האם יימצא מנהיג פורץ דרך, כמוהו?

כל מי שחי אז, וכבר היה אדם בוגר, זוכר: את אורותיו המנצנצים בשמים של המטוס היחיד שהותר לו באותו ערב להיכנס למרחב האווירי של ישראל; את נחיתתו, ששודרה בשידור ישיר בטלוויזיה; את רגעי המתח והדאגה, כשדלת המטוס נפתחה: האם מדובר בסוס טרויאני נוסח המאה ה-20? האם יבקעו מהמטוס חיילים מצריים חמושים, שירססו בנשק אוטומטי את מנהיגי מדינת ישראל שהגיעו כדי לקבל את פניו של נשיא מצרים? החששות הללו היו, כך הסתבר לימים, נחלת הכלל. הצבא הציב צלפים על גגות מבנים בשדה התעופה, ליתר ביטחון.

אבל לא. החששות התבדו. מי שהופיע בפתח המטוס היה אנואר סאדאת. הוא עצמו. עמד רגע, בפניו המוכרות כל כך לצופי הטלוויזיה, נופף לשלום וחייך אלינו מהמרקע.

אם כך – הוא באמת מתכוון, אמרנו בלבנו. הוא באמת בא כדי להושיט יד לשלום.

את רחשי הלב הביע למחרת בכנסת ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין שאמר: "זמן הטיסה בין קהיר ובין ירושלים קצר, אך המרחק ביניהם היה עד אמש אין-סוף. הנשיא סאדאת עבר את המרחק הזה באומץ לב. אנחנו היהודים יודעים להעריך אומץ לב, ונדע להעריכו אצל אורחנו, כי באומץ לב קמנו ובו נחיה."

רק ארבע שנים לפני כן היה סאדאת האויב הגדול, המנהיג שפתח נגדנו במלחמה, בעיצומו של יום כיפור, הסב לנו אבידות קשות, והוכיח לנו ולעמו, שהצבא המצרי של 1973 שונה מהצבא של 1967, ושהחיילים המצריים מוכנים להילחם, וגם יודעים לעשות זאת.

ישראל הביסה אמנם את כל תוקפיה, אבל יש הסבורים כי סאדאת תכנן מראש את המהלכים: אחרי המלחמה יגיע לישראל ויציע לה לחתום על הסכם שלום, על פי התנאים שהוא יכתיב.

המחווה שעשה בהגיעו לכאן, בנכונותו לנהל שיחות ישירות עם ממשלת ישראל, וגם לפנות אל הציבור בדיבור ישיר, מעל בימת הכנסת, נראתה לרוב הישראלים משמעותית ואפילו מהפכנית. התעוררה אז תחושה שרוח חדשה נושבת, רוח של פיוס, דיבור, משא ומתן, הדדיות, ואפילו של צחוק משותף. זכורים למשל חילופי הדברים שלו עם גולדה מאיר, ראשת הממשלה בימי מלחמת יום כיפור. "תמיד כינית אותי 'גברת זקנה' היא נזפה בו בלצון והוא פרץ בצחוק ואמר לשמעון פרס, יו"ר האופוזיציה באותה עת, "באמת כיניתי אותה כך…"

ביום שבו הגיע סאדאת לנאום בכנסת, התרוקנו הרחובות בישראל. הכול נצמדו אל מקלטי הטלוויזיה כדי לצפות בו. היו מי שהדברים שסאדאת אמר הכעיסו אותם. לתושבי סיני, פתחת רפיח, אופירה – היישוב שהוקם בשארם א שייך – התחוור שצפוי להם מאבק נגד הפינוי של יישוביהם. אבל מרבית הישראלים התפעמו מעצם הגעתו, וגם מחלק ניכר מדבריו.

מאחר שהנאום ארוך מאוד, הוא מובא במלואו להלן, בתחתית הדף.

כשקוראים אותו אפשר להבחין בכמה נקודות מעניינות מאוד. הדברים שסאדאת אמר נשמעים כנים ואמיתיים. אפשר להבין זאת לא רק מכך שהעז להגיע לישראל – המנהיג הערבי הראשון שנתן פומבי לניסיונות לפתוח במשא ומתן – אלא גם בשל צדקת הדברים שאמר: מלחמות הן עניין הרסני, ו"בין עיי המפולת של מה שבנה האדם ובין שרידי גופות הקורבנות של בני-האדם," לא יכולים להיות מנצחים באמת.

אמונתו הדתית של סאדאת מתבטאת בנאומו, וכשהוא מזכיר כי "כולנו, מוסלמים, נוצרים ויהודים, כולנו עובדים את האלוהים ואיננו משתפים בו אחר. הוראותיו ומצוותיו של אלוהים הן האהבה, האמת, ניקיון הכפיים והשלום," אי אפשר שלא להאמין שהוא מתכוון למה שהוא אומר.

כשהוא מציין את החשדנות כלפיו, הוא כמובן צודק, אבל הוא מבטיח כי בא לירושלים במטרה אחת ויחידה: להגיע להסכם שלום שייטיב קודם כל עם בני עמו, אך לא רק אתם. הוא מדבר כבעל חזון, כמנהיג שנפשו מגויסת להשתמש בכוחו כדי להבטיח את עתידם של מיליוני בני האדם שעל גורלם הוא יכול, צריך ורוצה להשפיע. הוא אומר זאת במפורש, ובמילים מרגשות מאוד: "האישה המתאלמנת היא אדם אשר זכותו לחיות בחיקה של משפחה מאושרת, אם ערבית היא ואם ישראלית. הילדים החפים מפשע המפסידים את טיפוח הוריהם ואהבתם הם ילדינו כולנו, בין אם אלה יושבים על אדמות ערב או בישראל. אנו חבים כלפיהם אחריות גדולה כדי להבטיח להם הווה נעים ועתיד טוב."

הוא קורא לנו, אויביו עד זה לא מכבר, ואולי גם לבני עמו, להתעלות מעל הפנטיות, כי רק כך יוכלו הצדדים להגיע להסדר שיהיה מקובל על כולם.

עם כל זאת, אין להתעלם גם מהצדדים האחרים שבנאומו. אכן, הוא מבקש להתעלות מעל הפנטיות ולוותר עליה, מדגיש את כנות כוונותיו ומבטיח שהוא מוכן להכיר בקיומה של ישראל (זאת הייתה הבטחה תקדימית שמדינת ישראל צמאה לה מאז ההכרזה על חלוקת ארץ ישראל, שמדינות ערב התנגדו לה בכל תוקף), למעשה בעצם ביקורו בכנסת הוא הכיר בקיומה של המדינה. ועם זאת, הוא מדגיש את תביעותיו, ומבהיר שלא יסכים להתפשר עליהן: ישראל תיסוג מכל השטחים שכבשה (הוא מכנה זאת "שלום צודק"), ותתחייב לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים, שכן היא לבו של הסכסוך.

לקראת סיומו של הנאום הבטיח סאדאת כי הוא מבטא בדבריו את רחשי לב עמו.

הסכם השלום עם מצרים נחתם במרס, 1979, כשנה וחצי אחרי ביקורו בישראל. בעיית הפליטים הפלסטינים לא נפתרה, אבל ישראל נסוגה מכל השטחים שכבשה מידי מצרים במלחמת ששת הימים, למעט רצועת עזה, שעליה העדיף סאדאת לוותר, וידע מה הוא עושה.

ב-1981, עוד לפני שהושלם פינוי סיני, נרצח אנואר סאדאת בעת שצפה במצעד השנתי שציין את הניצחון של מצרים במלחמת יום כיפור. אנשי הג'יהאד המצרי שהשתתפו במצעד לבושים במדי צבא, קפצו ממשאית נוסעת, הסתערו על בימת הכבוד, וירו בו.

הרצח הוכיח כי טעה בהבטחתו שלפיה הוא מייצג את רחשי הלב של כל בני עמו. עם זאת, הסכם השלום עם מצרים שריר וקיים עד עצם היום הזה, ארבעים ואחת שנים אחרי שנחתם.

בדבר אחד אין ספק: סאדאת היה מנהיג פורץ דרך, אמיץ, ובעל חזון. קשה שלא לתהות מתי יפקוד אותנו מנהיג בשיעור קומתו, שידע לעשות מעשה, ליזום מהלכים חיוביים, להביט קדימה, אל האופק, במילים אחרות – להנהיג.

אנואר סאדאת
הנאום במלואו

 

במלחמות אין מנצחים ואין מנוצחים

"בשם אללה, כבוד יושב-ראש הכנסת, מורי ורבותי. הרשו לי בראש ובראשונה לפנות אל יושב-ראש הכנסת בתודתי הכנה על כי איפשר לי לדבר אליכם בהזדמנות זו. כשאני מתחיל את דברי אני אומר: השלום עליכם ורחמי האלוהים, השלום לכולנו אם ירצה ה', השלום לכולנו עלי אדמות הן בערב והן בישראל ובכל מקום ופינה בעולם גדול זה המסובך במאבקי הדמים שלו, עולם המזועזע בסתירות החדות שבו, הנתון מפעם לפעם לאיום של מלחמות הרסניות, מלחמות אשר עושה האדם כדי שישמיד באמצעותן את אחי האדם. ובסופו של דבר, בין עיי המפולת של מה שבנה האדם ובין שרידי גופות הקורבנות של בני-האדם, אין מנצח ואין מנוצח. לאמיתו של דבר המנוצח האמיתי הוא האדם, האדם הנעלה שביצורי האלוהים, אותו אדם אשר בראהו האלוהים, וכפי שאמר גאנדי שליח השלום: למען ילך על רגליו, יבנה את חייו ויעבוד את אלוהיו.

באתי אליכם היום, כששתי רגלי יציבות הן, כדי שנבנה חיים חדשים, כדי לקיים את השלום בהיותנו כולנו על אדמה זו, ארץ האלוהים. כולנו, מוסלמים, נוצרים ויהודים, כולנו עובדים את האלוהים ואיננו משתפים בו אחר. הוראותיו ומצוותיו של אלוהים הן האהבה, האמת, נקיון הכפיים והשלום.

האמנם כוונתי לפתוח שוב במלחמה?

אני מוצא צידוק לכל אלה אשר קיבלו את החלטתי לבוא אל הפרלמנט שלכם, כאשר הודעתי עליה קבל עם ועולם, בהשתוממות ואפילו במבוכה. ויש כאלה, חלק מהם, שההפתעה הקשה דימתה להם שהחלטתי אינה יותר מאשר תמרון מילולי לצריכה פנימית כלפי דעת הקהל העולמית; חלק אחר אפילו תיארוה כטקטיקה פוליטית הבאה כדי לחפות על כוונותי לפתוח במלחמה חדשה.

אינני מעלים מפניכם שאחד מעוזרי במשרד נשיא הרפובליקה התקשר אתי בשעה מאוחרת בלילה מיד אחרי שחזרתי אל ביתי ממועצת העם ושאלני בדאגה: ומה תעשה אם תפנה אליך ישראל בהזמנה באמת? עניתיו בכל השקט: אקבלנה על המקום. כבר הודעתי שאני מוכן ללכת אל סוף העולם, אני אלך לישראל, כי אני רוצה להציג את העובדות השלמות כמות שהן לפני עם ישראל.

אני מוצא צידוק לכל מי שהחלטתי הפליאה אותו או הביע ספק באמינותן של כוונותי העומדות מאחורי החלטתי. אין אחד שתיאר לעצמו שנשיא המדינה הערבית הגדולה ביותר, הנושאת את המעמסה הגדולה ביותר ואת האחריות הראשונה במעלה בנושא המלחמה והשלום באזור המזרח התיכון, יכול להכריז על החלטתו המתבטאת בנכונות ללכת לארץ היריב, כאשר עודנו במצב מלחמה; אפילו יתירה מזאת – כאשר כולנו יחד עודנו סובלים מתוצאותיהן של ארבע מלחמות אכזריות במשך שלושים שנה; ומעל לכל זה – בזמן שמשפחותיהם של קרבנות מלחמת אוקטובר 1973 עדיין חיות את הטרגדיות של אלמנות, של יתמות, של הקרבת אבות ובנים שפלו חלל.

כמו כן, כפי שכבר הודעתי, לא התייעצתי בנושא ההחלטה הזאת עם מישהו מעמיתי ואחי נשיאי מדינות ערב או מדינות העימות. אחדים מהם, שהתקשרו אתי, אפילו גילו התנגדות אחרי ההודעה על ההחלטה כיוון שקיימת סיטואציה של ספק וחוסר אמונה המקננים בלב מדינות ערב, לרבות העם הפלשתינאי, מצד אחד, ובלב ישראל מצד שני, והם מקננים עדיין בכל הלבבות והנפשות. די לנו בכך שחודשים ארוכים, שבהם יכולנו לכונן את השלום, הלכו לשווא בגלל הסיכסוכים והוויכוחים, אשר לא נשאו פרי ואשר התמקדו סביב הנוהלים הקשורים בכינוס ועידת ז'נבה, המבטאים כולם את הספק הגדול ואת חוסר האמון השלם.

אני מדבר אליכם בכל הכנות

אבל אני מדבר אליכם בכל הכנות. קיבלתי את ההחלטה אחרי מחשבה והרהורים ארוכים ואני יודע שזה סיכון גדול. אבל אם האלוהים ישתבח ויתעלה קבע שאשא באחריות לעמה של מצרים ואשתתף באחריות בכל הנוגע לגורל העם הערבי והעם המצרי הרי יוצא מכך שהחובה הראשונה במעגל-אחריות זה היא למצוא את כל הדרכים כדי שארחיק מעל האומה המצרית הערבית וכל העם הערבי את השואות המתחייבות ממלחמות הרסניות, ממיתות, אשר האלוהים בלבד יודע את תוצאותיהן.

אחרי הרהורים ארוכים שוכנעתי שהנאמנות והדבקות באחריות בפני האלוהים ובפני העם מטילות עלי את החובה ללכת אל המקום הנידח ביותר בעולם, ואפילו לבוא אל ירושלים ולדבר אל חברי הכנסת, נציגי עם ישראל, על כל האמיתות והעובדות העולות בתוכי כדי להשאירכם אחר-כך שתחליטו בעצמכם לעצמכם. אחר-כך יעשה לנו אלוהים את אשר יעשה.

עלינו להתעלות מעל לפנטיות

גבירותי ורבותי, בחייהם של אומות ועמים יש רגעים שבהם מוטלת על כל אלה אשר ניחנו בתבונה ובראייה נכונה ונוקבת של הדברים לראות את אשר מעבר לעבר, עם כל הסיבוכים והמשקעים, וזאת למען זינוק נועז לקראת אופקים חדשים. אלה הנושאים כמונו אותה אחריות המוטלת על כתפינו הם הם הראשונים שצריכים לאזור עוז כדי להחליט את ההחלטות הגורליות התואמות את הסיטואציה. על כולנו להתעלות מעל לכל התופעות של פאנאטיות, מעל לאשליה עצמית ומעל לתאוריות ישנות-נושנות של עליונות, והדבר החשוב ביותר הוא שאל נשכח לעולם כי רק האלוהים מחוסן מפני כל שגיאה ורבב.

באומרי שאני רוצה להרחיק מעל כל העם הערבי את השואות המתחייבות ממלחמות חדשות, כאובות ואיומות, אני בא להודיע לפניכם בכל הכנות שהנני נושא אותו מטען של רגשות והנני נושא באותה אחריות לכל אדם בעולם, בוודאי כלפי העם הישראלי. כל נפש המוצאת את סופה במלחמות היא נפש של אדם ואין זה משנה אם ערבי הוא או ישראלי. האישה המתאלמנת היא אדם אשר זכותו לחיות בחיקה של משפחה מאושרת, אם ערבית היא ואם ישראלית. הילדים החפים מפשע המפסידים את טיפוח הוריהם ואהבתם הם ילדינו כולנו, בין אם אלה יושבים על אדמות ערב או בישראל. אנו חבים כלפיהם אחריות גדולה כדי להבטיח להן הווה נעים ועתיד טוב.

עלינו להגן על חיי ילדינו

למען כל זה, בכדי להגן על חיי בנינו ועל חיי אחינו ואחיותינו כולם, כדי שחברתנו תתפנה ליצירה מתוך בטחון ושלווה, למען התפתחות האדם והאושר, כדי להעניק לו זכות של חיים בכבוד, למען אחריותנו בפני הדורות הבאים ולמען חיוכו של כל תינוק הנולד על אדמתנו – למען כל אלה החלטתי לבוא אליכם למרות כל הסיכונים ולשאת
לפניכם את דברי בצורה ישירה.

אני המנהיג הערבי הראשון שמוכן לחתום על הסכם שלו

נשאתי ואני עדיין נושא בנטל האחריות ההיסטורית ומשום כך הצהרתי לפני כן ולפני שנים אחדות –  למען הדיוק ב-4 בפברואר 1971 – שאני מוכן לחתום על הסכם שלום עם ישראל. זו היתה הצהרה ראשונה מפי אדם ערבי הנושא באחריות מאז החל
הקונפליקט הערבי-ישראלי. מתוך כל המניעים האלה המתחייבים מן האחריות המנהיגותית אמרתי ב-16 באוקטובר 1973 לפני בית האומה, הפרלמנט המצרי, כי יש לקרוא לכנס בין-לאומי שבו יוחלט על שלום קבוע וצודק. באותו זמן לא הייתי שרוי בנסיבות שמחייבות אותי לבקש שלום או לבקש הפסקת אש, אך מתוך המניעים האלה המתחייבים מן האחריות ההיסטורית והמנהיגותית חתמנו את ההסכם הראשון להפרדת הכוחות; ובעקבות כך – את ההסכם השני להפרדת הכוחות בסיני.

התחלנו לדפוק על הדלתות הפתוחות והסגורות כדי למצוא דרך בכיוון לשלום תמידי וצודק. פתחנו את לבנו לכל עמי העולם כדי שיבינו את מניעינו ואת יעדינו וכדי שישתכנעו שאנו באמת ובתמים שוחרי צדק ויוצרי שלום.

באתי אליכם בלב פתוח

עם כל המניעים האלה החלטתי לבוא אליכם בשכל פתוח, בלב פתוח וברצון מתוך הכרה, כדי שנבנה את השלום האמיתי המושתת על צדק.

רצה הגורל שמסע השלום יהיה ביום החג המוסלמי הגדול, חג הזבח המבורך, חג ההקרבה, כאשר הפקיד אברהם אבינו עליו השלום, אבי הערבים והיהודים, את גורלו בידי אלוהים ופנה אליו בכל רמ"ח אבריו, לא מתוך ציות כי אם מתוך כוח רוחני עצום ומתוך בחירה חפשית, ככדי להקריב את יוצא חלציו. זאת מתוך דחף של אמונה
עמוקה, בלתי מעורערת, באידיאלים נשגבים, המעניקים לחיים תכנים עמוקים.

שמא מקריות זו נושאת תוכן חדש לנפשות כולנו, שמא תהפוך מקריות זו לתקווה אמיתית, לבשורת הביטחון והשלווה והשלום.

אלה רגעים נדירים

גבירותי ורבותי, הבה נהיה גלויים במלה הישרה וברעיון הבהיר והברור שאין בו עיקולים; הבה נהיה גלויים איש לרעהו בשעה שהעולם כולו, במערב ובמזרח, עוקב אחרי רגעים נדירים אלה, רגעים נדירים אלה אשר ייתכן כי יהיו נקודת מפנה מהותית
בתהליך ההיסטורי באזור הזה של העולם, ואולי בעולם כולו. הבה נהיה גלויי לב בשעת מתן תשובתנו לשאלה הגדולה כיצד אפשר להגשים את השלום היציב והצודק.

קודם כול, באתי אליכם ועמי תשובה ברורה וגלויה על שאלה גדולה זו כדי שהעם בישראל ישמע אותה, וישמע אותה העולם כולו, וכדי שישמעו אותה כל אלה שקריאותיהם הכנות לשלום כבר הגיעו לאזני מתוך תקווה שבסופה של פגישה היסטורית זו תהיינה תוצאות שמצפים ומייחלים להן מיליוני אדם. בטרם אודיע על תשובתי רצוני להבטיח לכם שאני נשען בתשובתי הגלויה והברורה על מספר עובדות שאיש אינו יכול להתחמק מלהכיר בהן.

אין אושר על חשבון אומללות

עובדה ראשונה: לא ייתכן אושר לאדם כלשהו על חשבון אומללות האחרים;

עובדה שנייה: לא דיברתי ולא אדבר בשתי שפות. לא ניהלתי ולא אנהל שני סוגי מדיניות, לא אשא ולא אתן עם איש אלא בשפה אחת ובמדיניות אחת ובחזות-פנים אחת;

עובדה שלישית: העימות הישיר והקו הישר הם הדרך הקרובה ביותר והמוצלחת ביותר להגיע למטרה ברורה;

העובדה הרביעית: הקריאה לשלום קבע, לשלום צודק המושתת על
כיבוד החלטות האו"ם, הפכה לנחלת העולם כולו והיתה לדרך של הבעת רצון החברה הבין-לאומית, אם בברירות הרשמיות אשר מתוות את המדיניות ומקבלות החלטות, או ברמת דעת הקהל העולמית-הציבורית, דעת הקהל המשפיעה על גיבוש המדיניות
וקבלת ההחלטות;

העובדה החמישית, והיא אולי החשובה והברורה ביותר: האומה
הערבית איננה זזה ואיננה פועלת בחתירה למען השלום היציב והצודק מתוך מעמד של חולשה או זעזוע, כי אם ממש להיפך – יסודות איתנים של כוח ויציבות העושים את דבריה לדברים הנובעים מתוך רצון אמיתי וכן להגיע לשלום, רצון הנובע מהערכה
אמיתית לתרבות, כדי למנוע שואה בטוחה עלינו ועליכם ועל העולם כולו.

אין חלופה לשלום

אכן אין חלופה להחלטה לגבי שלום יציב וצודק, שסערות אינן מזעזעות אותו ולא יוטלו בו ספיקות ואין כוונות רעות ואין עיקולים בדרכו.

מן העובדות האלה, אשר ביקשתי להציב לפניכם כהווייתן, כפי שאני רואה אותן, אני מבקש להזהירכם בכל הכנות. אני מזהירכם מדברים שאולי עולים במחשבה. חובת גילוי הלב שלי מחייבת אותי לומר לכם את הדברים הבאים:

1) לא באתי אליכם כדי לחתום על הסכם נפרד בין מצרים וישראל. אין זה בא בחשבון במדיניות מצרים. הבעיה אינה מצרים וישראל. כל שלום נפרד בין מצרים וישראל או בין מדינה ממדינות העימות וישראל לא יביא את השלום הצודק באזור כולו. יתר על כן, אף אם יתגשם השלום בין מדינות העימות כולן ובין ישראל, ללא פתרון צודק לבעיה הפלשתינאית, הדבר הזה לא יגשים בכלל שלום יציב וצודק, שהעולם כולו מאיץ להגיע אליו ולהשיגו.

2) לא באתי אליכם כדי לחתור להשגת שלום חלקי, דהיינו לסיים מצב המלחמה בשלב זה ואחר-כך לדחות את הבעיה בשלמותה לשלב הבא. אין זה הפתרון היסודי העשוי להובילנו לשלום היציב. ובקשר לזה, לא באתי אליכם כדי שנסכים על הסדר-ביניים
שלישי בסיני או בגולן או בגדה המערבית, שכן הדבר הזה פירושו שאנו רק דוחים את הצתת הפתיל לעתיד. ואף פירושו של דבר שחסר לנו העוז לעמוד פנים אל פנים מול השלום וכי אנחנו חלשים מכדי לשאת המעמסה ובאחריות של שלום יציב וצודק. באתי אליכם כדי שנבנה יחד את השלום הקבוע והצודק כדי שלא תישפך טיפה אחת מדם אחד הצדדים. למען זאת הכרזתי כי אני מוכן ללכת אל סוף העולם.

וכאן אני חוזר להשיב על השאלה הגדולה: כיצד נגשים את השלום הקבוע והצודק? לדעתי – ואני אומר זאת מעל במה זו לעולם כולו –התשובה איננה בלתי אפשרית ואין היא קשה, אף שעברו שנים ארוכות של נקמת דם, איבה, שנאה וגידול דורות ברוח של
התרחקות מושלמת ואיבה מחריפה. התשובה איננה בלתי אפשרית ואיננה קשה אם נלך בדרך של קו ישר ובכל הכנות והאמונה. אתם רוצים לחיות יחד אתנו באזור זה של העולם.

אנחנו מקבלים אתכם בברכה, בביטחון ובבטחה

ואני אומר לכם בכל הכנות: אנחנו מקבלים אתכם בינינו בברכה, בביטחון ובבטחה. דבר זה כשלעצמו הוא נקודת-מפנה עצומה, מסימניו של מפנה היסטורי חד. בעבר היינו דוחים אתכם, והיו לנו בכך טענות וסיבות משלנו. כן, היינו מסרבים להיפגש אתכם בכל מקום שהוא. כן, היינו מתארים אתכם כישראל המדומה. כן, היינו נפגשים יחד אתכם בכינוסים או בארגונים בין-לאומיים ונציגינו לא היו – ועדיין אינם – מחליפים ברכות ושלום. כן, כזאת קרה ועדיין קורה כדבר הזה. היינו מתנים כי בכל השיחות יהיה מתווך אשר ייפגש עם כל צד בנפרד. כן, כך נתקיימו שיחות הפרדת-הכוחות הראשונה, ובזאת הדרך נתקיימו שיחות הפרדת-הכוחות השנייה. כמו כן נפגשו נציגינו בוועידת-ז'נבה הראשונה, למשל, מבלי להחליף אפילו מלה ישירה אחת.

כן, כזאת קרה. ואולם היום אני אומר לכם ואני אומר לעולם כולו: אנחנו מסכימים לחיות יחד אתכם בשלום צודק וקבוע. איננו רוצים להקיף אתכם או כי אתם תקיפו אותנו בטילים שנועדו להרוס או בפצצות של שנאה ואיבה. הכרזתי יותר מפעם אחת כי ישראל היא עובדה קיימת, שהעולם הכיר בה ושתי מעצמות-העל קיבלו
עליהן את האחריות לבטחונה והגנת קיומה. ומאחר שאנחנו רוצים את השלום, באמת ובתמים, היתה בינינו ובניכם חומה עצמוה וגבוהה. ביקשתם לבנות את החומה הזאת במשך מחצית היובל. ואולם חומה זו התנפצה בשנת 1973. היתה זו חומה של מלחמה
נפשית הנמשכת בלהבתה ובהסלמתה. זאת היתה חומה של הפחדה בכוח שיכול לכבוש בסערה את האומה הערבית מקצה אל קצה. זאת היתה חומה של הפצת הדעה כי אנחנו אומה אשר הפכה לגוף חסר-תנועה. יתר על כן, היו ביניכם שאמרו כי אפילו כעבור
חמישים שנה לא תהיה עוד תקומה לערבים מחדש. זאת היתה חומה המאיימת תמיד בזרוע הארוכה אשר תוכל להגיע לכל מקום ולכל מרחק. זאת היתה חומה המזהירה אותנו מפני השמדה ואבדון אם ננסה להשתמש ולהפעיל את זכותנו החוקית לשחרר את אדמותינו הכבושות. עלינו להכיר יחד כי חומה זו נפלה ונופצה בשנת 1973.

באתי כדי לסלק את הספקות

אולם קיימת עוד חומה. חומה שנייה זו מהווה מחסום נפשי סבוך בינינו וביניכם, מחסום של ספיקות, מחסום של ניכור, מחסום של חשש, של הולכת שולל, מחסום של הזיה ביחס לכל התנהגות או מעשה או החלטה, מחסום של פירוש זהיר ומוטעה לכל מאורע או שיח. מחסום נפשי זה הוא אשר התבטאתי אודותיו בהצהרותי הרשמיות, שהוא מהווה 70% של הבעיה. ואני שואל אתכם היום, בביקורי זה: מדוע לא נושיט זה לזה את ידנו באמת ובאמונה, בכנות, כדי לנפץ יחדיו את המחסום הזה? מדוע לא נאחד את רצוננו באמת, באמונה ובכנות, כדי לסלק יחד את כל הספיקות, הפחד, הבוגדנות והכוונות הרעות וכן את הכוונות הנסתרות? מדוע לא נעמוד כאיש אחד ובאומץ לב של גברים ובתעוזת הגיבורים אשר מקדישים את חייהם למען מטרה נעלה יותר? מדוע לא נעמוד כאיש אחד בזה אומץ-הלב, בזאת התעוזה, כדי שנקים בניין נשגב של שלום אשר ייכון לנצח ואשר יאיר לדורותינו הבאים אורות של שליחות אנושית למען בניין, פיתוח וטובת אנוש? מדוע נוריש לדורות הבאים את תוצאות שפיכות הדמים, את הכליה, את היתמות, את האלמנות, את הרס המשפחות ואת אנחת הקרבנות?

מדוע שלא נאמין בתבונת הבורא, כפי שבאה במשלי שלמה: מרמה בלב חורשי רע וליועצי שלום שמחה… טוב פת חרבה ושלווה בה מבית מלא זבחי ריב? מדוע שלא נקרא ממזמורי דוד הנביא: "אליך ה' אקרא… שמע קול תחנוני בשוועי אליך, בנשאי ידי אל דביר קדשך; אל תמשכני עם רשעים ועם פועלי אוון, דוברי שלום עם רעיהם ורעה בלבבם; תן להם כמפעלם וכרוע מעלליהם… בקש שלום ורדפהו"?

עליכם לנטוש את חלומות הפלישה

גבירותי ורבותי, את האמת אומר לכם: השלום לא יהיה שלום כשמו אם לא יהיה קיים על צדק ולא על כיבוש אדמתו של הזולת. לא ייתכן שאתם תבקשו לעצמכם את אשר אתם שוללים מן האחרים. בכל הכנות וברוח אשר הביאה אותי אליכם היום אני אומר לכם: עליכם לנטוש סופית את חלומות הפלישה, ולנטוש גם את האמונה האומרת כי הכוח הוא האמצעי הטוב ביותר להתנהגות עם ערבים. עליכם לקלוט היטב את הלקחים של העימות בינינו וביניכם, ולא תועיל לכם התפשטות בדבר כלשהו. וכדי שנדבר בגלוי: הרי אדמתנו אינה ניתנת למיקוח ואיננה מוצגת לוויכוחים. העפר הלאומי נראה בעינינו כאותו הוואדי הקדוש שאללה דיבר בתוכו אל משה עליו השלום. אין אחד מאתנו זכאי או מסכים לוותר על שעל אחד מאדמה זו או לקבל את עקרון הוויכוח והמיקוח עליו.

לפנינו הזדמנות טובה לשלום

את האמת אומר לכם: לפנינו היום ההזדמנות הטובה לשלום, והיא הזדמנות שאין התקופה יכולה לתת לנו כמותה, אם באמת נהיה רציניים במאבקנו למען השלום. הזדמנות זו, אם נאבד אותה, או נפזרנה, תתנקם ותחול עליה קיללת האנושות וקיללת ההיסטוריה.

מהו השלום לגבי ישראל? – שתחיה באזור עם שכניה הערבים בשלווה ובביטחון. זהו ההגיון שאני אומר לעומתו: כן, שישראל תחיה במסגרת גבולותיה, רגועה ובטוחה מכל תוקפנות.

זהו הגיון שלעומתו אומר: הן, שישראל תקבל את כל סוגי הערבויות
המבטיחות לה את שתי האמיתות הללו. זוהי דרישה שלעומתה אני אומר הן.

יתר על כן, אנו מודעים לכך שנסכים לכל הערבויות הבין-לאומיות שאתם מדמים לעצמכם וממי שאתם רוצים לקבלן. אנו מודעים לכך שנסכים לקבלת על הערבויות שאתם רוצים משתי המעצמות או מאחת מהן או מחמשת הגדולים או מחלקם. אני חוזר ומודיע בכל הבהירות שאנחנו מסכימים לכל הערבויות שאתם תקבלו, ובמקביל אנו נקבל אותן ערבויות. תכליתו של דבר איפוא: כאשר אנו שואלים מה הוא השלום לגבי ישראל, התשובה היא, שישראל תחיה במסגרת גבולותיה עם שכניה הערביים בשלווה ובביטחון ובמסגרת הרצויה לה של ערבויות אשר משיג הצד שכנגד.

חייבים להחיות את רוח הסובלנות

אבל איך יתגשם הדבר הזה? איך נוכל להגיע אל תוצאה זו, ובאמצעותה אל השלום היציב והצודק? יש אמיתות שאין מנוס מלעמוד בפניהן בכל העוז והבהירות. יש אדמה ערבית שכבשה ישראל ועודנה כובשת בכוח מזויין. ואנו עומדים בתוקף על הגשמת הנסיגה השלמה משטחים אלה, לרבות ירושלים הערבית, ירושלים אל-קודס, שבאתי אליה בהיותה עיר השלום, שהיתה ותמשיך להיות לנצח ההגשמה החיה לדו-קיום בין כל המאמינים השלוש הדתות. אבל לא סביר הדבר שמישהו יחשוב כי במעמדה המיוחד צריכה העיר ירושלים להיות במסגרת סיפוח או התפשטות, אלא היא צריכה
להיות חפשית ופתוחה לכל המאמינים. וחשוב מכול שעיר זו לא צריך להפרידה מאלה שבחרו בה כמקום משכנם הקבוע מזה כמה מאות שנים. ובמקום להעביר את שנאות מלחמות הצלב אנו חייבים להחיות את הרוח של עומאר אבן אל-חטאב וצאלח א-דין,
דהיינו, רוח הסובלנות וכיבוד הזכויות. מקומות התפילה, המוסלמיים והנוצריים כאחד, אינם סתם מקומות לקיום טקסים ותפילות. הם יותר מזה, עדות אמת לנוכחותנו שלא נפסקה במקום הזה, בין אם פוליטית, אם רוחנית ואם מחשבתית.

חובה שאיש לא יטעה בהערכתו את החשיבות והכבוד שאנו רוחשים לירושלים, אנו הנוצרים והמוסלמים. והרשו לי לומר לכם ללא כל היסוס: לא באתי אליכם מתחת לכיפה זו כדי שאפנה בבקשה לפנות את כוחותיכם מן האדמה הכבושה. הנסיגה השלמה מן האדמה הערבית הכבושה אחרי 1967 היא דבר מובן מאליו. לא נקבל בעניין זה כל ויכוח ולא נתחנן בעניינו לפני מישהו או בפני מישהו, שכן אין כל משמעות לכל שיח על שלום יציב וצודק ואין כל משמעות לשום צעד הבא להבטיח את חיינו יחדיו באזור זה של העולם בשלווה ובבטחון, כאשר אתם כובשים אדמה ערבית בכוח
מזויין. אין שלום שיהיה יציב או שייבנה על כיבוש אדמת הזולת. כן, זה מובן מאליו.

זה אינו ניתן לוויכוח ולדיון, אם הכוונות תהיינה טובות ואם המאבק יהיה כנה למען יבוא השלום היציב והתמידי לדורנו ולכל הדורות אחרינו.

הבעיה הפלסטינית היא עיקר הבעיה

באשר לבעיה הפלשתינאית אין מי שיכחיש שזה עיקר הבעיה כולה. אין מי שיקבל היום בכל העולם סיסמאות שנשמעו בישראל, המתעלמות מקיומו של עם פלשתין, ואפילו שואלות: איפה הוא העם הזה? בעייתו של העם הפלשתינאי והזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי אינן ניתנות להתעלמות או להתכחשות מצד כלשהו.
אין ההגיון סובל ואין הדעת סובלת שיהיה מקום להתכחשות או להתעלמות מזה. זו עובדה שנתקבלה בהסכמה בין-לאומית במערב ובמזרח וזכתה להכרה, אהדה ותמיכה במסגרת מסמכים בין-לאומיים והודעות רשמיות, ולא יועיל לאיש לאטום את אזניו מן
המלים הנשמעות יום ולילה ולמעשה לעצום את עיניו מול העובדה ההיסטורית הזאת.

אפילו ארצות-הברית של אמריקה, בעל-הברית הראשון שלכם, הנושאת את שיא המחוייבות להגנת קיום ישראל וביטחונה, שנתנה ונותנת לישראל כל תמיכה מוראלית, חומרית וצבאית, אני אומר שאפילו ארצות-הברית בחרה להתייצב לפני האמת ולהכיר שלעם הפלשתינאי יש זכויות לגיטימיות והבעיה הפלשתינאית היא לב המאבק ועיקרו, וכל עוד הבעיה הזאת נשארת תלויה ללא פתרון הרי שהמאבק הזה יגבר ויקבל ממדים חדשים.

בכל הכנות אומר לכם: לא ייתכן שהשלום יושג בלי הפלסטינים. טעות חמורה שאין איש יודע את ממדיה היא לעצום עין מול הבעיה הזאת או להזניחה. אני לא אמשיך לגולל אירועי העבר מאז ניתנה הכרזת באלפור לפני כשישים שנה. אתם בקיאים יפה בעובדות. אם מצאתם אתם את ההצדקה החוקית והמוסרית להקים בית לאומי על
אדמה שלא היתה כולה רכושכם, קל וחומר שתבינו עקשנותו של העם הפלשתיני להקים את מדינתו מחדש במולדתו. כאשר תובעים כמה מן הקיצוניים שהפלשתינאים יוותרו על יעד נעלה זה, מובנו של ויתר זה, לאמיתו של דבר, לוותר על זהותם ועל תקווה כלשהי בעתיד.

אני מברך קולות ישראליים שדרשו להכיר בזכויות העם הפלסטיני כדי להגיע לשלום ולהבטיח אותו. אני אומר לכם, גבירותי ורבותי, שאין תועלת מאי-הכרה בזכות העם הפלשתינאי וזכותו להקים את מדינתו וחזרתו.

אנו הערבים עברנו נסיון זה בעבר יחד עמכם ועם עובדת הקיום הישראלי. המאבק עבר ממלחמה למלחמה, מקרבות לקרבות יותר גדולים, עד שהגענו היום אל קצה תהום מסוכנת ושואה נוראה אם לא ננצל יחד את הזדמנות השלום הקבוע והצודק.

עליכם לעמוד בפני הבעיה באומץ לב

חובה עליכם לעמוד בפני המציאות באומץ-לב כפי שעשיתי זאת אני. אין פתרון לבעיה כלשהי על-ידי מנוסה או התעלמות ממנה. לא ייתכן שיתייצב שלום על-ידי הנחת מצבים מסיבות דמיוניות שהעולם פנה אליהן עורף וכבר קרא באופן קולקטיבי לצורך בהכרה וכיבוד הצדק והאמת. אין צורך להיכנס לחלל הריק של הזכות של העם
הפלסטיני. אין תועלת ביצירת מחיצות כדי לעכב את בואו של השלום או להפילו.

כפי שאמרתי לכם, אין אושר על חשבון אומללותם של האחרים. כמו כן, העימות הישיר והקו הישיר הם הדרך הקרובה והמוצלחת ביותר ליעד הברור. העימות הישיר עם הבעיה הפלשתינאית והשפה היחידה לטפל בה לכיוון שלום צודק וקבוע טמונים בהקמת מדינה של העם הפלשתינאי, עם כל הערבויות הבין-לאומיות שאתם דורשים.

אסור שיהיה לכם חשש ממדינה צעירה שתזדקק לתמיכת כל מדינות העולם לשמירתה. וכאשר יצלצלו פעמוני השלום, לא תהיה יד אשר תקיש בתופי המלחמה; ואם תימצא יד כזו – לא יישמע קולה. תארו לכם את הסכם השלום שנביא בז'נבה לעולם הצמא לשלום, הסכם שלום העומד על הנקודות הבאות:

א. סיום הכיבוש הישראלי של האדמות הערביות שנכבשו בשנת 1967;

ב. הגשמת הזכויות היסודיות של העם הפלשתינאי וזכותו להגדרה עצמית, בכלל זה הקמת מדינתו;

ג. זכות לכל מדינות האזור לחיות בשלום בתוך גבולותיהן הבטוחים והמובטחים על-ידי אמצעים שהוסכם עליהם ואשר יבטיחו את הבטחון המתאים לגבולות הבין-לאומיים, וזאת בנוסף לערבויות בין-לאומיות;

ד. כל מדינות האזור מתחייבות לקיים ביניהן יחסים בהתאם למטרות ועקרונות אמנת האומות המאוחדות, ובמיוחד האיסור להשתמש
בכוח ופתרון סיכסוכים בדרכי שלום;

ה. סיום מצב המלחמה הקיים באזור.

מעריב, נובמבר 1977

השלום הוא כתיבה מחדש של ההיסטוריה

גבירותי ורבותי, השלום איננו חתימה על שורות כתובות כי אם כתיבה חדשה של היסטוריה. השלום איננו תחרות בקריאה אליו כדי להגן על חמדנות או להסתיר שאיפות. השלום במהותו הוא מאבק אדיר נגד התאוות והחמדנות. ושמא ניסיונות ההיסטוריה הקדומה והחדשה מלמדים אותנו כולנו שהטילים והנשק האטומי אינם
מביאים בטחון; להיפך, הם הורסים את הבטחון.

חובתנו למען עמינו, למען התרבות שיצר האדם, להגן על האדם בכל מקום משלטון כוח הנשק. חובה עלינו לרומם את שלטון ההומאניות ואת כוח הערכים והעקרונות אשר מרימים את קרנו של האדם.

ואם תרשו לי לפנות בקריאה מעל במה זו אל עם ישראל הריני פונה בדבר אמת לכל איש ואשה וילד בישראל ואומר לו: אני נושא אליכם, מאת העם המצרי אשר מברך את השליחות המקודשת הזאת למען השלום, אני נושא אליכם שליחות שלום, זוהי
שליחות של עם מצרים שאיננו יודע קנאות, שבניו המוסלמים, הנוצרים והיהודים חיים ברוח הידידות, האהבה והסובלנות. זוהי מצרים שעמה הפקיד בידי את פקדון השליחות הקדושה, אליכם, שליחות של בטחון ושלום. אני פונה אליכם, כל איש ואשה
וכל ילד בישראל: עודדו את הנהגתכם למאבק למען השלום כדי להפנות את המאמצים להקמת בניין רם של שלום במקום לבנות מבצרים ומקלטים המבוצרים בטילי הרס.

הראו לעולם כולו את דמות האדם החדש באזור זה של העולם כדי שישמש דוגמה לאדם האהבה, אדם השלום בכל מקום ומקום. בשרו לבניכם שמה שהיה בעבר היה סוף המלחמות וקץ היסורים. הנה באה התחלה חדשה של חיים חדשים, חיים של אהבה, ברכה, חופש ושלום.

מלאו את האדמה בשבחי השלום

הו, כל אם שכולה, כל אלמנה, כל בן שאבד לו אביו או אחיו, הו, כל קרבנות המלחמות: מלאו את האדמה והחלל בשבחי השלום, מלאו את הלבבות בתקוות השלום, הפכו את השיר לאמת חיה ומניבה, הפכו את התקווה לחוקה של עבודה ושל מאבק. שהרי כוח הרצון של העמים בא מכוח רצונו של האלוהים.

גבירותי ורבותי, לפני שבאתי לכאן פניתי בכל רחשי לבי ומצפוני אל האלוהים, ישתבח ויתהלל, כאשר ערכתי את תפילת החג במסגד אל-אקצא, כאשר ביקרתי בכנסיית הבשורה – פניתי לאלוהים שיתכן את רוחי, יקיים את אמונתי האיתנה, ושביקורי זה יגשים את מטרתו למען הווה מאושר ועתיד מאושר עוד יותר.

אני מבטא את רצון עמי וכוונותיו

בחרתי לחרוג מכל הכללים והתקדימים שידעו מדינות הלוחמות זו בזו, על אף כיבוש האדמות הערביות שעדיין קיים. הצהרתי שאני מוכן לבוא לישראל היתה הפתעה גדולה וגרמה להתרגשות רבה ואף להטלת ספיקות לגבי מטרות בואי. ולמרות זאת קיבלתי את ההחלטה באמונה שלמה שאני נותן כאן ביטוי כן לרצונו של עמי וכוונותיו.

בחרתי בדרך הקשה הזאת אפילו אם בעיני רבים וטובים היא הדרך הקשה ביותר. בחרתי לבוא אליכם בלב פתוח ובמחשבה פתוחה. בחרתי לתת דחיפות למאמצים העולמיים הנעשים למען השלום. בחרתי לבוא אליכם, לביתכם, ולהביא לכם את העובדות לאשורן, את האמיתות המופשטת, ולא כדי לתמרן ולא כדי להרוויח משהו,
אלא כדי שנעבור יחד את המערכות הקשות ביותר בהיסטוריה החדשה, זו המערכה אל שלום צודק וקבוע. אין זו מערכה שלי בלבד ולא של המנהיגים בישראל; זוהי מערכה של כל אזרח ואזרח על אדמותינו כולנו, שזכותו לחיות בשלום. זוהי התחייבות מצפונית ואחריות בלבותיהם של מיליונים המצפים לשלום המיוחל.

כאשר הודעתי על היוזמה הזאת שאלו רבים את השאלה: מה אפשר לדעתי להרוויח מביקור זה? מה אני מצפה ממנו? כשם שהשיבותי לשואלים כן מכריז אני באזניכם:

לא נקטתי יזמה זו מתוך רצון ומחשבה להשיג מה שניתן להשיג במשך הביקור; באתי למסור את השליחות ומסרתי את השליחות. ואתם קיראו את דברי האלוהים, כפי שנאמרו על-ידי זכריה נביאו: "והאמת והשלום אהבו".

והריני שואב השראה מפסוקים מן הקוראן, בהם נאמר: 'אמור, האמנו באלוהים ובאשר הורד עלינו ובאשר הורד על אברהם, ישמעאל, יצחק, יעקב והשבטים, ובאשר ניתן למשה ולישו ולנביא מריבונם, לא נפלה ביניהם, ועמו אנו תמימים'. ואמת דברי האלוהים הגדול."

מדוע מדממת האהבה לשפת האם?

 

סיגלית בנאי, צלם: מיכה שמחון (c)

"מיום לידתי שמעתי גם את השפה שחודשה כאן – העברית. אין שפה בעולם שאני שולטת בה, מכירה את רבדיה ואת שורשיה, כמו העברית. העברית, הפירות והירקות, אור השמש, לוח השנה והאירועים שתכפו ובאו על ישראל וליוו את חיי, הם שעשו את המדינה הזו לתבנית נוף מולדתי, וגם נוף מולדתם של כמה מאות אלפים שנולדו כאן," כותבת פרופסור חנה יבלונקה, היסטוריונית וחוקרת של החברה הישראלית בספרה ילדים בסדר גמור. "ההקמה של המדינה," היא מוסיפה, הייתה "אירוע היסטורי ממש בתולדות העם היהודי, שעד אז נדמָה כחלום אוטופי שאיש לא באמת האמין ברצינות שהוא בר־היתכנות".

השפה העברית היא בעיני פרופסור יבלונקה סממן מובהק ומשמעותי ביותר של מולדת.

ביטוי פיוטי לכך מציגה המשוררת והקולנוענית סיגלית בנאי בשירה "העור שלי עברית":

הָעוֹר שֶׁלִּי עִבְרִית
וַאֲנִי אֲחוּזָה בָּאֲדָמָה הַזֹּאת בִּמְלוֹא צִפָּרְנַי
וְאֵין לִי מָקוֹם אַחֵר
אֵלָיו אוּכַל לְהַגֵּר
כִּי אֵיךְ אֶגְלֶה מִתּוֹךְ שְׂפָתִי
שֶׁבָּהּ בָּניִתִי לִי בַּיִת
בְּשִׁירִי
וְהִיא כְּמוֹ אוֹת קַיִן עַל מִצְחִי
אוֹתוֹ לֹא אֲקַרְצֵף וְלֹא אֲגָרֵד פִּצְעִי דָּם
כִּי אֲנִי מְאֹהֶבֶת
מִתְעַטֶּפֶת בְּשִׂמְלַת הַכְּלוּלוֹת
שֶׁל שְׂפָתִי
שְׂפַת אִמִּי
שְׂפַת עַמִּי
מוֹלַדְתִּי הַמְּדַמֶּמֶת
עִבְרִיתִי
אַהֲבָתִי

 אצל בנאי העברית היא יותר מאשר סממן או אות להשתייכות. שפתה היא העור שעל גופה, ולכן לא תוכל לעולם לגלות ממנה, שכן אין האדם יכול "לְהַגֵּר" מגופו שלו. אבל יחסיה של בנאי עם ארצה ועם שפתה אינם פשוטים או חד משמעיים. השפה העברית היא אמנם העור שבו היא מתקיימת, אבל היא גם מעין "אוֹת קַיִן" על מצחה, שגם ממנו אין לה שום יכולת להיפטר; היא לא תתגרד עד זוב דם כדי לסלק אותו, שהרי העברית היא מבחינתה גם "שִׂמְלַת הַכְּלוּלוֹת" שקושרת בינה ובין הארץ שבה היא חיה ואותה היא אוהבת, ממש כשם שהיא קשורה בעבותות של אהבה אל השפה עצמה.

סיגלית בנאי היא לא רק משוררת, אלא גם אמנית הספוקן וורד: הופעה המבוססת על שירה מדוברת. בקטע הווידיאו שבו היא קוראת את שירה "העור שלי עברית" אפשר להבחין בסבטקסט שהיא מוסיפה לשיר בהופעתה. בעוד השיר שהיא קוראת נשמע ברקע, מציגה בנאי על גופה כתובת מקועקעת על הזרוע: "שמע ישראל", שבה היא מביעה את יהדותה. היא ממשיכה בכך שהיא חוסמת לעצמה את הפה ואת העיניים, שמתחילות לדמם מבעד לתחבושת, ואז, במהלך מפתיע, עוטה על ראשה מטפחת ראש שחורה, הדוקה, ומשתנה לנגד עינינו, לובשת דמות של אישה חרדית דומעת.

ביצירה אחרת, משותפת לה ולצלם מיכה שמחון, בן זוגה לחיים, עוטה בנאי כיסוי ראש וכך, בפשטות רבה, "מתחפשת" לערבייה. והרי מדובר באותו אדם עצמו, ואין שום הבדל בין זהותה "המוסלמית" הבדויה לזהות שבה נולדה כיהודייה, למעט הצעיף השחור העוטף את ראשה ואת צווארה.

צילום: מיכה שמחון (C)

"תמיד אהיה גם הילידה וגם הכובשת", אמרה בנאי בריאיון שהעניקה לידיעות תל אביב לפני שנתיים, והוסיפה: "אני מרובת זהויות, כמו כל מי שגר כאן."

בתערוכה "עטויות" הציג מיכה שמחון דיוקנאות של נשים בחברה הישראלית – יהודיות ומוסלמיות, העוטות כיסוי ראש מתוך בחירה. "…קלטתי, שחל כאן שינוי ביחסי הכוח בשדה הגוף. מעין פיפ שואו (מופע מציצנות מעבר לזכוכית חד-כיוונית) במהופך. באותו רגע הבנתי שהכיסוי הזה, שמתוך האתנוצנטריות המערבית השגורה, נתפס בעיני תמיד כסוג של דיכוי, הוא שנתן לאישה הזו כוח. הוא סיפק לה שריון שלמולו עמדתי חשוף," כתב.

מתוך התערוכה "עטויות", מיכה שמחון (C)

סיגלית בנאי היא  ישראלית, אישה, דוברת עברית וערבית רהוטה – שאותה למדה בבגרותה – והיא גם מזרחית. את הזהות הזאת, כך היא מעידה על עצמה, אימצה מבחירה, "מתוך משאלת לב" ולא כעובדה ביוגרפית, שכן מוצאה ממשפחה רבת דורות בארץ.

"על גופי אני אשכב על הגדר ואדביק את כל הפצעים האלה של הקרע בין מזרחים לאשכנזים, בין יהודים לערבים," הצהירה פעם.

האם זאת הסיבה לכך ששפת האם שלה מזכירה לה אות קין? האם העור שבתוכו היא שוכנת, שמלת הכלולות שלה עם המקום ועם השפה, מחייבים גירוד עד זוב דם? האם הדם הניגר מחויב המציאות?

מי ייתן ואת הרצון שבנאי מביעה – לאחות, לתקן, לפשר, למצוא מכנה משותף – ואת ניסיונה לעשות זאת באמצעות יצירתה האמנותית, נראה גם בתחומי חיים אחרים שלנו, כאן, במולדת המדממת של כולנו.

למה קיווה המדע, ב-1662?

בספר  Lists of Notes שראה אור ב-2014 בהוצאת קנונגייט בּוּקס (Canongate Books), אסף העורך שון אשר (Shaun Usher)  רשימות שכתבו אנשים שונים, לאורך מאות שנים.

להלן אחת מהן (בתרגומי):

ב-1662 אדם המכונה תכופות "אבי הכימיה המודרנית", רוברט בויל, כתב רשימה מרשימה ונבואית של הדברים שאותם קיווה שהמדע יצליח לעשות בעתיד – מבחר אקלקטי של בעיות שטרם נפתרו ונראו לו דחופות ביותר. הרשימה התגלתה זמן קצר אחרי מותו, וב-300 השנים מאז שכתב אותה רבים מהפיתוחים המדעיים – ג'י-פי-אס, נורות חשמל, השתלת איברים, ניתוחים פלסטיים – כבר מומשו.

הארכת החיים.

חידוש הנעורים, או לפחות חלק מאותותיהם, כמו למשל – שיניים חדשות, צבע שיער כמו זה שהיה בנעורים.

אמנות הטיס.

אמנות השהייה מתחת לפני המים והיכולת להשתמש שם בחושים בחופשיות.

ריפוי פצעים מרחוק.

ריפוי מחלות מרחוק, או לפחות באמצעות השתלת איברים.

היכולת לצמוח לגובה רב.

חיקוי של דגים, בלי עזרת מנוע, רק בעזרת מנהגים והשכלה.

האצת הצמיחה מתוך זרע.

הפיכה של מתכות לחומרים אחרים.

היכולת להגמיש זכוכית כדי לרקע ולעבד אותה.

שינוי החומר של זנים מתוך מינרלים, חיות וצמחים.

אלקאסט[1] נוזלי ונוזלים ממיסים אחרים.

יצירה של משקפיים פרבוליים והיפרבוליים.

יצירת נשק קל ונוקשה מאוד.

שיטה מעשית וודאית למציאת קווי אורך.

שימוש במטוטלות בים ובמסעות, והפעלתן בתוך שעונים.

סמים רבי השפעה שמשנים או מרוממים את הדמיון, את הערנות, את הזיכרון ותפקודים אחרים, משככים כאבים, מאפשרים שינת ישרים וחלומות רגועים, וכן הלאה.

ספינה שתפליג בכל רוח, וספינה שאי אפשר להטביע.

שחרור מהצורך לישון זמן רב, כמו השפעתו של תה, וכמו מה שקורה לחולי נפש.

חלומות נעימים ופעילות גופנית, כמו ה"האלקטוארי[2] המצרי" והפטרייה המוזכרת בכתביו של הסופר הצרפתי.

כוח וזריזות גופנית עצומים כמו אלה שיש לאפילפטים ולאנשים היסטריים.

אור תמידי.

ציפויים מבושמים שניחוחם נוצר באמצעות שפשוף.

 

[1] חומר היפותטי שמסוגל להמיס כל חומר אחר.
[2] דבש רפואי.

 

 

שמואל הנגיד, "מת אב ומת אלול": מה עלה בגורלו של מוכר בשמים עני

השנה – 1013. הבֶּרְבֶּרִים – תושביה הקדומים ביותר של צפון אפריקה – הביסו את הח'ליפות המוסלמית וכבשו את בירתם –קורדובה שבספרד. הברברים מגרשים מהעיר את היהודים, שעד אז שגשגו וניהלו חיי מסחר ותרבות עשירים. אחד המגורשים הוא משורר בשם שמואל בר יוסף הלוי הנגיד. הוא רק בן עשרים. בודד וחסר־כול הוא עוזב את העיר שבה החל לטפח את כישרונותיו כקליגרף מצטיין בכתיבה בערבית והיה בעליו של מכון לכתיבת ספרי קודש.

חמש שנים אחרי כן הוא כבר מתמנה לתפקיד של וזיר בנסיכות גרנדה, מתהלך במשך עשרות שנים בחצרות מלכות, תומך ביהודים בני ארצו ומגן עליהם, וכל אותה עת ממשיך לכתוב וליצור, וגם לשלוח יד במדעים המדויקים, להצטיין במתמטיקה ולפרסם כתבים העוסקים באסטרונומיה.

המהפך בחייו התרחש כשאל חנות הבשמים שפתח בגרנדה נקלע מושל הנסיכות, שהתרשם והתפעל מחוכמתו של המוכר, והחליט למנות אותו לתפקיד של יועץ. משם נסללה דרכו למעמד נכבד ורב השפעה, שבו החזיק במשך שנים רבות.

לצד שירי הקודש וההגות, המחקרים שעסקו בתלמוד ובלשון העברית, כתב שמואל הנגיד גם "שירי יין", כלומר שירה חילונית הנוגעת בתענוגות החושים ובהנאה מהיופי שקיים בעולם. הנה אחד מהם:

מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם,
בָאוּ יְמֵי הַקֹר, וְהַתִירוֹשׁ אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם.

לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!
אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְהַגְשִימָם וּשְמַע שְמֵי מָרוֹם בְהַרְעִימָם.

וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.
קוּמָה, שְתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְתֵה בַכַד, וּבַלַיִל וְגַם יומָם!

בשיר מתאר הנגיד את חילופי העונות, ליתר דיוק – את בוא החורף, המעורר בבני אדם רצון להתכנס בביתם ולשתוק, בחברת התירוש המאדים והדומם. המשורר קורא להם להתגבר על הדכדוך ולהתכנס ולשתות לשוכרה, חרף מזג האוויר הסגרירי, הגשם היורד: "עָבִים בְהַגְשִימָם", וקולות הסופה: "שְמֵי מָרוֹם בְהַרְעִימָם". אם יעשו זאת, יוכלו להתנחם ולהתחמם ביחד. כדי לעודד את ההסתכלות החיובית ואת שמחת החיים, המיר המשורר פסוק המופיע בתנ"ך כשיר קינה על החורבן, (מגילת איכה, פרק ב', פסוק י"ז): "עָשָׂה יְהוָה אֲשֶׁר זָמָם, בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי-קֶדֶם–הָרַס, וְלֹא חָמָל", לקריאה המזמינה את בני האדם לשמוח: "כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!"

המשורר נתן יונתן נטל את השורה הראשונה משירו של שמואל הנגיד והוסיף עליה:

מת אב ומת אלול ומת חומם
גם נאסף תשרי ומת עימם
רק נשארה גחלת עמומה
של אהבת הקיץ הגדומה.

אל מערת דוד השונמית
תצמיד את ירכיה הקרות
אל חום האבנים שעל קברו.

מת אב ומת אלול…

וילד זר הולך ותר כמו שאול
את עקבותיו של אב ושל אלול
ובעמום הוא מחפש את הצלול.

לך ילד לך, אולי בסוף המערב
בין ים ויבשה, בין אב לסתיו
יאור שלך יאיר בין חטאיו.

מת אב ומת אלול…

חטאי האיש והאישה והנחש
חטאת דוד באוריה, כבשת הרש
ויונתן ויערת הדבש.

מת אב ומת אלול, הקיץ שב
סיפור שלך ילדי, מתחיל עכשיו
עם כל הדבש והנחש והאישה.

מת אב ומת אלול…

צביקה פיק הלחין ושר את השיר, שרבות בו האָלוזיות המקראיות: אבישג השונמית שזומנה אל דוד המלך בערוב ימיו כדי לחמם את גופו, שאול שיצא לחפש אתונות ומצא מלוכה, חטאים שחטאו בני אדם: אדם וחוה שלא צייתו לצו האוסר עליהם שלא לאכול מפרי עץ הדעת ודוד ששילח את אוריה החיתי אל מותו, כדי שיוכל לקחת לו לאישה את "כבשת הרש" – את בת שבע, רעייתו של אוריה. האם בשל כל אלה "מת אב ומת אלול"?

החורף יבוא בתום חודשי הקיץ האחרונים, אלול ואב, והסתיו והחורף שיגיע, יביאו אתם גשם וסופה. אבל אחריהם יגיע שוב האביב, שבשני השירים, זה של שמואל הנגיד וזה של נתן יונתן, כלל אינו מוזכר. שמואל הנגיד מבקש לגבור על קור החורף. נתן יונתן מתאבל על המוות, מן הסתם לא רק זה של הקיץ שתם, אלא גם על האובדן שידע בחייו, כשבנו ליאור נפל במלחמת יום כיפור. "אב" בשירו של יונתן אינו רק שם של חודש. הוא רומז גם על אב שכול המבכה את בנו. מהקיץ בשירו של יונתן נותרה "רק גחלת עמומה". אבל גם החורף בשירו של שמואל הנגיד יגיע לסופו. ואנו, קוראי השירים, נמשיך לחוות את מעגל הלבלוב, הפריחה, הקמילה והלבלוב המחודש של הטבע, עד בוא יומנו.

אן אפלבאום, "גולאג, סיפורם של מחנות הריכוז הסובייטיים": האם יום אחד נשאל מי אנחנו?

"לראשונה נתקלתי בבעיה לפני שנים אחדות, כשחציתי את גשר קארל בפראג שזה עתה עלתה על דרך הדמוקרטיה. לאורך הגשר, אתר תיירות מרכזי, היו אומני רחוב וסוחרים, ומדי חמישה מטרים לערך ניצב מישהו שניסה למכור בדיוק את מה שניתן לצפות שמישהו ימכור באתרים כאלה, שנראים בעצמם כמו גלויות נוף – ציורי רחובות יפים, תכשיטים במחירי מציאה ומחזיקי מפתחות עם הכיתוב – 'פראג'. בין היתר הוצעו למכירה שלל מזכרות של הצבא הסובייטי: כומתות, אותות, אבזמי חגורות וסיכות קטנות, תמונות פח של לנין וברז'נייב, מהסוג שתלמידים סובייטים נהגו להצמיד לתלבושת האחידה.

הדבר היה מוזר בעיני. מרבית רוכשי המזכרות הסובייטיות היו אמריקנים ומערב אירופים, אין ספק שכולם היו נחרדים למחשבה שישאו צלב קרס, אך איש לא התנגד לשאת את סמל הפטיש והמגל על חולצת טריקו או על כובע. זו היתה אבחנה שולית, אך לפעמים דווקא אבחנות שוליות כאלה מלמדות בצורה הטובה ביותר על מצב רוח תרבותי. הלקח לא יכול היה להיות חד יותר: בעוד שסמלו של רצח המוני אחד ממלא את ליבנו חלחלה, סמלו של רצח המוני אחר מעורר בנו צחוק."

התיאור והתמיהה מופיעים בפרק ההקדמה של הספר המרתק גולאג: סיפורם של מחנות הריכוז הסובייטיים, זוכה פרס פוליצר, שתרגומו לעברית יצא לאור ב-2004 (באנגלית הוא הופיע שנה לפני כן).

תשובתה של אפלבאום, המופיעה מיד אחרי אותה תהייה, מעניינת לא פחות מהשאלה:

"את האדישות של התיירים בפראג ביחס לסטליניזם אפשר להסביר, בין השאר, בהיעדר דימויים בתרבות העממית במערב. המלחמה הקרה אמנם הולידה את ג'יימס בונד ושלל ספרי מתח, או קריקטורות של רוסים מהסוג המוצג בסרטי רמבו, אך לא יצירות שאפתניות דוגמת 'רשימת שינדלר' או 'בחירתה של סופי'. סטיבן ספילברג, כנראה הבמאי המוביל בהוליווד (אם נרצה ואם לא), בחר ליצור סרטים על מחנות הריכוז של יפן ('אימפריית השמש') ועל מחנות הריכוז הנאציים, אך לא על מחנות הריכוז הסטליניסטיים. אלה לא עוררו את דמיונה של הוליווד כמו האחרים.

גם התרבות הגבוהה לא גילתה פתיחות רבה יותר לנושא. המוניטין של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר הוכתמו קשות עקב תמיכתו קצרת הימים והגלויה בנאציזם – התלהבות שהתפתחה לפני שהיטלר ביצע את מעשי הזוועה הגדולים שלו. לעומת זאת, שמו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר[1] לא נפגע כהוא זה עקב תמיכתו האגרסיבית בסטליניזם בשנים שלאחר המלחמה, כאשר לרשות כל מתעניין עמדו שפע ראיות למעלליו של סטלין".

אכן, תהייה מעניינת.

גם את התשובה האפשרית, הכמעט מובנת מאליה – לכאורה! – מביאה בפנינו המחברת: "האמת הפשוטה היא שהאידיאלים הקומוניסטים – צדק חברתי, שוויון לכול – קוסמים לרוב הגדול במערב הרבה יותר מתורת הגזע וניצחון החזק על החלש מבית מדרשם של הנאצים".

לאורך ספרה עב הכרס, 593 עמודי טקסט בעברית, מבהירה אפלבאום מדוע מי שמתייחס בסלחנות לזוועות הגולאגים טועה טעות מרה.

הקריאה מרתקת, מפחידה, ולפעמים מחרידה כל כך, עד שעל חלק מהתיאורים ויתרתי ודילגתי, שמא המורא יכריע אותי.

הסבריה של אפלבאום נפתחים בתובנה פשוטה: מאחר שהגולאגים לא הונצחו כמעט בתצלומים ובקטעים קולנועיים, בניגוד למחנות הריכוז הגרמניים, לא נותר מהם כמעט בזיכרון הקולקטיבי דימוי ויזואלי ו"בלי תמונות לא היה סיכוי להבנה ראויה".

כמו כן, העובדה שברית המועצות, לצד ארצות הברית ושאר בנות הברית, הביסה את הרוע הצרוף, את היטלר, מקשה לדעתה של אפלבאום להביט בעיניים פקוחות על הרוע של ברית המועצות עצמה. "איש אינו רוצה לחשוב שהבסנו רוצח-המונים אחד בעזרתו של אחר!"

נקודה נוספת: "עוצמת התעמולה בברית המועצות הייתה כזו, שהיה בה כדי לשנות את תפיסת המציאות".

אבל יש להכיר בעובדות: יש קווים משותפים רבים בין מחנות הריכוז הנאציים והגולאגים. למשל – הדה-הומניזציה המכוונת, שאחת ממטרותיה הייתה להקל על הנוגסים והרוצחים לבצע את מעלליהם, אם כי, בניגוד למחנות הריכוז הנאציים, בגולאגים לא הייתה קבוצת אסירים שנדונה למוות ודאי מעצם כך שהם נמנים עם בני עם מסוים. כמו כן, בגולאגים הגלגל יכול היה בקלות להתהפך. הרודפים יכלו תוך זמן קצר להיכלא ולמצוא את עצמם בצדם של הנרדפים. מערכת הגולאגים גם לא אורגנה בכוונה "לייצור המוני של גופות", אם כי התוצאה הייתה זהה – מאות אלפים, אם לא יותר, הומתו ברעב, מקור, הזנחה, מחלות, ומעבודה קשה עד בלתי אפשרית.

לאורך הספר כולו מראה אפלבאום בפירוט את העולם המטורף, ההפוך, שיצר את הגולאגים. "משנת 1917 ואילך התהפכו כל ערכיה של חברה שלמה: שוד הוצג באור זוהר במונח 'הלאמה', ורצח נעשה חלק מקובל במאבק למען הדיקטטורה של הפרולטריון," זאת כבר בתחילת הדרך, עוד לפני תחילת שלטונו של סטלין, כשלנין "שלח אלפים לבתי הכלא […] אך ורק בשל עושרם משכבר הימים או תוארם האריסטוקרטי", העניין לא נראה לציבור "מוזר או חריג", וזאת רק דוגמה אחת קטנה.

דוגמה אחרת לעולם ההפוך ששרר אז בברית המועצות: הבולשביקים, שדגלו כביכול בשיפור גורלם של החלכאים והנדכאים, לא הוטרדו כלל מהניסיון לחסל עמים שלמים, לא-רוסיים, שהיו חלק מהאימפריה. אנשים נשפטו לא בשל מעשיהם, אלא על פי זהותם.

בעולם ההפוך של הגולאגים ציפו מהאסירים להכיר טובה למעניהם ולהמשיך לאהוד את המשטר. את האכזריות, ואת אופיים האמיתי של המחנות, ניסו להסתיר "במסווה של עגה כלכלית" שאתה הצדיקו כל דבר, אפילו מוות. "הכול נעשה לטובת הכלל הרחבה יותר".

בעולם ההפוך של הגולאג, האסירים הפליליים לא נחשבו פושעים יותר מאשר האסירים הפוליטיים, שהיו כביכול "האויבים האמיתיים של המשטר", אם כי רובם היו אויבים מדומים, שכן מעולם לא ביצעו באמת שום עבירה פוליטית.

בעולם ההפוך של הגולאג רופא רחום הסביר לאסיר מה לעשות כדי לפתח תסמיני מחלה, שבמקרים מסוימים זיכו אותו אולי במנוחה ובאוכל, וכדבריה של אפלבאום: "בעולם החופשי רופא לא היה נחשב אדם טוב אם גרם למטופליו בכוונה למחלה; במחנה רופא שכזה נחשב לקדוש לכל דבר."

את העובדה הבולטת ביותר שנגלית בספר אפשר לסכם במשפט אחד ממצה: "מטרתו העיקרית של הגולאג הייתה כלכלית"!

מיליוני בני האדם שנשלחו לגולאגים – רובם המוחלט באשמות שווא – נועדו בעיקר, אולי בעצם אך ורק, לשמש כוח עבודה זול שיקדם את תוכניותיו הגרנדיוזיות של סטלין (ביניהן – הכרייה המיותרת לחלוטין של תעלת הים הלבן, שבוצעה, ממש כך, בידיים חשופות). הם נוצלו, "ובלשונו של מרקס, נעשו לחומר". בהקשר זה יש פרט שבעיני הקוראת הישראלית נתפס כקוריוז: מסתבר שמפקדו רב העוצמה של "סולוביצקי", הגולאג הראשון, מחנה ששימש אחר כך דגם לכל המחנות האחרים, היה יהודי יליד חיפה בשם נפתלי פרנקל, שהגיע כאסיר, אבל הצליח להתקדם בחיים… על פי השמועות, בהגיעו למחנה כאסיר, העז פרנקל לכתוב מכתב לאחד מראשי המשטרה החשאית והסביר לו מדוע המחנה התעשייתי – האסירים הועסקו ביערנות, חקלאות וייצור לבנים – אינו יעיל, ומה אפשר לעשות כדי לתקן את כשליו. אחרי שהתמנה למנהל נעשו המפעלים רווחיים מאוד. "הכול זיהו את פרנקל עם מסחור המחנה". (אחת השיטות הקטלניות שהנהיג הייתה "אכול כפי עבודתך", שעל פיה מנות המזון של האסירים נקבעו בהתאם לכמות העבודה שהשלימו).

לעבודות הכפייה היו שורשים בהיסטוריה הרוסית. כך נבנתה במאה ה-18 העיר סנט פטרסבורג. "רבים מתו במהלך הבנייה, ואף על פי כן נעשתה העיר סמל לקדמה ולאירופיזציה. השיטות היו אכזריות, אך האומה ככלל הפיקה מהן תועלת."

כאמור, חלק מהתיאורים קשים מנשוא, במיוחד אלה שקשורים בילדים, בתינוקות שהופרדו בכוח מאמם, באלה שמתו מרעב ובשל ההזנחה שנכפתה על האמהות.

מחריד גם הפרק העוסק בגורלן של נשים שלא רק נאנסו, אלא גם כונו אחר כך בכינויי גנאי (ומעלה על הדעת את סיפורה של אידה פינק, "בתולה לא יכולה להיות זונה?"). כדבריה של אפלבאום: "סיפורה של רוז'נביץ', כמו גם זה שמביא הרלינג, עשוי להצטייר כסיפור של הידרדרות מוסרית. לחלופין ניתן לכנותו 'סיפור של הישרדות'".

קשים מנשוא גם הפרקים המתארים את הרעב. את עבודת הפרך. את התנהגותם החייתית והמבעיתה של האסירים פליליים. את ההתאבדויות. ובכל זאת, יש בספר גם נחמות. למשל – הסיפורים על התנהגותם החומלת ומצילת החיים של רופאים ואחיות. או אלה שמעלים על נס את כוחה של האמנות להעניק לבני האדם פשר ורצון לחיות. כך למשל את מי שהיטיב לספר סיפורים זיכו האסירים בתנאים מועדפים, כמידת יכולתם. (תיאור האסירים המאזינים לעמית משכיל שיכול לשחזר באוזניהם ספרים שקרא ולעורר את עניינם וסקרנותם הזכיר לי את הקטע "מה הסכנה שמפניה צריך סופר להישמר" מתוך הספר Aspects of a Novel, מאת א"מ פורסטר).

חלפו ארבע עשרה שנה מאז שהספר שלפנינו התפרסם לראשונה. ב-2003 ברית המועצות כבר לא הייתה קיימת זה שתים עשרה שנה. ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, היה אמור לשמש בתפקידו רק שתי קדנציות שאורכן ארבע שנים, אבל בקשתו להאריך כל קדנציה לשש שנים התקבלה ב-2012. הוא נבחר לאחרונה לנשיא זו הפעם הרביעית, והושבע לתפקיד במאי 2018. סמכויותיו עצומות.

בספר The Future Is History: How Totalitarianism Reclaimed Russia שראה אור בניו יורק לפני כשנה, מתארת המחברת מאשה גסן, אזרחית ארצות הברית אך ילידת ברית המועצות, איך המשטר הטוטליטרי השתלט שוב, להערכתה, על רוסיה.

אמנם, ככל הידוע, אין כיום גולאגים כמו אלה הסובייטים המתוארים בספר, אבל דברי הסיכום של אן אפלבאום מצמררים:

"ככל שניטיב להבין עד כמה חברות שונות הפכו את שכנותיהן ואת אזרחיהן מבני אדם לחפצים, ככל שניטיב לדעת את הנסיבות הספציפיות שהובילו לכל אפיזודה של טבח המוני ורצח המוני, כך ניטיב להבין את הצד האפל של הטבע האנושי שלנו. ספר זה לא נכתב 'כדי שהדברים לא יקרו שוב', כמאמר הקלישאה. ספר זה נכתב משום שאין כמעט ספק שהם יקרו שוב." (ההדגשה שלי, עע"א). אפלבאום גם מסבירה מדוע: "פילוסופיות טוטליטריות קסמו, ויוסיפו לקסום, למיליונים רבים. השמדת 'האויב האובייקטיבי', כדבריה של חנה ארנדט, נותרה יעד בסיסי של דיקטטורות רבות. עלינו לדעת מדוע, וכל סיפור, כל ספר זיכרונות, כל מסמך בהיסטוריה של הגולאג, הוא חלק מפאזל, חלק מההסבר. בלעדיהם נתעורר יום אחר ונגלה שאיננו יודעים מי אנחנו".

ומה אתנו? האם אנחנו עדיין יודעים מי אנחנו? מפתה לחתום את הרשומה בבית מתוך שירה של חוה אלברשטיין:

ומה פתאום את שרה חד גדיא?
אביב עוד לא הגיע ופסח לא בא.
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה
ובכל הלילות בכל הלילות
שאלתי רק ארבע קושיות
הלילה הזה יש לי עוד שאלה
עד מתי יימשך מעגל האימה
רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה
מתי ייגמר הטירוף הזה
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה
הייתי פעם כבש וגדי שליו
היום אני נמר וזאב טורף
הייתי כבר יונה והייתי צבי
היום איני יודעת מי אני.

[1] אגב, לא רק סארטר העניק לגיטימציה לזוועות. גם הסופר הרוסי מקסים גורקי ביקר בגולאג וכתב חוות דעת חיובית ואוהדת שבה שיבח את יפי הנוף ואת המבנים הציוריים והתפעל מתנאי החיים של האסירים, ואפילו הציג את האלימות הממסדית "כחלק הגיוני וטבעי של הסדר החדש".

Gulag: A History by Anne Applebaum

לעברית: כרמית גיא

"אתן הנשים עושות עניין מכל שטות"

 מעולם לא ראיתם מהומה כזאת בכל הבית כמו המהומה שמתרחשת כשדודי פוג'ר לוקח על עצמו לעשות משהו. נניח שהגיעה הביתה תמונה מחנות המסגרות, והיא עומדת בחדר האוכל ומחכה שיתלו אותה על הקיר. הדודה פוג'ר שואלת מה יעשו איתה, והדוד פוג'ר משיב: "אה. תשאירי את זה לי, ואתם, כולכם, אין לכם מה לדאוג, אני אטפל בזה."

ואז הוא מסיר את המעיל ומתחיל. הוא שולח את המשרתת להביא מסמרים בשישה פני, ואז שולח אחריה את אחד הילדים שיגיד לה באיזה גודל. ומאותו רגע הוא נכנס לעניינים ומשגע את כל הבית.

"עכשיו אתה ויל, לך ותביא לי את הפטיש," הוא צועק, "ותביא לי את הסרגל, תום, ואני אצטרך את הסולם, וכדאי שתביא גם כיסא מהמטבח ו… ג'ים! קפוץ למר גוגלס ותגיד לו: 'אבא מוסר ד"ש ומקווה שהרגל שלך בסדר, ושואל אם תוכל להשאיל לו פלס מים?' ואל תלכי מריה, כי אני צריך מישהו שיחזיק לי את המנורה; וכשהמשרתת תחזור שתצא שוב ותקנה חוט לתליית תמונות; ותום! איפה תום, בוא הנה, אני ארצה שתגיש לי את התמונה."

ואז הוא מרים את התמונה, ומפיל אותה, והיא מתפרקת. והוא מנסה להציל את הזכוכית, ופוצע את עצמו. ואז הוא מקפץ מסביב לחדר ומחפש את הממחטה שלו. הוא לא מצליח למצוא את הממחטה, כי היא בכיס של המעיל שהסיר, והוא לא יודע איפה הוא הניח את המעיל. כל בני הבית חייבים להפסיק לחפש את כלי העבודה ומתחילים לחפש את המעיל בזמן שהוא מנתר מסביב ומפריע להם.

"אין אף אחד בכל הבית הזה, שיודע איפה המעיל שלי? בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. אני נשבע לכם, שישה אנשים, ואף אחד מכם לא מסוגל למצוא מעיל שהסרת לפני חמש דקות! בחיי מכל ה…"

אז הוא קם, ומתברר לו שישב על המעיל, והוא צועק "טוב, אתם יכולים להפסיק לחפש! הנה, מצאתי אותו בעצמי. הייתי יכול באותה המידה לבקש מהחתול שימצא לי אותו, הוא היה מצליח בדיוק כמוכם."

ואז מבזבזים חצי שעה בחבישת האצבע שלו, ומביאים זכוכית חדשה ואת הכלים, והסולם והכיסא וגם נרות, והוא מתחיל מחדש, וכל המשפחה, כולל המשרתת והעוזרת, עומדים מסביבו בחצי גורן מוכנים לעזור. שני אנשים צריכים להחזיק את הכיסא, והשלישי עוזר לו לעלות עליו ומחזיק אותו, והרביעי מגיש לו מסמר, והחמישי מעביר לו את הפטיש. הוא לוקח את המסמר ומפיל אותו.

"הנה," הוא אומר בטון נעלב, "עכשיו נפל המסמר," וכולנו חייבים לרדת על ברכינו ולחפש אותו, בשעה שהדוד עומד על הכיסא ורוטן ורוצה לדעת אם אנחנו מתכוונים שהוא ימשיך לעמוד שם כל הערב.

בסוף נמצא המסמר, אבל אז הוא מאבד את הפטיש. "איפה הפטיש? מה עשיתי עם הפטיש? אלוהים אדירים! שבעה אנשים עומדים מסביב ומפהקים, ואף אחד לא יודע מה עשיתי עם הפטיש!"

וכשאנו מוצאים את הפטיש, נעלם הסימן שהוא סימן על הקיר במקום שבו צריך להיתקע המסמר, וכל אחד מאיתנו בתורו צריך לעלות על הכיסא שלידו ולראות אם הוא מצליח למצוא אותו; וכל אחד מאיתנו מגלה אותו במקום אחר, והדוד קורא לכל אחד טיפש ואומר לו לרדת מהכיסא. והוא לוקח את הסרגל ומודד שוב ומוצא שצריך לחלק שלושים ואחד אינץ' ושלוש שמיניות לשתיים, והוא מנסה לעשות את החשבון בראש ומתעצבן.

כל אחד מאיתנו מנסה לעשות את החשבון בראש, וכל אחד מקבל תוצאה אחרת וכולם לועגים זה לזה. בריב הכללי נשכחת המידה שאותה יש לחלק, והדוד פוג'ר חייב למדוד שוב.

הפעם הוא משתמש בחתיכת חוט, וברגע הקריטי הוא מטה את עצמו מעל הכיסא בזווית של ארבעים וחמש ומנסה להגיע לנקודה שנמצאת שלושה אינצ'ים מעבר להשגתו, החוט נשמט, והדוד נופל על הפסנתר.מנגינת פלאים מיוחדת במינה עולה פתאום כשראשו וגופו לוחצים בו זמנית על כל הקלידים.

הדודה מריה אומרת שהיא לא רוצה שהילדים יעמדו וישמעו מילים כאלה.

לבסוף מצליח הדוד פוג'ר לסמן שוב את הסימן, לוקח אליו את המסמר ביד שמאל, ולוקח את הפטיש,  ובמכה הראשונה הוא מועך את האגודל שלו ומפיל את הפטיש בצעקה על בהונות רגליו של אחד מאתנו. מריה מעירה בעדינות, שבפעם הבאה שהדוד פוג'ר מתכוון לתקוע מסמר בקיר, היא מקווה שיודיע לה בזמן, כדי שתוכל לעשות סידורים לעבור לשבוע לאימא שלה, בזמן שהוא עובד.

"או, אתן הנשים. אתן עושות עניין גדול מכל שטות עונה הדוד פוג'ר כשהוא מתרומם מהרצפה, "ואני דווקא אוהב את העבודות הקטנות האלה."

ואז הוא מנסה שוב, ובניסיון השני המסמר נכנס בקלות לתוך הגבס ואחריו חצי מהפטיש, והדוד פוג'ר מוטח אל הקיר בעוצמה שמסוגלת לרדד את אפו.

ואז אנחנו צריכים למצוא שוב את הסרגל ואת החוט, ועוד חור נפער בקיר; ולקראת חצות התמונה תלויה, עקומה ורופפת מאוד, והקיר בטווח של כמה יארדים מסביב נראה כאילו טיפלו בו בקלשון, וכולם תשושים ואומללים חוץ מהדוד פוג'ר.

"הנה, בבקשה," הוא אומר כשהוא יורד בכבדות מהכיסא על היבלת של העוזרת וסוקר בגאווה את המהפכה שחולל, "ויש כאלה שמזמינים בעלי מקצוע בשביל עבודה פשוטה כזאת. "


(THREE MEN IN A BOAT (To say nothing of the dog

לעברית: דני קרמן
מהדורה מוערת, עם מסלולי טיולים

ג'אד נאמן "הפצע מתנת המלחמה – שדות הקרב בקולנוע הישראלי"

יש לפתוח בגילוי נאות: את ג'אד נאמן הכרתי, אף על פי שנמצאתי אז מן הסתם הרחק מעבר לשולי מבטו. זה היה בעיירה קטנה, לא הרחק מאדיס אבבה. הוא היה אז בן 25 ואני – בת 10. הוא – צנחן משוחרר, שהגיע לאתיופיה ביחד עם עוד כמה צנחנים כמוהו, שהוטל עליהם להדריך צנחנים אתיופיים. אני  הייתי ילדה ישראלית שטופת געגועים, שנהגה לשבת ולהאזין לשיחותיהם של ארבעת הלוחמים שהתכנסו בבית שבו גרתי, לא הרחק מאגם בישופטו. ארבעת הצנחנים הרבו לשיר ביחד ("פגשתיך בשדה תלתן", "ארצנו הקטנטונת" היו חלק מהרפרטואר), ולספר על חוויותיהם מהקרבות.

ג'אד עדיין לא היה אז רופא, ולא היוצר והקולנוען שנעשה כעבור זמן לא רב. ב-1969 ביים את סרטו הראשון, "השמלה", ואחרי כן המשיך ליצור, התמנה לימים לראש החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב (שגם בו "עברתי": למדתי שם רק שני סמסטרים, בשנה הראשונה שהחוג הוקם, ואז חזרתי ללימודי ספרות אנגלית חד-חוגי). נאמן זכה בפרס ישראל לקולנוע בשנת 2009, והוא כיום פרופסור וחוקר קולנוע.

ספרו החדש שהגיע לידי עורר בי סקרנות מידית, שהרי הזיכרון החד ביותר שלי מג'אד ומחבריו הוא זה של סיפורי האימה שחזרו וסיפרו זה לזה. היו בהם גופות, פציעות, אש שנורתה, ג'יפים שהתהפכו, דם, מדרונות חול, הצלה וגם מוות. אפילו ילדה בת 10 יכלה לחוש מצד אחד בעוצמת הטראומות שהם עיבדו ביחד, ומהצד האחר –  בהתרפקות המסוימת שנטו לה, כשגלגלו ביניהם את סיפורי הקרבות. היו שם לא מעט פרצי צחוק, שנשמעו לפעמים לילדה שהייתי מוזרים ולא הכי מותאמים, ולא היו דמעות.

את הזיכרונות הללו שלי משנת 1961 אפשר לגלות בספר שלפנינו.

ג'אד נאמן עושה בו מהלך מרתק: הוא בוחן את השאלה הבסיסית, המהותית, "למה מלחמה?" שאותה, כך הוא מצטט, שאל איינשטיין את פרויד, ועושה זאת דרך הפריזמה של הקולנוע בכלל, ושל הקולנוע הישראלי בפרט.

בהקדמה לספר הוא מביא בפנינו כמה התנסויות מחרידות, טראומטיות, שהיו לו בשדה הקרב.

בציטוט מדבריו של זקן השומרים, אברהם שפירא, הוא מעיד על עצמו שכמו שפירא "לא הרגתי ולא נהרגתי אף פעם", ומספר שהנשק שלו "נשאר תמיד עם מחסנית טעונה ומלאה עד הכדור האחרון", עד כדי כך שהקנה החליד מחוסר שימוש או טיפול נאות: נאמן, כך הוא כותב, לא נלחם אלא רק טיפל בפצועים, ובכל זאת הוא אינו פטור מרגשות אשם על אלה שלא הצליח להציל, ביניהם חיילי אויב.

רק אם מבינים את עוצמת הזוועה, כפי שהיא מובאת בפנינו בפרק הפותח, אפשר להמשיך אל שאר פרקי הספר, שחלקם היו בעיני מרתקים, אבל, עלי להודות, היו גם אחרים שייגעו אותי, עד שמצאתי את עצמי מדלגת על כמה מהם, או קוראת ברפרוף.

עקרונית, מה שנאמן עושה בספר שלפנינו, מעניין מאוד. הוא מתאר סצינות ארוכות מתוך סרטי קולנוע, ומנתח אותם בהתאם לעניין שהוא מבקש להוכיח או להדגים. התיאור המילולי של התרחשויות קולנועיות פועל היטב, למרבה ההפתעה, אולי מכיוון שהוא מגיע דרך הפריזמה של עיניו של קולנוען מנוסה וותיק. הבעיה, לטעמי, היא הישענות היתר על הוגים רבים שדבריהם המצוטטים אמורים לתמוך בטענותיו השונות של נאמן. מי אינו מוזמן אל הספר? לא רק פרויד ואיינשטיין, אלא גם יונג, נוימן, לאקאן, ניטשה, בובר, ז'בוטינסקי, גראמשי, ז'יז'ק, כריסטבה, דרידה, פוקו, ועוד רבים אחרים.

לפעמים הציטוטים המובאים משתלבים היטב ומחזקים את הטענות, אבל לפעמים יש תחושה שהם נכפים על הטקסט, כאילו כדי לחזק את תוקפו האקדמי. "הדרקון הימי הוא ארכיטיפ 'הנשי הנורא' מעין לווייתן מקראי שהגיבורים יוצאים להכחידו, כמו הכריש בסרט 'מלתעות' (סטיבן ספילברג, 1975). בתיאוריה היונגיאנית הארכיטיפ 'הנשי הנורא' מייצג ממד ארכאי וכאוטי באישיות", הוא כותב, ואז מצטט את נוימן: "אנתיזה לאנרגיה השואפת למרומים של האני המתפתח [של הגבר], והוא נעשה לסמל הדריכה במקום, הנסיגה והמוות. […] אולם המוות שמסמן הדרקון 'הנשי הנורא' איננו רק פסיבי, הוא באותה מידה טורפני, מעין כוח חודרני ומפתה המטביע [את הגבר] במעמקים", וכל זאת, כמו גם ציטוט מפול ריקאר ומהאיליאדיה והאודיסיאה, כדי לנתח את הסרט "צלילה" ולדון בפולחן הנופלים, בסגידה לטקס הטהרה של הגוף המת, בעוצמה הארוטית של האישה, במיוחד של האלמנה, וביחסים ההומו ארוטיים שאחוות הלוחמים חושפת לדעתו. כל העניינים הללו שזורים זה בזה בפרק בנשימה אחת וברצף נטול הפוגה.

מעבר לכך, יש לי ויכוח עם כמה קביעות המופיעות בספר, ונמסרות כאילו היו אמיתות מוסכמות, ואילו לי אינן ברורות עד כדי כך.

למשל: "רצח רבין היה ביטוי של הדחף להענשה עצמית, והוא נולד מרגש אשמה קשה מנשוא בנוגע לשואה", כותב נאמן, ומסביר כי מקור תחושת האשמה בכוונה שהייתה ליישוב הארץ ישראלי "לחסל את הגולה", כפי שמשתמע מהז'רגון הפוליטי של הנהגת המפעל הציוני, שציפתה כי היהודים "ינטשו את העיירה ואת אורח החיים המסורתי וימירו את שמירת המצוות בחלוציות בארץ ישראל".

לטענתו של נאמן, "צירוף המקרים הטרגי בין הפרוגרמה של 'חיסול הגולה' ובין חיסולם הפיזי של יהודי הגולה בידי הנאצים" הוא זה ש"הטביע בציונות אשמה של חטא קדמון" ועמו "דחף לא מודע להענשה עצמית".

הטיעון המפותח כאן מופרך, לטעמי. אם היו ביישוב רגשות אשם, וכנראה שהיו, הם לא נבעו לדעתי מהקשר הסמנטי שבין השאיפה להגיע ל"חיסול הגולה" לבין החיסול הפיזי של יהודי אירופה. רגשות האשם נבעו כנראה קודם כול מהתחושה שרבים השאירו באירופה את יקיריהם, וחשו שהפקירו אותם כשהם עצמם ניצלו. כמו כן, הייתה תחושת אשם בשל חוסר היכולת להושיע את הנשארים מאחור. (אפשר לקרוא על כך בטור שכותרתו "את מי לא רצתה הנהגת היישוב להציל", העוסק בספרו של דניאל ברנד במלכודת הרשע, האדישות והסילוף). הניסיון היחיד שנעשה, כששלחו את הצנחנים, חנה סנש ביניהם, נועד מראש לכישלון, שכן נעשה בלי מחשבה סדורה וללא תכנון מתאים, ובכל מקרה, לא יכול כמובן להיות שום יחס בין הניסיון האומלל הזה לבין רצח העם שהשתולל באירופה. אבל לומר שרבין "הוקרב" או כמעט "הקריב את עצמו", שהרי סירב לזכות בהגנה נאותה, מתוך הצורך הפנימי של ישראלים "להענשה עצמית"? לטעון ש"רצח המנהיג הצבר הראשון אשר סימל את היהודי החדש, היה קרבן כפרה על אשמת השואה"? הביטוי האנגלי jumping to conclusions הולם כאן מאוד. נאמן אינו מצליח בדילוג הלוגי שהוא מבצע בעניין הזה.

עם זאת, מצאתי בספר לא מעט תובנות מרתקות. למשל, הניתוחים של סרטי הקולנוע שהוא מציג בעקבות פולחני פריון קדומים פשוט נפלאים. הוא מתאר את הפולחנים המטריאכלים, שמסמל אותם גביע, ואת אלה הפטריאכלים, שסמלם הוא כלי נשק – להב או חרב (או, במעין סובלימציה מאוחרת, גם מחרשה). הוא "מתבונן באיקונוגרפיה של סרטי הריאליזם הציוני" תוך שהוא מתבסס על "'תרבות הגביע'" לעומת '"תרבויות הלהב'" ומראה כיצד, למשל, סצינות של גמיעה מתוך כד (בסרט העליליתי "צבר", ולא רק שם), מבטאת את תרבות הגביע, לעומת סצינה שבה חלוץ רוקד ו"מנופף כאפייה שנראית כעין להב שבו אחזו המחוללים בטקסי המיסטריה". לאורך אותו פרק "מלחמת חורמה – הכד, הלהב והגביע הקדוש", עוסק נאמן בסיפורים המיתולוגיים שהישראלים סיפרו לעצמם: "כמו גיבור הרומנסה הבינימיית, מטרת החלוץ הציוני היא לבוא במקומם של ילידי הארץ שהזניחו את הארץ ודרדרו אותה. בכוח חידושי הטכנולוגיה והקדמה, בנוסח 'חדש ימינו כקדם', החלוצים באים להפריח את השממה. הפטריארך הערבי, שייח' או מוח'תאר, מוצג כאדם נחשל ובמקרים מסוימים אף מושחת". זוויות המבט הללו בהחלט מעוררות מחשבה.

אחד הפרקים הקשים רגשית לקריאה הוא "הפצע מתנת המלחמה – מכוות זיכרון בגוף הלוחם". נאמן מבאר בו את עוצמת הכאב שחש מי שהיה בשדה הקרב ונכח ברגע שבו "הגוף נהפך לקרעי בשר מדממים, פנים נהפך לחוץ, הדם שותת והחי נהפך לדומם". כוונתו, כמובן, לעדים, לחיילים האחרים שנאלצים לראות את הזוועות המתרחשות לנגד עיניהם. התקשיתי להשלים עם קביעתו (הוא נשען על פרויד), שיש לגברים צעירים משיכה להיות שם, להיות עדים, אבל מה בעצם אני יודעת…

הקטעים המעניינים ביותר לטעמי הם אלה שבהם מחבר ג'אד נאמן בין שני התחומים שבהם התמחה והצטיין, הרפואה והקולנוע, ועושה זאת באופן ישיר ומהודק. הנה אחד מהם:

"בסגירה של הפצע באמצעות תפר כירורגי יש אנלוגיה עם המושג סוטורה (suture) מן התאוריה הקולנועית. סוטורה הוא מונח המציין את ההחלקה ואף את ההעלמה של הפערים ברצף הקולנועי בין שוט קולנועי לשוט העוקב. התפר הקולנועי, הסוטורה, מתפקד ביעילות ומעלים מתודעת הצופה את ה'קאט' הקולנועי ויוצר אשליה של רצף מרחב-זמן. לעומת זאת, הצלקת שנותרת בגוף הלוחם היא מכוות זיכרון שאינה נמחקת עד יומו האחרון."

אפילו בשביל הקטע הזה כדאי היה לקרוא את הספר, והוא לא יחיד.

איך גזר סטלין מוות על עשרות מיליוני בני אדם במשחק השחמט האסטרטגי ששיחק

בחודש דצמבר, 1949, התכנסה בתל אביב עצרת של חברי המפלגה הקומוניסטית בישראל כדי לחגוג את יום ההולדת ה-70 של יוסיף סטלין, נשיא ברית המועצות. גם במוסקבה חגגו את יום ההולדת בהתכנסות חגיגית ובנאומים שבהם לא הסתפקו בדברי ברכה. מולוטוב, סגן ראש הממשלה, הכריז למשל כי "ארצות רבות בעולם בשלות לקומוניזם" והבטיח שאם תפרוץ מלחמת עולם שלישית, היא "תסתיים במיגור האימפריאליזם בעולם".

בתל אביב אמר אחד הנואמים כי "התאספנו לחוג את חג הולדתו של סטלין, יחד עם עמי ברה"מ, ארצות הדמוקרטיה העממית ומיליוני אנשים בעולם כולו, הצמאים לשלום ושחרור סוציאלי. זה 25 שנה עומד סטלין כיורשו של לנין בראש המדינה הסובייטית. רב חלקו בפתרון בעיותיה העצומות של מדינת הפועלים. הוא הטביע את חותמו על התפתחותה בימי שלום כבימי מלחמה. בתקופה המכרעת של המלחמה האנטי-פשיסטית היה סטלין מצביאה הגדול של ברה"מ, שהוביל את הצבא האדום לניצחון עד שערי ברלין. מדינת ישראל קמה בעזרתה של ברה"מ. אנו שולחים את ברכתנו היהודית המסורתית 'יזכה לשיבה טובה'. נזכה כולנו לחזות בניצחון המהפכה הסוציאליסטית בעולם כולו."

בשנות ה-30 מתו מרעב מיליונים מתושבי ברית המועצות (על פי הערכות של היסטוריונים נספו אז בין 3 ל-10 מיליון אוקראינים) ומיליונים נמקו בגולאגים, שם נכלאו גם לא מעט תושבים זרים שנקלעו לארצם, נלכדו בהאשמות שווא ונכלאו במחנות ששימשו לכאורה להענשת פושעים פליליים ופוליטיים, אבל בעצם נועדו לספק כוח עבודה עצום וזול מאוד, כדי לממש את הפנטזיות הגרנדיוזיות של סטלין. למשל את הכרייה של תעלת הים הלבן שעלתה בחייהם של כ-12,000 – 25,000 אסירי גולאג, שנאלצו לחפור אותה בידיים, בתנאים של רעב וקור מסמרי שיער.

מאות אלפי בני אדם מתו בגולאגים, שסטלין דגל כמובן בקיומם. באחד מנאומיו מ-1938, שנשא בפני נשיאות הסובייט העליון, בחן סטלין את האפשרות "לעודד" את האסירים, בלי לשחרר אף אחד: "האם איננו יכולים לחשוב על דרך אחרת לגמול להם על עבודתם – עיטורים וכיוצא באלה? איננו פועלים כהלכה, אנו פוגעים בעבודת המחנה. שחרור האנשים הללו אולי נחוץ, אך מנקודת המבט של הכלכלה הלאומית, זה משגה… נשחרר את הטובים ביותר ונותיר את הגרועים ביותר."

מעניין לא פחות הנאום שנשא בפוליטביורו ב-19 באוגוסט, 1939, כלומר – פחות משבועיים לפני שהגרמנים פלשו לפולין ומלחמת העולם השנייה פרצה.

בנאום אמר כי "שאלת המלחמה והשלום תלויה לחלוטין בעמדה שתנקוט ברית המועצות. אנחנו," כך הסביר, "בטוחים שאם נחתום על חוזה הגנה הדדית עם צרפת ובריטניה, גרמניה תיסוג מפולין ותעדיף הסדר עם ארצות המערב. המלחמה תימנע, אבל זה יסכן את ברית המועצות.

לעומת זאת, אם נסכים להצעה של גרמניה, ונחתום על הסכם של אי לוחמה אתה, אין ספק שהיא תפלוש לפולין והמעורבות של צרפת ובריטניה לא תוכל להימנע. ארצות אירופה יחוו תהפוכות וקשיים חמורים, ואז נוכל להישאר מחוץ לקונפליקט, ולתכנן מתי מתאים לנו להצטרף למלחמה.

ניסיון 20 השנה האחרונות מוכיח כי בעת שלום המפלגה הקומוניסטית אינה חזקה די הצורך כדי שהבולשביקים יוכלו להשתלט על מוקדי הכוח. דיקטטורה של המפלגה מתאפשרת רק בעקבות מלחמה גדולה.

ברור לגמרי מה עלינו לעשות: עלינו להיעתר להצעה הגרמנית, לסרב לאנגלים בנימוס ולשלח את נציגי המשלחת שלהם בחזרה הביתה.

לא קשה לחזות את חשיבות המהלך ואת ההישגים שיהיו לנו בעקבותיו. ברור לנו שפולין תושמד עוד לפני שאנגליה וצרפת יספיקו להיחלץ לעזרתה. ואז גרמניה תוותר לנו על חלק מפולין. היתרון המיידי הוא שנגיע עד לשערי ורשה, כמו גם לגליציה האוקראינית.

גרמניה תעניק לנו חופש פעולה בארצות הבלטיות ותכיר בדרישתנו לקבל את בסרביה. היא מוכנה להכיר באינטרסים שלנו ברומניה, בולגריה והונגריה. המצב עם יוגוסלביה עדיין לא ברור. הפתרון תלוי בעמדה שתנקוט איטליה […].

כל זאת, אם גרמניה תנצח במלחמה. אבל עלינו לבחון מה יקרה אם היא תובס. במקרה כזה הסובייטיזציה של גרמניה תהיה בלתי נמנעת, ותקום ממשלה קומוניסטית. אל לנו לשכוח כי גרמניה סובייטית תסכן אותנו מאוד אם היא תיווצר בעקבות תבוסה של גרמניה. אנגליה וצרפת יוסיפו להיות חזקות, יכבשו את ברלין וישמידו את גרמניה הסובייטית. לא נוכל להגיש עזרה אפקטיבית לחברינו הבולשביקים בגרמניה.

לפיכך מטרתנו היא שגרמניה תמשיך במלחמה זמן רב ככל האפשר, כדי שאנגליה וצרפת יותשו עד כדי כך שהן לא יהיו עוד בעמדה שתסכן את גרמניה הסובייטית."

מכאן הסביר סטלין את מה שכינה "עמדתנו": על ברית המועצות להישאר נייטרלית, ולחכות. לא זו בלבד, אלא שהיא גם תגיש לגרמניה סיוע כלכלי מוגבל, כזה שלא יחליש את הכלכלה שלה עצמה, או את צבאה. בה בעת על ברית המועצות לשכלל את התעמולה הקומוניסטית בארצות המערב, ולעבור לנקיטת צעדים מחתרתיים. "עמיתינו הצרפתים יאלצו להקריב את עצמם", אמר, והוסיף: "עלינו להסכים לקורבנות הללו בלי שום היסוס."

עוד הסביר סטלין כמה חשוב שהמלחמה תימשך זמן רב ככל האפשר.

החלופה, ניצחון של גרמניה, לא נראתה לו מסוכנת במיוחד, שכן בכל מקרה גרמניה תוחלש מאוד. כמו כן, היא תשקע בניצול הקולוניות והטריטוריות שתכבוש, ועיסוקיה הרבים ימנעו ממנה לתקוף "אותנו". ובכלל, בצרפת הכבושה המפלגה הקומוניסטית תהיה חזקה מאוד, ומהפכה קומוניסטית תהיה בלתי נמנעת. ואז "נוכל לנצל את המצב, להיחלץ לעזרתה של צרפת ולהפוך אותה לבת ברית שלנו. בנוסף, כל האומות שייפלו בחלקה של גרמניה המנצחת יהיו בנות ברית שלנו. כך יזדמן לנו כר פעולה נרחב ליזום מהפכות ברחבי העולם."

סטלין סיכם את נאומו: "הצגתי בפניכם את שיקולי. אני חוזר ואומר: האינטרס של ברית המועצות, מולדת הפועלים, הוא שתפרוץ מלחמה בין הרייך לבין הקפיטליזם הצרפתי-אנגלי. חשוב מאוד לעשות הכול כדי שהמלחמה תימשך זמן רב ככל האפשר, כדי להחליש את שני הצדדים. לכן חיוני שנסכים להצעת גרמניה, ואז נפעל כדי שהמלחמה, ברגע שתוכרז, תימשך עד למקסימום. עלינו לחזק את הכלכלה ואת התעמולה בארצות הנִצות, כדי להתכונן ליום שבו המלחמה תסתיים."

בתכנונים האסטרטגיים שלו, שדמו כנראה בעיניו למעין משחק שחמט, דן סטלין למוות, באומדן גס, כ-70, אולי אפילו 85 מיליון איש. ביניהם היו כמובן עשרות מיליוני אזרחים של ברית המועצות, שכן, כידוע, היטלר לא פעל על פי התכנונים של סטלין, ובקיץ של שנת 1941 הפתיע אותו כשתקף את ברית המועצות במה שמכונה "מבצע ברברוסה". ועם כל זאת, ארבע שנים אחרי תום המלחמה עדיין איחל אזרח ישראלי לסטלין "שיבה טובה".

טל ניצן: מי שומע את שוועת הפעוטות

טל ניצן, צילום: איציק קנטי

מי לא חלף פעם ליד גדר של גן ילדים, פעוטון, מעון יום – השמות משתנים אבל העיקרון דומה – ושמע את בכיים של הקטנים?

לפעמים אפשר לשמוע גם את הקולות המרגיעים של הנשים האמונות על הרגעתם, מפייסות, מבטיחות שאימא עוד מעט תבוא. ולפעמים הן נוכחות-נעדרות, לפחות למי שנמצא שם בחוץ, ואינו יודע מה בדיוק מתרחש מעבר לגדר.

יש להניח שברוב גני הילדים עובדות גננות ומטפלות שאוהבות את התינוקות ואת הפעוטות הנתונים להשגחתן, גם אם נחשפו לאחרונה מקרים קשים, רבים מדי, של פגיעות בחסרי אונים, ולפחות אחד מהם הסתיים במותה של תינוקת, יסמין וינטה בת השנה, שהסייעת בגן מחצה אותה למוות כשניסתה לאלץ אותה לישון (ובה בעת השתעשעה בטלפון הנייד שלה).

המקרים הקיצוניים הללו לקוחים מתוך הביעותים האיומים ביותר של כל הורה. אבל מה באשר לבכי הרגיל, השגרתי, של ילדים קטנים שאיש אינו מתעלל בהם? מה באשר להתייפחויות הבדידות שלהם, חרדת הנטישה שהם חווים בלי ספק בכל פעם ששולפים אותם ממיטתם ומפקידים אותם במקום שבו הם חלק מהמון, ואישה זרה, לא אימא, מטפלת בהם באחריות ובענייניות, אבל לעולם לא באהבה העמוקה, המיוחדת והאישית שחשים רק הורים (או, לכל היותר, גם סבתא וסבא?).

במציאות הכלכלית השוררת בישראל אין להורים רבים ברירה. חופשת הלידה קצרה מדי, ומיד – חוזרים לעבודה, תולשים את התינוק או התינוקת מהשד, ומכניסים אותם ליום ארוך במקום שבו אינם בבת עינו של אף אחד. זהו מקום העבודה של המטפלות. הן משתכרות, בתמורה לטיפול בילדים שאינם שלהן, בשעה שהאימהות משתכרות, הרחק מהילדים שלהן. זה הסידור. אין מה לעשות.

אוזנה הכרויה של המשוררת טל ניצן שמעה את מצוקתם של התינוקות, ויצקה אותה לתוך שיר שקשה לעמוד בכאב שהוא מסב. הריהו, "מסע הילדים":

*
מֵחֲצַר הַגָּן עוֹלָה
שַׁוְעַת הַפְּעוֹטוֹת:
בֹּקֶר

*
הַגַּנֶּנֶת שָׁרָה "אֲנִי כָּל כָּךְ שָׂמֵחַ"
בָּרְחוֹב שְׁנֵי גְּבָרִים צוֹעֲקִים
הַיְּלָדִים נוֹשְׂאִים בִּכְיָם
אֶל שְׁמֵי הַסְּתָו

*
אֲנִי מְדַמָּה לְכֹל קוֹל
צֶבַע מִשֶּׁלּוֹ
צִיּוּר סַסְגוֹנִי שֶׁל בֶּכִי

*
הֵם לֹא בּוֹכִים
הֵם שָׁרִים
אִמִּי אִמִּי לָמָּה עֲזָבַתְנִי

*
מֵחַלּוֹנִי אֲנִי נוֹתֶנֶת בָּהֶם סִימָנִים
הַמְּיַבֶּבֶת חֵרֵשׁ כְּמוֹ גּוּרַת אַיָּלִים
הַזּוֹעֵק מְלֹא רֵאוֹתָיו הַקְּטַנּוֹת
הַמְּנַסָּה לִסְכֹּר אֶת הַשֶּׁטֶף לַשָּׁוְא
הַפָּעוֹט מִכֻּלָּם שֶׁעָיַף וְהִשְׁתַּתֵּק

*
אִמְרוּ יְלָדִים:
הַאִם זֶה זְאֵב מְיַלֵּל בַּיַּעַר כִּי אָבְדָה לוֹ יַלְדָּה?
הַאִם זוֹ צְפִירַת רַכֶּבֶת חוֹתֶרֶת בַּלַּיְלָה לְבַדָּהּ?
הַאִם זֶה צִיּוּץ כִּמְעַט לֹא-נִשְׁמָע שֶׁל גַּמָּד אוֹ גַּמָּדָה?
הַאִם זֶה יֶחְדָּל לִכְאֹב אִם נֵדַע

*
דַּקּוֹת נוֹקְפוֹת
חָתוּל מְחַכֵּךְ גַּבּוֹ בַּסּוֹרָגִים
אִישׁ חוֹלֵף עַל פְּנֵי הַגָּן
קוֹרֵא
אַלְטֶע זָאכֶען

*
מֶה עָשִׂיתָ יַלְדִּי אֲהוּבִי מַלְאָכִי
אֶפְרוֹחִי יְחִידִי מַחְמַד לִבִּי
אוֹצָרִי נִשְׁמָתִי
בַּגָּן הַיּוֹם

*
בַּלַּיְלָה שְׁמוּרֹתֵיהֶם מְהֻדָּקוֹת
אֶגְרוֹפֵיהֶם תַּפּוּחֵי בֹּסֶר
נְשִׁימָתָם אוֹסֶפֶת נְשִׁימָה
מִישֶׁהוּ זָעִיר מֵהֶם
יָשֵׁן מְכֻוָּץ עַל צִדּוֹ בִּגְרוֹנָם

*
אַזְעָקָה גְּדוֹלָה
בּוֹלַעַת אֶת הַבֶּכִי הַקָּטָן
זֶה רַק תַּרְגִּיל הַפַּעַם
עוֹד לֹא מִלְחָמָה
יוֹם אֶחָד יְלָדִים
כָּל זֶה

טל ניצן היא לא רק משוררת, עורכת ומתרגמת, היא גם פעילה פוליטית. רגישותה החברתית המדרבנת אותה לפעול לטובת המוחלשים המצויים בשולי החברה היא זאת שמחדדת גם את אוזנה לשמוע את שוועתם של הפעוטות, לראות אותם, ולצייר את התמונה הנגלית לעיניה: כמי שהתגוררה בסמוך לגן ילדים הייתה עדה לבכי תמרורים ששמעה משם יום-יום, וחשה בחרדה ובאשמה הכרוכות יד-ביד בהורות בכלל, בכל מקום שהוא, ובארצנו במיוחד, לנוכח החרדה מפני העתיד הנשקף כאן לילדינו.

ניצן למדה להכיר את הקטנים על פי צלילי בכיים: "הַמְּיַבֶּבֶת חֵרֵשׁ כְּמוֹ גּוּרַת אַיָּלִים / הַזּוֹעֵק מְלֹא רֵאוֹתָיו הַקְּטַנּוֹת", כל ילד וסגנון מצוקתו. ברחוב החיים נמשכים, "אִישׁ חוֹלֵף עַל פְּנֵי הַגָּן", חולף ואינו מושיע, חתול מתחכך בסורגים (המעלים על הדעת כלוב, או בית סוהר), והילדים שם, הזמן חולף, "דַּקּוֹת נוֹקְפוֹת", הוא אינסופי כשאתה בן כמה חודשים ואינך יודע היכן אתה ומדוע. "אִמִּי אִמִּי לָמָּה עֲזָבַתְנִי", הם קוראים בלבם, נטושים כמו ישו הזועק על הצלב "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי". האימה אינה שוככת גם בלילה, כשהם ישנים ו"נְשִׁימָתָם אוֹסֶפֶת נְשִׁימָה" באין מרגוע אמיתי, לקראת יום נוסף הרחק מהבית.

ועדיין לא דיברנו על האימה הגדולה מכולן: מפני המלחמה שעוד עלולה להגיע, מפני האזעקה המתריעה, שהפעם היא רק תרגיל, אבל מי יודע מתי תהיה אזעקת אמת.

שירה של טל ניצן מעלה על הדעת שיר של אלי אליהו:

אלה היו החוקים

אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים. הָיָה עָלֵינוּ לְהַפְקִיד אֶת הַיְּלָדִים
בִּידֵי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. זָרִים גְּמוּרִים.
שָׁם הֶחְזִיקוּ בָּהֶם מַחֲצִית הַיּוֹם.
אָסְרוּ עֲלֵיהֶם לְדַבֵּר שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, גַּם לִצְחֹק
הָיָה אָסוּר עֲלֵיהֶם. אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים.
כֻּלָּם שָׁלְחוּ אֶת הַיְּלָדִים.
זֶה הָיָה הַדָּבָר הַשָּׁפוּי לַעֲשׂוֹת.
אִישׁ לֹא רָצָה לְהֵחָשֵׁב מְטֹרָף.
אֵין זוֹ חָכְמָה
לִשְׁפֹּט אוֹתָנוּ עַכְשָׁו,
מִמֶּרְחָק שֶׁל זְמַן וּמָקוֹם.
אָז לֹא יָדַעְנוּ אֶת מַה
שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים הַיּוֹם.

אלי אליהו מדבר בשם מי שיצטרכו בעתיד להצטדק, שכן אז כבר ייוודע עד כמה הפרקטיקות העכשוויות אכזריות ובלתי אפשריות. "אָז לֹא יָדַעְנוּ אֶת מַה / שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים הַיּוֹם".

אכן, אנחנו לכאורה לא יודעים. ואולי דווקא כן.

איזו הפתעה מלבבת מופיעה בסוף רשימת המלחינים האהובים על לוקאס אמורי

בספר  Lists of Notes שראה אור ב-2014 בהוצאת קנונגייט בּוּקס (Canongate Books), אסף העורך שון אשר (Shaun Usher)  רשימות שכתבו אנשים שונים, לאורך מאות שנים.

להלן אחת מהן (בתרגומי):

בינואר 2011 סיכם מבקר המוזיקה הראשי של "הניו יורק טיימס" פרויקט שארך שבועיים, שבו דן במלחינים הטובים ביותר בעולם, באמצעות רשימה שהכין בעצמו: "עשרת המלחינים הראשונים במעלה". כצפוי, עוררה רשימתו דיונים רבים, אבל התגובה הכתובה שקיבל מלוקאס אמורי, בנם של הכנר המוערך מישה אמורי והוויולנית הסין-יון הואנג, בלטה במיוחד.

עשרת המלחינים הטובים ביותר, רשימתו של אנתוני תומסיני:

  1. באך
  2. בטהובן
  3. מוצרט
  4. שוברט
  5. דביוסי
  6. סטרבינסקי
  7. ברהאמס
  8. ורדי
  9. וגנר
  10. ברטוק

היי, מר תומסיני,
קראתי עליך בעיתון. כמוך, אני מאוד אוהב מוזיקה. לכן הכנתי שתי רשימות: עשרת המלחינים הגדולים ביותר, וגם: אלה שאני הכי אוהב. נתחיל עם עשרת הגדולים:

מקום ראשון, שני, שלישי:  אתה צודק בקשר לאלה: באך, בטהובן ומוצרט.

מקום רביעי: אני לא מסכים. הייתי הולך על היידן. היידן טוב כמו מוצרט, אבל מתאים ל-4.

4א.: אם פגעתי ברגשותיך, אני מצטער.

מקום חמישי: אותו אבא שלי בחר בשבילי: שוברט. אני מוכרח להגיד שאני חייב להסכים. אני לא יודע למה, אבל אני חייב.

מקום שישי: זה קשה. אני אלך אתך על בראהמס. הוא היה אמור להיות במקום יותר נמוך, אבל כשנודע לי שהוא שרף את המוזיקה שלו…

מקום שביעי:  צ'ייקובסקי: בהחלט. הוא היה מלחין מדהים.

מקום שמיני ותשיעי: שופן הוא מספר 8. שומן תשע.

מקום עשירי: ליסט?

עכשיו תהפוך את הדף ותראה את עשרת המלחינים שאני הכי אוהב.

  1. למרות שהיצירה שאני הכי אוהב היא הקונצ'רטו לכינור של צייקובסקי, מישהו אחר נמצא לצדו: שומן. שומן מנצח.
  2. א': אה-אה, אתה כבר מבין.
  3. צ'ייקובסקי.
  4. רחמנינוב.
  5. ליסט.
  6. שוברט.
  7. לא תאמין: פגניני.
  8. רוסיני.
  9. פרוקופייב.
  10. גריג.

אז זהו.

בכבוד רב,

לוקאס אמורי.

נ"ב: אני לומד בבית ספר לוסי מוזס. אני בן 8.

וירג'יניה וולף: "משלח יד של נשים": מי הייתה רוח הרפאים שהפריעה לה לכתוב?

וירג'יניה וולף נשאה את הנאום "משלח יד של נשים" בפני סניף של "האגודה הלאומית לזכויות של נשים" ב-21 בינואר 1931. ביום שקדם לנאומה כתבה וולף ביומנה: "כרגע, בזמן שהתרחצתי באמבטיה, עלה בדעתי רעיון לספר חדש, שיהיה המשך לחדר משלך. כותרתו תהיה אולי 'משלח יד של נשים'. אלוהים, איזו התרגשות!" הספר שלוש גיניאות, שראה אור ב-1938, נשא תחילה את שמו של המאמר שלפנינו.

וירג'יניה וולף גדלה במשפחה אמידה, בסביבה ויקטוריאנית. כפי שאפשר להיווכח מהמאמר, גם מנשים משכילות כמוה ציפו להמעיט מערך עצמן ולהתמקד בטיפוח הגברים הסובבים אותן. במסה חדר משלך פירטה וולף את התנאים החומריים שרק אם הם מתקיימים יכולה אישה לזכות בחופש ליצור. בספר ההמשך, שלוש גיניאות תיארה וולף את הקשיים שעמם מתמודדות נשים המבקשות להיות פעילות ולעסוק במשלח היד שבחרו בו.

וירג'יניה וולף נחשבת אחת הכותבות הפמיניסטיות החשובות הראשונות. בחדר משלך תיארה כיצד "לאורך מאות שנים עמד לרשות נשים הכוח הקסום והמתוק, שאִפשר להן לשקף את דמותו של הגבר תוך שהן מכפילות את גודלה". בדבריה המובאים כאן (בתרגומי) אפשר לראות כיצד ביקשה לשחרר את הנשים, כדי שיוכלו להביט במראה ולראות בה את עצמן.

 

וירג'יניה וולף: משלח יד של נשים

כשהמזכירה שלכן הזמינה אותי לבוא, היא אמרה לי שהאגודה שלכן מטפלת בתעסוקה של נשים, והציעה שאספר לכן משהו על חוויותיי המקצועיות.

אכן, אני אישה; אכן, אני עובדת; אבל מה הן חוויותי המקצועיות? קשה לומר. המקצוע שלי הוא –  ספרות. ובמקצוע הזה יש לנשים פחות חוויות מאשר בכל מקצוע אחר, חוץ מאשר לנשים שמופיעות על הבמה. במילה "פחות" כוונתי לחוויות הייחודיות לנשים. כי לפני שנים רבות היו נשים שפרצו לי את הדרך –  פאני בארני, אלפרה בן, הרייט מרטינו, ג'יין אוסטן, ג'ורג' אליוט –  רבות מהן מפורסמות, ורבות אחרות נשכחו ואינן מוכרות. הן היו שם לפניי, הן כבשו את הדרך ואפשרו לי לצעוד בה. לכן כרק שהתחלתי לכתוב,  המכשולים המשמעותיים שניצבו בפני היו מעטים. הכתיבה הייתה עיסוק מכובד ולא מזיק. השלווה המשפחתית לא הופרה בשל חריקותיו של העט. לא הוצגו תביעות כלפי הארנק המשפחתי. תמורת עשרה שילינג ושישה פני אפשר לקנות כמות של נייר שתספיק לכתיבת כל המחזות של שייקספיר, אם עיסוק כזה עולה על הדעת. לסופר אין צורך בפסנתרים ובדוגמניות, בפריז, וינה וברלין, באמנים ידועי שם או בפילגשים. מחירו הנמוך של נייר הכתיבה הוא כמובן הסיבה לכך שנשים כתבו והצליחו, לפני שעשו חיל גם במקצועות אחרים.

אבל אספר לכן סיפור – הוא פשוט. עליכן רק לראות בעיני רוחכן נערה יושבת בחדרה, אוחזת עט. היה עליה רק להניע את העט משמאל לימין – להתחיל לפני הצהריים, בעשר, ולסיים באחת. בסופו של דבר עלה בדעתה לעשות משהו פשוט וזול: להכניס כמה מהדפים הללו למעטפה, להדביק בול של פֶּנִי ולהטיל את המעטפה לתיבה האדומה שבקרן הרחוב. כך נעשיתי עיתונאית; מאמציי זכו לתמורה ביום הראשון של החודש הבא – יום מרהיב מבחינתי – בזכות מכתב עם צ'ק בסך פאונד, עשרה שילינג ושישה פני, שקיבלתי מהעורך. אבל כדי שתבינו עד כמה איני ראויה להיקרא אשת מקצוע, עד כמה איני מכירה את המאבקים והקשיים של חיים כאלה, עלי להודות שבמקום להוציא את הכסף שקיבלתי על לחם וחמאה, על שכר דירה, נעליים וגרביים, או כדי לפרוע את החוב אצל הקצב, הלכתי וקניתי לי חתול – חתול יפהפה, פרסי, שעד מהרה עירב אותי בוויכוחים מרים עם שכניי.

מה יותר פשוט מאשר לכתוב מאמרים, ועם ההכנסות לקנות חתולים פרסיים? אבל רגע. מאמרים צריכים לעסוק במשהו. דומני שהמאמר שלי עסק ברומן שכתב אדם מפורסם. ובזמן שכתבתי את הסקירה ההיא, גיליתי שאם אני רוצה לכתוב סקירות על ספרים, עלי להיאבק ברוח רפאים מסוימת. רוח הרפאים הייתה אישה, וכשהיטבתי יותר להכיר אותה כיניתי אותה בשמו של שיר מפורסם, "מלאכית בבית". היא זאת שנהגה לחצוץ ביני ובין הנייר שעליו כתבתי סקירות על ספרים. היא זאת שהפריעה לי, בזבזה את זמני ועינתה אותי, עד שבסופו של דבר הרגתי אותה.

אתן, שנמנות עם בנות דור צעיר ומאושר יותר, אולי לא שמעתן עליה – ייתכן שאינכן יודעות למה כוונתי בכותרת "מלאכית בבית". אתאר אותה בקיצור נמרץ ככל שאוכל: היא העניקה המון אהדה. היא הקסימה. לא היה בה אפילו שמץ של אנוכיות. היא הצטיינה בכל האמנויות המורכבות של חיי משפחה. היא הקריבה את עצמה על בסיס יומיומי. אם הוגש עוף, היא לקחה לעצמה את הרגל; אם נשבה רוח פרצים – היא ישבה בדרכה. בקיצור, היא הייתה כה מכוננת, עד שלא היו לה מעולם רצון או מחשבה משל עצמה. היא העדיפה להזדהות תמיד עם המחשבות והרצונות של הזולת. ומעל לכול – אין צורך שאומר – היא הייתה טהורה. הטוהר שלה היה אמור להיות יופייה העיקרי – הסומק שלה, חינה הרב. באותם ימים, ימי שלטונה האחרונים של המלכה ויקטוריה, היתה לכל בית מלאכית משלו. כשהתחלתי לכתוב פגשתי אותה מיד עם המילים הראשונות. צל כנפיה נפל על הדפים שלי; שמעתי את רשרוש החצאיות שלה בחדרי. כלומר, ברגע שלקחתי את העט כדי לסקר את הרומן שכתב אותו איש מפורסם, היא חמקה מאחוריי ולחשה: "יקירתי, את אישה צעירה. את כותבת על ספר שכתב גבר. הביעי אהדה. היי רכה; החמיאי; שקרי; השתמשי בכל הכישורים וההונאות של בנות מינך; אל תאפשרי לאיש לנחש שיש לך דעה משלך. מעל לכול – היי טהורה." והיא ניסתה להוליך את העט שלי. אני נזכרת עכשיו במעשה אחד, שאני מקבלת עליו את האחריות, אם כי אותה אחריות מוטלת בעצם על כתפיו של אחד מאבות אבותיי המצוינים, שהוריש לי סכום כסף מסוים – נאמר, חמש מאות פאונד בשנה? – כך שלא נאלצתי להישען רק על הקסם שלי כדי להתפרנס. פניתי אל המלאכית ולפתי אותה בגרון. התאמצתי להרוג אותה. האמתלה שלי, אם עולם החוק ילכוד אותי, תהיה – שפעלתי מתוך הגנה עצמית. אלמלא הרגתי אותה, היא הייתה הורגת אותי. הייתה עוקרת את הלב מכתיבתי. כי, כפי שגיליתי ברגע שקירבתי את העט אל הדף, אי אפשר לסקר אפילו רומן אם אין לך דעה משלך, אם אינך מביעה את האמת, לדעתך, על יחסים בין בני אדם, על מוסר, ועל סקס. ועל כל הסוגיות הללו, לשיטתה של "מלאכית הבית", נשים אינן יכולות לדון בחופשיות ובפתיחות; עליהן להקסים, עליהן לְרַצות, עליהן – אנסח זאת בבוטות – לשקר, אם ברצונן להצליח. לכן, בכל פעם שחשתי בצל כנפיה או בזוהר ההילה שלה מוטלים על הדף שלי, לקחתי את קסת הדיו והטחתי אותה במלאכית. היא מתה לגמרי, אם כי טִבְעָה הבדוי הועיל לה מאוד. הרבה יותר קשה להרוג רוח רפאים מאשר את המציאות. שוב ושוב התגנבה המלאכית וחזרה, גם כשחשבתי שכבר נפטרתי ממנה. אמנם אני מספרת לעצמי שהרגתי אותה בסופו של דבר, אבל המאבק היה קשה. הוא תבע זמן רב שמוטב היה אילו הוקדש ללימוד של כללי הדקדוק היווני, או לשיטוט בעולם, בחיפוש אחרי הרפתקאות. אבל החוויה הייתה אמיתית; היא הייתה חוויה שחייבת ליפול בחלקה של כל אישה שכתבה אי פעם. הרצח של מלאכית הבית הוא אחד מעיסוקיה של כל סופרת.

אבל אמשיך בסיפורי. המלאכית מתה. מה נותר אחריה? תוכלו לומר שרק דבר פשוט ונפוץ – אישה צעירה בחדרה, שיש לה קסת דיו. במילים אחרות, עכשיו לאחר שנפטרה מהזיוף, אותה אישה צעירה יכולה להיות רק היא עצמה. אהה. אבל מהו אותו "עצמה"? כלומר, מהי אישה? אני יכולה להבטיח לכן שאינני יודעת. אני לא מאמינה שאתן יודעות. אני לא מאמינה שמישהי יכולה לדעת, עד שהיא מתבטאת באחד מתחומי האמנות או המקצועות הפתוחים בפני הכישרונות האנושיים. זאת אחת הסיבות לכך שבאתי לכאן: הכבוד שאני רוחשת לכן, המצויות בעיצומו של תהליך שבו, באמצעות החוויות שלכן, אתם מראות לנו מהי אישה, אתן, שמעניקות לנו, באמצעות כישלונותיכן והצלחותיכן, את הידע החיוני כל כך.

אבל אמשיך בתיאור חוויותיי המקצועיות. הרווחתי פאונד ושישה פני מהסקירה הראשונה שכתבתי; ועם הכסף קניתי חתול פרסי. ואז נעשיתי שאפתנית. חתול פרסי הוא דבר נהדר, אמרתי; אבל אין די בחתול פרסי. אני זקוקה למכונית. וכך התחלתי לכתוב רומנים – כי עד כמה שזה מוזר, אנשים נותנים לך מכונית אם את מספרת להם סיפור. מוזר עוד יותר שאין בעולם שום דבר מרנין יותר מאשר לספר סיפורים. העיסוק נעים הרבה יותר מאשר כתיבה של סקירות על רומנים מפורסמים. ועם זאת, אם אציית להנחיות של המזכירה שלכן ואספר לכן על חוויותיי המקצועיות כסופרת, עלי לספר לכן על חוויה משונה שהייתה לי כמי שכותבת רומנים. כדי להבין אותה עליכן לדמיין תחילה את הלך הרוח של סופרת כזאת. אני מקווה שלא אסגיר סודות מקצועיים אם אומר כי תשוקתו העיקרית של סופר היא להיות מחוסר הכרה, ככל האפשר. עליו  להכניס את עצמו למצב של תרדמת. הוא רוצה שהחיים יימשכו ככל האפשר ברוגע ובסדירות. רוצה לראות שוב ושוב את אותן פנים, לקרוא את אותם ספרים, לעשות את אותם דברים, יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, בעודו כותב, כדי ששום דבר לא יפר את האשליה שבתוכה הוא חי, כדי ששום דבר לא יפריע או יפגע בשקט של הפשפוש, המישוש, הזינוק והמרוץ, וכל התגליות הפתאומיות של אותה רוח ביישנית ואשלייתית – הדמיון. נדמה לי שכל אלה זהים אצל גברים ואצל נשים. מכל מקום, אני רוצה שתראו אותי בדמיונכם כותבת רומן כשאני שרויה בטרנס. רוצה שתדמיינו אישה צעירה יושבת עם עט בידה, ובמשך כמה דקות, למעשה – שעות, לא טובלת אותו בקסת הדיו אפילו פעם אחת. הדימוי העולה על הדעת כשאני חושבת על אותה אישה הוא של דייג ששוכב, שקוע בהרהורים, על גדת אגם עמוק, בידו מוט שהוא מחזיק מעל המים. האישה מניחה לדמיונה לשוט, בלי להיבלם ליד כל סלע וכל נקיק, בעולם השקוע כולו במעמקי ישותנו הלא מודעת. ועתה מגיעה החוויה, זאת שנפוצה לדעתי הרבה יותר בקרב סופרות מאשר בקרב סופרים: החכה חולפת בין אצבעותיה. דמיונה מיהר והרחיק לכת. הוא מצא בריכות, מעמקים, מקומות אפלים שבהם מנמנמים הדגים הכי גדולים. ואז –  התרסקות. התפוצצות. קצף ומהומה. הדמיון התנפץ על פני משהו קשה. האישה התעוררה מחלומה. היא נקלעה למצוקה עזה וקשה. אם לומר זאת בישירות: היא חשבה על משהו, משהו על הגוף, על להט התשוקות שאישה כמוה אינה יכולה להביע. גברים, ההיגיון אומר לה, יזדעזעו. המודעות למה שגברים יגידו על אישה שאומרת את האמת על להט תשוקותיה העירה אותה מתוך המצב האמנותי של חוסר מודעות. שוב אינה יכולה לכתוב. הטרנס התפוגג. דמיונה אינו יכול עוד לפעול.

אני מאמינה שזאת חוויה שכיחה מאוד בקרב סופרות – שמרנותם המוסכמת, הקיצונית, של בני המין האחר בולמת אותן. כי גם אם גברים מעניקים לעצמם לכאורה חירות רבה יותר, אני בספק אם הם מסוגלים להבין או לשלוט, בעוצמת החומרה שבה הם דנים לכף חובה חירות דומה אצל בנשים.

אלה אם כן היו שתי חוויות אמיתיות משלי. שתיים מההרפתקאות של חיי המקצועיים. את הראשונה – רצח "מלאכית הבית" – אני חושבת שפתרתי. היא מתה. אבל את השנייה – הרצון לומר את האמת על חוויותיי כגוף, אני חושבת שטרם פתרתי. ספק אם איזושהי אישה כבר פתרה אותה. המכשולים הניצבים בפניה אדירים, ועם זאת גם קשים מאוד להגדרה. במבט מבחוץ אי אפשר שלא לתהות: מה פשוט יותר לכאורה מכתיבה של ספרים? במבט מבחוץ אפשר גם לשאול במה שונים המכשולים הניצבים על דרכה של אישה מאלה הניצבים על דרכו של גבר. אני סבורה שבמבט מבפנים מצבן שונה מאוד; היא עדיין צריכה להיאבק נגד רוחות רפאים רבות; עליה להתגבר על הרבה דעות קדומות. זמן רב יחלוף לדעתי לפני שאישה תוכל לשבת ולכתוב ספר בלי שתיאלץ לשחוט איזו רוח רפאים, בלי שתתנפץ על סלע. ואם זה המצב בספרות, המקצוע החופשי ביותר מבחינתן של נשים, מה באשר למקצועות אחרים, שאליהם אתן נכנסות עכשיו לראשונה?

אלה השאלות שהייתי שואלת אתכן, אילו היה לי זמן. ואם הדגשתי את חוויותיי המקצועיות, עשיתי זאת כי אני מאמינה שגם אם צורתן שונה, הן גם שלכן. אפילו כשהנתיב פתוח להלכה – כששום דבר אינו מונע מאישה להיעשות רופאה, עורכת דין, פקידה בשירות הציבורי – אני מאמינה שרוחות רפאים ומכשולים רבים מגיחים על דרכה. אני חושבת שהדיון עליהם חשוב ובעל ערך. רק כך אפשר לחלוק את העבודה ולפתור את הקשיים. עם זאת, חייבים לדבר גם על היעדים והמטרות שלמענם אנו נאבקות, שלמענם אנחנו מנהלות את הקרבות הקשים הללו. אי אפשר לחשוב שהקרבות הללו מובנים מאליהם; יש לבחון אותם כל הזמן, ולשאול שאלות על אודותיהם. זאת העמדה שאני רואה כאן באולם הזה, מוקפת בנשים שפועלות, לראשונה בהיסטוריה בתחומים מקצועיים כה רבים, ומדובר בעניין חשוב מאין כמוהו. בתוך הבתים שלכן זכיתן בחדרים שעד כה עמדו לרשותם של גברים בלבד. אתן מסוגלות, לא בלי עבודה קשה ומאמצים רבים, לשלם את שכר הדירה. אתן מרוויחות את חמש מאות הפאונד שלכן בשנה. אבל החופש הזה הוא רק תחילת הדרך. החדר כבר שלכן, אבל הוא עדיין ריק וחשוף. יש לרהט אותו; יש לקשט אותו; יש לחלוק אותו. איך תרהטו אותו, איך תקשטו אותו? עם מי תחלקו אותו, ובאילו תנאים? אלה לדעתי שאלות שחשיבותן מכרעת. כי לראשונה בהיסטוריה אתן מסוגלות לשאול אותן; כי לראשונה, אתן יכולות להחליט בעצמכן. התשובות צריכות להיות שלכן. ברצון הייתי נשארת ומשוחחת על השאלות הללו, ועל התשובות להן, אבל לא הערב. זמני תם ועלי לסיים.

 

ג'יילס מילטון, "*הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה": מדוע הוא, אכן, מרתק

מי היה ההרוג האחרון במלחמת העולם השנייה?

איך התאהבה צעירה אנגליה בהיטלר, והאם בשובה לאנגליה ילדה תינוק שהיטלר היה אביו?

מה הציל את אחד מאנשי הצוות שהיו על סיפונה של הטיטניק?

איך שכנעו את היפני האחרון, שהמשיך להילחם נגד האמריקנים עוד עשרות שנים אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה, להיכנע?

כיצד תכנן היטלר להחריב את אמריקה, בפעולות חבלה?

איך ביקש צ'רצ'יל להפעיל נשק המוני נגד אוכלוסיית גרמניה (באמצעות לוחמה ביולוגית וגז), ומדוע לא התממשה תוכניתו?

מדוע ואיך איבד לנין את מוחו?

איך נחשפה זהותו של טרנסג'נדר, שנולד ב-1728?

האם מטה הארי הייתה מרגלת?

איך הצליחו שני אסירים, רודולף וְרְבָּה ואלפרד וֶצלֶר, ששהו באושוויץ שנתיים, לברוח ממחנה ההשמדה, איך הבינו שהיהודים המגיעים לאושוויץ אינם יודעים מה צפוי להם, ומה עלה בגורלו של הדו"ח שחיברו אחרי שהגיעו לסלובקיה?

מי אמר "אני מצדד מאוד בשימוש בגז רעיל נגד שבטים חסרי תרבות" וסבר כי "התנגדותו של המשרד לענייני הודו לשימוש בגז נגד ילידים אינה הגיונית"?

על כל השאלות הללו, ועל רבות אחרות, מסקרנות לא פחות, משיב הספר *הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה אשר כשמו כן הוא: מרתק. הסיפורים קצרים, עד שלושה עמודים כל אחד, כולם מעניינים וחלקם מפתיעים מאוד.

גם את מה שזכור מההיסטוריה הלא רחוקה היה מרתק לקרוא.

הנה למשל תחילת הסיפור הנושא את השם "מותו של רודן":

"בבוקר 21 בדצמבר 1989 נאם ניקוֹלָאֵה צ'אושסקו, מנהיג רומניה הקומוניסטית, באוזני ההמונים שנאספו במרכז בוקרשט.

בימים שלפני כן התחוללו מהומות בכמה מרכזים בפריפריה. עכשיו החליט צ'אושסקו עצמו להרגיע את הרוחות, בנאום פייסני שיעלה על נס את הישגיה של רומניה הקומוניסטית. כדי להבטיח קבלת פנים אוהדת הובאו אל כיכר הארמון אוטובוסים מלאים בעובדים, שהצטוו להריע ולנופף בדגלים אדומים (וָלא – יאבדו את מקומות עבודתם).

נאומו היה מונולוג רגיל ונדוש של רטוריקה מפלגתית, והוא לא הרשים את ההמון. כעבור שמונה דקות החלו הנאספים לדקלם בקצב "טִי-מִי-שׁוּאָ-רָה!" – שם העיר שאירעו בה כמה מהומות חמורות.

צ'אושסקו היה המום. הוא ציפה לקהל המעריץ הרגיל של נאמני המפלגה. דבר לא הכין אותו לקבלת הפנים העוינת והנזעמת. הוא התבלבל ונבהל. לאחר שניסה להציע כמה ויתורים השתתק פתאום באמצע הנאום. תסיסתו של ההמון הלכה וגברה. נשמע קול ירייה.

שומרי ראשו הבינו שמשהו חמור מאוד מתרחש ודחפו אותו בחזרה לתוך הבניין. בחוץ יצא המצב מכלל שליטה.

אילו ברח צ'אושסקו באותו הרגע אולי היה מציל את עורו."

מכאן ממשיך ג'יילס מילטון ומתאר את התהליך הקצר שבו הפנה העם הרומני עורף לדיקטטור. איך אנשים סירבו בזה אחר זה לעזור לו. תחילה – הטייס, שלא הסכים לקחת אותו למקום מבטחים ביוגוסלביה, והנחית את המטוס באזור כפרי. אחרי כן נהג שהעמיד פנים כאילו מכוניתו אינה תקינה ולכן אינו יכול להסיע את בני הזוג הנמלטים, צ'אושסקו ואשתו, ולבסוף – האדם השלישי, שגם הוא זיהה כמובן את השניים, הבטיח להם לקחת אותם למקום בטוח, כלא אותם בתוך אסם והזעיק את המשטרה. בהמשך מתואר משפט השדה שנערך לרודן, וההוצאה להורג בירייה.

את הרגע ההוא, שבו הבין צ'אושסקו כי משהו השתנה, אחיזתו הלופתת בגרונותיהם של בני עמו הסתיימה, אפשר לראות בקטע יוטיוב שנותר מנובמבר, 1989.

האם אפשר להסיק משהו מכל הסיפורים הללו? אולי רק שכל מה שנדמה כאילו הוא חדש וחד פעמי, כבר בעצם קרה בעבר, ועלול לקרות שוב.

כך למשל אפשר להיווכח שאפילו את טרור הבלונים והעפיפונים לא המציאו תושבי עזה. מסתבר שיפן כבר ניסתה לעשות משהו דומה בעבר, בימי מלחמת העולם השנייה. בפרק הנושא את הכותרת "הכדורים הפורחים הקטלניים של יפן" מתואר כיצד שלחו היפנים כדורי נפץ פורחים, שהחלו לנחות ולהתפוצץ ברחבי אמריקה. "דבר קיומם נשמר בסוד – משרד הצנזור הורה לעיתונים שלא להזכיר אותם כדי לא להפיץ בהלה בציבור". הניסיון היפני נכשל, לדברי מחבר הספר, רק משום שלא היה ליפנים די זמן לפתחו. "המלחמה כמעט הסתיימה ויפן עצמה עמדה להיות מטרה לנשק הרסני חדש." (אחד הסיפורים מתאר ניצול יפני שהצליח לצאת בשלום מההפצצה האטומית על הירושימה, ומיהר לשוב אל ביתו שבנגסקי. גם מהפיצוץ האטומי השני ניצל, באורח נס). רק אחד הכדורים הפורחים היפניים הצליח במשימתו: אישה אמריקנית הרה וחמישה תלמידי בית ספר שלקחה עם בעלה לפיקניק, נהרגו כשכדור פורח כשזה נפל בקרבתם והתפוצץ.

כאמור, הספר מרתק. אפשר לקרוא אותו לאורך זמן, כל פעם סיפור קצר או שניים, לצד הקריאה של ספר אחר. הוא מתאים במיוחד לחופשת קיץ.

קישור לספר באמזון

  

    Fascinating Footnotes From History , by Giles Milton

עינת קרן, "קשורות לחיים – שינוי חיובי ביחסי אימהות ובנות מבוגרות על רקע עבר יחסים כואב"

האם יש תוקף למימרה "צרת רבים – חצי נחמה"? ספרה של ד"ר עינת קרן מעורר בי את התהייה.

קרן היא תרפיסטית שהקימה ומנהלת את "קשורות לחיים", מרכז ייעוצי-טיפולי המתמחה ביחסי אימהות ובנות לאורך החיים, ובמערכות יחסים במשפחה הבוגרת. את הדיסרטציה שלה עיבדה לספר שלפנינו. הקדמתו, שאותה כתבה פרופסור עפרה מייזלס מאוניברסיטת חיפה, נפתחת בהבטחה: "הספר הזה יכול לשנות את חייך". אמירה מפתה מאוד, שלמרבה הצער התקשיתי להיעתר לקסמה.

ובכן, כיצד אמור הספר "לשנות את חייה" של מי שקוראת אותו? עינת קרן עשתה כאן עבודה מחקר מעניינת: היא נפגשה עם נשים צעירות, בשנות השלושים והארבעים לחייהן, ועם האימהות שלהן. את הריאיונות שקיימה עם כל זוג נשים, אם ובת, בחנה, פירשה, והגיעה למסקנות מעניינות בהחלט.

מניתוח הריאיונות הסיקה קרן כי קיימים שלושה דפוסי יחסים בין אימהות ובנות: המתרחקות, התקועות והמתפייסות.

אין ספק שהחלוקה כשלעצמה מרתקת. את הבנות והאימהות שמתאימות לפרופיל "המתרחקות" מצאה קרן בקרב אלה שבעצם ויתרו על הקשר ביניהן. הוא קיים לכאורה, אבל כמו בכורח. הוא דליל, שטחי ונטול כל קרבה רגשית. הבנות והאימהות משמרות אותו רק מהשפה ולחוץ. הבנות באותה קבוצה מביעות אכזבה מרה, טינה ואפילו שנאה. בעבר אולי רצו בקשר עם האם, אבל הרצון נמוג מזמן. גם האימהות אינן מעוניינות בו. מרביתן חשות שאת תפקידן האימהי המפרך סיימו, ועכשיו הן חופשיות לחיות את חייהן, בלי נטל ובלי תביעות. אלה אימהות שחשות כי בנותיהן תובעניות, רגישות ופגיעות מדי, האימהות דוחות את הביקורת שהוטחה בהן, והקשר המרוחק, הכמעט לא קיים, מספק אותן. מעניין לראות כי הבנות והאימהות הללו יודעות די בבירור מה טענותיהן ההדדיות, אבל כל אחת מתחפרת בעמדה של "הצודקת", ומצפה שהאחרת תבין אותה.

פרופיל "התקועות" מתאר את הבנות והאימהות שלהן שלא השלימו עם הריחוק. גם בקבוצה הזאת הבנות ביקורתיות מאוד כלפי האימהות שלהן, אבל עדיין משתוקקות לקשר אמיתי וקרוב, ומתרפקות על רגעי קרבה שהיו בעבר. אצל הבנות והאימהות מהקבוצה הזאת יש מעין מטוטלת של התקרבות-התרחקות, אהבה-שנאה, ביקורת-הבנה, ייאוש-תקווה.

לעומתן, קבוצת "המתפייסות", האימהות ובנותיהן שקרן מכנה "פרופיל השינוי החיובי", היו במקום דומה לאלה שבשתי הקבוצות הראשונות, אבל בניגוד להן, עשו עבודה, השתדלו ולמדו להקשיב זו לזו. האם והבת הצליחו למצוא את היכולת ללכת זו לקראת זו. האימא הביעה חרטה והכרה בטעויות שעשתה. בעקבות זאת, מצאה בעצמה הבת את היכולת לסלוח ולהבין את האם, את קשייה, את מכלול החיים שעמם נאלצה להתמודד, ובעקבות זאת – להתקרב אליה וליצור מערכת יחסים תקינה, שיש בה ויתור על המשאלה לתקן את העבר, שהרי את זה אי אפשר לעשות.

לכך כנראה מתכוונת פרופסור עפרה מייזלס, כשהיא מצפה שהספר ישנה את חייה של הקוראת: אם את אימא, אם את בת, מראה לנו עינת קרן, תוכלי לשקם את יחסייך עם בתך או עם אימך, אם יתחוור לך, בעזרת הספר, איך: מתוך הכרה, מתוך התמודדות עם רגשותיה של האחרת, מתוך חרטה מובעת, מתוך שיח הדדי והקשבה, שמאפשרים סוג חדש של יחסים.

האם האמהות שאותן סיווגה עינת קרן לשתי הקבוצות הראשונות מסוגלות להכות על חטא? האם יצליחו להיפרד מעמדת המקופחת שלא מכירים במעלותיה?

חלק מהבנות אומרות בריאיון כי יצירה של יחסים טובים תלויה מלכתחילה באימא. היא הרי הייתה שם קודם. כשהבת הייתה תינוקת, ילדה או נערה, האם הייתה המבוגר האחראי. אותן בנות צודקות, כמובן. כולן מספרות שסבלו בילדותן מקרירות, אדישות, ואפילו אלימות. אצל רובן גם האב לא תפקד. היה אדיש, מנותק, או שפוט של האם. אבל רוב האימהות שנמנות עם שתי הקבוצות הראשונות מסרבות לקחת על עצמן את האחריות. מבחינתן הן היו אימהות טובות, והבנות אשמות בכך שאין ביניהן יחסים, כי הן מפונקות, פגיעות מדי, מתלוננות בלי סיבה, או סתם נודניקיות מעצבנות. רק מהתשובות של האימהות הללו אפשר להבין עד כמה אין סיכוי! הן לעולם לא יוכלו להכיר בטעויות שעשו, במחדלים, בפגיעות שפגעו בבנותיהן, בכאב שהסבו, בבדידותן של הבנות כשהיו ילדות, במפח הנפש התמידי, כשחיפשו אצל האימא אהבה ומצאו קשיחות, עלבונות ומכות.

איך אם כן יוכל הספר לשנות את חייהן של הקוראות? האם אימא כזאת תהיה מסוגלת לקרוא אותו ובעקבות כך  להתפכח? להבין את חלקה? להתוודע אליו? להכיר ולהודות בו?

כנראה אין סיכוי שרובן הגדול, אם לא כולן, יגיעו לכך.

אין ספק שהקבוצה השלישית, זאת של אימהות ובנות שלמדו לראות זו את זו, מרגשת מאוד. עד דמעות. אבל למרבה הצער, קרוב לוודאי שהקוראות התקועות בשתי הקבוצות הראשונות יישארו שם.

אז האם "צרת רבים – חצי נחמה?"

לא בטוח.

מה קורה לספר אם מכריזים עליו שהוא קלאסי

מספיק להעביר סמסטר אחד בניסיון ללמד ספרות בקולג' כדי לקלוט שהדרך המהירה ביותר להרוג את החיוניות של סופר בעיני קוראים פוטנציאליים היא להציג את הסופר הזה בטרם עת כ"דגול" או "קלסי". מפני שאז הסופר הופך בשביל הסטודנטים למין תרופה או ירקות, משהו שהרשויות הכריזו שהוא "טוב בשבילם" ושהם "צריכים לאהוב", ובשלב זה נסגר העפעף השלישי של הסטודנטים וכולם פשוט מבצעים את התרגולת הנדרשת של ביקורת וכתיבת עבודות בלי להרגיש ולו דבר ממשי או רלוונטי אחד. זה כמו לשאוב החוצה את כל החמצן בחדר לפני שמנסים להדליק אש.

 

 

מה הייתה השפעת הדברים שאמרה הילדה שהדהימה את העולם

ועידת פסגה מטעם האו"ם, שנושאה היה "פיתוח והסביבה" התכנסה ביוני, 1992. באחד הימים נאמה בפני הנציגים ילדה קנדית, סֶוֶורְן סוזוקי, אז בת 13. בדבריה הקצרים – נאומה נמשך רק חמש דקות – הממה סוזוקי לא רק את הנוכחים, אלא את העולם כולו, שכן נאומה הופץ ברבים, אף על פי שקדם לקיומן של הרשתות החברתיות.

כל מי שצפה בנאום לא יכול היה שלא להתרשם מהעוצמה של הילדה, מרהיטות דבריה, ובעיקר מתוכנם. זה היה נאום שאמור להתניע מהלכים ולהביא לשינויים מהפכניים.

הנהו, כאן, בתרגומי:

"שלום, אני סֶוֶורְן סוזוקי, ואני מדברת מטעם ECO – ארגון הילדים למען הסביבה (the Environmental Children's Organization).

אנחנו קבוצה של בני 12 ו-13, שמנסים להביא לשינוי: ונסה סָטי, מורגן גַיְיסְלֶר, מישל קְוֶויְג ואני. אספנו את כל הכסף הנדרש כדי להגיע לכאן בעצמנו – עברנו מרחק של 5,000 מייל כדי לומר לכם, המבוגרים, שאתם חייבים לשנות את התנהגותכם.

לא באתי לכאן עם איזו אג'נדה סמויה. אני נאבקת למען העתיד שלי. אובדנו אינו דומה לתבוסה בבחירות, או להפסד של כמה נקודות בבורסה.

אני כאן כדי לומר דברים בשמם של הדורות הבאים. אני כאן כדי לדבר – לדבר בשם הילדים הרעבים ברחבי העולם, שזעקותיהם אינן נשמעות. אני כאן כדי לדבר בשם אינספור החיות שגוועות על פני כדור הארץ, כי אין להן עוד לאן לפנות. אני פוחדת כיום לצאת החוצה, לשמש, בגלל החורים באוזון. אני פוחדת לנשום את האוויר, כי אני לא יודעת איזה חומרים כימיים הוא מכיל.

בעבר נהגתי לצאת – נהגתי לצאת לדיג בוונקובר, עירי, עם אבא שלי. לפני כמה שנים מצאנו דגים לגמרי מסורטנים. ועכשיו אנחנו שומעים על חיות וצמחים שמוכחדים מדי יום ונעלמים לעד. בעבר חלמתי לראות עדרים של חיות בר, לראות ג'ונגלים ויערות גשם גדושים בציפורים ובפרפרים, אבל עכשיו אני לא בטוחה אם הם ימשיכו בכלל להתקיים, אם ילדי יוכלו לראות אותם.

הדברים האלה הטרידו אתכם כשהייתם בגילי? כל זה קורה לנגד עינינו, ואנחנו ממשיכים בכל זאת להתנהג כאילו שכל הזמן שבעולם, וכל הפתרונות האפשריים, עומדים לרשותנו. אני רק ילדה, ואין לי פתרונות. אין לי, ואני רוצה שתבינו – גם לכם אין. אתם לא יודעים איך לתקן את החורים בשכבת האוזון. אתם לא יודעים איך להחזיר את דגי הסלמון כדי שישחו שוב בנהרות שנעלמו. אתם לא יודעים איך להחיות זני חיות שנכחדו. ואתם לא יכולים להחזיר את היערות שצמחו בעבר במקומות שהם כיום מדבריות. אם אתם לא יודעים איך לתקן את כל אלה, בבקשה תפסיקו להרוס אותם.

אתם כאן נציגים של הממשלות שלכם, אתם אנשי עסקים, מארגנים, כתבים או פוליטיקאים. אבל בעצם, אתם אמהות ואבות, אחיות ואחים, דודות ודודים – וכולכם הילדים של מישהו.

אני רק ילדה, אבל אני יודעת שכולנו חלק ממשפחה שֶׁמונה חמישה מיליארד; אנחנו למעשה הכי חזקים מבין 30 מיליון מינים. גבולות וממשלות לא יצליחו לשנות זאת. אני רק ילדה, אבל אני יודעת שכולנו יחד באותה סירה, ושאנחנו חייבים לנהוג כעולם אחד, לטובת מטרה אחת.

אני [מדברת] מתוך כעס, לא מעיוורון. ומתוך הפחד שלי, אני לא חוששת לומר לעולם מה אני מרגישה. בארצי אנחנו מבזבזים כל כך הרבה, קונים וזורקים, קונים וזורקים, קונים וזורקים, ולמרות זאת הארצות הצפוניות מסרבות לחלוק את מה שיש להן עם אלה שנזקקים. גם אם יש לנו יותר ממה שדרוש לנו, אנחנו חוששים לחלוק. אנחנו חוששים לוותר על חלק מהעושר שלנו.

בקנדה אנו חיים חיי מותרות. יש לנו שפע של מזון ומחסה. יש לנו שעונים, אופניים, מחשבים, טלוויזיות. הרשימה יכולה להימשך יומיים. שלשום, כאן בברזיל, נדהמנו כששהינו זמן מה עם ילדים שחיים ברחובות. הנה מה שאחד מהם אמר לנו: "הלוואי שהייתי עשיר, הייתי נותן לכל ילדי הרחוב אוכל, בגדים, תרופות, מחסה, אהבה וחיבה."

אם ילד רחוב שאין לו כלום מוכן לחלוק, איך זה שאנחנו, שיש לנו הכול, ממשיכים להיות כל כך חמדנים? אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על כל הילדים האלה, בני גילי, וכמה מקום הלידה שלך משפיע. על זה שיכולתי להיות אחת הילדים שחיים בפבלות בריו. יכולתי להיות ילדה מורעבת בסומליה, או קורבן של מלחמה במזרח התיכון, או פושטת יד בהודו. אני בת יחידה, אבל אני יודעת איזה עולם נפלא יכול היה להיות לנו, אילו השתמשו בכל הכסף שמוציאים על מלחמות כדי לחפש פתרונות סביבתיים, לחסל את העוני, להגיע לחוזי שלום.

בבית הספר, אפילו בגן, אתם מלמדים אותנו איך להתנהג בעולם. אתם מלמדים אותנו לא להילחם, ליישב סכסוכים, לכבד את הזולת, לנקות אחרינו, לא לפגוע ביצורים אחרים, לחלוק, לא להיות חמדנים. אז איך זה שאתם עושים בדיוק את אותם הדברים שאתם מלמדים אותנו לא לעשות? אל תשכחו מדוע אתם משתתפים בוועידה הזאת  – למען מי אתם עושים זאת. אנחנו הילדים שלכם. אתם אלה שמחליטים באיזה מין עולם אנחנו גדלים. הורים אמורים להיות מסוגלים לנחם את הילדים שלהם, לומר להם: 'הכול יהיה בסדר', 'זה לא סוף העולם', 'אנחנו פועלים כמיטב יכולתנו.' אבל אני חושבת שאתם כבר לא יכולים לומר לנו את הדברים האלה. אנחנו נמצאים בכלל ברשימת העדיפויות שלכם?

אבא שלי אומר תמיד, 'אתה נמדד על פי מה שאתה עושה, לא על פי מה שאתה אומר.' בגלל מה שאתם עושים אני בוכה בלילות. אתם המבוגרים אומרים שאתם אוהבים אותנו. אבל אני רוצה להציב בפניכן אתגר, בבקשה, תנו למעשים שלכם לשקף את הדברים שאתם אומרים.

תודה."

בשנים האחרונות נוכחת האנושות עד כמה אנושה הפגיעה בכדור הארץ. הקרחונים נמסים. תושבי אירופה סובלים מגלי חום שלא ידעו כמותם בעבר. שריפות ענק מתלקחות ברחבי העולם. בדרום אפריקה סובלים התושבים ממחסור מחריד במים. מדענים קובעים שוב ושוב שבעוד זמן לא רב, אולי אפילו רק שנים אחדות, יגיע כדור הארץ לנקודת האל-חזור, שממנה כבר לא יהיה אפשר לתקן את מה שנהרס. התחזית היא שערי החוף ברחבי העולם יישטפו ויוצפו, כשגובה פני הימים והאוקינוסים יעלה. לפי אחד מתרחישי האימים, בעתיד הלא רחוק יוכלו בני האדם לשכון רק בקטבים של כדור הארץ.

סוורן סוזוקי ניסתה לדבר אל לבם של המבוגרים, של קובעי המדיניות, של נציג הממסד השונים, לפני 26 שנה. ועידת הפסגה שהתכנסה ב-1992 בברזיל הייתה הגדולה מסוגה. השתתפו בה 117 ראשי מדינות ו-178 נציגים נוספים. המשתתפים התחייבו לפעול כדי לשמור על כדור הארץ.

נראה שלא היה די בהחלטות ובהכרזות.

סוורן סוזוקי היא כיום פעילה למען איכות הסביבה, כמו אביה, שהוא קנדי דור שלישי, ממוצא יפני. כשהייתה בת 14 פרסמה את הספר "Tell the World": ספרו לעולם. באוניברסיטה למדה אקולוגיה וביולוגיה התפתחותית. היא נשואה ואם לשניים.

מי לא נחלץ לעזרתה של חנה סנש

לפני שנתיים היא הגיעה לארץ ישראל. בעוד שלוש שנים תוצא להורג, אחרי ימים של עינויים וייסורי נפש. אבל עכשיו, בת עשרים, היא עדיין בנהלל, לומדת בבית הספר החקלאי של חנה מייזל שוחט, מכשירה את עצמה לקראת ההקמה של קיבוץ חדש, שדות ים. שמה אניקו סנש. בארץ היא נקראת בשמה העברי: חנה.

אביה, בלה סנש, עיתונאי וסופר, נפטר כשהייתה בת שש. אמה, קטרינה, היא זאת שגידלה אותה בעיר הולדתן, בודפשט. עוד בהיותה תלמידה בבית הספר התיכון הנוצרי שבו למדה נעשתה ציונית נלהבת, לאחר שנתקלה באנטישמיות:  היא נבחרה לתפקיד במועצה הספרותית של בית הספר, אבל לא יכלה להשתתף בה, בשל יהדותה.

ב-1939 נפרדה מאמה ועלתה לישראל. באותה שנה פרצה מלחמת העולם, אבל יהודי הונגריה חשו בטוחים יחסית. הם סמכו על שליט הונגריה, מיקלוש הורטי, שלמרות ההסכמים שהיו לו עם גרמניה הנאצית, סירב לגרש את יהודי ארצו להירצח בפולין.

בישראל תכפו עליה הגעגועים אל אמה ואל אחיה. במכתביה אל האם השתדלה להרגיע אותה, סיפרה לה למשל שהאוכל טוב, שמדי פעם היא מגלה דברים חדשים, למשל – זיתים, או אשכוליות. בחנוכה, כתבה לאם, אכלה לביבה, ובליל שבת, דיווחה, הוגשו להם "תפוחי אדמה עם כרובית וסלט, פודינג שוקולד ועוגה פשוט מדהימה". רק לאחיה גיורא, שהיה אז בצרפת, סיפרה: "אני אוהבת להיות כאן, שלומי טוב, ולא התאכזבתי משום דבר, אבל אני חושבת שתבין אותי ותדע מה חסר לי: אמא’לה ואתה".

באותה תקופה היא כותבת את השיר "לאמי", שמקץ שלוש שנים מתגלה כמעט כשיר נבואי:

מִנַּיִן לָמַדְתְּ לִמְחוֹת דְּמָעוֹת?
לָשֵׂאת הַכְּאֵב בַּחֲשַׁאי?
בְּסֵתֶר לִבֵּךְ לְהַטְמִין הַתְּלֻנָּה,
הַסֵּבֶל, הַבְּכִי, הַדְּוָי…

שִׁמְעִי אֶת הָרוּחַ!
בְּלוֹעַ פָּתוּחַ
שׁוֹאֶגֶת בְּגַיְא וְהָרִים.
רְאִי אֶת הַיָּם – בְּקֶצֶף וְזַעַם
מַצְלִיף אֶת עִנְקֵי הַסְּלָעִים.

הַטֶּבַע כֻּלּוֹ רוֹעֵשׁ וְגוֹעֵשׁ
פּוֹרֵץ כָּל גָּדֵר וְצוּרָה…
מִנַּיִן הַשֶּקֶט הַזֶּה בְּלִבֵּךְ?
מִנַּיִן לָמַדְתְּ גְּבוּרָה?
נהלל 15.1.1941

ב-1943 החליטה חנה סנש להתנדב לצבא הבריטי כדי להישלח להונגריה. היא הצטרפה לקבוצת צנחנים שהוצנחו על אדמת יוגוסלביה, סמוך לגבול ההונגרי. משימתם לא הוגדרה במדויק. הבריטים ציפו מהם להשיג מידע מודיעיני, לחלץ אנשי צוות אוויר של בעלות הברית שמטוסיהם הופלו בשטח האויב, ובעיקר – להטעות את הגרמנים, כדי שאלה יחשבו שהפלישה תגיע מדרום. מבחינת היישוב המטרה החשובה של הצנחנים הארץ ישראליים הייתה לפעול להצלת יהודים, ובעיקר – לחדש את הקשר עימם. איך בדיוק עליהם לעשות זאת לא הוסבר להם. אכן, 12 מהם נפלו בשבי, ביניהם חנה, שנתפסה כשניסתה לחצות את הגבול.

ייתכן שהמניע העיקרי להתנדבותה של חנה היה הגעגועים והדאגה לאמה. שבוע לפני שהציעו להתנדב כתבה ביומנה: "קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אימא."

אבל לא רק המטרות לצניחה לא הוגדרו היטב. גם ההנחיות המבצעיות שקיבלו לקו בחסר. חנה נתפסה בתחילת יוני, 1944, ביום שבו חצתה את הגבול. ההונגרים אסרו אותה והאשימו אותה בריגול. כדי להוציא ממנה את הקוד של משדר הרדיו שנשאה עליה עינו אותה, אבל היא סירבה לגלות להם אותו. הם הצליחו לאתר את אמה, הכניסו אותה לתאה של חנה ואיימו לענות גם אותה. גם אז חנה לא נשברה. היא ידעה שאם הקוד יגיע לידי ההונגרים, ומהם אל הגרמנים, יאבדו חייהם של לוחמים רבים. היא החזיקה מעמד, ולא נשברה.

במשך כמעט שלושה חודשים שהו חנה וקטרינה באותו בית כלא, עד שהאם שוחררה, בסוף ספטמבר. לימים סיפרה לא רק על הגבורה ותעצומות הנפש של בתה, שהמשיכה לעודד אותה גם אחרי החקירות הכי קשות, אלא גם על המאמצים שעשתה כדי לעזור לה, אחרי שהיא עצמה שוחררה. במשפט הדיבה של קסטנר העידה וסיפרה כיצד ניסתה בלי הרף להיפגש עם קסטנר, ששימש יושב ראש ועד ההצלה היהודית, בתקווה שיעזור לה להשיג לבתה עורך דין. "לד"ר קסטנר יש רשות להיכנס לכל בית סוהר," סיפרה שאמרו לה, והיא, כך אמרה, שאלה "אם כך, למה הוא לא הולך?"

תיאור ההתדפקות שלה על דלתו של קסטנר יכול להדיר שינה מעיני מי שקורא אותו גם כיום, זמן כה רב לאחר מעשה: איך האישה שפתחה את דלת ביתו לא הזמינה אותה להיכנס ואמרה: "אנחנו יודעים על המקרה, ובאמת הוא [קסטנר] מתכוון ללכת לבית הסוהר. אני חושבת שבדיוק מחר הוא רוצה ללכת… תפני למזכירה שלו." איך המזכירה דחתה אותה בלך ושוב, "לא. היום בשום אופן לא. יש לו דברים חשובים לעשות". איך חזרה. ניסתה שוב ושוב. יום אחרי יום. בבית. במשרד. ושוב ושוב נדחתה. לא זכתה להתקבל אצל האדון. לא זכתה אפילו לתת לו חבילה, כדי שיעבירה לחנה.

לימים, אמרה בחקירתה במשפט, אחרי ששניהם כבר היו בישראל, סירבה לפגוש את קסטנר, וכשנתקלה בו באקראי הסבירה לו כי "היו זמנים שעשיתי כל מאמץ לפגוש אותך ואז לא הצלחתי… אז, כאשר היה צריך לעשות דבר מה, ואפשר היה לעשות דבר מה, לא יכולתי למצוא אותך".

ב-15 באוקטובר 1944 השתלטו הגרמנים על הונגריה, והורטי אולץ להתפטר. הסיכויים להציל את חנה סנש נמוגו. היא הוצאה להורג בתחילת אוקטובר. בבגדיה נמצא פתק שכתבה: "אמי היקרה והאהובה, אין לי מלים, רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין צורך במלים. באהבה אין קץ, בתך”.

שניים משיריה של חנה סנש, "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה" מוכרים מאוד. שניהם הולחנו ומרבים לשיר אותם עד היום. לא כך השיר "לאמי" שכמו מביע את מה שעתיד לקרות להן: מִנַּיִן לָמַדְתְּ לִמְחוֹת דְּמָעוֹת? / לָשֵׂאת הַכְּאֵב בַּחֲשַׁאי?" שואלת חנה את האם, ותוהה איך היא מיטיבה כל כך להסתיר את הסבל. גם כשהעולם כולו "רוֹעֵשׁ וְגוֹעֵשׁ / פּוֹרֵץ כָּל גָּדֵר וְצוּרָה…" האימא שומרת על השקט, אינה חושפת את סערת הרגשות שלה, ונשארת חזקה וגיבורה. כמוה עצמה.

דוריס לסינג, מתוך ההקדמה ל"מחברת הזהב": איך להגיב לגבר שאומר "את מסרסת אותי"

עד היום נשים מעטות מאוד מוכנות להילחם למען מה שהן חושבות ומרגישות באמת ביחסיהן עם גבר שהן מאוהבות בו.

רוב הנשים עדיין מוכנות לברוח ככלבלב שמיידים בו אבן, כשגבר אומר: "את לא נשית ותוקפנית, אַת מסרסת אותי."

לדעתי, כל אישה שנישאת לגבר שמדבר כך, או מתייחסת אליו ברצינות, ראויה לגורלה. כי גבר כזה הוא רודן שאינו מבין שום דבר על העולם שבו הוא חי.

גברים ונשים מילאו בעבר, וממלאים גם עתה, תפקידים רבים כל כך בחבָרות שונות. הגבר הזה הוא אפוא נבער, או פחדן שחושש לחרוג מההליכה בתלם…

כשאני כותבת את הדברים האלה אני מרגישה ממש כאילו אני מחברת מכתב שאשגר מהעבר אל העתיד. אני כל־כך בטוחה שכל מה שנראה לנו כיום מובן מאליו, יעבור מהעולם בעשור הבא.

The Golden Notebook, Doris Lessing

 

"שיקר את" או "שיקר ל־"?

השאלה שנשאלה הייתה סתמית לחלוטין: איך נכון לומר בעברית, להמיר שקלים לדולרים או להמיר שקלים בדולרים? איש לא חשב אז שבעקבותיה ייכתבו כמעט חמש מאות עמודים – עבודת דוקטורט שבחנה את הצרכת הפועל בלשונות השמיות הצפון־מערביות (במחצית השנייה של האלף השני לפנה"ס ובמחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס).

את השאלה שאלתי אני, והנשאלת הייתה בתי, מיכל אֹרן,  שבדיוק סיימה את לימודי התואר השני בבלשנות.  זו לא הייתה התייעצות חריגה. במשך שנים נעזרתי במיכל בסוגיות שונות שנתקלתי בהן בעת שערכתי ספרים. שאלות שנגעו לדקויות תרגום מאנגלית או מצרפתית, שאלות של תעתיק בערבית, שאלות של הגייה בספרדית – הכול היה אפשר להפנות אל מיכל ולקבל תשובות בהירות, מוסמכות ומנומקות.

השאלה הספציפית שהזכרתי בתחילת דברַי, עוררה במיכל מחשבות רבות, מעבר למתן התשובה המיידית (ממירים שקלים בדולרים). היא בחנה את המילונים העבריים השונים ותהתה מדוע בעצם אין בהם, בדרך כלל, מידע שיאפשר למשתמשים לענות בעצמם על אופן ההצרכה של כל פועל ופועל. כך למעשה התגבש הרעיון לעבודת הדוקטורט שלה בהנחייתה של פרופ' תמר צבי מאוניברסיטת חיפה.

מיכל אֹרן 2017-1977

האמת היא שנדירים המקרים שבהם דובר עברית ילידי מתלבט בהשלמות המוצמדות לפועל בעת שהוא בונה משפט. על פי רוב, הדברים נובעים מפיו בשטף ומבטאים את מה שספג ולמד במהלך חייו. אין זאת אומרת שאין בשיח היום־יומי מקרים שבהם אנו שומעים צירופים שנראים לנו מוזרים ואנו תוהים אם הם תקניים. לדוגמה: בשנים האחרונות אפשר לשמוע יותר ויותר אנשים שמספרים על "פלוני ששיקר את אלמוני" או בלשונם "הוא שיקר אותי". האם אומרים "שיקר את" או "שיקר ל־"?

הסימנים הפורמליים המקשרים בין פועל לבין אלמנט שמני המשמש לו כמשלים הם מילות יחס שונות ("ישבתי על כיסא", "באתי אליה" וכו') או, במקרה של מושא ישיר, תווית המושא ("ראיתי את הסרט") שלעתים יכולה גם להיעדר ("כתבתי מכתב"). חשוב לציין שסימנים פורמליים אלה לא תמיד ניתנים לחיזוי. יתר על כן, אפילו פעלים נרדפים או קרובים בהוראתם עשויים להיבדל זה מזה בהצרכתם. דוגמה לכך אפשר למצוא בפעלים "מלך" ו"משל" המבטאים שניהם שלטון ושררה על קבוצת נתינים, אך מילת היחס המקשרת בינם לבין האלמנט השמני המשמש להם משלים שונה: "מלך על" לעומת "משל ב־".

מכיוון שכך, מן הראוי היה שאופן הצרכת הפועל תינתן בערכו המילוני של כל פועל ופועל. המציאות, לצערנו שונה. המידע המוצג במילונים הוא חלקי וחסר; לעתים קרובות מוזכרת הצרכת הפועל רק במקרים ששינוי בהצרכה גורר שינוי משמעות.

עבודת הדוקטורט שכתבה מיכל ממלאת את הפער המילוני בכל הקשור לפעלים המתועדים בלשונות השמיות הצפון־מערביות הקדומות. טווח הזמנים שנבחר כולל את המחצית השנייה של האלף השני לפני הספירה והמחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה. הלשונות שנבחנו העברית והארמית (המתועדות הן בקורפוס המקראי, הן בכתובות ותעודות חוץ־מקראיות), האוגריתית, הפניקית, הלשונות הכנעניות של עבר הירדן המזרחי (מואבית, עמונית ואדומית) והניב הארמי של שמאל. נוסף לאלה כלולים בעבודה הפעלים השאולים מן השמית הצפון־מערבית,שזוהו בתעודות שנכתבו בלשון האכדית בכנען ובסביבתה הקרובה (בעיקר התעודות שנמצאו באל־עמארנה ובאוגרית).

בחלקה הראשון של העבודה מובאים ההסבר והניתוח של תופעת ההצרכה ונבחנת ההשפעה ההדדית בין הלשונות השמיות הקדומות. חלקה השני של העבודה הוא למעשה מילון שבו מוצגות עבור כל אחד מן הפעלים בקורפוס המסגרות התחביריות השונות שבהן הוא מתועד ומסברים שינויי ההצרכה המתקיימים בו.

מובן שמילון זה אינו מקיף את כל הפעלים הכלולים בעברית בת־זמננו, שכן יש פעלים רבים שנוספו לה בתקופות מאוחרות (למעשה מאז שנת 500 לפני הספירה).

לצערנו, מיכל לא תוכל להמשיך במפעל אדירים זה, שכן היא נפטרה אשתקד ממחלת הסרטן.

בתחתית העמוד מובא קישור לנוסח המלא של עבודת הדוקטורט של מיכל. החלטנו לחשוף אותו לקהל הרחב ובעיקר לבלשנים ולחוקרי השפה העברית. מי יודע, אולי יהיו מי שישלימו את המלאכה בחקר הצרכת הפעלים בתקופות נוספות, כך שברבות הימים יוכל לצאת מילון שיציג את אופן ההצרכה של כל אחד מהפעלים בשפתנו.

הפוסט מועלה לאוויר היום, 10 באוקטובר 2018, שהוא היום שבו אמורה הייתה מיכל לחגוג את יום הולדתה ה־41.

יהי זכרה ברוך.

אריה אורן

 

הצרכת הפועל בלשונות השמיות הצפון–מערביות
במחצית השנייה של האלף השני
ובמחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה“ס
חיבור לשם קבלת התואר ”דוקטור לפילוסופיה”

האחים היימן, "יונתן אגסי הציל את חיי": קשה ואמיץ או נצלני?

סרטם החדש של האחים הימן, "יונתן אגסי הציל את חיי", זכה לתשואות ולשבחים רבים. "קשה ואמיץ", כתב עליו גל אוחובסקי; "אחד הסרטים הכי נועזים שעשו בישראל", שיבח אבנר שביט. הסרט גם זכה בפרס הדוקו, בפסטיבל ירושלים השנה.

לטעמי הסרט שערורייתי, אבל לא משום שהוא נועז, אמיץ או אפילו קשה. בעיני הוא מצטרף אל הניצול הבוטה, המחריד, המאפיין את חיי גיבורו, "כוכב" סרטי הפורנו, יונתן לנגר, שאימץ לעצמו את שם הבמה "אגסי".

לכאורה, מגמתו של הסרט להאיר את חייו העצובים של אגסי. להראות איך הם מתדרדרים ממרומי הפסגה המדומה של שחקן שמופיע בברלין ב"הצגות" של סקס אמיתי וממשי שמתרחש על הבמה, וזוכה להצלחה רבה בתחומו, למצב שבו הוא מתמוטט, נפשית וגופנית.

יונתן אגסי מכור: לסמים קשים, לסקס פומבי ולַתּשואות שזה מביא לו. יונתן לנגר מכור לתשומת לב. ויוצרי הסרט מנצלים את ההתמכרות הזאת שלו, את הצורך האקסהביציוניסטי שלו להיות במרכזה של תשומת לב הדוקה ופולשנית.

כשהמצלמה מלווה את יונתן אגסי אל הקריסה שלו, אי אפשר שלא לחשוד שיש כאן תערובת של התמוטטות אמיתית עם מידה לא מבוטלת של זיוף. אגסי קורס, זועק, נוהם, נשכב על מכסה המנוע של מכונית חונה ברחוב, והמצלמה ממוקדת עליו. רק אחרי זמן מה ניגש אליו מישהו – מן הסתם אחד היוצרים – רוכן מעליו ומנסה לאושש אותו. הסצינה זועקת ניצול. אם אגסי באמת מתמוטט כך, זה הזמן להושיט לו יד, ולא להמשיך לצלם. ואם מדובר בהפרזה לצורך הצילומים, הרי שיש בכך ניצול לא רק של אגסי, אלא גם של הקהל, שנחרד מהמראה המובא לפניו.

אבל הקושי העיקרי נובע מהחלקים שהמבקרים רואים בהם תעוזה אמנותית.

אם אכן מטרתו של הסרט להתריע, להראות לנו כי אורח החיים של יונתן אגסי כרוך בהרסנות עצמית מהסוג הכי גרוע, הרי שלא היה צורך אמיתי לחדור עם המצלמה אל המקומות האפלים ביותר ולהנציח אותם. רוצים להראות שפורנוגרפיה היא עניין מתועב, נצלני, מרושע, הרסני-בהכרח, ועושים זאת באמצעות פורנוגרפיה לשמה?

האם כל מי שמגיע לצפות בסרט עושה זאת כדי להתקומם נגד הניצול, או שיש רבים שמפיקים ממנו הנאה פרוורטית מהסוג שהוא מבקש לגנות?

למרבה הצער התשובה, לדעתי, די ברורה. הסרט מספק את היצרים האפלים של רבים מצופיו, ובכך הוא, כאמור, משתף פעולה עם המנגנונים ההרסניים שמדריכים את יונתן אגסי ומנהלים את חייו. וזה רע!

לא רק את יונתן לנגר מנצל הסרט, אלא גם את בני משפחתו הקרובים. אמנם אמו מצטיירת בסרט כאדם שקול ואוהב, אמנם לא מעט מתגובותיה ומהדברים שהיא אומרת נוגעים ללב – מצד אחד היא משתדלת לתמוך בבנה, ומצד שני היא מביעה מדי פעם אי נוחות נוכח האקסביציוניזם המופגן שלו – כשהוא מתהלך בבית בביריות, גרבוני תחרה ובגד חשוף מעור, היא מתריעה באוזניו: "אתה לא יכול לצאת ככה לרחוב, כאן לא ברלין", אבל עם כל זאת, עצם הנכונות שלה לשתף פעולה עם יוצרי הסרט, להופיע בו, מעוררת תהיות. האם גם לה יש צורך להיחשף, בדרכה? לצורך מה? את מה היא מבקשת לקדם או לעודד?

שלא לדבר על אביו המופרע של יונתן לנגר, שגם הוא משתף פעולה עם יוצרי הסרט, ואפילו חושף את בתו הקטנה.

מה יש לאנשים הללו? מה הם רוצים כל כך להראות? ומה התפקיד האמיתי של יוצרי הסרט? לתעד להרף עין את עצמם ברגע הקצר שבו הם נחלצים לעזרתו של יונתן אגסי הקורס? ובשאר הזמן?

אני תוהה אם אפשר היה ליצור סרט שמראה את הניצול שיונתן אגסי עובר, בלי לנצל אותו. אין לי תשובה.

יונה אלון, "כך להישאר לעולם": גאונות או גרפומניה?

אי אפשר היה שלא להתרשם מאוד מסיפורו של יונה אלון, שהתפרסם בכתבה גדולה בעיתון הארץ: אדם שמגיל 52, כשיצא לגמלאות מעבודתו בסרטייה של רשות השידור, הקדיש את חייו לכתיבה; שנהג ללכת כל יום לספרייה, שם ישב במשך כמה שעות וכתב.

"אני, יונה אלון, מאשים אותך, יונה אלון. אני מאשים אותך על שבמקום לחיות חיים רגילים של איש רגיל הקדשת את כל זמנך לקריאה, כתיבה ולימוד. במקום לצאת לבלות בטיולים, בחוץ לארץ, במסעדות, במוזיאונים. במקום לתת לחיים את שלהם — נופש, בידור — תמיד אתה בשלך. הפכת את חייך למדבר שממה בשביל להפיק לעצמך אושר", צוטטו דבריו בהקדמה לכתבה. אלה נלקחו מתוך ספרו  כך להישאר לעולם שראה אור לאחרונה בהוצאת תשע נשמות: ספר המקור הראשון שהוציא המו"ל, אוריאל קון.

הספר ראה אור כמה שנים אחרי מותו של יונה אלון. מה שמופיע בו נדלה מתוך אחת המחברות שבהן כתב אלון בשקידה במשך שנים.

כל זה נשמע מבטיח ומעורר ציפיות.

וגם מאתגר: כמנהגו, כתב אוריאל קון, המוציא לאור, אחרית דבר לספר, ובה התריע בין השאר: "ובכן," כתב, "מי שקורא במהירות ספרות מתועשת ורווית שומן המיועדת לקריאה רחפנית ולא מחייבת עשוי להחמיץ את מעשה הכתיבה של יונה אלון", והוא ממשיך ומסביר מדוע: "כי משפטיו התמים לכאורה עוטפים פרפרזות, שכבות, והשפעות שקופות וסמויות, מוטיבים מחזוריים עם שינויים קטנטנים, מילות מפתח, רעיונות שמתפתחים במשך מאות ואלפי עמודים, דיונים פנימיים ועוד".

צר לי, אבל לא הצלחתי לעמוד על פשר ההיקסמות ולא נשביתי בה.

לא זו בלבד, אלא שלרגעים השתוממתי בשל היומרה, שלא לומר – היומרנות – של הכתוב.

יונה אלון מצטייר מהספר שלפנינו כאדם חביב, נעים הליכות, טוב לב, וגם כנראה פגוע מאוד. דמותו העולה מהכתוב דומה מאוד לזאת שמתאר אוריאל קון באחרית הדבר, שבה הוא מספר כיצד פגש את אלון, ואיך התגבשה הוצאת הספר (התהליך נמשך שנים, והסתיים אחרי מותו של המחבר).

ברור לגמרי שהכתיבה הייתה חשובה מאוד ליונה אלון. שהייתה חיונית לחייו. האם התוצאה המוגמרת חיונית לחיי הקורא, או יכולה אפילו להיות חשובה לו (כלומר לי)?

מבחינתי התשובה שלילית. לאורך הספר יש כמעט רק היגד אחד: יונה אלון כותב על כך שהוא כותב. שוב ושוב הוא מספר כמה חשוב לו לכתוב. ומספר איך הוא יושב לכתוב. איך הוא הולך אל הספרייה כדי לכתוב. ואז שוב – איך הוא כותב. כותב וכותב על כך שהוא כותב וכותב. מעין מעגל קסמים אינסופי, שבו הוא מתאר את חיי היומיום שלו, את כאבי השיניים, המפגשים עם רופאים, הטרדות שהמציאות כופה עליו, וכל זאת כדי להסביר עד כמה חשוב לו לכתוב ואיך כל הסחת דעת מונעת ממנו מה? כמובן – לכתוב! אבל מה הוא כותב, בשם אלוהים? כותב שהוא כותב? שהוא רוצה לכתוב? שהוא חייב לכתוב? זהו?

אכן, פה ושם יש הבלחות של תובנות מעניינות, למשל – "כיום אני סבור שאמנות החיים היא לדעת לתחם בין האמת לצביעות, מתי להשתמש נכון בכל אחת מהן", או: "אני רוצה להמשיך כמה שאוכל, ולא להיות מוגדר. תמיד להיות מופתע ממראה עיני";  ויש ניצוצות קצרים מאוד של תיאורים שיש בהם יופי, אבל רוב הזמן – כמעט כל הזמן! – מאומה, למעשה.

אילו היה מדובר ביומן של סופר שמתעד את קשיי הכתיבה שלו, ובמקביל היינו נחשפים כאן (או שם) גם ביצירה עצמה, זאת שבה הוא מתמקד ועוסק (כמו למשל ביומניה של וירג'יניה וולף, או במכתביו של פלובר, ששניהם מספרים על כתיבתם, במהלכה), ניחא. אבל לא כך אצל יונה אלון. אצלו הכתיבה היא כתיבה על הכתיבה. הוא יושב בספרייה וכותב שהוא יושב בספרייה. הוא כותב את זה שהוא כותב!

והוא משווה את עצמו שוב ושוב לקפקא, ללאה גולדברג, לברטוק, לחנוך לוין!

ולא שאין לו "חומרים" ליצירה. למשל – כשהוא מסביר את הסיבה לכך שיש לו בעיה ביצירת קשרים אנושיים, אפשר להבין את הפצעים שיש בחייו. אמו אושפזה בבית חולים לחולי נפש מיד אחרי שנולד, "שנתיים בלי אימא; שוכב וישן […] ואחר כך ארבעה הורים: כל אחד מהורי הקים משפחה אחרת, והייתי צריך לסגל את התנהגותי לארבעה בני אדם שונים. […] אחר כך ילדי הקבוצה: כולם היו זרים לי. אחר כך מאות חברי הקיבוץ: גם הם היו זרים. גדלתי ללא אינטימיות בלב החברה הצפופה בעולם". יש לו, אם כך, מה לספר, אבל איפה כל זה? לטעמי אין די בנגיעה הקצרה הזאת, שלפניה ואחריה הוא עוסק רוב הזמן, שוב ושוב, ברצון לכתוב, בצורך לכתוב, בכך שהוא כותב, וכותב וכותב, אבל מה? מה הוא כותב?

אם אני חוזרת שוב ושוב על אותם דברים, אולי זה קורה כי כך יונה אלון כותב. שוב ושוב,  ושוב ושוב, עד כדי תחושה שהתשוקה הזאת שלו לכתוב גובלת, לא נעים לומר, בגרפומניה, שאינה אלא דחף כפייתי לכתוב. כמה טוב היה אילו "השתמש" בדחף שלו לכתוב, ובסיפור חייו, כדי לעצב יצירה של ממש, כזאת שמנותקת מחיי היומיום שלו, כזאת שדווקא כן מצריכה גיבוש, שכן תובעת סוג אחר של משמעת יצירתית, כלומר – מחויבות למבנה, לדמויות, לעלילה, לסיפור.

ואולי מה שאני כותבת כאן אינו הוגן, שהרי אי אפשר להחיל כללים של ז'אנר אחד על ז'אנר אחר. ייתכן שכמו שאי אפשר לטעון כלפי איקונה ביזנטית שאין בה פרספקטיבה, או כלפי רקדן במחול מודרני שגופו אינו מתוח, כך אי אפשר לדרוש מיונה אלון שכתיבתו לא תעסוק בכתיבתו, אלא תצא מתוך עצמו ולתוך עולם של יצירה של ממש.

"אין לי תוכן למלא בו את המילה", הוא מעיד על עצמו, ומצטט גם את דעתה של אשתו על כתיבתו: "יפה אומרת: כל זה טוב ויפה, אתה כותב מה שבא לך לראש, אבל זה קרוי יצירה?"

לצערי, אני מצטרפת אל תהייתה.

לא הייתי מביעה את הסתיגויותי שאינן חשובות במיוחד, הרי הספר זוכה לתשואות וגם מופיע ברשימת רבי המכר (אם כי את האמון ברשימות הללו איבדתי מזמן), אילו ידעתי שיונה אלון עלול לקרוא אותן. לא הייתי מעלה בדעתי לפגוע בו או להכאיב לו. אבל בהיותי פטורה מהחשש הזה, הרשיתי לעצמי להביע את דעתי.

עם כל זאת יש לזכור שהספר שלפנינו מכיל רק מעט מזעיר מתוך מכלול המחברות שהותיר אחריו יונה אלון, ייתכן שבכתביו האחרים מצויה היצירה האחרת, שעליה הוא כותב שהוא רוצה כל כך לכתוב אותה.

את מורה, נכון?

תודה שהגעת לכאן היום. אני רוצה לומר לך רק שבעיני העדות שלך רבת עוצמה ומפעימה, ואני מאמין לך. את מורה, נכון? טוב, אז את לימדת את אמריקה. יכול מאוד להיות שאצלך בכיתות מתחוללים רגעים דומים. עוררת השראה, הארת את אמריקה. עוררת השראה והענקת לנשים  אומץ ואת היכולת לקום ולהגיע אלינו כדי לדבר. עוררת השראה והארת את דרכם של הגברים באמריקה, וגרמת להם להקשיב למי ששרדו תקיפה מינית. וזהו שירות ציבורי חשוב מאוד, בין אם המינוי יאושר ובין אם לאו. ולכן המורים באמריקה, והציבור כולו, צריכים להתגאות מאוד במה שעשית.

גם אם לא נסכים היום על שום דבר, אני מקווה שחברי שתי המפלגות יסכימו שנדרש לך אומץ רב להגיע ולדבר, ואני חושב שאת ראויה להכרת התודה של אמריקה.

האם העיתונאי שהפיל את ניקסון יצליח גם הפעם?

ביום שיצא הספר על טראמפ כבר הודפסה לו מהדורה תשיעית הכריזה כותרת בעיתון הארץ. בידיעות אחרונות פרסמו כבר שתי כתבות, ובהן קטעים נבחרים מהספר.

האם גם בישראל הוא יימכר באותה התלהבות, אחרי שיופיע תרגומו לעברית?

ושאלה חשובה הרבה יותר: האם בוב וודוורד, מחברו של Fear, העיתונאי שביחד עם חברו קרל ברנשטיין הפיל את הנשיא ניקסון באמצעות כתבות תחקיר שערכו על פרשת ווטרגייט, יצליח לעשות זאת גם לנשיא הנוכחי, דונלד טראמפ?

עלי להודות: הייתי אחת התורמות לכיסו התופח של וודוורד. הזמנתי את Fear בקנייה מוקדמת מראש, וביום שראה אור נחת אצלי הספר בקינדל, ומיד התחלתי לקרוא. אבל מה קרה? עד מהרה, ובניגוד לדרכי, גיליתי שאני דוחה את הפתיחה של הקינדל; שוקעת בחלומות בהקיץ; מחפשת לי עיסוקים אחרים, רק כדי לא להיאלץ להמשיך במטלה שעד מהרה נעשתה משמימה, מעין תחושה של שיעורי בית שחייבים להמשיך בהם: הרי כבר קניתי את הספר, וכבר קראתי כמעט שליש, אז עכשיו להפסיק?

ואז, בערך באמצע הדרך, הגיע הרגע. כן. בהחלט. להפסיק!

ייתכן מאוד ש-Fear מרתק קוראים אמריקנים, שכל פרטי הפרטים המדוקדקים, עד לרמת הגיהוק והרמת הגבה, העוסקים בנשיא שלהם, מעניינים אותם. נדמה לי שלקורא הישראלי הפירוט רב מדי, והתיאורים ההולכים ומתארכים לאין קץ מייגעים ופשוט, יש להודות, משעממים.

מה גם שאת הסנסציות כבר פרסמו בקדימונים. ובכן: ידוע כבר שטראמפ ביקש להתנקש בחייו של אסד, אחרי שזה תקף את בני עמו בגז.

וידוע שאיוונקה בתו מכנה את עצמה "הבת הראשונה", ומסרבת להתפנות מהאגף המערבי, שם היא מתהלכת כבעלת מניות, ולא כשכירה שאין לה שום זכויות יתר: "סטיב, אחד מכם הוא האבא של נכדיו והאחר לא," הסביר פעם אחד מפקידי הבית הלבן לסטיב באנון, מי שכיהן בתפקיד "האסטרטג הראשי של הבית הלבן" את סוד כוחו של ג'ארד קושנר, חתנו של טראמפ. באנון, כזכור, פוטר כעבור כמה חודשים.

כמו כן ידוע כבר מהעיתונים על התקרית שבה במהלך ועידת מדינות ה־G20 בהמבורג הזמין טראמפ, בניגוד לכללי הבטיחות, את ראש ממשלת אוסטרליה לתוך חדר מבצעים הנייד והמאובטח שלו, הנקרא SCIF, זה שנוסע עם נשיא ארה”ב לכל מקום, ושעקב התנהגותו נאלצו להרוס את ה־SCIF ולבנות אותו מחדש.

וידוע גם הסיפור הפותח את הספר, שלפיו עוזריו של טראמפ העלימו משולחנו טיוטה של מכתב שבו הורה על פרישה מהסכם הסחר החופשי בין ארצות הברית לקוריאה הדרומית, מחשש שמא הפרישה מההסכם תערער את היחסים עם קוריאה הדרומית ותסכן את הביטחון הלאומי של ארצות הברית. עוזריו של טראמפ ידעו שאם יסלקו את המכתב, ישכח ממנו הנשיא, ואכן כך היה, וכך הם מנעו (לעת עתה?) את הסכנה.

כן, כל הסיפורים הללו מחרידים. לא פחות מהם – התיאור שלפיו הציע טראמפ לפתור את הבעיות הכלכליות של ארצו על ידי כך שידפיסו כסף. "'מה זאת אומרת?' טראמפ שאל, 'פשוט תפעילו את מכונות הדפוס…'"

גם תיאור האופן שבו בחר ביועץ לביטחון לאומי מזעזע: לאחד המועמדים היה שפם, ולכן נפסל. אחר לבש בגדים אזרחיים במקום מדים, כפי שיעצו לו, ועוד חליפה שנראתה זולה מאוד. הוא נפסל. מועמד אחר, אקדמאי, דיבר יותר מדי, וייגע את הנשיא בפרטים ששיעממו אותו. היועץ שנבחר פשוט נראה מתאים, והשימוש במילה "נראה" אינו מטפורה: הנשיא, כך מסביר וודוורד, בוחר באנשים כמו שבוחרים שחקנים: מי שגבוה וחסון, יכול לפקד על הצבא, כי כך צריך גנרל להיראות !

כל אלה תיאורים מחרידים ומבעיתים, במיוחד לנוכח הידיעה שלא מדובר בספר היסטורי שבו מתוארת תקופה חשוכה שהייתה ואיננה עוד. מדובר על עכשיו. ממש בהווה. והתיאור המפורט של הסכנה שמציבה קוריאה הצפונית לעולם כולו הוא עדיין ולגמרי כאן. וודוורד מסביר את הדילמה שארצות הברית (שהעולם!) ניצבת בפניה: ידוע כנראה היכן נמצאים רק כ-85% מהנשק הקונוונציונלי והלא קונוונציונלי של הצפון קוריאנים, לפיכך כל התקפה עליהם עלולה לסכן מאוד את שכניהם, תושבי קוריאה הדרומית, שמאות אלפים מהם, ואולי אף יותר, עלולים להיפגע אם צפון קוריאה תגיב בקיצוניות. וכנראה שלא רק הם נתונים בסכנה. האם יש לבעיה פתרון? האם טראמפ הוא האדם שיביא אותו? מפחיד לחשוב על כך.

ובכל זאת, על אף הקטעים הללו, עלי להודות, כאמור, שבערך באמצע הספר החלטתי באומץ לב לנטוש אותו.

הבנתי: נשיא ארצות הברית הנוכחי פשוט אינו מסוגל להתרכז. עובדות והיגיון אינם מעניינים אותו. הוא "אמוציונלי, תזזיתי ולא יציב".

הוא מדבר בגסות רוח קיצונית גם אל הקרובים אליו ביותר: "'אתה תינוק!'" אמר בפרהסיה לרודי ג'וליאני כשלא היה מרוצה מהאופן שבו השתדל להגן עליו בטלוויזיה, "'בחיים שלי לא ראיתי שהגנו עלי בצורה יותר גרועה. הורידו לך שם את החיתול. אתה כמו תינוק שצריך שיחליפו לו. מתי תהיה גבר?"

הבנתי שהוא לא קולט דברים בסיסיים ופשוטים ביותר. למשל – שהפועלים האמריקנים לא באמת רוצים לחזור למפעלים, אלא מעדיפים לעבוד במשרות שירות, כלומר – לשבת במשרד ממוזג ולא לעמוד מול פס הייצור. "אני לא קולט את זה," אמר כשניסו להסביר לו עובדת חיים פשוטה כל כך.

למדתי שהוא בכלל לא ציפה לזכות בבחירות: "'הוא בכלל לא התכונן'", העיד באנון, "הוא לא חשב שיזכה […] הילרי קלינטון הקדישה את כל חייה הבוגרים לקראת הרגע הזה. טראמפ לא הקדיש אפילו שנייה אחת כדי להתכונן לקראתו'".

הבנתי שמעבר לרברבנות הגלויה והלא מוסתרת, שאפשר להבחין בה בכל נאום שלו, הכול אצלו הצגות ראווה פתטיות ומגוחכות: למשל, כשראיין מועמדים למשרות בכירות, ביים את כניסתם כך שהתקשורת תצלם אותו מקדם את פניהם ליד הדלת, "כמו ראש הממשלה הבריטי".

נגעלתי שוב לקרוא על החשדות המוכרים, שלפיהם בביקורו במוסקבה "גייס" נשים בזנות כדי שישתינו על המיטה שעליה ישנו בעבר הנשיא הקודם, ברק אובמה, ואשתו.

הוכח לי עד כמה טראמפ שטחי: כשהאשים בפומבי את ג'ון מק'קיין כאילו ניצל את מעמדו של אביו והשיג לעצמו שחרור מהשבי בוויטנאם, הפך את היוצרות: מק'קיין נהג בדיוק להפך, וסירב להשתחרר לפני חבריו. כשתיקנו אותו לא התרגש. "'אה," אמר רק, "'אוקיי'".

ובכל זאת, פירוט היתר והאטיות המופלגת שבה הכול כתוב חיסלו את הרצון להמשיך לקרוא.

עם זאת, אין לזלזל בהישגו של וודוורד. ברור לגמרי שהאנשים שהיו הכי קרובים לטראמפ שיתפו פעולה עם המחבר וסיפרו לו אינספור פרטים אינטימיים ביותר. הדעת נותנת כי המחבר לא היה מעז לפרסם את הדברים אלמלא נבדקו בדקדקנות ואומתו. וכך, כשכתוב ש"באנון ידע", "באנון התעצבן",  "באנון חשב שמדובר בפנטזיה של ילד בן 11", או "מנפורט ידע שהציטוט נכון", ברור מי הם המקורות, אבל איך בדיוק הוא יודע שבשיחה אישית בארבע עיניים אמרה קליאן קונווי (שעדיין נאמנה לטראמפ) שהיא "לעולם לא תפנה אליו בשמו הפרטי"? שאלה מעניינת שהתשובה עליה טרם התבררה.

יש בקינדל מנגנון שמאפשר לקורא לדעת כמה אנשים מירקרו משפט מסוים שכנראה מצא חן בעיניהם. אפשר למשל להיווכח שעד ה-18 בספטמבר, כלומר, שבוע בדיוק אחרי שהספר ראה אור, סימנו 1,239 איש את הקטע שבו באנון מצוטט כמי שאמר לטראמפ "קודם כול, נבלום את ההגירה הלא חוקית ונתחיל להגביל את ההגירה החוקית, כדי לזכות שום בשליטה. שנית, אתה תחזיר את משרות הייצור לארצנו. ושלישית, ניסוג מכל המלחמות הזרות המטופשות האלה". מי חיבב את השורות הללו, מתנגדיו של טראמפ או אוהדיו, שמסכימים עם העמדות הללו?

האם הספר הזה יעשה לטראמפ מה שעשו כתבות התחקיר לניקסון? לגמרי לא בטוח. קשה להאמין שזה אפשרי כשרואים את קהל אוהדיו של טראמפ צוחק ומריע לו בשעה שהוא לועג בנבזות ובוולגריות האופייניות לו לכריסטין בלייזי פורד, המתלוננת על ניסיון אונס שעשה בה המועמד למשרת שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית.

איך הביס ויליאם שייקספיר את עצמו?

ארונו של יוליוס קיסר מונח בפני המוני הרומאים שנאספו בכיכר. אחד מרוצחיו הוא ברוטוס, ידידו הקרוב. הדברים האחרונים שיוליוס קיסר אמר לפני שמת, בהפתעה וזעזוע מר, היו "Et tu, Brute?" – בעברית: "גם אתה ברוטוס?" – ואז, בכאב עמוק שנבע לא רק מהסכין שננעצה בגופו, אלא גם מההבנה שנבגד, אמר לעצמו הנרצח – "Then fall, Caesar", ואז נפל שדוד.

המוני רומאים זועמים באו והתקבצו לנוכח הגופה. ברוטוס חייב להרגיע ולפייס אותם. הוא פונה אליהם, ומבקש שיקשיבו לו, מפציר בהם לסמוך עליו ועל הגינותו, ולבחון את דבריו בתשומת לב. נראה שהצליח ללכוד את תשומת לבם, כי הם מקשיבים לו.

"אם יש כאן בקהל חבר אוהב של קיסר," הוא מפתיע אותם בדבריו, "אומר לו – ברוטוס אהב אותו לא פחות ממך." הסתירה בין אהבתו המוצהרת לבין המעשה שזה עתה עשה מעוררת בהם כנראה עניין. אפשר לדמיין אותם עומדים מולו ותוהים איך יסביר להם את הפער הלא מובן.

"לא מכיוון שאהבתי את קיסר פחות, אלא מכיוון שאהבתי את רומא יותר," הוא ממשיך, ואז שואל אותם מה הם מעדיפים: "שקיסר יחיה וכולנו נמות כעבדים, או שקיסר ימות וכולנו נהיה בני חורין?"

ברוטוס מסיט אם כן את הטיעון למישור האישי, הנוגע לכל אחד מהנוכחים: חייהם וחירותם, ואז מתמקד בעצמו ובתחושותיו: "קיסר אהב אותי, ולכן אני מבכה אותו; קיסר היה בר מזל, ולכן אני שמח; קיסר היה אמיץ, לכן אני רוחש לו כבוד. אבל, הוא היה שאפתן, ולכן הרגתי אותו." ברוטוס עצוב, שמח, רוחש כבוד, ולבסוף: החלטי ופועל בנחישות, לטובת רומא, למרות תחושותיו!

בשלב זה הוא מצביע כנראה על הדמעות השוטפות את לחייו (בתקופתו של שייקספיר הוראות הבימוי לא נכתבו בנפרד, אלא נרמזו מתוך הטקסט), ומושך תשומת לב ואהדה אל הכאב שהוא מביע: "הנה – דמעות על אהבתו. שמחה על מזלו, כבוד על אומץ לבו, ומוות על שאפתנותו," ואז פונה אל הקהל, ושואל שלוש שאלות רטוריות, שהתשובות להן אמורות להיות מובנות מאליהן. מטרתן  – לעורר בנוכחים את התחושה שהם מזדהים עם הרצח, ושגם הם במקומו של ברוטוס לא היו נוהגים אחרת: האם, הוא שואל אותם, מישהו מכם היה רוצה להיות עבד? האם מישהו מכם לא היה רוצה להיות רומאי? האם מישהו מכם אינו אוהב את ארצו?

מסתבר אם כן שרק בוגדים לא פטריוטים ושוטים גמורים אמורים להתנגד לרצח, שכן ברוטוס וחבריו הרגו את מי שסיכן את חירותם, כי התעתד לשעבד אותם!

המסקנה – ברוטוס אינו אשם במאומה. להפך. הוא ראוי להערכה ולכבוד. אכן, ההמון מריע לו, עד כדי כך שנשמעות קריאות של אנשים שמציעים למשוח אותו עצמו לקיסר. ברוטוס הצליח במשימה. בתוך כך, כשהוא כבר בטוח בעצמו ובהישגיו, מגיע אחד ממתנגדיו, מארק אנתוני, וברוטוס עושה את טעות חייו. מתוך ביטחון עצמי מופרז וודאות שכבש את לבם של הרומאים, הוא מאפשר לאנתוני לדבר.

אנתוני נושא את אחד הנאומים המרשימים ביותר שנשמעו אי פעם, מופת של רטוריקה ויכולת שכנוע, שהוא, כמובן, פרי עטו של שייקספיר.

הנה חלקו הראשון של הנאום ששם המחזאי בפי מרק אנתוני, הדמות שיצר (כאן בתרגומי):

רעי, רומאים, בני ארצי, אנא הטו אלי אוזן ושמעו.
באתי לקבור את קיסר, לא להללו.
גנותו של אדם נותרת עם מותו,
אך זכויותיו – הן נטמנות עם גופתו,
וכך יהא גם על קיסר. ברוטוס האציל
אמר על קיסר שהיה שאפתן.
אם אכן כך − חטאו היה כבד,
והוא שילם במלוא חומרת הדין.
כאן – ברשותם של ברוטוס ושל האחרים,
כי ברוטוס הוא אדם הגון,
וכך כולם, כה הגונים –
באתי לדבר מעל גופתו של קיסר.
הוא היה לי חבר, נאמן וישר.
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
שבויים רבים הביא קיסר לרומא,
הכופר ששילמו העשיר את הקופה,
האם זה מנהגו של שאפתן?
כשאיש עני בכה, קיסר בכה עמו,
שאפתנות קרוצה מחומר קשיח יותר,
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
כולכם הייתם עדים: בחגיגות לופרקל
שלוש פעמים הגשתי לו כתר,
שלוש פעמים הוא סירב. האם זאת שאפתנות?
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס, כמובן, אדם הגון.
דברי לא נועדו להתווכח עם ברוטוס,
אומַר רק את מה שאדע:
כולכם אהבתם אותו, עם סיבה,
מדוע, אם כן, לא תתאבלו עליו?
אהה, שיקול-הדעת, חיות-טרף חטפו אותך,
בני האדם איבדו אותך. סלחו לי.
לבי שם, בארון עם קיסר,
עלי להשתהות, עד שישוב אלי. (בוכה).

ב-35 השורות הראשונות של נאום אנתוני מפגין שייקספיר את גאוניותו. המשימה נראית לא פשוטה, שהרי שייקספיר נאלץ להתמודד עם כישרונו של הגאון הניצב מולו – הוא עצמו – ו"להביס" אותו, כלומר –  להתמודד עם נאום ההגנה המוצלח ביותר ששם בפיו של ברוטוס. איך יסתור את הדברים המשכנעים כל כך שנתן לרוצח לומר? אפשר ממש לדמיין את המחזאי הכותב הוגה את מהלך הטיעונים המופלא של ברוטוס, ועתה, במעין דו קרב מחשבתי של ענק רוח הנאבק בשכלו שלו, נאלץ להתמודד עם מה שהוא עצמו יצר!

בנאומו של אנתוני אפשר ממש לראות איך שייקספיר אתגר את עצמו, הציב רף גבוה מאוד, ואז התרומם ודילג מעליו בקלילות, עם המונולוג של אנתוני.

איך אם כן מצליח אנתוני להטות את לב ההמון הרומאי, להסעיר אותו, להביא אותו לכך שיכעס שוב על הקושרים והמתנקשים? משימתו לא פשוטה. ההמון השתכנע שברוטוס אדם הגון, שטובת העם הייתה לנגד עיניו, שהקריב למעשה את האהבה שחש כלפי חברו הטוב, למענם ולמען חירותם.

האמצעים הרטוריים שאנתוני מפעיל רבים. בפתח דבריו הוא נעזר במוזיקליות ובצלילים. הוא פותח בשלוש מילים עוקבות שעוצמתן הולכת וגוברת, כמו נקישות של גונג: "Friends" – הברה אחת;  "Romans" – שתי הברות; "countrymen"  – שלוש הברות. זה פועל. הוא זוכה לתשומת לבם. משתררת שתיקה.

אנתוני נזהר שלא לסתור את דבריו של קודמו. אם יעשה כן, יקומם עליו את המאזינים. לא, הוא ממשיך לכאורה את הקו של ברוטוס – הוא לא בא להלל את קיסר, אלא לקבור אותו. הדברים הללו נשמעים למאזינים לגיטימיים. הרי אפילו הרוצח סיפר על אהבתו לנרצח!

אנתוני מבהיר מדוע הוא מבקש "לקבור אותו": הרי "זכויותיו", כלומר – המעשים הטובים שעשה – ייקברו אתו, ויוותר רק זכר הדברים הראויים לגנאי. ואז הוא מזכיר את ברוטוס ומכנה אותו "אציל", נזהר שלא להתנצח אתו. לכאורה, הוא מסכים עם הדברים שברוטוס אמר, אבל כבר במשפט הראשון שותל בהם רמז של ספק סמוי: "ברוטוס האציל אמר על קיסר שהיה שאפתן. / אם אכן כך − חטאו היה כבד…": "If it were so": באנגלית המשפט מנוסח כתנאי בטל, כלומר – כזה שאין סיכוי לקיומו.

וכאן טמון תכסיס רטורי נוסף, מתוחכם עוד יותר: אנתוני יחזור עוד שלוש פעמים ובשינוי קל על אמירתו לפיה קיסר היה שאפתן. בפעם הראשונה: "ברוטוס האציל אמר על קיסר שהיה שאפתן". כעבור כמה שורות: "אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן" ושוב כך, בהמשך. ככל שאנתוני חוזר על המשפט, כך הוא טומן ספקות בלבם של השומעים ומגביר אותם, מה גם שבין חזרה לחזרה על האמירה הוא מוסיף בעדינות מידע סותר: קיסר היה חבר, נאמן וישר; בזכותו הגיעו לרומא שבויים רבים שהעשירו את הקופה הציבורית; הוא היה רך לבב, וכשנתקל בסבלו של רומאי עני, הזדהה אתו והביע את אהדתו; והכי חשוב: כשאנתוני הציע לו את הכתר – קיסר סירב לו. (עניין ההדגשה המוגזמת מעלה על הדעת את הדברים ששייקספיר שם בפיה של דמות במחזה אחר שלו. ב"המלט", גרטרוד, אמו של המלט, מותחת ביקורת על השחקנית המגלמת את המלכה בהצגה הקטנה שהמלט מעלה בפניה ובפני בעלה. גרטרוד אומרת על המלכה: ".The lady doth protest too much, methinks"  בעברית: "הגברת מתלהמת קצת יותר מדי", בתרגומו של דורי פרנס. לגרטרוד ברור שעודף הדיבורים מחשיד את המלכה, המייצגת בעצם אותה עצמה. היא כמובן צודקת: המלט מנסה לטמון פח לה ולבעלה, בניסיון לחשוף את רצח אביו. המשפט :"The lady doth "protest too much נהפך למטבע לשון שפירושו דומה למימרה "על ראש הגנב  בוער הכובע").

אנתוני מעלה אם כן שלל ראיות הסותרות את האמירה המלווה אותן, ומוכיח שבעצם קיסר לא היה באמת שאפתן! בהמשך אנתוני גם מעז לומר זאת במפורש: "שאפתנות קרוצה מחומר קשיח יותר", ואחר כך, כמו ברוטוס, גם הוא שואל שאלה רטורית: "האם זאת שאפתנות?"

לא רק את השאפתנות של קיסר הוא מרוקן מתוכן ומוכיח שהיא בדויה, אלא גם את הגינותו המוצהרת של ברוטוס. בפעם הראשונה הוא מציין את "אצילותו", ואז אומר עליו פעמיים שהוא "הגון", ובפעם הרביעית מוסיף "כמובן, אדם הגון" – "And, sure"… כאן כבר אפשר לשמוע את הנימה האירונית בדבריו. "כמובן"? ודאי שלא!

יתר על כן. כבר בפעם השנייה שאנתוני מזכיר את שאפתנותו-לכאורה של קיסר, הוא נוטע את המילה "אבל": "אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן". המילה ממוססת את ההתנגדות של השומעים, והוא מצליח "להשחיל" אל לבם את הספקות הרצויים לו.

זהו תכסיס מופלא של שייקספיר: בעדינות, בהדרגה, בלי להתווכח, הוא מטיל ספק בשני דברים ובעצם קובע: קיסר לא היה שאפתן, וברוטוס אינו אדם הגון! אמנם הוא טוען שאין לו שום כוונה להתווכח עם ברוטוס, אבל בפועל בהחלט עושה זאת, אלא שאת הוויכוח הוא מנהל כמעט בחשאי, וכשהוא מגיע לסוף החלק הראשון של נאומו, כשהוא פורץ בבכי, כשהוא מבכה את שיקול הדעת שנטרף, ואת האהבה שכולם רחשו לקיסר ולפתע זנחו אותה, הקהל כבר שכח את נאומו המזהיר של ברוטוס.

אנתוני, כלומר – שייקספיר! – שוזר בנאומו עוד כמה אמצעים מתוחכמים כדי להשפיע על שומעיו. כך למשל הוא מפעיל משחק מילים סמוי על שמו של ברוטוס.  "Thou art fled to brutish beasts", הוא אומר (בעברית – "חיות-טרף חטפו אותך" – משחק המילים אינו יכול להישמר). במילה  "brutish", כלומר – חייתי, גס, אכזר, מהדהד אנתוני את שמו של ברוטוס ובכך, באופן לא מודע, מעורר במאזינים תחושה שאלה שמות גנאי היאים לאיש. בה בעת מהדהדות בצירוף הזה גם מילותיו האחרונות של קיסר: "Et tu Brute".

בתום החלק הראשון של הנאום, אחרי הפסקה רגשנית שהוא עושה כדי, כך הוא מסביר להם, להתייחד עם כאבו, יכול אנתוני לעבור בקלות לשלב הבא: הוא מספיד את קיסר, נוטע בשומעיו יגון וחמלה, מסית אותם ומלבה את שנאתם כלפי רוצחיו של קיסר, ואז חושף את צוואתו של קיסר, שבה הוריש לכל אחד מהם, אזרחי רומא, סכום כסף נאה.

ברוטוס נגע בדבריו בעניינים מופשטים. אנתוני – בכיסם של השומעים. הוא השתמש ברגשנות (מדי פעם משתתק, הלום מעוצמת היגון שהוא חש), באירוניה (חוזר שוב ושוב על משפטים ומרוקן אותם מתוכן), בהיגיון (מזכיר להם שקיסר סירב להכתרה), בשנאה (מזכיר להם כיצד פגעו המתנקשים בקיסר בפגיונותיהם). הוא עוצר מדי פעם, כדי לאפשר להם להרהר על דבריו, מצטנע (טוען שאינו נואם בחסד כמו ברוטוס), מותח את סקרנותם (משהה את פתיחת הצוואה), והכי חשוב מבחינתו – משמיע רמזים על מרד אפשרי ("let me not stir you up To such a sudden flood of mutiny." ובתרגומו של אלתרמן: "אל נא אטיל בכם סופת פתאום של מרד"). שומעיו  בשלים. מעתה יהיו בידיו כחומר ביד היוצר. הוא יוכל להוביל אותם לכל מעשה.

מפעים (ומפחיד!) להיווכח בכוחן של מילים בכלל ונאומים בפרט, וביכולתם להשפיע על המוני בני אדם.

אל המונולוג באנגלית, ואל תרגומו של נתן אלתרמן

איתמר פרת, "אסיף": מה הקשר בין חג הסוכות לבין זקנה וסוף

איתמר פרת

שלושה חגים מקראיים, סוכות, פסח ושבועות, מתייחדים מכל החגים האחרים במצווה המשותפת להם, לפיה יש לעלות בהם לירושלים. לכל אחד מהם נוספו מצוות אחרות, שלכולן יש פן דתי ופן היסטורי. כך למשל בחג הסוכות יושבים בסוכה לזכר ארבעים שנות הנדודים של עם ישראל במדבר.

אבל לחגים הללו יש גם פן נוסף, חקלאי, המעיד על אורחות החיים שאליהם הם קשורים. כך למשל חג הסוכות הוא גם חג האסיף. אלה הימים שבהם החקלאים חותמים את השנה, גומרים לאסוף את כל היבול של עונת הגשמים הקודמת, ומכינים את השדות לקראת העונה החדשה.

יש הסבורים שיש בחג האסיף גם נופך של זִקנה ושל סוף, אם כי בטבע המחזוריות אינה פוסקת, וגלגל החיים נמשך. אחרי הכמישה נובטים הצמחים מחדש, עם תחילת עונת הגשמים הכול מתחייה, לקראת חגי הרגלים העתידים לשוב. חג הפסח, הוא חג האביב, שיש בו התחדשות כמו של לידה-מחדש, וחג שבועות מסמל את אמצע החיים, ומכונה גם חג הקציר.

בכל שנה בתקופה הזאת מרבים לשמוע את השיר "אסיף" שאותו כתב איתמר פרת, אחיה של חברת קיבוץ חצרים, תרצה פרת-רבינוביץ, שנהרגה בתאונת דרכים ב-1973, בחג הסוכות:

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת,
אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.

אֱסוֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.

וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי,
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְתוֹם תִשְׁרֵי.

תרצה הותירה אחריה חמישה ילדים. בני המשפחה החליטו להוציא חוברת לזכרה ובה תצלומים שלה ומכתבים שכתבה. אחיה, שהרבה לכתוב אך לא פרסם את כתביו, חיבר את השיר "אסיף", שהופיע בחוברת.

אבל השיר לא נשאר רק בחוברת הזיכרון המשפחתית. נעמי שמר נהגה לבקר בחצרים ולהופיע בקיבוץ עם שיריה. מאחר שבני המשפחה ידעו כי תרצה אהבה מאוד את שיריה של נעמי שמר, הם פנו אל המלחינה, הראו לה את השיר שנכתב לזכרה, ושאלו אותה אם תרצה להלחין אותו.

שמר עיינה בחוברת ונשבתה, כך סיפרה לבני המשפחה, בקסמה של תרצה. כעבור זמן לא רב הופתע מחבר המילים לשמוע אותו ברדיו. בהתחלה, כך הודה בריאיון ביוטיוב, התאכזב מהלחן, אבל ברבות הימים התרגל אליו, וחש ששוב אין זה השיר שלו, אלא של נעמי שמר, שרק בזכותה "פרץ" אל העולם ונודע ברבים. "נעמי", אמר פרת, "נתנה לו כנפיים".

אכן, המנגינה הנוגה, המעלה על הדעת תפילה, מצטרפת להפליא אל המילים שיש בהן פנייה אל מי שאפשר לבקש ממנו אולי גשמי ברכה שיבואו בעתם. "אֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי," שהרי חג הסוכות בא אחרי ראש השנה ויום כיפור, אין עוד שיבולים, שכולן כבר נקצרו, וגם הפריחה נעלמה מהעין. בטבע היא תשוב, יש רק לחכות למחזור החיים המובטח, אבל חייו של אדם אחד מסוים שהגיעו אל קצם לא ישובו עוד לפרוח.

לימים הוסיף איתמר פרת שני בתים לשירו המפורסם כל כך, ובהם ביקש לשאול מה נשאר אחרי, כדבריו, "האסיף הזה", מעין סוף דבר, או אפילוג:

אסוף את הניגון אשר נוגן כניגונִי
אסוף אורו של יום  שהעריב
אין לדבר אל המתים בגוף שני
אין לדמות אותם כמי שעוד מקשיב.

אך תן רשות דיבור לרוח סתיו
לשיר שירו בתוך עדרי רקיע
אל השלפים לשאת את אמרותיו
ודבר מטר לאופק להשמיע.

ואם תוכל, אסוף את המלים
שאין להן לפני ואחרי
כי הן, בבֹא אביב, תהינה שיבולים
שנזרעו בדמע של תשרי.

בבתי השיר החדשים ביקש המשורר לאסוף לא רק "אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת", אלא גם את הניגון שזכו מילותיו לקבל. הוא אומר בצער לעצמו, ולנו, שבעצם אי אפשר לדבר אל המתים "בגוף שני". הרי אינם יודעים ואינם שומעים, ומוטב לא לדמיין אותם מאזינים. עם זאת, כל עוד אדם חי, הוא שב ומחכה לבוא האביב, להבשלת השיבולים הנזרעות כמו כל שנה "בדמע" בסתיו.

קוראת, צופה ומספרת

%d בלוגרים אהבו את זה: