העולה החדש, שכידוע היו הגעגועים לעם־ישראל ולמסורת שלו המניע העיקרי לעלייתו לארץ, קובע כאן בסיפוק רב, עד כמה שולט פה עקרונו המוסרי של הילל הזקן: “מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך”. דרך משל: אם שנוא עליך הכסף, אל תגנוב אותו מחברך. והאקאדימיה לתורה זו למעשה הוא כל מקום פומבי וביחוד הקולנוע, זה מקדש־החופש המובהק ביותר, שהמוסר משתולל בו ממש. באמת עונג, כמה אפשרויות ניתנות לו לאדם לקיים כאן את המצוות ואהבת לרעך כמוך בניסוחו של הילל.
*
הנה אחדות מאפשרויות הללו.
א.טמטום. אפשרות קלה מאוד, שאפשר ללמדה בלי ידיעת השפה העברית. יותר מזה: דווקא בלי ידיעת עברית. פשוט, האדם אינו מבין כלום מן הסרט מיד מראשיתו, זה הכל.
“מה זה?” שואל הוא את שכנו מימין, ובקול רם.
“זה צ’ארלס קופאואֵיי?” פונה אל שכנו משמאל.
“אה, כמובן, זהו קינג־קונג”, אומר הוא שוב אל שכנו הימני.
“מה הוא אומר?” – שוב לשמאל.
“זה חית או שין?” – קדימה.
“אה, זה עדיין לא הסרט הגדול, לא כן?” – אחורה.
“או אולי כן?” – ימינה.
“למה הם מתנשקים?” – שמאלה.
אם בשאלה העשרים ושתים לא קיבל סטירת־לחי (מה שלא יאומן), הרי יכול הוא להמשיך ולקיים את המצווה: “אם לא נעים לך לדעת עברית, אל תתן גם לחבריך ליהנות מן הסרט.”
ולייתר הרגזה טוב שתקח שני קרובים, שיענו לך על השאלות, אחד בהונגארית והשני באלבאנית, ובקול רם. רצוי שאחד יהיה גבר בעל קול דק־צורח, והשניה תהא קרובתך בעלת קול־בטנון צרוד אך צורם.
ב. סוכריות. בסוג־עינוי זה משתמשים היאפאנים כנגד מרגלים בהצלחה איומה. לכאורה דבר פשוט בהחלט. אדם קונה לפני ההצגה שקית־נייר, משרה אותה בעמילן ומייבשה היטב, ממלאה סוכריות, הארוזות גם הן בנייר־רשרוש קשה, אחר־כך יושב בקולנוע ומוציא את הסוכריות מן הנייר המפצפץ, ותוך כדי מצמוצים בשפתיים וטלטולי־לשון רמים אינו פוסק מלטלטל בידיו את הנייר, עד שחצי הקולנוע יוצא מדעתו. ואם שכניו הם במקרה טמבלים שאינם מתפרצים בזעקת־שבר, הרי אפשר לגשת אל פצוח־גרעינים תוך כדי זמזום שירות־ג’ז נפוצות. טעם המצווה: “אם שנוא עליך טעם יבש ותפל בפיך, אל תתן לחברך לשבת ישיבה תפלה בלי התרגשות אמנותית.”
ג. ניצוצות־רוח. איש־הרוח חריף השכל האינטלקטואלי יכול לזכות את שכניו בהערות־חידודין קולעות, נוסף על חידודי הדיאלוגים שבמחזה עצמו, שעל פי רוב חסרים כל עוקץ שהוא.
לדוגמה: רומיאו ויוליה – ברגע שיא־הטראגיות, כשהזוג הצעיר שוכב מת, אפשר לפרוץ, לאו דוקא בצעקה, אלא כך, שיהא נשמע יפה:
“קאמפץ, להת!”
או: “ברצינות, חברה?!”
או: “חלס כייף!”
מה שמוסיף השפעה על הניצוץ השנון הוא הצחוק שאחרי ההערה הקולעת, צחוק רם, בריא תוך דחיפת־צדדין במרפקים מחודדים. טעם המצווה: “אם אינך אוהב את המיתה הטראגית (למה היא לנו? לא כן?), מנע את הנאתה גם מחבריך”.
ד. גרינבוטטר. זה מישחק־חבריה בדוק ומנוסה מאורגן בידי חבריה מעודנת עידון רוחני קיצוני. הסרט דוהר בסדר, באולם שקט והקשבה, פתאום אומר אחד מן החבריה בקול ובפשטות:
“מפליא הדבר, שגרינבוטטר זה, – בכל זאת אדם אינטליגנטי, – מסוגל לעשות מעשה איום כזה!”
“באמת”! עונה השני בקצהו השני של הספסל. “ודווקא גרינבוטטר!”
“ומעשה־זוועה כזה!” עונה מישהו על ידו, “חזירות”.
“מעולם לא הייתי חושב זאת על גרינבוטטר!” אומר שוב הראשון. “שערוריה ממש!”
“שגם גרינבוטטר מנוול כזה!” צועק הרביעי “לא יאומן אם יסופר!”
“שגרינבוטטר אחד העז לעשות זאת!”
“ואתנו..!!”
וכן הלאה, אך גם זה די לעת־עתה. הקהל יתחיל להזדזז במקומו, אין איש שועה כבר לסרט, אלא משאלתו היחידה לדעת סוף־סוף מי הוא, מה הוא, גרינבוטטר זה, ושיסופר כבר המעשה שלא יאומן אם יסופר ולמה דווקא גרינבוטטר הוא ולא, נניח, שוואַרצפוּס ומדוע עשה את הדבר דווקא אתם ולא עם אחרים ובכלל מה יש?
אם החבריה סגלה כבר את השיטה לעצמה על בוריה, אפשר לעבור מגרינבוטטר אל שמות אחרים ואל וואריאציות שונות. העקר: לא לתת לקהל נקודת־אחיזה, אלא רק לגלגל את הנושא מכל צד ועבר. טעם המצווה: “אם סרט משעמם שנוא עליך, אל תתן לשעמם בו את חבריך.”
ה. ילד. שיטה מאד פשוטה. משננים בבית לילד רע מובהק חוצפות שונות בעלות שאר־רוח, כגון: “אבא, אל תבלע את הסוכריות שלי!” “אמא, אני רוצה להתנשק עם אינגריד ברגמן!” “הבט, הבט הנה הדוד המפלצת, יופי” וכן הלאה ומביאים אותו אל הקולנוע כדי להציק לשכנים.
הערת־זהירות: ילד כזה מסוגל ללמוד בבית את הכל כהלכה – ואילו בקולנוע יתעקש פתאום, ובשום מחיר לא תוציא ממנו הגה. בשעה כזו טוב ללחוש לילד (גם כן בקול רם, אל פחד!): “תקבל מכות קשות! שכחת כבר איך מתנהג ילד טוב? שתוק.” ועל זה מייד מתחיל הילד לצעוק: “אבא, אל תבלע – – –!”
האפשרויות בילד הן כחול הים. בילד אפשר להביא את הקהל לידי מהפיכה במזרח־התיכון.
טעם המצווה: “מה שאהוב עליך (הילד הפקח שלך), תן גם לחבריך ליהנות ממנו”.
תרגם: אביגדור המאירי
