וואו! איזו נובלה מופלאה! כמה חכם היה שטפן צוויג, ואיזו יכולת הייתה לו להבין ולתאר את צפונות הנפש!  בסיפור שלפנינו הוא נוגע בעיקר בזאת של אדגר, ילד על סף גיל ההתבגרות, שמיטלטל בין רגשות סותרים, אחרי שהמציאות חודרת לתוכו ועושה בו שמות.

אדגר בן שתיים עשרה. הוא ילד בודד וחולני, שמגיע, ביחד עם אמו, בהמלצת רופאו, לבית מלון ששוכן בהרים, כדי שיתאושש ממחלתו האחרונה. אדגר משווע לתשומת לב, מחפש חברה, משתוקק לקרבה אנושית. וזאת מגיעה אליו ממקום לא צפוי: גבר צעיר והולל, ברון, שהגיע גם הוא לאותו בית מלון, רוכש בערמומיות  – ובקלות רבה! – את אמונו ומעורר בו את התחושה הנכספת שהוא מעניין את מישהו.

הברון כמובן אינו מתעניין באמת באדגר, אלא באימו, שהיא "טיפוס מהסוג שאהב, אחת מאותן יהודיות שופעות למדי בגיל שלפני בשלות היתר". הברון שם לב "שגם היא מלאת רגש, אבל מנוסה בהסתרת הטמפרמנט שלה." (מעניינת – נכון? – האבחנה שהאישה יהודייה. אפשר היה כמעט לחשוד בצוויג שהוא אנטישמי, אבל הוא הרי היה יהודי בעצמו, ואפילו התאבד כזכור בפברואר של שנת 1942 במקום גלותו בברזיל, כי לא היה מסוגל עוד לעמוד ברדיפות שסבל באוסטריה, ארץ הולדתו, בשל יהדותו).

יש לברון תוכנית סדורה. הוא חייב להשתעשע בימים הספורים שבהם הוא שוהה בבית המלון, שכן "הוא ידע שהוא זקוק לחיכוך עם אחרים כדי להניח לכישרונותיו, לתמימות שלו וללבביות שלו להתפרץ בבערה, והוא לבדו היה קפוא וחסר תועלת לעצמו, כמו גפרור בקופסה".

הדימוי הזה, של גפרור בקופסה, העניק לסיפור את שמו, "סוד בוער": הסוד הוא מה שנסתר מעיניו של אדגר. הוא חש בקיומו אבל אינו מבין את טיבו. הוא יודע שהמבוגרים מסתירים מפניו משהו חשוב מאוד, מעין מפתח להבנה של קודים שמתנהלים בסביבתו, מעל לראשו, ואין לו שום יכולת לפענח אותם.

הסוד יבער רק אם השימוש בגפרור יצא לפועל. אם הברון יצליח לפתות את אימו של אדגר.

לאורך כל הסיפור מתפתח המתח סביב שלוש הדמויות האלה: האימא, הגבר הצעיר והפתיין, והילד שלא מבין מה קורה, אבל חש היטב בעוצמת הרגשות שרוחשים סביבו.

בפני האישה ניצבת "הברירה המסוכנת אם לחיות את גורלה שלה או את זה של ילדיה, להיות אישה או אם", כלומר – להיכנע לגבר ולמעול באמונו של הילד, לעורר בו את התחושה שהוא מיותר ומפריע, או לוותר על אש התשוקה הסוערת שנקרית בדרכה, אולי בפעם האחרונה בחייה.

האם היא תבער? האם גפרורו של הברון ייגע בה?

צוויג מתאר הכול בפרטי פרטים: מה הילד רואה. מה הוא חושב. אילו תחושות שונות, סותרות, מתעוררות בו. איך הוא מנסה להיות אדם מבוגר. איך העצמאות הפתאומית מפחידה אותו. איך הוא מבין שיש במציאות היבטים רבים שעד כה לא היה לו מושג על קיומם. למשל – שהוריו מאפשרים לו אורח חיים נוח של אנשים אמידים. למשל – שיש בעולם מושג כזה, כסף, ושאין לו בעצם מושג איך להשיג אותו ומה ערכו.

אבל לא רק אל נפשו של הילד צוויג חודר, אלא גם אל זאת של האישה, בנגיעות קלות ובהבנה עמוקה: "במעלה המדרגות עצרה מלכת, ידה לחוצה אל ליבה המתנשם. היה עליה לנוח רגע. עצביה בגדו בה. אנחה נמלטה מחזה, בחלקה בזכות רגיעה על שנמלטה מסכנה, ובחלקה בגלל צער על כך". כמה יפה הוא מתאר את השניוּת, את הסתירות הפנימיות…

הסיפור עתיר תובנות חכמות ונוגעות ללב.

סוד בוער מצטרף אל ספריו או סיפוריו האחרים של צוויג שתורגמו, למרבה השמחה, לעברית: אהבות עכורות, חלומות שכוחים, 24 שעות בחייה של אישה, המנורה הטמונה, העולם של אתמול, הנערה מהדואר, מכתב של אלמונית, קוצר רוחו של הלב, מרד המציאות, מנדל של הספרים, מגלן, העולם של אתמול– כל אחד מהם עונג צרוף!

תרגם: הראל קין

לא קראתי את התרגום האחר לנובלה, שיצא במקביל, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ולכן, וגם משום שאיני יודעת גרמנית, לא אוכל להשוות בין התרגומים.

בגרסת הקיבוץ המאוחד הספר נקרא בלהט הסוד. את אוריאל קון, מייסד תשע נשמות, קוממה מאוד העובדה שהם החליטו לתרגם את הספר, בו זמנית. ברשומה בפייסבוק כינה קון את מתחריו, "גנבים חסרי כשרון, בינוניים, גסים", לא פחות… אין ספק שאוריאל קון חדור לא רק בלהט ספרותי אלא גם ברוח קרב. ייתכן מאוד שבלי התכונות הללו אי אפשר לשרוד כאן בתחום המו"לות. 

לפני כשש שנים ראה אור בהוצאת תשע נשמות קובץ ההרצאות המרתקות שוולטר בנימין חיבר ושידר ברדיו בין 1927 ל-1933.  שמו של הקובץ המרתק ההוא היה רדיו בנימין.

לאחרונה ראה אור קובץ נוסף, רדיו בנימין II, שכמו בקודמו קובצו בו הרצאות קצרות ששידר איש הרוח, הוגה הדעות והמסאי. יש בספר שש מסות, או, כאמור, הרצאות רדיו, שכתב בנימין, ונוספה אליהן אחרית דבר שכתב ינון פליישמן.

במסה הראשונה משחזר בנימין סיפור תמוה שהתרחש בגרמניה בין 1828 ל־1833. זהו סיפורו של אדם בשם קספר האוזר, שהמסתורין האופף אותו ממשיך לרתק את הציבור כבר כמעט מאתיים שנה. ב־1974 עשו עליו בגרמניה סרט עלילתי. ולטר בנימין כמובן לא ידע על כך: הוא עצמו מת ב־1940.

(על השתלשלות האירועים שהביאה למותו הטרגי סיפר אוריאל קון בספר הקודם: ב-1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ניסה בנימין לנוס ממולדתו, גרמניה. באוניברסיטה בארצות הברית חיכו לו משרה וידיד טוב, הוגה הדעות אדורנו. בנימין היה אמור לעבור את הגבול בין צרפת לספרד ברגל, בחברת חמש נשים וילד. בתרגול שקדם למסע סחב בתיקו את כתב היד של מחקרו החדש. הדרך קשתה עליו מאוד. עד כדי כך, שביקש להשאירו לבדו בלילה על ההר, חולה ותשוש, שם יחכה לקבוצה ולמדריכה עד למחרת, כשהמסע האמיתי יתקיים. אבל למחרת נסגר מעבר הגבול לספרד. המשטרה הודיעה לפליטים שעתידים לגרש אותם בחזרה לצרפת. ולטר בנימין המיואש החליט להתאבד. יום אחרי שמת נפתח שוב המעבר לספרד החופשית ושאר אנשי הקבוצה ניצלו. בנימין נשאר בעיירת הגבול, שם נקבר.)

קספר האוזר, היה, לפי הסיפור, אדם מוזר שהופיע יום אחד בנירנברג, ובידיו שני מכתבים, אחד שהפציר ממי שיקרא אותו לדאוג למי שנושא אותו, או, לחלופין, להוציא אותו להורג. את האחר כתבה לכאורה אמו, לפני שנטשה אותו. "לכאורה" כי התגלה שכתב היד שונה אמנם, אבל אותה דיו שימשה לכתיבת שני המכתבים. קספר האוזר לא ידע לדבר, היה מסוגל לומר רק את שמו, ולמלמל עוד שני משפטים נטולי היגיון. במרוצת הזמן למד לדבר ואז סיפר שכל חייו היה כלוא במרתף וניזון רק מלחם ומים. כמה שנים אחרי כן נרצח, וחידת קיומו מסקרנת רבים עד היום. האומנם היה יורש של דוכסות שקרובי משפחתו התנכלו לו? האם היה בנו של קרל לודוויג פרידריך, הדוכס הגדול מבאדן, וסטפני דה בּוֹאָרְנֵה, בתו המאומצת של נפוליאון? 

אין כמובן תשובות לשאלות שבנימין מציג, אך אינו יכול לפתור את התעלומה.

כותרתה של המסה השנייה היא "שריפת התיאטרון בקנטון". בנימין מספר בה על שריפה שפרצה מאה שנה לפני כן באולם תיאטרון בעיר קנטון שבסין. כאלפיים בני אדם נהרגו בשריפה. וולטר בנימין טוען שרבים כל כך ניספו כי האירועים המתקיימים בסין תמיד גדולים כל כך, בשל גודלה העצום של האוכלוסיה: אלה "תפורים למידותיו של קהל צופים המוני. ונראה כי ההרגשה של להיות אחד מההמון הרבה יותר חזקה אצל הסינים מאשר אצל האירופים," ולכן "הם ניחנים בצניעות שאיננו יכולים כלל להעלות על דעתנו," והצניעות הזאת היא "מעלתם הבולטת ביותר, שבשום פנים ואופן אינה קשורה להערכה עצמית נמוכה, אלא אך ורק למודעות התמידית לגודלו העצום של המון העם שאליו הם משתייכים." 

החלק המרתק ביותר במסה הוא תיאור האופן שבו התיאטרון הסיני פועל. כך למשל, אין בו, לדבריו של בנימין, שום תפאורה, והשחקנים מייצגים אותה בתנועות גופם. אם שחקן "צריך לחצות מפתן, לעבור דרך דלת שאינה שם כלל, הוא מרים את רגליו מעט מהקרקע כאילו מדלג מעל משהו. מנגד, צעדים איטיים וגבוהים משמעם, לדוגמה, שהוא עולה במדרגות. או כשגנרל צריך לעלות על גבעה כדי לצפות בקרב, החייל שמשחק אותו מטפס על כיסא. פרש אפשר לזהות על פי השוט שהשחקן מחזיק בידו. 'מנדרין' הנישא באפיריון יוצג על ידי שחקן המתהלך על הבמה וסביבו ארבעה שחקנים אחרים, כפופים כאילו היו נושאים אפיריון. אם הם עושים תנועה פתאומית לאחור, משמעות הדבר היא: המנדרין ירד מהאפיריון". מרתק ומסקרן!

במסה "אסון הרכבת של פירת' אוף טיי" מתאר בנימין, בצורה משעשעת מאוד, את התקלות המחשבתיות שהיו למהנדסים ולפרופסורים לרפואה כשהרכבת הומצאה לראשונה. רבים מהם חשבו למשל שאסור בשום פנים ואופן לאשר את הקמתו של קו רכבות, כלומר – לסלול מסילת ברזל – כי "התנועה המהירה תגרום בהכרח לפגיעות מוחיות בקרב הנוסעים"… הם סברו שאפילו "התבוננות תמימה ברכבות המהירות הללו" עלולה לגרום לבני אדם להתעלף… מדהים להיווכח עד כמה החשיבה של בני אדם, גם של המשכילים ביניהם, יכולה להיות מוגבלת… 

המסה "שיטפון נהר המיסיסיפי ב־1927" העלתה על דעתי, כמובן, את מה שקרה בניו אורליאנס ב־2005, בעקבות הוריקן קתרינה: כזכור, העיר כולה הוצפה, וגבתה את חייהם של לפחות 1,836 בני אדם. לא העליתי בדעתי שבתחילת המאה העשרים היה איום הצפה דומה, שהוסר מעל העיר על ידי כך שהציפו במכוון כפרים שלמים, שאבדו, כדי להציל את העיר. התיאור מפיו של אחד הניצולים בשיטפון היזום ההוא מחריד (עד כמה שמשהו יכול עוד להחריד ישראלי שחי את המציאות שלנו כאן, מאז השבעה באוקטובר…).

נדהמתי גם לגלות שבימים שוולטר בנימין קרא את המסה שלו ברדיו, הקו־קלוס־קלאן היה עדיין תופעה לא לגמרי מוכרת, כך שאפשר היה לספר עליה, ועל השופט לינץ', ולכנות אותה "אגודת הסתרים הגדולה והמסוכנת באמריקה, שלעומתה כל כנופיות מבריחי הוויסקי ומועדוני הפשיעה של שיקגו נראים כמשחק ילדים". מי העלה אז בדעתו מה עוד צפוי לקרות בעולמו הקרוב של בנימין, ואיך ייתקל באכזריות הרצחנית של הכנופייה שתשתלט על ארצו ותביא למותו. 

יש בקובץ מסה נוספת, "הבוטלגרז'", שעוסקת בחוקי היובש בארצות הברית – מעניין לקרוא על התופעה בעודה מתקיימת! והמסה האחרונה היא "סיפורים אמיתיים על כלבים", ובה מספר בנימין על סוגים שונים של כלבים, מניין באו, איך התפתחו, ולמה הם מסוגלים.

דקיקותו של הספר לא מעידה על תוכנו, שכן מדובר במעט המחזיק את המרובה. 

שיריה של המשוררת היפנית קנקו מיסוזו מפעימים. יש עוצמה בתמימות שבהם, וכוח רב במבטה הילדי החובק את העולם ומתמזג באורח פלאי עם הסביבה, עם הפועם והצומח, עם הארצי ועם השמיימי.

אפשר לחוש ביופי ובחיבור הנצחי שלה בשיר הפותח את הספר, וגם חותם אותו. כן, אותו שיר ממש! בחירה מקורית ונכונה כל כך, שמתכתבת עם מה שהשיר עצמו מביע:

״אִם אֲנִי אוֹמֶרֶת, "נֵלֵךְ לְשַׂחֵק?"
אַתְּ אוֹמֶרֶת, "נֵלֵךְ לְשַׂחֵק."

אִם אֲנִי אוֹמֶרֶת "טִפְּשָׁה!"
אַתְּ אוֹמֶרֶת, "טִפְּשָׁה."

אִם אֲנִי אוֹמֶרֶת, "לֹא רוֹצָה לְשַׂחֵק יוֹתֵר!"
אַתְּ אוֹמֶרֶת, "לֹא רוֹצָה לְשַׂחֵק יוֹתֵר."

וְאָז, אֲנִי מַרְגִישָׁה בּוֹדֵדָה.

אֲנִי אוֹמֶרֶת, "מִצְטַעֶרֶת,"
אַתְּ אוֹמֶרֶת, "מִצְטַעֶרֶת."

הָאִם אַתְּ הֵד?
לֹא, אַתְּ כָּל הָעוֹלָם.״

מי היא אותה "את" שהדוברת פונה אליה? היא עצמה? או כל מה שהיא רואה סביבה, במראה, בחלון, אולי, בעצם, בחלום? השיר היפהפה מופיע בעמוד הראשון, ואז מהדהד שוב באחרון, ומשאיר אותנו עם הידיעה שהדיאלוג־מונולוג המתועד בו משקף אמת נצחית, חובקת כול.

ומי הדוברת? יש שירים שבהם היא ילדה. למשל בשיר "הדרך לבית הספר":

הַדֶּרֶךְ לְבֵית הַסֵּפֶר אֲרֻכָּה,
לָכֵן, אֲנִי תָּמִיד חוֹשֶׁבֶת סִפּוּרִים.

אִם אֲנִי לֹא נִתְקֶלֶת בְּאִישׁ
אֲנִי כָּל הַזְמַן חוֹשֶׁבֶת סִפּוּרִים
עַד שֶׁאֲנִי מַגִיעָה לְבֵית הַסֵּפֶר.

אִם אֲנִי נִתְקֶלֶת בְּמִישֶׁהוּ,
אֲנִי נֶאֱלֶצֶת לְבָרֵךְ אוֹתוֹ
בְּבֹקֶר טוֹב.

אָז, אֲנִי נִזְכֶּרֶת
בְּמֶזֶג הָאֲוִיר, בַּכְּפוֹר,
וּבִשְׂדוֹת הָאֹרֶז הַבּוֹדְדִים.

לָכֵן, אֲנִי מַעֲדִיפָה שֶׁלֹֹּא
לִפְגֹשׁ אִישׁ בְּדַרְכִּי,
וְלַחְצוֹת אֶת שַׁעַר בֵּית הַסֵּפֶר
לִפְנֵי שֶׁהַסִּפּוּרִים שֶׁלִי נִגְמָרִים.

יש בשיר פשטות מכמירת לב, ועם זאת – גם עומק. הדוברת חיה את העולם, את מזג האוויר, את שדות האורז, ויש בה צורך לשקוע בתוך עצמה, בסיפורים שלה, בעולמה הפנימי שהחוץ משתקף בו. וכך הדרך לבית הספר נהפכת למסע יפהפה.

גם השיר "בזה אחר זה" לקוח מעולמה של תלמידה. הדוברת מספרת בו על הצורך שלה להישאר במצב שבו היא נמצאת: כשאומרים לה שהגיע הזמן לישון היא רוצה רק להמשיך לשחק. כשהיא נרדמת, היא רוצה להמשיך לחלום, ולא להתעורר ליום לימודים חדש. כשהיא מגיעה לבית הספר, היא רוצה להמשיך לשחק עם החברים שלה. וכשהשיעור מתחיל, הוא מרתק אותה ושובה את ליבה… את השיר היא מסיימת בתהייה: "הַאִם גַּם יְלָדִים אֲחֵרִים חוֹשְׁבִים כָּךְ? / הַאִם הֵם חוֹשְׁבִים כָּמוֹנִי?"

גם בשיר "אור הנורה" יש תלמידה: הדוברת מספרת על "טִיּוּל בֵּית סֵפֶר בָּרַכֶּבֶת", ובעצם – על השקיעה, על הבהובים שנראים "כְּמוֹ זִקּוּק שֶׁנִּכְבָּה", למעשה "אוֹר שֶׁל נוּרָה", ובעצם – על הקשר של הילדה עם אמה, שאותה היא רואה פתאום בעיניי רוחה.

על הקשר שלה עם אמה היא כותבת בשיר היפהפה "לב": אימא שלה, לדבריה, גדולה אמנם, "אֲבָל הַלֵּב שֶׁלָּהּ / קָטָן", מכיוון שהוא מלא בבתה הקטנה,  כלומר – היא עצמה. ואילו לבה שלה גדול, כי אימא שלה, הגדולה, ממלאת אותו… ובכל זאת יש בו עוד "מָקוֹם לִדְבָרִים אֲחֵרִים"…

אכן, לבה של המשוררת מלא וגדוש בדברים אחרים: באדמה, שהופכת לשדה טוב ומגדלת חיטה טובה. בשחר לעת זריחה. באורות הסתיו ובצללים המצוירים כפסים יפים. בקרני השמש, שהיא מקשיבה להן, כל אחת מספרת לה סיפור אחר. אפילו לרִיק היא יודעת להקשיב. ולדבורה, שאלוהים נמצא בתוכה, לדבריה. ולדרורים שמצייצים על עמודי הטלגרף. לאבן. לעננים. לדג הזהב.

כל שיר מביא אתו הפתעה אחרת, כל שיר מהלך קסם על קוראו.

ולבסוף מגיעה אחרית הדבר, שבה מספרים לנו על חייה של המשוררת. שיריה אבדו כולם בזמן מלחמת העולם השנייה, בהפצצות של ארצות הברית על טוקיו. הם נמצאו כמעט באורח פלא אחרי הצונמי הקטלני שפקד את יפן ב־2011. רבים התנחמו בעזרתם. היא עצמה לא ידעה על כך מאומה. חייה, כך מספרים לנו, היו קצרים ורוויי סבל. היא נישאה בעל כורחה לגבר מתעלל וילדה לו בת שאותה גזל ממנה, אחרי שאזרה עוז ונפרדה ממנו. ואז – התאבדה. כמה צער!

השירים המופלאים שהותירה לנו הם אם כן ניצוצות מנפש שלא ידעה אושר רב בחייה, ועם זאת מיטיבה להעניק אותו לקוראיה, גם שנים רבות אחרי שהלכה לעולמה.

שטפן צווייג הוא אחד הסופרים האהובים ביותר בישראל, אף על פי שחלפו שמונים ואחת שנים מאז שהתאבד בברזיל, לשם נס מפני מוראות מלחמת העולם השנייה. בשנים האחרונות תורגמו לעברית 24 שעות בחייה של אישה, המנורה הטמונה, העולם של אתמול, הנערה מהדואר, מכתב של אלמונית, קוצר רוחו של הלב, מרד המציאות, מנדל של הספרים. מכל אחד מהם התפעלתי ונפעמתי, בזה אחר זה.

לאחרונה ראה אור ספר נוסף, חלומות שכוחים, הכולל נובלה וסיפור קצר שכתב.

כדרכו מצליח צוויג בכמה קווים פשוטים לעצב דמויות בלתי נשכחות של נשים.

בנובלה "לפורלה" יצר הסופר את דמותה של קרסנץ, משרתת כבת ארבעים, שמוצאה מטירול. בכפר שבו נולדה עבדה כמשרתת, מנקה בפונדק, ולבסוף התקדמה ונעשתה טבחית במסעדה מקומית.

כשהייתה בת שלושים ושבע הציעה לה מתווכת מקצועית, ששמה לב לעמלנותה ולחריצותה, לעבור לווינה ולשרת בביתם של בני זוג אמידים.

הסיפור מתמקד בשלוש השנים שעברו עליה בבית אדוניה, ומראה לנו כיצד חייהם האישיים, שהסתבכו בחייה, השפיעו עליה ועל גורלה.

קרסנץ נולדה מחוץ לנישואים, לפיכך בצעירותה "הייתה לנטל על הקהילה". כל חייה ידעה רק עמל מפרך, ומאמצים לחסוך את הכסף שהרוויחה כדי להבטיח את זקנתה.

קרסנץ מתוארת לכל אורך הסיפור במונחים של חיה: כשהיא נחה מעבודתה היא נוטה "לנמנם לה כמו חיות באורווה". בהגיעה לעיר הגדולה היא "פחדה מכלי הרכב כפי שחיה פוחדת ממכונית". היא עד כדי כך חייתית, ש"כל דבר אנושי ניכר בהתנהגותה שלה רק בצורה דלילה ומטושטשת". הכרתה דומה לזאת "שבה כלב לומד לזהות בין כל ההולכים על שתיים הסובבים אותו דמות אחת שהוא רואה בה עתה את אדונו". בכל פעם שבעל הבית מזמן אותה אליו "נפשקו שפתיה הדקות, חושפות שיני סוס חומות, ובצייתנות, כמעט בכשכוש זנב". היא "קרובה עדיין לאינסטינקט המיידי של בעלי החיים". פעם אחת היא גם מצטיירת בעיני מישהו שמביט בה כ"חיה שמתכוננת לזנק על טרפה", וכן הלאה.

מעניינים דימויי החיה השונים: בתחילת הסיפור מדובר בדימויים שמעלים על הדעת בהמה, אחרי כן – היא מזכירה כלב. בחלקו המרכזי של הסיפור כבר מדובר בחיית טרף אורבת, ולקראת הסוף היא דומה שוב ל"כלב מוכה שיודע שעשה משהו רע".

אבל מה שמשותף לכל הדימויים השונים הללו הוא שעולה מהם דמות לא לגמרי אנושית, פשוטה ומוגבלת.

גם בסיפור השני, "חלומות שכוחים" מושווית האישה לחיה. הפעם מדובר ב"חתול הרוחץ לו באור השמש המסנוור, השוצף חום, ורק ממצמץ בלאות בעיניו הזרחניות לעבר מי שקרב אליו."

כאן מדובר באישה שונה מאוד, שחיצוניותה מעוצבת למשעי: "תלתליה הנוצצים, מדיפי הניחוח הטוב, שנראו לכאורה סתורים וחסרי סדר, היו מעשי ידיה המאומצים של אומנית". אפילו חיוכה של האישה הזאת, חיוך שקט "שהרעיד את השפתיים בזמן הקריאה וחשף בכך את זיגוג השיניים הלבנות, המבהיקות", מלאכותי: הוא "היה תוצר של תרגולים בני שנים לפני המראָה".

ה"חייתיות" של האישה בסיפור רחוקה ושונה מאוד מזאת של המשרתת קרסנץ שבנובלה. כאן מדובר במישהי מפונקת, עשירה, מרוכזת בעצמה, אישה שידעה לדאוג לאינטרסים שלה, והייתה מוכנה להקריב הרבה מאוד כדי שיהיה לה נעים ונוח.

הן הנובלה והן הסיפור מתארים למעשה שתי התאהבויות שונות זו מזו מן הקצה אל הקצה, ובעצם דומות רק בהיבט אחד: בכך שהיו בלתי אפשריות, מסיבות אחרות לגמרי.

הספר קריא מאוד, כמו כל ספריו של צוויג.

אי אפשר שלא לשלוח ברכה ודברי תודה מיוחדים למתרגם, הראל קין, שהעברית שלו תמיד צלולה, מדויקת ויפהפייה. אצטט כאן את תחילתו של הסיפור "חלומות שכוחים", שמדגימה היטב את כתיבתו המקסימה של שטפן צוויג, ואת היכולת המופלאה של קין ליצור את צוויג מחדש, בעברית:

"הווילה שכנה צמוד לים.

"בשדרות האורנים הדוממות, המוארות באור הדמדומים, נשבה בכוח נשימתו השבעה של הים המלוח, ורוח קלילה שיחקה תמיד סביב עצי התפוז ותלשה מהם מדי פעם פרח צבעוני, כמו באצבעות זהירות. במרחקים הבהיקו גבעות בשמש, בתים נאים
נצצו עליהן כמו פנינים לבנות, מגדלור היתמר במרחק של מיל אחד כמו נר, והכול נצץ בקווי מתאר חדים וברורים, והיה טבוע כמו פסיפס זוהר בתוך הכחול העמוק של הרקיע. הים, שבו נראו רק לעיתים רחוקות, הרחק באופק, הבזקים לבנים – מפרשיהן הזוהרים של אוניות בודדות – התכרבל בתנועת גליו הגמישים
אל עבר טֶרֶסת המדרגות שמעליה הזדקרה הווילה, לגן מטפסת עמוק יותר ויותר אל עלוותו הירוקה של רחב ידיים, אפוף צללים, ואובדת לבסוף בתוך פארק לאה איברים, דומם כמו באגדה.

"מן הבית הנם, שעליו רבץ חום לפני הצהריים, נמתח שביל צר מכוסה חצץ, כמו קו לבן, אל נקודת התצפית הקרירה, שתחתיה נהמו הגלים בהתקפות פראיות ובלתי פוסקות, ופה ושם ניתזו מהם רסיסי מים נוצצים, שזהרו באור השמש הבוהק במנסרת אור צבעונית כשל יהלומים. שם השתברו חיצי השמש המאירים, אחדים על צמרות האורנים, שעמדו יחד כמו ידידים נתונים בשיחה, ואחרים על שמשייה יפנית שהייתה פרושה שם, ועליה צוירו דמויות מצחיקות בצבעים חדים, בוטים.

"תחת תחום הצל של השמשייה הזאת התרווחה בכורסת קש רחבה אישה, שמתחה את גופה הנאה על משענת הקש המפנקת. יד אחת, דקה וחסרת טבעת, הייתה שמוטה מטה כאילו נשכחה, וליטפה בתנועות שקטות ונינוחות את פרוות המשי הנוצצת של כלב, בשעה שהאחרת החזיקה ספר, ובו היו נעוצות העיניים הכהות, שחורות הריסים, שכאילו התחבא בהן חיוך כבוש, וריכזו בספר את שומת ליבה הבלתי מופרעת".

כל כך יפה!

אחד עשר רישומים־במילים ושני סיפורים קצרצרים יש בקובץ הצנום רשימותיו האחרונות של תומס מ' למען הכלל מאת הסופר הנורווגי שֶָׁל אסקילדסן, שנולד ב־1929 ומת ב־2021, שבוע לפני יום הולדתו ה־92.

הרישומים הקצרים מבטאים, בין היתר, את השקפותיו של הסופר, שגדל בסביבה דתית אדוקה, אבל עורר בכתיבתו סערה בקרב הציבור השמרן שממנו בא. את הספר שלפנינו פרסם לראשונה ב־1983 והוא זיכה אותו בפרס המבקרים הספרותיים הנורווגיים. באמונה הדתית הוא רואה "אמונה תפלה", ומביע את הסתייגותו ממנה שוב ושוב. כך למשל ברשימה "נקודת אחיזה" הוא מספר על מפגש מעצבן עם בעל הבית שלו, שהגיע לדירתו כדי להודיע לו שהוא מעלה לו את שכר הדירה בעשרים אחוזים, ועם זאת – מסרב לתקן את המעקה במדרגות בתואנה שרק בן שיחו הזקן זקוק לו, שאר הדיירים צעירים, ובכלל – אולי הוא בכלל זה ששבר אותו? ואז שואל פתאום בעל הבית את הדייר שלו אם הוא מאמין באלוהים. מלכתחילה לא רצה הדובר לפתוח את הדלת, כי היה בטוח שעומד שם איזה מטיף שינסה להבטיח לו חיי נצח: "רק לעתים נדירות בא מישהו, וכמעט כולם הם נציגים של כתות דתיות ששואלים אותי אם מצאתי גאולה." האנשים הללו מצחיקים ומפחידים אותו: "אנשים שמאמינים בחיי נצח אינם חושבים בהיגיון", הוא אומר לעצמו, או לנו, לכן בדרך כלל הוא לא מאפשר להם להיכנס לביתו. ועכשיו בעל הבית עם אותו עניין!

"כמעט שאלתי אותו לאיזה אלוהים הוא מתכוון, אבל הסתפקתי בטלטול ראשי מצד לצד", הוא מספר לנו…

ברשימה שנקראת "המהומה" הוא מספר לנו על חולה נפש שעבר ברחוב, הקיש על חלונות הראווה וצעק "ישו בא" והוסיף "אני באתי"…

במהומה שהחלה להתחולל ברחוב – אנשים צעקו מחלונות ביתם, חלקם ירדו לרחוב ואחד מהם אפילו חבט בחולה הנפש – מרגיש הדובר שייתכן שעכשיו תיווצר איזושהי אנרגיה חברתית שתפיג את בדידותו, אבל מתאכזב: האיש בבית ממול צועק לו "חילול הקודש" והוא אומר לעצמו: "אין לי כל צורך להיות ביחסי שלום־שלום" עם אדם שזה כל מה שיש לו לומר. "אני לא עד כדי כך בודד. בינתיים".

אבל הוא כן – בודד מאוד. מאשתו התאלמן, ואמנם חשב שאם תלך לעולמה יתפנה בעבורו מקום בארון, אבל כשהיא מתה הוא מגלה שהארון התרוקן, אבל נשאר עוד הרבה מקום, גם אחרי שניסה למלא אותו בחפצים שונים, ואז פינה את הארון וגילה שנוצר המון מקום ריק בחדר…

יש לו ילדים, אבל הם מרוחקים ממנו. בנו זועם עליו כשנודע לו שזרק את כל החפצים של אמו אחרי שמתה. את בתו הוא פוגש פעם אחת ברחוב והיא בעיניו מוזרה מאוד. כשהיא מספרת לו שהחלה לשתות שתן ולכן היא נראית טוב, הוא בטוח שהיא מתבדחת, ומגלה להוותו שלא, היא באמת נוהגת כך, והיא אפילו נעלבת כשהוא פורץ בצחוק.

כשיש לו תאונה בבית – הוא בכל זאת איש זקן שגר לבדו – רק החנוונית שנוהגת להביא לו הביתה מצרכים נחלצת לעזרתו. זה קורה ברשימה הנקראת "גברת מ'". החנוונית היא גם אחת היחידות שצוחקת אתו: כשהוא מסביר לה שאינו רוצה להגיע לבית חולים כי משם ישלחו אותו לבית זקנים, היא אומרת: "אתה בטח יודע שכבר לא קוראים לזה בית זקנים, אלא בית אבות," ושניהם פורצים בצחוק ממושך. "האווירה הייתה כמעט מרוממת, זו שמחה גדולה לפגוש אנשים עם חוש הומור."

לו עצמו יש חוש הומור למכביר. למשל, כשבתו מסבירה לו שהשתנתה, היא כבר לא אותו אדם, הוא אומר לעצמו: "בזה לא היה לי ספק, זה הגיוני, לא ייתכן שתהיה אותו אדם לפני ואחרי שהתחלת לשתות שתן"…

חוש ההומור שלו ציני וחריף. למשל, ברשימה "אנשים בבית קפה", שבה הוא מספר איך ניסה למשוך תשומת לב, להביא להתחלה של שיחה עם מישהו, ולכן זרק את הארנק שלו בתקווה שמישהו יגיב,ישים אליו לב, ינסה לעזור לו… הוא מתבדה. את אף אחד הוא לא מעניין. כולם מתעלמים מהארנק ומתנכרים לאיש. "כך מתנהגים היום אנשים בבית קפה, את זה לפחות למדתי. אף פעם לא מפסיקים ללמוד, אבל מה הטעם בזה, ממש לפני מותך."

ברשימה "המהומה" הוא מספר שהוא נוהג לעמוד ליד החלון כי שם, בחוץ, "תמיד יש לפחות משהו שמתנועע, כאן בפנים זה רק אני ומחוגי השעון."

ברשומה "תומס" הוא מהרהר על הפרקטיקה שהייתה נהוגה בברית המועצות בימי "הטיהורים הגדולים": את הנידונים למוות הרגו אז "בירייה בעורף בדרכם לתאיהם, להמתין להוצאה להורג. פתאום, בלי כל אזהרה", והוא מוסיף: "בעיניי זה גילוי של שמץ אנושיות בלב כל האומללות". אבל, הוא מתפלמס, "העולם נזדעק: לפחות שירשו למות פנים אל פנים מול כיתת היורים" ועל כך הוא משיב: "יש מידה מועטה של ציניות בהומניזם הדתי, נו, בהומניזם בכלל."

הקובץ הקצרצר הזה, במיוחד אחד עשר הרישומים־במילים, מעניין וראוי לתשומת לב.

תרגמה מנורווגית: דנה כספי

מה פשר אמירתו הידועה של רבי עקיבא, שהסביר כי "הכול צפוי והרשות נתונה"?בפני מי הכול צפוי? ומה המשמעות של "הרשות נתונה"? מה חזק יותר בין שני חלקי המשפט? האם מכיוון שהכול צפוי אין האדם יכול להשפיע על גורלו, או שמא ההמשך סותר את ההתחלה, הווי אומר – גם כאשר הכול צפוי, הגורל אינו חתום ויש בכוחו של אדם להשפיע על מהלך חייו?

שאלות מעין אלה הן לִבה של הנובלה חייו המוזרים של איוון אוסוקין, יצירתו הספרותית היחידה של פיוטר דמיינוביץ' אוספנסקי, שראתה אור לראשונה ברוסית בתחילת המאה העשרים. לימים תרגם אותה המחבר לאנגלית, עם שינויים ותוספות.

בפתיחתה של הנובלה אנחנו פוגשים את איוון אוסוקין שמאוהב בזינאידה, אישה צעירה שמפצירה בו להתלוות אליה בנסיעתה לחופשה ארוכה בקרים. אוסוקין משתוקק לנסוע, אבל אינו יכול להרשות לעצמו להצטרף אליה, בשל עוניו. 

עד כאן הכול מתנהל במישור ריאליסטי ושגרתי, אלא שבשלב מסוים מתחיל מעין מסע מיסטי ומָגי: אוסוקין מתייצב בביתו של קוסם שיש בכוחו להחזיר את הצעיר אל רגע מסוים בעברו, כדי שיתחיל משם שוב את חייו, וינסה לשנות את מהלכם. אם יצליח, ימנע את שלל התקלות והטעויות שבעטיין הגיע עד לנקודה בזמן שבה הוא נאלץ להיפרד מאהובתו. אוסוקין מבקש מהקוסם להחזירו אל ימיו כתלמיד בבית הספר, ומחליט שהפעם יתמיד בלימודים ויהיה חרוץ: הפעם לא יסלקו אותו בבושת פנים, הוא לא יחזור על כל המשגים שעשה בעבר. 

רגע לפני שהקוסם מחזיר אותו אל עברו הוא מזהיר אותו ואומר לו ששום דבר לא יעזור. הוא מועד לעשות שוב את כל הטעויות, ובדיוק באותו אופן, ולהביא לאותן תוצאות בדיוק.

הרעיון הזכיר לי את הפרק "דוב לבן" בסדרה המרתקת "מראה שחורה" מבית היוצר של הבי־בי־סי. הפרק שודר לראשונה ב–2013. במרכזו – אישה צעירה שמתעוררת כל בוקר למציאות חיים מזוויעה. היא לא יכולה לזכור שהכול כבר קרה בכל אחד מהימים הקודמים, שכן כל לילה מוחקים לה את הזיכרון, וכל בוקר היא מתחילה הכול מחדש. 

בתחילת חזרתו אל העבר, אוסוקין זוכר שכבר היה שם. בהמשך הזיכרון מתעמעם, הוא נסחף שוב אל חייו. אמנם פה ושם יש רגעים שנראים לו מוכרים, הוא חווה מעין Déjà vu (חוויה שכולנו מכירים!), אבל הקוסם צדק: אין לאוסוקין שום סיכוי לשנות את מה שקורה וקרה, אם הוא עצמו לא ישתנה. 

כנראה שאת הגלגולים האלה הוא חוזר ועושה שוב ושוב, בלי לזכור. האם צריך לקרות משהו כדי שהם יוכלו להיפסק? "בני האדם חוזרים תמיד על אותן טעויות. ראשית, הם פשוט אינם יודעים שהם חגים במעגל, ואם ישמעו זאת יסרבו להאמין," אומר הקוסם, ומסביר לו שאינו מבקש את "הדבר הנכון", ולכן הוא "משול לאדם שגווע ברעב, אבל אינו יודע לבקש לחם ומבקש מה שבכלל אינו נחוץ לו." 

אוספנסקי מנסה להסביר לנו שאם לא נלמד, אם לא נפיק את הלקח הנכון, אם לא נבין מה באמת חסר לנו, מה עלינו לרצות ובמה עלינו להשתנות, אנחנו מועדים לחזור שוב ושוב על אותם חיים, ולא נצליח – זה מה שהבנתי – להתגלגל לקיום נעלה ומשופר יותר. 

יש בספר איזה קסם, שהולך ומתפוגג, לטעמי, שכן הוא נעשה יותר ויותר דידקטי, במיוחד בנספח ובפרק 27, האחרון. שני החלקים האלה לא היו, כאמור, במהדורה המקורית ברוסית, אוספנסקי הוסיף אותם למהדורה האנגלית. שם כבר לא מדובר בסיפור, אלא בהרצאה. 

החלקים ההתחלתיים, אלה שבהם אנחנו חווים את חייו המשוחזרים של אוסוקין ונוכחים לראות כיצד ומדוע הוא לא מצליח לשנות בהם כלום, הרבה יותר מעניינים ומוצלחים בעיניי. "למה אני שוב חושב על זה?" תוהה אוסוקין בגלגולו החדש, ואז, "שוב מערסל את עצמו על ידי אותם חלומות נושנים בהקיץ." גם בגלגול החדש הוא אומר לעצמו שהוא "מבין למה לא יכולתי ללמוד אז", כי גם בפעם המי יודע כמה הוא משתעמם כל כך בבית הספר…

"כמה קל, מתברר, ליפול אל בורות ישנים", וגם "אין הבדל מהותי בין העבר להווה", הוא מהרהר… האם החלומות שאנחנו חולמים, בהקיץ או בשינה, אינם אלא זיכרונות קדומים? מחשבה מעניינת…

המעגליות הבלתי נמנעת, שמתרחשת כשההתחלה של הסיפור חוזרת אל סופו, מילה במילה, משעשעת ומעוררת מחשבות.

האדמומיות הגנטית שהיא סובלת ממנה התלקחה על פניה ועל צווארה כמו מנורות נייר זוהרות שרועדות ברוח, אבל למרות הכול, מה היא כבר יכולה לדעת על המהלך של הסבל?

היא לא מודעת לכך שהמידות משתנות, שהפרופורציות כבר לא נמדדות כעת על פי קנה מידה אנושי אלא בפעולות של ממש: להישאר ישובה על הספה עד עלות השחר כדי להימנע מכניסה למיטה.

לשמוע שירים חדשים ברדיו בדרך לעבודה ולחשוב שהוא כבר לא יכיר אותם, להירדם מחובקת עם האפודה הירוקה שמאורו קנה לעצמו ברייקיאוויק, להשתמש בזרעי השומשום הקלוי האחרונים שנותרו מאלה שקנינו יחד בשוק באותו קונוס מנייר שממש הצחיק אותנו, כי כשפירקנו את העטיפה במטבח כדי להכניס את השומשום לצנצנת, התברר שמדובר בעמוד שבו מופיעות מודעות של שירותי ליווי. כל פעולה מתאימה לאיזשהו גודל, לאיזשהם גובה ומשקל, והסכום הכולל הוא מידת הריק והכאב שאני חשה כשאני מנסה להשלים עם העובדה שכבר לא הייתי חלק מהתוכניות שלו לעתיד.

תרגם מקטלאנית: יוסי טל

APRENDRE A PARLAR AMB LES PLANTES
Marta Orriols

פאולה היא רופאה בכירה במחלקת ילודים: המקום שבו פוגשים כל יום את נס הבריאה. מתוקף תפקידה, פאולה מקדמת את פניו של הנס ועוזרת לו. ממש בתחילת הספר, בפרק הראשון, אחרי הקדמה קצרה, אנחנו פוגשים אותה כשהיא מפצירה בילודה שזה עתה באה לעולם, מבקשת ממנה את הדבר היחיד שמוטל עליה עכשיו לעשות, כדי שתתחיל לחיות: "היי, קדימה, עשר, אחת־עשרה, שתים־עשרה, שלוש־עשרה… קדימה, תנשמי, ביקר לי מכול, אני מבטיחה לך שאם תצאי מזה, הכול יהיה בסדר…" היא מבטיחה לפעוטה שזה עתה הגיחה אל העולם: "הכול טוב כאן, שבע־עשרה, שמונה־עשרה, תשעי־עשרה, עשרים. כדאי לחיות, את מבינה?" ומסבירה לה ש"שוכבת שם אישה אחת שהיא האימא שלך ובלעדייך היא אבודה." מסתבר שאין די בידע מקצועי: צריך גם מעורבות נפשית, רגשית, כדי להביא לתוצאה הרצויה, לגרום לאדם שזה עתה נולד להישאר בחיים.

אל נס החיים צמוד, כמובן, גם המוות, והוא בעצם עניינו העיקרי של הסיפור המופלא שמסופר בספר שלפנינו.

הוא מתחיל במילים הפשוטות כל כך, לכאורה, מילים המבטאות את מה שבדרך כלל מובן מאליו: "היינו בחיים". הרי רוב הזמן אנחנו לא חושבים על עובדת היותנו בחיים. ממש כמו בני הזוג המתוארים בפתיח לרומן, "המוות היה של אנשים אחרים": אנחנו צופים בו מרחוק, שומעים עליו, ולא חשים בו לעומק, לא ערים כל הזמן לכך שהוא אורב גם לנו, כל הזמן.

פאולה, שהסיפור נמסר מפיה, מתארת את שעות חייו האחרונות של מאורו, בן זוגה: איפה היה. מה עשה. מה אמר. איך נראה. ועד כמה לא העלה בדעתו שבעוד זמן לא רב, עוד לפני סוף היום, כבר יעלם מהעולם.

הסיפור הוא על האבל של פאולה, שהסתבך, כי ברגעים הסמוכים מאוד למותו של מאורו הוא הספיק להודיע לה שהוא מתכוון לעזוב אותה, כי יש לו מישהי אחרת.

איך אפשר להתמודד עם מותו של גבר שהיה שלך במשך שנים רבות, ואז הפסיק להיות שלך, וכעבור זמן קצר, פחות משעה, עזב את העולם? איך מתמודדים עם מותו? מה עושים עם כול העבר המשותף, ששינה בדיעבד את צורתו, לצמיתות?

מרתה אוריאולס מפליאה להתמודד עם השאלות הללו. אחד הלקחים שפאולה מפיקה מ"מה שקרה עם מאורו" הוא – שגם את התקווה אפשר לאבד. אפילו לתינוקת שהפצירה בה כל כך לנשום, להתקיים, להתחיל להשתתף במשימת החיים, היא כבר "לא מבטיחה שום דבר," משבחרה בחיים והחלה לנשום. שכן אחרי מותו של אהובה פאולה נאלצת להמציא את עצמה כל יום מחדש, "נבגדת, בודדה, ועם חובות שמצפים ממני למלא."

הספר יפהפה. עתיר תובנות ונוגע מאוד ללב. למשל – "היה עלי להרגיע אותה קודם כדי שהיא תוכל להרגיע אותי מיד אחר כך", פאולה מספרת על חברתה הקרובה. או: "המוות מתקן את כל מה שאינו בר תיקון, הוא בלתי הפיך, והוא מעוות הכול. הוא שינה את מאורו ומיקם אותו במקום ההולם קדושים ותמימים. המוות דומה לאביב." לעומת זאת "האבל הוא מחולל מחלה זיהומית בעל יכולות התרבות והדבקה – יכולות שאינן תלויות ברצונו של זה שאיבד מישהו אהוב." היא מתייסרת מגעגועים, "למרות הכול", ו"זה מה שמעצבן," שכן "כאב של אישה שונה מזה של אישה שזה עתה נעזבה."

החיים בספר הזה יכולים להיראות כמעין משהו חיצוני, כך למשל פאולה מספרת על שתי מתמחות שעובדות במחלקה: "הן כל כך צעירות והחיים יושבים עליהן כל כך יפה…"

היא מיטיבה לתאר את האבסורד המייסר שנמצא במהות הקיום: העובדה שחפצים, "כרטיס קולנוע ישן, או סכין גילוח" שהיא נתקלת בהם, כמו גם צמחים שמאורו שתל, למעשה – העולם כולו! – ממשיכים בשלהם, שורדים, מתקיימים, גם אחרי שאדם אהוב מת: "אף אחד לא הודיע לנו שהירקה תשרוד הרבה אחריו, אף אחד לא אמר לי שבצמחים שלו אני זאת שתצטרך לטפל עכשיו."

לקראת סופו של הרומן מתברר תפקידה האחר של רופאת ילודים: לא רק לשכנע תינוק לנשום ולהתחיל את מסכת חייו, אלא גם ללוות אל מותה תינוקת נטושה, בת שלושה ימים, שאמה השאירה אותה לבדה כדי שתימסר לאימוץ, אבל היא חלושה וחולה מכדי לשרוד. בתוך האינקובטור הקטנה מחכה "לַבִּלתי נמנע בהדרת כבוד מעוררת פליאה." פאולה, ביחד עם האחות האחראית מחליטה להיות שם אתה. "אנחנו נהיה כאן, נהיה חלק משבריר החיים שנגזר עליה להיות. לא נשאיר אותה בודדה. […] אנחנו נחזיק אותה בזרועותינו ונעביר אותה בינינו כל חצי שעה," וכך הן נוהגות, "ואז המוות לוקח אותה ממני ללא היסוס, הוא לוקח אותה, אך הפעם הוא בא בזמן, ואני מרגישה שהצלחתי לנצח אותו במשחק. אני כאן. אני לצדֵך."

היינו עדים למעגל חיים שלם: לידה ובעקבותיה הנשימות הראשונות, צווחת החיים המבשרת על ההתחלה ואז – המוות הבלתי נמנע.

בין לבין אנחנו מלווים את פאולה, את חייה, את מאבקיה, את ההיסטוריה הפרטית שלה, שמבהירה לנו מדוע לאישה שכל כך אוהבת ילדים ומיטיבה כל כך להבין אותם אין ילדים משלה, ומבינים את הניסיון שלה "ללמוד לדבר עם הצמחים": להגיע לכדי "פעולה אינטימית שבכוחה לשנות מצב נתון, פעולה של אמונה בשביל אלה שאינם מאמינים בניסים".

תרגם מקטלאנית: יוסי טל

APRENDRE A PARLAR AMB LES PLANTES
Marta Orriols

אחד המיזמים האחרונים של אוריאל קון מהוצאת תשע נשמות, הוא הסדרה "מסה קריטית".

כך כתב קון בפייסבוק: "אני מרגיש שיש לנו הזדמנות מעולה לבסס מסורת של קריאה בבתי קפה ובכלל חשיפה למיטב ההוגים העכשוויים, בתוספת טקסטים קלאסים שהם אבני דרך מחשבתיים. מכרנו שתי הדפסות קטנות ויש סיכוי שמיצינו את מרבית הקהל הטבעי ליוזמות מסוג זה. אלא שכל הקטע הוא להגיע לסטודנטים, לאנשים שהפסיקו לקרוא, לקוראי מאמרי דעה בעיתונות – תחום שאיבד את כל המעוף הפוטנציאלי שלו.

לפי הרעיון הדמיוני שלי, בתי קפה מקדמים את הסדרה, גם קומץ חנויות עם כוונות תרבותיות. נקודות מכירה שמזהות את חשיבות התרגום של הוגים (לא פוקו, דרידה, בודריאר או יתר האישים שהיו רלוונטים בשנות השבעים והשמונים, אלא כאלה שמשפיעים וחושבים היום). במציאות המסחרית והשטוחה לחלוטין שלנו, קשה לי לראות בית קפה הופך למרכז הגותי. במציאות, החנויות יבקשו עותקים רבים במימון המו״ל, בזכות החזרה מלאה ועם קידום חלש – השוויון הלא שוויוני שלפיו כל ספר שווה לשכנו."

והוא הוסיף לדבריו תהייה: האם עולה לכם דרך קידום חלופית, מקורית וכזו שתעזור לטקסטים לקחת חלק בשיח הציבורי?"

בינתיים ראו אור שבע מסות קצרצרות, כשניים עשר עמודים כל אחת:

המסה "טלפונים ועורבים" מאת פבלו קצ'אז'יאן, סופר, משורר ומוזיקאי ארגנטינאי ממוצא ארמני (תרגמה מספרדית מיכל שליו) עוסקת בהשפעתו של הטלפון הנייד על חיינו: אנחנו, הדור ש"חווה את הרגעים האחרונים בהיסטוריה שבהם אי אפשר היה לאתר אותנו". אחת מטענותיו היא שהטלפונים מתחרים בנו, שהם "אנוכיים מכיוון שהם נוצרו על ידי בני אדם אנוכיים".

במסה "התיק" (תרגם יונתן בנשלום), מתאר וילם פלוסר אובדן של תיק שהיה ברשותו, והכיל ניירות רבים: "שיירים של מחשבות, משאלות ודמיונות" שכתב. התיק לא סתם אבד, אלא נגנב ממנו, אבל התיק נמצא בקרן רחוב על כל תכולתו, "הפורץ השאיר אותו שם כי החליט שאין לו שום ערך," מוסיף פלוסר באירוניה עצמית משובחת: "ביקורת ספרותית מחמירה ביותר."

במסה "נגד האספירין" (תרגמה מספרדית אנה וולוביץ') מספרת ויויאן אבן-שושן על המיגרנות שמהן היא סובלת, ודנה בדרישה לבריאות ש"הייתה לערך עליון של תקופת הדיכוי העכשווית, המעודדת איכות חיים גופנית שמבוססת על הגבלות, הימנעות מתענוגות ועל מכשירי עינויים בחדרי־כושר."

ב"קסם ואושר" (תרגמה מאיטלקית דנה שם־אור), תוהה ג'ורג'יו אגמבן אם "אושר מקיים עם הסובייקט שלו יחסים פרדוקסליים", ואם "אדם מאושר לא יכול להיות עד לאושרו שלו."

ויליאם מוריס במסה "מניפסט הליגה הסוציאליסטית (תרגם מאנגלית יורם נסלבסקי) פורש בפנינו את עקרונות הסוציאליזם ואת הטענה המוכרת שלפיה "המעמדות בעלי האמצעים, הלא יצרניים, יכולים להחזיק במעמדם הודות לעמלם ללא שכר של המעמדות היצרניים", וכי "הנכס היחידי הנמצא בבעלות אנשי המעמד היצרני הוא כוח העבודה הטמון בגופם."

את מאמרו "אחרי ההתמוטטות שלושה הרהורים על אודות היום שאחרי" (תרגמה מאיטלקית אנה וולוביץ') כתב פראנקו "ביפו" ברארדי ב-2020, בעיצומה של מגפרת הקורונה, בימים שבהם האנושות הסתגרה בבתים והקפידה על ריחוק חברתי, מה שברארדי מכנה "האפוקליפסה הוויראלית" של ימינו. אכן, לפני שנתיים הרגשנו כולנו שאנחנו חיים בתוך אפוקליפסיה כמעט דימיונית. ברארדי חוזה אמנם במסה שלו את דעיכתה של המגיפה, אבל בכל זאת סבור שהשפעותיה יהיו משמעותיות וארוכות טווח. "[…] כדור הארץ עייף משחצנותם [של בני האדם]" ולכן, כך הוא כותב, הוא "שיגר מערכת בזק כדי להחריב את הרצון לעוצמה שלהם. האדמה מתמרדת נגד העולם, סוכניו של כדור הארץ הם שיטפונות, שריפות, ומעל כולם, ייצורים זעירים."

אין ספק שברארדי צודק באבחנותיו, אבל לגמרי לא ברור אם האנושות באמת למדה את הלקח בעקבות מגפת הקורונה, והאם אותה "אפוקליפסה" באמת שינתה משהו בהתנהגותנו.

המסה היפה מכולם לטעמי היא "מחשבות על הקרפדה המצויה", מאת ג'ורג' אורוול (תרגם מאנגלית יוחאי ג'ירפי). אורוול כתב אותה ב-1946, זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השנייה.

הוא מתאר בה את יופיו של העולם באביב. כיצד "אפילו ברחוב המזוהם ביותר יודיע האביב על בואו", את ההתבהרות הנראית פתאום  בין הארובות, את "הירוק העז שנובט מתוך אתרים שהופגזו." כמה יפה הוא מראה את "האופן שבו הטבע ממשיך להתקיים בחוסר רשמיות, כביכול, בליבה של לונדון."

במהלך המלחמה, כך הוא כותב, "בכל פברואר מאז 1940", הוא התחיל לחשוב "שהפעם החורף יימשך לנצח." אבל האביב חזר, "פתאום לקראת סוף מרץ קורה הנס ושכונת העוני המתפוררת שבה אני חי משנה את פניה. בכיכר שלמטה השיחים המפויחים נעשים ירוקים, העלים מתרבים על עצי הערמונים, הנרקיסים פורחים, פרחי הקיר נובטים, מדי השוטר נראים כחולים ונעימים לעין, סוחר הדגים מקדם את פני הלקוחות בחיוך, ואפילו צבע העורבים משתנה אחרי שחשו בניחוחו המרגיע של האוויר והעזו להתרחץ, לראשונה מאז ספטמבר שעבר." המסה עתירה בתיאורים ואבחנות יפים כאלה. היא נקראת "מחשבות על קדפדה מצויה", כי אורוול מתמקד בה, אם כי היא, "בשונה מהעפרוני ומהרקפת, מעולם לא קיבלה את שבחי המשוררים".

דבריו המתוקים, מלאי ההומור, גודשים את הלב בשמחה.

איזה ספרון מקסים!

צפע באוויר ספרו של גיא קוטב, איש רשות השידור, מכיל שישה עשרה סיפורים קצרצרים, אורכו של הספר כולו 78 עמודים, אבל זהו מעט שמכיל את המרובה. יש בסיפורונים הללו עוצמה ויופי רבים מאוד.

בכל אחד מהם "מככב" בעל חיים כלשהו: צבי, צב, חמור, צבוע, כבשים, צפע, שועל, נחליאלי, צופית, שני כלבים שונים, ציפורים… בעמוד הראשון מופיע רישום ובו משורטטות הדמויות הללו של החיות, ולצדן כתוב שם המקום שבו התגלו בכל אחד מהסיפורים.

החיות מפתיעות, חכמות, מבינות יותר מכפי שאפשר להעלות על הדעת, ובני האדם שנתקלים בהן מגיבים אליהן בשלל דרכים: מצילים, נבהלים, מתלהבים, פוחדים, עוזרים, מתפעלים – כל סיפור והמפגש המקסים שבין חיה לבן אדם.

לפעמים אנחנו מופתעים: אהה, אז את העולם ראינו עד כה מתוך עיניו של צב! או נחליאלי! לפעמים הלב נשבר: אנחנו מלווים בתחושה של זוועה את הכלב המשפחתי הנטוש, שבתוך שניים או שלושה עמודים נכנס לנו לתוך הלב, ולפעמים אנחנו מתמלאים בגאווה: אז הילד באמת עזר לחיה ההיא! הוא לא חלם עליה!

בכל הסיפורים המפגש מרגש מאוד. בני האדם יכולים להיות אטומים, כמו למשל בסיפור החותם את הקובץ, "ספארי", היחיד שחורג מגבולות מדינת ישראל ומגיע עד לאפריקה, לסוואנה, שם התיירים מקפידים "קודם לתעד ואחר כך לחוות", וכמובן ש"אם יש קליטה סלולרית" הם מזדרזים לשתף קודם כול ברשת. כשמתרחש לנגד עיניהם רגע איום ונורא – תנין מתנפל על גור של גְנוּ, מתוך עדר שחוצה את הנהר: "הגור המבועת שחרר זעקה גדולה, ואמו זינקה לצידו, חסרת אונים, מצטרפת לקריאות השבר של בנה. היא יצאה מהטור ההומה, שהמשיך בחצייה מהירה ומבוהלת, אבל לא יכלה להושיע. היא הביטה בגור הפועה עד שראשו נעלם
מתחת למים. עמדה שם עוד רגע, קפואה, לא יודעת את נפשה, ואז נכנעה והתקדמה עם העדר החוצה את הנהר." התיירים שמחים ומתרגשים: "רגע הזוועה בחייה הונצח בעשרות כרטיסי זיכרון של מצלמות משוכללות. התיירים המרוצים
סימנו עוד 'וי'". לעומת זאת יש סיפורים שבהם בני האדם רגישים לחיה, מסייעים לה ואפילו מצילים אותה.

מרגש במיוחד בעיני הוא סיפור שבו אין בני אדם בכלל: "יומולדת", שמתחיל כשהציפור האם, החוואית, מצייצת בהתרגשות ומסֵבה את תשומת לבו של החוואי האב: "תראה […] סדק בביצה!" ואז "החוואי החסון, בעל המראה האצילי," מתקשה "לשמור על ארשת קוּלית": הם מצפים לבקיעתו של הגוזל. החוואית האם נוזפת בבן זוגה: "אתה רק מלחיץ אותי," ומבקשת ממנו שיצא "להביא משהו לצוהריים. אולי זו תהיה ארוחה משפחתית ראשונה." הוא נעתר לבקשתה, אך מרוב התרגשות מתקשה להתרכז בציד. כשהוא שב הוא כבר שומע את ציוצו של "הגוזל שלהם", ואז "בעזרת המקור, שקטל מכרסמים וקרע את בשרם של זוחלים ארסיים, החל להפריד בעדינות, באהבה, רסיסי קליפת ביצה מהפלומה הרכה." מילות הסיום של הסיפור: "הוא סקר את הגוזלים בעיניים צהובות וצייץ חרש: 'יומולדת שמח!'" נוגעות כל כך ללב! איזה תיאור מקסים של הורות אבהית, של נס הופעתם של חיים חדשים!

יש סיפורים שהמוקד בהם הוא משחקי מילים, כמו למשל "אספרסו": פרחי רפואה נמצאים בקפטריה ומחליפים רשמים ממבחן באנטומיה שזה עתה סיימו. הם מפריחים אל חלל האוויר מילים סתומות: פיבולה, קרינאום, פמור, ולשאלתה של אישה שעומדת לצידם בתור הם משיבים שכן, אלה מילים של ממש, "הכול שמות עצם". חבריו שואגים מצחוק, שכן פירוש המילים הללו הוא שמות של עצמות בגוף…

גם בסיפור "צופית" יש משחקי מילים: הצופית הזכר אומר לצופית הנקבה שבני הבית זוללים פירות מעץ השזיפים, ואז הדֶק שלהם מוכתם, "זה עץ מלכלכך מאוד. לטפל בו זו עבודה שיזיפית"… והוא ממשיך להתבדח: "איש אחד, ממש כמו אלה שגרים כאן בקן האבן הגדול, מארח חבר ומשוויץ בעץ השזיף שלו. 'אתה יודע,' אומר האיש, 'זה עץ של שזיפים שחורים!' 'וואללה', עונה החבר, 'אז למה הם אדומים?' 'אה,' עונה האיש, 'זה כי הם עדיין ירוקים…'" ילד מתבונן בצופיות ומתפעל מהן, ואז אחיו מזרז אותו: 'יאללה, אורי […] אתה מאחר לצופים". נראה שהכותב לא היה מסוגל להתאפק ולוותר על משחק המילים, צופית – צופים, וזה פשוט חמוד…

הסיפורונים אמנם קצרים מאוד, אבל יש בהם בכל זאת רבדים וקונטרפונקט: לא רק עלילה אחת ליניארית, אלא עלילות קטנות שמשתלבות זו בזו ויוצרות ביחד מורכבות. למשל, בסיפור שבו כלב משפחתי ננטש, אנחנו יודעים במילים ספורות משהו על המשפחה, על אמם של הילדים שמתה זה עתה, על המצוקה המשפחתית שיוצרת עוד ועוד כאב, ובסיפור "שועל" אנחנו פוגשים נפש רגישה של חיה טורפת מטבעה, שאחרי מפגש מדאיג עם אישה שהוא חושש לגורלה וסבור שמפלצת מתכת טרפה אותה (לקוראים ברור שמדובר במכונית), משהו משתנה בו: אמנם הוא יודע ש"זהו דרכו של הטבע", ש"יש טורפים ויש נטרפים. כולנו חלק משרשרת המזון", אבל לאחר אותו מפגש מתעוררים בו יצרים צמחוניים: "באותו לילה לא הצליח לאכול. חוגלה המומה לא ידעה את נפשה כשנתקלה בו עם אפרוחיה, וראתה אותו מביט בהם וממשיך בדרכו."

זוהי, כמובן, השלכה. והרי הסיפורים כולם אינם אלא השלכה של רגשות אנושיים על חיות. אבל מכאן בדיוק נובע יופיים המיוחד!

המופע של גארי הוא מסוג הספרים שאי אפשר להפסיק את הקריאה שלהם. הוא לופת והוא ערמומי. כך למשל, הפרק שזוכה לכותרת "הראשון" מופיע פתאום בעמוד 225 (מתוך 277), ומשם העלילה סוחפת בעוצמה רבה עוד יותר. עד לסוף שסוחט את הלב, ולא חס על הקורא.

המופע של גארי הוא סיפורו בגוף ראשון של פושע: כייס, שודד וגנב. הוא מספר לנו על הילדות הקשה שלו, על אמו המזניחה ואביו האלים. מה יכול "לצאת" מתוך בית שבו האב לוקח את בנו הקטן לגנוב, ומלמד אותו שהירח הוא האויב הכי גדול שלו? למה אפשר לצפות מילד שאביו התאכזר אליו כל כך – למשל, את גור הכלבים האהוב שלו הוציא מהבית ונטש בשדה מרוחק, וזאת – בנוכחות הילד שלבו נשבר?  

נל ליישון מעניקה לדובר שלה, גארי, קול ייחודי ומשכנע. גארי הוא אמנם פושע, אבל ברור לגמרי שאינו אדם רע מיסודו. כך למשל באחת הפריצות שלו אל החדר שבו מחזיקים את מעטפות השכר של מפעל כלשהו, במקום לקחת לעצמו את השלל הוא מכניס סכומי כסף גדולים לתוך המעטפות של הפועלים הפשוטים, על חשבון המנהלים, כמעין מעשה של רובין הוד, שנהג, כזכור, לשדוד את העשירים ולהעביר את כספם לעניים.

גארי הוא אמנם פושע, אבל הוא רגיש לזולת. כשהוא עד לפגיעה באישה זקנה הוא מתקומם, נזעק וזועם על מי שפגע בה, ומודיע לו שמותר לשדוד, אבל אסור לפגוע בזקנה חלשה ומבוהלת.  

שוב ושוב אנחנו נתקלים ברגישותו: כשהוא מגלה בוקר אחד ילד פעוט שמדדה אל חדר השינה של אמו וסוחב עליו חיתול כבד, גארי מסתלק משם. אמנם בלילה שכב עם אותה אישה, אבל כשהוא מגלה שהיא אימא, הוא מרגיש בכובד האחריות לשלומו של בנה הקטן. וזהו, כך נגלה לקראת סופו של הרומן, בעצם המוקד שלו.

כבר בהתחלת הסיפור מגלה לנו גארי שיש לו בן. מיהו אותו בן? איך הוא משתלב בתוך חיי הפשע של אביו? 

"גבירותיי ורבותיי," אומר לנו גארי לקראת הסוף, "הגענו לחלק האחרון במופע של גארי, אבל אל תמהרו. קחו את הזמן. לאט לאט, בנחת. כי אחרי שהחלק הזה ייגמר אנחנו נלך כל אחד לדרכו ואתם תיפרדו ממני. אם החזקתם מעמד, אם עברתם איתי את כל הדרך הזאת, אולי תגלו שלמדתם לחבב אותי. ואחרי העמוד האחרון, אולי אפילו תתגעגעו אליי. אתם יודעים עליי הרבה כי קראתם את הזיכרונות שלי. האמת היא שאתם יודעים עליי המון, כמו שאמרתי לכם שיקרה. ויותר מהכול יש דבר אחד שאתם יודעים מצוין (ואם לא אז לא הקשבתם כמו שצריך ומגיע לכם בעיטה בישבן), וזה הדבר: אני יודע הכול. ובגלל שאני יודע הכול אני גם יודע מה אתם חושבים. ואני יודע מה אתם רוצים.
[…]
ועכשיו אני יכול להשאיר אתכם ככה ולא לספר לכם כלום. אני יכול, אני יכול להשאיר את החורים פתוחים ולא לסגור אותם. אני יכול להשאיר אתכם מתחת לעצים בפארק ולא לזרוק לכם פירור.

אבל אני לא בנאדם כזה, נכון?"

הוא אומר, ואז מספר לנו הכול. שוזר ביחד את כל החוטים בסיום דרמטי,  מפורט ומרגש.

כדרכה של ספרות טובה, המציאות שנל ליישון בוראת שובה אותנו לתוכה. כמו שבספריו של המינגווי אנחנו מתפעלים מדייגים או מטוריאדורים, גם אם בעולם האמיתי אנחנו סולדים מפניהם, כך גם בספר שלפנינו אנחנו מוצאים את עצמנו מצדדים בגנב, שיודע היטב את "מלאכתו": אנחנו מלווים אותו כשהוא מפיל את המעיל שלו, כבר בתחילת הסיפור, על תיקה של אישה שיושבת בפאב, ואז מרים אותו ביחד עם המעיל. אנחנו מלווים אותו אל השירותים, שם אנחנו מתרגשים ביחד אתו מהשלל. ואנחנו מבודחים ביחד אתו כשהוא חוזר אל הפאב, מנחם את האישה שגילתה כי מישהו גנב את ארנקה, ומזמין אותה לכוסית שתייה, בעזרת הכסף שזה עתה גנב ממנה, ועוד זוכה לשבחים: "בזכות אנשים כמוך […] עוד יחזור לי האמון באנושות. והיא מקרבת את הכוס לפה, שותה את הבועות שקניתי לה בכסף הנחמד שלה."

אז כן, כמובן שאנחנו מתעבים גנבים, אבל לא כאן. לא בספר הזה.

ועם זאת, אנחנו גם מתייסרים עם גארי. עם ניסיונותיו להשתקם, להתיישר, להצליח לחיות אחרת. מתייסרים אתו כשהוא מרגיש שהוא "חוזר להיות מה שבני אדם היו פעם. אני שחוזר להיות חיה". וכשהוא רואה באיזשהו בוקר את האנשים סביבו: "אני רואה את האורות נדלקים בדירות ממול כשאנשים מתעוררים. הם גם כן חיות, בדיוק כמוני, רק שבייתו אותם. הם בכלובים והם יוצאים משם בשביל ללכת לעבודה, יש להם שגרה, לוחות זמנים, כל מה שהבעלים שלהם נותנים להם…"

וזה יופיו של הסיפור: הוא לוקח אותנו אתו לכל מקום שאליו הוא מבקש להגיע אתנו.

תרגומו של הספר הוא מעשה מחשבת. רותם עטר הצליחה להעביר את שפתו של גארי לעברית משכנעת. מצד אחד – מלוטשת ומדויקת, ומצד שני – כזאת שיש בה שיבושים שמרמזים על הרובד הלשוני שבו גארי מדבר. למשל, "עשתה לי כן עם הראש" (במקום המילה המקובלת, המעצבנת, "הנהנה"), או "אני מכניס את התיק מתחת למיטה והולך לכניסה בדיוק ששרון נכנסת בדלת" (במקום, כמובן, כששרון, וכן הלאה). השיבוש הקטן הזה, האופייני כל כך לדוברי עברית כשהם לא מדייקים, מיטיב לחקות את רוחה של האנגלית של גארי. 

המתרגמת השכילה גם להערות לעברית הקשרים תרבותיים שהקורא הישראלי לא מכיר בהכרח. למשל את Guy Fawkes Night, הלילה שבו נהוג להצית באנגליה מדורות או לשלוח זיקוקים, תרגמה "בחג של ליל המדורות", ובכך תיווכה לקורא את המשמעות במקום לתרגם מונח זר שהקשרו אולי אינו נהיר. 

לסיכום, מדובר בספר קריא, מעניין ומעשיר. 

תרגמה: רותם עטר

Nell, Leyshon
Memoirs Of A Dipper

דורי מנור – המשורר, העורך – אחראי לאחת ההתפתחויות החשובות והמרגשות ביותר שהתרחשו בעולם ספרות העברית העכשווית. במאמר המרתק "המוסיקה לפני הכול" שפרסם בחורף של שנת 2017 בגיליון מספר 17 של כתב העת הספרותי הו! סיפר מנור כיצד כבר כשהיה בן שבע עשרה גילה את המשקל השירי, את כוחו ואת עוצמתו.

במהלך השנים, בפועלו כעורך וכמשורר, "החזיר" מנור את הקלאסיקה לשירה העברית העכשווית. בהשפעתו הרבה שינה לא רק את פניה של השירה המקומית ואת אופייה, אלא גם החזיר אותה למרכז הבמה של העשייה הספרותית. בעשרים וחמש השנים מאז שייסד את כתב העת אב, ואחריו את כתב העת הו!, רואים אור, ונמכרים, ספרי שירה רבים יותר מאי פעם. בדיווח האחרון שפרסמה הספרייה הלאומית ובו הנתונים על הוצאה לאור של ספרים בשנת 2020 נמסר כי "לראשונה יצאו לאור יותר ספרי שירה מספרות פרוזה מקורית."

אין ספק שמדובר בהשפעתו המבורכת של דורי מנור.

ועכשיו מגיש לנו מנור ספר פרוזה ראשון, ממואר בשם שרב ראשון, אחד מספרי המקור הראשונים של הוצאת תשע נשמות, שהכריזה לפני כשבוע על סדרה חדשה, "קודה", שבה יראו אור ספרים שנכתבו בעברית.

שרב ראשון מרתק. הוא פורס בפנינו את תהליך היווצרותו של משורר, החל בילד בן השש שאימו נהגה לקחת אותו אתה מדי פעם לעבודה. אמו הייתה "ממונה על מהימנות וביטחון כוח אדם במערכת הביטחון על שלוחותיה השונות," וכדי להעסיק את הילד נתנו לו להגות שמות קוד מבצעיים: "מאות ואלפי שמות קוד, צמדי מילים מהדהדות שעוררו בי ריגוש חושני ושרשמתי בפנקס בכתב יד ילדותי ולא מאולף. 'דבש ניגר', 'סוכת שלום', 'אף סולד', 'דוגית נוסעת'…"

מנור מספר על התרגשותו כששמע את צירופי המילים הללו, במשך שנים אחרי שחיבר אותם, שכן "מערכת הביטחון המשיכה להשתמש בשמות הקוד שהמצאתי בהיותי בן שש." הנה כך התחילה להיווצר תודעה של מי שהמילים שלו יוצאות אל העולם, ומשפיעות עליו. כששמע אותן ברדיו או בטלוויזיה הן המחישו לו "כיצד יכולות מילים – הפעם בצמדים של שתיים שתיים, תיבת נוח של השפה – ללוש את המציאות ולחרוץ גורלות של בני אדם."

תיאור המשורר שהלך וצמח קשור בקשר הדוק ולא נפרד עם התפתחות זהותו המינית, עם מה שבתחילת הדרך היה סוד כמוס ומפחיד, לא רק מפני הסביבה אלא גם מפני עצמו. נוגעים ללב כל כך תיאורי הבהלה והבושה בשל הגוף המתפתח בשנות הנעורים, ולצד זה – ההבנה המתגבשת, שרק ביצירה אפשר "להדביר" את כוחו המכלה של המוות, ושחומר הגלם שלו יהיו – מילים.

מנור מספר לנו על השפה שלו, שלנו, על העברית שהנחילה לו אמו, "עברית עשירה, שורשית, מזוקקת," זאת שדיברה בה וזאת ששרה באוזניו בפזמונים הנושנים, "שירים עבריים נידחים" שהיו, לדבריו, "חלק מודע מאוד מהפרויקט הלאומי של כינון תרבות עברית חדשה בארץ ישראל."

הוא לא מהסס לצטט את מילות אחד מהם: "בּוׂא וְאֶשַּׁק לְךָ, בְּנִי הָאָדָם, / עִם יֶרֶק שָׂדוׂת, שָׁמַיִם שֶׁל אוׂר, / גּוּפְךָ לֹא רֻחַץ עוׂד מֵחֶלְאָה וְדָם, / אַךְ לִבְּךָ מְפַרְכֵּס, מְזֻכָּךְ וְטָהוׂר", כדי להדגים את "מילות השיר הפומפוזיות, שראשיתן בבשורת לידה חדשה וסופן בתרועה לאומית גדולה ובניכוס ליבו של היילוד, בן זכר, לחברת עובדי האדמה העברית." אבל מי שגדל על עברית כזאת והפנים אותה, זכה בילדותו באוצר. על  פזמון אחר הוא כותב: "ספגתי מהשיר הזה את הממד האסתטי שלו: את רוחבו של אוצר המילים, את מורכבותם של מבני התחביר, את העושר הדקדוקי הגדול," וכדבריו של אוסיפ מנדלשטם, שאותו הוא מצטט: "די בקורטוב זעיר של יהדות בילדותו של אדם (או של גרמניות, במקרה שלי) כדי לקיים הוויה שלמה שמִשכה כמשך החיים – ממש כשם שדי בגרגר אחד של קטורת בכנסייה למלא את ההיכל כולו בניחוח קטורת עז."

את רגישותו המוזיקלית של מנור אפשר לפגוש כבר בתיאורי הצלילים שהוא זוכר מילדותו: "אוּההההשְשְ, אוּההההשְשְ, שאבה המקטרת של אבא להבת אש מקצה הגפרור", "הן [הגננות והמורות] השתדלו, ללא הצלחה רבה בדרך כלל, לרכך מעט את הרי"ש המכתשית הנושנה שבפיהן כדי להישמע רחוקות קצת פחות מתלמידיהן, הזאטוטים הצברים מְעַנְבְּלֵי הרי"ש, קלי הלשון והרגליים", "אני זוכר אותה מזרה בנו מבטי אימים ושואגת, במבטאה הסלאבי המעוגל: 'לשיר, ילדים! לשיר!'", "טררררר, טררררר, היה מצלצל פעמון בית הספר, מזעיק אותנו אל החצר הגדולה", "“אחת, שתיים, שלוש ארבע!“ היה בוקע קולה המתכתי מהרמקול, “פישוק רחב, שלוש־ארבע!“ כל כך ברור  שהוא ממשיך לשמוע את שלל הצלילים הרחוקים ההם…

משם התפתח מי שהבין כי "בשירה: 'לפני הכול — המוזיקה'". מי שחש בכל הווייתו שלעובדה "שלצלילי המילים, לזיקה ביניהן, להתנגשות הפיזית ביניהן, יכולה להיות עליך השפעה חושית בלתי אמצעית עוד לפני שהבנת מה הן אומרות. שבניגוד למה שהיה לי ברור עד אז כאמת שאין להרהר אחריה, המשמעות הצלילית של השיר אינה חשובה פחות מאשר ה'תוכן', ה'מסר', ה'רעיון', או כל שם אחר שנוהגים לתת למשמעותו של השיר, לאותה המשמעות שאפשר לעשות לה פרפראזה ושעשויה להימסר גם ב'תרגום' לפרוזה פשוטה."

מנור הוא מי שהחזיר לעברית את הצורה הקלאסית, שבה לא מתעלמים עוד מהמשקל השירי, מהצלילים ומהמוזיקליות השירית. לא כאנכרוניזם, לא כמי שמתכוון "להצעיד את השירה לאחור", כפי שהיו מי שטענו נגדו, במיוחד כשספרו הראשון ראה אור, אלא מכיוון שזאת בעיניו מהות השירה, בין היתר מכיוון ש"בשירה, המשמעות המילונית של מילה היא רק מרכיב אחד מני רבים, ולא בהכרח החשוב שבהם."

עניינה אותי מאוד האבחנה שלו בעניין הרגישות הלשונית השונה לכאורה בין מי שגדלו במשפחות שבהן העברית הייתה שפת־האם של ההורים, לבין "ילדי המהגרים החדשים," אלה ש"נאלצו ללמוד את שפת הדיבור המקומית בחיפזון ולא שמעו אותה מהוריהם." על אלה הוא כותב ש"הם כבר דיברו עברית אחרת לגמרי. כוונתי אינה למבטא הזר או לתחביר הזר ששימרו לפעמים – אין דבר יפה יותר מהפריה חיצונית של שפה! – אלא לאיזו הרגשה אינטימית של העברית, הרגשה של ילידיוּת ושל הרמוניה, של איזו בלתי אמצעיות מוחלטת, שנעלמה למשך עשורים רבים". אני עצמי אחת מאותם "הם": בת למהגרים ששפות האם שלהם לא היו עברית, ובכל זאת נדמה לי שבניגוד לדעתו של מנור, לפחות חלק מאתנו הצליחו לפתח עם העברית אינטימיות ילידית והרמונית, לא פחות מזאת של בני הדור השני לשפה…

לצד ההתפעלות של מנור מהעברית של בני הדור שקדם לו, הוא מצר על כך שהמהגרים לארץ ישראל, עוד לפני קום המדינה, ויתרו על השפות שידעו בארצות המוצא שלהם, ועל "עולם שלם של אפשרויות שנמחק": "במקום לאמץ את האופציה הקוסמופוליטית, העדיפה האידאולוגיה השלטת, באורח מכוּון וכנראה גם בלתי נמנע, את הדחקת העבר ואת הבדלנות: אוּניפוׂרמיזציה במקום רבגוניות, צמצום במקום ריבוי, 'כור היתוך' דכאני במקום מגוון תרבותי מסעיר, מאיץ חלקיקים." כשהוא עצמו למד צרפתית (תיאור התהליך, תיאור המורה שלו לצרפתית ששינתה את מהלך חייו, פשוט מופלא!), ונחשף, למשל, לריבוי צורות הזמן שקיימות בשפה, הוא הרגיש ש"זאת הייתה זווית חדשה לגמרי להתבונן בעדה על העולם".

משעשעים דבריו על הקרתנות המקומית. למשל – טענתו של יצחק לבני שלפיה השירה העברית החדשה היא הטובה ביותר והחשובה ביותר ביצירה המודרנית העולמית, זאת אף על פי שכלל לא קרא שירים בשפות אחרות…

נוגע ללב תיאורו של מנור על האופן שבו חלחלה לתודעתו ההבנה שהוא הומו. כמובן שגם ההבנה הזאת הייתה חייבת להגיע בהקשר של יצירה אמנותית: שיר ששמע, קליפ שראה. מכאיב לקרוא כיצד היה בטוח שגורלו נחרץ "לגדוע עצי משפחה", שכן בתחילת חייו היה לו ברור שלא יוכל להקים משפחה, וכיצד חש כבן למיעוט נרדף, לא רק כהומו, אלא גם כמשורר. "כל המשוררים — יהודים“, הוא מצטט את דבריה של מרינה צבטייבה, ומזדהה אתם.

מרתק לקרוא על הקשר של מנור עם דליה רביקוביץ, עם אברהם סוצקעווער, עם הזמרת ברברה, עם אלן גינזבורג, עם משוררים צרפתיים שתרגם את שיריהם לעברית (בודלר, ורלן), וגם עם רמבו, שאת שיריו רק ניסה לתרגם. ולהבדיל – עם ספר איוב ועם האמונה. מפעים לעקוב אחרי התפתחותו כמשורר.

מרגשת ההבנה שלו, שאליה הגיע בשנים שגר הרחק מישראל, שהוא "אדם עברי".

את אחת התובנות החשובות והמשמעותיות ביותר בממואר מנסח דורי כך: "אפשר להעתיק את המונה ליזה, אפשר לצלם אותה, אפשר לשכפל אותה, להוסיף לה שפמפם קטן, ואת כל זה עשו כידוע פעמים רבות. אבל אי אפשר לעשות לה פרפראזה בלי שהדבר יבטל את עצם מהותה. היא – היא, ואין בִּלתה," ועוד: "כל אמנות טובה היא, בסופו של דבר, גביש, וכך גם כל שירה טובה: אפשר לבאר אותה ואפשר לצטט אותה, אפשר להלחין אותה ואפשר – אם כי לא קל – לתרגם אותה, אבל כל ניסיון לפרוט אותה לפרוזה, כל ניסיון להגיד אותה במילים אחרות, כמוהו כניסיון להסביר יהלום. הכישלון ידוע מראש."

אמנם הממואר איננו שיר, אבל גם הוא יצירת אמנות שאין צורך, ואי אפשר, לעשות לה פרפרזה. כדאי לקרוא אותה בשלמותה, ולהתענג עליה.

אסונות ימיים כאלה תמיד הפחידו אותו. אלפי עובדים עמלו בפרך במשך שנתיים או שלוש בבניית ספינת ענק. הם הניפו את לוחות המתכת בהקפדה יתרה והבריגו אותם למקומם, הם טענו אותה במכונות ושימנו וגירזו את חלקיהן הנעים, הם ציפו את חדרי האורחים בעצי אלון או אדר, הם הניחו סיפונים, קבעו פתחי חלונות, כתבו את שם הספינה בגאון על ירכתיים וחרטום, הרכיבו מדחף, והניפו את דגל האומה לראשי התרנים הגבוהים והחדשים, או אז החליקו את הספינה במורד מסילות ושלחו אותה הימה, וברגע שחצתה את שובר הגלים ביקע את בטנה טורפדו ששיגרה לעברה צוללת, וכך ירדה כולה לקרקעית הים, מתכת ועץ, מכונות ודגלים.

על גב הספר כתוב שזוהי "יצירת מופת". אכן, אי אפשר למצוא מילים אחרות כדי לתאר באמצעותן את הסיפור על פיטר וינסטון, "האיש היחיד באזור הבלתי מאויש כשהגרמנים פתחו במתקפה הצפויה זה מכבר אשר שמה קץ לחודשים של שקט בחזית המערבית." האיש שהסיפור סובב סביבו, אבל בעצם עוסק בבני האדם באשר הם. לכאורה – ספציפי לגמרי. למעשה – הכי כללי.

פיטר וינסטון הוא חייל אמריקני צעיר שהתנדב לצבא הקנדי כדי להגיע לאירופה ולהילחם בגרמנים. פיטר נקלע לאש צולבת בעקבות המתקפה הגרמנית על מה שמכונה "קו מז'ינו": ביצורי הבטון, מכשולי הטנקים, עמדות המקלעים ואמצעי ההגנה הנוספים שהקימה צרפת לאורך גבולותיה עם גרמניה, כדי למנוע פלישה לתחומה. 

אבל למרבה הפליאה נכתב הסיפור והתפרסם לראשונה ב-1940, עוד לפני שהמתקפה שהוא מתאר התרחשה במציאות! בספר מתוארת המתקפה שאותה חזה הסופר כאילו התרחשה באפריל. בפועל תקפו הגרמנים את קו מז'ינו חודשיים אחרי כן, ביוני של שנת 1940.  

עיתוי הוצאתו של הספר, כך כתוב על גבו, קבע את גורלו: "מבחינה שיווקית" הוא ראה אור "במועד הגרוע ביותר": זמן קצר לפני שהמתקפה הגרמנית התרחשה בפועל. לפיכך הוא הוסר מהמדפים ועד מהרה נשכח. אנו, שקוראים אותו כיום, מקץ עשרות שנים, רואים אותו כמובן בעיניים אחרות לגמרי.

הסיפור פשוט לכאורה. הוא נפתח בגחמה שעולה בדעתו של אותו חייל פשוט, פיטר וינסטון: הוא מחליט להשיג זרעים של אפונה ריחנית ולזרוע אותם באזור הלא מאויש המפריד בין הצבאות. 

לקראת הבוקר מתחילה פתאום המתקפה הגרמנית, ופיטר נקלע כאמור לקו האש. מה יעלה בגורלו? האם יצליח להישאר בחיים? על מה הוא חושב במשך השעות הארוכות, הבלתי אפשריות, שבהן יורים בלי הרף מכל הכיוונים? את נשקו האישי השאיר ביחידה, שכן התגנב רק כדי לטמון את הזרעים באדמה, והתכוון לחזור לפני עלות השחר, אבל כל תוכניותיו השתבשו.

מדוע בעצם הגיע לשדה הקרב? מה באמת הניע אותו להתנדב? 

בשלבים הראשונים של שעות הבלהה יש לו עדיין מחשבות טובות על ארצו, שאותה הוא משווה עם המקום שאליו הגיע. דברים קטנים מבדילים בעיניו בין "האנגלים והצרפתים" שרואים למשל "בהתענגות על משקאות קרים מנהג ברברי", לבין מה שטוב באמריקה: שם "בן אדם יכול לפחות לקנות כוסות גדולות של קולה עם לימון בכל מקום ומתי שבא לו, ותמיד יוסיפו לו קרח לכוס, גם אם לא יבקש, ובאמריקה גם מותר לבן אדם לזרוע אפונה ריחנית בלי שיירו בו". 

במשך השעות הארוכות שבהן הוא נפצע, אך שורד, נודע לנו מה בעצם קרה לפיטר. איך בעצם בגדה בו ארצו. כשאומרים "ארצו" מתכוונים בעצם לכמה בני האדם, אלה שהיו קרובים אליו כל חייו, אבל לא היו שם כשהיה זקוק להם באמת. גורלו של פיטר נחרץ כשהתייתם מאביו בילדותו. חברו הטוב של אביו, שהבטיח לאלמנה לעזור לה, ושימש זמן מה דמות אב לילד, מועל באמונו ומתרחק ממנו דווקא כשהוא זקוק לעזרתו המעשית. גם בנו של החבר, שהיה לאורך שנים חברו הטוב של  פיטר, מתנכר לו בשלב מסוים, ושקוע רק בעצמו ובטובתו האישית. אהובתו בוחרת להינשא לגבר אחר, מבוסס ויציב ממנו. עורך העיתון שבו עבד פיטר אותו. עולמו של פיטר מתערער. כל זמן שהיה שקוע בלימודים, לפני שסיים אותם ונכשל במאמציו למצוא עבודה שתבסס אותו במציאות, פיטר בכלל לא שם לב לקיומו של העולם הסובב אותו: הוא "כמעט לא היה מודע לתמורות הגדולות בכלכלה ובפוליטיקה העולמית". רק כשהמציאות האישית שלו מתערערת הוא מתחבר אל מה שקורה בעולם, למשל, אל המלחמה הניטשת באירופה, ורק אז הוא מחליט להתנדב ולצאת לשם כדי להביס את הגרמנים. גם להחלטה הזאת הוא מגיע רק אחרי שהוא קורא בעיתון על צעירה יפהפייה שהגרמנים התנכלו לה וגרמו לה "לסבל רב כל כך". רק אז הוא אומר לעצמו ש"הגרמנים הגזימו" וש"כדאי להם להיזהר, אחרת מישהו יחזיר אותם לגודל הטבעי שלהם." 

אבל המלחמה שונה מאוד מכפי שראה אותה בעיני רוחו. בדימיונו ראה "צרפתים ואנגלים צעירים ועיקשים" אשר "יתייצבו מול גרמנים צעירים ועיקשים." הוא האמין שהוא עצמו "ירים את קולו על הגרמני: 'מפגיז תינוקות, מבעיר ספרים, הפעם חשפתי את פרצופך, לא תמשיך במעלליך עוד דקה, על גופתי המתה.'"

בתשובה הגרמני ינהם לעברו "'דמוקרט מנוון, חסיד חופש רפה מותניים, אכבוש ואהרוג אותך, אצעד לארצך ואכבול את אנשיך בשלשלאות.'" ואז שניהם, "צעירים, חזקים, דרוכים, ילפתו את כידוניהם הקטלניים, יסתערו ויכו בכל כוחם – " האחד יאבק למען "שחרור העולם לחופשי", והאחר, הגרמני, "למען שעבודו". וינסטון הניח כי "כך יהיה לאורכו ולרוחבו של שדה הקרב. […] הבחורים האנגלים יילחמו בשם המגנה קרטה והצרפתים בשם יום הבסטיליה כנגד גרמנים שנלחמים לשם מלחמה."

אבל בפועל המלחמה נראית כמובן שונה לגמרי. היא "חסרת כבוד, סרת טעם ומטופשת". אין בה באמת "כל משמעות או מטרה".

ככל שהסיפור מתקדם, כך מתחוורת לפיטר, ולנו, עד כמה אכזרית וחסרת תוחלת היא המלחמה. "למה הם לא מפסיקים לירות?" הוא תוהה. "הם לא מבינים שזה לא עוזר להם? הם לא רואים שהם מבזבזים תחמושת?" והנה משפט מפתח, אחד מרבים בסיפור: "זאת אינה בקשה בלתי הגיונית מצדו של אדם לחברו. תפסיקו לירות – זה כל מה שביקש מהם."

ככל שהסיפור מתקדם מתבהרת עמדתו של הרבט קלייד לואיס: מלחמה היא הזוועה בהתגלמותה. ואין, ולא יכולה להיות לה הצדקה. דרך עיניו של פיטר אנחנו מבינים ש"העולם כולו הצליח סוף סוף להשתגע עד כדי כך שהמציא מכונת ירייה שמסוגלת לירות שלוש מאות כדורים בדקה, וכעת אין שום טעם בערכים הישנים. משמעת, אימונים, אופי, הבדלי מעמדות – " לכל אלה אין עוד ערך ואין להם משמעות. 

את זה כתב קלייד לואיס לפני שידע על פצצת האטום שתוטל על הירושימה ונגסקי, ועל עשרות המיליונים שיהרגו ויירצחו במשך שש שנות מלחמת העולם השנייה. 

יכולת התיאור שלו, הבנתו לנפש האדם, שמתבטאת בתיאור תגובותיהם של ידידיו ומיודעיו של פיטר, תחילה לכך שהתנדב להילחם, ובהמשך – למה שיעלה בגורלו, מפעימות ומעוררות השתאות. הכול כל כך מדויק ונוקב! לואיס מפליא כל כך לחשוף את הדמויות, את חולשותיהן ואת מניעיהן, ועושה זאת בקווים מהירים, בשרטוט וירטואוזי, והכול ביחד מעורר פחד וחמלה – התגובה הקתרטית שהמליץ עליה אריסטו בפואטיקה.

למרבה הצער, דווקא מכיוון שהספר נכתב בזמן שנכתב, כלומר, לפני שנודע לעולם ולסופר על אושוויץ, על תאי הגאזים, על המכונות לרצח המוני, כלומר, על כל הזוועות שהמציאו הגרמנים והוציאו לפועל, אני לא יכולה להסכים עם המסר הפציפיסטי-בכל-תנאי שהספר מביע. 

ועוד למרבה הצער, נראה שיש מצבים שבהם דווקא יש רוע אנושי שצריך לבלום אותו. אכן, כשקוראים את הספר אי אפשר שלא להזדעזע מהתיאורים המפורטים שמבהירים לנו במבט מקרוב, כמו בזכוכית מגדלת, אולי אפילו במיקרוסקופ, את הזוועה שיוצרת מלחמה. אבל מה המסקנה? שמוטב היה להניח להיטלר להשתלט על העולם? או שבכל זאת לא הייתה ברירה אלא להילחם נגדו ולהביס אותו? 

אבל הוויכוח הוא כמובן לא עם הספר עצמו. שהוא, כאמור, יצירת יוצאת דופן בעוצמתה. קשה להבין איך אדם מסוגל לתאר בפירוט כזה את התחושות, המחשבות, הלכי הרוח, המצבים הנפשיים והגופניים של אדם שנקלע לאש צולבת, כמו שקרה לפיטר. 

אכן, מדובר ביצירת מופת!

גם אחרית הדבר של המתרגם, יהונתן דיין, מעניינת מאוד. 

Herbert Clyde Lewis,
Spring Offensive

מרינה צבטייבה, המשוררת הנערצת כל כך על אוהביה, די נעולה בפני מי שאינו יודעת רוסית. אמנם יש פה ושם תרגומים של שיריה לעברית, אבל הם מעטים, ולמרבה הצער נראה כי את רוב שיריה קשה, אם לא בלתי אפשרי, להערות לשפה אחרת. 

והנה יש גם פרוזה שכתבה, כמו בספרון שלפנינו: ממואר שבו מתארת צביטייבה את יחסה לנגינה בפסנתר, ומסבירה מדוע בעצם עם מות אמה הפסיקה לנגן: "אילו המשיכה אמי לחיות הייתי מסיימת כנראה אקדמיה למוזיקה והיתה יוצאת ממני פסנתרנית לא רעה – שהרי היו לי נתונים. אך היה דבר מה אחר: מה שניתן מלכתחילה, שאין להשוותו למוזיקה והמחזיר אותה למקומה האמיתי בתוכי: של
מוזיקליות כללית וכישורים 'יוצאים מגדר הרגיל' (כמה מעט!)."

מתוך הממואר שלפנינו אפשר אולי לקבל מושג על כתיבתה השירית של המשוררת, שכן התיאורים הרבים פיוטיים ומעניינים מאוד במקוריותם. צביטייבה הילדה סבלה סבל מר מהנגינה. היא נאלצה לשבת ולהתאמן שעתיים בבוקר ושעתיים בערב, ולא ויתרה לעצמה, גם כשאמה לא הייתה בבית: "המטרונום היה קבר, וחי בו המוות. מאימת הצליל אפילו הייתי שוכחת את אימת המראה: מקל פלדה שמשתרבב החוצה כמו אצבע ומתנדנד בקהות חושים אובססיבית מאחורי גבי החי. זו היתה פגישתי הראשונה עם הטכניקה שקבעה מראש את גורלן של כל שאר הפגישות, טכניקה במלוא רעננותה, זר הפלדה שלה, ניצן הפלדה הראשון שלה שיועד לי. הו, אף פעם לא פיגרתי אחרי המטרונום! הוא לא נתן לי לזוז – לא רק מהמקצב, אלא גם כבל אותי פיזית לשרפרף. המטרונום הפתוח היה הערובה הטובה ביותר שלא אסובב את הראש אל השעון."  

אמה העריצה הבינה: "לא, אינך אוהבת מוזיקה!" נהגה לומר "ברתחת הלב" כאשר בתום השעתיים זינקה ממקומה שליד הפסנתר, ולא הבינה שמרינה דווקא אוהבת מוזיקה, ומשום כך היא סובלת כל כך מהנגינה שלה עצמה! היא חשה שאמה "הציפה אותנו במוזיקה", מה זאת אומרת "הציפה"? היא ממש הטביעה בה את ילדיה, ובכלל לא שמה לב שמי שבאמת מוכשר הוא דווקא בנה החורג, בנה של בעלה מנישואיו הראשונים, ושאת מרינה היא הייתה אמורה להושיב ליד שולחן הכתיבה. 

היא גם לא הבינה שמרינה מוזיקלית מאוד, אבל בסוג אחר, לא זה שמביעים בפסנתר, אלא במוזיקה של המילים: "לא – אהבתי. את המוזיקה – אהבתי. לא אהבתי רק – את שלי שלי." 

בציטוט אפשר לראות את אחד המאפיינים המוכרים בכתיבתה של צביטייבה, זה ששמעתי עליו ממוקיריה: היא מרבה להשתמש במקפים מפרידים. גם לכך היא מתייחסת במסה שלפנינו: "התחלתי לחלק, לנתק את המילים להברות בעזרת מקף שהשירים אינם מורגלים בו, וכולם נזפו בי על זה, במשך שנים, ומתי מעט – שיבחו (אלה ואלה בגלל ה'עכשוויות')", והיא מסבירה שכך היא נוהגת "בכוח האילוץ של הריתמיקה שלי". כלומר, המוזיקה השפיעה על הכתיבה, ועם זאת היא מזדהה עם תוכחה שהשמיע באוזניה המשורר הרוסי בלמונט: "את דורשת מהשירים מה שרק המוזיקה יכולה לתת!" 

מעניין מאוד לקרוא את תיאוריה הסינסתזיים: המילה "במול" היא "סגולה כזאת וקרירה", ואילו "דיאז" הוא "ישר וחד כזה", לעומת "לה במול" ש"היה בשבילי קצה גבול הסגול"… 

ההזדמנות לקרוא בעברית את הממואר של צביטייבה משמחת מאוד, כי כך מתאפשר לפגוש את המשוררת, לפחות בפרוזה, אם לא בשירה. 

מרוסית: דינה מרקון

מיכאיל בולגקוב מוכר בעיקר בזכות הרומן המופתי שלו, האמן ומרגריטה שבתרגומו הראשון לעברית נקרא השטן במוסקבה.

יצירותיו הראשונות של בולגקוב ראו אור ברוסיה באמצע שנות העשרים, אבל נחשבו חתרניות והפצתן נאסרה. האמן ומרגריטה ראה אור לראשונה ב-1966, עשרים ושש שנה לאחר מות מחברו. עד אז הועבר כתב היד (תרתי משמע!) של הרומן מיד ליד, בחשאי, וסופר לי כי יש הטוענים שהשורות הראשונות בספר שימשו מעין ססמה בְּקֶרֶב "יוֹדְעֵי ח"ן", כלומר, אלה שהיו בקיאים בחוכמת הנסתר של מתנגדי המשטר הסובייטי הרודני והרצחני. אלה השורות, בגרסה הראשונה שתורגמה לעברית (שמו של המתרגם חסוי והוא מיוצג בספר בשתי אותיות: א.ר.) "בשעת השקיעה של יום אביב אטום ושחון הופיעו ב'אגמי האבות' שני אזרחים. האחד, כבן ארבעים, לבוש חליפת קיץ אפורה, היה גוץ, שחרחר, מפוטם, קרח, בידו מגבעת הדורה המקופלת בצורת עוגה ופניו המגולחים למשעי ענודים משקפים עצומים במסגרת קרן שחורה. השני היה צעיר אדמוני, מתולתל, שכובעו המשובץ שמוט לו על פדחתו, לבוש חולצת פסים, מכנסים מעוכים ונעול סנדלים שחורים", כך בתרגום הישן, שראה אור ב-1969 בעם עובד. בתרגום החדש, מעשה ידיו של פטר קריקסונוב, שראה אור ב-1999 בהוצאת ידיעות ספרים, נראות שורות הפתיחה של האמן ומרגריטה כך: "בשעת שקיעה אביבית חמה הופיעו באגמי הפטריארך שני אזרחים. אחד מהם, כבן ארבעים, לבוש חליפה קֵיצית אפורה, היה קטן־קומה, שערוֹ כהה, והוא מפוטם וקירח; את כובע הלבד הסולידי שלו אחז ביד, ואת פניו המגולחים בקפידה קישטו משקפיים בגודל על־טבעי, הנתונים במסגרת קרן שחורה. האחר – איש צעיר ורחב-כתפיים, אדמוני וסתור שיער שכובע המצחייה שלו הוסט לעורף – היה בחולצה פתוחה, במכנסיים לבנים מקומטים ובנעלי התעמלות שחורות".

כאמור, שמעתי שמי שהכיר את השורות הללו (ברוסית, כמובן), וידע לצטט אותן בעל פה, נחשב "אחד משלנו", איש סוד שאפשר לסמוך עליו.

את מי שאוהב את האמן ומרגריטה (או – השטן במוסקבה) המופלא תעניין הנובלה מחול השדים שכתב בולגקוב ב-1924. אפשר לראות בה ניצנים מסוימים, בזעיר אנפין, של יצירתו הגדולה האחרת, הרומן המונומנטלי החד פעמי.

מחול השדים מתחיל כסיפור ריאליסטי שמתאר את קשיי החיים בברית המועצות של שנות העשרים. בעמוד הראשון החבר קורוטקוב, "לבלר מן המניין" שעובד בחברה לייצור גפרורים, בטוח כי "ישרת באספקה עד סוף ימיו עלי אדמות". הוא לא מעלה בדעתו "את הרעיון שתהפוכות הגורל האכזר שרירות וקיימות בעולם", ולכן "בחסות אסמרגף", החברה שבה הוא עובד, הוא חי חיי שגרה שאננים ובטוחים.

אבל כבר בעמוד השני המציאות מתחילה להתערער: איש המכונה "הקופאי" מגיע לעבודה ובידו "תרנגולת מתה גדולה, שצווארה נמלק," מניח אותה על תיק המסמכים ומודיע: "כסף לא יהיה."

העובדים המזועזעים מתבשרים שמשכורתם לא תשולם עוד. בהמשך מתברר להם שבמקום כסף, ישלמו להם "בתוצרת הייצור", כלומר – בגפרורים.

החבר קורוטקוב עדיין שאנן: הוא מקבל כמה חפיסות של גפרורים, ומתנחם: הוא ימכור אותם. מה רע.

העניינים מתחילים להתדרדר כשהוא פוגש שכנה דומעת, שכורעת לצד "שורת בקבוקים מלאים בנוזל אדום כהה ופקוקים בעיתון".

קורוטקוב תוהה: "האם זה דיו?"

ושכנתו המייפחת משיבה: "יין קודש."

קורוטקוב מבין מיד: "מה – גם לכם?" ולשאלתה הנדהמת "גם לכם נתנו יין הקודש?" הוא משיב "בקול עמום", שהם קיבלו גפרורים.

הסיפור עדיין ריאליסטי וסביר.

אפילו כשהשכנה מודיעה לו כי בעצם סידרו אותו, "הם הרי אפילו לא נדלקים!", והוא מתחיל לבדוק אותם, כמו בבדיחה על הרשל'ה, בכך שהוא מצית אותם בזה אחר זה כדי לבדוק אם הם נדלקים. הסיפור עדיין שומר על נופך ריאליסטי.

אבל די מהר הכול נהפך לחלום בלהות של נרדפות ושל בירוקרטיה שמחסלת כל שריד של היגיון. הבוס של קורוטקוב מתחלף. הבוס החדש קפריזי ואלים. מתחוללת אי הבנה מצערת ומבעיתה: החבר קורוטקוב מבלבל בין שמו של הבוס החדש, גטסקי, לבין המילה "גטקס", ונגרמת תקרית מסוכנת ומביכה. קורטוקוב מאבד את המסמכים המזהים אותו ובלעדיהם אינו יכול לעשות מאומה, והוא רק נלכד שוב ושוב בסבך מסחרר של בלבול והטעיות.

ככל שהסיפור מתקדם, כך הולכים וגוברים הטירוף ותחושת הבלהה. דמויות לובשות ופושטות צורה, עד שאחת מהן אפילו נהפכת פתאום "לחתול שחור, בעל עיניים זרחניות", שמזכיר כמובן את אחת הדמויות הבלתי נשכחות מהאמן ומרגריטה, החתול בהמות, זה שמשתף פעולה עם השטן.

נראה כי הנובלה שלפנינו שימשה לבולגקוב כמעין תרגיל אצבעות לקראת הכתיבה הנרחבת והמורכבת של הרומן הגדול שלו. היא מעניינת בעיקר ככזאת.

תרגום: שירלי פינצי לב

במאה ה-15 הצליח הספן הנועז, פרדיננד מַגֶלַן, להגיע בפעם הראשונה לאיי התבלין שבאינדונזיה בכך שהפליג מערבה. שטפן צווייג כתב על כך ספר מרתק ומופלא ובו הסביר, בין היתר, את המשיכה האירופית אל מזרח אסיה: עושר אגדי נפל בחלקם של מי שהצליחו להביא משם תבלינים. 

במאה ה-17 המשיכו ההפלגות אל המזרח, ובספר פרשת בטאוויה, שהוא ספק נובלה, ספק ספר עיון, מתאר סימון לייס, סופר בלגי, פרשה מסמרת שיער ומאלפת שהתרחשה במהלך אחת מאותן הפלגות. 

ב-27 באוקטובר 1628 יצאה הספינה "בטאוויה" להפלגת הבכורה שלה לעבר איי הודו המזרחית ההולנדיים, כדי להביא משם תבלינים. בדרך עלתה הספינה על שרטון, בשוליו של ארכיפלג האוטמן-אברוליוס, באוקיינוס ההודי. קברניט הספינה ועוד קצינים בכירים וכמה אנשי הצוות והנוסעים הצליחו לעזוב את מקום ההתרסקות בסירת משוטים, אחרי שנטשו את מאות הניצולים האחרים. כעבור שלושה חודשים הצליח הקברניט לחזור אל הארכיפלג בספינה אחרת ולקחת אתו את הניצולים. בשלושת החודשים שאלה שהו על שלושה מאיי הארכיפלג, התרחשו מעשים מסמרי שיער, והם עניינו העיקרי של הסיפור.

אחד הניצולים, רוקח בשם קורנליוס, השתלט על הניצולים ולמעשה המליך את עצמו עליהם, תוך שהוא נוקט בשלטון טרור ואימה. (כמו שעשה קורץ של ג'וזף קונרד, בנובלה לב האפלה?)

מעשי הזוועה נודעו, כי, כאמור, ספינת החילוץ שבה, והניצולים יכלו להעיד ולספר על מה שהתרחש, אם כי בסיפור שלפנינו הסופר נעזר מן הסתם גם בכוח דימיונו כדי לפרט מה בדיוק קרה שם.

קורנליוס התחיל בכך שביסס את כוחו האישי בפעולות שהיטיבו עם קהילת הניצולים, אבל בהדרגה נעשה ברוטלי ואכזרי. מעניין מאוד לראות איך את ההוצאה להורג הראשונה שגזר עליהם עוד קיבלו האנשים בהבנה, כי היא התבצעה לכאורה כדי להשליט משמעת נחוצה, ואיך הסתגלו בהדרגה לפעולותיו אשר "הלכו ונעשו מפלצתיות."

בין היתר נהג קורנליוס להעניש עוד ועוד קורבנות (להורות על רציחתם!) "יום יום איש אחר, בשלל תירוצים, או ללא כל סיבה", שכן, מסביר המחבר, "השרירותיות היא ביסוד טבעו היעיל והבלתי מעורער של כל משטר טרור".

מדהים להיווכח איך הפוגעים יודעים מאליהם, ובאופן טבעי, כיצד להשליט אימה ואיך לבסס את כוחם העריץ, ותמיד באותם אמצעים. לא מפתיע שמחבר הסיפור מקשר את מה שהתרחש שם על האי אל מה שמוכר לנו: "'כאן אין מקום ללמה ומדוע' יענו במאה העשרים התליינים באושוויץ לשאלות החפים מפשע שיובלו למותם", הוא מציין בהערת אגב.  

הנה, גם כאן, על האי הנטוש, יצר קורנליוס "מעמד של אדונים": הוא וחסידיו "התגוררו באוהלים הטובים ביותר, עשו כבשלהם בנשים שנשארו בחיים הודות לגילן הצעיר, הם התהלכו במדי פאר, מקטורנים מקושטי דרגות וסרטים; הם שתו את יינות 'באטאוויה' והתהלכו על האי הקטן חמושים בחרבות, גרזנים, סכינים גדולות ואלות". 

קורנליוס חתר לכך שהכול יהיו "מעורבים בטבח המתמיד", עד כדי כך שכבר לא היה ברור "מי היה השותף לדבר עבירה ומי הקורבן". גם זאת "טכניקה" מוכרת של עריצים רצחנים: להפוך את כולם לפושעים שלא יכולים כבר לסגת או להתחרט, כי אשמתם ידועה לכול. גם לעצמם. 

מרתקת במיוחד אחת התובנות המאלפות של סימון לייס: "חברה מתורבתת אינה בהכרח חברה שבה שיעור פחוּת של פרטים פושעים וסוטים (שיעורם באוכלוסייה כנראה קבוע למדי בכל קבוצת בני אדם) – היא פשוט מאפשרת להם פחות הזדמנויות להתבטא ולספק את נטיותיהם. לולא קורנליס, שני תריסרי חסידיו כנראה לא היו מגלים לעולם את תהומות אופיים האמיתי. אין שום ספק שהתמסדות ממלכת הפשע המשונה הזו בקרב אוכלוסייה של מאתיים חמישים אנשים הגונים, כמו גם שימורה במשך שלושה חודשים, התאפשרו אך ורק בזכות אישיותו של הרוקח לשעבר ומעשיו." 

כשחושבים על הצמחונות של היטלר (שאליה  אי אפשר שלא להגיע, שהרי "חוק גודווין" קובע כזכור כי "ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר מתקרבת לאחת  – ודאות מוחלטת)", אי אפשר שלא לחשוב על כך שהעריץ הרצחני מהבטוואיה לא היה מסוגל להרוג במו ידיו: הוא "היה מסוגל להורות בדם קר על רצח של ילד אך לסלוד ממעורבות אישית", והוא גם לא ידע לעמוד בפני התנגדותה של אישה שסירבה לשכב אתו, עד שאחד מעושי דבריו איים עליה למענו. 

מדהים להיווכח כמה הרבה תובנות כולל סיפור קצר אחד, שמתחיל ומסתיים בהפלגה על ספינה. הנה אחת אחרונה: בשלב מסוים ניסה קורנליוס לתקוף את הניצולים שהצליחו לברוח מפניו, והגיעו אל אי קרוב באותו ארכיפלג. הם לא היו חמושים היטב כמו אנשיו, אבל "זכו לתזונה טובה יותר", שכן באי האחר היה שפע של מים מתוקים וטובים לשתייה, וחיות רבות שאפשר היה לצוד, אבל היה להם בעיקר "יתרון מוסרי", כלומר – "אותה נחישות נואשת שמשתלטת לפעמים על אנשים הגונים כשתוקפן לא צודק מאלץ אותם להילחם על חייהם". 

האם אפשר ללמוד מכך לא רק לקח כללי על הקיום האנושי, אלא גם על מציאות החיים שלנו כאן ועכשיו? 

תרגמה מצרפתית: אנמרי בארטפלד

Leys, Simon Les Naufragés du Batavia

כשחושבים על דיקנס, עולים על הדעת הרומנים המונומנטליים שכתב: תקוות גדולות, דיווייד קופרפליד, אוליבר טוויסט, בית ממכר עתיקות ורבים אחרים. בכולם פגשנו ילדים אומללים, עשוקים, עניים, יתומים, שנאבקים כדי לשרוד, ומתמודדים עם עוול ורוע.

הסיפור האחרון שכתב דיקנס, "George Silverman’s Explanation", מובא עתה בפנינו בתרגום חדש ויפהפה לעברית, והנה אנחנו פוגשים שוב את אותו דיקנס המוכר מהרומנים, כמו בזעיר אנפין, ובכל זאת – סיפור שלם, מרתק, גדוש באירוניה ובכאב.

גם כאן בסיפור יש, כמו תמיד אצל דיקנס, עוני, הבדלי מעמדות, מאבק באנוכיות והקרבה עצמית.

נסיבות חייו של המספר בגוף ראשון, ג'ורג' סילברמן,  מחרידות. הוא התייתם בילדותו, אחרי שסבל מעוני מחפיר עד כדי כך, שכאשר מצאו אותו ליד הגופות של שני הוריו שמתו מקדחת, שנגרמה מן הסתם מהעוני המרוד שבו חיו, היה מסוגל לומר רק שהוא רעב וצמא.

והוא מלקה את עצמו, כפי שיעשה כל חייו, כי הוא חש אנוכי וחמדן: מאמין לאמו שהאשימה אותו בכל פעם שהתלונן שקר לו או שהוא רעב: "היא אמרה תמיד, 'אח, אתה שטן קטן וחמדן!'" והוא מוסיף ואומר: "והצרה הייתה שהיא צדקה, ידעתי שאני שטן קטן וחמדן".

"חמדנות" היא, כמובן, אחד משבעה החטאים החמורים ביותר שאדם יכול לחטוא בהם, על פי הנצרות. איזה מין עולם מתאר דיקנס, כזה שבו רעב של ילד קטן מתפרש כחמדנות? עולם שבו הוא נאלץ להיאבק על אוכל, מחסה וחום? "בפעמים הנדירות שהדברים הטובים הללו היו בנמצא, השוויתי בחמדנות את חלקי בהם עם חלקם של אבא ואמא".

עלינו לזכור כי ג'ורג' מספר לנו על כך בדיעבד, כשהוא כבר אדם בן שישים. האם ילד שחי כך יכול להירפא מהזוועות של ילדותו? האם המשך חייו יוכיח כי אפשר לשכוח את העבר, ולהתגבר עליו? אחרי מות הוריו ג'ורג' נשלח לחיות בחווה, לומד בבית ספר, ואפילו מקבל מלגה ללימודים באוניברסיטה. האם יהיה די בכך כדי לכפר על ההתחלה המחרידה?

תשובתו של דיקנס נחרצת וברורה: יש נסיבות חיים שפגיעתן עמוקה עד כדי כך, שאין בעצם תקווה לשינוי אמיתי. כל חייו ימשיך ג'ורג' לראות בעצמו "שטן קטן וחמדן", לכן יוותר מראש על כל אפשרות לזכות בחיים מאושרים. תפיסתו העצמית מאלצת אותו להחמיץ הזדמנויות, לוותר, להעדיף הקרבה עצמית, לא להבחין בעוול שנעשה לו: דיקנס המתוחכם מאפשר לנו, הקוראים, לדעת מה המשמעות האמיתית של מה שהמספר שלו מתאר בפנינו, בלי שהוא עצמו קולט עד הסוף מה בדיוק קורה. אנחנו מבינים. הוא לא.

הסיפור יפהפה, בין היתר בשל האירוניה שבה הוא נכתב. כך למשל מספר ג'ורג' איך מישהו שהעמיד פנים כאילו היטיב אתו כשהיה ילד, נאם באוזניו ארוכות: "הוא חתם את דבריו בבקשה 'הענק לנו שלווה ושקט!'," וג'ורג' מציין ביובש: "אחרי ששאג עשרים דקות, בהחלט ייחלתי לכך"…

במקום אחר מספר ג'ורג' כי ביקש רק "שלא ייעשו ניסיונות מפורשים להחזיר אותי בתשובה", ומוסיף: "ניסיונות שכרוכים בהתגלגלות של כמה אחים ואחיות על הרצפה ובהצהרות מצידם שהם חשים שכל חטאיהם מכבידים על הצלע השמאלית, ושמשקל החטאים מגיע לכך וכך ליטראות". אי אפשר שלא לגחך למקרא התיאורים הללו, ולחשוד בג'ורג' שגם הוא לא לגמרי תמים, לא תמיד, ושגם הוא מבחין בזיוף המגוחך שהוא מתאר. יש בהחלט רגעים שבהם הוא רואה אל נכון את מה שמתרחש בלב זולתו: "אני זוכר," הוא אומר כשהוא מתאר איש דת, האח גימלט, את "עווית השפתיים מלאת עונג שליוותה את דבריו כשפירט מעל הבימה את סוגי העינויים השמורים לרשעים (כלומר, לכל ברואי האל מלבד החברים באחווה) והייתה מחרידה במיוחד."

זהו דיקנס במיטבו, גם אם מדובר במה שאריאל קון מתשע נשמות – ההוצאה לאור שמביאה בפנינו את שכיית החמדה הזאת – אפילו לא בנובלה, אלא ב"נובליטה"…

התרגום המקסים הוא של לי עברון.

George Silverman’s Explanation by Charles Dickens

"הבלש נָבארו משך בכתפיו כשבישרו לו את החדשות: הוא היה על סף סיום הליכי הפרישה שלו, ופלג הגוף העליון הקטוע שהתגלה בקוסטָנֶרה עניין אותו כקליפת השום. הוא חשב על המאפיה ועל סוחרי הסמים (לא עניין אותו אם הם פרואנים, קולומביאנים או טאיוואנים) שבזמן האחרון מנהלים את עסקיהם במדינה. יום אחד, חשב, יופיעו גם הרגליים, הזרועות, הראש… ובעוד כמה חודשים תישכח הפרשה"…

כך מתחילה הנובלה שכתב הסופר הארגנטינאי ריקדרו סטרפאסה, שעליו מכתב בדש הספר שהוא "אחת הדמויות הבולטות והמרתקות ביותר בספרות הארגנטינאית העכשווית".

הסיפור, ובמרכזו אותו "בלש נָבארו" הוא פרודיה משעשעת על ספרי המתח שבמרכזם בלש שמפענח בעיקר בכוח מחשבתו את הפשעים המחרידים שבהם הוא נתקל: מין שילוב (מגוחך!) של שרלוק הולמס, פוארו ומיס מרפל, אם למנות כמה מהבלשים הידועים והמוכרים ביותר, אלה ששוקעים בהרהורים, מסיקים מסקנות, ופותרים תעלומות.

שני פושעים משתלטים על סדר היום: האחד – מבתר גופות של נשים ומפזר את אבריהן ברחבי העיר. האחר – חונק גברים צעירים למוות. כלי הנשק שלו הוא גרבוני נשים.

האומנם מתנהלת תחרות סמויה בין שני הרוצים הסדרתיים? האם הם באמת מנסים להביס זה את זה במספר הקורבנות ההולך וגדל?

מדוע הרוצח החונק בוחר דווקא בגרבוני נשים, ומניין בעצם הוא משיג את כל מלאי הגרבונים השונים?

מצוקתו של הבלש הולכת וגוברת, כי אין לו בעצם מושג מה קורה. הוא אפילו לא יודע בוודאות כמה גופות נמצאו, כי אינו בטוח אם כל חלקי הגופות מתקשרים זה אל זה. אולי מדובר בקרובות משפחה שהדי-אן-איי שלהן דומה? ואם כך, מספר הגופות גדול הרבה יותר ממספר האברים שנמצאו? הוא מנסה להבין: האם מדובר ברוצח ש"חומד לצון", או שמדובר "באדם מבולגן: בכל פעם שהתמלא המקפיא שלו, הוא שלף באקראי כמה שרידים ונפטר מהם"?

הסיפור נע כל הזמן על קו התפר בין המציאותי למוזר עד גיחוך. כך למשל, תאוות הבצע של קרובי המשפחה של הקורבנות משכנעת (מדי!): "שארי הבשר ביכו את כולן – אם בכנות ואם בצביעות – אבל רצו את הכסף"' אבל ההמשך – "הודות לתחבולות הללו, תחילה של השופטים ושל עורכי הדין ואחר כך של הרופאים, החלו
להיחשב למתות נשים רבות שהיו בריאות ושלמות וכל חלקי גופן מונחים במקומם, ונושלו מנכסיהן על ידי קרוביהן. במקרים של מיתות חשובות (חשובות מבחינה כלכלית), אורגנו לוויות מזויפות", מתחיל להיות מטורף.

סטרפאסה חוזר שוב ושוב על רעיון לגיטימי, לכאורה, אבל החזרה עליו מגחיכה אותו: כדי לנסות ולהגביל את יכולת התמרון של הפושע באמצעים שנראים לעמיתיו לא דמוקרטים, שואל אותם הבלש אם הם ערים לכך שפושעים מורשעים אינם זכאים להצביע בבחירות, ולכן "לא יזכו בזכות המדהימה ביותר (לבחור את השלטונות!)." הצירוף "הזכות המדהימה" מרוקן מתוכן ומלעיג את הזכות הדמוקרטית של האזרח, עד שהקורא תוהה אם יש בה באמת משהו כל כך מדהים…

גם ה"רמזים" שבהם נאחז הבלש הם פרודיה על הבלשים החושבים: מתגלה שאחד הרוצחים נוהג לפתות את קורבנותיו באתרי היכרויות באינטרנט, שם הוא מציג את עצמו במילים "אני אדם פזרן". והבלש חורק שיניים: "ברור, מפזר גופות בכל מקום אפשרי"…

נהניתי מאוד מהתרגום לעברית, של רינת שניידובר. אמנם אני לא יודעת ספרדית, ולכן לא יכולה לבחון את ההתאמה למקור, אבל משפטים כמו "זו תהיה חתיכת פדיחה", או "[הוא] היה צריך להרוג, לבתר, לפזר אותם בפחי אשפה ברחבי העיר כדי שכל העולם ואשתו ידעו על הפשע החדש שלו" מראים שהמתרגמת לא מהססת להשתמש בעברית עכשווית, שברורה לקורא ומחברת אותו אל (מן הסתם!) רוח הדברים המקורית. אמנם יש סכנה בשימוש בביטויים כאלה, כי בעתיד כשהעברית תתפתח הם יאבדו אולי את המשמעויות שיש בהם כיום, אבל הסכנה הזאת קיימת תמיד, כי גם שפת התרגומים שנעשו לפני עשרות שנים נראית כיום לא רלוונטית ומרחיקה את הקוראים מהכתוב.

גם התיאורים השונים שעשעו אותי: "נבארו היה מיואש, וכבר החטיף אגרופים לאוויר, כמתאגרף על סף הנוקאאוט"; או – "נדמה שהשניים נמצאים במרוץ. כאילו גרמו, התנו וקבעו מעשיו של המבתר את פועלו של החונק. במובן הזה, גם בחירת הקורבנות לא הייתה אקראית. כאילו אמר החונק למבתר: אם אתה הורג בנות, אז יופי, אני אהרוג בנים, כמו כדי לעשות צדק דמוגרפי"…

עין תחת שן היא אם כן נובלה שובבה, וקריאה מאוד. תרגמה אותה, כאמור, רינת שניידובר.

"אני מת את מיתתי שלי ואת מיתות הבאים אחרי" – זה המוטו מתוך שיר של ט"ס אליוט הפותח את הנובלה השזלונג הוויקטוריאני פרי עטה של סופרת אנגליה שזוהי יצירתה הראשונה המתורגמת לעברית.

חלקה הראשון של הנובלה נראה שגרתי למדי: אנחנו פוגשים בה אישה צעירה, מלאני, אם לתינוק בן כמה חודשים שטרם זכתה לחבק, שכן היא מחלימה ממש בימים אלה ממחלת השחפת, והרופא שלה מצווה עליה לנוח ורק לנוח. השנה היא 1950, ומלאני חיה באנגליה, מוקפת בעובדות מסורות – אחות רחמנייה ואומנת המטפלת בבנה התינוק. הרופא שפוקד אותה כל יום אוהב אותה, ודואג לשלומה. ויש לה גם בעל מעריץ שמסור לה בכל מאודו. הכול כל כך טוב ויפה והרמוני! אפילו המחלה הקשה שלקתה בה כבר בשלבי נסיגה סופיים, והנה, היא כבר רשאית לרדת, בפעם הראשונה מזה כמה חודשים, אל הטרקלין ולהמשיך לנוח שם, אחרי שזמן רב כל כך נאלצה לשהות רק במיטתה שבקומה השנייה.

החלק הראשון של הספר מסתיים בתיאור תחושת האושר והרווחה שמלאני חשה, ציפייתה לימים הבאים, לשמחות המובטחות לה: סוף סוף תוכל לטפל בבנה, לחזור אל חיי הנועם וההנאות של חייה.

כשמורידים אותה לטרקלין, היא מתעתדת לשכב על רהיט שקנתה בגחמה של רגע, ביום שבו אבחנו את מחלתה: שזלונג ויקטוריאני מכוער ומסורבל. תיאור תהליך הקנייה של אותו שזלונג משעשע: המוכר מנסה לשכנע אותה שלא כדאי לה לקנות אותו, והיא, בהיפוך תפקידים, דווקא מתעקשת: "'יש לך מקום בשבילו?' שאל הבחור, שהשלים עם היפוך התפקידים. הוא השיל מעליו את החובה לגרות ולהלהיב והחליף אותה בזהירות מהוססת של לקוח. 'אני אמצא לו מקום', אמרה מלאני, 'אני אשכב עליו אחרי שהתינוק ייוולד לי'."

למעשה, היא נכנסה לחנות כדי לחפש עריסה לתינוק, אף על פי שהריונה אפילו לא ניכר עדיין, וכשהמוכר מראה לה עריסה מכוערת, ומספר לה ש"היא כנראה תישלח לאמריקה" ומוסיף: "'שתדעי שיש שם ביקוש די גדול לכאלה, בשביל לשים בהם בולי עץ'" ,מלאני משיבה לו בגאווה שהעריסה שהיא מחפשת נועדה לתינוק שיהיה לה, "והם חלקו יחדיו רגע של עליונות, האנגלים העניים אך השפויים שלא שכחו את תכליתם האמיתית של דברים."

כאמור – הכול מציאותי, יומיומי, עם תבלין אירוני מעודן, אבל די שגרתי.

ואז מגיע חלקה השני של הנובלה, שנפתח בכך שמלאני "פקחה את עיניה וראתה חושך".

ומכאן ואילך מתברר תפקידו של המוטו שהוצג בתחילתה של הנובלה. אותו עניין לא ממש מובן של המוות האחד, או המיתות הבאות – האומנם יש כאלה? האם המוות אינו חד פעמי וסופי?

חלקה השני של הנובלה מסויט, מוזר, מפחיד ומסקרן מאוד. קראתי אותו בנשימה עצורה, בתקווה לפענוח, להסבר, להיגיון. בתקווה שאמצא שוב את עצמי על קרקע בטוחה, שבה המציאות פועלת בהתאם לחוקים המוכרים לכל אדם חי, אבל לא, היא לא מצייתת להם. היא הזויה, מפתיעה, צופנת סודות ומפחידה. מלאני פוגשת בה בני אדם שהיא מנסה לעמוד על טיבם. כך למשל היא מנסה להסביר לעצמה מה טיבה של אישה שהיא פוגשת, ומסבירה לעצמה: "היא הייתה אדם, ולבני אדם יש פנים שמגדירות אותם ומעניקות להם ממשות." אכן. אבל פניה של אותה אישה אינם יכולים, משום מה, לתת לה ממשות. אנשים צצים ונעלמים. היא מכירה אותם? היא מכירה את עצמה? היכן היא? מתי היא? מה קורה לה? מה יקרה לה? האם נדע בסוף מה קורה? האם מלאני מסתכנת אם היא נכנעת לצרכים גופניים – למשל להתרוקן או לשתות?

בדרך כלל אני מעדיפה כתיבה ריאליסטית, אבל הנובלה שלפנינו לפתה אותי. לא אחשוף כאן את סודותיה…

Marghanita Laski THE VICTORIAN CHAISE-LONGUE

תרגם מאנגלית: תומר בן-אהרון

כמה הערות תרגום קטנטנות:

• את המילה Marylebone: (עמ' 22 ועמ' 26), שמו של רחוב בלונדון, מבטאים מרליבון ולא מרילבון. 
• כשמגיעים הביתה באנגליה ל "tea", (עמ' 32) זה לא רק כדי לשתות תה, אלא כדי לאכול ארוחה קלה (וגם לשתות תה). 
• בניין פֻּעַל "…או שבוקשה בקשה" (עמ' 54) מוזר כאן. 
• "אילו רק אצליח" צריך להיות "אם רק אצליח", (עמ' 57) שכן המילה "אילו" מצטרפת לתנאי בטל ואינה יכולה להגיע בזמן עתיד. 

גבר שחור המגן על כבודו בפני המשטרה מסתכן בתקיפה. למעשה, הכבוד של השחורים חשוב בעיניהם פחות, לכן אני מרגיש תמיד בטוח יותר כשאני נעצר לעיני עדים לבנים ולא עדים שחורים. השוטרים מתחשבים פחות בעדותם ובהפצרותיהם של עוברי האורח השחורים, בעוד שהתעניינות דאוגה מצד עדי ראייה לבנים דווקא מעוררת את תשומת לבם. עד שחור ששואל שאלה או מביע התנגדות מנומסת יכול בקלות להיקלע לעיכוב או למעצר גם הוא. לכן הקפדה על יחס כנוע היא תנאי בל יעבור לכך שהמפגש יעבור בבטחה. 

להלן המאמר המלא באנגלית:

     2016 Walking While Black", Garnette Cadogan" 

 המאמר שרעות בן יעקב תרגמה לעברית מופיע במלואו בספר לאהוב, לשוטט, להפליג

מאז פרצה המלחמה והאנשים ראו בתים רבים כל כך מתפוררים לאבק, הם כבר לא מרגישים בטוחים ושלווים בביתם כמו פעם. יש דברים שלא מחלימים מהם; השנים חולפות ואנו לא נחלים לעולם. אמנם יש לנו שוב מנורה ואגרטל קטן על השולחן ותמונות של יקירינו, אבל אנחנו כבר לא מאמינים להם, כי כבר היה עלינו להיפרד מהם בבת אחת, או לחפש אותם לשווא בין ההריסות. 

אין שום טעם לחשוב שאנחנו יכולים להחלים מעשרים שנה כמו אלה שעברנו. מי מאתנו שהיו לנרדפים כבר לא ימצאו שלווה. צלצול לילי בדלת כבר לא יכול לומר לנו אלא דבר אחד: "קוֶוסטוּרָה". לשווא יאמרו לנו שוב ושוב שעכשיו אולי עומדות מאחורי המילה קווסטורה פנים נעימות יותר, ידידותיות יותר, שאפשר  לבקש מהן עזרה והגנה. בנו המילה הזאת לעולם תעורר חוסר אמון ופחד. אם אני מביטה בילדי כשהם ישנים, אני חושבת בהקלה שלא אצטרך להעיר אותם באמצע הלילה ולברוח. אבל זאת לא הקלה מלאה ועמוקה. תמיד נדמה לי שיום אחד ניאלץ שוב לקום באמצע הלילה ולברוח, להשאיר מאחורינו הכול, חדרים דוממים ומכתבים וזיכרונות ופריטי לבוש. 

מי שידע רוע מוחלט לא ישכח זאת לעולם. מי שראה בתים מתמוטטים יודע מצוין עד כמה ארעיים הם האגרטלים, התמונות והקירות הלבנים. הוא יודע טוב מדי ממה עשוי בית. בית נבנה מלבנים וסיד, והוא יכול להתמוטט. בתים אינם יציבים במיוחד. הם עלולים לקרוס בן־רגע. מבעד לאגרטלים השלווים, לקומקומים, לשטיחים או לפרקט תחת רגלינו, מבצבצות פניו האחרות של הבית, האמיתי מראהו האכזרי של בית שהיה לעיי חורבות. 

לא נחלים לעולם מהמלחמה הזאת. אין טעם לנסות, לעולם לא נהיה עוד בני אדם שלווים, שלומדים וחושבים וחייהם שטים על מי מנוחות. תראו מה עשו מהבתים שלנו, תראו מה עשו מאתנו. לעולם לא נהיה בני אדם שלווים. 

כמה שהן נוגעות ללב, מצחיקות, חכמות! איזה עונג לקרוא את אחת עשרה המסות שקובצו בספר המידות הקטנות מאת נטליה גינזבורג, סופרת איטלקיה שהעזה לכתוב על עצמה באחת מהן שהיא "סופרת קטנה, קטנה מאוד". אין לדעת אם התכוונה לכך באמת, שהרי לא ייתכן שלא ידעה כי היא סופרת ענקית. את הפסקנות בהערכה העצמית הזאת מיתנה בהמשך דבריה: "אני מעדיפה לחשוב שאף אחד לא יהיה כמוני, קטנה ככל שאהיה, יתושית-פשפשית ספרותית ככל שאהיה. מה שחשוב הוא השכנוע העמוק שמדובר במלאכה, במקצוע, בדבר שעושים כל החיים". הווה אומר – אני אמנם קטנה, אבל ייחודית וחד פעמית.

המסה המרתקת שממנה לקוח הציטוט נקראת "המקצוע שלי", המקצוע "שאוֹכֵל את הטוב ביותר ואת הרע ביותר בחיינו", זה ש"הרגשות היפים והמכוערים ביותר צפים בְּדַמוֹ ללא הבחנה" והוא "ניזון מאתנו וגדל בקרבנו: הכתיבה". בסופה של המסה מתארת גינזבורג את שלל הסכנות הטמונות בכתיבה: ההתייצבות מול הדף הלבן היא מצב שיש בו הסכנה "לרצות להיות ציפור שיר". כמה אירוניה עצמית, כמה הומור, ואיזו חוכמה! גינזבורג מזהירה במשפט הזה את כל מי שכותב שלא להתיימר, שלא להתבלבל, שלא לשאוף לצורות ביטוי "נשגבות" ורחוקות ממנו. סכנה אחרת שהיא מונה: "הסכנה לרמות במילים שאינן נמצאות בתוכנו", ועוד אחת: "הסכנה לשטות ולהונות". הייתי לוקחת את המסה הזאת לכל סדנת כתיבה ומציעה לכל מי שמבקשים לכתוב, לקרוא אותה.

המסות שונות זו מזו, אבל כולן מרתקות ומלהיבות מאוד. השתיים העוסקות באנגליה, "אנגליה: שבח וטרוניה" ו "La Maison Volpé" משעשעות מאוד. היא מתארת בהן למשל את לונדון, ומשווה אותה לערים באיטליה:

"על רקע קירות הבתים אדומי הלבנים נראים העלים הקטנים והירוקים של העצים כעיטור עדין בגוון ירוק בהיר.

מדי פעם אפשר לראות ברחוב עץ מרהיב, עטוי פריחה ורודה בהירה או דווקא ניצתת בעוז, קישוט נאה לרחוב. אך כשמביטים בו מתקבל הרושם שהוא לא נמצא שם במקרה, אלא תוצאה של תוכנית מחושבת ומדויקת. והעובדה שהוא לא שם באופן מקרי, אלא תוצאה של תוכנית מחושבת ומדויקת, נוסכת ביופיו עצב.

באיטליה, עץ הפורח בלבה של עיר הוא בגדר הפתעה משמחת. הוא יימצא שם במקרה, הודות לצמיחה עליזה וספונטנית מהאדמה, ולא בזכות החלטה מחושבת שעליו להיות שם.

בלונדון, עיר שחורה-אפורה, הוסיף האדם כמה צבעים בדייקנות ומתוך תכנון. אפשר למצוא לפתע בחזית בניין דלת כחולה, אדומה או ורודה בין אחיותיה השחורות. האוטובוסים שמפלחים את האוויר האפור צבועים אדום. אלו צבעים שבכל מקום אחר היו עליזים מאין כמותם, אבל לא כאן; הם נטועים במקומם באופן כה מכוון ומדויק, שהם מזכירים חיוך רפה ועצוב של אדם שאיננו יודע לצחוק".

צחקתי.

כך גם מתיאור ה"אוכל" האנגלי, למשל – העוגות ש"מתגלות כמאפה חול או פיח כשטועמים אותם", אבל אינן מסוכנות לבריאות, "הן בסך הכול מגעילות, אך בלתי מזיקות. זהו ודאי טעמן של העוגות הטמונות בקברי הפרעונים, לצד המומיות".

מסות אחרות, לעומת זאת, אינן מצחיקות, אלא חכמות מאוד, מאלפות ואפילו מכאיבות. כך למשל המסה "בנו של אדם" שבה מספרת גינזבורג על מה שקורה לנפש כשבני אדם מאבדים בית בנסיבות אלימות, במלחמה.

המסה "הוא ואני" משעשעת ונוגעת ללב. גינזבורג מונה בה את כל הניגודים שקיימים בינה ובין בעלה, ואיך, למרות הכול, הם חיים ביחד בהרמוניה מפתיעה.

המסה האחרונה, זאת שהעניקה לקובץ את שמו, "מידות קטנות", מאלפת. גינזבורג מסבירה לנו איך יש לחנך ילדים: "לא למידות הקטנות, אלא למידות הנעלות", ומפרטת את הדרכים לעשות זאת. למשל – "לנהוג במתינות כלפי עצמך ובנדיבות כלפי אחרים" כשמדובר בכסף, זה היחס הנכון כלפיו, כדי שלא יהפוך לערך בפני עצמו וכדי "לשמור על החירות מפניו". לעשירים היא מייעצת לא להעמיד פנים ולא לאלץ את ילדיהם להסתפק במועט באופן מלאכותי, כי "העמדת פנים אינה יכולה להיות מעשה חינוכי". אותם יש ללמד רק ש"כל הכסף שהם חוסכים בזכות כך [אם הם מקמצים בהוצאותיהם על עצמם] יועבר בלי תרעומת לאנשים אחרים", שכן "ההגנה האמיתית של העושר אינה פחד מפני העושר, מהארעיות שלו ומקלקול האופי שהוא עלול לגרום. ההגנה האמיתית של העושר צריכה להיות שוויון נפש כלפי כסף", והדרך היחידה ליצור זאת היא "לתת לנער כסף לבזבז ככל שהכסף אכן בנמצא. כך הוא ילמד לבזבז בלי נקיפות מצפון ובלי חרטה", ואם לא יהיה עשיר בעתיד, יהיה לו "קל יותר להסתדר בלי כסף ובזבוז" אחרי שלמד להוציא, אחרי שראה ש"כסף מעופף באוויר ומחליף ידיים", ואין בו שום דבר מרגש בפני עצמו.

אבל העצה הטובה ביותר שהיא נותנת להורים היא – לשחרר את הילדים שלהם לחיות את חייהם. "עלינו להיות דמויות בעלות משמעות בעיני הילדים שלנו, אך לא משמעותיות מדי, כדי שלא ינסו להיות זהים לנו, להעתיק את המקצוע שלנו ולנסות למצוא אותנו בבני הזוג שהם בוחרים. עלינו להיות עמם בקשר חברי, אך לא חברי מדי, כדי שלא יתקשו לרכוש חברים אמיתיים…" וכן הלאה. והכי חשוב: עלינו ללמוד מה הייעוד שלנו, מה "המטרה הפנימית של עצמנו". אם לא נבגוד בה, אם נוסיף לאורך השנים לאהוב אותה בלהט, נוכל לסלק את תחושת הבעלות שלנו על ילדינו ונאפשר להם להתפתח ולגדול. כמה חכם חשוב, ראוי וכתוב היטב.

הספר כולו מזמין מאוד לקרוא, וגם התרגום – מעשה ידיו של יונתן פיין (בלי שיכולתי להשוות למקור) – נראה מצוין [למעט הערה קטנה עד כדי קטנוניות: את המילה (bowler (hat מבטאים בּוֹאְלֶר ולא "בָּאוּלֶר" כפי שתועתק עם ניקוד…].

איזו נובלה מקסימה!

דיויד גארנט, סופר אנגלי שנמנה עם חבורת בלומסברי (וירג'יניה וולף, לנארד וולף, ונסה בל, קלייב בל, ליטון סטרצ'י, ועוד כמה מהשמות החשובים ביותר של האינטליגנציה האנגלית בתחילת המאה ה-20), פרסם בחייו עשרות ספרים. ב"תשע נשמות" בחרו לפצל את אחד מהם לשני ספרונים, שכל אחד מהם מכיל נובלה אחת מהשתיים שהיו בספר המקורי. "איש בגן החיות" שלפנינו הופיע במקור לצד "מאישה לשועלה".

יש בה, בנובלה הזאת כל כך הרבה הומור, שנינות, תעוזה והבנה של נפש האדם, עד שאי אפשר שלא להתענג עליה.

הסיפור מתחיל בתיאור ריאליסטי לגמרי: זוג אוהבים שמטיילים בגן החיות, שקועים במריבה. הגבר, ג'ון קרומרטי, הציע נישואים לאהובתו, ג'וזפין, שמשיבה את פניו ריקם, כנראה משום שבני משפחתה אינם אוהדים את השידוך. ג'ון מנסה לשכנע אותה להתנכר להם ולבחור בו. היא מסרבת. תוך כדי המריבה הם מתבוננים בחיות ומעירים הערות הנוגעות בהן. אכן, החיות שותפות, אם ירצו בכך ואם לא, במריבה. כך למשל ברגע מסוים ג'וזפין הכעוסה "נעצה באריה השאנן מבט זועם עד כדי כך שמקץ רגע או שניים קמה חיית הטרף ופרשה למאורה שבירכתי הכלוב".

האינטראקציה הזאת שבה הצעירה מביסה בקרב מבטים את האריה רק מנבאה את מה שיתרחש בהמשך, ואת היחסים המרתקים והמורכבים שמתפתחים בין בני האדם והחיות השונות שבגן החיות. "כולן נראו כאילו התנהגותן זו כלפי זו מגלה משהו עליהן", מגלה ג'ון קרומרטי בעקבות החלטה מוזרה ואולי אפילו נמהרת שהוא מגיע אליה בתום המריבה עם ג'וזפין.

גם טבעם האמיתי, הנסתר, של בני האדם נחשף בפניו: "הדבר שאנשים אסירי תודה עליו יותר מכול – נושא חדש לשיחה, משהו שכולם יכולים לדבר עליו ולחרוץ עליו משפט".

עוד הוא מגלה כי חיות פראיות עולות באופיין על בני האדם ועל החיות הקרובות אליהם ביותר, הקופים הגדולים, (באנגלית יש כמובן אבחנה בין ape ל monkey. בעברית המילה קוף משמשת לשני הזנים, שיש להבדיל ביניהם!). היצורים הפראיים "שומרים על כבודם העצמי" בכך שאינם מתכחשים לטבעם, בניגוד לחיות אחרות שלומדות לציית לבני האדם, לרצות אותם או להתאים את עצמן אליהם.

מכל מקום, אם מישהו רוצה להיות שווה ערך לחיות, מוטב שינסה את כוחו בגן החיות: "אם ברצונו למצוא מישהו שחולק עמו את נסיבות חייו כחיה, אין מקום טוב יותר מגן החיות. גם אם ייסע אל יערות העד לא יתקרב לכך יותר, כי שם החיות מרגישות בבית, שלא כמוהו."

הסיפור גדוש בהלצות קטנות ומבדחות. למשל – ברגע מסוים בוחרת ג'וזפין להגיע אל תחנת הרכבת ברחוב בייקר, כי "הרי רחוב בייקר הוא מרכזי, וממנו תוכל להגיע בקלות לכל מקום שתרצה. כזכור, מטעם זה קבע הבלש הדגול שרלוק הולמס את משכנו ברחוב בייקר, ובימינו הוא מרכזי אף יותר: ממלכת הרכבת התחתית כולה פרושה לרגליכם". אותי האזכור של שרלוק הולמס כאילו הוא דמות של ממש בידח (מעניין אם גם כיום יש מי ששולחים מכתבים ל-221B, כתובתו של הבלש הבדוי). בכלל, למי שאוהב את לונדון ורואה בעיני רוחו את המקומות – תחנת הטיוב, הכניסה למוזיאון מאדאם טוסו הסמוכה אליה, גן החיות בריג'נטס פארק – מדובר בחגיגה קטנה.

התרגום, כדרכה של הוצאת "תשע נשמות" מעולה. רק הערה קטנה אחת על שיבוש שכבר נתקלתי בו לא פעם, בהוצאות לאור רבות: את השם Marylbone, חרף העובדה שהאות r מופיעה לפני האות l, מבטאים בלונדון מָרְלִיבּוֹן ולא מֵרִילְבּוֹן, כפי שמופיע בספר (ועוד עם ניקוד!). הנה ההוכחה, אם אין די ב"ידע אישי":

אלה כמובן דקדוקי עניות, שכן, כאמור, התרגום מעולה, נוח ומשכנע.

 Man in the Zoo, David Garnett
לעברית: יותם בנשלום

נער בן שש עשרה מתאהב באישה צעירה שמבוגרת ממנו בחמש שנים. היא פלרטטנית ושתלטנית. מזכירה לרגעים את דמותה של אסטלה ברומן תקוות גדולות של דיקנס: שתיהן הפכפכות, לא צפויות, מתענגות על ההתעללות הרגשית שהן מסבות לצעיר המאוהב, פיפס אצל דיקנס וולדימיר אצל טורגנייב. תקוות גדולות פורסם לראשונה בכתב עת בפרקים שבועִיים בשנים 1860 עד 1861. גם הנובלה של טורגנייב פורסמה לראשונה באותה שנה, 1860, לפיכך אי אפשר לחשוד בסופרים שהשפיעו זה על כתיבתו של זה.

נראה אם כן כי הדמות של צעירה יפה וקפריזית שיודעת למצוא כוח ביופייה וביכולתה לגרום לגברים להתאהב בה היא עניין מוכר.

אלא שזינאידה של טורגנייב נוהגת בקשיחות רק כלפי החברים בקבוצת המחזרים שאספה סביבה. די מהר מתבררים שבריריותה וייסוריה, שכן היא מתאהבת בגבר הלא נכון. היא יכולה להתעלל כאוות נפשה במי שאינם מעניינים אותה באמת. יחסיה עם הגבר האחד שבו היא תלויה רגשית שונים, כך מתגלה.

אני כותבת "מתגלה", ובעצם הכול מתרחש כמו מאחורי הקלעים. אנו עדים לסיפור האהבה הלוהט המתחולל, ובעצם איננו עדים לשום דבר. הכול נראה מתוך עיניו של נער תמים שאינו מבין לאשורם את הרמזים שהוא מספק לנו. בשלב מסוים אנחנו, הקוראים, כבר מתחילים לחשוד, ואז – מבינים ויודעים לפחות את קווי המתאר של הפרשה הסמויה גם מעינינו. הוא, ולדימיר, עדיין לא מבין מאומה. "חלפתי על פני אושר לא לי", מתחוור לו אחרי זמן רב, ברגע מסוים וכאוב של התפקחות.

טורגנייב הודה לימים שיש מרכיבים אוטוביוגרפיים מובהקים בנובלה "אהבה ראשונה", למעשה, כך כתב, "היא האוטוביוגרפית ביותר".

הנובלה נחשבת אחת מיצירותיו החשובות של הסופר. אכן, טורגנייב מרומם את סיפור העלילה ובוחן באמצעותו את טבע האדם ואת גורלו, שכן את סיפור ההתאהבות מספר לנו ולדימיר בימים שהוא כבר אדם מבוגר שנזכר בעברו ותוהה "מה התגשם מכל אשר ייחלתי לו?" כמו כן, יש בסיפור שלפנינו לא מעט הומור: "אותלו הקנאי והמוכן למעשה רצח הפך פתאום לתלמיד בית ספר," מעיד המספר על עצמו באירוניה עצמית לא מבוטלת.

הוא תוהה גם מה מניע את יחסי הכוחות בין גברים לנשים. איך צעירה המשתמשת לכאורה בעוצמה הרבה שמעניקה לה נשיותה מתגלה בנסיבות מפתיעות כמי שמוכנה לספוג כאב והשפלה. האם יש כאן בעצם תיאור מעודן מאוד של יחסים סאדומזוכיסטיים? כאן היא מתעללת, שם מתעללים בה?

אבל הכול מתואר בקווים דקיקים מאוד, כמעט רק בנגיעות של נקודות זעירות. וכל הנקודות והקווים המעודנים הללו הם אלה שיוצרים בתודעתנו את התמונה השלמה, המעוררת עניין ומחשבות.

מעניינת לא פחות מהנובלה עצמה גם אחרית הדבר שכתבה מתרגמת הספר, יעל טומשוב. היא מצביעה על כמה נקודות ומאירה אותן. למשל – את מקומו של הטבע בסיפור: יש להבין כי "הטבע ביצירתו של טורגנייב הוא לא אלמנט קישוטי, תפאורה או כלי לעיצוב אווירה. תיאורי הטבע הם המישור הפואטי שבו מטמין טורגנייב את המפתחות להבנת דמויותיו – מניעיהן, עולמן הפנימי ומאווייהן הכמוסים." כמה יפה!

בשולי הדברים לא יכולתי שלא להתעכב על שורה שזינקה לעברי מהדף כמו הצלפה של שוט (לא בכדי בחרתי בדימוי. הוא קשור לסיפור!): "פניו של מלבסקי התעוותו קלות ולבשו לרגע הבעה עלובה-נכלולית כשל ז'יד." [ההדגשה שלי, עע"א].

אבוי. הבעה עלובה-נכלולית של ז'יד, לא יכולתי שלא לשוב ולקרוא אותה. ולשקוע במחשבות נוגות.

Ива́н Серге́евич Турге́нев, "Первая любовь"
לעברית: יעל טומשוב

"יצירת מופת קטנה וקריאת חובה במרבית בתי הספר באיטליה", נכתב, ולא מפתיע, על דש הספר האי.

אכן, יצירת מופת, ואין תֵּמַהּ בכך שמטילים על תלמידי בית ספר לקרוא אותו. בדרכה העדינה והחכמה נוגעת הנובלה "האי" באחת הסוגיות החשובות ביותר בחיים: איך מלווים אדם אהוב אל מותו? האם לשתף אתו פעולה בהכחשה? לדבר אתו בגילוי לב? האם יש חשיבות לסבל שחש מי שיקירו נוטה למות, או שהוא חייב לראות בעצמו רק דמות שולית בדרמה האחרונה של החיים?

שתי דמויות עיקריות מופיעות בסיפור, ולשתיהן אין שם: "האב" ו"הבן". הראשון מתגעגע אל אי הולדתו ולשם הוא מבקש לשוב לביקור קצר, לפני שילך לעולמו. האחר, הבן, בחר כבר מזמן להתגורר הרחק מחוף הים, למעלה בהרים, שם הוא מתענג על הבדידות ועל האוויר הצח.

לבקשתו של האב הבן מגיע כדי להתלוות אליו במסעו האחרון. כמה אהבה יש בין השניים. כמה רגישות זה לתחושותיו של זה. ועם זאת – כמה בדידות, שאין לה שום מרפא, כי בסופו של דבר כל אחד מאתנו אי לעצמו, מבודד מהזולת, חי ומת בתוך גופו.

על האי, שהאב קשור אליו כל כך, הבן מרגיש שהוא נחנק. האוויר כבד ולח. הנופשים הרבים צרים עליו. עולה ממנו "צחנת צמחים מחניקה", הוא נראה לו "נטוש באמצע מרחב בלתי עביר."

אבל מי שבאמת נחנק הוא האב: חנק גופני של אדם שחלה בסרטן וקנה הוושט שלו הולך ונחסם.

הם, כאמור, אוהבים מאוד זה את זה, אבל מפרידות ביניהם אי ההבנות הבלתי נמנעות של מי שמצויים כבר משני עברי המתרס: צעיר בריא במלוא אונו לעומת מבוגר מוחלש, "אדם הנושא את המוות", כפי שהוא אומר לעצמו.

הבן משוכנע שאביו אינו מבין מה מצבו. אחרת מדוע הוא מפציר בבן ליהנות, לבלות, לצאת לשחייה?

אין לו מושג מה האב חש: "הייתי מרוצה תמיד שהעברתי לך את שמחת החיים שלי. אם היא כבתה בתוכי, אני מתנחם כשאני רואה אותה קורנת בך…"

האב אינו מבין מדוע הבן נראה עצוב ומפוחד. מדוע הוא רוצה לצאת מהאי. לא עולה בדעתו שהבן מתאבל עליו. שאין לו שום עניין בבילויים: "הוא לא היה מסוגל להירגע, לא היה מסוגל ליהנות, כשאביו, לא רחוק, מפרפר במלתעותיו של גורל אכזר."

הבן חש שהוא ואביו נוהגים כמו "שני ליצנים. אחד מת ואחד חי המלווה אותו בברית מוקיונית, עוטים את אותה מסכה, מדברים בעליצות, ומדי פעם, בגלל מחסור בנושאים, מצלצלים בפעמוני הכובע והשרוולים."

אין לבן מושג איך עליו לנהוג. האם לדבר בגלוי? "אולי," הוא תוהה, "גם אתה שותק כדי שלא להבהיל אותי. אבל עכשיו נתלוש את המסכה. זה כבר לא מתאים לא לי ולא לך, אתה שתמיד לימדת אותי להתמודד עם המציאות בפתיחות. את השעות המעטות שהוענקו לנו, האחרונות שנותרו לנו לבלות יחד, לא נכלה על זוטות," הוא אומר לעצמו, "מה שחשוב זה לא הרחצה שלי בים, ולא הבוקר שטוף השמש…"

אבל זה בדיוק מה שהאב רוצה וצריך: לראות את בנו חי ומאושר!

התֶמָה הזאת של מות האב ושל הבן שיורש אותו ובא במקומו היא כמובן אחת המרכזיות בתרבות העולמית. אצל פרויד בטוטם וטאבו רצח אב הממשי או המטפורי הוא רכיב בסיסי בנפש האדם והוא למעשה המקור לדת, למצפון, למוסר, למעשה לציוויליזציה. לתפיסה הזאת של "המלך מת, יחי המלך החדש" יש אינספור דוגמאות ווריאציות באמנות. הנובלה "האי" מצטרפת אם כן בדרכה המיוחדת אל המלט, אדיפוס, אבשלום, ואל רבים אחרים, שנגעו במעבר הדורי מאב לבן.

מעל לכול, מדובר ביצירה יפה להפליא. הסביבה שאותה מתאר סטופריץ, האי, הים, הצמחים, הריחות, מיטיבים להשתלב במהלכים הנפשיים של הדמויות ולבטא אותם.

סיפור נפלא!

אפשר לקנות אותו כאן

או בגרסה דיגיטלית באתר e-vrtit, כאן 

באפריל 1945 כבשו הפרטיזנים את מילאנו, וכעבור יומיים הגיעו לעיר הקטנה שגרתי בה. זה היה רגע של אושר. אנשים מילאו את הכיכר המרכזית, שרו בקולי קולות, הניפו דגלים וקראו בשמו של מימוֹ, מפקד הפרטיזנים באזור.

מימו, שהיה בעבר מרשל בכוחות קרביניירי, הצטרף לכוחותיו של הגנרל באדוליו, יורשו של מוסוליני, ואיבד את רגלו באחד הקרבות הראשונים של שרידי צבאו של הדוצ'ה.

הוא הופיע במרפסת בניין העירייה שעון על קביו וחיוור. הוא ניסה להרגיע את המפגינים בתנועת יד. הייתי שם כי ציפיתי לנאומו, אחרי שכל ילדותי עמדה בסימן הנאומים ההיסטוריים רבי הרושם של מוסוליני, ואת החלקים החשובים בהם למדנו בעל פה בבית הספר. [ההדגשה שלי, עע"א]

הייתה דממה. מימו דיבר בקול צרוד שכמעט לא נשמע. "אזרחים, חברים, אחרי כל כך הרבה הקרבות כאובות… הגענו לרגע הזה. תהילה ושבח לנופלים למען החירות."

זה היה הכול. הוא חזר פנימה, ההמון שבאגף הפרטיזנים ירה באוויר כדי לחגוג.

אנחנו, הילדים, נחפזנו לאסוף מהרצפה את תרמילי הקליעים, שהיו יקרי ערך בשבילנו, ובאותו רגע למדתי ש"חירות" פירושה גם חירות מרטוריקה.

הסיפור "יומנו של בן חמישים" הופיע לראשונה באנגלית ביולי 1879 בכתב עת אמריקני, וכעבור זמן מה בתוך קובץ סיפורים, אבל ב-1907, בקובץ הסיפורים הכולל שלו, לא צירף אותו ג'יימס לספר.

ייתכן שבדיעבד לא היה הסופר שבע רצון ממנו, ולכן העדיף להשאירו בחוץ. עלי להודות שאם אכן זאת הסיבה להשמטה, היא מוצדקת, לדעתי.

לא מדובר בסיפור חשוב או  משכנע במיוחד. הוא כתוב בגוף ראשון, כיומן אישי. גיבורו הוא חייל אנגלי משוחרר ששב משירות צבאי ארוך בהודו, והוא מבקר שוב, אחרי שנים רבות, בפירנצה. ביקורו הקודם בעיר הסתיים בחמת זעם, שכן רוזנת איטלקיה שהכיר אז אכזבה והרגיזה אותו מאוד.

לאורך הסיפור נבנים המתח והתהייה מה בעצם עוללה לו האישה, שהיא מעין פאם פאטל יפהפייה ומתוחכמת, ומדוע שיבשה את חייו: הוא לא נישא מעולם, לא הקים משפחה, וכל השנים חי עם זיכרון המפגש אתה, ועם תחושת החמצה, שבסופו של הסיפור רק גוברת ומתעצמת, ועמה הספק, שמא טעה כשעזב אותה, ואולי, אלמלא היה חשדן כל כך כלפיה, יכלו חייו להיות מאושרים ומספקים הרבה יותר.

כשסוף סוף נגלית הסיבה למנוסתו מפניה, היא מאכזבת למדי. אחרי כל הבילד-אפ מצפים למשהו דרמטי ומשכנע, אבל הסיפור די דלוח, בסך הכול, וכל הפתיינות, הגימיקים והתעלולים הנשיים מתגלים כמעט כעורבא פרח.

עיקרו של הסיפור בשאלה האם יכול אדם להשליך על זולתו את התנסויותיו בעבר ואת הבחירות שבחר. החייל האנגלי המשוחרר פוגש בפירנצה צעיר אנגלי שמזכיר לו מאוד את עצמו בצעירותו. הוא בטוח בזהות הגורל שלהם, ומשוכנע שעליו להציל את הצעיר מפני הגורל שהיה צפוי גם לו, אלמלא ידע לברוח בזמן. אלא שאפילו קווי העלילה לא מספיק מהודקים ולכן לא לגמרי משכנעים. יש לא מעט תחושה של מקריות שגובלת בדאוס אקס מָכִּינָה: התרחשויות שאינן נובעות מסיטואציות אפשריות וסבירות, אלא הן אקראיות, כמי שבאות "לפתור" לסופר בעיות בעלילה. הנה הוא פוגש "במקרה" ילדה שנושאת עליה משלוח שמיועד לבתה של אהובתו בעבר (ואז הילדה נעלמת לבלי שוב. תפקידה היה קצר מאוד…), והנה שוב "במקרה" הצעיר האנגלי מתארח באותו בית מלון שבו הוא עצמו מתאכסן, ולגמרי "במקרה" הוא מאוהב בבתה של אותה אהובה… לא ממש משכנע.

"תשע נשמות" בחרו בסיפור כאחד מספרי הסדרה "מפה לאוזן", שאפשר לקנות אותם רק ישירות מההוצאה. למרבה הצער, אף על פי שהספרון חמוד למראה, והתרגום לאנגלית של ארז וולק טוב, לא מדובר ביצירה שהייתי ממליצה עליה. לטעמי ערכו העיקרי של הסיפור בכך שהוא מספק זווית ראייה קטנה נוספת אל כתיבתו הפחות חשובה של אחד מגדולי הספרות האנגלית.

שלושים וחמש שנה חלפו מאז ראה אור לראשונה סיפורו של צוויג "עשרים וארבע שעות בחייה של אשה", בתרגום לעברית מאת צבי ארד, בהוצאת זמורה ביתן. אז נכלל בספר לילה מופלא, שהיו בו סיפורים נוספים, ביניהם משחק המלכים, שבמרכזו – משחק השחמט.

לאחרונה הופיע שוב סיפורו של צוויג, הפעם כספר בפני עצמו, בהוצאת תשע נשמות, כחלק מהיוזמה החדשה של המו"ל אוריאל קון, שנקראת "מפה לאוזן": סדרת ספרים שנמכרת רק ישירות לקונים, בלי תיווכן של החנויות או הרשתות.

לכותרת הסיפור בגרסתו הנוכחית נוספה, כנדרש, האות יו"ד, על פי הנחיות האקדמיה ללשון העברית שהתעדכנו בשנים האחרונות, והוא נקרא "24 שעות בחייה של אישה". הפעם תרגם אותו הראל קין.

מעניין לבחון את ההבדלים בין שתי הגרסאות ולבדוק לא רק את עמדותיהם השונות של המתרגמים, אלא גם את השינויים שחלו מאז 1984 בקונווציות התרגומיות ובתפישה איך נכון או הולם יותר להתנסח בעברית.

כבר בשורה הראשונה של הסיפור אפשר לחוש בעברית העדכנית והעכשווית יותר של התרגום החדש: "בשולחננו, בפנסיון הקטן שבריביירה שבו השתכנתי אי-אז, עשר שנים לפני המלחמה, פרץ דיון ער" בתרגום הקודם, לעומת – "בפנסיון הקטן שבריווירה שגרתי בו אז, עשר שנים לפני המלחמה, פרץ ליד השולחן שלנו ויכוח נמרץ", בחדש.

ממש בהמשך, אצל הראל קין: "לרוב האנשים יש דימיון גולמי בלבד", לעומת – "רוב הבריות דמיונם דל וקהוי".

השילוב "סמול טוק" אצל קין, הלקוח, במידה מסוימת של תעוזה, משפת היומיום שכבר מזמן אימצה תבניות לשון רבות מאנגלית, היא אצל ארד "שיחות טפלות".

"שפתיים חמימות וחושניות" בא במקום "שפתיים חמות" בלבד (מי השמיט? או מי הוסיף? כדי לברר יש לבדוק את המקור, שבשפתו איני שולטת, למרבה הצער).

שינויים נוספים שאפשר להבחין בהם מיד: "חדר האכילה" המיושן התעדכן ל"חדר האוכל" (שמדיף, יש להודות, ניחוח בעייתי קמעא, שכן הוא מעלה על הדעת את "חדר האוכל" שבקיבוצים, ואולי לא עוד, לא לבני הדור שבו הקיבוצים הופרטו, הלכה למעשה…).

"דיברו הכול בו" בתרגום הישן נהפך לניסוח פשוט, עדכני יותר: "בכל השולחנות דיברו אך ורק עליו".

אין ספק שהתרגום הנוכחי נוח וטבעי יותר לקריאה, הן משום שהעברית השתנתה, והוא משקף אותה כפי שהיא כיום, והן מכיוון שהתפישה התרגומית השתנתה: לא עוד ניסיון נואל, שהיה מקובל מאוד, "להגביה" את הלשון, גם כשאין לכך כל הצדקה, אלא נטייה לשקף עד כמה שאפשר את העברית המוכרת מהמציאות החוץ ספרותית.

לפיכך, "אף שנראה הוויכוח שלנו אבירי במהלכו" השתנה ל"אף כי נראה שהדיון שלנו נערך באצילות", הטבעי יותר, ו"המלה הראשונה, רק היא קשה," הומר ל"רק המילה הראשונה קשה", וכן הלאה.

יחד עם זאת, יש להודות במלוא הכנות: בסך הכול, למעט ניואנסים דקים, תרגומו הישן יותר של צבי ארד טוב לא פחות מזה החדש, הטוב בהחלט, של הראל קין.

האם יש, אם כן, הצדקה להוציא שוב לאור את הסיפור? שטפן צוויג הוא אחד הסופרים החביבים עלי. סיפורים אחרים שכתב, וראו אור בתשע נשמות, יקרים מאוד ללבי. למשל – "מרד המציאות", ו"מנדל של הספרים" המעולים.

"24 שעות בחיי אישה", חרף העובדה שהוא נחשב אחת הקלאסיקות של צוייג, הוא בעיני חלש יותר מהאחרים. יש בו מידה לא מבוטלת של סנטימנטליות שגובלת בקיטש. הדרמה הסוערת של אישה שמספרת איך נפעמה ממראה ידיו של מהמר צעיר ליד שולחן הרולטה, איך החליטה להושיע אותו ואיך נסחפה בהתאהבות לא סבירה, מופרזת ולא אמינה, לטעמי. במיוחד מכיוון שצוויג מציב שני צדדים של משוואה שלכאורה אמורים לסתור זה את זה, אבל למרבה הפלא פועלים בסיפור בניגוד לציפיות: גבירה זקנה, נשואת פנים, מתאהבת בגבר צעיר ממנה בהרבה, עד כדי כך שהיא נכונה להשליך את חייה מנגד, לטובתו.

הבלתי אפשרי כל כך הוא הניגוד בין גילה המופלג של האישה, המכובדות האצילית שלה, וליתר דיוק – הא-מיניות המוחלטת שלה, שנובעת בעיקר מגילה "המופלג", לבין תחושותיה המפתיעות, השערורייתיות: היא אמנם דחליל מיובש, אבל בכל זאת מתעוררת בה ייצריות בלתי אפשרית ומוזרה כמעט. כי הרי ברור לגמרי שזקנה מופלגת, בת שישים ושבע, כבר מזמן נהפכה לכלונס מיובש, ייצור שלא תיתכן בו שום מיניות. כשהיא מזמינה את בן שיחתה לחדרה היא מדגישה "בגיל שישים ושבע אין חשש שהזמנה כזאת לא תפורש נכון".

לי, אישה שבקיץ תתפאר בגילה המופלג, שישים ושמונה, הנחת היסוד שעליה מושתת הסיפור, לפיה לנשים מעל גיל מסוים אין ולא יכולה להיות שום מיניות, הפריעה הנחת יסוד הזאת. בסיפור ניצתת אצל אותה אישה ייצריות בלתי צפויה שמנוגדת לכל מה שאפשר להעלות על הדעת. הניגוד בין האפשרי לבלתי אפשרי עומד בבסיס הסיפור. נקודת המבט של שטפן צוויג, שהתאבד כשהיה בן שישים ואחת, מוזרה ומפתיעה בעיני. לטעמי היא פוגמת בערכו של הסיפור. גם מי שנראות בעיני כמה גברים זקנות בלות, הן יצורים אנושיים חיים ותוססים, והייצריות שלהן טבעית ומובנת מאליה בדיוק כמו של כל אדם אחר. (וכאן מתחשק להוסיף איזה אימוג'י שובבי וקורץ).

צ'רלס דיקנס נודע בזכות הרומנים החברתיים עבי הכרס שכתב, אלה שהתפרסמו לשיעורין בכתב העת Bentley's Miscellany, שאותו דיקנס אף ערך. זכורים הסיפורים על הסוורים בלונדון שחיכו כל שבוע לפרק הבא של הרומן בהמשכים וכיצד המתח חצה את האוקיינוס: אוהדיו של דיקנס פרצו ב-1841 את שערי הנמל בניו יורק, כדי להזדרז ולשים את ידם על הפרק האחרון בספר בית ממכר עתיקות, כה להוטים היו לדעת מה עלה בגורלה של נל היתומה, אם מתה בעונייה, או שרדה. 

יש הגורסים כי השפעתו של דיקנס על החברה הוויקטוריאנית שבה חי הייתה רבה, ושבזכות ספר כמו אוליבר טוויסט שופרו תנאי החיים של ילדים בבתי היתומים באנגליה.

בסדרת הספרים החדשה והמסקרנת של הוצאת תשע נשמות "מפה לאוזן" תורגם גם סיפורו של דיקנס דוקטור מריגולד. 

הסיפור, שדיקנס פרסם ב-1865 לכבוד חג המולד, הוא מונולוג של "סוחר בחפצים משומשים" שמאמץ נערה חירשת אילמת אחרי שהתאלמן ושכל את ילדתו האהובה. כמו הרומנים של דיקנס, גם הסיפור היה עלול להיות סנטימנטלי וסוחט דמעות, אלמלא ההומור הרב שבו תובל.  

גיבור הסיפור, אדם ששמו הפרטי "דוקטור", הוא מוכר בחסד ומצטיין בכושר דיבור מופלא ובשנינות מושחזת. הטקסט יכול לשמש שחקן בתיאטרונטו, שכן מתאים מאוד להציג אותו ממש כפי שהוא: סיפור של איש שמדגים את כישרונו למשוך אליו קהל, לשעשע אותו ולמכור לו סחורה שאולי כלל אינה נדרשת לו. (הטקסט העלה על דעתי לרגעים את זה שכתב דוד גרוסמן ברומן הווירטואזי שלו סוס אחד נכנס לבר, שהרי גם שם עומד הגיבור הראשי ומדבר אל קהל, מצחיק אותו, ומבליע את הגלולה המרה המצופה בבדיחות).

אכן, צ'רלס דיקנס עצמו ביצע את הסיפור. הסופר אהב להופיע, וכבר בגיל צעיר נהג, בעידודו של אביו, לקרוא טקסטים באוזני קהל. "דוקטור מריגולד" היה אחד האהובים והפופולריים ביותר שלו. כמה חבל שהקלטות של הביצועים הללו לא יכלו להישמר, שכן הקדימו את זמנן בשנים כה רבות… 

הנה כמה דוגמאות לשנינויות שהסיפור רצוף בהן: "לידיעתכם, איש אינו חי לנצח," דוקטור מריגולד "מבשר" לקוראיו ואז  מממשיך ומספר: "ואבי ואמי לא יצאו מכלל זה. אם בבוא יומכם לא תצאו ממנו בחתיכה אחת", הוא ממשיך, "תיאלצו לצאת ממנו בחלקים". ואז הוא מצטט את הדברים האחרונים שאמר אביו ומוסיף: "אני יודע שהוראותיו התקיימו באותו היום עצמו, הן בעניינו והן בעניין אמי, מפני שצעדתי בתהלוכת האבלים". 

"מדוע," הוא שואל שאלה שמתאימה בהחלט גם לזמננו, יותר ממאה וחמישים שנה אחרי שנכתבה, "אותנו מכריחים להוציא רישיון רוכלות, ואילו אלה שמוכרים לנו את מרכולתם הפוליטית פטורים מכך? מה ההבדל בינינו? אנחנו עושים מסחר בחפצים משומשים, והם – בהבטחות; ומלבד זאת, אנו טובים מהם בכל מובן." 

החלקים השנונים ביותר הם אלה שבהם דוקטור מריגולד משחזר את הנאומים שהוא נושא באוזני קהל הקונים שהוא מבקש לשכנע: הוא מוכר להם "מחבת שטובי האומנים הספיגו אותה בתמצית של סטייק בקר, וכל מה שנותר לכם לעשות עד יום מותכם הוא לחמם בה לחם בשומן ולקבל תזונה עשירה מן החי", או "חצי תריסר צלחות שאפשר לנגן בהן כמו במצילתיים כדי להרגיע תינוק צורח", וכן הלאה. 

כמה טוב שהסיפור מובא אל הקהל הקורא עברית, ויש לשבח את עבודת התרגום של יותם בנשלום. באחד המקומות הסתקרנתי לבדוק פתרון תרגומי שלו: "הכול הלך אלף-אלף" בחר בנשלום לכתוב. המקור באנגלית: "the whole went off like a sky-rocket". יפה! בהמשך אותו משפט תרגם את המילה "entertainment" בצירוף "השיחה הנעימה", וצדק בהחלט: זאת המקבילה ההולמת. במקום אחר העצים המתרגם את השנינה: במקור באנגלית נכתב על המנה שנאכלה כי "it's a pudding to put a man in a good humour with everything, except the two bottom buttons of his waistcoat". חביבה עלי מאוד הגרסה העברית: "אחרי פודינג כזה אדם מרגיש שדבר אינו לוחץ עליו, למעט שני הכפתורים התחתונים במותנייתו".

את הספרים בסדרה "מפה לאוזן" אי אפשר לקנות בחנויות הספרים, אלא רק כאן:

קשה להפריז בחשיבותו של הספרון הזה, שהגיע למקום הנכון, בזמן הנכון, ואולי בעצם רגע אחריו. האם איחרנו את המועד? האם מדינת ישראל כבר עברה את סף ה"קדם פשיזם" שאותו מיטיב כל כך אקו לתאר במאמרו, או שהיא עדיין נמצאת במקום שבו תיקון אפשרי?

כאשר מאפשרים לתופעות הקדם-פשיסטיות, הן עלולות להגיע "לנקודת אל-חזור", כותב מרדכי בר-און במאמר התגובה שלו לזה של אומברטו אקו. בר-און הוא דוקטור ואל"מ. הוא בן תשעים. כפי שהוא מעיד על עצמו, כל חייו נלחם למען מדינת ישראל: "כל חיי האמנתי בצדקת המפעל הציוני", הוא כותב, אבל "מילדותי ובהמשך דרכי הבחנתי שבתוך המחנה הציוני יש תופעות וזרמים קדם-פשיסטיים". הוא מסביר שמאמרו של אקו המריץ אותו לבחון מחדש את הזיכרונות מחייו הארוכים, ולאורם, ולאור המאמר של אקו, להסיק מסקנות שחשוב לו לחלוק עם הציבור הישראלי.

אומברטו אקו האיטלקי שהיה ילד בזמן המשטר הפשיסטי בארצו, מנסח במאמר מדויק ושנון ("שנתיים מילדותי עברו עלי בין אנשי אס-אס, פשיסטים ופרטיזנים שירו אלה באלה, ולמדתי איך לחמוק מכדורים. זה היה תרגיל לא רע") את אמות המידה המעידות על קיומו של "קדם פשיזם".

כפי שמרדכי בר-און מראה ומדגים, ישראל כבר שם.

אלה ראשי הפרקים למאפיינים שאקו מונה בפירוט (וטוען כי "די באחד מהם כדי שהעננה הפשיסטית תתחיל להתעבות"):

1. פולחן המסורת.
2. דחייה של המודרנה.
3. חשדנות כלפי העולם האינטלקטואלי.
4. תפיסת עולם שלפיה אי הסכמה שקולה כבגידה.
5. גזענות (שנובעת מתוך הפחד מהשונה).
6. מעמד ביניים מתוסכל.
7. חשש אובססיבי מפני מזימה להפיל את השלטון.
8. תחושה של השפלה ולצדה שכנוע שאנחנו חזקים וכל יכולים.
9. אמונה כי "החיים הם מלחמה קבועה" וכל מי שהוא פציפיסט חובר אל האויב.
10. תחושת אליטיזם של ההמון.
11. פולחן המוות.
12. מצ'ואיזם (שמופנה בעיקר כלפי נשים).
13. העמדת המנהיג כמי שמייצג את קולו של העם.
14. שימוש באוצר מילים דל וצמצום השפה, כדי לא לאפשר פיתוח של רעיונות או טיעונים מורכבים וביקורתיים  (מה שמכונה בספרו של ג'ורג' אורוול 1984, "שיחדש").

נדמה לי שגם בלי עזרתו של מרדכי בר-און, אנחנו יכולים בקלות למצוא הדגמות מתוך המציאות הישראלית העכשווית לכל אחד מהסעיפים של אקו, ובכל זאת מעניין לקרוא את ניתוחיו של בר-און, שעליהם אפשר להוסיף דוגמאות משלנו.

למשל, לסעיף 5: בר-און כותב על הגזענות כלפי האזרחים הערבים החיים בישראל (אם כי הוא מסייג אותה וטוען כי יש בה גם מרכיב של פחד). אפשר להוסיף עליה גם את הגזענות כלפי מהגרי העבודה שהציבור הישראלי מרשה להם רק לשרת, אבל אוסר עליהם להיות בני אדם עם צרכים בסיסיים. (הנה בעניין זה ציטוט מתוך האתר של קו לעובד:

"מדינת ישראל רוצה עובדות סיעוד, היא חייבת אותן. היא רק לא רוצה שיהיו להן חיים, צרכים, רצונות ונשמה. אם אפשר היא הייתה מעדיפה רובוטים שיביעו רגש רק למטופלים שלהם. זה המסר של המדינה כאשר היא מבקשת לגרש עשרות נשים ואת ילדיהן, שנולדו בארץ, מרביתם כבר למעלה מגיל 9.

קל מאוד למצוא שלל דוגמאות נוספות לכל סעיף וסעיף. 

וזה מפחיד.

לכן חובה לקרוא את הספר, להבין את משמעויותיו, ולהפיץ את לקחו. לפני שיהיה מאוחר מדי. 

איזו פנינה! איזה עונג!

הספר חאדולה ראה אור לאחרונה בסדרת "מפה לאוזן" של הוצאת תשע נשמות. ספרון תכול, רק 156 עמודים, ואיזו חוויה מופלאה שהוא מספק! 

כדרכי, ניגשתי אל הקריאה בלי לבדוק מאומה על אודות הספר. לא מי הסופר, שלא ידעתי עליו דבר, לא "על מה" הוא, כלום. אוהבת כך – טבולה ראסה; מפקידה את עצמי בידי הסופר. מתמסרת לו, ואם הוא נוגע בי, מעבר לזמן ולמקום, אני מאושרת. 

הספר שלפנינו נגע והפעים. אז אחרי שקראתי אותו, קראתי עליו: "מיצירות המופת הגדולות של הספרות היוונית" (בהחלט יכולה להבין מדוע!), "ספר חובה בכל מוסדות הלימוד ביוון" (הידד!), "זיכה את פאפאדיאמנטיס בתהילת נצח" (איך לא?)

אחר כך קראתי עליו, על אותו פאפאדיאמנטיס, והשתאיתי. נזיר? נולד ב-1851? שר במקהלת הכנסייה? 

שאר פרטי המידע לא הפתיעו: שנולד באי היווני סקיאתוס. ש"עד סוף המאה המשיך לכתוב ולפרסם ללא הפסקה". שעסק גם בתרגום (אחד מתרגומיו החשובים ליוונית הוא של דוסטויבסקי,  החטא ועונשו). כל אלה מסתדרים היטב עם הנובלה המופלאה שזה עתה גמרתי לקרוא.

לא מפתיע שנולד בסקיאתוס, כי האי הוא אחד הגיבורים הראשיים בנובלה, וכל כך יפה הוא מתואר בה! נופיו, האנשים שגרים בו, אורחות החיים שלהם, עיסוקיהם, טרדותיהם. הקריאה של הנובלה מעוררת תחושה חושנית מאוד של ביקור באי, וככל שמתקדמים כך מתקרבים אליו, ומרגישים אותו בעוצמה רבה. 

הנה דוגמה אחת מני רבות: "היא הגיעה לשם מעט לפני שהשמש זרחה בשמים. עדיין עמדו שם שתיים–שלוש טחנות רוח עתיקות למדי, ורק אחת מהן היתה בשימוש לעתים רחוקות. המקום היה שומם לחלוטין. לא היה סימן המעיד על הימצאותם של אנשים, אך פרנגויאנו היתה זהירה כפליים עכשיו ולא רצתה להתקרב לשם. היא חלפה בריצה על פני המקום, הסתתרה בצמחייה הצפופה ועברה בדרכים עוקפות, עד שהגיעה למעיין צלול שרק מעטים ידעו על קיומו. זה היה מקום חבוי מן העין שרגל אדם כמעט לא דרכה בו. עשב שצמח על גזעי העצים והקיסוס שטיפס עליהם סגרו על המעיין ויצרו מעין מערה. במקום השתכשכו פעם נאיאדוֹת ודריאָדוֹת.

"מי שרצה לטבול במי המעיין שנבע ממעמקי האדמה היה צריך להצטייד במדריך או ברגליה היחפות של פרנגויאנו, אותן רגליים שהיו עכשיו שרוטות ומדממות מאבנים ומקוצים שדרכה עליהם. היא התיישבה לנוח והוציאה מהסל לחם, גבינה וקצת בשר שנתנה לה מרוסה. מאז הקפה ששתתה בערב הקודם במטבח לא הכניסה דבר לפיה. היו לה רק כמה צנימים יבשים שלקחה מדלחָרוֹ. היא אכלה, שתתה והשיבה מעט את נפשה.

"ברגע זה בדיוק זרחה השמש. הכדור הענק עלה מתוך גלי הים הנשקף למרחוק. ממקום מחבואה יכלה חאדוּלה לצפות רק ברצועה צרה של המראה. ההרים המסולעים התנשאו לפניה והקריאות הממושכות של הציפורים הדהדו באוויר. למטה בעמק, בחורשה, שרו ציפורי שיר את מנגינותיהן הערבות.

"קרני שמש חמות הגיעו מהים הלוהט וחדרו מבעד לעלווה ולקיסוס שכיסו על מקום המסתור של הזקנה האומללה. הן הציתו את אגלי הטל שכיסו את ירוק האזמרגד של הצמחייה ובהקו כשלל פנינים. השמש הבריחה את הקור והלחות וגם את רעד פחדה האפל. זה היה רגע של נחמה ותקווה.

"פרנגוֹיאנוּ הוציאה את צעיף הצמר המקופל מתוך הסל, פרשה אותו והתעטפה בו. היא הניחה את ראשה על שורש בולט של עץ דולב עתיק ונרדמה."

לא רק ביופיים של התיאורים מצטיינת הנובלה, אלא גם, ואולי בעיקר, בחדירה המופלאה שהוא עושה לתוך נפשה של פרנגוֹיאנוּ, היא חאדוּלה, גיבורת העלילה, זקנה (בת שישים!) שמתמכרת לביצוע פשעים מסמרי שיער. 

ההתחלה המעודנת, המינורית, לא רומזת כלל על מה שצפוי להתגלגל לנגד עינינו. איך תנהג בקרוב מאוד הסבתא והאימא המסורה, שמטפלת בתינוקת, נכדתה שזה עתה נולדה, ובבתה היולדת, ולאן תתגלגל מכאן והלאה, מה יעלה בגורלה. 

סיפורה של חאדוּלה מעלה על הדעת את אחד המיתוסים הנושנים והמפחידים של הזקנה המכשפה, זאת שמלקטת צמחי מרפא ורוקחת מהם שיקויים, את כוחה לרפא, וגם ליטול חיים, את הסכנה הנסתרת שהיא אוצרת בחובה, את חוכמת החיים שלה, להיטיב אבל גם להרע. 

לאט לאט שוזר פאפאדיאמנטיס את דמותה, והיא הולכת ותופשת נפח מבעית, אך בה בעת הוא חודר אל נפשה, אל ההצדקות העצמיות שלה, אל ההסברים ההגיוניים-לכאורה למעשיה. ומתוך תודעתה כל המעשים מסתברים כנאותים: לגנוב, לשקר, וגם להרוג. ואז לנוס, בתחושה של עוול וקיפוח, של רחמים עצמיים ומסכנות.

 יכולתו של הסופר להבין את האישה הקיצונית הזאת פשוט מופלאה. 

מעבר לכך, יש לו גם אמירה על מצוקתן של נשים בנות דורו וילידות האי שבו חי ושאותו היטיב כל כך לצייר במילותיו.

לסיכום: נובלה נפלאה, והתרגום מיוונית, מעשה ידיה של ישראלה אזולאי-נחום, הוא חגיגה בפני עצמה!

את ספרי "מפה לאוזן" אי אפשר לרכוש בחנויות, אלא רק ישירות מההוצאה. הנה קישור לשם:

אין הרבה ספרים שדומים לקרנפורד, מאת אליזבת גאסקל. שנינותו מעלה על הדעת את, כן, כן, לא פחות, ספרו המוכר כל כך של ג'רום ק' ג'רום, שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב), בגרסה נשית, כמובן.

יש נופך דומה באירוניה המושחזת, המשעשעת, של שני הכותבים, שלא חיו באותה תקופה (גסקל: 1865-1810, ג'רום: 1927-1859), אבל היו אנגליים כל כך, ושאבו כנראה את חוש ההומור שלהם ממעיינות דומים.

הגיבור הראשי של קרנפורד הוא מעמד הביניים של החֶבְרה האנגלית בעיירה כפרית בדיונית, באנגליה. גאסקל שאבה את השראתה מעיירה אמיתית, נאטספורד שבצ'שייר, שבה גדלה בבית דודתה, אחרי שאמה מתה.

הרומן, שנדמה תחילה כאוסף של סיפורים קצרים – בהמשך מסתבר שכולם מתחברים ושנרקמת עלילה – נמסר מפיה של מספרת, שאל שמה, מרי סמית, אנו מתוודעים, ובעקיפין, רק בשליש האחרון שלו. זהו כמובן השם הסתמי והגנרי ביותר שהחברה האנגלית יכולה לספק. בתחילתו של הרומן נוכחותה של המספרת כמעט שאינה מורגשת, אבל בהמשך אנו לומדים להכיר את קולה, ומבינים משהו על אישיותה: היא נדיבה, ידידותית, נכונה לעזור, נאמנה, אבל בעיקר, ויותר מכול, חדת ראייה ומצחיקה מאוד. שום חולשה אנושית אינה נסתרת מעיניה, ואת כל מה שהיא רואה סביבה היא מיטיבה לתאר. (היא עצמה מודעת לשעשוע, מתבדחת מדי פעם בכוונה, ואפילו מתארת פעם או פעמיים איך פרצה בצחוק מוצדק מאוד).

נדמה לי שאילו אליזבת גאסקל, המוסווית בדמותה של "מרי סמית", הייתה כותבת בימינו, היא הייתה יכולה לספק טקסטים מצוינים לסטנד אפ קומדי, שהרי כמוה גם האמנים הללו, המופיעים על הבמות ומבדחים את דעת הקהל, חושפים בדבריהם אמיתות נסתרות, לפעמים קצת מכאיבות, אבל תמיד מצחיקות.

כאמור, הגיבורה הראשית של הרומן היא החֶברה שבה מסתובבת מרי סמית (ומן הסתם, גם הסופרת), בדגש על מדרג המעמדות החברתיים, שמתבטא בכל ניד ראש, הגיג, או חבישה של כובע. כל דבר מייצג את המעמד החברתי של כל אדם, את החשש שמא מעמדו יתדרדר, ואת השאיפה המתמדת לעלות למקום גבוה יותר. כל מעשה או אמירה נבחנים בהתאם לכך. גאסקל כמובן מלגלגת על כל זה, אבל עושה זאת בעדינות ובאהבה.

כך למשל חברתה של הדוברת: מרי מספרת שהיא הזמינה אותה לביקור "אף שראיתי שהתעורר בה החשש שמא אבי, שעבר לגור בדראמבל, החל לעסוק ב'סחר הכותנה האיום הזה' ובכך גרר את משפחתו אל מחוץ ל'חברה האריסטוקרטית.'"

נשות העיירה חוששת שמא "יחלפו עוד כמה שנים ולא תישאר לנו חברה גבוהה כלל", וזאת מכיוון ש"רוב הגברות בעלות השם הטוב מקרנפורד הן רווקות קשישות או אלמנות ללא ילדים". 

כולן עסוקות בלי הרף במראית העין הנדרשת כדי לשמור על מעמדן: "נעמדנו מול המראה כדי להעלות על פנינו את הארשת הנעימה והאדיבה הרצויה למפגש חברתי". 

לא רק בתיאורי העיסוק במעמד החברתי מתגלה שנינותה של גאסקל: אין כמעט עמוד שלא מסתתרת בו הלצה סמויה, מעין קריצת עין וחיוך ששולחת אלינו הכותבת. הנה כמה דוגמאות קטנות שקשה היה לבחור אותן, כי הן רבות כל כך:

"'הגיע הזמן שמיס ג'סי תניח לגומות החן שלה ולא תנסה להיראות כל הזמן כמו ילדה'", אומרת אחת הדמויות, והמספרת, אומרת לעצמה: "איני חושבת שהייתה לה היכולת לעשות דבר-מה בנוגע לגומות החן שלה"…

"ניכר היה," היא כותבת על מישהי, "שהתרגשות גדולה אחזה בה ושהיא מלאה בכוונות טובות, שכן היא אכלה בעמידה ופיזרה נזיפות לכל עבר."

הדוברת מספרת איך נאלצה להאזין למכתבים משפחתיים ישנים של חברתה ומספרת לנו "אוי לי, כמה השתוקקתי לעובדות במקום הגיגים במהלך ההקראה! היא נמשכה שני ערבים שלמים. לא אכחיש שניצלתי את הזמן הזה כדי לחשוב על דברים רבים אחרים, אבל הקפדתי להיות דרוכה וקשובה בסיום כל משפט."

היא מספרת איך המארחת מגישה לגבירות העיירה שבאו לביקור נימוסים מגש עם תקרובת. "נאות מאוד היו הכוסות, עתיקות מאוד היו הצלחות, דקות מאוד היו פרוסות הלחם ודקות שכבות החמאה על הפרוסות. קטנים מאוד היו שברי הסוכר. לא היה קשה לראות שסוכר הוא תחום החסכנות החביב על גברת ג'יימסון"… בהמשך, אותה גברת ג'יימסון משאירה לאורחות רק את קנקן החלב, ואת השמנת נותנת לכלב. "ואז היא אמרה לנו כמה הבחור הקטן חכם ונבון, שהוא יודע היטב מהי שמנת ואינו מוכן לקבל תה בחלב בלבד. אבל אנו עצמנו נותרנו עם חלב בלבד. בינינו לבין עצמנו חשבנו שאנחנו חכמות ונבונות לא פחות מקרלו, וחשבנו שהמארחת שלנו מוסיפה חטא על פשע כשהיא מבקשת מאיתנו להתפעל מהכרת הטובה של הכלב, המכשכש בזנבו בעודו טועם מהשמנת שהייתה אמורה להיות שלנו"…

היא מתארת איך אחת המארחות מושיבה את הנשים שבאו אליה לביקור: "גברת פורסטר הטובה והעדינה, בבגדיה הבלויים, הונחתה מיד אל מושב הכבוד השני בחשיבותו – כיסא שהזכיר במידת-מה את מושבו של הנסיך אלברט ליד המלכה – מקום טוב, אבל לא עד כדי כך טוב." 

כשמגיעה לעיירה ליידי (אמנם רק מסקוטלד, אבל בכל זאת!) מתלבטות הנשים איך לנהוג: "לא היינו רוצות שליידי גלנמייד תחשוב שהגברות של קרנפורד אינן מתמצאות בכללי הנימוס של החברה הגבוהה". 

גאסקל חומדת לצון כשהיא מערבת ברומן את צ'רלס דיקנס ואת סמואל ג'ונסון: שתיים מהדמויות מתווכחות מרה על איכותם הספרותית של השניים, זאת מצדדת בג'ונסון אך מתעבת את דיקנס, וזה נרתע מג'ונסון, אך מעריץ את דיקנס. הסצנה משעשעת במיוחד כשזוכרים שדיקנס הוא מי שהעניק לגאסקל את האכסניה הספרותית שבה הופיעו יצירותיה, וכתב עליהן שהן "דיוקן חברתי מן המעלה הראשונה. יצירה שובת לב ומעוררת את התיאבון" (הציטוט מופיע על כריכתו הקדמית של הספר).

חרף כל הסנוביות המעמדית, חרף הצורך המתמיד והמודגש לשמור על מראית עין מכובדת ונאותה שהיא מביאה בפנינו,  גאסקל מקפידה בסופו של דבר לצייר את הדמויות שהיא מתארת באורח חיובי ביותר. נדיבותן, טוב לבן, עדינות הנפש שבה הן ניחנות נחשפים למרבה השמחה בסופו של הרומן המרנין הזה. 

יש לשבח גם את התרגום הנפלא של תומר בן אהרון. בלי להשוות למקור האנגלי אפשר היה לחוש ברוחו, ועם זאת אף לרגע לא התעוררה תחושה "חצצית" של עברית לא טבעית. אדרבא, השפה זורמת, ולא פעם חשתי שהמתרגם מצא פתרונות מעולים למהמורות אפשריות. 

לסיכום: ספר שמבטיח שעות של הנאה. 

   CRANFORD Elizabeth Gaskell
לעברית: תומר בן אהרון

אי אפשר היה שלא להתרשם מאוד מסיפורו של יונה אלון, שהתפרסם בכתבה גדולה בעיתון הארץ: אדם שמגיל 52, כשיצא לגמלאות מעבודתו בסרטייה של רשות השידור, הקדיש את חייו לכתיבה; שנהג ללכת כל יום לספרייה, שם ישב במשך כמה שעות וכתב.

"אני, יונה אלון, מאשים אותך, יונה אלון. אני מאשים אותך על שבמקום לחיות חיים רגילים של איש רגיל הקדשת את כל זמנך לקריאה, כתיבה ולימוד. במקום לצאת לבלות בטיולים, בחוץ לארץ, במסעדות, במוזיאונים. במקום לתת לחיים את שלהם — נופש, בידור — תמיד אתה בשלך. הפכת את חייך למדבר שממה בשביל להפיק לעצמך אושר", צוטטו דבריו בהקדמה לכתבה. אלה נלקחו מתוך ספרו  כך להישאר לעולם שראה אור לאחרונה בהוצאת תשע נשמות: ספר המקור הראשון שהוציא המו"ל, אוריאל קון.

הספר ראה אור כמה שנים אחרי מותו של יונה אלון. מה שמופיע בו נדלה מתוך אחת המחברות שבהן כתב אלון בשקידה במשך שנים.

כל זה נשמע מבטיח ומעורר ציפיות.

וגם מאתגר: כמנהגו, כתב אוריאל קון, המוציא לאור, אחרית דבר לספר, ובה התריע בין השאר: "ובכן," כתב, "מי שקורא במהירות ספרות מתועשת ורווית שומן המיועדת לקריאה רחפנית ולא מחייבת עשוי להחמיץ את מעשה הכתיבה של יונה אלון", והוא ממשיך ומסביר מדוע: "כי משפטיו התמים לכאורה עוטפים פרפרזות, שכבות, והשפעות שקופות וסמויות, מוטיבים מחזוריים עם שינויים קטנטנים, מילות מפתח, רעיונות שמתפתחים במשך מאות ואלפי עמודים, דיונים פנימיים ועוד".

צר לי, אבל לא הצלחתי לעמוד על פשר ההיקסמות ולא נשביתי בה.

לא זו בלבד, אלא שלרגעים השתוממתי בשל היומרה, שלא לומר – היומרנות – של הכתוב.

יונה אלון מצטייר מהספר שלפנינו כאדם חביב, נעים הליכות, טוב לב, וגם כנראה פגוע מאוד. דמותו העולה מהכתוב דומה מאוד לזאת שמתאר אוריאל קון באחרית הדבר, שבה הוא מספר כיצד פגש את אלון, ואיך התגבשה הוצאת הספר (התהליך נמשך שנים, והסתיים אחרי מותו של המחבר).

ברור לגמרי שהכתיבה הייתה חשובה מאוד ליונה אלון. שהייתה חיונית לחייו. האם התוצאה המוגמרת חיונית לחיי הקורא, או יכולה אפילו להיות חשובה לו (כלומר לי)?

מבחינתי התשובה שלילית. לאורך הספר יש כמעט רק היגד אחד: יונה אלון כותב על כך שהוא כותב. שוב ושוב הוא מספר כמה חשוב לו לכתוב. ומספר איך הוא יושב לכתוב. איך הוא הולך אל הספרייה כדי לכתוב. ואז שוב – איך הוא כותב. כותב וכותב על כך שהוא כותב וכותב. מעין מעגל קסמים אינסופי, שבו הוא מתאר את חיי היומיום שלו, את כאבי השיניים, המפגשים עם רופאים, הטרדות שהמציאות כופה עליו, וכל זאת כדי להסביר עד כמה חשוב לו לכתוב ואיך כל הסחת דעת מונעת ממנו מה? כמובן – לכתוב! אבל מה הוא כותב, בשם אלוהים? כותב שהוא כותב? שהוא רוצה לכתוב? שהוא חייב לכתוב? זהו?

אכן, פה ושם יש הבלחות של תובנות מעניינות, למשל – "כיום אני סבור שאמנות החיים היא לדעת לתחם בין האמת לצביעות, מתי להשתמש נכון בכל אחת מהן", או: "אני רוצה להמשיך כמה שאוכל, ולא להיות מוגדר. תמיד להיות מופתע ממראה עיני";  ויש ניצוצות קצרים מאוד של תיאורים שיש בהם יופי, אבל רוב הזמן – כמעט כל הזמן! – מאומה, למעשה.

אילו היה מדובר ביומן של סופר שמתעד את קשיי הכתיבה שלו, ובמקביל היינו נחשפים כאן (או שם) גם ביצירה עצמה, זאת שבה הוא מתמקד ועוסק (כמו למשל ביומניה של וירג'יניה וולף, או במכתביו של פלובר, ששניהם מספרים על כתיבתם, במהלכה), ניחא. אבל לא כך אצל יונה אלון. אצלו הכתיבה היא כתיבה על הכתיבה. הוא יושב בספרייה וכותב שהוא יושב בספרייה. הוא כותב את זה שהוא כותב!

והוא משווה את עצמו שוב ושוב לקפקא, ללאה גולדברג, לברטוק, לחנוך לוין!

ולא שאין לו "חומרים" ליצירה. למשל – כשהוא מסביר את הסיבה לכך שיש לו בעיה ביצירת קשרים אנושיים, אפשר להבין את הפצעים שיש בחייו. אמו אושפזה בבית חולים לחולי נפש מיד אחרי שנולד, "שנתיים בלי אימא; שוכב וישן […] ואחר כך ארבעה הורים: כל אחד מהורי הקים משפחה אחרת, והייתי צריך לסגל את התנהגותי לארבעה בני אדם שונים. […] אחר כך ילדי הקבוצה: כולם היו זרים לי. אחר כך מאות חברי הקיבוץ: גם הם היו זרים. גדלתי ללא אינטימיות בלב החברה הצפופה בעולם". יש לו, אם כך, מה לספר, אבל איפה כל זה? לטעמי אין די בנגיעה הקצרה הזאת, שלפניה ואחריה הוא עוסק רוב הזמן, שוב ושוב, ברצון לכתוב, בצורך לכתוב, בכך שהוא כותב, וכותב וכותב, אבל מה? מה הוא כותב?

אם אני חוזרת שוב ושוב על אותם דברים, אולי זה קורה כי כך יונה אלון כותב. שוב ושוב,  ושוב ושוב, עד כדי תחושה שהתשוקה הזאת שלו לכתוב גובלת, לא נעים לומר, בגרפומניה, שאינה אלא דחף כפייתי לכתוב. כמה טוב היה אילו "השתמש" בדחף שלו לכתוב, ובסיפור חייו, כדי לעצב יצירה של ממש, כזאת שמנותקת מחיי היומיום שלו, כזאת שדווקא כן מצריכה גיבוש, שכן תובעת סוג אחר של משמעת יצירתית, כלומר – מחויבות למבנה, לדמויות, לעלילה, לסיפור.

ואולי מה שאני כותבת כאן אינו הוגן, שהרי אי אפשר להחיל כללים של ז'אנר אחד על ז'אנר אחר. ייתכן שכמו שאי אפשר לטעון כלפי איקונה ביזנטית שאין בה פרספקטיבה, או כלפי רקדן במחול מודרני שגופו אינו מתוח, כך אי אפשר לדרוש מיונה אלון שכתיבתו לא תעסוק בכתיבתו, אלא תצא מתוך עצמו ולתוך עולם של יצירה של ממש.

"אין לי תוכן למלא בו את המילה", הוא מעיד על עצמו, ומצטט גם את דעתה של אשתו על כתיבתו: "יפה אומרת: כל זה טוב ויפה, אתה כותב מה שבא לך לראש, אבל זה קרוי יצירה?"

לצערי, אני מצטרפת אל תהייתה.

לא הייתי מביעה את הסתיגויותי שאינן חשובות במיוחד, הרי הספר זוכה לתשואות וגם מופיע ברשימת רבי המכר (אם כי את האמון ברשימות הללו איבדתי מזמן), אילו ידעתי שיונה אלון עלול לקרוא אותן. לא הייתי מעלה בדעתי לפגוע בו או להכאיב לו. אבל בהיותי פטורה מהחשש הזה, הרשיתי לעצמי להביע את דעתי.

עם כל זאת יש לזכור שהספר שלפנינו מכיל רק מעט מזעיר מתוך מכלול המחברות שהותיר אחריו יונה אלון, ייתכן שבכתביו האחרים מצויה היצירה האחרת, שעליה הוא כותב שהוא רוצה כל כך לכתוב אותה.

האיש הזה היה מלומד, אבל מלומד עשיר. כלומר, אדם שבן דמותו בפריז כותב על שולחן מהגוני, ויש לו ספרים זהובי שוליים, נעלי בית רקומות, חפצי נוי סיניים, חלוק בית, שעון מטוטלת מזהב, חתול מנמנם על השטיח, ושתיים או שלוש נשים שמקריאות לו את השירה, הפרוזה והסיפורים שלו ואומרות לו: "יש לך כישרון", אבל חושבות שהוא נאד נפוח.

גוסטב פלובר, "ביבלומאניה"
לעברית: מיכל שליו.

"כקוראים יש לנו כוח מבעית ובלתי מעורער", כותב אלברטו מנגל, חוקר ספרות יליד ארגנטינה, בחיבורו "תשע הערות על ספרות וקריאה" שבספר ביבליומאניה, ומוסיף: "איננו מושפעים לא מתחינות המבקרים ולא מדמעות הקוראים שקדמו לנו. מאות שנים אנו שופטים, ושבים ושופטים בחומרה ספרים שכבר חשבו את עצמם לבטוחים."  אכן! כך בדיוק מתרחשת קריאה: אנו נוטלים ספר ליד. פותחים את העמוד הראשון וטועמים אותו – האם הוא ערב לחכנו הספרותי? האם נרצה להמשיך ולקרוא אותו, או שמא כבר בשורות הראשונות נחוש שאינו מתאים לנו, שמשהו בו מר או תפל מדי, אולי אפילו מגעיל ודוחה? לא משנה כמה אנשים המליצו עליו לפנינו: אנחנו נשפוט ונחליט אם כן ואם לא.

ובכן – על הספר שלפנינו, ביבליומאניה, המאגד שלושה חיבורים שעניינם ספרים וקריאה, אמרתי לעצמי – כן, בהחלט! וזללתי אותו עד סופו.

החיבור הראשון, "קץ הספרים", שכתב אוקטב אוזאן (ותרגמה לעברית אנמרי בארטפלד), משעשע מאוד. הוא נכתב בשנות ה-30 של המאה העשרים, ויש בו חזון: אחד הדוברים בחבורה של "אספני ספרים משכילים" מתאר באוזני חבריו כיצד יראו הספרים בעתיד. להערכתו "הפונוגרף ישמיד את בית הדפוס". האנשים בעתיד (כלומר – אנחנו!…) יאזינו לספרים, במקום לקרוא אותם. "איך לדעתך נצליח לבנות פונוגרפים שיהיו גם ניידים, גם קלים ועמידים  וגם יקליטו, בלי שיכרעו תחת העול, רומנים ארוכים שמכילים ארבע מאות, חמש מאות עמודים; על פני אילו גלילי שעווה קשה תצרוב את המאמרים והחדשות של העיתונות? ולבסוף, בעזרת אילו סוללות תפעיל את המנועים החשמליים של הפונוגרפים העתידיים האלה?" תוהים ידידיו, שמנסים, כך נראה, להטיל ספק בחזונו, ומבהירים: "כל זה דורש הסבר ולא נראה קל לביצוע."

משעשע מאוד לראות איך הדמיון מנסה להמריא, ואיך הידע הקיים מושך אותו כלפי מטה כמו משקולות שנתלות על כדור פורח. לנו ברור עד כמה הדובר, למעשה – אוזאן הכותב את הדברים – צדק כשניבא את העתיד, אבל ניסח אותו באמצעים המוכרים לו בתקופתו. מעניין מה היה אומר אילו זכה לראות את הקוראים האלקטרוניים, המחשבים הניידים, הטלפונים החכמים של זמננו – כל האמצעים המאפשרים לנו לשאת עלינו בלי שום קושי עשרות ומאות ספרים, או להאזין להם, כמעט כמו שדמיין. עד כדי כך הוא דייק, עד שכתב כי "המחבר יהפוך למוציא לאור של עצמו, במטרה להימנע מחיקויים ומזיופים": האם לא התכוון בלי דעת, לכתיבה של בלוג, כמו זה שבו את קוראת או אתה קורא, ממש ברגע זה?

את החיבור השני בספר, זה שהעניק לו את שמו, "ביבליומאניה", כתב גוסטב פלובר, שנודע לימים בעיקר בזכות הרומן הקלאסי שלו מאדאם בובארי. קשה להאמין שאת הסיפור שלפנינו (תרגמה אותו מיכל שליו), כתב כשהיה רק בן 16! הסיפור מגולל את קורותיו של ביבליומאן: אדם הכרוך אחרי ספרים, קונה ואוסף אותם בהתמכרות ששואבת את כל כולו. הוא אמור להתפרנס ממכירתם, אבל מתקשה מאוד להיפרד מהעותקים החד פעמיים והנדירים שהוא משיג. דמותו מתוארת באירוניה, שכן מסתבר שהאיש "בקושי ידע לקרוא"! הטירוף שלו, ההתמסרות הנסערת, אינם קשורים לתכנים של הספרים, אלא לגשמיותם, לכריכה, לדפוס, לאיורים, לקישוטים המלווים את מילת הסיום "סוף".

על משהו שקשור בתשוקה הזאת לגופו של הספר אפשר לקרוא בחיבורו של אלברטו מנגל, "תשע הערות על ספרות וקריאה" (אף הוא בתרגומה של מיכל שליו). מנגל פותח את ההערה התשיעית בציטוט של אוסקר ויילד השנון והמשעשע: "רק אנשים שטחיים לא שופטים לפי הקנקן" (באנגלית הפתגם הוא Don't judge a book by its cover, ולא – "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו"), ומסביר את העוצמה הרגשית שיכולה לעורר עטיפה של ספר: "בין כל אלה (ורבים אחרים) נמצא הקיחוטה שלי: יש לו כריכה שחורה, אותיות לבנות ותחריט של רוברטו פָּאֶס. בשבילי הוא-הוא הקיחוטה האמיתי".

מה אם כן חשוב בספר? אני חושבת על לא מעט אנשים שמסרבים לעבור לקורא אלקטרוני, כי חשובה להם התחושה הנייר, ריחו, דפיו… ואילו לי המדיום בכלל לא חשוב: מודפס על נייר, בטלפון הנייד, באייפד, במחשב, בקינדל ייעודי – הכול "הולך", כי העיקר לטעמי בתוכן (אם כי,  יש להודות,  הפורמט האלקטרוני נוח יותר,  כי אפשר להגדיל את האותיות).

ומתוכנו של ביבליומאניה התענגתי. אבל, כמו שגורס מנגל, כל אחד אמור לשפוט בעצמו: לפתוח את העמוד הראשון, ולהתחיל לקרוא…

הם יצאו מתחנת הרכבת, אבל ברגע שעברו בדלת, הכה בהם רעש עצום כשל סערה, שאון אדיר וזועם, תופים הולמים, משרוקיות צווחות – הפגנה פטריוטית של ארגוני הלוחמים ושל הסטודנטים. בחומה נודדת עשויה שורות של ארבעה, מקושת בדגלים, מרעישה במצעדה, פסעו גברים במדי צבא במקצב אחד כאיש אחד, עורפם משוך לאחור, בהחלטיות כוחנית, הפה פעור לשירה, קול אחד, צעד אחד, מקצב אחד. בשורה הראשונה גנרלים לבני שיער מעוטרי אותות, מוקפים בחברי המשמר הצעיר האתלטים, שהניפו דגלים ענקיים בזווית ישרה אל על, גולגלות, צלב קרס, דגלי קיסרות ישנים מתנופפים ברוח, החזה מתוח, המצח נחוש קדימה, משל היו בדרכם  לביצורי האויב. כאילו נהדפו קדימה באגרוף שמכתיב את הקצב, צעדו ההמונים בסדר גיאומטרי, מקפידים על מרווח ומקצב מדויקים, על פניהם מבט מאיים וכל עצביהם מתוחים מרוב רצינות, ובכל פעם שחלפה שורה חדשה – ותיקי מלחמות, צעירים, סטודנטים – על פני הבמה המוגבהת, ותופים הכתיבו את הקצב והכו בפלדה על סדן בלתי נראה, כמו חלף גל בהמון הראשים הנעים במשמעת צבאית: משמאל זקפו כולם מתוך רצון אחד, בתנועה אחת את צווארם, נופפו בדגלים המתוחים לפני מפקד הצבא, שסקר בפנים מאובנות את מצעד האורחים. בני נוער חסרי זקן, צעירים עם פלומה, זקנים מחורצי קמטים, פועלים, סטודנטים, חיילים וילדים, לכולם היו באותו רגע אותן פנים שמבטן נוקשה, זועם בהחלטיותו, סנטר זקוף במרי ויד הנשלחת בסתר אל החרב. ומקצב התיפוף האחיד המשיך להלום עת חלפו הפלוגות בזו אחר זו, זוקף את גבותיהם של הצועדים, מקשיח את מבטם – הכור שבו נוצרת המלחמה, הנקמה, הוצב בסתר בכיכר שלווה ועלה משם אל שמים זרועי עננים קלים.

"טירוף," מלמל לעצמו בהפתעה מסתחררת. "טירוף! מה הם רוצים? עוד פעם? עוד פעם?"

שוב המלחמה הזאת, שחירבה כבר את חייו?

Zweig, Stefan  Widerstand der Wirklichkeit

מרד המציאות מגרמנית: הראל קין

"אני יכולה לומר בגאווה שראיתי חדרים ופרצופים ונשמות מלוכלכות… בלי סוף", כותבת סלסטין בפסקה הראשונה של היומן שלה. רק היום הגיעה אל הבית של מעסיקיה החדשים, וכדי לאסוף את מחשבותיה, היא מתמסרת לתיעוד קורותיה, בהווה ובעבר. הספר שלפנינו,  יומנה של משרתת הוא תיעוד דבריה, אך למעשה –האמצעי שנקט הסופר אוקטב מירבו כדי לכתוב על החברה שבה הוא חי ולמתוח עליה ביקורת נוקבת.

הדמות שיצר, סלסטין, היא צעירה נאה, דעתנית, רגישה מאוד, שעיניה פקוחות אל העוולות המקיפות אותה בעבודתה כמשרתת. הספר ראה אור לראשונה בצרפת בתקופה של פרשת דרייפוס, שהדים לה אפשר לחוש לאורך הרומן. כשקוראים אותו אפשר להבין מה הייתה עוצמתה של אותה פרשה. היא השפיעה, כך מסתבר, לא רק על תיאודור הרצל, שהגיע בעקבותיה למסקנה שהיהודים חייבים למצוא לעצמם מדינה משלהם, כי לעולם לא יצליחו להשתלב בארצות שבהן נולדו, אלא גם על החברה הצרפתית כולה. הפרשה, כך אפשר לראות בספר, הייתה משמעותית מאוד לכלל הציבור בצרפת. היא עניינה את המשרתים ואת הסייסים, כמו גם את האדונים בטרקלינים המפוארים. לכולם, מסתבר, הייתה עמדה, והציבור נחלק באופן ברור בין תומכיו של דרייפוס לבין האנטישמיים הלאומנים שתיעבו אותו ואת מי שצידדו בו.

אבל עניינו העיקרי של הרומן יומנה של משרתת הוא בתיאור הצביעות והסיאוב של החברה הצרפתית שמירבו חי בתוכה. סלסטין מתארת בגועל מתנשא את הבתים השונים שבהם עבדה. את הפער הבלתי נתפס בין מראית העין של הידור ומכובדות, לבין התנהגותם של העשירים, קמצנותם המבחילה, נצלנותם, שחיתות המידות שלהם, ריקנותם ובוגדנותם. "ראיתי את כל מה שבית מכובד ומשפחה טובה עלולים להסתיר – טינופת, חטאים מבישים, פשעים עלובים, במסווה של טוהר מידות." היא מתקוממת כנגד פערי המעמדות וכנגד גורלה שהועיד אותה להיות משרתת נטולת זכויות: "הבדידות, אין פירושה לחיות לבד, אלא לחיות אצל אנשים שאינם מתעניינים בך, שמחשיבים אותך פחות מכלב שהם מפטמים, או מפרח שהם מטפחים כמו בן עשירים. אנשים שאת מקבלת מהם רק בגדים משומשים ושאריות מקולקלות: 'את יכולה לאכול את האגס הזה, הוא רקוב. סיימי את העוף שבמטבח, הוא מסריח.'"

סלסטין זכתה ביכולת האבחנה ובשנינות של הסופר שברא אותה. כדי להסביר את כישרונותיה המופלגים של אישה שלא זכתה מעולם בהשכלה, שגדלה במשכנות עוני וספגה בילדותה רק אלימות מחרידה, "מפגיש" אותה מירבו עם גברים שעוזרים לה להתפתח. כך למשל היא מספרת על "צייר שחיזר אחרי ושהלכתי לפגוש מפעם לפעם, ושממנו גזרתי את הדעות הנזכרות מעלה." האין זאת התנשאות של הסופר עצמו, שלא היה מסוגל לאפשר לסלסטין להיות חכמה בזכות עצמה? ואולי נאלץ להוסיף את הגברים הללו, כדי שדמותה תיראה סבירה והגיונית? מכל מקום, ברור שהדמות שברא היא מעצם טבעה בעלת יכולות וכישרונות נדירים. היא רואה הכול. את הכיעור, הסבל, העמדות הפנים, הטיפשות. יש לה כבוד עצמי ויכולת עמידה מופלאים. מדי פעם אינה מסוגלת עוד לשאת את מה שהיא רואה והיא מתפרצת ואומרת לבני שיחה, גם אם היא תלויה בהם לפרנסתה, את כל האמת, ישר בפרצוף.

אבל לרוב היא שותקת, ורק מספרת לנו, הקוראים את יומנה, על כל מה שהיא חווה. הנה למשל היא מתארת את התנהגותה של בעלת הבית החדשה שלה: "היא לא מסוגלת לקרוא לי בשמי, ותחת זאת אומרת לי כל הזמן 'בתי' פה, 'בתי' שם, באותה נימה של בעלות פוגענית שמדכאת כל רצון טוב ויוצרת בן רגע מרחק גדול כל כך, שנאה גדולה כל כך, בין המעסיקות שלנו ובינינו. האם אני אמורה לקרוא לה בתגובה 'אימאל'ה'? מלבד 'בתי' המילים היחידות שיוצאות מפיה של מדאם הן 'יקר מאוד'. זה מרגיז: כל מה ששייך לה, גם חפצים עלובים ששווים פרוטות, הם 'יקרים מאוד'. אין לדעת איפה מקננת יהירותן של גברות הבית האלה. זה מעורר רחמים ממש."

סלסטין מתנשאת מעל הגברות: "היא מפגרת בעשר שנים בבגדים שלה"; וכשהיא אמורה להרגיש נבוכה מהתנהגותן, כשהן מתכחשות לאנושיותה ומתנהגות כלפיה כאילו היא אביזר שנועד לשירותן בלבד, למשל – מתפשטות בנוכחותה בלי להיות נבוכות מפניה, הם "מציגים את עצמם לראווה, בלי איפור ובלי מסכות, שוכחים שמישהו מסתובב לידם ומקשיב ורושם לפניו את הפגמים שלהם"  – היא חשה שבעצם היא זאת שמשפילה אותן: "אני חולמת לראות את מדאם עירומה לגמרי כדי לצחוק קצת. זה חייב להיות מלבב." זאת "אחת ההנאות הגדולות והבולטות של המקצוע וזו הנקמה המתוקה ביותר על השפלתנו", כי "בחדרי האמבטיה כל המסכות נופלות! החזות היהירה ביותר מתפוררת ונסדקת."

היא לועגת למעסיקיה: "נאלצתי לנשוך את שפתי כדי שלא לפרוץ בצחוק. הוא מצחיק הבחור, ובאמת שהוא קצת טיפש," ושואלת את עצמה לפעמים "מה הם עושים כאן ומה תפקידם עלי אדמות."

מה יחסי הכוחות בין אדונים ומשרתים? לכאורה בידי הראשונים מצוי כל הכוח, והאחרונים תלויים בהם, אבל מסתבר שיש למשרתים עוצמה רבה יותר מכפי שהאדונים יודעים. "בכל אופן, לעזאזל! אין לנו זמן להיות הוגנים כלפי האדונים שלנו…" היא כותבת, "ואין דבר, לא נורא! שהטובים ישלמו בשביל הרעים." היא מתכוונת בדבריה לאותה התפרצות זעם שהייתה לה כלפי אחת המעסיקות שלה, דווקא מישהי שנהגה בה בהגינות יחסית, אבל הגדישה את הסאה ברגע של טיפשות מופלגת והמאיסה את עצמה על המשרתת, שהטיחה בפניה את כל הגועל שהיא חשה כלפיה, ואת הסיבות להיווצרותו. אכן, משרתים שרואים ויודעים הכול, מצוידים בנשק קטלני, שיכול לפגוע מאוד במעסיקיהם, אם הם מחליטים לומר להם את כל האמת.

נגד מה סלסטין מתקוממת? נגד האכזריות שהיא סופגת: "לנו אין זמן להיות חולים, לנו אין זכות לסבול," היא מתארת את ההתעמרות, הטרטורים, חוסר ההתחשבות המחריד. לא רק כשבעלת הבית אינה מתחשבת בה כשנודע לסלסטין שאמה מתה, לא רק כשממשיכים לדרוש ממנה שירות מלא ותובעני, גם כשהיא חולה, אלא אפילו בסצנה מחיי היומיום שבה האדונית מזמנת אותה בצלצול פעמון להגיע שוב ושוב מהקומה השנייה כדי להגיש לה חוט, ואחרי כן שולחת אותה להביא חוט אחר, ושוב – מחט, כפתור מסוים, בעצם – כפתור אחר, "ואני הולכת לחפש את הכפתור הלבן, מספר 4. אתם ודאי מבינים כמה אני מתלוננת, כמה אני כועסת, כמה אני מגדפת את מדאם בתוך תוכי. בזמן שבאתי והלכתי, עליתי וירדתי, מדאם שינתה את דעתה… היא זקוקה למשהו אחר, או שאינה זקוקה לדבר. […] הגב שלי שבור, הברכיים מכווצות, איני יכולה עוד. זה מה שמשביע את רצונה של מדאם. היא מרוצה. ולחשוב שיש אגודה שדואגת לבעלי חיים!"

סלסטין פקוחת המבט רואה סוגים שונים של גיחוך. כמו זה של גבר שמתרברב בכך שהוא "אוכל הכול" (עד שהיא מאתגרת אותו, למרבה הזוועה, לאכול גם את חיית המחמד שלו, ומזדעזעת מתגובתו), כמו הגבר שיש לו פֶטיש למגפיים, כמו האישה שמאוהבת בנער צעיר, מאלצת אותו לשכב אתה בתמורה למתנות שהיא מעניקה לו ולהוריו, ומתעלמת מכך שהוא מעדיף גברים, כמו בעלת הבית שנוהגת לספור את השזיפים המונחים בקערה, כדי לוודא שאיש אינו אוכל אף שזיף אחד, בלי רשותה: "זה היה נכון. אכלתי שניים. היא ספרה אותם! לא! שכה אחיה, אני לא מאמינה!"

היא מגלה שבחברה הבורגנית, גם בקרב אנשי מקצוע כמו פסיכולוג שהיא מנסה להתייעץ אתו, "אדם מתחיל להיחשב נפש רק כשיש לו הכנסה של מאה אלף פרנק"; נוכחת שהדת היא מפלטם של הצבועים חסרי הדעת: "הוא תומך בדת כי… בסופו של דבר… ובכן… הוא תומך בדת"; ומגיעה לתובנה שלפיה השחיתות המוסרית מקובלת ואפילו רצויה: "מתן עדות שקר נחשב השנה בקרב החברה הגבוהה לעניין האופנתי ביותר, המשובח ביותר." היא בזה לקמצנות שמונעת מהעשירים ליהנות מכספם: "נכון שהם מוזרים, האנשים האלה, שמחביאים הכול, שקוברים את הכסף, את התכשיטים, את כל העושר שלהם, את כל האושר שלהם, אנשים שיכלו לחיות בשפע ובשמחה, ומתאמצים תחת זאת לחיות במעט בעליבות?" ומתקוממת נגד האי-צדק שבו פועלות אפילו רשויות החוק: "למרבה הצער, מפקח המשטרה טען שזה לא עניינו. השופט דחק בי לעזוב את זה, הוא הסביר: 'קודם כול, מדמואזל, לא יאמינו לך, ובצדק, תחשבי מה יהיה על החברה אם משרתת תגבר על המעסיקים שלה? לא תישאר חברה, מדמואזל… זאת תהיה אנרכיה…"

את המרירות שהיא חשה היא ממירה במבט מבודח: "מזל שהמחשבות השחורות האלה אינן מציקות כל הזמן. את מנערת אותן מעלייך ומסדרת את העניינים כך שתוכלי לצחוק כמיטב יכולתך, בינך לבין עצמך," אבל לא תמיד מצליחה בכך. כשאדון הבית עוגב עליה היא כותבת בכעס על רצונו "להשליך אותך על הספה, להדביק אותך למיטות, ולא להשאיר לך דבר זולת ילד בתמורה לסיפוק מהיר וארעי. תסתדרי אחר כך כפי שתוכלי ואם תוכלי, ואם לא תוכלי – מצדו שתיחנקי, את והילד שלך, זה לא מעניין אותו. הבתים המחורבנים שלהם! אח, באמת!"

במהלך הקריאה שאלתי את עצמי אם יומנה של משרתת עוסק באמת במציאות שנכחדה מהעולם. לכאורה אין עוד בימינו משרתות, כמו שאין עוד עבדות. סלסטין כותבת "האנשים חושבים שהעבדות פסה מן העולם… חה! יופי של בדיחה. המשרתים, מה הם אם לא עבדים? עבדים הלכה למעשה, על העיוות המוסרי הכרוך בשעבוד, על השחיתות הבלתי נמנעת ועל ההתנגדות המולידה שנאה."

ואז חשבתי על התופעה שנראית לכולנו מובנת מאליה: זאת של עובדי סיעוד שמגיעים מארצות רחוקות, גרים עם מעסיקיהם ומטפלים בהם. למעשה – חיים במקום העבודה שלהם. החוק הישראלי אמנם מגן על כמה מזכויותיהם, אבל בעצם תומך בניצולם. למשל, מחריג עובדי הסיעוד מחוק שעות עבודה ומנוחה, ובכך מאפשר העסקה ללא גבולות, תוך ניצול ושיעבוד. ההחרגה הזאת מאפשרת למעשה העסקה בתנאי עבדות, ללא חופשה, וללא אפשרות לחיות חיי פרטיים[1].

סלסטין כותבת על הקושי שלה להשתחרר ולהיות כאדם חופשי: "אם הצלחת להגיע לידי הסדר עם אחת הבורגניות החמסניות האלה, את צריכה לשלם לסוכנות העבודה שלושה אחוזים משכרך במשך שנה שלמה…"

מהאתר של קו לעובד אפשר ללמוד כי סכום דמי התיווך הממוצע שמשלמת עובדת סיעוד כדי להגיע לעבוד בישראל עומד על 10,688 דולר. כ- 75% מהסכום מועבר לחברות כוח האדם בישראל, בניגוד לחוק וללא דיווח לרשויות המס. רשויות החוק כמעט שאינן מטפלות בעבירות של גביית דמי תיווך ממהגרי עבודה בישראל, גם אם נעשו בישראל, על ידי ישראלים ובאמצעות חשבונות בנק מקומיים. הסכומים שעל עובדים לשלם כדי "לרכוש" את אשרת העבודה הם סכומי עתק במונחים של כלכלת ארץ מוצאם והם נאלצים ללוות כספים ממשפחותיהם או מקהילותיהם. במהלך תקופת החזר ההלוואה יעשו רבות מעובדות הסיעוד כל שביכולתן כדי לשמור על מקום עבודתן, לעיתים גם במחיר של ניצול קשה ואף אלימות מינית ופיזית.

באחד מביקוריה בסוכנות העבודה סלסטין מביטה בצעירה שמחפשת עבודה, כמוה, ותוהה: "לאן היא הולכת? מאין באה? מדוע עזבה את מולדתה? איזה טירוף, איזו דרמה, איזו רוח סערה, הדפה אותה משם וסחפה אותה אל הים האנושי הגועש הזה כספינה טרופה?"

ומה מביא לישראל את הנשים הללו, שמתרחקות מארצן, מבני המשפחה שלהן (לרוב גם מילדיהן!), מכל מה שמוכר להן ואהוב, מה מאלץ אותן למצוא כך את פרנסתן?

באחד הקטעים המזעזעים ביותר בספר, מתארת סלסטין מקרה של משרת שהתקבל למקום עבודה ביחד עם אשתו. שניהם הסתירו את הריונה, כי ידעו שאם ייוודע, לעולם לא יוכלו לקבל את המשרה: "אני חייבת להזהיר אתכם גם שאני לא רוצה כאן, בשום פנים ואופן, ילדים. אם תצפו לילד, אהיה מחויבת לשלח אתכם מכאן מיד!" אומרת להם המעסיקה, ששלושת ילדיה המטופחים משחקים לא הרחק ממנה. אחד מהם ניגש אליה, היא מנשקת אותו ברוך ושולחת אותו להמשיך לשחק עם אחיו, "רגוע ומחייך." והמשרתת "הרגישה פתאום שלבה מתכווץ. היא חששה שלא יהיה לה כוח לעצור את הדמעות. שמחה, רוך, אהבה, אימהיות, אלה קיימים אפוא רק בשביל העשירים? הילדים שבו לשחק על הדשא. היא שנאה אותם, שנאה פראית, היא נתקפה רצון לפגוע בהם, להכות אותם, להרוג אותם. להכות גם את אותה אישה חצופה ואכזרית, את אותה אֵם אנוכית, שביטאה זה עתה מילים מתועבות, מילים שגזרו כליה על האנושות העתידית שנמה בתוכה, בתוך בטנה הענייה."

מוכר מתוך מציאות החיים בישראל, לא כן? שהרי – מה דינה של מהגרת עבודה שהרתה ללדת? היא יכולה להשאיר אצלה את התינוק, אבל אז לעזוב את ישראל ולאבד את כל הכסף ששילמה לסוכנות שהביאה אותה, או להישאר בארץ, להמשיך לעבוד, אבל אז – לשלוח את התינוק בחזרה לארצה, ולא לגדל אותו בעצמה. מה חשה אישה כזאת כשהיא רואה את התינוקות הנולדים בסביבת האדם שבו היא מטפלת?

סלסטין מתארת את השנאה היוקדת שהיא וחבריה, המשרתים הנאמנים, המנומסים והרגועים מסתירים: "האם עלה אי פעם בדעתכם להרהר בשנאת המוות המוצדקת שאולי מתעוררת בנו, בדחף לרצוח – כן, לרצוח – כאשר כדי להביע דבר מה נחות או בזוי, האדונים צועקים בפנינו, בסלידה שמשליכה אותנו בכוח רב אל מחוץ לחברה האנושית", ואת פנטזיות הנקמה שהם מטפחים בחשאי: "'מכל דלק בוער מתחת למיטה שלהם… זאת המתנה שלי…' […] 'הציפורניים שלי בתוך העיניים שלהם!' […] 'אני הייתי שמח לרסס להם את הפנים בבקבוק חומצה, בכנסייה.'" (על שנאה דומה קראנו בספר שיר ענוג, נובלה של לילה סלימאני שנפתח בתיאור של אומנת-משרתת שרצחה את שני הילדים שבהם טיפלה).

יחד עם זאת היא מנסחת גם את השקפת העולם שלה: "אני טוענת שברגע שמישהו משכן בצל קורתו אדם כלשהו – אם את אחרון העניים ואם את אחרונת הנערות – עליו לספק לו הגנה, עליו לתת לו אושר…"

לפי הנתונים באתר של קו לעובד, יש כיום כ-60 אלף מהגרי עבודה רק בתחום הסיעוד.

את הדברים הללו (ולא רק אותם), שאומר לנו אוקטב מירבו מפיה של סלסטין, ראוי להפיץ ברבים.

LE JOURNAL D'UNE FEMME DE CHAMBRE  Octave Mirbeau

לעברית: אסנת יקירה

[1] תודה לאירית פורת, ולדיסרטציה שלה, שכותרתה: "זקנים סיעודיים ומהגרות עבודה – 'עבודת גבולות' בבית בהשראת המדינה ומוסדותיה".

מה כוחה של המציאות? מה היא יכולה לעולל לבני זוג, לאהבתם שהיה לה אולי פעם סיכוי, אלמלא נגעה בהם המציאות בגסות ושיסתה בהם את ההיסטוריה? האם אהבתם תישמר? האם בני אדם יכולים לחזור אל רגע יקר שהיה בעברם הרחוק, אבל חלף, להמשיך ממנו והלאה, כאילו נשמר?

בנובלה "מרד המציאות" משרטט שטפן צוויג בעדינות ובדקות אבחנה את מה שקורה בחלוף הזמן. איך אנשים מנסים להיאחז ברגשות שהיו יקרים להם פעם.

לודוויג, צעיר עני שחי ליד פרנקפורט ועובד כמזכיר אישי של איש עסקים אמיד, נאלץ, חרף רצונו, להיעתר לבקשתו של הבוס שלו, ולעבור לגור בביתו. בעבר כשגר כך בבתיהם של עשירים, כשעבד כמורה של ילדיהם, סבל מתחושת ההשפלה שהסבו לו בני הבית ואפילו המשרתים. ההתארחות הכפויה כעני אצל עשירים הייתה לו תמיד קשה מאוד. הוא חש אז כמעין "רהיט אנושי, קנוי ובר-השאלה שקיומו העצמי נגזל ממנו." אבל הפעם הכול שונה, בזכות אשתו של בעל הבית, בשל עדינותה, נדיבותה והחום שהיא משפיעה על לודוויג. ברגעים הראשונים כשהוא נכנס לבית שישמש לו מקום מגורים וגם מקום עבודה הוא חש כי "הכה בו ההבל הסמיך, השבע, של העושר." אבל אחרי המפגש הראשון עם האישה "הפאר של החדרים כבר לא העיב על מצב רוחו, אלא דווקא להפך, הוא חש שהפאר הזה הוא מסגרת הכרחית של מכובדות, שמקהה לכלל הרמוניה את כל מה שמעיב עליך בחוץ בעוינות, בבלבול ובסתירות." הוא נאלץ להודות בפני עצמו שהתאהב בה כשהמעסיק שלו, בעלה, מציע לו קידום בעבודה שכרוך במעבר לארץ רחוקה, גם אם לשנתיים בלבד: "האהבה הופכת למה שהיא באמת, רק מהרגע שהיא כבר לא הרגש העוברי שסוער רק בכאב המחשכים שמעמקי הגוף, אלא היא מעיזה לקרוא לעצמה בשם, להצהיר על קיומה,  להעלות אותו על דל השפתיים."

אבל אז מתערבת בחייו מלחמת העולם (הראשונה. כששטפן צוויג כתב את הנובלה, עדיין לא כינו אותה כך). חזרתו לגרמניה לא מתאפשרת. השנתיים נהפכות לתשע שנים.

בתחילתה של הנובלה אנו רואים את בני הזוג במפגש מחודש. את הרהיטים בחדר שבו גר לודוויג בביתה, לא הזיזה האישה ממקומם. החדר נראה בדיוק כפי שהיה לפני תשע שנים. האם גם הרגשות לא השתנו, נשארו יציבים? מה יכול לודוויג להציע לה? האם יש להם עתיד ביחד? או אפילו הווה?

המציאות לא מפסיקה להתערב בחייהם. בעיצומו של רגע עדין של קרבה הם נתקלים בתהלוכה של לאומנים שפוסעים ב"קול אחד, צעד אחד, מקצב אחד" (רמז, כמובן לססמה "עם אחד מנהיג אחד רייך אחד"). לודוויג מתייסר: "'טירוף', מלמל לעצמו בהפתעה מסתחררת, 'טירוף! מה הם רוצים? עוד פעם? עוד פעם?' שוב המלחמה הזאת שחירבה כבר את חייו?"

תיאור התהלוכה, האלימות הכבושה שבה, התחושה שאלה אינם בני אדם, אלא מכונות שאינן עשויות בשר ודם, רובוטים אטומי הבעה, מביא בפנינו את האימה שאתה נאלצו אנשים להתמודד שנים לפני שהמלחמה עצמה פרצה. הוא מעניק לנו מעין צוהר הצצה אל המציאות ההיא. אל מה שאנשים ראו וחוו.

אי אפשר שלא לחוש באימה ששטפן צוויג שם בפיו של לודוויג, הדמות שברא, ואי אפשר שלא להתאבל על האובדן שלו עצמו, על החיים שהתבזבזו וירדו לטמיון, כשזוכרים כי התאבד ביחד עם אשתו, בברזיל, בפברואר 1942, "חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע". מילות הפרידה שלו מצוטטות על דש הספר: "אני מברך את כל ידידי; ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם."

ההיסטוריה, כדרכה, התערבה עוד יותר מכפי שלודוויג, או שטפן צוויג, יכלו להעלות בדעתם.

הנובלה, שהראל קין הפליא לתרגם, מצטרפת לעוד יצירות מאת שטפן צוויג שראו אור בהוצאת תשע נשמות. כן ירבו!

Zweig, Stefan  Widerstand der Wirklichkeit

הוצאת "תשע נשמות" מגישה לנו שוב ספרון חמוד, 122 עמודים אורכו בסך הכול, שנאספו בו חיבורים קצרים מאת וירג'יניה וולף, גי דה מופסאן, ולטר בנימין, לואיס סטיבנסון, ולטר תורו וסופר ידוע פחות – גארנט קדוגן, אמריקני יליד ג'מייקה. הקובץ הנוכחי מזכיר מאוד את קודמו המלבב לחשוב, להתבטל, לטייל, שכלל חיבורים מאת לואיס קרול, לואיס סטיבנסון, צ'רלס דיקנס וויליאם הזליט, ובו הובאו בפנינו מחשבות על בטלה וטיולים.

משמו של הקובץ, לאהוב, לשוטט, להפליג אפשר להבין במה הוא עוסק. בחיבור הראשון, "על התאהבות" משתף אותנו סטיבנסון בהומור ובשנינות בלבטיו. נדמה שאת הדברים הללו כתב זמן קצר לפני שנשא אישה, או כשהתלבט אם להיכנס לקשר כזה. החיבור משעשע ביותר, ומעניק לקוראת מבט אל תודעתו של גבר מבוהל, מהזן המוכר – אלה שנרתעים ממחויבות, ונוהגים להסביר את חששותיהם בפשטנות שאינה מעניינו של סופר רהוט כמו סטיבנסון. את מה שגבר מהשורה אומר במשפט נוסח – "מגיע לך יותר", או "את נהדרת, אני הבעיה" או "אני עדיין לא מסוגל להתחייב", מביע סטיבנסון באורח משעשע ונוגע ללב.

תחילתו של החיבור בתיאורה של התאהבות. מצד אחד – ברור שסטיבנסון עצמו נמצא כולו שם, שהוא לגמרי מאוהב. מצד שני, אפשר להבין את המבט שלו מבחוץ, על עצמו, על אהובתו, על הקשר ביניהם ועל נאהבים בכלל, מכותרת המשנה של החיבור: "אוי לי, כמה טיפשים האנשים!" המשקפת את רוחו של החיבור כולו: כמה הוא צוחק מהעניין הזה, ההתאהבות, מהאופן שבו בני אדם נקלעים בן רגע "למצב שבו נעשה הזולת לתמציתה, ללב לבה של הבריאה כולה"!

כן, הוא בפירוש מצחיק, סטיבנסון: הנה הוא מוכיח שהוא מסוגל להבין ללבן של נשים: במקומן היה נגעל מאינספור הצהרות של גבר שמשפיל את עצמו, "מכריז על אהבתו ארבעים פעם" ומתחנן שהאישה תסכים להינשא לו: "אסתכן ואומר שלו אני אישה, הייתי רוצה להתחתן עם אדם המסוגל לעשות זאת, אך לאו דווקא עם אדם שכבר עשה זאת", הוא כותב, ואפשר בהחלט לדמיין אותו אומר לעצמו את מה שהוא מספר לנו: "ההתאהבות הפשוטה הזו טובה כשם שהיא מפליאה. היא עוצרת את השפעתן המבהילה של השנים, מפריכה מסקנות אכזריות ומרירות, ומעוררת רגישויות רדומות…"

הוא מצחיק כשהוא "מבשר" לנו שאמנם ברור שרומיאו ויוליה היו מאוהבים מאוד, "אם כי הובא לידיעתי," הוא מוסיף, "שכמה מבקרים גרמנים חולקים על כך", וגם כשהוא מדווח כי "בסך הכל, יש הרבה לקרוא בנושא"; כשהוא מלגלג לאוהבים כי "הם כמעט מדמים בלבם שבזכותם ובזכות אהבתם השמים כחולים והשמש זורחת", והוא נוגע ללב בחיבורו הנוסף "נישואים", שבו הוא מסביר את האימה שחשים גברים: "אני, הוא יחשוב, שניהלתי את חיי עד כה ברשלנות כה רבה, עומד כעת לשאת באחריות לחייה של ברייה נוספת". האימה רבה עד כדי כך שהוא חש כי "יציאה לקרב היא עניין פעוט לעומת נישואים. זוהי ההתחייבות המכרעת ביותר. אחריה לא נותרת כל דרך, אף לא התאבדות, אלא רק להיות אדם טוב".

חיבורה של וירג'יניה וולף שונה לגמרי, אם כי גם הוא ניחן באירוניה דקיקה. וולף מתארת את הדחף שהיא חשה לצאת ולשוטט בחוצות לונדון, בערב חורפי. היא מחפשת תירוץ: הצורך לקנות עיפרון, וההליכה שלה מזכירה, אבל שונה מאוד, את זאת של דיקנס בספר  לחשוב, להתבטל, לטייל. דיקנס מתאר עיר אפלה, לילית. וולף מתארת עיר משעשעת, כזאת שהכפר השוכן בעברה הרחוק נשאר סמוי בתוכה, ונגלה לעת ערב בריחות של אדמה ופרחים. בלונדון של וולף "גברים ונשים מבהיקים, שלמרות כל עוניים ועליבותם עוטים מין מראה ערטילאי, חזות של ניצחון, כאילו הצליחו לחמוק מהחיים…"

בחיבור שלה פוגשים את הסופרת שרואה בכל מקום דמויות, התחלות של סיפורים, בני אדם שמהותם נגלית בן רגע בפני מבטה המעמיק לראות. יופיים של תיאוריה על "חשכת הלילה" אשר "מצטנפת לה לשינה בדרך הטבע", או על "הסחר הגואה שהפקיד את משאו על חופי רחוב אוקספורד בדייקנות ובענייניות, העלה ברשתו הלילה אך ורק אוצרות", מעלה על הדעת לא רק את יכולת הכתיבה המופלאה של הסופרת, אלא גם את זאת של המתרגמת, רעות בן-יעקב, שהיטיבה להעביר את כל היופי הזה משפה לשפה.

החיבור השלישי המעורר עניין רב בספר הוא זה של גארנט קדוגן, "הולך בעור שחור" (גם אותו הפליאה רעות בן-יעקב לתרגם). קדוגן מספר לנו כיצד "גילה" שהוא שחור: מאחר שהוא יליד ג'מייקה, ידע תמיד שעליו להיזהר כשהוא משוטט ברחובות עירו, כפי שאהב ונהג לעשות משחר נעוריו. הוא מסביר כיצד למד מה מותר ומה אסור ללבוש בשכונות מסוימות, כדי שלא לעורר במקומיים כעס ואלימות שתופנה נגדו. עד שהגיע לאמריקה. ושם, כך הוא כותב, גילה דבר חדש: "אף אחד לא אמר לי שאני הוא זה שייחשב לאיום". לאורך החיבור הוא מספר לנו מה מרגיש מי שנאלץ להתהלך בעולם בתוך עורו (השחור!).  באילו סכנות הוא נתקל. עד כמה עליו להיזהר. למשל – אסור לו בשום פנים ואופן להיעצר באמצע הרחוב ולהסתובב. או לשאת עליו חפצים מבריקים. או לרוץ! הוא מספר על מקרים שבהם התרשל לרגע, ושילם על כך מחיר יקר. על האסטרטגיות שגבר שחור חייב לנקוט כדי שלא להפחיד את הסובבים אותו, עוברי אורח כמוהו, אבל לבנים: "הקפדה על יחס כנוע היא תנאי בל יעבור לכך שהמפגש יעבור בבטחה" ועל תחושתו שהעולם מסוכן – לו! (משהו בניסוח של דבריו הזכיר לי את מה שסיפר בשעתו ברק אובמה על סבתו הלבנה, האימא של אמו, שציינה פעם בנוכחותו עד כמה היא פוחדת כשגברים שחורים חולפים לידה ברחוב, ואיזו בדידות חש למשמע דבריה).

"הליכה בעור שחור מגבילה את חוויית ההליכה" כותב קדוגן. משפט מזעזע ומעורר מחשבות על כל כך הרבה אנשים, כאן ועכשיו, שחיים בדיוק כך.

הקבצים הללו, בהוצאת תשע נשמות, המביאים בפנינו אוספים אקלקטיים של טובי הכותבים, שרק חוטים תמטיים דקיקים מקשרים ביניהם, הם מתנה משמחת שמרחיבה את הלב, ומעוררת ציפייה לספר הבא.

מתרגמים: אנמרי בארטפלד, הראל קין, יהונתן דיין, יותם בנשלום, רעות בן יעקב

אחת ההשפעות של ספרות גדולה באמת היא יכולתה "לשחרר" את הקורא מהעמדות החוץ-ספרותיות שאתן הוא מגיע ליצירה. כך למשל, מי שקורא את הספר וזרח השמש של המינגווי אינו יכול שלא להישאב אל מציאות שבה יש יופי מרומם במלחמות שוורים, גם אם מחוץ לספר אותו קורא מתעב את האלימות האכזרית והחד צדדית שיש בהן. ספרות משובחת בוראת עולם שבו היא זאת שקובעת את החוקים, וזה אחד מסודות עוצמתה.

האם הספר סמוך עלי מאת הסופר האורוגוואי מריו לבררו מצליח במשימה? האם למשל הוא שואב אותנו לתוך עולם שבו אפשר "להתאהב" בזונה, או לפחות לחוש, ביחד עם המספר, בקסם שהיא משרה עליו? האם המציאות הספק סוריאליסטית, ספק ריאליסטית שהוא מצייר מושכת לתוכה את הקורא, עד שהוא מוכן להשעות את הספק, להאמין לה, להיות בתוכה?

נראה כי התשובה לכך תלויה מאוד בטעם אישי, שכן ברור שהמוציא לאור האחראי על תרגומו של הספר שלפנינו אוהב מאוד את היצירה ואת הסופר שכתב אותה. באחרית הדבר שכתב אוריאל קון הוא מספר על הוצאה קודמת של ספר אחר שכתב מריו לבררו, ומֵצר על כך שלבררו לא קנה לו אלא קהל אוהדים קטן (אך מושבע). התפעלותו הרבה גם מסמוך עלי גלויה מאוד לעין.

אודה כבר עכשיו כי למרבה הצער, איני שותפה להתפעלות.

תחילתה של הנובלה דווקא משכה את לבי: מוצג בה סופר שנאלץ לקבל על עצמו משימה כמו-בלשית. העורך בהוצאה לאור אינו מתלהב מכתב היד החדש שכתב, ומציע לו דרך אחרת להרוויח את הכסף הדרוש לו מאוד למחייתו: עליו להתחקות אחרי זהותו של סופר אלמוני ששלח לעורך כתב יד יפה להפליא, אבל לא הזדהה בשמו. כדי שההוצאה לאור תוכל לפרסם את הרומן היא חייבת לאתר את אותו סופר לא מוכר. המספר מקבל מקדמה ויוצא לדרך: הוא נוסע לעיר שממנה נשלח כתב היד, ומתחיל במסע חיפושים, לא לפני שהוא קורא את כתב היד ומכיר מיד בגדולתו. ברור לו שבכתיבתו המופלאה אותו סופר אלמוני עולה עליו עצמו בהרבה, כך שהעניין שמתעורר בו גובר.

עד כאן הכול מצטייר ריאליסטי וסביר. הדיאלוגים, העילה לנסיעה, ואפילו מה שמתרחש בדרך למחסוריאס: המספר חומד לצון, וכשצעירה יפה שיושבת לידו נוזפת בו ומסבירה לו שהעישון אסור בזמן נסיעה הוא מעמיד פנים שהוא תייר אנגלי שאינו מבין ספרדית.

רק אחרי שהוא מגיע ליעדו, מוצא בית מלון, עולה לחדר שלו ומתחיל להסתובב בעיר כדי לאתר את הסופר האלמוני, משתנה רוח העלילה והריאליזם נהפך לסוריאליזם: הכול לכאורה מציאותי, אבל יש איזה עיוות מוזר, מין ניחוח של אי סבירות, כל מיני צירופי מקרים שקשה להבינם, כל מיני ספקות משונים שנוגעים בסביבה ובהתרחשויות. האם הוא האורח היחיד בבית המלון? מדוע שלחו אותו להתאכסן בחדר שתקרתו שוכנת ממש מתחת לגג, ששולח אל המיטה אוויר חם "כמו זפת"? לחלק מההתרחשויות יש הסברים ריאליסטיים: כך למשל כשהוא שולח יד לתוך כיס המעיל שלו ומרגיש משהו דביק ואז רואה גם שהיא התכסתה בנמלים, הקורא חש מעין רתיעה: מה קורה כאן? אבל אז מתברר שאלה בסך הכול סוכריות שקיבל ביום הקודם, והן נמסו, ושהנמלים נמשכו אל המתיקות. אז בסדר. ההסברים מתקבלים על הדעת. אבל מה פשר החלומות המוזרים? (ומדוע בכלל להיעזר ב"כלי" הזה? הלא חלומות מעצם טבעם מאפשרים לסופר לתאר כל דבר שהוא, מופרך ככל שיהיה!) ואיך ייתכן שהפתרונות לחידות השונות מגיעים באופן שרירותי? האם הסופר לא הקל כאן על עצמו, עם הדאוס אק מכינה שהוא שולף לקראת סופו של הסיפור? אני חייבת להודות שלא השתכנעתי.

אבל הבעיה העיקרית שהפריעה לי בקריאה הייתה עמדה חוץ ספרותית שהבאתי אתי, ושהספר לא הצליח בשום פנים ואופן לערער: התפיסה שלי על נשים בזנות. סופר, או המספר שהוא מציב כדי לייצג אותו, שמסוגל לתאר את מעשה האונס שהוא עושה באישה-בזנות כאילו יש בו איזה יופי קסום אינו יכול שלא להגעיל ולהרתיע אותי. ולבררו, בניגוד להמינגווי שבקריאת ספריו הצלחתי לגבור על הרתיעה שאני חשה מפני מלחמת שוורים (או דיג), פשוט לא הצליח לשכנע אותי. האונס הוא "חוויה טיפולית ראויה לציון"? האומללה "התעלתה על עצמה וביצעה את אומנותה בשליטה אמיתית, קשובה לקצבים ולדקויות"? לא מתעורר כאן אלא גועל נפש אמיתי ועמוק, שמזכיר לי, למרבה הצער והבחילה, את דף הפייסבוק When he pays (צרכני זנות מספרים שם על חוויותיהם, ציפיותיהם, דרישותיהם ואכזבותיהם מהסחורה שקנו לעצמם: גופה של אישה שנאלצת להיות שם, מסיבות שונות, כולן רעות).

המספר (והסופר?) מפגין את יחסו המיזוגני לא רק בעניין האישה שמוכרת לו את גופה, והוא, נרקיסיסט מבחיל, מעז להתפעל ממנו ולהרגיש בעלות עליו. אותה מיזוגניות נחשפת גם כשהוא מתאר מפגש עם אישה אחרת, ש"שלחה יד במפתיע וסגרה אגרוף של ברזל סביב אבר המין שלי". כמה היא דוחה, מכוערת, ואגרסיבית, כמה הוא נרתע מפניה (וכמה שהקטע הזה דוחה!).

אילו יכולתי להאמין שהסופר מותח ביקורת על המספר שברא, על שקריו המניפולטיביים, על הביקורת הבלתי פוסקת שהוא מותח על כל מי שהוא פוגש, הייתי יכולה להתפעל משנינותו. והוא שנון: "המלצר לא היה זוכה בשום פרס בתחרות על חביבות"; "'את מי?', שאלה, והדגישה את אופיין הבולט של עיניה"; "מאות עיניים חשדניות ולגלגניות נתנו בי מבטים ביקורתיים. כשהוצגתי בתור סופר לאומי מהולל, חשבתי שזיהיתי בכמה עיניים את החשש הסביר שאפתח באיזה דקלום לתפארת אורוגוואי"; "הקשבתי איפוא בהכנעה לסיפור על הקשיים העכשוויים בתעשיית המול"ות בארצנו, כאילו היה זה נושא חדש, כאילו השמן גילה אותו אחרי הרהורים וחקירות מעמיקות, כאילו היתה בארצנו תעשיית מו"לות, כאילו ארצנו היתה ארץ". אכן – משעשע. אבל אין בסיפור שום רמז לכך שהסופר דוחה את הדמות מעליו. שהוא מציג אותה בפנינו כדי שנבין עד כמה היא מגעילה גם אותו. בניגוד, למשל, להומברט הומברט, שנבוקוב, בספרו לוליטה, שופט אותו בתחכום אבל באופן מובהק, הספר שלפנינו, שנכתב על גבו כי "הוא אחד הספרים שכאילו באו לעולם במטרה בלעדית לגרום לנו אושר" אינו מותח ביקורת, אלא "חוגג" את כל מה שהוא מציג בפנינו. לי הוא לא הסב שום אושר.

הוצאת תשע נשמות, לעברית: ארז וולק

אטוואלפה לספרדים:

"אבל אינכם משיבים לי," פתח שוב בדברים והביט סביבו; מדוע אתם שותקים בתשובה לשאלתי? האם מאירה אותה השמש בארצכם? בוודאי טעות בידכם, אין ספק שזו שמש אחרת. האם אינה זועמת כשאתם מחריבים את שכיות החמדה שנוצרו בזיעת אפם של אנשי המלאכה? האם אינה מתקדרת כשאתם נוגעים בנשים המקודשות? אילו מין חוקים יש לכם, אילו מנהגים? היש אצלכם דמויות שאסור לגעת בהן? האם מוכר לכם איפוא האסור למגע, והרי ידכם אינה נמנעת מדבר ונוגעת בכול?"

הוא הצמיד את זרועותיו לגופו ופשט את ידיו משל היו שתי קערות שבהן ביקש לקבל את התשובה. אבל שום תשובה לא באה. שתיקה מחניקה נפלה ויצרה אווירת רפאים.

"ביקשתי לחקור ולהבין מה הופך אתכם לחזקים כל כך," המשיך רכון מצח בהרהור, "ואני מאמין שגיליתי זאת. אין ספק שהזהב הוא זה. הזהב נותן לכם את העוז לגעת בכל הדברים ולחמוד אותם. ובעתם השגתכם את הדברים את משחיתים את צורתם. הזהב משנה את הנפש שלכם, המושיע שלכם, כפי שאתם מכנים אותו, ומי שיש לו חתיכת זהב נעשה חסין וחושב שרכש את השמש, משום שאינו מכיר שמש אחרת. עכשיו אני מבין זאת בדיוק, ואני מרחם עליכם, חסרי השמש."

לעברית:  הראל קין

"את הדברים שלהלן כתב האביר ולימים הנזיר דוֹמינגוֹ דֶה סוֹריָה לוּסֶה במנזר בעיר לימָה, ששם התיישב כדי להפנות עורף לעולם, שלוש עשרה שנים לאחר כיבושה של ארץ פרו". כך נפתחת הנובלה הזהב של קָחָמַרקָה. כתב אותה יהודי גרמני, יאקוב וסרמן, בשנות העשרים של המאה הקודמת.

מה לסופר שהכותרת של אחד מספריו החשובים היא דרכי כגרמני וכיהודי (1921) ולכיבוש פרו, שהתרחש מאות שנים לפני שנולד, במרחק של אלפי קילומטרים ממקום מגוריו, ושהיו מעורבים בו בני לאומים שאין להם שום קשר אישי אליו?

בנובלה היפהפייה הזאת, הזהב של קָחָמַרקָה, בחר וסרמן (ספרו הנודע ביותר הוא פרשת מאוריציוס, העוסק בגילוי האשמת שווא ברצח) לגעת בעניינים שהפרשה ההיסטורית שבה התמקד משמשת להם רק נקודת מוצא.

האירוע שהעלילה מתארת הוא המפגש בין הכובשים הספרדים לתושבי פרו, באמצע המאה ה-16. הסיפור ידוע: הגנרל פרנסיסקו פיסארו הגיע לארץ האינקה עם כוח של כמה מאות לוחמים. אָטָוואלפָּה, מלך האינקה, בא לקראתו. הספרדים טבחו במלוויו. שבעת אלפים בני פרו נשחטו. אף ספרדי לא נהרג. את המלך לקחו בשבי. כדי לקנות את חירותו, או לכל הפחות – את חייו – הציע אָטָוואלפָּה למלא בזהב את החדר שבו שהה. פיסארו ניאות להצעה, אבל אחרי שכמויות אדירות של זהב הגיעו, ולמרות הבטחתו, הוציא להורג את אָטָוואלפָּה.

מלכתחילה ברור שזהו סיפור על אכזריות, רשעות ונבזות שאין להן גבול. (אי אפשר שלא להיזכר בהקשר זה בספרה של ג'מייקה קינקייד, מקום קטן, שם היא מתארת את גסות הרוח של הכובשים האימפריאליסטים, אלה שהרחיקו לכת מארצותיהם, ובמקום לנהוג כאורחים במקומות הזרים שאליהם הגיעו, שדדו אותם.)

תוצאות המפגש ההוא ממשיכות מאז להעסיק ולעניין אמנים וחוקרי תרבות. וסרמן כתב מפי הדובר בנובלה: "גם אם שלוש מאות או שלושת אלפים שנה יכסו הכול באבק ובטחב, זיכרונה של האנושות יהיה עקשן כשלי, כאן בבדידותי המזהרת הריני משוכנע בכך".

ציירים ציירו אותו וסופרים כתבו עליו.

בשנות השישים עלה לראשונה באנגליה המחזה: "המצוד המלכותי של השמש", מאת פיטר שפר. (שלוש שנים אחרי כן הועלה ההצגה גם בתיאטרון חיפה).

במחזה, שעובד גם לסרט (לא אופתע אם אגלה שפיטר שפר קרא את הנובלה של יאקוב וסרמן וספג ממנה השראה!), מתעמתים שני המנהיגים, פיסארו ואָטָוואלפָּה, מנהלים שיחות תיאולוגיות ולמעשה –  מתיידדים. באחת מסצנות הסיום הבלתי נשכחות (זכיתי לצפות בהצגה, באולד ויק, ב-1966), מזמנים בני האינקה את השמש, שאמורה להגיע ולהושיע את מלכם, קוראים לה, מזמרים אליה, והיא עולה, כמו תמיד, אבל מועלת באמונם ובאמונתם, ולא נחלצת להציל אותו.

יאקוב וסרמן, "משתמש" בסיפור ההיסטורי, שלא בכל העובדות שבו דייק (אפילו לא בשמות, על פי עדותו של המו"ל, אוריאל קון, באחרית הדברים לנובלה), כדי לספר לנו משהו על עצמנו. המספר, הנזיר דוֹמינגוֹ דֶה סוֹריָה לוּסֶה היה אחד הלוחמים של פיסארו ושותף להתרחשויות. הזוועות שהיה עד להן, שהיה חלק מהן, היכולת שלו לבחון את האנשים הסובבים אותו, להבין את מניעיהם השפלים, שאותם חלק בשעת מעשה, וההתפכחות שעבר, בזכות ההלם הנפשי והרוחני שחווה, הם לבה של הנובלה.

באחת הפרשנויות לנובלה נכתב כי אָטָוואלפָּה הוא "פרא אציל". זוהי הפחתה וצמצום של העניין. אָטָוואלפָּה בפרט, ובני עמו בכלל, מייצגים את הטוב והנעלה שבאנושות ובאנושיות. עולמם החברתי (אין לדעת אם הוא מבוסס על אמת היסטורית, ואין בכך שום חשיבות) מושתת על ערכים נעלים, שמזכירים במידה רבה את עקרונות הקיבוץ: הרכוש משותף, הפרט מקבל הכול על פי צרכיו, ערבות הדדית ומוסר עבודה הם ערכי יסוד.

בני פרו, על פי הנובלה, מזכירים במידה רבה גם את הפרק הרביעי בספר מסעי גוליבר מאת ג'ונתן סוויפט שראה אור לראשונה ב-1726. רוב הקוראים מכירים רק את הפרק הראשון: מפגשו של גוליבר עם ארץ הגמדים, או לכל היותר גם את הפרק השני, גוליבר בארץ הענקים. שני הפרקים הללו עובדו לקריאה של ילדים, ובעיבוד לא נותר העוקץ הסטירי. אבל מסעי גוליבר נועד למבוגרים, ובפרק הרביעי נקלע הגיבור לחברה מתוקנת, שתושביה הם סוסים. חברתם כה אידיאלית עד כי המילה "שקר" אינה קיימת בשפתם, והם מתקשים בכלל להבין את משמעותה. מדוע לומר משהו שאינו נכון? הרי בכך מטעים את הזולת! בארצם קיימים גם בני אדם, המכונים "יָהוּ", ואלה מנודים ומוקצים מחמת המיאוס, בשל תכונותיהם הדוחות: תאוות בצע וגסות רוח שמעוררת שאט נפש בקרב הסוסים. (יש, אגב, מי שמוצאים משום מה קשר בין אותם "יָהו" נאלחים ובין סיומת שמו של בנימין נתניהו).

אין ספק שיאקוב וסרמן הכיר את מסעי גוליבר וספג ממנו השראה לתיאור האינקה, ההמומים מגסות הרוח של האורחים בארצם. כך למשל בלילה שלפני הוצאתו להורג של אָטָוואלפָּה הוא עורך טקס שבו הוא מזמן לסעודה את אבותיו. שליח מגיע כדי לספר על כך לספרדים: "כריסובל דה פראלטה, שהיה מפקד השומרים בעיר ושם לב גם הוא למחזה המשונה שהעמיד השליט השבוי, הלך בינתיים אל הגנרל למסר לו דין וחשבון. פיסארו הזמין כמה מידידיו לסעודה, וכריסטובל מצא אותם באמצע שתיית היין, עולצים ורועשים. הסיפור שמסר התקבל בצחוק גס."

המספר, לוחם תאב בצע שנהפך לנזיר, מתאר את השתוממותו של אָטָוואלפָּה נוכח תאוות הבצע הבלתי מרוסנת של הספרדים. הזעזוע שלו כשהוא מבין שיוכל לפדות את חייו של אחד מבני עמו השבויים תמורת התכשיטים שהוא עונד,  מתואר להפליא: "אָטָוואלפָּה הביט בו כלא מאמין, כאילו הפכה רוח רפאים לממשות. שכן עכשיו הוכח לו שאפשר לקנות את החיים מן הזרים בזהב. הדבר היה בעיניו שערורייתי כל כך, עד שזמן רב ניצב בתדהמה קודרת ולא ניעור ממנה אפילו לקול יקירו שדיבר אליו."

אצילותו של אָטָוואלפָּה מתבטאת לא רק בעליונותו הרוחנית על פני הספרדים, אלא גם בעדינות שהוא מפגין, אפילו כלפי אויבו המר ביותר: הוא מבקש להיווכח כיצד הספרדים כותבים וקוראים (אכן, ידוע שהאינקה לא ידעו קרוא וכתוב, אבל השתמשו בחוטים ובקשרים שקשרו בהם כדי למסר מידע: שפת התקשורת הזאת טרם פוענחה).

הספרדים מראים למלך כיצד כל אחד מהם מצליח לקרוא את המילה "צלב". רק פיסארו אינו משתתף. אָטָוואלפָּה מבין מיד את הסוד הכמוס: הגנרל אינו יודע קרוא וכתוב. והוא מנחם אותו: "בְּרוֹךְ ראוי להערצה" ואומר "אתה ידעת בוודאי מראש מה כתוב. כתוב 'צלב'. אתה, שהנך כאל בין אנשיך, לא היית צריך להיווכח תחילה במו עיניך."

וסרמן מסביר מדוע בעצם לא התנגד האינקה בכוח הזרוע: "חוסר המעש הזה של אָטָוואלפָּה נבע מהכרתו העמוקה שבא שלטונם של כוחות החושך ושכל התנגדות היא לשווא."

יאקוב וסרמן הלך לעולמו ב-1934. אמנם מלחמת העולם השנייה טרם פרצה, אבל הנאצים כבר התחילו להתעלל ביהודים. בנובלה שפרסם שמונה עשרה שנה לפני כן, כמו חזה את האכזריות שהשתלטה לא רק על פרו במאה ה-16, אלא גם על הארץ שבה נולד. בנובלה תיאר איך הספרדים מתיכים יצירות אמנות וחפצי נוי מופלאים העשויים זהב, כדי להפוך אותם למטילי זהב שיוכלו לחלק ביניהם בקלות. לימים הוא עצמו הוחרם ונודה, ספריו נשרפו, והוא מת מרושש ושבור לב.

הנובלה הזהב של קָחָמַרקָה היא פנינה קטנה. התרגום של הראל קין –  בלי להשוות עם המקור –  מוסיף לה לא מעט יופי. אין לנו אלא להודות (שוב) למוציא לאור של תשע נשמות על מפעל החיים שלו, שמעשיר את חיינו.

 Jakob Wassermann, Das Gold von Caxamalca

מה יותר חשוב ומשמעותי – לקרוא ולרכוש השכלה, או להתבטל וללמוד ישירות "מהחיים"? מה עלול לקרות לנפש שלנו, אם נזניח את התזונה שאנו מעניקים לה? איך נראתה לונדון בלילה, בעיניו של סופר ששוטט בה, במקום ללכת לישון? מה מעלותיו של טיול בחיק הטבע? ולבסוף – מי היו 33,000 הילדים שביקשו לגאול את ירושלים, ומה עלה בגורלם?

שלושה סופרים אנגליים, סופר אחד סקוטי ומוציא לאור ישראלי חברו יחדיו וזיכו אותנו בספר לחשוב, להתבטל, לטייל, שכולו עונג, בדיחות הדעת וחשיבה רעננה.

ארבעה חיבורים כולל הספר, ובאחריתם, כמו שהתרגלנו, דבריו של אוריאל קון, המוציא לאור והעורך, שליקט את הקובץ והוסיף בסופו מאמר קצר ובו היבט לא צפוי השופך אור חדש על הקובץ.

החיבור הראשון שנון כל כך, עד שמתחשק כמעט לצטט את כולו, כי לא יהיה די בשום "סיכום" או תקציר של הדברים הנאמרים בו. כתב אותו לואיס קרול, המחבר המפורסם עד מאוד של "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות". למרבה הצער הבאתי אתי אל הספר ידיעות חוץ ספרותיות מטרידות על חשד לפדופיליה גלויה או מודחקת שמיוחסת ללואיס קרול (לפני שנתיים שודר בבי-בי-סי סרט דוקומנטרי שבו דווח על תצלומי עירום של ילדות שנמצאו בעיזבונו של הסופר. הוא עצמו הושיב את הילדות וצילם אותן. אחת מהן הייתה אחותה של אליס לידל שהעניקה לו השראה לכתיבת ספרו המפורסם. גם את אליס עצמה צילם קרול, בתנוחות מטרידות).

למרות זאת (ולאחר מאמצי הַשְׁכָּחָה), הסב לי החיבור עונג צרוף. קרול מציג בו רעיון מרתק: כשם שאנו מצווים לשמור על גופנו, לתחזק אותו כיאות ולשמור על בריאותו, כך עלינו לנהוג גם בנפש. (באנגלית המילה היא mind, שכמובן אינה זהה בדיוק לנפש. המתרגם הוסיף הערה מוצדקת, לפיה קשה מאוד למצוא ל-mind תרגום מדויק. פירושה בעברית הוא שילוב בין שלוש מילים שונות: שכל, רוח, תודעה. אבל, כדברי המתרגם, "קרול מתכוון בעיקר לתפקודים מנטאליים ולא לעולם הרגש והפסיכולוגיה").

למזלנו הרב, גורס קרול, גופנו בעצם מטפל בעצמו, בלי מעורבות מודעת שלנו: "זו הייתה רעה חולה לו היה עלינו לפקח על פעולות העיכול ועל מחזור הדם שלנו. 'אוי לי!' היה אדם קורא, 'שכחתי לכוון את הלב שלי הבוקר! רק לחשוב שהוא עמד מלכת בשלוש השעות האחרונות!'" הנפש, לעומת זאת, תלויה בנו, במה שאנו מזינים אותה. וכך למשל אנו עלולים לגדוש אותה ב"ממתקים", כלומר לתת לה "חפיסה של חידות", ולגרום ל"קלקול נפש", ואז יש לפצות אותה "בדיאטה של חומר קריאה פשוט"; עלינו ללמוד מה המזון הרוחני הנחוץ לה, שמא נזיק לה עד שתחלה; יש להיזהר מנפש שמנה מדי (קרול מתאר אנשים שנפשם שמנה: כאלה "שלא יכלו לעמוד בקצב ההליכה של שיחה אטית; שלא יכלו לדלג מעל משוכת היגיון גם לו היו חייהם תלויה בכך" וכן הלאה…), ועלינו לבחון את בריאות התיאבון שלה. אין ספק, חיבור מצחיק ומעורר מחשבה!

החיבור השני משעשע לא פחות: את "התנצלות בשם הבטלנים" באנגלית "An Apology For Idlers" כתב רוברט לואיס סטיבנסון לפני שהתפרסם בזכות ספר ההרפתקאות שלו, אי המטמון והנובלה האלגורית המקרה המוזר של ד"ר ג'ייקל ומר הייד. סטיבנסון, הסופר המצליח כל כך, מסביר בחיבורו כי "ספרים הם טובים דיים, אבל הם תחליף דל מאוד לחיים", וטוען כי חבל לו לאדם להפנות את גבו "לכל ההמולה והפאר שבעולם האמיתי". לאורך כל החיבור הוא משבח את מי שבורחים מלימודים. אלה מעדיפים להתבטל, במקום ללמוד מקצוע שוכבים ליד גדת נחל, שם הם לומדים "כיצד נוהגים אנשים כמוני, […] היכן אורבים בדרך סבכים וביצות כעורות, וכן איזהו המקל הטוב ביותר לנדודים, כי מי ששוכב ליד הנחל יכול ללמוד את השיעור החשוב מכולם, זה שנקרא 'שלווה' או 'שביעות רצון'". בחריצות יתר, "עמלנות קיצונית", הוא רואה "ליקוי בכוח החיות", לעומת "כישרון לבטלה שמעיד על תיאבון פעיל ועל תחושה חזקה של זהות עצמית". מי שמסור מדי לעסקים יזניח בלית ברירה דברים רבים אחרים, חשובים הרבה יותר. אנשים תאבי חיים ועליזים קורנים רצון טוב ומאירים את סביבתם, גם אם אינם מסוגלים להוכיח את משפט פיתגורס, הוא גורס, וכך, חרף החשד שהוא עצמו שקד היטב על כל מה שכתב, הוא אכן משמח את הקורא, ממש כמו האנשים שאותם הוא מתאר בחיבה.

המאמר השלישי, "שיטוטי לילה" שכתב צ'רלס דיקנס, שונה משני קודמיו, ויחד עם זאת יכול בהחלט לשכון אתם בכפיפה אחת. דיקנס מתאר בו את התקופה שבה לקה באינסומניה ועקב כך שוטט בלילות בחוצות לונדון, במקום להיאבק על השינה שמיאנה לבוא. (דיקנס אינו מסביר מדוע נדדה שנתו, אבל הסיבה הייתה כנראה רומן אהבים שניהל באותה עת עם שחקנית שאתה עבר לגור לבסוף, אחרי שעזב את אשתו). לונדון שלו, של הלילה, של הפאבים המתרוקנים מאחרוני המבקרים, של הקטטות הקצרות, הרחובות שנשארים בהם רק מחוסרי הבית, מרתקת, מפחידה, יפהפייה ואכזרית. זוהי אותה לונדון שאותה תיאר בהרחבה ברומנים שכתב, אבל כאן היא עצמה הגיבורה הראשית והיחידה. אין בה דמויות אלא רק עוברי אורח אלמוניים, ילדים משחרים לטרף בשוק קובנט גארדן, "ישנים בארגזים, נלחמים על פסולת הקצבים, מתנפלים על כל דבר שנדמה להם שיוכלו להניח עליו את ידיהם הלקחניות, צוללים מתחת לעגלות ולמריצות, נמלטים מפני השוטרים, ומשמיעים ללא הרף נקישות עמומות על מרצפות הרחבה בטפיפות רגליהם היחפות". רק דמות אחת ספציפית מתאר דיקנס בחיבורו, גבר נטול שם ואנונימי שאותו ראה כמה פעמים באיזו מסעדה ששם כבר מכירים אותו. "האיש המשונה הזה נודע בפשטידה שלו, שכן מיד עם כניסתו הגיש לו העובד המנומנם כוס תה חם, פרוסת לחם, סכין גדולה, מזלג וצלחת. משנותר לבדו בפינתו, הניח את הפשטידה על השולחן החשוף ובמקום לפרוס אותה דקר אותה, נעץ בה את הסכין כאילו היתה אויב אכזר; אחר כך שלף ממנה את הסכין, ניגב אותה בשרוולו, קרע את הפשטידה לגזרים באצבעותיו ובלע אותה במלואה…" וכן הלאה. הסיפור הקצר נמשך לאורך עוד כמה שורות מרתקות ומפתיעות, עד לסוף המצמרר, שבו מגיע המספר למסקנה כי "משום מה החלה פשטידת הבשר להיראות בעיני חולנית מאז, ולא הבטתי בה עוד", וחשדותיו עמו…

עוצמתו של החיבור בכוח התיאור של דיקנס, ביכולתו לחשוף סיפורים צופני סוד גם בהתרחשויות שאנשים אחרים לא היו מבחינים בהם אולי. חסר בית שמתואר כיצור מבעית דמוי שד, חומותיו של בית חולים לחולי נפש שסוגרים על אנשים כמו זה שאמר לו פעם "'אדוני, לעתים קרובות אני מסוגל לעוף!'" (ותחושתו הפנימית של המספר שגם הוא עצמו אינו רחוק מאותו איש ומיכולתו "לעוף"), בתי הקברות שבהם "המון עצום של מתים שייך לעיר אחת גדולה ועתיקה, ואם הם יקומו כולם מקבריהם בשעה שהחיים ישנים, יישאר בכל הרחובות והדרכים מקום בראש של סיכה בשביל החיים"… כל פינת רחוב וכל מדרכה שהוא פוסע עליה מעלים בתודעתו אינספור דימויים ומחשבות של מי שחש מחוסר בית (אבל רק בלילות).

החיבור "על יציאה למסע" שכתב ויליאם הזליט, מקשר בין שלושת קודמיו. כמו דיקנס הוא תיאורי מאוד – הזליט מספר על חוויותיו כטייל בחיק הטבע – ועם זאת הוא מעלה על הדעת גם את שני החיבורים הראשונים, שכן גם הוא דוגל בהתמכרות והתמסרות למה שעשוי להיראות כבטלה: התענגות על יפי הטבע, שאינה זקוקה לדברי שנינה כי הם "מקלקלים את הצפייה בנוף". והוא מוסיף בשנינותו וכותב: "בעיני יש נושא אחד בלבד שעליו נעים לשוחח בשעת מסע, והוא מה נאכל לארוחת הערב כשנגיע לפונדק שלנו עם לילה"…

את הקובץ חותם, כתמיד, מאמר של אוריאל קון. הפעם בחר העורך לספר על אירוע מהמאה ה-13, כשקבוצה של המוני ילדים, 33,000, החלו לצעוד לעבר העיר ניס, במטרה להגיע לירושלים, במסע צלב של ילדים. רק 2,000 מהם עלו בסופו של דבר על שבע ספינות. רובם לא שרדו. אלה שכן הגיעו בסופו של דבר למזרח התיכון התאסלמו או חזרו לצרפת. כולם נעלמו מההיסטוריה. קון מקשר את הסיפור הזה אל ארבעת החיבורים בקובץ, שמטרתם, לדבריו, "לשמר את הערכים השרירותיים אך הארכיטיפים של 'מסע הצלב של הילדים': הליכה או טיול או 'בטלה' ללא מטרה". עלי להודות כי הקישור בין החיבורים המובאים בספר המקסים שקון קיבץ למעננו ובין "מסע הצלב של הילדים" – סיפור מרחק כשלעצמו − נראה לי קצת מופרז ורלוונטי אולי רק באיזה מישור אסוציאטיבי פרוע. אולם מה בכך? אם היכולת לקשור קישורים כאלה יצרה את הספר לחשוב, להתבטל, לטייל, מה לנו כי נלין?

מעלתו העיקרית של הספר מזל קטן, שראה אור בעברית זמן קצר אחרי שהופיע לראשונה במקור, כלומר – בארגנטינה, בספרדית − היא שהוא קריא מאוד. עלילתו מציגה מהרגעים הראשונים חידה מסקרנת, שנפתרת כמובן, באופן לגמרי משביע רצון, לקראת הסוף.

חלקו הראשון של הרומן אפילו מעורר את התחושה שמדובר בכתיבה שיש בה מעלות נוספות: שהקורא יזכה בתובנות משמעותיות, שינבעו מתוך הזדהות עם הדמות המספרת – אישה ששבה בתחושה של כאב עמוק לארגנטינה, ארצה, ולעיר שבה גרה, אחרי גלות של עשרים שנה בארצות הברית. ומיד בהתחלה מעלה הרומן תהייה: מדוע עזבה האישה? מדוע היא חוזרת בזהות בדויה, בשם שונה, אפילו בעיניים שאת צבען הכחול היא מסווה באמצעות עדשות מגע חומות? מה השאירה מאחוריה? מדוע היא משתדלת כל כך להסתיר את זהותה ומה פשר העוצמות הרגשיות העצומות שהיא מביעה לפני הביקור החוזר ובמהלכו? מה מפחיד אותה כל כך?

כל השאלות הללו מעוררות עניין רב וגם תקווה שהתשובות להן יעניקו לא רק סיפוק אלא גם משמעות שיש בה ערך. אבל, כפי שכתוב על גבו של הספר בגרסה העברית, זהו "מותחן מלודרמטי". אכן, די מהר מתגלה שמדובר במלודרמה, כלומר – בסוגה ספרותית פשטנית ונוסחתית, שהרי זאת ההגדרה של מלודרמה: "יצירה דרמטית שפונה אל רגשות הצופים באמצעים רגשניים כמו חלוקה בין טובים לרעים, סיפורים סוחטי דמעות", שגם "פונה לרגשות יותר מאשר לתבונה."

כך בהחלט ברומן שלפנינו. הרעים רעים כל כך. והטובים? פשוט מושלמים. הבעל הראשון איום ונורא. אטום מאין כמוהו. רשע מרושע – אי אפשר לומר עליו דבר אחד טוב. הבעל השני, המושיע שצץ במפתיע, נפלא ביותר. הכי נדיב שאפשר להעלות על הדעת, טוב לב, דואג, מסור, הכי חכם בעולם. בדידותה של המספרת מוחלטת. הזוועה שאתה התמודדה בלתי נסבלת ברמות שיא. הכול קיצוני, עד קצה גבול היכולת, ולמרבה השמחה גם ההתרה קיצונית לא פחות. הקורא סוגר את הספר בתחושה של סיפוק עמוק: כמו בסרטים ההוליוודיים, כמו בסוגה שאליה הספר שלפנינו נאמן, הטובים יזכו לחסד שהם ראויים לו, ונוכל ללכת לישון בתחושה של הקלה, כי העוול הנורא יתוקן, כך או אחרת.

אין בדברים הללו אפילו ספוילר, כי לכל מי שקורא את הספר ברורה התבנית: לגיבורה שלנו קצת קשה בילדות, בהמשך יהיה לה טוב באופן מחשיד, עד שתגיע הנפילה הבלתי נמנעת, הרע האיום והנורא והסבל המתמשך, שבסופו – תגיע השמחה הגדולה. כמו בכל המלודרמות והאגדות: סבל מסוים, אושר רב, סבל חמור, סוף טוב.  המסך יורד.

כנראה שבמעין ניסיון לרומם את הרומן ולגרום לכך שיהיה "ספרותי" או "אמנותי" יותר מכפי שהוא באמת, נשענת הכותבת על עולם האמנות: סיפוריה הקצרים של אליס מונרו, מחזה של טנסי ויליאמס, מוזיקה של אסטור פיאצולה, מוזכרים ומשמשים אותה הן כדי לקדם את העלילה והן כדי להביע עמדות, שלה ושל דמויות אחרות. לאמתו של דבר, גם בלי ההיתלות באילנות גבוהים הקריאה בספר אינה מעליבה. ברגע שמבינים שמדובר במלודרמה, אפשר להישען לאחור וליהנות מהמתרחש, ואפילו לחייך, לדמוע, להסכים עם הדוברת ולהזדהות אתה. למשל − עם החששות שהיא מתארת מפני היכולת שלה להיות אם ראויה. ודאי שאפשר להסכים עם מוסר ההשכל העיקרי של הרומן, שמוגש לנו, מנוסח ובהיר, שמא נחמיץ אותו: "אין תשובה. אין מפלט. במפת הדרכים של חיינו רשומה התחנה ההיא כחלק מהדרך שאנו עוברים בה, והאדם, לא משנה מה יעשה, יעבור בה. הדבר היחיד שלא נרשם מראש […] הוא מה יעשה כל אדם ואדם לאחר שעבר בנסיבות ההן, שם מצויה הבחירה החופשית", כלומר – מה שלמדנו במשנה אבות ג' ט"ו: "הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה." גם עם מוסרי ההשכל המשניים לא קשה להזדהות. למשל: "[…] אנשים שלא יודעים לשים את עצמם במקומם של אחרים, […] מרימים את האצבע ושופטים מתוך ודאות שהם לעולם לא ישבו על אותו ספסל הנאשמים שלך."  כלומר, מה שאמר הילל הזקן לגר שביקש שילמד אותו את התורה כולה על רגל אחת: "אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך".

הספר מעניק פה ושם גם תובנות קטנות, כמו למשל: "אני שואלת את עצמי […] אם האמת היא שמה שאדם מתאווה אליו איננו קשור יותר לבעלות מאשר לאהבה: אדם רוצה בית, אישה או גבר להתחתן אתם, שיח ורדים, ולכן הוא מתאהב – במי שאפשר – כדי שהללו יהיו ברשותו". אלה מעוררות את התחושה שיש במזל קטן יותר מאשר בריחה מתענגת אל מציאות חלופית אבל שקרית, ושאפשר לקרוא אותו בלי להצטער.

כריסטופר מורלי, שכתב את אחד הספרים שהצליחו מאוד בישראל –  פרנסוס על גלגלים שהה לפני כמה שנים ברשימת רבי המכר במשך חודשים –  כתב גם את הנובלה קתלין שראתה אור לאחרונה בהוצאת תשע נשמות.

מורלי היה אמנם אמריקני, אבל הנובלה שלפנינו אנגלית מאוד. היא מתרחשת באוקספורד, ומשתתפיה הם חבורה של סטודנטים שאחד מהם, כמו מורלי עצמו, הוא אמריקני שהגיע ללמוד באנגליה לאחר שזכה במלגה יוקרתית.

הסיפור מתאר את הווי החיים הפריבילגי והמפונק, הנטוע במסורות ארוכות שנים של הצעירים האנגלים שזכו ללמוד באוניברסיטאות היוקרתיות בימים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. כך למשל יש לכל אחד מהם במעונות משרת צמוד שדואג לצרכיו: מוזג מים לאמבטיה, לוקח את המגפיים לצחצוח, מכין לאורחיהם כיבוד שנראה כמו "תמונה מרהיבה של טבע דומם", ממלא את דלי הפחמים, מציע את המיטה, מאוורר את הפיג'מה: "כאלה הם המנהגים המנעימים את חייהם של הסטודנטים באוקספורד דור אחרי דור". ומוסיף המספר, הפונה מדי פעם ישירות אל הקורא ומשתף אותו בהרהוריו, ומציין עד כמה נעים לחשוב ש"פַּלְמֶרסטון, פּיט, גלַדסטון, אַסקווית" – ראשי ממשלה שכיהנו באנגליה במאה ה-19 –  "עברו כולם אותו מסלול", כמו שגם אביו של אחד הסטודנטים "התגורר באותם חדרים עצמם לפני שלושים שנה" וסביר מאוד שהמשרת הזקן היה אז משרת צעיר שדאג לצרכיו של האב.

אכן, כך רכשו בני המעמד המוביל השכלה. החיים הצפויים להם הותוו למענם מיום שנולדו: בבית יטפלו בהם המשרתים, האומנות והטבחיות, באוניברסיטה יוכלו לרכוש השכלה ולהשתעשע, ואז ימשיכו בדרכם אל עמדות בכירות ויחיו בנוחות ובעושר.

עוד אפשר לראות בנובלה הזאת תיעוד של סולם הערכים האקדמי: צעירים משכילים ציפו ללטש את יכולת ההבעה שלהם, ליתר דיוק, את יכולת ההבעה בכתב. הם קראו טקסטים פילוסופיים, ספרותיים והיסטוריים. כדי להשתעשע התקבצו בחבורות שכתבו ביחד סיפורים. הצטיינות במדעי הרוח, לאו דווקא במדעים המדויקים, נחשבה סימן היכר של האדם המשכיל.

כל אלה משתקפים בנובלה הקטנה והמשעשעת שלפנינו. העלילה מתפתחת לכדי מהתלה תמימה ונטולת רשעות, יצירה שאפשר בהחלט לתאר אותה במילה "חמודה".

כרגיל התרגום (יהונתן דיין עשה במלאכה) בהוצאת תשע נשמות עשוי למשעי, למעט תקלה אחת שאסור היה לה להתרחש: אחת מנקודות המשען של העלילה נסמכת על איזו אי הבנה מהותית. במכתב שאחד הסטודנטים מצא, והוא מביא אל חבריו, מופיע שֵׁם שהם מפרשים בטעות את זהותו. הטעות מובילה לשרשרת של משגים מבדחים, שנובעים מאותה אי הבנה. באנגלית אי ההבנה הזאת מתאפשרת מכיוון ששם הגוף "את" ו"אתה" זהים, וכך הפועל "תיאלץ" או "תיאלצי" הם בעצם אותה מילה ניטרלית ונטולת מגדר. בעברית התכסיס מתקהה כי המתרגם בחר בשם הגוף הנכון, זה שנודע לקורא רק לקראת סוף הסיפור. בכך הוא חושף בטרם עת את אחת ההפתעות, שאמורה להתגלות בשלב הרבה יותר מתקדם. אמנם הפתרון לסוגיה התרגומית מאתגר, אבל אסור היה לדעתי לוותר כאן ולגלות את הטעות. למעשה מדובר בפועל אחד בלבד, שתרגומו לעברית יוצר ספוילר.

אף על פי כן, הספר הקטן הזה מסב בהחלט הנאת קריאה, מעין הפוגה קצרה בין יצירות ארוכות ותובעניות יותר.

הדעת נותנת כי נובלה הנושאת את השם מאוהב תספר על אהבתו של גבר. אבל בהיפוך שנדרש זמן כדי לעמוד עליו – התובנה מגיעה רק כשמתקרבים לסופה של הקריאה – מסתבר שהסיפור החדש שראה אור בהוצאת תשע נשמות הוא בעצם מונולוג המובא מפיו של שונא.

משהו באווירתו של הסיפור מזכיר את הנובלה "ארוחת בוקר בטיפני", של טרומן קפוטה. שני הסיפורים מתרחשים בניו יורק, בערך באותה תקופה. בשניהם מספר גבר צעיר, סופר תלוש שעדיין לא מצא את מקומו, על אישה צעירה, ילדותית ופתיינית, שמחפשת גבר שיתמוך בה, רצוי, עשיר. ההבדל המהותי, לכאורה, הוא שהדובר של טרומן קפוטה, כנראה בן דמותו של הסופר שהיה הומו, מוקסם מהאישה אבל אינו חושק בה, לעומת הדובר של אלפרד הייז (סופר יליד אנגליה שגדל בניו יורק), שמתעד לכאורה אהבה של גבר לאישה. הוא מתאר את תחילת הקשר ביניהם, את הערב הראשון, את הפעם הראשונה, ומרבה לספר עליה: על יופייה, גופה, אבריה, שערה, על המחשבות הכמוסות שהיא חולקת אתו, על חלומותיה וחרדותיה, על הסיבות לכישלון נישואיה, ועל דאגתה לבתה הקטנה שחיה אצל הוריה.

כל אלה אמורים לעורר בנו, הקוראים, הזדהות עם האישה. אבל משום מה, אף על פי שהכול מובא לכאורה מפיו של גבר מאוהב, הקורא חש ריחוק, ואפילו מידה לא מעטה של סלידה מפני האישה. הילדותיות שלה אינה חיננית, אלא מצטיירת כקפריזית. חוסר הביטחון שלה אינו מלבב אלא נראה מניפולטיבי. ההתלבטות שלה לנוכח הצעה זדונית שקיבלה מגבר עשיר, לשכב אתו תמורת סכום כסף גבוה מאוד, תדהמתה, הפיתוי שהיא חשה "להרוויח" את הכסף שיבטיח את עתיד בתה, נדמים לא אמינים. ובכלל, היא לא נראית לנו אדם ישר. משפטים כמו: "אני מניח שהיא באמת האמינה, כפי שאמרה לעצמה…" חותרים תחתיה ומעוררים בקורא פקפוק, שאינו מבחין תחילה בהתפתחותו.

המספר ממשיך לתאר עד כמה הוא נמשך אל האישה. מתאבל כשהיא מחליטה להיפרד ממנו. מתגעגע. מספר על עוצמת אושרו כשהיא מוכנה פתאום לראות אותו שוב. אבל כל אלה מתקיימים רק על פני השטח. בזרמים הפנימיים, התת-קרקעיים, הולכת ונבנית דמותה המטרידה של אישה מעוררת סלידה, נצלנית ונהנתנית. שום דבר אינו נאמר ישירות, אבל הקורא אינו מתאהב בה, כמו, לכאורה, המספר.

עד שפתאום מתבררת התחבולה המחוכמת של הסופר, שמצליח להסתיר מאתנו את האמת: לא רק שהמספר, כאמור, אינו מאוהב באישה המסוימת הזאת. למעשה הוא מיזוגן. כנראה שאין לאף אישה סיכוי למצוא חן בעיניו באמת, לגעת בנפשו, להתאחד אתו בברית של ידידות וקרבה.

כשהמספר מתאר כיצד האהובה הפעילה נגדו את הגז המדמיע שלה, אנחנו עדיין רואים את המציאות מבעד לעיניו וסבורים שזאת עוד קפריזה מגוחכת שלה. רק כמה דפים אחרי כן, כשהיא אומרת לו – אתה יכול שוב להכות אותי, מתבררת האמת. בדומה לטכניקה שנקט נבוקוב ברומן לוליטה, האמת שהמספר אינו יודע על עצמו מתגלה לקורא. אלא שבלוליטה זה קורה מיד, וכאן נדרשת הצטברות של ראיות כדי להבין איך הסופר מתחכם לדמות וחושף את המספר, בשעה שהאחרון כלל אינו מבין מה הוא מגלה על עצמו. למשל, מה אנחנו לומדים עליו כשהוא מגיב אל אישה אלמונית שהוא רואה ברחוב: "אפילו לשדיים הנפולים של המכשפה הזקנה שחלפה כרגע על פני לבושה מעיל פרווה ופיה הצר והחמדני עדיין צבוע, יש איזה גבר מתייפח שנצמד אליהם וקורא מָמָה". למעשה זאת איננה רק מיזוגניה, אלא התגלות של מיזנתרופיה כללית…

לקראת סופה של הנובלה השנאה נחשפת במלואה, בדיבורים ובמעשים. לא רק שהמספר מכנה את האהובה כַּלְבָּה, לא רק שהוא מסרב להבין את רגשותיה, שהוא זועם כשהיא עצובה, שהוא עוקב אחריה בחשאי, מאיים, סוחט, ואפילו אונס אותה, הוא מספר על כל אלה בצידוק עצמי, עד שכמעט אפשר להתבלבל ולא לקרוא למעשיו בשמם האמיתי. לכאורה לא אונס, אלא ניסיון נואש להגיע אליה ו"לטלטל" אותה; לא סטוקינג אלא התעניינות אוהבת; לא סחטנות אלא מאמצים לזכות בה מחדש…

הישגה של הנובלה הזאת בתעתוע המוצלח שהיא מפעילה על הקורא, אולי אפילו על המוציא לאור שלה, שכתב על גבו של הספר שזהו "סיפור אהבה". הקוראת מבקשת לקרוא תיגר כנגד הקביעה, ומזמינה את הקוראים לשפוט בעצמם.

זמן רב לפני המהפכה הצרפתית כבר העלו טובי ההוגים את הרעיון שיש להשתמש בענישה כדי לשפר את האשמים. במאה התשע-עשרה עומתה התורה הזאת עם מה שכונה "תורת ההרתעה", שלפיה חשיבותם של העונשים היא בעיקר במניעת פשעים, כלומר העונשים קיימים כדי להרתיע את מי שזומם לפשוע ולהניאו מכך. האנשים שפיקדו על הבסטיליה לא ייגעו את מוחם בשאלות כאלה. לא היה אכפת להם אם הם צודקים או לא, ומשום כך סילקה אותם המהפכה הצרפתית.

לפעמים זה קורה: המציאות מתנכלת. משהו מתחולל סביבך, כמו צר עליך, ושוב דבר לא מסתדר, חפצים נחוצים מתנפצים כמו מאליהם, נעלמים, מתנגדים לכך שתשתמש בהם כמו תמיד. למשל − פתאום אי אפשר למצוא את מקום החניה שבו נשארה המכונית, ואז היציאה מהחניון כאילו התפוגגה והחניון כולו נהפך למבוך נטול פתחים, אחרי שהמשקפיים נמוגו והטלפון הנייד איבד את עצמו לדעת. אבל אחרי זמן מה המציאות מתיישבת, בדרך כלל. הנה, הרחוב המוכר, הדרך הידועה הביתה נמצאה, המשקפיים אותרו, הטלפון תוקן. אפשר להמשיך בשגרת החיים.

בנובלה אחוזה מאת הסופר הארגנטינאי חוזה סרחיו ביסיו (הספר ראה אור בהוצאת תשע נשמות, תרגמה לעברית סוניה בר-שילון) הכול מתחיל בתוך מציאות רגילה. אמנם הסיפור נפתח בקונפליקט: ריטה רוצה לצאת לחופשה השנתית לים ומרקוס בעלה מתעקש להיעתר להזמנה שקיבלו לבקר בכפר, אבל אי ההסכמה, הוויתור של ריטה, הנסיעה המשותפת, ביחד עם אירינה, בתה בת השתים עשרה מנישואים קודמים של ריטה, מצטיירים כהתרחשות שגרתית. נוסעים לכפר. אירינה ישנה מאחור. ריטה ממורמרת ושותקת כל הדרך, מרחק של חמש שעות נסיעה. הקורא עדיין מצפה לסיפור העלילה שיתפתח מכאן ואילך: אל מי בעצם הם מוזמנים? ומה יקרה במהלך שבוע החופשה שלהם בכפר?

את הרמז הראשון לכך שצפוי לנו המשך שונה מהצפוי מספק הסופר במשפט אחד קצר: בהגיעם אל הבית שאליו הוזמנו הם, כך הוא כותב, "מיד הרגישו שמשהו לא בסדר." די מהר ברור להם שהמארחים אינם מחכים לבואם. ייתכן שהם ישנים? או שהבית ריק? האם שכחו אותם? מה קרה להם? האם מדובר בחוסר נימוס מופלג? אולי בתאונה בלתי צפויה? האם צפוי לנו מעתה סיפור אימה? גוויות שותתות דם? אסון? ואולי קומדיה של טעויות? אירינה שהתעוררה משנתה מסיטה את המחשבות של אמה ואביה החורג, וגם של הקורא, כשהיא שואלת "ואם הם מתים?"

מכאן ואילך מהלך הסופר, ועמו הקורא, על חבל דקיק שממנו הוא חש שהוא עלול ליפול לתוך חלום בלהות, או להגיע שוב אל קרקע בטוחה, אל מציאות סבירה ומוסברת. כמו בציור כמעט סוריאליסטי, אבל לא לגמרי, הפרטים מדויקים והגיוניים, אבל הצטרפותם יוצרת תמונה מוזרה, לא מובנת, שהולכת ומסתבכת. המציאות מתנכלת לשלושת האנשים הללו, ובכל פעם שאנו מצפים לתפנית דרמטית שתבהיר לנו מה באמת קורה, מה באמת צפוי, התפנית אכן מגיעה, אבל מביאה אותנו, כמו באותו מבוך, אל קיר-מעבר חדש, שאין לדעת לאן יוביל.

לכאורה אין כמעט עלילה. ובכל זאת הסיפור מותח, מושך מאוד לקריאה. הצורך להבין, לפענח, לרדת לעומקם של הפרטים המובאים בפנינו הולך וגובר, ואתו תחושת ההסתחררות וההסתבכות, כמו בחלום בהקיץ שאיננו ממש סיוט, אבל עלול להפוך לכזה.

על דש הספר נכתב כי צילומי העיבוד הקולנועי של אחוזה צפויים להתחיל בשנה הקרובה. יש לקוות שהעיבוד הקולנועי לא יפגע בחוויה שהנובלה הזאת מעניקה.

עשר שנים לפני ששם קץ לחייו, כתב ושידר ולטר בנימין, אחד מהוגי הדעות הנחשבים ביותר במאה העשרים, עשרות תוכניות ברדיו. שש מהן קובצו בספר רדיו בנימין (הוצאת תשע נשמות, בתרגומו המשובח מגרמנית של הראל קין).

ההרצאות הקצרות הללו שודרו אמנם בתוכנית "בשעה לבני נוער", אבל הן מרתקות ביותר, ולא משנה מה גילו של הקורא. השש שנבחרו לספר עוסקות במגוון נושאים, שאין לכאורה שום קשר ביניהם: רעידת האדמה שהתרחשה בליסבון ב-1755; משפטי המכשפות: על יחסם של האירופים לנשים (לעתים רחוקות גם לגברים) שהואשמו בכישוף; הרצאה על בולים ששמה "מרמה בבולי דואר"; סיפורה של הבסטיליה ומדוע בפרוץ המהפכה הצרפתית התנפל ההמון הזועם דווקא עליה, אף על פי שבאותו זמן היו כלואים בה "רק שישה עשר אסירים עלובים"; הרצאה ששמה "כנופיות שודדים בגרמניה של פעם"; והאחרונה – "חורבן הֶרקוּלָנֵאוּם ופּומפּיי".

בחלקו האחרון של הספר מספר המו"ל, אוריאל קון, מנקודת מבט אישית, על מותו של ולטר בנימין, ב-1940, כשניסה לנוס ממולדתו, גרמניה. באוניברסיטה בארצות הברית חיכו לו משרה וידיד טוב, הוגה הדעות אדורנו. בנימין היה אמור לעבור את הגבול בין צרפת לספרד ברגל, בחברת חמש נשים וילד. בתרגול שקדם למסע הוא סחב בתיקו את כתב היד של מחקרו החדש. הדרך קשתה עליו מאוד. עד כדי כך, שביקש להשאירו לבדו בלילה על ההר, חולה ותשוש, שם יחכה לקבוצה ולמדריכה עד למחרת, כשהמסע האמיתי יתקיים. אבל למחרת נסגר מעבר הגבול לספרד. המשטרה הודיעה לפליטים שלמחרת יגורשו בחזרה לצרפת. ולטר בנימין המיואש החליט להתאבד. יום אחרי שמת נפתח שוב המעבר לספרד החופשית ושאר אנשי הקבוצה ניצלו. ולטר בנימין נשאר בעיירת הגבול, שם נקבר. אילו רק חיכה יום אחד!

הידיעה על גורלו של מחבר ההרצאות מרחפת מעליהן במשך כל הקריאה. אי אפשר לקרוא אותן בלי לחשוב על "השם שנתן לו מותו", כדבריה של זלדה המשוררת.

כך למשל כשהוא כותב על רגעי החיים האחרונים של תושבי פומפיי, שרבים מהם ניצלו כי נסו על נפשם, אבל אחרים נספו כי "ניתן לראות שהדאגה לרכושם היא זאת שמנעה מהם לדאוג בזמן לביטחונם", אי אפשר שלא לחשוב על המנוסה שלו שיכלה כמעט להצליח. וכשהוא מצטט באותה הרצאה דברים שכתב אחד הניצולים מפומפיי על האנשים "שמתוך פחד מפני המוות ביקשו את המוות" מצלצל מעל הדברים הללו, שאמר ברדיו תשע שנים לפני שמת, הייאוש שהוביל אותו אל מותו בטרם עת.

בדברים שכתב מהדהדת מעל לכול ובעוצמה רבה התחושה שנושא אותם אינטלקטואל יהודי-גרמני, שחי, על פי השקפת עולמו, בתקופה נאורה. כשהוא מביט בעבר ומתאר את משוגותיו אפשר כמעט לראות חיוך טוב וסלחני נסוך על פניו.

כך למשל הוא מסביר את העוולות האכזריות ששררו בעבר – את שרירות הלב שבה נהגו לכלוא אנשים, בלי משפט ובלי סיבה, רק משום שלמישהו התחשק. כיצד גבו מ"חשודים" הודאות באמצעות עינויים, וכיצד, וזה המסר החשוב של המרצה, העולם השתנה והשתפר: הבסטיליה נכבשה, משפטים מפוברקים נגד מכשפות אינם מתנהלים עוד, כי "האנשים בהדרגה התחילו להעז לחשוב".

בהרצאה על שודדי הדרכים הוא טוען שפעם הם היו שכיחים מאוד, אבל הם נעלמו מהעולם בזכות השינוי לטובה שחל בו: "היו אפוא שודדים אצילי נפש. אכן, להכרה הזאת הגיעו רק כשהתחילו השודדים להיעלם. ושמא התחילו השודדים להיעלם בעקבות ההכרה הזאת? שכן חוסר האנושיות שבה נרדפו ונענשו עד אז, ולעתים הוצאו להורג בגין מעשי גניבה פשוטים, מנעה בדרך כלל מהשודדים לשוב ולהיות אזרחים שלווים. לחוסר האנושיות שבמשפט הפלילי הישן היה חלק גדול ביצירתה של תופעת השודדים, ממש כמו שלאנושיות שבמשפט הפלילי החדש היה חלק בהיעלמה".

מי שנולדה רק כמה שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, מי שחיה בעולם שבו הטרור מתעצם והלאומנות גוברת, אינה יכולה לקרוא את הדברים הללו בלי לחוש כאב עז: האם האמונה באנושות, ליתר דיוק בעוצמתה המיטיבה של האנושיות שוולטר בנימין מבטא בהרצאותיו, אינה אלא תמימות מופרכת שאסור להאמין לה? ואולי הוא צדק בכל זאת, למרות מותו, המוכיח לכאורה שהרוע יכול לנצח?

לשם מה נכתבים ספרים? על השאלה הזאת משיב שטפן צוויג בסופה של הנובלה שלו מנדל של הספרים (לעברית: הראל קין): "רק כדי שאפשר יהיה לקשור קשרים עם אנשים גם אחרי מותנו". את המשפט הזה הוא שם בפיו של המספר, בלי ספק בן דמותו של הסופר עצמו: הוא מעיד על עצמו שדווקא הוא היה אמור לדעת מדוע אנשים כותבים, וגם רומז על כך שהוא סופר.

את הנובלה המרגשת הזאת חותמת אחרית דבר מטעם ההוצאה לאור, ובה מתוארים ימיו האחרונים של שטפן צווייג ונכתב מדוע וכיצד התאבד, ביחד עם אשתו, במקום גלותם בברזיל ב1942, "מתוך ייאוש,דיכאון, עייפות, עצב וחוסר סבלנות", לאחר שנאלצו לנוס מארצם, בשל יהדותם.

יש בידינו, אם כן, שתי דרישות שלום: הסיפור ששטפן צוויג משחזר בו את חייו של אוהב ספרים אחד, אמיתי או בדוי, שהמספר פגש בווינה לפני כמה עשרות שנים, והסיפור הקצר על הסופר עצמו. ובשתיהן אנו חשים בקשר הנוצר בינינו, הקוראים, לבין הדמויות המסופרות. האיש האמיתי והאיש הבדוי שאותו ברא במילותיו.

במה, אם כן, נוגעת הנובלה? קודם כל, כמובן, באהבת הספרים: מנדל, שאותו הכיר המספר בעבר הרחוק, נהג להגיע מדי יום לבית קפה וינאי, משם ניהל את "עסקיו": הוא היה רוכל של ספרים, קנה ומכר אותם. מאחר שלא היה לו רישיון הולם, ולמעשה אפילו לא אזרחות אוסטרית, לא היה רשאי להיות סוחר של ממש. ממקום שבתו בבית הקפה ניהל את כל ענייניו שהתמקדו בתחום אחד בלבד: ספרים. מומחיותו יוצאת הדופן, מחויבותו המוחלטת, ניתוקו הגמור מעולם המעשה, מהמציאות המקיפה אותו, הם עניינו האחר של הסיפור: אנו לומדים מהי מסירות נפש אמיתית, שמתעלה מעל עולם החומר ונהפכת לרוחניות.

וגם על פגעי הזמן החולף ועל תעתועי הזיכרון האנושי מספרת הנובלה. ועל מה שמעוללות המלחמות, ובעיקר – מה שבני אדם עושים זה לזה, במיוחד בימים שבהם רגשות כמו נדיבות, תשומת לב לזולת, הבנה למצוקותיו, מסולקים מפני שרירות הלב. מר גורלם של החלשים כאשר האנוכיות והאכזריות מחליפות את האנושיות. שטפן צוויג הדגים זאת לא רק בכתיבתו, אלא גם במוות שבחר לעצמו.

"זה היה פשע נגד האנושות", כתב בנובלה מנדל של הספרים כשסיפר כיצד בימי מלחמת העולם הראשונה נהגו מדינות בכל העולם לשלוח למחנות ריכוז את נתיניהן של ארצות האויב. על המשפט הזה חזרתי בקריאה כמה וכמה פעמים, ושבתי אל העמוד הקודם כדי לוודא שאכן מדובר על מה שהתרחש ב1915 (ואיך ייתכן אחרת, הרי הסופר התאבד עוד לפני שההחלטות של ועידת ואנזה נודעו והמושג "מחנות ריכוז" עדיין לא נשא בחובו את כל הזוועה שתתרחש בהם רק שנים אחדות אחרי שצוויג כתב כך).

אי אפשר שלא לחשוב על כך שבהתאבדותם חסכו מעצמם צוויג ואשתו את הידיעה על כל הפשעים נגד האנושות שוודאי לא היו אפילו מסוגלים להעלות בדעתם. אנו הקוראים, הקושרים את הקשר עם רוחו של הסופר, ממש כפי שקיווה וניבא, יכולים רק לנוד בראשנו ולהודות לו על מה שהותיר בעבורנו, ולהוצאת תשע נשמות הטורחת להביא אלינו את היצירות הללו.

האם מותר לסופר לכתוב יצירה בדיונית על דמויות שהתקיימו במציאות, לדבר בשמן, בלי הסוואות? הספר דייגו היקר מאת אלנה פונייטובסקה (סופרת מקסיקנית שנולדה בצרפת ב-1932, אחת החשובות והנחשבות כיום באמריקה הלטינית. את הספר תרגמה מספרדית מיכל שליו), הכולל שתי נובלות אפיסטולריות, עונה על השאלה.

הנובלות מחיות את דמויותיהן של שתי נשותיו של דייגו ריברה, צייר מקסיקני שנודע בעיקר בזכות ציורי הקיר אדירי הממדים שלו ("הציורים המופתיים", כך נכתב באחרית-הדבר המעניינת המופיעה בסוף הספר).

האישה הראשונה היא אנג'לינה בֶּלוֹף, ציירת רוסייה שלמדה בסנט פטרבורג, חיה בצרפת, והגיעה למקסיקו ב-1932, עשר שנים אחרי שהתגרשה מריברה שעזב אותה בפריז ושב לארצו. הנובלה כוללת את המכתבים שכתבה לכאורה לדייגו במשך כחצי שנה, החל בסוף שנת 1921. במכתבים היא מתארת את המצוקה הנוכחית, ואת זאת המשותפת שסבלו בעבר, לפני שהתגרשו. היא מזכירה איך ציירו ביחד, באיזה עוני חיו, עד כמה סבלו מקור ומרעב, כותבת על התינוק שהולידו וגידלו, עד שמת בשל התנאים הקשים. בכל דבריה מהולה תחינה, למעשה זעקה אל דייגו (מכאן שמה של הנובלה, "דייגו היקר"). חרף פרידתם היא מייחלת אליו, מתגעגעת, מבקשת שיכתוב לה, שלא יסתפק רק בכסף שהוא שולח אליה לפרקים, שיגיב אל הסקיצות שהיא שולחת לו – בלי חוות דעתו אינה יודעת אם דרכה האמנותית נכונה – היא זקוקה לו כל כך, והוא מתמיד בשתיקתו.

קורעים את הלב תיאורי התינוק שבכיו הפריע לדייגו, הכאב המטורף והאבל שהיא חשה, הגעגועים הבלתי נסבלים אל הבן הקטן שאיבדה.

אבל לא זה הנושא האמיתי של הסיפור: לא אהבתה הנכזבת לבעלה. לא כמיהתה הבלתי אפשרית אל התינוק שאיננו, אלא − משמעותה של האמנות בחייה, ואולי בחייו של כל אמן.

אנג'לינה, באמצעות כתיבתה של פונייטובסקה, מספרת בעצם על חיי היצירה. הציירת שהסופרת יוצרת בסיפור נזכרת בימים שבהם למדה באוניברסיטה. כיצד משכה את תשומת לבו של מורה נערץ, שכבר בימים הראשונים של לימודיה ביקש לראות את כל מה שציירה. כיצד עוררה את קנאתם של עמיתיה ללימודים. עד כמה הציף הציור את כל  ישותה, עד ששום דבר אחר לא עניין אותה. עד כדי כך שפעם אחת הלכה לתיאטרון בחברת דודתה, ושם, כשראתה את מבטיהם של האנשים בקהל, "פנים דרוכות וריקות של אנשים שמצפים שיבדרו אותם", חשה שאינה מסוגלת לעמוד בבזבוז הזמן הצפוי לה – היא קבעה לעצמה סדר יום נוקשה שבו הקדישה שש עשרה שעות ביממה לציור – ופשוט הסתובבה, עזבה את דודתה וחזרה אל הציור שלה. למחרת בבוקר לא הבינה מדוע דודתה "לא רצתה לפתוח לי את הדלת, לא הבנתי למה, לא זכרתי כלום", הצורך המוחלט להתמסר ליצירה, עד ששום דבר אחר אינו משתווה לכוחה, מוכר לכל מי שהדיבוק הזה אחז בו פעם.

והנה עתה, כשהיא פנויה, התינוק איננו, הבעל עזב, כל עיתותיה בידיה, היא מגלה שאינה מסוגלת לצייר. שהייתה מוכנה לוותר על כל הכישרון שבו ניחנה, אילו רק יכלה לקבל בחזרה את בנה. מה אם כן חשוב יותר? החיים או היצירה?

הנובלה השנייה מוקדשת לאישה המפורסמת יותר של דייגו ריברה – פרידה קאלו. כאן פונייטובסקה אינה מסתפקת בגילומה של ציירת שרואה את העולם בצבעים ובצורות, כפי שעשתה בנובלה הראשונה; למשל – כך היא כותבת מפיה של אנג'לה בֶּלוֹף − "לא ראיתי את הילד, ראיתי את הקווים שלו, את הצללית שלו, את האורות שלו…" או: "פעם אמרת לי: 'כאן הפרצופים בהירים והרקע כהה. בארץ שלי הפרצופים כהים והרקע בהיר.'"

בנובלה השנייה, "דייגו, אני לבד, דייגו אני כבר לא לבד: פרידה קאלו" לוקחת על עצמה פונייטובסקה משימה מאתגרת עוד יותר: לא רק לחדור לתוך נפשה של הציירת שעליה היא כותבת, אלא לצייר מבעד לעיניה, באמצעות המילים שלה עצמה: "המחוכים שלי. כמה מחוכים. את המחוכים ציירתי בהתחלה במתיל סגול, במתילן כחול, צבעים של בית מרקחת. אחר כך רציתי לקשט אותם, לעשות אותם גסים…" או: "זו שאתם רואים שבה לעפר. נעלמו הריחות שלה, התחתונים שלה, גשמיות בשרה, אודם הציפורניים שלה, הברק, הרצינות של עיניה, הגבה היחידה שלה – כנף עורב לאורך המצח, השפמפם שלה, הרוק שלה, השמנים והקישוטים, העובי של השיער, הדמעות החמות, העצמות השבורות, הפָּלֶטָה, הסיגריות, הגיטרה, הדרך שבה היתה שיר ומים וצחוק…" התיאור הססגוני הזה מעורר את השאלה הנצחית – מה מביע יותר, הוויזואלי או המילולי? הנראה או האמור? צבעים וצורות או מילים?

בעצם, גם הפעם אין שום צורך להשיב על השאלה. כל אמן והכלים שבידיו. כל צופה או קורא והרגישות שלו. ואילו על התהייה אם מותר לכתוב יצירה בדיונית על דמויות שהתקיימו במציאות אפשר להשיב בעקבות קריאת הספר – בקריאת "הן" רבתי. אבל בתנאי שעושים זאת כמו אלנה פונייטובסקה.

הטרגדיה שלי נבעה מגחמה אחת בלילה ארוך של נדודי שינה. אבל הכול החל, כמו תמיד, במשהו שמח. כבר אמר את זה גרהם גרין הזקן: "אנחנו בוכים רק בתנאי שלפני כן היינו מאושרים. מעבר לכל דמעה מסתתר משהו נפלא." הייתי בג'קרטה, חזרתי ממערב טימור, ששם סיקרתי את פרס נובל הראשון לשלום ואת לוחמת הגרילה בטימור. אבל במקום לטוס ישירות לפריז, החלפתי את הכרטיס של "אייר פרנס" ונסעתי לסינגפור, כי התחשק לי לשתות "סינגפור סלינג" בבר של מלון ראפלס, כשכפות תמרים משיבות עלי רוח מהתקרה. זאת הייתה הגחמה שלי.

הקמתה של הוצאה לאור חדשה כיום בישראל היא מעשה נועז. הקמתה של הוצאה לאור שמתמחה בספרים זעירים בנפחם הפיזי אבל ענקיים בעוצמתם האמנותית, היא מעשה של גבורה. סגירתה של הוצאה כזאת מקץ זמן לא רב, והקמתה של הוצאה חדשה, דומה במתכונתה, מעין מתחרה להוצאה לאור הקודמת, היא מעשה שמעורר השתאות, רצון לבקש על נפשו של היזם, לקוות שאמצעיו הכלכליים יעמדו לו, וצורך לשלוח אליו דברי ברכה ואיחולי הצלחה.

אוריאל קון הקים לפני כארבע שנים, בשיתוף עם שירה חפר, את הוצאת זיקית שהתמחתה בספרים מתורגמים, מעוצבים כסדרה: השניים הוציאו לאור קובצי סיפורים או רומנים קצרים, וקצרו הצלחה מרשימה. כמה מספריהם (פרנסוס על גלגלים, למשל) הופיעו לאורך זמן רב ברשימות רבי המכר, אף על פי שנמכרו רק בחנויות העצמאיות ולא ברשתות הגדולות.

לפני כמה חודשים התפרקה החבילה. שירה חפר עזבה את הוצאת זיקית ושותפה לדרך הקים את הוצאת תשע נשמות. שני הספרים הראשונים שראו אור בסדרה החדשה מזכירים מאוד ברוחם ובעיצובם את אלה שפרסמה הוצאת זיקית: הדקיקות, העיצוב המעודן, ששומר על מכנה משותף בין הספרים. את אלה שראו אור בהוצאת זיקית אפשר היה לזהות ממבט אחד, ונראה שאותה תפיסה עיצובית תשלוט גם בהוצאה לאור החדשה.

הוצאת תשע נשמות שונה מאוד מהוצאות לאור אחרות, כי היא מעוררת תחושה של שיח עם הקורא, מעין אינטימיות שנובעת לא רק מהעיצוב אלא גם מכך שהספר הראשון בסדרה החדשה נפתח ונחתם בפנייה של המוציא לאור אל הקורא: הצהרת כוונות אישית בהתחלה, מילות פרידה בסוף, הזמנה לשוב ולבקר בספרים הבאים.

לא מפתיעה הבחירה של הספר הראשון. אריאל קון נולד בארגנטינה, ואפשר להבין את משיכתו לספרות דרום אמריקנית, (אם כי בהוצאת זיקית ראו אור ספרים מארצות ושפות רבות). שמו של הספר מייד אין אמריקה לטינה מעיד על תוכנו. יש בו שני סיפורים. את הראשון, בתרגומה של לנה שילוני, "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה" כתב סופר קולומביאני, סנטיאגו גמבואה, ואת השני, בתרגומו של יוסי טל, "כמו לשחות בקרח", כתב סופר מקסיקני, טרינו מלדונדו.

לא רק מוצאם הדרום אמריקני של הסופרים משותף לשני הסיפורים. שניהם מציירים עלילה שנראית בתחילתה כמו פנטזיה פורנוגרפית גברית, אבל מתפתחת בכיוונים שונים מהצפוי. "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה" מתחיל כסיפור ריאליסטי: צלם עיתונות מתאר את החיבה העזה שהוא חש כלפי בתי מלון, טיסות בכלל ושדות תעופה בפרט. עבודתו מזמנת לו מסעות רבים ותכופים, הוא משוטט ברחבי העולם, מדלג מארץ לארץ. קהיר, בריסל, ג'קרטה, כל הערים הללו ורבות אחרות הן רק אתרים במגרש המשחקים הפרטי שלו. התמונות שהוא מצלם מופיעות למחרת היום "בעמוד הראשי של עיתון כלשהו, או של הרבה עיתונים, או של שום עיתון." הוא חי את החיים שמתאימים לו. בחלקו הראשון של הסיפור כל הפרטים מעוגנים במציאות. אין שום דבר מוזר בתיאורים. אמנם אורח החיים של הדובר קצת חריג, אבל לא במידה מעוררת אי נוחות. ואז מתחילה התפתחות שהולכת ונעשית מוזרה יותר ויותר. הדובר מתחיל לממש משהו שנראה כמו פנטזיה. דיילת באחת הטיסות עוגבת עליו. כעבור כמה ימים היא מפגישה אותו עם דיילת אחרת, חברה שלה, צעירה נאה וסוערת לא פחות מקודמתה. ואז עם אחת נוספת. העלילה הולכת ומסתחררת, עד שהיא מאבדת את אחיזתה במציאות המוכרת ונעשית סוריאליסטית ורדופה. התיאורים שנראים בתחילה כאילו נלקחו ישירות מתוך תודעתו של נער מתבגר שחולם על מין מזדמן אלמוני וסוער מקבלים תפנית, למעשה –  מתעוותים. הפנטזיה מתחילה להיות דומה לחלום בלהות, חל היפוך מוזר ביחסי גברים ונשים, המנצל נהפך למנוצל, ומה שעורר תשוקה ועינג נעשה מאיים ומפחיד. כי כן, המימוש של כל פנטזיה חושף בהכרח את כיעורה ושולל ממנה את החדווה המתקיימת בדמיון בלבד.

גם בסיפור "כמו לשחות בקרח" אנחנו פוגשים פנטזיה מינית גברית על נשים, ולא סתם, אלא שוודיות לוהטות שכמו הגיחו מתוך סרט פורנוגרפי: גבוהות, יפות, מעוררות את תשוקתם של כל הגברים בסביבה, יוזמות, מוכנות אפילו לשלם! גם בסופו של הסיפור הזה, כשהאור עולה, נחשף כיעורה של האמת.

אי אפשר להיפרד מהספר הראשון בהוצאה החדשה בלי להיעתר לפנייתו האישית של העורך ולהשיב לו באותה מטבע: עלה והצלח, מאחלת לך הקוראת הנאמנה, ומבקשת שתמשיך בדרכך, תלקט למעננו ספרים, תמסור אותם לידיהם האמונות של המתרגמים המוזכרים כיאות על כריכתם הקדמית של הספרים שאתה מוציא לאור – אכן, יש להם תפקיד חשוב, והם עושים אותו בנאמנות ובכישרון. אנו הקוראים מצפים לספרים הבאים שתיצרו למעננו!