"בל קנטו" הוא מושג במוזיקה שפירושו, על פי רב־מילים, "סגנון שירה המאופיין ביופיו של הצליל, לאו דווקא בעוצמתו".

זהו ספרה הקודם של אן פאצ'ט, שכמו אגם טום, האחרון שלה, זכה בהצלחה רבה.

הגדרת הכותרת של בל קנטו מעניינת, כי הרומן מתאפיין לאו דווקא בצליל יפה, אלא יותר בדרמטיות שבו, ובעצם – ברומנטיות הרבה שבה נכתב. במילה "רומנטי", כוונתי להדגיש את ההפרזות, את העוצמות הרגשיות המוגזמות ואת האידיאליזציה הסיפורית.

כשהתחלתי לקרוא את הרומן לא יכולתי שלא לחשוב שלכאורה, אבל לכאורה בלבד, הוא רלוונטי למציאות ימינו כיום, כאן בישראל, כי הוא מתחיל רגע קצר לפני שטרוריסטים חוטפים קבוצה גדולה של אנשים. הסיפור מתרחש במדינה דרום אמריקנית נטולת שם. היא מוגדרת מדי פעם רק בשמות תואר כמו "המדינה המארחת", אבל אזרחיה, זה ברור, דוברי ספרדית, או – כשמדובר בחלק מהחוטפים – בניב ילידי מסוים. החטופים הם אורחים שהתקבצו בביתו של סגן נשיא המדינה. הם הגיעו כדי לחגוג את יום ההולדת החמישים ושניים של קצומי הוסקווה, נשיאה העשיר והמצליח של חברה מסחרית יפנית. המארחים קיוו שישקיע בארצם ויבנה בה את אחד המפעלים שלו, ולשם כך ערכו לכבודו את המסיבה, והזמינו אליה זמרת אופרה אמריקנית מפורסמת מאוד, רוקסן קוס.

הפיתוי, מבחינתו של הוסקווה עצום: שירה אופראית היא משוש נפשו, מאז ששמע אותה לראשונה כשהיה בן אחת עשרה. הוא אמנם איש עסקים, אבל המוזיקה חשובה לו יותר מכול. ולכן הגיע למסיבה. ולכן נחטף.

החוטפים ביקשו בעצם ללכוד את נשיא המדינה, שהיה אמור להשתתף בחגיגה, אבל הבריז ברגע האחרון בתירוץ שקוף מדי, רק משום שלא היה מוכן לוותר על ההקרנה של פרק באופרת סבון שמשודרת בטלוויזיה. (אין לו אינטרנט? הוא לא יכול להקליט את הפרק? באיזו שנה מתרחשת בכלל העלילה? אין לדעת. אין שום סימנים מובהקים שאפשר בעזרתם להבין לא רק איפה הכול מתרחש, אלא גם לא – מתי).

אז יש לנו כמה עשרות חטופים, ולא מעט חוטפים. וחייהם מתנהלים כך, אלה לצד אלה, בביתו המרווח והנוח של סגן הנשיא, במשך ארבעה וחצי חודשים.

מה שאן פאצ'ט רוצה להראות לנו כנראה זה – כיצד מתפתחת תסמונת שטוקהולם: המנגנון שבו החטופים מפתחים קשר רגשי והזדהות עם החוטפים.

וזה ממש לא הספר שמתאים כיום לקריאה בישראל. כי האידאליזציה שפאצ'ט עושה, ההיווצרות של הקשרים בין חטופים לחוטפים, ההתאהבויות, הקשרים הרגשיים העזים שהיא מתארת, כמעט מחליאה, כשחושבים – כמובן! איך לא? – על הנסיבות האמיתיות של חיינו, על החטופות והחטופים שלנו, שעוברים עינויים שקשה לחשוב עליהם, ואי אפשר לדמיין את קיצוניותם האכזרית, המתעללת, החולנית.

איפה החטופים בספר, שזוכים לביקורים תדירים וסדירים של שליח מטעם הצלב האדום, שמספק להם מזון על פי דרישה, ועוד הרבה פריטים שהם מכתיבים לו, מוצרי הגיינה מסוימים ורבים, כלי כתיבה, איפה הנוחות היחסית שבהם הם חיים במהלך הימים הללו, ואיפה החטופים שלנו שנמקים במנהרות, מורעבים, כידוע ולמרבה הזוועה, מאז שנמצאו גופתיהם של ששת הצעירים הנרצחים (שיכלו להינצל אילו לא החליטה ממשלתנו להקריב אותם!).

איפה החטופים בספר, שמעסיקים את עצמם בקריאה, במשחקי שחמט, בתרגולים מוזיקליים ובהקשבה לשירתה המופלאה של הזמרת, ואיפה – טוב, לא צריך לפרט.

יש משהו אפילו מקומם בספר הזה, שכן התחושה היא של זיוף מתמיד ובלתי פוסק. הכול מוקצן – ההתאהבויות של חלק מהדמויות. הכישרונות החבויים שמתגלים פתאום אצל חלקן. ההתמסרות העוצמתית, היכולות הלא אנושיות כמעט…

הספר אמור להיות מסעיר, לרגש, אבל – בניגוד לספרה הקודם של פאצ'ט, אגם טוד, שדיבר אלי מאוד – כאן בבל קנטו הרגשתי רוב הזמן מרומה, או, אולי – שמישהי, הסופרת, משתדלת ללחוץ לי על הבלוטות ולעורר אותי, אבל מצליחה רק לעצבן.

ובכל זאת קראתי אותו עד הסוף, כי הסקרנות בכל זאת התעוררה. איך זה ייגמר? הם יינצלו? ואם כן, באיזה מחיר? האם הלקח שלמדו בחודשים שבהם היו חטופים, למשל – היכולת לחוש הכול בעוצמה רבה, ייוותר? יש בו בכל זאת משהו אמיתי?

נשארתי עד הסוף, אבל תחושת התפלות לא הרפתה.

 

זוכרים את ימי הסגר האיומים, כשבכל העולם מתו מיליוני בני אדם, והיה נדמה שהאפוקליפסה כאן ושלעולם לא נחזור לחיות כמו פעם? כשחיבוק בין זרים מזדמנים ברחוב נראה כמו משהו ששייך לימי קדם שלא ישובו? כשהתגודדות של יותר מארבעה בני אדם נראתה מסוכנת, מפחידה ובלתי אפשרית?

אז כן, לאחרונה נראה שהקורונה מכה שוב: שומעים על עוד ועוד מקרי הידבקות, אבל אותם ימים, שבהם הסגר נראה הכרחי והווירוס היה קטלני כל כך, תמו (יש לקוות!). היום כבר אפשר לקרוא ספרים שהתרחשו אז, על רקע הסגר, כשאנשים התנתקו משגרת היומיום הרגילה שלהם, וסיגלו אורחות חיים אחרות. 

אגם טום הוא ספר כזה. המגיפה ההיא נמצאת שם, בשולי התודעה, אבל היא גרמה לרקע שרק בתוכו הסיפור יכול להתרחש. שכן בגלל הקורונה שלוש בנותיהם של לארה ושל ג'ון, בעליהם של מטע עצי פרי גדול במישיגן, נאלצות לשוב לחווה ולהסתגר בה. הן גם מתגייסות לעזור בקטיף הדובדבנים, בשל המחסור בידיים עובדות – כל הפועלים נטשו את המקום, שוב – בגלל המגיפה. (מטע הדובדבנים שבסיפור מרפרר כמובן, ובמפורש, לגן הדובדבנים של צ'כוב. גם כאן יש ספק באשר לעתידו של המטע, האם יישאר בחזקת בני המשפחה, אחרי שעבר מדור לדור?)

לארה וג'ון מאושרים: הם זוכים שוב להתקרב לבנותיהם, ששתיים מהן כבר התרחקו מהבית והחלו לפלס את דרכן בחיים: מייזי לומדת להיות וטרינרית ומֶל לומדת משחק. רק אמילי, בתם הבכורה, מתלהבת מהחיים החקלאיים והיא זאת שמתכננת להישאר בחווה ולהמשיך לגדל פירות, ביחד עם בנם של השכנים שאתו היא מתכוונת להתחתן. 

הביחד הזה של זוג ההורים ושלוש הבנות מניב סיפור מרתק ונוגע ללב. לתדהמתן של הבנות מסתבר שלארה אימן נולדה בכלל בשם לורה. ושינתה אותו בעקבות הדמות הראשית בספר (ובסרט!) ד"ר ז'יוואגו. אבל זה עוד כלום! כי לארה הייתה בעצם שחקנית מצליחה, שהופיעה בסרט קולנוע! ומרגש אפילו יותר: היא, כך פולט יום אחד אביהן של הבנות כבדרך אגב, הכירה את כוכב הקולנוע הנודע מאוד, דְיוּק! ו – מי הייתה מאמינה! – הייתה אפילו בת הזוג שלו! 

לארה שיחקה בהצגה על פי מחזה של תורטון ויילדר, "העיירה שלנו", שמהדהד לכל אורך הרומן. במחזה של ויילדר יש – קצת כמו ב"המלט" או ב"חלום ליל קיץ" של שייקספיר – הצגה בתוך ההצגה שאנחנו צופים בה. והרומן עצמו כולל את ההצגה, במעין מערכת מרתקת של מראות שמשתקפות זו בזו.

הבנות משתוקקות לדעת את כל הפרטים על הרומן בין אימן לכוכב הקולנוע, ולארה מספרת אותם, לבנותיה ולנו. אנחנו מקבלים את הגרסה המלאה, כולל פרטים שהורים לא נוהגים לספר לילדים שלהן, והן – שעוסקות בעבודת הקטיף הקשה – מלוות את חיי העבר של אמן, עד למקום שבו במקום להמשיך בקריירה המבטיחה של כוכבת קולנוע, היא נישאה לאביהן ונהפכה לעקרת בית ואימא מְטפחת במשרה מלאה.

סיפורה מרתק ועתיר תפניות והפתעות. למי שמחפשים בריחה נעימה מהמציאות האפוקליפטית באמת שלנו כיום בישראל, הספר מומלץ. הוא קריא מאוד, ויש בו גם לא מעט תובנות. למשל: "אי אפשר להסביר את האמת הזאת לגבי החיים: שוכחים את רובם, הדברים הכואבים שהייתם בטוחים שלעולם לא תשכחו? עכשיו אתם כלל לא בטוחים שהתרחשו, ואילו החלקים המסעירים, האושר עוצר הנשימה, הכול נשבר לרסיסים והתפזר, נהפך למשהו אחר. הזיכרונות מתחלפים בשמחות אחרות ובצער גדול יותר, ולמרבה התדהמה גם הדברים האלו נדחקים הצידה, עד שבוקר אחד את קוטפת דובדבנים עם שלוש בנותייך הבוגרות, ובעלך חולף על טרקטורון, ואת בטוחה שזה כל מה שרצית אי פעם".

פאצ'ט מיטיבה לתאר את פער הדורות בתפיסה של המציאות ושל השאיפות והצרכים. הבנות לא מצליחות למשל להבין מדוע אימן ויתרה על הכוכבות שהובטחה לה. היא לעומת זאת מפוכחת ויודעת שהחיים שבחרה בהם אמיתיים ומתגמלים הרבה יותר. היא מתארת להפליא את דמותו הדוּשית של הכוכב המצליח, שחייו מזויפים ואנוכיים, לעומת החסד שבחיים הפשוטים־לכאורה, שהם עתירי משמעות ותוכן.

אחת השיחות בין האם לבנותיה משעשעת במיוחד. כשהיא מספרת על המופרעות של דְיוק (הנערץ עליהן!), הן קוטעות אותה: "אסור להגיד מופרעות". 

"וגם לא שיגעון," מוסיפה אחת הבנות, "אלא אם כן זאת מחמאה."

וזה נמשך:

"דיוק עבר דברים קשים בחיים, אבל הוא לא היה משוגע", אומרת אמילי בתוקף.

אני מנענעת בראשי. "בית המשפט לא מקבל את ההתנגדות הזאת".

"לא התכוונתי שאסור לך להגיד שדיוק משוגע", מסבירה מייזי.
"התכוננתי שאסור להשתמש במילה הזאת יותר. היא פוגענית".

"אני יודעת ששיגעון הוא דבר שלילי. התכוונתי לומר דבר שלילי. מובן שלא מדובר בתכונה חיובית".

ייאת חייבת למצוא מילה טובה יותר", אומרת נל.

"לא שפוי?"

שלושתן מנענעות בראשיהן לשלילה.

"אז איך מותר לי לקרוא לזה?"

מייזי נושפת ארוכות כדי להבהיר שאני זקנה ושאי אפשר להסביר לי שום דבר. נל מנסה להסביר. "את יכולה להתייחס לבעיות שלו דרך הדיאגנוזה: הייתה לו סכיזופרניה, נניח. הייתה לו הפרעה דו-קוטבית".

"אבל לא יפה לדבר על דיאגנוזה של אנשים אחרים", אומרת מייזי.

"אלא אם כן הם מסכימים".

"הוא לא היה סכיזופרן וגם לא דו-קוטבי!" אמילי עומדת לצאת
לקרב. אני רואה.

"ממילא אסור להגיד סכיזופרן", מיידעת מייזי את אחותה. "הוא
לא המחלה. את לא תגידי על מישהו שהוא סרטן".

"דווקא כן", אני אומרת.

"תפסיקי". אמילי מצדדת אך ורק בדיוק.

"אז אתן רוצות שאספר לכן על דיוק בלי להזכיר את העובדה
שהוא היה משוגע? אני גם ככה משמיטה את הסקס. לא נשאר הרבה".

הגענו למבוי סתום. הן נורא רוצות לדעת על סקס עם דיוק אבל
לא על הסקס שלי, וזה בסדר גמור כי אין לי שום כוונה לספר להן.

"נראה לי שמותר להגיד מחלת נפש", אומרת נל.

"אולי", אומרת מייזי. "אבל רק בינינו".

ציטוט משעשע, שמשקף היטב את רוחו של הספר.

על עטיפתו הקדמית של הספר מצוטטים שבחים של הניו יורק טיימס בוק רביו: "רומן שנון, מלא דמיון ויפהפה."

בגב הספר נכתב כי הוא "זכה לתגובות משתאות מרגע צאתו לאור", כי "נבחר לספר השנה של הניו יורק טיימס" וגם "היה לרב מכר שנים רבות".

את עניין הרב מכר אני יכולה עוד להבין: מדובר ברומן שעלילתו מסקרנת בהחלט. בלעתי אותו במהירות, בעיקר בשל אותה סקרנות הייתי אומרת – כמעט רכלנית, שעורר בי, וגם בשל הציפייה להבין מה משמעות המהלכים המתרחשים בו.

הרומן מחולק לשלושה חלקים, כל אחד מהם מוקדש לדמות אחרת. בראשון מופיעה רוז, אישה צעירה, נשואה והרה, שמחליטה יום אחד לקום ולעזוב את בעלה, את אמה, את עירה ואת כל עברה. היא לוקחת את המכונית של בעלה, לא לפני שהשאירה לו פתקה קצרה, ומתחילה לנסוע. לאן? יש לה מושג קלוש. מדוע? היא לא ממש יודעת. האם תשוב? כנראה שלא. האם תנתק לצמיתות את כל הקשרים הללו? גם עם אמה האוהבת והיקרה לה? מסתבר. רוז מגיעה למוסד שמנהלות אותו נזירות ומתמקמת שם. אל המקום, שהיה בעבר בית מלון, מגיעות צעירות לא נשואות הרות. כמוהן, גם רוז מתעתדת ללדת, להשאיר את התינוק, שיימסר לאימוץ, ולהמשיך משם הלאה בדרכה, אין לדעת לאן, אבל משהו משנה את תוכניותיה.

החלק השני בסיפור מיוחד לְאיש בשם בן, שעובד במקום כאב בית. האם הופתעתי כשהתפתח קשר בין בן ורוז? ממש לא. כאן אנחנו לומדים על חייו של בן לפני שהגיע למוסד, אבל לא – מדוע חשובה העובדה שהוא קעקע על גופו את השם ססיליה, או מדוע הוא מתנגד לכך שהתינוקת שרוז יולדת תיקרא בשם הזה, מדוע אינו מסביר לרוז מה הסיבה להתנגדותו, וגם לא מדוע רוז מתעקשת על השם.

בחלק השלישי אנחנו פוגשים את ססיליה, בתה של רוז, שגדלה במוסד, בין הנזירות לנשים ההרות, שבאות והולכות. גם כשססיליה נקשרת לאחת מהן, היא לומדת שהכול זמני, ואין טעם ליצור מערכת יחסים עמוקה, כי זאת לא תוכל להימשך זמן רב יותר מכמה חודשים, עד שהאישה מוסעת אל בית החולים ללדת, ולא חוזרת עוד.

אפשר להמשיך ולשאול אינספור שאלות, שאין להן בעצם תשובה. כל הזמן קורים דברים, דמויות צצות ונעלמות, התרחשויות שאמורות להיות דרמטיות מוזכרות ונמוגות (למשל: מישהי זוכה בירושה גדולה ומשמעותית מאוד. זאת נראית כמו התחלה של איזושהי התפתחות אפשרית, אבל שום דבר לא קורה משם ואילך. הידיעה שהרכוש הרב עבר לידיה נשארת סתמית וברקע, ואין לה שום המשכיות או פיתוח). לא יכולתי שלא לתהות מה בעצם ההצדקה הספרותית, האמנותית, להופעתם של רבים מהפרטים הנמסרים בפרוטרוט.

בספרות דברים לא אמורים להתרחש "סתם". אפילו מהחיים עצמם, אלה שמתרחשים בלי הרף, אפשר לחלץ בדיעבד משמעויות (אהה, אני יודעת לימים, זאת הייתה התוצאה של מעבר הדירה לכאן, דווקא; ולבחירה שלא לצאת באותו ערב, אלא להישאר בבית ולגלוש ברשת, היה המשך משמעותי מאוד; כשוויתרתי על מקום העבודה ההוא – או כשוויתרו עלי – התחילה עלילה חדשה, וכך גם כששלחתי את המכתב ההוא, כשטלפנתי, אמרתי, עשיתי – לכל המעשים היו התוצאות הרות גורל…). בחיים אפשר במבט לאחור למצוא תבניות ופשרים. קל וחומר בספרות, ששם הם חייבים להימצא. חלק מהותי בכתיבה ספרותית הוא מנגנון הבחירה. ההחלטה מה עיקר ומה תפל. מה תורם לסך הכול הנוצר ובמה אין ערך. לכן סופר אינו אמור להנציח כל התרחשות סתמית. לא כל פרט תפל יתואר בשפע של מילים, שכן הרומן אמור לגבש אמירה כלשהי. הדמויות אמורות להשתנות. צריכה להיות משמעות למה שקורה להן. אם כל זה לא מתקיים, מתעוררת בקורא תחושה שפיטם את עצמו בפחמימות ריקות, צ'יפס שמנוני ומתובל מדי, שמגיע בשקית צבעונית ומרשרשת, חטיף שמענג כשזוללים אותו, אבל מותיר טעם דלוח, ורעב לאוכל מזין.

בספר שלפנינו קורים דברים, אבל אין בהם תכלית. השאלות נותרות ללא מענה. הדמויות לא מתפתחות. אין באמת דרמה, כי המון דברים מתרחשים סתם כך. הקונפליקט דליל. עולות בו שלל הבטחות, שאינן מתקיימות. קוראים וקוראים ובעצם לא קורה שום דבר משמעותי, כי גם כשקורה משהו, הוא נקטע באיבו, והכול בעצם שרירותי. גם כשמרמזים לנו על התחלה של הארה אפשרית, או על הזדמנות לתובנה, הן היא לא מתממשות, ובסוף הרומן נשארנו בדיוק באותו מקום שבו התחלנו את הקריאה. יש בו ניסיון רדוד, אפיזודי ולא משכנע לדון באמונה הדתית (הקתולית), לא רק זאת של הנזירות, אלא גם של חלק מהנשים שמגיעות למקום ומתחבטות בענייני אמונה, אבל העיסוק בפן הזה מסורבל ודל, ומאוד לא משכנע. הייתה לי הרגשה שהנדבך הזה נוסף כדי לעורר את התחושה שיש כאן איזה עומק רוחני, אבל זה לא קורה.

אדונית השקרנים הוא ספרה הראשון של פאצ'ט, אבל השני שלה שקראתי. קדם לו הבית ההולנדי, שגם הוא לא הרשים אותי במיוחד לטובה.

אפשר לקרוא, אבל באותה מידה אפשר גם לוותר.

אחד הכללים החשובים שלמדתי בשעתו בחוג לספרות אנגלית של אוניברסיטת תל אביב היה שביצירה אמנותית ראויה לשמה כל פרט חיוני, כך שאם תסיר אותו – המבנה הכולל יקרוס. השאלה – מה תורם פרט כלשהו ליצירה היא אם כן שאלת מפתח.

הרומן הבית ההולנדי מכיל המוני פרטים שיכולים להישאר, או להישמט, ומאומה לא ייגרע ממנו. 

הרומן מעורר לפחות שאלה אחת חשובה ורבת משמעות: האם קדושים הם בהכרח אנשים שאוהבים את האנושות, אבל מפקירים את היקרים והקרובים להם? 

הסוגיה כמובן אינה מקורית. אפשר היה למשל לראות אותה בשיר "Easy To Be Hard" מתוך המחזמר שיער:

גם הספר החי על המת של אהרון מגד עוסק בסוגיה דומה: גיבור נערץ שהזניח את בני משפחתו. 

 הבית ההולנדי מציג היבט אחר, נוסף של הסוגיה: מה קורה כשהדמות הקדושה, זאת שמתעניינת יותר בזרים מאשר בבני משפחתה, היא אישה, לא גבר?

אמו של המספר  נטשה אותו ואת אחותו כדי להרחיק עד הודו ולעזור שם לעניים. כעבור שנים רבות, כשהוא מביע כעס על אותה נטישה, ותוהה מי בכלל מסוגל לנהוג כך, אחותו, שסלחה לאימם, משיבה: "גברים!" ומוסיפה: "גברים עוזבים את הילדים שלהם כל הזמן והעולם נושא אותם על כפיים. בודהה ואודיסאוס עזבו, ואף אחד לא מתעניין בילדים שלהם. הם יצאו למסעות אציליים כי התחשק להם, וכעבור אלפי שנים כולם עדיין מהללים אותם."

מעניין! 

אכן, מאז ומתמיד "התרגלנו" להרפתקנותם של גברים. למסעות הצלב של נוצרים חסודים (מי טיפל בינתיים בילדים שלהם?); לכיבוש העולם של מגלי הארצות הנועזים (לא מזמן נודע לנו ממגלן, ספרו של שטפן צווייג, מה עלה בגורלה של אשתו וילדיו של הספן האמיץ: הוא הפליג לאיי התבלינים, והם גוועו בינתיים בעוני, רעב ומחלות). התרגלנו שיש לגברים תכלית ושאיפות בחיים, שקול קורא להם לצאת לדרך ולהגשים את חלומם, אבל שאישה תפקיר את ילדיה? שאישה תעזוב אותם כדי לנהות אחרי הייעוד הדוחק בה להסתלק ולעזוב את בני משפחתה? 

השאלה אכן מעניינת מאוד. אבל הרומן שלפנינו עתיר מדי בפרטים שאין בהם שום תכלית, עד שהעיקר טובע באוקיינוס של התרחשויות ודיבורים שאינם תורמים במאומה. הרומן מעורר מעין תחושה של פטפטנות רכילותית, ומרוב מלל לא מצליח לברוא דמויות עמוקות ומשכנעות, כאלה שהקוראת נקשרה אליהן. כל כך הרבה מידע חסר תוחלת, קטעים שלמים שאפשר היה למחוק ולא היה נגרע שום דבר מהרומן, ולא היה מורגש שהם חסרים. קשה לבחור דוגמאות כי הפטפטנות היא בעצם עיקרו של הרומן, בכל זאת הנה, אחת מהן: לקראת סופו של הסיפור נודע לנו שבתו של המספר החליטה להיות רקדנית. הוא מתאר את המופע הראשון שבו השתתפה, "מפצח האגוזים", ומציין שקיבלה את התפקיד הראשי בלהקת העכברים. במה זה תורם? מה זה מוסיף? והרי אנחנו בכלל לא מכירים את הילדה, היא צל של דמות, קיומה הוזכר, אבל לא נוצר אתה שום קשר. עכשיו נודע לנו שהיא רוקדת בתפקיד של עכבר. אז מה? ואילו הופיעה בתפקיד אחר? ואילו לא רקדה, אלא שרה? אין שום משמעות לשום פרט מהפרטים הללו.

במרכזו של הרומן עומד בית ילדותם של המספר ושל אחותו: בית מפואר מאוד, שגם בחלוף שלושים שנה ממשיך להיות להם חשוב ומשמעותי, למעשה נשאר נדבך מרכזי בחייהם, בגלל מה שהוא מסמל בעיניהם. בעיני יש נופך סנטימנטלי ואפילו מזויף באהבה הזאת לבית, לתמונות התלויות על קירותיו, לחפצים השונים, שגם מקץ עשרות שנים נמצאים בדיוק באותו מקום שבו השאירו אותם.

הקונפליקטים בין הדמויות מלאכותיים ומוכתבים מלמעלה, ובסיכומו של דבר, לא מקבלים בעצם נפח או חשיבות. 

אני תוהה אם עריכה נחרצת וקיצוץ רב היו מיטיבים עם הרומן. לא בטוח, כי בעצם יש צורך לסלק את רובו.  

עם זאת, מצאתי בספר לפחות פסקה אחת ששעשעה אותי. המספר נאלץ ללמוד רפואה, והנה מה שהוא אומר לעצמו בשלב מסוים במהלך לימודיו: 

"העובדה שמעולם לא רציתי להיות רופא נותרה בגדר הערת שוליים בסיפור שלא עניין אף אחד. קשה להאמין שאפשר להצליח בתחום קשה כמו רפואה אם לא רוצים בכך, אבל הייתי חלק ממסורת ארוכה ומכובדת של הכנעה עצמית. אני מנחש שלפחות מחצית מהסטודנטים במחזור שלי העדיפו להימצא במקום אחר, הגשמנו את הציפיות שהתוו לנו: בני רופאים נועדו להיות רופאים כדי לכבד את המסורת; בני מהגרים נועדו להיות רופאים כדי לשפר את גורל משפחותיהם; בנים שחונכו לעבוד קשה ולהיות הכי חכמים, נועדו להפוך לרופאים כי באותם ימים רפואה עדיין נחשבה למקצוע של חכמים. נשים טרם הורשו להירשם ללימודי רפואה בקולומביה, אבל קומץ מהן כבר ישב איתי בקורסים. דווקא הן, כנראה, רצו להיות שם באמת ובתמים. איש לא ציפה מבנות ללמוד רפואה ב־1970 והן נאלצו להילחם על הזכות הזאת. המכללה לרופאים ומנתחים, כפי שכונתה באותם ימים, הייתה להקת תיאטרון משגשגת ששחקניה היו סטודנטים לרפואה. ההצגות שהעלו חברי הלהקה – רדיולוגים ואורולוגים לעתיד שמרחו אייליינר על עיניהם הטרוטות ופצחו בשיר – לימדו את הצופה מה היו עושים בחייהם אילו הייתה להם אפשרות בחירה."

משעשע…

למרבה הפליאה שלי, הרומן נמנה עם רשימת המועמדים הסופיים לפרס פוליצר. 

 Ann Patchett, The Dutch House 

תרגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ'