ארכיון הקטגוריה: ציטוטים

סוכות: הלולב והניילון

את כיכר מלכי ישראל, כפי שנקראה כיכר רבין בילדותי, אהבתי לפקוד שלוש פעמים בשנה. אמנם חציתי אותה בכל יום כשהלכתי לבית הספר, אבל בשלוש הפעמים האלה הייתי בא אליה במיוחד: בחורף, אחרי שמשאית מיוחדת הביאה ערימת שלג מהחרמון ופרקה אותה באמצע הכיכר (לא חשוב שהשלג כבר נהפך עד מהרה לקרח ואחר כך לשלולית — זו עדיין היתה נחמה פורתא על כך שבתל אביב אין שלג); בשבוע הספר העברי ובימים שבין יום הכיפורים לסוכות.

בימי תשרי האלה הכיכר היתה שלנו, כלומר של דתיי תל אביב: אפשר היה לפגוש בה ילדים אחרים מבית הספר הממלכתי־דתי שבו למדתי, או אנשים מבית הכנסת, או מסורתיים ואפילו חילונים, שבוודאי השתאו — כך חשבתי וקיוויתי בלבי — למראה הילד שיודע לבחון במיומנות את כשרותם של אתרוג ולולב ולבחור את המהודרים ביותר.

אהבתי את הכיכר גם מפני שבימי היריד האלה היא הביאה לעיר משב של טבע: ענפי דקלים לסכך ולולבים, אתרוגים, הדסים, ערבות קוישעלעך — אוגדן קלוע מעלי לולב בצורת וי, שבימינוֹ הדסים, בשמאלו ערבות ובאמצע הלולב עצמו. זה היה אירוע יוצא דופן לא רק בעיר הגדולה, אלא גם בשגרת המצוות. אין חג טבעי מסוכות, דבר הלמד מעניינו במקרא: "אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי — בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ — תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים […] וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ-מג). האתרוגים, במיוחד בעלי הפיטם, נעטפו בזהירות בפשתן צהבהב והונחו בכלי כסף, כמנהג ישראל סבא. מה נהדר היה מראה עזרת הגברים בבית הכנסת ביום הראשון של סוכות, כשכולם באו עם ארבעת המינים שלהם והוא נהפך למעין חממה.

גם הסוכה שהקמנו על גג הבית המשותף בתל אביב הייתה עשויה עץ – אמנם דיקטים, ובכל זאת עץ. הסכך לא היה כפות תמרים כמו בסוכות של ילדים אחרים בכיתה, אלא לייסטים ישנים מהנגרייה של אבא, שאוחסנו כל השנה בבוידם וקצת התביישתי בגללם. אבל ממילא כיסינו את הסוכה בקישוטים רבים כל כך, בעיקר מתואצת בית, עד שהסכך בקושי בצבץ. לילדים אחדים אמנם היו סוכות מכוסות בסכך טבעי באמת, אבל לרבים מהם כבר הייתה "סוכה לנצל": מסגרת של ארבע יתדות פלדה מכוסות בפלסטיק, וביניהן יריעות ברזנט, בד או ניילון; סוכה נוחה לפירוק והרכבה שדהומצאה כנראה בשנות השישים והשימוש בה התפשט במהירות בשנות השבעים. קשה להאשים את מי שבחר בפתרון הזה: גם אני לא הייתי יודע להרכיב ולפרק סוכת עץ, ולא לכולם יש זמן להתעסק בזה כבר ממוצאי ראש השנהץ

אבל סוכות הפלסטיק היו רק ההתחלה. משנות השמונים ואילך, גם את ארבעת המינים התחילו לעטוף בניילונים: במקום הפשתן העדיף מלופפים האתררגים בספוג פלסטי, ההדסים והלולבים אטומים בשקית ניילון – אחרי שתלמידי חכמים בדקו את כשרותם – ורק הערבות, המהירות לנבול, נמכרות בנפרד. כל שלושת המינים נכנסים יחד למארז פלסטק שקוף שיוצר הרחק מכאן. החידושים הללו היו כמובן רק יישום נקודתי של מהפכת הפלסטיק הכללית שהתרחשה באותן שנים, ואפילו קודם לכן. בילדותי המוקדמת ביותר, במכולת שלנו בתל אביב, ברחוב ש"ץ פינת גוטליב, עוד עטפו בני הזוג צור, ניצולי שואה מבוגרים, חלב ולקֶרדה בנייר עיתון, והתקמצנו בשקיות ניילון; מי שרצה דווקא שקיות כאלה היה הולך לסופרמרקטים המעטים שכבר היו בעיר. אינני יודע בדיוק איך קרה שהניילון עטף אחר כך, בשנות השמונים, את כל ישראל, כמו שבני הזוג כריסטו עטפו מבנים מפורסמים בעולם.

מחלה אינה צריכה להוביל לאובדן משמעות

יום אחד הובא אחד השופטים המכובדים ביותר באוסטריה לבית החולים שעבדתי בו. טרשת העורקים שממנה סבל גרמה לדלקת כרונית, והיה צריך לכרות את אחת מרגליו.

מששרד יפה את הניתוח, הגיעה השעה לנסות את צעדיו הראשונים ברגל אחת. הוא ירד בעזרתי מהמיטה והחל לנתר באומללות ובעמל רב ברחבי החדר כמו אנקור. ואז פרצו פתאום דמעות מעיני הזקן המכובד וידוע־השם שבידיו אחזתי, והוא בכה חרש כילד קטן: "איני יכול לשאת זאת, אין טעם לחיות כנכה," הוא ייבב.

הישרתי מבט אל עיניו ושאלתי אותו בעיקשות משועשעת, "אמור לי, אדוני הנשיא, האם יש בכוונתך לפתוח בקריירה מוצלחת כרץ למרחקים קצרים או ארוכים?" הוא הרים את מבטו, המום. "כי אז," המשכתי, "ורק אז אוכל להבין את ייאושך ואת מה שהכרזת זה עתה; כי אז באמת כבר שיחקת בקלף האחרון, כי אז היה המשך חייך חסר טעם עבורך: משום שלא היית יכול עוד להיות רץ למרחקים קצרים או ארוכים. אבל מעבר לכך, לאדם כמוך שחי כל חייו בדרך רבת־משמעות, שהטביע חותם ועשה לעצמו שם בעולם המקצוע – לאדם כזה, האם צריכים כל החיים לאבד את משמעותם רק משום שאיבד רגל?"

האיש הבין מיד את כוונתי, וחיוך הפציע על פניו שטופי הדמע.

מחלה אינה צריכה איפוא להוביל בהכרח לאובדן משמעות."

שנה טובה!

“What we call the beginning is often the end
And to make an end is to make a beginning.
The end is where we start from.”

T.S Eliot "little Gidding"

מה שאנו מכנים התחלה הוא לעיתים קרובות הסוף; ולהביא דבר אל סופו פירושו – להתחיל. סוף הוא המקום שממנו יוצאים לדרך.

כבוד עצמי

חוה: היו עוד כמה אנשים ששמרו על הכבוד האנושי. כמה שאפשר. היו רעבים, ולא גנבו. לא לקחו אחד מהשני. ועל זה לא כותבים, על זה שנשארנו בני אדם…

רונקה: הייתה חברה שהצליחה להיכנס למטבח, איפה שהיו תפוחי אדמה וקפה. אמרה שנבוא עם סיר והיא תיתן לנו קפה. הייתה שמה לנו המון סוכר.

פצ'קה: לפעמים לא קיבלנו לחם במשך כמה ימים.

חוה: כשהלכו לקחת אוכל, אז היו כאלה שתכף ומיד אכלו הכול, אחר כך לא היה להם. אנחנו כשקיבלנו את החתיכת לחם אז נתנו את החתיכה לרבקה אנגלרד היא שמרה והיא חילקה. קצת עכשיו וקצת אחר כך.

אני לא יודעת אם תביני את זה. אנחנו האמנו לה שהיא לא תיקח לעצמה חתיכה יותר. את מבינה מה זה? נתנו לה הכול, והיא חילקה.

כזה אמון וכזאת ידידות אחת עם השנייה, זה מה שהחזיק אותנו בחיים.

[…]

ואנחנו לא היינו יחידות,

היו עוד אנשים ששמרו על צלם אנוש.

הרוע לא מוגר

המאבק של אימא לא שינה דבר, גם לא הקריאה "לעולם לא עוד". אפילו עדותה נמחקה.

ידעתי שהרוע לא מוגר, שרק החליף פנים ומסכות. מראות טריים של מוצאים להורג, של גוססים, של ערימות גוויות חולפים במהדורות החדשות, ברשתות החברתיות, בלופ ממכר של ספקטקל.

לאושוויץ באים מיליונים להתרגש בתחנות מסע ההשמדה שערות, משקפיים, מזוודות, כל חפצי "המרטירים" העוטים הילת קודש.

זה "המופע", לא סיפורם של הכלואים, לא עמידתה האיתנה של אימא כשהרוע אחז בעורפה, לא חירותה שבהתרסה, לא תעוזתה לחיות.

שיר ראובן: נתניהו מסוגל להגיד את האמת?

קישור לריאיון המלא: אנחנו אוכלים את הדייסה שבישלנו בזמן שרצינו להיות אמנים ולעבוד בהייטק". אחרי הראיון המדובר עם גדי איזנקוט, הקומיקאית והפודקאסטרית קוראת ליוצרים ובעלי השפעה לשבור שתיקה.

"זה מה שאנחנו רוצים להיות?"

שיעור ראשון בהלכות יו"ש קיבלתי כשהופיע מולי רכב פלסטיני. כבישי הגדה הצרים מחייבים את שני כלי הרכב לסטות קצת ימינה, כדי לאפשר זה לזה לעבור. אך כשהתכוונתי לעשות כך, עצר בעדי אפי. "אתה הבוס, אתה נשאר על הכביש והוא יורד לגמרי". השיעור נמשך. עוד כמה מאות מטרים, והוא קרא "עצור!". מקרר ישן היה  מוטל בסמוך לכביש, ואפי חשד שזהו מטען צד. "נקרא לחבלנים?", הצעתי, אבל הוא חייך לשמע תמימותי. "תיכף תראה איך מטפלים בזה". מכונית פז'ו ישנה הגיעה ממול והוא סימן לה לעצור. היו אלה פועלים שחזרו מעמל יומם בישראל. אפי ציווה על אחד מהם לפתוח את המקרר, וזה סירב. התפתח ויכוח, שבו צפיתי ממרחק, ממשיך לדבוק בהבטחתי שלא להתערב. אז יצא מהפז'ו פועל אחר, מבוגר יותר, ופתח את דלת המקרר. התכווצתי במושבי בג'יפ, לא רק מפחד אלא בעיקר מבושה.

עד מהרה התברר לי כי הצנחנים הם עוד הטובים שבינינו. לפני רמאללה, התגלתה במרחק משאית שחנתה בצד הדרך. כשהתקרבנו, ראינו כי היא עמוסה בכלובי עופות, וכי נהגה יושב לידה על הקרקע, כשראשו מורכן. שלחנו חייל דובר ערבית לבדוק מה קרה, והוא חזר מגחך: "גולני בשטח". הסתבר כי חיילי גולני עצרו את המשאית, ועם קתות הרובים פצפצו ראשי תרנגולות שהציצו מהכלובים "כי הן סירבו לשיר את 'גולני שלי'", כך נאמר לנו. בלילה טילפנתי לפיקוד מרכז וניסיתי להגיע למישהו שיוכל לשים קץ לתופעות שכאלה. מישהו אכן הבטיח לטפל בתלונה שלי, וניתק. בשטח לא נראה שהתרשמו במיוחד מאיגרתו של הרמטכ"ל, שאסר על "התעללות, השפלה וביזוי".

מפלגת הפלוגה התמקמה בבית־ספר באחד הכפרים. על הלוח התנוססה רשימה של מבוקשים שהוטל עלינו לתפוס, ועל הכיסאות הכיסאות  הקטנים של הילדים ישבו חיילים, עישנו ושתו קפה. על הרצפה התגוללו מחברות של התלמידים שכבר חודשים רבים לא פקדו את בית הספר. העצורים הובלו אל כיתה מרוחקת, ורק מאוחר יותר למדתי כי לפני שנמסרו לידי השב"כ, חיילי המפקדה נהגו במקרים שכאלה להפליא בהם את מכותיהם.

בלילה הבא יצאנו למבצע של לכידת מבוקשים. התקרבנו אל הכפר בדממה, הקפנו את הבתים, ואז פרצנו פנימה. נשים צעקו, ילדים מבוהלים צרחו, ואבות מושפלים ניסו לשווא לשמור על חזות של מכובדות וסמכות בזמן שזרענו מהומה בביתם. באחד הבתים לכד את עיני אבי המשפחה. לפתע הוא אמר לי בעברית: ”למה ככה? למה אתם לא דופקים בדלת כמו בני אדם?"

אחרי שבוע כבר התרגשתי פחות, אבל תהיתי: מה קורה לחיילים המשרתים שלוש שנים בשטחים? שנים מאוחר יותר, אלוף פיקוד המרכז לשעבר, גדי שמני, עתיד להתוודות כי "הבאנו את הכיבוש לרמה של אמנות. אנחנו אלופים בזה". לזכותו, הוא הוסיף אחר־כך: "אני שואל את עצמנו, זה מה שאנחנו רוצים להיות?"

"זה לא שיקול"

אמרתי לה שאני לא יכולה יותר, שהוא מתעלל בי נפשית ולעתים גם פיזית וגם
כלכלית, שהוא מותיר אותי מתוסכלת רגשית, מינית, שהוא עסוק במשחקי שליטה, ועושה כל מה שהמדריך אומר לו – גם כאשר מדובר בסטיות או בפסיכוזות.

"אני רוצה להתגרש", אמרתי אחרי ששטחתי בפניה את קורותי, מצפה שהיא תבין ללבי ותתמוך בי.

"מאמי'לה שלי", היא ליטפה את שערי. "את תאבדי את הילדים, ברגע אחד. ולא רק אותם – את תאבדי גם את המשפחה שלך, אותנו. אף אחד לא ידבר איתך, אף אחד לא יעזור לך. את מכירה את המשפחה שלו, אין לך סיכוי מולם".

"אבל הוא מתעלל בי," התחלתי לבכות.

״אני מבינה, אבל זה לא שיקול", היא אמרה בקרירות.

"את אומרת שגם אתם לא תתמכו בי אם אעשה את זה?" ניגבתי את דמעותי והבטתי בפניה הקפואות.

"אני אומרת שלא יהיה לנו מה לעשות, ושאם את מתכננת להרוס את החיים שלך, של הילדים שולחים שלך, לא תהיה לנו ברירה אלא להתרחק", היא הסבירה. "למה את כל כך אנוכית וחושבת רק על עצמך? יש לך משפחה שלמה שתיהרס. אני מבינה שלא טוב לך, אבל אני בטוחה שאפשר לעבוד על זה. תעבדו על זה עם מי שצריך ואיך שצריך והכול ישתפר. לשבור את הכלים זו לא אפשרות מבחינתי, לא אפשרות בכלל. תעשי עם זה מה שאת רוצה".

הבנתי שזה אני נגד העולם.

איזו הפתעה…

המילים הראשונות שאמר לי היו: "דוקטור בלום, אני מניח?"

"נעים מאוד."

"דוקטור בן־ציון נתניהו."

כן, הוא התעקש להקפיד על תארים בתחילה וכן, הוא לא הסיר את כסייתו המוכית כדי ללחוץ את ידי. מבטאו היה חזק משציפיתי; מבטא מחורק שיניים, אך אחר כך היה לי הרושם שהוא העצים אותו בכוונה: בן־צייייון.

"אתה יכול לקרוא לי רובן. או רוּבּ," אמרתי, והוספתי בעברית: "שלום." עמדתי על שלג שמתחתיו אולי המדרכה ואולי החצר, אין לדעת, והוא כיווץ את שפתיו והנהן במחשבה, כאילו לא זיהה את מילת הברכה, או כאילו החליט להסכין איתה.

"שלום, רוּבּ." הובלתי את האיש במעלה השביל המכוסה שלג דק אל הבית, ובעקבותינו אשתו וילדיו שהוא עדיין לא הציג.

רק אחרי שעלו למרפסת הכניסה ונכנסו הביתה אמרה האישה המוצקה, המתולתלת: "שמי צילה," אבל היא אמרה את הדברים כשמבטה נעוץ בבעלה, והוא אמר לי: "שמה צילה, אשתי," ואני הושטתי יד וצילה אחזה בה ומשכה אותי אליה והגישה לי לחי. נישקתי את הלחי. היא הגישה לי את הלחי השנייה. נישקתי גם אותה. לחייה היו קרות.

אדית׳ עלתה מהתרעננותה ובאה לומר שלום בבוהק שיניים. "וצילה, בן־ציון, תכירו, זאת אדית׳," ואדית׳ אמרה, "איזה יופי… הבאתם את הילדים… איזו הפתעה נחמדה, רובן לא הזכיר ילדים… בואו, ילדים, תנו לי את המעילים…"

הילדים והוריהם השילו את עורותיהם הזהים, מעילים, כפפות וצעיפים, ערמו אותם והפכו את אדית׳ למתלה מעילים.

"אם לא אכפת לכם" – קולה היה ציוץ מעומעם מתחת לשכבות – "לחלוץ בבקשה נעליים?" אבל ההורים כבר חלפו על פני השטיחון הפנימי בלי לנגב אפילו את רגליהם והמשיכו הלאה לחדר המשפחה, מבוססים בשלג על רצפות העץ, ושלוליות נקוו על הפרקט.

הנערים פצחו בצווחות. התברר שהגבוה מבין השלושה הבריח פנימה כדור שלג ועכשיו היה עסוק בתחיבתו לכל מקום שהצליח בבגדיו של הילד האמצעי, בחולצה, במכנסיים, בתוך רצועת הגומי של תחתונים משוכים. צילה גערה בהם בעברית בשעה שהאמצעי רדף אחרי הגדול סביב הפסנתר והצעיר געה. עוד שלג נמס על הרצפה, טביעות נעליים נספגו בַּכמו־ערבסקות של השטיח הכמו־פרסי ואדית׳ ניסתה שוב: "סליחה, אם אפשר? הנעליים? מצטערת, אנחנו מנהלים פה בית די אסייתי."

צילה אמרה שוב משהו, משהו שנשמע חטוף מכדי להיות תרגום, מילה בודדת דחוסה בקוצר רוח ובצפיפות, בהטיות זמן, גוף ומין, וכל הילדים קפאו בבת אחת וצנחו במקומם, שני הבוגרים על השטיח, הצעיר על הפרקט, והתחילו למשוך את שרוכי הנעליים הקשורים מדי.

"גם ההורים, אם זה לא קשה," אמרה אדית׳ לצילה ולנתניהו, ואלה החליפו מבט תמה ואז התיישבו על הסתרגש לחלוץ את נעליהם גם הם. איש מבני המשפחה, נוכחתי אז, לא נעל מגפיים או ערדליים או נעליים קרובות לחורפיות: נתניהו היה בנעלי עור פשוטות, צילה בנעליים שטוחות והילדים בנעלי התעמלות זולות מבד.

גרביה של צילה היו ספוגי מים, ובאחד מגרביו של נתניהו היה חור שבוהן גדולה ביקעה באמצעות ציפורן מסוקסת ולא קצוצה. צילה הושיטה את הנעליים שלה ושל בעלה לאדית׳, וזו הלכה ללקט את נעלי הילדים. כשכל נער מסר את נעליו, צילה נקבה בשמותיהם: הבכור יונתן, השני בנימין והשלישי עִדו, ואדית׳ אמרה: "תודה, יונתן, תודה, בנימין, תודה, קידו," וצילה אמרה "עִדו", ואדית׳ אמרה "קידו," והילדים הגדולים יותר צחקקו והטיחו בבן הזקונים מלל עברי כלשהו שבסופו המילה "קידו".

כשאדית׳ הניחה את נעליהם לייבוש על המחצלת, צילה אמרה שהם בני שלוש עשרה, עשר ושבע בהתאמה, ואני זוכר ששמתי לב לריווח וחשבתי שזה בערך הדבר היחיד שמסודר וממושמע בהם – ב"יאהוז" האלה, כפי שמייד התחלתי לקרוא להם בראשי; חבורת נתנ־יאהוז פרועים שהתפרצו לתוך ביתנו והרטיבו את הרצפה בשלג ועכשיו שוב היו על רגליהם והסתובבו בחדר המשפחה כאילו בחנו אותו לקראת פריצה; יונתן ובנימין סקרו את לזבז האח, בחנו את ספינות המייפלאואר והספידוול בבקבוקים, התעסקו בצעצועי הפח הנמתחים בדמות אלכסנדר המילטון וארון בר וערמו על כפות מאזני הפיוטר העתיקים משקולות רבות מדי שלא הפסיקו ליפול ברעש. עִדו הסתובב בין רגליהם, חיטט בכני העצים וחפר באח, ואז שפשף את פניו ומרח עליהם אפר.

"רובן," אמרה אדית׳, "נצטרך עוד כמה כיסאות… כדור הארץ לרובן בלום: תצטרך להביא כמה כיסאות מחדר האוכל." אולי צילה לא הבינה נכון, ובכל מקרה היא אמרה לבנים משהו שפירושו ודאי היה להתיישב, והם רצו לחפש עמדות; יונתן ובנימין לקחו את כיסאות השייקר העדינים שמול הסתרגש לפני שאדית׳ או אני הצלחנו לעצור בעדם.

עִדו נטול הכיסא ניסה לטפס על ברכיו של יונתן אך נדחף משם, ואז ניסה לטפס על ברכיו של בנימין אבל נדחף גם משם, בטלטלה מדאיגה של נגרות שייקרית ומקלעות מושב, ועִדו – שנפל לארץ בקרבה מסוכנת לשולחן־המגש של צ׳יפנדייל – זחל משם, קינח את לחלוחית פרצופו המושחר בפינת הסתרגש והצטנף בין הוריו.

הלכתי לחדר האוכל, הבאתי מהשולחן שניים מכיסאות האלומיניום המוצקים, הצבתי אותם בשולי הקבוצה, התיישבתי באחד מהם וניסיתי לחשוב מה הדרך המנומסת ביותר לגרום לנערים הגדולים להחליף כיסא.

"הכנתי קצת כיבוד," אמרה אדית׳, "יש הרבה מאפים מלוחים, אבל כנראה כדאי שאביא משהו מתוק לילדים?"

צילה לא הגיבה, רק המשיכה ללטף את ראשו של הילד מושחר הפנים הצורח, אז אדית׳ ניסתה שוב, "תתנגדי שאגיש לבנים שלך קצת סי־או־או־קיי־אַיי־אִי־אס?"

צילה, מבולבלת, חזרה על האותיות, "סי־או־או־קיי," אבל יונתן קטע את אימו: "קוקיס, היא מאייתת עוגיות." הוא אמר לאדית׳: "אנחנו יודעים אנגלית." בנימין אמר: "אנחנו לא אידיוטים." "ומה לגביו?" אמרה אדית׳ לעִדו, "מה לגביך?" "הוא כן אידיוט," אמר יונתן. "נכון, עִדי? אני צודק? עִדי, אתה אידיוט שלא יודע אנגלית?"

עִדו, קולו מעובה ממשיכת אף, שלח ידיים אל אימו ואמר: "קוקיס." צילה הניפה את עִדו, רחרחה אותו ואז השכיבה אותו על שולחן המגש, ובלי לפרוש מגבת הסירה את מכנסיו במשיכה וקילפה מעליו את החיתול.

"הבנים יכולים לאכול הכול," אמרה כמדברת אל הגוש. "האמת היא שהוא כבר לא צריך את הפמפרס האלה, רק בלילות וכשיש לנו נסיעה ארוכה."

אדית׳, עצומת עיניים, נעלמה אל המטבח. כשצילה חילצה מתיקה גליל נייר טואלט וניגבה את עִדו, שאלתי: "בני, יוני – רוצים להחליף כיסאות?" אבל בנימין היה רכון מעל למערומיו החיוורים של אחיו הצעיר ונדנד את הפין שלו.

צילה סילקה את ידו בחבטה ועִדו יילל. "עוגיות קקי שוקולד צ׳יפס," אמר בנימין והצביע לתוך החיתול, "עוגיות קקי פאדג׳ בראוניז שוקולד צ׳יפס."

"זה לא קקי," הודיעה לי צילה, "זה פיפי… פּיש…" "שתן," אמר יונתן וקטף עלה כותרת מפרח חלבלוב.

"ומי זאת?" שאל נתניהו, הצביע על תצוגת הדיוקנאות המשפחתיים מכולבו סירס על השידה, הרים אחד ובחן אותו. "הבת שלך?"

"ג׳ודי. ג׳ודית׳."

"יהודית."

"היא בבית הספר כל היום, תיכון, אני חושש שתפספסו אותה."

"זה השם העברי, יהודית, שהספר שלה נכלל בביבליה של הגויים אבל לא נכנס לתנ״ך מטעמי התחסדות. יהודית, הגיבורה היהודייה, מפתה את המצביא האשורי הולופרנס, מאכילה ומשקה אותו לשוכרה, ואז היא לוקחת סכין ועורפת את ראשו."

"היא נקראת על שם סבתא של אדית׳, אשתו של סוחר דגנים מטְרִיר, שנעשה מוכר רוכסנים ברחוב 34."

נתניהו החזיר את התמונה לשידה והשעין את ג׳ודי, את אדית׳ ואותי במהופך על המנורה.

"עִדו היה נביא שכתב ספרים שאנחנו יודעים שהתקיימו, אבל עכשיו הם אבודים. ויונתן הוא יהונתן, ובנימין הוא בנימין. את אלה אתה בוודאי מכיר מהתנ״ך הקנוני."

צילה הושיטה לו את החיתול המכודרר, אך הוא לא לקח אותו. הוא רק אמר: "יוני, ביבי ועִדי… אני מקווה שלא אתחרט שהבאתי אותם איתי…"

קישור לטור על הספר הנתניהוז

"הייתי רוצה לא לשאול "ברצינות?! מה שקרה פה זה אמיתי?!"

יש להקליק על התמונה פעמיים כדי לקרוא בנוחות

ואולי הוא חזר רק כדי לחזות בכישלונה של ישראל

עם מותו של ז׳בוטינסקי איבד נתניהו את פטרונו. הוא מצא את עצמו נטוש בארץ זרה, ובפלשתינה חיכה לו רק גינוי. באותו זמן, אירופה בערה. נתניהו הסתגר בעבודתו האקדמית והצליח להשלים את הדוקטורט שלו במין סמינר רבנות קטן ומוזר בפילדלפיה, שמטרתו להכין רבנים קטנים ומוזרים להוביל את "בתי הכנסיות" שלכם.

אתה מן הסתם יודע יותר ממני על זה. אבל שווה בנפשך! בזמן הטרגדיה הגדולה ביותר שאירעה לעמו, בן־ציון נתניהו לא היה באירופה ולא בפלשתינה אלא בפילדלפיה, פנסילבניה, וכתב על ספרד בימי הביניים! כתב על האינקוויזיציה בזמן השואה… כתב על כישלונם של יהודי חצי האי האיברי להציל את עצמם כייצוג לחוסר יכולתו שלו להציל את יהודי אירופה… איזה טירוף!

אחרי המלחמה, מה הוא יכול להרגיש? אפילו אחרי שהשלים את הדיסרטציה, מה הוא יכול לחגוג? בוודאי לא את כינונה של מדינה יהודית, מאורע שיריביו טענו שהוא ניצחון אך בא במחיר מיליוני הרוגים. מדינה שלא נלקחה אלא ניתנה, לא מרצון טוב אלא מתוך רגשי אשם, בתור פיצוי על אסון.

מבחינתו הייתה זאת מדינה שבראשיה פשרנים, ותרנים, גלגולים ספק־יהודים של נוויל צ׳מברליין: בן גוריון, ויצמן, אנשים שירקו על קברו של ז׳בוטינסקי ואפילו לא אפשרו לגופתו לחזור לישראל מקברו שבאדמת לונג איילנד.

שום רוויזיוניסט לא הוזמן לקחת חלק בממשלה הישראלית החדשה. לתנועה לא הייתה השפעה בכנסת. עכשיו הייתה רק ציונות אחת, ורביזיה לה אַיִן. למרות הכול, נתניהו חזר הנה – הוא נאלץ לחזור הנה, למרות הכול, כדי למצוא תפקיד פוליטי, תפקיד צבאי, תפקיד מודיעיני, כל תפקיד שיהיה, אפילו באקדמיה.

ואולי הוא חזר רק כדי לחזות בכישלונה של ישראל. אבל כמובן, היא לא נכשלה. עד היום. ועם זאת, נתניהו המשיך בשלו, חיכה כמעט עשור שמישהו, לא משנה מי, יחזיר אותו מן הכפור.

הוא היה היסטוריון שנשמט מן ההיסטוריה, צאצא של רב־דיפלומט מתוסכל שנמחק בעצמו מדברי ימי המדינה. מצב טרגי. אם לפני כן עמיתים מהאוניברסיטה התחמקו מנתניהו בשל דעותיו הפוליטיות, עכשיו הם התחמקו ממנו בשל הטרגדיה שלו. בשל המרירות שלו, הטינה, הזעם. אני מודה ומתוודה שגם אני התחמקתי ממנו. לא הייתה ברירה.

קישור לטור על הספר הנתניהוז

"הכול היה לנצח – עד שזה נגמר"

תולדות העולם הן למעשה סיפור של תהפוכות בלתי פוסקות. אומות ואימפריות עולות ונופלות. לפעמים הן מובסות מבחוץ, לפעמים הן קורסות מבפנים. לרוב זהו שילוב של השניים.

כמעט תמיד זה קורה בהפתעה גמורה.

האנתרופולוג אלכסיי יורציק היטיב לבטא את הלך הרוח הרווח בקרב מי שגדלו בברית המועצות של שנות השמונים בכותרת ספרו הכול היה לנצח עד שזה נגמר.

שינויים חיוביים יכולים לקרות, והם אכן קורים, ואף שתמיד פועלות גם נסיבות היסטוריות קונטינגנטיות, בסופו של דבר בני אדם שפועלים יחדיו הם אלה שמעצבים את ההיסטוריה.

"לעולם אל תפקפקו בכך שקבוצה קטנה של אזרחים חושבים ומחויבים יכולה לשנות את העולם", כך מתחיל ציטוט המיוחס לאנתרופולוגית מרגרט מיד. "בעצם, זה הדבר היחיד שאי־פעם שינה אותו".

כמובן, לא תמיד השינוי מתרחש לטובה, כפי שגילו יורצ'ק ורבים מעמיתיו במזרח אירופה. נסיגה אינה נדירה יותר מקדמה, ואולי זאת הסיבה לכך שכל כך הרבה אנשים דבקים במצב הקיים. אבל הניסיון לדרוך במקום ולהישאר בן מקל על אלו שמנסים למשוך אותנו לאחור ומאפשר להם להצליח. רק תנופה חזקה קדימה יכולה להציב משקל נגד לכוח המשיכה של אלה שמקווים לחזור לנורמות החברתיות של העבר.'

האם יש די במודעות חברתית

אזרחים טובים יותר, בעלי מודעות חברתית ואמפתיה לזולת, הם לא בהכרח אזרחים דמוקרטיים יותר. […] מדען המדינה קליף זוקין תיאר את המגמה המעורבת הזאת כ"התרחבות הפער בין המרכיב האזרחי בחייהם של צעירים לבין המרכיב הפוליטי".

צעירים נוטים להתנדב יותר בקהילה, אך להיות מעורבים פחות בזירה הפוליטית. הם אורזים ארגזי מזון לנזקקים, אבל אינם שואלים את עצמם כיצד ניתן לצמצם
את העוני; מסייעים לילדים ממעמדות נמוכים בלימודים, אבל אינם מפתחים עמדה ערכית התומכת בשוויון.

טעויות מדעיות והשפעתן על החברה

המדענים במערב יצרו תרבות אינטלקטואלית שהתבססה על ההנחה כי לטעות להאמין בדבר שאינו קיים חמור יותר מלא להאמין במה שכן קיים. עמדות אלה קרויות טעויות מסוג ראשון וטעויות מסוג שני, בהתאמה והמדענים אף ניסחו הנחיות כיצד להימנע מטעויות מן הסוג הראשון כמעט בכל מחיר. מדען אחד כתב: "טעות מן הסוג הראשון נחשבת לרוב חמורה יותר מן הסוג השני, ולכן חשוב יותר להימנע ממנה".

מדען אחר טען כי טעויות מן הסוג השני אינן טעויות כלל אלא רק הזדמנויות שהוחמצו.

לכן אף שהיה ברור כי דפוסי מזג האוויר השתנו, התעקשו מדענים רבים באותה העת כי אי אפשר לייחס בוודאות את השינויים האלה לפעולות האדם. אפילו כאשר החלו אזרחים מן השורה להבין שיש קשר בין הדברים, המדענים שחקרו את הנושא לקשר ביץ הדברים.

יתרה מזו, מנהיגים פוליטיים השתכנעו שיש די זמן כדי לפעול בנושא, אף שלא היה כך בפועל. אין צורך להרחיב על האירוניה שבאמונות הללו; המדענים החמיצו את ההזדמנות החשובה ביותר בהיסטוריה של האנושות, והנזקים שנגרמו כך היו חמורים, אם לא מן החמורים ביותר.

האם פוגעים יכולים לשלוט במעשיהם?

שאלה נוספת שמעסיקה אותי לא מעט היא שאלת המודעות בזמן אמת. האם אבא היה מודע לכך שהוא גורם לנו סבל, ואולי אפילו שאב הנאה מהדבר, או שהיה כל כך מרוכז בעצמו ובצרכים שלו, כל כך חולה ומשוקע במחלה שלו, שלא הבחין בסבל שהוא גורם לנו? שאלה זו היא משפטית בטיבה ואני יודעת היטב מדוע אני שואלת אותה. ליחס הנפשי של אבא למעשים שביצע – אדישות, מודעות או כוונה – יש משמעות לעניין מידת האחריות והאשמה שניתן לייחס לו.

ועוד שאלה שאי אפשר לשאול מבלי להרגיש חלחלה: האם המעשים המיניים שעשה היו לצורך סיפוק מיני או שהיו רק אמצעי להשגת שליטה. לצד כלית האמצעים שעמדו לרשותך? מה היינו אנחנו עבורו?

תשובות אין, ובין כה וכה, המציאות עגומה. אין דרך טובה לצאת כזה.

דבר אחד אני יודעת, והוא משמש עבורי נקודת אחיזה – מחוץ לבית, במיוחד במסגרת תפקידו כמנהל בית ספר, אבא לבש דמות שונה. ידע לכבד גבולות והקפיד על התנהגות ייצוגית ומנומסת. הוא ידע שאת מה שעשה בבית, באין רואה, הוא לא יכול לעשות בחוץ.

 חיים נחמן ביאליק, "תוספת למגילת רות"

א    
עָרְפָּה וְרוּת הַמּוֹאֲבִיוֹת אֲחָיוֹת בְּנוֹת אָב אֶחָד הָיוּ, בְּנוֹת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב, וּשְׁתֵּיהֶן נְעָרוֹת יְפֵהפִיּוֹת וְנֶחְמָדוֹת לְמַרְאֶה, בְּנוֹת בִּקְעָה וַעֲרָבָה; וַתְּהִי עָרְפָּה הוֹלֵלָה וְסוֹרֶרֶת וְעַזַּת־נֶפֶשׁ מֵעוֹדָהּ כְּבִכְרָה קַלָּה, וְרוּת הָיְתָה תַּמָּה וּצְנוּעָה וַחֲרֵדָה כְּאַיֶּלֶת הַשָּׂדֶה.

וְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָּב אִישׁ בָּרִיא וּכְבַד־בָּשָׂר וּשְׁמַן־מַפְרֶקֶת כְּתוֹא הַבָּשָׁן, כִּי הָיָה מוֹשָׁבוֹ בְּמִשְׁמַנֵּי אָרֶץ, עִשְּׂבוֹת עַרְבוֹתָיו גָּבְהוּ כְּקוֹמַת אִיש וּלְעַשְׁתְּרוֹתָיו אֵין קֵצֶה. וַיַּעֲבוֹד אֶת כְּמוֹשׁ אֱלֹהָיו בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וַיַּעֲרֹף לוֹ מִמִּבְחַר אֵילָיו וְעַתּוּדָיו, וַיַּכְבֵּד יָדוֹ עַל בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שְׁכֵנָיו וַיָּצֵר לָהֶם בְּכָל־שַׁעֲרֵיהֶם; וּבְכָל־זֹאת יָרֵא בְסֵתֶר לִבּוֹ גַם אֶת־אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן כָּבוֹד לִשְׁמוֹ, כִּי אָמַר: מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי גַּם אֱלֹהֵי הָעִבְרִים אֱלֹהִים וְיָדוֹ גְדוֹלָה וַחֲזָקָה.

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיְהִי רָעָב בִּיהוּדָה, וּבְמוֹאָב הָיָה לָחֶם. וַיָּבֹא מִבֵּית־לֶחֶם יְהוּדָה אִישׁ אֶפְרָתִי, וּשְׁמוֹ אֱלִימֶלֶךְ, לָגוּר בִּשְׂדֵה מוֹאָב, הוּא וְאִשְׁתּוֹ הַנְּדִיבָה נָעֳמִי וּשְׁנֵי בָנָיו הָרַכִּים מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן. וַיַּחְמֹל עֶגְלוֹן על הָאֶפְרָתִים וְלֹא הֵרַע לָהֶם, וְגַם מָקוֹם לָגוּר נָתַן לָהֶם בִּקְצֵה נַחֲלָתוֹ, וַיָּגוּרוּ בִּשְׂדֵה מוֹאָב.

וַיָמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי בְּאֶרֶץ מְגוּרָיו, וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה וּשְׁנֵי בָנֶיהָ בְכֹבֶד אֶבְלָם וִיגוֹנָם עַל אַדְמַת נֵכָר. וַיַּרְא עֶגְלוֹן אֶת בְּנֵי הָאֶפְרָתִי הָרַכִּים וְהָעֲנֻגִּים כִּי טוֹבִים הֵם, וַיִּתֵּן לָהֶם אֶת־שְׁתֵּי בְנוֹתָיו לְנָשִׁים, וְגַם לְאִמָּם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָם, וַיִּשְׂמַח עַל דָּבְקוֹ בְזֶרַע יְיָ.

אַךְ אֱלֹהִים לֹא אָמַר לַדֶּבֶק טוֹב, וַיִּמְנַע מִשְּׁתֵּי הָאֲחָיוֹת פְּרִי בָטֶן. וַתֵּשַׁבְנָה הַנְּעָרוֹת נָכְרִיוֹת וַעֲגוּמוֹת־נֶפֶשׁ בְּבֵית חֲמוֹתָן הָאַלְמָנָה, וַיִּכְלוּ יְמֵיהֶן בְּאֶפֶס שָׂשֹׂון. וּמַחְלוֹן וְכִלְיוֹן גַּם הֵם לֹא הִתְנַחֲמוּ בִנְשֵׁיהֶם אַחֲרֵי אֲבִיהֶם, וְלֹא יָדְעוּ חֶמְדָּה, וַיִּהְיוּ כָל־הַיָּמִים כִּשְׁנֵי פְרָחִים מִתְעַלְּפִים בְּחַרְבוֹנֵי קַיִץ, וּמִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים מֵתוּ שְׁנֵיהֶם בְּיָגוֹן חֲרִישִׁי, וַתִּקְבְּרֵם אִמָּם בַּשָּׂדֶה עַל־יַד קֶבֶר אֲבִיהֶם, אֶחָד מִזֶּה וְאֶחָד מִזֶּה. וַיַּרְא עֶגְלוֹן כִּי נִתַּק הַקֶּשֶׁר, וַיַּכְבֵּד עוֹד אֶת־יָדוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּצַר לָהֶם מְאֹד, וַיְמִיתֵהוּ יְיָ בְּיָד אֵהוּד בֶּן־גֵּרָא, אֲשֶר שָׁפַט אֶת־יִשְׂרָאֵל בַּיָּמִים הָהֵם.

וְנָעֳמִי נִשְׁאֲרָה מֵאִישָׁהּ וּמִשְׁנֵי יְלָדֶיהָ, וַתֹּאמַר: “מִי־לִי עוֹד פֹּה וּמַה־לִי פֹה?” וַיְהִי בְשָׁמְעָהּ כִּי פָקַד יְיָ אֶת־עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם, וַתָּקָם וַתֵּצֵא מִשְּׂדֵה מוֹאָב לָשׁוּב אַרְצָה יְהוּדָה. וְלֹא אָבְתָה רוּת לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי חֲמוֹתָה, כִּי נָגַע יְיָ בְּלִבָּהּ; וַתַּעֲזֹב אֶת־עַמָּהּ וְאֶת־אַרְצָהּ, וְאֶת־מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת־אֱלֹהֶיהָ, וַתֵּלֵךְ עִם חֲמוֹתָהּ אַרְצָה יְהוּדָה, וְעָרְפָּה שִׁלְּחָה אֶת חֲמוֹתָהּ עַד גְּבוּל הַשָּׂדֶה וַתִּשַּׁק לָהּ, וַתָּשָׁב אֶל בֵּית אִמָּהּ כִּנְעוּרֶיהָ.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר פְּלִשְׁתִּי עַל שְׂדֵה מוֹאָב, וְהַפְּלִשְׁתִּי אִישׁ מִדּוֹת וְגֶבֶר חֲלָצַיִם, מִילִידֵי הָרָפָה, וְהוּא לָבוּשׁ מַדִּים וְתָפוּשׂ נֶשֶׁק וּכְלֵי מָוֶת מִכַּף רֶגֶל וְעַד קָדְקֹד, כֻּלּוֹ בַרְזֶל וּנְחשֶׁת, כִּי גִבּוֹר מִלְחָמָה הוּא. וַיָּסַר הָעֲנָק אֶל בֵּית עָרְפָּה וַיָּלֶן שָׁם לָיְלָה. וַתֵּרֶא אֶת־כֹּחוֹ וְאֶת־גָּבְהוֹ וְאֶת־הֲדַר מַדָּיו וְנִשְׁקוֹ וַתִּצָּמֶד־לוֹ, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבָהּ הֶעָרֵל הַפְּלִשְׁתִּי גִתָּה עִירוֹ כַּאֲשֶׁר יֵלֵךְ הַכֶּלָב אַחֲרֵי אֲדוֹנָיו.


ב
וְרוּת בָּאָה לַחֲסוֹת תַּחַת כַּנְפֵי אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל וַתֵּשֶׁב אֶת־חֲמוֹתָהּ בְּבֵית־לֶחֶם יְהוּדָה, וּבְעָנְיָהּ יָצְאָה לְלַקֵּט בִּשְׂדֵה בֹּעַז בֵּית־הַלַּחְמִי, לְהַחֲיוֹת נַפְשָׁהּ וְנֶפֶשׁ חֲמוֹתָהּ. וּבֹעַז אִישׁ נַחֲלָה וָהוֹן, גֶּבֶר־חֲמֻדוֹת וּנְדִיב־עָם, מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּמוֹדָע לְנָעֳמִי. וַיַּרְא אֶת־הַנַּעֲרָה בְלַקְּטָהּ וַיַּכֵּר אֶת־תֹּם דְּרָכֶיהָ וְאֶת־טֹהַר רוּחָהּ וַיְבִיאֶהָ אֶל בֵּיתוֹ וַיִּקָחֶנָּה לוֹ לְאִשָּׁה; וְלִתְקוּפַת הַיָּמִים יָלְדָה לוֹ בֵן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ עוֹבֵד. וַתִּדְבַּק רוּת בְּזֶרַע עַם קָדוֹשׁ וְטָהוֹר עַד עוֹלָם, כַּכָּתוּב בִּמְגִלַּת רוּת. וַתִּזְקַן רוּת וַתִּשְׂבַּע יָמִים וְהִיא עוֹדֶנָּה דְשֵׁנָה וְרַעֲנַנָּה, וְיָדֶיהָ לֹא יָגְעוּ מִזְּרֹעַ צְדָקָה וָחֶסֶד וְרַחֲמִים עַל כָּל־סְבִיבוֹתֶיהָ. וַתֵּרֶא בְנֵי־בָנִים וּבְנֵי שִׁלֵּשִׁים לְבֹעַז אִישָׁהּ, כֻּלָּם גִּבּוֹרֵי־חַיִל וְיִרְאֵי־אֱלֹהִים. וּבְאַחֲרִית יָמֶיהָ יֻלַּד עַל בִּרְכֶּיהָ בֶּן־זְקֻנִים לְיִשַׁי בֶּן־בְּנָהּ, וַיִּקָּרֵא שְׁמוֹ דָּוִד. וַיִּגְדַל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ אֱלֹהִים, וַיְהִי אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה־עֵינַיִם וְטוֹב־רֹאִי, אַמִּיץ רוּחַ וּנְבוֹן־דָּבָר. וַיְלַמֵּד אֶצְבְּעוֹתָיו לַכִּנּוֹר וַיְהִי נְעִים זְמִירוֹת וּמֵיטִיב נַגֵּן, וּבִרְעוֹתוֹ בְצֹאן אָבִיו נִלְחַם בִּגְבוּרָה אֶת חַיַּת־הַשָּׂדֶה, וַיַּךְ אֶת־הָאֲרִי וְאֶת־הַדֹּב, וַיַּצֵּל מִפִּיהֶם טָרֶף; וַיִּמָּלְאוּ הֶהָרִים תְּרוּעַת שִׁירָיו הַמְּתוּקִים וְשָׁמִַיִם וְאָרֶץ רָווּ זְמִירוֹתָיו.

וְעָרְפָּה בָלְתָה מִזֹּקֶן בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִים, וַתְּהִי הוֹמִיָּה וְסוֹרָרֶת, וַתֵּשֶׁב הַבָּלָה כָּל־הַיָּמִים עַל אֵם הַדֶּרֶךְ וּבְרֹאשׁ נְתִיבוֹת כְּאַחַת הַנְּבָלוֹת וְהִיא טֹוָה פִשְׁתִּים וְתֹמֶכֶת פָּלֶךְ. וַתֵּרֶא גַם הִיא בְנֵי שִׁלֵּשִׁים לְבַעְלָהּ הָעֲנָק, אֶת־גָּלְיַת וְיִשְׁבִּי אָחִיו; וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים פֶּרַע, וַיִּהְיוּ פְרִיצֵי אָדָם, וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה, וַיִּלְבְּשׁוּ בַרְזֶל וּנְחֹשֶת כַּאֲבוֹתָם, וַיִּלְמְדוּ הֶרֶג וָרֶצַח מִנְּעוּרֵיהֶם, וּבְפָשְׁטָם בַּגְּדוּד וַיִּהְיוּ כִזְאֵבֵי עֲרָבוֹת וַיַּרְווּ אֶת־הָאָרֶץ דְּמָעוֹת וָדָם.

כָּעֵץ כֵּן פִּרְיוֹ וּפְרִי פִרְיוֹ, וְכֹחַ אָבוֹת בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם עַד עוֹלָם.


ג
וַיְהִי לִתְקוּפַת הַיָּמִים, וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ עוֹמְדִים עַל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים עַל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם. וַיֵּצֵא אִיש הַבֵּינַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת, וְכוֹבַע נְחֹשֶת עַל רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ, וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶת, וּמִצְחַת נְחֹשֶת עַל רַגְלָיו, וְכִידוֹן נְחֹשֶת בֵּין כְּתֵפָיו, וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל, וְנוֹשֵׂא הַצִּנָּה לְפָנָיו. וַיַּעֲמֹד הַפְּלִשְׁתִּי וַיְחָרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים.

הוּא גָּלְיַת הַפְּלִשְׁתִּי מִגַּת, בֶּן־שִׁלֵּשִׁים לְעָרְפָּה.

וּמִמַּעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל יָצָא לִקְרָאתוֹ נַעַר אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה־עֵינַיִם וְטוֹב־רֹאִי, לֹא נֶשֶׁק לוֹ וְלֹא מַדִּים, אֵין בְּיָדוֹ בִלְתִּי אִם מַקְלוֹ וְקַלְעוֹ וַחֲמִשָּׁה חַלֻּקֵּי אֲבָנִים בְּיַלְקוּטוֹ וְשֵׁם אֱלֹהִים חַיִּים עַל שְׂפָתָיו.

הוּא דָוִד הָרֹעֶה מִבֵּית־לֶחֶם, בֶּן־שִַלֵּשִׁים לְרוּת.

שְׁנֵי צֶאֱצָאֵי הָאֲחָיוֹת הַמּוֹאֲבִיוֹת, עֲנָק פְּלִשְׁתִּי וְנַעַר עִבְרִי, הִתְיַצְּבוּ בַגַּיְא הָאֶחָד מוּל רֵעֵהוּ, וּמַשְׂטֵמַת מָוֶת, מַשְׂטֵמַת גּוֹי וֵאלֹהָיו לְגוֹי וֵאלֹהָיו, בָּעֲרָה בְעֵינֵיהֶם.

תשרי תרצ"ד
מתוך פרויקט בן יהודה

Two women walking hand in hand on a dirt road at sunset in a rural landscape
נוצר באמצעות הבינה המלאכותית

תגובתו של משה דיין על "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין 15 במאי 1970 (היום לפני 56 שנים)

יאיר גרבוז, 4 במאי, 1984, עיתון דבר

"נאיבי לחשוב…"

דיפלומט זר שהיה בקיא בנבכי היחסים בין ישראל לשכנותיה ניסח באוזניי היכן לדעתו טעתה ישראל בכל הקשור לתמיכה הקטארית. לדבריו הדולרים נתפסו בירושלים כסידור קבוע במקום להחשיבם כמנגנון זמני בלבד, כפי שאכן היה מראשיתו. מדיניות אחרת, הוא הוסיף, אולי הייתה עוזרת לכם להגן על עצמכם ברגע האמת.

שאלתיו כיצד יכולנו להגן על עצמנו בשנים שלפני הטבח. ליזום מפת דרכים, הוא ענה. על יסוד הסכם הדולרים תבוא תוכנית לשיקום הרצועה בפיקוח הדוק ובמימון אזורי ובין-לאומי. היה עליכם לגייס את הרשות הפלסטינית ולא להרחיקה, ובעזרתה להפעיל לחצים פוליטיים וכלכליים על חמאס כדי להחלישה בהדרגה. אבל איש בישראל, הוא סיכם, לא חיפש פתרון פרט לדולרים, ואז באה חמאס ופוצצה את הכול.

תהיתי, האין זה נאיבי מצידו לחשוב שחמאס היו משתלבים מרצונם במשחק הפוליטי?

"נאיבי לחשוב שהם לא יתקפו אתכם אחרי כל השנים האלה."

"כוח לא מעורר סימפטיה"

בדרך כלל השתמש המוסד לעלייה ב' בספינות משא דולפות, שנקנו בזול באירופה, צוידו בחיפזון במאות ספסלי עץ ואוישו ברב־חובל זר ובמתנדבים יהודים חדורי מוטיבציה וחסרי מיומנות ימית.

הן שימשו לא רק להבאת יהודים לארץ ישראל, אלא גם להצגה דרמטית של הסיפור היהודי בפני העולם. המילה "עלייה" בעצמה היא סיפור בעל עוצמה, כזה שמוסיף נופך אצילי למציאות עלובה של בריחה ושל היעדר בית ושהופך קורבן לדמות פעילה.


באותה תקופה ידעה התנועה הציונית איך לבנות נרטיב רב־עוצמה שפונה גם לבני העם היהודי וגם לעמים אחרים – יכולת שתתפוגג בהדרגה בעשורים הבאים, ככל שמדינת ישראל תמצא את מקומה במציאות ותרכוש עוצמה מהסוג הרגיל.


עוד יותר משנזקקו לאנשים, החלוצים היו צריכים לגרום לעולם האדיש, העסוק בענייניו, להבין מה קורה ליהודים ומדוע נחוצה להם מדינה.

תמונות של ניצולים מגורשים בעיתונים וביומני חדשות עוררו סימפתיה כלפיהם ועוינות כלפי הממשל הבריטי בפלשתינה, שתועד בזמן שעצר באכזריות, בעזרת משחתות ושוטרים חמושים באלות, פליטים רזים להחריד והשיב אותם למקום שנמלטו ממנו.


כוח, כפי שישראל עצמה תלמד מאוחר יותר, לא מעורר סימפתיה. הטקטיקה של המוסד לעלייה ב' נשאה פירות כאשר אונייה הצליחה להגיע אל החוף ובכך המחישה את נחישותם של היהודים להגיע לארצם וסיפקה אנשים שיכולים לעבוד ולהילחם. אבל היא נשאה פירות גם כשהפליטים נתפסו ואולצו לחזור כלעומת שבאו, והכול
לעיני מצלמות.

שולמית הר־אבן, "כלי מלחמה"

מישהו מטלפן ואומר שהספר שכתבה פלונית הוא פצצה, ושהיא בכלל פגזית. מישהו נאנח ואומר על פלונית שהיא פצצת־מין, ואם הוא צריך, ככה, לשלוף מהמותן, הוא חושב שהבילוי במיטתה יהיה פיצוץ אמיתי, אולי אפילו אטומי, אבל בינתיים היחסים בשלב של יריות בחושך והוא עוד לא יודע אם פגע או פקשש.

עוד אנו תוהים אם לא רצוי היה לחפש אטמים לאוזנינו, וכבר בא זה ומספר לנו שהיה פיצוץ במו"מ, כיוון שמישהו פוצץ שם איזו פרשיה ישנה, מתוך רצון לטרפד את ההסכם ולחבל בו. וכיוון ששורר ערפל־קרב, המישרד מופצץ בפניות הציבור, ההסכם הוא כידוע פצצת־זמן, והנואם בהפגנה קלע בול בכל מלה כיוון שהמצב הוא חבית של חומר נפץ.

אנו יוצאים לרחוב, ושם יש ציבור המסתער על החנויות, כיוון שההסכמים נפרצו, והדו"ח האחרון שפורסם היווה מכת־מוות לכל התחזיות. האופוזיציה יצאה למתקפה, ואיש לא השמיע דעה אחרת, אלא הכל תקפו זה את זה בחריפות. תחת הסתערות זו, הוציא השר משרוולו (!) כמה פגזים נוספים, אבל בסך־הכל – כפי שאמר לפני זמן קצר קריין “מבט” (חי נפשי שכך אמר) – המפלגה שלו מנהלת קרב מאסף על נתח בעוגה. כיון שנותרו באמתחתה של מפלגה זו עוד כמה תותחים רציניים (…), עוד לא אבדה תקוותה לכבוש את השלטון, ואפילו בקרב־בזק. מצפים היום להנחתה נוספת של השר, שרק באחרונה הצניחו עליו את הסגן החדש, והתוצאות עשויות להיות קטלניות למפלגה היריבה, ומכת־מוות ליומרתה. הרבה תלוי, כמובן, בדו־קרב היום בכנסת. בינתיים עוד לא יורים שם צרורות רציניים, אבל כנראה כבר הכינו מארב, ואם השר לא יתחפר בעמדתו הקודמת, אולי אפילו ינצח בקרב הזה נצחון מוחץ, וינחיל תבוסה ליריביו.

עייפים ותשושים אנו חוזרים הביתה ונוטלים ביד מוסף ספרותי, שם אנו למדים שהביקורת היתה קטלנית, ולמעשה גזרה דין מוות על הספר שאותו מחצה, כיוון שהמבקר ידוע כמי שבדרך־כלל שש “לטפל” בכגון־אלה, ויש לו חשבון ארוך עם פלוני, ששפך את דמו לפני שנה במוסף הזה עצמו. אבל למרות כל אלה, הסופר כבש לו קהל, ובדו־קרב עם ביקורת זכה הסופר לנצחון מוחץ. ואין זו היריה האחרונה.

מורי ורבותי, חלק מדוגמאות אלה קיבלתי מפרופ' רפאל ניר, חלקן רשמתי בעצמי, בהסתכלות של כמה ימים בלבד. זה ולא אחר אוצר־המלים שלנו היום; ודאי בהשפעת המצב שאנו שרויים בו, אבל אין ספק שאוצר־מלים זה עצמו משפיע בתורו עלינו ועל הלכי רוחנו. היכן נעלמה לשון־ההמעטה, זו שהשפעתה תמיד, תמיד גדולה יותר? האם באמת איש אינו מסוגל אצלנו להשמיע דעה נוגדת, אלא תמיד רק לתקוף בחריפות? איש לא יגרום להפסקת המו"מ, אלא תמיד יפוצצו אותו? הכל נלחמים, ואיש אינו מתווכח? כל בר־פלוגתא הוא אויב? כל השמעה של דעה אחרת היא קטילה? כנראה שנעשינו דומים, בעוונותינו, לארגנטינה, שם בימינו כשרוצים לומר על אדם שהצליח, אומרים “הרג אלף”.

המלים הן רק כלים. בידינו ובדורנו נעשו כלי חמס וכלי מלחמה. ואם אלה ולא אחרות הן המטאפורות שלנו – האם לא נעשה ליבנו גס בפיצוץ האמיתי, בטירפוד, בחבלה וגו'? האם עודנו מסוגלים ליחס לכל אלה את הערך הנורא שאדם צריך ליחס להם?

רחמו על אוזנינו, כי נחרשנו. נחרשנו וחדלנו לשמוע. שהרי רק כשוך הרעש המטאפורי הבלתי־אפשרי הזה, אולי גם ניטיב לשמוע מה מתרחש באמת.

ידיעות אחרונות, 21.9.84

פרויקט בן־יהודה

עונש מוות הוא –

ויקטור הוגו:

"עונש מוות הוא סימנה המובהק והנצחי של הברבריות. "

"מה אומר החוק? 'לא תרצח'. ואיך הוא אומר זאת? על ידי רצח".

אלבר קאמי:

"עונש מוות הוא הרצח המתוכנן והקר ביותר אי אפשר להשוות אליו אף מעשה פלילי."

וינסטון צ'רצ'יל:

מצב הרוח והמזג הציבורי באשר לאופן שבו מטפלים בפשע ובפושעים הוא אחד המבחנים הוודאיים לציוויליזציה של כל מדינה."

אלברט איינשטיין:

"אני משוכנע שהוצאה להורג של פושע אינה תורמת במאומה למניעת פשעים נוספים, אלא רק מדרדרת את המוסר של החברה לדרגתו של הרוצח."

ברטראנד ראסל:

"עונש מוות הוא מעשה ברברי שאין לו מקום בעולם המודרני. הוא נובע מיצר נקמה, ונקמה היא בסיס גרוע מאוד לחוק."

"מרוקאי סכין" יוסי אוחיון
מדור דעות, עיתון הארץ 1.6.2026

"לילות הסדר שלי": ליל בלגן ויום מהומה

בימים אלה, כשחיי כולנו מעורערים בתוך מציאות לא סבירה ולא שפויה – טילים, הרוגים, הרס, פציעות, בימים אלה של איום, בעתה, אזעקות ומקלטים, נראה שבכל נגיעה בזיכרון של כאב נושן, בלילות הסדר ההם, מה הם היו, הסתירו, סימנו וסימלו, יש הפרזה ואפילו ניתוק.

השנה, אם לא יתרחש שינוי פתאומי, משמעותי (ולא כל כך צפוי או סביר), נראה שליל הסדר של משפחות רבות עלול להשתבש.

אבל זה לא משנה כלום. כי הנפש לא מסוגלת להבחין בין מה שאמור להיתפש ברגע מסוים כ"טפל", לעומת ה"עיקר", ובמקום שהיא יודעת כאב, היא ממשיכה לחוש בו בכל פעם שהטריגר מופעל.

ככה זה: שילוב המילים "ליל הסדר", הוא טריגר. מי שהיו "שם" יודעים למה כוונתי. לאחרים, אם הם רוצים להבין, אפשר רק לנסות ולספר, לנסות ולתווך, לנסות לתאר מדוע כל הדיבורים המרחפים מסביב לקראת כל פסח, אפילו השנה, על, למשל, "תחזית מזג האוויר לקראת ליל הסדר", או "הקניות לליל הסדר", מדוע השאלה התמימה הזאת, "איפה אתם בליל הסדר?" הם גירוד של פצע שכנראה לעולם לא יגליד.

כי למי שהיה "שם", במקום שבו המשפחה התגלתה כנוטשת, ליל הסדר הוא תמצית האין, הפגיעה, האשליה, ההתפקחות, הוא הפער בין הלכאורה לבין האמת, שהייתה ונשארה ותישאר לעד – בלתי נסבלת.

אני מביאה כאן קטע מתוך הפרק "לילות הסדר שלי", בממואר בדולח וסכינים (שראה אור בעם עובד לפני שנתיים).

4.4.1966  יום שני 

אנחנו הולכים לליל הסדר עם החיילים. אסור לי לשנוא. אסור לי לכעוס. אסור לי לתעב. אסור לי לבוז. אסור לי לפחד. אסור לי להתכופף. אסור לי להעז. אסור לי לרצות. אסור לי להתנגד. אסור לי לבקש. אסור לי להעדיף. אסור לי להתקומם. אסור לי לבחור. אסור לי לדעת. אסור לי לצחוק. אסור לי לשיר. אסור לי לקרוא. אסור לי להסתרק. אני יכולה לתלוש שערות מהראש. רק כשאף אחד לא רואה. אחי ואחותי ישנים במיטות שלהם, ליד המיטה שלי. הם לא מגינים עלי. בעוד חודשיים אירית עוברת דירה. בעוד שלושה חודשים אנחנו נוסעים ללונדון.

12.4.1968 יום שישי
אני לא רוצה ליל סדר. אני רוצה ליל בלגן ויום מהומה ושבוע פוגרום. אני רוצה ליל בדולח וסכינים. לשבור את הכלים, לשרוף את המועדון. אני יושבת ליד השולחן, שותקת בנימוס, מחייכת אל האנשים האלה. אני שתיים שלא מכירות.

רוגל אלפר, "אני במקלט תקני למחצה וטראמפ ופיקוד העורף מסתלבטים עליי"

הארץ, 18 במרס 2026

בקרוב מסיבת עיתונאים של דונלד טראמפ. זה תמיד נכון. בכל שעת צפייה. היא תידון בכובד ראש ובאריכות. ייעשה מאמץ קדחתני לפרש את דבריו, משל היה הרמב"ם. לאתר בהם סדר, היגיון, רציונל עקבי, מטרה קוהרנטית. מאמץ הרואי אך עקר. המשטר האיראני לא רציונלי בשל פונדמנטליזם דתי. טראמפ לא רציונלי מפני שהוא לא כשיר. מדי יום, בכל מסיבת עיתונאים, ובאחרונה יש יותר מאחת ביום, הוא מציג לראווה את מוגבלותו האישיותית והקוגניטיבית.

ייתכן שהייתה זו גאווה לשמש כעורף של צ'רצ'יל או רוזוולט. להיות העורף של טראמפ זו חוויה מפוקפקת. בכל אזעקה, בכל פיצוץ שמרעיד את הקירות, אני חש את ההשפלה הצורבת שכרוכה בלהיות אזרח העולם שמשלם מחיר ישיר על טמטומו. בכל פעם שהוא פותח את פיו וסותר את עצמו (המלחמה תכף תסתיים ותימשך עוד שבועות ארוכים), משפריץ בולשיט בסיטונות ומתמסטל מלמצוץ לעצמו את האגו בשידור חי אני חש שהוא מסתלבט עליי. כמה חסר חשיבות אני בעיניו, ישוב באיזה מקלט תקני למחצה, שכוב על הבטן בשולי כביש מהיר, מקפץ בבהלה בחדר מדרגות.

הצרה היא שפיקוד העורף יצא מ"שיר הטלפון" של הגשש. הוא כמו ההודעה המוקלטת במרפאת דוקטור אייזן. "אם אתה פוגש שבר יירוט בגינה". טוב בסדר, תודה, כבר אמרת. "אל תיקח אותו הביתה". כן, הבנתי, תודה. "אם אתה שומע אזעקה". שמעתי אותך. "כנס למרחב המוגן". אבל אני במרחב המוגן. "כנס למרחב המוגן". כבר בפנים, תודה רבה. "על לא דבר".

זוהו שיגורים מאיראן. חשד לחדירת כלי טיס עוין. "עם קבלת ההתרעה"… אשפר את מיקומי בקרבת המרחב המוגן… "שפר את מיקומך"… אבל שיפרתי, ינעל אבוק! תסתכל בלוויינים… "אין עדיין צורך להיכנס למרחב המוגן"… הבנתי! "לא הבנת. אתה מזלזל. אנחנו יודעים". הבנתי, נשבע, אני רוצה לעלות הקבצה. "כולנו ביחד הקבצה אחת". אבל רק טיפשים לא מבינים את החומר הזה. תשדרו בבקשה משהו אחר. "ההודעה הראשונה דורכת אותנו". די, דרכו עליי מספיק. "ערב טוב, כאן מרפאת דוקטור אייזן". באמת? "לא. סתם. זה עדיין פיקוד העורף". כן? "עם הישמע אזעקה". כן, מה באמת לעשות עם הישמע אזעקה? "היכנס למרחב המוגן". תודה. "בלי ארוחת ערב". אבל מה עשיתי?

וינסטון צ'רצ'יל "גם אם אתם בטוחים שתנצחו בקלות – "

בואו נלמד את הלקח. לעולם, לעולם, לעולם אל תאמינו שמלחמה תלך חלק ובקלות, או שמי שיוצא למסע מוזר כזה מסוגל לאמוד מראש את המשברים ואת סופות ההוריקן שייקלע אליהם.

מדינאי שמתמסר לקדחת המלחמה חייב להבין שבהינתן האות, שוב אינו שולט במדיניות, הוא משועבד לאירועים לא צפויים ולא נשלטים.

משרדי מלחמה מיושנים, מפקדים חלשים, לא כשירים או יהירים, בני ברית לא אמינים, מדינות ניטרליות עוינות, מזל ביש, הפתעות מכוערות, טעויות־חישוב איומות, כל אלה תופסים את מקומם סביב שולחן הדיונים, ביום שלאחר הכרזת המלחמה.

זכרו תמיד, גם אם אתם בטוחים שתנצחו בקלות: מלחמה לא הייתה פורצת אלמלא סבר גם הצד השני שסיכוייו טובים.

נכתב ב־1930

מאנגלית: עופר עופר אורן

אם קיים דחף עז…

נפשות יראות־שמיים, המבקשות להאמין כי אנו מנותקים ממגע עם הרע והנמוך, ישושו מן הסתם להסיק כי הוטבעו בנו מִקַּדְמַת דְּנָא דחפים מוסריים – באמצעות האיסור החמור לרצוח.

למרבה הצער, הטיעון הזה מוכיח בְּיֶתֶר שְׂאֵת דווקא את ההפך.

מעצור עז כל כך נחוץ רק אם קיים דחף עז באותה מידה. מה שאיש אינו חולם לעשות, לא זקוק לאיסור, המעשה נמנע מאליו.

מעצם קיומו של הדיבר "לא תרצח" ברור לחלוטין שאנחנו צאצאי דורות של רוצחים; כאלה שתאוות הרצח זורמת בדמם. גם בדמנו.

שאיפותיו המוסריות של המין האנושי – שעל עוצמתן וחשיבותן אין צורך להתווכח – הן פרי ההיסטוריה האנושית; בני האדם בימינו יורשים אותן, אך למרבה הצער, בעוצמות משתנות.


פורסם לראשונה ב־1915, בעיצומה של מלחמת העולם.

.

תרגמה – מהגרסה האנגלית – עופרה עופר אורן

איזה דור הוא הפשיסטי

"ואז סוף סוף הפסדנו במלחמה. ההריסות פונו.

"אבא מסויג, לא בוטח בשלום. בהמשך הוא כותב: 'הפשיזם התנחל במחשבותינו בהרגשותינו בעיקר בחשאי. הוא באמת טבע את חותמו העמוק על שנות הילדות המוקדמות, הרות הגורל, של הדור שלנו. מבחינה ביוגרפית לא ההורים שלנו הם הדור הפשיסטי, אלא אנחנו'".

איך משתמשים בשפה הפמיניסטית כדי לקדם רעיונות פטריארכלים

קשה להעלות על הדעת תנועה חברתית, פוליטית ורעיונית ב־200 השנים האחרונות שהצליחה יותר מאשר התנועה הפמיניסטית.

הרעיונות שניסחה, ובראשם שוויון של נשים לגברים בערכן ובזכויותיהן, נתפסו תחילה כלא סבירים וכמאיימים על הסדר החברתי ועל ההיגיון הבריא וזיכו את הוגותיהם ראשית בהתעלמות, בהמשך בלעג ובזלזול ואחריהם בהוקעה ובאלימות.

כיום, אחרי ניצחונות והישגים משמעותיים, הרעיון של שוויון מגדרי הוא כה מובן מאליו עד שהוא שקוף בעיני רבות ורבים. יש מרחק אדיר בין עוצמת ההתנגדות שנתקלו בה נשים שנלחמו על זכות הבחירה ברחבי העולם לבין התפיסה הרווחת בימינו, שלפיה זכות בחירה לנשים היא דבר בסיסי.

בדומה לכך, המושג של הטרדה מינית התקבל בהתנגדות חריפה ובזלזול בראשית הדרך, אך כיום ההגנה מפני הטרדה מינית נתפסת כזכות מוצדקת וחיונית. גם השמרנים ביותר לא אומרים, ורובם גם לא חושבים, שנשים נחותות. עם זאת, הם טוענים שקיים שוני מהותי בינן לבין גברים ושהיחס השונה כלפיהן הוא־הוא הביטוי לשוויון האמיתי.

לשיטתם, לא שליטה והיררכיה יש כאן, אלא הכרה נבונה ומתבקשת בהבדלים. גם הריאקציונרים הגדולים ביותר לא יגידו שאין להתחשב ברצונן של נשים. הם לא יטענו, למשל, שמותר לכפות על נשים הסדרי הפרדה או כללי צניעות. במקום זאת, הם מסתמכים, במודע או מבלי משים, על התפיסה הליברלית ומשתמשים באוצר המילים שלה. הם מסכימים שנשים ראויות לאוטונומיה וטוענים שצניעות, הפרדה והדרה – המשתקפות, למשל, בהיעדרן של נשים מתפקידי מנהיגות פוליטית ורוחנית – הן ביטוי לרצונן של נשים.

במילים אחרות, אלה המקדמים רעיונות פטריארכליים כיום עושים זאת אגב שימוש בטענה שבבסיס הפמיניזם: נשים ראויות לשוויון ולחופש.

Vladimir Jankélévitch, "Should we forgive them?" ולדימיר ינקלביץ', האם תמיד אפשר וראוי לסלוח?

ולדימיר ינקלביץ', פילוסוף צרפתי יהודי כתב ב־1996 את המאמר "האם עלינו לסלוח להם?"

הוא פיתח בו את תגובתו להצעה שעלתה ב־1965: שקלו להחיל את חוק ההתיישנות על פשעי הנאצים.

ב־26 בנובמבר 1968 אימצה העצרת הכללית של האו"ם את "האמנה בדבר אי-תחולת התיישנות על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות". נקבע חד-משמעית כי אין התיישנות על פשעי מלחמה ועל פשעים נגד האנושות (כולל רצח עם), ללא קשר למועד ביצועם.

בניגוד להסכמה הגורפת שלפיה לא תחול התיישנות על פשע של רצח עם, כשמדובר על פשעים שמתרחשים בתחום הפרט, במשפחה, קיים בישראל חוק התיישנות:

דבריו של ינקלביץ' על חוק התיישנות רלוונטיים גם לגבי העבירות שבישראל "מתיישנות".

האם הגיעה השעה לסלוח, או לפחות לשכוח? נדמה שעשרים שנה מספיקות כדי שהבלתי־נסלח יהפוך לפתע לנסלח: בן רגע, וכאילו באורח קסם, הבלתי־נשכח נשכח. פשע שהיה עד מאי 1965 בלתי ניתן לסליחה, מפסיק ביוני להיות כזה. וכך מתחילה היום בחצות "השכחה החוקית".

נראה שמותר לרדוף פושע במשך עשרים שנה, אך מתחילת השנה העשרים־ואחת, מי שלא סלח עדיין – נהיה בעצמו חשוד ורואים בו נקמן. עשרים שנה: זהו גבול הזמן.


שעון ההתיישנות והשעון המוסרי אינם מתואמים.

ההצבעה החוקית שמסיימת את האפשרות להעמיד לדין אחרי עשרים שנה מעמידה אותנו בפני מצב אבסורדי: הזמן שבו הפשע נעשה "מיושן" מבחינה משפטית הוא בדיוק הזמן שבו תודעת הפשע מתבררת במלוא עומקה.


אין סליחה, אין התיישנות, ואין שכחה

לא מדובר בנקמה. מדובר בנאמנות לעובדה הפשוטה: יש מהלכים שאין להשיבם, ומול כאלה – הסליחה מאבדת את משמעותה.


בקשת סליחה אפשרית רק לגבי מעשה שאפשר לתקן. אי אפשר למחול על פשע שאת תוצאותיו אי אפשר להחזיר או לתקן.

כשמישהו משמיד עם – אין את מה להחזיר.

אי אפשר לחדש חיים שנגדעו באופן כל־כך מוחלט.

קארל צ'פק: דרוש "רכב שינוע בציר הזמן"

כמה זה יעלה בפועל את זאת אני בינתיים לא יודע; כלומר אין לי עוד המובילות המסוגלות לנוע בזמן; אבל אל דאגה, זה כבר יימצא, די אם תיקח עיפרון ולחשב כמה אפשר להרוויח בזה. מלבד המובילות הארורות האלה יש לי מתווה ארגוני מחושב היטב.

למשל, יבוא אלי אדון אחד, היה רוצה להעתיק את מגוריו מהמאה הארורה הזאת; נמאס לו עד גובה הצוואר, ממש עד הצוואר, ממלחמת גזים, חימוש, בולשביזם, פשיזם ובכלל כל הקידמה הזאת. אני מניח לו לקלל, אדוני, ואז אני מראה לו: לבחירתך אדוני; לפניך פרוספקטים של המאות השונות נגיד כאן: המאה התשע עשרה. עידן משכיל, דיכוי מתון. מלחמות מנוהלות בהגינות ובקנה מידה מוגבל; פריחה נהדרת של המדעים, הזדמנויות פז להתפשטות והצלחה כלכלית; מומלץ במיוחד עידנו של המושל באך בשל השקט העמוק והיחס האנושי למדי לבני אדם.

או המאה השמונה עשרה, המתאימה במיוחד למעוניינים בערכים רוחניים וחירות המחשבה; מתאים במיוחד להוגים נכבדים ואינטלקטואלים.

או, לבקשתכם, הנה המאה הששית לספירה; אמת נכון, השתוללו אז ההונים, אבל אפשר היה להסתתר במעבה היער; חיים אידיליים, אוויר עשיר באוזון, דייג וענפי ספורט אחרים. או מה שקרוי רדיפת הנוצרים, עידן מתורבת מאד יחסית; קטקומבות חמות ונוחות, סובלנות דתית ואחרת ניכרת, בלא מחנות ריכוז וכן הלאה.

בקיצור, הייתי מתפלא אם בן המאה העשרים לא יבחר לו עידן אחר שבו יוכל לחיות בחירות ואנושיות משופרת; והוא יאמר לי: אדוני, אם תיתן הנחה, אעדיף לעבור לתקופת האבן הקדומה. אבל אני אוֹמָר: מצטער, המחירים שלנו קבועים; אנא ראה כמה הזמנות יש לנו לימי קדם; לשם אנו מעבירים את הלקוחות רק בקבוצות ובהגבלת משקל הזווד לשתים עשרה ליטראות הראש; אחרת, מצטער, אי אפשר לעמוד בלחץ הביקוש. המקום הפנוי הקרוב ביותר רשום בקבוצה היוצאת לתקופת האבן המוקדמת בשלושה עשר במארס הקרוב; אם אתה רוצה אשמור לך את המקום כבר עכשיו – – –

מה אומר לך ומה אספר, אדוני; יהיה זה עסק מצויין; הייתי רוצה להתחיל בשלוש עשרה מובילות מטען וששה אוטובוסים עממיים. שום דבר לא חסר לי להשלמת העסקה מלבד הרכב שינוע בציר הזמן; אבל את אלה כבר מישהו ימציא; הלא היום או מחר זה יהיה, אם כך לומר, הכרח קיומי לעולמנו המשכיל!"

25.10.1936

תרגם מצ'כית: אפרים פרויד

1938 – איך ומה חוגגים בוורשה היהודית, ומתי נוהגים לדבר על גאולת הארץ

11 בנובמבר
יום העצמאות של פולניה נחגג ברוב טקס בבית הכנסת בטלומצקה.
מאחר שהוא פתוח לקהל הרחב, זו הזדמנות מצוינת להתפעל. מהסינגוגה ממקהלת בית הכנסת ומהפולנית הרהוטה של הרב ד"ר שור.
חנוכה
סופגניות יש בוורשה כל השנה, אבל ליד חנוכייה דולקת על רקע פרחי  השלג שבחלונות הן הרבה יותר טעימות.
סילבסטר
מסיבת סילבסטר נהפכה למנהג יהודי כל כך בוורשה, עד שנוצרים רבים מוותרים עליה. החגיגות מתקיימות בחצות הלילה בתיאטרוני היידיש, בבתי הקפה ובבתי הקולנוע בשכונה, וכולם מתחרים ביניהם על תואר המסיבה העליזה ביותר.
פסטיבל שופן בפברואר
בכל שנה בפברואר מתקיים בוורשה "פסטיבל שופן", תחרות שנתית של נגינה בפסנתר שבה נוהגים לזכות יהודים: השנה רק שניים מתוך השלושה היו בני ברית. אחרי ההכרזה על הזוכים, אומרים כאן בחיוך, משמיעים האנדקים את מארש האבל של שופן.
פורים
בחצרות הבתים מופיעות להקות מאולתרות של שחקני "פורים שפיל" שצוחקות על כולם, וילדי בתי הספר תרבות מעלים הצגות אקטואליות בעברית בשום פנים ואופן אין להחמיץ את הנשף השנתי של איגוד הסופרים והעיתונאים בטלומצקה 13; אם לא הצלחתם להגיע לשם, נסו לפחות להזמין את עצמכם לסעודת פורים מסורתית.
פסח
כמה ימים לפני החג החצרות מתמלאות דוודים רותחים של הגעלת כלים. אחר כך יעטוף אתכם ריח הבורשט, היין ובעיקר הטיגונים בשמן. זה הזמן לתרום משהו לקמחא דפסחא, שרבע מיהודי ורשה נזקקים לו למרבה הצער. ועוד חידוש ורשאי: בפסח נוהגים בבתי הכנסת של ורשה לדבר על גאולת הארץ.

 

מדוזה – או דג?

נוצר פער בין הדרך שבה האישה תוארה בספרות ובתרבות הפטריאכלית, על סמך האופנים שבהם היא נתפסה בתודעה הגברית, לבין ראייתה האוטונומית את עצמה.

כהנא-כרמון הסבירה את הפער הזה באמצעות דימוי כפול: האישה הכותבת מדומה למדוזה ואילו הסופר הגבר מדומה לדג. בעוד שהמדוזה צורתה מעוגלת והיא מתקדמת במים באיטיות, הדג הוא בעל מבנה צר ומוארך, פאלי והידרודינמי, המותאם לאורח חייו כצייד האמור לנוע באמצעות תנועה מהירה במים. אף על פי ששניהם חיים באותה סביבה ימית, וכן ששניהם עוסקים בכתיבה, הם יספרו על חוויות שונות בהתאם לניסיון החיים המגדרי שלהם.

אולם בעוד שחוויותיו של הדג הטורף זוכות להערכה רבה על ידי הביקורת ומתקבלות כחוויות מרכזיות, הרי שחוויות המדוזה אינן מוערכות ונדחות כ"חוויות צדדיות, מקריות, אקראיות ופעוטות ערך".

מקור האפליה הזאת, לדעת כהנא־כרמון, הוא בנורמות שנקבעו על ידי הדגים והדולפינים, שאינם מסוגלים להבין את חוויית המדוזה ולכן גם לא לכבדה.

לטענתה, ההשפעה של יחס כזה על הנשים הסופרות היא הרסנית, שכן הן הפנימו את השיפוט המוטעה כלפיהן ולכן לא סומכות עלכל כוחותיהן, ובהתאם לכך יומרותיהן צנועות.

"החושך בלבל את כל מושגי הימין והשמאל"

המצב הפסיכולוגי של האנושיות [האנושות] בימינו מזכיר לעתים אותו אדם שנתעורר לפתע בלילה בתוך מיטתו ושכח לאן מופנים פניו, האם אל הכותל הסמוך למיטה או אל חללו הריק של החדר. שוכב האדם ומתאמץ לזכור מה לפניו ומה מאחוריו, אך החושך בלבל את כל מושגי הימין והשמאל. הפנים והאחור והכול נראה כטעות גדולה. לכאורה, פשוט מאוד: כדאי רק להושיט את היד ולמשש והכול יתברר, אך המחשבה הלילית שונה ממחשבת היום והחפצים הפשוטים מבהילים: מבהיל הכותל האטום, מבהיל החלל. הריק של החדר, שמא ראוי יותר להתעלם מן האמת האובייקטיבית ולהירדם בטרם הוכר המצב? ורבים עושים כך.

אגב, אין לי ביטחון כי מצב זה אופייני לתקופתנו דווקא. בוודאי היו תקופות חושך רבות בתולדות האדם, ושמא כל ההיסטוריה שלנו – לילה ארוך ופחד בפני הכתלים האטומים ובפני החלל הריק? ו[אולי] חלק גדול של האנושיות בוחר להירדם ולא לדעת? אך כל תקופה נוהגת לראות עצמה כבת יחידה בין שאר הדורות ומצב המחשבה האנושית בימינו ובהלתה בפני הכרת המציאות מזעזעים אותנו, החיים עכשיו, משום שמצבנו שלנו נוגע באותו חלל הזמן בו קשורים חיינו ואנו, אנשי ההווה, רואים עצמנו כבאי כוח עתידה של האנושיות יותר מאשר הדורות שקדמו לנו.

החושך הלילי שעטף את המחשבה האירופית בשנים האחרונות מבקש לו מוצא בכל מיני דרכים, ואורות שונים נדלקים לפתע בחלונות שונים וקשה לקבוע עדיין מאין ייצא האור הגדול. אך שאיפת אנשים בודדים להכיר את המצב כפשוטו ולמצוא מוצא ממנו מעוררת בנו רגשות הכרה לעתים, גם בלי שקבענו עמדה מוחלטת אליו, גם בלי
שהחלטנו אם צדק האיש או נכנע שנית לאחת השגיאות הגדולות של האדם. עצם האפשרות של אמונה גדולה מזעזעת אותנו כעת. 

דבר, י"ז באדר א תרצ"ח, 18.2.1938

Vladimir Jankélévitch, "Should we forgive them?" ולדימיר ינקלביץ', "האם עלינו לסלוח להם?" (ואיך זה קשור למדינת ישראל)

ולדימיר ינקלביץ', פילוסוף צרפתי יהודי כתב ב־1996 את המאמר "האם עלינו לסלוח להם?" שמתוכו תרגמתי (מהתרגום לאנגלית, המקור נכתב בצרפתית) את המובאה שלהלן. ינקלביץ' פיתח במאמר תגובה להצעה שעלתה ב־1965, ולפיה יש לשקול את החלת חוק ההתיישנות על פשעי הנאצים.

פשעי הנאצים ייחודיים בגלל גודלם, הסאדיזם הבלתי נתפס שלהם, ובעיקר: כי היו פשעים נגד האנושות עצמה.

לא “פשעים נגד קורבנות מסוימים”, אלא פשעים נגד מהותו של האדם – נגד האנושיות. גרמניה הנאצית לא ביקשה להשמיד דעה שגויה או אמונה מסוכנת. היא ביקשה להשמיד את עצם הווייתם של בני אדם, את זכותם להיות אדם. רצח העם הגזעי ביקש לבטל את עצם הקיום של המין האנושי כפי שהוא מגולם בגופם של מיליוני קורבנות. זו נקודה מכרעת: הפשעים הגזעיים אינם מכוונים נגד אדם מסוים בגלל השקפתו, אלא נגד האדם באשר הוא אדם.

אנטישמיות איננה תקיפה נגד יהודים בגלל אמונתם או רעיונותיהם, אלא התקפה נגד עצם זכותם להיות.  לא האשימו אותם במה שאמרו או חשבו – האשימו אותם בקיומם.

ולא רק במעט, אלא עד כדי שלילת הזכות הבסיסית ביותר: הזכות להתקיים.

במובן מסוים, אותו יחס מתגלם גם בעוינות כלפי הציונות והקיום של מדינת ישראל כיום: כאילו עצם ההכרה בזכותה להתקיים היא "מחווה" או "טובה", ולא זכות יסוד שאין עליה ויכוח ושאין לצפות עליה להכרת תודה.

תודה לרותי ברנדמן, שהפנתה את תשומת ליבי למאמר

הפשיזם קם על עצם המצפון האנושי להשמידו

דובר על כוחו של הפשיזם בימינו ועל חדירתו לנשמת הנוער. ונדרשנו "ללמוד את הפשיזם". אין לי כל ספק כי חייבים אנו להכיר את הפשיזם, ללמוד אותו, לרדת לעומקו. חייבים אנו להכירו לא רק כאויב חיצוני הבא להשמידנו, כי אם גם כאויב פנימי האורב לנו בחדר.

אין עתה חברה בעולם שאין "טור חמישי" חותר תחתיה מבפנים. וגם אנחנו לא נוקינו. ואם גם אין לו אצלנו תקווה לנצח ולהשתלט, אך לא אבדה תקוותו לפגוע
ולהחריב. והוא גם מצפה לקוניונקטורה חיצונית אשר תמציא לו את ההזדמנות להשתרר עלינו. וביטוייו שונים, ושלוחותיו רבות. יש ויש אפוא ללמוד ולהכיר.

ואולם שאלה היא: כיצד נלמד את הפשיזם? האם החזרה על אותן המימרות התועמלניות המהלכות זה י"ח שנים, בלי שנבדקו מחדש נוכח זרמי המאורעות,
נוכח גילוייו המוסיפים והולכים – האם לזה ייקרא לימוד? האם ההוקעה השגרתית של הפשיזם כאחד התככים של הבורז'ואזיה יש בה משום מיצוי מהותו, משום תיאור נאמן של דמותו, יש בה כדי חיסון מפניו ומפני הסכנות אשר הוא צופן?

מה כיום הזה ערכם של הדיבורים על היות הפשיזם עבד הקפיטליזם או משרתם הנכנע של בעלי האחוזות?

אכן, הפשיזם ידע בשעת הצורך גם להשכיר עצמו, כשם שנוכל חסר מצפון הרוצה להגיע למטרתו משכיר עצמו לאלמנה עשירה כדי לרשת אותה, אם בעזרת עגבים ואם בעזרת קרדום, ואם בשניהם יחד.

חוגי בורגנות נתפתו לו והפקידו בידו את שלטונם בתקווה פותה כי לו יהיה השלטון ולהם העוצמה הממשית וטובת ההנאה. אך האם לא נתפתו לו קודם כל המוני פועלים, מובטלים, איכרים, פקידים, בעלי מלאכה ומשוררים וסופרים פרולטריים ונוער שואף מהפכה? האם לא הפקידו הם בידיו את נפשם, שבלעדיה לא יכול היה
מעולם לזכות בשלטון?

מה טעם במונחים השגורים "שמרני" או "ריאקציוני" לגבי הפשיזם, לאחר שנגלה ככוח מהפכני הרסני המוכן להשמיד גם את הקפיטליזם וגם את המונרכיה כשהם מעזים לא לעשות את רצונו והמוכן להשלים איתם כשהם משתעבדים לו, כשם
שהוא מוכן להשלים אף עם הבולשביזם על מנת שלא יפריע אותו ממסע הכיבוש העולמי?

אצלנו עוד נוטים לראות בכך פעולה חינוכית־סוציאליסטית, כשמדברים על הפשיזם כאשר דיברו עליו בעודנו בחיתוליו, כשמונים את עוונותיו כאילו היה גונב כיס. והלא כבר לא נער הוא הפשיזם, אשר "במעלליו יתנכר". הוא ניצב לפנינו בכל תפלצתו. הוא קם על כל היקר לנו. הוא קם על עצם המצפון האנושי להשמידו. אין לפניו המושג חטא, כשם שאין לפניו ערך חיי אדם, כבוד אדם, חירות אדם. הוא חי לפי חוקים משלו, פועל לשם מטרה משלו. והוא שזכה למה שלא זכתה עד כה שום תנועה אחרת בשלמות: מטרתו ואמצעיו עולים בקנה אחד. וסתירה אין ביניהם. הכזב והזדון והאונס והרצח וההתעללות וחילול צלם האדם אינם "סטייה" לגביו. הם משמשים את מטרתו.

סופוקלס, "אנטיגונה", תמונה 2: כמוה כאביה – מצח נחושה | ניכר בבת טבע אביה הפראי | מורשה היא לבת הזאת מאבי: ט' כרמי – אהרן שבתאי – אהרן קמינקא

אנטיגונה:
הִצְהַרְתָּ בְּאָזְנֵי הָעָם. שָׁמַעְתִּי.

קראון:
וְאַתְּ הֵעַזְתְּ לַמְרוֹת אֶת פִּי הַחֹק?

אנטיגונה:
הֵעַזְתִי. הַצַו הַזֶה לֹא בָּא מִפִּי אֱלֹהַּ.
דִין הָאֵלִים בְּמִשְׁכְּנוֹת־דוּמָה
אֵינוֹ יוֹדֵעַ חֹק כָּזֶה.

מִצְוָתְךְ, הַמֶּלֶךְ, רַבַּת־עָצְמָהּ,
אַךְ עָצְמָתְךָ כְּאַיִן וּכְאֶפֶס
אֶל מוּל חֻקֵּי־אֱלֹהַ לֹא־כְּתוּבִים
אֲשֶׁר הָיוּ, הוֹזִים וְיִהְיוּ,
מוֹסְדֵי־עוֹלָם מִנֶּצַח לִנְצָחִים.

יָדַעְתִּי כִּי נִגְזַר עָלַי לָמוּת –
בָּשָׂר וָדָם אֲנִי – גַם בְּלֹא גְּזֵרָתְךָ.
וְאִם עָלַי לָמוּת עַכְשָׁו, עַכְשָׁו
בְּטֶרֶם בּוֹא־יוֹמִי, יְבֹרַךְ הַדִּין:
חַי אֵינָם חַיִּים בְּתוֹךְ מַלְכוּת־הָרֶשַׁע –
וְלָמָּה לֹא אָשִׂישׂ אֶל מֶוֶת?
לִבִּי אֵינוֹ חָרֵד, אַךְ לוּ נָטַשְׁתִּי
אֶת אָחִי בְּלִי מִנְחַת קְבוּרָה,
לא הָיְתָה נַפְשִׁי יוֹדֵעַת מְנוּחָה לְעוֹלָמִים.
עַכְשָׁו לִבִּי שָׁקֶט.
אַתָּה שׂוֹחֵק לִי, קְרְאוֹן?
כָּל מַעֲשַׂי אִוּלֶת? אֲבָל אוּלַי
הַכְּסִיל שׁוֹפֵט אוֹתִי כְּאִוּלְתּוֹ.

המקהלה:
כָּמוֹהָ כְּאָבִיהָ: מֵצַח נְחוּשָׁה.

תרגם: ט' כרמי

קראון: 
הַאִם יָדַעַתְּ שֶׁצַו אָסַר אֶת הַדָּבָר?

אנטיגונה:
יָדַעְתִּי בְּוַדַּאי, אֵין אִישׁ שֶׁלֹא יָדָע.

קראון:
אַף־עַל־פִּי כֵן הֵעַזְתְּ לִפְעֹל לַמְרוֹת הַחֹק?

אנטיגונה:
הֲרֵי לֹא זֶאוּס הוּא אֲשֶׁר הִכְרִיז עַל כָּךְ,
גַּם לא קָבַע לִבְנֵי אָדָם חֻקִּים כָּאֵלֶה
הַצֶדֶק הַשׁוֹכֵן עַם הָאֵלִים בַּקַרְקַע.
גַּם לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁלַצִוּוּיִים שֶׁלָּךְ
יֵשׁ תּקֶף שֶׁמַּרְשֶׁה לְבֶן־תְּמוּתָה לִרְמֹס
חֻקֵּי אֵלִים בִּלְתִּי כְּתוּבִים וּמוּצָקִים;
אֵין הֵם חַיִּים הַיּוֹם, אֶתְמוֹל, אֶלָּא תָּמִיד,
וְאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי נוֹצְרוּ.
פְּגִיעָה בָּהֶם לֹא אֲתָרֶץ לִפְנֵי אֱלִים
בְּכָךְ שֶׁבֶּן־אָדָם הֵטִיל עָלַי אֵימָה.
יָדַעְתִּי שֶׁאָמוּת. אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁלֹּא?
גַּם אִלְמָלֵא הַצַּו שֶׁלְּךָ. וְאִם אָמוּת
קֹדֶם זְמַנִּי, אֶרְאֶה בְּכָךְ רַק רֶוַח:
כִּי מִי שֶׁחַי כָּמוֹנִי תַּחַת הַמַּכּוֹת
אֵיךְ לֹא יִשְׂמַח בַּמָּוֶת כְּמוֹצָא שָׁלָל?
לָכֵן מִיתָה צְפוּיָה אֵינָהּ אָסוֹן גָּדוֹל,
יוֹתֵר נוֹרָא הָיָה לוּ לֹא נָקַפְתִּי אֶצְבַּע
שָׁעָה שֶׁגּוּף שֶׁל אָח מֵרֶחֶם אֵם זֵהָה
מוּטָל בְּלִי קֶבֶר. כָּל הַשְׁאָר אֵינוֹ מַכְאִיב.
אִם לָדִידְךָ אֲנִי נוֹהֶגֶת בְּטְפְּשׁוּת,
אוּלַי טִפֵּשׁ פּוֹסֶל אוֹתִי בְּתוֹר טִפְּשָׁה.

המקהלה:
נִכָּר בַּבַּת טֶבַע אָבִיהָ הַפִּרְאִי.

תרגם: אהרן שבתאי

קראון:
הֲיָדַעַתְּ קוֹל הַקוֹרֵא וְאוֹסֵר לַעֲשׂוֹת זֹאת?

אנטיגונה:
יָדַעְתִּי הֵיטֵב. הֵן יָדוּעַ הָיָה לַכֹּל.

קריאון:
וּבְכָל זאת נוֹעַזְתְּ אַתְּ לַעֲבוֹר עַל מִצְוָתִי?

אנטיגונה:
הֵן לֹא מֵאֵת אֵל זֶוְס יָצָא קוֹל הַקּוֹרָא,
אַף לֹא מֵאֵל הַמִּשְׁפָּט, מוֹשֵֶל מִתַּחַת;
פִּקוּדִים כָּאֵלֶּה לֹא יָפֵרוּ בְּנֵי אָדָם;
אַךְ פִּקוּדֶיךְ אַתָּה, מִצְוַת בֶּן־תְּמוּתָה,
לֹא כֹּה חֲזָקִים חָשַׁבְתִּי לְמַעַן הָפַר
פִּקוּדֵי אֱלֹהִים, לֹא כְתוּבִים, אַךְ בְּצוּרִים!
לֹא מִתְּמוֹל וְהַיוֹם הֵמָּה, כִּי לָנֶצַח
הֵם חַיִּים וְקַיָּמִים, לא נוֹדַע מוֹצָאָם.
לֹא חָפַצְתִּי אֲנִי, כִּי בְמִשְׁפַּט אֱלֹהֵי מָרוֹם
עַל חֵטְא מִפַּחַד אֶנוֹש אֶהְיֶה נֶאֱשָׁמָה.
מְאֹד יָדַעְתִּי כִּי מוֹת אָמוּת בְּבוֹא קִצִּי,
וְעַתָּה אִם בִּפְקֻדָּתְךָ יַהַרְגוּנִי,
אָמַרְתִּי בְּלִבִּי כִי בָּזֶה יְהִי לִי יִתְרוֹן.
מִי אֲשֶׁר כָּמוֹנִי חַי בְּרָעָה וְיָגוֹן,
אֵיךְ לֹא יִתְרוֹן יֶחֱזֶה לְנַפְשׁוֹ בַמָּוֶת?
כֵּן גַּם אֲנִי עַל אֲשֶׁר יִגָּזֵר עָלַי
לֹא אֶתְעַצֵּב; אוּלָם יָגוֹן מָלֵאתִי,
בִּרְאוֹתִי אֶת אָחִי, בֶּן אִמִּי יְלָדַתְנִי,
שׁוֹכֵב מֵת עַל אֲדָמָה וְלֹא בָא אֶל קָבֶר.
אִם אֲנִי הִסְכַּלְתִּי עֲשׂות כָּכָה בְּעֵינֶיךָ –
טוֹב לִי הֱיוֹת סְכָלָה בְעֵינֵי כָּל סָכָל!

מקהלה:
מוֹרָשָׁה הִיא לַבַּת הַזֹּאת מֵאָבִיהָ.

תרגם: אהרן קמינקא

שותפות לפשע, או בגידה?

"ידעתי איזו תשובה הוא רוצה לשמוע; שיהודי לעולם אינו חש בנוח בברלין, שיהודי משוטט בברלין אפוף פחד קדמוני שעבר אליו בירושה, כאילו הוא מטייל במוזיאון שואה או במחנה ריכוז ענק או בשדה מוקשים – בשיטוטים שלי הרגשתי בדיוק כך – שהוא מתחמק מהאנדרטאות ומהמונומנטים ומלוחיות הזיכרון שקבועות בקירות המבנים ומשובצות במדרכות, ושכשהוא מביט בפנים של צעירים או בלונדיניים הוא מייד מדמיין אותם במדי נאצים, ושכשהוא מביט בפנים של זקנים הוא תוהה מה הם או בני משפחתם עשו בשנים ההן, אם הם הרגו, אם סייעו, אם שיתפו פעולה, אם הסגירו, אם הניחו לזה לקרות, אם הניפו את יד ימין באוויר, את אותה יד שאוחזת עכשיו בתמימות במקל הליכה או במטרייה, בשם שנאת הזרים והפחד. אבל לא אמרתי כלום.

ואולי סמואל פירש את השתיקה שלי כשותפות לפשע או כבגידה, כי הוא הרפה מזרועי והמשיך ללכת בשלג ואמר שלא אשכח שבעיני רבים כאן אנחנו עדיין, אם לצטט את היטלר, השחפת הגזעית של העמים. דויטשלנד אובר אלס, הכריז בכל
הפומפוזיות שאפשרה הגרמנית הגרועה שלו. אחר כך הוא פרש זרועותיו לצדדים, כאילו הוא מחבק את כל מה שסביבנו. ואמר שאלוהים עזב את ברלין כבר מזמן. אחר כך הוא שאל אותי על הסבא הפולני שלי – "

 

עמוס קינן, "עזרתי לזקנה לעבור את הכביש"

ראיתי שהיא לא מעיזה לחצות, לקחתי אותה בידי ונדרסנו שנינו. למרבה התמה, בטרם התפגרתי ראיתי את הזקנה בעבר השני של הכביש. לידה עמד מלאך צחור, שהושיט לה יד והעלה אותה למדרכה. לאחר מכן התקרב אלי וירק על פני: “אל תעשה טובות ואל תעשה רעות ואל תעשה מאומה: לא נבחרת.”

“לאיזו משימה לא נבחרתי?” שאלתי.

לא ענה, ירק עלי שנית והתעופף במשובה.

תדמה לפרח תמים אבל תהיה הצפע – מתוך המחזות, בתרגומו של דורי פרנס

פניך, ראש שבט שלי, הם סֵפר
בו יכולים כולם לקרוא דברים
זרים ומוזרים; כדי להשלות
את בני הַדּוֹר, לְבש את פני הדור:
תקרין רק חביבוּת חמה בָּעַין,
בַּיד וּבַלשון שלך; תִדְמה
לַפֶּרח התמים, אבל תהיה
הצֶפע מתחתיו.

ליידי מקבת', מקבת
(מערכה I תמונה 5)

אין לי דורבן לדקור את הצלעות
של כוונת לבי, רק שאפתנוּת
שמזנקת לָאוּכּף מעל עצמה,
לגוֹבה, ונופלת שם
מקבת, מקבת
(מערכה I תמונה 7)

 אני הגיתי איך אשווה את בית
הכלא שאני חי בו לָעולם.
והיות שהעולם רב אוכלוסין
ופה אין אף יצור לבד ממני,
איני יכול. ובכל זאת אֲפַצֵח.
מוחי יהיה הנקבה לַנפש,
נפשי האבא, ושניהם יולידו
דור מחשבות שיתרבו בלי גבול.
ומחשבות כאלה יְיַשְבו
את העולם-בִּזְעֵיר-אנפּין הזה,
מגוּוָנות כמו אנשי העולם
הזה, כל מחשבה והיפוכה.
 הסוג הנעלה, מחשבות קודש,
מהול בלבטים, מציב מלה
קדושה אל מול אחרת, למשל:
"הניחו לַילדים לבוא אלי"
ולעומת זאת
"קל לגמל לחצות גם קוף של מחט
מאשר לבוא אלי." ומחשבות
שאפתנוּת רוקמות פלאים בלתי
 סבירים – איך ציפורניים חלושות
כמו אלה יחצבו שביל בְּצַלעות
האבן של עולם קשה, עולם
קירות הכלא המחוספס, אבל
הן לא יוכלו, ובגאוותן
ימותו. מחשבות שמחות יותר
מתנחמות שהן לא ראשונות
להיות העבדים של המזל,
וגם לא אחרונות, כמו קבצנים
מטופשים שביושבם בסד
 מוצאים מפלט מן החרפה בכך
שכבר רבים ישבו שם, ובזה
יש להם איזו רווחה, שהם
נושאים את אסונם על גב אותם
אלה שכבר סבלו זאת לפניהם.
כך אני משחק באיש יחיד
אישים רבים, ואף אחד אינו
שמח. פעם אני מלך; אז
בגידות גורמות לי שארצה להיות
קבצן, ואני כזה. אז מצוקה
לוחצת משכנעת שהיה
לי טוב יותר כמלך, ואני
מומלך שוב, ובבת אחת רואה
אותי מודח על ידי בולינגברוק,
וכבר אני לא כלום. אבל אהיה
מה שאהיה, אני או כל אדם
שהוא – מכלום לא יהיה מרוצה לפני
שיתרצה להיות לא כלום.

ריצרד, ריצ'רד II
(מערכה V תמונה 5)

עונש מוות

[תליין מוביל חבלן ערבי שנידון למוות אל עמוד התלייה. שם מחכה לו עיתונאית המתחילה לדבר אל הנידון מייד לאחר שהתליין כורך את חבל התלייה מסביב לצווארו.]

עיתונאית מר סעיד, אני עיתונאית העורכת עכשיו סימפוזיון בנושא "עונש מוות לחבלנים – בעד או נגד". וכחבלן שנידון למוות הייתי רוצה לשאול גם אותך שתיים-שלוש שאלות.

נידון [אדיב מאוד] ברצון רב, גברת.

עיתונאית מר סעיד, אני מבינה שעצם העובדה שאתה נמצא כאן מוכיחה שאתה בעד עונש מוות לחבלנים.

נידון כמובן שאני בעד עונש מוות לחבלנים, גברת. כחבלן ותיק ומנוסה אני מרשה לעצמי לומר שזהו העונש המתאים ביותר לחבלנים בכלל, ולחבלנים כמוני בפרט.

עיתונאית אני שמחה לשמוע שאתה חושב כך, מר סעיד.

נידון אל נא, גברת, הגעתי לאן שהגעתי רק הודות לכם.

עיתונאית הודות לך, מר סעיד.

נידון הודות לכם, גברת.

עיתונאית תודה.

נידון תודה לכם.

עיתונאית בבקשה. מר סעיד, האם אינך סבור שיש לנו כל ההצדקה, מבחינת האספּקט המוסרי, להטיל עליכם את עונש המוות?

נידון כחבלן ברברי, פרימיטיבי וחסר מצפון אני מרשה לעצמי לומר שלא רק יש לכם מלוא ההצדקה לתלות אותי, אלא אף מוטלת עליכם חובה מוסרית לכך. האם יש דין ראוי וצודק יותר לחבורות מחבלים ומסיתים מוגי-לב וחסרי אידיאה כמונו הפוגעים באוכלוסייה שלווה ושוחרת שלום?! האם אין המוסר עומד מאחוריכם כפי שעמוד התלייה עומד מאחורי, לאחר שהנחתי צעצועי-תופת בעשרה אוטובוסים?!

[מתחיל לבכות.]

עשרה אוטובוסים! שלא לדבר על הנהגים עצמם, במה חטאו הנהגים המסכנים? במה חטאו הנהגים, אני שואל אותך!

עיתונאית אני שואלת אותך.

נידון לא, אני שואל אותך!

[התליין מושיט לו ממחטה. הנידון מקנח את אפו ומחזיר אותה לתליין. בקול דרמטי.]

"אם יש צדק, יוֹפַע מייד!"

[התליין מושך מייד בחבל, הנידון מסתובב לתליין.]

רגע, חבר תליין.

עיתונאית מעודד לשמוע אותך מצטט את ביאליק, מר סעיד.

נידון אני לא היחידי, ואינני ראוי להוקרה מיוחדת, גברת, אני מצטט מה שכל אחד אחר היה מצטט במקומי.

עיתונאית בכל זאת.

נידון שום "בכל זאת", גברת, אני בסך-הכל ממלא את המוטל עלי כאדם.

עיתונאית אני מעריכה זאת.

נידון אינני ראוי להערכה, גברת. אתם ראויים להערכה.

עיתונאית תודה.

נידון תודה לכם.

עיתונאית בבקשה. מר סעיד, מה דעתך על הנימוקים האחרים המחייבים עונש מוות?

נידון בעד, כמובן.איזה נימוקים למשל?

עיתונאית למשל, גורם ההרתעה.

נידון כחבלן ותיק, פחדן ואכזרי אני מרשה לעצמי לומר שגורם ההרתעה הוא אחד הנימוקים החשובים בעד הטלת עונש המוות, ואני עצמי, לאחר ביצוע גזר-הדין, אירתע מלעשות מעשי טרור נוספים.

עיתונאית אני מאושרת לשמוע.

נידון כל האושר הוא שלי.

עיתונאית האם יש לדעתך סיכוי שעונש המוות ירתיע את החבלנים גם לפני שהם נתפסים?

נידון כחבלן מנוסה, אגואיסט ומפגר אני יכול להעיד על עצמי שהצטרפתי לאירגון חבלה רק מפני שהאמנתי שברגע שאתפס אזכה לטיפול של חסד וכבוד בבתי-הסוהר הנפלאים שלכם. בסתר לבי אפילו השתוקקתי להיתפס על-ידי חייליכם המנומסים ולבלות בנעימים את שארית ימי מאחורי סורג נעים ובריח מתוק. ראי לאיזה טיפול מסור זוכים אנו, החבלנים, בבתי-הכלא שלכם. הביטי בידיים וברגליים שלי – שלמות! הציפורניים והשיניים – שלמות! אני מתבייש להסתכל! הגב – חָלָק! לא כוויות, לא צלקות! אני שואל את עצמי: מה זה פה?! למה מגיע לי?! זה יכול הרי להוציא חבלן-הוגה מן הכלים!

עיתונאית זוהי באמת בעיה שמטרידה אותנו.

נידון מטרידה אותנו.

עיתונאית תודה.

נידון תודה לכם.

עיתונאית בבקשה. ולסיום, מר סעיד, כחבלן ראשון המוּצא להורג במדינתנו, מהו המֶסֶר שהיית רוצה להעביר לעמנו?

[התליין מפעיל את המנוף, הקרקע נשמטת מתחת לרגלי הנידון, הצונח למטה ומשרבב את לשונו החוצה אל מול העיתונאית בכל העדינות האפשרית.]

מתוך האתר חנוך לוין
הופיע בספר מה אכפת לציפור, 1987

מדוע נשים חוות משבר בגיל ארבעים

אין באמת גבול שמפריד בין חוויה אנושית משותפת לקלישאה. הז'אנר של משבר גיל ארבעים של נשים הוא נפוץ כל כך כי הוא משקף, כאמור, משבר אמיתי. אבל האם זה אכן "משבר" יחיד? הרי לכל אחת קורה משהו אחר – אחת מתגרשת, אחת הולכת לטיפול, אחת יוצאת לשביל ישראל ואחת עוזבת את העבודה.

ואני טוענת שכן, מדובר ב"משהו" אחד. כי בגיל ארבעים אנחנו מפסיקות להיות בבת עינה של הפטריארכיה – אנחנו כבר לא אובייקט מיני או רומנטי (ולכן אנחנו כבר כמעט לא רואות ייצוגים של עצמנו בקולנוע או בטלוויזיה), ואנחנו כבר לא אימהות בפוטנציה (או לכל הפחות אנחנו על הסף). כבר עשינו את שלנו – מצאנו בן/בת זוג (או לא), הבאנו ילדים (או החלטנו שלא), מצאנו מקצוע או עבודה (או נשארנו בבית). לפטריארכיה אין יותר צורך בנו, כבר נתנו לה את כל מה שהיא דרשה. וככל שאנחנו מפסיקות להיות אובייקט – ייצוג של אישה – אנחנו הופכות להיות ממשיות, ומגיע הזמן שלנו לשאול: מה איתי?מה אני באמת רוצה? התשובות לשאלה הזאת מגוונות, אבל השאלה היא אותה שאלה.

הדממות שמפיקים ילדים שבגרו

כשאני אצל התופרת אני מצליחה להימנע משיברון הלב הזה שגורמת הדלקת האור בחדרים השונים של הדירה. אני מותירה פתוחה את הדלת של חדר התאומים אף שזה תמיד גורם לי צער לראות את שתי מיטות היחיד שלהם החסרות משענות לראש, את השידה ביניהן, את הצללים והקפלים על פני השמיכות.

כשהם עזבו את הבית הרגשתי כאילו ילדתי בפעם השנייה, ואני אומרת שנייה משום שבראשי הלידה בבית החולים הייתה רק לידה אחת. לחיות לבדי בפעם הראשונה
בחיים שלי נראה לי דבר מהפכני באותה המידה, אבל לא הייתה בו השמחה ההיא, כאילו עברתי לממד של דאגה מתמשכת. זה מוזר שהחרדה האימהית רק גוברת ככל שעובר הזמן, שהיא נעשית גרועה יותר עם השנים. אני חשבתי שזה ההפך, אבל איך אפשר לשאת את המרחק, את ההיעדרויות, את הדממות שמופקות מילדינו עצמם?

השלום עם רבין

הפכתם אותי לבן אדם מעשי

כריס: אימא, אני הולך מכאן. יש בקליבלנד כמה חברות. אני חושב שאני אמצא שם עבודה. זאת אומרת, אני עוזב סופית. אנני, אני יודע מה את חושבת, וזה נכון, אני פחדן. בבית הזה לימדו אותי להיות פחדן. כי חשדתי באבא, ולא עשיתי עם זה שום דבר. אם הייתי יודע אז, בלילה שחזרתי, את מה שאני יודע היום, הוא כבר היה יושב במשרד של התובע המחוזי, הייתי לוקח אותו לשם, אבל עכשיו, כשאני מסתכל עליו. אני מסוגל רק לבכות.

אימא: על מה אתה מדבר? מה עוד אתה יכול לעשות?

כריס: להכניס אותו לכלא! להושיב אותו, אם עוד הייתי בן אדם. אבל עכשיו אני כמו כולם. עכשיו אני מעשי, אתם עשיתם ממני אדם מעשי.

אימא: אבל אתה חייב להיות…

כריס:  חתולי הרחוב בסמטה שם – מעשיים. עלובי הנפש שברחו כשנלחמנו היו מעשיים. רק אלה שנהרגו לא היו מעשיים. אבל עכשיו אני – מעשי. ואני בז לעצמי. אני הולך מכאן. מסתלק.

אנני: אני באה אתך.

כריס: לא, אנני.

אנני: אני לא מבקשת ממך שתעשה משהו בקשר לג'ו.

כריס: את כן. את כן.

אנני: אני נשבעת לך, בחיים אני לא אעשה את זה.

כריס: בלב עמוק את תמיד תצפי.

אנני: אז תעשה מה שאתה צריך.

כריס: מה לעשות? מה יש לעשות? כל הלילה חיפשתי סיבה לגרום לו לסבול.

אנני: יש סיבה, יש!

כריס: מה? אני אחזיר את המתים אם אני אשים אותו מאחורי סורגים? אז בשביל מה לי לעשות את זה? שם ירינו במי שהתנהג כמו כלב, אבל היה שם כבוד אמיתי, הגנו על משהו, אבל כאן? כאן זאת הארץ של הכלבים הגדולים, כאן לא אוהבים, כאן טורפים! זה העיקרון היחיד. הפעם זה פשוט גרם לכמה אנשים להיהרג, זה הכול. ככה העולם בנוי, אז איך אני יכול להוציא את זה עליו? בשם איזה היגיון. אנחנו חיים בגן חיות, בגן חיות! (לאימא) את יודעת מה הוא צריך לעשות. אז תגידי לו!

אימא: תניח לו.

אנני: אני לא אניח לו. את תגידי לו מה הוא צריך לעשות…

אימא: אנני!

אנני: אז אני אגיד לו!

(קלר מופיע מתוך הבית. כריס רואה אותו, מתרחק אל הפרגולה).

קלר: מה הבעיה? אני רוצה לדבר אתך.

כריס (מתנתק ממנו תקיפות): אל תעשה את זה, אבא. בסוף אני אפגע בך אם תעשה את זה. אין על מה לדבר, אז תגיד מהר את מה שיש לך.

קלר: מה בדיוק הבעיה? מה יש? יש לך יותר מדי כסף? זה מה שמפריע לך?

כריס (בארסיות עוקצנית): כן, זה מפריע לי.

קלר: אם אתה לא יכול להתרגל לכסף, פשוט תזרוק אותו. אתה שומע? קח כל סנט וסנט ותן הכול לצדקה, או שתזרוק הכול לביוב. זה סוגר לך את הפינה? ישר לביוב, זה הכול. אני צודק? אני אומר לך שתעשה את זה. אם הכסף מלוכלך, תשרוף אותו, הוא שלך, זה לא הכסף שלי. אני אדם מת, אני זקן מת, שום דבר לא שייך לי. נו, דבר אתי! מה אתה רוצה לעשות? שאני אשב בבית סוהר? אם זה מה שאתה רוצה, אז תגיד! מה הבעיה? למה אתה לא יכול לומר לי את זה? את הכול אתה אומר לי, אז תגיד גם את זה! אני אגיד לך למה אתה לא מסוגל להגיד לי את זה. כי אתה יודע שאני לא אמור להיות שם. כי אתה יודע! מי עבד בזמן המלחמה בחינם? מישהו שולח מדטרויט רובה או משאית בלי לקבל על זה את המחיר? זה בסדר? זה נקי? מדובר על דולרים ועל סנטים, דולרים וסנטים, מלחמה ושלום, דולרים וסנטים, מה כבר נקי? חצי מהמדינה אמורה ללכת לבית סוהר, אם אני הולך! לכן אתה לא מסוגל להגיד לי.

כריס: נכון.

קלר: אז… למה אני הרע?

כריס: אני יודע שאתה לא יותר גרוע מרוב האנשים, אבל חשבתי שאתה יותר טוב. לא ראיתי בך בן אדם. ראיתי בך את אבא שלי. אני לא מסוגל להסתכל עליך ככה, אני לא מסוגל להסתכל על עצמי!

(אנני מוציאה מידה של אימא מכתב, וניגשת אל כריס. אימא מנסה לבלום אותה).

אימא: תני לי את זה, אנני!

אנני: הוא יקרא את זה! (נותנת לכריס את המכתב) לארי – הוא כתב את המכתב ביום שהוא נהרג.

קלר: לארי!

אימא: כריס, זה לא בשבילך. ג'ו, תלך מכאן…

קלר: למה היא אומרת לארי, מה…?

אימא: צא לרחוב, ג'ו, צא מכאן. כריס, אל תעשה את זה… אל תגיד לו.

כריס: שלוש שנים וחצי… מדברים, מדברים. אז עכשיו תקשיב, ותגיד לי מה אתה אמור לעשות. ככה הוא נהרג. תגיד לי איפה אתה אמור להיות.

קלר: כריס, הבן אדם לא אמור להיות ישו כאן בעולם.

כריס: אני יודע הכול על העולם, את כל הסיפור המחורבן. עכשיו תקשיב לזה, ותגיד לי איך אדם אמור לנהוג.

"אנני היקרה שלי", אתה מקשיב? הוא כתב את זה ביום שהוא מת. תקשיב, אל תבכה, תקשיב! "אי אפשר להביע בכתב את מה שאני מרגיש, אבל אני חייב לספר לך משהו. אתמול הגיע אלינו משלוח של עיתונים מארצות הברית, וקראתי שאבא שלי ואבא שלך הורשעו. אני לא מסוגל לבטא את הכול במילים. אני לא יכול לספר לך מה אני מרגיש – אני לא יכול להמשיך לחיות אחרי שזה קרה. איך הוא היה מסוגל לעשות את זה? כל יום נהרגים אצלנו שלושה או ארבעה בחורים, והוא יושב לו שם ועושה עסקים… אני לא יודע איך לתאר לך את מה אני מרגיש… אני לא יכול להסתכל לאף אחד בעיניים. בעוד כמה דקות אני יוצא למשימה. בטח ידווחו שאני נעדר. במקרה כזה, אני רוצה שתדעי שאין לך מה לחכות לי. אני אומר לך, אנני, אם הוא היה פה, הייתי מסוגל להרוג אותו". 

אז מה, תמשיך עכשיו להאשים את כל העולם? אתה מבין את המכתב הזה?!
אתם יכולים להיות יותר טובים! אתם יכולים לדעת אחת ולתמיד שיש בחוץ עולם, שיש שם בני אדם, ושיש לכם אחריות כלפיהם. ואם אתם לא מכירים בזה, אז סתם זרקתם את הבן שלכם, כי בגלל זה בדיוק הוא מת.

 

לעברית: עופרה עופר אורן

 

All My Sons Arthur Miller

רענן שקד, לא נסלח

אנחנו יוצאים עם התמונה הראשונה והאחרונה הזאת: שירי ביבס המבועתת אוחזת בכפיר ובאריאל הפעוטים ברגע חטיפתם. הפריים הזה לבדו ממלא עד תום את מכל הזעזוע, ההלם והצער האנושיים האפשריים לאדם שפוי. לא נחזור להיות מי שהיינו לפניו. לא נשכח. לא נסלח. לא לאויב, לא לממשלה שהפקירה. אנחנו יוצאים עם משקלו העצום של עצב חדש רק לנוכח כל מה שראינו ואנחנו יודעים שקרה. עצב שילך איתנו מכאן ולתמיד – אפילו ברגעים של שמחה – לשארית חיינו.

ידיעות אחרונות, 7 ימים, 17.10.2025

"בקשתך תובא בחשבון בבוא העת"

אליאס (אליהו) ונור (לבית ז'ז'תי) פסח נישאו בדמשק ב־1925. בימי מלחמת העולם השנייה הסתירו בני הזוג בביתם שליחים מארץ ישראל שריגלו לטובת הבריטים. המפעיל שלהם (מטעם הסוכנות) היה משה שרת, לימים –ֻ שר החוץ ואחרי כן גם ראש ממשלת ישראל. 

בשנת 1945 נאלצו בני הזוג פסח לנוס מדמשק, אחרי שכבר הבריחו משם את שלושת ילדיהם. (הקטנה שבהם, אווה – חוה – פסח בת ה־12 ילדה אותי, שבע שנים אחרי כן). 

עם עלותם ארצה גילו בני הזוג שאיש בממסד הארץ ישראלי אינו מכיר להם תודה. "שכחו" אותם ואת כל מה שעשו כשסיכנו את חייהם וחיי הילדים שלהם. 

אליאס התפרנס בדוחק כשען. 

בארכיון המדינה מצאתי את אחת ההתכתבויות שלו עם הרשויות. הוא טען שיש בכוחו לעזור, למשל – למסור פרטים שיצילו חיים. וכן, ביקש עבודה.

כפי שאפשר להיווכח, הממסד הסתפק בתשובה הלקונית – מכתבך התקבל…

להלן, ההתכתבות:

תל אביב 22.7.48

אליאס פסח
לוינסקי 94 תל אביב

לכב' בכר שיטרית
שר המעוטים במדינת ישראל

כתוצאה מפגישתנו באחד הימים של השבוע שעבר, בו נידונה בין דברים שונים גם על הבטחון בעיר יפו, הריני מתכבד להודיעכם כי מוכן הנני לקבל עלי תפקיד אשר תמצאו שהנני מוכשר בו.

ידיעותי בשפה הערבית הן נרחבות, כמו כן יודע את השפה הצרפתית והעברית, ויש לי הרושם (ואני בטוח בזה שאדע למלא תפקיד שלא רבים הם המסוגלים לעשותו)

צרוף למכתב זה, הנני מצרף העתקה ממכתבי ששלחתי אל שר החוץ של מדינת ישראל בו עוררתי שאלות בענייני דיומא.

אני מקווה שבקשתי זו תתקבל ובתקוה זאת הנני בכל הכבוד.

אליהו פסח

29.7.48

אליאס פסח
רח' לוינסקי 94
תל אביב

לכבוד משרד החוץ של מדינת ישראל
כ     א     ן

הנידון: מכתבכם מס' 48/256

הנני חוזר על מכתבי מיום 25.6.48 בו הזכרתי לכם את הפס דלקמן:

(בידי האפשרות למסור לכב' ידיעות שחשיבותן גדולה, ולכן אסיר תודה אהיה אם תקבע לי ראין בהקדם הכי אפשרי, יען שכל אחור אינו סובל דחוי.)

לצערי היום אני קורא בעתונות שנשק נתפס בבתי מגורים ביפו הכבושה. כשכתבתי לכם אז התכוונתי לדברים מסוג זה וחשבתי שגם אני ככל יהודי אחר נאמן לעמו היה עושה אותו הדבר, אבל דברים כמין זה אינן נאמרים בתוך מכתב קצר, לכן בקשתי להפגש אתכם בכדי שאוכל למסור את הפרטים הידועים לי והנאמרים רק מפה לאוזן, ולצערי בקשתי נדחתה. וכעת הנני מרגיש חובה לאומית לפנות מחדש אליכם ולהשמיע באוזנכם דברים אשר אין לדחותם ברגע זה ומבקש בכל צורה של בקשה שתשימו לב לדבריי וזה לפני שיהיה מאוחר, עלינו לנקוט בצעדים הכי מהירים בכדי שנדע לשמור על רכושנו, נשותנו ונשמתנו.

אני מקווה שדברי יושמעו, ותפעלו לפי צורך הזמן ובתקוה של תשובה מהירה הנני לכם בכל הכבוד.

                                                                  אליאס פסח

1 באוגוסט 1948

 

לכבוד
מר אליאס פסח
ת.ד.60
תל אביב.

א.נ.

                        הנדון: בקשת עבודה

מכתבך מיום 23.7.48 בעניין הנדון נתקבל במשרדנו והובא לתשומת לב השר.

בקשתך תובא בחשבון בבוא העת.

                                            א. שלוש.
                                            מזכיר

 

סבא אליאס (אליהו) פסח, 1952

ראיון עם סבתא נור שמספרת איך השותף הערבי רימה אותם בדמשק

התראת שווא

התמקמנו ממש באמצע מחנה הפליטים, במה שנקרא באותה תקופה מאחז או הפגנת נוכחות או אצבע בעין. עשרים לוחמים בפיקוד מפקד מחלקה, טבח ומשגיח כשרות מוקפים בגדרות תיל ובעשרות אלפי גברים, נשים וילדים שתיעבו אותנו, ייחלו למותנו ובעיקר פחדו מאיתנו כמו שאנחנו פחדנו מהם. היינו ילדים. היינו
נסיכים. היינו קלגסים. על הקיר, לצד המפות ותצלומי השטח, היו תלויות תמונות המחבלים שהיינו אמורים לצוד או לחסל. שמנו איקס על כל אחד שחיסלנו.

בלילות היינו מאבטחים את אנשי השב"כ בחיפושים אחרי מבוקשים וסליקים.

בפעם הראשונה ששובצנו לפעולה כזו פרצנו באישון לילה לתוך דירת חדר, שעשרת דייריה הצטופפו על כמה מזרנים צמודים שהונחו על הרצפה. בעל, אישה, סבתא ושבעה ילדים. הם התעוררו בבהלה ובצעקות. השב"כניק הורה לנו להוציא את
כולם החוצה, ואנחנו מילאנו את ההנחיה בצייתנות, לפעמים אפילו בהתלהבות. בחוץ ירד מבול, והסמטאות החוליות נהפכו לנהרות בוץ. בתוך הבית נשארנו איש השב"כ, פינטו ואני לערוך את החיפוש. תוך כדי כך פירקנו כל מה שנקרה בדרכנו. אין לדעת מה הם מסתירים ואיפה, הסביר לנו השב"כניק. הוא ניער אז ספר קוראן, אולי קיווה שמבין דפיו ינשרו כמה רובי סער ושתיים-שלוש לבנות חבלה. עקרנו את הכיור מהקיר ואת האסלה מהרצפה. פרמנו מזרנים ושמיכות, ונוצותיהם התערבלו בחלל החדר ברוח הקרה שנשבה פנימה דרך החלונות שניפצנו. שברנו כל מיני חפצים חלולים, למשל חתולת חרסינה שיכולה להסתיר בבטנה נפצים, הרי אין גבול לתושייה שלהם. עקרנו מרצפות שאולי הונחו מעל מחבוא לנשק ולמסמכים מזויפים. מבחוץ נשמעו צעקות וקולות בכי. בני המשפחה, יחפים, רטובים ורועדים מקור, עמדו לאורך הקיר בידיים מורמות. הם לבשו תחתונים ארוכים או אימוניות, שכבר הספיקו להיספג במים. כשיצאנו החוצה התנפלו שתי הנשים על פינטו כי חשבו, אולי בגלל גובהו ואולי כי דיבר ערבית, שהוא מפקד הכוח. הוא הביט בהן נבוך ומבוהל. נסוג לאחור וניסה להשתחרר מכף ידה של הזקנה שנאחזה בכנף חולצתו. כיוון שלא הצליח, הנחית עליה פתאום סטירת לחי, והיא נהדפה ונפלה לבוץ. כל בני המשפחה, על פי איזה אות, ידיהם עדיין מונפות לשמיים, החלו ליילל ולצרוח. ילד קטן כבן חמש רץ אליה, משך בידה וניסה להקים אותה. גם פינטו הנבוך רכן לעבר הזקנה כדי לעזור לה לקום, אבל היא נרתעה ממנו, והילד דחף את ידו המושטת של פינטו ותקע בו מבט מבהיל. הזקנה זחלה ברפש אל בנה, התרוממה בעזרתו ונעמדה לצידו והרימה בהפגנתיות את ידיה. כמה מהחיילים השפילו את עיניהם ואחרים צחקקו. בינתיים סיים איש השב"כ לפרק את הבית. אמר שזו כנראה הייתה התראת שווא, ופשוט התפוגגנו מהבית אחרי שפירקנו אותו לגורמים. במאחז החלפו בגדים בשתיקה. שתינו תה ושתקנו. הלכנו לישון ולא החלפנון מילה זה עם זה. רק למחרת העזתי להגיד לפינטו שהוא לא היה צריך לסטור לזקנה, כאילו הסטירה היא כל ההבדל בין התנהגות נאותה של הצבא הכי מוסרי בעולם ובין ההשתוללות שהלכה שם. אני יודע, הוא ענה לי. כעבור שבועיים גם אני התחלתי לדחוף זקנות כשהן התקרבו אליי יותר מדי או צרחו יותר מדי.

"יש כל כך הרבה אסלמופוביה בעולם"

"הדוד שלי, חזקיה, נרצח כשלמדתי באוניברסיטה. רצחו אותו קונים בחנות השכונתית הקטנה שלו, גברים שבירך לשלום במשך שנים. 

"אבל בכיתי רק כשגדעון אקלוקה, אדם זר לגמרי, נרצח בתחנת המשטרה, שאליה הלך כדי לבקש עזרה, אחרי שהאשימו את אשתו שהיא השתמשה בדף מכתבי הקודש כדי לנגב תינוק שלה את הטוסיק. הסתכלתי על התצלום המגורען, על המראה המקברי. ראש. ראש אנושי. 

"הייתי אמורה לבכות על הדוד שלי, אבל במקום זה בכיתי על אדם זר לגמרי. 

"המילים שלי נשזרו זו בזו מאליהן, כפי שקורה לפעמים למילים, וברגע שסיימתי לדבֵּר הצטערתי שאני לא יכולה לקחת את דברי בחזרה. השתררה דממה. אף אחד בכיתה לא זז בעצבנות, לא נשמעו קולות שיעול קצרים או כחכוחים בגרון ולא נראו חילופי מבטים. 

"ואז דיבר הגבר שכינה את עצמו 'רב־גזעי'.

'יש כל כך הרבה אסלמופוביה בעולם. אל תוסיפי עליה.' הוא רכן קדימה מעל שולחן הכתיבה, והביט בי. כל הוויתו שידרה מיאוס, אבל לא מיאוס מהברבריות ומהסבל שחווה דוד חזקיה, אלא מיאוס – ממני. היה בעיניו גינוי מהסוג המחמיר, כשל אדם שמשוכנע שהוא עדּין וצודק. הבטתי בו, נדהמת מכדי להגיב. "'

"'את משתמשת במה שקרה למשפחה שלך, לָאובדן, כמו בכלי נשק. וזה בעייתי,' הוא אמר. סקרתי את הכיתה, כמו שאפריקאים נוהגים לעשות, במבט ששאל – 'מי עוד חווה את מה שאני מרגישה?'

"אחת הנשים תחבה לעצמה את השיער מאחורי האוזן ונעצה מבט קדימה. 

"אחד הגברים הנהן. רבים הפנו את מבטם, במצוקה עמוקה מדי, שנבעה מהפשע שביצעתי, ולא היו מסוגלים להביט בי. נדהמתי כל כך, עד שלא יכולתי לעשות שום דבר. רק דחפתי את הכיסא שלי לאחור, הרמתי את התיק שלי והלכתי משם. אלמלא חשתי שהראש שלי מוצף ושיש לי צלצולים באוזניים, אלמלא נשמט לי הגוף, הייתי שואלת, "אתם לא מרגישים שום דבר נוסף? החדרים שיש לכם בלב לא מספיק מרווחים?"

"הפרופסורית השפילה את המבט אל רשימותיה, ונקשה על השולחן עם העט של האייפד, כמו שופטת־קו שדעתה מוטה כלפי צד מסוים, אך היא מעמידה פנים שהיא הוגנת. 

{העניין היה – לא רק העובדה שהם נפגעו; העניין היה שזה כל מה שהם הרגישו: נפגעים. אמריקנים ליברלים, מתחסדים־עד־היסוד. כל עוד את נוסעת על הרכבת האידיאולוגית שלהם, הם יתעלמו מהרוע שלך. אם את מייצגת משהו מותר, משהו שעבר אישור, יש לך זכות להיות אכזרית".

תרגמה עופרה עופר אורן

הרבנות בבאר שבע

כיאה למשיח, הוא דאג לפזר מדי מפעם רמזים לסביבתו. לי, לאמי, כנראה לעוד אחרים, אני לא באמת יודע. הוא אמר פעם לאחותי שאילן היוחסין שלו מגיע עד לדוד המלך. בדיעבד, כמה שנים אחרי מותו, מתישהו ב־2009, הייתי צריך להגיע לרבנות בבאר שבע כדי להוציא תעודת נישואים של הוריי עבור אחותי, שעמדה להתחתן. הפקיד ביקש ממני את הפרטים, הקליד אותם במחשב שנראה לפחות מתקופת בית המקדש השני. חיכה עד שהפרטים ייטענו, העכבר שנמצא בכונן יקבל את המזון שלו כדי שיוכל לרוץ על הגלגלת שמפעילה את לוח האם, בתואם IBM מדגם XT עם מסך ירוק זרחני שחור שבשלב מוקדם של הקריירה גורם ללקויות ראייה. אחרי רעשי טעינה של בערך דקה וחצי יצא תדפיס ממדפסת תואמת עם החורים האלו בשוליים, נייר שהחברה שמייצרת אותו מחזיקה את הראש מעל המים ושורדת רק בזכות סניפי רבנות, משרדי פקיד שומה וחדר שלם שנקרא "חדר ציונים" באוניברסיטה כלשהי שהנהלים שלה לא מאפשרים מעבר לדיגיטל. אחרי שהפקיד הרבני הרים את משקפיו והסתכל בתדפיס (רק מול המחשב הוא שם את המשקפיים העבות, הן כנראה סיננו קצת את הקרינה הרדיואקטיבית), הוא פנה אלי ואמר: "כהנים, כן?"

"הסתכלתי עליו קצת בפליאה ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני. "השם משפחה זה וולך".

״כן, אני יודע, אתם כהנים".

וואלה. אמרתי בסדר וקיבלתי את העובדה החדשה הזו בחיי. לא שהם השתנו באופן משמעותי, עדיין גרתי בדירת חדר וחצי מתפוררת בקומה רביעית בלי מעלית בבניין
שיש בו פנסיונרים שהדרך היחידה לדעת שהם אמורים לעזוב היא לפי הריח אחרי כמה ימים, ויותר לשלשת יונים מאשר חלונות. אבל היי, בבית הכנסת התייחסו
אלי ככוכב עולה, כהן חדש שהתגלה, איזו חגיגה. הרב כהן החב"דניק לימד אותי לעשות את ברכת הכוהנים עם הטלית והכל, במין ריקוד מוזר שנראה כמו הפעלה
לילדים של עודד מנשה בחופש הגדול.

כאן ביתי פה (אנ'לא) נולדתי

אחד השירים הראשונים שמלמדים עולים חדשים באולפן הוא "כאן ביתי פה אני נולדתי". כף רגלי מעולם לא דרכה באולפן. הייתי קטנה מדי, וההנחה הייתה שאתפוס את השפה לבד, כך, בדומה לבגדים, גם את שירי האולפן קיבלתי מיד שנייה. אחותי, שהייתה אז בת 15, הייתה מביאה את דפי השירים הביתה, ויחד
היינו מדקלמות. מצחיק ש"כאן ביתי פה אני נולדתי" הוא השיר הראשון שמלמדים את העולים, בעצם להתחיל פה את החיים בשקר. מה שעוד מעניין הוא שחשבתי, ואני מניחה שכך חשבה גם אחותי, ש"ביתיפה" היא מילה אחת.

מעגל החנק התומך…

במשפחות רבות מתקיים הסכם לא כתוב, לעיתים סמוי כל כך עד שקשה להצביע עליו – אבל הוא מורגש היטב. ההסכם הזה מעניק לגיטימציה לבני המשפחה לשגע זה את זה, למרר את חיי קרוביהם, ואף לעשות להם את המוות – ובכל זאת להישאר בתוך המעגל התומך חונק הזה, שהוא אולי המעגל המוצק והעקבי ביותר
בחייו של אדם. ואף על פי שכל משפחה היא מנגנון מורכב ומאתגר לניהול, מעטים האנשים שבאמת מנתקים לחלוטין את הקשר עם משפחתם. בחברה המערבית בת זמננו זהו צעד נדיר למדי, והמחיר שמשלמים עליו הוא כבד. את לא תביני את זה לעולם: ההיגיון שלך אולי יזהה את הדפוס, אבל לא יוכל לחוש את הכאב, את הגעגוע, את הקומדיה והטרגדיה שנמזגות להן יחד בכל תא משפחתי.

עמוס קינן, "על פי כל החוקים "

“אתה נמוך מדי,” אמר הקצין, “ניאלץ להגביה אותך.”

“ואתה,” אמר הקצין לבא אחריו, “אתה גבוה מדי וניאלץ לקצר אותך.”

“ואתה בינוני מדי, לא נמוך מדי ולא גבוה מדי, ברח מהר כל עוד נפשך בך, בטרם אתחרט ואחליט להגביה או לקצר אותך.”

האיש הממוצע מחייך: “אתה רואה את הנקודה הקטנה באופק? זה אני כפי שהייתי באמת.”

בשביל ילד של מישהו אחר?

עיתון "חדשות", 7 ביוני 1985, גיליון מיוחד במלאת שלוש שנים למלחמת לבנון, עמוד 40.

למצוא אריה

צייד חששן חיפש אחר עקבותיו של האריה. הוא פנה אל אדם שעסק בכריתת אלונים ביער ושאל אותו אם ראה את טביעות רגליו של האריה או אם הוא יודע היכן המאורה שלו.

"אני כבר לוקח אותך לראות את האריה עצמו," השיב האיש.

הצייד החוויר, שיניו נקשו מפחד והוא השיב, "לא, תודה, זה לא מה שביקשתי. אני רוצה רק לראות את עקבותיו של האריה, לא אותו עצמו."

עמוס קינן, "מה פתאום?"

אמרה אשת לוט לבעלה.

“ככה,” אמר לוט. “יש לי בן דוד מטורף, ואולי הוא גיסי, השד יודע אותו אבל שמו אברם.”

“אז מה, אתה כזה חלשלוש ששומע לאיש שאתה לא יודע אם הוא גיסך או בן דודך? ואני בטוחה ששרי או שרה, כפי שהיא מכנה את עצמה, פשוט מקנאת בנו, כי לנו יש שתי בנות נהדרות ולה אפילו לא פיסטוק.”

“אבל אני פוחד,” אמר לוט, "עוד רגע הכול יתהפך כאן, גם בסדום וגם בעמורה, ואם לא נברח, נשקע בתוך הזפת.

“ותיזהרי,” אמר עוד לוט לאשתו, “שלא תביטי אחורנית.”

ואז היא אמרה, “מה פתאום?”

כבר לא נהיה אותו דבר

"הדברים האלה בסוף ישפיעו עלייך," יוני אמר לנויה בחדר השינה שלהם. הוא התכוון, שהם יערערו אותה.

"ברור שזה ישפיע עליי." היא קמה מהמיטה בתנועה אחת ופנתה אליו. היא מחתה בכף ידה הימנית מתחת לעין ימין ואז לשמאלית, ואז הפנתה אותה אליו. "זה גם ישפיע עליך, אם תיתן לזה ואם לא. אנחנו כבר לא נהיה אותו הדבר אחרי זה. לא אתה, לא אני, לא אתה ואני, אף אחד לא יהיה. אתה לא יכול לנתק את עצמך מהעולם יוני, גם אם תנסה."

הוא נאנח, מהאף. הוא הסתכל ימינה, אל מחוץ לדלת, ואז שמאלה, והסתנוור לרגע מעוצמת נורת הפחם החשופה על הקיר בצד שלה של המיטה. הוא נאנח שוב. הוא הרגיש שהיא מכניסה את העולם פנימה. הוא הרגיש שהוא לא הסכים לכך, שהיא לא שאלה אותו. הוא היה נבון ומאופק מכדי לציין זאת בקול רם, אבל הוא חש שזה לא הוגן כלפיו.

הוא ניסה לחשוב עליה.

"אני לא חושב שאת צריכה לצפות בסרטונים ובתמונות," הוא אמר לבסוף. "אני לא חושב שאת צריכה לקרוא את התיאורים האלה. שבי רגע נו. אי אפשר למחוק את זה אחר כך. את לא תאהבי אותם פחות, את לא תהיי לא בסדר – "

אבל נראה שנויה מרגישה שהוא לא באמת חושב רק עליה כאן, כי היא קפצה אל תוך ההשתהות הראשונה שלו, ואמרה, "בסדר. אתה לא צריך. אני מרגישה שאני כן צריכה."

למי עוזרת האמפתיה שלנו?

אנשים לא מתרגלים למראות – אם אפשר לתאר כך את מה שקורה – רק בגלל גודש הדימויים החזותיים שמעמיסים עליהם. הפאסיביות – היא זאת שמעמעמת את התחושות. מה שמתואר כאדישות, אלחוש מוסרי או רגשי, בעצם עמוס בתחושות: של זעם ותסכול.

אבל אם נבדוק אילו תחושות יכולות להיות רצויות, נראה כי הבחירה באמפתיה היא מעשה פשוט מדי. הקרבה הדמיונית אל סבלם של אחרים, שאותה הדימויים החזותיים מספקים למי שצופה בהם, מרמזת שנוצר כביכול קשר בין הסובלים לצופים – סבל שאנחנו צופים בו מקרוב, על מסך הטלוויזיה, וזה פשוט לא נכון. זאת רק עוד דרך לערפל את הקשר שיש לנו עם מוקדי הכוח. כשאנו חשים אמפתיה, נדמה לנו שאנחנו לא שותפים לגרימת הסבל. וזאת יכולה להיות (חרף כל כוונותינו הטובות), תגובה חצופה, שלא לומר – לא הולמת. 

"הוא קיבל בעד זה מהטרויאנים תשלום כבד" (רונן בר: "את מדיניות מימון חמאס הכתיב ראש הממשלה")

היה לילה והגברים בני יוון התקרבו אל האש הבוערת.

“הכבש הזאת אי אפשר היה לאכול אותה,” פתה תרסיטס תוך שהוא מחטט בין שיניו. “אני מתפלא עליכם, כבני יוון, איך אתם משלימים עם זה. אני הייתי מתערב שהם קיבלו לארוחת הערב לפחות שה רך בן שנה; אבל כמובן, בשבילנו החיילים הותיקים מספיק איזה תיש מסריח. חבריא, אם אני נזכר בבשר הכבש אצלנו ביוון –”

“עזוב, תרסיטס,” נהם אבא איפאטור. “במלחמה כמו במלחמה.”

“מלחמה,” אמר תרסיטס. “תגיד לי, מה זה בשבילך מלחמה? זה שאנחנו כבר רובצים פה עשר שנים סתם בשביל כלום? אני אגיד לכם, בחורים, מה זה: זאת בכלל לא מלחמה, רק האדונים המצביאים וכמה גדולים סידרו לעצמם טיול על חשבון המדינה; ואנחנו, החיילים הותיקים, צריכים לעמוד בפיות פעורים ולהסתכל על איזה ינוקא זב חוטם וילד־של־אמא שמסתובב במחנה ומתרברב עם המגן הזה שלו. ככה זה, אחא.”

“אתה מתכוון לאכילס בן פליאוס,” אמר לאומידון הצעיר.

“הוא או אחר,” הכריז תרסיטס. “מי שיש לו עיניים בראש יודע על מי זה מתאים. רבותי, אף אחד לא יכניס לי את זה לראש: אילו העניין היה באמת טרויה המטומטמת, אז מזמן היינו לוקחים אותה. רק להתעטש כמו שצריך והיא על כף היד. מדוע לא תוקפים את השער הראשי? ברור, כזאת מתקפה יסודית ומרשימה, עם צעקות, איומים ושירי מלחמה – ותיכף המלחמה היתה נגמרת.”

“הממ…”, נהם איפאטור השקול, “בצעקות טרויה לא תיפול.”

“אז אתה מאד טועה,” צהל תרסיטס. “כל ילד יודע שאנשי טרויה הם פחדנים, מוגי לב, מוכי שחין ובכלל אספסוף. רק פעם אחת להראות להם מכל הלב, מי אנחנו, היוונים! מייד הייתם רואים, איך היו זוחלים ומתחננים לרחמים! היה מספיק פה ושם להתנפל על כמה נשים שלהם כשהן הולכות לפנות ערב לשאוב מים –”

“להתנפל על נשים,” משך היפודמוס בכתפיו, “את זה, תרסיטס, לא עושים.”

“במלחמה כמו במלחמה”, קרא תרסיטס בקול גבורה. “אתה, היפודמוס, פטריוט להפליא! אתה חושב שננצח במלחמה בזה שאדון אכילס יערוך פעם בשלושה חודשים היאבקות פומבית עם הגולם הזה הקטור? בן–אדם, אלה השניים מתואמים ומשחקים את המשחק יופי; התחרויות שלהם בהיאבקות, זה מספר סולו, שהמטומטמים האלה יחשבו שהשניים האלה נלחמים בשמם! היי, טרויה, היי, הלאס, בואו לראות את האדונים הגיבורים! ואנחנו, היתר, אנחנו כלום, הסבל שלנו בשביל שום דבר, אפילו כלב לא ינבח בגללנו. אני אגיד לכם משהו, בני אכאיוס: אכילס משחק את הגיבור רק בשביל שיוכל לקחת לעצמו את כל השמנת ולגזול מאתנו את כל תהילת המלחמה. והמלחמה הזאת נסחבת רק למען שאדון אכילס יוכל להתנפח ולהופיע כמו גיבור מי יודע מה. אני מתפלא עליכם שאתם לא רואים את זה.”

“תגיד לי, תרסיטס,” השמיע לאומידון הצעיר את קולו, “מה בעצם עשה לך אכילס?”

“לי? כלום, ממש כלום,” ענה תרסיטס במרירות כעוסה. “מה איכפת לי ממנו? שתדע, אני אפילו לא מדבר אתו; אבל לכל העם כבר יוצא מהאף איך הוא מפגין חשיבות. למשל, משחק הברוגז שלו באוהל. אנחנו חיים בשעה היסטורית כזאת, שבה מוכרע כבודה של הלאס; כל העולם מסתכל בנו – ומה עושה אדון גיבור? מתגלגל לו באוהל, אומר שלא יילחם. אולי אנחנו צריכים לקחת על הכתפיים שלנו את השעה ההיסטורית ואת כבודה של הלאס במקומו? אבל זה ככה: ברגע שהעניינים מתחילים להסתבך, הוא נעלם לו באוהל ומשחק ברוגז. פףף, איזו קומדיה! כאלה הם גיבורי האומה! מוגי לב סתם!”

“אני לא יודע, טרסיטס,” אמר איפאטור השקול. “אכילס, אומרים, נעלב נורא, מכיון שאגממנון החזיר להוריה את שפחתו, איד קוראים לה, בת־בריזוס או בת־כריזוס, כך איכשהו. בן־פליאוס הפך את העניין לעניין של יוקרה, אבל אני חושב שהוא באמת אהב את הבחורה. חביבי, זאת איננה שום קומדיה,”

“אתה מספר לי”, ענה טרסיטס. “אני יודע טוב מאד איך זה היה. אגממנון פשוט גזל ממנו את הבחורה, מבין? ברור, יש לו המון תכשיטים ואחרי בשר נשים הוא עוגב כמו חתול מיוחם – אבל מנשים כבר מספיק ודי: בגלל הזנזונת הזאת הלנה התחילה המלחמה ועכשיו שוב זה – – שמעתם שהלנה בזמן האחרון היא בצדו של הקטור? חבריא, זו היתה כבר בידיים של כל אחד בטרויה, כולל הזקן הזה שיש לו כבר רגל אחת בקבר, פריאמוס המסריח. ובגלל נקבה שכזאת אנחנו צריכים פה לחיות במחסור ולהילחם? תודה, אני מוותר!”

“אומרים,” העיר לאומידון הצעיר, “שהלנה יפהפיה להפליא.”

“איפה,” אמר טרסיטס בבוז: “היא קמולה ובלה ומלבד זאת מרושלת שאין לזה אח ורע. אני לא הייתי נותן תמורתה שקית של פול. חבריא, אני הייתי מאחל למנלאוס הטיפש שננצח במלחמה, והוא יקבל את הלנה בחזרה. כל היופי של הלנה זה סיפור בדים, רמאות וקצת איפור.”

“ואנחנו, עם הדנאים,” אמר היפודמוס, “נלחמים, לדבריך, טרסיטס, רק בגלל סתם סיפור בדים?”

“היפודמוס היקר,” אמר תרסיטס, “נדמה לי שאינך רואה במה דברים אמורים. אנחנו, בני הלאס, נלחמים ראשית בכדי שהשועל אגממנון יוכל למלא לו שקים של שלל; שנית, בכדי שהגנדרן אכילס ישביע את תאוות הכבוד הבלתי מרוסנת שלו; שלישית, בכדי שהרמאי אודיסאוס ירמה אותנו באספקת ציוד מלחמה; ולבסוף בכדי שאיזה זמר שווקים משוחד, איזה הומרוס, או איך שקוראים לנווד הזה, ישיר, תמורת כמה פרוטות עלובות, שירי הלל לבוגדים הכי גדולים של העם היווני, ותוך כדי כך גם ישמיץ, או לפחות יעלים, את הגיבורים האכאים האמיתיים, הנושאים בצנעה את קורבנם, כמו שאתם. ככה זה, היפודמוס.”

“הבוגדים הכי גדולים,” אמר איפאטור, “זאת, טרסיטס, מלה חזקה מדי.”

“אז שתדעו,” התפרץ תרסיטס ועמעם מייד את קולו, “לי יש הוכחות על בגידתם. רבותי, זה דבר נורא: אני לא אגיד לכם את כל מה שאני יודע, אבל אנא תרשמו לפניכם: אנחנו מכורים. אתם הלא צריכים לראות את זה בעצמכם: האם יעלה על הדעת שאנחנו, היוונים, העם האמיץ והמפותח ביותר בעולם, לא נצליח לכבוש כבר מזמן את המזבלה הזאת של טרויה ולעשות סדר עם הקבצנים והפרחחים באיליון – אלא אם אנחנו כבר שנים על שנים קורבנות של בגידה? האם אתה, איפאטור, חושב אותנו, בני אכאיוס, ללהקת כלבים מוגי לב שאיננה מסוגלת לגמור כבר מזמן עם טרויה זו המלוכלכת? אולי הטרויאנים הם חיילים יותר טובים מאתנו? שמע, איפאטור, אם אתה חושב כך, אתה לא יכול להיות יווני אפילו, רק אולי איזה אפירוטי או תראקי. אדם יווני אמיתי, בן יוון העתיקה, חייב לחוש בכאב באיזו תקופה מבישה וזדונית אנחנו חיים.”

“זה נכון,” סבר היפודמוס, שקוע בהרהורים, “שהמלחמה הזאת כבר נסחבת משהו נורא.”

“אז אתה רואה,” קרא תרסיטס. “ואני אגיד לך מדוע: כי הטרויאנים יש להם בני ברית וסייענים בתוכנו. אולי אתם יודעים למי אני מתכוון.”

“למי?” אמר איפאטור בארשת של רצינות. “עכשיו אתה כבר צריך לגמור, טרסיטס, את מה שהתחלת.”

“אני שונא לומר את זה,” התגונן תרסיטס. “אתם, דנאים, מכירים אותי, יודעים שאינני עוסק ברכילות; אבל אם תחשבו שיש בזה עניין לציבור, אז אגיד לכם דבר נורא. לא מזמן שוחחתי עם כמה יוונים טובים ואמיצים; כפטריוט אני משיח על המלחמה, על האויב, ומתוך הטבע היווני הכן שלי אני אומר שהטרויאנים, אויבינו בנפש ופראי אדם, הם להקה של פחדנים, גנבים, לא־יוצלחים, ארחי־פרחי ועכברושים, שמלכם פריאמוס הוא ישיש סנילי ומגוחך והקטור שלהם מוג לב. אתם, אחים אכאיים, הלא תודו שזו דרך חשיבה יוונית אמיתית. ולפתע יוצא לו מהצל אגממנון בכבודו ובעצמו – אפילו כבר לא מתבייש להציץ ולצותת! – ואומר: ‘לאט לך, תרסיטס; הטרויאנים הם חיילים טובים, פריאמוס הקשיש הוא גבר כהלכה והקטור הוא גיבור.’ ואחר־כך הוא הסתובב על עקביו ונעלם לפני שהספקתי לגמור אתו כיאות. רבותי, אני נשארתי שם, כאילו שפכו עלי דלי של רותחים. תראו־תראו, אמרתי בלבי, מאין נושבת הרוח! עכשיו אנחנו יודעים מי מכניס רוח נכאים במחננו ומפיץ מחשבות מרי ותעמולה עויינת! איך ננצח במלחמה, אם הטרויאנים המנוולים האלה יש להם סוכנים בתוכנו, וגרוע מזה – ממש בתוך המטה הכללי? ואתם חושבים, בני אכאיוס, שבוגד כזה עושה את מלאכתו החתרנית סתם ככה, בלי גמול? לא, חביבי, הוא לא יהלל בחינם את אויבי עמנו; אין ספק שהוא קיבל בעד זה מהטרויאנים תשלום כבד. רק תסדרו את הדברים בראשכם, בחורים: המלחמה נסחבת, בכוונה, אכילס נעלב במתכוון, בצבאנו נשמע בכל מקום קול אנחה ומרי, בכל מקום מתפשט חוסר משמעת – בקיצור הכל מלא נבלה ושוד ושבר. מי שתסתכלו עליו, הוא בוגד שמכר את נשמתו, סוכן זר, מסית ומדיח. ואם אתה מגלה את התככים שלהם, אומרים עליך שאתה נברן ואלמנט מסוכן. זהו שכרו של אדם כמוני החפץ לשרת את עמו ואת כבודו ולרומם את תהילתו, מבלי להסתכל שמאלה או ימינה! לאן הגענו, אנחנו, בני יוון העתיקה! עוד ניחנק בכל הבוץ הנורא הזה! פעם יכתבו על תקופתנו כעל עידן של ביזוי האומה, רמיסת כבודה, בושה, עבדות, קטנוניות ובגידה, שלילת החירות והתפוררות, פחדנות, שחיתות ורקבון מוסרי –”

“מה שהיה – היה, ומה שיהיה – יהיה,” פיהק איפאטור. “אני הולך לישון. לילה טוב, חבריא!”

“לילה טוב,” אמר טרסיטס בנימה לבבית ומתח את עצמותיו בהנאה. “אבל היה לנו היום שיח רעים מעניין, מה?”

1931

האם אפשר להתרגל

בני אדם אינם מסתגלים למה שמראים להם – אם זאת הדרך הנכונה לתאר את מה שקורה – בשל עומס בדימויים החזותיים שמשליכים עליהם. פסיביות – היא מה שמעמעם את הרגש. המצבים המתוארים כאדישות, כהרדמה מוסרית או רגשית, מוצפים ברגשות: הרגשות הם של זעם ותסכול. 

People don’t become inured to what they are shown — if that’s the right way to describe what happens — because of the quantity of images dumped on them. It is passivity that dulls feeling. The states described as apathy, moral or emotional anesthesia, are full of feelings; the feelings are rage and frustration

Sontag, Susan. Regarding the Pain of Others (p. 102). Farrar, Straus and Giroux. Kindle Edition.

מה פשר המצווה "ואהבת לרעך כמוך"?

מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מבטאת את שלילתה הקיצונית של התוקפנות הטבועה באדם וזו דוגמה מצוינת לדרכו הלא פסיכולוגית של האני העליון של התרבות.

קיומה של המצווה הזאת היא מחוץ לגדר האפשר. שפעה מופלגת כל כך של אהבה עשויה רק להפחית את ערכה, אבל אין היא עשויה להחדיל את הרעה.

התרבות מתעלמת מכל אלה. היא מזכירה שוב ושוב, כי ככל שקשה יותר לקיים את המצווה, כך גדולה יותר זכותו של מי שמקיים אותה. אבל מי שנוהג לפי צו זה בתרבות ימינו אינו אלא מקפח את עצמו לעומת מי שמתעלם ממנו.

אכן, מה גדולה המכשלה שהתוקפנות נותנת לפני התרבות, אם עלולה ההגנה מפניה לאמלל אדם ממש כתוקפנות גופה? המוסר המתקרא טבעי אין לו כאן להציע לך דבר מלבד הסיפוק הנרקיסיסטי שתהיה בעיני עצמך טוב מזולתך. המוסר הנשען על הדת מעלה, בהגיעו לנקודה זו, את ההבטחה לעולם טוב יותר בבא. אבל דעתי היא, כי תוכחת המוסר תהיה לשווא כל עוד לא יראה בעל המידות הטובות את שכרו כבר בעולם הזה.

"מה עושים אחינו בארץ ישראל?"

אין מדרכנו ללמוד מאומה מן העבר בשביל העתיד. הן זאת בוודאי יכלנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה איפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם נכרי עם שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך אתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט.

ומה עושים אחינו בא"י? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חירות בלי גבול, חירות פרועה שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא.

השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל"עבד כי ימלוך", והגם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק. מכים אותם בחרפה כלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטיה הבזויה והמסוכנת הזאת.

הן אמנם צדקו אחינו באמרם, כי הערבי מכבד רק מי שמראה לו גבורה ואומץ רוח; אבל במה דברים אמורים, כשמרגיש עם זה שהדין עם מתנגדו; לא כן אם יש לו צדקה לחשוב את מעשי מתנגדו לעשק וגזל משפט, אז, אם גם יחריש יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בלבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו.

1894

הריעו…

הריעו, חצוצרות!
דְגלינו מְבשרים דם מכל עבר.
 לַניצחון, ואם לא, אז – לַקֶּבֶר. 

תרגם: דורי פרנס

ויליאם שייקספיר, "הנרי השישי"

האם בני אדם מופעלים כמו בובות על חוט?

לולא סברת שטבע האדם, הנימוקים וההרגשות של הגבר והאשה המצויים, מביאים למלחמה, כי אז לא היית כותב אלינו לבקש את עזרתנו. ודאי היית טוען כי יש לאל ידם של גברים ונשים, כאן ועכשיו, להפעיל את רצונותיהם; אין הם כלי־משחק וּבוּבות שחוט המוחזק בידיים נעלמות מרקיד אותן. הם יכולים לפעול, ולחשוב בעצמם. אולי הם יכולים אפילו להשפיע על מחשבותיהם ומעשיהם של אחרים.

תרגום: אהרן אמיר

ד"ר ציפי לוין בירון: אהבה יכולה לחולל פלאים

שבועות או שבועות? ש' בקמץ או בשווא?

שניהם.

הראשון – נותן כותרת לחג הנספר ממחרת הפסח.

השני – מלמד משהו מהותי על החג הסובב סביב שבועה. ושבועה היא עניין גדול במחשבה היהודית.

השבועה העוצמתית המפורטת והנחרצת היא זו של רות המואביה לחמותה נעמי: שבועה שמרמזת על סיפורו של אברהם אבינו. אלא שהוא עוזב את ארצו מולדתו ובית אביו אל הבלתי נודע, בצו חיצון. צו האל האחד שאין בלתו ריבון כל העולמות,  בעוד שרות עושה את הליכתה מכח צו אהבתה, דאגתה ומחוייבותה המוסרית לחמותה הזקנה, האלמנה, השכולה והענייה, שירדה מנכסיה הכלכליים ואולי גם החברתיים.

רות מייצגת את כל מה שהוא אנטי כוח. המגילה הנקראת בחג מתן תורה היא על שמה של נערה מואביה שהחוק מדיר אותה עד דור עשירי מקהל ה'.
זהו סיפור חתרני פמיניסטי ומוסרי, המעמיד – עוד לפני הלל הזקן – את כל התורה על רגל אחת: רגלה של אהבה נדיבת לב,  מסירות ללא תנאי, אמפתיה ואחריות לחלש.

שתי הנשים המוחלשות הללו מצליחות לתקן את תוכניתו של האל: מאל מתעמר ונוקם הוא נעשה אל משקם ובונה המחדש את בית נעמי.

מישהו ידע כבר אז שאהבה יכולה לחולל פלאים באלוהות ובקוסמוס, אך שורשיה ביחסי משפחה וביחס החברה לחלשיה.

מנהיגים רעים־ממש?

הקמה של מוזיאון שיתעד את פשע המלחמה העצום – שעבוד ילידי אפריקה בארצות הברית של אמריקה – תהווה הכרה בכך שהרוע היה כאן. אמריקנים מעדיפים לדמיין את הרוע שהיה שם, רוע שממנו פטורה ארצות הברית, האומה הייחודית, שאותה מעולם, לאורך כל ההיסטוריה, לא הנהיגו אנשים רעים־ממש. 

המחשבה שגם לארץ הזאת, כמו לכל אחת אחרת, יש עבר טרגי, לא הולמת את האמונה המבוססת, השרירה וקיימת עד היום, בכך שאמריקה שונה ויוצאת דופן.

חמלה היא רגש לא יציב

חמלה היא רגש לא יציב. יש לתרגם אותה לפעולה, אחרת היא קמלה. השאלה היא – מה לעשות עם התחושות שהתעוררו, עם הידע שנמסר. מי שמרגיש שאין שום דבר ש"אנחנו יכולים לעשות – אבל מי אותם 'אנחנו'? – ואין גם שום דבר ש'הם' יכולים לעשות – אבל מי אותם 'הם'? – מתחיל להשתעמם, ולהיעשות ציני ואדיש". 

מתוך הסיפור "אין אפרסקים בשלג"

"אבא די, סטס צריך לישון, די, שקט," היא צועקת לעברו, "תעזוב אותנו כבר, סטס מפחד."

הוא מסתובב אליה, מבטו ננעץ בה וסוניה צועדת צעד אחד אחורה כאילו למבט שלו כוח פיזי כמעט. "את! את רוצה להיות סופרת?"

היא לא עונה לו, אבל זה לא משנה לו. "יום אחד את תגידי לי תודה על כל זה, רק זה יעשה ממך סופרת! תאמיני לי שאני יודע, רק תוך כאב את יכולה לכתוב משהו ששווה משהו!"

״אם זה ככה אז אני בכלל לא רוצה להיות סופרת!" היא צורחת בחזרה, דמעות מתפרצות מתוך עיניה, "כי אני אף פעם לא אגיד לך תודה! אף פעם!”

בשבת בבוקר סוניה מבעירה מדורה קטנה בגינה ושורפת את המחברות העמוסות סיפורים ושירים. היא בת תשע וכבר כתבה כל כך רבה. דרך עיניה הצורבות מעשן ודמע היא רואה את המחברות שלה מאוכלות לכדי אבק. במקום לכבות את האש הוא רק נותן לה בשתיקה ערמה של מכתבים שלו להוסיף לאש. הוא מקבל המון מכתבים משם, היא לא יודעת ממי הם ואילו שיברונות לב היא שורפת.

את היומן היא משאירה שלם כי תפקידו תפקיד העדות. עם כיבוי האש נותרת רק הצריבה בתוכה. עשן המילים הכתובות שנשמה לתוכה פנימה משנה אותה, הופך אותה לאדם אחר. כל השנים מאז היא זקוקה לכתיבה, משתוקקת, כמהה כמו שילד משתוקק לאסור מכול. זה הופך למעשה האסור, האיווי הראשוני. היא מרגישה שאם תכתוב הוא ניצח. שאם תכתוב תצטרך להודות שצדק. שאם תכתוב זה יהיה שייך לו. היא תהפוך לבבואה המושלמת, השותפה לפשע, יצירת כפיו, אומנותו המוחלטת והגמורה.

זה קשה כשהחלום שלך הוא בן ערובה.

מה כוחה של מורת רוח מוסרית לנוכח הסבל ההמוני שהרשויות הממוסדות גורמות

אין למתוח ביקורת על הערך האתי של הדימויים החזותיים שתוקפים אותנו, גם אם הם אינה מביאים לתמורה מוחלטת, גם אם אנחנו מצליחים להפנות להם עורף, להפוך את הדף, לעבור תחנה.

הדימויים החזותיים הללו אינם אלא הזמנה לשים לב, להרהר, ללמוד, לבחון את הרציונליזיות שבאמצעותה מנסים להסביר את הסבל ההמוני שגורמות לו רשויות ממוסדות. 

כיצד נגרם מה שהתמונה משקפת? מי הם האחראים למעשה? האם יש מקום לסליחה? האם היה הסבל בלתי נמנע? האם מצב עניינים שהתקבל עד כה על דעתנו ראוי לבחינה מחדש?

כל זה מתקיים לצד ההבנה שאין בכוחם של מורת רוח מוסרית, כמו גם של חמלה, כדי להכתיב את המהלכים הבאים. 

"השלם עשוי מכלל חלקיו"

המתרגם עשוי אפוא להחליט החלטה עקרונית, שהמשקל הוא מרכיב שכדאי לזונחו לגמרי. "המשקל", יאמר מתרגם זה, "יעלה לתרגום באילוצים רבים, שיזיקו ליצירה יותר משיועילו: תנובת היופי שיאפשרו משפטים רהוטים, שאינם כבולים בסדים משקליים, תִשווה אלף מונים יותר מן המאמץ לשמר את המשקל".

"השלם", ישיב המתנגד להחלטה כזאת, במענה אריסטוטלי, "עשוי מכלל חלקיו, והיופי משוקע בפרטים. דווקא הסד המשקלי הוא שמכתיב, במקור, את מבחר המילים וסדרן ואת קצב זרימת הרעיונות והדימויים, ואם תסדר כל זאת באופן אחר, בהכרח 'תגרע מן היופי' וגם אם ניחנת בדי כישרון, תיצור, בטוב שבמקרים, יופי אחר. יתקיים בך מה שאמר אחד המלומדים הקלאסיים המפורסמים לאלכסנדר פּוֹפּ על תרגום הומרוס שלו בצמדי חרוזים:

"It is a pretty poem, Mr. Pope, but you must not call it Homer

"ובכל זאת נוע תנוע"

שמו הזמני של הממואר היה "מה השואה מלמדת". השם הזה נדחה, מכמה טעמים, והוחלט על בדולח וסכינים, שמרמז, כמובן, על ליל הבדולח ועל ליל הסכינים הארוכות (הכינוי כינוי למסע הרציחות הממוסד שארגן הצורר נגד בכירי האס־אס).

אז מה השואה מלמדת כל אחד מאתנו בנפרד, ואת כולנו, כבני אדם, וכעם? 

 

עם עובד, 2024
198 עמ'
עורך: אלי הירש

 

פסח: האם יש חיידקים טובים ורעים בנפש?

אולי, כשם שיש חיידקים טובים ורעים, יש גם לא־מודע טוב ורע, וכדאי לפעמים לנסות להגיע אל הלא־מודע־הטוב הזה כדי למצוא מעט נחמה. אין לי מושג איזו דרך מגיעה לשם: אולי בבדיקת חמץ של הנפש, שמישהו עוד עתיד להמציא.

גם אני השתתפתי בטקסים האלה, ודאי משום שהם ענו על צרכים חיוניים שלי. השמירה והדאגה על הפסח היו גם שמירה והגנה עלי, ודווקא במסגרת הקשוחה הזאת הרגשתי מוגן. בילדותי היו לי הרבה יותר לא־מודע והדחקות מאשר מודע. 

ודווקא היום, כשאני מרשה לעצמי לאכול הכול (במגבלות הצמחונות), חסרים לי הטעמים המוגבלים של מאכלי הפסח. היו לנו המעדנים המיוחדים לחג: קומפוט תותים, למשל, או שוקולד רוזמרי שווייצרי, שכשרותו הייתה מהודרת יותר מאשר שוקולד עלית. היו גם טעמים אחרים שעד היום מעלים בפי רוק יותר מהמעדני המשובחים ביותר שטעמתי אחר כך בחיי: עוגת אגוזים של פסח, רטובה מדי וקצת שרופה, שנאפתה על הגז בסיר פלא; המרק הקר שאוכלים פעם אחת בשנה, בליל הסדר, מיד בתחילת "שולחן עורך": ביצים קשות קצוצות במי המלח של טבילת הכרפס; ה"סנדוויץ" של "כורך": מצה, חזרת, חסה וחרוסת; ואפילו סתם מצה שמורה, בעבודת יד. 

[…]

היו לנו עוד הרבה החמרות: אם מאכל כלשהו נפל על הרצפה, הוא נזרק מיד (זה היה מצער במיוחד אם החליק מהיד תות, פרי יקר, שזה עתה החלה העונה שלו); כל הירקות שאפשר לקלף — נאכלו מקולפים בלבד; לא השתמשנו בירקות יבשים כמו שום. גם דברים שאינם ראויים למאכל כלב — זה הכלל ההלכתי לכשרות בפסח — היו צריכים הכשר מהודר, כמו מטהר אוויר לשירותים. במשך שנים, המטהר היחיד אצלנו נשאר מותג משנות השבעים, פְליט בריח לימון, שניחוחו תמיד עולה באפי כשאני נזכר בפסח. מאכלים חדשים לא נכנסו הביתה בפסח בקלות גם אם זכו בהכשר הבד"ץ. בקיצור, פסח היה חג השמרנות, שבו דבקים בכלל "חדש אסור מן התורה" — "חדש", במקור, הוא החיטה הטרייה, שאסור לאוכלה לפני הנפת העומר. אבל החת"ם סופר הפך את הביטוי הזה לדימוי ולמובן הרחב המקובל היום, על כל פנים, בפסח.
 
כשאמא היתה מספרת למשל על חומרה ששמעה בבית הרבנית ג', שבמשפחתה לא אוכלים שום מוצרי חלב או לא קונים כלום במהלך הפסח, נשמע הדבר כאילו ביתנו הוא מאורת פריצים. תמיד חששתי שמא ההחמרה הזאת תאומץ בשנה הבאה, כי כבר אז הבנתי שאפשר רק להחמיר יותר ויותר, אך לעולם אי אפשר להקל. ההלכה היא סך כל ההחמרות והסייגים שהתווספו במהלך הדורות.
 
ככל שרבנים מחמירים יותר היום כן הם נחשבים גדולים יותר בתורה והציבור דבק בהם. לרבנים שנוטים להקל מתייחסים כאל פורצי גדרות ויש להם חסידים בודדים. מי שאוהבים "קוּלוֹת" — הקלות — ממילא לא עושים לעצמם רב. זאת המגמה בעשרות השנים האחרונות, והיא עשויה כמובן להשתנות: אולי בכל זאת יש גבול אפילו להחמרות. לימים, כשפרצה מגיפת הקורונה, מעניין היה לראות איך השמירה על התקנות החדשות נכנסת מיד לדפוסים המוכרים של הגבלות הכשרות לפסח. מי שהחמיר בפסח לא התקשה לאמץ את שטיפות הידיים, החיטויים, הרתיעה מנגיעה בדברים מסוימים וכיוצא בזה.
 
גם אני התגאיתי בהחמרות הפסח של אִמי, אבל לפעמים לבי נחמץ: אם הוזמנתי למשל בחול המועד פסח לבית של חבר, או בטיולים של תנועת הנוער, שילדים אחרים הביאו אליהם מצה בשוקולד למריחה (גם שרויה וגם חשש לציטין — מה זה לציטין למען השם? לא היה לי מושג, אבל המילה עצמה נשמעה לי רעילה). כמעט הכול מסביב היה חשוד בחמץ, ולא היה אפשר לקנות שום דבר בחוץ.

חלק מתוך הפרק "לילות הסדר שלי", בממואר "בדולח וסכינים": אני שתיים שלא מכירות

בדולח וסכינים

עם עובד, 2024
198 עמ'
עורך: אלי הירש

"בדולח וסכינים" ראה אור בשנה שעברה, בעריכתו של אלי הירש Eli Hirsh שהוא הרבה יותר מעורך. את הפרק "לילות הסדר שלי" שמופיע בו כתבתי מזמן, אבל הוא השתבץ בממואר.

כל שנה ליל הסדר הוא עוד ליל סדק בנשמה.

השנה, כשיש עדיין 59 חטופים בעומק האדמה בעזה, מתעוררת התחושה ש"סתם" התעללות במשפחה כבר לא ראויה לתשומת לב.

ובכל זאת מעלה את זה שוב. כן, שוב. וסליחה באמת (לא באמת!) מאלה שהחליטו להצטרף לפוגעים בתהייה "כמה עוד תחטטי בפצעי הילדות".

הילדות לא מתפוגגת כשגדלים. גם כשהכול כבר נראה שונה לגמרי. כשהחיים "משוקמים" וטובים. כשיש לאדם כל מה שהוא יכול לבקש: זוגיות, ילדים ונכדים מופלאים, ואפילו, לפני שנה, פרס ספיר…

מי שמוכן לשמוע – תודה. כי כל מי שעושה את זה הוא עד בדיעבד.

ולמי שלא מבין מה הצורך – לא אנסה להסביר.

זלדה, "השמחה – דווקא עכשיו בחשכה האיומה"

השמחה נראית בעיני – דווקא עכשיו, בחשכה האיומה – כדבר היקר ביותר, המוסרי ביותר, ומאוד רציתי להדליק בלב התלמידות שלי, המבוהלות מפחד המלחמה, שמחה שתשמור אותן מייאוש.

פעמים אני חושבת שהמחנך הנפלא ביותר הוא השמש… ללא רוגז וקוצר רוח, מבלי להידבק בצער ובייסורים שמסביב, הוא מאיר, מאיר ומחמם את הכל. לו היו בי הרבה אהבה, סבלנות וחוס!

את מלכה אינני אוהבת די, וגם את עליזה לא תמיד, ואת לאה. מלכה מוזרה, יש בה צורך חולני להיות נעלבת, עד שפעמים אינה מבטאה אותיות כדי להיות מגוחכת.

כשפוגעים בה במשחק היא מיללת בקולי קולות. מנחשת אני את המחזות האפלים שראתה מימי ילדותה הראשונים בבית. אך אין בי די שמש בשבילה. יודעת אני גם מה שעבר על לאה עד שסורס רוחה הגאה, היקר.

שמעתי על אביה השיכור של עליזה (שותה החשיש), ואין בי חום ושמחה בשבילן. פעם לימדה אותי ילדה איך לראות ללב. הייתי חולה וגערתי ברבקה מאוד, יותר ממה שהיתה ראויה.

היא הקשיבה ברצינות לדברי הזועפים, כשגמרתי חיבקה אותי חיבוק חזק חזק ושאלה: 'מדוע המורה עצובה היום?', מבלי להיפגע מאי הצדק שבהתנהגותי.

התביישתי בפניה. לו יכולתי ללמד אותן את השמחה שיש במראה אדם חי, את האושר שיש אפילו בצורה פרימיטיבית של אבן, היה קצת אור נזרק בלבן.

לו אפשר היה לבאר להן את קסם גוף האדם מראשו ועד רגליו – שעוצב בכוח וברוך כזה, את יקר העיניים המאירות אפילו במעמקי מרתף חשוך, מתועב, שאין בו גרגיר שמים – היתה השמחה מצילה מן העינויים שמסביב, מן האכזריות שמקיצה גם בנו מתוך עצבות רעה.

"חילוקי דעות"…

השיר "לונדון", גם הוא נוצר בהפתעה. שוב הבהייה בספרייה. הפעם הוצאתי את אחד מספרי המחזות של חנוך לוין ונתקלתי בשורות: "שלום, אני נוסעת". תוך כדי קריאה התיישבתי ליד הפסנתר והתחלתי לשיר. כיוון שירוסלב לא גדל על השירים שלי הוא היה חף מדעות קדומות. הוא פשוט זרם איתי בלי לומר, "זה לא את" ו"זה כן את".

לא הייתי יכולה לשיר שירים כמו "לונדון" או "חד גדיא" בלי ירוסלב. עבדנו בתחושת חופש מוחלט. בחברת התקליטים החליטו לתת לנו תקציב קטן במיוחד כי החומרים לא נראו להם. התקליט הקודם, "הצורך במילה, הצורך בשתיקה", לא הצליח, וזאת הייתה תקופה שבחברה ביקשו לשמוע את השירים שהאומן שלהם עמד להקליט. הם נתנו ציון לכל שיר אחרי שהשמענו להם אותו. "לונדון" קיבל ציון חמש מתוך עשר.

השיר "חד גדיא" עורר מהומות (תודה לאל שעדיין לא היו הרשתות החברתיות האלימות כל כך). הייתה אווירה מתוחה מאוד וליד הבית עמדה ניידת משטרה בעקבות האיומים שקיבלתי.

באותו זמן בדיוק הציעו לי להדליק משואה ביום העצמאות. הנושא של הטקס היה העליות השונות, ואני הייתי אמורה לדבר בשם האומנים שעלו לארץ מרחבי העולם. במקהלה שהייתה אמורה לשיר בטקס התגלעו חילוקי דעות אם לרדת מהבמה
כשאני אעלה. היה לי שומר ראש שלא זז ממני. הדלקתי את המשואה לכבוד הוריי וכל אנשי מעברת "שָׁרָלֵייה" והחברים ששיחקו בקלפים עם הוריי על המרפסת.

בקבלת הפנים שנערכה אחרי הטקס במשכן הכנסת, סירב יושב ראש הכנסת דב שילנסקי ללחוץ את ידי. היה גם איסור להשמיע את השיר ברדיו. אבל המציאות הראתה אחרת ולצערי השיר עדיין חי וקיים, כואב ומכאיב.

"איך להציל את הגדי" 

נתן אלתרמן
חוה אלברשטיין
אנדה עמיר פינקרפלד

מעלות טובות

כשמפקד או מלך הוא מטומטם כהוגן ומוליך את החיילים שלו ישר לבוץ – אז צריך שיהיה לבחורים אומץ גדול, וזו מעלה טובה. אם הוא קמצן מדי ולא מגייס די בחורים, אז צריך שיהיו כולם הרקולסים. אם הוא מטושטש ולא שם לב לכלום, אז צריך שיהיו ערומים כנחשים, ולא – יילכו לכפרות. וגם נאמנות יוצאת מן הכלל צריך, כשהוא מטיל עליך יותר מדי.

כל אלה מעלות טובות, שארץ מסודרת ומלך ומפקד טוב לא זקוקים להן. בארץ טובה לא צריך מעלות טובות. כל אחד יכול להיות רגיל מאוד, חכם בינוני, ומצידי אפילו פחדן.

אימא קוראז', ברטולט ברכט
תרגם שמעון זנדבנק

עמוס קינן, "הטעות הטרגית במעשה בראשית"

הטעות התחילה עוד ביום הראשון למעשה הבריאה, ואת הכדור הסגלגל שלנו היה אפשר להעביר ליקום אחר. מה גם שהיה אסור באיסור חמור לברוא את האדם: היצור הרצחני המשחית והמושחת.

את היקום הנלוז הזה מן הדין היה לאכלס בפרפרים, בדגי זהב וברוח אלוהית המרחפת על פני המים.

את הנעשה, אמרו איוב וקהלת, אין להשיב, וכמה חבל שהבורא פעל בפזיזות.

קהלת יצא נקי בשל חוכמתו, ואיוב ניצלה באש הגיהנום כי רשע וטוב לו ורק צדיק ורע לו.

מה הציעו חיילי "צבא ההצלה" ליהודים

לדברי נאצר אל־דין, הלוחמים בחזית התנגדו לכל הפסקת אש ואף דרשו שברנדוט יפתור את הבעיה היהודית באמצעות "הקמתה של מדינה יהודית בשוודיה שנשיאה יהיה הרוזן ברנדוט".

כשהסביר נאצר אל־דין לחיילים שהיהודים מתעקשים להקים מדינה בפלסטין, שבה ניצב בעבר בית מקדשם, השיבו החיילים: אין בעיה. כְּתוֹב [במאמר שלך] שחיילי צבא ההצלה הציעו שהרוזן ברנדוט יעביר את אבני המקדש ויסודותיו מירושלים לשוודיה באמצעות ספינות אמריקאיות.

מדינות ערב, הציעו החיילים, יתרמו עגל זהב; הוא ישמור על המקדש במקומו החדש, והמשקיפים של ברנדוט יוכלו להגן עליו.

נראה כי אזכור הסיפור התנ"כי על עגל הזהב במאמר נועד להעביר את המסר שהיהודים שוב סוטים מדרך הישר.

תהיה טבעי. תהיה טבעי

הייתי רגיל לזה. הייתי מיומן היטב, אחרי שנות הפנימייה הארוכות והחיים לצד נערים ובחורים שאל רובם המוחלט הייתי אדיש רומנטית ואדיש מינית. אך מרוב פחד שיגלו אותי, כשמישהו היה מוריד חולצה או כשנכנסתי למקלחות המשותפות או כשהיינו הולכים למִקווה בימי ישיבת ההסדר, הייתי נכנס לדריכוּת הזו, למתח, לריכוז במשימת ההסתרה. והייתי אומר לעצמי, תהיה טבעי. תהיה טבעי כדי שלא יחשבו שזה מעורר בך עניין. זה לא מעורר בך עניין. אבל שלא יחשבו שזה מעורר בך עניין. אל תביט אל הגוף. תתרכז בפרצוף. או בקיר. או בנוף. תדבר על משהו שלא קשור במה שקורה כאן. תגיד משהו מצחיק. יופי. עכשיו תעביר מבט קצר אל הגוף. אחרת ישימו לב שאתה מתרכז בלא להביט אל הגוף. עכשיו תהיה כמו האחרים. האחרים, מה הם עושים. הרגילים שסביבך. לאן הם מביטים. מה הם עושים עם העיניים. הרי האחרים מסתכלים לכל מיני מקומות. הרי האחרים לא מתרכזים לא להביט. הם טבעיים. תהיה טבעי. תהיה אדיש. נכון שאתה גם ככה אדיש. בכל זאת תתרכז בלהיות אדיש. אבל לא יותר מדי אדיש. זה שוב מבליט אותך. ושוב תגיד משהו מצחיק או משהו חכם. תרים את השיחה מעל לגופים החשופים שאת מי הם מעניינים בכלל. לא אותך, מה לך ולגוף של גבר. שום דבר. כל הכבוד. שוב הצלחת, הסוד שמור. אתה בסדר."

"יש לה ידיעות"…

בדיעבד היינו כולנו על סף מהפכים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים במדינה, מהלכים על הר געש – המהפך של גיל ההתבגרות, בלב הסערה הממשמשת ובאה (קלישאה מטופשת) בתוך כל אחד מאתנו ומסביבנו. רעיה המחנכת (וסגנית המנהלת) אומרת, ממקומה המוגדל במרכז התמונה, בביטחון, "יש לנו את הצבא החזק בעולם" (משפט זה נחרת בי כבר אז, הרגשתי את הניפוח, את חוסר האמינות, וגם קינאתי בביטחון שלה, הנבוב. 

תמהתי מה הילדים האחרים חשים מול משפטים כאלה. "יש לה ידיעות", כך אמרו בכיתה, "כי בעלה בכיר בצבא" (אני נזכר ששנים רבות לאחר מכן, בזמן "מלחמת המפרץ", הפסיכולוג שלי דרש ממני להגיע לפגישה בעוד אני פחדתי מירי טילים אפשרי מעיראק. הוא טען נחרצות שלא יגיעו טילים מעיראק כי "יש לנו לוחמה אלקטרונית הטובה בעולם", ושיש לו ידיעות ממקור גבוה בצבא. למוחרת, כשהייתי בדרכי אליו, נורו טילים מעיראק).

רעיה המחנכת גם אמרה לנו בפגישה הראשונה בכיתה ז' "אצלי אין משחקים" ו"אני חותכת דברים מהר". אני זוכר שתמהתי על דבריה. הבנתי שהיא אומרת שהיא חזקה, אבל לא הבנתי מה היא אומרת לנו. מה זה אומר לגבינו? שאנחנו חלשים מולה? שאנחנו נהיה חזקים אם ניצמד אליה? שהיא תחתוך אותנו? ואכן, אני לא שיחקתי אצלה. האם אחרים שיחקו אצלה? האם היה אפשר לשחק? התמונה בהקשר הזה היא שריד להומוגניות נשאפת, אולי מדומיינת, אולי ממומשת. כך או כך, איני חלק ממנה.

"והמשמעות – "

מחר, ועוד מחר, ועוד מחר
זוחל בְּקֶצב צב כזה מִיוֹם
לְיום, עד הברה אחֲרונה
על לוח העִתִים; וכל האֶתְמוֹלים
שלנו רק האירו לְטִפּשים
שביל אל המוות בּעפר. לִכְבּוֹת,
לכבות, נר דל, חיים הם רק מין צל
חולף, שחקן עלוב שמקפץ
ומתאמץ על הבמה שעה,
ולא נשמע עוד. הם מעשיה
מפֶּה של מפגר, כולה הומה
רעש וזעם, והמשמעות –
לא כלום.

מערכה 5 תמונה 5

תרגום: דורי פרנס

ויליאם שייקספיר: איזה בשר מזִין את קיסר זה שלנו שהוא נהיָה כל כך גדול?

         האשמה, ברוטוס יקר, היא לא  
          בכוכבים שלנו אלא בנו,                     '
          שאנחנו אפסים. "ברוטוס" ו"קיסר":
          מה יש בְּקיסר זה? למה השם
          הזה צריך להדהד יותר מזה
          שלך? כְּתוב את שניהם: שִמְך יפה
          כמותו; הַשְמַע אותם, הוא לא פחות
          נעים לַפֶּה. תשקול אותם, הוא לא
          פחות כבד; הַשבּע איתם רוחות:
         "ברוטוס" יקים מתים מהר כמו "קיסר".
          עכשיו, בשם כל האלים ביחד,
          איזה בשר מזִין את קיסר זה
          שלנו שהוא נהיָה כל כך גדול?
          דור, איך הושפּלת! רומא, איך יָבַש
          בך זרע שמוליד גדוּלה! מתי
          היה דור, מאז המבול, אשר
          בורך רק באדם דגול אחד?
          מתי יכלו עד כה לומר על רומא
          שאת אורכה ואת רוחבה מַקיף
          רק איש אחד? עכשיו זו רומא בלי
          רמה, וגם בלי רום, כשיש בה איש
          אחד וזהו. הו, אתה ואני
          שמענו את אבותינו מספרים    
          על המייסד של הרפובליקה,
          ברוטוס גם הוא, שהיה מסכים   
           שהשטן ישלוט ברומא, רק
          לא מלך.

       

תרגום: דורי פרנס

"יוליוס קיסר" (מערכה 1 תמונה 2)

 

"את הרי כלום לא ראית"

משה הוביל אותה מעץ לעץ, משיח לשיח: היפהפה הזה עם העלים האדומים – היביסקוס. והעץ הזה עם פרחים קטנים ולבנים שריחם מתקתק – פלומריה או פיטנה. ופה צומח שטיח סגול של לוונדר, כן-כן, ממש בלב העיר. וזה לימון, קחי עלה ותריחי, ריח טוב, נכון? הפירות אחר כך, כי בקיץ הוא נח. אם כי שם למעלה נשאר איזה לימון אחד… ופה, את רואה את הפירות העגולים האדומים האלה? זה רימון. הוא מבשיל בסתיו, לקראת ראש השנה. כן, אצלנו חוגגים ראש השנה בסתיו, וזאת תאנה, היא כבר הבשילה, וכאן דקלי תמר. הנה, שם למעלה, רואה את הענפים עם הפירות הצהובים? הם עוד בצבע צהוב בהיר, וכשהם יבשילו ויתייבשו בשמש, הם יהיו עסיסיים, עבים, חומים, רכים כמו חמאה. ועצי הזית העתיקים האלה – זאת הגאורה שלנו! את יודעת כמה סיפורים יש על זיתים? גם עלה הזית
שסימן את סוף המבול, ושמן הזית שדלק שמונה ימים בזמן המרד של המכבים ביוונים… מה, לא ידעת? ואגב, שמן הזית הישראלי הוא הכי טוב בעולם! שהספרדים והיוונים לא יבלבלו לך את השכל, שמן הזית הכי טוב אצלנו, סוף פסוק. והפריחה הכי יפה שלנו זה בחורף. כן־כן, בחורף. כשצומחים רקפות וסחלבי בר, כשהשדות מתמלאים בכלניות, בנוריות, בסיגליות ובשקדיות פורחות. ובצפון, בחרמון, יורד שלג ואפשר לעשות סקי. ובדרום, באילת, אפשר לשחות במים נקיים כמו דמעה בין אלמוגים ודגים שמתקבצים ללהקות. ובאביב צומחים מגנוליות וסיגלונים, והריח הנפלא שלהם! והמדבריות שלנו! את יודעת שיש לנו מדבריות עם יעלים, מעיינות אמיתיים ונופים כמו בירח? והנהרות! והעמקים עם המדשאות הטבעיות! את הרי כלום לא ראית, כלום! את ואנשים כמוך גרים כאן, הולכים ברחובות האלה, מריחים את האוויר הזה, ולא רואים כלום ולא מכירים שום דבר!

מרינה הקשיבה בתדהמה. היא חשבה שהוא איש גס, אבל הנה
התגלה בו צד אחר לגמרי, הצד של בנאדם שמכיר את המקום וגם יודע לספר עליו סיפורים מעניינים. והוא צדק: היא באמת לא ראתה דבר מסביבה – לא עצים פורחים, לא שיחים עם ריח עדין, לא שמיים, לא אדמה, לא לטאות זריזות שהתחממו תחת השמש בימים החמים, וכאשר השרב הפך בלתי נסבל, הסתתרו בין האבנים. היא לא שמה לב לא לצרצור הלילי של אלפי צרצרים שהתאחד לשאון מחריש אוזניים, לא לחתולים רזים עם פנים חדות ומראה גאה ומלכותי, ששוטטו כמו בעלי הבית האמיתיים. היא גרה בבועה משל עצמה, עטופה באימה ובפחד לצאת החוצה, לאור, לחיים.

בעיה חברתית, לא אישית ופרטית

יש פוגעים שמוכנים לגמרי לכאורה להודות במה שעוללו, אבל – או שאינם ערים לפגיעה בקורבנותיהם, או שהיא לא מטרידה אותם, והם מאשימים את הקורבנות, בכך שהן מתלוננות.

"רוז," כיום פרופסור למשפט פלילי, נאנסה לפני שנים רבות, כשהייתה סטודנטית. היא שתתה במסיבה וכנראה התעלפה, כי בשלבים הראשונים היא לא זכרה כלום מהאירוע. הסתובבה שמועה ולראשונה נודע לה מה קרה כשבן זוגה־לשעבר כעס עליה כי "שכבה עם הבחור" שאנס אותה.

"במשך שנים אפילו לא קראתי לזה אונס," היא מודה בהשתאות. הפוגע היה מישהו שהכירה מבית הספר התיכון. "לא חשבתי שהוא אדם איום ונורא," אמרה. 

היא טילפנה אליו, כדי להתעמת אתו. לתדהמתה, הוא לא הכחיש מה שעשה. חרף זאת, היה ענייני מאוד, ואמר, "אה, כן, נראית לגמרי מחוסלת."

"לא נשמעה שום התנצלות," היא דיווחה.

לא רק הפוגע לא הביע שום אהדה: למחרת האונס היא הלכה לרופא כדי להיבדק,  כי סבלה מכאבים וגילתה שיש לה זיהום בדרכי השתן.

"היה לך לילה סוער," גיחך הרופא. "במעין רמיזה שלפיה – מה מגיע לך…" סיפרה רוז.

ניצולות רוצות שלא יזלזלו בפציעותיהן, ולא יאשימו אותן.

הן רוצות שלא יפטרו אותןיגידו להן שהן דרמטיות מדי בתגובתן הרגשית שלהן.

שלא יגידו להן "תתגברי".

הן רוצות שהקהילה תכיר בסבל שלהן ותכבד את חומרת הנזק שחוו.

ברמת הפרט הן רוצות שאנשים מהקהילה המוסרית שלהן יקשיבו להן, יאמינו להן, יכירו בפגיעה שעברו, ויציעו להן תמיכה.

כקבוצה, הן רוצות שהציבור בכללותו יכיר בכך שיש ניצולות בכל מקום, ושאלימות מינית היא בעייה בריאותית חשובה, לא סתם בעיה אישית ופרטית. 

איך התוקפים (והעומדים מנגד) ממשיכים לתקוף את הנפגעות

מעבר להכרה בעובדות היבשות, יש ניצולות שמשתוקקות להכרה בנזק שנגרם להן. אף על פי שהכחשת העובדות היא קו ההגנה הראשון של הפוגעים, כאשר מעמתים אותם עם ראיות, יש כאלה שיכירו בעובדות, אבל יפטרו אותן בלא כלום, או ימעיטו מחשיבותן. ההגנה הזאת נשענת בעיקר על אמירות כמו – "למה היא כזאת צדקנית? אין לה חוש הומור…"[1], או "למה היא עושה מזה כזה עניין?"[2]. או: "הרי כל זה כבר נגמר. למה היא ממשיכה להעלות את זה עכשיו? הגיע הזמן שכולם ימשיכו הלאה"[3]


[1] על כל אחת מאלה שפגע בהן, נהג אבי לומר: "היא מתוסבכת".

[2] בת משפחה קרובה מאוד אמרה לי: "גם אם זה קרה לך, אז מה?"

[3] אלה בדיוק הדברים שאמר לי בן משפחה קרוב מאוד.

"כתיבה על טראומה מצריכה מרחב ופרספקטיבה"

איך אוכל […] להירפא מן הסבל בעודי כותבת עליו, כלומר, מכירה בו? ובכן – לא ריפוי אני מוצאת בכתיבה, אלא צלילות ומרחב.

הם מתקיימים משום שאני תופסת מקום בעולם דרך הניסיון להבין את מה שקרה לי. ואל המקום שאני תופסת בעולם מגיעים אנשים (קוראים) אחרים. ומשום שהם מגיעים אל המקום הזה, ושוהים בו זמן מה, גם הם מבינים דבר מה על מה שקרה לי, ומשום כך יבינו, אולי, דבר מה על מה שקורה להם. 

[…]

מעשה הכתיבה כשלעצמו הוא מעשה בודד. אין בו אחרים. בין אם מדובר בכתיבת בדיון ובין, וביתר שאת, אם מדובר בכתיבה אוטוביוגרפית – הרי אני הופכת בה את דם ליבי למילים. זוהי הדרך האלגנטית לדמם, ופצע מדמם הוא היפוכו של פצע שנרפא. ואכן – כתיבה על החומרים שמהם עשויים החיים שלי אינה מרפאת. יש עוצמה באותנטיות שלה, והיא נותנת לזיכרונות כוח אחר, אבל אינה משכיחה אותם. ההפך הוא הנכון: דווקא משום שאני זוכרת את הדבר, אני מתגעגעת לדבר האחר.

[…]

לא צריך, אולי, למצוא "החלמה" או "ריפוי" בכתיבה. לא צריך, אולי, להירפא מן המשברים. אולי צריך לתת להם שיצרמו, כמו רעש של ציפורניים ששורטות על לוח. רעש שאי אפשר שלא לשמוע. כי כאב הרי דורש שיכירו בו. שיחושו אותו. ומעשה הכתיבה הוא גם מעשה של הכרה בכאב.

מה אמר אייכמן ליואל ברנד ולישראל קסטנר ב־14 באפריל 1944

 אייכמן הסביר לברנד שהוא הבטיח למזכיר המדינה במשרד הפנים [ההונגרי] אנדרה לאסלו שיסייע בטיהור המדינה כולה מיהודים, ולכן היהודים יוכלו לצאת לכל ארץ שבשליטת בעלות הברית, פרט לארץ ישראל, שכן הגרמנים נענו לבקשת ידידם המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, למנוע עליית יהודים לארץ. בדיווח שיבוא בהמשך, גם קסטנר השתתף בפגישה.

אלון עידן, למה חלק מהישראלים מבועתים מהאפשרות שהחטופים יחזרו

כדי להבין את ההתנגדות הפרוורטית הזו צריך להשתמש בדמיון.

כדי להבין — אולי, בערך, עד כמה שניתן — את ההתנגדות הפרוורטית של חלק מהציבור, וחלק מנבחרי הציבור, להחזרת החטופים, צריך לדמיין את הרגע שבו יחזרו החטופים.

הרגע הזה, שרבים כה מייחלים לו, עלול להיות רגע קשה מאוד, רגע מחריד. לצד ההקלה המובנת מאליה על כך שבני אדם, בני עמך, שסבלו סבל נורא, בלתי מתקבל על הדעת, שוחררו מהשבי וכעת יוכלו להמשיך לחיות את חייהם, המחזות עלולים להיות קשים לצפייה ולהפנמה.

הנה אנשים שבמשך תקופה כה ארוכה לא ראו כמעט אור יום, שנכפתו, ועונו, והורעבו, ונאנסו. הם בטח רזים, שדופים, חיוורים, צל אדם. חלקם אולי יתקשו לדבר, ללכת, להחזיק את עצמם על פני האדמה. אלו עלולות להיות תמונות שיזכירו ניצולי שואה רגע אחרי ששוחררו על ידי חיילי בעלות הברית. ההקלה והזעזוע יימהלו זה בזה. הדמעות שיזלגו לא יצליחו להחליט אם הן באו מצד האושר או מצד העצב. ההקלה על שחרורם עלולה להתחלף מהר מאוד באימה, ברגשות אשם, בתחושת חוסר אונים, חוסר שליטה.

ייתכן שהחזרה שלהם תעלה מעל לפני השטח את מה שחלק מהציבור מבקש להדחיק בחודשים האחרונים, להסתיר מעצמו, מתודעתו: את הקטסטרופה שקרתה ב–7 באוקטובר. את אוזלת היד של המדינה. את הכישלון המחפיר של הצבא. את חולשתה של ישראל. כן, אותה ישראל שמאז "רשמה שורה של הישגים מבצעיים יוצאי דופן" (סינוואר, דף, נסראללה, ביפרים, איראן, אסד, סוריה).

הדיסוננס יהיה עמוק: מוזלמנים חיים־מתים אל מול "עוצמתה הצבאית של ישראל"; ניצולי שואה אל מול "ידו של צה"ל תגיע לכל מקום"; עשרות גופות עטופות בשקיות אל מול "ניצחון מוחלט". כיצד ניתן לגשר על דיסוננס כזה?

—

החטופים שיחזרו חיים לישראל יהוו — בעצם קיומם, בעצם המראה שלהם, הגמגום שלהם, הרעב שלהם — אצבע מאשימה כנגד המדינה שהפקירה אותם, ולאחר מכן השאירה אותם זמן כל כך ארוך בשבי. ככל שהתמונות יזעזעו יותר, כך תחושת האשמה תהיה עמוקה יותר. החטופים לא יצטרכו להאשים איש, בוודאי לא להתלונן — הם עצמם ייראו כמו רגשי האשמה שלנו.

המחשבה היסודית ביותר בקרב כל אזרח ישראלי למראה המחזות הללו תהיה: איך נתנו לזה לקרות? איך לא עצרנו הכל? את החיים שלנו, את העבודה שלנו, את היומיום שלנו, את הכל? איך נתנו לזה לקרות?

האנשים האלה, ה־הו־כה־רציונלים, יודעים היטב, גם אם הם נמנעים מלומר זאת לעצמם, שהחזרה של החטופים עלולה להציג אותם במערומיהם, כפי שהם באמת, מתחת לסיפורים שהם מספרים לעצמם.

כל הנימוקים וכל ההסברים וכל ההתפלספויות יישטפו מיד בגשם של הממשי הקטסטרופלי. מראה העיניים יחורר בקלות בלתי נסבלת את שלל הטיעונים שאיתם צעדו מאולפן לאולפן, מסבירים בהיגיון ובסבלנות מדוע לא, בשום פנים ואופן לא, כי המחיר, והעתיד, והפוטנציאל, והסיכונים, ובואו נעבוד עם המוח ששוב ושוב מוחץ את הלב, מסביר לו שעצב הוא רק עצב ושאנושיות היא רק אנושיות, ומצטער, זמננו תם, אנו נאלצים לעבור לאייטם הבא.

••• ההתנגדות הפרוורטית של חלק מהציבור ונבחריו להחזרת החטופים קשורה ללוגיקה הבאה:

החטוף המת לא יוצר דילמה מוסרית. מותו מאפשר להתאבל עליו (אנחנו מיומנים בלהתאבל), להאשים את חמאס במותו, ולהותיר את המשוואה הישראלית האידיאלית — אני טוב, הם רעים.

החטוף החי שובר את המטריצה כולה: הוא מזכיר לכל ישראלי וישראלי שהוא עומד בפני דילמה מוסרית — אם להחזיר אותו ולשלם את ה"מחיר", או לא להחזיר אותו ולא לשלם את ה"מחיר".

כל מי שלא מוכן לשלם את ה"מחיר", יודע שכעת גם הוא לוקח חלק באותו "רוע" שב–7 באוקטובר שויך אך ורק לחמאס.

בגלל שהחטוף החי מזכיר לישראלי שמתנגד ל"עסקת חטופים" שגם לו יש חלק ברוע הזה, הישראלי הזה שונא אותו. הוא שונא אותו משום שהוא משקף לו חלק בעצמי שלו, בנפש שלו, שהוא מבקש להעלים.

מפני שהוא מבקש להעלים את החלק הזה, הוא גם מבקש להעלים את מי שמזכיר לו את החלק הזה — כלומר, את החטוף החי.

הדרך להעלים את החטוף החי זה לחכות. כי בשלב מסוים החטוף החי ימות. ברגע שהוא ימות, תמות גם ההשתקפות הזוועתית של אותו חלק בנפש.

ברגע שהוא ימות, אפשר יהיה להתאבל עליו ולהמשיך בסיפור המקורי: אני טוב.

אבל אם הוא לא ימות, אם הוא יחזור — תחזור גם ההשתקפות המוסרית המכוערת שלי. איך אביט על עצמי אז?

מי יודע, אולי גם זו סיבה לכך שבמשך שנה וחודשיים הם עדיין שם.

"המלט", מערכה 3 תמונה 1 "להיות או לא להיות?" שלונסקי, חיים יחיאל בורנשטיין, דורי פרנס

או לא להיות המלט ערכה 3 תמונה 1

תרגם לעברית: אברהם שלונסקי

הָיֹה אוֹ־חָדֹל, אָכֵן זֹה־הִיא שְׁאֵלָה נִשְׂגָּבָה.
הַאִם נָאוָה לְאָדָם, לָשֵׁאת וְלִסְבֹּל בָּרוּחַ88
חִצִּים וְאַבְנֵי קְלָעִים, זַעַף מִקְרֶה וָפָגַע
אוֹ־תְפוֹשׂ אָזֵן וּסְגֹר לִקְרַאת יָם־צָר וָכָעַשׂ89,
וְשִׂים־קֵץ לָהֶם בַּקְרָב. – לָמוּת־לִישׁוֹן וְלֹא־יתֵר! –
וֶאֱמוֹר90 כִּי־שְׁנַת עוֹלָם צָרוֹת לֵבָב הִשְׁבִּיתָה
וַתְּכַל אַלְפֵי שְׁפָטִים נַחֲלת בָּשָׂר בָּאָרֶץ, –
נָאוָה לְאַחֲרִית כָּזֹאת לִהְיוֹת מַשָּׂא כָל־נָפֶשׁ.
לָמוּת–לִישׁוֹן–לִישׁוֹן? – אוּלַי גַּם־שָׁמָּה לַחֲלוֹם –
הִנֵּה אֶבֶן הַנָּגֶף!
כִּי מָה עִנְיַן הַחֲלוֹם יָבוֹא בִּשְׁנַת הַמָּוְתָה,
אַחֲרֵי נָעֵר אָדָם נַפְשׁוֹ מִמּוֹסְרֵי חָלֶד91,
אַךְ־זֹאת תַּעֲצֹר כָּל־אִישׁ. טַעֲמֵי מָגוֹר כָּאֵלֶּה
יִתְּנוּ לֶעֱנוּת אָדָם אֹרֶךְ יָמִים עֲלֵי־אָרֶץ.
כִּי־מִי יִשָּׂא וְיִסְבֹּל לַעַג עִתּוֹ92 וְשׁוֹטֶיהָ.
עָקַת מֵצִיק וְחוֹמֵץ, הַוֹּת כָּל־אֹזְרֵי רָהַב,
עֱנוּת אַהֲבָה נֶעְלָבָה, וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק,
גַּאֲוַת בַּעְלֵי פְּקִידֻת, אוֹ־בוּז נְאָצָה וָקֶלֶס
תִּשָּׂא עַנְוָה צְדָקָה מִנִּי זֻלּוּת הוֹלֶלֶת.
לוּ־אַךְ בִּקְצֵה תַעֲרוֹ93 יוּכַל מְצוֹא־לוֹ מַרְגּוֹעַ?
מִי־זֶה נָשָׂא דּוּמָם נֵטֶל חַיָּיו כִּי־מָרוּ,
יִדְכֶּה תַּחַת סִבְלָם, יֶאֱנֹק יַעֲטֹף בַּיָּזַע,
אִם־לֹא94 מְגוֹרַת דָּבָר, צָפוּן בַּמָּוֶת לָנוּ –
שָׁמָּה בְּאֶרֶץ עֵיפָה מֵעֵין כָּל־חַי נֶעְלָמָה
וְלֹא־שָׁב מִגְּבוּלָהּ הוֹלֵךְ – תְּהוֹלֵל תָּהֹם כָּל־חֵפֶץ.
עַד־כִּי לָשֵׂאת נִבְחַר צָרוֹת רַבּוֹת מְצָאוּנוּ,
מִתּוּר מִפְלָט לָנוּ בְּקֶרֶב צָרָה בַּל־נֵדָע?
כָּכָה דַּעַת וְחֶשְׁבּוֹן95 כָּל־לֵב יַמְסוּ יָרֵכּוּ;
זִו עֶשְׁתֹּנוֹת יָפִים, כָל־עֹז טָבוּעַ בָמוֹ
יְחֻלֶּה לְרַגְלֵי רַעְיוֹן שֶׁאוֹר פָּנָיו הִכְסִיפוּ96
וַהֲמוֹן מַעַרְכֵי לֵב, מְלֵאֵי אוֹנִים וָכֹחַ.
מִפְּנֵי שְׂעִיפִּים כָּאֵל מִנִּי מְסִלָּה יוּטָלוּ,
מִבְּלִי מַעֲשֶׂה יֹאבְדוּ לָעַד. – אָכֵן הַס־עָתָּה!
עֹפֶלְיָה רַבַּת הַחֵן! – אָנָּא. בַּת־אֵל, זִכְרִינִי,
וּבְעַד חֲטָאַי כֻּלָּם בְּשִׂיחֵךְ97 תְחִנָּה הַפִּילִי.

תרגם לעברית: חיים יחיאל בורנשטיין 

פס

                להיות, או לא להיות – זאת השאלה;              
               האם זו אצילות-נפש גדולה יותר
               לספוג את החיצים והקליעים
               של המזל המתפרע, או
               להתחמש מול ים צרות, לתקוף אותן
               וככה לחסל אותן; למות: לישון –
               כן, זה הכל – ולהגיד שבְּשינה
               אנחנו מחסלים את מכאובי-הלב
               ואלף המכות שהבשר-ודם
               יורש. צריך להתפלל באדיקות
               לְסוף שלם כזה – למות: לישון –
               לישון – אולי לחלום. אה, זה העוקץ!
               כי אילו חלומות יצוצו בְּשינה
               כזאת של מוות, כשהתרנו את עצמנו
               מפקעת בת חלוף זו – זה מה  שמעכב. 
               זה מה שמעניק גם לְשואות
               חיים כה ארוכים. כי מי מוכן
               לשאת את שוט הזמן ובוז הזמן,
               את העוולות של הדיכוי, העלבונות
               מפֶּה יהיר, דקירות של אהבה
               נכזבת, הסחבת של החוק, חוצפת
               פקידים, ההשפלות שלב טהור
               צריך לסבול בשקט מחסרי הערך,
               כשהוא יכול – לבד – להשתחרר
               מכל זה עם פגיון קטנטן? ומי מוכן
               לשאת צרורי-צרורות, להתנשף
               ולהזיע תחת החיים המייגעים,
               לולא הפחד מפני משהו שלאחר המוות –
               הארץ הבלתי-נודעת, שמגבולותיה אף
               נוסע לא חוזר?… זה פחד שמבלבל את הרצון,
               רק בגללו אנו מעדיפים לשאת
               את הרעות שיש לנו במקום לברוח
               אל אחרות לא מוכרות לנו. וכך
               המחשבה – היא שעושה אותנו פחדנים כולנו;
               וכך הצבע הטבעי של הנחישות
               מחליד, נדלח, דוהה ממחשבות, 
               ועלילות גדולות של עוז ושל תנופה
               סוטות מהמסלול ומאבדות לנצח את
               התואר פעולה. – שקט עכשיו! אופליה היפה!
               הו נימפה, בתפילות שלך שייזכרו-נא כל
               החטאים שלי.

תרגם לעברית: דורי פרנס

כך מתאר סגן נשיא ארצות הנבחר את המציאות שממנה בא

כך נראה העולם שלי: עולם שמתנהגים בו בצורה לגמרי לא רציונלית. אנחנו מבזבזים בלי חשבון, ובסוף מגיעים לבתי מחסה לעניים; אנחנו קונים טלוויזיות ואייפדים ענקיים; הילדים שלנו לובשים בגדים יפים יותר, כי אנחנו משתמשים בכרטיסי אשראי ובהלוואות ממקומות העבודה; אנחנו קונים בתים שאין לנו צורך בהם, ממחזרים את המשכנתאות כדי לבזבז עוד כסף, ואז פושטים את הרגל, ולעיתים קרובות עוזבים את הבתים ומשאירים אותם מלאים בזבל. חסכנות מנוגדת לעצם טבענו. 

אנחנו מוציאים כסף כדי להעמיד פנים שאנחנו בני המעמד הגבוה. כשענן האבק שוכך, כשפשיטת הרגל פוגעת בנו או כשבן משפחה משלם על טיפשותנו ומציל אותנו, כבר לא נשאר כלום. אין כסף לשלם על הלימודים של הילדים בקולג', אין כסף להשקעות, אין חיסכון ליום קודר, למקרה שמישהו מפוטר מהעבודה. 

אנחנו יודעים שאסור לנו לבזבז ככה. לפעמים אנחנו כועסים על עצמנו, אבל לא משנים כלום בהתנהלות שלנו. בבתינו שורר בלגן כאוטי. אנחנו צורחים וצווחים זה על זה, כמו צופים במשחק כדורגל. 

יש לנו לפחות בן משפחה אחד שמכור לסמים – לפעמים האבא, לפעמים האימא, לפעמים שניהם.

בתקופות לחוצות במיוחד אנחנו מכים וצובטים זה את זה, תמיד לעיני שאר בני המשפחה, כולל ילדים קטנים; רוב הזמן השכנים שומעים מה שקורה אצלנו. ביום רע הם מתקשרים למשטרה, כדי לעצור את הדרמה. הילדים שלנו נשלחים לאומנה, אבל אף פעם לא נשארים שם זמן רב. אנחנו מתנצלים בפני ילדינו. הם מאמינים לנו שאנחנו מצטערים באמת, וזה נכון. אבל כעבור כמה ימים אנחנו שבים לסורנו. בהיותנו ילדים אנחנו לא משקיעים בלימודים, וכשאנחנו הורים אנחנו לא גורמים לילדים שלנו  ללמוד. הם נכשלים בבית הספר. אנחנו כועסים עליהם, אבל לא מעניקים להם את הכלים – למשל, שקט ושלווה בבית – כדי שיוכלו להצליח. 

רוב הסיכויים שגם המבריקים והמוכשרים ביותר ביניהם  ילכו ללמוד בקולג' שעל יד הבית. "לא אכפת לי אם התקבלת לנוטר דאם[1]", אנחנו אומרים להם. "אפשר ללמוד לא פחות טוב גם בקולג' המקומי." למרבה האירוניה, לעניים כמונו ללמוד בנוטר דאם זול וטוב יותר.

אנחנו בוחרים להתבטל, במקום לחפש עבודה. לפעמים אנחנו מוצאים משהו, אבל לא שורדים שם. מפטרים אותנו, כי אנחנו נוהגים לאחר, או גונבים סחורה ומוכרים אותה בeBay, או שלקוח מתלונן על ריח האלכוהול שנודף מאתנו, או כי יצאנו  חמש פעמים במהלך משמרת אחת להפסקות שירותים, שנמשכו שלושים דקות כל אחת.

אנחנו מדברים על הערך של עבודה קשה אבל מספרים לעצמנו  שאנחנו לא עובדים בגלל איזשהו אי צדק: אובמה סגר את מכרות הפחם, או  – כל המשרות עברו אל הסינים. אלה שקרים שאנחנו מספרים לעצמנו, כדי לפתור את הדיסוננס הקוגניטיבי – הקשר הקטוע בין העולם שאנחנו רואים, לערכים שאנחנו מטיפים להם.

אנחנו מדברים עם ילדינו על אחריות, אבל לא נושאים בה. הנה: במשך שנים חלמתי שיהיה לי גור כלבים של רועה גרמני. אימא איכשהו מצאה לי גור כזה. אבל הוא היה הרביעי אצלנו, ולא היה לי מושג איך לאלף אותו. תוך כמה שנים כולם נעלמו – מסרו אותם למשטרה, או לידידים. אחרי שנפרדים מהכלב הרביעי, הלב מתקשח. לומדים לא להיקשר מדי. 

הרגלי האכילה והפעילות הגופנית שלנו מיועדים לשלוח אותנו אל הקבר בגיל צעיר, וזה מצליח: בחלקים מסוימים של קנטקי תוחלת החיים היא שישים וארבע, חמש עשרה שנה פחות מתוחלת החיים של תושבי וירג'יניה, המדינה השכנה. מחקר מצא לאחרונה שבין כל הקבוצות האתניות בארצות הברית, תוחלת החיים של לבנים בני מעמד הפועלים יורדת. אנחנו אוכלים לארוחת בוקר עוגיות קינמון מתוצרת פילסברי, טאקו בל לארוחת צהריים, ומק'דונלדס לארוחת ערב. אנחנו כמעט לא מבשלים, אף על פי שזה יותר זול ויותר בריא לנפש ולגוף. פעילות גופנית אנחנו עושים רק בילדות, כשאנחנו משחקים. אנחנו רואים אנשים יוצאים לג'וגינג רק אם אנחנו עוזבים את הבית ומתגייסים לצבא או הולכים לקולג', הרחק משם. 

לא כל הלבנים בני מעמד הפועלים נאבקים. גם כשהייתי ילד ידעתי שיש שני סוגים של מנהגים, מוסכמות ולחצים חברתיים. סבי וסבתי גילמו סוג אחד: אנשים של פעם, נאמנים, בלי לדבר הרבה, סומכים על עצמם, חרוצים. אימי ואני – ובמידה גוברת והולכת כל תושבי השכונה שבה גרתי – גילמנו סוג אחד: צרכני, מבודד, זועם, חשדן. 

[1] אוניברסיטה  גדולה במדינת אינדיאנה 

—

תרגמתי את הציטוט מאנגלית, שכן אין לו עדיין גרסה בעברית

איך נהג להרחיק מעליו את הראיות לפשעיו

היטלר היה חרד מאוד לשמור על סודיות ומערכת שלמה של חיסיון פותחה במטרה למנוע שמירתן של עדויות בכתב. נוהל זה שימש במיוחד לפקודות מטעם הפיהרר ומטעמם של אחרים, שעלולות לחשוף כוונות קיצוניות ופליליות.

משרבו ותכפו הפקודות האלה – בשל אופיו המיוחד של מבצע ברברוסה – וצריך היה למסור אותן למפקדים רבים, נוצרה מערכת שבה למעשה כל מקבל פקודה אחראי לשמירת חיסיונה, והבטיחה את השמדתו של חומר חסוי כתוב שכזה. קשר רשמי זה היה כה יעיל עד שאין  אנו יודעים על שום קצין שההין להסתיר או לשמור פקודות או צווים חסויים של הפיהרר ורק יד המקרה היא מעטים מהם הגיעו לידינו. הדעת נותנת איפה שגם אילו הוציא היטלר פקודה בכתב להשמיד את היהודים, היא לא תימצא לעד.

רולטה רוסית: בכל שלושה שבועות נרצחת אישה בישראל

עכשיו תדמיין שבמקום נשים שנרצחות בידי גברים, אלה יהיו עובדים שנרצחים בידי המעסיקים שלהם. דעת הקהל תתקשח עוד יותר. אחת ליומיים תתפרסם ידיעה על מעסיק שרצח את העובד שלו. אנשים יגידו, זה הרחיק לכת. אדם צריך להיות מסוגל ללכת לעבודה בלי לפחד שיחנקו אותו או יפוצצו אותו במכות או יירו בו. אבל אם אחת ליומיים עובד ירצח את המעסיק שלו, תפרוץ שערורייה לאומית. תחשוב על הכותרות הראשיות: המעסיק הגיש שלוש תלונות נגד העובד שלו וקיבל צו הרחקה, אבל העובד ארב לו מתחת לביתו וירה בו מטווח אפס. רק כשהופכים את התפקידים קולטים עד כמה רצח נשים הוא דבר נסבל. גברים יכולים להרוג אותנו. זה מרחף לנו מעל לראש. אנחנו יודעות את זה. זה כאילו שמישהו ימליץ לך לשחק ברולטה רוסית.

CHER CONNARD 

Virginie Despentes

מצרפתית: רמה איילון

– – – Make America

"בעודי כותבת את הדברים הללו נודע לי כי חבורה של פליטים מקוסובו מנסה להיכנס לבריטניה באופן לא חוקי, דרך נמל קָלֶה.  המבריחים גובים מהם סכומים כסף עצומים וחלקם נעלמים עוד לפני שהם חוצים את התעלה. 

"עם זאת, שום דבר לא ימנע מפליטי קוסבו, או ממהגרים מוכי עוני אחרים, מלנוס ממולדתם: רק כך יש להם סיכוי לשרוד.

"מבריחי הגבול מושמצים כיום, כמו שנהגו לפני שלושים שנה להשמיץ רופאים שביצעו הפלות. אף אחד לא שואל האם החוקים צודקים ולא מטיל ספק בסדר העולמי התומך בקיומם. אבל למי שעושים כסף על פליטים, כמו למי שהרוויחו פעם כסף מעוברים, יש מן הסתם תחושה של כבוד". 

בספרה  האירוע (בצרפתית – L'Événement), שראה אור ב־2000, סיפרה אנני ארנו, שזכתה בפרס נובל לספרות ב־2022, על ההפלה הלא חוקית שנאלצה לעבור ב־1963.

כיום, עשרים וארבע שנים אחרי שהספר ראה אור, מתרחשת בארצות הברית ריאקציה וחזרה לימים שבהם לא הייתה לנשים זכות על גופן. אחת הקריאות החשובות במסע הבחירות של קמלה האריס נגעה בדיוק בעניין הזה, אבל האריס, כידוע, הובסה. המועמד שדוגל במפורש בענישת כל אישה שעוברת הפלה יזומה, מכל סיבה שהיא – אונס, גילוי עריות, מחלה שמסכנת את חייה של האישה ההרה או של עוברה – נבחר להיות נשיא ארצות הברית.  

ב־14 בנובמבר 2024 התפרסמה במוסף הארץ כתבה שכותרתה "במרפאת הפלות בניו יורק מבינים לאן אמריקה הידרדרה. מדובר בסיפורי אימה" ובה סיפרה מרל הופמן (Merle Hoffman), מחלוצות המאבק למען הפלות, על הזוועות שנשים עוברות מאז שנקבע ב־2022 כי ההפלות שוב אינן חוקיות בחלק גדול מהמדינות בארצות הברית.

"ב–17 מדינות הפלה הפכה להליך כמעט בלתי אפשרי", אומרת הופמן. "זו בעצם עבדות, אני לא מגזימה. כשילדה בת 10 בטקסס לא יכולה לעבור הפלה, זו עבדות נשים. הפסיקה הזאת דחפה אותנו עשורים אחורה".

כשאנני ארנו כתבה את ספרה היא האמינה מן הסתם, כמו כולנו, שהמציאות רק הולכת ומשתפרת, ואין סיכוי שזכויות יסוד יישללו שוב מבני אדם (וכן, נשים הן בני אדם).

מעניינת ההקבלה שארנו עושה בין פליטים ונשים שזקוקות להפלה, שהרי גם עניין המהגרים הלא חוקיים עומד כיום בראש סדר היום במרבית ארצות המערב. 

ססמת הבחירות של טראמפ הייתה Make America Great Again. ההחזרה לאחור נכונה. לא כך באשר ל"גדולה".  

(את הציטוט שלעיל תרגמתי מהספר שיש בידי, בגרסתו באנגלית)

ג'ויס קרול אוטס כתבה באותו עניין את השיר "ד"ר תעזור לי". כדאי לקרוא אותו כאן (בתרגומה של רוני אמיר)

לפני שמונה שנים, לפני הבחירות הקודמות, עלה הקליפ שלהלן ובו הראו שתי קומיקאיות מוכשרות לבושות בסגנון שנות ה־50, מה פירוש המילה Again, שהופיעה כבר אז בססמה הבחירות של טראמפ":

נשים יחזרו למטבח, יסבלו מהתעמרות, אלימות מילולית וגופנית, תקיפות מיניות, לא ירגישו (ולא יהיו!) מוגנות, לא יוכלו להשתמש באמצעי מניעה, יושפלו…

הפעם הססמה הצליחה לו. Make America 

עוד נגלה על חשבון מי. 

 

 

אם אתם מחזיקים בדת כלשהי –

אם אתם חשים לכודים בדת שאליה התחנכתם, כדאי לכם לשאול את עצמכם איך קרה הדבר. התשובה נעוצה בדרך כלל בצורה זו או אחרת של חינוך שיטתי להשרשת האמונה במהלך הילדות.

אם אתם מחזיקים בדת כלשהי, יש סבירות גבוהה מאוד שדתכם היא גם הדת של הוריכם. אם נולדתם במדינת ארקנסו בארצות הברית ואתם חושבים שהנצרות היא אמיתית והאיסלאם שקרי – אף־על-פי שברור לכם כי אילו נולדתם באפגניסטאן הייתם חושבים בדיוק להפך – הרי אתם קורבנות החינוך שקיבלתם בילדותכם, שהוא צורה של שטיפת מוח. וכך היה הדבר גם אילו נולדתם באפגניסטאן.

יבוא יום והאפילה תימחה

חמש שנים, אפילו עשר, אינן זמן ארוך בתולדות אומה. הפצעים שה"פיהרר" פצע את העם הגרמני הם נוראים וצלקותיהם ימשיכו לבעור על מצח העם הזה כאות קין, אך אנו מאמינים בכל לבנו שיבוא יום וישוקם ערכם של כל כישרונות הרוח, האופי והטבע שרכשו לעמנו אהדה בעולם, כישרונות שלעולם לא יימחקו, כי הם נצחיים. יבוא יום והאפלה תימחה מעלינו, ואנו ננשום לרווחה ונביט אל האור הדועך עתה; יהיה זה אור המודעות והשפיות שתשוקם סוף כל סוף.

ולדימיר ז׳נקלביץ׳, מתי הסליחה היא הלצה זדונית?

מתוך גיליון 60 של"תיאוריה וביקורת"

הסליחה, במובנה הראשוני, מתפרׂשת עד אינסוף. הסליחה אינה שואלת אם מן הראוי לסלוח על העבירה, אם בקשת הכפרה הניחה את הדעת, אם רגשות הטינה מיצו את עצמם… במילים אחרות: יש בלתי מוצדק, אבל אין בלתי נסלח. הסליחה נועדה בדיוק לסלוח על מה ששום הצדקה לא תוכל להצדיק: שכן שום עוון אינו חמור מכדי שלא נוכל, כמוצא אחרון, לסלוח עליו. שום דבר אינו בלתי אפשרי עבור המחילה רבת העוצמה! הסליחה, במובן זה, היא כול יכולה. באשר רבה החטא, אומר פאולוס, עדף עליו החסד. בלשונו, כל העבירות הן ״בנות מחילה״, אפילו העבירות שלא יכופרו; וככל שהן עבירות שדינן מוות, כן הן יותר בנות מחילה! שכן אם יש עבירות כה מפלצתיות עד שמבצען אינו יכול לכפר עליהן, קיימת תמיד האפשרות לסלוח עליהן; הסליחה נועדה בדיוק לאותם מקרים חסרי תקווה או חשוכי מרפא. ואשר לעבירות המכונות בדרך כלל ״בנות מחילה״, אין להן שום צורך בסליחה שלנו: הסליחה אינה ניתנת בעבור זוטות מעין אלו;
כאן די בפייסנות. הסליחה סולחת לכול על הכול ולעולם; היא מוחה בטירוף נגד ראיית העבירה, לא בהכחישה את הראייה, אף לא מתוך תקווה להציל בדיעבד את הפושע, ואף לא מתוך התרסה או חיבה לסקנדל, אלא בעמתה את העבירה המתועבת עם פרדוקס החירות האינסופית של הסליחה עצמה ועם אהבת החינם שלה. ומכיוון שאי־אפשר להצדיק או לשכוח את העבירה, לפחות שהקורבנות יסלחו עליה: זה כל מה שביכולתם לעשות למענה. — הסליחה אינה מכירה אי־אפשרות.

עם זאת, לא הצגנו עדיין את התנאי הראשון שבלעדיו הסליחה תהיה משוללת מובן. תנאי בסיסי זה הוא הייסורים ונדודי השינה ותחושת הנטישה של האשֵם; ואף על פי שאין זה מתפקידו של הסולח לתבוע מילוי תנאי זה, בהיעדרו כל סוגיית הסליחה הופכת לבדיחה ותו לא. על כל אחד מוטלת משימה משלו: על הפושע מוטלת החרטה המעונה, על הקורבן מוטלת הסליחה. אבל הקורבן לא יכה על חטא במקום האשֵם: הלה צריך לעשות זאת בעצמו; הפושע צריך לגאול את עצמו בכוחות עצמו. אשר לסליחה שלנו, אין זה עניינו; זהו תפקיד הקורבן. החרטה של הפושע, ועוד יותר מכך ייסורי מצפונו, הם לבדם נותנים מובן לסליחה, כשם שהייאוש לבדו נותן מובן לחסד.

מה הטעם בחסד אם ״הנואש״ הוא בריא ובעל מצפון נקי? הסליחה אינה מיועדת לשבעי רצון בעלי מצפון נקי, וגם לא לאשמים חוזרים בתשובה שישנים שנת ישרים ואוכלים
לשובע; כאשר האשם חסון ושבע, משגשג, עשיר בדרך נס, הסליחה היא הלצה זדונית. 

קישור למאמר המלא

 


״הבלתי נסלח״ הוא הפרק החותם את הסליחה (1967) מאת הפילוסוף והמוזיקולוג הצרפתי ולדימיר ז׳נקלביץ׳. בעמודים אלה מסוכם בדחיסות ובנרגשות רעיון הסליחה שפותח לאורך הספר. אחרי אושוויץ ומול הרוע הרדיקלי הנאצי, ז׳נקלביץ׳ מנסח רעיון רדיקלי של סליחה, שאינו מבוסס על הצדקת הפשע או שכחתו. הסליחה האמיתית, הסליחה היחידה הראויה לשמה, היא הסליחה על הבלתי נסלח, על הפשע שאי־אפשר להצדיק או להבין. זו ניתנת בפתאומיות מהקורבן לתליין כמתת אהבה מוחלטת, המוחקת באבחה אחת את העבר ומפרידה בין הפשע לסוכנו. הסליחה מופיעה אז כמבחן מוסרי נשגב אך קשה מנשוא, שכן היא מציבה את הקורבן בין האהבה המוחלטת לרוע המוחלט, בין החובה לאהוב לחובה להשמיד את הרוע, ללא יכולת להכריע בין השניים.

בהקדמה לתרגום ממקם גיא יעקבי את הסליחה ברגע ההיסטורי שבו הוא נכתב ומפתח את הפרדוקסים שעולים מהספר עצמו ומהעיון בו לצד טקסטים נוספים שהקדיש ז׳נקלביץ׳ לנושא. יעקבי דן גם בקושי ובצורך לקרוא בטקסטים אלה במציאות העכשווית בישראל/פלסטין, מול פשעים המעמידים ״סצנת סליחה״ שונה בתכלית מזו שבה פעל ז׳נקלביץ׳.

הם "לא ידעו"

חטא הוא מה שאנשים אחרים עושים. האנשים שלנו הם לעולם אנשים טהורים מאוד. בעולם העתיק מעשה חטא יכול לטמא את הקהילה גם אם אינו מכוון, כפי שמזכיר לנו סיפורו של אדיפוס. אפילו הדוגלים בדוקטרינה של החטא הקדמון באופן מופשט נוטים להתעלם ממנה כשהדברים נעשים פרטיקולריים. מקנן בנו דחף טבעי להאמין שאנחנו, והשבט שלנו, עשויים אולי לעשות שגיאות, אך לא דבר הראוי להגדרה חטא. הדחף, כוחו יפה לחטאי העבר כמו לחטאי ההווה. אנו רוצים שאבותינו יהיו אנשי כבוד והדר. סבי מת למען המולדת שאהב; איזה חטא יש בכך? דודו של אבי לא היה גזען, הוא פשוט הגן על ביתו. אם עקבתם אחר הוויכוחים על סילוק הדגלים והאנדרטאות של הקונפדרציה שצברו כוח לאחר טבח של תשעה מתפללים בכנסייה בצ'רלסטון ב-2015, הבחנתם בוודאי בהערות מעין אלה. כמה מהן נשמעו מפי מאמינים בעליונות הלבנה, שנוכחותו של גבר שחור בבית הלבן עוררה את זעמם, ואשר ידעו בדיוק כיצד להבטיח שדגלי הקונפדרציה ימשיכו להתנופף ברוח. הפחות מרושעים, אף אם גם פחות הגונים, מהם נצמדו למסורת המשפחתית העמומה. ככל שוויכוחים אלה נמשכים, גרסאות שונות של הרעיון הזה נשמעות מריצ'מונד ועד ניו אורלינס.

אם לא חייתם זמן רב בגרמניה, תופתעו בוודאי ללמוד שצאצאי הוורמכט השמיעו אותן טענות שהשמיעו צאצאי צבא הקונפדרציה. לא רק בימים הקודרים, מוכי הפגזים, שבאו בעקבות הכניעה ללא תנאי בפאתי ברלין ב-1945; הערות מעין אלה נשמעו בפומבי גם לקראת סוף המאה העשרים כשתערוכת הוורמכט שברה את הטאבו הגרמני האחרון. בתערוכה זו, שהופקה מטעם מכון המבורג למחקר חברתי, השתמשו במכתבים ובתצלומים של חיילים כדי לחשוף את העובדה שפשעי הצבא הנאצי לא היו נחלתם של יחידות העילית של האס־אס או של כמה תפוחים מורעלים בלבד. המכון, שארגן את התערוכה לציון יובל החמישים לסיום המלחמה, לא ציפה לתגובות שעורר. אחרי ככלות הכול הטענה שהוורמכט ביצע פשעים בשיטתיות נראית — בעיני מתבוננים זרים ואפילו בעיני מרבית ההיסטוריונים הגרמנים — שנויה במחלוקת בדיוק כמו הטענה שכדור הארץ הוא עגול. אך התברר שהפער בין ההיסטוריונים המלומדים ובין הזיכרון של הקהל הפשוט עצום. הוורמכט, על שמונה עשר מיליוני אנשיו, היה בו חתך רחב של החברה הגרמנית יותר מבכל ארגון נאצי אחר. לכל גרמני היה אב, בן או אח ששירת בו, אם הוא עצמו לא שירת בו, ובכל זאת התגובות לתערוכה הראו עד כמה האמינו רבים למיתוס שהוורמכט היה טהור ואפילו אבירי. אותם גברים אמיצים שהגנו על מולדתם מפני האיום הבולשביקי לא היו טובים יותר או גרועים יותר ממיליוני החיילים לפניהם או אחריהם.

התערוכה תוכננה תחילה להיות פרויקט מוגבל, אך הוצגה בשלושים ושתיים ערים וזכתה לכמעט מיליון מבקרים. היא הציתה ויכוחים בתקשורת, מילאה תוכניות אירוח ואפילו עוררה ויכוח בפרלמנט. מפגינים מחו על מה שנראה להם כניסיון להתיז רפש באבותיהם. במינכן נשאו חמשת אלפים נאו־נאצים שלטים בנוסח "חיילים גרמנים — מעשים הרואיים". בגרמנית המילים מתחרזות. החדשות הטובות היו שאפילו במינכן, מעוזם המקורי של הנאצים, יצאו עשרת אלפים מפגינים למחות כנגדם.

ההתפרצויות חשפו את גודל הקושי של המחקר המדעי לחדור לזיכרונות אישיים. במשך עשרות שנים עשו היסטוריונים גרמנים כמיטב יכולתם להעמיד תמונה מדויקת של התקופה הנאצית, אך היו רבדים של התודעה הציבורית שעבודתם לא חדרה אליהם. השפעתה של תערוכת הוורמכט הייתה עמוקה; כפי שגילה לי יוזמהּ יאן פיליפ רמטסמה (Reemtsma), הטענה שהוורמכט היה ארגון פשיעה, שהייתה כה שנויה במחלוקת באותה עת, היא עכשיו מובנת מאליה. התערוכה נהפכה לחלק מן ההיסטוריה של גרמניה שלאחר המלחמה; שום גרמני שהקשיב לתקשורת באותם ימים, או למד את גרמניה שלאחר המלחמה מאוחר יותר, לא יכול שלא לדבר על אודותיה. כשאנשים מצביעים על ניסיונותיה של גרמניה להגיע לידי השלמה עם עברה העברייני, תערוכת הוורמכט היא המוצג הראשון שהם מציעים.

"אך בוודאי…" אמר איש נעים הליכות בשנות השישים לחייו במיסיסיפי לאחר שהסברתי לו שהדור הראשון של הגרמנים לאחר המלחמה נשמע יותר מכול כמו מגיני גרסת "המטרה האבודה" של תולדות הקונפדרציה, "בוודאי הם ידעו — לכל המאוחר כשפתחו את שערי המחנות — שמה שהם עשו היה פשע טהור?"

הם לא ידעו.

ויליאם שייקספיר, The tempest

"הַתֹּפֶת רֵיק, וּפֹה כָּל הַשֵּׁדִים." תרגום: אפרים ברוידא

"הגיהנום הוא ריק, כל השדים הם כאן." תרגום: דורי פרנס

 (מערכה I תמונה 2)

 

על רגעים ומצבים היסטוריים שבהם החירות עצמה, ובתוכה גם חירות האמן, נתונה בסכנה

ישנם רגעים, מצבים היסטוריים, שבהם התעקשות על חופש הביקורת והימנעות מהכרזה על אמונתך פירושן רק חולשה ואנוכיות והחמצה מוחלטת.

כוונתי היא לרגעים ומצבים היסטוריים שבהם החירות עצמה, ובתוכה גם חירות האמן, נתונה בסכנה. זהו אקט ריאקציונרי, חסר מצפון והתאבדותי, והאינטלקטואל חותר תחת קיומו שלו אם בשל הצורך שלו בחירוּת הוא משחק לידי האויבים ורוצחי החירות.

אויבים אלה שָׂשׂים במיוחד למצוא אינטלקט שאינו מחשיב דבר מלבד עמדה אירונית הראויה לו, שבז להבחנה בין טוב לרע, שרואה בהתעמקות ברעיונות כמו חירות, אמת וצדק עניין "בורגני".

במצבים מסוימים מחובתו של האינטלקטואל לוותר על החירות שלו. מחובתו למצוא אומץ כדי לאשר רעיונות שלדעת סנובים אינטלקטואליים אפשר לפטור במשיכות כתף. חוויתי זאת באמריקה כשדיברתי על דמוקרטיה ועל האמונה שלי בדמוקרטיה ואיזשהו עיתונאי מלומד, שביקש לזכות באהדת הביקרות, טען כי הבעתי רעיונות של "המעמד הבינוני". הוא ביטא תפיסה כוזבת וריאקציונית של הבנאלי, תפיסה מוטעית שכבר הכרתי מקרוב מדי באירופה.

מאה שנים להולדתו של אפרים קישון (‏‏‏ 23 באוגוסט 1924 – 29 בינואר 2005): "מצוות ההרגזה" | חד גדיא

העולה החדש, שכידוע היו הגעגועים לעם־ישראל ולמסורת שלו המניע העיקרי לעלייתו לארץ, קובע כאן בסיפוק רב, עד כמה שולט פה עקרונו המוסרי של הילל הזקן: “מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך”. דרך משל: אם שנוא עליך הכסף, אל תגנוב אותו מחברך. והאקאדימיה לתורה זו למעשה הוא כל מקום פומבי וביחוד הקולנוע, זה מקדש־החופש המובהק ביותר, שהמוסר משתולל בו ממש. באמת עונג, כמה אפשרויות ניתנות לו לאדם לקיים כאן את המצוות ואהבת לרעך כמוך בניסוחו של הילל.

*

הנה אחדות מאפשרויות הללו.

א.טמטום. אפשרות קלה מאוד, שאפשר ללמדה בלי ידיעת השפה העברית. יותר מזה: דווקא בלי ידיעת עברית. פשוט, האדם אינו מבין כלום מן הסרט מיד מראשיתו, זה הכל.

“מה זה?” שואל הוא את שכנו מימין, ובקול רם.

“זה צ’ארלס קופאואֵיי?” פונה אל שכנו משמאל.

“אה, כמובן, זהו קינג־קונג”, אומר הוא שוב אל שכנו הימני.

“מה הוא אומר?” – שוב לשמאל.

“זה חית או שין?” – קדימה.

“אה, זה עדיין לא הסרט הגדול, לא כן?” – אחורה.

“או אולי כן?” – ימינה.

“למה הם מתנשקים?” – שמאלה.

אם בשאלה העשרים ושתים לא קיבל סטירת־לחי (מה שלא יאומן), הרי יכול הוא להמשיך ולקיים את המצווה: “אם לא נעים לך לדעת עברית, אל תתן גם לחבריך ליהנות מן הסרט.”

ולייתר הרגזה טוב שתקח שני קרובים, שיענו לך על השאלות, אחד בהונגארית והשני באלבאנית, ובקול רם. רצוי שאחד יהיה גבר בעל קול דק־צורח, והשניה תהא קרובתך בעלת קול־בטנון צרוד אך צורם.

ב. סוכריות. בסוג־עינוי זה משתמשים היאפאנים כנגד מרגלים בהצלחה איומה. לכאורה דבר פשוט בהחלט. אדם קונה לפני ההצגה שקית־נייר, משרה אותה בעמילן ומייבשה היטב, ממלאה סוכריות, הארוזות גם הן בנייר־רשרוש קשה, אחר־כך יושב בקולנוע ומוציא את הסוכריות מן הנייר המפצפץ, ותוך כדי מצמוצים בשפתיים וטלטולי־לשון רמים אינו פוסק מלטלטל בידיו את הנייר, עד שחצי הקולנוע יוצא מדעתו. ואם שכניו הם במקרה טמבלים שאינם מתפרצים בזעקת־שבר, הרי אפשר לגשת אל פצוח־גרעינים תוך כדי זמזום שירות־ג’ז נפוצות. טעם המצווה: “אם שנוא עליך טעם יבש ותפל בפיך, אל תתן לחברך לשבת ישיבה תפלה בלי התרגשות אמנותית.”

ג. ניצוצות־רוח. איש־הרוח חריף השכל האינטלקטואלי יכול לזכות את שכניו בהערות־חידודין קולעות, נוסף על חידודי הדיאלוגים שבמחזה עצמו, שעל פי רוב חסרים כל עוקץ שהוא.

לדוגמה: רומיאו ויוליה – ברגע שיא־הטראגיות, כשהזוג הצעיר שוכב מת, אפשר לפרוץ, לאו דוקא בצעקה, אלא כך, שיהא נשמע יפה:

“קאמפץ, להת!”

או: “ברצינות, חברה?!”

או: “חלס כייף!”

מה שמוסיף השפעה על הניצוץ השנון הוא הצחוק שאחרי ההערה הקולעת, צחוק רם, בריא תוך דחיפת־צדדין במרפקים מחודדים. טעם המצווה: “אם אינך אוהב את המיתה הטראגית (למה היא לנו? לא כן?), מנע את הנאתה גם מחבריך”.

ד. גרינבוטטר. זה מישחק־חבריה בדוק ומנוסה מאורגן בידי חבריה מעודנת עידון רוחני קיצוני. הסרט דוהר בסדר, באולם שקט והקשבה, פתאום אומר אחד מן החבריה בקול ובפשטות:

“מפליא הדבר, שגרינבוטטר זה, – בכל זאת אדם אינטליגנטי, – מסוגל לעשות מעשה איום כזה!”

“באמת”! עונה השני בקצהו השני של הספסל. “ודווקא גרינבוטטר!”

“ומעשה־זוועה כזה!” עונה מישהו על ידו, “חזירות”.

“מעולם לא הייתי חושב זאת על גרינבוטטר!” אומר שוב הראשון. “שערוריה ממש!”

“שגם גרינבוטטר מנוול כזה!” צועק הרביעי “לא יאומן אם יסופר!”

“שגרינבוטטר אחד העז לעשות זאת!”

“ואתנו..!!”

וכן הלאה, אך גם זה די לעת־עתה. הקהל יתחיל להזדזז במקומו, אין איש שועה כבר לסרט, אלא משאלתו היחידה לדעת סוף־סוף מי הוא, מה הוא, גרינבוטטר זה, ושיסופר כבר המעשה שלא יאומן אם יסופר ולמה דווקא גרינבוטטר הוא ולא, נניח, שוואַרצפוּס ומדוע עשה את הדבר דווקא אתם ולא עם אחרים ובכלל מה יש?

אם החבריה סגלה כבר את השיטה לעצמה על בוריה, אפשר לעבור מגרינבוטטר אל שמות אחרים ואל וואריאציות שונות. העקר: לא לתת לקהל נקודת־אחיזה, אלא רק לגלגל את הנושא מכל צד ועבר. טעם המצווה: “אם סרט משעמם שנוא עליך, אל תתן לשעמם בו את חבריך.”

ה. ילד. שיטה מאד פשוטה. משננים בבית לילד רע מובהק חוצפות שונות בעלות שאר־רוח, כגון: “אבא, אל תבלע את הסוכריות שלי!” “אמא, אני רוצה להתנשק עם אינגריד ברגמן!” “הבט, הבט הנה הדוד המפלצת, יופי” וכן הלאה ומביאים אותו אל הקולנוע כדי להציק לשכנים.

הערת־זהירות: ילד כזה מסוגל ללמוד בבית את הכל כהלכה – ואילו בקולנוע יתעקש פתאום, ובשום מחיר לא תוציא ממנו הגה. בשעה כזו טוב ללחוש לילד (גם כן בקול רם, אל פחד!): “תקבל מכות קשות! שכחת כבר איך מתנהג ילד טוב? שתוק.” ועל זה מייד מתחיל הילד לצעוק: “אבא, אל תבלע – – –!”

האפשרויות בילד הן כחול הים. בילד אפשר להביא את הקהל לידי מהפיכה במזרח־התיכון.

טעם המצווה: “מה שאהוב עליך (הילד הפקח שלך), תן גם לחבריך ליהנות ממנו”.

תרגם: אביגדור המאירי

מתוך פרויקט בן יהודה