כדרכי, לא הסתכלתי על הגב. וכשגמרתי לקרוא את ספרה (הרביעי) של אסתי הלפרין מימון, והפכתי את הספר, הופתעתי לגלות שיש בו מה שבעיניי נראה כספוילר, שאותו לא התכוונתי לחשוף בטור שאכתוב עליו, אבל אם הוא כבר נמצא שם, גלוי לעיניי כול, אני מרשה לעצמי לצטט אותו: "נגיד שאת מביטה בתינוק ואת יודעת: זה אינו אותו תינוק שילדת והנקת והחזקת. ריח התאנה התחלף בריח חרוב, מתוק אבל אחר. פניו אחרות, קול בכיו אחר, הוא אינו מתלבש בחיקך בטבעיות כמו קודם. ייתכן שזה חלום."
כן, אני מצטטת את הגב, אף על פי שאותי הרגע הזה בספר, כשהמספרת חושפת את חשדותיה, הפתיע, הדהים והרעיד, ושמחתי שלא ידעתי עליו מראש.
אז מה קורה לה, לדוברת? האומנם מדובר בחלום? מה יש לאישה הזאת, שמדברת אל עצמה לאורך הרומן כולו בגוף שני? הספר נפתח כך: "אפילו שאת מנסה להתכחש לזה, את יודעת. את לא שייכת. את כמו עצי הפיקוס עבי הגזע בשדרות ילדותך שברחוב נורדאו – שורשים תוקפניים, פירות עסיסיים, מפוסלי גזע, משתלטים על המרחב", ונמשך כולו בגוף שני.
בתחילתו של הסיפור תחושת ה"לא שייכת" של הדוברת נובעת מהכורח שלה לגור בירושלים, עיר ששם היא לא מרגישה בבית. היא תל אביבית מלידה, וההוויה החדשה זרה לה. "התל אביביות שלך אינה רק עניין של גאוגרפיה, היא עניין של אופי או אולי של הלך רוח מתמשך".
רק בהמשך מתברר עד כמה היא לא שייכת בעוד הרבה רבדים.
אז היא גרה בירושלים, קרוב למשפחתו של בעלה, כי המשפחה שלה מסוכסכת, מפורקת, לא מתפקדת. בתחילת הדרך התקשתה להסתגל לשבטיות ההדוקה שלא הכירה כמותה מעולם, למפגשים התכופים, לחגיגות המשותפות. במרוצת הזמן למדה לא רק לשמוח על הסיוע המעשי שהיא זוכה לו בגידול בנותיה, אלא גם ליהנות קצת מהיחד המשפחתי.
ובכל זאת, בתוך תוכה, היא סוג של נטע זר. במשפחה. בעיר. גם במקום העבודה שלה, שדי נמאסה עליה. היא משתוקקת למשהו אחר. לְמה? לא ברור. אבל היא יודעת איך תזכה ללגיטימציה לא לעבוד, איך תוכל לקחת לעצמה חופשה ממושכת: היא תלד. וכשימלאו לילד או לילדה שנתיים, היא ובעלה מתכננים לעשות רילוקיישן לפלורידה.
הכול מתנהל על מי מנוחות: ההיריון. הלידה. ההתאהבות המיידית שלה בתינוק שנולד.
עד שהחיים משתבשים.
אומנם העליתי ספוילר אחד בתחילת הטור, אבל אתאפק ואשאיר גם מקום לקצת מתח וסקרנות.
אומר רק שקורה משהו מאוד לא צפוי, מאוד קיצוני, מוזר ולא מובן.
נראה שיש להתרחשות הזאת מקום רק בנפשה של הדוברת. אין לה שום דרך להתמודד אתה, עליה לנסות להשלים ולהסתגל.
אם חשבתי, או חשדתי, שהשיבוש לא שייך באמת לעולם המציאות, מתחולל עוד דבר שאמור להוכיח את ההפך.
ובכל זאת, ההתמודדות של הדוברת ממשיכה להיות עם עצמה בלבד.
ומתוך המצוקה שלה, היא מלמדת אותנו כל מיני דברים על הורות, על הנס שבהיווצרות החיים, על המציאות הישראלית, על המשמעות של החיים כאן, וגם על הוויתור.
מה זה אומר – להיות ישראלי, ועוד יותר מכך – גבר ישראלי?
"אם תעלי על המטוס את תצילי אותו מלהתגייס ומלהילחם ומלרצות להיות גבר-גבר בסיירת ומלעמוד במחסומים ולהצטנן בחורפים הגשומים ומלפחד ומפוסט־טראומה
ומלהתייבש בחום המדבר ומהתעללות סדיסטית של מפקדים ומהסדיזם של עצמו כשיקבל לידיו חיילים ומדילמות מוסריות מורכבות ומלתת את השנים היפות הצעירות והנדירות שלו. למערכת שתחמוס אותן בגסות. את תצילי אותו מלחיות על חרבו כל חייו. מהדתה ומאידאולוגיות שאומרות שהקרבה של חיים צעירים היא בעלת ערך, שטוב למות בעד ארצנו. את תצילי אותו מהישראליות ומהציונות ומללכת לגיבושים עם החברים שלו ומלהכיר נשקים ומלדבר בראשי תיבות ומלהיקרא בשם משפחתו במלעיל ומבדיחות גסות וירידות אכזריות, מלחץ חברתי רעיל, מהחפצת נשים, מהגסות ברחובות, מלריב תמיד על המקום שלו בתור. את תצילי אותו מהישראליות, והמחיר שהוא יצטרך לשלם בעבור ההצלה הזו היא להיות יהודי. כי בישראל, היתרון הגדול של היהודים החילונים הוא שהם פטורים לגמרי מהזהות הזו, חוץ מלעיתים מאוד נדירות. אם את אמא טובה שדואגת לרווחתו הפיזית והנפשית את תעלי על המטוס. אם את אמא אמיתית, כזו שחושבת ועושה את טובת בנה. הבנות יסתדרו בכל מקום. לבנות את לא באמת צריכה לדאוג. אבל בן, בן זה עניין אחר", היא אומרת לעצמה בשלב שהיא מנסה להשתכנע שההגירה היא צעד נכון.
בה בעת היא מבינה גם את המחיר. לא רק שבנה "יהפוך ליהודי", היא חוזה גם את הטינה שתחווה מצד מי שנשארים בארץ, אם תהגר: בנים של אחרים "ילכו לצבא לשמור על המדינה שלך, והיא תישאר שלך לנצח, אפילו שאת עוזבת אותה, והבן שלך לא ילך לצבא. הם לא יסלחו לך על זה." היא יודעת שתהסס לבוא לביקורים בישראל, כי חבריה "יבוזו לך ויסלדו מהמוסר הדוחה שלך, כאילו שלילדים שלך מגיע משהו טוב יותר מלילדים שלהם. הם יחשבו שאת מפונקת וצבועה ונצלנית. הם יכעסו שאת מביעה את דעתך על הפוליטיקה בארץ, ובאיזו זכות את בכלל מבקרת פה מישהו כשאת לא נושאת בעצמך בנטל?"
כל כך מוכר. כל כך מדויק!
וכל כך עכשווי. כי לקראת סופו של הרומן הדוברת נוסעת עם ילדיה ובעלה לחופשה של חג הסוכות בתל אביב, ואז – "שמחת תורה" ההוא, והאזעקות, הממ"ד, הפחד האיום.
מעבר לאמירה הנוקבת על המציאות הישראלית, מתאר הרומן החדש של הלפרין מימון את מגוון הזהויות של בני האדם שחיים כאן. ילד יגדל כחרדי, או כמתנחל, או כנער גבעות, או כתל אביבי ליברל, תלוי לאיזו משפחה ייקלע.
הביולוג האנגלי ריצ'רד דוקינס מראה בספרו יש אלוהים? עד כמה גדול האבסורד באמונה הדתית, שהרי היא תלויה תמיד במקום שבו אדם גדל. כך למשל "חלק נכבד מן ההתחשבות המוסרית באחרים, שלכאורה גם הברית הישנה וגם החדשה דוגלות בה, נועד במקורו לחול רק על קבוצת מקורבים מוגדרת, צרה למדי"…
הוא מספר על ניסוי שערך פסיכולוג ישראלי לשעבר, ג'ורג' טמרין, שהציג בפני תלמידים ישראלים את סיפור הקרב על יריחו ושאל אותם אם לדעתם נהגו יהושע ובני ישראל בדרך צודקת. דוקינס מצטט את התשובות, "שביטאו מן הסתם את אלה של הוריהם, או של המסגרת התרבותית שבתוכה התחנכו", ומוסיף: "סביר בהחלט שילדים פלסטינים, הגדלים ומתחנכים באותה ארץ קרועת קרבות, היו מבטאים דעות דומות בכיוון ההפוך". אם כל אדם בטוח שרק הדת שאליה נולד וגדל היא הצודקת, כנראה שאף דת לא "צודקת"…
האם יש משמעות אמיתית, מהותית, לזהות הביולוגית הגנטית, של ילד שנולד להורים מסוימים? האם אנחנו "מזמינים" מראש את תכונותיהם של ילדינו, או שכל לידה היא סוג של הגרלה?
"אנחנו תמיד מאמצים את הילדים שלנו", מבינה הדוברת בשלב מסוים של מאבקה בעצמה, ומתחוור לה שאולי תצטרך להשלים עם התובנה הזאת.
קראתי את הספר כמעט בלגימה אחת, ונהניתי מכל עמוד ועמוד!
הוצאת התחנה, הוצאת אפיק 2026
עורכת: אורנה לנדאו
208 עמ'
