מה הייתה השפעת הדברים שאמרה הילדה שהדהימה את העולם

ועידת פסגה מטעם האו"ם, שנושאה היה "פיתוח והסביבה" התכנסה ביוני, 1992. באחד הימים נאמה בפני הנציגים ילדה קנדית, סֶוֶורְן סוזוקי, אז בת 13. בדבריה הקצרים – נאומה נמשך רק חמש דקות – הממה סוזוקי לא רק את הנוכחים, אלא את העולם כולו, שכן נאומה הופץ ברבים, אף על פי שקדם לקיומן של הרשתות החברתיות.

כל מי שצפה בנאום לא יכול היה שלא להתרשם מהעוצמה של הילדה, מרהיטות דבריה, ובעיקר מתוכנם. זה היה נאום שאמור להתניע מהלכים ולהביא לשינויים מהפכניים.

הנהו, כאן, בתרגומי:

"שלום, אני סֶוֶורְן סוזוקי, ואני מדברת מטעם ECO – ארגון הילדים למען הסביבה (the Environmental Children's Organization).

אנחנו קבוצה של בני 12 ו-13, שמנסים להביא לשינוי: ונסה סָטי, מורגן גַיְיסְלֶר, מישל קְוֶויְג ואני. אספנו את כל הכסף הנדרש כדי להגיע לכאן בעצמנו – עברנו מרחק של 5,000 מייל כדי לומר לכם, המבוגרים, שאתם חייבים לשנות את התנהגותכם.

לא באתי לכאן עם איזו אג'נדה סמויה. אני נאבקת למען העתיד שלי. אובדנו אינו דומה לתבוסה בבחירות, או להפסד של כמה נקודות בבורסה.

אני כאן כדי לומר דברים בשמם של הדורות הבאים. אני כאן כדי לדבר – לדבר בשם הילדים הרעבים ברחבי העולם, שזעקותיהם אינן נשמעות. אני כאן כדי לדבר בשם אינספור החיות שגוועות על פני כדור הארץ, כי אין להן עוד לאן לפנות. אני פוחדת כיום לצאת החוצה, לשמש, בגלל החורים באוזון. אני פוחדת לנשום את האוויר, כי אני לא יודעת איזה חומרים כימיים הוא מכיל.

בעבר נהגתי לצאת – נהגתי לצאת לדיג בוונקובר, עירי, עם אבא שלי. לפני כמה שנים מצאנו דגים לגמרי מסורטנים. ועכשיו אנחנו שומעים על חיות וצמחים שמוכחדים מדי יום ונעלמים לעד. בעבר חלמתי לראות עדרים של חיות בר, לראות ג'ונגלים ויערות גשם גדושים בציפורים ובפרפרים, אבל עכשיו אני לא בטוחה אם הם ימשיכו בכלל להתקיים, אם ילדי יוכלו לראות אותם.

הדברים האלה הטרידו אתכם כשהייתם בגילי? כל זה קורה לנגד עינינו, ואנחנו ממשיכים בכל זאת להתנהג כאילו שכל הזמן שבעולם, וכל הפתרונות האפשריים, עומדים לרשותנו. אני רק ילדה, ואין לי פתרונות. אין לי, ואני רוצה שתבינו – גם לכם אין. אתם לא יודעים איך לתקן את החורים בשכבת האוזון. אתם לא יודעים איך להחזיר את דגי הסלמון כדי שישחו שוב בנהרות שנעלמו. אתם לא יודעים איך להחיות זני חיות שנכחדו. ואתם לא יכולים להחזיר את היערות שצמחו בעבר במקומות שהם כיום מדבריות. אם אתם לא יודעים איך לתקן את כל אלה, בבקשה תפסיקו להרוס אותם.

אתם כאן נציגים של הממשלות שלכם, אתם אנשי עסקים, מארגנים, כתבים או פוליטיקאים. אבל בעצם, אתם אמהות ואבות, אחיות ואחים, דודות ודודים – וכולכם הילדים של מישהו.

אני רק ילדה, אבל אני יודעת שכולנו חלק ממשפחה שֶׁמונה חמישה מיליארד; אנחנו למעשה הכי חזקים מבין 30 מיליון מינים. גבולות וממשלות לא יצליחו לשנות זאת. אני רק ילדה, אבל אני יודעת שכולנו יחד באותה סירה, ושאנחנו חייבים לנהוג כעולם אחד, לטובת מטרה אחת.

אני [מדברת] מתוך כעס, לא מעיוורון. ומתוך הפחד שלי, אני לא חוששת לומר לעולם מה אני מרגישה. בארצי אנחנו מבזבזים כל כך הרבה, קונים וזורקים, קונים וזורקים, קונים וזורקים, ולמרות זאת הארצות הצפוניות מסרבות לחלוק את מה שיש להן עם אלה שנזקקים. גם אם יש לנו יותר ממה שדרוש לנו, אנחנו חוששים לחלוק. אנחנו חוששים לוותר על חלק מהעושר שלנו.

בקנדה אנו חיים חיי מותרות. יש לנו שפע של מזון ומחסה. יש לנו שעונים, אופניים, מחשבים, טלוויזיות. הרשימה יכולה להימשך יומיים. שלשום, כאן בברזיל, נדהמנו כששהינו זמן מה עם ילדים שחיים ברחובות. הנה מה שאחד מהם אמר לנו: "הלוואי שהייתי עשיר, הייתי נותן לכל ילדי הרחוב אוכל, בגדים, תרופות, מחסה, אהבה וחיבה."

אם ילד רחוב שאין לו כלום מוכן לחלוק, איך זה שאנחנו, שיש לנו הכול, ממשיכים להיות כל כך חמדנים? אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על כל הילדים האלה, בני גילי, וכמה מקום הלידה שלך משפיע. על זה שיכולתי להיות אחת הילדים שחיים בפבלות בריו. יכולתי להיות ילדה מורעבת בסומליה, או קורבן של מלחמה במזרח התיכון, או פושטת יד בהודו. אני בת יחידה, אבל אני יודעת איזה עולם נפלא יכול היה להיות לנו, אילו השתמשו בכל הכסף שמוציאים על מלחמות כדי לחפש פתרונות סביבתיים, לחסל את העוני, להגיע לחוזי שלום.

בבית הספר, אפילו בגן, אתם מלמדים אותנו איך להתנהג בעולם. אתם מלמדים אותנו לא להילחם, ליישב סכסוכים, לכבד את הזולת, לנקות אחרינו, לא לפגוע ביצורים אחרים, לחלוק, לא להיות חמדנים. אז איך זה שאתם עושים בדיוק את אותם הדברים שאתם מלמדים אותנו לא לעשות? אל תשכחו מדוע אתם משתתפים בוועידה הזאת  – למען מי אתם עושים זאת. אנחנו הילדים שלכם. אתם אלה שמחליטים באיזה מין עולם אנחנו גדלים. הורים אמורים להיות מסוגלים לנחם את הילדים שלהם, לומר להם: 'הכול יהיה בסדר', 'זה לא סוף העולם', 'אנחנו פועלים כמיטב יכולתנו.' אבל אני חושבת שאתם כבר לא יכולים לומר לנו את הדברים האלה. אנחנו נמצאים בכלל ברשימת העדיפויות שלכם?

אבא שלי אומר תמיד, 'אתה נמדד על פי מה שאתה עושה, לא על פי מה שאתה אומר.' בגלל מה שאתם עושים אני בוכה בלילות. אתם המבוגרים אומרים שאתם אוהבים אותנו. אבל אני רוצה להציב בפניכן אתגר, בבקשה, תנו למעשים שלכם לשקף את הדברים שאתם אומרים.

תודה."

בשנים האחרונות נוכחת האנושות עד כמה אנושה הפגיעה בכדור הארץ. הקרחונים נמסים. תושבי אירופה סובלים מגלי חום שלא ידעו כמותם בעבר. שריפות ענק מתלקחות ברחבי העולם. בדרום אפריקה סובלים התושבים ממחסור מחריד במים. מדענים קובעים שוב ושוב שבעוד זמן לא רב, אולי אפילו רק שנים אחדות, יגיע כדור הארץ לנקודת האל-חזור, שממנה כבר לא יהיה אפשר לתקן את מה שנהרס. התחזית היא שערי החוף ברחבי העולם יישטפו ויוצפו, כשגובה פני הימים והאוקינוסים יעלה. לפי אחד מתרחישי האימים, בעתיד הלא רחוק יוכלו בני האדם לשכון רק בקטבים של כדור הארץ.

סוורן סוזוקי ניסתה לדבר אל לבם של המבוגרים, של קובעי המדיניות, של נציג הממסד השונים, לפני 26 שנה. ועידת הפסגה שהתכנסה ב-1992 בברזיל הייתה הגדולה מסוגה. השתתפו בה 117 ראשי מדינות ו-178 נציגים נוספים. המשתתפים התחייבו לפעול כדי לשמור על כדור הארץ.

נראה שלא היה די בהחלטות ובהכרזות.

סוורן סוזוקי היא כיום פעילה למען איכות הסביבה, כמו אביה, שהוא קנדי דור שלישי, ממוצא יפני. כשהייתה בת 14 פרסמה את הספר "Tell the World": ספרו לעולם. באוניברסיטה למדה אקולוגיה וביולוגיה התפתחותית. היא נשואה ואם לשניים.

מי לא נחלץ לעזרתה של חנה סנש

לפני שנתיים היא הגיעה לארץ ישראל. בעוד שלוש שנים תוצא להורג, אחרי ימים של עינויים וייסורי נפש. אבל עכשיו, בת עשרים, היא עדיין בנהלל, לומדת בבית הספר החקלאי של חנה מייזל שוחט, מכשירה את עצמה לקראת ההקמה של קיבוץ חדש, שדות ים. שמה אניקו סנש. בארץ היא נקראת בשמה העברי: חנה.

אביה, בלה סנש, עיתונאי וסופר, נפטר כשהייתה בת שש. אמה, קטרינה, היא זאת שגידלה אותה בעיר הולדתן, בודפשט. עוד בהיותה תלמידה בבית הספר התיכון הנוצרי שבו למדה נעשתה ציונית נלהבת, לאחר שנתקלה באנטישמיות:  היא נבחרה לתפקיד במועצה הספרותית של בית הספר, אבל לא יכלה להשתתף בה, בשל יהדותה.

ב-1939 נפרדה מאמה ועלתה לישראל. באותה שנה פרצה מלחמת העולם, אבל יהודי הונגריה חשו בטוחים יחסית. הם סמכו על שליט הונגריה, מיקלוש הורטי, שלמרות ההסכמים שהיו לו עם גרמניה הנאצית, סירב לגרש את יהודי ארצו להירצח בפולין.

בישראל תכפו עליה הגעגועים אל אמה ואל אחיה. במכתביה אל האם השתדלה להרגיע אותה, סיפרה לה למשל שהאוכל טוב, שמדי פעם היא מגלה דברים חדשים, למשל – זיתים, או אשכוליות. בחנוכה, כתבה לאם, אכלה לביבה, ובליל שבת, דיווחה, הוגשו להם "תפוחי אדמה עם כרובית וסלט, פודינג שוקולד ועוגה פשוט מדהימה". רק לאחיה גיורא, שהיה אז בצרפת, סיפרה: "אני אוהבת להיות כאן, שלומי טוב, ולא התאכזבתי משום דבר, אבל אני חושבת שתבין אותי ותדע מה חסר לי: אמא’לה ואתה".

באותה תקופה היא כותבת את השיר "לאמי", שמקץ שלוש שנים מתגלה כמעט כשיר נבואי:

מִנַּיִן לָמַדְתְּ לִמְחוֹת דְּמָעוֹת?
לָשֵׂאת הַכְּאֵב בַּחֲשַׁאי?
בְּסֵתֶר לִבֵּךְ לְהַטְמִין הַתְּלֻנָּה,
הַסֵּבֶל, הַבְּכִי, הַדְּוָי…

שִׁמְעִי אֶת הָרוּחַ!
בְּלוֹעַ פָּתוּחַ
שׁוֹאֶגֶת בְּגַיְא וְהָרִים.
רְאִי אֶת הַיָּם – בְּקֶצֶף וְזַעַם
מַצְלִיף אֶת עִנְקֵי הַסְּלָעִים.

הַטֶּבַע כֻּלּוֹ רוֹעֵשׁ וְגוֹעֵשׁ
פּוֹרֵץ כָּל גָּדֵר וְצוּרָה…
מִנַּיִן הַשֶּקֶט הַזֶּה בְּלִבֵּךְ?
מִנַּיִן לָמַדְתְּ גְּבוּרָה?
נהלל 15.1.1941

ב-1943 החליטה חנה סנש להתנדב לצבא הבריטי כדי להישלח להונגריה. היא הצטרפה לקבוצת צנחנים שהוצנחו על אדמת יוגוסלביה, סמוך לגבול ההונגרי. משימתם לא הוגדרה במדויק. הבריטים ציפו מהם להשיג מידע מודיעיני, לחלץ אנשי צוות אוויר של בעלות הברית שמטוסיהם הופלו בשטח האויב, ובעיקר – להטעות את הגרמנים, כדי שאלה יחשבו שהפלישה תגיע מדרום. מבחינת היישוב המטרה החשובה של הצנחנים הארץ ישראליים הייתה לפעול להצלת יהודים, ובעיקר – לחדש את הקשר עימם. איך בדיוק עליהם לעשות זאת לא הוסבר להם. אכן, 12 מהם נפלו בשבי, ביניהם חנה, שנתפסה כשניסתה לחצות את הגבול.

ייתכן שהמניע העיקרי להתנדבותה של חנה היה הגעגועים והדאגה לאמה. שבוע לפני שהציעו להתנדב כתבה ביומנה: "קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אימא."

אבל לא רק המטרות לצניחה לא הוגדרו היטב. גם ההנחיות המבצעיות שקיבלו לקו בחסר. חנה נתפסה בתחילת יוני, 1944, ביום שבו חצתה את הגבול. ההונגרים אסרו אותה והאשימו אותה בריגול. כדי להוציא ממנה את הקוד של משדר הרדיו שנשאה עליה עינו אותה, אבל היא סירבה לגלות להם אותו. הם הצליחו לאתר את אמה, הכניסו אותה לתאה של חנה ואיימו לענות גם אותה. גם אז חנה לא נשברה. היא ידעה שאם הקוד יגיע לידי ההונגרים, ומהם אל הגרמנים, יאבדו חייהם של לוחמים רבים. היא החזיקה מעמד, ולא נשברה.

במשך כמעט שלושה חודשים שהו חנה וקטרינה באותו בית כלא, עד שהאם שוחררה, בסוף ספטמבר. לימים סיפרה לא רק על הגבורה ותעצומות הנפש של בתה, שהמשיכה לעודד אותה גם אחרי החקירות הכי קשות, אלא גם על המאמצים שעשתה כדי לעזור לה, אחרי שהיא עצמה שוחררה. במשפט הדיבה של קסטנר העידה וסיפרה כיצד ניסתה בלי הרף להיפגש עם קסטנר, ששימש יושב ראש ועד ההצלה היהודית, בתקווה שיעזור לה להשיג לבתה עורך דין. "לד"ר קסטנר יש רשות להיכנס לכל בית סוהר," סיפרה שאמרו לה, והיא, כך אמרה, שאלה "אם כך, למה הוא לא הולך?"

תיאור ההתדפקות שלה על דלתו של קסטנר יכול להדיר שינה מעיני מי שקורא אותו גם כיום, זמן כה רב לאחר מעשה: איך האישה שפתחה את דלת ביתו לא הזמינה אותה להיכנס ואמרה: "אנחנו יודעים על המקרה, ובאמת הוא [קסטנר] מתכוון ללכת לבית הסוהר. אני חושבת שבדיוק מחר הוא רוצה ללכת… תפני למזכירה שלו." איך המזכירה דחתה אותה בלך ושוב, "לא. היום בשום אופן לא. יש לו דברים חשובים לעשות". איך חזרה. ניסתה שוב ושוב. יום אחרי יום. בבית. במשרד. ושוב ושוב נדחתה. לא זכתה להתקבל אצל האדון. לא זכתה אפילו לתת לו חבילה, כדי שיעבירה לחנה.

לימים, אמרה בחקירתה במשפט, אחרי ששניהם כבר היו בישראל, סירבה לפגוש את קסטנר, וכשנתקלה בו באקראי הסבירה לו כי "היו זמנים שעשיתי כל מאמץ לפגוש אותך ואז לא הצלחתי… אז, כאשר היה צריך לעשות דבר מה, ואפשר היה לעשות דבר מה, לא יכולתי למצוא אותך".

ב-15 באוקטובר 1944 השתלטו הגרמנים על הונגריה, והורטי אולץ להתפטר. הסיכויים להציל את חנה סנש נמוגו. היא הוצאה להורג בתחילת אוקטובר. בבגדיה נמצא פתק שכתבה: "אמי היקרה והאהובה, אין לי מלים, רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין צורך במלים. באהבה אין קץ, בתך”.

שניים משיריה של חנה סנש, "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה" מוכרים מאוד. שניהם הולחנו ומרבים לשיר אותם עד היום. לא כך השיר "לאמי" שכמו מביע את מה שעתיד לקרות להן: מִנַּיִן לָמַדְתְּ לִמְחוֹת דְּמָעוֹת? / לָשֵׂאת הַכְּאֵב בַּחֲשַׁאי?" שואלת חנה את האם, ותוהה איך היא מיטיבה כל כך להסתיר את הסבל. גם כשהעולם כולו "רוֹעֵשׁ וְגוֹעֵשׁ / פּוֹרֵץ כָּל גָּדֵר וְצוּרָה…" האימא שומרת על השקט, אינה חושפת את סערת הרגשות שלה, ונשארת חזקה וגיבורה. כמוה עצמה.

דוריס לסינג, מתוך ההקדמה ל"מחברת הזהב": איך להגיב לגבר שאומר "את מסרסת אותי"

עד היום נשים מעטות מאוד מוכנות להילחם למען מה שהן חושבות ומרגישות באמת ביחסיהן עם גבר שהן מאוהבות בו.

רוב הנשים עדיין מוכנות לברוח ככלבלב שמיידים בו אבן, כשגבר אומר: "את לא נשית ותוקפנית, אַת מסרסת אותי."

לדעתי, כל אישה שנישאת לגבר שמדבר כך, או מתייחסת אליו ברצינות, ראויה לגורלה. כי גבר כזה הוא רודן שאינו מבין שום דבר על העולם שבו הוא חי.

גברים ונשים מילאו בעבר, וממלאים גם עתה, תפקידים רבים כל כך בחבָרות שונות. הגבר הזה הוא אפוא נבער, או פחדן שחושש לחרוג מההליכה בתלם…

כשאני כותבת את הדברים האלה אני מרגישה ממש כאילו אני מחברת מכתב שאשגר מהעבר אל העתיד. אני כל־כך בטוחה שכל מה שנראה לנו כיום מובן מאליו, יעבור מהעולם בעשור הבא.

The Golden Notebook, Doris Lessing

 

"שיקר את" או "שיקר ל־"?

השאלה שנשאלה הייתה סתמית לחלוטין: איך נכון לומר בעברית, להמיר שקלים לדולרים או להמיר שקלים בדולרים? איש לא חשב אז שבעקבותיה ייכתבו כמעט חמש מאות עמודים – עבודת דוקטורט שבחנה את הצרכת הפועל בלשונות השמיות הצפון־מערביות (במחצית השנייה של האלף השני לפנה"ס ובמחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס).

את השאלה שאלתי אני, והנשאלת הייתה בתי, מיכל אֹרן,  שבדיוק סיימה את לימודי התואר השני בבלשנות.  זו לא הייתה התייעצות חריגה. במשך שנים נעזרתי במיכל בסוגיות שונות שנתקלתי בהן בעת שערכתי ספרים. שאלות שנגעו לדקויות תרגום מאנגלית או מצרפתית, שאלות של תעתיק בערבית, שאלות של הגייה בספרדית – הכול היה אפשר להפנות אל מיכל ולקבל תשובות בהירות, מוסמכות ומנומקות.

השאלה הספציפית שהזכרתי בתחילת דברַי, עוררה במיכל מחשבות רבות, מעבר למתן התשובה המיידית (ממירים שקלים בדולרים). היא בחנה את המילונים העבריים השונים ותהתה מדוע בעצם אין בהם, בדרך כלל, מידע שיאפשר למשתמשים לענות בעצמם על אופן ההצרכה של כל פועל ופועל. כך למעשה התגבש הרעיון לעבודת הדוקטורט שלה בהנחייתה של פרופ' תמר צבי מאוניברסיטת חיפה.

מיכל אֹרן 2017-1977

האמת היא שנדירים המקרים שבהם דובר עברית ילידי מתלבט בהשלמות המוצמדות לפועל בעת שהוא בונה משפט. על פי רוב, הדברים נובעים מפיו בשטף ומבטאים את מה שספג ולמד במהלך חייו. אין זאת אומרת שאין בשיח היום־יומי מקרים שבהם אנו שומעים צירופים שנראים לנו מוזרים ואנו תוהים אם הם תקניים. לדוגמה: בשנים האחרונות אפשר לשמוע יותר ויותר אנשים שמספרים על "פלוני ששיקר את אלמוני" או בלשונם "הוא שיקר אותי". האם אומרים "שיקר את" או "שיקר ל־"?

הסימנים הפורמליים המקשרים בין פועל לבין אלמנט שמני המשמש לו כמשלים הם מילות יחס שונות ("ישבתי על כיסא", "באתי אליה" וכו') או, במקרה של מושא ישיר, תווית המושא ("ראיתי את הסרט") שלעתים יכולה גם להיעדר ("כתבתי מכתב"). חשוב לציין שסימנים פורמליים אלה לא תמיד ניתנים לחיזוי. יתר על כן, אפילו פעלים נרדפים או קרובים בהוראתם עשויים להיבדל זה מזה בהצרכתם. דוגמה לכך אפשר למצוא בפעלים "מלך" ו"משל" המבטאים שניהם שלטון ושררה על קבוצת נתינים, אך מילת היחס המקשרת בינם לבין האלמנט השמני המשמש להם משלים שונה: "מלך על" לעומת "משל ב־".

מכיוון שכך, מן הראוי היה שאופן הצרכת הפועל תינתן בערכו המילוני של כל פועל ופועל. המציאות, לצערנו שונה. המידע המוצג במילונים הוא חלקי וחסר; לעתים קרובות מוזכרת הצרכת הפועל רק במקרים ששינוי בהצרכה גורר שינוי משמעות.

עבודת הדוקטורט שכתבה מיכל ממלאת את הפער המילוני בכל הקשור לפעלים המתועדים בלשונות השמיות הצפון־מערביות הקדומות. טווח הזמנים שנבחר כולל את המחצית השנייה של האלף השני לפני הספירה והמחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה. הלשונות שנבחנו העברית והארמית (המתועדות הן בקורפוס המקראי, הן בכתובות ותעודות חוץ־מקראיות), האוגריתית, הפניקית, הלשונות הכנעניות של עבר הירדן המזרחי (מואבית, עמונית ואדומית) והניב הארמי של שמאל. נוסף לאלה כלולים בעבודה הפעלים השאולים מן השמית הצפון־מערבית,שזוהו בתעודות שנכתבו בלשון האכדית בכנען ובסביבתה הקרובה (בעיקר התעודות שנמצאו באל־עמארנה ובאוגרית).

בחלקה הראשון של העבודה מובאים ההסבר והניתוח של תופעת ההצרכה ונבחנת ההשפעה ההדדית בין הלשונות השמיות הקדומות. חלקה השני של העבודה הוא למעשה מילון שבו מוצגות עבור כל אחד מן הפעלים בקורפוס המסגרות התחביריות השונות שבהן הוא מתועד ומסברים שינויי ההצרכה המתקיימים בו.

מובן שמילון זה אינו מקיף את כל הפעלים הכלולים בעברית בת־זמננו, שכן יש פעלים רבים שנוספו לה בתקופות מאוחרות (למעשה מאז שנת 500 לפני הספירה).

לצערנו, מיכל לא תוכל להמשיך במפעל אדירים זה, שכן היא נפטרה אשתקד ממחלת הסרטן.

בתחתית העמוד מובא קישור לנוסח המלא של עבודת הדוקטורט של מיכל. החלטנו לחשוף אותו לקהל הרחב ובעיקר לבלשנים ולחוקרי השפה העברית. מי יודע, אולי יהיו מי שישלימו את המלאכה בחקר הצרכת הפעלים בתקופות נוספות, כך שברבות הימים יוכל לצאת מילון שיציג את אופן ההצרכה של כל אחד מהפעלים בשפתנו.

הפוסט מועלה לאוויר היום, 10 באוקטובר 2018, שהוא היום שבו אמורה הייתה מיכל לחגוג את יום הולדתה ה־41.

יהי זכרה ברוך.

אריה אורן

 

הצרכת הפועל בלשונות השמיות הצפון–מערביות
במחצית השנייה של האלף השני
ובמחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה“ס
חיבור לשם קבלת התואר ”דוקטור לפילוסופיה”

האחים היימן, "יונתן אגסי הציל את חיי": קשה ואמיץ או נצלני?

סרטם החדש של האחים הימן, "יונתן אגסי הציל את חיי", זכה לתשואות ולשבחים רבים. "קשה ואמיץ", כתב עליו גל אוחובסקי; "אחד הסרטים הכי נועזים שעשו בישראל", שיבח אבנר שביט. הסרט גם זכה בפרס הדוקו, בפסטיבל ירושלים השנה.

לטעמי הסרט שערורייתי, אבל לא משום שהוא נועז, אמיץ או אפילו קשה. בעיני הוא מצטרף אל הניצול הבוטה, המחריד, המאפיין את חיי גיבורו, "כוכב" סרטי הפורנו, יונתן לנגר, שאימץ לעצמו את שם הבמה "אגסי".

לכאורה, מגמתו של הסרט להאיר את חייו העצובים של אגסי. להראות איך הם מתדרדרים ממרומי הפסגה המדומה של שחקן שמופיע בברלין ב"הצגות" של סקס אמיתי וממשי שמתרחש על הבמה, וזוכה להצלחה רבה בתחומו, למצב שבו הוא מתמוטט, נפשית וגופנית.

יונתן אגסי מכור: לסמים קשים, לסקס פומבי ולַתּשואות שזה מביא לו. יונתן לנגר מכור לתשומת לב. ויוצרי הסרט מנצלים את ההתמכרות הזאת שלו, את הצורך האקסהביציוניסטי שלו להיות במרכזה של תשומת לב הדוקה ופולשנית.

כשהמצלמה מלווה את יונתן אגסי אל הקריסה שלו, אי אפשר שלא לחשוד שיש כאן תערובת של התמוטטות אמיתית עם מידה לא מבוטלת של זיוף. אגסי קורס, זועק, נוהם, נשכב על מכסה המנוע של מכונית חונה ברחוב, והמצלמה ממוקדת עליו. רק אחרי זמן מה ניגש אליו מישהו – מן הסתם אחד היוצרים – רוכן מעליו ומנסה לאושש אותו. הסצינה זועקת ניצול. אם אגסי באמת מתמוטט כך, זה הזמן להושיט לו יד, ולא להמשיך לצלם. ואם מדובר בהפרזה לצורך הצילומים, הרי שיש בכך ניצול לא רק של אגסי, אלא גם של הקהל, שנחרד מהמראה המובא לפניו.

אבל הקושי העיקרי נובע מהחלקים שהמבקרים רואים בהם תעוזה אמנותית.

אם אכן מטרתו של הסרט להתריע, להראות לנו כי אורח החיים של יונתן אגסי כרוך בהרסנות עצמית מהסוג הכי גרוע, הרי שלא היה צורך אמיתי לחדור עם המצלמה אל המקומות האפלים ביותר ולהנציח אותם. רוצים להראות שפורנוגרפיה היא עניין מתועב, נצלני, מרושע, הרסני-בהכרח, ועושים זאת באמצעות פורנוגרפיה לשמה?

האם כל מי שמגיע לצפות בסרט עושה זאת כדי להתקומם נגד הניצול, או שיש רבים שמפיקים ממנו הנאה פרוורטית מהסוג שהוא מבקש לגנות?

למרבה הצער התשובה, לדעתי, די ברורה. הסרט מספק את היצרים האפלים של רבים מצופיו, ובכך הוא, כאמור, משתף פעולה עם המנגנונים ההרסניים שמדריכים את יונתן אגסי ומנהלים את חייו. וזה רע!

לא רק את יונתן לנגר מנצל הסרט, אלא גם את בני משפחתו הקרובים. אמנם אמו מצטיירת בסרט כאדם שקול ואוהב, אמנם לא מעט מתגובותיה ומהדברים שהיא אומרת נוגעים ללב – מצד אחד היא משתדלת לתמוך בבנה, ומצד שני היא מביעה מדי פעם אי נוחות נוכח האקסביציוניזם המופגן שלו – כשהוא מתהלך בבית בביריות, גרבוני תחרה ובגד חשוף מעור, היא מתריעה באוזניו: "אתה לא יכול לצאת ככה לרחוב, כאן לא ברלין", אבל עם כל זאת, עצם הנכונות שלה לשתף פעולה עם יוצרי הסרט, להופיע בו, מעוררת תהיות. האם גם לה יש צורך להיחשף, בדרכה? לצורך מה? את מה היא מבקשת לקדם או לעודד?

שלא לדבר על אביו המופרע של יונתן לנגר, שגם הוא משתף פעולה עם יוצרי הסרט, ואפילו חושף את בתו הקטנה.

מה יש לאנשים הללו? מה הם רוצים כל כך להראות? ומה התפקיד האמיתי של יוצרי הסרט? לתעד להרף עין את עצמם ברגע הקצר שבו הם נחלצים לעזרתו של יונתן אגסי הקורס? ובשאר הזמן?

אני תוהה אם אפשר היה ליצור סרט שמראה את הניצול שיונתן אגסי עובר, בלי לנצל אותו. אין לי תשובה.

יונה אלון, "כך להישאר לעולם": גאונות או גרפומניה?

אי אפשר היה שלא להתרשם מאוד מסיפורו של יונה אלון, שהתפרסם בכתבה גדולה בעיתון הארץ: אדם שמגיל 52, כשיצא לגמלאות מעבודתו בסרטייה של רשות השידור, הקדיש את חייו לכתיבה; שנהג ללכת כל יום לספרייה, שם ישב במשך כמה שעות וכתב.

"אני, יונה אלון, מאשים אותך, יונה אלון. אני מאשים אותך על שבמקום לחיות חיים רגילים של איש רגיל הקדשת את כל זמנך לקריאה, כתיבה ולימוד. במקום לצאת לבלות בטיולים, בחוץ לארץ, במסעדות, במוזיאונים. במקום לתת לחיים את שלהם — נופש, בידור — תמיד אתה בשלך. הפכת את חייך למדבר שממה בשביל להפיק לעצמך אושר", צוטטו דבריו בהקדמה לכתבה. אלה נלקחו מתוך ספרו  כך להישאר לעולם שראה אור לאחרונה בהוצאת תשע נשמות: ספר המקור הראשון שהוציא המו"ל, אוריאל קון.

הספר ראה אור כמה שנים אחרי מותו של יונה אלון. מה שמופיע בו נדלה מתוך אחת המחברות שבהן כתב אלון בשקידה במשך שנים.

כל זה נשמע מבטיח ומעורר ציפיות.

וגם מאתגר: כמנהגו, כתב אוריאל קון, המוציא לאור, אחרית דבר לספר, ובה התריע בין השאר: "ובכן," כתב, "מי שקורא במהירות ספרות מתועשת ורווית שומן המיועדת לקריאה רחפנית ולא מחייבת עשוי להחמיץ את מעשה הכתיבה של יונה אלון", והוא ממשיך ומסביר מדוע: "כי משפטיו התמים לכאורה עוטפים פרפרזות, שכבות, והשפעות שקופות וסמויות, מוטיבים מחזוריים עם שינויים קטנטנים, מילות מפתח, רעיונות שמתפתחים במשך מאות ואלפי עמודים, דיונים פנימיים ועוד".

צר לי, אבל לא הצלחתי לעמוד על פשר ההיקסמות ולא נשביתי בה.

לא זו בלבד, אלא שלרגעים השתוממתי בשל היומרה, שלא לומר – היומרנות – של הכתוב.

יונה אלון מצטייר מהספר שלפנינו כאדם חביב, נעים הליכות, טוב לב, וגם כנראה פגוע מאוד. דמותו העולה מהכתוב דומה מאוד לזאת שמתאר אוריאל קון באחרית הדבר, שבה הוא מספר כיצד פגש את אלון, ואיך התגבשה הוצאת הספר (התהליך נמשך שנים, והסתיים אחרי מותו של המחבר).

ברור לגמרי שהכתיבה הייתה חשובה מאוד ליונה אלון. שהייתה חיונית לחייו. האם התוצאה המוגמרת חיונית לחיי הקורא, או יכולה אפילו להיות חשובה לו (כלומר לי)?

מבחינתי התשובה שלילית. לאורך הספר יש כמעט רק היגד אחד: יונה אלון כותב על כך שהוא כותב. שוב ושוב הוא מספר כמה חשוב לו לכתוב. ומספר איך הוא יושב לכתוב. איך הוא הולך אל הספרייה כדי לכתוב. ואז שוב – איך הוא כותב. כותב וכותב על כך שהוא כותב וכותב. מעין מעגל קסמים אינסופי, שבו הוא מתאר את חיי היומיום שלו, את כאבי השיניים, המפגשים עם רופאים, הטרדות שהמציאות כופה עליו, וכל זאת כדי להסביר עד כמה חשוב לו לכתוב ואיך כל הסחת דעת מונעת ממנו מה? כמובן – לכתוב! אבל מה הוא כותב, בשם אלוהים? כותב שהוא כותב? שהוא רוצה לכתוב? שהוא חייב לכתוב? זהו?

אכן, פה ושם יש הבלחות של תובנות מעניינות, למשל – "כיום אני סבור שאמנות החיים היא לדעת לתחם בין האמת לצביעות, מתי להשתמש נכון בכל אחת מהן", או: "אני רוצה להמשיך כמה שאוכל, ולא להיות מוגדר. תמיד להיות מופתע ממראה עיני";  ויש ניצוצות קצרים מאוד של תיאורים שיש בהם יופי, אבל רוב הזמן – כמעט כל הזמן! – מאומה, למעשה.

אילו היה מדובר ביומן של סופר שמתעד את קשיי הכתיבה שלו, ובמקביל היינו נחשפים כאן (או שם) גם ביצירה עצמה, זאת שבה הוא מתמקד ועוסק (כמו למשל ביומניה של וירג'יניה וולף, או במכתביו של פלובר, ששניהם מספרים על כתיבתם, במהלכה), ניחא. אבל לא כך אצל יונה אלון. אצלו הכתיבה היא כתיבה על הכתיבה. הוא יושב בספרייה וכותב שהוא יושב בספרייה. הוא כותב את זה שהוא כותב!

והוא משווה את עצמו שוב ושוב לקפקא, ללאה גולדברג, לברטוק, לחנוך לוין!

ולא שאין לו "חומרים" ליצירה. למשל – כשהוא מסביר את הסיבה לכך שיש לו בעיה ביצירת קשרים אנושיים, אפשר להבין את הפצעים שיש בחייו. אמו אושפזה בבית חולים לחולי נפש מיד אחרי שנולד, "שנתיים בלי אימא; שוכב וישן […] ואחר כך ארבעה הורים: כל אחד מהורי הקים משפחה אחרת, והייתי צריך לסגל את התנהגותי לארבעה בני אדם שונים. […] אחר כך ילדי הקבוצה: כולם היו זרים לי. אחר כך מאות חברי הקיבוץ: גם הם היו זרים. גדלתי ללא אינטימיות בלב החברה הצפופה בעולם". יש לו, אם כך, מה לספר, אבל איפה כל זה? לטעמי אין די בנגיעה הקצרה הזאת, שלפניה ואחריה הוא עוסק רוב הזמן, שוב ושוב, ברצון לכתוב, בצורך לכתוב, בכך שהוא כותב, וכותב וכותב, אבל מה? מה הוא כותב?

אם אני חוזרת שוב ושוב על אותם דברים, אולי זה קורה כי כך יונה אלון כותב. שוב ושוב,  ושוב ושוב, עד כדי תחושה שהתשוקה הזאת שלו לכתוב גובלת, לא נעים לומר, בגרפומניה, שאינה אלא דחף כפייתי לכתוב. כמה טוב היה אילו "השתמש" בדחף שלו לכתוב, ובסיפור חייו, כדי לעצב יצירה של ממש, כזאת שמנותקת מחיי היומיום שלו, כזאת שדווקא כן מצריכה גיבוש, שכן תובעת סוג אחר של משמעת יצירתית, כלומר – מחויבות למבנה, לדמויות, לעלילה, לסיפור.

ואולי מה שאני כותבת כאן אינו הוגן, שהרי אי אפשר להחיל כללים של ז'אנר אחד על ז'אנר אחר. ייתכן שכמו שאי אפשר לטעון כלפי איקונה ביזנטית שאין בה פרספקטיבה, או כלפי רקדן במחול מודרני שגופו אינו מתוח, כך אי אפשר לדרוש מיונה אלון שכתיבתו לא תעסוק בכתיבתו, אלא תצא מתוך עצמו ולתוך עולם של יצירה של ממש.

"אין לי תוכן למלא בו את המילה", הוא מעיד על עצמו, ומצטט גם את דעתה של אשתו על כתיבתו: "יפה אומרת: כל זה טוב ויפה, אתה כותב מה שבא לך לראש, אבל זה קרוי יצירה?"

לצערי, אני מצטרפת אל תהייתה.

לא הייתי מביעה את הסתיגויותי שאינן חשובות במיוחד, הרי הספר זוכה לתשואות וגם מופיע ברשימת רבי המכר (אם כי את האמון ברשימות הללו איבדתי מזמן), אילו ידעתי שיונה אלון עלול לקרוא אותן. לא הייתי מעלה בדעתי לפגוע בו או להכאיב לו. אבל בהיותי פטורה מהחשש הזה, הרשיתי לעצמי להביע את דעתי.

עם כל זאת יש לזכור שהספר שלפנינו מכיל רק מעט מזעיר מתוך מכלול המחברות שהותיר אחריו יונה אלון, ייתכן שבכתביו האחרים מצויה היצירה האחרת, שעליה הוא כותב שהוא רוצה כל כך לכתוב אותה.

את מורה, נכון?

תודה שהגעת לכאן היום. אני רוצה לומר לך רק שבעיני העדות שלך רבת עוצמה ומפעימה, ואני מאמין לך. את מורה, נכון? טוב, אז את לימדת את אמריקה. יכול מאוד להיות שאצלך בכיתות מתחוללים רגעים דומים. עוררת השראה, הארת את אמריקה. עוררת השראה והענקת לנשים  אומץ ואת היכולת לקום ולהגיע אלינו כדי לדבר. עוררת השראה והארת את דרכם של הגברים באמריקה, וגרמת להם להקשיב למי ששרדו תקיפה מינית. וזהו שירות ציבורי חשוב מאוד, בין אם המינוי יאושר ובין אם לאו. ולכן המורים באמריקה, והציבור כולו, צריכים להתגאות מאוד במה שעשית.

גם אם לא נסכים היום על שום דבר, אני מקווה שחברי שתי המפלגות יסכימו שנדרש לך אומץ רב להגיע ולדבר, ואני חושב שאת ראויה להכרת התודה של אמריקה.

האם העיתונאי שהפיל את ניקסון יצליח גם הפעם?

ביום שיצא הספר על טראמפ כבר הודפסה לו מהדורה תשיעית הכריזה כותרת בעיתון הארץ. בידיעות אחרונות פרסמו כבר שתי כתבות, ובהן קטעים נבחרים מהספר.

האם גם בישראל הוא יימכר באותה התלהבות, אחרי שיופיע תרגומו לעברית?

ושאלה חשובה הרבה יותר: האם בוב וודוורד, מחברו של Fear, העיתונאי שביחד עם חברו קרל ברנשטיין הפיל את הנשיא ניקסון באמצעות כתבות תחקיר שערכו על פרשת ווטרגייט, יצליח לעשות זאת גם לנשיא הנוכחי, דונלד טראמפ?

עלי להודות: הייתי אחת התורמות לכיסו התופח של וודוורד. הזמנתי את Fear בקנייה מוקדמת מראש, וביום שראה אור נחת אצלי הספר בקינדל, ומיד התחלתי לקרוא. אבל מה קרה? עד מהרה, ובניגוד לדרכי, גיליתי שאני דוחה את הפתיחה של הקינדל; שוקעת בחלומות בהקיץ; מחפשת לי עיסוקים אחרים, רק כדי לא להיאלץ להמשיך במטלה שעד מהרה נעשתה משמימה, מעין תחושה של שיעורי בית שחייבים להמשיך בהם: הרי כבר קניתי את הספר, וכבר קראתי כמעט שליש, אז עכשיו להפסיק?

ואז, בערך באמצע הדרך, הגיע הרגע. כן. בהחלט. להפסיק!

ייתכן מאוד ש-Fear מרתק קוראים אמריקנים, שכל פרטי הפרטים המדוקדקים, עד לרמת הגיהוק והרמת הגבה, העוסקים בנשיא שלהם, מעניינים אותם. נדמה לי שלקורא הישראלי הפירוט רב מדי, והתיאורים ההולכים ומתארכים לאין קץ מייגעים ופשוט, יש להודות, משעממים.

מה גם שאת הסנסציות כבר פרסמו בקדימונים. ובכן: ידוע כבר שטראמפ ביקש להתנקש בחייו של אסד, אחרי שזה תקף את בני עמו בגז.

וידוע שאיוונקה בתו מכנה את עצמה "הבת הראשונה", ומסרבת להתפנות מהאגף המערבי, שם היא מתהלכת כבעלת מניות, ולא כשכירה שאין לה שום זכויות יתר: "סטיב, אחד מכם הוא האבא של נכדיו והאחר לא," הסביר פעם אחד מפקידי הבית הלבן לסטיב באנון, מי שכיהן בתפקיד "האסטרטג הראשי של הבית הלבן" את סוד כוחו של ג'ארד קושנר, חתנו של טראמפ. באנון, כזכור, פוטר כעבור כמה חודשים.

כמו כן ידוע כבר מהעיתונים על התקרית שבה במהלך ועידת מדינות ה־G20 בהמבורג הזמין טראמפ, בניגוד לכללי הבטיחות, את ראש ממשלת אוסטרליה לתוך חדר מבצעים הנייד והמאובטח שלו, הנקרא SCIF, זה שנוסע עם נשיא ארה”ב לכל מקום, ושעקב התנהגותו נאלצו להרוס את ה־SCIF ולבנות אותו מחדש.

וידוע גם הסיפור הפותח את הספר, שלפיו עוזריו של טראמפ העלימו משולחנו טיוטה של מכתב שבו הורה על פרישה מהסכם הסחר החופשי בין ארצות הברית לקוריאה הדרומית, מחשש שמא הפרישה מההסכם תערער את היחסים עם קוריאה הדרומית ותסכן את הביטחון הלאומי של ארצות הברית. עוזריו של טראמפ ידעו שאם יסלקו את המכתב, ישכח ממנו הנשיא, ואכן כך היה, וכך הם מנעו (לעת עתה?) את הסכנה.

כן, כל הסיפורים הללו מחרידים. לא פחות מהם – התיאור שלפיו הציע טראמפ לפתור את הבעיות הכלכליות של ארצו על ידי כך שידפיסו כסף. "'מה זאת אומרת?' טראמפ שאל, 'פשוט תפעילו את מכונות הדפוס…'"

גם תיאור האופן שבו בחר ביועץ לביטחון לאומי מזעזע: לאחד המועמדים היה שפם, ולכן נפסל. אחר לבש בגדים אזרחיים במקום מדים, כפי שיעצו לו, ועוד חליפה שנראתה זולה מאוד. הוא נפסל. מועמד אחר, אקדמאי, דיבר יותר מדי, וייגע את הנשיא בפרטים ששיעממו אותו. היועץ שנבחר פשוט נראה מתאים, והשימוש במילה "נראה" אינו מטפורה: הנשיא, כך מסביר וודוורד, בוחר באנשים כמו שבוחרים שחקנים: מי שגבוה וחסון, יכול לפקד על הצבא, כי כך צריך גנרל להיראות !

כל אלה תיאורים מחרידים ומבעיתים, במיוחד לנוכח הידיעה שלא מדובר בספר היסטורי שבו מתוארת תקופה חשוכה שהייתה ואיננה עוד. מדובר על עכשיו. ממש בהווה. והתיאור המפורט של הסכנה שמציבה קוריאה הצפונית לעולם כולו הוא עדיין ולגמרי כאן. וודוורד מסביר את הדילמה שארצות הברית (שהעולם!) ניצבת בפניה: ידוע כנראה היכן נמצאים רק כ-85% מהנשק הקונוונציונלי והלא קונוונציונלי של הצפון קוריאנים, לפיכך כל התקפה עליהם עלולה לסכן מאוד את שכניהם, תושבי קוריאה הדרומית, שמאות אלפים מהם, ואולי אף יותר, עלולים להיפגע אם צפון קוריאה תגיב בקיצוניות. וכנראה שלא רק הם נתונים בסכנה. האם יש לבעיה פתרון? האם טראמפ הוא האדם שיביא אותו? מפחיד לחשוב על כך.

ובכל זאת, על אף הקטעים הללו, עלי להודות, כאמור, שבערך באמצע הספר החלטתי באומץ לב לנטוש אותו.

הבנתי: נשיא ארצות הברית הנוכחי פשוט אינו מסוגל להתרכז. עובדות והיגיון אינם מעניינים אותו. הוא "אמוציונלי, תזזיתי ולא יציב".

הוא מדבר בגסות רוח קיצונית גם אל הקרובים אליו ביותר: "'אתה תינוק!'" אמר בפרהסיה לרודי ג'וליאני כשלא היה מרוצה מהאופן שבו השתדל להגן עליו בטלוויזיה, "'בחיים שלי לא ראיתי שהגנו עלי בצורה יותר גרועה. הורידו לך שם את החיתול. אתה כמו תינוק שצריך שיחליפו לו. מתי תהיה גבר?"

הבנתי שהוא לא קולט דברים בסיסיים ופשוטים ביותר. למשל – שהפועלים האמריקנים לא באמת רוצים לחזור למפעלים, אלא מעדיפים לעבוד במשרות שירות, כלומר – לשבת במשרד ממוזג ולא לעמוד מול פס הייצור. "אני לא קולט את זה," אמר כשניסו להסביר לו עובדת חיים פשוטה כל כך.

למדתי שהוא בכלל לא ציפה לזכות בבחירות: "'הוא בכלל לא התכונן'", העיד באנון, "הוא לא חשב שיזכה […] הילרי קלינטון הקדישה את כל חייה הבוגרים לקראת הרגע הזה. טראמפ לא הקדיש אפילו שנייה אחת כדי להתכונן לקראתו'".

הבנתי שמעבר לרברבנות הגלויה והלא מוסתרת, שאפשר להבחין בה בכל נאום שלו, הכול אצלו הצגות ראווה פתטיות ומגוחכות: למשל, כשראיין מועמדים למשרות בכירות, ביים את כניסתם כך שהתקשורת תצלם אותו מקדם את פניהם ליד הדלת, "כמו ראש הממשלה הבריטי".

נגעלתי שוב לקרוא על החשדות המוכרים, שלפיהם בביקורו במוסקבה "גייס" נשים בזנות כדי שישתינו על המיטה שעליה ישנו בעבר הנשיא הקודם, ברק אובמה, ואשתו.

הוכח לי עד כמה טראמפ שטחי: כשהאשים בפומבי את ג'ון מק'קיין כאילו ניצל את מעמדו של אביו והשיג לעצמו שחרור מהשבי בוויטנאם, הפך את היוצרות: מק'קיין נהג בדיוק להפך, וסירב להשתחרר לפני חבריו. כשתיקנו אותו לא התרגש. "'אה," אמר רק, "'אוקיי'".

ובכל זאת, פירוט היתר והאטיות המופלגת שבה הכול כתוב חיסלו את הרצון להמשיך לקרוא.

עם זאת, אין לזלזל בהישגו של וודוורד. ברור לגמרי שהאנשים שהיו הכי קרובים לטראמפ שיתפו פעולה עם המחבר וסיפרו לו אינספור פרטים אינטימיים ביותר. הדעת נותנת כי המחבר לא היה מעז לפרסם את הדברים אלמלא נבדקו בדקדקנות ואומתו. וכך, כשכתוב ש"באנון ידע", "באנון התעצבן",  "באנון חשב שמדובר בפנטזיה של ילד בן 11", או "מנפורט ידע שהציטוט נכון", ברור מי הם המקורות, אבל איך בדיוק הוא יודע שבשיחה אישית בארבע עיניים אמרה קליאן קונווי (שעדיין נאמנה לטראמפ) שהיא "לעולם לא תפנה אליו בשמו הפרטי"? שאלה מעניינת שהתשובה עליה טרם התבררה.

יש בקינדל מנגנון שמאפשר לקורא לדעת כמה אנשים מירקרו משפט מסוים שכנראה מצא חן בעיניהם. אפשר למשל להיווכח שעד ה-18 בספטמבר, כלומר, שבוע בדיוק אחרי שהספר ראה אור, סימנו 1,239 איש את הקטע שבו באנון מצוטט כמי שאמר לטראמפ "קודם כול, נבלום את ההגירה הלא חוקית ונתחיל להגביל את ההגירה החוקית, כדי לזכות שום בשליטה. שנית, אתה תחזיר את משרות הייצור לארצנו. ושלישית, ניסוג מכל המלחמות הזרות המטופשות האלה". מי חיבב את השורות הללו, מתנגדיו של טראמפ או אוהדיו, שמסכימים עם העמדות הללו?

האם הספר הזה יעשה לטראמפ מה שעשו כתבות התחקיר לניקסון? לגמרי לא בטוח. קשה להאמין שזה אפשרי כשרואים את קהל אוהדיו של טראמפ צוחק ומריע לו בשעה שהוא לועג בנבזות ובוולגריות האופייניות לו לכריסטין בלייזי פורד, המתלוננת על ניסיון אונס שעשה בה המועמד למשרת שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית.

איך הביס ויליאם שייקספיר את עצמו?

ארונו של יוליוס קיסר מונח בפני המוני הרומאים שנאספו בכיכר. אחד מרוצחיו הוא ברוטוס, ידידו הקרוב. הדברים האחרונים שיוליוס קיסר אמר לפני שמת, בהפתעה וזעזוע מר, היו "Et tu, Brute?" – בעברית: "גם אתה ברוטוס?" – ואז, בכאב עמוק שנבע לא רק מהסכין שננעצה בגופו, אלא גם מההבנה שנבגד, אמר לעצמו הנרצח – "Then fall, Caesar", ואז נפל שדוד.

המוני רומאים זועמים באו והתקבצו לנוכח הגופה. ברוטוס חייב להרגיע ולפייס אותם. הוא פונה אליהם, ומבקש שיקשיבו לו, מפציר בהם לסמוך עליו ועל הגינותו, ולבחון את דבריו בתשומת לב. נראה שהצליח ללכוד את תשומת לבם, כי הם מקשיבים לו.

"אם יש כאן בקהל חבר אוהב של קיסר," הוא מפתיע אותם בדבריו, "אומר לו – ברוטוס אהב אותו לא פחות ממך." הסתירה בין אהבתו המוצהרת לבין המעשה שזה עתה עשה מעוררת בהם כנראה עניין. אפשר לדמיין אותם עומדים מולו ותוהים איך יסביר להם את הפער הלא מובן.

"לא מכיוון שאהבתי את קיסר פחות, אלא מכיוון שאהבתי את רומא יותר," הוא ממשיך, ואז שואל אותם מה הם מעדיפים: "שקיסר יחיה וכולנו נמות כעבדים, או שקיסר ימות וכולנו נהיה בני חורין?"

ברוטוס מסיט אם כן את הטיעון למישור האישי, הנוגע לכל אחד מהנוכחים: חייהם וחירותם, ואז מתמקד בעצמו ובתחושותיו: "קיסר אהב אותי, ולכן אני מבכה אותו; קיסר היה בר מזל, ולכן אני שמח; קיסר היה אמיץ, לכן אני רוחש לו כבוד. אבל, הוא היה שאפתן, ולכן הרגתי אותו." ברוטוס עצוב, שמח, רוחש כבוד, ולבסוף: החלטי ופועל בנחישות, לטובת רומא, למרות תחושותיו!

בשלב זה הוא מצביע כנראה על הדמעות השוטפות את לחייו (בתקופתו של שייקספיר הוראות הבימוי לא נכתבו בנפרד, אלא נרמזו מתוך הטקסט), ומושך תשומת לב ואהדה אל הכאב שהוא מביע: "הנה – דמעות על אהבתו. שמחה על מזלו, כבוד על אומץ לבו, ומוות על שאפתנותו," ואז פונה אל הקהל, ושואל שלוש שאלות רטוריות, שהתשובות להן אמורות להיות מובנות מאליהן. מטרתן  – לעורר בנוכחים את התחושה שהם מזדהים עם הרצח, ושגם הם במקומו של ברוטוס לא היו נוהגים אחרת: האם, הוא שואל אותם, מישהו מכם היה רוצה להיות עבד? האם מישהו מכם לא היה רוצה להיות רומאי? האם מישהו מכם אינו אוהב את ארצו?

מסתבר אם כן שרק בוגדים לא פטריוטים ושוטים גמורים אמורים להתנגד לרצח, שכן ברוטוס וחבריו הרגו את מי שסיכן את חירותם, כי התעתד לשעבד אותם!

המסקנה – ברוטוס אינו אשם במאומה. להפך. הוא ראוי להערכה ולכבוד. אכן, ההמון מריע לו, עד כדי כך שנשמעות קריאות של אנשים שמציעים למשוח אותו עצמו לקיסר. ברוטוס הצליח במשימה. בתוך כך, כשהוא כבר בטוח בעצמו ובהישגיו, מגיע אחד ממתנגדיו, מארק אנתוני, וברוטוס עושה את טעות חייו. מתוך ביטחון עצמי מופרז וודאות שכבש את לבם של הרומאים, הוא מאפשר לאנתוני לדבר.

אנתוני נושא את אחד הנאומים המרשימים ביותר שנשמעו אי פעם, מופת של רטוריקה ויכולת שכנוע, שהוא, כמובן, פרי עטו של שייקספיר.

הנה חלקו הראשון של הנאום ששם המחזאי בפי מרק אנתוני, הדמות שיצר (כאן בתרגומי):

רעי, רומאים, בני ארצי, אנא הטו אלי אוזן ושמעו.
באתי לקבור את קיסר, לא להללו.
גנותו של אדם נותרת עם מותו,
אך זכויותיו – הן נטמנות עם גופתו,
וכך יהא גם על קיסר. ברוטוס האציל
אמר על קיסר שהיה שאפתן.
אם אכן כך − חטאו היה כבד,
והוא שילם במלוא חומרת הדין.
כאן – ברשותם של ברוטוס ושל האחרים,
כי ברוטוס הוא אדם הגון,
וכך כולם, כה הגונים –
באתי לדבר מעל גופתו של קיסר.
הוא היה לי חבר, נאמן וישר.
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
שבויים רבים הביא קיסר לרומא,
הכופר ששילמו העשיר את הקופה,
האם זה מנהגו של שאפתן?
כשאיש עני בכה, קיסר בכה עמו,
שאפתנות קרוצה מחומר קשיח יותר,
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
כולכם הייתם עדים: בחגיגות לופרקל
שלוש פעמים הגשתי לו כתר,
שלוש פעמים הוא סירב. האם זאת שאפתנות?
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס, כמובן, אדם הגון.
דברי לא נועדו להתווכח עם ברוטוס,
אומַר רק את מה שאדע:
כולכם אהבתם אותו, עם סיבה,
מדוע, אם כן, לא תתאבלו עליו?
אהה, שיקול-הדעת, חיות-טרף חטפו אותך,
בני האדם איבדו אותך. סלחו לי.
לבי שם, בארון עם קיסר,
עלי להשתהות, עד שישוב אלי. (בוכה).

ב-35 השורות הראשונות של נאום אנתוני מפגין שייקספיר את גאוניותו. המשימה נראית לא פשוטה, שהרי שייקספיר נאלץ להתמודד עם כישרונו של הגאון הניצב מולו – הוא עצמו – ו"להביס" אותו, כלומר –  להתמודד עם נאום ההגנה המוצלח ביותר ששם בפיו של ברוטוס. איך יסתור את הדברים המשכנעים כל כך שנתן לרוצח לומר? אפשר ממש לדמיין את המחזאי הכותב הוגה את מהלך הטיעונים המופלא של ברוטוס, ועתה, במעין דו קרב מחשבתי של ענק רוח הנאבק בשכלו שלו, נאלץ להתמודד עם מה שהוא עצמו יצר!

בנאומו של אנתוני אפשר ממש לראות איך שייקספיר אתגר את עצמו, הציב רף גבוה מאוד, ואז התרומם ודילג מעליו בקלילות, עם המונולוג של אנתוני.

איך אם כן מצליח אנתוני להטות את לב ההמון הרומאי, להסעיר אותו, להביא אותו לכך שיכעס שוב על הקושרים והמתנקשים? משימתו לא פשוטה. ההמון השתכנע שברוטוס אדם הגון, שטובת העם הייתה לנגד עיניו, שהקריב למעשה את האהבה שחש כלפי חברו הטוב, למענם ולמען חירותם.

האמצעים הרטוריים שאנתוני מפעיל רבים. בפתח דבריו הוא נעזר במוזיקליות ובצלילים. הוא פותח בשלוש מילים עוקבות שעוצמתן הולכת וגוברת, כמו נקישות של גונג: "Friends" – הברה אחת;  "Romans" – שתי הברות; "countrymen"  – שלוש הברות. זה פועל. הוא זוכה לתשומת לבם. משתררת שתיקה.

אנתוני נזהר שלא לסתור את דבריו של קודמו. אם יעשה כן, יקומם עליו את המאזינים. לא, הוא ממשיך לכאורה את הקו של ברוטוס – הוא לא בא להלל את קיסר, אלא לקבור אותו. הדברים הללו נשמעים למאזינים לגיטימיים. הרי אפילו הרוצח סיפר על אהבתו לנרצח!

אנתוני מבהיר מדוע הוא מבקש "לקבור אותו": הרי "זכויותיו", כלומר – המעשים הטובים שעשה – ייקברו אתו, ויוותר רק זכר הדברים הראויים לגנאי. ואז הוא מזכיר את ברוטוס ומכנה אותו "אציל", נזהר שלא להתנצח אתו. לכאורה, הוא מסכים עם הדברים שברוטוס אמר, אבל כבר במשפט הראשון שותל בהם רמז של ספק סמוי: "ברוטוס האציל אמר על קיסר שהיה שאפתן. / אם אכן כך − חטאו היה כבד…": "If it were so": באנגלית המשפט מנוסח כתנאי בטל, כלומר – כזה שאין סיכוי לקיומו.

וכאן טמון תכסיס רטורי נוסף, מתוחכם עוד יותר: אנתוני יחזור עוד שלוש פעמים ובשינוי קל על אמירתו לפיה קיסר היה שאפתן. בפעם הראשונה: "ברוטוס האציל אמר על קיסר שהיה שאפתן". כעבור כמה שורות: "אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן" ושוב כך, בהמשך. ככל שאנתוני חוזר על המשפט, כך הוא טומן ספקות בלבם של השומעים ומגביר אותם, מה גם שבין חזרה לחזרה על האמירה הוא מוסיף בעדינות מידע סותר: קיסר היה חבר, נאמן וישר; בזכותו הגיעו לרומא שבויים רבים שהעשירו את הקופה הציבורית; הוא היה רך לבב, וכשנתקל בסבלו של רומאי עני, הזדהה אתו והביע את אהדתו; והכי חשוב: כשאנתוני הציע לו את הכתר – קיסר סירב לו. (עניין ההדגשה המוגזמת מעלה על הדעת את הדברים ששייקספיר שם בפיה של דמות במחזה אחר שלו. ב"המלט", גרטרוד, אמו של המלט, מותחת ביקורת על השחקנית המגלמת את המלכה בהצגה הקטנה שהמלט מעלה בפניה ובפני בעלה. גרטרוד אומרת על המלכה: ".The lady doth protest too much, methinks"  בעברית: "הגברת מתלהמת קצת יותר מדי", בתרגומו של דורי פרנס. לגרטרוד ברור שעודף הדיבורים מחשיד את המלכה, המייצגת בעצם אותה עצמה. היא כמובן צודקת: המלט מנסה לטמון פח לה ולבעלה, בניסיון לחשוף את רצח אביו. המשפט :"The lady doth "protest too much נהפך למטבע לשון שפירושו דומה למימרה "על ראש הגנב  בוער הכובע").

אנתוני מעלה אם כן שלל ראיות הסותרות את האמירה המלווה אותן, ומוכיח שבעצם קיסר לא היה באמת שאפתן! בהמשך אנתוני גם מעז לומר זאת במפורש: "שאפתנות קרוצה מחומר קשיח יותר", ואחר כך, כמו ברוטוס, גם הוא שואל שאלה רטורית: "האם זאת שאפתנות?"

לא רק את השאפתנות של קיסר הוא מרוקן מתוכן ומוכיח שהיא בדויה, אלא גם את הגינותו המוצהרת של ברוטוס. בפעם הראשונה הוא מציין את "אצילותו", ואז אומר עליו פעמיים שהוא "הגון", ובפעם הרביעית מוסיף "כמובן, אדם הגון" – "And, sure"… כאן כבר אפשר לשמוע את הנימה האירונית בדבריו. "כמובן"? ודאי שלא!

יתר על כן. כבר בפעם השנייה שאנתוני מזכיר את שאפתנותו-לכאורה של קיסר, הוא נוטע את המילה "אבל": "אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן". המילה ממוססת את ההתנגדות של השומעים, והוא מצליח "להשחיל" אל לבם את הספקות הרצויים לו.

זהו תכסיס מופלא של שייקספיר: בעדינות, בהדרגה, בלי להתווכח, הוא מטיל ספק בשני דברים ובעצם קובע: קיסר לא היה שאפתן, וברוטוס אינו אדם הגון! אמנם הוא טוען שאין לו שום כוונה להתווכח עם ברוטוס, אבל בפועל בהחלט עושה זאת, אלא שאת הוויכוח הוא מנהל כמעט בחשאי, וכשהוא מגיע לסוף החלק הראשון של נאומו, כשהוא פורץ בבכי, כשהוא מבכה את שיקול הדעת שנטרף, ואת האהבה שכולם רחשו לקיסר ולפתע זנחו אותה, הקהל כבר שכח את נאומו המזהיר של ברוטוס.

אנתוני, כלומר – שייקספיר! – שוזר בנאומו עוד כמה אמצעים מתוחכמים כדי להשפיע על שומעיו. כך למשל הוא מפעיל משחק מילים סמוי על שמו של ברוטוס.  "Thou art fled to brutish beasts", הוא אומר (בעברית – "חיות-טרף חטפו אותך" – משחק המילים אינו יכול להישמר). במילה  "brutish", כלומר – חייתי, גס, אכזר, מהדהד אנתוני את שמו של ברוטוס ובכך, באופן לא מודע, מעורר במאזינים תחושה שאלה שמות גנאי היאים לאיש. בה בעת מהדהדות בצירוף הזה גם מילותיו האחרונות של קיסר: "Et tu Brute".

בתום החלק הראשון של הנאום, אחרי הפסקה רגשנית שהוא עושה כדי, כך הוא מסביר להם, להתייחד עם כאבו, יכול אנתוני לעבור בקלות לשלב הבא: הוא מספיד את קיסר, נוטע בשומעיו יגון וחמלה, מסית אותם ומלבה את שנאתם כלפי רוצחיו של קיסר, ואז חושף את צוואתו של קיסר, שבה הוריש לכל אחד מהם, אזרחי רומא, סכום כסף נאה.

ברוטוס נגע בדבריו בעניינים מופשטים. אנתוני – בכיסם של השומעים. הוא השתמש ברגשנות (מדי פעם משתתק, הלום מעוצמת היגון שהוא חש), באירוניה (חוזר שוב ושוב על משפטים ומרוקן אותם מתוכן), בהיגיון (מזכיר להם שקיסר סירב להכתרה), בשנאה (מזכיר להם כיצד פגעו המתנקשים בקיסר בפגיונותיהם). הוא עוצר מדי פעם, כדי לאפשר להם להרהר על דבריו, מצטנע (טוען שאינו נואם בחסד כמו ברוטוס), מותח את סקרנותם (משהה את פתיחת הצוואה), והכי חשוב מבחינתו – משמיע רמזים על מרד אפשרי ("let me not stir you up To such a sudden flood of mutiny." ובתרגומו של אלתרמן: "אל נא אטיל בכם סופת פתאום של מרד"). שומעיו  בשלים. מעתה יהיו בידיו כחומר ביד היוצר. הוא יוכל להוביל אותם לכל מעשה.

מפעים (ומפחיד!) להיווכח בכוחן של מילים בכלל ונאומים בפרט, וביכולתם להשפיע על המוני בני אדם.

אל המונולוג באנגלית, ואל תרגומו של נתן אלתרמן

איתמר פרת, "אסיף": מה הקשר בין חג הסוכות לבין זקנה וסוף

איתמר פרת

שלושה חגים מקראיים, סוכות, פסח ושבועות, מתייחדים מכל החגים האחרים במצווה המשותפת להם, לפיה יש לעלות בהם לירושלים. לכל אחד מהם נוספו מצוות אחרות, שלכולן יש פן דתי ופן היסטורי. כך למשל בחג הסוכות יושבים בסוכה לזכר ארבעים שנות הנדודים של עם ישראל במדבר.

אבל לחגים הללו יש גם פן נוסף, חקלאי, המעיד על אורחות החיים שאליהם הם קשורים. כך למשל חג הסוכות הוא גם חג האסיף. אלה הימים שבהם החקלאים חותמים את השנה, גומרים לאסוף את כל היבול של עונת הגשמים הקודמת, ומכינים את השדות לקראת העונה החדשה.

יש הסבורים שיש בחג האסיף גם נופך של זִקנה ושל סוף, אם כי בטבע המחזוריות אינה פוסקת, וגלגל החיים נמשך. אחרי הכמישה נובטים הצמחים מחדש, עם תחילת עונת הגשמים הכול מתחייה, לקראת חגי הרגלים העתידים לשוב. חג הפסח, הוא חג האביב, שיש בו התחדשות כמו של לידה-מחדש, וחג שבועות מסמל את אמצע החיים, ומכונה גם חג הקציר.

בכל שנה בתקופה הזאת מרבים לשמוע את השיר "אסיף" שאותו כתב איתמר פרת, אחיה של חברת קיבוץ חצרים, תרצה פרת-רבינוביץ, שנהרגה בתאונת דרכים ב-1973, בחג הסוכות:

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת,
אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.

אֱסוֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.

וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי,
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְתוֹם תִשְׁרֵי.

תרצה הותירה אחריה חמישה ילדים. בני המשפחה החליטו להוציא חוברת לזכרה ובה תצלומים שלה ומכתבים שכתבה. אחיה, שהרבה לכתוב אך לא פרסם את כתביו, חיבר את השיר "אסיף", שהופיע בחוברת.

אבל השיר לא נשאר רק בחוברת הזיכרון המשפחתית. נעמי שמר נהגה לבקר בחצרים ולהופיע בקיבוץ עם שיריה. מאחר שבני המשפחה ידעו כי תרצה אהבה מאוד את שיריה של נעמי שמר, הם פנו אל המלחינה, הראו לה את השיר שנכתב לזכרה, ושאלו אותה אם תרצה להלחין אותו.

שמר עיינה בחוברת ונשבתה, כך סיפרה לבני המשפחה, בקסמה של תרצה. כעבור זמן לא רב הופתע מחבר המילים לשמוע אותו ברדיו. בהתחלה, כך הודה בריאיון ביוטיוב, התאכזב מהלחן, אבל ברבות הימים התרגל אליו, וחש ששוב אין זה השיר שלו, אלא של נעמי שמר, שרק בזכותה "פרץ" אל העולם ונודע ברבים. "נעמי", אמר פרת, "נתנה לו כנפיים".

אכן, המנגינה הנוגה, המעלה על הדעת תפילה, מצטרפת להפליא אל המילים שיש בהן פנייה אל מי שאפשר לבקש ממנו אולי גשמי ברכה שיבואו בעתם. "אֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי," שהרי חג הסוכות בא אחרי ראש השנה ויום כיפור, אין עוד שיבולים, שכולן כבר נקצרו, וגם הפריחה נעלמה מהעין. בטבע היא תשוב, יש רק לחכות למחזור החיים המובטח, אבל חייו של אדם אחד מסוים שהגיעו אל קצם לא ישובו עוד לפרוח.

לימים הוסיף איתמר פרת שני בתים לשירו המפורסם כל כך, ובהם ביקש לשאול מה נשאר אחרי, כדבריו, "האסיף הזה", מעין סוף דבר, או אפילוג:

אסוף את הניגון אשר נוגן כניגונִי
אסוף אורו של יום  שהעריב
אין לדבר אל המתים בגוף שני
אין לדמות אותם כמי שעוד מקשיב.

אך תן רשות דיבור לרוח סתיו
לשיר שירו בתוך עדרי רקיע
אל השלפים לשאת את אמרותיו
ודבר מטר לאופק להשמיע.

ואם תוכל, אסוף את המלים
שאין להן לפני ואחרי
כי הן, בבֹא אביב, תהינה שיבולים
שנזרעו בדמע של תשרי.

בבתי השיר החדשים ביקש המשורר לאסוף לא רק "אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת", אלא גם את הניגון שזכו מילותיו לקבל. הוא אומר בצער לעצמו, ולנו, שבעצם אי אפשר לדבר אל המתים "בגוף שני". הרי אינם יודעים ואינם שומעים, ומוטב לא לדמיין אותם מאזינים. עם זאת, כל עוד אדם חי, הוא שב ומחכה לבוא האביב, להבשלת השיבולים הנזרעות כמו כל שנה "בדמע" בסתיו.

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה, אנייס ורדה, "האושר": נפלא, שוב, ועדיין!

 

 

בשנות ה-60 בלונדון נהגו להקרין בבית הקולנוע שמעל סוויס קוטג' שני סרטים ברצף. כשהלכתי לראות את הסרט הצרפתי "גבר ואישה" של קלוד ללוש, שאת המוזיקה שלו כבר אהבתי מאוד, הופתעתי לגלות שלפניו יקרינו סרט אחר.

הייתה איזו אכזבה קלה: מי רוצה לראות סרט צרפתי שלא שמעתי עליו? באתי לראות את אנוק איימה ואת ז'אן-לואי טרנטיניאן, לשמוע את "Samba Saravah" ואת "Aujourd'hui C'est Toi"…

הסרט המקדים היה "האושר", של אנייס ורדה. ואחרי הצפייה המפתיעה בו, "גבר ואישה" נראה פתאום תפל, כמעט מיותר.

עם חשש וציפייה הגעתי אל ההקרנה של "אושר" בפסטיבל הסרטים בחיפה. האם ההתפעמות, הפליאה, הסחרור, שחשתי בגיל שש עשרה יתחלפו באכזבה? והרי היו סרטים וספרים שכל כך אהבתי, ומפגש מחודש אתם מקץ כמה עשרות שנים הביך ואפילו הכעיס (למשל: הסרט "המלך ואני" הגזעני להחריד, או הספר "מכרות המלך שלמה" היהיר, האלים, השובניסטי והמזעזע מכל בחינה אפשרית).

אבל לא. אנייס ורדה לא אכזבה גם הפעם. "האושר" הוא לא רק סרט יפהפה, הוא גם מעורר מחשבות ותמיהות. השאלה שהוא מציג בפני הצופים היא – מהו אושר?

בתחילתו של הסרט התשובה כמעט ברורה: אושר הוא אהבה. זאת שבין פרנסואה ותרז, נגר ותופרת יפים להפליא, מאוהבים, הורים לשני ילדים פעוטים ומתוקים. מגלמים אותם אן-קלוד דרואו, קלייר דרואו, אוליבייה דרואו, סנדרין דרואו. (הילדים הם בתם ובנם של השחקנים המגלמים את פרנסואה ותרז, ולכן, חרף גילם הפעוט – הם כבני שלוש ושנה וחצי – האינטראקציה בינם לבין הוריהם שעל האקרן טבעית ומלבבת, וברור שהבמאית לא הייתה צריכה להתאמץ מאוד כדי להפיק מהם את המתיקות התמימה ואת הקשר הקרוב עם הוריהם האמיתיים והמשוחקים) .

תרז ופרנסואה אוהבים לטייל עם הילדים שלהם. הנופים המרהיבים של הטבע בצרפת, היער, ההרים, מצטלמים נפלא. תרז קוטפת פרחים. הם חוזרים הביתה. תרז לשה לחם. פרנסואה מגלף גושי עץ.  הכול חושני כל כך, עד שאפשר כמעט להריח את הניחוחות של מה שאנחנו רואים.

ואז קורה דבר שהופך את החיים של המשפחה הזאת על פיהם. פרנסואה מכיר מרכזנית יפהפייה ומרשה לעצמו להיסחף אתה. הוא מסביר לה שאת אשתו הוא אוהב מאוד. שאילו פגש אותה לפני שהכיר את תרז, היה נושא אותה לאישה. אבל מה לעשות, הוא תפוס. בניסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, הוא מספר לאשתו על האהבה הנוספת בחייו ומבטיח לה שלא יגרע ממנה מאומה.

בסצנה מופלאה תרז נעתרת לבקשתו לנהל קשר אהבה נוסף. היא שמחה בשבילו, על כך שהוא מאושר. הם מתעלסים שוב ביער, לצד הילדים המתוקים שלהם, שישנים מתחת לכילה. הכול כל כך מקסים ויפה ומושלם, הכול מתנהל על מי מנוחות. אבל כשפרנסואה מתעורר משנתו השלווה, אחרי ההתעלסות, הוא מגלה שתרז אינה לצדו. בשקט בשקט, בלי דרמות, בלי סצנות של קנאה וכאב, היא הטביעה את עצמה.

מה יקרה עכשיו עם הילדים? בסרט משנת 1965 ברור שגבר לא יכול לטפל בילדים. מי תלוש את הבצק? מי תיקח אותם לגן? מי תשכיב אותם לישון? המשפחה מתכנסת, הסבים והסבתות, הדודים והדודות, כולם מתנדבים לקחת את הילדים אליהם.

אבל אין צורך.

אהובתו של פרנסואה מגיעה, והיא לוקחת על עצמה את כל התפקידים. היא לשה את הבצק. משכיבה את הילדים לישון. לוקחת אותם לגן. ויוצאת לטיולים משפחתיים עם פרנסואה ואתם, לטבע, ליער, שרק הוא השתנה: הירוק הצהיב, הסתיו הגיע, והוא מצטלם כל כך יפה!

הכרתי פעם משפחה כזאת: ימים אחדים אחרי שמישהי הושלכה מתוכה, לא מרצונה, ואחרת תפשה את מקומה בקלילות ובטבעיות, התכנסו כולם לארוחה משותפת. האישה החדשה ישבה במקומה של האישה הקודמת, ואיש לא חש בחסרונה של המגורשת. אדרבא, הייתה אפילו מי שהפטירה: "איזה יופי שכולנו כאן ביחד".

אז מהו האושר? מראית עין? מילוי של צרכים? מפגש עם סביבה יפה? הכחשה והתעלמות? או השלמה עם מציאות שאי אפשר לשנות אותה?

ּ

אנייס ורדה, מתוך קליפ שבו היא מברכת את באי הפסטיבל

היום בפסטיבל הסרטים בחיפה, "פטרה": שווה צפייה

 

 

הסרט נפתח בכותרת המבשרת: "פרק שני". רגע, תוהים הצופים: מה קרה לפרק הראשון?

מיד אחרי הכותרת הזאת מגיעה כותרת המשנה המסבירה כי הפרק יעסוק בהתאקלמותה של פטרה בבית שאליו הגיעה. ואז ממשיכים להגיע הפרקים עם כותרות המשנה, שמסכמות את מה שעתיד להתרחש על האקרן. והתכסיס המתוחכם והשונה הזה פועל היטב!

קודם כול, מתגלה שגם אם יודעים את העיקר לכאורה, בכל פרק, למשל – שדמות מסוימת תתאבד בו – המתח והסקרנות אינם נפגעים. אדרבא, הם אפילו מלובים במידה רבה, כי אמנם ידוע מה יקרה, אבל לא מדוע, ואיך, ומה תהיה התוצאה של מה שיקרה.

"הפרק הראשון" מגיע בהמשך. ואז מדלגים שוב על החמישי, מגיעים אל השישי אחרי הרביעי, ואחרי זמן מה חוזרים אליו. איזה יופי!

הטכניקה הזאת בעצם מוכרת היטב. מעטים כיום הספרים או הסרטים שהעלילה שלהם מתקדמת באופן כרונולוגי, בלי פלשבקים. בתורת הספרות הרוסית מבחינים בין הכרונולוגיה לבין התוכן העלילתי באמצעות המילים "פבולה", כלומר – הרצף הכרונולוגי, ו"סוז'ט", כלומר – האופן שבו העלילה מוצגת בפועל, עם כל דילוגי הזמנים.

הסוז'ט בסרט שלפנינו מרהיב. המעברים בין הווה לעבר מגבירים את המתח, ויוצרים הפתעות רבות וקיצוניות כל כך, עד שהן מזכירות כמעט את הדרמות שאופרות סבון מתאפיינות בהן. אלא שהיצירה שלפנינו אינה קלישאתית והדרמה קיצונית אמנם, ובכל זאת, איכשהו, אמינה.

יש בו דמות אחת קיצונית מאוד, שהרוע שלה לא מובן. האם, בדומה ליאגו של שייקספיר, לא תמיד אפשר להסביר רוע תככני ומרושע כל כך?

אי אפשר, כמובן, להשוות בין הסרט לבין "אותלו", לא במורכבות ולא בעומק, מדובר בכל זאת בסרט קולנוע שיש בו רידוד מסוים בעיצוב הדמויות והעלילה, ובכל זאת אי אפשר שלא לתהות מה מניע אדם כמו ז'אומה, הפסל המפורסם המניע את העלילה, להתאכזר כל כך אל הסובבים אותו, כולל בני המשפחה הקרובים אליו ביותר.

עניינו העמוק של "פטרה" הוא בתוצאותיו של השקר, ובמה שמתרחש כשהאמת מוסתרת. מסתבר שסודות שנחשפים מאוחר מדי יכולים להיות מסוכנים מאוד.

סרט שכדאי בהחלט לראות.

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה: "החיוך האטרוסקי": קלישאתי

 

 

 

"אין בו סקס, אין בו אלימות, ואין פעלולים". המפיק ארתור כהן (שזכה בעבר בעבר בכמה פרסי אוסקר, ביניהם על "הגן של פינצי קונטיני", "שחור ולבן בצבעים" ו"מהלכים מסוכנים") שיבח את סרטו החדש "החיוך האטרוסקי". ובנקודה הזאת הוא צודק. אכן, הסרט, כפי שאמר, יוצא דופן בקולנוע האמריקני העכשווי, בהיעדר שלושת המרכיבים השכיחים כל כך.

הבעיה שמה שיש בו דומה מאוד לסרטים אמריקניים רבים אחרים. היחסים פשטניים וצפויים, והכול למעשה ידוע מראש, כי העלילה מצייתת לכללים המוכרים היטב: רורי מק'ניל, סקוטי מבוגר ומחוספס, נאלץ לעזוב את ביתו שעל אחד האיים בצפון סקוטלנד ולנסוע לסן פרנסיסקו כדי שהרופאים שם יבדקו אותו ויגלו ממה הוא סובל. איך בנו, שהיגר לארצות הברית לפני חמש עשרה שנה, יקבל את פניו? איך תתנהג כלתו? ומה יקרה לו כשיכיר את נכדו הפעוט, שאותו לא פגש מעולם?

נכון שכולנו יודעים מראש את התשובות לשאלות הללו? שהרי זאת עוד וריאציה על הנושא המוכר עד זרא של סרטים אמריקניים: מפגש טעון בין בני משפחה שהתרחקו, התקרבות בלתי נמנעת, מישהו שממיס את הלב, במקרה שלפנינו התינוק המתוק באמת שהסרט מציג.

הנקודה המשכנעת ביותר בסרט היא, אכן, התינוק. לא ברור איך הצליחו "להוציא" ממנו משחק כה מדויק ומשובח, ועל כך הידד לזוג הבמאים (הישראלים!) שסיפרו כיצד במהלך העבודה על הסרט נאלצו, בדומה לאימא המוצגת בו, להשאיר את הטיפול בתינוק שלהם בידי אחרים, כדי להתמסר לעבודה.

גם בריאן קוקס, השחקן המגלם את רורי מק'ניל (בשנה שעברה בפסטיבל הסרטים בחיפה ראינו אותו מגלם את צ'רצ'יל) מיטיב, כדרכו, לשחק. הוא משכנע בדמותו של הסקוטי עז המצח, שמצליח, בדרכו, לטעת בבנו כוחות שלא היו לו בעבר, ועוזר לו להתנער ממלכודת של זהב שמוצבת לרגליו. אבל מי יכול להאמין, למשל, להתאהבות החפוזה שמתרחשת בסרט? ומה הטעם בסמליות האמנותית, כביכול, שאין בה באמת שום תוכן, של הפסל שהעניק לסרט את שמו?

הסרט הוא עיבוד של ספר מצליח מאוד, הנושא את אותו שם, שכתב הסופר הספרדי חוסה לואיס סמפדרו. לא קראתי אותו, ואין לי מושג אם הסרט נאמן לו, או אם הוא מיטיב אתו.

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה, "אהבה בימים קרים": רק לכאורה משובח

 

 

 

ילדה צוענייה עם צמות שחורות ופנים מלוכלכות שרה שיר נוגה על אהבה אסורה. זה קורה זמן לא רב אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. ויקטור, מוזיקאי פולני ובת זוגו, משוטטים בין כפרים פולנים נידחים ומקליטים את התושבים שרים שירי עם, כדי לתעד אותם.

חלפו כמה שנים. עתה השנה היא 1949. השיר נשמע שוב. הפעם שרות אותו שתי מועמדות ללהקת הפולקלור הפולנית הייצוגית שוויקטור מקים. הן מבצעות אותו בשני קולות, בלי שום ליווי מוזיקלי, באלתור של הרגע האחרון, ומצליחות להתקבל ללהקה.

תחילת שנות ה-50. השיר נשמע שוב, והפעם הוא שונה, חגיגי. הלהקה כולה מופיעה אתו בוורשה, אחרי אימונים מפרכים, בפני מכובדי המפלגה הקומוניסטית.

גלגוליו של השיר נמשכים לאורך שנים רבות  בסרטו החדש של הבמאי הפולני המוערך פאבל פאבליקובסקי, יוצרו של הסרט עטור השבחים "אידה". בכל פעם הוא נשמע שונה, בהתאם לנסיבות ולרוח הזמן שבו הוא מבוצע. השיר מתלווה אל גלגולי האהבה הבלתי אפשרית של שני גיבורי הסרט ויקטור וזוּלָה, אחת משתי הזמרות ששרו אותו ב-1949 באודיציה ללהקה. מדוע, בעצם, הקשר ביניהם כל כך בלתי אפשרי? הרי שניהם בסך הכול פנויים, מאוהבים, מוכשרים. אז מה הבעיה?

לכאורה – המציאות ההיסטורית היא זאת שכופה עליהם קשיים בלתי אפשריים. אימת החיים בפולין בשנות ה-50 תחת השלטון הסובייטי מבוטאת היטב בסרט. בתום ההקרנה, במסגרת פסטיבל הסרטים בחיפה, עלתה המפיקה לבמה והשיבה על שאלות. אחד הצופים סיפר שהוא חי בפולין באותה תקופה, ואמר שיוצרי הסרט לא יכלו לדייק יותר. הסצנה שבה נתבעים מנהלי הלהקה לשיר שירי עם שמהללים את "יושב הראש המהולל" ואת ההישגים המופלאים של המפלגה הקומוניסטית, ראויה לציון. מאיפה ימצאו "שירי עם" כאלה? האם העם שר שירי שבח על תנובת החלב וטוב לבו של סטלין? מסתבר שכאשר אין ברירה הכול אפשרי, וההופעה שבה מגוללים את תמונתו של סטלין מעל חברי הלהקה השרים בדרמטיות סובייטית, מכאיבה יותר משהיא משעשעת.

המפיקה משוחחת עם הקהל

ויקטור מבקש למלט את עצמו מהחיים הסובייטיים. הוא מציע לזולה להצטרף אליו. האם תיעתר לבקשתו? מה יקרה להם?

העלילה מגוללת את כל פרקי החיים שלהם, ועושה זאת, לכאורה בתחכום: בין כל אחד מהשלבים נותר פער שאת פרטיו מתבקש הצופה להשלים בעצמו: מה קרה בין 1952 ל-1954? מה קרה בין פרקי הזמן האחרים? בכל פעם אנחנו פוגשים את ויקטור וזולה אחרי שחלפו כמה שנים, והמפגש המחודש מלמד אותנו משהו על מה שהתרחש בחייהם בינתיים.

כל המתואר כאן מעורר מן הסתם תחושה שמדובר בסרט משובח. אלא שלטעמי משהו משום מה לא פועל כיאות. נתחיל בכך שזולה, שאמורה להיות מעין פאם פאטל מסתורית, מרתקת וקסומה, פשוט מעצבנת. לא השחקנית, היא מגלמת את התפקיד כיאות, והביצוע הג'אזי שלה לשיר החוזר היה בעיני מקסים ונוגע ללב. זולה הדמות קפריזית ומרגיזה. המחוות שהיא עושה, האקטינג אאוט שלה, ההפרזות, הקיצוניוּת, התגובות ההרסניות, פשוט עלו לי על העצבים.

גם סופו של הסרט, שהמפיקה הגדירה אותו "סוף טוב" בעיני יוצריו, נראה לי מקומם ומעוות.

מכל מקום, במאי הסרט זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן 2018  והסרט נבחר לייצג את פולין בתחרות האוסקר. הוא יצא להקרנה מסחרית. מוזמנים מספר לי מה דעתכם!

היום בפסטיבל בחיפה, סרטה של אנייס ורדה, "עוברת אורח": כך נראית יצירת מופת!

 

"הזוכה בפרס הגדול בפסטיבל ונציה [ב-1985], 'עוברת אורח' הוא סרטה המצליח ביותר של אנייס ורדה והסרט שהפך את סנדרין בונר לכוכבת." כך נכתב בלשונית "פרטים נוספים" על הסרט, באתר של פסטיבל הסרטים בחיפה, 2018.

בשנה שעברה זכינו להתענג על סרטה התיעודי החדש של אנייס ורדה, "אנשים ומקומות", והשנה נערכת לכבודה בפסטיבל בחיפה רטרוספקטיבה.

איזה סרט מופלא! קשה מאוד לתאר אותו ובעצם אין צורך ואולי אפילו אסור, כי אי אפשר שלא לעשות לו עוול אם מנסים "לסכם" אותו.

כך, במילים מעטות, הוא מתואר באתר של הפסטיבל: "מונה ברז'רו מתה. גופתה הקפואה מתגלה בעיצומו של החורף בתעלה בדרום צרפת. מכאן חוזר הסרט לשבועות שהובילו אל מותה, ואנו עדים לחייה העצובים כשהיא נודדת ממקום למקום, מחפשת עבודות זמניות או מחסה. מונה עצמאית, אבל השאיפה הזו לחופש היא שמובילה בסופו של דבר למותה."

לא, איש לא ידע לעולם מיהי אותה מונה. מדוע נפלטה מהחברה המתוקנת. איך נטשה, או ננטשה, מתי בעצם אבדה, האם יש בכלל בעולם מישהו שהיא חסרה לו, מישהו שהייתה יקרה לו, מישהו שדואג לה, רוצה לדעת מה שלומה, מישהו שהיה רוצה בטובתה. היא משוטטת, מאבדת בהדרגה את נכסיה המעטים, עד לסופה הידוע מראש, מהרגע הראשון של הסרט.

"אני יודעת עליה משהו," נשמע קול בתחילתו של המסע המתחקה אחרי ימיה האחרונים של מונה. האם זהו הקול הכול יודע של הבמאית, בוראת הסרט, שזכותה לעבור בין האנשים האחרונים שאתה נפגשה מונה, "לראיין" אותה ולחדור גם אל צפונות נפשם, אל ייסורי המצפון שהם חשים (ובצדק!), אל מעט החסד שחלקם ידעו להעניק לה, אבל לא במידה מספקת?

זאת לא רק יצירת אמנותית מופתית, אלא גם מסמך חברתי נוקב: מה עולה בגורלם של מחוסרי הבית, האנשים החיים בשולי החברה, איך הם מוצאים לעצמם פת לחם בשעת רעב, מי מנצל את מצבם הרעוע ואת אומללותם, ומי מסוגל להושיט להם יד ולו לזמן מה?

ומה החברה מסוגלת לעשות למענם?

ממליצה מאוד למי שרק יודע כיצד לעשות זאת, לשים את ידו על עותק של הסרט ולצפות בו.

אמש בפסטיבל הסרטים: "נורמנדי בעירום": סרט משעשע ומלבב

אז מה אם מלחמת העולם השנייה הסתיימה לפני יותר משבעים שנה? בנורמנדי היא עדיין מתקיימת, או לפחות השפעתה: גם מי שנולדו שנים רבות אחרי הניצחון זוכרים אותה. מה שהתרחש על אדמותיהם ממשיך להשפיע על עמדותיהם של האיכרים המקומיים, גם אם הם מתמודדים כיום עם בעיות אחרות לגמרי. במידה מסוימת, הזמן כאילו עמד מלכת: הכיבוש, הפלישה של בנות הברית שהחלה אצלם, ההפצצות שספגו, הנוכחות האמריקנית בכפריהם, צצים ומופיעים שוב בחיי היומיום שלהם.

הבעיה האמיתית שלהם כיום היא מצבם העגום כחקלאים. צרפת מייבאת תוצרת מארצות אחרות. ארגונים שדוגלים בשמירה על זכויותיהן של החיות מתנכלים לתעשיית הבשר, שהיא מטה לחמם של האיכרים הללו. מצבם בכי רע. חלקם קורסים, הבנקים מעקלים ציוד, וכולם חוששים מפני העתיד. כל הקשיים הללו אינם מוחקים טינות נושנות, עתיקות יומין: האם סבו של האחד באמת גזל את השדה מסבו של האחר? היכן המסמכים המעידים על בעלות? הם נשרפו במלחמה. אין הוכחות. בתוך חברה של אנשים שחיים בקרבה יתרה, מקיימים אספות (שמזכירות את האספות המוכרות לנו היטב מהחיים בקיבוץ), שבהן הם מגיעים ביחד להחלטות על עניינים הנוגעים לכלל, כל סכסוך כזה מקרין על שאר התושבים ומערב גם אותם.

על הרקע הזה יצר הבמאי הצרפתי פיליפ לה גיי סרט מקסים, משובב נפש, משעשע ומרגש.

אל הכפר הטרוד, כאמור, בבעיות פרנסה חמורות, נקלע צלם אמריקני נודע, שמחליט לצלם באחד משדותיו את אחד הצילומים הרגילים שלו. אותו צלם נוהג למצוא אתרים שמעניינים אותו, ולהעמיד בהם עשרות ואפילו מאות אנשים עירומים.

אחרי מחשבה שנייה ראש הכפר, שברגע הראשון דוחה את ההצעה, מבין שאם אנשי הכפר הקטן והנידח שבו מתרחשת העלילה ייעתרו לצלם ויסכימו להתפשט ולהצטלם בתמונה קבוצתית, הם יזכו לתשומת לב ציבורית בצרפת ובעולם כולו, ואולי כך יוכלו טענותיהם להישמע, ובזכות זאת ייפתרו הבעיות הכלכליות שהם מתמודדים אתן.

האם יסכימו תושבי הכפר להתפשט? מה ההתנגדויות שאתן יאלץ ראש הכפר להתמודד?

העלילה מתגלגלת בחן ובהומור. לא מעט פרצי צחוק נשמעו לאורכה, שכן היא מלווה בשנינויות רבות ומשעשעות.

מעניין במיוחד האופן שבו מציג הסרט את היוצר הגאון, הצלם-האמן המהולל. כך למשל, מציג האמן בהתפעלות בפני עוזרו הנאמן תצלום מימי מלחמת העולם השנייה, שמצא בחדר באכסניה שבה הם לנים. בתצלום רואים מאות מצבות שהונחו על קבריהם של חיילים אמריקנים שנפלו בקרבות.

העוזר מגיב כמו בן בן אנוש סביר: מביע עצב למראה צלבי המצבות הללו, ומפטיר משהו על כל הבחורים הצעירים שחייהם הוקרבו במלחמה.

אבל את הצלם התוכן בכלל לא מעניין. הוא מדבר "על הגיאומטריה": המראה של בית העלמין המשתרע מאופק עד אופק מרגש ומרתק את האמן באסתטיקה שלו. הוא מקבל ממנו השראה, וקובע שכך יעמיד את אנשי הכפר העירומים שהוא מתכוון לצלם. האם זאת דרכם של אמנים? לראות צורה ולא לחשוב על משמעויות? לא תמיד, כמובן. הצלם שלפנינו הוא כמובן מעין קריקטורה, אבל ברור גם שכמו בכל קריקטורה, דמותו מדגישה ומפריזה קווים קיימים.

על ההשראה לסרט סיפר הבמאי: "מאז ילדותי המוקדמת אני מבלה את החופשות שלי בבית משפחתי הנמצא בפרש שבדרום נורמנדי, שלושה קילומטרים מהכפר מל סור סארטה [שם מתרחש הסרט]. יחד עם זאת, ראיתי את אותן תמונות של אמן קונספטואלי שמצלם אירועים בעירום, בערים כמו ברלין מקסיקו סיטי ועוד. וחשבתי מה היה קורה אילו האמן הזה היה מגיע למקום שכוח-האל הזה בלב צרפת, ומארגן צילום כזה, שבו הוא מפשיט את האיכרים בשדה פתוח. זה סוג של התנגשות תרבותית שיכולה להוביל סיפור."

אכן, אחד מגיבוריו הראשיים של הסיפור הוא הכפר עצמו, נופיו והאנשים המאכלסים אותו. הם, התושבים האמיתיים, מופיעים בסרט. "לא הייתי צריך להביא דוגמנים מפריז", סיפר הבמאי, ותיאר את ההתנגדות של "השחקנים" המאולתרים להתפשט – ממש אותה ההתנגדות שמופיעה בעלילה של הסרט.

"אנשי הכפר הבינו שהם יכולים להעביר משהו ממה שקורה להם, ממצבם, בהשתתפות בתמונה. יש כאלה שאמרו שיעשו את זה מתוך הזדהות עם המטרה", סיפר פיליפ לה גיי, שגם כתב את התסריט. האמנות והמציאות מתערבבים אם כך בסרט, ואולי גם זה סוד קסמו.

היום בפסטיבל הסרטים של חיפה, "חולי יום ראשון": מזויף!

 

 

"החוויה מתגמלת [… ] סיפור משוחק להפליא ומבוים ברגישות…" כך כתבה נירית אנדרמן בהמלצות של גלריה,  עיתון הארץ. אני נאלצת להביע הסתייגות.  לטעמי מדובר ביצירה שכולה זיוף אחד גדול.

הקצב אכן אטי מאוד,  אטי מדי (!), אבל לא זאת הבעיה. לא התובענות-לכאורה, של מה שמתרחש,  אלא התחושה המתמדת שמה שרואים לא אמין.  לגמרי לא.

מדובר בסרט ספרדי,  הפקה של נטפליקס,  שאינם נוטים לאפשר לסרטים שלהם להשתתף בפסטיבלים.  במקרה הזה הייתי מעדיפה לצפות בסרט בבית,  ואין ספק שעד מהרה הייתי עוברת לאחד אחר,  או מכבה את הטלוויזיה.

התסריט טומן בתוכו הבטחה:  אנבל, אישה עשירה מאוד, מגלה בין המלצרים שמשרתים את אורחיה בסעודה חגיגית, שהיא מכירה את אחת המלצריות:  זאת בתה,  שאותה נטשה כשהילדה הייתה בת שמונה,  ומאז לא שמרה אתה על קשר.  מה יקרה עכשיו?  טמון כאן לכאורה חומר נפץ רגשי.  הבת הנטושה כמו מאיימת על אמה,  ותובעת ממנה רק דבר אחד: לבלות עשרה ימים במחיצתה. עורכי הדין של האישה מזדרזים להחתים את הבת על התחייבות שלא תיצור עוד שום קשר עתידי עם האם, והבת אינה מהססת לשתף פעולה. אבל מה בעצם מפחיד כל כך את האם?  הרי בעלה יודע על הבת הנטושה,  וגם לבתם המשותפת הם מספרים עליה.  אז מה בכלל האיום?

ומה יקרה עתה? הבת, כמובן, כועסת מאוד. האם כמובן, מרגישה אשמה מאוד. אבל אם היא אדם שמסוגל לחוש ייסורי מצפון עמוקים כל כך, אם יש בה מידה רבה כל כך של אמהות, איך זה שנטשה את הבת מלכתחילה?

אמנם יוצרי הסרט לא נגררו לקיטש הוליוודי, אבל בכל זאת, חרף מאמציהם לדייק, הם נכשלים, לטעמי. לא האמנתי ליחסים ביניהן. לא האמנתי לפתרון המובא בסופו של הסרט, שנראה לי לא אמין מכל בחינה שהיא. לא הבנתי מה מקומם של חלק גדול מהפרטים, ומה תפקידם. דוגמה קטנה: הבת שואלת את אמה מדוע העניקה לה את שמה, קיארה. כי זה היה השם של בתו של מרצ'לו מסטרויאני. אז מה? ביצירת אמנות אמיתית יש סיבה לכל פרט. שום דבר אינו מקרי. אי אפשר למחוק שום קו בציור של גדולי האמנים, בלי שהמכלול ישתבש. בסרט שלפנינו התעוררה בי התחושה שחלק מהפרטים יכלו להיות, או לא להיות, ושום דבר מהותי לא היה משתנה. (מה למשל תפקידו של השכן ששומר על הכלבה של קיארה?)

אמנם מופיעים בסרט גם פרטים שמתגלים כסמליים, או כנבואיים (למשל – קיארה רואה אווז גווע, מנסה להאכיל אותו, וכשהיא נוכחת שאין לו סיכוי, היא הורגת אותו: רמז מטרים אך לא ממש מעודן, גם בדיעבד).

על כל זאת נוסף גם הקצב האטי מדי. אפשר היה לקצר את הסרט בחצי, ושום דבר לא היה משתנה.

מי שמבקש לבדוק עם איזו תגובה הוא מזדהה יותר, זאת של מבקרת הסרטים של הארץ, או זאת שלי, יכול לצפות בסרט בנטפליקס. הוא נקרא אחרת בפסטיבל: "חולי יום ראשון" או "המחלה של יום ראשון". מוזמנים לספר לי.

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה, "תיק נעדר": סרט עשוי היטב

 

מאחר שקראתי בשעתו את תיק נעדר, חקירה ראשונה ספרו הראשון של דרור משעני, ונהניתי ממנו מאוד, חששתי שמא לא אמצא עניין בסרט. למרבה ההפתעה לא כך היה, חרף העובדה שידעתי למעשה את פתרון התעלומה וזכרתי גם את המפתח שהביא לו.

הסרט עשוי היטב, וההמרה שיצרו שני התסריטאים, אריק זונקה ודרור משעני, שהעבירו את הסיפור מחולון לפריז, מוצלחת מאוד. השלד הבסיסי נשאר, אבל אברהם אברהם, הבלש הלא יוצלח, שלא תמיד מבין מה קורה סביבו, ששוגה, ומצליח בסופו של דבר כמעט בטעות, נהפך בסרט לפרנסואה ויסקונטי, בלש מותש וציני, שאשתו נטשה אותו לאחרונה. הוא גם אלים, שתיין, חוצה גבולות. לא דמות של הבלש השגרתי שהקוראים או הצופים מוזמנים ושמחים להזדהות אתו ולהתפעל ממנו.

בספר הרקע של חולון כפריפריה ישראלית עלובה משמעותי מאוד. אתרים רבים בעיר – שכונת קריית שרת, שכונת נווה רמז, רחוב אלופי צה"ל, רחוב ההסתדרות, כיכר סטרומה – מוזכרים לאורכו. גם השמות של הדמויות אֶבוֹקָטִיבִיים לקורא הישראלי. אבל מסתבר שהכול יכול לפעול היטב גם בפריז ובצרפתית. במקום חולות יש יער. במקום בתי דירות ישראליים טיפוסיים יש בתים צרפתיים, שכמובן נראים שונים מאוד מאלה שלנו; במקום עופר שרעבי יש דניס ארנו, אבל העיקר והמהות, נשארים: בצרפת, כמו בישראל, שכנים יכולים להיות מעורבים מדי בחיי זולתם, ובכל מקום יש הורים ששקועים בקונפליקטים איומים עם הילדים שלהם.

הבלש בסרט חווה קשיים נוראיים עם בנו, והשאלה אם פתרון התעלומה הבלשית יאפשר לו להתקרב אל הבן וליצור אתו מערכת יחסים בריאה יותר נשארת פתוחה.

כשהספר תיק נעדר, חקירה ראשונה ראה אור לראשונה, סיפר דרור משעני בריאיון עיתונאי כי החליט לכתוב בלש שאין בתחילתו, בניגוד לקונוונציה, גופה. מדובר אם כן בנער צעיר, רק בן שש עשרה, שלא חזר מבית הספר, והבלש מנסה להתחקות על עקבותיו ולהבין היכן הוא.

הדמות המעניינת ביותר בסרט היא זאת של יאן, השכן, שמתערב בחקירה מתוך מניעים אישיים. הוא מנסה לפתור את התעלומה, בין היתר כדי למצוא עניין בחייו ולהזין את האספירציות שלו, אשר מתניעות את העלילה. דרור משעני, שיצר את הדמות יודע מן הסתם דבר או שניים על הכלא המטפורי שבו שרוי אדם כמוהו, כפי שהוא מעיד על עצמו.

אחרי  תיק נעדר, חקירה ראשונה כתב דרור משעני והוציא לאור עוד שני ספרים בסדרת הבלש אברהם אברהם: השני: אפשרות של אלימות: אברהם אברהם, החקירה השנייה והשלישי: האיש שרצה לדעת הכל, שזכו גם הם להצלחה בעולם ותורגמו לשפות רבות.

במאי הסרט סיפר כיצד החליט לעבד את תיק נעדר, חקירה ראשונה: לאחר שהודיע למכריו שהוא מחפש ספר מתח שיתאים לעיבוד קולנועי בסגנון פילם נואר, נתנו לו כמה בעלי חנויות ספרים שלושה ספרים. אחד מהם הוסיף ברגע האחרון את ספרו של משעני, ואמר לו "אולי הספר הזה יתאים לך, יש בו משהו".

אכן, יש בו, בהחלט.

היום בפסטיבל הסרטים בחיפה, "שלושה זרים זהים": חזק, חשוב, מחריד!

 

"Nature or nurture"?  – תורשה או סביבה? מה משפיע יותר על טבעם של בני אדם, וכפועל יוצא – על גורלם: המטען הגנטי שאתו  נולדו, או המשפחה שבה גדלו? השאלה המרתקת הזאת מעסיקה חוקרים, פסיכולוגים, אנשי חינוך, סתם הורים, שכן התשובה לה הרת גורל: האם מי שמגדל ילד "אשם" כשהוא נכשל או אומלל? האם, לעומת זאת, מותר לו להתגאות כשהילד מצליח, או מאושר, ולקחת לעצמו את הקרדיט לכך?

הסרט התיעודי "שלושה זרים זהים" נוגע בשאלה הזאת באופן ייחודי, יוצא דופן ומסעיר, בכאב הבלתי נסבל שהוא מסב.

תחילתו של הסרט שמחה מאוד, ועד שלב מסוים לא היה אפשר להימנע מלצחוק ולחייך. השמחה נעלמת אחרי זמן מה וככל שהסרט מתקדם, כך גוברים הכעס והזעזוע. בתום הסרט, עלתה בקי ריד, אחת משני המפיקים, על הבמה וענתה על שאלות הקהל. אחת מהן הייתה, אם המהפך באווירה שמייצר הסרט היה מתוכנן.

היא השיבה בחיוב. אבל ברור לגמרי שהתכנים העולים בו מכתיבים את התחושה שהוא מעורר.

הסיפור בתחילתו, כאמור עליז, ואפילו מבדח. גבר צעיר מדבר אל המצלמה ומספר כיצד ביום הראשון שבו הגיע לקולג' שבו התכוון להתחיל ללמוד, קיבלו אותו סטודנטים רבים בטפיחות על השכם ובשמחה גלויה. הקרבה היתרה הפתיעה אותו, ובצדק – מי מצפה לחביבות ולגילויי שמחה מופגנים כל כך כבר ביומו הראשון בקולג'? ואז התבררה התעלומה. במקום למד בשנה הקודמת צעיר שנראה בדיוק כמוהו. עד מהרה התבררה התעלומה: שני הצעירים היו מאומצים, שניהם נולדו באותו יום ובאותו מקום, ונולדו לאותה אם.

עד כאן הפתעה, שמחה, צחוקים.

הסיפור הלך והסתבך כשבעקבות חשיפה תקשורתית "נולד" לשניים אח נוסף, כלומר – הם היו בעצם שלישייה, ואומצו במשפחות שונות, כלומר, הופרדו זה מזה בגיל חצי שנה.

השמחה עדיין שוררת על המסך ובקרב קהל הצופים. השלישייה מתפרסמת. הם מופיעים בתוכניות בטלוויזיה, לבושים בבגדים זהים, ומפגינים התנהגויות, שפת גוף, תנועות זהות. הם חוגגים את היחד שלהם. מדגישים את מה שמשותף ביניהם: כולם מעשנים מרלבורו. כולם עסקו בעבר בהיאבקות. כולם נמשכים לנשים בוגרות. אז מה – התפישה שלפיה הגנטיקה קובעת הוכחה? לא משנה היכן גדלת, בסופו של דבר נועדת לעשן מותג מסוים של סיגריות?

במשך זמן מה הם ממשיכים לחגוג את האיחוד המחודש, אבל אז מתגלעים ההבדלים ביניהם. הם לא יכולים להמשיך לדבוק במכנים המשותפים השטחיים שבאמצעותם הזדהו זה עם זה.

אם כך, אולי בכל זאת הסביבה היא הקובעת את אופיו ואת גורלו של האדם?

כל השאלות הללו מסתברות כעניין של מה בכך לאור מה שמתגלה ככל שהסרט נמשך.

מכאן – אזהרת ספוילר!

מסתבר ששלושת האנשים הללו היו למעשה חלק מניסוי שערך פסיכיאטר ניצול שואה, פיטר נויבאור, שביקש לגלות את התשובה לשאלה – חינוך או תורשה. בשיתוף פעולה עם סוכנות אימוץ שאנשיה היו יהודים ושפעלה בקרב האוכלוסייה היהודית בארצות הברית, הופרדו תאומים רבים – איש אינו יודע עד היום כמה מהם – וביניהם גם בובי ספרן, אדי גאלנד ודייוויד קלמן, ילדי השלישייה – ונמסרו לאימוץ במשפחות שמשתייכות למעמדות חברתיים שונים: משפחה עשירה, משפחה מהמעמד הבינוני ומשפחת צווארון כחול. במקרה של השלישייה הניסוי בחן גם את ההורים המגדלים. סגנונם כהורים נבחן באמצעות שלוש ילדות שאותן אימצו שלושת זוגות ההורים כמה שנים לפני שקיבלו לידיהם את ילדי השלישייה. לאורך השנים נשלחו שוב ושוב חוקרים שעקבו אחרי הילדים, צילמו אותם וכתבו עליהם דוחת תצפית. להורים, שלא ידעו מאומה על כך שמדובר למעשה בשלישייה שהופרדה, ולא ידעו כמובן שמדובר בניסוי "מדעי", הסבירו שזהו מעקב שנועד לבחון את גדילתם של הילדים המאומצים.

כמה מחריד. כמה מזוויע. כמה לא נתפש. כך – לערוך ניסוי בבני אדם, בלי ידיעתם, להתאכזר, להפריד אחים, להתעלם לגמרי מהצרכים והרגשות שלהם! כשנודע על כך בדיעבד לאחד האבות המאמצים הוא הכריז בכאב שהוא ואשתו היו מאמצים בשמחה וברצון את כל השלושה!

תוצאותיו של המחקר המזוויע מעולם לא התפרסמו. את הנתונים ניסו להסתיר מפני העולם, ומפני האנשים שעליהם ערכו את הניסוי, בארכיון חתום.

אז מה בכל זאת קובע, חינוך או תורשה?

הניסוי השפיע, לפחות על חייו של אחד מבני השלישייה, באופן טרמינלי, ולשאלה אין תשובה ניצחת, זולת ההבנה שהסביבה מאפשרת, כנראה, לתורשה להתבטא, או בולמת אותה.

ואת זה ידענו, בעצם, עוד לפני שהתחילו להתעלל בתינוקות הללו.

"בשנות השישים והשבעים אף אחד לא חשב שיש בניסוי כזה פגם מוסרי", קובעת אחת מעוזרותיו של הפסיכיאטר בחיוך מבודח וזחוח. הוודאות שבה כנראה גם עכשיו היא אינה מבינה מה עוללו, מפחידה.

היום בפסטיבל הסרטים בחיפה, "בשם האישה": אולי לא אמנותי, אבל בהחלט מעניין

 

 

 

השיר "You make me feel like a woman"  מתנגן בסופו של הסרט. הוא העניק לו את שמו: "בשם האישה", שברוח ה-MeToo# נוגע בסוגיה אקטואלית מאוד: ההתמודדות של אישה שחווה הטרדה מינית במקום העבודה.

נינה, אישה צעירה במשפחה חד הורית, עוברת עם בתה לכפר קטן בלומברדיה. מקום העבודה הקודם שלה כרסטורטורית של רהיטים נסגר, והיא שמחה מאוד להתקבל למשרה של חדרנית בבית מרפא פרטי. מקום העבודה המסוים הזה נעשה חשוב לה במיוחד, כי בתה התאקלמה בבית הספר המקומי, וגם מכיוון שחלק מהשכר שהיא מקבלת מתבטא במקום מגורים. היא מקיימת אמנם זוגיות טובה עם גבר שאוהב אותה ומנסה לשכנע אותה לעבור לגור אתו ולהישען עליו כמפרנס, אבל חשוב לה לשמור על עצמאותה.

הכול טוב בחייה, עד שהמנהל שלה תוקף אותה מינית. "הטרדה?" שואלת אותה אישה מבוגרת, אחת מהאורחות בבית המרפא שנינה מיודדת אתה, "פעם קראנו לזה מחמאה".

המשפט האקראי הזה אומר הכול. מה שפעם נחשב חיזור לגיטימי, גם אם הוא נעשה בניגוד ברור לרצונה של האישה, גם אם הוא לווה באיום מרומז, כשמדובר בעובדת שכפופה לגבר "המחזר", גם אם היה בו יותר מנופך של אלימות, אינו מקובל עוד על נשים. שינו את כללי המשחק. נשים רבות, לא כולן, כפי שיתברר לנינה עד מהרה, אינן מוכנות עוד להיות קורבן לגחמות של גברים בעלי עמדה, שיש בכוחם לפגוע בנשים ובמטה לחמן.

אכן, לא כולן נאבקות. רבות ממשיכות להיכנע, מתוך פחד, מתוך חשש לאבד את ההטבות שמעניק להן המנוול הנצלן, מתוך אינרציה קורבנית שיש צורך בכוחות נפש רבים כדי לגבור עליה.

נשים שפעילות באיגוד העובדים מתגייסות לעזרתה של נינה. אחת מהן מסבירה לה כי בחרה לעבוד בתחום שהוא מבחינתן של הפעילות "לב המאפליה ועל סף הסיבולת שלנו": פגיעות מיניות בעבודה.

"לפני שנשנה את העמדות של הגברים," היא אומרת לנינה, "אנחנו חייבות לשנות את העמדה של עצמנו", כלומר – של הנשים.

הסרט שלפנינו הוא עוד נדבך שנועד לשנות עמדות בקרב הציבור כולו, גברים ונשים כאחת. יש בו מסר שמעודד נשים להיאבק, לא לוותר ולא להיכנע.

מאחר שיש לו מסר (חשוב אמנם!) הוא קצת מגמתי מדי, ולכן אינו דומה באמת ליצירה אמנותית.

עם זאת, כדאי לצפות בו. אמנם הוא לא מעניק חוויה אסתטית מיוחדת במינה, אבל הוא בהחלט מעניין.

היום בפסטיבל הסרטים בחיפה, "מריה קאלאס במילותיה": נפלא!

המלצה לכל מי שמבקש לעצמו מפגש עם קסם יוצא דופן: רוצו לסרט הזה!

"מריה קאלאס במילותיה" הוא סרט תיעודי שיצר טום וולף. במשך שלוש שנים נסע וולף בעולם ואסף קטעי וידיאו וצילומים, הקלטות פרטיות, מכתבים אינטימיים וקטעי ארכיון נדירים, שכולם ממוקדים בזמרת המופלאה, מריה קאלאס. דמותה, המשתקפת מכל התיעוד הזה, ובו לא מעט ראיונות שנערכו אתה, פשוט מקסימה. המפגש אתה מבהיר מהי גדולה של אמן אמיתי, אישה שכישרונה נשגב, והיא לא רק כריזמטית ושופעת חן יוצא דופן, אלא גם צנועה באמת, ועם זאת מכירה בערך עצמה ויודעת היטב מה היכולות שלה (וגם מה הגבולות שלהם).

הקטעים המופלאים ביותר הם כמובן אלה שבהם היא שרה. והם רבים. לא מדובר אם כך בסרט מציצני, אם כי הוא נוגע גם בדרמה הגדולה של חייה של קאלאס, אהבתה רבת השנים לאריסטוטל אונסיס שבגד בה ומעל באמונה כשנשא לאישה את ז'קלין קנדי האלמנה, בלי לספר על כך מראש לקאלאס, בת זוגו באותה עת, שקיוותה כל הזמן להינשא לו. גם מהסיפור הכאוב הזה מצטיירת מריה קאלאס בגדולתה. השחקנית פאני ארדן מקריאה את אחד ממכתביה של קאלאס לאונסיס, והוא כל כך נוגע ללב, כל כך מרגש ומפעים, כל כך מלא באהבה אמיתית וטוטלית, עד שאי אפשר שלא להתפעל ממנה ולכאוב ביחד אתה את מה שאבד לה. (אם כי אונסיס חזר אליה, וכדבריה – הרומן ביניהם לא צלח, אבל הידידות והאהבה גברו על הכול). לא, הסיפור על כל זאת אינו מסתכם ברכילות, אלא הוא מאפשר לנו להבין את דמותה, את עומק הרגשות שלה ואת יופיים.

כבר בראיון הראשון אצל דיוויד פרוסט האנגלי, שמובא בתחילת הסרט – הוא נערך בתחילת שנות השישים – אומרת קאלאס כי היא מצטערת שלא הקימה משפחה, שלא היו לה ילדים. והיא חוזרת על אותו צער גם בתקופה מאוחרת יותר בחייה.

ועם זאת, היא אינה מזלזלת בכישרון החד פעמי שזכתה לו. כל חייה עבדה קשה מאוד כדי לשכלל ולטפח אותו, וידעה להעריך את אהבת הקהל. "ככל שהקהל אוהב אותי יותר, כך אני מחויבת לתת לו יותר," היא אומרת, והקהל אכן מעריץ אותה.

אחת הסצנות המרגשות מתרחשת במטרופוליטן, לשם שבה להופיע אחרי היעדרות שנמשכה שבע שנים. אנשים חיכו במשך שעות ארוכות כדי לקנות כרטיסים לקונצרט. ולמצלמה הסבירו את גדולתה של הזמרת, את עוצמת הכישרון והכריזמה שלה. וכשעלתה על הבמה, עוד לפני שפתחה את פיה, פרצו בתשואות שנמשכו עשר דקות! (לא יכולתי שלא להיזכר במחזה דומה שהתרחש בישראל כשחוה אלברשטיין הופיעה בפעם הראשונה אחרי היעדרות ממושכת מאוד. התשואות שקידמו את פניה העלו דמעות לא רק בעיניה, כפי שהודתה אז באוזנינו).

כמה טוב להיווכח שהראיות ליופי כזה קיימות ונשמרות, וכמה משמח לצפות בהן!

היום בפסטיבל הסרטים בחיפה, "בדיוק כמו הבן שלי": חשוב אבל אטי מדי

 

 

 

"מי אתה?"

"הבן שלך, איסמאיל."

"אין לי בן…"

שיחת הטלפון הזאת מופיעה באחת הסצנות הראשונות בסרט שיצר במאי איטלקי, עם שחקנית קרואטית, ושחקנים האזריים, חלקם אלמונים, ושצולם בחלקו באיראן. שמו של הסרט: "בדיוק כמו הבן שלי". הוא מבוסס על סיפור חיים אמיתי של במאי קולנוע האזרי שסיפר כי כשהוא נתקל במקרה ברחוב בצעירים האזריים, הוא שואל אותם מניין באו, מאיזה חלק של אפגניסטן, ואם במקרה הגיעו מהאזור שלו… "אולי אצליח לפגוש מישהו שמכיר את המשפחה שלי… אני כל הזמן מחפש מישהו שיוכל לספר לי עליהם."

קוסטנצה קואטריליו, במאי הסרט שהשתתף גם בכתיבת התסריט, התבסס על סיפורו.

שני ילדים האזריים נמלטו מארצם, בעידודה של אמם, כדי להינצל מהרדיפות ומהאפשרות הוודאית כמעט שירצחו, במוקדם או במאוחר. "כשהיינו ילדים הלכנו תמיד לכל מקום בנפרד, כדי שאם אחד מאתנו יירצח, האחר יישאר להורינו," מספר איסמאיל לבת הזוג הקרואטית שלו.

התלאות שעברו אחרי שנמלטו מסמרות שיער. ועתה, כשהם כבר שני גברים בוגרים, שיכולים להיבנות באירופה, בארצם החדשה, נודע להם שאמם חיה. והדאגה לשלומה מדריכה את צעדיהם ומאלצת אותם, כמעט בעל כורחם, לשוב לפקיסטן, לשם תבוא אמם במיוחד. הם מבקשים לפגוש אותה, ואחרי כן  בעצם יש  להציל אותה.

מעניין לציין שסרט אחר, "מה יגידו כולם", עוסק גם הוא בצעירה ממוצא פקיסטני שגדלה בנורבגיה ומוצאת את עצמה, בניגוד לרצונה, בפקיסטן, שטרור מחריד שולט בה.

השחיתות, הנחשלות, העזובה והאלימות השוררות בפקיסטן, על פי שני הסרטים הללו, מחרידות, ואי אפשר שלא להתכווץ כשמבינים לאן נקלעים הצעירים הללו, ומה יעלה בגורלם.

בסופו של הסרט עולה שקופית שמספרת על גורלם של ההאזרים, על היותם אחד העמים הנרדפים ביותר בעולם, כדברי הכתוב. "את יודעת מה המחיר של אלמנה האזרית?" אומר איסמאיל לחברתו הקרואטית בציניות ובכאב שאין להם שיעור: קודם הורגים את הגברים, ואז אפשר למכור את הנשים. זוועה!

אחת הסצנות החזקות ביותר בסרט מופיעה לקראת סופו, כשמראים לנו קבוצה של נשים אבודות כאלה, שמחכות בחוסר אונים לגורלן הבלתי נמנע.

סיפורו של הסרט רב עוצמה וחשוב, אבל אליה וקוץ בה: מהלכו אטי מאוד. אטי מדי. לרגעים מתעורר הרצון להאיץ בו, לבקש שיקצר קצת את המסע האינסופי כמעט על פניהם של הגיבורים, על מעשי היומיום שלהם, שאין בעצם צורך להאריך בהם כל כך.

הסרט הוקרן היום בפסטיבל הסרטים בחיפה

כי אנחנו ראויים לרחמים

כמה שעות לפני שנפל אוריאל, בחור צנום ויפה כנערה, מקופלים היינו בשוחה הרדודה, בחול הרך. היתה שעת שחר מכוערת, והשמים והארץ בערו. אוריאל סיפר על מילאנו, ממנה הגיע שלשום, ואני על ניו-יורק, ממנה הגעתי לפני ארבעה ימים. אוריאל אמר שהוא מוכרח להכיר לי ילדה מקסימה, איריס, שאיך זה יתכן שאיננו מכירים, הרי נולדנו אחד בשביל השנייה, או להיפך.

הוא הכין סרט-כדורים חדש, מבהיק "למאג," ואני מצצתי דבוקה של סוכריית מנטה ממנת-הקרב כדי לרענן נשימתי משנת הלילה.

בטרם ניתנה פקודה לצאת מן השוחות ולרוץ קדימה, נפלה החלטה חפוזה בינינו לארגן מסיבה גדולה בביתו שבצפון תל-אביב, לאחר המלחמה.

אוריאל הבטיח לשלוח לי הזמנה מודפסת בזהב.

בצהריים היתה גם גופתו מונחה, מכוסה בשמיכה, ליד התאג"ד.
מוזר שחשבנו על מסיבה.

אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי. היום והשעה אינם חשובים, אך תוכנית הערב, אני מבטיח, תהא עשירה: בכי. נבכה שעות, וביחד כי לבד זה לא יוצא לי. משך כל המלחמה רציתי לבכות ולא יכולתי. עכשיו זה ילך, זה מוכרח ללכת. אין דבר שיעצור בעדנו.

אני אבכה על המתים שלי: אברהמל'ה, אילן, אמיתי, דודו, עוזי, יאיר, בני – ואתם תבכו על שלכם.

ויחד נבכה על החלומות מהם הקצנו, על הדברים הגדולים שהפכו קטנים, על האלים שהכזיבו, ועל נביאי-השקר שעלו לגדולה, על חוסר-הטעם, חוסר-הרצון, חוסר-הכוח, על ההווה שאין בו גם קרן אחת של אור, ועל העתיד שיהיה שונה לחלוטין.

נבכה על השכולים החדשים ועל האלמנות החדשות ועל היתומים החדשים, על הידידויות העזות שנחתכו, על האשליות שנופצו, על התיזות שהוכחו כחסרות-בסיס, האמיתות שנתגלו כשקרים, התוכניות שנרקמו ולא תצאנה לפועל ועל העצב שירד כענן על כל שמחה לנצח.

ונרחם על עצמנו, כי אנחנו ראויים לרחמים. דור אבוד שכמותנו לעם מיוסר בארץ אוכלת יושביה. החזקים בעלי הדעה, המפוכחים – לא יורשו לקחת חלק, הם אינם שייכים, בלתי רצויים. אח, כמה שנבכה, בכי-תמרורים נבכה, בכי-קורע-לב. בכי-גדול. בכי-פסיכודלי. נבכה ספלים מלאים. דוודים. נהרות נבכה.

נבכה אוקיינוס.

ומי שירגיש כי "נשבר", כי התרוקן לחלוטין, ואינו יכול עוד – ייצא בחשאי, על קצות אצבעותיו ייצא, לבל יהרוס את הערב. קרוב לוודאי שבאשמורת אחרונה אוותר לבדי.

אך תמיד – בעוד חודש, בעוד חודשיים, בעוד שנה – תוכלו לבוא שנית, הדלת פתוחה. ההזמנה בעינה, ומכאן ואילך אצלי תמיד אפשר לבכות.

ואת ירושלים – איך אפשר שלא? – נעלה על ראש בכיינו.


ארנון לפיד, "הזמנה לבכי", גבעת חיים איחוד, ינואר 1974.

(לדבריו של ארנון לפיד התוודעתי לראשונה מספרה של חנה יבלונקה, ילדים בסדר גמור)

חנה יבלונקה: מתי ומדוע השתנו הישראלים שהיו "ילדים בסדר גמור"

"ילדים בסדר גמור" הם אנחנו. בני דורי. חברי ואהובי, ילידי השנים 1948 עד 1955. אלה שנולדו עם המדינה, נלחמו במלחמת ששת הימים, ההתשה ויום כיפור. עליהם בחרה לכתוב חוקרת השואה וההיסטוריונית, חנה יבלונקה. היא עצמה אחת מאתנו: נולדה בתל אביב, ב-1950. הבחירה שלה לעסוק בדור שלנו אינה מקרית ואינה קשורה רק להיסטוריה האישית שלה. יש לה אג'נדה נוקבת וברורה מאוד, שהולכת ומתבהרת, עד לרגע השיא, שמגיע ממש בסופו של הספר המופלא שכתבה.

בתחילתו היה נדמה לי שמדובר במעין ביוגרפיה קיבוצית בלבד, כפי שמעידה כותרת המשנה של הספר: "ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1955-1948". אכן, הוא פותח בתיאור מקיף מאוד של תולדות חיי הדור שלנו, בשחזור של מה שנהגנו לעשות, של מה שקראנו ושרנו, של המוזיקה שהקשבנו לה, של המחשבות שהעסיקו אותנו, ושל הרצונות והחלומות שאפיינו רבים מאתנו. הכול נמצא שם, בשפע מעורר השתאות.

ומה אפיין אותנו, לפי תפישתה הבסיסית של יבלונקה? "היינו ילדים בסדר גמור. לא פחות אבל גם לא יותר", כדברי הפתיחה של הספר. לא זכינו לייסד מדינה. לא ניצלנו מהשואה. נולדנו למדינה קיימת, ו"איש לא חשב שאנחנו שווים סיפור / מחקר / שיר, משהו…"  מאחר שנולדנו במדינת ישראל, היא מעידה עלינו כי "הם [אנחנו…] לא ידעו גולה מהי ובוודאי לא טעמו מהשונות והמבוכה שהיו כרוכים בתיוג היהודי". אבל מה עושה מי שנולד אחרי הכול לכאורה? "מה עושים למחרת בבוקר כשקמים מההורה, זה בערך הדור שלנו", אמר לה אחד המרואיינים.

והנה החליטה יבלונקה לדבר בשבילנו. לספר עלינו. להעניק לנו קול, ובעיקר – לעקוב אחרי המשמעות העמוקה של קיומנו.

כדי לעשות זאת נשענה על מגוון אמצעים: מחקר איכותני, שבו ראיינה תריסר ישראלים ילידי 1948; שפע סטטיסטיקות ונתונים דמוגרפיים ממקורות שונים ורבים; ספרי עיון ופרוזה שכתבו בני הדור שלנו; מכתבים שכתבנו וקטעי עיתונות שמצאה בארכיונים השונים. את כל הנתונים הללו שילבה להפליא בביוגרפיה האישית שלה, בתיאור של ילדותה המוקדמת בתל אביב, ואחרי כן התבגרותה בבאר שבע, ובסיפורים על אורחות החיים המוכרים לה היטב מעצמה. שמות הפרקים השונים מעידים על תוכניהם:

למשל – "היכן גדלנו?", או "מדינת ישראל: העובדה, לא החלום". בהקשר לכך היא מצטטת את אביה, שנהג לומר "'לו היו אומרים לי ב-1942 שאני אשרוד ואחיה במדינה של יהודים עם משפחה וילדים שנולדו בה – הייתי חותם בלנקו!'" והיא מוסיפה: "בין השנה אליה התייחס אבא לבין לידתי בבית החולים אסותא בתל אביב הפרידו שמונה שנים. וליתר דיוק רק (!) שמונה שנים. הדרמה המקופלת באמירה זו היא כה גדולה וכה עוצמתית שהיא כמעט בלתי נתפסת". אכן. ההערה הזאת שולחת את הקורא אל ספרה של יעל נאמן, היה הייתה, שגם הוא משרטט מעין ביוגרפיה של הדור שלנו, וגם שם מעידה אחת המרואיינות על ההשתאות שבה התחוורה לה סמיכות הזמנים בין השואה לבין המועד שבו נולדה כאזרחית של מדינת ישראל.

שמות של פרקים אחרים: "ומה הייתה ישראל זו שלתוכה נולדנו?" שבו היא משרטטת בו את גבולות המדינה המוכרים כל כך לבני דורנו, ואת התחושה ש"חיינו בטבורו של העולם" ומציינת כי "תודעת הגבולות והקוטן היו יסוד בהווייתנו. 'ארצנו הקטנטונת' כמילות השיר ששרה יפה ירקוני […] העניקה תחושה של מעין אינטימיות ביתית בין ילידי המדינה למדינתם הקטנטונת".

תת פרק "היום המאושר בחיינו" שבו היא מתארת את המשמעות העצומה שהייתה להקמתה של משפחה חדשה (כלומר – ההולדה שלנו!) מבחינתם של ניצולי השואה: "'הייתי רדופה על ידי הפחד שנעשה לי שם במחנה משהו רע, שלא יאפשר לי ללדת'".

תת הפרק "לכל איש יש שם", שם היא מתעדת את השמות הנפוצים של ילידי השנתונים שלנו.

בפרקים אחרים היא משחזרת את אורחות חיינו אז: שלום כיתה א', חגיגת הקבלה של ספר התורה וכריכת הבד הרקומה שלו, שיעורי מולדת, הסקר, המורים שלימדו אותנו, איך הפכנו "לישראלים הילידים הראשונים שיש להם גם תודעה של עומק היסטורי לעבר רחוק אך מעוגן מקום, ולצדו בור תודעתי של אלפיים שנות היסטוריה יהודית שלא היו קשורים לכאן ולעכשיו". מתארת את המשמעות העמוקה שיוחסה לפריחת החצב ולהופעתו של הנחליאלי. את שירי היורה. את המערכה הגובלת בשטיפת מוח יעילה ביותר שבה למדנו לשמור על פרחי הבר: "צא לנוף ואל תקטוף" ולחסוך במים: "חבל על כל טיפה". את שיעורי המלאכה והחקלאות. את הספר "תינוק בא לעולם". בתת הפרק "אנחנו והמבוגרים" היא מתארת את האנומליה האופיינית לבני דורנו, שלרובם לא היו סבים וסבתות, אלה שאמורים לשמש "בעלי ברית לנכדיהם". מספרת על עיתוני הילדים והנוער שקראנו. איך חגגנו את יום האם ומה אפשר ללמוד מהאופן שבו חינכו אותנו לחגוג אותו. מזכירה את תוכנית הרדיו "משפחת שמחון" ומה אפשר ללמוד ממנה. את השכונה שבה שיחקנו למטה, או על גגות הבתים, בין חבלי הכביסה. כותבת על "מלכת הכיתה", חידון התנ"ך, חסמב"ה, על  ההסללה. על סטלמך ועל הסרט אקסודוס, על חוזליטו. על יומנה של אנה פרנק. על טרזן. על מרכזיותה "הכמעט מאגית" של המשפחה בחוויה הישראלית. על מקומו המרכזי של הקולנוע בחיינו. על משפט אייכמן. על העדוֹת השונות. על מבצע סיני, חג העשור, תנועות הנוער, על הזמרים שאהבנו ועל כך שאסרו על להקת החיפושיות להגיע לישראל (ועל ההשלמה של ילדי הבסדר-גמור עם ההחלטה המגוחכת והמקוממת). על כל אלה, מכרים ותיקים וזכורים היטב, היא מרחיבה את הדיבור, מפרטת, מזכירה נשכחות שבעצם לא נשכחו מעולם.

בתחילתו של אחד הפרקים נדהמתי במיוחד מציטוטי שירים שכתבו בני דורי. למשל, שיר שהופיע ב"פי האתון", ביטאון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית:

"כשנולדתי – היתה מלחמת השחרור בעיצומה.
כשהלכתי לבית הספר – כבשו כוחותינו את סיני.
כשלמדתי בתיכון – אמרו שיהיה בסדר והתחמקתי משיעורי גדנ"ע.
כשהתגייסתי לצבא – לקחנו את ששת הימים ונותרה השבת והיה בסדר.
כשנכנסתי לקבע  – חטפתי הפגזה והפסקתי לצחוק.
כשהייתי סטודנט – חטפו לי את החברים והתחלתי לבכות.
היום אני כבר לא בוכה. אני גדול ואין לי חברים".

או שיר אחר, "מיומנו של צעיר עצבני עם תוחלת חיים נמוכה וחבל:

נולדתי ב-1948
גדלתי ב-1956
נלחמתי ב-1967
התנסיתי בין השנים 1970-1968
הזדקנתי ב-1973".

בפנקס ישן נושן שלי מופיע שיר שגם אני כתבתי ב-1973, בעקבות נפילתו של ניצן נוי (אופנהיימר) בקרב בחווה הסינית:

נוֹלַד ב-48.
ב-67 פָּרַע חוֹבוֹת,
וְאָז, כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לִהְיוֹת,
נִגְבָּה מִמֶּנּוּ חוֹב
שֶׁלֹּא הָיָה חַיָּב:
חַיָּיו.

לא העליתי בדעתי שאני חלק מטרנד מוכר ושכיח!

פרק מעניין במיוחד הוא זה שמוקדש לשלושה יוצרי זמר אהובים במיוחד: שלמה ארצי, יהודה פוליקר ויעקב גלעד, שכתב את המילים לשיריו, ולכך שהרבו לכתוב שירים שנגעו בזיכרון השואה "שלושה בני דור המדינה שכמעט לא יצאו מגבולותיה, שגדלו אצל הלינה וחיים [הוריו של גלעד], יצחק (איז'ו) ומימי [הוריו של ארצי], ז'אקו ושרה [הוריו של פוליקר], שכולם באו מ'שם', הפכו בעצם את זיכרון השואה לישראלי ושינוהו לעד. זה היה טוויסט בעלילה, אך בה בעת גם מחוות ענק של כבוד ואהבה ונאמנות להורים. כיאה לילדים שהם תמיד 'בסדר גמור'".

מדוע מכנה אותנו יבלונקה "ילדים בסדר גמור"? מכיוון שחיינו התאפיינו בקונפורמיות וב"ניסיון מתמיד לרצות את הורינו ואת המדינה". פחות מכך לא היה אפשרי, כי ילדים שאינם בסדר "מכאיבים להוריהם ומאכזבים את האומה", ומי יכול היה להכאיב להורים שהיו ברובם פליטים, או למעול בגבורה של בני דור תש"ח, שהיו "'מגש הכסף' המיתולוגי, שהטיל עלינו צל ענק".

התובנה הזאת היא בעצם לבו של הספר.

שכן עניינו המרכזי באובדן התום של בני דורנו. בהתפכחות שלנו, ובתהליך שבו הפסקנו להיות "ילדים בסדר גמור". בפתיחה לפרק העוסק בכך מתארת יבלונקה את הסרט "בלוז לחופש הגדול", זה שרבים מאתנו העידו, "בחלוף 20 ו-30 שנה", כי "בכו ממש עם כל צפייה בסרט". היא מצטטת את דבריו של גדעון לוי, יליד 1954, שכתב ב-2016: "ככה היינו? כל כך מטומטמים? כל כך יפים? כל כך טהורים? מזמן לא בכיתי. שלשום זה קרה. הדמעות נקוו והגרון נשנק […] בכיתי כמובן על מה שהיה ואיננו עוד, על מה שהיינו ואיננו עוד…" זוהי פרפרזה על פתיחתו של הסרט, המספר על הקיץ של שנת 1970, על בני הנוער שגויסו מיד בתום הלימודים, ושחלקם נהרגו במלחמת ההתשה. לדבריה של יבלונקה, אפשר למעשה לחבר בין שלוש המלחמות שבתודעתנו מופרדות: "ששת הימים", "ההתשה" ו"יום כיפור", אלא שאנו מעדיפים לדבוק בהירואיות של הראשונה, ולהתכחש לכך ששתי האחרות היו בעצם המשכה המאוד לא הירואי.

על מלחמת יום כיפור היא כותבת, ומדייקת מאוד, שהיא נותרה "עבור כל מי שחי בישראל ב-1973 […] כטראומה מתמשכת שאין לה מזור".

היא הייתה כמובן טראומטית במיוחד לחיילים שהופקרו במעוזים. הפרק העוסק בכך קשה מנשוא. אבל גם מלחמת ההתשה הייתה טראומטית. במיוחד הפער שנפער בין החזית לעורף, כדבריו של חיים גורי שהיא מצטטת, "תל אביב מוארת והתעלה בוערת". חיילים שהגיעו לחופשות נדירות, פעם בחודש וחצי, לפעמים אפילו כעבור פרקי זמן ארוכים יותר, נדהמו כשנוכחו שבעורף הכול נמשך כרגיל. ולא רק בעורף. "כל מה שעניין את הרמטכ"ל והקצינים היה אוכל וזיונים", היא מצטטת מגיב שכתב כך לא מזמן באתר אינטרנט כלשהו. תחושת ההפקרה וההתכחשות לערכים הבסיסיים של צה"ל החלה כבר אז, במלחמת ההתשה. יבלונקה מביאה את סיפורו של חייל שנאלץ להיות עד להפקרת פצוע. המ"פ אילץ את חייליו, אחת הגרסאות טוענת שעשה זאת באיומי אקדח, לא להיחלץ לעזרתו של "אחד משלנו" שנפצע: "'אבל המפקד', ניסה איתן למחות, 'אי אפשר להשאיר אותו למות'. 'אף אחד לא זז', הרים המ"פ את קולו". זה היה "ערעור סדרי עולם".

השבר החל להיווצר כבר ב-1968 כשהוטל על החיילים לעסוק במשימות של "דיכוי אוכלוסייה אזרחית ('הכיבוש')". כעדותו המצוטטת של אחד מהם: "אין זה מן הדברים החביבים ביותר להיות צבא כובש, כשאני צריך לדפוק על דלתות ולצעוק שיפתחו, אני נזכר בצעדים של המגפיים הנאציות שמהדהדים בכל סיפור השואה, וכשאני מביט על עצמי בתור כזה […] אני מתחלחל'".

כבר אז החלה תחושה של "ערעור האמונה בצדקת הדרך". היא התעצמה, והתבטאה במלוא עוזה, באפריל 1970, שלוש שנים לפני שפרצה מלחמת יום כיפור, כשנודע בציבור שהממשלה דחתה את יוזמת השלום של נחום גולדמן. אז היה "מכתב השמיניסטים" המפורסם שכתבו לראשת הממשלה, גולדה מאיר, ותבעו ממנה לעשות הכול כדי להגיע להסכם שלום. "תני סיכוי לגולדמן!" חתמו השמיניסטים את מכתבם, אשר "הכיל גם ערעור על הקלישאות שהפכו מטבע עובר לסוחר כגון 'המלחמה כאילוץ מובנה'". אחת מהחותמות על המכתב התראיינה ואמרה שאם לא יעשו הכול כדי להגיע להסדר, "לא תהיה משפחה שלא תיפגע תוך השנים הקרובות. עניין פשוט של סטטיסטיקה". מזעזע ומחריד לדעת עד כמה צדקה. עם זאת, אותם צעירים היו עדיין "בסדר גמור". כולם הודיעו שבכוונתם להתגייס, וליחידות קרביות. סרבנות הגיוס הייתה באותם ימים עניין נדיר עד כמעט לא קיים.

ואז פרצה מלחמת יום כיפור. כל מי שהיה שם זוכר היטב את מה שיבלונקה מתארת. את תחושת הכובד, "כאילו כולם רצו למצוא מילה הופכית לאופריה ששררה כאן רגע קודם". את מצב הרוח שהתקדר כשנודעו מספרי הנפגעים ואת התובנה לפיה "מלחמת ששת הימים היא סיפור מן העבר, שכאן מדובר באירוע אחר, שונה לחלוטין", את מספרם הרב של הנעדרים, ובסופו של דבר, את התחושה שביטא העיתונאי מיכה שגריר: "'המצרים למדו מצה"ל איך להילחם – הישראלים למדו מהמצרים איך לשקר", ואת הטראומה הלאומית שנגרמה מכך שבמשך שישה שבועות הועברו חיילים שנפלו מהקברים הזמניים אל בתי העלמין הקבועים. "לא הלוויות, לא ספרות ההנצחה, וגם לא האנדרטאות, דמו במשהו למלחמות הקודמות".

זה היה "השבר הגדול של הילדים הטובים". מה שקרה במעוזים, תמונות הכניעה וההליכה לשבי, הציפו "משהו שפגע בלב לבה של האמונה במבוגרים, במפקדים, בשלטון. שילוב של רגשות העלבון, הכעס, התמיהה האינסופית ואי ההבנה. הייתה זו תחושה של הפקרה." גם מפקד אחד המעוזים שנכנע, שלמה ארדינסט, "עשה זאת "כדרכו של ילד-בסדר-גמור", תוך שמירה "על כל כללי הניסוח ועל יסודות האמונה שקרסו מול עיניו". הוא "נצמד לנרטיב הישן אך המנחם לפיו יש הבדל איכותי בינינו ובין המצרים", אבל "הסיפור האמיתי היה קשה ומר." הוא מגולם בדמותו של הקשר של מוצב חיזיון שזעקותיו בקשר לעזרה הוקלטו, למעט המשפט האחרון שאמר: "'אני הולך למות. בגדתם בנו. אלוהים ישלם לכם.'"

הייתה תחושה של "רעידת אדמה – אך לא אסון טבע שאין לאדם שליטה עליו. היו כאן טעויות רבות וכבדות", שאין עליהן סליחה ומחילה, "ולא תהיה".

"תם עידן התמימות", מסכמת חנה יבלונקה את האירוע במשפט שחותם, בדרכו, את הספר המרתק והחשוב הזה.


הנה קישור לספר באתר e-vrit. גם אותו קראתי כך!

 

 

קוראת, צופה ומספרת

%d בלוגרים אהבו את זה: