לֹֹא, לְעוֹלָם, עַד כִּי יוֹצֵר כָּל אִישׁ,
צִפּוֹר, חַיָּה וּפֶרַח,
אָב וּמַכְנִיע כֹּל: הָאֹפֶל. בִּדְּמָמָה
יֹאמַר אוֹר אַחֲרוֹן בּוֹקֵעַ, מַחֲרִיש;
וְשָׁעָה חִוֶּרֶת
עוֹלָה מִיָּם עֲקוּד רִתְמָה.

עָלַי לָשׁוּב אֶל פְּנִים הַמַּעֲגָּל,
צִיּוֹן פְּנִינֵי הַמַּיִּם,
פָּרֹכֶת מוּל קִלְחֵי קָרְבָּן לָאֵל.
הַאִם אֶשָּׂא תְּפִלָּה אֶל צֵל גִּלְגָּל?
אוֹ מֶלַח בְּעֵינַי
עִם חֶגֶר שַׂק בְּגֵיא צַלְמָוֶת אֶתְאַבֵּל?

הַדְרַת פְּאֵר שְׂרוּפָה שֶׁל מוֹת יַלְדָּה
לֹא, לֹא אֶרְצַח;
אֱנוֹשׁ מוֹתָהּ זוֹרֶה אֱמֶת בֵּין הַקְבָרִים.
לֹא אַחֲלֵל אֶת תַּחֲנוֹת כְּבוֹדָה,
נִשְׁמַת אַפָּה הַצַּח,
בְּשִׁיר קִינֹות עַל תֹּם וּנְעוּרִים.

עָמֹק בֵּין הַמֵּתִים יַלְדַּת לוֹנְדוֹן תָּנוּח,
כְּרוּכָה בְּאֹרֶךְ הָרֵעִים,
רִגְּבֵי הַקֶּדֶם, וְעוֹרְקֵי אִמָּהּ הָאֲפֵלִים,
בְּסוֹד הַמַּיִּם שֶׁאֶבְלָם שָׁכוּח
לְמוּל גַּלֵּי הַתֶּמְזָה הַפְּרוּעִים.
מָוֶת רִאשׁוֹן, וְשַׁעֲרֵי הָאֵבֶל נְעוּלִים.

אַף פַּעַם לֹא, עַד שֶׁנִּבְרָא אָדָם,
פֶּרַח, צִפּוֹר, חַיָּה
הוֹלִיד וְהִכְנִיעַ, אָפֵל,
מְסַפֵּר בְּלִי קוֹל, בְּאוֹר אַחֲרוֹן, בְּנַהַם
בְּרֶגַע שֶׁל דּוּמִיָּה.
מִתּוֹךְ הַיָּם, רָתוּם, יוֹצֵא וּמִתְגַּלְגֵּל.

וְעָלַי לָשׁוּב לַמַּעְגָּל
שֶׁל אֵגֶל טַל־צִיּוֹן, עָלַי
בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, רֹאשׁ דָּגָן,
לְהִתְפַּלֵּל לְצֵל הַצְּלִיל, לְגַל?
אַטִּיף עוֹד זֶרַע מֶלַח, אוֹ אוּלַי
אֶחְגֹּר אֶת שַׂק הָאֵבֶל לָאָבְדָן?

אֶת הוֹד מוֹתָהּ שֶׁל הַיַּלְדָּה בָּאֵשׁ
לֹא שׁוּב אֶרְצַח, עַתָּה הִיא כְּבָר אֵינָהּ,
הָלְכָה אֶל קֶבֶר שֶׁל אֱמֶת מָרָה.
לֹא אֲחַלֵּל אֶת מָה שֶׁהִתְרַחֵשׁ.
תֹּם שֶׁל יַלְדוּת יָפוּג לֹא בְּקִינָה
לֹא בְּמִזְמוֹר וְלֹא בִּצְלִיל שִׁירָה.

בִּתָּהּ שֶׁל לוֹנְדוֹן הִיא עִם הַמֵּתִים
הִיא עֲטוּפָה בַּמִּסְתָּרִים עָמֹק
אִמָּהּ – וְרִידֵי עָפָר, וּבַנָּהָר
גַּם מֵי הַתֶּמְזָה כְּלָל לֹא מֵאִטִּים,
נָעִים בְּלִי לְקוֹנֵן וּבְלִי לַחְמֹק.
הַמָּוֶת לֹא הוֹתִיר עוֹד שׁוּם דָּבָר.

A Refusal To Mourn The Death, By Fire, Of  A  Child In London

Dylan Thomas

Never until the mankind making
Bird beast and flower
Fathering and all humbling darkness
Tells with silence the last light breaking
And the still hour
Is come of the sea tumbling in harness

And I must enter again the round
Zion of the water bead
And the synagogue of the ear of corn
Shall I let pray the shadow of a sound
Or sow my salt seed
In the least valley of sackcloth to mourn

The majesty and burning of the child's death.
I shall not murder
The mankind of her going with a grave truth
Nor blaspheme down the stations of the breath
With any further
Elegy of innocence and youth.

Deep with the first dead lies London's daughter,
Robed in the long friends,
The grains beyond age, the dark veins of her mother,
Secret by the unmourning water
Of the riding Thames.
After the first death, there is no other.

אַחֲרוֹן הָיָה, אַחֲרוֹן הָאַחֲרוֹנִים,
וְכֹה שָׂבֵעַ, מַר וְסַסְגּוֹנִי –
אֲשֶׁר, אוּלַי אֵי שָׂם בִּזְרֹחַ שַׁבְרִירִים שֶׁל לֹבֶן אֲבָנִים
נִרְאֶה צָהֹב,
וּבְשֵׂאתוֹ כְּנָפַיִם מַעְלָה־מַעְלָה
עָף לְנַשֵּׁק אֶת אַחֲרִיתוֹ שֶׁל עוֹלָמִי.

זֶה שָׁבוּעוֹת שִׁבְעָה
שֶׁפֹּה אֲנִי –
"גֶטוֹאִזִרְט" –
פֹּה מְצָאוּנִי יַקִּירַי.
קוֹרֵא לִי פֶּרַח שֵׁן-הָאֲרִי גַּם פֹּה,
וְהָעַרְמוֹן שֶׁבֶּחָצֵר בְּלֹבֶן פְּרִיחָתוֹ מוֹשִׁיט אֵלַי כַּפּוֹ
אֲבָל פַּרְפַּר אֲנִי פֹּה לֹא רָאִיתִי.
וְזֶה הָיָה אַחֲרוֹן, אַחֲרוֹן הָאַחֲרוֹנִים.
כִּי פַּרְפָּרִים אֵינָם חַיִּים
בַּגֶּטוֹ.

4 ביוני 1942

פבל פרידמן, יליד פראג, נרצח באושוויץ בסוף ספטמבר 1944, בגיל 23. את השיר נתן, ביום שגורש מהגטו, לאידה אשתו. הם הספיקו להינשא זמן לא רב לפני כן, חרף האיסור. אידה שרדה את השואה, עלתה ארצה, נישאה וחיה בקיבוץ גניגר, עד לפטירתה.

מיכל – יומיים לפני ליל הסדר, לפני תשע שנים

יש להקיש פעמיים על הצילום כדי להגדיל את תצוגת השיר

תרגמה: עופרה עופר אורן

השיר בתרגומי ראה אור בספרי מה המים יודעים על צמא, 2018

זכיתי שהמשורר, המו"ל והעורך (שערך גם את מה קרה להגר באילת? שלי), דורי מנור, הקליט בקריאה מופתית את "פצצת המצרר": וילאנל שכתבתי לפני כמה שנים.

לאחרונה אנחנו מרבים לשמוע על טילי מצרר מתפרקים באוויר, שמגבירים את הנזק ואת חומרת הפגיעות האפשריות.

אמנם השיר "מתכוון" לפצצה ולנזק מסוג שונה לגמרי, אבל יש בכל זאת קשר.

מרגישה שעכשיו בכל זאת הזמן להזכיר אותו שוב.

יָדַעְתִּי בֻּלְמוּסֵי חֶמְדָּה
לְלוּסִי אֲסַפֵּר,
אֶלְחַשׁ רַק לָהּ, הַיְּחִידָה,
עַל מָה שֶׁהִתְעוֹרֵר.

אֲהוּבָתִי כָּל כָּךְ דָּמְתָה
לְוֶרֶד רַעֲנָן
וּבְכֵן – חָמַקְתִּי אֶל בֵּיתָהּ
בְּלַיְלָה בְּלִי עָנָן.

סוּסִי בָּאָחוּ הַמֻּכָּר
דָּהַר, מִהֵר, וְאָץ,
וּמַבָּטִי הַמְּהֻרְהָר
בַּלְּבָנָה נִנְעַץ.

הַלְּבָנָה יָרְדָה לְאַט,
שָׁקְעָה עַל הַמַּטָּע
עַד שֶׁנָּגְעָה כֻּלָּהּ כִּמְעַט
בְּלוּסִי, בַּמִּטָּה.

כְּמוֹ שַׁי הַטֶּבַע וּמַתָּת,
תְּשׁוּרָה כֹּה מְתוּקָה
עַל הַלְּבָנָה אֶת הַמַּבָּט
הוֹתַרְתִּי – הִיא שָׁקְעָה.

פַּרְסָה אַחַר פַּרְסָה הַסּוּס
קָדִימָה הִתְאַוָּה,
טוֹפֵף וְנָע לְלֹא הִסּוּס,
אוֹר הַלְּבָנָה כָּבָה.

וְהִתְעוֹרֵר הִרְהוּר מוּזָר
וּפַחַד: אֱלוֹהִים
מָה אֶעֱשֶׂה אִם לוּסִי כְּבָר
אֵינָהּ בֵּין הַחַיִּים.

תרגום: עופרה עופר אורן

תרגם: יהושע כוכב

Strange Fits of Passion Have I Known
William Wordsworth

Strange fits of passion have I known:
And I will dare to tell,
But in the lover's ear alone,
What once to me befell.

When she I loved looked every day
Fresh as a rose in June,
I to her cottage bent my way,
Beneath an evening-moon.

Upon the moon I fixed my eye,
All over the wide lea;
With quickening pace my horse drew nigh
Those paths so dear to me.

And now we reached the orchard-plot;
And, as we climbed the hill,
The sinking moon to Lucy's cot
Came near, and nearer still.

In one of those sweet dreams I slept,
Kind Nature's gentlest boon!
And all the while my eye I kept
On the descending moon.

My horse moved on; hoof after hoof
He raised, and never stopped:
When down behind the cottage roof,
At once, the bright moon dropped.

What fond and wayward thoughts will slide
Into a Lover's head!
"O mercy!" to myself I cried,
"If Lucy should be dead!"

הָעֲבָדִים מְשַׁוְּעִים לְלֶחֶם

הָעוֹבְדִים מְשַׁוְּעִים לַלֶּחֶם.
הַסּוֹחֲרִים מְשַׁוְּעִים לַשְּׁוָקִים.
הַמֻּבְטָלִים רָעֲבוּ, עַכְשָׁו
רְעֵבִים גַּם הַמַּעֲסִיקִים.
הַיָּדַיִם, שֶׁהָיוּ חֲבוּקוֹת, שׁוּב בִּתְנוּעָה:
הֵן מְיַצְּרוֹת פְּגָזִים.

אֵלֶּה שֶׁנּוֹטְלִים אֶת הַבָּשָׂר

אֵלֶּה שֶׁנּוֹטְלִים אֶת הַבָּשָׂר מֵהַשֻּׁלְחָן
מְלַמְּדִים לְהִסְתַּפֵּק בְּמוּעָט.
אֵלֶּה שֶׁלָּהֶם מְיֹעֶדֶת הַתְּרוּמָה
תּוֹבְעִים הַקְרָבָה.
אֵלֶּה שֶׁהִתְפַּטְּמוּ מְסַפְּרִים לָרְעֵבִים
עַל יְמֵי הַגְּדֻלָּה הָעֲתִידִים לָבוֹא.
אֵלֶּה שֶׁגּוֹרְרִים אֶת הַמְּדִינָה לַתְּהוֹם
טוֹעֲנִים שֶׁחָכְמַת הַמִּמְשָׁל הִיא מֵעֵבֶר לְכֹחוֹ
שֶׁל הָאָדָם הָרָגִיל.

כְּשֶׁהַמַּנְהִיגִים מְדַבְּרִים עַל שָׁלוֹם

כְּשֶׁהַמַּנְהִיגִים מְדַבְּרִים עַל שָׁלוֹם
פְּשׁוּטֵי הָעָם יוֹדְעִים
שֶׁהַמִּלְחָמָה מִתְקָרֶבֶת.
כְּשֶׁהַמַּנְהִיגִים מְקַלְּלִים אֶת הַמִּלְחָמָה
צַוֵּי הַגִּיּוּס כְּבָר נִכְתְּבוּ.

הַמַּנְהִיגִים

הַמַּנְהִיגִים
הִתְכַּנְּסוּ בַּחֲדַר הַיְּשִׁיבוֹת.
הַהוֹלֵךְ בָּרְחוֹב
הַשְׁלֵךְ כָּל תִּקְוָה.
הַמֶּמְשָׁלוֹת
מְנַסְּחוֹת הֶסְכֵּמִים.
אִישׁ קָטָן
כְּתֹב צַוָּאָה.

הַמַּנְהִיגִים אוֹמְרִים

הַמַּנְהִיגִים אוֹמְרִים: שָׁלוֹם וּמִלְחָמָה
אֵינָם עֲשׂוּיִים מֵאוֹתוֹ אָרִיג.
אֲבָל אֶצְלָם הַשָּׁלוֹם וְהַמִּלְחָמָה
הֵם כְּמוֹ רוּחַ וְסוּפָה.
הַמִּלְחָמָה צוֹמַחַת מֵהַשָּׁלוֹם שֶׁלָּהֶם
כְּמוֹ הַבֵּן מֵרֶחֶם אִמּוֹ
הוּא נוֹשֵׂא אֶת תְּוֵי פָּנֶיהָ הַמַּחֲרִידִים.
מִלְחַמְתָּם הוֹרֶגֶת
אֶת מָה שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלָּהֶם
הִשְׁאִיר לִפְלֵטָה.

עַל הַקִּיר

עַל הַקִּיר נִכְתַּב בְּגִיר:
הֵם רָצוּ בְּמִלְחָמָה.
זֶה שֶׁכָּתַב זֹאת
כְּבָר נָפַל.

אֵלֶּה שֶׁמֵּעַל אוֹמְרִים

אֵלֶּה שֶׁמֵּעַל אוֹמְרִים:
זוֹ הַדֶּרֶךְ לַתְּהִלָּה.
אֵלֶּה שֶׁמִּתַּחַת אוֹמְרִים:
זוֹ הַדֶּרֶךְ לַקֶּבֶר.
הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה
הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה
אֵינָהּ הָרִאשׁוֹנָה. לְפָנֶיהָ
הָיוּ עוֹד מִלְחָמוֹת.
כְּשֶׁהָאַחֲרוֹנָה נִסְתַּיְּמָה
הָיוּ מְנַצְּחִים וּמְנֻצָּחִים.
בַּצַּד הַמְּנַצֵּחַ פְּשׁוּטֵי הָעָם
רָעֲבוּ. בְּקֶרֶב הַמְּנַצְּחִים
פְּשׁוּטֵי הָעָם רָעֲבוּ גַּם הֵם.

כְּשֶׁבָּאָה הָעֵת לִצְעֹד

כְּשֶׁבָּאָה הָעֵת לִצְעֹד, רַבִּים אֵינָם יוֹדְעִים
שֶׁהָאוֹיֵב הוּא הַצּוֹעֵד בְּרֹאשָׁם.
הַקּוֹל הַמְּחַלֵּק לָהֶם פְּקֻדּוֹת
הוּא קוֹלוֹ שֶׁל הָאוֹיֵב.
זֶה שֶׁמְּדַבֵּר עַל הָאוֹיֵב
הוּא הָאוֹיֵב עַצְמוֹ.

האיורים לשירים מופיעים במקור, בספרה של כריסטינה רוזטי Sing Song 1893, וגם בתרגומו לעברית, בהוצאת ספרים עיתון 77 בשנת 2020

תרגום: עופרה עופר אורן

בַּשָּׁמַיִם
עָב, עָב!
הָבָה מַיִם,
הַב, הַב!

רַעַם גָּח כַּגַּלְגַּל!
וָדִי נָח
דַּל, דַּל!

[…]

עַל הַוָּדִי
עָב נִצָּב.
גָּח הָרַעַם
מִן הָעָב.
בְּנֵי־אָדָם
בָּאִים בֵּיתָם.
הַבַּקָר
בְּדִיר נִסְתָּר.
הַכַּלְבּוֹן
אֶל אִמָּא רָץ.
אֶל חַלּוֹן
חָתוּל קָפַץ.
אַנְקוֹרִים
סִדְּרוּ שׁוּרָה
בַּמַּתְבֵּן
עַל הַקּוֹרָה.
תַּרְנְגוֹל
קוֹרֵא בְּקוֹל
הֵי, בְּנֵי־קִישׁ,
הַלּוּלָה חִישׁ!
[…]

נלקח מהספר שורות אחרונות – מחקרים, מסות, רשימות מאת עמינדב דיקמן

אֲבָל בַּחֲלוֹמִי
תָּמִיד אוֹתָהּ צִפּוֹר צוֹעֶקֶת
וְעִיר אוֹיֶבֶת
וְאֶבֶן אֲדֻמָּה

תָּמִיד אוֹתָהּ עוֹבֶרֶת-אֹרַח-צְהֻבָּה, נוֹדֶדֶת,
וּבְיָדֶיהָ חוֹל וְדֶגֶל וְחוֹמָה.

וְרַק אֵי-שָׁם, עַל אֲדָמָה שְׁחוֹרָה
פִּתְאֹם אֲנִי פַּעֲמוֹנִים בָּרוּחַ
וְנַעַר מִתְגַּלְגֵּל אֵלַי מִן הַחוֹמָה
וּבְיָדָיו מְעַרְבּוֹלוֹת וְלוּחַ.

וְכָל אֲבוֹתַי זוֹכְרִים אֶת פָּנַי
קוֹרְאִים לִי
קוֹרְאִים לִי לָנוּחַ.

ב־2019, בגיליון 17 של כתב העת הו!, הופיעו קטעים נבחרים מתוך מחזור השירים "אמא שלי", של יחזקאל רחמים. כתבתי אז כאן שהם "נוגעים ללב ומעוררים בהחלט רצון לקרוא את המחזור כולו". 

אז הנה, משאלתי התגשמה. יחזקאל רחמים הוציא לאחרונה את ספר השירים שלו, אימא שלי, המעורר ההתרגשות. 

יש בספר שישים וארבעה שירים, שכל אחד מהם מתחיל במילים "אימא שלי". רחמים, שכשמו כן הוא, עוטף בהם באהבה, חמלה וחסד את אימא שלו, ובה בעת גם אותנו, שזוכים לקרוא אותם, ולהכיר מקרוב את קורותיה של האישה הגאה, הנאבקת, המיוסרת, שהיא עצמה מפיצה סביבה חסד של נתינה, מהמקום הדל, לכאורה, שאליו שלחו אותה חייה. כי היא, לדבריה, למרות הכול, "האישה / הכי עשירה בעולם", שהרי "יש לי אותכם". 

בהקדשה לספר כותב רחמים: "לאימא, על כל הלב שנטעת בקרבי, ועל המסירות הזאת שאין לה סוף". רחמים התכוון כמובן למסירות של אימו אליו, אל ילדיה בכלל, אבל בה בעת הוא משקף את המסירות שלו עצמו. שמתבטאת לא רק בעצם הכתיבה של ספר שמוקדש כולו לאישה האהובה, קשת היום, שפרנסה שבעה ילדים, וליוותה שניים מהם אל מותם, אלא גם בתכניהם של השירים. אנחנו עדים לכאב, לתמיכה ההדדית, למאמציו של רחמים הילד, הנער, האיש הבוגר, להקל על אמו, לעזור לה ממש, בפועל, לא רק בכך שהוא רואה אותה, ומבין את קשייה, אלא גם למשל כשהוא מצטרף אליה בעבודתה: "אימא שלי עבדה ניקיון במשרד עורך־דינים ישן. /  כשניקתה במשרדים ואני ניקיתי במטבח / המקרר העתיק / משך אותי אליו בכוח והחזיק לי את הלב" – הוא לא רק עוזר לה, הוא גם חוסך ממנה עוגמת נפש ודאגה, ולא מספר לה שחטף מכת חשמל, "כשראתה אותי נבהלה, שאלה אם אני מרגיש טוב / שאלה אם אני בסדר, אם אני בטוח בסדר. / הנהנתי שכן". וגם:

מלבד העזרה המעשית, הוא הוא גם רואה אותה ממש, מבין מה היא מרגישה, מזדהה אתה, חומל, מעריך – מעריץ (כואב!). בדיעבד הוא ודאי גם זוכר את חמשת המ"מים שז'בוטינסקי הליברל דגל בהם: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא, כלומר – הצרכים הבסיסיים שמדינה חייבת להעניק לכל אדם. 

שוב ושוב אנחנו נוכחים עד כמה הבן מזדהה עם הסבל של אמו. את קומפוט התפוחים הטעים שהיא מכינה למענו לקראת סוף השבוע הוא מתקשה לבלוע, כי הוא יודע כיצד אספה את התפוחים: "ביום שישי מתכופפת ללקט / מרצפת שוק הכרמל". הוא כועס: "היה אפשר לאסוף ישירות מהבסטה, / אבל המוכר צעק בסוף היום: / הלו-הלו להירגע, כולם אחורה! השליך / את שארית הסחורה לרצפה / ואמר למתקבצים: / עכשיו אתם יכולים לאסוף…" הוא חש את ההשפלה ומזדהה אתה. הוא עצמו התקשה להתכופף, אבל ראה את אמו, אישה לא צעירה, עושה את זה, כדי שיהיה לה מה להגיש לו. "אסור לי לא לאכול", הוא נזכר, "למרות המחנק". כמה כאב. איזו אהבה ומסירות, שלה, שמוכנה לעשות הכול למען בנה; שלו, שרואה, ומבין, ונחנק. 

הוא מתאר את עצמו כנער שהרגיש אחריות כלפי האימא הסובלת. וגם – כמה שהמשא היה כבד מנשוא. איך הבן לא ויתר אף לרגע ולא הפסיק לתמוך באם. כשהבת שלה, אחותו, נאלצה לעבור ניתוח לב ואימו החזקה קרסה, הוא זוכר אותה ממלמלת "'אני לא יכולה יותר,' אימא שלי אמרה / וצנחה לזרועותי", זוכר איך החזיק אותה: "אספתי אותה אלי. הבטחתי לה / שיהיה בסדר". ואז מגיעות השורות שחובטות בלב: "הייתי כבר / כמעט בן שמונה עשרה", כמבטיח עכשיו, כעבור שנים, לעצמו, וגם לנו, לא רק לה, אז, שהוא גדול די הצורך, שהוא כבר יכול. שהוא יעשה למענה הכול. 

אבל הסבל לפעמים, הרבה פעמים, קשה מדי. אמו מודיעה לו למשל שהיא נאלצת לעקור את השיניים. "זה מההריונות", היא מסבירה, ומתייעצת אתו, "מה אתה אומר?" מה הוא יכול לומר? "נתתי לה את אישורי", אבל זה לא עובר לידו. אלה לא מילים ריקות, אלא – זעם (אשמה?), אילמות, חוסר אונים: "עוד סלע נסדק בתוכי", הוא חותם, ומהדהד במילים הללו את "אפילו סלעים נשברים", של דליה רביקוביץ, שמספרת על הבקיעים הנסתרים, על התזוזות הפנימיות, על השחיקה הסמויה, שיום אחד שוברת הכול. 

כבר בנעוריו, ממלא רחמים את מקומו של אביו. אחרי שהתייתם ממנו הוא לא רק  משלים את בניית המטבח שאביו התחיל ולא הספיק לגמור, לא רק עובד כפועל בניין כדי לעזור לה לשלם את החובות, אלא גם – "מגדל כתפיים" למענה. והיא נשענת. גם כשהאבא עדיין חי, והתנפל עליה פעם (כי לא שמה מספיק מלח באוכל, כן…?) הבן הגן עליה בגופו. "על אימא הצלחתי להגן / הרבה פחות על ליבי". 

אימא שלו לא נטולת חוש הומור־עצמי כאוב: כשהיא לא יודעת משהו היא צוחקת ומסבירה: "אני לא יודעת, המורה שלי / מתה לי בכיתה א'". 

בשיריו חורג רחמים מעבר לתיאור הפרטי של הסבל של אימא. למשל, כשהוא מספר איך הלך אתה כדי לעזור לה לנקות את בית חב"ד, והרב הזמין אותו "להצטרף ללימוד בחברותא", הוא זוכר היטב ש"מסביב לשולחנות" דנו בשאלה "על מי להוביל את האדם / בדרכו בעולם: הלב או השכל?" הוא מספר ש"עלו טיעונים לכאן ולכאן", ואנחנו רואים בעיני רוחנו את התמונה המצטיירת: אישה קשת יום, מבוגרת, מנקה, בנה הצעיר מצטרף אל חבורה של גברים שהאישה הזאת לא קיימת מבחינתם. הם עסוקים בעניינים רוחניים, ואל הדוגמה החיה לפער בין הלב והשכל, אל האישה המנקה למען החבורה השקועה במחשבות פילוסופית, הגברים הללו כלל אינם ערים. "ועד היום אני מתנודד ומועד / בין השניים" [הלב והשכל], הוא חותם את השיר, ומותיר אותנו בתחושת הכאב על העוול שאתו נאלצה אמו להתמודד לאורך כל חייה. מדוע היא מנקה והם משתעשעים בחידודים ובהתפלפלויות? איזה ערך יש בהתפלפלויות הללו, אם בעצם קיומם הם מוכיחים שאין לב (ואולי בעצם גם לא שכל?)

נוגע ללב במיוחד השיר שנפתח במילים "אימא שלי קיבלה מלגת הצטיינות מטעם / הפקולטה למדעי החברה של אוניברסיטת תל אביב": בנה נתן לה "לעלות / לפני במדרגות אל הבמה", והיא לחצה את ידי הפרופסורים, "בעצמה קיבלה את הפרס שמגיעה לה". המעמד הזה, הכבוד שהעניק לה בנה, נוסף אל אחד השירים הראשונים בספר שבהם רחמים פונה ישירות אל אימו: "את קוראת עכשיו בספר ממש / מילים־מילים־מילים, וחושבת על מה שכתוב / ועל מה שלא / ועל כל הדברים שעולים". הוא יודע שהיא "דואגת מה אנשים יגידו", ומרגיע אותה, אחרי שהוא נזכר ששוב ושוב אמרה לו שהיא סומכת עליו "במיליון אחוז": "אז אל תדאגי, / אימא שלי".

אכן, אין לה שום סיבה לדאגה. הספר הזה נכתב באהבה גדולה, והוא אפף בה גם אותי, וניחם. 

הוצאת עמדה, 2025
עורך: דורי מנור
73 עמ'

כשאני קוראת את ספר שיריה החדש של המשוררת יהודית אוריה עולה על דעת הפסל המפורסם של ברניני, "האקסטזה של תרזה": 

מאחר שהפסל מוזכר באחד מספרי, קובץ סיפורים בשם בגידות כל מיני (תמונתו של הפסל אפילו מופיעה על כריכתו הקדמית של הספר), אני מרשה לעצמי להיעזר במה שכתבתי עליו. הקטע שלהלן מגיע בתחילתה של סצינת פיתוי, שבה גבר משכנע את חברתה הטובה של אשתו להתעלס אתו. כדי לפתות אותה הגבר מתאר במילים האלה את פסלו של ברניני:

"יש לנו כאן אישה, מלאך עדין מאוד, וחץ. עוד רגע המלאך אמור לנעוץ לה אותו בלב. אבל אנחנו לעולם לא נראה את זה. נכון? כשאנחנו מביטים בפסל הזה אנחנו מנציחים ביחד עם הפַסָל את שבריר השנייה שלפני… את הגעגועים. את התשוקה. את הציפייה המוחלטת, האינסופית. כשאת רואה את הפסל הזה לא מתעורר בך החשק לעשות מעשה? לגאול את תרזה? לתת לה את החץ? תראי איך היא מחכה. פה פעור. עיניים עצומות, איך שהוא מביט בה, מחזיק לה את שולי הגלימה, מערטל לה את השדיים, מאתנו הם מוסתרים, אבל אין ספק שהוא רואה אותם. תראי איזה חיוך יש לו. נכון שהוא נראה נשי מאוד? ושוב – תרזה המשתוקקת.  שיחדור לה כבר לתוך הגוף! אבל לא, עוד רגע, עוד רגע… ברניני יודע טוב מאוד איך נראים פנים של אישה ברגע הצרוף והמושלם הזה, לפני הפרידה, לפני ההתפרקות והשחרור  מהתשוקה, לפני האובדן. ואת יודעת, הציפייה הניצחית הזאת, השנייה הזאת לפני, היא בעצם האושר האמיתי. ורק דרך המתיקות המושלמת הזאת אפשר להבין את ההתעלות האלוהית. תגידי לי, איך את נראית כשאת גומרת?"

האישה בסיפור שכתבתי נכנעת לפיתוי. 

בספרה של יהודית אוריה חלק גדול מהשירים נוגע ברגע הזה של הלפני: בַּתשוקה, בַּכיסופים אל המגע, בהזיות הארוטיות שעוצמתן לא פעם עולה על חוויית המימוש המיני, אם הוא מתרחש במציאות.

השירים מופנים אל נמען, גבר, שמעורר את הכותבת מרחוק, במילים כתובות: "האיש כתב לי מכתבים", ומצית בה להט אש, כי הוא מתעניין בצד הרוחני של אישיותה: "אני צריך לדעת יותר על יצירתך הספרותית. אני סקרן". 

עד מהרה חשה הדוברת בשירים שאותו איש הוא "החמצן של היום", "תמצית הבושם של האביב". התשוקה הטרום־אורגזמית המתלבה בה מעצימה את רגישותה אל היקום הסובב אותה, היא רואה צבעים: "אתה ההארות הסגולות־כחולות־ירוקות־אדומות / אתה פרחי התודעה בהתרחבות האישונים." היא כותבת לו: "אתה הדבר שאיני רוצה להפסיק לראות / אתה פרודות הלילה והיום שאיני רוצה שיפסיקו לבוא אל תוכי", והשיא, בשורה האחרונה – "אתה השיר".

התשוקה מתעוררת בעקבות השירה, ואז גם יוצרת אותה, כמו במעגל סגור שמזין את עצמו עוד ועוד, בלי הרף.

האיש מיטיב להגיב אליה, מיטיב להניף לעברה את החץ (הארוטי!) המופיע בפסל של ברניני כדימוי, כמו המלאך שמבטיח בעוד רגע לנעוץ אותו בלבה של תרזה: "בלי להעלות בדעתי / שהשיר נועד עבורי – / הוא היה לי ולמעני רגע אחד מופלא". והדוברת מהדהדת לו כמובן: "כתבתי: הוא נוצר בגללך / ונכתב עבורך ולמענך בלבד". 

"את פוסעת באוויר / קלה ומשוטטת בנשמה", הוא כותב לה, והיא משיבה: "האמת שוכנת באוויר / הטעון בכל מה שקברנו בתוכו – "

שניהם יודעים היטב ליצור ביחד, במילים, את הצלילים הללו, שלתחושתם מרוממים אותם אל המטפיזי, אל המקומות שבהם הגוף משרת את הנפש הדואה.

האם ייפגשו? האם החץ יינעץ?

הוא "פוחד לאכזב אותך כי את יקרה לי, ואיני רוצה לאבד אותך, ואיני רוצה לעורר בך ציפיות". זה מה שהוא כותב לה ישירות – נראה כי המלאך שמבטיח לנעוץ את החץ נבהל, כדרכם של גברים בשר ודם, ובהמשך, בשיר אחר, המשוררת מדברת על "הסנה הבוער והלא כלה"  – כמשל לתשוקה שאינה יודעת שובעה, שאינה כלה, (כי היא לא תתממש?)  

מניין באות "האהבות שיש להשיב למעיין", היא תוהה, וההזיות הארוטיות נעשות מפורטות, גופניות יותר ויותר, "אסור לי לראות את פניך // רק להיכוות מטיפת הזרע שלך". היא "רוצה לשבת בגביעי הפרחים שבעיניך" וגם "לשבת על עיניך כמו על כיסאות כלה / להיות עיוורת ולמשש אותך בכל גופך" – כלולות, נגיעה, קרבה – ששמלתה תתנופף, שיתגלו עגבותיה לעיניו, היא מפרטת. 

ושוב מתעוררת השאלה – האם קרבה ממומשת תפוגג את כל התעלות הנפש הזאת? את כל הכיסופים והערגות? "שאלת אותי אם אני רוצה שנהיה יחד גם בחיים הממשיים – ועניתי: ודאי."

היא "רוצה לדעת איך אתה כשאתה מתפעם" – בהיפוך תפקידים, אם משווים אל הגבר המפתה שציטטתי מתוך בגידות, כל מיני, שם – "תגידי לי איך את נראית כשאת גומרת", הישיר, הבוטה, כאן האישה מעודנת יותר: "כשאתה מתפעם"… 

אבל בינתיים היא "האצבעונית ההולוגרמית שאתה נושא בכיסך, הצמודה לגופך, / תחת למכנסיך, / הנישאת לכל מקום", ושם, בצמוד אליו, היא "שרה במעופה" כי הוא "יכול / לנשום ולקחתה אתך למשרד, להושיב אותה על העלוה שליד המנורה / בחדר העבודה" – המציאות מתערבבת, או מנסה להתערבב, בהזיות הארוטיות: המשוררת מנסה לדמיין איך נראית סביבת חייו הממשית של נושא חץ התשוקה, לאן הוא נושא אותה, מה הוא רואה שם סביבו, אבל מיד ממריאה שוב למחוזות נעלים: "אני רוצה ללוות אותך חרישית לכל אורכו של נהר הזמן". 

הדוברת מרבה לרפרר ליוצרים אחרים, "לגייס" אותם אל שיריה, אולי כדי להעניק לשירים עוד מעמקים, עוד ממדים: היא "מרפאת גדולה שתפקידה כתפקידו של הזקן ב'סערה' [של שייקספיר, כמובן]"; היא חושבת על "התפוח על הענף הגבוה ביותר בצמרת העץ של ספפו"; היא נזכרת באביה שציטט באוזניה בילדותה שירים של שנדור פטפי; היא שומעת את איב מונטן, אדית פיאף, שרל אזנבור, נינה סימון, ויותר ספציפית – את "הפרק השני של הקונצ'רטו לפסנתר של רוול". ובכלל, היא "גרה במוזיקה" שהיא שומעת (אם כי הבית היחיד שלה, כך היא מסבירה בשיר אחר, היא השפה העברית)

יש לאורך השירים עלילה שנרקמת. אחד מהם נפתח במילים "עזבת אותי באופן ברוטלי", וכשהקשר אתו מושתק, כשהוא נעלם היא חשה "כמו דג מת" כי "אתה המים שלי, אתה ההווה שלי". ואז, בעוד כמה שירים, "הוא חזר". חזרתו אינה שמיימית או מטפיזית, אלא – "לאחר כמעט שבוע שלא שמעתי ממנו התקשרתי אליו ואמרתי: הפסקת להתקשר אלי, והוא ענה בטון אטום ואמר, זאת את שהפסקת – קטעת את השיחה האחרונה באמצע ואמרת, 'טוב, אני צריכה ללכת ונעלבתי וכעסתי נורא".

אללי, היכן המלאך עם החץ, עם החיוך העדין, עם ההזדהות וההבטחה…? 

אל דאגה, האקסטזה חוזרת: "כל משפט שלו מהדהד כמוזיקה קמאית, יוצר תחום משלו עם הגבולות המיוחדים לו". הוא אומר לה ש"מילים ושפה צריכות לצמוח באופן אורגני כמו אלמוגים," ומזין את התרוממות הנפש שלה: "אלמוגים הם רגישים מאוד", הוא מסביר לה, והיא שבה ונסחפת אל הדימויים, אל ההבטחות, אל התשוקה שהם מעוררים. 

המציאות הממשית חודרת אל השירים, לאו דווקא בהקשר של הקשר והתשוקה, ועושה את זה בישירות, בלי רבדים פיוטיים שדורשים פענוח. למשל: "אני עצובה עד מוות. נדרתי נדר לא לצפות בחדשות. / הייתה שיחה טובה אמש בערב, ומצחיקה. אני רוצה רק צחוק". הכול ברור.

ואז שוב חוזרים אל הספקות, וגם הם כרגע ישירים: "לשכב אתך ידמה לגילוי עריות כי הקרבה הרוחנית כל כך עצומה". 

אולי יעזרו כאן מיתוסים? "אמרתי, אתה מכיר את המיתוס של ארוס ופסיכה? אל האהבה בין האל לנשמה?" והדוברת מפרטת ומסבירה את הסיפור על אל שהתאהב באישה בשר ודם, "אבל הדרך היחידה למימוש אהבה בין אל לאדם היא בתנאי שהיא לא תראה אותו".

חזרנו אם כן לדימוי הראשון שעלה על דעתי כשהתחלתי לקרוא את הספר: הפסל של ברניני. תרזה עצומת עיניים. מחכה. מייחלת. ואנחנו לא יודעים אם לאחל לה שתישאר כך לעד, ברגע רב העוצמה הזה, הרגע הקודם לאורגזמה הממשית, או שתזכה בה סוף סוף (ואז תוכל מן הסתם להתחיל להתגעגע אליה…)

הוצאת פטל, 2025
עורך: אלי הירש
153 עמ'

נכתב: 1961

תרגם לעברית: שלמה אבן־שושן

הספרייה העירונית בקריית אונו אירחה ב־26 באוגוסט ערב שהשתתפו בו חמש משוררות: קלרינה פריבורקין, שיזמה את הערב, ורד שם טוב, חגית בת אליעזר, נגה ספיר שצברג, ואנוכי.

נושא הערב היה – הגוף. הגוף הנשי, כמובן. כל אחד מהמשוררות קראה משיריה, ואלה דיברו על הזדקנותו של הגוף, על פגיעותו, על הקושי והחדווה שטמונים בו. כולן גם דיברו – סיפרו על ההשראה לשיריהן, ועל משמעויותיהם לגביהן. 

בהגיע תורה של המשוררת ורד שם טוב, היא הייתה אחרונות הדוברות, היא סיפרה באומץ, בכאב, בגילוי לב, בעוצמה, על המאבק המתמשך שהיא מנהלת כל חייה עם משקל גופה, צורתו, גודלו. איך בילדותה, כשרקדה, ידעה היטב מדוע מציבים אותה תמיד בשורה האחרונה. איך ניסתה שוב ושוב, בשיטות שונות, לציית לנורמות: לרזות! 

איך למשל השתתפה בקבוצות "תמיכה" שונות, שנועדו לעודד נשים לעשות את הדבר הכי חשוב בחיים: לרדת במשקל. כמו בפגייה, אך להפך: שם עלייה של 100 גר' של פג מתועדת בשמחה, כאות להצלחה, ואילו בקבוצות השקילה כל עלייה כזאת נתפסת ככישלון מר, כהשפלה. את טקס השקילה היא מכנה "סקילה":

שוב ושוב היא מתארת בשיריה את מפחי הנפש, והכאב: 

את החשש המחריד, שמא תדמה לאמה:

היא קוראת שיר שהשראתו הייתה תוכנית טלוויזיה שבה נשים הסבירו עד כמה הן מייחלות לרזות. עד כדי כך שאם מישהי חולה מאוד, היא מתנחמת בכך שלפחות ירדה במשקל(!), כן, כל כך קיצוניים התכתיבים הללו, שנשים מקבלות על עצמן, על גופן.

המילים "כבר לא", החותמות את השיר, הן בעצם מה ששם טוב רוצה לומר – לעצמה ולנו, הקוראים. (בעיקר – הקוראות!): אני מקבלת את עצמי. אני לא מבזבזת יותר שנים מחיי על המאבק הזה, על הכאב (על השנאה העצמית!).

כן, כן, היא כמובן צודקת כל כך. תנו לנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, גם אני מצטרפת אליה. ויודעת היטב, בתוך לבי, שמבחינתי זה שקר. שאני עדיין שם, כמו נשים רבות אחרות, שהן – איך נאמר זאת, בפשטות, ולא בעדינות – שמנות.

אני מעלה כאן תצלום שלי משנת 2003. השנה שבה חיי, כך חשבתי אז, קרסו. השנה שבה האימא שלי הודיעה לי בשיחת טלפון שאם לא אכחיש את מה שאמרתי סוף סוף בפה מלא, בקול רם: "אבא (בעלך), פגע בי, ואת הרי יודעת את זה וידעת תמיד" היא לא תדבר איתי יותר לעולם. 

ואכן, כמתואר בספר שלי יופי לי, יופי לי, היא לא דיברה אתי כמה שנים. ולא רק היא. בבת אחת כל בני המשפחה הגרעינית ניתקו איתי מגע. 

אחר כך היה ניסיון פיוס שלא צלח, כי התבקשתי לא "לנקות את השולחן", אלא פשוט – לעבור לשולחן אחר. ככה, במפורש. ושם, סביב "השולחן החדש", להמשיך ביחד להתעלם מהאמת, להתכחש לה, להתנהג כמו המשפחה המושלמת שכולם רצו להאמין בה, להמשיך להעמיד פנים. 

בתקופת השבר הגדול היו גם הגירושים, שעברתי כמובן בלי תמיכה של המשפחה הגרעינית (אבל היו בחיי אנשים אחרים, שאהבתם אפשרה לי לשרוד). 

האם ייסורי אותם ימים הם הסיבה שנראיתי כך, באותה תקופה?

אני מודה שכן, יש בי מידה רבה של גאווה על המשקל הרב שהצלחתי להשיל לפני חמש־שש שנים, בהחלטה של רגע. יום אחד אמרתי לאריק, אהוב ליבי, ש"הפאזה הַשְּׁמֵנָה הסתיימה", וזאת – עוד לפני שהשלתי אפילו גרם אחד. 

התהליך היה ממושך ולא קל. (ולא, לא עשיתי את זה בעזרת התערבות חיצונית כלשהי. רק עם הקפדה יתרה, אולי מוגזמת, על עקרונות התזונה של ברנשטיין). 

השבוע פגשתי אישה ששירתה איתי בחצרים, בשירות החובה של שתינו. "לא השתנית בכלל!" היא אמרה. חשבתי – אילו רק ראית אותי לפני כך וכך שנים, היית אומרת בליבך – איזו זוועה. מה קרה לה.

הנה תצלום עכשווי, מתוך מפגש עם קוראות, בדיור המוגן "אחוזת צהלה" בתל אביב:

אז מה – למדתי לקבל את הגוף שלי? אני יכולה לאמץ את דבריה של ורד ולומר לעצמי בפה מלא – "כבר לא"? האם המאבק הסתיים?

לא ולא. 

הוא תמידי, ומתמשך, ומייסר. מודה: כשאני מביטה בתצלום האחרון כאן, אני רואה אישה שמנה. זאת האמת העגומה. וְהָאֵימָה שמא הקילוגרמים ההם ישובו, מלווה אותי בכל רגע בחיי, כל הזמן. אני יודעת היטב: זה יכול לקרות, די מהר ובקלות. 

אין לי מושג איך באמת נפטרים מהפחד הזה, איך משלימים עם האוכל, איך לא רואים בו אויב מפחיד (ונחשק!). אפשר בכלל ליהנות ממנו? ממש, עד הסוף? 

זאת שאלה רטורית. 

אני חוזרת וקוראת את שיריה של ורד שם טוב, בהבנה, בהזדהות, בכאב.   

הוצאת קתרזיס, 2024
ערכה: נעה שבתאי
84 עמ'

(נ"ב: חודשים חלפו בין כתיבת הרשומה שלעיל, לפרסומה. נבהלתי כשאריק הפטיר, אחרי שקרא את הטיוטה, "איזה אומץ יש לך"… אומץ? האומנם?)

חָבֵר שֶׁלִּי אוֹמֵר לֹא הָיִיתִי בֶּן טוֹב
אַתָּה מֵבִין
אֲנִי אוֹמֵר כֵּן אֲנִי מֵבִין

הוּא אוֹמֵר לֹא הָלַכְתִּי
לִרְאוֹת אֶת הוֹרַי לְעִתִּים קְרוֹבוֹת אַתָּה יוֹדֵעַ
וַאֲנִי אוֹמֵר כֵּן אֲנִי יוֹדֵעַ

אֲפִלּוּ כְּשֶׁגַּרְתִּי בְּאוֹתָהּ הָעִיר הוּא אוֹמֵר
הָיִיתִי הוֹלֵךְ אֲלֵיהֶם אוּלַי פַּעַם
בְּחֹדֶשׁ וְאוּלַי אֲפִלּוּ פָּחוֹת
אֲנִי אוֹמֵר הוֹ כֵּן

הוּא אוֹמֵר הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהָלַכְתִּי לְבַקֵּר אֶת אַבָּא שֶׁלִּי
אֲנִי אוֹמֵר הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁרָאִיתִי אֶת אַבָּא שֶׁלִּי

הוּא אוֹמֵר הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁרָאִיתִי אֶת אַבָּא שֶׁלִּי
הוּא שָׁאַל אוֹתִי עַל הַחַיִּים שֶׁלִּי
אֵיךְ אֲנִי מִסְתַּדֵּר וְהוּא
הָלַךְ לַחֶדֶר שֶׁלְּיַד
לְהָבִיא מַשֶּׁהוּ לָתֵת לִי

הוֹ אֲנִי אוֹמֵר
וּמַרְגִּישׁ שׁוּב אֶת הַקֹּר
שֶׁל יָדוֹ שֶׁל אָבִי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה

הוּא אוֹמֵר הָאַבָּא שֶׁלִּי הִסְתּוֹבֵב
בַּמִּסְדְּרוֹן וְרָאָה אוֹתִי
מִסְתַּכֵּל בַּשָּׁעוֹן וְהוּא
אָמַר אַתָּה יוֹדֵעַ אֶשְׂמַח אִם תִּשָּׁאֵר
וּתְדַבֵּר אִתִּי

הוֹ כֵּן אֲנִי אוֹמֵר

הוּא אוֹמֵר אַבָּא שֶׁלִּי
אָמַר בֶּטַח
יֵשׁ לְךָ עֲבוֹדָה חֲשׁוּבָה לַעֲשׂוֹת
אוֹ אוּלַי אַתָּה צָרִיךְ לְהִפָּגֵשׁ
עִם מִישֶׁהוּ אֲנִי לֹא רוֹצֶה לְהַחְזִיק אוֹתְךָ

אֲנִי מַבִּיט הַחוּצָה מֵהַחַלּוֹן
חֲבֵרִי מְבֻגָּר מִמֶּנִּי
הוּא אוֹמֵר אָמַרְתִּי לְאַבָּא שֶׁלִּי שֶׁהוּא צוֹדֵק
וְקַמְתִּי וְעָזַבְתִּי אוֹתוֹ אָז
אַתָּה יוֹדֵעַ
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיִיתִי צָרִיךְ לָלֶכֶת לְשׁוּם מָקוֹם
וְלֹא הָיִיתִי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר

תרגם: דרור בורשטיין, בבלוג מתחת לשולחן

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,
יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;
לֹא בָרָעָב יָמוּת עֹבֵד,
דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.

שַׂחֲקִי כִּי גַם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב תִּקְוֺתַי גַּם תִּקְוֺתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיוֹם,
אַךְ בֹּא יָבֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְאֹם.

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,
בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,
דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי,
לֹא בֶעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,
חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָּי.

אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,
לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;
לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי
פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.

א
וְנֵדַע כִּי אָשַׁמְנוּ מְאֹד,
כִּי הָיִינוּ עֵדִים לְמוֹתוֹ הַמְכֹעָר שֶׁל עוֹלָם שֶאָהַבְנוּ כָּל כָּךְ
כִּי כָּבֵד מִדִּמְעוֹת אֲבֵלִים, מִלֵּילוֹת נְדוּדִים,
כָּבֵד דִּמְכֶם הַנִּשְׁפָּךְ.

לֹא שִׁכְחָה נְבַקֵּשׁ, וְהַנֵּס, אִם יָבוֹא, לֹא יַצִּיל,
כִּי היָה הַמָּגוֹר וְאֶת מִי עוֹד יִגְאַל הַמַּלְאָךְ,
תְּפִילָּתֵנוּ נָדַמָּה מִכְּבָר, הַיּוֹם הֶאֱפִיל,
אַל תִּסְלַח לָנוּ אֵל, אֵל מָלֵא רַחֲמִים, אַל תִּסְלַח!

ב
הֲנוּכַל עוֹד בִּרְבוֹת הַיָּמִים לְהַבִּיט בְּעֵינֵי יְלָדֵינוּ
בְּחִיּוּךְ שֶׁנִּרְגַע וְקוֹרֵן בְּשַׁלְוַת-הֲתְּבוּנָה?
לֹא טָבַלְנוּ יָדֵינוּ בְּדָם, וְִהנֵּה הוּא דָבַק בְּיָדֵינוּ,
אֲשֵׁמִים וּכְפוּפִים נַעֲלֶה בִּשְׁלַבֵּי הַזִּקְנָה.

וְהָיוּ, הֵן גַּם לָנוּ הָיוּ, בְּחֶדְוָה לֹא נִשְׁכַּחַת
שְׁלוּלִיּוֹת עִם גִּשְׁמֵי הָאָבִיב וּבִרְכַּת שַׁלָּכוֹת
וַעֲצֵי הַתַּפּוּחַ עָמְדוּ בַּעֲדִי הַתִּפְרַחַת
וּבְפֶתַח הַבַּיִת חִיכּוּ לָנוּ אָח וְאָחוֹת.

וְהָיִינוּ קְטַנִּים וְחֶלְקַת לְחָיֵינו בּוֹעֶרֶת,
לְמִשְׁמַע אַגָּדָה עַל כּפָּה אֲדֻמָּה וְהַזְּאֵב,
וְצִפִּינוּ מְאֹד לְבַגְרוּת אֱנוֹשִׁית וְאַחֶרֶת,
לִשְקִיעָה שֶׁל פִּיּוּס וּלְחֶסֶד אוֹרָהּ הַכּוֹזֵב.

אֶבְיוֹנִים, עֲרֻמִּים, אֲשֵׁמִים, אֵין מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ
מַצְדִּיקִים אֶת הַדִּין, נַעֲלֶה בִּשְׁלַבֵּי הַזִּקְנָה
וּבְאֶפֶס אוֹנִים נְיַחֵל לְבוֹאוֹ שֶׁל אוֹרֵחַ,
לְבוֹאָהּ שֶׁל שָׁעָה אַחֲרוֹנָה.

ג
כַּאֲשֶׁר עוֹד לֹא שַׁרְתִּי, אָשִׁיר לְךָ שִׁיר,
עוֹלָמִי, עוֹלָמִי הַגּוֹוֵעַ,ַ
לִשְׂדוֹתֶיךָ בִּצְעִיף-אַלְמְנוֹת – הַסַּגְרִיר,
אַדְמָתְךָ בְּפִצְעֵי רְגָבֶיהָ –

כִּי הָיִינוּ לְךָ עַד אֵין גְּבוּל, עַד אֵין שֵׁם
וְעֵדִים הַשָּׁמַיִם מִמַּעַל,
כִּי סָגַדְנוּ לְךָ, כָּל בּוֹגֵד וְאָשֵׁם,
אַתָּה מָעַלְתָּ הַמַּעַל,
כִּי עָמַדְנוּ מִנֶּגֶד בְּיוֹם הַהֶפְרֵד,
נִכְנָעִים, חֲתוּמֵי שְׁפָתַיִם,
וְרָצִינוּ לִשְׂנֹא, וְהַלֵּב לֹא צִיֵּת
וַיֶּאֱהַב, וַיֶּאֱהַב שִׁבְעָתַיִם…

דבר, 23 אפריל 1943⁩ 

ספר השירים החדש של זמירה פורן ציון רווי בכאב. יש בו אובדן, כמו בשיר "אהבת":

אָהַבְתָּ אוֹתִי
וְהָלַכְתָּ
רָצִיתָ אוֹתִי
וְהָלַכְתָּ
נִכְנַסְתָּ לְתוֹכִי
וְהָלַכְתָּ

לֹא שָׁכַחְתָּ

וְהָלַכְתָּ
לֹא זָכַרְתִּי
לֹא דִּמְיַנְתִּי
לֹא כָּתַבְתִּי
רַק הִשְׁתּוֹקַקְתִּי

וְהָלַכְתָּ

הָיִיתִי אַתָּה
הָיִיתָ אֲנִי
חֹמֶר
וְהָלַכְתָּ

הָיִיתִי אַתָּה
הָיִיתָ אֲנִי
חֹמֶר צְרוּף גַּעְגּוּעִים

גַּעְגּוּעִים

צלילה של המילה האחת, "והלכת", שחוזרת שוב ושוב, הולך ומצטבר, פועם כמו לב או גונג, כמו תוף שמלווה תהלוכת אבלים; ויש בו, בספר, שירי אֵבֶל ישיר, כמו "מעבר לנהר" –

לְכִי לִישֹׁן, אָמַרְתָּ,
כְּבָר מְאֻחָר, נְהַר הַמָּוֶת
כְּבָר בָּא וְהָלַךְ, אֲנַחְנוּ
בָּעוֹלָם הַבָּא אַחֲרָיו.

מָה אַתָּה מְחַפֵּשׂ
בְּגוּפִי, שָׁאַלְתִּי.

שָׁנִים חָלְפוּ,
רְחוֹקוֹת וַאֲרֻכּוֹת,
נוֹתַרְתִּי דְּבַשׁ נִגָּר
מָשׁוּחַ עַל פִּיךָ מֵעַל לַכַּר,

וּמֵעֵבֶר לַנָּהָר
לֵב נִשְׁבָּר.

נֶחְבֵּאתִי מֵעֵין אָדָם
בֵּין רִיסֶיךָ לִשְׂפָמְךָ
בְּלַהַט אַהֲבָה
שְׁבוּרָה.

אַל תֹּאהַב אוֹתִי,
אָמַרְתִּי. לֵךְ.

הוֹלֶכֶת לִמְקוֹמוֹת
שֶׁאֵין בָּהֶם יָמִים וְשָׁעוֹת
לֵילוֹת וּפְלָאוֹת

רַק אִי סֵדֶר
שֶׁמִּתְרַגֵּשׁ
לָבוֹא

זהו שיר שיופיו נובע מהצלילים הנחרזים – כר – ניגר – נהר, המספרים על האי סדר שממשיך להתרגש גם שנים אחרי שהיקר מכול נמוג אל מעבר לנהר הסטיקס, הגובל בין הארץ לשאול, ואינו מוזכר כאן בשמו המפורש, אבל הוא משתמע ונהיר. 

יש בספר שירים סיפוריים נוגעים ללב במיוחד, למשל – "זוג בשדירה":

גַּבּוֹ הָרָחָב הָאֶחָד הַמֻּכָּר
חָפוּן בְּחֻלְצַת פִּשְׁתָּן צְפוּפָה
חָנוּט בָּהּ כָּפוּף הַגַּב
גּוֹהֵר לְאִשָּׁה זָרָה

פָּנֶיהָ אֵלָיו. רֹאשׁוֹ שָׁקוּעַ בַּצַּלַּחַת.
הִיא נִפְנֵית לְצַלַּחְתָּהּ. זוּג מְכֻנָּס
בַּשְּׂדֵרָה. שְׁנַיִם שֶׁאֵינָם מְדַבְּרִים
אוֹכְלִים אֲרוּחָה.

אִשָּׁה הוֹלֶכֶת בִּרְחוֹב מְרֻצָּף עִם מִזְוָדָה
שְׁחֹרָה מִתְגַּלְגֶּלֶת וְכוֹבַע צָהֹב לָהּ וְהִיא
תַּיֶּרֶת בְּעִירָהּ שֶׁלָּהּ מִתְהַלֶּכֶת וּמְצַפָּה לְעַצְמָהּ
מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַחֶדֶר בַּמָּלוֹן שֶׁשָּׂכְרָה

חוֹנָה בְּכֻרְכָּר. מְחַפֶּשֶׂת אֶת קוֹד הַכְּנִיסָה.
מְנַהֵל הַחַנְיוֹן גּוֹבֶה מִמֶּנָּה מְחִיר
מֻפְקָע. אַתְּ מִחוּץ לָאָרֶץ? הוּא
שׁוֹאֵל, מְנַקֵּר בָּהּ בְּאַנְגְּלִית שְׁבוּרָה.

הִיא לֹא עוֹנָה. מְשַׁלֶּמֶת וְהוֹדֶפֶת אֶת הַמִּזְוָדָה
מֵחֲנָיַת הַחוֹל. הָעִיר הַיְּקָרָה בָּעוֹלָם, הִיא
מְמַלְמֶלֶת וּמִתְגַּלְגֶּלֶת הָלְאָה, מְחַפֶּשֶׂת
אֶת מִסְפַּר 29 בִּרְחוֹב אַבּוּלְעַפְיָה.

עֶשְׂרִים אִישׁ רוֹדְפִים אַחֲרֶיהָ עֲפִיפוֹנִים
הִיא לֹא יְכוֹלָה לִנְשֹׁם, לֹא לִכְתֹּב
אֲוִיר לֹא נִכְנַס לֹא יוֹצְאוֹת מִמֶּנָּה מִלִּים
זוֹ הִיא, הִיא הַנִּשְׁלֶטֶת הִיא הַנִּרְדֶּפֶת מִפְּחָדִים

מָה יֵשׁ לָהּ שֶׁהִיא כָּכָה? וְאָז מִשּׁוּם מָקוֹם
הִיא רוֹאָה: הוּא יוֹשֵׁב בְּגַבּוֹ אֵלֶיהָ, כָּפוּף.
הַגַּב הָאֶחָד שֶׁהִיא מַכִּירָה
טוֹב יוֹתֵר מִכַּף יָדָהּ, גּוֹהֵר

לְאִשָּׁה קְצוּצַת שֵׂעָר, קִצְרַת קוֹמָה.
הַזָּרָה אֵינָהּ מַבִּיטָה בּוֹ וְהוּא
אֵינוֹ מַבִּיט בָּהּ. רָאשֵׁיהֶם בַּצַּלָּחוֹת.
לִבָּהּ שֶׁל הַהוֹלֶכֶת מְנַתֵּר כִּנְשׁוּךְ נָחָשׁ

מַשֶּׁהוּ נֶעֱצָר בְּתוֹכָהּ וְנִנְעַץ בָּהּ כְּחֶרֶב.
אֵיךְ הִיא הוֹלֶכֶת כָּכָה מוּלוֹ? זֶה הוּא,
הוּא שֶׁאָבַד, אֲבָל רַגְלֶיהָ מַמְשִׁיכוֹת
כְּאִלּוּ הֵן אֵינָן שׁוֹמְעוֹת אֶת צַעֲקוֹת לִבָּהּ.

הִיא לֹא עוֹצֶרֶת אֲבָל עוֹקֶבֶת בְּעֵינֶיהָ.
רֹאשׁוֹ שֶׁל הַגֶּבֶר לֹא מִתְרוֹמֵם מֵהַצַּלַּחַת.
הָאִשָּׁה אוֹכֶלֶת בִּתְנוּעוֹת חַדּוֹת, רְעֵבוֹת,
לֹא בְּנַחַת. וְאִלּוּ הִיא מַמְשִׁיכָה לָלֶכֶת

וּמְגַלְגֶּלֶת אֶת אַרְבַּעַת
גַּלְגַּלֶּיהָ בַּשְּׂדֵרָה
עַד לַקָּצֵה בְּלִי
כּוֹחוֹתֶיהָ.

נוֹשֶׁמֶת נוֹשֶׁפֶת כְּאִלּוּ טִפְּסָה עַל פִּסְגַּת הַר
הִיא נֶעֱצֶרֶת מֵעֵבֶר לְשׁוּרַת עֵצִים וְרֶכֶב חוֹנֶה.
מִסְתַּכֶּלֶת וְרוֹאָה: הוּא מִתְרוֹמֵם לְכָל גָּבְהוֹ.
כָּפוּף יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהָיָה זֶה לֹא מִכְּבָר.

הִיא מְחַפֶּשֶׂת בְּגוּגֶל מַאפְּס
אֵיפֹה הַמָּלוֹן. אַרְבָּעָה
יְמֵי שְׁתִיקָה בָּחֲרָה לָהּ
בְּפִירֶנְצֶה הַקְּטַנָּה שֶׁכָּאן.

לֹא. הַמָּלוֹן לֹא פֹּה אֶלָּא בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַשְּׁכוּנָה.
הִיא מְחַפֶּשֶׂת רְחוֹב מַקְבִּיל לְהַלֵּךְ בּוֹ, רַק לֹא דַּרְכָּם.
הִיא לֹא מוֹצֵאת, מִתְנַשֶּׁמֶת, נֶחְנֶקֶת מֵרֻקָּהּ. גְּרוֹנָהּ
חָרֵב. כְּבָר שָׁעָה שֶׁהִיא חָגָה סְבִיב הַמָּלוֹן שֶׁלֹּא נִמְצָא.

וְעַכְשָׁו הוּא כָּאן מַמָּשׁ מוּלָהּ. מָה תַּעֲשֶׂה עִם
הַפְּרָאוּת עִם הַדַּחַף לִקְפֹּץ לָגֶשֶׁת לְהִכָּנֵס בּוֹ
לְדַבֵּר לִשְׁאֹל לְהִתְקוֹמֵם? אוּלַי תַּבִּיט בּוֹ בְּרַכּוּת
אוֹ תְּחַיֵּךְ אֵלָיו כְּמוֹ שֶׁרַק שְׁנֵיהֶם יוֹדְעִים, מִכָּל

מַעֲמַקֵּיהֶם? לֹא, הִיא לֹא תַּעֲשֶׂה דָּבָר
מִכָּל אֵלֶּה. הִיא כְּבָר לֹא שָׁם. הִיא חַיֶּבֶת
לִהְיוֹת הִיא עַצְמָהּ בְּלִי סֶרַח בְּלִי לְוָיָה
בְּלִי תְּלוּת. תַּם הַמּוֹעֵד. הַגּוֹרָל נִקְבַּע.

לֹא יַד הַגּוֹרָל תּוֹבִיל אוֹתָהּ כָּעֵת. הוּא
שׁוּב קָפוּא בַּתְּנוּחָה שֶׁהָיָה בָּהּ, גַּבּוֹ כָּפוּף
לַצַּלַּחַת, וְגַם גַּב הָאִשָּׁה הַזָּרָה מוּלוֹ
שֶׁהִמְשִׁיכָה לֶאֱכֹל כָּל הַזְּמַן הַזֶּה

בִּיסוֹדִיּוּת בִּרְצִינוּת תְּהוֹמִית.
וְהִיא שׁוּב מִתְגַּלְגֶּלֶת
מַמְשִׁיכָה יָשָׁר בְּלִי לְהִסְתַּכֵּל
חוֹלֶפֶת עַל פְּנֵיהֶם כְּאִלּוּ הֵם אֵינָם שָׁם

מַסְדִּירָה אֶת נְשִׁימָתָהּ וְשׁוֹאֶלֶת
וְאוֹמְרִים לָהּ: הִנֵּה, זֶה כָּאן, מוּלֵךְ!
וְהִיא עוֹלָה לְחֶדֶר רַב חֵן
רוֹחֶצֶת גּוּפָהּ בַּמַּיִם

וּבְשֵׂעָר אָרֹךְ
עַל גַּב רַעֲנָן
לוֹבֶשֶׁת גְּלִימַת מֶשִׁי אֲרֻכָּה
לוֹקַחַת קָפֶה וּמַמְתָּק וְיוֹצֵאת לְחַיִּים אֲחֵרִים.

שיר שלוכד רגעי מפגש חד צדדי ומייסר בין אישה שצופה בבני זוג, שאת אחד מהם, את הגבר, הכירה מקרוב, ועכשיו הוא כבר זר לה, אם כי גם מוכר יותר מכול, שייך לאישה אחרת שאינו מביט בה. אגביות התיאורים היומיומיים, פירוטם – "לֹא. הַמָּלוֹן לֹא פֹּה אֶלָּא בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַשְּׁכוּנָה. / הִיא מְחַפֶּשֶׂת רְחוֹב מַקְבִּיל לְהַלֵּךְ בּוֹ […]" אינה מטעה אותנו: אנחנו חשים היטב בכאב הנוקב הנובע מהמאמצים לגבור על הפער בין הקרבה של פעם לזרות של עכשיו, בין הידיעה שמי שהיה "שלה" ממשיך לחיות, והוא עם אישה אחרת, ואפילו לא יודע שיש מישהי שצופה בו כמו מעבר לזגוגית שקופה אך אטומה.

את השירים שנגעו ביותר לליבי מצאתי בשער הרביעי של הספר, "אבל לאן, אימא?" המוקדש לאבל ולכאב מסוג אחר – ייסורי ילדותה של המדברת. זמירה, הכותבת, "מגלה" לנו בו ששמה בבית הוריה היה סָאמְרָה; שהוריה המהגרים, המבוישים, נאלצו להיעזר בה במצבים שבהם הורים אמורים להיות החזקים, המנווטים, למשל – כדי שתתווך בינם לבין המורה שלה באסיפת ההורים של סוף כיתה א'. הההורים מעודדים אותה – כן, "תְּדַבְּרִי, תְּדַבְּרִי עְבְּרָאנִי / יָא עְיּוּנִי, הָיוּ / אוֹמְרִים, וְכָכָה / נִלְמַד גַּם אֲנַחְנוּ עִבְרִית", והיא נבוכה בדיעבד ממבוכתה אז, מבקשתה את אמה שלא תדבר עם המורה בערבית, מהתשובה של האם "וְאֵיךְ אֲנִי אֲדַבֵּר אִתָּהּ, יָא בְּינְתִי, אֵיךְ?", מהמראה המהודר מדי של הוריה: "אִמָּא לָבְשָׁה שִׂמְלָה חֲגִיגִית / וְאַבָּא חֲלִיפָה שְׁלוֹשָׁה חֲלָקִים", ממאמצי השווא שלהם להבין את מה שאומרים להם: הם "יָשְׁבוּ כְּמוֹ חוֹמָה מוּל הַמּוֹרָה עַל הַסַּפְסָלִים / רָכְנוּ אֵלֶיהָ וְרָצוּ לִשְׁמֹעַ אֶת כָּל הַמִּלִּים", ומחוסר האונים שלה כילדה, שהמורה מבשרת לה לכאורה בשורה משמחת – מתכוונים להקפיץ אותה ישירות לכיתה ג', כי היא כבר יודעת לקרוא. הילדה רוצה רק להישאר עם החברות שלה, אבל מי יעזור לה, ומי יושיע?

השיר הראשון בשער הזה, "רעל שיש לו שם", שטוף זעם: "הַאִם שְׁלַחְתֶּם אוֹתָנוּ לָמוּת בְּיוֹדְעִין? / יְדַעְתֶּם, חֵצִי מֵאִתָּנוּ לֹא יַחְזְרוּ." היא תוהה בו – "הַאִם יְדַעְתֶּם שֶׁהַהוֹרִים יִשָּׁבְרוּ / כְּמוֹ עֵץ יָבֵשׁ עַד סוֹף יְמֵיהֶם? / שֶׁהָאָחוֹת הַקְּטַנָּה לֹא תִּגְדַּל?" והיא נאבקת בו בעצמה, להתנגד, מנסה להשתכנע ש – "אֵין לָךְ זְכוּת לִכְתֹּב אֶת זֶה", אבל כמובן – כותבת את הדברים, ועוד איך!

הוצאת דייזי, 2025
105 עמ'
עורך: אלי הירש

הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ
יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.
אֲבָל מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. וְהַמַּיִם
שֶׁמָּזַגְתָּ לְתוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל
לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה.

מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. הַמַּיִם
שֶׁמָּזַגְתָּ אֶל-תּוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל
לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה, אֲבָל
הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ
יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.

תרגם: בנימין הרשב

הַשֶּׁמֶשׁ שׁוּב תִּזְרַח, זוֹרַעַת אוֹר
כְּמוֹ לֹא אָסוֹן יָרַד עַל לֵיל הַשְׁחוֹר.
אַךְ הָאָסוֹן רַק בְּלִבִּי הָלַם.
הַשֶּׁמֶשׁ מְאִירָה עַל פְּנֵי כֻּלָּם.
אֶת פְּנֵי הַלַּיְלָה אַל תִּטְמֹן בַּחֵיק:
עֲטֹף אוֹתוֹ בְּאוֹר נִצְחִי בּוֹהֵק
בְּאָהֳלִי אוֹר קָט הָיָה לְצֵל;
אוֹר שֶׁל שִׂמְחָה יִזְרַח עַל פְּנֵי תֵּבֵל
עַכְשָׁו אֶרְאֶה אֵיךְ אֹפֶל וְשַׁלְהֶבֶת
רָשְׁפוּ מֵעֵינֵיכֶם אֵלַי כָּל יוֹם.
הוֹ, זוּג עֵינַיִם, כְּמוֹ לִצְבֹּר פִּתְאֹם
אֶת מְלֹא כֹּחָן לִשְׁלֹחַ בִּי עַצֶּבֶת.
מִבְּלִי לַחֲשֹׁד בַּעֲרָפֶל אוֹרָם,
מִטְוֵה גּוֹרָל מֻכֶּה בְּעִוָּרוֹן
כִּי כְּבָר קָרֵב יוֹמָם הָאַחֲרוֹן
בּוֹ מַבָּטִים שָׁבִים אֶל מְקוֹרָם.
אוֹר עֵינֵיכֶם שָׁב וּבִקֵּשׁ לוֹמַר לִי
לִשְׁכֹּן בְּךָ בִּקַּשְׁתִּי בְּמַבָּט,
אֲבָל גְּזַר הַגּוֹרָל אֲשֶׁר הֵמַר לִי
יַפְרִיד בֵּינֵינוּ נֶצַח עוֹד מְעַט.
שְׁלַח לִי בַּיּוֹם אוֹרְךָ אֲשֶׁר יָקַר לִי;
עִם בּוֹא הַלַּיְלָה אֶהְיֶה כּוֹכָב לָעַד.

תרגם לעברית: אברהם עוז

הָיוּ לָנוּ עֵינַיִם
לָדַעַת אֶת הַכֹּל, הַכֹּל:
וּמָן, וּשְׂלָו, וּדְבַשׁ,
וּמַיִם בְּכָל צוּק.

בְּאַרְמוֹנוֹת־אֱדוֹם
צָהַלְנוּ רִאשׁוֹנִים,
מִרְבַּץ חַיּוֹת בְּעַיִן חַכְלִילִית.

הַגֶּשֶׁם אָז הָיָה נָכוֹן
וְהַבְּקָרִים דִּבְּרוּ אֱמֶת,
שׁוֹתֵי שָׁלשׁ טִפּוֹת הַמַּיִם
גְּבוֹהִים כַּיְעֵלִים.

עַתָּה יֵשׁ לָנוּ כְּבָר הַכֹּל, הַכֹּל,
הוֹלְכִים לְאַט וְהַשָּׁנִים נוֹקְפוֹת –
אַךְ מִי נָטַל רְאוּת עֵינֵינוּ הַיָּפוֹת?

–  טוּרְקִי, טוּרְקִי, מִי חָלַם אוֹתְךָ הַלַּיְלָה?
–  זְקֵנָה יַפָּנִית, הִיא חָלְמָה אוֹתִי.
–  טוּרְקִי, טוּרְקִי, וּמֶה עָשִׂיתָ בַּחֲלוֹם יַפָּנִי?
–  חַיַּי וּמַעֲשַׂי הָיוּ קְצָרִים:
עַל שְׂפַת הַגַּנְגֶּס שֶׁבְּהֹדּוּ רַצְתִּי בְּתַרְבּוּשׁ אָדֹם,
קוֹף בֵּין הָעֵצִים צָרַח, אַחַר-כָּךְ גַּזְתִּי.
–  טוּרְקִי, טוּרְקִי, מַה פֵּשֶׁר הַחֲלוֹם?
אֵינִי יוֹדֵעַ. מַה לִּי וְלַגַּנְגֶּס?
–  טוּרְקִי, טוּרְקִי, אֵיךְ הִגַּעְתָּ מִיַּפָּן לְהֹדּוּ?
–  בָּאתִי, נֶעֱלַמְתִּי, הַשֵּׁד יוֹדֵעַ אֵיךְ,
הַכֹּל עָבַר כְּאִלּוּ לֹא אֲנִי הוּא, בָּאתִי
לְעוֹלָם מוּזָר, אוֹחֵז קָצֶה שֶׁל חוּט
לֹא מְחֻבָּר לְשׁוּם דָּבָר.

–  זְקֵנָה, זְקֵנָה, אֶת מִי חָלַמְתָּ הַלַּיְלָה?
–  חַיָּל טוּרְקִי, הוּא שֶׁאוֹתוֹ חָלַמְתִּי.
–  זְקֵנָה, זְקֵנָה, וּמֶה עָשָׂה הַטּוּרְקִי בַּחֲלוֹמֵךְ?
–  חַיָּיו וּמַעֲשָׂיו הָיוּ קְצָרִים:
הוּא רָץ עַל שְׂפַת הַגַּנְגֶּס שֶׁבְּהֹדּוּ בְּתַרְבּוּשׁ אָדֹם,
קוֹף בֵּין הָעֵצִים צָרַח, וְאָז הֵקַצְתִּי.

–  זְקֵנָה, זְקֵנָה, מַה פֵּשֶׁר הַחֲלוֹם?
–  אֵינִי יוֹדַעַת, מַה לִּי וְלַגַּנְגֶּס?
–  זְקֵנָה, זְקֵנָה, אֵיךְ בָּא אֶצְלְךָ טוּרְקִי לְהֹדּוּ?
בָּא מֵעַצְמוֹ, הַשֵּׁד יוֹדֵעַ אֵיךְ,
דְּבָרִים קוֹרִים סְבִיבִי, חוֹלְפִים בִּי,
כְּאִלּוּ מְסֻפָּר בִּי מַשֶּׁהוּ הַמְּיֹעָד
בִּכְלָל לֹא לִי.

–  חַיָּל טוּרְקִי, זְקֵנָה יַפָּנִית,
מִי אַתֶּם? מַה לִּי וְלָכֶם?
נָמוֹג הַקּוֹף, נָגוֹז הַגַּנְגֶּס,
וְגַם אַתֶּם,
עוֹד רֶגַע – וְאֵינְכֶם.

מִי יִשָּׁאֵר? מַה יִּשָּׁאֵר? יִשָּׁאֵר הָרוּחַ,
יִשָּׁאֵר הָעִוָּרוֹן שֶׁל עִוֵּר שָׁכוּחַ.
יִשָּׁאֵר סִימָן שֶׁל יָם: פְּתִיל קֶצֶף מִתְנוֹצֵץ,
יִשָּׁאֵר עָנָן קָטָן, לָכוּד בְּרֹאשׁ הָעֵץ.

מִי יִשָּׁאֵר? מַה יִּשָּׁאֵר? הֲבָרָה פְּשׁוּטָה,
שֶׁתָּנֵץ מִבְּרֵאשִׁית שׁוּב אֶת בְּרִיאָתָהּ.
יִשָּׁאֵר הַוֶּרֶד לְבַד בִּגְאוֹנוֹ,
וּבָעֵשֶׂב – נִצָּנִים שִׁבְעָה, לְהָבִינוֹ.

מִכָּל כּוֹכְבֵי רָקִיעַ, מִצָּפוֹן עַד יָם,
יִשָּׁאֵר כּוֹכָב שֶׁבְּדִמְעָה טָבַע דּוּמָם.
טִפָּה אַחַת נוֹתֶרֶת בְּכָל קַנְקַן שֶׁל יַיִן.
מִי יִשָּׁאֵר? אֱלֹהִים. לֹא דַּי לָכֶם עֲדַיִן?

1974
תרגם: אמיר בקר

הַחֲרִישׁוּ תֹּף וּמְצִלְתַּיִם!
עִמְדוּ מִלֶּכֶת חַיָּלִים!
לָכֶם אֶמְכֹּרָה נַעֲלַיִם,
בָּהֶן רָצִים כְּאַיָּלִים!

כִּי הַחַיָּל עָמוּס עַד מָוֶת
רוֹבִים, כִּנִּים, שְׁאָר מַכּוֹת,
אַךְ אִם דִּינוֹ לִצְעֹד הַקְּרָבָה
תְּנוּ נְעָלִים לוֹ חֲזָקוֹת!

הֵעוֹר אָדָם! אָבִיב כָּעֵת!
רַק הַמֵּתִים בַּלָּאט נָחִים.
אַךְ כָּל שֶׁעוֹד אֵינֶנּוּ מֵת
שׁוּב מִתְרוֹצֵץ בְּרֹאשׁ דְּרָכִים!

שִׁמְעוּ קְצִינִים! תּוֹרָה נָאָה לִי,
אֲנִי אַטִּיף לָהּ לֹא לָרִיק:
חַיָּל אֵינוֹ צוֹעֵד הַמָּוְתָה
מִבְּלִי לִטְעֹם פְּרוּסַת נַקְנִיק

תּוֹתָח מָלֵא וְחוֹר בַּבֶּטֶן, —
זֶה לֹא בָּרִיא זֶה לֹא בָּרִיא!
פְּלֻגָּה שְׂבֵעָה בְּעֹז שׁוֹעֶטֶת
יָשָׁר אֶל לֹעַ הָאֲרִי!

הֵעוֹר אָדָם!…

מִקְּרָב אֶל קְרָב תָּדִיר דּוֹהֶרֶת
אִמָּא קוּרָאז' — יָדָהּ תִּכּוֹן!
הַמִּלְחָמָה צְרִיכָה עוֹפֶרֶת,
הַמִּלְחָמָה צְרִיכָה מָזוֹן,
אַךְ עוֹד דָּבָר יָקָר צוֹרֶכֶת:
הַבַּחוּרִים הַחֲמוּדִים!
כְּדֵי שֶׁלֹּא תֶּחְדַּל מִלֶּכֶת
חִישׁ הִצְְטָרְפוּ אֶל הַגְּדוּדִים!

הֵעוֹר אָדָם!

תרגום: רפאל אליעז 

וְהָעֵינַיִם הַקְּרוּעוֹת רוֹאוֹת הַבֹּקֶר דְּבָרִים אֲחֵרִים.
וַאֲנָשִׁים שֶׁהָלְכוּ לְאִטָּם וְהִגִּיעוּ בְּעִתָּם רָצִים כִּמְאַחֲרִים.
וְעָשָׁן שֶׁעָלָה בָּאֲרֻבּוֹת הַנִּזְכָּרוֹת
פּוֹתֵחַ סְנִיפִים בְּחַלּוֹנוֹת אֲחֵרִים.
הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתִי?! הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתִי?!
וְהָעֵינַיִם רוֹאוֹת אֶת הַדְּבָרִים הָאֲחֵרִים
וַאֲנָשִׁים רַבִּים נַעֲשִׂים בְּבַת־אַחַת לִקְרוֹבֶיךָ,
נוֹהֲרִים מֵעֲבָרִים וְצוֹעֲקִים בְּבַת־אַחַת דְּבָרִים וַחֲצָאֵי דְּבָרִים
וְעוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם מוֹלִיכִים אֶת הַקּוֹלוֹת לְכָל הָעֲבָרִים.
הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתִי?! הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתִי?!
וְהָעֵינַיִם הָאַדֻמּוֹת רוֹאוֹת אֶת הַדְּבָרִים הַמְּשֻׁנִּים,
אֶת אֵלֶּה הַמַּסְבִּירִים מַה קָּרָה וְאֶת אֵלֶּה שֶׁאֵינָם מְבִינִים,
רוֹאוֹת אֶת הַיּוֹם וְאֶת הַלַּיְלָה עֲשׂוּיִים מִצְּבָעִים מְשֻׁנִּים.
הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ?! הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתִי?

זְרֹם נָהָר שֶׁל בֶּכִי
אֶל חוֹף לְלֹא שִׂנְאָה
בְּכֵה נָהָר עַל כָּל אֵלֶּה
שֶׁכְּבָר הָלְכוּ וְאֵינָם.

בְּכֵה נָהָר גַּם עַל אֵלֶּה
שֶׁכְּבָר יָבְשָׁה עֵינָם
אֶת רֹאשָׁם הֵם הֵסֵבוּ
אַתָּה תִּבְכֶּה בִּמְקוֹמָם.

בְּכֵה נָהָר עַל הַהֶרֶס
אֵיבָה בֵּין אָח לְאָח
בְּכֵה מָרָה עַל הָאָרֶץ
וְעַל הַדָּם שֶׁנִּשְׁפָּךְ.

פֶּרַח צָף עַל הַמַּיִם
שָׁטוֹת סִירוֹת שֶׁל נְיָר
בְּכֵה נָהָר יוֹם וָלַיְלָה
כִּי לֹא לָמַדְנוּ דָּבָר.

לוּ הָיִיתִ הָהָר שֶׁנִּשְׁאַר
וְרֹאשׁוֹ גָּר בָּעֲנָנִים
לוּ הָיִיתִי נָהָר לֹא נִגְמָר
מַעְיָן, יָם הָרַחֲמִים.

צְלִיל חַיִּים מִתְגַּלְגֵּל
מְצַלְצֵל בָּעוֹלָם
לְהָעִיר רַחֲמִים וְחֶמְלָה
כְּהִמְנוֹן וּתְפִלָּה
עַל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ
לֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה.

לוּ הָיִיתִי הָעִיר הַהוֹמָה
הֲמֻלָּה, קֶצֶב, פְּעִימָה
לוּ הָיִיתִי הַשִּׁיר שֶׁנִּשְׁמַע
וּמָנַע רֶצַח נְשָׁמָה.

שִׁיר חַיִּים מִתְגַּלְגֵּל
מְצַלְצֵל בָּעוֹלָם
לְהָעִיר רַחֲמִים וְחֶמְלָה
כְּהִמְנוֹן וּתְפִלָּה
עַל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ
לֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה.

אחד הספרים היקרים ביותר לליבי הוא תקוות השיר, האוטוביוגרפיה שכתבה נדיז'דה מנדלשטם, אלמנתו של אוסיפ מנדלשטם, מי שנחשב אחד המשוררים המופלאים ביותר שכתבו ברוסית.

יותר משלושים שנה אחרי שמנדלשטם כתב שיר שהביא כנראה למותו, הגניבה נדיז'דה למערב את כתב היד של זיכרונותיה: התיאור של מה שעבר עליהם בשנים המבעיתות שבמהלכן התעלל בהם הרודן, כי מנדלשטם לעג לו בשיר. (אפשר לקרוא כאן את מה שכתבתי על "מכתם לסטלין"). 

כמי שאינה יודעת רוסית יכולתי עד כה רק להאמין לגדולתו של המשורר אמיץ הלב, שלא נכנע לפחד, והאמין בעוצמת כתיבתו. כך תיאר פעם את המעשה האמנותי: "יושב לו אדם ומפסל בסכין גזיר עץ, והנה נוצר אלוהים". הוא הסביר גם ש"אם מוציאים להורג בגלל שירים, סימן שיש להם עוצמה, שרוחשים להם כבוד והערצה, שמפחדים מהם, ואם כך − שהם יכולים להשפיע". 

כל זה מסעיר את הנפש ונפלא, ועם זאת – מעורר מפח נפש, כי את היופי והעוצמה של שיריו של מנדלשטם גם אני רוצה להכיר מקרוב, ועד כה יכולתי לקרוא רק מעט מזעיר מיצירתו.

ועכשיו הוציאה הוצאת אפרסמון קובץ שירים מתורגמים של מנדלשטם, והקריאה בהם משולה למסע רב שכבות: אל הנופים הקפואים והקור של רוסיה; אל זמנים אחרים, שבהם שירה נחשבה עדיין מעשה של כוח, שמצריך לא רק עוצמה רגשית אלא גם יכולת לדייק בהבעה, לציית לפואטיקה המוזיקלית שיש בה כללים ברורים, משקל, חריזה, ואל גבולות שרק ביניהם אפשר לדעתי באמת "להתפרע"…

אני, כאמור, לא יודעת רוסית, אבל ריטה קוגן, משוררת בזכות עצמה, הפליאה לעקוב אחרי מנדלשטם ולהערות את שיריו לעברית. מאחר שהתוצאה היא – יצירות מדויקות ומרטיטות, שעומדות בפני עצמן בעברית, אין לי אלא לקבוע שתרגומיה טובים.

למרבה השמחה קוגן גם הוסיפה הנהרות, לטובת מי שאינו שולט בכל רזי התרבות הרוסית ודקויותיה (ולא רק בנבכי התרבות הרוסית, אלא גם בהרמזים תקופתיים שונים –  מיהי למשל אותה "רשל" שמוזכרת בשיר "אחמטובה"? הערת השוליים מספרת לנו על רחל פליקס, שחקנית צרפתייה ממוצא יהודי, ועוזרת לנו, כמובן, להבין את השיר).

אז אנחנו פוגשים בספר "סופת שלגים מסתחררת" ו"שמש שקרנית"; צינה ו"אביב שקוף"; מזחלת, ואת בנו הגוסס של הצאר;  אנחנו מביטים ב"זכוכית אוירית" ש"ההרים רחצו והכחילו" בה; ואנחנו מלווים את המשורר ואת מי שהוא מכנה "אַחַי" אל מה שהוא מתאר כ"דמדומי חירות" – שיר מ־1918. "עשרת רקיעים תמורת ארצי, נשבע" הוא כותב ומרפרר כמובן אל "My kingdom for a horse" שזועק ריצ'רד השלישי במצוקת התבוסה שלו במחזהו של שייקספיר. 

השירים עתירי הרמזים תרבותיים כאלה. חלקם ישירים – למשל – קסנדרה, פרספונה, ארבוס – וחלקם סמויים ומתגלים בקריאה זהירה וקרובה.

קריאת הספר הייתה בעיני מסע בתוך קליידוסקופ חי ונושם, צבעוני ומשתנה בלי הרף, גם ואפילו כשהשירים מתקדמים לעבר שנות ההגליה, הרעב, האימה, כמו אלה שמופיעים בשער "שירי וורונז'" – "עיר גדולה בדרום־מערבה רוסיה, בקרבת גבול אוקראינה, השוכנת על גדת נהר הוורונז'", לשם גורשו אוסיפ ונדייז'דה ב־1934, "כנראה בעקבות מכתב הלשנה על שירו 'ונחיה בלי לחוש את הארץ תחתינו'". ואני הרי זוכרת את שלוש השנים הקשות מנשוא ההן, המתוארות בספרה של נדייז'דה, את חוסר היכולת שלהם להתפרנס, את הצורך להישען על נדיבותם של חברים שבעצמם היו כבר מזי רעב. 

כמה כוח יש בשיר הזה, שנכתב בוורונז': 

וכמה אומץ: מנדלשטם מתריס: לא תוכלו להשתיק אותי!

והוא צדק, כמובן. כי הנה חלפו שמונים ושש שנים מאז מותו של מנדלשטם  – אמנם מת מטיפוס, אבל למעשה הוא נרצח! – ואנחנו קוראים את הספר שלפנינו, בשפה אחרת, הרחק מהמקום שבו נעלם מהעולם, והוא חי וממשיך לדבר אלינו ביופי שאין לו קץ. 

הנה דוגמה לעוד שיר נפלא שכתב רק שנה אחת לפני מותו:

המשורר אומלל, מוכה, מורעב, לצד אשתו "הקבצנית" אבל גם אז "מוקיר את שגב השדות", מוצא בתוכו את היכולת לראות את יפי העולם, למרות כל הכאב והעוול. גם בדוחק הוא מרגיש שהוא חי חיי מלכים, כי אהובתו לצידו, כי עיניו פקוחות, כי הוא יכול להביע הכול.

ריטה קוגן לא רק הפליאה לתרגם את השירים, אלא גם הוסיפה אחרית דבר, "שלוש שיחות על מנדלשטם" שבהן היא מספרת על הקשר האישי, הפנימי והעמוק, שיש לה עם השירים, ועל האופן שבו התגלו לציבור הרחב. 

כשהיא מספרת על הרקע האישי שלה, שנקשר לשיר "טקס מעושן"

אי אפשר שלא להתרגש ולחוש אתה ביחד את הקשר וההזדהות. כשהיא כותבת על התהליך שעברה עד שהצליחה לתרגם את השירים, אי אפשר שלא להתפעם ולהתפעל, והשיחה השלישית  ("וכל זה לעולם יתחיל ולא יחדל", שבה היא כותבת על דיוקנו של מנדלשטם שצייר יאן ראוכוורגר ועל הדיאלוג שלה עם הצייר) מעוררת לא רק התפעלות אלא גם קנאה בשניים האלה, ביכולתם להתבונן ולרדת לעומקן של מילים ושל דימויים ולנהל עליהם דיאלוג.

הספר פשוט נפלא!

הוצאת אפרסמון, 2024
145 עמ'