את מה שנהוג לעשות שנים רבות כל כך לשחקניות.

צר לי, גם התכסיס הזה סתם מגוחך. מי בכלל רוצה לראות איבר מין חשוף, לא משנה של איזה מגדר? המעשה האמנותי אמור לרמז על רבדים נסתרים, שאותם הצופה (או הקורא, אם מדובר ביצירה ספרותית) המשתתף במעשה חושף בכוחות עצמו. ברגע ש"הדבר האמיתי", למשל אבר המין, מזדקר או מידלדל לנגד עיניו, אין עוד סוד לפענח ואין עוד עומקים לצלול בהם. כמה מיותר, אמרה לעצמה הצופה המיוגעת, להשכיב לעינינו את יואב ולגרום לו שיתקע לעצמו אצבע בפי הטבעת. מתריס? אמיץ? חתרני? לא. סתם מגוחך. נועזות לשם עצמה ומאמץ משעמם לזעזע. 

מסתבר אם כן, ולא בפעם הראשונה, שאין התאמה בין הדעות של הקהל הרחב לבין מעניקי הפרסים וקושרי הכתרים. 

שושי שמיר, מהי מסירות אמת

למ'

לֵב שֶׁנִגְדַע בְּעוֹדוֹ בְּאִבּו לֹא מִזְדַּקֵּן
תָּמִיד עַל גָּדָה אַחַת תַּעֲמוֹד אַהֲבָתוֹ
עַל הַשְּׁנִיָּה אָהוּבָה שֶׁנָּטַשׁ אֶת הַקֵּן

הַקֵּן שֶׁהֵקִימוּ יַחְדָיו לְשַׁכֵּן בּוֹ אֶת מֶתֶק סוֹדָם
שְׁמוּרִים בּוֹ זִיעַ הַשְּׁרִיר הַסָּמוּי 
פְּלֻמַּת הַשֵּׂעָר הַזָּהוֹב סָמוּר עַל הַזְּרוֹעַ
הֹלֶם הַדָּם

וְהֵם חַיִים יוֹמְיוֹם בִּמְּסִירוּת אֱמֶת
כְּאִלּוּ הוּא אַף פַּעַם אַף פַּעַם לֹא מֵת

הוּא מִתְרַחֵק מִשָּׁם, מַחְלִיק מִשָּׁם בְּסִירָתוֹ,
עִיגוּלִים עִיגוּלִים צִיְּרוּ מְשׁוֹטָיו עַל פְּנֵי הַמַּיִּם
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ רִצְּדָה בַּגַּלִּים,
וְגַם בַּטִּפּוֹת הַזְּרוּיוֹת עַל עוֹר זְרוֹעוֹתָיו רִצְּדָה,
לֹא עוֹשִׂים אֵיפָה וְאֵיפָה
בֵּין זָהָב וְזָהָב.

נטפליקס, הסרט התיעודי "אחד מאתנו": מה נאמר לילד שנפגע מתקיפה מינית

הסרט התיעודי "אחד מאתנו" זמין בנטפליקס מאז 2017, אבל יש יצירות שלא נס ליחן, והוא חזק ומשמעותי גם עכשיו, שנתיים אחרי שהופיע לראשונה. זוהי הפקה עצמאית של נטפליקס, סרט תיעודי שעוקב אחרי שלושה
אזרחי ארצות הברית שהם חרדים, "חסידים" כפי שהם מכונים בסרט, שהחליטו להתנער מחסידותם, לצאת בשאלה, ונאלצו משום כך להיפרד גם מהקהילה שאליה נולדו ובה חיו.

הפרידה לא פשוטה, בלשון המעטה. אחת מהשלושה מספרת על העזרה הרבה שלה זוכות נשים בקהילה: אם מישהי נופלת למשכב היא יכולה לסמוך על חברותיה שיטפלו בילדים, יאכילו אותה ואותם, ילוו אותה לבית החולים, ידאגו לכל צרכיה. נראה כי הערבות ההדדית הזאת הייתה, הפן המשמעותי ביותר בחייה של אישה שהספיקה ללדת "רק" שבעה ילדים. תינוקות נוספים היו צפויים להגיע, אלמלא החליטה לעזוב את הבעל האלים שרדה בה ומירר את חייה. הצורך לנוס על נפשה, לחיות את החיים הנכונים לה, גובר על הכול.

שני הגיבורים האחרים של הסיפור, גברים צעירים שמחפשים את דרכם מחוץ לקהילה שהקיאה אותה, מתמודדים גם הם עם קשיים בלתי אפשריים. הורים שניתקו אתם קשר. ילדים שנשללה מהם הזכות לפגוש. התכחשות לפגיעה המינית שפגע באחד מהם רב נחשב שזוכה לתמיכה מצד בני הקהילה (וכנראה ממשיך עד עצם היום הזה לפגוע בילדים אחרים, שאיש אינו נחלץ להגנתם). "לא הבנת", מנסים לשכנע אותו. "הוא כנראה רק נפל עליך", ממשיכים להתעלם מעדותו על הפגיעה. "היית ילד מופרע, זה הגיע לך", הוא מספר שאמרו לו.

הנה איש צעיר אחד שהצליח ליישר לעצמו את העולם. לברוח מהמקום שבו הפוגעים זוכים לתמיכה והנפגע מנודה. אבל באיזה מחיר!

יוצרי הסרט ליוו את שלושת החוזרים בשאלה לאורך כמה שנים. היו עדים לתהליכים שעברו, למשל — גזיזת השיער והפאות אצל אחד מהם, או המאבק המשפטי שניהלה האישה על הזכות להחזיק בילדיה.

הקהילה חזקה מאוד. היא מצוידת בכלים שמאפשרים לה להיאבק נגד מי שפרש ממנה. יש לה תקציבים לממן עורכי דין חזקים, שיודעים איך לנצל נקודות תורפה של החברה החילונית. למשל — ההתחייבות לשמור על הסטטוס קוו שבה דוגלת מערכת המשפט האמריקנית: יש להמשיך לגדל ילד באותו אופן שבו התחנך לפני שהוריו התגרשו. נשמע סביר והגיוני. אבל מה אם האימא נעשית חילונית? אם הצטרפה לעולם האחר, הסובב את הקהילה החרדית, האולטרה-שמרנית, שכל היבט בחייה נשלט במערכת של חוקים נוקשים? האישה מסבירה שהכול, אפילו האופן שבו רוכסים את שרוכי הנעליים, נקבע מלמעלה. איך תוכל להמשיך לגדל את ילדיה כשהיא כבר לא שם, ולא רוצה להיות שם? הקהילה החרדית יודעת לנצל את הפער הזה לטובתה (אבל לא לטובת הילדים, וכמובן שנגד האימא!). סיפורה מעלה כמובן על הדעת את זה של אסתי ויינשטיין הישראלית.

הפסוקית "אחד מאתנו", המעניקה לסרט את שמו, נובעת מתוך חילופי דברים שמתנהלים בין אחד מהחוזרים בשאלה לבין חסיד שפוגש אותו לכאורה באקראי בפארק ציבורי. החסיד פונה אליו ומתעניין אם יש בסביבה חיבור לווי-פיי. הצעיר שחזר בשאלה (הוא נושא את השם הקשה לוזער), משיב לו במאור פנים, מתוך אמונה שמדובר בשאלה אותנטית. הרי הוא עצמו גילה את האינטרנט כמקור אינסופי של ידע (כשנתקל לראשונה בוויקיפדיה, הוא חש שגילה עולם ומלואו). אבל עד מהרה מסתבר שהחסיד שפנה אליו ושואל אותו "אתה אחד מאתנו?" לא עשה זאת בתום לב. הוא כנראה שליח של הקהילה, שמנסה שוב להטיף לו מוסר, להסיטו מדרכו ולהחזיר אותו אל העולם שמפניו נס.

הסרט עשוי היטב. הוא מבהיר את עוצמתם של הכוחות הצרים על מי שמבקשים לבחור, להיות עצמאיים, להיות חופשיים, ועושה זאת ברגישות ובחוכמה.

צפייה מומלצת!

קוראת, צופה ומספרת

%d בלוגרים אהבו את זה: