קצת מצחיק – צחוק מריר ולא שמח – ודי עצוב לקרוא את הספר הודעה גורלית, שהספיק לראות אור השנה, 2026, מן הסתם לפני ה־28 בפברואר, היום שבו החלה "מלחמת אירן השנייה" בשבת בבוקר, בהתראה מוקדמת, מפחידה, שנועדה להודיע לציבור שזהו, זה קורה. תתכוננו, תהיו דרוכים. עוד מעט יגיעו הטילים. (לשמות המלחמה שקבעה מדינת ישראל אני מתכחשת. הם מופרכים. לפיכך, את ההיא, "הראשונה", אני נוהגת לכנות "המטריושקה", על שם אותן בובות־בתוך־בובות רוסיות, שכן השלב ההוא, שנמשך שנים עשר יום, התחולל בעיצומה של המלחמה האחרת, שפרצה בעקבות טבח השבעה באוקטובר, 2023. שמה של זאת מבחינתי הוא "מלחמת שמחת תורה", או – "מלחמת השבעה באוקטובר". שני שמות שיש בהם אירוניה כאובה: מלחמה ששמה מכיל את המילה "שמחת" או את המילה "שבעה" הדו־משמעית).

מחבר הספר הודעה גורלית, לקח לעצמו פסבדונים: אדם פיין: לא שמו האמיתי. כי הוא איש המוסד לשעבר,שמן הסתם היה מעורה או מעורב באחד המבצעים החשאיים המרשימים ביותר של המוסד: החדרת ביפרים ומכשירי הקשר ממולכדים, בכמויות אדירות, לידי אנשי החזבאללה.

כזכור, ב־17 בספטמבר 2024 התפוצצו אותם ביפרים בידי אלפי אנשי חמאס, מפקדים בכירים ולוחמים זוטרים, ופצעה אותם פציעות קשות. למחרת התפוצצו גם מכשירי הקשר שבידיהם. גם לתוכם הצליחו אנשי המוסד להחדיר חומר נפץ.

כאמור – די עצוב לקרוא את הספר: המחבר מתנאה לא רק בעצם הצלחת המבצע ההוא, אלא גם בתוצאותיו לכאורה. לדבריו הוא הביא ל"תגובת שרשרת שהובילה בשלב ראשון למיטוט חזבאללה, ובשלב שני לנפילת משטרו של בשאר אלאסד". .

מבצע הביפרים, כותב "אדם פיין" מפי אחת הדמויות בספרו, היה "יריית הפתיחה בשרשרת פגיעות שהובילה את צה"ל למימוש מבצע חיצי־צפון, שבעקבותיו חזרה ההרתעה וחזר השקט לגבול הצפון".

בעודי כותבת את הרשומה הזאת, בין שתי הפסקאות האחרונות שהספקתי לנסח כאן לעיל, נאלצתי למהר אל הממ"ד שבביתי. אמנם אני לא גרה בצפון הארץ, אבל האזעקות נשמעות לעיתים תכופות בכל חלקי המדינה. בעדכונים בטלוויזיה שהדלקתי בממ"ד נמסר שגם תושבי הצפון נאלצו להתמגן: חזבאללה ירה שוב על יישובי הצפון, בלי ההתראה המוקדמת שאותה ירי הטילים מאירן מאפשר. בצפון הירי והאזעקה נשמעים לפעמים בו זמנית. לכן לא רק עצוב, אלא גם מקומם, לקרוא על ההרתעה ש"חזרה לצפון" בעקבות מבצע הביפרים.

אפשר בהחלט להבין את הגאווה שמביע אדם פיין. המבצע אכן היה מדהים. אבל למרבה הצער, אין מקום לזחיחות שבה הוא מסכם את תוצאותיו.

קשיים רבים ליוו את אנשי המוסד עד שהצליחו להחדיר לשורות אנשיי חזבאללה אלפי מכשירים שיוצרו בישראל. אלה נקנו באמצעות סוכנים "משוטים", כלומר – כאלה ששיטו בהם: לא היה להם מושג שהם עובדים בעצם למען מדינת ישראל, ואז פוצצו את כולם בבת אחת, כדי לנטרל את מי שהחזיק במכשירים הללו.

אין ספק, המבצע מצטייר כמו פרק בספר מתח שנראה ממש בלתי אפשרי, ובכל זאת – כך קרה. אכן, מבצע מרשים מאוד. ותיאור התהליך שבו התאפשר – כנראה שבדומה מאוד למה שאדם פיין מתאר – מרתק.

אנחנו לומדים במהלך הקריאה של הספר איך מפעיל רוכש אמון של משתפי פעולה, שאין להם שמץ של מושג לאיזו משימה גויסו; מה מניע אותם לשתף פעולה; מה הסיכונים שסוכנים לוקחים על עצמם, איך כל זה מתרחש בפועל.

כאדם סקרן מטבעי, אני נהנית תמיד לשמוע על מאחורי הקלעים של ניהול מבצעים סודיים. תמיד מוכנה להיסחף, לאו דווקא לתוך עלילות גבורה, אלא יותר – אל תיאורים של משחקי שחמט מנטליים בין מפעילים למופעלים. תמיד שמחה להבין – גם אם זה בעצם בדוי…! – איך המערכת הזאת פועלת.

לכן קראתי את הספר בעניין. המתח גם לא היה בלתי נסבל. כשחלו תקלות בדרך, כשהלוחמים החשאיים נתקלו בקשיים שנאלצו לטפל בהם כמיטב יכולתם, יכולתי להיות רגועה, שהרי ידעתי: המבצע הצליח! הביפרים נמכרו, לא נבדקו כיאות, וברגע האמת פעלו כמצופה.

אבל מכאן ועד לתחושת הניצחון שמביע אדם פיין הדרך, למרבה הצער, מסתברת כארוכה ורבה.

החזבאללה לא באמת חוסל ולא "מוטט". הרגו אמנם את חסן נסראללה היהיר (והמפחיד, אני חייבת להודות…), משטרו של אסד הבן בסוריה אכן קרס, כעבור שנים רבות של ניסיונות להתמרד נגדו, אבל בסיכומו של דבר, מבחינת מדינת ישראל, הרי ברור ששום דבר לא הסתיים באמת ועדיין לא הגיעה העת לסיכומים מתרברבים.

בזמן שאני כותבת את הדברים מלחמת אירן השנייה בעיצומה. חזבאללה לא מראה סימנים של היעלמות. הוא ממשיך לירות בלי הרף, בעיקר על תושבי הצפון, שרובם אפילו לא ממוגנים!

מתחשק לומר, כדימוי כאוב, הניתוח אמנם הצליח, אבל החולה עדיין חולה.

כל זה באשר לתוכן.

חוץ מזה, אני מבקשת לומר גם משהו על הכתיבה עצמה. למשל – על המשלב הלשוני שבו נכתבו הדיאלוגים בספר. מישהו יכול לדמיין ישראלי (אפילו אם הוא ראש המוסד) מתנסח כך: "צה"ל אמנם נלחם בצורה מעוררת השתאות, אבל אנו עומדים בפני סיכון אדיר של…" וכו'? לדעתי במציאות הוא היה אומר "נכון שאנחנו, זאת אומרת צה"ל, גומרים להם את הצורה, אבל יש כאן גם סיכונים אדירים"; או – "נכון, אין על צה"ל אבל…"; או "כל הכבוד לצה"ל שעושה עבודה יוצאת מהכלל, אבל…"; או "צה"ל עושה להם בית ספר, אבל…" – או עוד הרבה אפשרויות, של דיבור אותנטי. הדוגמאות לניסוחים המרוממים הללו רבות. למעשה אף אחד כאן לא מדבר "באמת". מי אומרת "עשית זאת, בזכותך הגענו לאבן דרך משמעותית מאוד בפרויקט?" (ניסוח מוצע: "כל הכבוד! עשית את זה! בזכותך עברנו שלב משמעותי מאוד בפרויקט"). מי אומרת "אם כך הרי שעלינו לפנות ללקוח ולהסביר לו…" בלשון דיבור אמיתית הניסוח היה "אז אנחנו צריכים לפנות ללקוח – " וכן הלאה. למעשה, בכל עמוד בספר שבו אנשים מדברים כביכול, הם בעצם מסכמים את מה שהמחבר רוצה למסור לנו.

ובכלל, אדם פיין חוסך מעצמו את הטרחה הכרוכה במסירת מידע חשוב לקורא. כך למשל אחד הדוברים – איש חזבאללה שמדבר עם עמית – מסביר לבן שיחו משהו על אירן: "הם מעצמת העל שלנו. יש להם מפעלי תעשייה מתקדמים, אוניברסיטאות עם מעבדות ברמה הגבוהה ביותר וגם מכוני מחקר ברמה בינלאומית", וכן הלאה. נו, באמת. זה מידע שאיש מבצעים מוסר לאיש מבצעים אחר? מה, הוא לא יודע את כל זה? המידע בעצם מועבר כך אלינו, הקוראים. אדם פיין רוצה להבטיח שנבין עד כמה האירנים מתקדמים ושהם "מעצמת על". ברומן מידע כזה אמור לעבור לא בצורת "סיכום" חיצוני, אלא באמצעות איזושהי עשייה. (זה העיקרון המוכר והמוצדק, מסדנאות הכתיבה, שבהן מדברים תמיד על showing בניגוד ל telling. כי מה ש"פשוט" הוא פשוט מדי!). הנה עוד דוגמה: "בזכות כל הנשק האירני שצברנו, טילים, כטב"מים, טילי נ"מ… עברו הימים בהם היו לנו רק כמה חוליות קטנות שתכננו במשך חודשים מבצעים שלמים רק כדי לחסל כמה חיילי אויב. היום אנחנו צבא, צבא של ממש!" משפט שכולו נועד למסור לקורא מידע, באופן ישיר, כביכול באמצעות שיחה. אם כי מכאן ואילך הדיבור דווקא כן נעשה אותנטי (חלקית): "ואנשללה כאשר הסיד ימסור לנו את הפקודה אנו נסתער על הישות הציונית המקוללת, נכבוש אותה ונשמיד את כל מי שיעמוד בדרכינו." (אבל יש בכל זאת בעיה בסופו של המשפט: "את כל מי שיעמוד בדרכינו" שוב – ניסוח לא משכנע. למשל – בלשון דיבור "אנחנו", לא "אנו". חוץ מזה, למיטב הבנתי, "דרכינו" אמור להיות "דרכנו". כמו כן חסרה שי"ן הזיקה במשפט "עברו הימים בהם היו לנו רק כמה חוליות קטנות. צריך להיות הימים שבהם, וכו').

הייתה עוד נקודה שהפריעה לי בספר: התקשיתי לקרוא את ההתפעלות הסמויה בעצם – הגלוריפיקציה! – שראש הממשלה זוכה לה. אמנם שמו של נתניהו לא מוזכר במפורש, אבל ברור לגמרי שמדובר עליו. והרי מדובר באיש שאחראי למה שמתרחש היום, עכשיו, עדיין, מאז השבעה באוקטובר 2023, כמעט בלי הפוגה, ברחבי הארץ.

ידידה שגרה בחיפה כתבה לי לפני כחצי שעה: "מפת האזעקות האחרונה הבהירה לי מה פרוש: from the river to the sea😧". דיירי בתים שנחרבו במלחמת אירן "הראשונה" עדיין מתקיימים כהומלסים. בית חולים סורוקה שנפגע אז, עדיין לא שוקם. מזמנים למילואים שוב ושוב את אותם אנשים, שהעסקים שלהם (ולא ארגון חזבאללה…) קורסים. והממשלה מעבירה את מה שמכונה "הכספים הקואליציוניים" דווקא למגזר שמשתמט משירות, רק כדי לשמור על הקואליציה בראשותו של ראש הממשלה המתואר כאן, בספר, באור חיובי מדי.

מוטב לא לפאר אף אחד בטרם עת. מבצע הביפרים הצליח (בזכות אנשי השטח, לא בזכות ראש הממשלה, גם אם הוא ברוב תושיתו הטיח את הביפר אל הקיר כדי לבדוק את עמידות – פרט זכור מהדיווח העיתונאי הנלהב שכיסה בספטמבר 2024 את תוצאות המבצע). לא לפאר, כי אנחנו נמצאים עדיין בעיצומה של מערכה קשה מאוד, שאיש אינו יודע כיצד ואם ומתי תסתיים. אז מוטב בינתיים להירגע ולחכות עם ההתפעלות.

הוצאת תכלת, 2026
עורכת: שירי צוק
304 עמ'

ויקטור הוגו:

"עונש מוות הוא סימנה המובהק והנצחי של הברבריות. "

"מה אומר החוק? 'לא תרצח'. ואיך הוא אומר זאת? על ידי רצח".

אלבר קאמי:

"עונש מוות הוא הרצח המתוכנן והקר ביותר אי אפשר להשוות אליו אף מעשה פלילי."

וינסטון צ'רצ'יל:

מצב הרוח והמזג הציבורי באשר לאופן שבו מטפלים בפשע ובפושעים הוא אחד המבחנים הוודאיים לציוויליזציה של כל מדינה."

אלברט איינשטיין:

"אני משוכנע שהוצאה להורג של פושע אינה תורמת במאומה למניעת פשעים נוספים, אלא רק מדרדרת את המוסר של החברה לדרגתו של הרוצח."

ברטראנד ראסל:

"עונש מוות הוא מעשה ברברי שאין לו מקום בעולם המודרני. הוא נובע מיצר נקמה, ונקמה היא בסיס גרוע מאוד לחוק."

שלוש חברות, ליאנה, נגה ואיריס, סטודנטיות לתיאטרון, גרות ביחד בדירת שותפות. מה צפוי לקרות לכל אחת מהן בעתיד?

יש בספר שלוש נובלות. בראשונה אנחנו פוגשים ב־1970 את ליאנה, שטסה בשלב מסוים לפריז ונזכרת במה שהתחולל בעיר רק שנתיים לפני כן, בימים הסוערים של מהומות הסטודנטים. בישראל, היא יודעת, אין סיכוי למהומות סטודנטים כאלה. בנובלה השנייה, שמתרחשת ב־1982, אנחנו עם נגה והשלישית, שבה איריס נמצאת במרכז התמונה, מגיעה עד 1986. שם אנחנו מתלווים אל איריס בנסיעה שלה ללונדון ובמפגש עם כמה מעשירי העיר, אנשים שרחוקים מאוד מעולמה.

תחילתו של הספר הפתיעה אותי. הוא נפתח ברגע קריטי ורב משמעות, שנראה כאילו הכניסו אותנו ישירות לתוך ליבו של סיפור מתמשך, שהחל לפני זמן רב – רומן, כך סברתי, עד שלב מסוים בקריאה. ליאנה מתארת בפתיחת הסיפור רגע שנראה משמעותי מאוד: גבר ששמו אטיין מזמין אותה לבוא ולבקר אותו בבית החולים לחולי נפש שבו אושפז כמה ימים לפני כן.

מיהו אטיין? מדוע התאשפז מרצונו, בניגוד לדעתה ולעצתה של אליאנה, שהייתה בטוחה שהוא עושה טעות: דעותיה הקדומות על בתי חולים כאלה ניזונו מן הסתם מסרטי קולנוע שצפתה בהם, אך בעיקר – מידיעה על קרוב משפחה שאשפוזו במחלק סגורה נחשב סוד כמוס, וכבר בילדותה הבינה שהסוד מביש ומביך, וכך גיבשה את עמדתה כלפי מצבם של חולי נפש. היא משוכנעת שמחלקה סגורה בבית החולים היא מקום מסוכן עם פוטנציאל להסב נזק רב למי שנקלעים אליה. היא נרגשת מאוד בתחילת הסיפור, לקראת הנסיעה אל אטיין. נראה שהיא חשה קרובה אליו, שהוא דמות שחשובה לה מאוד. היא חרדה מפני מה שתמצא כשתגיע אליו, האם מצבו יהיה סביר? האם פגעו בו? האם יישאר דומה לאדם שהכירה עד האשפוז?

למרבה ההפתעה, הסצנה הראשונה הזאת, שמנבאת הרבה המשכים, מתבררת כרגע קט בחייה של ליאנה. את אטיין לא היטיבה באמת להכיר. את הקשר ביניהם לא פענחה נכון, כך הולך ומתברר לה, ממה שקורה בהמשך. האם ההפתעה – ההתפקחות – שהיא חשה ממה שקורה תלמד אותה משהו? היא תפיק לקחים? האם הנסיעה שלה לפריז קשורה להיכרותה עם אטיין ולמה שהבינה בעטיה?

על מה שצופן לה העתיד נלמד בהמשך, כשנעבור לסיפורן של שתי חברותיה.

סיפורה של נגה מתמקד בצפייה המשותפת שלה עם יונתן בנה בן החמש בסרט הקולנוע "אי־טי, חבר מכוכב אחר". נגה דרוכה ועסוקה בצורך העמוק להגן על הילד שלה, לשמור עליו מפני הפחד, האכזבה, הכאב, שהסרט עלול להסב לו. היא מתארת את הסצנות השונות של הסרט, את תגובותיו של הילד היושב על ברכיה, את מחשבותיה עליו – אהה, אימו של אליוט היא רכיכה עלובה שלא יודעת להגן על בנה (בניגוד לה? בניגוד לאמה? ואולי דווקא כמו אמה?). אהה, הגברים בסרט חדלי אישים, אטומים, אדישים לרגשותיו של הזולת (כמו אביה? כמו הגרוש שלה?). מה עליה לומר ליונתן כדי שלא יפחד כל כך, כדי שלא יהיה במצוקה? היא כועסת על שפילברג. היא חוששת שמא יכאיב לילד שלה, כמו שעשה וולט דיסני, ששבר את לב צופיו הילדים כשהרג את אימו של במבי (אוהו, כמה צמרמורת עברו בגופים הקטנים, כמה דמעות נשפכו, כמה זיכרונות קשים, שלא הרפו לעד!). כמו בסרט, גם בחייה קיים ההבדל התהומי בין גברים ונשים. בעלה – כך היא מגלה אחרי שנולד בנם – נרקיסיסט ילדותי ואנוכי שלא מבין שכשיש ילד חייבים לוותר קצת על החלומות, לעבוד כדי לפרנס אותו, להתמקד בו, כי הוא העיקר. היא עצמה נוהגת כך. מתישה את עצמה בתרגומם של טקסטים ירודים, מתאפקת ומחכה עם החלומות שלה על מימוש עצמי. הילד – הוא במרכז. הוא העיקר.

בסיפור השלישי, זה של איריס, אנחנו מתוודעים לכוחה של טראומת ילדות. איך היא צפה ועולה פתאום, ומה הגילוי שלה עושה לנפש של אישה בוגרת, בעצמה כבר אימא לילדה בת עשר.

הסיפורים מעניינים מאוד, וכתובים היטב, למעט מקום אחד שבו תיארה הדמות איך נכנסה למיטה "בתשוקה", וכמה שהסקס היה מאכזב, "חפוז מאוד והסתיים לפני שהספקתי ליהנות ממנו": תיאור, או יותר נכון – "סיכום" חיצוני זריז, שהוא בדיוק מהסוג של כתיבה "על" במקום כתיבה "את"; לא שהייתי רוצה תיאור מדוקדק של הסקס, אדרבא, תיאורים כאלה, שיש בהם אזכורים של אברי מין ומעשים מפורשים מעוררים בי בדרך כלל תחושה של אי־נחת. אבל גם סיכום חיצוני כמו זה שמצוטט כאן, כל כך סתמי ולא מקורי, פשוט נראה לי משעמם. אבל עלי להדגיש: זאת נפילה אחת ויחידה לאורכו של ספר, שכולו כתוב אחרת לגמרי: מנקודות מבט מעניינות ומפתיעות.

הוצאת התחנה, 2026
עורכת: עינת יקיר
228 עמ'

מיכל – יומיים לפני ליל הסדר, לפני תשע שנים

לכל אורך קריאת ספר הביכורים של הסופרת הקנדית הת'ר מיטשל, לחפש את ג'יין, שתורגם לאחרונה לעברית, לא הפסקתי לחשוב על שתי יצירות אחרות. אחת –  הספר התיעודי American Baby, מאת הסופרת והעיתונאית גבריאל גלזר, שבו היא מספרת על תחקיר מקיף שערכה על חייו של דיוויד רוזנברג, גבר בשנות החמישים לחייו. התחקיר החל בהמתנה של רוזנברג להשתלת כלייה, אך עד מהרה התפתח לכיוונים בלתי צפויים. לצורך ההליך הרפואי נזקק דיוויד למידע רפואי על בני משפחתו, אבל מכיוון שהיה מאומץ, נאלץ לכתת רגליים כדי לאתר אותם. גבריאל גלזר כתבה את הספר אחרי שמצא אותם, ולכן יכלה לתאר בספר את התהליך המקביל: זה של אמו הביולוגית שכל השנים חיפשה אותו. (את האיחוד מחדש אפשרו בדיקות ה־DNA שחברות מסחריות רבות, למשל – 23andMe, מציעות כיום. האם מפתיע לגלות שאת הבדיקות הללו אי אפשר להזמין לישראל? אפשר כמובן לעקוף את האיסור, אם קונים ערכה ישירות בארה"ב ומביאים אותה ארצה. את הממצאים כבר אפשר לשלוח בחזרה לחברה לאבחון באמצעות דואר ישראל, והתוצאות שמגיעות כוללות את ההיסטוריה הגנטית של הנבדק, מה ארצות המוצא של אבותיו, מה אומרת הגנטיקה שלו על מצבו ועתידו הבריאותי, ומאתרת קרובי משפחה, אם גם הם נבדקו, כמובן. לא צריך להתאמץ כדי לנחש מדוע אסור בישראל לקבל את הערכה ישירות מהחברה בדואר, נכון? מי הכוחות העומדים מאחורי החשש, נאמר, לתגליות כמו ממזרות, "על פי ההלכה", וכן הלאה…) 

סיפורה של האישה, אמו הביולוגית של דיוויד רוזנברג, קרע את ליבי, ולא רק בשל הסבל הנורא שעברה, אלא גם כי מה שקרה לה מייצג את הסבל של מאות אלפי נשים, וגם של משפחות שלמות – אלה שתינוקותיהן נמסרו לאימוץ, ובמקרים רבים גם אלה שאומצו. נשים צעירות רבות הרו מחוץ לנישואים כי לקטינים אסור היה לקנות אמצעי מניעה, ואז נשלחו הנערות ההרות למוסדות סגורים, אכזריים מאוד, ואחרי הלידה אולצו למסור את התינוקות שלהן לאימוץ, גם אם רצו בכל מאודן לגדל את ילדיהן. 

הוריו הביולוגיים של דיוויד רוזנברג, שהיו בני עשרה כשנולד, התחתנו שנים לא רבות אחרי כן, וכל חייהם ניסו בלי הרף לאתר אותו, אבל הרשויות מנעו כל אפשרות שזה יקרה. תיאור האטימות המרושעת והקשיחות שבה נהגו בצעירות ההרות קשה מנשוא. 

הזוועה מתעצמת כשמבינים שחלק מהתינוקות שנמסרו בכפייה הועברו לאימוץ רק אחרי שערכו עליהם ניסויים רפואיים מעוררי פלצות! הגיהנום בהתגלמותו.  

וזה מביא אותי אל היצירה האחרת שנזכרתי בה: הסרט התיעודי "שלושה זרים זרים", שקשור לאותם ניסויים "מדעיים". במקרה של "שלושה זרים זרים" הניסוי היה סוציולוגי: מסרו לאימוץ לשלוש משפחות שונות שלישיית בנים שנולדו זהים (למעשה נולדה רביעייה, אבל אחד מהם לא שרד), והחוקרים עקבו אחרי גדילתם של האחים, שלא ידעו מאומה זה על זה, כדי לבדוק מה משפיע יותר על ההתפתחות האנושית, הגנטיקה או הסביבה.

ובעצם, נזכרתי בעוד כמה יצירות שעוסקות באותה סוגיה: סרט הקולנוע "תתקשרי לג'יין" שקשור באופן ישיר יותר לספר שלפנינו. מסופר בו על רשת מחתרתית של נשים ושל רופאי נשים (בעיקר רופאות), שהעניקו לנשים הרות את ההזדמנות להיפטר מהיריון, אם אינו רצוי. כדברי כותרת הכתבה ב־ynet, הסרט "מתכתב עם ההתרחשויות האחרונות בנושא וביטול פסיקת 'רו נגד ווייד' על ידי בית המשפט העליון."

עלילתו של הרומן שלפנינו מתחילה בשנות השישים, אם כי היא נעה קדימה ואחורה בזמן. הפלות היו לא חוקיות בקנדה, כמו גם בארצות הברית. ובארצות רבות אחרות, כמובן. בהקשר זה אי אפשר לשכוח גם את הממואר האירוע של זוכת פרס נובל לספרות, הסופרת אנני ארנו, שבו היא מתארת את זוועותיה של ההפלה הלא חוקית שנאלצה לעבור בצרפת.

הפלות מחרידות כאלה, כמו גם הרשת המחתרתית "תתקשרי לג'יין", מופיעות במרכזו של הרומן, שאינו ספר תיעודי, אבל האירועים המתוארים בו מציאותיים לחלוטין.

הת'ר מרשל הצליחה לרקוח עלילה מותחת מאוד, עם דמויות חיות ומשכנעות, שתהפוכות חייהן מרתקות ממש. לא יכולתי להפסיק לרגע לקרוא, הספר סוחף ונוגע ללב.

אני מודה שבעמודים האחרונים של הרומן, כשנחשף פתאום סוד לא צפוי, התרגשתי עד דמעות.  

והנה, הממשל האמריקני, ובית המשפט העליון שם, מבטלים בשנים האחרונות את כל מה שהנשים האמיצות ההן השיגו במאמצים על אנושיים. "עשינו את הכול למען הבנות שלנו הנכדות שלנו והנכדות שלהן. עשינו את הכול למען כולן, למען כולכן," אומרת אחת הרופאות מ"רשת ג'יין" לאישה צעירה, שהרי החוק השתנה, וההפלות נעשו חוקיות, והן חשו שמאבקן לא היה לשווא. שהן שינו משהו במציאות החיים של נשים. 

ועכשיו שוב – ריאקציה שמרנית, מיזוגנית ומרושעת! 

כמה סבל נגרם, וימשיך להיגרם. כמה כאב מיותר. כמה מוות בייסורים. 

אני נזכרת בשירה של ג'וייס קרול אוטס, "דוקטור תעזור לי", שהתפרסם במדור לתרבות וספרות של "הארץ" באוגוסט 2022. תרגמה אותו רוני אמיר:

כִּי אָסוּר שֶׁמִּישֶׁהוּ יֵדַע.
כִּי הֵם יִשְׂנְאוּ אוֹתִי כָּל הַחַיִּים.
כִּי הֵם בַּחַיִּים לֹא יִסְלְחוּ לִי עַל הַבּוּשָׁה שֶׁעָשִׂיתִי לָהֶם.
כִּי הֵם יַהַרְגוּ אוֹתִי.

כִּי זֹאת הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלִּי, מָה שֶׁהוּא אִלֵּץ אוֹתִי לַעֲשׂוֹת.
כִּי זֹאת הָיְתָה הַפַּעַם הַיְּחִידָה. כִּי זֶה לֹא מַגִּיעַ לִי!
כִּי אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁהַלֵּדָה תִּכְאַב לִי, נוֹרָא פּוֹחֶדֶת.

כִּי הֵם יֵדְעוּ בְּבֵית הַסֵּפֶר. הֵם יִשְׁלְחוּ אוֹתִי הַבַּיְתָה.
כִּי סָבְתָא שֶׁלִּי חוֹלֶה מְאוֹד, וְהִיא תַּחְטֹף שׁוֹק נוֹרָאִי.

כִּי אֲנִי מְבֻגֶּרֶת מִדַּי. כְּבָר יָלַדְתִּי אֶת הַיְּלָדִים שֶׁלִּי, חֲמִשָּׁה נִשְׁאֲרוּ בַּחַיִּים.
אִם יִהְיֶה עוֹד אֶחָד עַכְשָׁו אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁאָמוּת.
כִּי אָמַרְתִּי לְבַעֲלִי שֶׁזֶּה סִכּוּן. כִּי הוּא לֹא הִקְשִׁיב.
כִּי אֲנִי שׂוֹנֵאת אוֹתוֹ. כִּי אֲנִי כָּל כָּךְ מֻתֶּשֶׁת.

כִּי אֲנִי לֹא מַרְגִּישָׁה טוֹב…
כִּי יֵשׁ לִי קֹצֶר נְשִׁימָה וְכוֹאֵב לִי בֶּחָזֶה,
לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת לְהִתְעַלֵּף.
עַל הַמַּדְרֵגוֹת בָּעֲבוֹדָה אֲנִי אֶתְמוֹטֵט, וְכֻלָּם יֵדְעוּ.
כִּי אִם יַעַזְרוּ לִי לָקוּם הַחֻלְצָה שֶׁלִּי תִּתְרוֹמֵם, וְהֵם
יִרְאוּ אֶת הַבֶּטֶן וְאֵיךְ הַגִּ'ינְס כְּבָר לֹא נִסְגַּר עָלַי.

כִּי בַּעֲלֵי יֵדַע שֶׁזֶּה לֹא הוּא.
כִּי זֶה יִהְיֶה הַסּוֹף שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּנוּ.
כִּי אֶצְטָרֵךְ לְהִתְאַבֵּד קֹדֶם.

כִּי יֵשׁ סֻכֶּרֶת בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּנוּ, אֲנִי פּוֹחֶדֶת מִבְּדִיקַת דָּם.
כִּי אַף פַּעַם לֹא הָיִיתִי בְּשׁוּם בֵּית חוֹלִים. גַּם אַף אֶחָד בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי.
כִּי אֲנַחְנוּ לֹא מַאֲמִינִים בְּעֵרוּי דָּם (כָּךְ קוֹרְאִים לָזֶה?) — זֶה אָסוּר בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ.
כִּי הָאַבָּא נֶעֱלַם. כִּי הוּא לֹא יַחְזֹר.
כִּי הָאַבָּא יַהֲרֹג אוֹתִי אִם הוּא יֵדַע.
כִּי הָאַבָּא נָשׂוּי.
כִּי לְאַבָּא יֵשׁ כְּבָר יוֹתֵר מִדַּי יְלָדִים!
כִּי הָאַבָּא יַכְחִישׁ אֶת זֶה, הוּא יַגִּיד שֶׁאֲנִי מְשַׁקֶּרֶת.
כִּי הָאַבָּא יַגִּיד שֶׁאֲנִי אֲשֵׁמָה, שֶׁלֹּא עָצַרְתִּי אוֹתוֹ.
כִּי הוּא קָרָא לִי כַּלְבָּה, מֻפְקֶרֶת, כְּשֶׁהוּא כָּעַס, בְּלִי שׁוּם סִבָּה.
כִּי הוּא אַף פַּעַם לֹא יֹאהַב אוֹתִי יוֹתֵר.

כִּי אֲנִי צְעִירָה מִדַּי, דּוֹקְטוֹר! כִּי אֲנִי רוֹצֶה לִגְמֹר בֵּית סֵפֶר.
כִּי אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ זֶה קָרָה. לֹא רָצִיתִי שֶׁזֶּה יִקְרֶה.
כִּי זֶה אוֹתוֹ הָאִישׁ כְּמוֹ עִם אֲחוֹתִי.
כִּי הוּא מְאֹרָס לַאֲחוֹתִי. כִּי אָסוּר שֶׁאֲחוֹתִי תֵּדַע!
כִּי זֶה סוֹד וְהוּא אָמַר שֶׁהוּא יַחְנֹק אוֹתִי אִם אֲסַפֵּר.

כִּי לֹא תִּהְיֶה לִי עֲבוֹדָה. כִּי לֹא אוּכַל לְהָרִים שַׂקִּים כְּבֵדִים,
וְאִם הֵם יְגַלּוּ הֵם יְפַטְּרוּ אוֹתִי.
כִּי לֹא אוּכַל לִנְסֹעַ כָּל יוֹם לָעֲבוֹדָה שָׁעָה וָחֵצִי.
כִּי אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמִי לְאַבֵּד אֶת הָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי, יְפַנּוּ אוֹתִי מֵהַדִּירָה.
כִּי יֵשׁ לִי כְּבָר שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים, וְזֶה יָבִיךְ אוֹתָם.

כִּי הוּא כָּל כָּךְ זָקֵן!
כִּי הוּא צָעִיר מִדַּי, הוּא יַלְדוּתִי וּבַטְלָן.
כִּי הוּא הָלַךְ לַצָּבָא. כִּי הוּא לֹא יוּכַל לַחְזֹר הַבַּיְתָה בִּגְלַל הַבּוּשָׁה.
כִּי הוּא אַבָּא שֶׁל הַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלִּי.
כִּי הוּא גָּר לְיָדֵנוּ. כִּי נִרְאֶה אוֹתוֹ כָּל הַזְּמַן וְהַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלּוֹ תִּרְאֶה אֶת הַתִּינוֹק.
כִּי הֵם לֹא יַאֲמִינוּ לִי אִם אֲגַלֶּה מִי זֶה.
כִּי הוּא "אִישׁ מַאֲמִין" וְיַאֲמִינוּ לְכָל מִלָּה שֶׁהוּא אוֹמֵר.
כִּי הוּא אִלֵּץ אוֹתִי לְהַבְטִיחַ לוֹ שֶׁאַף אֶחָד לֹא יֵדַע.

כִּי זֶה לֹא אַשְׁמָתִי!
כִּי לֹא רָצִיתִי לִהְיוֹת אִתּוֹ כָּכָה אֲבָל הוּא הִכְרִיחַ אוֹתִי כְּדֵי לְהוֹכִיחַ שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ.
כִּי אִם יִהְיֶה תִּינוֹק הוּא כְּבָר אַף פַּעַם לֹא יֹאהַב אוֹתִי.
כִּי נוּכַל לְהִתְאָרֵס אִם הַבְּעָיָה תֵּעָלֵם.
כִּי אַף אֶחָד כְּבָר לֹא יֹאהַב אוֹתִי וַאֲנִי לֹא מַאֲשִׁימָה אוֹתָם.
כִּי כָּל מִי שֶׁיֵּדַע יְדַבֵּר עָלַי בְּזִלְזוּל וְגֹעַל.
כִּי יַגִּידוּ שֶׁשָּׁבַרְתִּי לַהוֹרִים שֶׁלִּי אֶת הַלֵּב.
שֶׁאֲנִי זוֹנָה.

כִּי נִסִּיתִי לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה בְּעַצְמִי עִם דּוֹקְרַן קֶרַח. אֲבָל פָּחַדְתִּי מִדַּי, אָז לֹא יָכֹלְתִּי.
כִּי נָתַתִּי לְעַצְמִי מַכּוֹת בַּבֶּטֶן עִם הָאֶגְרוֹפִים. כִּי הִרְגַּשְׁתִּי זְוָעָה, הֵקֵאתִי וְלֹא יָכֹלְתִּי לִנְשֹׁם, אֲבָל זֶה לֹא עָזַר.
כִּי אֵין לִי שׁוּם תִּקְוָה, דּוֹקְטוֹר. אִם לֹא תַּעֲזֹר לִי.
כִּי אֱלֹהִים יָבִין. רַק הַפַּעַם הָאַחַת הַזֹּאתִי.

קשה להשלים עם מה שקורה בעולם. עם התחושה ששינויים שהושגו בכל כך הרבה הקרבה, מתבטלים. שנשים מוצאות את עצמן שוב במצוקה בלתי נסבלת.

הנה רק שניים מההמקרים שקרו בעקבות האיסור המחודש על הפלות יזומות: Amber Nicole Thurman  מתה ב־2022 מסיבוכי זיהום ושאריות שלייה שלא הוסרו, לאחר שהטיפול שעברה בעקבות הפלה הופסק. 

Josseli Barnica, אם צעירה, חוותה הפלה טבעית. בגלל החוקים הנוקשים במדינת טקסס שנוגעים גם בהפלות והפלות רפואיות. במשך כארבעים שעות עיכבו רופאים את טיפול החירום שנזקקה לו. כתוצאה מכך היא מתה.

אפשר אם כן לראות שהחוקים הללו לא רק מעכבים הפלות יזומות, אלא גם מונעים טיפול רפואי נחוץ במקרים של הפלה טבעית, סיבוכים בהריון, או מצבים רפואיים מסכני חיים.

זוועה.

את הספר כדאי לקרוא. הוא לא רק "מלמד", הוא גם ממש סוחף. 

עם עובד, 2025
תרגמה: מונה גודאר
384 עמ'

בימים אלה, כשחיי כולנו מעורערים בתוך מציאות לא סבירה ולא שפויה – טילים, הרוגים, הרס, פציעות, בימים אלה של איום, בעתה, אזעקות ומקלטים, נראה שבכל נגיעה בזיכרון של כאב נושן, בלילות הסדר ההם, מה הם היו, הסתירו, סימנו וסימלו, יש הפרזה ואפילו ניתוק.

השנה, אם לא יתרחש שינוי פתאומי, משמעותי (ולא כל כך צפוי או סביר), נראה שליל הסדר של משפחות רבות עלול להשתבש.

אבל זה לא משנה כלום. כי הנפש לא מסוגלת להבחין בין מה שאמור להיתפש ברגע מסוים כ"טפל", לעומת ה"עיקר", ובמקום שהיא יודעת כאב, היא ממשיכה לחוש בו בכל פעם שהטריגר מופעל.

ככה זה: שילוב המילים "ליל הסדר", הוא טריגר. מי שהיו "שם" יודעים למה כוונתי. לאחרים, אם הם רוצים להבין, אפשר רק לנסות ולספר, לנסות ולתווך, לנסות לתאר מדוע כל הדיבורים המרחפים מסביב לקראת כל פסח, אפילו השנה, על, למשל, "תחזית מזג האוויר לקראת ליל הסדר", או "הקניות לליל הסדר", מדוע השאלה התמימה הזאת, "איפה אתם בליל הסדר?" הם גירוד של פצע שכנראה לעולם לא יגליד.

כי למי שהיה "שם", במקום שבו המשפחה התגלתה כנוטשת, ליל הסדר הוא תמצית האין, הפגיעה, האשליה, ההתפקחות, הוא הפער בין הלכאורה לבין האמת, שהייתה ונשארה ותישאר לעד – בלתי נסבלת.

אני מביאה כאן קטע מתוך הפרק "לילות הסדר שלי", בממואר בדולח וסכינים (שראה אור בעם עובד לפני שנתיים).

4.4.1966  יום שני 

אנחנו הולכים לליל הסדר עם החיילים. אסור לי לשנוא. אסור לי לכעוס. אסור לי לתעב. אסור לי לבוז. אסור לי לפחד. אסור לי להתכופף. אסור לי להעז. אסור לי לרצות. אסור לי להתנגד. אסור לי לבקש. אסור לי להעדיף. אסור לי להתקומם. אסור לי לבחור. אסור לי לדעת. אסור לי לצחוק. אסור לי לשיר. אסור לי לקרוא. אסור לי להסתרק. אני יכולה לתלוש שערות מהראש. רק כשאף אחד לא רואה. אחי ואחותי ישנים במיטות שלהם, ליד המיטה שלי. הם לא מגינים עלי. בעוד חודשיים אירית עוברת דירה. בעוד שלושה חודשים אנחנו נוסעים ללונדון.

12.4.1968 יום שישי
אני לא רוצה ליל סדר. אני רוצה ליל בלגן ויום מהומה ושבוע פוגרום. אני רוצה ליל בדולח וסכינים. לשבור את הכלים, לשרוף את המועדון. אני יושבת ליד השולחן, שותקת בנימוס, מחייכת אל האנשים האלה. אני שתיים שלא מכירות.

מתי אפשר לקבוע על אימא מסוימת שהיא "טובה דיה"? זאת התהייה הבסיסית שבה דנה רינה גרינלד ברומן החדש, הרגליים של מרלן דיטריך, שכתבה (קדמו לו בגידות ובגדים, החלום והבית, פעמונים של מאי וכוכב ים).

את המונח "אם טובה דייה" טבע, כידוע, הפסיכואנליטקאי דונלנד ויניקוט. דפנה, הדמות הראשית ברומן, מתפלמסת עם ויניקוט ועם התפיסה שלו, המניחה שכול, או לפחות הרוב הגדול של האמהות, אוהבות את צאצאיהן ומסורות להם עד אין קץ, ולפיכך יש להסיר מעליהן את תחושות האשם המייסרות אותן, ולתת להן לגיטימציה לחשוב גם על עצמן, על הצרכים שלהן, להרשות לעצמן לאפשר לתינוק לחוש גם תסכול.

אבל, דפנה אומרת לו בליבה, הרי לך, ויניקוט היקר, לא היו ילדים! לא היית אימא! מה באמת אתה יודע על הקשיים? על היומיום? על הגעגועים הקשים לחייה הקודמים, החופשיים, שיש אפילו לאישה שהשתוקקה לתינוק בכל מאודה? כמה היא משתוקקת ליקיצה הטבעית, לאפשרות ללכת לישון מאוחר, כי אף תינוק לא יעיר אותך באישון לילה, או לפנות בוקר? לחירות האישית שהייתה אך אבדה לה מהרגע שילדה תינוק?

ואולי הוא צודק? דפנה תוהה, אולי באמת צריך לתת לתינוק את מרווח המחיה שבו ילמד מהטעויות של עצמו, וכך יתחזק? (אני נזכרת בסיפור הקצרצר "הפרפר שלא עף": ילד מודאג גזר את עטיפת הגולם כדי לעזור לפרפר לצאת, אבל בגלל העזרה, שהייתה בדיעבד לא רק מיותרת, אלא גם הרסנית, הפרפר לא חיזק את כנפיו. עצם המאבק היה אמור לפתח אותן, וכך כשיצא מהגולם לא היה מסוגל לעוף!).

את התהיות כבדות המשקל הללו גרינולד מפתחת בתוך רומן שיש בו עלילה עם תפניות מפתיעות מאוד.

הספר נפתח בדקות החיים האחרונות של מאשה, סבתה האהובה של דפנה. בנה שלמה, שהוא אביה של דפנה, ובתה תרצה, יושבים ליד מיטת חוליה. שלמה חומל ומלא אהבה. תרצה קשוחה ומרת נפש, אפילו לא נשארת עם אמה עד הסוף, וגם מתעקשת להזכיר לאחיה שאמם ביקשה שלא יאריכו את חייה, בבוא יומה.

אנחנו עדים למחשבותיה האחרונות של מאשה, שמתוך ייסורי הגסיסה, ואף על פי שילדיה מאמינים שהיא מחוסרת הכרה, שומעת ומבינה מה קורה סביבה, ומתה במפח נפש בגלל היחס של בתה כלפיה.

מדוע תרצה כועסת כל כך על אמה? (ומדוע לה עצמה אין ילדים? האומנם מבחירה? באמת ובתמים? שאלה!).

כך מתחיל העיסוק בשאלה המהותית שמצויה בליבו של הרומן.

מכאן אנחנו עוברים אל דפנה עצמה, שהיא אם לתינוק פעוט. דפנה מתקשה מאוד לטפל בו. למרות נחישותה להיות אימא מסורה, מצוינת, מושלמת! לעשות למענו הכול, בחירוף נפש ממש, ובקושי שהולך וגובר, עד שהיא כמעט קורסת (קורסת ממש! מתאשפזת בבית חולים, עקב חולשה קיצונית, מסרבת לאכול, לא ממש רוצה לחזור הביתה, אל התינוק הנזקק שלה!)

דפנה דנה לכף חובה את חברתה איריס, שמחליטה להפקיד את בתה התינוקת במשפחתון, אבל גם את עצמה היא שופטת לחומרה. כששואלים אותה אם היא לא מתגעגעת הביתה, אל הבן שלה, היא משקרת. אומרת שכן, מאוד. ובלבה מהדהדת – "הבן שלה? הפשוש? שהיא כמעט לא חושבת עליו? היא אפילו לא אם טובה דייה. היא פשוט אמא מחורבנת".

אפילו התיזה שהיא מנסה לכתוב, אך כרגע לא מצליחה, המחקר העוסק לכאורה בעניין אחר: נשים שהתנדבו לסייע לבריטים במלחמה נגד הנאצים, עוסקת בעצם בתהייתה אם "במעשה ההתגייסות של הנשים הללו […] הייתה דווקא העדפה של האינטרס הפרטי על פני הציבורי", או שזאת הייתה בעצם "לגיטימציה למאוויהן הכמוסים להימלט מהבכי של תינוקותיהן, מעבודות הבית המאוסות ומחיי נישואין משמימים".

סודות משפחתיים מסמרי שיער יתגלו לנו במהלך החודשים הקרובים, ורק החשיפה לאמת המטלטלת, הקשורה בעצם גם בעברה של דפנה, תאפשר לה אולי לחזור לעצמה, ואל המחקר האקדמי שקיבלה על עצמה.

כאמור, הספר גדוש בהפתעות. אחת מהן היא תעלול ספרותי שגרינולד נוקטת אותו בכישרון: כשיש פערים בסיפור המשפחתי, בעבר הכמוס, דפנה היצירתית, הגיבורה של גרינולד, מספרת לעצמה את הסיפור על מה שקרה – אולי. "אולי אין לה צורך בפרטים. היא תשתמש בכוח הדמיון שלה ותמלא את החסר לפי ראות עיניה"… כך אנחנו מקבלים פתאום סיפור שמספרת "רק דמות". הוא לא הסיפור "האמיתי." אבל למה שהוא לא יתקבל על דעתנו? הרי אנחנו יודעים שגם גרינולד "רק" מספרת לנו סיפור! שגם הוא לא "אמיתי"…

מדי פעם מתערבת דפנה בסיפור שהיא מספרת לעצמה, ומשליכה אותנו מתוכו החוצה, כמו שנהג לעשות המחזאי הגרמני ברטולט ברכט עם "אפקט ההזרה", שבו השתמש בתכסיסים שונים כדי "להוציא" אותנו מתוך ההזדהות עם מה שמתרחש על הבמה ולהזכיר לנו שזאת הצגה. לא "אמת" (ובכל זאת, כמובן, אמת לאמיתה).

למרבה השמחה (שלי), גרינולד לא השאירה אותי רק עם הניכור וההזרה, כי לקראת הסוף מתגלות בסיפור שהיא מספרת לנו אמיתות "אובייקטיביות" שמגלות לנו מה קרה במציאות (הבדויה… מה לעשות…). וזה עובד היטב.

הספר מרתק, לקראת הסוף ממש מותח, ומעורר מחשבות. מה עוד אפשר לבקש…?

הוצאת התחנה, 2026
עורכת: אורנה לנדאו
208 עמ'

המסה שלהלן, שמופיעה בגיליון החדש של הו! שמו – "אות קין", נכתבה בעיצומה של מלחמת השבעה באוקטובר. עורכי כתב העת (דורי מנור וסיון בסקין הקבועים, שאליהם הצטרף יואל הנרי טייב והוא זה שערך את הגליון בפועל) יצאו בקיץ שעבר בקריאה לשלוח להם יצירות שנוצרו כתגובה לה. הגיליון "מנסה להתמודד עם האחריות לרוע שנעשה בשמנו, עם הרעל שאנחנו נושמים וגם פולטים, עם ניסיונן המר של חברות אנושיות קטלניות אחרות שלא חשבנו שנצטרך אי פעם לחוות בעצמנו."

מאז שכתבתי את המסה, באוגוסט 2025, החטופים החיים שבו, אבל רבים מאלה שיכלו לחזור, נרצחו. עזה הייתה לעיי חורבות, חמאס שב ומתחזק, ובישראל בתים שנחרבו עדיין לא שוקמו ודייריהם עדיין חיים כפליטים בארצם. 

והחלה "מלחמת איראן השנייה". האם תהיה גם שלישית, ורביעית, וכן הלאה? או שדיננו כבר נחרץ? האם אנחנו שוב "כפסע מהניצחון המוחלט" בשעה שטילים נופלים על ראשינו, ואין שום צפי או תחזית לסיום השלב הזה בחיינו? 

בינתיים, בחסות המלחמה, פורעים "בני עמנו" בפלסטינים בגדה המערבית, הורגים, מפחידים, משתדלים לטרנספר אותם "בעורמה" כביכול, ובעצם – באלימות גלויה, שמבעיתה לא רק את המותקפים ישירות. 

האם המסה שכתבתי באוגוסט שעבר עדיין רלוונטית? 

(יש להקליק על כל חלק של המסה, כדי להגדיל אותה לקריאה נוחה). 

הארץ, 18 במרס 2026

בקרוב מסיבת עיתונאים של דונלד טראמפ. זה תמיד נכון. בכל שעת צפייה. היא תידון בכובד ראש ובאריכות. ייעשה מאמץ קדחתני לפרש את דבריו, משל היה הרמב"ם. לאתר בהם סדר, היגיון, רציונל עקבי, מטרה קוהרנטית. מאמץ הרואי אך עקר. המשטר האיראני לא רציונלי בשל פונדמנטליזם דתי. טראמפ לא רציונלי מפני שהוא לא כשיר. מדי יום, בכל מסיבת עיתונאים, ובאחרונה יש יותר מאחת ביום, הוא מציג לראווה את מוגבלותו האישיותית והקוגניטיבית.

ייתכן שהייתה זו גאווה לשמש כעורף של צ'רצ'יל או רוזוולט. להיות העורף של טראמפ זו חוויה מפוקפקת. בכל אזעקה, בכל פיצוץ שמרעיד את הקירות, אני חש את ההשפלה הצורבת שכרוכה בלהיות אזרח העולם שמשלם מחיר ישיר על טמטומו. בכל פעם שהוא פותח את פיו וסותר את עצמו (המלחמה תכף תסתיים ותימשך עוד שבועות ארוכים), משפריץ בולשיט בסיטונות ומתמסטל מלמצוץ לעצמו את האגו בשידור חי אני חש שהוא מסתלבט עליי. כמה חסר חשיבות אני בעיניו, ישוב באיזה מקלט תקני למחצה, שכוב על הבטן בשולי כביש מהיר, מקפץ בבהלה בחדר מדרגות.

הצרה היא שפיקוד העורף יצא מ"שיר הטלפון" של הגשש. הוא כמו ההודעה המוקלטת במרפאת דוקטור אייזן. "אם אתה פוגש שבר יירוט בגינה". טוב בסדר, תודה, כבר אמרת. "אל תיקח אותו הביתה". כן, הבנתי, תודה. "אם אתה שומע אזעקה". שמעתי אותך. "כנס למרחב המוגן". אבל אני במרחב המוגן. "כנס למרחב המוגן". כבר בפנים, תודה רבה. "על לא דבר".

זוהו שיגורים מאיראן. חשד לחדירת כלי טיס עוין. "עם קבלת ההתרעה"… אשפר את מיקומי בקרבת המרחב המוגן… "שפר את מיקומך"… אבל שיפרתי, ינעל אבוק! תסתכל בלוויינים… "אין עדיין צורך להיכנס למרחב המוגן"… הבנתי! "לא הבנת. אתה מזלזל. אנחנו יודעים". הבנתי, נשבע, אני רוצה לעלות הקבצה. "כולנו ביחד הקבצה אחת". אבל רק טיפשים לא מבינים את החומר הזה. תשדרו בבקשה משהו אחר. "ההודעה הראשונה דורכת אותנו". די, דרכו עליי מספיק. "ערב טוב, כאן מרפאת דוקטור אייזן". באמת? "לא. סתם. זה עדיין פיקוד העורף". כן? "עם הישמע אזעקה". כן, מה באמת לעשות עם הישמע אזעקה? "היכנס למרחב המוגן". תודה. "בלי ארוחת ערב". אבל מה עשיתי?

איזה סיכוי לחיים של הרמוניה, אהבה וקרבה, יש לבני זוג שננטשו בילדותם, היא – עוד לפני שנולדה, הוא – כשהיה בן עשר?

חרות מעולם לא הכירה את אביה הביולוגי, ואפילו אינה יודעת מי בדיוק היה. יש לה רק "חצי אבא" – הגבר שאמה נישאה לו, והוא גידל אותה במסירות תחליף־אב מושלם, עד שנולדה לו ולאמה של חרות בת אחרת, ביולוגית, משותפת. ומאז חרות הרגישה בהבדל: יש אחת בת אמיתית, עתירת זכויות, ויש – היא עצמה. נטע חצי זר.

את אלעזר גידלה אמו באהבה רבה. הוא היה ילד־נס שלה, שבא לעולם אחרי שנים רבות של מאמצים להרות. אבל כשהיה בן עשר נודע לאימו משהו מכאיב כל כך, בלתי אפשרי כל כך, עד שהיא לא הייתה מסוגלת עוד להמשיך לחיות.

שני אלה נפגשים בבגרותם, ועד מהרה מחליטים להינשא. 

האם יֵדעו להעניק זה לזה את האהבה שנגזלה מהם בשלב כל כך מוקדם של חייהם? האם יאהבו זה את זה כך שיוכלו להקים לעצמם בית, מקום מבטחים שישמש להם משענת אמיתית ויציבה?

מה המחיר הנפשי העמוק, הבלתי אפשרי, שהנטישה ההיא גובה מכל אחד מהם, תמיד, עדיין, אולי לעד?

השאלות הללו, כבדות המשקל, נמצאות בליבו של ספר הביכורים של אסנת חדד־עמרם, "עובדת סוציאלית ומלווה הורים ומשפחות לילדים בגיל הרך", כך נכתב על גב ספרה. 

הייתה לחדד־עמרם הזדמנות לספר סיפור חשוב מאוד. ללוות את הדמויות שבראה בדרכן לשינוי, לשחרור, עד שילמדו למצוא תיקון לעצמן, וזו לזו.

למרבה הצער, זה לא קורה. לא בתהליך נכון ומשכנע. לא בגילוי עצמי אמיתי, בחשיפה פנימית שבה יתמודדו שני האנשים הללו עם ייסורי עברם, וילמדו איך לגבור עליהם.

חרות לוקה בהרסנות עצמית כמעט כפייתית (ששורשיה ברורים לנו, והיא לכאורה מבינה אותם, אך לא ממש. לא לעומק). כך למשל איפשרה בצעירותה לגבר זר, נשוי, לפגוע בה שוב ושוב. בכל פעם שזימן אותה, נענתה לו, בניגוד לרצונה. וכשסוף סוף ניסתה להתנגד לו, לא ידעה איך להשיב להאשמתו – אבל את רצית. אחרת למה באת?

לנו ברור שהנטישה המוקדמת עיצבה אותה כך שהיא מועדת לפורענות; שההרסנות העצמית שלה היא תסמונת, לא סיבה. שאם תתוודע למקורו של הכאב, תכיר בו מקרוב, תדבר אותו ואתו, היא תלמד לצמוח מתוכו, במקום כל האקטינג אאוט שהיא עושה. נדמה לי שפרויד אמר שאם הלא מודע לא הופך למילים, הוא הופך לגורל. גם אם לא אמר זאת כך ממש, נראה שזה מסכם, פחות או יותר, את תפישתו. ברור גם שהלא מודע הוא לא מודע, ולכן יש למצוא את הדרך להגיע אליו, לדלות אותו, להכיר את הכאב ובעצם קיומו. 

חרות דווקא כן הולכת לטיפול. המטפלת שלה מוזכרת מדי פעם, כמעט באקראי, אבל אנחנו לא עדים לשום תהליך של צמיחה, או לתובנות מעמיקות שיאפשרו אותה.

אנחנו מכירים רק חרות תזזיתית, ששוב ושוב מנסה כביכול להשתקם, ושוב ושוב עושה דברים שלא ייעשו. לא סולחת לעצמה, לא מאפשרת לזולת לאהוב אותה, אישה לא אמינה, לא ישרה שיודעת את זה, וממשיכה, וממשיכה לחפות על עצמה, כביכול לכפר, לרגעים, כביכול – מנסה להבין, אבל זה לא באמת קורה, כך – עד הסוף של הסיפור!

ואלעזר? הוא צדיק ממש. גבר מושלם. מלא אהבה. ורצון טוב. ונתינה. אבל אנחנו לא באמת מכירים אותו, כי בכלל לא רואים אותו מתוך עצמו, אלא רק מתוך מבטה של חרות.

אלעזר מוכן תמיד לתמוך בחרות. שום דבר בה לא מפריע לו. כשהייתה בהיריון והקיאה, הוא לא נגעל, רק עזר לה. כששקעה בדיכאון אחרי לידה, עשה כמיטב יכולתו כדי להקל עליה. (הדיכאון לפרטיו מתואר בהרחבה ווהיטב!) כשעזבה אותו, נראה שהיה מוכן בעצם לסלוח לה, על הכול.

הוא מגדל את התינוקת שלהם, שחרות נטשה מתוך רגשות אשמה קשים בגלל המצב הנורא שנקלעה אליו, בגלל מעשה שאדם סביר באמת יתקשה לסלוח עליו לעצמו. וככה זה נמשך, עוד ועוד, עד בלי די.

הלקאה עצמית, חרטות, כוונות טובות, מאמצים, נסיגות, ואפס הבנה עצמית. איך, לדעתה של חדד־עמרם, היוצרת של חרות ואלעזר, ייתכן פיוס אמיתי ביניהם? זה שהיא כסופרת (ולכן גם אנחנו הקוראים!) מייחלים לו כל כך?

איך זה יכול לקרות אם חרות לא תבין מה מניע אותה, אם אלעזר לא יקלוט עד כמה עברו מכביד עליו, אם לא ידברו באמת, אם לא ירדו לשורשי העצב הנורא שלהם (אם לא יספרו עליו זה לזה, לפרטיו)?

תני להם סוף סוף להגיע לשם! רציתי לצעוק אל הכותבת. והמשכתי לקרוא. והמשכתי. אף על פי שכבר הותשתי מכל הקדימה־ואחורה של חרות. מההתקרבות וההתרחקות. מהריצות לכאן ולשם. מהמטוטלת הזאת שנעה לכל עבר, ותנועתה לא שוככת עם הזמן, עם החיכוך במציאות, אלא רק גוברת והולכת, ולוקחת את חרות אנה ואנה, בלי להתקדם. היא נוסעת לבקר חברה כדי להתפייס אתה, אבל מגיעה לים המלח. היא מטלפנת לאלעזר, אבל לא אומרת לו מה באמת היא מרגישה. היא רוצה להתקרב אל בתה התינוקת, אבל נמלכת בדעתה שוב ושוב. אז איך? איך זה יכול לקרות? במצב כזה גם אם יתפייסו, קשה להאמין שיצליחו באמת לחיות חיים מיטיבים. אז בשביל מה? כדי לספר לנו שאין תוחלת?

אבל לא ייתכן שנתחיל את הרומן, ונעבור אתו את כל דרך החתחתים המתישה הזאת, ונדע בסופו שבעצם לא התקדמנו? ששום דבר לא יכול להשתנות? כי אם כך, – בשביל מה, בעצם? אם הדמויות לא מבינות את עצמן ואת עברן, יש הרי סיכוי רב שהעתיד יראה במוקדם או במאוחר כמו ההווה, כמו העבר, וכך – לעד? 

יש לכאורה שינוי בסוף. אבל הוא לא אמיתי, לא פנימי, לא עמוק, ולכן גם לא משכנע. 

חבל. 

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: גיתית כבירי
271 עמ'

יש להקיש פעמיים על הצילום כדי להגדיל את תצוגת השיר

תרגמה: עופרה עופר אורן

השיר בתרגומי ראה אור בספרי מה המים יודעים על צמא, 2018

שני עורכים, יהודייה ופלסטיני, חברו אל צוות כותבים, יהודים ופלסטינים, ש"במשך שנתיים של למידה וכתיבה" ניסחו ספר דו־לשוני, עברי־ערבי, שמחולק לחמישה שערים: "גישות", "תפיסות", "פרקטיקות של ארגוני החברה המשותפת", "החברה הערבית־הפלסטינית" ו"אירועים מכוננים".

שני העורכים פותחים את הקובץ שלפנינו בהתבטאות יוצאת דופן: "אנו כותבים בכאב רב – " ומשם הם ממשיכים ומתארים במבט־על את הקונפליקט היהודי־פלסטיני בן מאה השנים: שני הצדדים "מקיזים אלה את דמם של אלה במאבק על השליטה במרחב שבין הים לנהר, על הישרדותם, על מקומם ועל מעמדם בו", ומזכירים את הבלתי נמנע – את מה ש"מתחולל במולדת המשותפת" בימים אלה, שהם מכנים "אסון שמתגלים בו סבל עצום ממדים, דה־הומניזציה המביאה לידי פגיעה בצלם אנוש, התנוונות מוסרית ופשעים בהיקף אדיר."

הם אינם מנקים את אחד מהצדדים: "בעזה – חורבן של הכול, גיהנום של ממש על פני האדמה שמילים לא יוכלו לתאר וסכנת גירוש העם כולו ממנה", ובישראל – "פצעי זוועות השבעה באוקטובר עדיין פתוחים ועשרות חטופים עדיין בשבי". (מאז שכתבו את הדברים הללו החטופים שבו, אך בינתיים נפתח עוד שלב במערכה הקשה – במלחמה! – שאנחנו חיים בתוכה בעצם מאז השבעה באוקטובר, והכול הרי קשור). 

מה בעצם הייתה מטרתם בגיבוש המשותף של הלקסיקון, ובכתיבתו?
זוהי "הצעה תחילית לגיבוש של מונחים, מעין אבני בניין לשפה של החברה המשותפת שתיכון כאן בעתיד". והם מבטיחים שמדובר רק בכרך ראשון, וש"כרכים נוספים ייכתבו ויפורסמו אחריו" – תוכנם העתידי כפוף מן הסתם למה שיתרחש כאן בעתיד.

אחרי קריאת הספר ברור לי שבעצם הוצאתו לאור כפי שהוא, מחולק לשניים – צד בעברית ובצד השני תרגומו לערבית (לא יכולתי שלא לשים לב שאפילו כאן יש צד דומיננטי, העברי, והצד השני תורגם ממנו) – וגם שבעצם השימוש במונח "החברה המשותפת" שהם מבקשים לכונן – יש בעצם אמירה חד־משמעית ונקיטת עמדה. הכותרת "חברה משותפת" היא גם שמו של אחד הפרקים המופיעים בשער "גישות".

"חברה משותפת" היא – אני מצטטת מהספר "על פי הגדרה בין־לאומי רווחת, חברה שכל יחיד וכל קבוצה המרכיבה אותה נהנים ממעמד של תורמים שווים, החופשיים לבטא את ייחודיותם ולשלב את קולותיהם באוכלוסייה הרחבה".

מערכיו השונים של הספר, כולל הערך "חברה משותפת" עולה כי המצב הנוכחי במדינת ישראל (כאילו שזה לא ידוע וכמעט מובן מאליו) רחוק מכך.

דוגמה בולטת הוא "חוק הלאום" הקובע כי מדינת ישראל "היא מדינתו של העם היהודי", והעורכים מוסיפים בסוגריים: "בלבד".

אבל "גישת החברה המשותפת", כמילות הכותרת, וכתיאור של השלב הבא בכתיבת הלקסיקון העתידי, כך לפי העורכים, "מדגישה שותפות מבנית ותוכנית, ולא רק השתתפות". (את המילים האחרונות אני הדגשתי).

כלומר – לא אמור להיות צד דומיננטי מוביל, והשינוי לא אמור להתרחש רק במישור היחסים האישיים, אלא נדרש גם במבנים החברתיים, הפוליטיים והארגוניים, ומתחייב "שוויון מלא בין הפלסטינים ליהודים בכל מבנה חברתי ומדיני".

ברור שבמצב עניינים כזה מדינת ישראל לא תוכל להישאר מוגדרת "יהודית ודמוקרטית", שהרי לכותבים אין די ב"מעין 'איים של שותפות'" שמתקיימים "במציאות של נפרדות ואף של נבדלות".

לדעתם השינוי הוא "הכרח היסטורי שיש בו יתרון ורווח לפלסטינים וליהודים גם יחד".

אכן – הם מציינים בפרק "יהודית ודמוקרטית" – המפלגות הערביות "תובעות לכונן בישראל את מדינת כל אזרחיה".

בפרק "שואה ונכבה", בשער "תפיסות", משווים בין השואה לנכבה, ובעצם מציירים סימטריה מקוממת ובלתי אפשרית בין שני המושגים. אולי כדי לסכל מראש את ההתנגדות שההשוואה הזאת תעורר בלי ספק בצד היהודי, הם מציינים ש"תודעת הקורבן הייחודי והתפיסה כי ישראל היא הפתרון הבלעדי להצלת העם היהודי מהשמדה" התעוררו כבר ב־1942 (בתחילתו של תהליך "הפתרון הסופי" הנאצי), כשהציונים תבעו בוועידת בילטמור "להקים מסגרת פוליטית יהודית עצמאית כחלק מחבר העמים הבריטי בשטחה של פלשתינה־ארץ ישראל המנדטורית".

והם מוסיפים: "אסונם של יהודי אירופה נתפס אז כזרז לתביעת הריבונות."

יש במשפט הזה שלוש מילים מקוממות מאוד, לטעמי.

"אסונם": לא מדובר באסון. השואה לא הייתה אסון. ל"אסון" גורם כוח טבע בלתי נמנע. את יהודי אירופה רצחו בני אדם, רק בשל חטא אחד: העובדה שנולדו יהודים. להיוולד יהודי היה פשע שאין עליו מחילה, ולא הייתה שום אפשרות לחנינה, שהרי גם מי שהוריו התנצרו לא היה פטור מרצח. לפי חוקי נירנברג יהודי נחשב "מי שיש לו לפחות שלושה סבים שהם יהודים, או שני סבים יהודים אם בן זוגו גם יהודי". לפיכך המילה "אסון" בהקשר הזה מרוככת מדי, וכמעט פוטרת מאשמה את מי שחוקקו את החוקים ואת מי שצייתו להם וביצעו את מה שהשתמע מהם.

"נתפס" – כאילו שהיו כמה אפשרויות חלופיות להבין את הסיטואציה. כאילו שאפשר לומר שהיהודים "תפסו" את התוכנית להשמדה טוטלית שלהם בצורה מסוימת, אבל מישהו אחר יכול להסביר את זה אחרת.

"כזרז" – לא כתביעה המוצדקת ביותר עלי אדמות. או כציפייה שמישהו יעשה משהו למען נרצחים־על־לא־עוול בכפם. מי? האנושות! אומות העולם! הבריטים!

אני מבקשת להזכיר כאן את מה שסיפר יואל ברנד על מה שקרה ב־1944: כשהגיע עם הצעתו־לכאורה של אייכמן (הצעה שאפילו לא הייתה אמיתית; אפשר לקרוא על כך בספרו של פול בוגדנור  Kasztner's Crime או במאמרו שתרגמתי לעברית במלואו "השתקת ניצולי השואה: השערוריה המתמשכת של פרשת קסטנר") לספק לגרמנים משאיות תמורת פדיון חייהם של מיליון יהודים, אחד הבכירים הבריטים דחה את ההצעה מיד, כי  – “מה אני אעשה עם מיליון יהודים?”. (ברנד זיהה אותו כלורד מוין, השר-הממונה הבריטי במזרח התיכון; יש הסבורים שהאמירה הגיעה מראש מחלקת הפליטים במשרד החוץ הבריטי, אלק רנדל).

הנקודה המהותית היא שלא היה לבריטים שום עניין להציל חיים של (מיליון! מיליון!!) יהודים. וכמובן שלא אפשרו ליהודים להגיע לארץ ישראל. לכן הטילו מצור ימי, כדי  למנוע מאוניות של פליטים יהודים להגיע לחופיה, גירשו פליטים לקפריסין, שם נמקו במחנות מעצר, אחרי שניצלו בנס ממחנות ההשמדה הנאציים; וכמובן שגם את ספינת הפליטים "אקסודוס", שהבריטים גירשו בחזרה לאירופה(!) לא נשכח.

הצגת הסימטריה בין שתי הטראומות, השואה והנכבה, אכן לא הוגנת. גם לדעתי. היא מעוותת את המציאות בצורה קיצונית. אי אפשר להשוות השמדה שיטתית – תעשייתית! – ומתוכננת של גברים נשים וילדים, עם עקירה של אנשים ממקומות מגוריהם במהלך מלחמה.

אני מבקשת להיעזר כאן במאמר שכתב ולדימיר ינקלביץ' (Vladimir Jankelevitch) ב־1996. כותרתו: "האם לסלוח להם?", כלומר, לפושעי המלחמה הנאצים. "פשעי הגרמנים חריגים מכל בחינה – בעוצמתם ובסאדיזם הבלתי־יאומן שלהם. אך מעל לכול, כי אלה פשעים נגד האנושות כולה: פשעים נגד מהות האדם, או, אם נרצה, נגד ה'אנושיוּת' של כל בני האדם בכלל. גרמניה לא ביקשה להשמיד תפיסות או דוקטרינות שנחשבו בעיניהם כמסוכנות. רצח העם הגזעני  ניסה לכלות את עצם ההוויה האנושית [של הקורבנות]." וגם: "ליהודי לא הייתה הזכות להיות. פשעו היה – עצם זה שהוא התקיים."

אכן, מה שקרה לפלסטינים קשה מנשוא. אבל – אחזור עכשיו על טיעון מוכר וכמעט שחוק – בעקבות מלחמת העולם השנייה הסתובבו בעולם עשרות מיליוני פליטים. לפי ה־Imperial War Museums, באירופה לבדה היו עד סוף המלחמה כ־65 מיליון בני אדם שגורשו או הועתקו מבתיהם.

ולא רק באירופה. כ־850,000 עד 900,000 יהודים נהפכו לפליטים או נעקרו מארצות ערב שבהן נולדו וחיו במשך דורות. (ביניהם היו בני משפחה ישירים שלי, שהשאירו את כל רכושם, נסו על נפשם, ונותרו מחוסרי כול). את חלקם הגדול קלט היישוב היהודי בארץ ישראל.

אני מרגישה שהתגובות הנזעמות שלי לא תואמות את אופיו של הלקסיקון שלפנינו, כי רוח חיובית של ניסיון פיוס ותיקון שורה עליו.

האם אפשר להסיק מכך שאני דוגלת באפליה על רקע לאום? כמובן שלא!

האם אני בעד שיתוף פעולה מלא בין יהודים לערבים, כולל פוליטי, כלומר – האם אני מצדדת בשילובם של פוליטיקאים ערביים לא רק בכנסת אלא גם בממשלה? בהחלט כן!

בעד קואליציה משותפת. בכלל – בעד שותפות!

ועם זאת, אני כן דוגלת במדינה יהודית ודמוקרטית.

כי השואה התרחשה באמת.

כמו גם הפליטות של יהדות ארצות ערב.

שתי הטראומות הללו התאפשרו רק מכיוון שלא הייתה ליהודים מדינה.

לאחרונה התפרסמה בעיתון "הארץ" כתבה של יובל נוח הררי שכותרתה היא "שני סיפורים מופרכים מלבים את הסכסוך על הארץ הזאת. אין לו שום סיבה אמיתית".

היא מתחילה בקביעה שלפיה "מבחינה אובייקטיבית, אין שום סיבה שהישראלים והפלסטינים יילחמו זה בזה", שכן "הארץ שבין הים התיכון לנהר הירדן גדולה ועשירה מספיק כדי ששני העמים יחיו בה בביטחון, בשגשוג ובכבוד."

עוד כותב נוח הררי ש"היהודים מבועתים מכך שהפלסטינים רוצים להעלים אותם, הפלסטינים מבועתים מכך שהיהודים רוצים להעלים אותם", ומוסיף את העיקר: "שני הצדדים מבועתים בצדק".

מכאן הוא ממשיך ו"מפרק" את שני האתוסים, היהודי והפלסטיני, ומראה מדוע שני הצדדים צודקים ובה בעת גם טועים. הטעות היהודית הבסיסית נובעת לדעתו מהקביעה שבעצם לא באמת הייתה גלות, כי יהודים יכלו תמיד לחזור לכאן.

ובכן: לא. לא בתקופת המנדט הבריטי, כשנזקקו לסרטיפיקטים, לפני מלחמת העולם השנייה, לא במהלך המלחמה, ואפילו לא אחריה.

מכל מקום, הוא ממליץ, "שני הצדדים צריכים לגלות נדיבות".

נשמע טוב. אז בואו נבדוק את המשמעויות המעשיות בפועל, לא בתיאוריה.

פלסטינים – אתם מסכימים למדינה יהודית ודמוקרטית?

יהודים – אתם מסכימים שכל הפליטים יחזרו לבתיהם, ויקימו מחדש את הכפרים והערים שאותם אולצו לעזוב? (כמו עשרות מיליוני הפליטים האחרים ברחבי העולם? פליטים יהודים יהיו רשאים לחזור ולקבל בעלות מלאה על הרכוש שנעשק מהם בוורשה, וילנה, דמשק, ברלין?) נכון שלא?

אז איך ממשיכים מכאן אל הכרך הבא של הלקסיקון–שוחר–הטוב הזה?

תוספת: אחרי שהבעתי את כל ההסתייגויות שלעיל, אני מבקשת להדגיש שהספר מרתק, ראוי וחשוב. כותביו ועורכיו הצליחו לנסח ולחדד את הבעיות שהציבור היהודי והפלסטיני בישראל מתמודד אתן והחלוקה לקטגוריות השונות מסדרת את הבלגן המחשבתי שההיסטוריה המשותפת של כולנו מעוררת. על כך – תודה לכל מי שכתב, ערך והוציא לאור.

הוצאת תשע נשמות, 2025
382 עמ'

בואו נלמד את הלקח. לעולם, לעולם, לעולם אל תאמינו שמלחמה תלך חלק ובקלות, או שמי שיוצא למסע מוזר כזה מסוגל לאמוד מראש את המשברים ואת סופות ההוריקן שייקלע אליהם.

מדינאי שמתמסר לקדחת המלחמה חייב להבין שבהינתן האות, שוב אינו שולט במדיניות, הוא משועבד לאירועים לא צפויים ולא נשלטים.

משרדי מלחמה מיושנים, מפקדים חלשים, לא כשירים או יהירים, בני ברית לא אמינים, מדינות ניטרליות עוינות, מזל ביש, הפתעות מכוערות, טעויות־חישוב איומות, כל אלה תופסים את מקומם סביב שולחן הדיונים, ביום שלאחר הכרזת המלחמה.

זכרו תמיד, גם אם אתם בטוחים שתנצחו בקלות: מלחמה לא הייתה פורצת אלמלא סבר גם הצד השני שסיכוייו טובים.

נכתב ב־1930

מאנגלית: עופר עופר אורן

לא פעם סיפרתי כאן עד כמה אני מחבבת ספרים גרפיים. בכל הזדמנות שנקרית בדרכי אני נענית להם: שמיכת טלאים, של קרייג תומפסון, בין לבין של אלעד כהן קניגסברג, אנה פרנק, היומן הגרפי, של ארי פולמן ודוד פולונסקי, מנהרות והנכס של רותו מודן, ועוד רבים אחרים. מכולם נהניתי מאוד.

יש משהו בז'אנר הזה שמדבר אל ליבי: היכולת לשלב מראה עיניים, "קולות", איפיונים גופניים ברורים ומלל, והפרשנות הוויזואלית שהם מוסיפים למצבים ולרגשות, מעניינים ומסקרנים אותי.

אל המדף נוסף לאחרונה ספרה של שקד בשן, בגיל 27 אכלתי בפעם הראשונה מלפפון.

שקד בשן היא קומיקסאית מוכרת היטב לכל קוראי עיתון הארץ. היא בעלת הטור "שואלת בשביל חברה", שבו היא מתעדת באיורים "פשוטים, מינימליסטיים, שנוצרו בטושים ומתבססים על פלטת צבעים מצומצמת" (כפי שנכתב בערך עליה בוויקיפדיה), סיפורים שונים על זוגיות, מנקודות מבט שמשתנות כל שבוע. 

בספרה החדש מספרת בשן – כפי שאפשר להבין משמו – על מה שמכונה "הפרעת האכילה" שלה. 

היא מתארת את חייה לצד התופעה, החל בילדות המוקדמת: אמה מעידה עליה "תמיד היית שונה", לעומת תאומתה, גפן, ש"הייתה אוכלת עם כל הלב, בתשוקה".

יש לציין כי הקשר שלה עם אחותה נוגע ללב. "אני מרגישה אצלם בית", היא מספרת, כשגפן עוברת לגור עם בן זוג, ומתכננת את חתונתה. והן מסכמות "כשנהיה גדולות נגור אחת ליד השנייה והיא [גפן] תכין לילדים שלי ארוחות צהריים". הנה, כמובן, שוב, עניין האוכל… הוא מופיע תמיד, בכל מקום: בצבא, בלימודים, בחיים עם שותפות, בעבודה. ממש אוטביוגרפיה שרצופה כולה בציורים של שקיות במבה, מלפפונים בכל מיני גדלים וצורות, ביצים קשות חתוכות, ואפילו תרשימי זרימה: מה קורה כשהיא יוצאת מהבית? פוגשת אנשים? מנסה להכיר בנים? מנסה לפתוח את הלב, לאהוב? האם "האכילה הבררנית" שבעבר שירתה כנראה את הצרכים שלה, מזיקה לה עכשיו? איך נפטרים ממנה?

לפחות פרק אחד בספר, זה שעוסק בחבר "החדש שלה" – כך היא מספרת עליו לגפן – יכול היה להילקח מתוך הטור הקבוע שלה בעיתון הארץ. אלא ששם היא מציירת את סיפוריהן של אחרות, וכאן היא מוסרת עדות על זוגיות שהפרעת האכילה שלה הרסה. הבחור לכאורה מבין אותה (כשהם במיטה), ואפילו נפתח אליה בסיפור אישי מביך, אבל הפרעת האכילה שלה, למשל – זה שהיא הוציאה את הזיתים בזהירות מתוך לחם הזיתים שהגיש לה – בכל זאת הפריעה לו כנראה. כי "למחרת הוא נפרד ממני".

גבר אחר, ירקן בחנות הסמוכה לביתה ששמו ג'אמל, "מתחיל" אתה דרך האוכל. מביא לה כל בוקר תה, ו"לא להוסיף סוכר", ממשש למענה אבוקדו, ובוחר אחד (שהיא לא תאכל!)…

עבר זמן רב למדי עד שבשן הבינה שלבררנות היתרה שלה באוכל יש כינוי ושזאת תופעה מוכרת ולא רצויה, שאפשר וצריך לטפל בה. 

רק בסוף הספר נחשף לעינינו הסוד המשפחתי שהיה מן הסתם טריגר לא פשוט להתפתחותה של ההפרעה. לא סוד אלים או פלילי, כפי שמישהו עלול להסיק, אלא כזה שנובע ממקורות שונים לחלוטין. סוד שאין בו אשמים או מעשה מביש, אבל בכל זאת יש בכוחו, כך מסתבר, להשפיע על הנפש. מכל מקום, נראה שכך קרה. ה"סוד" בעצם – פרט בסיפור המשפחתי שלה – השפיע על שקד בשן, בלי שהבינה את הקשר בינו לבין חוסר היכולת המוחלט שלה לאכול, למשל, כל דבר ירוק שהוא. ואיך התחוור לה שכך? כשהצטרפה למקום עבודה חדש, ושם, כדי שלא תיחשב מוזרה, הזמינה אוכל, כמו כולם. אבל את הפסטה שהגיעה בשלושה צבעים פשוט לא הייתה מסוגלת לאכול. גם אם היא מבינה שהטעם זהה. את כל החתיכות הירוקות שלתה בזהירות מהצלחת. רק אז הבינה משהו חשוב על עצמה.

בשן מתארת את התהליך הארוך, הכאוב, שעברה. את מה שאמרה לה הדיאטנית. את המאבקים שלה בעצמה. את המאמצים הקשים מנשוא להיות "רגילה" (כמו אחותה התאומה, שהסיפור המשפחתי המסוים, כך אפשר להסיק, לא השפיע עליה עד כדי כך. מסתבר שרק שילוב בין מבנה נפשי לנסיבות חיים עלול להביא לתוצאה כמו הפרעת האכילה שלה).

הספר נקרא כמובן מהר מאוד, כי הוא מכיל, ברובו, איורים. אבל הטקסט הנלווה אליהם (או הם אליו, או שבעצם – מדובר בשילוב בלתי נפרד שרק סך חלקיו יוצר אותו) נוקב, נוגע ללב ומעניין מאוד. 

הוצאות יוקה, ידיעות ספרים, 2025
עורכים: נטע גורביץ ואסף חנוכה
136 עמ'

זכיתי שהמשורר, המו"ל והעורך (שערך גם את מה קרה להגר באילת? שלי), דורי מנור, הקליט בקריאה מופתית את "פצצת המצרר": וילאנל שכתבתי לפני כמה שנים.

לאחרונה אנחנו מרבים לשמוע על טילי מצרר מתפרקים באוויר, שמגבירים את הנזק ואת חומרת הפגיעות האפשריות.

אמנם השיר "מתכוון" לפצצה ולנזק מסוג שונה לגמרי, אבל יש בכל זאת קשר.

מרגישה שעכשיו בכל זאת הזמן להזכיר אותו שוב.

"השתמשו בגוף שלנו כדי לבלום אתו קליעים"[1] אומר לעצמו לקראת סופו של הספר אלווד, אחד משני הגיבורים הראשיים של רומן הביכורים המרתק של הסופרת האנגלייה אליס וין, ספר שתורגם לאחרונה לעברית. 

באנגלית שמו של הרומן, שמתרחש בין השנים 1914 ל־1920 – כלומר, ברובו  במהלך מלחמת העולם הראשונה – הוא In Memoriam, כלומר: "לזכר". בעיניי זהו שם ראוי ומדויק יותר מזה שבחרו להעניק לו בעברית, שכן הרומן כולו הוא מעין הד מתמשך למלחמה, למה שעבר על החיילים שנלחמו, נפצעו ונהרגו בה, והוא משובץ לכל אורכו בקטעי עיתונות שבהם תועדו, ולמעשה – פורסמו ברבים – שמותיהם של החיילים שנפגעו. לפי ההערכות – בין 673,000 ל-908,000 צעירים נהרגו או נותרו "נעדרים". 

המלחמה היא לא רק הרקע של הסיפור, אלא היא בעצם עיקרו. בסופו של הספר הוסיפה אליס וין את רשימת המקורות וההשראות שאיפשרו לה לכתוב אותו. שמחתי לעיין בה. היה לי ברור שהתחקיר שערכה מדויק ומדוקדק, והיא מספרת מה המקור הספרותי או התיעודי לרבות מהסצינות בסיפור. לא הופתעתי למשל לגלות ששיר של זיגפריד ששון, "התאבדות בשוחות", העניק לה השראה לאחת הסצנות. (בקישור – תרגומי לשיר, כמו גם לְשיר נודע אחר ממלחמת העולם הראשונה, "בשדות של פלנדרייה" מאת ג'ון מק'קריי: "בַּשָּׂדוֹת שֶׁל פְלַנְדְרִיָה הַפְּרָגִים פּוֹרְצִים", כך הוא נפתח. בעקבות השיר משמש הפרג סמל למלחמה ההיא. כל שנה ב־11 בנובמבר, ביום הזיכרון למלחמת העולם הראשונה, נהוג בבריטניה ובקנדה לשאת על דש הבגד סיכה המעוצבת כפרג אדום). 

זוועות המלחמה היו כל כך איומות, והפירוט המתמשך, המצטבר, שלהן קשה מנשוא. מי שלא היה שם לא יכול כמובן להבין מאומה. כמו אימו הבורגנית של אלווד, שחוזר הביתה אחרי שנפצע קשה מאוד, והיא מפטפטת על רעוּת בשדה הקרב ומעוררת בו זעם בלתי נשלט. מה את יודעת על הפרטים הבלתי אפשריים? על גופות ההרוגים המרקיבות במשך זמן רב כל כך, עד שהן משמשות כציוני דרךלנווט על פיהן? על שקי החול המצחינים שהתמלאו בדם, על האברים הכרותים, על הצעיר ששואל את חבריו אם הוא גוסס, והם מספרים לו שלא, אתה תהיה בסדר, אם כי כל גופו מנוקב ברסיסים ענקיים שנראים כמו כידונים שננעצו בו, על החייל שמוותר על הקסדה שלו למען חבר אחר, כי הוא מבין שגורלו נחרץ, פציעתו קשה מדי, על הטבח ההמוני כמו זה שהתרחש בקרב על הסום, שנהרגו בו כשישים אלף חיילים בריטיים. אלה נקצרו באש הגרמנים, והמשיכו להסתער קדימה, גל אחרי גל, בלי שום תוחלת (את הסצנה הזאת אנחנו רואים מנקודת מבט של חייל גרמני דווקא, שלא מצליח להבין מדוע הם ממשיכים להגיע, עוד ועוד, הגופות נערמות, המסתערים הבאים מטפסים עליהן ובעוד רגע נהפכים בעצמם לגופות, כך, עד אין סוף, זה נראה). 

אלווד, ששואף להיות משורר, מרבה (עד שלב מסוים ברומן) לצטט שירים של גדולי המשוררים האנגליים, בעיקר את אלה של טניסון, ובמיוחד את "הסתערות חיל הפרשים" (להלן – שני הבתים הראשונים של השיר, בתרגומי). 

כשהוא מצטט את השיר, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, אלווד עדיין לא מעלה בדעתו שהוא עצמו יהיה שותף להסתערות כזאת, חסרת כל היגיון, שכולה – הקרבת חייהם של עשרות אלפי בחורים צעירים. 

אם אפשר להסיק מכל מה שכתבתי עד כה שהספר קשה מנשוא, יש להדגיש: הוא קריא מאוד, לא מעט מכיוון שלכל אורכו נפרש בקונטרפונקט מושלם סיפור נוסף, שונה לגמרי: אהבתם של אלווד וגונט. הוא מתחיל כששניהם נפגשים בפנימייה לנערים, שם אנחנו מלווים אותם במעשי קונדס ובשיחות מבדחות, על פי מיטב מסורת ההומור האנגלי. אנחנו אתם כשהם מגלים את זהותם, נבהלים, מנסים להתכחש לה, לברוח ממנה, מבטיחים לעצמם שברבות הימים יתאימו את עצמם לנורמות המצופות מהם כבני טובים פריבילגיים, יהיו "כמו כולם", ישאו אישה ראויה, יקימו משפחה. האם אהבתם תגבר על כל המכשולים? כשאחד מחבריו של גונט מתלונן על אפליה שהוא חווה בשל היותו הודי, ומנסה להשוות את קשייו עם מצוקתם של גייז, גונט מסביר לו שאי אפשר להשוות. "להיות הודי לא מנוגד לחוק". קשר חד־מיני המשיך להיות פלילי, במשך שנים רבות אחרי כן.

שנתיים אחרי תום המלחמה בת משפחה של אחד מהם כותבת לו מברלין, ומנסה לשכנע אותו לעבור לגור שם, כי, היא רומזת לו, בברלין הכול חופשי ומקבל יותר. אכן, ברפובליקה של ויימאר יחסים חד־מיניים המשיכו אמנם להיות מחוץ לחוק, אבל האווירה הייתה סובלנית הרבה יותר. היו שם יותר ממאה מועדונים, ברים ובתי קפה גאים, מגזינים גאים הופיעו בגלוי, קהילות טרנסג'נדריות ומגדריות פעלו באופן מוצהר. (אפשר לראות זאת בסרט "קברט", למשל, שמציג את הפתיחות המינית ואת התרבות הקווירית ששררה ברפובליקת ויימאר). 

כואב לחשוב על כך ששנים לא רבות אחרי כן רדף הרייך השלישי גייז, ורצח אותם בהמוניהם. על פי ההערכות כ־10,000–15,000 מהם נשלחו למחנות ריכוז, ובין 5,000 ל־7,000 מהם נספו שם – עקב התעללות, עבודת כפייה, הוצאות להורג, ניסויים רפואיים או הזנחה.

יופיו של סיפור האהבה בין אלווד וגונט בכך שהוא לא מומתק, כלומר – לא מזויף. אנחנו מלווים אותה בקונפליקטים הקשים שהם חווים, כל אחד מהם עם עצמו, עם זולתו, ועם המציאות, ועוד יותר מתמיד – בגלל הכורח להתמודד לא רק עם הקשיים האישיים, אלא גם עם הזוועות שזימנה בפניהם המלחמה. 

הספר כתוב נפלא, והוא מרתק ממש. תודה למי שהמליצה לי עליו, את יודעת מי את… 

[1] מאחר שקראתי את גרסת המקור באנגלית, ציטטתי כאן בטור את המובאות השונות בתרגומי

הוצאת מודן, 2025
תרגום: סיוון מדר
464 עמ'

נפשות יראות־שמיים, המבקשות להאמין כי אנו מנותקים ממגע עם הרע והנמוך, ישושו מן הסתם להסיק כי הוטבעו בנו מִקַּדְמַת דְּנָא דחפים מוסריים – באמצעות האיסור החמור לרצוח.

למרבה הצער, הטיעון הזה מוכיח בְּיֶתֶר שְׂאֵת דווקא את ההפך.

מעצור עז כל כך נחוץ רק אם קיים דחף עז באותה מידה. מה שאיש אינו חולם לעשות, לא זקוק לאיסור, המעשה נמנע מאליו.

מעצם קיומו של הדיבר "לא תרצח" ברור לחלוטין שאנחנו צאצאי דורות של רוצחים; כאלה שתאוות הרצח זורמת בדמם. גם בדמנו.

שאיפותיו המוסריות של המין האנושי – שעל עוצמתן וחשיבותן אין צורך להתווכח – הן פרי ההיסטוריה האנושית; בני האדם בימינו יורשים אותן, אך למרבה הצער, בעוצמות משתנות.

פורסם לראשונה ב־1915, בעיצומה של מלחמת העולם.

.

תרגמה – מהגרסה האנגלית – עופרה עופר אורן

לזכותו של הספר אומר: קראתי אותו מתחילתו ועד סופו. כי הוא מסקרן. לקראת סופו הוא יוצר מתח שהולך וגובר, וגם הפתיחה מעוררת סקרנות: בעמודים הראשונים מתוארת תמונת מציאות מוזרה, ובה "רואים שמונה בניינים, כל אחד בן חמש קומות" שמוקפים כולם בחצר ובחומת אבן גבוהה, ויש מישהו שצופה בהם: "בכל שעה נפתח חלון אחר. הוא לא ממש נפתח, כי במקום הזה אי אפשר להקל ראש בחורף, ברוח ובגחמותיהם של הדיירים", ולכן רק התריס של כל חלון יכול לזוז, ומאחוריו יש "זכוכית שקופה אך חסינה".

והנה המסתורין גובר: "לפעמים כשהתריסים נפתחים אפשר לראות בעדם אנשים", אבל "אי אפשר לשמוע אותם", אם כי נדמה לצופה בהם שהם מדברים. הצופה אינו הקורא, אלא מישהו שמביט לא רק בחלונות ובאנשים הנשקפים בעדם, אלא גם "מסתכל על המסכים בזמן אמת". התהייה של הקורא אינה יכולה שלא להתעורר: מי האנשים הללו, שנראים כלואים (שנראים סובלים!) מעבר לחלונות האטומים? מיהו הצופה בהם, שיכול להריץ גם את הסרט המתעד את חיי היומיום שלהם? מדוע מצלמים אותם בלי הרף?

עד סוף הרומן נדע על מה מדובר. אבל הדרך לשם רצופה בתלאות, הן של הגיבורים, והן של הקוראים.

וכבר עכשיו אקדים ואומר דברים לחובתו של הספר. כי אמנם, כאמור, קראתי כל מילה ועקבתי אחרי תהפוכות העלילה והדמויות, אבל למרבה הצער, התשובות שהוא מספק בסופו לשאלות שהוא מעורר בתחילתו אינן משכנעות. שלא לומר – הן פשוט מופרכות.

בהתחלה נדמה שהסיפור ברור: מסתבר שיש איזשהו ארגון בינלאומי. מטרתו – לתת מקום מפלט לאנשים שמשוועים לשקט, שמשתוקקים להתבודד, שאינם מסוגלים לשאת אפילו את חברת ילדיהם הקטנים, גם אם הם אהובים מאוד. אותם מתבודדים נעזרים בארגון, שמאפשר להם לפרוש מהחיים, בחשאיות מוחלטת.

אחד האנשים הללו היא דותי, שמחליטה יום אחד, בלי להודיע לאיש, לעזוב את ביתה, בעלה ושני ילדיה הפעוטים, ולהיעלם.

הארגון שבו היא נעזרת מאפשר לה לגור בתוך בית קטן, הרחק מעיני כול, ומספק לה את צרכיה הבסיסיים. כדי לבקש אותם אין לה צורך לתקשר עם איש: היא כותבת מכתב ומפרטת מה היא צריכה, ואז מניחים את הפריטים בקופסה על סף דלתה הסגורה. היא חיה חיים נזיריים למדי. הפריטים שהיא רשאית לקבל הם מוצרי יסוד בלבד.

אבל הניתוק אינו טוטלי, לכאורה: כל מי שבחר לפרוש כך, בעזרת החברה המארגנת, מתחייב למנות לעצמו "מפתח": מי שתפקידו לחפש את האדם הנעלם, בפרקי זמן שנקבעו מראש.

הסיפור מתמקד בחיפוש שעורכת אחרי הנעדרת חברתה הטובה של דותי, שירי שמה, ובקשר שנוצר בינה לבין "מפתח" אחר, ארז, שגם הוא מחפש אחרי נעדר, יוני, שהיה בעבר הרחוק החבר הכי טוב שלו (החבר היחיד).

טוב, אז אלה היסודות שעליהם נבנה הספר, זה השלד שעליו הוא נשען, והשלד הזה הוא, איך לומר זאת בעדינות – רופף מאוד. למעשה – מופרך!

כן, אנחנו לומדים לאורך הדרך הרבה על מערכת היחסים הלא כל כך מורכבת בין שירי ודותי, כפי שהיו מאז נעוריהן ועד לרגע שדותי בחרה להיעלם. הן קרובות ואינטימיות מאוד. יש פה ושם רמזים לאהבה שחורגת מקשר ידידותי גרידא, ולטעמי די היה בהם, אבל הסופרת הרגישה מן הסתם בצורך לבאר את המובן מאליו, ומכבדת אותנו בסצנה לסבית מפורשת, שמא נחמיץ את הרעיון.

לצד זאת אנחנו לומדים לא מעט על ארז ועל יוני, שגם את הקשר שלהם אופף נופך של משיכה הומו אירוטית. אמנם אצלם היא אינה מפורשת כמו אצל צמד הנשים, אבל די ברור שכשהם מפלחים ביחד מחנות המכולת השכונתית שבועוני מין נוצצים, וכשהם מקיימים יחסי מין עם אישה אחת זה במחיצתו של זה, מדובר בעצם בסובלימציה הומואית ובהדחקה.

בכלל, סקס משחק תפקיד מאוד מרכזי בסיפור. הדמויות מזדיינות שוב ושוב, גברים מכאיבים לנשים, נשים מזייפות הנאה, וכל המין המיוסר הזה די דוחה, ואפילו מייאש. אם זה מה שהסופרת ביקשה לעורר בי, היא הצליחה.

הפרכות אינן מתגלות רק בסוף, בפתרון העלילתי, שאפילו הדמויות לא שלמות אתו. הסופרת שמה בפיו של יוני ספקות: "למה המפתחות צריכים כל כך להתאמץ?" הוא תוהה. באמת למה? והיא – הסופרת – מנסה למצוא איזשהו הסבר דחוק: שאולי לבעלים של החברה, זאת שמאפשרת לאנשים להיעלם, "מתחשק להיות קצת אלוהים". ההסבר הזה כל כך לא משכנע, כל כך סותר את שאר הפרטים הנגלים לנו על אותו איש, הבעלים של החברה, על תוכניותיו ועל מגמותיו, שזה ממש לא סותם את החור המהותי המצוי בבסיסו של הסיפור.

יש בדרך לפחות עוד טעות אחת קטנה ומשעשעת (בעמוד 138): דמות שננעלת מחוץ לביתה, בלי מפתח "הבינה שהטלפון לא איתה". היא דופקת על הדלת, אבל ילדיה לא פותחים אותה מבפנים. ואז, כעבור ארבע שורות, עדיין מעבר לדלת הנעולה – היא לא הלכה לשום מקום – היא מטלפנת ומנסה להזעיק עזרה… אז יש או אין לה טלפון בידה…? אין הסבר, כי זאת סתם טעות.

(באותה נשימה אוסיף – לא הבנתי את הצורך בכמה פעמים שבהן אחת הדמויות אומרת משהו בצרפתית, ובהערת השוליים מופיע תרגומו של המשפט לעברית, בצירוף הרצאה קצרה… למשל – "à travers vents et marées" וההסבר בתחתית העמוד: "ביטוי צרפתי שפירושו המילולי הוא 'דרך רוחות וגאות ושפל'. הוא מתאר מצב של מעקב או דבקות במישהו או במשהו למרות כל הקשיים, השינויים והנסיבות המשתנות, בדומה לביטוי העברי 'באש ובמים.'" מה זה? שיעור זוטא בצרפתית? מה היה רע אילו סיפרו לנו בפשטות שהדמות אמרה בצרפתית "באש ובמים"? הערות שוליים כאלה מתאימות לספר עיון. בפרוזה הן מסיחות את דעתו של הקורא ומנתקות אותו  מה"השעיית חוסר האמונה", מושג שטבע סמואל טיילור קולרידג’, שדן בצורך שלנו להיסחף אל הקריאה, “להשהות” את אי־האמון שלו כדי שנוכל לשכוח מהמציאות החיצונית לסיפור).

אילו היו אלה הבעיות היחידות הייתי מתעלמת מהן, כי טעויות ברצף, מה שבקולנוע נקרא continuity, יכולות לקרות לכל אחד, והערות שוליים מיותרות כבר ראיתי בספרים אחרים (לאמיתו של דבר, כשמדובר בספרים נושנים, הן נדרשות לפעמים). הבעיה היא שהן הצטרפו אל הבעיה העיקרית, המהותית, ואל האכזבה שחשתי בתום הקריאה.

את כל הדרך הזאת עשיתי לטובת פתרון כל כך דחוק? אל חוטים שנשארים פרומים? אל קווי עלילה שלא מתחברים בשום צורה, ואם כך – לשם מה בכלל היו שם מלכתחילה?

אבל כאמור, כן, קראתי. את כולו.

הוצאת שתיים, 2025
עורכות: מיכל חרותי ומירי רוזובסקי
382 עמ'

עלי להודות: כשקראתי את הפרק הראשון בספרו של עורך הדין צביקה בר־נתן, הופתעתי. מלכתחילה הנחתי שאם עורך דין כותב על תיקים שבהם היה מעורב, הוא יבחר רק באלה שבהם נחל הצלחה רבתי. מה יותר הגיוני?

אבל לא, התיק הראשון שעליו בר־נתן מספר, "המקור שנשרף", הוא דווקא אחד מאלה שבהם בעצם נכשל. הוא מספר על ליאורה גלט ברקוביץ', פרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז מרכז, שהדליפה לעיתונאי פרטים מחקירה סמויה שהתנהלה נגד מי שהיה ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון. שלושה שבועות לפני הבחירות, בינואר שנת 2003, נפגשה עם הכתב לענייני משפט, ברוך קרא. גלט־ברקוביץ' חשה שהציבור זכאי (חייב!) לדעת על החקירה, ועל החומרים החמורים שמתגלים בה. ההדלפה הייתה אמורה כמובן להיות חשאית, וקרא הסכים לכל תנאיה של הפרקליטה, אבל למרות ההבנות ביניהם, וכדי להגביר את התהודה של הסקופ שבידיו, הדליף לעיתון "הארץ" מסמכים שבעטיים נחשפה זהותה של המדליפה (הכול בגלל ההתאמה שהתגלתה בין חורי השדכן והסיכות, באחד מהדפים הדפים שב"הארץ" פרסמו את צילומיהם!)

גלט־ברקוביץ' הגיעה אל בר־נתן כדי שייצג אותה בתביעה נגד "הארץ". היא רצתה שהעיתון יפצה אותה על הנזק הרב שספגה בעקבות הפרסום והגילוי: כשזהותה נחשפה היא איבדה את מקום העבודה שלה, ולא יכלה אפילו לעבוד כסנגורית, כי, כדבריה, שבר־נתן מצטט, "מתברר שיש משקל רב גם לקשר אישי עם התובע, כשסוגרים עסקאות טיעון", וממנה הפרקליטות ואנשיה התנערו לחלוטין, למעשה – נידו בכעס.

בר־נתן מספר שאף על פי שהזדהה אתה, ואף על פי שהסכים אתה שנעשה לה עוול, הפסיד בתביעה שהגיש בשמה. עם זאת, הוא מציג את עניינה כמקרה עקרוני, ומשווה את הדלפתה לזאת של אותו "גרון עמוק" שחשף את פרשת ווטרגייט והביא להתפטרותו של נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון.

מעניין לציין שהחיבה והאהדה שבר־נתן מביע כלפי הלקוחה שלו, גלט־ברקוביץ, אינה מובנת מאליה מבחינתו. לא תמיד הוא חש כך. הוא בפירוש מציין שלפעמים יש בו "אמפתיה כלפי אנשים שהיו יריביהם של לקוחותיי ונלחמו בהם בבית המשפט" ולעומת זאת ש"היו לי לאורך השנים לקוחות שסלדתי מאופיים ומהתנהגותם". מעניין. אז מסתבר שעורכי דין הם בני אדם עם רגשות…

מקור ה"הפתעה" שאני מביעה כאן הן כמובן אינספור הבדיחות שבמרכזן עומדים עורכי דין תאווי בצע. את כולן מסכמת הבדיחה האולטימטיבית, שלפיה "אין בדיחות על עורכי דין: זה הכול אמת"…

בר־נתן מדגים בפנינו שוב ושוב לא רק את העובדה שהוא מרגיש אהדה כלפי לקוחות מסוימים, אלא גם את זה שהוא מוכן לא פעם לעבוד פרו בונו, אם המקרה נראה לו ראוי, חשוב, ואנושי. כך למשל הוא מספר בפרק 7, שמופיע בחלק השני של הספר, "הדרמה האנושית במשפט", על לקוח שנגע מאוד לליבו (הוא לא היחיד, המקרה המסוים הזה קרה בתחילת דרכו כעורך דין, אחרי אותו לקוח הוא מספר לנו על תיקים נוספים שבהם עבד בעצם בחינם). אותו לקוח, מיכאל, היה "אדם מיוחד", כדבריו של בר־נתן. הוא שירת כלוחם בשייטת 13, עורר הערכה וכבוד, אבל מצא את עצמו יום אחד לכוד במערכה משפטית שהתישה אותו נפשית, כלכלית ומשפחתית. בתחילת ההליכים שילם לעורך הדין כמוסכם וכיאות, אבל האסטרטגיה של יריביו, שנועדה לשחוק אותו, הצליחה. הוא הגיע למצב שכבר לא היה מסוגל עוד לשלם. בר־נתן הסכים (רצה!) להמשיך לייצג אותו בחינם. הלקוח החליט בשלב מסוים לוותר על הכול ולעזוב את הארץ לצמיתות. אמנם התברר שהוא היה הצד הצודק בהתדיינות, כך מוכיחה הפסיקה שקבעה לו פיצוי כספי גדול מאוד, אבל בשלב הזה כבר ויתר מראש על הכסף: את מלוא הסכום, הודיע זמן רב לפני סיום ההליכים, יקבל בר־נתן. עורך הדין ההגון הרגיש שהתשלום שקיבל גבוה מדי, והשאיר חלק גדול מהסכום בנאמנות, כדי להעבירו ללקוח, אבל זה נעלם מהאופק והוא לא הצליח ליצור אתו קשר. רק כעבור שנים, בשיחה אחרונה וחד־פעמית, חזר מיכאל על ההחלטה: את הכסף אינו רוצה לעצמו.

במקרה אחר נחלץ בר־נתן לעזור, תוך השקעת מאמצים כבירים, לצעיר שהוריו אילצו אותו בילדותו להצטרף לכת אלימה ורצחנית, שקבעה את מושבה בגואטמלה. הצעיר הצליח לימים להימלט משם, וזעק לעזרה, כי בנו הפעוט נשאר נתון לחסדיה של אנשי הכת המטורפים (בין היתר התגלה שציוו על אימהות לשחוט את התינוקות שלהן, אם תהיה פשיטה משטרתית, ואף ציידו אותן לשם כך בסכינים!). גם במקרה הזה לא שילמו לבר־נתן. הוא פעל מתוך אמונה עמוקה שמדובר במקרה חירום, ואי אפשר שלא להיענות לו. אין ספק שתרומתו של בר־נתן ונכונותו לעזור כל כך כדי לפתור סיפור מסמר שיער כזה ראויות להערכה רבה!

כל הסיפורים – התיקים! – שהוא מספר עליהם מרתקים, כל אחד מזווית אחרת.

בחלק הראשון שנקרא "פרקי משפט ועיתונות", הוא דן ארוכות, ובצורה מעניינת מאוד, כי הכול נשען על מקרים שהיו, בקשר שבין חופש הביטוי והחירות העיתונאית.

בחלק השני, "הדרמה האנושית במשפט" הוא מתאר סיפורים אישיים נוגעים ללב, שבכל אחד מהם טמון איזה לקח כללי, או שהוא שואל שאלות שיש להמשיך לחשוב עליהן. למשל: "ההכרעה המשפטית, על אף חשיבותה הרבה, אינה מביאה עמה בהכרח מרגוע לנפש וקירוב לבבות". או – התהייה מי עלול להפוך לקורבן של עוקץ ומרמה. מסתבר שכולם! אפילו הוא, עורך דין מנוסה וממולח. אבל, הוא מנחם את עצמו בתום אותה פרשה מתסכלת ומבישה, גם מעשה נבזי מאוד לא אמור לשנות את מי שנפל בפח ואסור לבני אדם לסגור את ליבם בפני מי שנזקקים לעזרה!

"הפסדנו אבל לא השתנינו. זה העיקר בעיני", כך הוא חותם את הפרק "העוקץ הברזילאי", וזאת בעיני מסקנה ראויה להערכה!

עם עובד, 2025
עורך: שי אספריל
180 עמ'

"ואז סוף סוף הפסדנו במלחמה. ההריסות פונו.

"אבא מסויג, לא בוטח בשלום. בהמשך הוא כותב: 'הפשיזם התנחל במחשבותינו בהרגשותינו בעיקר בחשאי. הוא באמת טבע את חותמו העמוק על שנות הילדות המוקדמות, הרות הגורל, של הדור שלנו. מבחינה ביוגרפית לא ההורים שלנו הם הדור הפשיסטי, אלא אנחנו'".

כשספרה של פדוית השבי שושן הרן הגיע אלי, לא הייתי בטוחה שאני רוצה לקרוא אותו. את צאתו לאור ליוו כתבה גדולה במוסף של "ידיעות אחרונות", וריאיון עם בתה של הרן, עדי שוהם, אצל רוני קובן.

דמותה של עדי, כפי שהשתקפה בשיחה עם קובן, הייתה מופלאה. היא סיפרה שם, במפגש האינטימי־לכאורה שנוצר עם קובן, על האופן שבו התמודדה עם ימי השבי לצד אמה וילדיה הרכים, יהלי שהייתה בת שלוש ונווה שהיה בן שמונה, כשמחבלי חמאס חטפו אותם מהממ"ד בבית הוריה, שושן ואבשלום הרן, בבארי.

עדי הדהימה אותי בדברים השקולים והמדודים, המרשימים כל כך, שבהם סיפרה על האסטרטגיות הנפשיות שנקטה ממש מהרגע הראשון. למשל, כששכבה עם ילדיה הקטנים מתחת למיטה בשעה שמחבלי חמאס ירו בחוץ וניסו לפרוץ פנימה עם חומרי נפץ וכלים כבדים, שאל אותה נווה אם הם "הולכים למות". היה לעדי חשוב לה לומר לו את האמת. לא לנסות לייפות אותה עם שקרים. היא לא רצתה שהדבר האחרון שישמע מפיה יהיה עיוות של המציאות שהוא בעצם מבין כבר בעצמו, ולכן אמרה לו, "אני לא יודעת".

אני זוכרת היטב גם את הספר אם נהיה שכתבה עטר מאור, חברתה האוהבת של עדי, על הימים שבני משפחת שֹהם עוד היו חטופים בעזה.

ואת הפוסטים בפייסבוק שכתבה ענת גביש, הגננת של יהלי, יולה שם חיבה. למשל:

"כשמשפחת שוהם נחטפה לעזה ידענו שהם היו בבארי לחג ושלחנו לב בוואטסאפ להזדהות עם מה שקרה, בלי בכלל לדעת עדיין שנחטפו ומה באמת קרה. הבית שלהם הוא כאן בגליל, והם נסעו אל סבא וסבתא בבארי לכבוד החג, ושם היו באותה השבת.

קשה להעלות על הדעת תנועה חברתית, פוליטית ורעיונית ב־200 השנים האחרונות שהצליחה יותר מאשר התנועה הפמיניסטית.

הרעיונות שניסחה, ובראשם שוויון של נשים לגברים בערכן ובזכויותיהן, נתפסו תחילה כלא סבירים וכמאיימים על הסדר החברתי ועל ההיגיון הבריא וזיכו את הוגותיהם ראשית בהתעלמות, בהמשך בלעג ובזלזול ואחריהם בהוקעה ובאלימות.

כיום, אחרי ניצחונות והישגים משמעותיים, הרעיון של שוויון מגדרי הוא כה מובן מאליו עד שהוא שקוף בעיני רבות ורבים. יש מרחק אדיר בין עוצמת ההתנגדות שנתקלו בה נשים שנלחמו על זכות הבחירה ברחבי העולם לבין התפיסה הרווחת בימינו, שלפיה זכות בחירה לנשים היא דבר בסיסי.

בדומה לכך, המושג של הטרדה מינית התקבל בהתנגדות חריפה ובזלזול בראשית הדרך, אך כיום ההגנה מפני הטרדה מינית נתפסת כזכות מוצדקת וחיונית. גם השמרנים ביותר לא אומרים, ורובם גם לא חושבים, שנשים נחותות. עם זאת, הם טוענים שקיים שוני מהותי בינן לבין גברים ושהיחס השונה כלפיהן הוא־הוא הביטוי לשוויון האמיתי.

לשיטתם, לא שליטה והיררכיה יש כאן, אלא הכרה נבונה ומתבקשת בהבדלים. גם הריאקציונרים הגדולים ביותר לא יגידו שאין להתחשב ברצונן של נשים. הם לא יטענו, למשל, שמותר לכפות על נשים הסדרי הפרדה או כללי צניעות. במקום זאת, הם מסתמכים, במודע או מבלי משים, על התפיסה הליברלית ומשתמשים באוצר המילים שלה. הם מסכימים שנשים ראויות לאוטונומיה וטוענים שצניעות, הפרדה והדרה – המשתקפות, למשל, בהיעדרן של נשים מתפקידי מנהיגות פוליטית ורוחנית – הן ביטוי לרצונן של נשים.

במילים אחרות, אלה המקדמים רעיונות פטריארכליים כיום עושים זאת אגב שימוש בטענה שבבסיס הפמיניזם: נשים ראויות לשוויון ולחופש.

"על" מה הספר שמיכת טלאים של קרייג תומפסון? על אהבת נעורים ראשונה (או על אובדנה)? על התפקחות מדת? או מאשליות? על התבגרות וצמיחה? ואולי בכלל על – איך אמן נוצר?

אין צורך לבחור. כל התשובות נכונות, וביחד הן יוצרות את המכלול היפה להפליא של הרומן הגרפי הזה, שראה אור לראשונה לפני עשרים שנה באנגלית, ולאחרונה תורגם לעברית.

עם צאתו לאור זכה הספר לשבחים רבים. בערך המוקדש לו בוויקיפדיה בעברית מספרים לנו ש"בין היתר דירג אותו מגזין 'טיים' במקום הראשון ברשימת 'ספרי הקומיקס הטובים ביותר לשנת 2003', ובמקום ה-8 ברשימת 'ספרי הקומיקס הטובים ביותר של העשור'". ב־2004 זכה הספר בשלל פרסים ספרותיים, אבל למרבה האירוניה והגיחוך, שנתיים אחרי כן ביקש תושב מיזורי לסלקו ממדפי הספרייה הציבורית במדינתו, בטענה שמדובר בספר פורנוגרפי… הספר אכן סולק מהספרייה, ולפני שנתיים  – לא יאומן! – גם נכנס לרשימת הספרים שאסור לתלמידים בבתי הספר הציבוריים ביוטה, טקסס לקרוא, כי הוא מכיל "חומר רגיש"…

שמיכת טלאים הוא ספר יפהפה. נוגע ללב, מרגש מאוד, ומעורר מחשבות. הוא אוטוביוגרפי בעליל: שמו של גיבורו של הסיפור הוא קרייג, כמו זה של המחבר, וברור לגמרי שהוא מתעד בו את סיפורו האישי.

הספר נפתח בתיאור קשייו של קרייג בילדותו ובנעוריו. הוא נאלץ לחלוק את המיטה עם אחיו הקטן. בבית הספר הוא מנודה וסובל מבריונות. הוריו, במיוחד אמו האדוקה מאוד, עסוקים בעיקר ברצון שלהם לדאוג לנשמתו, לוודא שיגיע, לאחר מותו, לגן עדן. אין להם מושג מה מעסיק אותו, מה מציק לו, על מה הוא חולם.

גם הוא עצמו לא ממש יודע. עד כדי כך שהוא כמעט מתפתה להצעתו של הכומר להכשיר את עצמו לכמורה.

אבל, כשהוא נשלח למחנה חורף נוצרי, בקרב כל בני הנוער האלימים והקולניים שאינם שונים בהרבה מאלה שהוא פוגש יום יום בבית הספר, הוא מכיר נערה יפהפייה, ריינה. והיא שונה מכולן ומכולם.

המפגש אתה יטלטל את חייו. ישנה אותם. יהיה ציון דרך ונקודת מפנה משמעותיים מאוד, שיתבטאו בספר שלפנינו: ולא רק בשל תוכנו, אלא בשל עצם כתיבתו. קרייג שפגש את ריינה, שהכיר אותה מקרוב, שונה מאוד מהנער שהיה לפני כן.

ולא רק בגלל ההתאהבות בה, לא רק בגלל הקשר הקרוב שנוצר ביניהם, אלא גם – בזכות השיחות המופלאות, פוקחות העיניים שניהלו, התהיות ההדדיות והתובנות שהגיעו אליהן. ריינה מעוררת למשל את השאלה – מה ההבדל בין תאווה לפיתוי? מה מהם יותר מפחיד? לדעתה, כך היא אומרת, גן העדן הוא – זיכרון, והעולם הבא הוא תקווה. ומדוע בעצם, היא מתקוממת, מטילים על האישה, על חוה, את כל האשמה על החטא הקדמון? כי היא פיתתה את אדם? גם אם גירשו אותם ביחד: "זה היה נדיב מצד אלוהים לחכות עד ששניהם יחטאו לפני שהוא מעניש אותם", היא אומרת דברי כפירה מדהימים, אם זוכרים שמדובר בבני נוער נוצריים כל כך, ותוהה: האם גן העדן פתוח בכלל גם בפני מי שלא יכול, או לא הספיק, "להכניס את ישו לליבו"?

עם ריינה קרייג מרגיש את מה שביטא בָּשוֹ, משורר ההייקו: "בקיוטו אני / ועדיין אני מתגעגע / לקיוטו": ערגה וכמיהה שאינה נדרשת למימושה, שאי אפשר לממש, כי היא טרנסנדנטלית. את ריינה יצר אלוהים כזה שקרייג יכול ומוכן להאמין בו. לאלוהים הזה הוא מוכן להודות. זה לא האלוהים המבעית, שמייצגים אותו מטיפים כנסייתיים ומורות לדת: לא אלוהים שמענה חוטאים בעינויים מחרידים, שיימשכו לנצח. נציגי הדת נהנים כל כך לתאר את הזוועות, באוזני ילדים רכים ומבוהלים. יופייה של ריינה, נדיבותה, מסירותה, טוב ליבה, אהבתה הם שלמות שרק אלוהים רב חסד יכול היה לברוא. היא מטפלת באחיינית התינוקת שלה, שאחותה וגיסה רק רוצים להיפטר מעולה. היא דואגת לאח ולאחות שהוריה אימצו, הוא – עם תסמונת דאון, היא עם פיגור קשה (בת עשרים ועדיין זוחלת). ההורים, בעיקר אמה, עסוקים בשלהם. האימא נוכחת־נעדרת. מגיעה להרף עין והולכת מיד לנוח, אחרי שהיא מטילה שוב על ריינה את כל התפקידים הדרושים לניהול הבית ולטיפול בילדים. ריינה היא למעשה המבוגר האחראי. רגשית היא עסוקה גם בכך שהוריה כנראה מתגרשים.

האם יהיה לקרייג ולריינה עתיד משותף, זה שהם חולמים עליו (זה שריינה מבטאת במפורש? היא כבר רוצה לראות אותם מקימים משפחה, משוכנעת שקרייג יהיה אבא טוב…). האם יש סיכוי לאהבתם?

כל השאלות הללו מתעוררות, ואנחנו מלווים אותן במתח ובעניין הולך וגובר.

וזה עוד לפני שציינתי את צורתו המופלאה של הספר.

אני אוהבת מאוד ספרים גרפיים. (בעבר כתבתי על אנה פרנק, היומן הגרפי, של ארי פולמן ודוד פולונסקי, על מנהרות  ועל הנכס של רותו מודן, על בין לבין של אלעד כהן־קניגסברג, ועל היום שבו הכול השתנה, עשרה סיפורים מהשבעה באוקטובר). הממד הגרפי מעניק שלל אפשרויות שאינן קיימות בספרים שכתובים במילים־בלבד. ובספר שלפנינו יש תיאורים־מצוירים כה יפים, והם מוסיפים לטקסט ממדים ומעמקים. למשל – קרייג וריינה רוקדים ביחד, משתובבים בשלג. או – השלג עצמו. כמעט בלי מילים. רק הציור. בהתחלה עם "כשפתיתי השלג מסתדרים על הקרקע, אובדות תחושות המרחב והעומק", ואז – הציור, בשחור לבן, (כמו כל האיורים בספר), בנקודות שהולכות ומצטופפות וזה כל כך יפה!

ספר גרפי מאפשר גם ללוות את הכתוב בפס קול – במילים: "סנאפ", "טוק טוק", "המהום המהום", "טראח", או באיורים: תווים מרחפים באוויר "משמיעים" לנו  מוזיקה, רשת של עיגולים – נשימות שינה ופעימות לב, דף מלא בקווים מפותלים, בדוגמאות שונות, שבמרכזו מצוירים בני זוג ישנים – את השקט האופף אותם ואת חלומותיהם המופשטים לא רק ממילים, אלא גם מצורות.

אז מדוע יש כאלה שרואים בספר יפה כל כך "פורנוגרפיה"? התשובה פשוט מדהימה. כן, יש בו כמה עמודים שמתארים אהבה גופנית. הציורים כל כך עדינים, כל כך אסתטיים, כל כך מרגשים ונוגעים ללב.

לקראת סופו של הספר קרייג נעזר במשל המערה של אפלטון: זה שמתאר כיצד מי שכלואים במערה לא יכולים להאמין שההבהובים שהם רואים על הקיר אינם הדבר האמיתי, אלא רק צללים, כי בחוץ יש חיים אחרים לגמרי, שלמים ומלאים.

נדמה לי שהמשל יכול בהחלט להתאים למתנגדיו של הספר. הם רואים צללים ולא את האור. הם פוחדים מיופי ומהללים אכזריות. הם עיוורים. רק בני מזל יכולים להתענג בלב שלם על שמיכת טלאים.

הוצאת יוקה, 2025
תרגמה: מאיה בקר
582 עמ'

אני זוכרת היטב את הימים שבאו בעקבות היעלמותה של טיסה MH370. זה התחיל ב־8 במרס, 2014. טיסה 370 של מלזיה איירליינס מקואלה לומפור לבייג'ין נעלמה מהמכ"ם. על המטוס היו 239 בני אדם, בהם – 12 אנשי צוות. כמו רבים, גם אני נצמדתי אל אתרי החדשות, וחיפשתי במשך ימים רבים כל שביב של מידע. קיוויתי שתימצא תשובה ברורה לשאלה – מה בעצם קרה. כי המטוס לא נעלם רק מהמכ"ם, הוא נעלם מהעולם, כאילו נבלע בתוך איזשהו חור שחור ולא הותיר אחריו שוב סימן או אות לקיומו.

תוך זמן לא רב התברר שהמטוס סטה ממסלולו המתוכנן. מדוע? ואם הצליחו לעקוב אחריו, אחרי שפנה מערבה בחדות וחצה את האי המאלזי, היכן שרידיו? האם נחטף? אולי הקברניט אולץ לשנות את מסלול הטיסה? ייתכן שהוטס ליעד אחר, והאנשים שהיו עליו נשבו? כי אחרת איך אפשר להסביר את זה שהוא כאילו התפוגג? ואולי זה היה יירוט צבאי: המטוס הופל? (כמו טיסה 1812 של חברת סיביריה איירליינס, שהרוסים ירו עליה ב־2001 טיל והביאו למותם של כל 78 בני האדם שהיו על המטוס)? אבל שוב – זה לא מסביר את היעלמותו המוחלטת.

האם, התחילו לבדוק, היו על הטיסה נוסעים עוינים ומסוכנים? אכן, התגלה שהיו על הטיסה שני איראנים בעלי דרכונים מזויפים, האם הם חטפו את המטוס ליעד לא ידוע? לשם מה? ומה היה פשר המטען המוזר שנשא אתו המטוס, "technical devices" לא מוגדרים, וגם 4.5 טון מנגוסטין – "פירות עגלגלים בגודל של עגבנייה שמבשילים בין נובמבר לדצמבר", אבל לא נקטפים במארס, החודש שבו המטוס נעלם. ואיך זה שאי אפשר לגלות מי היה היבואן של הפרי הזה?

עיתונאית צרפתייה, אחת מרבים שכתבו ספרים על ההיעלמות, בטוחה שמדובר בציוד צבאי ש"שונע למטוס לא בדרך התובלה הרגילה".

הלגרד האוג, שכתבה את הספר שלפנינו, עוסקת בכל תיאוריות הקונספירציה הללו, ובניסיונות הרבים לפענח את הסוד. היא מלווה בכתיבתה את המשלחות השונות שעסקו בסריקת האוקיינוס, במאמצים לגלות את שברי המטוס, ועוקבת גם אחרי ממצאים שהתחילו כעבור זמן רב להגיע בכל זאת ממקומות מרוחקים מאוד, למשל – מאפריקה המזרחית: חלק מהכנף, או ציוד שהיה שייך לנוסעים – פריטים שהיו אמורים לפחות לשכנע את בני המשפחות שיקיריהם כבר מזמן אינם.

אבל, ואת זה אזרחי מדינת ישראל למדו בדרך הקשה, מסתבר שבהיעדר גופה וקבר, קשה לבני המשפחה להשלים עם מה שקרה מן הסתם, להתאבל ולהמשיך הלאה. היא מספרת למשל על רעייתו של אחד הנוסעים שמסרבת לקצור את המדשאה ליד ביתה, כדי שכאשר בעלה ישוב, הוא ייווכח שלא ויתרה עליו. קבוצה של בני משפחה סינים ממשיכים כל שבוע, מאז היעלמותו של המטוס, להגיע למשרדי חברת התעופה כדי לברר אם יש חדש, אם משהו התגלה… אי אפשר כמובן שלא לחשוב על המושג "חלל חטוף" שמלחמת השבעה באוקטובר טבעה בליבנו; על המאבק, בחירוף נפש, של המשפחות, שדרשו ודאות.

המסתורין שאפפו את הפרשה הצית לא רק את הדמיון, אלא גם – אימה. איך ייתכן שמטוס נעלם כך? בשנה השמינית להיעלמותו שאל אחד מבני המשפחה שאיבדו את יקיריהם בטיסה ההיא: "איך יכול מטוס לחצות את שמיהן של תשע מדינות בלי להשאיר עקבות?"

הלגרד האוג מספרת על הטיסה הנעלמת, ובה בעת גם "משתמשת" בה כדימוי מתמשך. הספר כולו נכתב כקונטרפונקט בין שני סיפורים שונים מאוד זה מזה: סיפור המטוס הנעלם, וסיפור התודעה הנעלמת של אביה של הכותבת.

במשך תשע השנים שלאורכן היא עקבה אחרי קורות החיפושים אחרי הטיסה, היא תיעדה גם את הדמנציה של אביה, שהלכה והחריפה.

גם הוא, כמו הטיסה, נעלם לה לאט לאט.

היא מזכירה גם את הנעדרים הרבים שכל שנה נעלמים ברחבי העולם (בעיקר את בני ארצה, גרמניה, אבל זה קורה כמובן בכל מקום).

כדי להסביר את עוצמת המצוקה של מי שבני משפחתם נעלמו, היא מצטטת את דבריה של פסיכולוגית בשם פולין בוס שכתבה: "אפשר לשרוד ambiguous loss[1] רק אם יכולים לשאת את החיים עם שתי מחשבות סותרות לגמרי!"

וזה נכון, הן לגבי הטיסה, והן לגבי אביה. הוא קיים, לכאורה, היא יכולה לגעת בו, ללחוץ את כף ידו, כמו שנהגה לעשות בילדותה, והוא אפילו משיב לה בלחיצות הנכונות, חלש, חלש, חלש, חזק, חזק, חזק, חלש, חלש, חלש – למעשה איתות מצוקה במורס: נקודה נקודה נקודה, קו, קו, קו, נקודה, נקודה, נקודה: SOS.

האם הגיעה קריאת מצוקה כזאת מהמטוס?

מה זה משנה. מדובר ב־ambiguous loss. המטוס נעלם. אין לדעת מדוע וכיצד.

האם אביה מבין את מה שהוא "מאותת" לה?

מה זה משנה. הוא לא כאן אתה באמת. הוא הולך ודועך, ועליה מוטל רק לנסות לקיים את המשאלות שהביע כשעוד היה צלול: איך לנהוג בו אם יגיע למצב הזה.

כל זה מפחיד, כמובן, אבל קריאת הספר (ומן הסתם גם כתיבתו) מעניקה סוג של משמעות ופשר למה שקרה. גם לכך יש ערך.

הוצאת ספריית רות, 2026
תרגמה: טלי קונס
138 עמ'

[1] אובדן דו־משמעי

ולדימיר ינקלביץ', פילוסוף צרפתי יהודי כתב ב־1996 את המאמר "האם עלינו לסלוח להם?"

הוא פיתח בו את תגובתו להצעה שעלתה ב־1965: שקלו להחיל את חוק ההתיישנות על פשעי הנאצים.

ב־26 בנובמבר 1968 אימצה העצרת הכללית של האו"ם את "האמנה בדבר אי-תחולת התיישנות על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות". נקבע חד-משמעית כי אין התיישנות על פשעי מלחמה ועל פשעים נגד האנושות (כולל רצח עם), ללא קשר למועד ביצועם.

בניגוד להסכמה הגורפת שלפיה לא תחול התיישנות על פשע של רצח עם, כשמדובר על פשעים שמתרחשים בתחום הפרט, במשפחה, קיים בישראל חוק התיישנות:

דבריו של ינקלביץ' על חוק התיישנות רלוונטיים גם לגבי העבירות שבישראל "מתיישנות".

האם הגיעה השעה לסלוח, או לפחות לשכוח? נדמה שעשרים שנה מספיקות כדי שהבלתי־נסלח יהפוך לפתע לנסלח: בן רגע, וכאילו באורח קסם, הבלתי־נשכח נשכח. פשע שהיה עד מאי 1965 בלתי ניתן לסליחה, מפסיק ביוני להיות כזה. וכך מתחילה היום בחצות "השכחה החוקית".

נראה שמותר לרדוף פושע במשך עשרים שנה, אך מתחילת השנה העשרים־ואחת, מי שלא סלח עדיין – נהיה בעצמו חשוד ורואים בו נקמן. עשרים שנה: זהו גבול הזמן.

---

שעון ההתיישנות והשעון המוסרי אינם מתואמים.

ההצבעה החוקית שמסיימת את האפשרות להעמיד לדין אחרי עשרים שנה מעמידה אותנו בפני מצב אבסורדי: הזמן שבו הפשע נעשה "מיושן" מבחינה משפטית הוא בדיוק הזמן שבו תודעת הפשע מתבררת במלוא עומקה.

אין סליחה, אין התיישנות, ואין שכחה

לא מדובר בנקמה. מדובר בנאמנות לעובדה הפשוטה: יש מהלכים שאין להשיבם, ומול כאלה – הסליחה מאבדת את משמעותה.

בקשת סליחה אפשרית רק לגבי מעשה שאפשר לתקן. אי אפשר למחול על פשע שאת תוצאותיו אי אפשר להחזיר או לתקן.

כשמישהו משמיד עם – אין את מה להחזיר.

אי אפשר לחדש חיים שנגדעו באופן כל־כך מוחלט.

הרעיון לכתיבת ספרה של קרן אלקלעי־גוט, משוררת, חוקרת ספרות ופרופסור אמריטה לספרות אנגלית, מרתק: אלקלעי־גוט חיפשה קברים של סופרים ומשוררים שכתבו באנגלית, מצאה ביניהם כאלה שמסתירים סיפור חיים מרתק, צילמה את המצבה וסיפרה, בפרקים קצרים, את הסיפור הנשקף ממנה – על מה שקדם למותו של היוצר או היוצרת, ועל חייהם ואמנותם.

"רוב המשוררים לא תכננו את מקום מנוחתם", היא מסבירה בהקדמה, "ולכן, המופקדים על מורשתם היו חופשיים לדמיין כל אנדרטה שראו לנכון, כל חיבור לחלומותיהם שלהם". יתר על כן, היא מוסיפה, חלק מאלה שהופקדו על המורשת "בחרו להנציח גם את עצמם והבטיחו את תהילתם בכך שקברו את עצמם לצד המשורר"… משעשע ומעניין. (זה מזכיר לי את ההבטחה של שייקספיר לאהובו, בסונטה הנודעת, מספר 18, שלפיה "בְּשׁוּרוֹת הַשִּׁיר אַתָּה תֻּנְצַח / כָּל עוֹד עֵינָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם פְּקוּחָה / הַשִּׁיר הַזֶּה יִחְיֶה –  וְגַם דְּמוּתְךָ".[1] אלא שאצל שייקספיר מדובר ביצירה שתנציח את האהוב, לא באפר הגוף שלו שיוטמן לצידו…).

אלקלעי־גוט מסבירה שהתמקדה בכותבים נוצרים, שכן, כך היא כותבת, "חיפשתי את החריגים והיוצאים מן הכלל, שקבריהם טומנים בחובם אנקדוטות מעניינות. משום כך, לא רק שנאלצתי לפסוח על משוררים יהודים רבים, אלא שניסיתי להימנע מכל קבורה רשמית, למשל בוֵסטמינסטֶר אֵבּי בלונדון. כנסייה זו אולי מכילה את הריכוז הגדול ביותר של משוררים לכל סנטימטר, אך אופיין של האנדרטאות שם רשמי וסמכותי, ואין בהן מקום רב לדמיון וחדשנות".

מבחינתי, המפגש עם החבורה שעל מצבותיהם בחרה גוט־אלקלעי לכתוב דמה לסוג של כנס מחזורים… כבוגרת מערכת החינוך באנגליה, כמי שלמדה באוניברסיטה ספרות אנגלית, כבעלת הטור "סופרת סופרות" שכתבתי פעם באתר Xnet (אתר שהיה מסונף לYnet, ולמרבה הצער הלך לעולמו לפני כמה שנים, בלי להותיר אחריו שום מצבה), וכמי שמרבה לתרגם שירים וקובצי שירים מאנגלית לעברית, הרגשתי שפגשתי בספר הזה כמה מ"החבר'ה" שלי…

לא את כל הסיפורים על החברות והחברים שלי הכרתי, וחלק מהם אפילו ציערו אותי ממש, כי השארתי אותם מאחורי בשיא התהילה והאושר ופתאום נודעו לי דברים עצובים ומאכזבים על חייהם ועל מותם.

המקרה האקוטי ביותר מבחינתי הוא זה של אליזבת בארת' בראונינג. את ספרה סונטות מהפורטוגזית תרגמתי לפני כמה שנים להנאתי, וגם תיארתי בטור שהתפרסם ב־Xnet בנובמבר 2010 את השתלשלות סיפור האהבה שלה ושל המשורר רוברט בראוניג: כיצד הציל אותה מעריצותו של אביה, נשא אותה לאישה ועזר לה להתפתח כמשוררת. 

גם בטור שכתבתי על פלאש, ספרה של וירג'יניה וולף, שמחתי לספר שהכלב שוולף תיעדה התבסס בעצם על כלבה של בארט בראונינג. 

וחשבתי שאנחנו מכירות היטב. שהשארתי את אליזבת שלי בידיים הטובות של אהובה. את הטור עליה סיימתי כך: "זמן קצר אחרי שנישאו, עזבו בני הזוג את אנגליה ועברו לגור בפירנצה שבאיטליה, שם חיו עד יום מותה של אליזבת. אביה לא סלח לבתו על נישואיה, והתנכר לה עד שהלך לעולמו."

והנה, מה נודע לי להוותי מספרה של קרן אלקלעי־גוט? שהסוף הטוב, מהאגדות, האיחוד בין שתי הנשמות הפיוטיות, לא נגמר טוב בכלל! למעשה – נגמר רע מאוד.

גוט־אלקלעי התחילה לחשוד בקיומה של דרמה, ליתר דיוק – של טרגדיה – כשהבינה שרוברט ואליזבת לא נקברו קרובים זה לזה. אפשר לומר – נקברו רחוקים מאוד! היא – בפירנצה. הוא – בפינת המשוררים בווסטמינסטר אֶבּי בלונדון. האוהבים נפרדו, אם כן במותם? 

לא ולא! כי מסתבר שלא רק שהיא נקברה הרחק ממנו, על מצבתה גם לא כתוב שהייתה נשואה, ותאריך הלידה שנחקק עליה בהתחלה היה שגוי. ההלוויה שנערכה לה הייתה צנועה מאוד, מעטים ידעו עליה. בהמשך הועברו עצמותיה ממקום למקום. היא נטמנה בקבר מפואר יותר ועליו הוצב פסל. דא עקא שדמותה של האישה בפסל בכלל לא דומה לבארט בראונינג… וזה עוד כלום לעומת מכת המחץ, שמגיעה לקראת סוף הפרק על אליזבת בארט בראונינג: גוט־אלקלעי יותר מרומזת שרוברט בראונינג היה ככל הנראה אחראי למותה של אשתו. ידידתה הקרובה, לילי, שטיפלה בה בנאמנות והייתה אחראית על מינון התרופות שקיבלה, התבקשה בערב שבו אליזבת מתה ללכת מהבית, להתרחק. ואז, כותבת אלקלעי־גוט ציווה רוברט "לתת לה מורפיום במינון גבוה מכפי יכולתה לשאת". מה?! מה? אני בהלם!

חשדותיה של אלקלעי־גוט מתבססים לא רק על הניכור ששרר בין בני הזוג בתקופה האחרונה לחייה של אליזבת, אלא גם מכך שרוברט קינא מאוד בהצלחתה הספרותית, שעלתה על זאת שלו, ואף נהג לכתוב שירים מפחידים ומחשידים… "אילו כתב בעלי שירים על בעלים ההורגים את נשותיהם […], לא הייתי רוצה שיהיה המוציא לפועל הספרותי שלי, וודאי שלא מחלק התרופות שלי", היא כותבת. נשמע משכנע. ועצוב עד בלי די. sic transit gloria mundi [2]…

הסופרים והמשוררים האחרים שאלקלעי־גוט עוסקת בהם הם ג'ון קיטס, אנה מרגולין, הרמן מלוויל, אדלייד קרפסי, אוסקר ויילד, ג'ונתן סוויפט, אדגר אלן פו, ואדסוורת' לונגפלו, לנגסון יוז, דורותי פארקר, ויליאם באטלר ייטס, אלן גינזברג, וולט ויטמן, פרסי ביש שלי, וגרגורי קורסו.

אני מודה ששניים מהם, קרפסי וקורסו, לא הכרתי. אבל כל האחרים? 

כן, ג'ון קיטס (ושירו "שיר הלל לעונת הסתיו" שתרגמתי), משורר שמת בדמי ימיו, חולה ועני מרוד, כי עורך הדין שלו לא בישר לו על ירושה נאה שקיבל; אוסקר ויילד שהחברה האנגלית עינתה אותו בגלל זהותו המינית (על המחזה שלו The Importance of Being Earnest כתבתי כאן, ואת הנאום שנשא במהלך המשפט שבו הואשם ב"התנהגות מופקרת וגסה." – "gross indecency" העליתי כאן); אבל לא ידעתי מאומה על הפולחן שהתפתח סביב קברו של ויילד, כמו שלא שמעתי על צוואתו הזועמת של סוויפט, מי שכתב את מסעות גוליבר (את המסה המרה שלו, "הצעה צנועה", שבה הוא מנסה לכאורה לפתור את בעיית הרעב והעוני בדאבלין תרגמתי כאן). לא היה לי מושג שלונגפלו, שנחשב בעבר אחד מגדולי המשוררים האמריקנים, נשכח למעשה בתרבות האמריקנית ושמעטים מאוד פוקדים את קברו הנטוש, ולא הכרתי את פרטי סיפור חייו של מי שאלקליע־גוט מכנה "היוצר המהפכן" לנגסטון יוז (אני חייבת להודות שאמנם משירו "As I Grow Older" לא ממש התפעלתי, אבל שלא הכרתי מקרוב יצירות אחרות שלו). אז מסתבר שדורותי פארקר, ש"נודעה בשנינותה החותכת, בביקורתה הסרקסטית, הקלילה, ההומוריסטית והמזלזלת על החברה בת זמנה" הורישה את כל רכושה למרטין לותר קינג, כי "החתירה לרפורמה חברתית רצינית הייתה במוקד חייה". וויליאם באטלר ייטס קבור – היכן? לא באמת ברור… ואלן גינזבורג (אחד היהודים היחידים בספר, האחרת היא דורותי פארקר, ששם המשפחה המקורי שלה היה – רוטשילד!) הסביר ש״לא אכפת לי היכן קוברים אותי, העיקר שתהיה לי לוויה גדולה"… וקברו של וולט ויטמן אינו צנוע, קטן ונמוך, כפי שציפתה שיהיה… וקברו של פרסי ביש שלי אפוף במיתוסים מסתוריים… 

מדהים איזה שפע של תובנות אפשר לדלות ממצבותיהם של בני אדם (אם מכירים את סיפור חייהם, כמובן).  

ספרה של קרן אלקלעי־גוט כמעט עורר בי מחשבות שניות בעניין קברים בכלל, ועוד יותר מכך – בדבר הקבר שבו אמצא גם אני ביום מן הימים את מנוחתי הנכונה. 

תמיד סברתי שאין בהם שום עניין. שהם סתם דבר די מיותר. כי מה לאדם שהיה חי ולקברו? ומה בעצם נותנת אבן המצבה? הרי אדם נשאר באמת רק בזיכרונות של מי שהכיר אותו,ואם יצר, אולי גם ביצירותיו (לא תמיד, כמובן…). 

והנה מגיעה אלקלעי־גוט עם ספרה ומראה כמה עניין אפשר למצוא בקברים ובמצבות, במה שהם מסמנים ומסמלים. מרתק להיווכח איך הגיעה מהקברים אל החיים, ואילו סיפורים רבים, ססגוניים ומעניינים מצאה בהם.

ובכל זאת – קבר? מצבה? לא נראה לי… 

1] כאן בתרגומי
[2] איך חולפת תהילת העולם

הוצאת כתב, 2025
עורכת: דבורה נגבי
149 עמ'

"אם הצעת החוק של ח״כ לימור סון הר מלך תעבור – סטודנטיות יוכלו לבקר בספריה רק בשעות מוגבלות כשאף גבר לא נמצא בסביבה. ההצעה תאפשר הפרדה מגדרית בתואר שני ושלישי, ואף בשטחים הציבוריים במכללות ובאוניברסיטאות – כלומר בספריות, במעבדות, או בדשא בקמפוס".

זאת ההודעה שקיבלתי במייל בחמישה בפברואר 2026 מארגון "זזים, קהילה פועלת". באותו יום ממש הייתי שקועה בקריאת הספר הופרדנו כך, מורה נבוכים להפרדה מגדרית שכתבה יופי תירוש, משפטנית, פרופסור חבר וסגנית הדקאן בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.

תירוש מסבירה בספרה בפרוטרוט ובשכנוע רב מדוע וכיצד הפרדה כזאת מסוכנת למרקם העדין של החברה הישראלית כולה, לא רק למצבן של הנשים עצמן.

ההפרדה שהיא עוסקת בה בספרה אינה נוגעת רק בזאת שמתחילה להתרחש באקדמיה, אלא במרחב הציבורי בכלל: בצה"ל, במקומות העבודה, באתרי טבע, בבתי חולים, בתחבורה הציבורית וכן הלאה. בהקשר זה היא מזכירה את הדרישה לאפשר תפילה בהפרדה במרחב הציבורי (ואת הסערה שהדרישה הזאת עוררה בתל אביב). 

תירוש מיטיבה להסביר את האיום הטמון בכניעה לדרישה מכלל הציבור להתאים את עצמו לנורמות הללו.

באקדמיה, למשל, כשבוחרים מרצים על פי מינם, נאלצים להתפשר על רמתם: "בחוג לפסיכולוגיה אין מספיק מרצים ממין זכר, לכן שולחים את הדוקטורנטים של הפרופסוריות ללמד את הגברים. כך נפגעים גם הסטודנטים החרדים, שמקבלים הרצאות ממרצים מנוסים ומומחים פחות, וגם המרצות: מלבד הדרתן הסמלית והממשית, הן נהפכות למשתלמות פחות למעסיקיהן". 

נזק נגרם גם כאשר מתקיימת צנזורה על חומרי לימוד "שאינם הולמים את הצביון החרדי". מה מצנזרים? את פרויד, את האבולוציה, את כבוד האדם של להטב"קים או את זכויותיהן של אמהות יחידניות… דוגמה נוספת לנזק שנוצר בשל הכניעה לדרישות החרדיות: "במכללה חרדית לסיעוד הסטודנטים לומדים על גוף האישה באמצעות בובה, לא בהתנסות ממשית", ואיכות הלמידה יורדת בהכרח. 

אני נזכרת באירוע שבה נוכחתי בהתייחסות דומה, מזעזעת, לגוף האישה: זה היה בתקופה שלימדתי אנגלית בבית ספר תיכון. מדי שנה נשלחנו לבחון תלמידים בבתי ספר אחרים, בחלק של "בחינת הבגרות בעל פה": שיחה כללית עם הנבחן, ודיון על עבודת חקר שכל אחד מהתלמידים כתב. באחת הפעמים נשלחתי לבחון באולפנה. אחת התלמידות הציגה בפני עבודת חקר על סרטן המוח. שאלתי אותה, באנגלית, כמובן, כחלק מהמבחן, מדוע בחרה בנושא. "אימא שלי חלתה בסרטן", היא השיבה. "במוח?" שאלתי, כדי לפתח את השיחה. "לא," אמרה התלמידה, "בשד. אבל לא הרשו לי לכתוב על זה. כי זאת מילה אסורה". המילים נעתקו מפי, והתלמידה הנהנה אלי בעצב, הבנה ומבוכה. 

אבל קרה לי שניצבתי נדהמת גם בבבית הספר התיכון לאמנויות שבו לימדתי ושימשתי כמחנכת, לא רק באולפנה. זה היה לפני כחמש עשרה שנה. תלמידיי, כולם אמנים בתחילת דרכם, לא הבינו מה הבעיה בדרישה שהחלה להישמע באותם ימים (ומאז רק הלכה והתעצמה), לא לאפשר לנשים לשיר בטקסים צבאיים. רובם, גם הבנות, השתוממו מעמדתי הנחרצת נגד הדרת נשים. "אם למישהו זה מפריע, צריך להתחשב ברגשות שלו", אמרו אפילו נערות שהכשירו את עצמן להיות זמרות (ועמדו להתגייס בקרוב)! 

כשקראתי את הופרדנו כך חשבתי כמה חבל שהספר לא היה אז בידיי, שלא יכולתי לקרוא להן קטעים מתוכו, כדי שיבינו את עוצמת הפגיעה – לא רק בזמרות, אלא בכולנו. כי כל פגיעה בזכויות אדם בסיסיות, גורמת לנזק כללי שרק הולך וגובר. 

תירוש מתחילה את ספרה בתזכורת לכך שעד לפני זמן קצר מאוד לא היה בכלל שום שוויון זכויות לנשים (ולמעשה, חרף השיפור, גם כיום אין שוויון מוחלט). "בדיונים על סוגיות רבות, בהן סוגיית ההפרדה, לא ניתן משקל מספק לשתי עובדות: האחת – שרעיון השוויון בין המינים חדש במונחים היסטוריים ולכן שברירי; והאחרת – שהוא מהותי וחיוני לתפיסתנו מה הם חיים צודקים וראויים". יותר מדי אנשים נוטים לשכוח כי "נשים הורשו להיכנס לאקדמיה [רק] לפני פחות מ־100 שנים". 

האם, היא תוהה, ראוי לאפשר לנורמות לא שוויוניות ששוררות בקרב קהילות דתיות "לחלחל לתוך החברה הכללית ולעצב אותה מחדש"? 

כאשר לא נכנעים ללחצים להפרדה ולהדרה, הממסד הדתי נכנע ומוותר. אפשר להיווכח בכך למשל מהעתירה של אישה בשם לאה שקדיאל שפנתה לבג"ץ אחרי שנבחרה למועצה הדתית בירוחם, אבל הרבנות הראשית סירבה למנות אותה. בעקבות פסיקת בג"ץ הרבנות גנזה את פסק ההלכה, ולא קיימה את החרם שאיימה בו. התוצאה: נשים מכהנות במועצות דתיות! 

כך קרה גם בתובענה ייצוגית שאפשרה לנשים להשתתף בשידוריה של תחנת רדיו ספרדית־חרדית. 

הבעיה, לתפיסתה של תירוש, אינה שולית. כל כניעה להפרדה רק גורמת לדרישות נוספות, ומחמירות עוד יותר: "אנשי חברה קדישא שכופים הפרדה מגדרית בטקסי לוויה, מחיצה שהולכת ומתגבהת משנה לשנה בכותל המערבי, אלימות גוברת נגד נשות הכותל על רקע גרירת רגליים ונסיגות חוזרות ונשנות מכל מתווה או הסדר, סגן שר חרדי שאיננו מאפשר לעובדות משרד הבריאות לעלות לבמה בטקס קבלת פרסים, או ראש עיר חרדי שמסרב לשבת ליד אישה באולפן טלוויזיה."

אוטובוסים בהפרדה גורמים לכך שנהגים (מקרה שקרה: נהג אמבולנס שאמור היה לפנות חולת קורונה!) מסרבים להעלות נשים אם לבושן אינו "צנוע" די הצורך, וגם הנורמות ל"צניעות" מחמירות ונוגעות בפרטים מדוקדקים כמו – עובי הגרביים הנדרש… (אגב כך, מזכירה תירוש, שום לבוש, "צנוע" ככל שיהיה, אפילו בורקה שמכסה הכול, חוץ מאשר את העיניים, לא מונע את האפשרות שאישה תואשם בפיתויו של גבר ששהתה להרף עין במחיצתו…)

גברים שמסלקים נשים לחלקו האחורי של האוטובוס אינם "לא מנומסים". הם פוגעים בזכויות יסוד: "שוויון, כבוד, וחופש לכל אדם, לרבות נשים"! (ההדגשה שלי, עע"א). הפרדה מגדרית יוצרת חברה לא בטוחה ולא הוגנת. 

לא מדובר ב"אחדות העם", אלא –"באחדות בין גברים", שכן "הפרדה מזכירה לכל אישה: את אישה לפני שאת קולגה. את אישה לפני שאת מרצה. את אישה לפני שאת חיילת. את אישה לפני שאת מזרחית, לסבית או עם מוגבלות. את נקבה לפני שאת אדם. לא צניעות ולא כבוד נשמרים באמצעות מנגנון ההפרדה, אלא מבנה היררכי שמשרת את השארת הנשים במקום שהוקצה להן, לכאורה מתוקפו של סדר טבעי. הפרדה הופכת את הגבר לכללי, לבלתי מסומן, ל'ציבור', ואת האישה לחריג, להפרעה לסדר, למי שצריכה להצטמצם למקום המוקצה לה". משמעותה של ההפרדה היא אחת – העדפה של גברים.  

תירוש משרטטת את התהליך שעברו זכויות נשים בישראל: בשנות העשרים התנהל ויכוח לגבי זכות הבחירה של נשים. ההנהגה הדתית לא רק תבעה שלא יתאפשר לנשים להצביע, הם רצו גם שתהיה "עזרת נשים" באספת הנבחרים, כמו שיש בבתי כנסת! לקרוא ולא להאמין. (הדרישה נדחתה, כמובן, בזכות מאבקן של נשים).

אבל כיום חלה שוב התדרדרות במעמדן של נשים ובזכויותיהן. כך למשל הצעת חוק שהקואליציה הסכימה עליו,  תאפשר לבעלי עסקים או מקצוע לסרב להעניק שירותים "אם הדבר מתנגש עם אמונתם הדתית". החוק כמובן יפתח פתח לפגיעה בזכויות הפרט. "רופאה תוכל לסרב לתת טיפולי פוריות לזוג לסביות, ובעלי עסק יוכלו לנהל את השירות אצלם בתורים נפרדים לגברים ולנשים או לדרוש שנשים ייכנסו למקום רק בלבוש צנוע".

השיטות להדיר נשים משוכללות. למשל – לתלות שלט שלפיו בית שימוש ציבורי במקום כלשהו (למשל – באוניברסיטה!) סגור בפני נשים בלבד החל משעה מסוימת. 

כאשר נקבעת הפרדה מגדרית, היא פועלת תמיד נגד נשים. הן נדרשות לשבת בחלקו האחורי של אולם הרצאות, או אפילו מאחורי פרגוד. לפיכך ההפרדה נועדה בעצם לפגוע בנשים ולהיטיב עם גברים.

יש להבין כי כשם שהפרדה על בסיס גזעי פסולה, כי היא פוגעת בשוויון הזכויות של בני אדם, כך גם הפרדה על בסיס מגדרי פסולה, ומאותה סיבה. 

אבל, כך מסתבר, האדנים שעליהם נשען ההישג המופלא – "ההבנה שתכונות שרירותיות אינן צריכות להכתיב את אפשרויותיו של אדם ואת גורלו" – רעועים מאוד. רעועים מדי. אפלייה נגד נשים נהפכת שוב לנורמה. 

יופי תירוש נאבקת בספרה נגד הריאקציה ההרסנית שמשתלטת על חיינו. האם ספרה יכול להשפיע? לשנות משהו? האם יקראו אותו מי שאמורים לבלום את הנסיגה הבלתי נסבלת הזאת? אני בספק. 

ארגון ""זזים, קהילה פועלת" ששלח לי את המייל המצוטט לעיל, הציע לי להצטרף אליהם במאבק, "להוסיף את שמי בקליק אחד". עוד נכתב שם כי: 

לחצתי. גם אתם מוזמנים.

לאחרונה השתתפה יופי תירוש בכמה הרצאות שצולמו, ובהן היטיבה להסביר את מחשבותיה. להלן הקישורים:

כדאי מאוד להקשיב לה.

בבית רדיקל:

ובמכון הרטמן:

הוצאת קרן ברל כצנלסון, 2025
עורכת: יעל נעמני
197 עמ'

כמה זה יעלה בפועל את זאת אני בינתיים לא יודע; כלומר אין לי עוד המובילות המסוגלות לנוע בזמן; אבל אל דאגה, זה כבר יימצא, די אם תיקח עיפרון ולחשב כמה אפשר להרוויח בזה. מלבד המובילות הארורות האלה יש לי מתווה ארגוני מחושב היטב.

למשל, יבוא אלי אדון אחד, היה רוצה להעתיק את מגוריו מהמאה הארורה הזאת; נמאס לו עד גובה הצוואר, ממש עד הצוואר, ממלחמת גזים, חימוש, בולשביזם, פשיזם ובכלל כל הקידמה הזאת. אני מניח לו לקלל, אדוני, ואז אני מראה לו: לבחירתך אדוני; לפניך פרוספקטים של המאות השונות נגיד כאן: המאה התשע עשרה. עידן משכיל, דיכוי מתון. מלחמות מנוהלות בהגינות ובקנה מידה מוגבל; פריחה נהדרת של המדעים, הזדמנויות פז להתפשטות והצלחה כלכלית; מומלץ במיוחד עידנו של המושל באך בשל השקט העמוק והיחס האנושי למדי לבני אדם.

או המאה השמונה עשרה, המתאימה במיוחד למעוניינים בערכים רוחניים וחירות המחשבה; מתאים במיוחד להוגים נכבדים ואינטלקטואלים.

או, לבקשתכם, הנה המאה הששית לספירה; אמת נכון, השתוללו אז ההונים, אבל אפשר היה להסתתר במעבה היער; חיים אידיליים, אוויר עשיר באוזון, דייג וענפי ספורט אחרים. או מה שקרוי רדיפת הנוצרים, עידן מתורבת מאד יחסית; קטקומבות חמות ונוחות, סובלנות דתית ואחרת ניכרת, בלא מחנות ריכוז וכן הלאה.

בקיצור, הייתי מתפלא אם בן המאה העשרים לא יבחר לו עידן אחר שבו יוכל לחיות בחירות ואנושיות משופרת; והוא יאמר לי: אדוני, אם תיתן הנחה, אעדיף לעבור לתקופת האבן הקדומה. אבל אני אוֹמָר: מצטער, המחירים שלנו קבועים; אנא ראה כמה הזמנות יש לנו לימי קדם; לשם אנו מעבירים את הלקוחות רק בקבוצות ובהגבלת משקל הזווד לשתים עשרה ליטראות הראש; אחרת, מצטער, אי אפשר לעמוד בלחץ הביקוש. המקום הפנוי הקרוב ביותר רשום בקבוצה היוצאת לתקופת האבן המוקדמת בשלושה עשר במארס הקרוב; אם אתה רוצה אשמור לך את המקום כבר עכשיו – – –

מה אומר לך ומה אספר, אדוני; יהיה זה עסק מצויין; הייתי רוצה להתחיל בשלוש עשרה מובילות מטען וששה אוטובוסים עממיים. שום דבר לא חסר לי להשלמת העסקה מלבד הרכב שינוע בציר הזמן; אבל את אלה כבר מישהו ימציא; הלא היום או מחר זה יהיה, אם כך לומר, הכרח קיומי לעולמנו המשכיל!"

25.10.1936

תרגם מצ'כית: אפרים פרויד

במשך שנים, וכמו רבים אחרים, עקבתי מקרוב, ככל שהתאפשר לי, אחרי פרשת הרצח של תאיר ראדה בבית הספר שבו למדה בקצרין, וכמובן שגם אחרי גלגולי ההעמדה לדין והערעורים של רומן זדורוב.

כמו רבים, גם אני הייתי בטוחה בתום המשפט הראשון שהמשטרה תפשה את הרוצח.

הפרשה החלה, כזכור, ב־6 בדצבמר 2006. את גופתה של תאיר, שעדיין לא מלאו לה ארבע עשרה כשנרצחה, מצאו באחד מתאי השירותים בבית הספר "נופי גולן", בקצרין. רומן, מהגר מאוקראינה שהגיע לישראל עם אחותו, אמו ובעלה היהודי, עבד ב"נופי גולן" בריצוף. חודש לפני הרצח הנורא נולד לו ולאולגה אשתו, שאותה הכיר בישראל, בן בכור.

אחרי לחץ רב של חוקריו – בהתחלה הכחיש את מעורבתו מכול וכול (לפניו "נתפשו" חשודים אחרים שהצליחו לעמוד בלחצים ולא הודו בפשע שלא ביצעו) הודה רומן שרצח את תאיר, ו"שחזר" את הרצח. (כל מי שצפה בסרטון המתעד את השחזור יכול להבחין בלי שום קושי בכך שהשוטרים המלווים את רומן מכוונים אותו, וברור לגמרי שאין לו מושג איך ואיפה התרחש הרצח). רומן הצליח אפילו לפברק הסברים מפוקפקים למניעיו לרצח (הוא המציא אותם כי שכנעו אותו שאם ישתף פעולה עונשו יופחת): הילדים בבית הספר שיגעו אותו, תאיר נהגה להוציא מהשקע את התקע של אחד ממכשירי העבודה שלו, והפריעה לו בעבודה, היא הזכירה לו ילדה שהתעללה בו בילדותו באוקראינה, והיה גם איזשהו סיפור על סיגריה, שתאיר ביקשה ממנו לכאורה. "אבל תאיר בכלל לא עישנה!" אני זוכרת את אמה של תאיר זועקת כבר אז, בימים הראשונים אחרי הרצח, ואני זוכרת שחשבתי – בסדר… עוד אימא שלא מכירה את הבת שלה…

אני זוכרת גם את זעקות השבר של אילנה על קבר בתה. את "מה הם עשו לנו" המזוויע, ואת הזעזוע מעצם המחשבה שנערה צעירה, בעצם עדיין רק ילדה, הלכה לבית הספר ולא חזרה משם.

אני זוכרת שכבר אז אילנה, אמה של תאיר, התחילה להביע פקפוקים באשר לזהותו של הרוצח. בין היתר כי המשטרה הכריזה פומבית על תפישתו עוד לפני שנערך השחזור.

אחר כך התברר גם שאין שום ממצאים פורנזיים שקושרים את זדורוב לזירת הפשע המדממת. כלום. לא די־אן־איי שלו, לא טביעות אצבע, לא שערות. הייתה רק "מלכת הראיות": ההודאה שלו.

אני זוכרת איך, כמו רבים, כמו אילנה ראדה, גם אני התחלתי להטיל ספק. האומנם תפשו את האדם הנכון? האומנם לא טפלו את הרצח על החוליה החלשה הכי שמצאו, איש תמים, כנראה שגם לא הכי חכם, שלא יודע עברית, שאפשר לבלבל אותו, להטעות, לשכנע אותו שיודה במה שלא באמת עשה?

בפייסבוק נפתחו כמה קבוצות של ספקנים, שהרבו מאוד לעסוק ברצח ובזדורוב. יותר ויותר אנשים הרגישו שנעשה כאן עוול זועק לשמים. יותר ויותר אנשים נעשו מעורבים רגשית, בעוצמה שאין לה אולי תקדים.

זאת היה כנראה מעין תערובת של תחושת אי צדק משווע, ושל סקרנות, כמו בסיפור מתח, עם רצון הולך וגובר לפענוח של הרצח, להבין מי באמת עשה את זה. ולא פחות מכך – מי לא! את מי הפילו בפח, על לא עוול בכפו.

במשך שנים הלכו הקבוצות הללו וגדלו. והופיע בהן שפע של ממצאים מרתקים: סרטונים רבים מתוך החקירות של זדורוב (מחריד לראות אותו חוזר שוב ושוב שהוא לא אשם, עד ששברו אותו). מתוך התא שלו, בבית הסוהר, שם דיבר עם המדובב (שהוא זה ששכנע אותו להודות, ואפילו שם את המילים בפיו!). ראו שם, בקבוצות, את ה"שחזור", וגם סרטונים שבהם חברותיה של תאיר עונות לתשאול של חוקרי המשטרה.

התשובות שחלקן נתנו, הדיבור שלהן, הרמזים המוזרים שרמזו, עוררו ברבים את התחושה, שהלכה ונעשתה ודאית, שמדובר בהן עצמן. שזאת הייתה מזימה רצחנית של קבוצת ילדות.

אודה על האמת, גם אני השתכנעתי בכך. גם אילנה ראדה, אמה של הנרצחת. היו לכך רמזים רבים. למשל – ילדה שסיפרה, בחיוך מוזר, שהיא יודעת מי רצח את תאיר. ילדה שהעידה שזמן קצר לפני הרצח ראתה בשירותים מישהי לא מוכרת, והתיאור של אותה "מישהי" נשמע מאוד לא עקבי ולא הגיוני. היו גם כמה ילדות שכתבו על דלת חדר המורים את שמן עם תאריך ושעה, כביכול – אליבי תמים וילדותי שיצרו לעצמן, לשעת הרצח. והייתה גם ה"תהלוכה" של הילדות שסיפרו שסביב שעת הרצח באו, נכנסו לחדר השירותים והלכו ממנו. מה עשו שם כולן, פתאום? ומדוע סיפרה מישהי מהן שהתכופפה כדי לראות מי יושבת בתא הסגור, ותיארה את נעליה? ומדוע סיפרה אחת החברות שלפני הרצח תאיר והיא ישבו בחצר בית הספר, בפרגולה, ומיד אחרי שתאיר קמה ואמרה שהיא הולכת לשירותים, אותה חברה קמה גם היא, כדי, כך אמרה, שהילדים האחרים שהיו שם לא ישימו לב אליה. נשמע מאוד מוזר. ואיך אף אחת מהן לא חיפשה את תאיר, שהילקוט שלה נשאר עזוב בכיתה? ומדוע דווקא ביום של הרצח אף חברה לא התלוותה אליה בדרך הביתה, כפי שנהגו תמיד לעשות?

ירום הלוי, עורך הדין שהצליח לזכות את זדורוב, לא כותב מאומה על כל אלה בספרו הזיכוי, המסע אל החופש של רומן זדורוב. אדרבא, החשדות הללו נראו לו לאורך הדרך מופרכים, והוא ממש אסר על כל מי שעזר לו לזכות את זדורוב לעסוק בהם, כי לו הייתה, ויש עדיין, תיזה מוצקה וברורה לחלוטין. לו ברור לגמרי מי רצחה את תאיר.

אני מודה שאחרי שקראתי את ספרו לא יכולתי שלא להשתכנע שהוא צודק! הראיות שהוא מביא נראות לגמרי משכנעות. לירום הלוי ברור שהרוצחת היא מי שהוא ממשיך לכנות אותה א"ק, כפי שנודעה ברבים כשעצם קיומה צף לראשונה וזהותה הייתה עדיין חסויה. הלוי מעדיף את הכינוי, כי שמה הפרטי של א"ק זהה לשמה של אשתו של זדורוב, והלוי מתקשה לכנות בו גם אותה.

קראתי את הספר שלו בעניין רב. לאמיתו של דבר, מאחר שהייתי מעורה כל כך בפרטים, הוא לא באמת חידש לי הרבה, ובכל זאת – ריתק אותי.

כי הלוי מתעד ומשחזר לא רק את מהלכי המשפט, לא רק את העדויות (המדהימות! במיוחד אלה של א"ק!), אלא גם את הלכי הנפש שלו, ואת הדינמיקה שהתרחשה בין כותלי בית המשפט.

נדהמתי לקרוא את הקטעים שבהם אב בית הדין, השופט קולה, כמעט פרש מהמשפט כי הפרקליטים (שייצגו כמובן את המדינה וביקשו להשאיר את הרשעתו של זדורוב על כנה גם בפעם השלישית, במשפט החוזר שירום הלוי הצליח להשיג למענו) רמזו שהוא מוטה וחד־צדדי לטובת הנאשם, עוד הרבה לפני מתן פסק הדין.

הדהימו אותי חילופי הדברים בין השופט, שמתלונן על כך שמרוב עלבון "לא היה לו פסח", ותשובתה של הפרקליטה שלה לא היה לא רק פסח אלא גם חנוכה וראש השנה, תלונה שעליה השיב השופט "איפה היה בראש השנה, מה עשיתי לכם רע בראש השנה תגידי לי…"

ממש מוזר בעיניי. השופט והפרקליטה נשמעים כאן כמו צמד פאסיב אגרסיב שמשתדלים לעורר זה בזה רגשות אשמה, מתקרבנים ומתלוננים במין עמדה מתנצחת ומזוכיסטית… כאילו שלא מדובר פה בחיי אדם, אלא במאבק על יוקרה ותחרות של מי יותר פגוע, מי היה יותר רע אל מי, מי יותר מסכן ממי, ומי אמור יותר להתנצל, כי פגע בכבודו של האחר עד כדי כך שהרס לו את החג (את החגים!)…

לא יאמן…!

אבל אלה כמובן רק אנקדוטות. מה שמעניין באמת בספר זה התהליך שירום הלוי עבר ממתעניין אקראי ורגעי למי שמחויב לרומן זדורוב בכל נפשו ובכל מאודו.

ובעיקר – למי שהצליח, בניגוד לכל הציפיות והתקדימים, להביא לזיכויו!

הראיות וההוכחות שהצליח להעלות חד־משמעיות, ולא מפתיע שזדורוב זוכה.

ירום הלוי עמל על כך במשך שבע שנים, וביום שניתן פסק הדין לא רק הוא, וכמובן שזדורוב ומקורביו, היה מאושר: רבים מאוד בציבור (גם אני!) הרגישו הקלה עצומה.

כשקוראים את הספר, את פירוט הראיות, ואת ההוכחות, עקב בצד אגודל, שירום הלוי הצליח לארוג בתשומת לב ובשקידה, אין בכלל ספק שאדם חף מפשע הופלל בזדון. וזה לא רק משמח, אלא גם מפחיד מאוד.

עם עובד, 2026
עורכת: שרי מקובר־בליקוב
348 עמ'

יָדַעְתִּי בֻּלְמוּסֵי חֶמְדָּה
לְלוּסִי אֲסַפֵּר,
אֶלְחַשׁ רַק לָהּ, הַיְּחִידָה,
עַל מָה שֶׁהִתְעוֹרֵר.

אֲהוּבָתִי כָּל כָּךְ דָּמְתָה
לְוֶרֶד רַעֲנָן
וּבְכֵן – חָמַקְתִּי אֶל בֵּיתָהּ
בְּלַיְלָה בְּלִי עָנָן.

סוּסִי בָּאָחוּ הַמֻּכָּר
דָּהַר, מִהֵר, וְאָץ,
וּמַבָּטִי הַמְּהֻרְהָר
בַּלְּבָנָה נִנְעַץ.

הַלְּבָנָה יָרְדָה לְאַט,
שָׁקְעָה עַל הַמַּטָּע
עַד שֶׁנָּגְעָה כֻּלָּהּ כִּמְעַט
בְּלוּסִי, בַּמִּטָּה.

כְּמוֹ שַׁי הַטֶּבַע וּמַתָּת,
תְּשׁוּרָה כֹּה מְתוּקָה
עַל הַלְּבָנָה אֶת הַמַּבָּט
הוֹתַרְתִּי – הִיא שָׁקְעָה.

פַּרְסָה אַחַר פַּרְסָה הַסּוּס
קָדִימָה הִתְאַוָּה,
טוֹפֵף וְנָע לְלֹא הִסּוּס,
אוֹר הַלְּבָנָה כָּבָה.

וְהִתְעוֹרֵר הִרְהוּר מוּזָר
וּפַחַד: אֱלוֹהִים
מָה אֶעֱשֶׂה אִם לוּסִי כְּבָר
אֵינָהּ בֵּין הַחַיִּים.

תרגום: עופרה עופר אורן

תרגם: יהושע כוכב

Strange Fits of Passion Have I Known
William Wordsworth

Strange fits of passion have I known:
And I will dare to tell,
But in the lover's ear alone,
What once to me befell.

When she I loved looked every day
Fresh as a rose in June,
I to her cottage bent my way,
Beneath an evening-moon.

Upon the moon I fixed my eye,
All over the wide lea;
With quickening pace my horse drew nigh
Those paths so dear to me.

And now we reached the orchard-plot;
And, as we climbed the hill,
The sinking moon to Lucy's cot
Came near, and nearer still.

In one of those sweet dreams I slept,
Kind Nature's gentlest boon!
And all the while my eye I kept
On the descending moon.

My horse moved on; hoof after hoof
He raised, and never stopped:
When down behind the cottage roof,
At once, the bright moon dropped.

What fond and wayward thoughts will slide
Into a Lover's head!
"O mercy!" to myself I cried,
"If Lucy should be dead!"

כותרת המשנה של ספרו החדש של אורי דרומי – "מה ניתן ללמוד מניסיונם של הצרפתים לשלוט על עם אחר" הפתיעה אותי. הסקתי ממנה שדרומי רואה קשר בין מה שקרה לצרפתים באלג'יריה לבין החיים שלנו, כאן ועכשיו, ושהוא מתכוון להראות בספר את הלקחים שאפשר וכדאי להפיק מהתנסותם של הצרפתים.

אבל מה הקשר? תהיתי. הרי ההבדלים ברורים, מלכתחילה: קודם כול – גיאוגרפיים, כמובן. בין צרפת לאלג'יר מפריד – לא פחות – הים התיכון, זאת לעומת הקרבה ההדוקה והאינטימית כל כך שיש בין מדינת ישראל לבין הגדה המערבית, או בכינויה האחר, שמנכס את המחוזות הללו באמצעות אלוזיות מקראיות, "יהודה ושומרון". שנית – הקשר הרגשי, שדווקא השימוש ב"יהודה ושומרון" מדגיש. לעומת זאת, אלג'יריה מעולם לא הייתה "ארץ אבות" של הצרפתים…

כשקראתי את הספר הופתעתי לגלות שגם בזמן אמת היו מי שראו מקבילות בין מה שעבר על הצרפתים באלג'יריה, לבין המציאות הישראלית. עד כדי כך שדוד בן גוריון אפילו הציע ב־1960 לנשיא צרפת, שארל דה גול, ללמוד מאתנו ו"'ליישב את אלג'יריה' בנוער חלוצי צרפתי, 'שיהפוך את אלג'יריה ואת סהרה לחלק מצרפת'".

די לא יאומן לקרוא "עד כמה טעה בן גוריון בקריאת המצב ולא הבין כהלכה – לא את מה שהתרחש באותה עת בצרפת ולא את המדיניות האלג'יראית של דה גול", שבשלב הזה כבר הבין שלא תהיה לצרפת ברירה אלא להסתלק מאלג'יריה, ואפילו במחיר ההפקרה של המתנחלים הצרפתים, המכונים "פייה נואר" ("כפות רגליים שחורות"), שיאלצו לבחור: "מזוודה או ארון", כלומר – לארוז את מה שיוכלו ולנוס לצרפת, או להירצח. מה שאכן קרה כעבור שנתיים.

דה גול הכריז ש"אלג'יר לאלג'יראים", וויתר על החלום האימפריאליסטי הנושן, שראה במקומות כמו צפון אפריקה אזורי ספר ריקים מאדם שה"חלוצים" יכולים ורשאים ליישב, ולנצל אותם לצרכיהם ולרווחתם. 

הערבים שחיו שם לא נחשבו בעלי זכויות, או אפילו לא ממש בני אדם. הנה למשל תיאור שדרומי מצטט מתוך הספר מלחמה פראית לשלום מאת ההיסטוריון אליסטר הורן: הפייה נואר נהגו לדבר עם ערבים בגוף שני – כמו אל אנשים קרובים, ילדים, משרתים או חיות. "בהקשר זה מסופר על מעשה בשופט השואל בבית המשפט: 'האם יש עוד עדים?'" התשובה שהוא מקבל: "'כן, חמישה; שני בני אדם ושלושה ערבים'. או מקרה אחר: 'זה היה ערבי, אבל לבוש כמו בן אדם…'"

יותר ממיליון לא־מוסלמים חיו באלג'יריה, במשך יותר ממאה שנה. צרפת פלשה לשם ב־1830. דורות רבים של צרפתים נולדו שם, גדלו, וגידלו את ילדיהם. זאת הייתה, מבחינתם, ארצם האהובה, שממנה סולקו בסוף בצעד חד־צדדי, כשדה גול השתכנע שהיחס בין עלות לתועלת, אם צרפת תישאר באלג'יריה, נוטה לכיוון ההפסד.

לא רק דה גול, אלא גם מרבית הציבור הצרפתי קץ בצורך להשקיע משאבים כה רבים בהמשך ה"אחזקה" של אלג'יריה.

הספר מלחמת אלג'יריה מאת ז'יל רואה השפיע מאוד על דעת הקהל. מיד עם צאתו לאור היה לרב־מכר בצרפת. בהקדמה כתב רואה לקוראיו: "עדיין יש לכם הזדמנות להניח את הספר הזה מידיכם, אבל אם תחליטו להמשיך, קיראו אותו מתחילתו ועד סופו, כדי שלא תגיעו למסקנות נמהרות. ואם חלילה לא תוכלו להירדם, דעו לכם שגם שנתי נודדת עלי, וכך יהיה עד שיבוא השלום". (נדהמתי כשהבנתי שיש בכוחו ספר – ספר! – להשפיע כל כך על המציאות!)

רואה עוסק בו, בין היתר, באלימות המחרידה שאותה נקטו הצרפתים כלפי הערבים. למשל, סיפורו הקטן על אישה צרפתייה "טובת לב" בדרך כלל, אך גזענית להחריד: הוא שמע אותה אומרת על הערבים שאם יש בהם איזושהי תבונה, גם בכך היא מטילה ספק רב, זה אולי בגלל הכינים… הוא מספר בפרוטרוט מצמרר על עינויים רצחניים, לא רק במילים, אלא גם במעשים, אבל דבריו עסקו בעיקר במחיר הכבד שצרפת משלמת ותשלם גם בעתיד, אם הכיבוש יימשך. כך, במונחים כלכליים יבשים, הסביר לקוראיו שאם הם רוצים להישאר באלג'יריה, יצטרכו כנראה לוותר על איכות חייהם בצרפת. למשל, על חופשתיהם השנתיות היקרות מפז, ועל השכלה גבוהה לילדיהם.

הם השתכנעו. 

ברור לגמרי שאורי דרומי מצפה מאתנו לעשות בעצמנו את ההקבלות.

כשקראתי על הצרפתייה טובת הלב שלא רואה בערבים בני אדם, נזכרתי באישה טובת לב, ישראלית, שאמרה – וייצגה כמובן את דעתם של רבים, אחרת לא הייתה מעזה! – בקור רוח ובאדישות גמורה שלדעתה "צריך להרוג את כולם בעזה. את כולם". "גם תינוקות?" שאלתי אותה בזהירות. "כן," היא השיבה נחרצות. "גם תינוקות". 

גולש המכונה John Brown העלה לאחרונה לפייסבוק את הקולז' הזה:

נדמה לי שאין עוד צורך לוהסיף על כך מאומה.

נכון, ממה שחמאס עשו בשבעה באוקטובר אי אפשר להתאושש. הזוועה בהתגלמותה התחוללה כאן, ואותותיה עוד ילוו אותנו במשך דורות רבים.

אבל נשאלת השאלה – האם נאפשר לרוע המזוויע הזה לחדור גם לתוכנו, לנפשנו, ולהפוך גם אותנו למפלצות אדם?

אורי דרומי לא מקל עלינו, קוראי הספר. הוא מתאר בתחילתו מעשים קשים מאוד שהיה עד להם: התעללויות חמורות, מחרידות, של חיילי צה"ל בפלסטינים – הרבה לפני השבעה באוקטובר. הוא גם מניח ש"ההרג ההמוני בקרב אזרחים בעזה במהלך המלחמה הנוכחית, שחרג מזמן מכל שיקול של צורך צבאי, מעורר את החשד שעיקר מטרתו היא נקמה על זוועות 7 באוקטובר". 

מצד אחד, הצורך בנקמה מובן. 

מצד שני, ברור שנקמה לא תביא אותנו לשום מקום משקם ובונה, לשום עתיד טוב יותר לילדינו ולנכדינו. הנקמה גם לא הועילה בטווח המיידי. הדעת נותנת שחלק גדול מהחטופים יכלו לשוב הביתה בחיים זמן רב לפני כן, אילו נחתמה ה"עסקה" (איזו מילה מתועבת, בהקשר הזה!) שטראמפ כפה בסופו של דבר על הצדדים. אז התנקמנו. כן. הרסנו את עזה והרגנו מי יודע כמה בני אדם, גם תינוקות (אגב, ההימנעות של התקשורת הישראלית מלהציג בפנינו את מה שקורה בעזה דומה מאוד להימנעות של התקשורת הצרפתית לספר לציבור שלהם מה ארצם מעוללת באלג'יריה). אבל הרש פולין גולדברג, עדן ירושלמי, כרמל גת, אורי דנינו, אלכס לובנוב ואלמוג סרוסי יכלו להיות כאן אתנו, בחיים. גם אריה זלמנוביץ', עמירם קופר, עפרה קידר, אילן וייס, גדי חגי וג'ודי ויינשטיין. ושירי, כפיר ואריאל ביבס. 

המחשבות על כך מטריפות את הדעת. 

השאלה היא מה אפשר ומה צריך לעשות עכשיו, כדי למנוע עתיד נורא לא פחות.

דרומי מציג בפשטות את הדילמה שבפניה בדיוק גם אנחנו ניצבים כאן: צרפת יכלה לספח את אלג'יריה, ואז להשליט בה משטר אפרטהייד, או להעניק שוויון זכויות מלא לכל תושביה. כן, גם למוסלמים. או להמשיך לשאת בנטל הכלכלי, המוסרי, הנפשי, שהלך והכביד על החברה הצרפתית. הידיעות על העינויים שחיילים צרפתים מענים אחרים, בשמו של כל צרפתי באשר הוא, נעשו בלתי נסבלות. המחיר של אחזקת קולוניה נעשה בלתי אפשרי. 

ואנחנו – רוצים שבנינו הטובים יעסקו במלאכת שיטור? שיוותרו עם צלקות נפשיות ומוסריות, בשל החיכוך עם אוכלוסייה אזרחית, שצבא לא אמור "לטפל" בה? אנחנו רוצים שתקציבי עתק שאמורים להגיע לתוך שטחי הקו הירוק יוקצו ליישובי הגדה המערבית? במיוחד כיום, כשהגליל זקוק יותר מתמיד לשיקום, אחרי ההרס הנורא שהותירה בו המלחמה? "העלות הכוללת של החזקת השטחים צומחת משנה לשנה ומכבידה יותר ויותר על כלל האוכלוסיה בישראל", כותב אורי דרומי בספרו. 

מה אנחנו רוצים? לספח? ואז להשליט אפרטהייד רשמי? להיות "מדינה מצורעת בקהילייה הבינלאומית", כמו שהייתה דרום אפריקה, כמו שהייתה גם צרפת, עד שיצאה מאלג'יריה? 

האם יימצא הספר, שישכנע את הציבור הישראלי? האם יימצא מנהיג (כמו אריאל שרון, "שהיה רוב שנותיו יוזם ותומך נלהב ביותר של ההתנחלויות" אבל "שינה בערוב ימיו את מדיניותו והתנתק מעזה וצפון השומרון") שינהג כמו דה גול, באומץ, בנחישות, שיוציא מהכוח אל הפועל את התפישה (יותר ויותר ישראלים מחזיקים בה) שלפיה יש להיפרד מהפלסטינים, כי ההחזקה של שטחי הגדה המערבית הרסנית ומזיקה לחברה הישראלית, וכיוון שהמצב הנוכחי, הלא חוקי ולא רשמי, לא סיפוח ולא היפרדות – פוגע בנו?

קראתי את אלג'יריה זה כאן? בנשימה עצורה. הוא ספר חשוב! הוא אולי לא יחולל את השינוי המיידי כמו מלחמת אלג'יריה של ז'יל רואה, אבל נדמה לי שכל טיפה שנוספת מטה לאט לאט את הכף. השאלה היא רק אם יש לנו די זמן לכך. 

הוצאת ספרי עליית גג וידיעות ספרים, 2026
עורכים: יהודה מלצר ומולי מלצר
366 עמ' (כולל מקורות ואינדקס)

11 בנובמבר
יום העצמאות של פולניה נחגג ברוב טקס בבית הכנסת בטלומצקה.
מאחר שהוא פתוח לקהל הרחב, זו הזדמנות מצוינת להתפעל. מהסינגוגה ממקהלת בית הכנסת ומהפולנית הרהוטה של הרב ד"ר שור.
חנוכה
סופגניות יש בוורשה כל השנה, אבל ליד חנוכייה דולקת על רקע פרחי  השלג שבחלונות הן הרבה יותר טעימות.
סילבסטר
מסיבת סילבסטר נהפכה למנהג יהודי כל כך בוורשה, עד שנוצרים רבים מוותרים עליה. החגיגות מתקיימות בחצות הלילה בתיאטרוני היידיש, בבתי הקפה ובבתי הקולנוע בשכונה, וכולם מתחרים ביניהם על תואר המסיבה העליזה ביותר.
פסטיבל שופן בפברואר
בכל שנה בפברואר מתקיים בוורשה "פסטיבל שופן", תחרות שנתית של נגינה בפסנתר שבה נוהגים לזכות יהודים: השנה רק שניים מתוך השלושה היו בני ברית. אחרי ההכרזה על הזוכים, אומרים כאן בחיוך, משמיעים האנדקים את מארש האבל של שופן.
פורים
בחצרות הבתים מופיעות להקות מאולתרות של שחקני "פורים שפיל" שצוחקות על כולם, וילדי בתי הספר תרבות מעלים הצגות אקטואליות בעברית בשום פנים ואופן אין להחמיץ את הנשף השנתי של איגוד הסופרים והעיתונאים בטלומצקה 13; אם לא הצלחתם להגיע לשם, נסו לפחות להזמין את עצמכם לסעודת פורים מסורתית.
פסח
כמה ימים לפני החג החצרות מתמלאות דוודים רותחים של הגעלת כלים. אחר כך יעטוף אתכם ריח הבורשט, היין ובעיקר הטיגונים בשמן. זה הזמן לתרום משהו לקמחא דפסחא, שרבע מיהודי ורשה נזקקים לו למרבה הצער. ועוד חידוש ורשאי: בפסח נוהגים בבתי הכנסת של ורשה לדבר על גאולת הארץ.

כשהייתה מרית ילדה בגן נגלה לה באקראי סוד חייה: היא הייתה עדה לתמונה שהבהירה לה בלי מילים את ייעודה ואת עתידה. את מה שראתה היא מכנה "פְּיֶיטָה עם צמה": שתי הילדות היפות של הגן הסתגרו בשירותים. לאחת מהן התלכלכה בטעות הצמה, קצהָ נטבל בצבע הירוק שאתו ציירה. הילדה האחרת עזרה לה: היא החזיקה שפופרת ריקה, שאותה מילאה במים צלולים, ושטפה בהם את הצמה ביסודיות, שוב ושוב, "טבלה את קצה הצמה, נדנדה אותה קלות עד שהמים נעכרו, משתה, סחטה בעדינות, שפכה את המים, הדיחה את השפופרת ברוב עסק ומילאה אותה במים צלולים". הילדות היו שקועות כל כך בתיקון, עד שלא הבחינו במרית. והיא, הקטנה והמעשית, רצתה להסביר להן ש"הרבה יותר יעיל יהיה לפתוח ברז ולתת לזרם לעשות את שלו", אבל פתאום התחוור לה: "אני הייתי הפולשת, המציצה לסוד שלעולם לא יהיה שלי", ועוד אמרה לעצמה – "חשבתי שתמיד אהיה בודדה. שהחמלה הזאת, היופי הזה, לעולם לא יהיו שלי." היא חשה אומללה מאוד, ובד בבד גם מאושרת, "כי בצד הקנאה והרחמים העצמיים קלטתי גם את היופי". מרחב חדש נפתח בפניה: "הבנתי מה זאת אמנות ואיך היא תציל אותי", כי "הזדהות אינה האופציה היחידה, גם התבוננות היא אושר." אפשר "לחוות משהו ברגש וגם במחשבה, מבפנים וגם ממרחק, וידעתי שהכפילות תושיע אותי. היא תאפשר לי להכיל את הכאב בלי להתפוצץ או להתמסמס".

התובנה הזאת, שמרית הגיעה אליה בגיל צעיר כל כך, מרחפת על פני הממואר שכתבה, שתיארה בו עוצמות בלתי נתפסות של כאב, שיופי ואהבה ממתיקים ומושיעים אותו.

לאורך הממואר מופיע כשלד שמחזיק אותו מעין סיפור שהיה יכול להיחשב מקברי ובלתי אפשרי, אבל כאן הוא מקבל ממדים אחרים, "סיפור" שהעניק לספר את שמו "מותה ומותה של אמא שלי": אמה של מרית חלתה במחלה חשוכת מרפא, והחליטה על יום מותה. היא נפרדה מכל אוהביה, ובבוא השעה שקבעה לעצמה נטלה את השיקוי שקיבלה מראש, זה שנועד להמית אותה בלי ייסורים.

היא אכן שקעה בתרדמת, אבל – לא מתה! במשך שבועיים עוד החזיקה מעמד, תחילה מחוסרת הכרה, עד שבשלב מסוים פקחה את עיניה והצליחה למלמל תשובות קוהרנטיות לשאלות בסיסיות: את רוצה למות? כן. היא שבה ואמרה למרית ולסביון אחותה. היא רוצה למות.

אבל גופה סירב! 

והרי בעבר גופה שיתף מאוד פעולה עם רצונותיה. בפעמיים שילדה את בנותיה, אלה שלא ממש רצתה בהן, נעצרו הצירים, ופעמיים כמעט מתו העובריות בעודן באיבן. כשהרתה בפעם השלישית, בהיותה בת ארבעים ואחת, הצליח גופה להפסיק את ההיריון מאליו, הוא "התפוצץ" בתוכה, אמרה הדודנית של מרית שגם בישרה לה, כמו במעין נחמה, שזהו, יותר אמה לא תוכל להרות.

ועם זאת, אף על פי שהאמא לא רצתה להיות אמא, הייתה שם אהבה הדדית רבה ועמוקה. אהבה מחזקת וחשובה. משני הכיוונים. האם – את בנותיה, בדרכה העצמאית, שוחרת החופש, והן – אותה.  

תיאור הימים האחרונים לחייה, שבהם סעדו אותה, טיפלו בה כמיטב יכולתן, והרבו לצחוק (צחוקה היה חסר להן במיוחד, כי הוא תמיד ליווה אותה בחייה לכל מקום ובכל סיטואציה) מדהים. קודם כול, מה שקרה להן "בגדול": אמן המתאבדת לא מצליחה למות, ושנית – הסצנות הקטנות שליוו אותן במשך השבועיים, עד שהמוות הגיע. אחרי שהתעוררה חלקית סבלה אמן מכאבים, והן ניסו להקל עליה בעזרת רופא פליאטיבי שהגיע והסביר להן איך לתת לה מורפיום. אבל המבחנה עם התרופה נשברה, חלק מתוכנה נשפך, אצבעותיה של סביון נפצעו… ו – מה עושים? איך מתגברים על חוסר המיומנות, המגושמות, על המאבק בין הרצון לעזור לאמן לבין הצורך העמוק להשאיר אותה בחיים?

כשסבתה האהובה מאוד של מרית נפלה יום אחד באישון לילה ומתה פתאום, כולם כינו את זה "מות נשיקה". מרית לעומת זאת הצטערה ושבה ואמרה לעצמה – אילו רק התאפשר לי להיפרד ממנה. רק עוד שבועיים. ובכן, אמה העניקה לה את הזכות המוזרה הזאת, שהייתה בה גם מידה רבה של חסד.

כותרת המשנה של הממואר, "סיפור אהבה" מדויקת מאוד. מרית מספרת לנו רבות על בני משפחתה. על האהבה שידעו להשפיע אלה על אלה. על המוזרויות שלהם. על חייהם הססגוניים והצבעוניים מאוד, צבעוניים ממש. סבה, למשל, שהיה בעלים של מפעל למכונות השקיה, הקפיד לצבוע את המכשירים שנועדו להיטמן באדמה, תמיד – בצבעים יפים כראות עיניו, כי, כך הסביר, "אני אוהב צבעים". לימים, כשבנה של מרית הגדיר את עצמו באותן מילים, עוד בהיותו תלמיד בבית הספר, הבינה שזאת כנראה תכונה שעוברת בירושה, כי גם היא עצמה "אוהבת צבעים". 

והספר מלא בהם – את כולו היא צובעת במילותיה, והתמונות מתחלפות, כמו בקליידוסקופ מרהיב ויפה להפליא: הציורים שסבה צייר על החלון בחדרו. התיקים שדודתה תפרה משאריות בדים ורפיה. ולצידם כל הפרטים הרבים האחרים שהיא זוכרת היטב:

"גם עכשיו, עשרות שנים אחרי מותם, אני עדיין חולמת על התקרות המתפוררות, על הגיגיות התלויות מעל הרחוב, על סל הקש הצהוב המיטלטל מעל ראשי העוברים ושבים. אני עדיין חולמת על המברשת והיעה הקטן שבעזרתם היה סבי מטאטא את הפירורים מהשולחן, על שלוש הקוקיות הקוראות זו אחר זו, על המסך הכבד העטור גדילים שנתלה באמצע הדירה והפך את המסדרון לבמת תיאטרון ואת דלתות חדר האמבטיה והשירותים לתפאורה. אני חוזרת אל חדרה המואר של סבתי, ואפילו יותר מזה אל החדרון האפלולי של סבי, שמתפשט ומתכווץ לפי הצורך"… 

הילדה מהגן שגדלה ונהפכה לאמנית יודעת למצוא יופי גם במקומות שיש בהם סבל, ונחמה, גם כשכואב. 

אפילו לנהג האמבולנס שבא לפנות את גופת אמה, שהצליחה סוף סוף למות, היא מוצאת מילות נחמה: הוא מספר לה על סבתו, שנקראה שמס, שמש בערבית, על האבל ותחושת האשמה שהוא נושא אתו מאז שמתה, על תחושתו שהשמש כבתה. לא, היא אומרת לו, השמש לא כבתה. סבתא שלך אהבה אותך ולא רצתה שתצטער ושתרגיש אשם. השמש ממשיכה לזרוח – בתוכך!

כי היא כבר יודעת: גם אנשים מתים ממשיכים לגדול. 

מצא חן בעיניה מאוד שאת ההישגים העצומים, הנחשבים מאוד, של בני משפחתה – אמה הייתה שופטת חשובה, רות בן ישראל, פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב, דקאנית הפקולטה למשפטים בשנים 1990–1991, וכלת פרס ישראל לחקר המשפט לשנת תשס"א ודודה היה יובל נאמן, מדען, פרופסור, חבר כנסת, גם הוא חתן פרס ישראל – "מניחה" מרית בממואר שלה כהערות שוליים, כי הם לא העיקר. מה שחשוב באמת זאת האהבה הרבה ששררה שם, ושהספר מיטיב להביע. 

הוצאת אלטנוילנד, 2026
עורך: דורי מנור
154 עמ'

הָעֲבָדִים מְשַׁוְּעִים לְלֶחֶם

הָעוֹבְדִים מְשַׁוְּעִים לַלֶּחֶם.
הַסּוֹחֲרִים מְשַׁוְּעִים לַשְּׁוָקִים.
הַמֻּבְטָלִים רָעֲבוּ, עַכְשָׁו
רְעֵבִים גַּם הַמַּעֲסִיקִים.
הַיָּדַיִם, שֶׁהָיוּ חֲבוּקוֹת, שׁוּב בִּתְנוּעָה:
הֵן מְיַצְּרוֹת פְּגָזִים.

אֵלֶּה שֶׁנּוֹטְלִים אֶת הַבָּשָׂר

אֵלֶּה שֶׁנּוֹטְלִים אֶת הַבָּשָׂר מֵהַשֻּׁלְחָן
מְלַמְּדִים לְהִסְתַּפֵּק בְּמוּעָט.
אֵלֶּה שֶׁלָּהֶם מְיֹעֶדֶת הַתְּרוּמָה
תּוֹבְעִים הַקְרָבָה.
אֵלֶּה שֶׁהִתְפַּטְּמוּ מְסַפְּרִים לָרְעֵבִים
עַל יְמֵי הַגְּדֻלָּה הָעֲתִידִים לָבוֹא.
אֵלֶּה שֶׁגּוֹרְרִים אֶת הַמְּדִינָה לַתְּהוֹם
טוֹעֲנִים שֶׁחָכְמַת הַמִּמְשָׁל הִיא מֵעֵבֶר לְכֹחוֹ
שֶׁל הָאָדָם הָרָגִיל.

כְּשֶׁהַמַּנְהִיגִים מְדַבְּרִים עַל שָׁלוֹם

כְּשֶׁהַמַּנְהִיגִים מְדַבְּרִים עַל שָׁלוֹם
פְּשׁוּטֵי הָעָם יוֹדְעִים
שֶׁהַמִּלְחָמָה מִתְקָרֶבֶת.
כְּשֶׁהַמַּנְהִיגִים מְקַלְּלִים אֶת הַמִּלְחָמָה
צַוֵּי הַגִּיּוּס כְּבָר נִכְתְּבוּ.

הַמַּנְהִיגִים

הַמַּנְהִיגִים
הִתְכַּנְּסוּ בַּחֲדַר הַיְּשִׁיבוֹת.
הַהוֹלֵךְ בָּרְחוֹב
הַשְׁלֵךְ כָּל תִּקְוָה.
הַמֶּמְשָׁלוֹת
מְנַסְּחוֹת הֶסְכֵּמִים.
אִישׁ קָטָן
כְּתֹב צַוָּאָה.

הַמַּנְהִיגִים אוֹמְרִים

הַמַּנְהִיגִים אוֹמְרִים: שָׁלוֹם וּמִלְחָמָה
אֵינָם עֲשׂוּיִים מֵאוֹתוֹ אָרִיג.
אֲבָל אֶצְלָם הַשָּׁלוֹם וְהַמִּלְחָמָה
הֵם כְּמוֹ רוּחַ וְסוּפָה.
הַמִּלְחָמָה צוֹמַחַת מֵהַשָּׁלוֹם שֶׁלָּהֶם
כְּמוֹ הַבֵּן מֵרֶחֶם אִמּוֹ
הוּא נוֹשֵׂא אֶת תְּוֵי פָּנֶיהָ הַמַּחֲרִידִים.
מִלְחַמְתָּם הוֹרֶגֶת
אֶת מָה שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלָּהֶם
הִשְׁאִיר לִפְלֵטָה.

עַל הַקִּיר

עַל הַקִּיר נִכְתַּב בְּגִיר:
הֵם רָצוּ בְּמִלְחָמָה.
זֶה שֶׁכָּתַב זֹאת
כְּבָר נָפַל.

אֵלֶּה שֶׁמֵּעַל אוֹמְרִים

אֵלֶּה שֶׁמֵּעַל אוֹמְרִים:
זוֹ הַדֶּרֶךְ לַתְּהִלָּה.
אֵלֶּה שֶׁמִּתַּחַת אוֹמְרִים:
זוֹ הַדֶּרֶךְ לַקֶּבֶר.
הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה
הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה
אֵינָהּ הָרִאשׁוֹנָה. לְפָנֶיהָ
הָיוּ עוֹד מִלְחָמוֹת.
כְּשֶׁהָאַחֲרוֹנָה נִסְתַּיְּמָה
הָיוּ מְנַצְּחִים וּמְנֻצָּחִים.
בַּצַּד הַמְּנַצֵּחַ פְּשׁוּטֵי הָעָם
רָעֲבוּ. בְּקֶרֶב הַמְּנַצְּחִים
פְּשׁוּטֵי הָעָם רָעֲבוּ גַּם הֵם.

כְּשֶׁבָּאָה הָעֵת לִצְעֹד

כְּשֶׁבָּאָה הָעֵת לִצְעֹד, רַבִּים אֵינָם יוֹדְעִים
שֶׁהָאוֹיֵב הוּא הַצּוֹעֵד בְּרֹאשָׁם.
הַקּוֹל הַמְּחַלֵּק לָהֶם פְּקֻדּוֹת
הוּא קוֹלוֹ שֶׁל הָאוֹיֵב.
זֶה שֶׁמְּדַבֵּר עַל הָאוֹיֵב
הוּא הָאוֹיֵב עַצְמוֹ.

לכאורה, מדובר בספר מתח. הוא נפתח בסצנה צבאית מובהקת: שני שוטרים צבאיים מגיעים באישון לילה לאור יהודה, כדי לעצור עריק. השניים, איתן ואמיר, חברים טובים. הם מנסים לבצע את המשימה שהוטלה עליהם, אבל משהו מסתבך מאוד, העריק קופץ מחלון הקומה השלישית, הם רואים מלמעלה שנפצע קשה אך כשהם מצליחים להגיע אליו, אחרי שהם גוברים על שני ביריונים מיסתוריים שצצים וחוסמים את דרכם, הם מגלים שהפצוע נעלם. מישהו פינה את גופתו? ואולי לא נהרג? מכאן ואילך ההסתבכות רק נמשכת, עד שבסופו של הערב אחד משני החברים הללו, איתן ואמיר, מגיע לבית חולים, שם מאשפזים אותו במצב קשה מאוד. רק כעבור שבועיים יתעורר מהתרדמת ששקע בה, ואז יתברר לו (ולנו) שחייו כבר לא ישובו לקדמותם. מפגש אקראי עם גבר שמאושפז אתו באותו חדר, מחולל אצלו שינוי, וממנו נראה שכבר לא תהיה דרך חזרה.

מה בדיוק קרה עד הפציעה שלו? מדוע קפץ העריק מהחלון? מי היו המעורבים האחרים? מדוע העריק מעניין כל כך לא רק את המשטרה הצבאית? מה הסוד העלילתי הנסתר שהביא להתגלגלות של כל ההמשך?

בד בבד עם סיפורם של איתן ואמיר אנחנו לומדים להכיר דמות נוספת, שמו מאיר, חוזר בתשובה נשוי ואב לשישה ילדים, שנאבק כדי לפרנס את משפחתו, וחי מהיד לפה, זאת עד שיום אחד מזדמנת לו אפשרות מפתה מאוד: הוא מתבקש לפתוח בחקירה של מעשה חמור שהתרחש בבית המדרש שאליו הוא שייך. הרב שממנה אותו לעבודה מבטיח לו תשלום נאה, אם יפענח את התעלומה.

כך מתרחשות למעשה שתי פרשות שונות, שהקשר ביניהן לא ברור לאורך רוב הספר, וכשהוא מתגלה, צפויה לקורא הפתעה רבתי.

כל זה בסדר גמור, וגם עונה על הדרישה הבסיסית של ספר מתח: הוא מותח.

אבל – אליה וקוץ בה. כי לכל אורך הקריאה הרגשתי שהספר אינו אלא פלטפורמה להצגה של עניין אחר לגמרי; שהעלילות והחקירות הבלשיות, שהתהפוכות המרתקות והדמויות השונות, נועדו כולן לדבר אחד, והוא זה שמעניין באמת את הכותב.

על גבו של הספר נכתב שדרור יהב הוא, בין היתר, "איש הייטק מרקע חילוני" ושהוא "מלמד יהדות במגוון מסגרות". כאילו שלא יכולתי לנחש את זה מהכתוב.

כי בסופו של דבר, זה בדיוק מה שהוא עושה גם כאן, בספר שלפנינו!

הספר כולו הוא מבחינתי קולב שעליו תלוי העיקר: הטפה חד צדדית ולא מתפשרת, מסע להחזרה בתשובה של הקוראים, ותיאור של המאבק הירואי בין החילוניות ליהדות האורתודוקסית.

לאורך כל הספר חזרתי ושרבטתי בשוליים את המילה "אג'נדה": שוב ושוב, אינספור פעמים, הכותב – באמצעות אחת הדמויות הראשיות בסיפור – מסביר לנו עד כמה נעלה ומרומם הוא החיפוש אחרי משמעות דתית. ורק היא נחשבת, אמיתית ו"מתוקה"…

הוא מראה עד כמה צר עולמם של החילונים. עד כדי קלישאות ממש. הדוגמאות רבות לאינספור. הנה אחת קטנה: בבית המשפחה החילונית של אחת הדמויות אין סעודות משפחתיות של ערב שבת, סתם כי לאימא אין חשק לבשל. המשפחה, כמובן, מפוררת: הבנים נפגשים עם חברים, כמו גם ההורים, ואם מישהו רעב – יש אוכל במקפיא או במקרר, והוא יחמם לעצמו וישב ויאכל לבדו. כי ככה זה אצל החילונים. בניגוד למטעמים הריחניים ולהכנסת האורחים המופלאה שמתקיימת במשפחות חרדיות, כמובן!

עולמם הרוחני של החילונים מצומצם עד זרא. בעצם, אין להם עולם רוחני! הם מתעניינים רק בנסיעות לחוץ לארץ, ובמאבק עיקש נגד הדתיים שהחילונים רואים בהם פולשים מסוכנים שרק יורידו את ערך הנדל"ן שלהם, אם יעברו לגור בשכנותם.

הדתיים־חרדים שקועים בלימודים החשובים מאוד – החשובים באמת! – שלהם: אלה שיש צורך בחוכמה מיוחדת כדי להתמודד אתם, שהרי על עמוד אחד בגמרא הם מסוגלים להתפלפל במשך חודש שלם ועדיין לא לכסות את כל הזוויות והמעמקים של סוגיה נתונה.

השכונות של החילונים נראות אמנם יותר נאות ומטופחות מאשר אלה של החרדים, אבל "האסתטיקה מטעה", כי "מאחורי כל הרוגע הזה, כל אחד הסתגר בביתו הנאה מאחורי חומות גבוהות, השכנים כמעט לא דיברו זה עם זה, ואם הזדקקו לחלב או ביצים העדיפו ללכת למכולת, רק לא לדפוק אצל השכנים", וזאת כמובן בניגוד ליחסי השכנות בבני ברק, שם "השכנים היו מעורבבים וידעו הכול זה על זה, לטוב ולמוטב", שם לא רק שמים לב זה לזה, אלא גם עוזרים מאוד. אפילו אם מישהו סרח, אפילו אם כועסים עליו מאוד, תימצא שכנה רחומה שתביא לו אוכל.

על פי הספר, הרתיעה של החילונים מהחרדים מתבססת על דעות קדומות, פחד ובורות. הם "אנשים עם שנאה אמיתית" כלפי החרדים.

החילונים גם ממש מוגבלים בהבנתם. יש בהם גסות בסיסית שלא מאפשרת להם להבין מה פירושו של חיפוש־עצמי נשגב.

הם מכורים רק לסיפוק צרכים ארציים, וגופניים (צרכים בהמיים, כמובן!).

אפילו מי שרק מתחיל בחיפוש רוחני הוא כבר נעלה יותר מ"סתם" חילוני מצוי, ועוד לפני שחזר בתשובה הוא מצליח לנהוג כיוסף עם אשת פוטיפר שניסתה לפתות אותו והוא נס על נפשו והותיר בידיה את קרע כנף בגדו (האלוזיה מסיפור המקראי מופיעה תחילה ברמז, אבל – שמא הקוראים החילוניים הבורים לא יבינו את ההקבלה – המחבר מקפיד בהמשך להתייחס לפרשת יוסף, לקנאת אחיו, ולעמידתו האיתנה לנוכח הפיתוי האסור…).

היהודים האמיתיים, הדתיים, בין אם חיו לפני אלפי שנים, ובין אם אלה שחיים כיום, נוהגים לארח זרים גמורים בפשטות, בחום אנושי ובנדיבות מופלאה. הם אנושיים, אכפתיים, מעניקים מעצמם.

החוויה הרלגיוזית הופכת אדם "למשהו אחר, זך וטהור" והיא ממלאת אותו ב"תחושת עונג" שבזכותה הוא מרגיש "שהכול במקומו", ואז הוא מייחל לחוש כך לנצח.

החילונים שרודפים את החרדים הם גסי רוח ואלימים. גרפיטי שחוזר בתשובה רואה "חרדים פרזיטים!" מעורר חלחלה בו (ובכותב הספר, מן הסתם): לא תהייה, מדוע בעצם רואים בהם פרזיטים? אכן, הסוגיה של לימודי ליבה שנמנעים מילדים חרדים ובעקבות זאת לא מתאפשר להם להתפתח ולחיות חיים יצרניים ומועילים אינה עולה כלל.

גם הסוגיה של "נמות ולא נתגייס", לא קיימת בספר. יהב, הכותב, לא מתמודד עם שאלות שנויות במחלוקת (בעצם, מה המחלוקת? יש במדינת ישראל חוק גיוס חובה  שהחרדים פוטרים את עצמם ממנו, וממשיכים לזכות בתקציבי ענק, בכספים הקוליאציוניים שזורמים אליהם בזכות כוחם האלקטורלי שאינו מבטא את גודלם באוכלוסיה אלא רק את כוח המיקוח שלהם, בשל שיטת הממשל הפגומה והבעייתית שמפשרת למפלגות קטנות וסחטניות לשמש לשון מאזניים).

יש בספר אידיאליזציה כמעט מוחלטת של חיי החרדים, של האמונה והאמון שהם מחוננים בהם, של האחווה, הקרבה, הנתינה, השאיפה לרוחניות ולמשמעות, ויש בו פסילה מוחלטת של כל אפשרות לרוחניות מסוג אחר, כזאת שאינה מתבססת על דוגמות וצווים, על ציוויים מהרבי ועל פרשנויות של כתבי קודש. "כשיש לך משקפיים של אמונה, אתה רואה הכול אחרת. אתה רואה שיש מישהו שמנהל את העולם, ושכל דבר קורה מתי שהוא צריך לקרות".

במציאות הנוכחית, בחברה הישראלית, כנראה שהספר הזה יכול לזכות לחיבתם של קוראים רבים, שהרי החילונים הולכים ומוותרים.

חשבתי על כך בהקשר של שיחה שערך קובי מידן עם המשוררת (החילונית ככל הידוע לי) סיגלית בנאי, שהתמוגגה מהרעיון של בני נוער שמחפשים "רוחניות", גם כאלה שחיים במרכזי אוכלוסיה חילוניים לגמרי, למשל – בתל אביב. "הנוער מתחזק". לא רק הנוער. ואם כך הציטוטים "יעבדוך עמים" ובהמשך לו – "וישתחוו לך לאומים" שמשמיע גבאי בית הכנסת באוזניו של אחד האנשים בסיפורנו עובר בשלווה ובנחת, כטבעי ומובן מאליו.

החילונים מוצגים כאטומים ופשטנים, כאלה שאינם מסוגלים להתמודד עם מורכבויות והחילונית – כקיום ריקני וחסר תוכן.

אני מודה שאותי הספר קומם. אבל מאחר שהבון טון הנוכחי הוא להישבות אחרי ההבטחות הקסומות שמעניקה הדת, כנראה שימצאו לו הקוראים שיעדיפו להתעלם מכל הפגמים הקיימים באורח החיים שאימצו לעצמם חרדים בישראל: לא להתגייס לצבא; לא לעבוד ולתת לנשותיהם לפרנס אותם; לקבל ברצון גמילות חסדים, ולזכות במתקציבים נדיבים: פרזיטים, אמרנו?

העמדה הזאת, של – לדרוש בלי הרף ובה בעת להתנשא – מרגיזה אותי מאוד. אז כן, דרור יהב יאמר כנראה שאני דומה להוריו של החוזר בתשובה בספרו. אלה שמתוארים כמי שמגיבים בערלות לב ובפשטנות מגוחכת לחיפוש שלו אחרי משמעות.

הוא מוזמן לתייג גם אותי באותה תווית.

יהיו לו מספיק קוראים אחרים שיתפעלו מהרוחניות היהודית שלו.

כנרת זמורה דביר, 2026
380 עמ'

נוצר פער בין הדרך שבה האישה תוארה בספרות ובתרבות הפטריאכלית, על סמך האופנים שבהם היא נתפסה בתודעה הגברית, לבין ראייתה האוטונומית את עצמה.

כהנא-כרמון הסבירה את הפער הזה באמצעות דימוי כפול: האישה הכותבת מדומה למדוזה ואילו הסופר הגבר מדומה לדג. בעוד שהמדוזה צורתה מעוגלת והיא מתקדמת במים באיטיות, הדג הוא בעל מבנה צר ומוארך, פאלי והידרודינמי, המותאם לאורח חייו כצייד האמור לנוע באמצעות תנועה מהירה במים. אף על פי ששניהם חיים באותה סביבה ימית, וכן ששניהם עוסקים בכתיבה, הם יספרו על חוויות שונות בהתאם לניסיון החיים המגדרי שלהם.

אולם בעוד שחוויותיו של הדג הטורף זוכות להערכה רבה על ידי הביקורת ומתקבלות כחוויות מרכזיות, הרי שחוויות המדוזה אינן מוערכות ונדחות כ"חוויות צדדיות, מקריות, אקראיות ופעוטות ערך".

מקור האפליה הזאת, לדעת כהנא־כרמון, הוא בנורמות שנקבעו על ידי הדגים והדולפינים, שאינם מסוגלים להבין את חוויית המדוזה ולכן גם לא לכבדה.

לטענתה, ההשפעה של יחס כזה על הנשים הסופרות היא הרסנית, שכן הן הפנימו את השיפוט המוטעה כלפיהן ולכן לא סומכות עלכל כוחותיהן, ובהתאם לכך יומרותיהן צנועות.

איזה ספר! כן, כך אני מבקשת לפתוח את דבריי עליו: בקריאת התפעלות והתלהבות רבתי. בפליאה – איך היא עשתה את זה? ובשמחה – כמה טוב שהיא עשתה את זה…!

אין לי מושג אם מדובר בפרוזה, כלומר בבידיון, או, למעשה, בממואר מחופש לרומן. אני נוטה לחשוב שהאפשרות השנייה היא הנכונה, כי כל מה שכתוב כאן כל כך מפורט ומדויק, כל כך אישי וחשוף, וכל כך משכנע! עם זאת הספר נכתב בנימה מאופקת, באנדרסטייטמנט, בהרבה מאוד נסתר, שחושף היטב את מה שהכותבת רוצה לחשוף, ובלי לומר יותר מדי, אומר כל כך הרבה!

בעצם, לא חשוב בכלל אם מדובר בממואר או לא. כי בכל מקרה – אי אפשר שלא לחוש באמת המתגלה לעינינו.

עיניים גדולות זה לא טוב הוא קודם כול, ועל פני השטח, סיפורה של הדוברת, ילדה בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי, שגדלה בראשית שנות השמונים בקיבוץ של השומר הצעיר. (את המיקום בזמן אפשר לקבוע בדייקנות, כי לקראת סופו מופיעה עפרה חזה באירוויזיון עם השיר "חי", וזה קרה ב־1983).

הילדה מספרת, בפרקים קצרים, על מציאות החיים שלה בקיבוץ שבו גדלה מאז שנולדה. בקיבוץ שלה מתקיימת עדיין לינה משותפת, ולכן היא מבלה את עיקר זמנה בחברת הילדים בני גילה, בקבוצה שלהם "ארזים". את הוריה היא רואה רק בין ארבע לרבע לשמונה. קצת פחות מארבע שעות ביממה… היא לא גרה בביתם, שהוא לכאורה גם ביתה. אין לה שם בגדים, או מצעים, או מיטה! "אני לא מתקלחת כאן. אני לא ישנה כאן" (חוץ מפעם בשנה, כשמקרינים את האירוויזיון, מבחינתה – היום הכי חגיגי בשנה, ומאחר שאף פעם לא יבטלו את התחרות, היא רגועה. גם בשנה הבאה ירשו לה לחוות את האושר האולטימטיבי: לישון בבית, ליד אמה, אחותה, אביה וטופי, הכלב שלהם…). היא בעצם לא מכירה את הוריה. מעולם לא ראתה אותם, כך היא מציינת, "מצחצחים שיניים או נכנסים למקלחת. אף פעם לא ראיתי אותם בלי בגדים. אף פעם לא ישנתי עם אימא ואבא במיטה. אני לא רואה אותם נרדמים או מתעוררים"… אימא שלה, בניגוד למטפלת, אפילו לא יודעת שהיא לא אוכלת פירה. אם היא "בורחת" אליהם באישון לילה, הם מחזירים אותה אל בֵּיתֶלָדִים, כמובן מאליו. הם חברי קיבוץ. הם לא מוכנים "להסתבך" עם המטפלות שלה. הם סתגלנים. הילדה אוהבת אותם מאוד, אבל גם כועסת עליהם. כי הם אמורים להיות הקול שלה, אמורים להיאבק למענה בנסיבות שבהן הקיבוץ מסב לה מפח נפש. למשל – כשהיא רוצה להתקבל כתלמידת מחול בלהקה מקצועית, "בת דור", ומסבירים לה שהיא קטנה מדי, עדיין לא. רק בכיתה ז'. לה אין אפשרות להילחם. והוריה נכנעים לתכתיבי ההחלטות של זולתם! "אימא ואבא שתקו בבית. הם עושים מה שהקיבוץ מחליט". 

ההורים – לא רק שלה, של כולם! – בעצם לא יודעים הרבה על הילדים שלהם. גם כשמתרחשות דרמות גדולות, מי שער להן הם הילדים האחרים בקבוצה. או – המטפלות. אם כי גם הן לא תמיד יודעות הכול. ההורים עוברים לידם, הם לא חלק מהותי מחייהם.

נהוג בשנים האחרונות לספר על כול העוולות של הילדות בקיבוץ בנימה כועסת ואפילו ממורמרת. זכורים למשל ספריה של יעל נאמן, היינו העתיד והיה לך טוב או היה לך רע, שמותחים ביקורת חריפה על האופן שבו גידלו אותם בקיבוץ.

גם אצל רונית בלנרו־אדיב יש לא מעט ביקורת, אבל היא מעודנת מאוד, והיא מוגשת יותר כתמיהות של הילדה. למשל, כשהיא מסתכלת על התינוקות הפעוטים, כבני כמה שבועות, שהמטפלים בהם מתחלפים כל הזמן, כל אחד עם הריח שלו. היא לא מוסיפה שום פרשנות, אבל אנחנו חשים אתה את המצוקה הסמויה של התינוקות המטופלים היטב, כן, אבל, נשמעת השאלה הסמויה – ככה תינוק אמור לגדול? בלי דמות אחת קרובה, משמעותית ויציבה? הדוברת רק מוסיפה את ההבנה שגם אותה השאירו כך, בבית הילדים, כשהייתה בת שיש שבועות. וזהו. זה מספיק.

גם בעניינים אחרים הדוברת מאפשרת לנו להבין את מה שהילדה לא תופסת. למשל, כשהיא מזכירה פתאום את חורבות הבית הערבי שנמצא בתחומי המשק. היא מופתעת כשמספרים לה שדייריו המקוריים גורשו ממנו, בדיוק כמו שסבתה ניצולת השואה גורשה מביתה בפולין. הילדה לא מאמינה. לה ברור שאם הערבים ההם ירצו לחזור אל ביתם, הם יכולים! כמובן! שהרי יש להם בקיבוץ הרבה פועלים (שכירים!) ערבים… והם הרי קיבוץ שדוגל בערך עקרוני ומהותי: שוויון! התמימות שלה נוגעת ללב, ומשכנעת, כי הסופרת מיטיבה להציג אותה. היא עושה את זה כביכול בלי להציג עמדה, ומאפשרת לנו לראות את הצביעות שהילדה תבין אותה רק בעתיד. כך גם כשהיא מספרת על אריה, ילד שהוריו התגרשו והוא הגיע אליהם, לקבוצה שלהם, מהעיר. המטפלת מטיפה לילדים. היא "לא מסכימה לנו לצחוק עליו. היא מדברת איתנו הרבה על זה שצריך לקבל ילדים אחרים". הם מקשיבים לה ושותקים. אבל הילדה תוהה בינה לבינה: "אם המבוגרים כל כך רוצים שנקבל ילדים אחרים לקבוצה, למה הם קוראים להם ילדי חוץ?"

הסיפור כולו הוא, כאמור, סיפורה של הילדה הדוברת, אבל כתוב בחלקים רבים  בלשון רבים. האנחנו הקיבוצי, הקולקטיבי, כל ה – אנחנו יודעים, רואים, הולכים, רוצים, רצים, ממהרים, צריכים, מבינים, זוכרים, שותקים, כל הגוף ראשון רבים, ה – "אנחנו וכולם יודעים עלינו – מי אנחנו", הוא חלק מהותי מהסיפור. כי הוא מנכיח כל הזמן את החיים הללו, בתוך חברה שרואה הכול, כל הזמן. "כולנו לא אחד בשום מקום", היא מספרת. "לא בבית ולא בַּבֵֵּיתֶלָדּים". 

בין הילדים אין כמעט צורך לדבר. כשחברתה הכי קרובה (שהיא גם יריבתה…) מאז שהיו בנות כמה שבועות מודיעה לה שהוריה החליטו לעזוב את הקיבוץ (לעיר? הייתכן? האם יש צורת חיים טובה יותר?!), שתיהן לא צריכות לומר מילה. שתיהן יודעות בדיוק מה כל אחת מהן חושבת, מרגישה, רוצה, יודעת. הן קרובות הרבה יותר מאחיות, שהרי עשרים שעות מתוך היממה, כל יום בשבוע, מאז ומתמיד, הן ביחד!

אחד האתגרים הגדולים ביותר שמציבים חיי הקיבוץ המתוארים העניק לספר את שמו: "עיניים גדולות זה לא טוב". המוטו החוזר הוא "לא צריך לרצות יותר ממה שיש". חייבים להתחשב באחרים. לא לקחת יותר ממה שמגיע. לא להצטיין. לא להשוויץ. ולא פחות חשוב – לא להתעצל.

כשהילדה מנסה להתקדם בלימודים בקצב שלה, להזדרז, היא ידעה לקרוא עוד לפני שנכנסה לבית הספר, היא מהירת מחשבה וסקרנית, מבינה מיד ורוצה להמשיך הלאה, אל השאלות שמעניינות אותה, היא ננזפת קשות! עליה להתאים את עצמה לאחרים, לאיטיים יותר. כי אסור לרצות יותר ממה שצריך. כי אסור להיות חריגה. כי אסור להפגין ידע או כישרון. כי חייבים לשמור על צניעות, גם במראה, בלבוש, בתסרוקת. הילדה תוהה: "אי אפשר יפה וגם נוח?" ומשיבה לעצמה בהתרסה: "עדינה מתגנדרת וזה לא מפריע לה לעבוד קשה."

ובכל זאת – היא לא מרשה לעצמה לבקש את הבגדים שהייתה רוצה בהם. הקיבוץ מספק אותם, כמובן. כמו את שאר הצרכים האישיים. והבגדים לא שייכים לילדים. הם עוברים מדור לדור, מהגדולים לקטנים. פרקטיים. פשוטים.  

ועם כל זאת, בלנרו־אדיב לא מתעלמת גם מהחלקים היפים בילדותה. היא אמנם כועסת לפעמים מאוד על המטפלת שלה, עמליה, אבל גם מעריצה אותה, והייתה רוצה אפילו לעודד אותה להגשים את חלומותיה… היא מרגישה שהיא "פרי בטנו של הקיבוץ", ויודעת שהיא מקבלת מענה לכל הצרכים שלה: אופניים, בגדים, השכלה, ספרי קריאה. המטפלת מסדרת להם בית נמלים שקוף, שהם יכולים לצפות בהן. היא לוקחת אותם לטיולים, ומסבירה להם על צמחים ועל חול. הטקסים החוזרים כל שנה משמחים את הילדה, היא נהנית עד בלי די מכול המסורות הנהוגות אצלם, הידועות לה מאז ומתמיד: יודעת איך מתנהל ליל הסדר, למה אפשר לצפות כשיש חתונה, חג שבועות, יום המשפחה…  

היא בפירוש מאושרת. ועם זאת גם יודעת ש"יש חורים שאפילו הקיבוץ לא יכול לתקן". 

על כל אלה נכתב הספר. והוא מרתק. אין בו עלילה. רק סיפור קטן רודף סיפור קטן, וכל אחד מהם – פנינה של רגש, מחשבה והבנה. הקריאה שלו הסבה לי עונג צרוף. 

הוצאת מטר, 2026
עורכת: ורד זינגר
302 עמ'

האיורים לשירים מופיעים במקור, בספרה של כריסטינה רוזטי Sing Song 1893, וגם בתרגומו לעברית, בהוצאת ספרים עיתון 77 בשנת 2020

תרגום: עופרה עופר אורן

אחרי שהפכתי את הדף האחרון בספר, קראתי את מה שנכתב על גבו. בין היתר שתמי קרן, המחברת, היא "אקולוגית", ש"במסעותיה בטבע היא בוחנת את הקשרים בין האדם לטבע" ו"משלבת בעולמה מחקר עם יצירה של אומנות שימושית".

המידע לא הפתיע אותי. הוא השתלב היטב ברומן הראשון שכתבה קרן, על עמק ונהר, שגם שמו מרמז על המקום המרכזי שיש בספר לטבע.

הסיפור מתרחש בעיירה קטנה בדרום צרפת, על רקע נופיו של הפארק הלאומי ורדון. שניים נקלעים לשם: רֶבֱּקָה, ישראלית ילידת אנגליה, ומרטין האנגלי; כל אחד מהם הגיע דווקא לכאן מסיבותיו האישיות. רבקה – כמעט לגמרי במקרה, היא חיפשה מקום שבו תתרחק לזמן מה מדירתה השכורה בתל אביב, מישראל, מבני משפחתה הלא רבים, רבקה גרושה. עד לא מכבר גרה עם בנה באנגליה, עד שהחליט לעלות לישראל ולהתגייס לצבא. רבקה סובלת מהתקפי חרדה קשים שמשבשים את חייה כבר שנים, ולאחרונה החמירו, והיא מאמינה שאם תתרחק ממציאות חייה הרגילה, תוכל לעשות לעצמה "ריסטרט" ולהתגבר על ההתקפים הללו. אל הכפר המסוים הגיעה כמעט באקראי: חיפשה מקום מבודד יחסית, שיש בו נופים נאים, והזמינה כרטיס טיסה ממש בהחלטה של רגע, אפילו בלי לדעת היכן תלון שם, בכפר, ומה בעצם תעשה בימים הבאים.

מרטין הוא יזם של חברת הזנק קטנה. ביחד עם השותף שלו הוא מפתח אפליקציה תיירותית שכאשר תתחיל לפעול, תאפשר למטיילים למצוא אתרים אותנטיים מקומיים בכל ארץ שבה התוכנה תפעל. כרגע הם בשלבי פיתוח אחרונים, אבל כספם הולך ואוזל. מרטין מקווה לתת לחברה הזדמנות להצליח על ידי כך שישכנע את אביו למכור את הבית הכפרי הנושן, השוכן בכפר שאליו הגיעה רבקה. אם יצליחו למכור את הבית, לא יאלץ לגייס משקיעים מבחוץ. המהלך חשוב לו במיוחד כי הוא מרגיש צורך עמוק להוכיח לגרושתו שהוא מצליח בחיים, אף על פי שהיא עזבה אותו.

ובכן, מרטין מגיע לכפר כדי לבחון את הבית, לקבל עליו הערכת מחיר ממתווך הנדל"ן המקומי, ולקדם את תוכניתו, למרות ההתנגדות של אחיו, דיוויד, שהוא עורך דין מצליח ונשוי. דיוויד קשור רגשית לבית שאליו נהגו בני המשפחה לנסוע בחופשותיהם מאנגליה, והוא מעדיף לשפץ אותו, ולממן את ההשקעה בהשכרת חדרים, כך שהבית יישאר בחזקת בני המשפחה גם בעתיד.

כצפוי, רבקה ומרטין נפגשים די מהר. ו – שוב, די מהר – הפגישה האקראית בכנסייה המקומית מניבה קשר חזק, כמעט מיידי. מכאן ואילך אנחנו מלווים את הסיפור הקלאסי של גבר ואישה שיש ביניהם משיכה, אבל אי הבנות מרגיזות מונעות מהם לצעוד ביחד באושר ובהרמוניה אל קשר זוגי מתמשך.

כך הרי מעוצבים כל הסיפורים הרומנטיים. אליזבת בנט מסרבת לדארסי, השידוך האופטימלי; ג'יין אייר עוברת תלאות רבות, עד שהיא מתאחדת עם רוצ'סטר, אפילו לכלוכית ממשיכה לסבול, עד שהנסיך מוצא אותה: מדובר בדגם קלאסי של מהמורות שאותן אוהבים צריכים לצלוח, עד לרגע ההתאחדות המאושרת.

מאחר שלא ידעתי אם הסופרת בחרה לציית לנוסחה המוכרת, היא הצליחה בכל זאת למתוח אותי, ובה בעת גם לעשות את מה שהיא כנראה טובה בו במיוחד: לתאר את הטבע והנופים שאליהם שלחה את גיבוריה…

הספר הנעים את זמני, ואף עשה את זה בצורה שיכולה להיתפס כידידותית: בקיצור ולעניין… לא סימנתי בו שורות נבחרות שאותן אני מבקשת לזכור, אבל אני מאמינה שיש מקום גם לספרים כאלה – מושכים וטעימים, גם אם לא מזינים, אם אשתמש בדימוי מעולם הקולינריה…

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: מוריה דיין קודיש
206 עמ'

המצב הפסיכולוגי של האנושיות [האנושות] בימינו מזכיר לעתים אותו אדם שנתעורר לפתע בלילה בתוך מיטתו ושכח לאן מופנים פניו, האם אל הכותל הסמוך למיטה או אל חללו הריק של החדר. שוכב האדם ומתאמץ לזכור מה לפניו ומה מאחוריו, אך החושך בלבל את כל מושגי הימין והשמאל. הפנים והאחור והכול נראה כטעות גדולה. לכאורה, פשוט מאוד: כדאי רק להושיט את היד ולמשש והכול יתברר, אך המחשבה הלילית שונה ממחשבת היום והחפצים הפשוטים מבהילים: מבהיל הכותל האטום, מבהיל החלל. הריק של החדר, שמא ראוי יותר להתעלם מן האמת האובייקטיבית ולהירדם בטרם הוכר המצב? ורבים עושים כך.

אגב, אין לי ביטחון כי מצב זה אופייני לתקופתנו דווקא. בוודאי היו תקופות חושך רבות בתולדות האדם, ושמא כל ההיסטוריה שלנו – לילה ארוך ופחד בפני הכתלים האטומים ובפני החלל הריק? ו[אולי] חלק גדול של האנושיות בוחר להירדם ולא לדעת? אך כל תקופה נוהגת לראות עצמה כבת יחידה בין שאר הדורות ומצב המחשבה האנושית בימינו ובהלתה בפני הכרת המציאות מזעזעים אותנו, החיים עכשיו, משום שמצבנו שלנו נוגע באותו חלל הזמן בו קשורים חיינו ואנו, אנשי ההווה, רואים עצמנו כבאי כוח עתידה של האנושיות יותר מאשר הדורות שקדמו לנו.

החושך הלילי שעטף את המחשבה האירופית בשנים האחרונות מבקש לו מוצא בכל מיני דרכים, ואורות שונים נדלקים לפתע בחלונות שונים וקשה לקבוע עדיין מאין ייצא האור הגדול. אך שאיפת אנשים בודדים להכיר את המצב כפשוטו ולמצוא מוצא ממנו מעוררת בנו רגשות הכרה לעתים, גם בלי שקבענו עמדה מוחלטת אליו, גם בלי
שהחלטנו אם צדק האיש או נכנע שנית לאחת השגיאות הגדולות של האדם. עצם האפשרות של אמונה גדולה מזעזעת אותנו כעת. 

דבר, י"ז באדר א תרצ"ח, 18.2.1938

אהה. משמו של הספר שלפנינו אני מסיקה כי מנוי וגמור עמנו, עם הציבור הישראלי: "מלחמת שבעה באוקטובר", ככה התקבע שמה, ולא כל ההמצאות המופרכות שהציעה ה"הנהגה". בסדר גמור. מקובל גם עלי. (חשבתי גם על האפשרות לכנות אותה "מלחמת חג שמחת תורה", שם שמבטא בחריפות מרה את הפערים והכאב על מה שקרה כאן ביום שבו היו אמורים לחגוג את שמחת תורה, באוקטובר 2023, אבל המילה "שבעה", לא רק נכונה מבחינת התאריך, אלא גם צופנת בתוכה כמובן את המשמעות היהודית הבלתי נמנעת בהקשר הזה: שבעה במובן של "יושבים שבעה").

ועכשיו – לספר: עשרים מונולוגים של נשים ישראליות, רובן צעירות, בשנות העשרים והשלושים לחייהן, אבל אחת מהן, רופאה נשואה ואם לבנים בוגרים, כבר בת 53. כולם לחמו, חלקן מהשבעה באוקטובר ואילך, האחרות – זמן קצר אחרי אותו יום. כולן חצו את הגבול והיו "בפנים", בחזית, עם שאר הלוחמים, ממש בשדה הקרב. כולן הצטיינו, תרמו, נלחמו, הרגיעו, פעלו בתושייה, נחלצו לעזרה, דירבנו, שימשו דוגמה – לא רק לחיילות אחרות, אלא גם לחיילים גברים, שחשו, כך מתארות רבות מהן, שאם אישה יכולה (להתגבר על הקשיים הבלתי אפשריים שהן מתארות), להם אין זכות לוותר לעצמם. והן מסבירות: חלק משמעותי מבחינתן בעשייה הצבאית הזאת הייתה השאיפה לסלול את הדרך לנשים אחרות, שיגיעו בעתיד. כמו שאליס מילר פתחה את קורס הטיס בפני הטייסות הרבות שבאו בעקבותיה: "אם אני הצלחתי אז סימן שהדלתות פתוחות לכל מי שתבחר בכך. שבאמת כולן יכולות", אומרת סרן קרני גז, בת 25, מ"פ פלוגת "פרא" וקצינת אג"ם בגדוד. "זה לא רק בשבילי, זה בשביל עוד כל כך הרבה נשים", אומרת סא"ל אור בן־יהודה, בת 36, מג"ד בקרקל. "כשהייתי מגיעה חזרה הביתה על מדים ומסתובבת ביישוב ואמרו לי [נשים אחרות] שהן היו רוצות גם, וכמה זה חשוב לראות ככה נשים, גם אימהות, במילואים". 

כשאני קוראת את המשפט האחרון הזה, אני מצטמררת. האומנם חשוב כל כך לראות אימהות נלחמות בשדה הקרב? ואולי נכונים דווקא ספקותיה־לרגע של ד"ר מ', בת 53, מומחית ברפואת חירום, שתהתה עם עצמה בשלב מסוים אם היא נוהגת נכון, כי "אימהות בגילי אמורות לשבת בבית ולדאוג לילדים שיוצאים להילחם, לא הפוך. הילדים לא צריכים לדאוג לאימא שלהן". 

מצד שני – מדוע בעצם רק גברים? והרי רבים מהם, המילואמיניקים, גם הם אבות לילדים? 

עד השבעה באוקטובר חששו לשלוח נשים לשדה הקרב, שמא ייפלו בשבי. על כך משיבה מחברת הספר, אילה דקל, מי שראיינה את כל הנשים הללו, באחרית הדבר: "בשבעה באוקטובר נחטפו נשים, חיילות ואזרחיות, גם מתוך מדינת ישראל". הטיעון הזה אם כך בטל. 

אז האם נשים זהות לגברים בשדה הקרב, ובצבא בכלל? רבות מהן מספרות על יכולות גופניות לא צפויות שגילו בעצמן, להפתעתן. כוחות שלא ידעו שיש להן: לסחוב ציוד כבד, לטפס על הרים. 

אחרות מדגישות שלא רק שפעלו היטב, אלא שבמצבים מסוימים למעשה עלו על הגברים בתיפקודן, בתושייתן, בעמידות שלהן.

ובכל זאת – רבות מתארות קשיים מיוחדים שיש לנשים: הצורך הנפשי והגופני הרב יותר בהיגיינה בסיסית ואפילו רק באפשרות להסתרק. אתם יודעים מה קורה לתלתלים שלא נוגעים בהם במשך שבועות? שואלת אחת. או – איך נראות ציפורניים שמגרזים אתן טנקים? 

ועם זאת, הן מרגישות שהיו חיוניות שם, מהרבה סיבות. קודם כול, כי הצבא סבל (וסובל!) ממחסור קיצוני בלוחמים. ולא פעם זה הסתכם בכך שאו שנשים נכנסות לפעולה, או שלא יהיה אף אחד אחר. חוץ מזה, נשים יכולות לעשות דברים שגברים לא כשירים להם. למשל – להיות נוכחת בחקירה של שבויה. או – להחזיק את ידה של יולדת סורית שהעדיפה לעבור את הגבול ולהגיע לבית חולים ישראלי, לבדה, בין עשרות לוחמים. אישה תיטיב יותר להרגיע ילד פלסטיני מבועת. ובכלל, רופאה – אישה! – רשאית לשאול את עצמה אם יש לה זכות לא לגייס את כל כישוריה כדי להציל חיים, אם יש לה ידע ויכולת, וזקוקים לה?  

חלק מהדוברות סיפרו שעצם נוכחותן גרמה לפעמים לחיילים הגברים להתנהג אחרת. כדבריה של רס"ר א', בת 25, מפקדת פלגת ירושלים, לוחמת איסוף, "לימדנו אותם אפילו לשמור קצת על סדר, קצת לנקות אחריהם."

אישה יכולה לאפשר ללוחמים סדירים להביע רגשות, "איתנו הם יכלו לדבר על הכול" אומרת אותה רס"ר א'. 

ועם זאת, כמעט כולן מתארות התנגשויות עם לוחמים אחרים, שלא מבינים ברגעים הראשונים מה הנשים הללו עושות בשדה הקרב (אבל מתעשתים כשנוכחים בנחישות ובמקצוענות שלהן). הן מספרות על מפקדים שזלזלו בהן, התייחסו אליהן בהתנשאות, אך עד מהרה הבינו עם מי יש להם עסק. 

רוב הלוחמות מתארות איך לא פקפקו אף לרגע ועשו כל מה שנדרש מהן, ואף יותר מכך, אבל יש גם תיאורים של בנות שנבהלו, שביקשו "להישאר בפיג'מות", במעבר בין שני בסיסים, כדי שלא יבינו שהן חיילות (המפקדת שלהן אסרה עליהן בכל תוקף, הן חיילות וכך יראו וכך יתנהגו. בהמשך הן תפקדו למופת). 

החלק העצוב באמת בכל המונולוגים הללו הוא תחושת הכורח שהנשים המרואינות בספר מתארות. אמנם אצל רבות מהן המוטיבציה הגיעה מהקשר עם האבא או אפילו הסבא שהיו לוחמים, והרצון ללכת בדרכם, אבל מעבר לכך, קיים רצונן העמוק לתרום מעצמן למען ארצן.

כמה קשה להשלים עם המצב הישראלי הבסיסי, עם התפיסה המובנת מאליה (חוץ מאשר לציבורים מסוימים, כמובן, אלה שפוטרים את עצמם בקלות ומבטיחים "נמות ולא נתגייס"), שאין ברירה. אנחנו חייבים להגן על עצמנו. כי שוב ושוב נותקף. וחייבים וחייבות להשיב מלחמה שערה, לסלק את האויבים, להציל את מי שנמצא בסכנה, גם את חייהם של זרים גמורים.

כל כך עצוב שאלה הערכים שהצעירים והצעירות שלנו נאלצים לגדול עליהם. כמין גזירת גורל בלתי נמנעת. בכל ארץ אחרת צעירים גומרים את חוק לימודיהם בבית הספר התיכון וממשיכים – ללמוד, להתפתח, לחיות את חייהם! רק כאן מובן מאליו שחייבים להתגייס לצבא, להגנה, שחייבים להיות דרוכים ומוכנים ומאומנים ומיומנים, גברים ונשים. כל כך עצוב שהאידיאלים של השוויון הנשי הישראל מושתתים במידה רבה על היכולת להילחם, לירות, להבין את שדה הקרב, לייצר אסטרטגיה, לשלוט במונחים הצבאיים, להיות חיילות טובות.  

נזכרתי בסרטה של נורית קידר "לוחמות", שגם הוא מספר על הגבורה ועל המחיר שמשלמות נשים לוחמות בישראל, ובמיוחד מאז הטבח בישובי עוטף הנגב, מהיום שפרצה מלחמת שבעה באוקטובר, שלמעשה לא הסתייימה, חרף הפסקת האש. ומי מאתנו לא בטוח שיהיו עוד סבבים. 

אין מילים כדי לתאר עד כמה כל זה עצוב. 

הוצאת התחנה,2026
עורכת: אורנה לנדאו
215 עמ'

באותו הקשר: הסרט התיעודי "לוחמות" (שאינו קשור לספר, אלא רק בנושאו) הוקרן פעם אחת בטלוויזיה, ורק מדי פעם באולמות. ב־20 בינואר תהיה הקרנה שלו באולם התרבות הנהדר בסביון: אולם נוח מאוד, וחניה אפשר תמיד למצוא שם בקלות.

"כבר בערב התאונה הבנתי שאני לא יכולה להחזיק את הסיפור שלו אם אני רוצה להצליח ללבוש שוב את גלימת ההדחקה המפוארת של החיים האלה, אם אני רוצה להמשיך לאסוף איתה חולדות וגחליליות, ללטף את הזוהר והקוצים, כלומר לחיות. גלימת ההדחקה, ההכחשה, שמאפשרת לנו להניח את המוות בקופסה, ולקום בבוקר ולחשוב על כל המצוקות הטיפשיות והנשגבות שלנו. שמאפשרת לנו לנהוג במכונת המוות שלנו, יום־יום, יום־יום, להיכנס למכונת המוות, לנסוע, לנסוע" – הפסקה הזאת מגיעה לקראת סופו של ספרה של מורייה דיין קודיש.

הסיפור שקודיש חייבת לספר, כדי שתוכל להמשיך להשתמש במנגנוני ההגנה שכולנו אוחזים בהם, הוא – איך כמעט נהרג מישהו, שליח וולט רכוב על אופנוע, שמכוניתה נפגשה עם גופו באישון לילה. 

השליח, ערבי מן הסתם, קודיש שמעה אותו מיילל בשפתו, נפצע קשה מאוד. היא עצמה נפגעה "רק" בנפשה. 

ואת הסיפור שהיא נאלצת לספר, היא פורשת לפנינו, ועושה זאת יפה להפליא. כי היא יודעת לראות, ולהלביש את מה שהיא רואה במילים מדויקות, מפתיעות, ומקוריות מאוד.

היא מספרת על ביקורה בתחנת המשטרה, ועל מאמציה "לזכור שהאדמה תמיד אדמה, ובתוכה מחצבי עד. ומתחת לגושי החמרה והחרסית, אי אפשר לתפוס, יש צורות שפוערות אור. פולטות אור. דוחסות אור". 

על הצער שלה כלפי הפצוע. על תחושת האשמה המוצדקת? או שלא? האם התאונה קרתה בגללה? אין לה מושג. לדעתה – לא, אבל היא לא יודעת בוודאות ולא מוכנה לשקר לעצמה.

על הנכלוליות של עורך הדין שייצג אותה.

על הבעתה מפני מה שצפוי לה אולי: אישה כמוה עלולה הרי למצוא את עצמה בבית הסוהר, נכון?

ומה שם? מה יקרה לה? 

היא מיטיבה להעלות מהאוב גם את שפע הדימויים הקלישאתיים שכולנו שוגים בהם, פרי של שעות צפייה רבות בסדרות בטלוויזיה וסרטי קולנוע ושל קריאת ספרי מתח. אז מה יש בבתי סוהר? "הכלא פותח אלי זרועות שמנוניות, מגחך בפה חסר שיניים. בואי מתוקה, תרימי את הסבון במקלחת, חה חה חה. […] בואי תגידי לנו אם התככים והקללות והקומבינות והסיגריות בשרוול והסיגריות בקנטינה שורפות את הגרון כמו שהבטיחו לנו. מה קורה בחדר האוכל, מה הטעם של הפירה. מה קורה במתפרה. איך מרגישים בגוף כשהשמש שוקעת בתוך התא, כשהשמש עולה"… 

היא מספרת על הבירוקרטיה הבלתי אפשרית. על המפגש עם מילים שלא שמעה מעולם במציאות: קצין מבחן (שוב – עולם מלא של אסוציאציות), נפה, עבודות שירות.

על מפח הנפש והקושי הנפשי והמעשי כשרישיון הנהיגה שלה נשלל.

על המחשבות הבלתי נמנעות העוסקות בשליח שנפצע: לאן נועד להגיע? מי לא קיבלו את המשלוח שציפו לו? ומה היה הגורל שהפגיש בינה ובינו? "עם האופנוען לא תיאמת את ההגעה שלך לצומת, נכון? גם הוא לא תיאם איתי. נכון. הוא לא תיאם איתך. ומרוב חוסר תיאום עכשיו אתם צריכים לרקוד יחד. הוא נתן עדות, עכשיו את, הוא שילם, עכשיו את." ואולי, היא תוהה, "הוא נשלח דווקא אליי", לא אל האנשים שהיא מנסה לדמיין אותם מאוכזבים כי חיכו ל"פיצה עם הג'ויינט והקולה והבדידות והכביסה המתגבהת בדירת השותפים", אלא "אליי, להתרסק דווקא עליי". 

היא מתארת את השינוי שחל בה, בעקבות התאונה: עכשיו, כשהיא יודעת שזה עלול לקרות בכל רגע, כל מי שמסתובבים סביבה ברשות הכלל נראים לה "אנשים מתים מהלכים, שעוד רגע יפגעו וייפגעו". 

כל כך מפחיד! וכל כך, למרבה ההפתעה, גם יפה. כי מה שמוריה דיין קודיש עושה כאן זה משהו שהיא מתארת, משהו שהיא נזכרת בו כשהיא מבקרת בתחנת המשטרה, זמן קצר אחרי התאונה: "יהלומים נוצרים בחשכה המטונפת ביותר", היא אומרת לעצמה. וכזה בדיוק הספר שלה: יהלום שנוצר מתוך האפלה של כאב, אובדן, בעתה וצער.

הוצאת שתיים, 2026,
עורכת: מירי רוזובסקי
116 עמ'

ולדימיר ינקלביץ', פילוסוף צרפתי יהודי כתב ב־1996 את המאמר "האם עלינו לסלוח להם?" שמתוכו תרגמתי (מהתרגום לאנגלית, המקור נכתב בצרפתית) את המובאה שלהלן. ינקלביץ' פיתח במאמר תגובה להצעה שעלתה ב־1965, ולפיה יש לשקול את החלת חוק ההתיישנות על פשעי הנאצים.

פשעי הנאצים ייחודיים בגלל גודלם, הסאדיזם הבלתי נתפס שלהם, ובעיקר: כי היו פשעים נגד האנושות עצמה.

לא “פשעים נגד קורבנות מסוימים”, אלא פשעים נגד מהותו של האדם – נגד האנושיות. גרמניה הנאצית לא ביקשה להשמיד דעה שגויה או אמונה מסוכנת. היא ביקשה להשמיד את עצם הווייתם של בני אדם, את זכותם להיות אדם. רצח העם הגזעי ביקש לבטל את עצם הקיום של המין האנושי כפי שהוא מגולם בגופם של מיליוני קורבנות. זו נקודה מכרעת: הפשעים הגזעיים אינם מכוונים נגד אדם מסוים בגלל השקפתו, אלא נגד האדם באשר הוא אדם.

אנטישמיות איננה תקיפה נגד יהודים בגלל אמונתם או רעיונותיהם, אלא התקפה נגד עצם זכותם להיות.  לא האשימו אותם במה שאמרו או חשבו – האשימו אותם בקיומם.

ולא רק במעט, אלא עד כדי שלילת הזכות הבסיסית ביותר: הזכות להתקיים.

במובן מסוים, אותו יחס מתגלם גם בעוינות כלפי הציונות והקיום של מדינת ישראל כיום: כאילו עצם ההכרה בזכותה להתקיים היא "מחווה" או "טובה", ולא זכות יסוד שאין עליה ויכוח ושאין לצפות עליה להכרת תודה.

תודה לרותי ברנדמן, שהפנתה את תשומת ליבי למאמר

השנה: 1938. המקום: ורשה. בני מר הסופר (המועדים, סמוצ'ה, ביוגרפיה של רחוב בוורשה) והמתרגם (זר שלגים, מבחר משירת היידיש) לוקח אותי למסע במקום ובזמן: בשעות שבהן שהיתי בתוך ספרו החדש, מורה דרך ורשה היהודית 1938, זכיתי לעבור למימד אחר. אני אתו  בוורשה, רק שנה אחת לפני שהכול נחרב, ברגע ההיסטורי האחרון לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, לפני שהחלו ב־1 בספטמבר 1939, לפנות בוקר, ההפצצות של גרמניה הנאצית על העיר.

בהווה שלנו אין "פולין", אלא "פולניה" (מר מסביר: "מאחר שהמדריך יכול היה להיתרגם מיידיש, לא מצאתי לנכון לחקות עברית מיושנת של שנות השלושים, והוא כתוב בעברית עכשווית, חוץ מהשימוש בשם המדינה שהיה מקובל אז: פולניה"). ורשה שלנו היא עיר יהודית חשובה, כי – "עם כל הכבוד להסטר סטריט בניו יורק ולשדרות רוטשילד בתל אביב, נלבקי [שבוורשה] הוא הרחוב היהודי ביותר בעולם"… החיים בה סואנים ותוססים. יש בה הכול: תרבות, מסחר, עשירים, עניים, תיאטראות פעילים, בתי ספר, חנויות מכל הסוגים. בסופי השבוע שורר בה קסם יהודי מיוחד, שנעלם מיד עם צאת השבת.

בני מר החליט, לפני שהזמין אותי לבקר שם, לחקור את העיר ההיא, ולתעד ולשמר אותה בספרו, בדיוק כפי שהייתה, על כל פרטיה ודקדוקיה. הוא מסביר אפילו את דקויות ההבדלים במבטאים השונים של היידיש המדוברת בעיר "בימינו".

כאן נזכרתי בקטע מלבב שתמיד משעשע אותי מאוד בספרה של אלאונורה לב, סוג מסוים של יתמות, (גם הוא סוג של מסע אל העבר, אבל שונה מאוד, אישי, רגשי), קטע שממחיש היטב את המשמעויות הרות הגורל שיכלו להיות להבדלים הללו:

"נתן ואני יושבים על המרפסת מתווכחים. אצלו בבית דיברו יידיש שונה מזו של אבא שלי: מסתבר, אבוי, שלודז' היתה בעצם התגלמות הצ'חצ'חיאדה, האידיאה האפלטונית של צ'חצ'חיאדה; ממש תחתית הסולם, הכול היה יותר מיוחס מן המבטא הלודז'אי שאני שומרת בלבי כזכר של אצילות נסתרת. 'אבל אומרים ווּעֶס' – מאנפף ומתמשך – אני טוענת כנגדו, והוא עושה פרצוף של אחד שלובש את פיז'מת המשי של המתנגדים הסנובים מווילנה, דוברי יידיש־אוקספורדית, המקפידים לומר אך ורק 'וואָס' קצר ויבש. כן כל זה היה פעם, כן הם היו קיימים. עוויתות חשמל רפות של גוף לאחר המוות (גוף לא שלנו, רק אנחנו עוד קצת חלק ממנו, למרות שאנחנו כבר חדשים) גורמות לנו להתעקש, ברוח טובה, כל אחד בגרסתו, 'וואס' הוא
חותך, 'ווּ – עֶס', אני מאנפפת; פעם, אנחנו מזכירים לעצמנו, היו מבטלים שידוך, הורסים חיים בגלל ההבדל בין וואָס לווּעֶס". 

נשוב לבני מר. למחקר מעורר ההשתאות שערך. 

כשהתחלתי לקרוא את הספר חשבתי – אפשר להיעזר בו כדי לכתוב ספר פרוזה שמתרחש בוורשה של אותה תקופה. כי יש בו כל מה שאפשר לרצות כדי למקם בה עלילה: מפות, תיאורים ברורים של רחובות ובתים, מחירים, מספרי טלפון, פרטים על קווי נסיעה בכל אמצעי התחבורה – רכבות, חשמליות, אוטובוסים, כולל לוחות הזמנים והתעריפים. יש בו מידע נרחב ביותר על כל שירות שמישהו עשוי להזדקק לו: את צריכה לראות רופא? אתה מחפש בית מרקחת? סנדלריה? בית ספר לריקודים? מאפייה? בית מלון בכל טווח מחיר (ואפילו אפשרויות לינה בחינם!)? אתה עני מרוד וזקוק לבית תמחוי? את עשירה ומחפשת מסעדת יוקרה? הנה, אלה הכתובות המדויקות, הכול קיים, הכול משוחזר, בעצם – נברא מחדש, כאילו לא נמוג מעולם. 

רוצים לשבת בבית קפה של גויים, ולא חוששים מהאנטישמיות הבלתי נמנעת שתיתקלו בה? בבקשה, יש פרטים: איך להגיע, כמה זה יעלה לכם, מתי, איפה (גם מה תרגישו…). ומה כדאי. או לא. (בהקדמה מספר מר על "מחברה של אחת הביוגרפיות של משורר יליד ורשה; משום מה הוא כתב שהרחוב שבו גדל המשורר היה 'אפוף עצי אזדרכת'. למרבה הצער, בוורשה היהודית צמחו מעט מאוד עצים, והאזדרכת, עץ ים־תיכוני, ודאי לא נמנה עמם". תקרית משעשעת שלא יכולה מן הסתם להופיע בספר שלפנינו…)

מֶר מזמין אותנו לבקר גם בבית העלמין, ומסביר הכול על המצבות שאנחנו רואים. הוא מספר לנו על ההיסטוריה של העיר, מה שקדם, כמובן, להווה, ל־1938. 

ככל שקראתי את הספר כך הבנתי שמן הראוי לתת אותו לצעירינו לקרוא. לא בנוסף על הסיורים ("הטיולים", כפי שהם מכנים אותם) למחנות ההשמדה, אלא במקומם. כי אם רוצים באמת לדעת מה נחרב, מה אבד, מה ירד לטמיון – איזו תרבות מפוארת, רבגונית, עשירה, יש לקרוא לא על הרצח ולא על הרוצחים, אלא על מה שנרצח והושמד. (הרחבתי על עך כשכתבתי בשעתו על סוג מסוים של יתמות). 

יאיר גרבוז, כך נדמה לי, אמר פעם שאדם שנפגע בתאונת דרכים לא אמור ללכת לבקר דווקא בבית החרושת שבו ייצרו את המכונית שפגעה בו. 

בני מר ממחיש בספרו עד כמה חשוב להבין מה אבד. 

אחרי שקראתי אותו הבנתי שאפשר אמנם להיעזר בו לכתיבת פרוזה שמתרחשת בוורשה ב־1938, אבל גם הספר הזה עצמו נקרא לא רק כמדריך טיולים, אלא כסוג של פרוזה, כמו סיפור מדויק, מרתק ועתיר כל כך בפרטים. 

הוא גם משעשע. מר נעזר בתחקירו במקורות רבים, כפי שאפשר להיווכח מהרשימה המופיעה בסופו של הספר, ובין היתר הוא מביא גם שלל בדיחות מצחיקות מאוד מאותה תקופה. 

הן מופיעות בתוך מסגרות מיוחדות, שאפשר למצוא בהן לא רק חידודים, אלא גם ציטוטים מעניינים מאוד.

הנה אחת הבדיחות:

ועוד אחת, גם היא ספרותית (מטבע הדברים אלה שעשעו אותי במיוחד…)

והנה גם בדיחה ורשאית, לאו דווקא ספרותית:

יש גם הלצות "פנימיות" של מר. למשל, כשהוא מזכיר, בין כל הרחובות האחרים, את רחוב סמוצ'ה, שהקדיש לו בעבר ספר שלם, הוא מציין כבהערת אגב שזהו "אחד הרחובות היהודיים העממיים ביותר של ורשה היהודית, אם לא הרחוב בה"א הידיעה, עד שאפשר לכתוב עליו ספר"…  

אנחנו נכנסים עמוק כל כך להוויית החיים העכשווית, כלומר – נהפכים לוורשאים של סוף שנות השלושים, עד שאנחנו חולקים השתאויות או התקוממויות עם בני הזמן והמקום: "לא מזמן, ב־1930, הוחלף שם הרחוב ודז'יה לזנמנהוף. קשה לדעת אם השם החדש נועד להנציח את הרופא הדגול, ממציא האספרנטו, שהתגורר במספר 9 ברחוב, או רק להסיר סוף סוף את חזיר הבר (דז'יק בפולנית) משמו של אחד הרחובות היהודיים ביותר בוורשה. החלפת השם לא התקבלה על דעת כולם: חסידים, שממילא חושדים בכל דבר חדש, מעדיפים חזיר על משכיל יהודי, וגם האנטישמים נוטים לשמור אמונים לשם הישן"…

אנחנו כל כך ורשאיים עד שאנחנו מרכלים בלחישה על משורר, יוסף פפיירניקוב, ש"חי היום בפלשתינה, אבל מדי פעם מבלה תקופות ארוכות בעיר הולדתו"…

מר פונה אלינו שוב ושוב בהצעות ישירות, שהרי מדובר ב"מדריך נסיעות", או – "מורה דרך", בשפתו של הספר: כדאי לכם… מכאן תמשיכו אל… ובהערות על עצמו כבן ורשה: "כדי שלא יאשימו אותי בנוסטלגיה, אגלה שהיום מתגוררים בו [בבית ברחוב נובוליפקי מספר 5] המשורר איציק מאנגר ובת זוגו העיתונאית רחל אוירבך", או "מרוב התלהבות קפצתי ישר ל[בית]מס' 5, אף על פי שיש מי שעומדים לפניו בתור"…

ההווי שהוא מתאר אינו מסתיר תופעות שבני ורשה קיבלו ב־1938 כמובנות מאליהן ובלתי נמנעות – האנטישמיות שמוזכרת שוב ושוב, (הם לא העלו כמובן על דעתם מה יקרה לכולם כמעט בעוד זמן לא רב): "לא מזמן נכתב בעיתונות על כומר מאחת הכנסיות ב[רחוב] לשנו שמטיף נגד היהודים באותה התלהבות שהתפלל פעם, כשעוד היה חסיד ברסלב ושמו חיים דיקשטיין"… 

מר כל כך חי את העכשיו של בני הזמן ההוא, שאחרי שהוא לוקח אותנו לטיול של יום מלא עניין מחוץ לעיר, לעיירה אוטבוצק היהודית, הוא מציע לנו לאחל לעצמנו "שעוד תשובו לכאן באחד הקיצים, באביב הלילך או בסתיו הזהב." כן. אולי. בעוד שמונים שנה ויותר, אחרי שכבר יימחה כל זכר לחיים שהיו כאן.

בני מר עושה בספר הזה פלא. קשה להבין איך הצליח להקים מחדש את העיר. הפולנים עשו את זה אחרת: הם שחזרו את הבניינים, אבן לאבן, אריח לאריח, בנו מחדש ארמונות, בתים, פאסדות, רחובות. עירם המשוחזרת, שהיא פלא בפני עצמו, מוכרת על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, וזאת בזכות שחזורה המדהים, לאחר שנהרסה כמעט לחלוטין במלחמת העולם השנייה, ומאחר שהיא משקפת את ההיסטוריה של פולין, מהמאה ה-13 ועד ימינו.

בני מר יצר מחדש, בכוחו וברוחו, מציאות של עיר יהודית שנכחדה. הוא הצליח (כמו בספרו סמוצ'ה, כמו בספריו של בשביס זינגר – שמוזכר כאן, כמובן, אצל מר) לעורר בי געגועים אל עיר שאין לי שום קשר אישי ביוגרפי אליה.

התוצאה מרגשת, מאלפת, מלמדת, ומעוררת מחשבות!

הוצאת מאגנס, 2025
עריכה מדעית: אברהם נוברשטיין
עריכה לשונית: נעה רוזן
איורים ומפות: מיכל אריאלי
305 עמ' (כולל רשימת מקורות ואינדקס)

קישור לדף הספר, באתר ההוצאה לאור

בַּשָּׁמַיִם
עָב, עָב!
הָבָה מַיִם,
הַב, הַב!

רַעַם גָּח כַּגַּלְגַּל!
וָדִי נָח
דַּל, דַּל!

[…]

עַל הַוָּדִי
עָב נִצָּב.
גָּח הָרַעַם
מִן הָעָב.
בְּנֵי־אָדָם
בָּאִים בֵּיתָם.
הַבַּקָר
בְּדִיר נִסְתָּר.
הַכַּלְבּוֹן
אֶל אִמָּא רָץ.
אֶל חַלּוֹן
חָתוּל קָפַץ.
אַנְקוֹרִים
סִדְּרוּ שׁוּרָה
בַּמַּתְבֵּן
עַל הַקּוֹרָה.
תַּרְנְגוֹל
קוֹרֵא בְּקוֹל
הֵי, בְּנֵי־קִישׁ,
הַלּוּלָה חִישׁ!
[…]

נלקח מהספר שורות אחרונות – מחקרים, מסות, רשימות מאת עמינדב דיקמן

המסה "מכתב להורטיוס" שכתב זוכה פרס הנובל לספרות, המשורר הרוסי (יהודי) יוסף ברודסקי ב־1995, שנה לפני מותו, היא פנינה קטנה, מרתקת ומשעשעת מאוד. 

רבות שמעתי מדוברי רוסית על ברודסקי המשורר, על התחכום הרב שבכתיבתו, הלהטוטים המופלאים שהוא עושה בחריזה ובמשקל, וכל זה מעורר כמובן סקרנות, ומידה לא מעטה של מפח נפש, שהרי לעולם לא אוכל לקרוא את שיריו כיאות, במקור, ברוסית.

והנה מסתבר שגם ברודסקי עצמו מתמודד עם בעיה דומה: הוא מרגיש קרבה רבה אל המשורר הלטיני הורטיוס, עד כדי כך שכתב לו "מכתב", למעשה – מסה שעוסקת בכתיבת שירה – ובתחילתה הוא מודה שנאלץ לקרוא את שיריו של הורטיוס בגרסתם המתורגמת לרוסית, שכן אינו שולט בלטינית. בעניין הרוסית, הוא מתנצל, ומסביר להורטיוס שאמנם "בימים שבהם כתבת את כל זה, תבין, לא הייתה לנו שפה. לא היינו אפילו אנחנו", אבל אלפיים השנים שחלפו מאז "לא היו לשווא": הרוסית שנוצרה בינתיים מאפשרת לו בכל זאת לקרוא את כתביו של הורטיוס, והוא אפילו משבח את שפת האם שלו, שבזכות תחכומה הדקדוקי היא מצליחה (להערכתו, הרי אינו יכול לדעת בוודאות…) לגשר בין המקור לתרגום.

ברודסקי מוקסם מהאודות שכתב הורטיוס, ומציין במיוחד את הנודעת שבהן, אודה מספר 11. במסה אינו מצטט ישירות את הצירוף הנודע ביותר המופיע בה: קַרְפֶּה־דִיֶים (Carpe diem): "לקטוף את היום", כלומר − ההמלצה לנצל ולמצות כל רגע בחיים[1], אבל הרעיון מרחף על פני כל המסה: במכתבו להורטיוס ברודסקי כותב בעצם אל עצמו. לפני כך וכך שנים הוגלה ממולדתו: השלטונות הרוסיים שללו ממנו את אזרחותו, כפו עליו לעלות על מטוס, וגירשו אותו לווינה, משם בחר להגיע לארצות הברית. "את המילים האלה אני כותב לך באנגלית", הוא כותב להורטיוס, ואי אפשר שלא לחוש בכאבו הסמוי של משורר גולה, שעולמו הוא השפה שבה הוא כותב, אבל הוא יודע היכן למצוא נחמה: בשירה, והיא מבחינתו מיצוי החיים, היא ה־Carpe diem שלו. 

יתר על כן, מי שחי במציאות שבה שולט המשקל השירי, יכול לגשר על כל הפערים: "במקצוע כמו שלנו, פנייה אל החלל הריק היא חלק מן העבודה. אז ההיעדרות שלך לא מפתיעה, וגם לא העקשנות שלי". אין בעצם משמעות לאלפיים השנים שחלפו מאז שהורטיוס מת, וגם לא למרחק הגיאוגרפי השורר ביניהם: זה חי ברומא, וזה – בארצות הברית, מקום שהורטיוס לא יכול היה אפילו לראות בעיני רוחו או לשער את קיומו.

"משקלים הם משקלים, גם בעולם המתים, כי הם יחידות של זמן", הוא כותב, ואפילו מצפה שהורטיוס יקרא את דבריו, שנשמותיהם עוד ייפגשו בעתיד: "יום אחד כשאשתכן לבסוף לידך בעולם המתים, תשאל היישות האוורירית שלי את היישות האוורירית שלך אם קראת את המכתב הזה. ואם היישות האוורירית שלך תשיב שלא, זו שלי לא תיעלב. להפך, היא תשמח על ההוכחה לכך שהממשות מתרחבת אל תוך ארץ הצללים", והוא מוסיף, באירוניה משעשעת, בפיקחון, במודעות עצמית של משורר שזכה אמנם בפרס הרם ביותר שכותבים יכולים לזכות בהם, בפרס נובל לספרות, אבל ליבו לא גבה והוא מכיר במציאות: "במובן זה," הוא כותב, "תדמה לאנשים רבים עלי אדמות שלא קראו מעולם לא בי ולא בך". 

לא רק השנים והמרחק לא יכולים לדעתו להפריד בין שני משוררים: גם על מחסום השפה הם יתגברו: "אז בטח נסתדר מעולה יחד", הוא ממשיך וכותב על פגישתם המיועדת – באיזשהו עולם הבא – "במה שנוגע למחסום השפה […] כמו שאמרתי, הממלכה הזאת היא מן הסתם רב־לשונית או על־לשונית".

וכאן הוא מוסיף הלצה מקסימה: "חוץ מזה, רק עכשיו חזרת ממילוי ההקצאה הפיתגוראית שלך בתור אודן, אז אולי נשארה לך עוד קצת אנגלית", כלומר – מחמיא מאוד למשורר האנגלי וו' ה' אודן, בכך שהוא מעלה את ההשערה שמדובר בגלגול נשמתו של הורטיוס, ולא נמנע אפילו מאיזו עקיצה קטנה – או מחמאה גדולה, תלוי אם קורא אותה הורטיוס או אודן – "אף על פי שהוא היה משורר גדול הרבה יותר ממך, כמובן, אבל זאת הרי הסיבה שבגללה בחרת ללבוש את צורתו בפעם האחרונה שבה הסתובבת כאן, בממשות".

ברודסקי מזדהה עם הכורח שהיה להורטיוס לשבח ולרומם בכתיבתו את אוגוסטוס הקיסר. המשורר שרד, כי היה חכם, אירוני, וידע לשמור על ריחוק, ידע מתי להסתיר ומתי לחשוף. גם אני, הוא אומר בעקיפין, כמשורר שחי במשטר טוטליטרי, נאלצתי לתמרן, אבל בסופו של דבר, השירה מצילה את האמת.

ברודסקי מרבה לתבל את דבריו בהומור ובשנינות. הנימה החברית, הישירה, שבה הוא פונה אל מי שמת לפני אלפי שנים, משעשעת ממש ברגעים שבהם הוא מסביר לו, למשל, כשהוא כותב על "נאסו" – שם חיבה למשורר הרומי אובידיוס – ומספר להורטיוס שאותו נאסו־אובידיוס "לימד אותי כל מה שאני יודע, וזה כולל פירוש חלומות, שאותו צריך להתחיל בפירוש המציאות", ואז הוא מוסיף – "לידו מישהו כמו הדוקטור מווינה  – עזוב, אתה לא תקלוט את הרפרנס! – הוא צעצוע, גן ילדים"… 

קראתי את המסה בשקיקה, ובעקבותיה חזרתי גם אל ספר האודות של הורטיוס, המונח אצלי על מדף ספרי השירה כבר עשרות שנים, ולא נגעתי בו כנראה מאז תחילת שנות השבעים. אם למדתי משהו מברודסקי, אני מרשה לעצמי לחשוב שכל השנים שחלפו אינן אלא פער זמנים זניח… 

[1] (בתרגום לאנגלית  Don't trust tomorrow's bough For Fruit / Pluck this here, now הביטוי הלטיני אינו מופיע כמות שהוא, אבל הוא השפיע על משוררים רבים, כמו למשל בשיר הפיתוי הנודע של אנדרו מרוול "לגבירתו המצטנעת".

הוצאת דחק, דרש, כתבי־מופת בפואטיקה ואסתטיקה, 2023
מתרגם: יותם בנשלום
עורך: יהודה ויזן
49 עמ'

דובר על כוחו של הפשיזם בימינו ועל חדירתו לנשמת הנוער. ונדרשנו "ללמוד את הפשיזם". אין לי כל ספק כי חייבים אנו להכיר את הפשיזם, ללמוד אותו, לרדת לעומקו. חייבים אנו להכירו לא רק כאויב חיצוני הבא להשמידנו, כי אם גם כאויב פנימי האורב לנו בחדר.

אין עתה חברה בעולם שאין "טור חמישי" חותר תחתיה מבפנים. וגם אנחנו לא נוקינו. ואם גם אין לו אצלנו תקווה לנצח ולהשתלט, אך לא אבדה תקוותו לפגוע
ולהחריב. והוא גם מצפה לקוניונקטורה חיצונית אשר תמציא לו את ההזדמנות להשתרר עלינו. וביטוייו שונים, ושלוחותיו רבות. יש ויש אפוא ללמוד ולהכיר.

ואולם שאלה היא: כיצד נלמד את הפשיזם? האם החזרה על אותן המימרות התועמלניות המהלכות זה י"ח שנים, בלי שנבדקו מחדש נוכח זרמי המאורעות,
נוכח גילוייו המוסיפים והולכים – האם לזה ייקרא לימוד? האם ההוקעה השגרתית של הפשיזם כאחד התככים של הבורז'ואזיה יש בה משום מיצוי מהותו, משום תיאור נאמן של דמותו, יש בה כדי חיסון מפניו ומפני הסכנות אשר הוא צופן?

מה כיום הזה ערכם של הדיבורים על היות הפשיזם עבד הקפיטליזם או משרתם הנכנע של בעלי האחוזות?

אכן, הפשיזם ידע בשעת הצורך גם להשכיר עצמו, כשם שנוכל חסר מצפון הרוצה להגיע למטרתו משכיר עצמו לאלמנה עשירה כדי לרשת אותה, אם בעזרת עגבים ואם בעזרת קרדום, ואם בשניהם יחד.

חוגי בורגנות נתפתו לו והפקידו בידו את שלטונם בתקווה פותה כי לו יהיה השלטון ולהם העוצמה הממשית וטובת ההנאה. אך האם לא נתפתו לו קודם כל המוני פועלים, מובטלים, איכרים, פקידים, בעלי מלאכה ומשוררים וסופרים פרולטריים ונוער שואף מהפכה? האם לא הפקידו הם בידיו את נפשם, שבלעדיה לא יכול היה
מעולם לזכות בשלטון?

מה טעם במונחים השגורים "שמרני" או "ריאקציוני" לגבי הפשיזם, לאחר שנגלה ככוח מהפכני הרסני המוכן להשמיד גם את הקפיטליזם וגם את המונרכיה כשהם מעזים לא לעשות את רצונו והמוכן להשלים איתם כשהם משתעבדים לו, כשם
שהוא מוכן להשלים אף עם הבולשביזם על מנת שלא יפריע אותו ממסע הכיבוש העולמי?

אצלנו עוד נוטים לראות בכך פעולה חינוכית־סוציאליסטית, כשמדברים על הפשיזם כאשר דיברו עליו בעודנו בחיתוליו, כשמונים את עוונותיו כאילו היה גונב כיס. והלא כבר לא נער הוא הפשיזם, אשר "במעלליו יתנכר". הוא ניצב לפנינו בכל תפלצתו. הוא קם על כל היקר לנו. הוא קם על עצם המצפון האנושי להשמידו. אין לפניו המושג חטא, כשם שאין לפניו ערך חיי אדם, כבוד אדם, חירות אדם. הוא חי לפי חוקים משלו, פועל לשם מטרה משלו. והוא שזכה למה שלא זכתה עד כה שום תנועה אחרת בשלמות: מטרתו ואמצעיו עולים בקנה אחד. וסתירה אין ביניהם. הכזב והזדון והאונס והרצח וההתעללות וחילול צלם האדם אינם "סטייה" לגביו. הם משמשים את מטרתו.

אפשר היה בקלות לייצר מחזה סוחט דמעות. הנושא של ההצגה – השבעה באוקטובר 2023, תוצאות היום הנורא ההוא, ומשתתפי ההצגה, תושבי עוטף הנגב שהיו שם באותו יום – יכולים להזמין מופע שבוחש את הרגשות של הקהל.

אבל "מקום לגור בו" נזהר מאוד מנגיעות גסות, משימוש לא זהיר בחוויות האיומות של שורדי אותו יום. ההצגה לא מבקשת להכאיב בכוח. 

ודווקא משום כך, בשל האיפוק, הצניעות, הזהירות, דווקא בגלל שאינה צועקת, אלא לוחשת, היא מטלטלת את הנשמה בעוצמה רבה.

וגם, יש לציין, בתבונה אמנותית!

ההצגה נפתחת בשאלות ששואלים שחקנים שיושבים בקרב הקהל, בשורות הראשונות. הם קמים בזה אחר זה במפתיע, ושואלים את הנוכחים כל מיני שאלות שקשורות בבית. למשל – מי בא לכאן מהבית? מי רוצה לחזור הביתה? מי עזב את הבית אחרי גיל עשרים ושמונה? מי מעדיף תמיד להישאר בבית? מי מרגיש שייך לקהילה? מי שוקל לעזוב? למי יש שלט על דלת הכניסה?

לכולם ברור מה משמעות השאלות הללו. כי כול מי שיושב בקהל יודע על מה ההצגה ומי השחקנים. אבל משתפים פעולה, כמובן. מי גידל פעם ציפור בבית? מי עבר דירה יותר מחמש פעמים?

לאט לאט קמים כל המשתתפים. שתי נשים ושלושה גברים: מיגל אורבך, יעקב אמסלם, עדי זינגר הדס נוימן ועומר לבה.

הם "מכניסים" אותנו בעדינות לתוך מה שעבר עליהם, ועל חבריהם ובני משפחתם, בשבעה באוקטובר. 

זה נעשה, בחוכמה רבה, בין היתר באמצעות הודעות וואצאפ שנכתבו זמן מה לפני אותו בוקר נורא, ואז במהלכו. 

"למי יש שמנת להקצפה?"

"למי יש דינוזאור קטן מפלסטיק לשים על עוגה?"

כאלה הודעות, ש"רצות" תמיד בתוך קהילה מתפקדת, בין אנשים שחיים את השגרה המבורכת, אופים עוגות, קונים כרטיסים למופעים, נעזרים זה בזה בפכים הקטנים של החיים.

ואז, בלי אזהרה, מתחילות להגיע הודעות הוואצאפ של אותו בוקר, והן הולכות ומתעצמות, הולכות ונעשות מפחידות יותר ויותר. מה קורה? תישארו בממ"דים. איך נועלים את הדלת של הממ"ד? מורידים את הידית ומסובבים. אבל אפשר לפתוח מבחוץ! ושוב – תישארו בממ"דים. ואז – שומעים יריות. ואז, שוב ושוב, ושוב, ושוב – איפה הצבא? הצבא מגיע? איפה? איפה הצבא?

עד לרגעים שבהם יורדת על שולחי ההודעות ההבנה: אנחנו לבד.

יוצרי ההצגה ויתרו על הזוועות עצמן. והרי מה שקרה באותו יום יכול למלא שעות ארוכות של הצגות במשך שנים רבות. כל מה שקרה. כל הסיפורים האישיים, המשפחתיים, מסמרי השיער. 

אבל לא. במקום זה אנחנו פוגשים רק סיפור אחד קטן, של מי שנחלץ, מי שהוא ובני משפחתו ניצלו. הרגע שבו הקישו על דלת הממ"ד שלהם וקולות של גברים צעירים הפצירו בהם לפתוח את הדלת. 

את הבעתה. והחשדנות. האם אלה באמת חיילים?

את הניסיון להבין, להשתכנע: מי אתה? איך קוראים לך? מאיפה אתה? אתה מכיר שיר של חוה אלברשטיין: הקודים הישראלים המזהים. 

והיציאה מהממ"ד. גילוי החורבן בבית. ההרס. השבר. כל הרצפה הייתה מלאה בשברי זכוכית. ונזכרתי שאני יחף, אז הלכתי אחורה, בזהירות.

ככה.

ואז – חושפים אותנו לחוויות של הניצולים שפונו לבתי המלון. אלה ששני משתתפי הפאנל שהתנהל בתום ההצגה, פדויי השבי השבים לואיס הר וקלרה מרמן לא חלקו אותן, כי, לדבריו של לואיס, שהו "במלון מסוג אחר". 

בשלב מסוים אחד הניצולים מסביר: בעצם, אין לי על מה להתלונן. פליטים בכל העולם חיים באוהל. אני – בבית מלון. 

אבל כמה שזה קשה, בכל זאת. כמה שמתגעגעים לבית אמיתי. להכין חביתה. לשכב על הספה ולבהות.

כמה שקשה לגור במשך חודשים ארוכים ורבים בחדר אחד, שיש בו שלוש מגירות ואין בו אפילו ארון. 

כמה שרוצים לכבס לבד. לבשל לבד. לארח שוב את בני המשפחה והחברים.

כמה שקשה לאבד בית! 

בחלקה האחרון של ההצגה, ממש לקראת הסוף, יעקב אמסלם נושא מונולוג חד וקשה מנשוא, שדווקא בו מצאתי את עצמי דומעת. הוא מספר שתמיד תהה על אברהם אבינו. על זה שהיה מוכן להקריב את בנו יחידו אשר אהב, את יצחק. איזה מין אלוהים דורש קורבן כזה? ואיזה מין אבא מסכים? 

ואז, הוא מוסיף, הבנתי שמדובר בי עצמי: כי הוא גידל את ילדיו בעוטף. ובשבעה באוקטובר חיפש את הקול של אלוהים שמשנה את הצו – אל תשלח את ידך אל הנער; שמציע קורבן חלופי. אבל בשבעה באוקטובר קולו של אלוהים נעדר, ולא היה שם שום איל שיחליף את הילדים, את החיילים (וגם לא את הנשים, הגברים, הצעירות והצעירים, המבוגרות והמבוגרים). 

כמה מכם שוקלים לעזוב (את הארץ), שאלו השחקנים. מעטים מאוד, ממש ספורים, הרימו את היד.

כמה מכם רואים בעזיבה כזאת בריחה, כניעה? 

כמעט כל היושבים באולם הרימו את היד.

ואז, בפאנל, דיברה, בין היתר ראשת מועצת חבל אשכול, מיכל עוזיהו, ואמרה דברים מחזקים, רבי משמעות. דבריה היו לי חשובים מאוד.

היא דיברה על כוח, ותקווה; על ההבדל בין לומר "אנחנו שבורים" לבין "יש לנו שבר"; היא הביעה ביטחון בכך שעוד נצליח להתגבר על הימים הקשים האלה, ואת ההבנה שייאוש מנצחים אם מוצאים נחמה בכך שאנחנו לא חסרי אונים, ושאנחנו לא לבד.

וזה היה סיום חשוב מאוד להצגה חשובה מאוד. 

אני מבקשת להודות גם לטליה דנציג, נכדתו של אלכס דנציג ששרה בקולה השבור, הנוגע כל כך, את "מכורה שלי",  שאת מילותיו כתבה כמובן לאה גולדברג והלחינה דפנה אילת, ואת השיר "בוטנים" שכתבה טליה לזכר סבה, שנחטף ונרצח בעזה. 

 ההצגה זכתה בדצמבר 2025 בפרס "קיפוד הזהב" כיצירה הקבוצתית הטובה ביותר לשנת 2025.

הטקסטים של ההצגה נכתבו מתוך מפגשים אנושיים עם ניצולי השבעה באוקטובר, עם משפחות חטופים ומשפחות שכולות, ומשולבים בה קטעי וידיאו.

אֲבָל בַּחֲלוֹמִי
תָּמִיד אוֹתָהּ צִפּוֹר צוֹעֶקֶת
וְעִיר אוֹיֶבֶת
וְאֶבֶן אֲדֻמָּה

תָּמִיד אוֹתָהּ עוֹבֶרֶת-אֹרַח-צְהֻבָּה, נוֹדֶדֶת,
וּבְיָדֶיהָ חוֹל וְדֶגֶל וְחוֹמָה.

וְרַק אֵי-שָׁם, עַל אֲדָמָה שְׁחוֹרָה
פִּתְאֹם אֲנִי פַּעֲמוֹנִים בָּרוּחַ
וְנַעַר מִתְגַּלְגֵּל אֵלַי מִן הַחוֹמָה
וּבְיָדָיו מְעַרְבּוֹלוֹת וְלוּחַ.

וְכָל אֲבוֹתַי זוֹכְרִים אֶת פָּנַי
קוֹרְאִים לִי
קוֹרְאִים לִי לָנוּחַ.

ביולי 1940 דיבר ברל כצנלסון עם קבוצה של צעירים, מדריכים בתנועת נוער. לאחרונה פורסמו שוב דבריו בספרון קטן, שכותרתו "מסכמת" את עיקר הדברים: כשבנאי בעל מצפון, אומר כצנלסון, שם לב לסדקים בעמודי התווך של בית, הוא אינו מטייח אותם, אלא עורך תיקון יסודי: טורח לחזק את העמודים, כדי לוודא שבבוא העת לא יקרוס המבנה.

מדהים לקרוא את הדברים שכתב כצנלסון לפני שמונים וחמש שנים, ולהיווכח עד כמה הם רלוונטיים לנו ממש בימים אלה. כשחושבים למשל על המאבק הציבורי לקיים ועדת חקירה ממלכתית ראויה שתבחן לעומק וביסודיות את אירועי השבעה באוקטובר: מה אפשר אותם, מה הוביל להם, איך ומה קרה, ונוכחים לראות עד כמה ההנהגה הנוכחית נאבקת בָּאמת ועושה כמיטב יכולתה כדי לטייח את הסדקים ולהתעלם מהם, אי אפשר שלא להתחלחל למקרא הדברים שכתב כצנלסון, ולהבין עד כמה חמורה הסכנה שהמבנה יקרוס. (אגב, לא מדובר רק על ועדת החקירה הממלכתית הכללית הנדרשת. אפילו ועדות החקירה על אירועים ספציפיים במהלך המלחמה מטייחות. בימים אלה למשל מתלוננים הוריהם של שבעה לוחמים שנהרגו בחאן יונס בפיצוץ של מטען שהוצמד לנגמ"ש שלהם. ההורים יודעים שהיו בנגמ"ש תקלות ידועות שלא אפשרו לבניהם להתגונן כיאות. התחקיר שקיבלו מצה"ל מטייח את הממצאים). ולא רק לנו, במדינת ישראל, הדברים רלוונטיים, אלא לנו – כלל בני האדם, בעולם כולו. אחרי כמה עשורים שבהם האמנו שהדמוקרטיה, למרות כל חולשותיה, היא צורת הממשל המקובלת והיציבה ביותר, אנחנו כעת נוכחים שלא רק בישראל הדמוקרטיה נמצאת בסכנה: הפגיעה בעצמאות התקשורת ושליטה במערכת המשפט בהונגריה, הרפורמות שמחלישות את בית המשפט העליון בפולין, ריכוז הכוח חסר התקדים בידי נשיא אחד בטורקיה, מנהיגים (כמו טראמפ) שמגדירים עיתונאים “אויבי העם” ומערערים את כוחם, השימוש המאסיבי בבוטים וברשתות כזב בבחירות ברוסיה, בפיליפינים, בארה"ב, ועוד ועוד, שלל דוגמאות למכביר.

כצנלסון מפרט את האכזבות השונות של בני דורו לנוכח המציאות העולמית של אותם ימים: 

"ומדוע לא נהיה נבוכים? בני אדם ראו את מיטב האידיאלים האנושיים תמצית תרבות הדורות מנופצים ומחוללים ומגואלים. האומנם לא יהיו נבוכים?

"הדור אשר ירש מקודמיו את ערכי המדע וההומניזם והליברליזם והדמוקרטיה, וגילה את פגימותיהם וראה בקלקלתם, וביקש את תקנתם באידיאל הסוציאליסטי, ונפשו דבקה בו, והנה – בן דור אחד נתאכזב קשות בנושאיו ובמגשימיו מכל הסוגים. האומנם לא יהיה נבוך?

"הדור אשר ראה עצמו עולה במעלות האדם, לדעת ולבינה, לגבורה, לחירות, לאמת, והנה הוא רואה את האדם בנפילתו לתוך  כל שערי הטומאה והעבדות והפחדנות והכזב והבגידה והבערות – ממש ו'שח גבהות אדם' – וזה בן הדור, אשר נפשו נשמרה מן הטומאה, האומנם לא יראה עצמו מוכה ונזוף? האמנם לא יהיה נבוך?

"הדור אשר דגל בשחרור העמים, הכיר בעוצמתה של ההוויה הלאומית, האמין בכוחה המשחרר של האידיאה הלאומית, והנה הוא רואה מה עשו עמים מחירותם, עד מה הפכו לכזב את דברי חוזי שחרורם, ועד היכן מגיעים סילופה וטירופה של האידיאה הלאומית בימינו.

"הדור אשר האמין במעמד הפועלים, שהוא המעמד האחרון העתיד לבטל כל מעמד ולחסל כל שעבוד וכל פריבילגיה ולעשות את האדם בן חורין ואמיץ ואמיתי ושווה ערך, והנה הוא רואה בעיניו את היצרים המעמדיים בסילופם ואת האידיאה המעמדית בשלטונה, שלטון המתכחש לכל הבטחותיה ומתקלס בכל ערכיה, ואת מעמד הפועלים העצום במצוקתו האיומה ובמשברו הגדול מדוע לא יהיה נבוך?
האומנם לא נפגע במעמקיו?"

כצנלסון מראה כאן כיצד בני דורו מאוכזבים מהאידיאלים, לנוכח ההתעצמות של גרמניה הנאצית בראשות היטלר, אלימותה, תוקפנותה, הגזענות הברוטלית שלה; לנוכח הזוועות שמבצע המשטר הקומוניסטי בראשות סטלין (בתקופה שבה אמר כצנלסון את הדברים גרמניה הנאצית וברית המועצות עוד היו מאוחדות בברית של הסכם ריפנטרופ־מולוטוב!). כצנלסון רואה את בני האדם מתפקחים מכל הערכים שדגלו בהם. שום אידיאל לא נשאר להם. הלאומיות נהפכה ללאומנות פשיסטית: במקום שתשחרר לאומים היא משעבדת אותם. אפילו האידיאלים שהביאו עמם הנאורות, המדע, הרציונליות, הליברליזם, הדמוקרטיה, הולכים ונפגמים בימים שבהם הוא אומר את הדברים.

והנה כיום,זמן רב כל כך אחרי כן, אנחנו נוכחים שכל זה נכון גם עכשיו. המטוטלת נעה שוב. כל האכזבות וכל הפגימות שכצנלסון מציין משתלטות גם כיום על מציאות חיינו. חלקנו עדיין נאבקים למען הדמוקרטיה ועדיין מקווים שהמדע ימשיך לנהל את אורחות חיינו, אבל ברחבי העולם, לא רק בישראל, מסתמנת קריסה של הערכים הללו. היא מתבטאת למשל בהכחשת חיסונים, בתנועת "הארץ השטוחה", בחוסר האמון הגובר במוסדות מדעיים ורפואיים, בנטייה לפרש אירועים פוליטיים גדולים כמעשיהן של "אליטות" נעלמות, בירידה באוריינות המדעית, בפוליטיזציה של המדע, בהכחשת שינויי האקלים, בפריחה של פסאוד־מדע, בניסוחים הפוסט־מודרניים שלפיהם "האמת שלי היא מה שנכון", גם כשהיא סותרת נתונים או את חוקי הטבע, בריבוי הנרטיבים שמקבלים מעמד שווי ערך למדעים המדויקים, וכן הלאה. (מה אפשר לחשוב, למשל, על כך שינון מגל צהל ועלץ כשטיל אירני המיט הרס על מכון וייצמן?)

כצנלסון כותב ב־1940 שיש להביט נכוחה במציאות. לראות אותה כמו שהיא, על כל הקשיים והאִיומים שהיא מזמנת, ואז להתמודד אתה בעיניים פקוחות. לא להתעלם, לא לנסות לפתור בעיות כלאחר יד, ושכן, מותר ורצוי לחוש מבוכה. מה שקורה אכן מבלבל ומטריד. לא בכדי חלקה הראשון של כותרת דבריו היא "בזכות המבוכה".

כצנלסון אמר את הדברים הללו רק שנה אחת אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה; שנה וחצי לפני ועידת ואנזה, ועימה ההחלטה על "הפתרון הסופי", כלומר, השמדת היהודים השיטתית, התעשייתית, עדיין לא החלה. מדינת ישראל עדיין לא קמה. מלחמת השחרור הייתה עדיין רחוקה מאוד. אבל כצנלסון חוזה את העתיד, כבר ב־1940. הוא קובע שהצעירים ארץ ישראליים חייבים להתחזק לקראת הבאות: המאבקים הצפויים להם. כבר מבין שאי אפשר לסמוך רק על "הרוח", כי גם לכוח יש תפקיד, מה גם שרוח כשלעצמה אינה מבטיחה תפישות צודקת ומוסריות, כי תלוי מה טיבה: על איזו רוח מדובר? טובה? רעה? "לא מן הצדק לזהות את הכוח עם הזדון. יש להבחין בין כוח המגלם את הצדק ובין הכוח המגלם את הזדון. כלום רצוננו ברוח נטולת כוח?"

הוא טוען שמי שמגייס את כוחו כדי להיאבק נגד הרשע, אי הצדק, נהרות הדם שכבר נשפכים, אינו יכול להיחשב "רע", כי יש מאבקים, ואפילו מלחמות של ממש, שחייבים להשתתף בהם כדי לנצח את הרוע, השנאה, האכזריות: "אין אנו שואלים אם הצבא הלוחם עתה ראוי להיות צבא המשיח. דיינו בהגישו סירת הצלה לאנושות ממבול הדמים והזדון".

 ועם זאת, הוא מדגיש, לצד המבוכה, "אין אנו […] פטורים מהרגשת אשם וטעות", ועלינו לזכור כי מוטל עלינו לנהוג באופן מוסרי כלפי שכנינו. "לא כנוטלי שררה באנו לארץ. באנו לא להשתרר על הזולת, כי אם להשתחרר משררתו של הזולת עלינו. ומעולם לא נשאנו את נפשנו לכך ש"נזכה' לנהוג באחרים כמו שאחרים נוהגים בנו".

קראתי את דבריו של ברל כצנלסון בנשימה עצורה.

הוצאת קרן ברל כצנלסון, 2025
פתח דבר: מוקי צור
אחרית דבר: ישי שריד
89 עמ'

אנטיגונה:
הִצְהַרְתָּ בְּאָזְנֵי הָעָם. שָׁמַעְתִּי.

קראון:
וְאַתְּ הֵעַזְתְּ לַמְרוֹת אֶת פִּי הַחֹק?

אנטיגונה:
הֵעַזְתִי. הַצַו הַזֶה לֹא בָּא מִפִּי אֱלֹהַּ.
דִין הָאֵלִים בְּמִשְׁכְּנוֹת־דוּמָה
אֵינוֹ יוֹדֵעַ חֹק כָּזֶה.

מִצְוָתְךְ, הַמֶּלֶךְ, רַבַּת־עָצְמָהּ,
אַךְ עָצְמָתְךָ כְּאַיִן וּכְאֶפֶס
אֶל מוּל חֻקֵּי־אֱלֹהַ לֹא־כְּתוּבִים
אֲשֶׁר הָיוּ, הוֹזִים וְיִהְיוּ,
מוֹסְדֵי־עוֹלָם מִנֶּצַח לִנְצָחִים.

יָדַעְתִּי כִּי נִגְזַר עָלַי לָמוּת –
בָּשָׂר וָדָם אֲנִי – גַם בְּלֹא גְּזֵרָתְךָ.
וְאִם עָלַי לָמוּת עַכְשָׁו, עַכְשָׁו
בְּטֶרֶם בּוֹא־יוֹמִי, יְבֹרַךְ הַדִּין:
חַי אֵינָם חַיִּים בְּתוֹךְ מַלְכוּת־הָרֶשַׁע –
וְלָמָּה לֹא אָשִׂישׂ אֶל מֶוֶת?
לִבִּי אֵינוֹ חָרֵד, אַךְ לוּ נָטַשְׁתִּי
אֶת אָחִי בְּלִי מִנְחַת קְבוּרָה,
לא הָיְתָה נַפְשִׁי יוֹדֵעַת מְנוּחָה לְעוֹלָמִים.
עַכְשָׁו לִבִּי שָׁקֶט.
אַתָּה שׂוֹחֵק לִי, קְרְאוֹן?
כָּל מַעֲשַׂי אִוּלֶת? אֲבָל אוּלַי
הַכְּסִיל שׁוֹפֵט אוֹתִי כְּאִוּלְתּוֹ.

המקהלה:
כָּמוֹהָ כְּאָבִיהָ: מֵצַח נְחוּשָׁה.

תרגם: ט' כרמי

קראון: 
הַאִם יָדַעַתְּ שֶׁצַו אָסַר אֶת הַדָּבָר?

אנטיגונה:
יָדַעְתִּי בְּוַדַּאי, אֵין אִישׁ שֶׁלֹא יָדָע.

קראון:
אַף־עַל־פִּי כֵן הֵעַזְתְּ לִפְעֹל לַמְרוֹת הַחֹק?

אנטיגונה:
הֲרֵי לֹא זֶאוּס הוּא אֲשֶׁר הִכְרִיז עַל כָּךְ,
גַּם לא קָבַע לִבְנֵי אָדָם חֻקִּים כָּאֵלֶה
הַצֶדֶק הַשׁוֹכֵן עַם הָאֵלִים בַּקַרְקַע.
גַּם לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁלַצִוּוּיִים שֶׁלָּךְ
יֵשׁ תּקֶף שֶׁמַּרְשֶׁה לְבֶן־תְּמוּתָה לִרְמֹס
חֻקֵּי אֵלִים בִּלְתִּי כְּתוּבִים וּמוּצָקִים;
אֵין הֵם חַיִּים הַיּוֹם, אֶתְמוֹל, אֶלָּא תָּמִיד,
וְאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי נוֹצְרוּ.
פְּגִיעָה בָּהֶם לֹא אֲתָרֶץ לִפְנֵי אֱלִים
בְּכָךְ שֶׁבֶּן־אָדָם הֵטִיל עָלַי אֵימָה.
יָדַעְתִּי שֶׁאָמוּת. אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁלֹּא?
גַּם אִלְמָלֵא הַצַּו שֶׁלְּךָ. וְאִם אָמוּת
קֹדֶם זְמַנִּי, אֶרְאֶה בְּכָךְ רַק רֶוַח:
כִּי מִי שֶׁחַי כָּמוֹנִי תַּחַת הַמַּכּוֹת
אֵיךְ לֹא יִשְׂמַח בַּמָּוֶת כְּמוֹצָא שָׁלָל?
לָכֵן מִיתָה צְפוּיָה אֵינָהּ אָסוֹן גָּדוֹל,
יוֹתֵר נוֹרָא הָיָה לוּ לֹא נָקַפְתִּי אֶצְבַּע
שָׁעָה שֶׁגּוּף שֶׁל אָח מֵרֶחֶם אֵם זֵהָה
מוּטָל בְּלִי קֶבֶר. כָּל הַשְׁאָר אֵינוֹ מַכְאִיב.
אִם לָדִידְךָ אֲנִי נוֹהֶגֶת בְּטְפְּשׁוּת,
אוּלַי טִפֵּשׁ פּוֹסֶל אוֹתִי בְּתוֹר טִפְּשָׁה.

המקהלה:
נִכָּר בַּבַּת טֶבַע אָבִיהָ הַפִּרְאִי.

תרגם: אהרן שבתאי

קראון:
הֲיָדַעַתְּ קוֹל הַקוֹרֵא וְאוֹסֵר לַעֲשׂוֹת זֹאת?

אנטיגונה:
יָדַעְתִּי הֵיטֵב. הֵן יָדוּעַ הָיָה לַכֹּל.

קריאון:
וּבְכָל זאת נוֹעַזְתְּ אַתְּ לַעֲבוֹר עַל מִצְוָתִי?

אנטיגונה:
הֵן לֹא מֵאֵת אֵל זֶוְס יָצָא קוֹל הַקּוֹרָא,
אַף לֹא מֵאֵל הַמִּשְׁפָּט, מוֹשֵֶל מִתַּחַת;
פִּקוּדִים כָּאֵלֶּה לֹא יָפֵרוּ בְּנֵי אָדָם;
אַךְ פִּקוּדֶיךְ אַתָּה, מִצְוַת בֶּן־תְּמוּתָה,
לֹא כֹּה חֲזָקִים חָשַׁבְתִּי לְמַעַן הָפַר
פִּקוּדֵי אֱלֹהִים, לֹא כְתוּבִים, אַךְ בְּצוּרִים!
לֹא מִתְּמוֹל וְהַיוֹם הֵמָּה, כִּי לָנֶצַח
הֵם חַיִּים וְקַיָּמִים, לא נוֹדַע מוֹצָאָם.
לֹא חָפַצְתִּי אֲנִי, כִּי בְמִשְׁפַּט אֱלֹהֵי מָרוֹם
עַל חֵטְא מִפַּחַד אֶנוֹש אֶהְיֶה נֶאֱשָׁמָה.
מְאֹד יָדַעְתִּי כִּי מוֹת אָמוּת בְּבוֹא קִצִּי,
וְעַתָּה אִם בִּפְקֻדָּתְךָ יַהַרְגוּנִי,
אָמַרְתִּי בְּלִבִּי כִי בָּזֶה יְהִי לִי יִתְרוֹן.
מִי אֲשֶׁר כָּמוֹנִי חַי בְּרָעָה וְיָגוֹן,
אֵיךְ לֹא יִתְרוֹן יֶחֱזֶה לְנַפְשׁוֹ בַמָּוֶת?
כֵּן גַּם אֲנִי עַל אֲשֶׁר יִגָּזֵר עָלַי
לֹא אֶתְעַצֵּב; אוּלָם יָגוֹן מָלֵאתִי,
בִּרְאוֹתִי אֶת אָחִי, בֶּן אִמִּי יְלָדַתְנִי,
שׁוֹכֵב מֵת עַל אֲדָמָה וְלֹא בָא אֶל קָבֶר.
אִם אֲנִי הִסְכַּלְתִּי עֲשׂות כָּכָה בְּעֵינֶיךָ –
טוֹב לִי הֱיוֹת סְכָלָה בְעֵינֵי כָּל סָכָל!

מקהלה:
מוֹרָשָׁה הִיא לַבַּת הַזֹּאת מֵאָבִיהָ.

תרגם: אהרן קמינקא

ב־2019, בגיליון 17 של כתב העת הו!, הופיעו קטעים נבחרים מתוך מחזור השירים "אמא שלי", של יחזקאל רחמים. כתבתי אז כאן שהם "נוגעים ללב ומעוררים בהחלט רצון לקרוא את המחזור כולו". 

אז הנה, משאלתי התגשמה. יחזקאל רחמים הוציא לאחרונה את ספר השירים שלו, אימא שלי, המעורר ההתרגשות. 

יש בספר שישים וארבעה שירים, שכל אחד מהם מתחיל במילים "אימא שלי". רחמים, שכשמו כן הוא, עוטף בהם באהבה, חמלה וחסד את אימא שלו, ובה בעת גם אותנו, שזוכים לקרוא אותם, ולהכיר מקרוב את קורותיה של האישה הגאה, הנאבקת, המיוסרת, שהיא עצמה מפיצה סביבה חסד של נתינה, מהמקום הדל, לכאורה, שאליו שלחו אותה חייה. כי היא, לדבריה, למרות הכול, "האישה / הכי עשירה בעולם", שהרי "יש לי אותכם". 

בהקדשה לספר כותב רחמים: "לאימא, על כל הלב שנטעת בקרבי, ועל המסירות הזאת שאין לה סוף". רחמים התכוון כמובן למסירות של אימו אליו, אל ילדיה בכלל, אבל בה בעת הוא משקף את המסירות שלו עצמו. שמתבטאת לא רק בעצם הכתיבה של ספר שמוקדש כולו לאישה האהובה, קשת היום, שפרנסה שבעה ילדים, וליוותה שניים מהם אל מותם, אלא גם בתכניהם של השירים. אנחנו עדים לכאב, לתמיכה ההדדית, למאמציו של רחמים הילד, הנער, האיש הבוגר, להקל על אמו, לעזור לה ממש, בפועל, לא רק בכך שהוא רואה אותה, ומבין את קשייה, אלא גם למשל כשהוא מצטרף אליה בעבודתה: "אימא שלי עבדה ניקיון במשרד עורך־דינים ישן. /  כשניקתה במשרדים ואני ניקיתי במטבח / המקרר העתיק / משך אותי אליו בכוח והחזיק לי את הלב" – הוא לא רק עוזר לה, הוא גם חוסך ממנה עוגמת נפש ודאגה, ולא מספר לה שחטף מכת חשמל, "כשראתה אותי נבהלה, שאלה אם אני מרגיש טוב / שאלה אם אני בסדר, אם אני בטוח בסדר. / הנהנתי שכן". וגם:

מלבד העזרה המעשית, הוא הוא גם רואה אותה ממש, מבין מה היא מרגישה, מזדהה אתה, חומל, מעריך – מעריץ (כואב!). בדיעבד הוא ודאי גם זוכר את חמשת המ"מים שז'בוטינסקי הליברל דגל בהם: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא, כלומר – הצרכים הבסיסיים שמדינה חייבת להעניק לכל אדם. 

שוב ושוב אנחנו נוכחים עד כמה הבן מזדהה עם הסבל של אמו. את קומפוט התפוחים הטעים שהיא מכינה למענו לקראת סוף השבוע הוא מתקשה לבלוע, כי הוא יודע כיצד אספה את התפוחים: "ביום שישי מתכופפת ללקט / מרצפת שוק הכרמל". הוא כועס: "היה אפשר לאסוף ישירות מהבסטה, / אבל המוכר צעק בסוף היום: / הלו-הלו להירגע, כולם אחורה! השליך / את שארית הסחורה לרצפה / ואמר למתקבצים: / עכשיו אתם יכולים לאסוף…" הוא חש את ההשפלה ומזדהה אתה. הוא עצמו התקשה להתכופף, אבל ראה את אמו, אישה לא צעירה, עושה את זה, כדי שיהיה לה מה להגיש לו. "אסור לי לא לאכול", הוא נזכר, "למרות המחנק". כמה כאב. איזו אהבה ומסירות, שלה, שמוכנה לעשות הכול למען בנה; שלו, שרואה, ומבין, ונחנק. 

הוא מתאר את עצמו כנער שהרגיש אחריות כלפי האימא הסובלת. וגם – כמה שהמשא היה כבד מנשוא. איך הבן לא ויתר אף לרגע ולא הפסיק לתמוך באם. כשהבת שלה, אחותו, נאלצה לעבור ניתוח לב ואימו החזקה קרסה, הוא זוכר אותה ממלמלת "'אני לא יכולה יותר,' אימא שלי אמרה / וצנחה לזרועותי", זוכר איך החזיק אותה: "אספתי אותה אלי. הבטחתי לה / שיהיה בסדר". ואז מגיעות השורות שחובטות בלב: "הייתי כבר / כמעט בן שמונה עשרה", כמבטיח עכשיו, כעבור שנים, לעצמו, וגם לנו, לא רק לה, אז, שהוא גדול די הצורך, שהוא כבר יכול. שהוא יעשה למענה הכול. 

אבל הסבל לפעמים, הרבה פעמים, קשה מדי. אמו מודיעה לו למשל שהיא נאלצת לעקור את השיניים. "זה מההריונות", היא מסבירה, ומתייעצת אתו, "מה אתה אומר?" מה הוא יכול לומר? "נתתי לה את אישורי", אבל זה לא עובר לידו. אלה לא מילים ריקות, אלא – זעם (אשמה?), אילמות, חוסר אונים: "עוד סלע נסדק בתוכי", הוא חותם, ומהדהד במילים הללו את "אפילו סלעים נשברים", של דליה רביקוביץ, שמספרת על הבקיעים הנסתרים, על התזוזות הפנימיות, על השחיקה הסמויה, שיום אחד שוברת הכול. 

כבר בנעוריו, ממלא רחמים את מקומו של אביו. אחרי שהתייתם ממנו הוא לא רק  משלים את בניית המטבח שאביו התחיל ולא הספיק לגמור, לא רק עובד כפועל בניין כדי לעזור לה לשלם את החובות, אלא גם – "מגדל כתפיים" למענה. והיא נשענת. גם כשהאבא עדיין חי, והתנפל עליה פעם (כי לא שמה מספיק מלח באוכל, כן…?) הבן הגן עליה בגופו. "על אימא הצלחתי להגן / הרבה פחות על ליבי". 

אימא שלו לא נטולת חוש הומור־עצמי כאוב: כשהיא לא יודעת משהו היא צוחקת ומסבירה: "אני לא יודעת, המורה שלי / מתה לי בכיתה א'". 

בשיריו חורג רחמים מעבר לתיאור הפרטי של הסבל של אימא. למשל, כשהוא מספר איך הלך אתה כדי לעזור לה לנקות את בית חב"ד, והרב הזמין אותו "להצטרף ללימוד בחברותא", הוא זוכר היטב ש"מסביב לשולחנות" דנו בשאלה "על מי להוביל את האדם / בדרכו בעולם: הלב או השכל?" הוא מספר ש"עלו טיעונים לכאן ולכאן", ואנחנו רואים בעיני רוחנו את התמונה המצטיירת: אישה קשת יום, מבוגרת, מנקה, בנה הצעיר מצטרף אל חבורה של גברים שהאישה הזאת לא קיימת מבחינתם. הם עסוקים בעניינים רוחניים, ואל הדוגמה החיה לפער בין הלב והשכל, אל האישה המנקה למען החבורה השקועה במחשבות פילוסופית, הגברים הללו כלל אינם ערים. "ועד היום אני מתנודד ומועד / בין השניים" [הלב והשכל], הוא חותם את השיר, ומותיר אותנו בתחושת הכאב על העוול שאתו נאלצה אמו להתמודד לאורך כל חייה. מדוע היא מנקה והם משתעשעים בחידודים ובהתפלפלויות? איזה ערך יש בהתפלפלויות הללו, אם בעצם קיומם הם מוכיחים שאין לב (ואולי בעצם גם לא שכל?)

נוגע ללב במיוחד השיר שנפתח במילים "אימא שלי קיבלה מלגת הצטיינות מטעם / הפקולטה למדעי החברה של אוניברסיטת תל אביב": בנה נתן לה "לעלות / לפני במדרגות אל הבמה", והיא לחצה את ידי הפרופסורים, "בעצמה קיבלה את הפרס שמגיעה לה". המעמד הזה, הכבוד שהעניק לה בנה, נוסף אל אחד השירים הראשונים בספר שבהם רחמים פונה ישירות אל אימו: "את קוראת עכשיו בספר ממש / מילים־מילים־מילים, וחושבת על מה שכתוב / ועל מה שלא / ועל כל הדברים שעולים". הוא יודע שהיא "דואגת מה אנשים יגידו", ומרגיע אותה, אחרי שהוא נזכר ששוב ושוב אמרה לו שהיא סומכת עליו "במיליון אחוז": "אז אל תדאגי, / אימא שלי".

אכן, אין לה שום סיבה לדאגה. הספר הזה נכתב באהבה גדולה, והוא אפף בה גם אותי, וניחם. 

הוצאת עמדה, 2025
עורך: דורי מנור
73 עמ'

כשהסתיים חלקו הראשון של הספר, והגעתי אל חלקו השני, הרגשתי פתאום קצת מרומה.

משהו בהסכם שנוצר ביני ובין הכותבת הופר פתאום.

החלק הראשון הוא ממואר. אפשר להבין את זה מיד, גם בלי לדעת על הספר שום דבר מראש (ואני הרי מקפידה לא לדעת, לא קוראת אף פעם אפילו את מה שכתוב על גב הספר, וודאי שלא על אודותיו; מגיעה תמיד טבולה ראסה).

בסדר: ממואר. סוגה שחביבה עלי. קל וחומר כשהכתוב חובק בתוכו את הקשר של הכותבת עם שתי אחיות שהן דמויות מוכרות מאוד בעולם הספרות הישראלית – נילי מירסקי, המתרגמת הנחשבת, ואחותה ימפה בולסלבסקי, שהייתה עורכת.

תמי שם־טוב מספרת איך הגיעה לשכור דירה בקומה שבה גרו האחיות. אביהן שגר עד לא מכבר בדירה, "הואיל סוף סוף למות", כך הודיעה לה המשכירה. כשהבינה שתחיה בשכנות להן, למעשה – ביניהן, באותה קומה ממש, לא עמדה בפיתוי ומיד החליטה ששם היא רוצה לחיות: אתן. אכן, די מהר נרקמה ידידות משולשת הדוקה מאוד.

שם־טוב מתארת את החיים המיוחדים שניהלו שם השלוש, כמו מין קומונה, שכל ערב נאספים בה, שותים ואוכלים ודנים על עניינים שברומו של עולם – בעיקר על ספרות.

התיאורים הללו הזכירו לי מאוד חוויה שהכרתי מקרוב, במשך כארבע עשרה שנים, החל בתחילת שנות השמונים, כשקניתי דירה בקיראון (תמי שם־טוב גדלה שם בילדותה, והמפגש עם העיר המוכרת כל כך, עם בתי השיכון שתיארה, הרעיד בי משהו: האם הייתה שכנה שלי? האם ראיתי אותה בילדותה?).

די מהר הכרתי שם את השכנה בדירה הצמודה לזאת שלי, ונוצרו קשרים שמזכירים את אורח החיים ששם־טוב מתארת: מפגשים ליליים מאוחרים, דיונים סוערים, כתיבה, קריאה משותפת של שירים, ויכוחים, עוצמות רגשיות שאין להן מחסום, כולל ההיעלבויות שהיא מתארת, הדרמות, ניתוקי הקשר הרגעיים, הצעקות, הזעם, ההיצמדות, התחושה שרק כך אפשר לחיות, במין יחד הדוק (מדי). אצלי הקשר הזה הסתיים בכי רע: בשלב מסוים זה היה יותר מדי, ונעשה בלתי אפשרי.

גם אצל תמי שם־טוב הגיע הרגע שבו התנתקה מקשר שהיטיב אתה עד אז מאוד: במידה רבה בזכותו התחילה לכתוב (כך היה גם אצלי!), אבל כשמשהו השתנה בחייה, כשהחליטה שחרף רווקותה המתמשכת היא בכל זאת רוצה להיות אימא, התרחקה מהאחיות, אחרי שהתינוקת נולדה. את האבא של הילדה הן הכירו לה: הוא היה ידיד נפש שלהן, וכמעט נהפך לאביהן של התינוקות שבחרו בסופו של דבר לא ללדת.

ימפה – זה היה רק שמה הלא רשמי, בספר היא נקראת כל הזמן בשמה האמיתי, שרה – נפגעה עמוקות מכך ששם־טוב הרחיקה אותה מהתינוקת שנולדה. אבל איך אפשר אחרת? כשהיא משתכרת? מעשנת (גם – פעם אחת בלבד – על התינוקת!), כשהיא ממשיכה בחייה הסוערים (סערות נפש בלבד. מהבית כמעט לא יצאה!)?

שם־טוב מתארת את התרחקותה מהאחיות, ואחר כך את הניתוק ממש, כשעברה דירה, אבל המשיכה לאהוב אותן. היא נאלצה להיפרד משתיהן סופית כשהלכו לעולמן בזו אחר זו, תוך זמן לא רב.

כל זה – אין מה לומר! – מרתק מאוד.

כך גם החלק הבא בממואר, סיפור ההתאהבות שלה באיש שהכירה בילדותה ופגשה אותו שוב לימים, העוצמות הרגשיות, התקוות העצומות, ולמרבה הצער גם – ההתבדות וההתפכחות שהגיעו בסופו של דבר, כי בכל זאת הם שונים כל כך, וגם כי עברו האומלל וילדותו המוכה שבו והשתלטו עליו, והיא כבר לא יכלה עוד להבין ולהשלים. גם אם היה קורבן של אביו, כמה אפשר לסלוח לו על התנהגותו הבלתי נסבלת כלפיה? "ברור שגם אותו הכה אביו בחמת זעם, אז מה? אם נסלח ככה אחורה, לכל אב שמכה בגלל אבא שלו, נגיע עד לאברהם אבינו. עוד אבא איום ונורא."

וזה בהמשך לאמירתה החכמה של שרה, שאמרה לה די בתחילת היכרותן ש"יש גיל שצריך להפסיק להתחשבן עם ההורים, חיים או מתים, על הנזקים שעשו. צריך להתמודד עם הנזקים עצמם. אבל זה לא מנקה את האשמים. פשוט משחרר את הניזוקים מהתעסקות מיותרת במה שהיה. כעת מוטב שינסו כמה שפחות להזיק לדור הבא."

גם אני, אפילו אני, עם ההיסטוריה האישית הידועה שלי, חושבת שכך יש לנהוג. וזוהי בעצם – נדמה לי – משמעות שמו של הספר: "הילדים שומרים עלינו", כי אנחנו חייבים להיות שם, אתם, למענם, בשבילם. כמו אצל דוריס לסינג, במחברת הזהב, שמספרת איך הגיבורה שלה, אנה, מתעשתת בכל פעם שבתה מגיעה הביתה מבית הספר (או מהפנימייה?) ומתפקדת, לא מניחה לעצמה להישאב אל הדיכאון והטירוף.

הילדים שומרים עלינו.

התחלתי את דברי כאן למעלה בהסתייגות, ועכשיו אחזור אליה: כל מה שכתבתי עד כאן על ערכו של הספר ועל משמעויותיו לגבי, נבלם בבת אחת כשהגעתי אל חלקו השני: סיפורים קצרים שכתבה תמי שם־טוב, ושאת חלקם תיארה בחלק הראשון, סיפרה איך הגיעו לעולם, מה הניע אותה לכתוב אותם, איך נוצרו והתפתחו.

פתאום הרגשתי, כאמור, קצת מרומה. כי אם ממואר – אז ממואר. ואם ספר סיפורים קצרים – אז לכך אני מתכווננת. אבל סיפורים קצרים שכבר שמעתי עליהם רבות, פשוט לא מתחשק לי לקרוא.

זאת האמת.

ייתכן שהם נהדרים, אני לא יודעת. אולי עוד אגיע אליהם פעם, בידיעה מראש שזה מה שאני עומדת לקרוא. אבל כרגע אני מעדיפה להניח לספר כאן, בנקודה הזאת.

סליחה, תמי!

אחוזת בית, 2025
עורכת: דנה אולמרט
200 עמ'

"ידעתי איזו תשובה הוא רוצה לשמוע; שיהודי לעולם אינו חש בנוח בברלין, שיהודי משוטט בברלין אפוף פחד קדמוני שעבר אליו בירושה, כאילו הוא מטייל במוזיאון שואה או במחנה ריכוז ענק או בשדה מוקשים – בשיטוטים שלי הרגשתי בדיוק כך – שהוא מתחמק מהאנדרטאות ומהמונומנטים ומלוחיות הזיכרון שקבועות בקירות המבנים ומשובצות במדרכות, ושכשהוא מביט בפנים של צעירים או בלונדיניים הוא מייד מדמיין אותם במדי נאצים, ושכשהוא מביט בפנים של זקנים הוא תוהה מה הם או בני משפחתם עשו בשנים ההן, אם הם הרגו, אם סייעו, אם שיתפו פעולה, אם הסגירו, אם הניחו לזה לקרות, אם הניפו את יד ימין באוויר, את אותה יד שאוחזת עכשיו בתמימות במקל הליכה או במטרייה, בשם שנאת הזרים והפחד. אבל לא אמרתי כלום.

ואולי סמואל פירש את השתיקה שלי כשותפות לפשע או כבגידה, כי הוא הרפה מזרועי והמשיך ללכת בשלג ואמר שלא אשכח שבעיני רבים כאן אנחנו עדיין, אם לצטט את היטלר, השחפת הגזעית של העמים. דויטשלנד אובר אלס, הכריז בכל
הפומפוזיות שאפשרה הגרמנית הגרועה שלו. אחר כך הוא פרש זרועותיו לצדדים, כאילו הוא מחבק את כל מה שסביבנו. ואמר שאלוהים עזב את ברלין כבר מזמן. אחר כך הוא שאל אותי על הסבא הפולני שלי – "