מה קורה לבני משפחה אם אחד מהם מרעיף על כולם כמעט בבת אחת עושר בל ישוער?

סיפור העלילה של הנובלה גאצ'ר גוצ'ר מתרחש בעיר בנגלור שבהודו. בני המשפחה הם זוג הורים, בנם, הוא זה שמספר את הסיפור, בתם מאלאטי, ואחיו הצעיר של האב, ונקטצ'לה, שמשנה את כל אורחות חייהם כשעולה בדעתו יום אחד להקים עסק לאריזת תבלינים. 

מסתבר שהעסק רווחי ביותר. והיחיד שמנהל אותו, למעשה – היחיד שעובד בכלל – הוא הדוד, שמפרנס את כולם ברווחה רבה. זמן לא רב אחרי שהקים את העסק, בשותפות עם אחיו הבוגר, אביו של המספר, קנה הדוד למשפחה בית חדש ומהודר. עד אז גרו בדירה צפופה. פתאום זכה כל אחד מהם בחדר משלו. האמנם צורת החיים החדשה מיטיבה אתם? האם העושר הביא אותו גם אושר, או שהפרדת החדרים, למשל, הביאה אתה גם התרחקות? המספר נזכר איך אחותו והוא נהגו בעבר לישון זה לצד זה על מזרונים שסודרו בצורת קמץ, ובלילות סיפרו סודות קטנים – מנהג שהסתיים כשעברו לחדרים פרטיים משלהם. ומה באשר לנישואיה של מאלאטי? האם היו מסתיימים בהתקף של רשעות מפונקת שלה, אלמלא התעשרה פתאום?

מאחר שרק הדוד עובד, וכל הכסף שהם נהנים ממנו מגיע אליהם באמצעותו, יש לו זכויות יתר בבית. כל בני המשפחה דואגים לרווחתו ולהנאותיו. 

לצד זאת הם גם חיים בחרדה: אביו של המספר שותף בעסק יחד עם הדוד, גם אם אינו נוקף אצבע. בני המשפחה חרדים שמא לפני מותו ישנה האב את צוואתו ויוריש את מחצית העסק לאיזושהי מטרה טובה וצודקת, לא לילדיו ולאשתו. אם כך, גם אותו חשוב מאוד לרַצות ולא להרגיז. לצחוק מהבדיחות הטפלות שלו ולדאוג שיהיה רגוע.

המשימה לא פשוטה, שכן העסק שהקים הדוד כנראה לא לגמרי חוקי, והאב אדם ישר שמתקשה לשאת סטיות מהכללים. 

אל המשפחה מצטרפת חברה חדשה: אניטה, אשתו של המספר. מעניין מאוד לקרוא איך מתרחשים נישואים בשידוך: בני הזוג נפגשים בעצם רק פעם אחת לפני החתונה. למספר ברור שאת החוויה הראשונית של ליל הכלולות, את התשוקה והעונג, "זרות, התמסרות, תלות, חמלה, זכות ועוד מאה רגשות אחרים" שמתעוררים בו מהנגיעה באישה לא מוכרת בכלל, לא יזכה לחוות שוב לעולם. 

אבל אניטה, הכלה הצעירה, מביאה אתה ערכים חדשים שזרים לבני הבית. למשל, היא לא מבינה מדוע האיש שזה עתה נישאה לו הורג נמלה שנקלעה אל אדן החלון בבית המלון שאליו נסעו לירח הדבש. היא לא הייתה שותפה להתנסות המשפחתית עם נחילי הנמלים שפלשו בעבר אל חייהם (תיאור המאבק בנמלים משעשע ביותר. כך למשל מתוארת הופעת הנחיל: "היה זה תמיד בצבא של אלפים. הנמלים האלה נכנסו לבית צועדות בסך ואז התפזרו להן אנה ואנה, מבולבלות לכאורה. הן כל הזמן התנגשו זו בזו, נעצרו כאילו הבינו משהו לפתע פתאום ונחפזו הלאה בכיוונים אקראיים. לא הייתה להן שום מטרה ברורה בחיים כנראה, פרט לבחינת הסבלנות שלנו". או: "אם גרגיר אורז יחיד נפל למישהו מהצלחת, היה אפשר לראות את הנמלים מטכסות עצה איך לשאת אותו עוד בטרם מישהו קם מארוחתו. אם אחד מאיתנו לקח חטיף כלשהו לחדר האמצעי, הנמלים היו נושאות פירורים ממנו, שלא ידענו בכלל שהפלנו. הן התאספו סביב טבעות שהשאירו ספלי צ'אי על הרצפה.").

אניטה לא מבינה מדוע בעצם בעלה לא עובד. בטלנותו מאכזבת אותה: "אי אפשר פשוט לחיות על חשבון אחרים…" היא קובלת. אביה, אדם חרוץ ועמלן, עבד תמיד קשה כמרצה באוניברסיטה, ואמה דאגה לכל צרכיו, כדי לעזור לו. סולם הערכים של אניטה שונה לגמרי מזה של בני המשפחה שאליה נקלעה. היא מעדיפה למשל לענוד תכשיטים זולים או לנסוע ברכבת, ואפילו במחלקה השנייה, ולא לטוס, כפי שהם מצפים ממנה לעשות, רק כדי שלא להוציא כסף שאינו שלה.

אניטה נדהמת גם מהיחס המחפיר והתוקפני של בני המשפחה אל אישה זרה, כנראה – בת זוג זנוחה של הדוד – שמגיעה יום אחד אל ביתם, מתחננת לפגוש את הגבר שדחה אותה ואפילו מביאה אתה תבשיל שהוא אוהב, אבל זוכה להשפלה מצד בנות המשפחה.

אניטה נוהגת לדבר בגלוי ולומר דברים שבני המשפחה של המספר מעדיפים להעלים ולהשתיק: היא "לא התביישה לומר את דעתה, במיוחד כשהתנגדה למשהו שקורה סביבה. כך גידלו אותה. החוקים הלא־כתובים של הבית שלנו היו ההפך הגמור מכך. העמדנו פנים שדבר לא אירע."

כל זה מרתק ומשעשע. אכן, מדובר בנובלה "אגנטית, חכמה ומתובלת בהומור וחום", כפי שנכתב על גב הספר.

GHACHER GHOCHAR   Vivek Shanbhag

מאנגלית: ניב סבריאגו
הוצאת כתר, 2017
133 עמ'