"אם הצעת החוק של ח״כ לימור סון הר מלך תעבור – סטודנטיות יוכלו לבקר בספריה רק בשעות מוגבלות כשאף גבר לא נמצא בסביבה. ההצעה תאפשר הפרדה מגדרית בתואר שני ושלישי, ואף בשטחים הציבוריים במכללות ובאוניברסיטאות – כלומר בספריות, במעבדות, או בדשא בקמפוס".
זאת ההודעה שקיבלתי במייל בחמישה בפברואר 2026 מארגון "זזים, קהילה פועלת". באותו יום ממש הייתי שקועה בקריאת הספר הופרדנו כך, מורה נבוכים להפרדה מגדרית שכתבה יופי תירוש, משפטנית, פרופסור חבר וסגנית הדקאן בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.
תירוש מסבירה בספרה בפרוטרוט ובשכנוע רב מדוע וכיצד הפרדה כזאת מסוכנת למרקם העדין של החברה הישראלית כולה, לא רק למצבן של הנשים עצמן.
ההפרדה שהיא עוסקת בה בספרה אינה נוגעת רק בזאת שמתחילה להתרחש באקדמיה, אלא במרחב הציבורי בכלל: בצה"ל, במקומות העבודה, באתרי טבע, בבתי חולים, בתחבורה הציבורית וכן הלאה. בהקשר זה היא מזכירה את הדרישה לאפשר תפילה בהפרדה במרחב הציבורי (ואת הסערה שהדרישה הזאת עוררה בתל אביב).
תירוש מיטיבה להסביר את האיום הטמון בכניעה לדרישה מכלל הציבור להתאים את עצמו לנורמות הללו.
באקדמיה, למשל, כשבוחרים מרצים על פי מינם, נאלצים להתפשר על רמתם: "בחוג לפסיכולוגיה אין מספיק מרצים ממין זכר, לכן שולחים את הדוקטורנטים של הפרופסוריות ללמד את הגברים. כך נפגעים גם הסטודנטים החרדים, שמקבלים הרצאות ממרצים מנוסים ומומחים פחות, וגם המרצות: מלבד הדרתן הסמלית והממשית, הן נהפכות למשתלמות פחות למעסיקיהן".
נזק נגרם גם כאשר מתקיימת צנזורה על חומרי לימוד "שאינם הולמים את הצביון החרדי". מה מצנזרים? את פרויד, את האבולוציה, את כבוד האדם של להטב"קים או את זכויותיהן של אמהות יחידניות… דוגמה נוספת לנזק שנוצר בשל הכניעה לדרישות החרדיות: "במכללה חרדית לסיעוד הסטודנטים לומדים על גוף האישה באמצעות בובה, לא בהתנסות ממשית", ואיכות הלמידה יורדת בהכרח.
(אני נזכרת באירוע שבה נוכחתי בהתייחסות דומה, מזעזעת, לגוף האישה: זה היה בתקופה שלימדתי אנגלית בבית ספר תיכון. מדי שנה נשלחנו לבחון תלמידים בבתי ספר אחרים, בחלק של "בחינת הבגרות בעל פה": שיחה כללית עם הנבחן, ודיון על עבודת חקר שכל אחד מהתלמידים כתב. באחת הפעמים נשלחתי לבחון באולפנה. אחת התלמידות הציגה בפני עבודת חקר על סרטן המוח. שאלתי אותה, באנגלית, כמובן, כחלק מהמבחן, מדוע בחרה בנושא. "אימא שלי חלתה בסרטן", היא השיבה. "במוח?" שאלתי, כדי לפתח את השיחה. "לא," אמרה התלמידה, "בשד. אבל לא הרשו לי לכתוב על זה. כי זאת מילה אסורה". המילים נעתקו מפי, והתלמידה הנהנה אלי בעצב, הבנה ומבוכה).
אבל קרה לי שניצבתי נדהמת גם בבבית הספר התיכון לאמנויות שבו לימדתי ושימשתי כמחנכת, לא רק באולפנה. זה היה לפני כחמש עשרה שנה. תלמידיי, כולם אמנים בתחילת דרכם, לא הבינו מה הבעיה בדרישה שהחלה להישמע באותם ימים (ומאז רק הלכה והתעצמה), לא לאפשר לנשים לשיר בטקסים צבאיים. רובם, גם הבנות, השתוממו מעמדתי הנחרצת נגד הדרת נשים. "אם למישהו זה מפריע, צריך להתחשב ברגשות שלו", אמרו אפילו נערות שהכשירו את עצמן להיות זמרות (ועמדו להתגייס בקרוב)!
כשקראתי את הופרדנו כך חשבתי כמה חבל שהספר לא היה אז בידיי, שלא יכולתי לקרוא להן קטעים מתוכו, כדי שיבינו את עוצמת הפגיעה – לא רק בזמרות, אלא בכולנו. כי כל פגיעה בזכויות אדם בסיסיות, גורמת לנזק כללי שרק הולך וגובר.
תירוש מתחילה את ספרה בתזכורת לכך שעד לפני זמן קצר מאוד לא היה בכלל שום שוויון זכויות לנשים (ולמעשה, חרף השיפור, גם כיום אין שוויון מוחלט). "בדיונים על סוגיות רבות, בהן סוגיית ההפרדה, לא ניתן משקל מספק לשתי עובדות: האחת – שרעיון השוויון בין המינים חדש במונחים היסטוריים ולכן שברירי; והאחרת – שהוא מהותי וחיוני לתפיסתנו מה הם חיים צודקים וראויים". יותר מדי אנשים נוטים לשכוח כי "נשים הורשו להיכנס לאקדמיה [רק] לפני פחות מ־100 שנים".
האם, היא תוהה, ראוי לאפשר לנורמות לא שוויוניות ששוררות בקרב קהילות דתיות "לחלחל לתוך החברה הכללית ולעצב אותה מחדש"?
כאשר לא נכנעים ללחצים להפרדה ולהדרה, הממסד הדתי נכנע ומוותר. אפשר להיווכח בכך למשל מהעתירה של אישה בשם לאה שקדיאל שפנתה לבג"ץ אחרי שנבחרה למועצה הדתית בירוחם, אבל הרבנות הראשית סירבה למנות אותה. בעקבות פסיקת בג"ץ הרבנות גנזה את פסק ההלכה, ולא קיימה את החרם שאיימה בו. התוצאה: נשים מכהנות במועצות דתיות!
כך קרה גם בתובענה ייצוגית שאפשרה לנשים להשתתף בשידוריה של תחנת רדיו ספרדית־חרדית.
הבעיה, לתפיסתה של תירוש, אינה שולית. כל כניעה להפרדה רק גורמת לדרישות נוספות, ומחמירות עוד יותר: "אנשי חברה קדישא שכופים הפרדה מגדרית בטקסי לוויה, מחיצה שהולכת ומתגבהת משנה לשנה בכותל המערבי, אלימות גוברת נגד נשות הכותל על רקע גרירת רגליים ונסיגות חוזרות ונשנות מכל מתווה או הסדר, סגן שר חרדי שאיננו מאפשר לעובדות משרד הבריאות לעלות לבמה בטקס קבלת פרסים, או ראש עיר חרדי שמסרב לשבת ליד אישה באולפן טלוויזיה."
אוטובוסים בהפרדה גורמים לכך שנהגים (אפילו נהג אמבולנס שאמור לפנות פצועה!) מסרבים להעלות נשים אם לבושן אינו "צנוע" די הצורך, וגם הנורמות ל"צניעות" מחמירות ונוגעות בפרטים מדוקדקים כמו – עובי הגרביים הנדרש… (אגב כך, מזכירה תירוש, שום לבוש, "צנוע" ככל שיהיה, אפילו בורקה שמכסה הכול, חוץ מאשר את העיניים, לא מונע את האפשרות שאישה תואשם בפיתויו של גבר ששהתה להרף עין במחיצתו…)
גברים שמסלקים נשים לחלקו האחורי של האוטובוס אינם "לא מנומסים". הם פוגעים בזכויות יסוד: "שוויון, כבוד, וחופש לכל אדם, לרבות נשים"! (ההדגשה שלי, עע"א). הפרדה מגדרית יוצרת חברה לא בטוחה ולא הוגנת.
לא מדובר ב"אחדות העם", אלא –"באחדות בין גברים", שכן "הפרדה מזכירה לכל אישה: את אישה לפני שאת קולגה. את אישה לפני שאת מרצה. את אישה לפני שאת חיילת. את אישה לפני שאת מזרחית, לסבית או עם מוגבלות. את נקבה לפני שאת אדם. לא צניעות ולא כבוד נשמרים באמצעות מנגנון ההפרדה, אלא מבנה היררכי שמשרת את השארת הנשים במקום שהוקצה להן, לכאורה מתוקפו של סדר טבעי. הפרדה הופכת את הגבר לכללי, לבלתי מסומן, ל'ציבור', ואת האישה לחריג, להפרעה לסדר, למי שצריכה להצטמצם למקום המוקצה לה". משמעותה של ההפרדה היא אחת – העדפה של גברים.
תירוש משרטטת את התהליך שעברו זכויות נשים בישראל: בשנות העשרים התנהל ויכוח לגבי זכות הבחירה של נשים. ההנהגה הדתית לא רק תבעה שלא יתאפשר לנשים להצביע, הם רצו גם שתהיה "עזרת נשים" באספת הנבחרים, כמו שיש בבתי כנסת! לקרוא ולא להאמין. (הדרישה נדחתה, כמובן, בזכות מאבקן של נשים).
אבל כיום חלה שוב התדרדרות במעמדן של נשים ובזכויותיהן. כך למשל חוק שהקואליציה העבירה מאפשר לבעלי עסקים או מקצוע לסרב להעניק שירותים "אם הדבר מתנגש עם אמונתם הדתית". החוק כמובן פותח פתח לפגיעה בזכויות הפרט. "רופאה תוכל לסרב לתת טיפולי פוריות לזוג לסביות, ובעלי עסק יוכלו לנהל את השירות אצלם בתורים נפרדים לגברים ולנשים או לדרוש שנשים ייכנסו למקום רק בלבוש צנוע".
השיטות להדיר נשים משוכללות. למשל – לתלות שלט שלפיו בית שימוש ציבורי במקום כלשהו (למשל – באוניברסיטה!) סגור בפני נשים בלבד החל משעה מסוימת.
כאשר נקבעת הפרדה מגדרית, היא פועלת תמיד נגד נשים. הן נדרשות לשבת בחלקו האחורי של אולם הרצאות, או אפילו מאחורי פרגוד. לפיכך ההפרדה נועדה בעצם לפגוע בנשים ולהיטיב עם גברים.
יש להבין כי כשם שהפרדה על בסיס גזעי פסולה, כי היא פוגעת בשוויון הזכויות של בני אדם, כך גם הפרדה על בסיס מגדרי פסולה, ומאותה סיבה.
אבל, כך מסתבר, האדנים שעליהם נשען ההישג המופלא – "ההבנה שתכונות שרירותיות אינן צריכות להכתיב את אפשרויותיו של אדם ואת גורלו" – רעועים מאוד. רעועים מדי. אפלייה נגד נשים נהפכת שוב לנורמה.
יופי תירוש נאבקת בספרה נגד הריאקציה ההרסנית שמשתלטת על חיינו. האם ספרה יכול להשפיע? לשנות משהו? האם יקראו אותו מי שאמורים לבלום את הנסיגה הבלתי נסבלת הזאת? אני בספק.
ארגון ""זזים, קהילה פועלת" ששלח לי את המייל המצוטט לעיל, הציע לי להצטרף אליהם במאבק, "להוסיף את שמי בקליק אחד". עוד נכתב שם כי:
|
אנחנו יודעים ויודעות שהפרדה היא הדרה, ושהצעת החוק תוביל בפועל לפגיעה בסטודנטיות, להרחקת מרצות, ולהגבלת חופש העיסוק והחופש האקדמי. הקואליציה מקדמת את ההצעה בניגוד לעקרון השוויון, בניגוד לפסיקת בג״צ שהגבילה את ההפרדה לכיתות ולתואר ראשון ולעמדת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה. |
|
הצעת החוק גם תיתן תמריצים תקציביים למוסדות שיציעו תכניות בהפרדה, ויהפכו את הדרת הנשים למשתלמת. אפליה בחסות החוק.
זה נוסח העצומה שחתמו עליה כבר אלפים – לחצ.י כדי להוסיף את שמך עכשיו: |
לחצתי. גם אתם מוזמנים.
לאחרונה השתתפה יופי תירוש בכמה הרצאות שצולמו, ובהן היטיבה להסביר את מחשבותיה. להלן הקישורים:
כדאי מאוד להקשיב לה.
בבית רדיקל:
ובמכון הרטמן:
הוצאת קרן ברל כצנלסון, 2025
עורכת: יעל נעמני
197 עמ'
