אנחנו באים לעולם ברגע אחד. וכעבור כך וכך שנים – עוזבים אותו. ואלה, לפי ספרו של יון פוסה, שזכה ב־2023 בפרס נובל לספרות, שתי נקודות הציון הראויות ביותר (אולי אפילו היחידות?) שיש להתעכב עליהן: להרהר. לתהות. לנסות להבינן. הן המהות: הלידה שהיא תמיד פלא ונס, והמוות, שאפשר רק לשער איך הוא מתרחש.

על ההתחלה אפשר לספר מבחוץ. כמו בספר שלפנינו – מנקודת המבט של מי שבעוד כמה רגעים יהיה לאב. שמו אוּלַי. הוא מצפה במטבח להולדת התינוק החדש. הוא מחמם מים, לבקשתה של המיילדת (תמיד תהיתי, ואני עדיין לא יודעת, מניין מגיעה הקונוונציה הספרותית שלפיה כשאישה יולדת יש צורך במים חמים. לשם מה, בעצם?), הוא מקשיב לזעקותיה של אשתו, מתלבט מה תפקידו בתהליך, האם עליו להתרחק, כדי שלא להפריע? האם ייוולד לו הפעם בן? והכול יעבור בשלום? התינוק יהיה בריא? והאימא? אם יהיה בן – ודאי יקרא לו יוהנס, על שם אביו. רק שתלד כבר. רק שהייסורים שלה יסתיימו בכי טוב.

על הסוף אפשר לנסות לספר מנקודת המבט של יוהנס: אכן, הוא נולד והזדקן. אכן, הוא נקרא על שם סבו. הוא התחתן. חי באושר. הוליד שבעה ילדים. לאחד מהם נתן את השם אוּלַי, לזכר אביו, הגבר שפגשנו בתחילת הסיפור ולא ממש הכרנו אותו. על עשרות השנים שחלפו מאז שאמו של יוהנס החזיקה אותו בזרועותיה, כמה דקות אחרי שנולד, נעבור ביעף, ורק כזיכרונות חולפים על ערש דווי, חלק מהזיות הדמדומים שלו במהלך גסיסתו. הוא רואה בעיני רוחו תמונות מעברו: מפגשים עם חברו הטוב, פטר. היום שבו הכירו לראשונה, בעת ובעונה אחת, את נשותיהם. רואה, ואנחנו אתו, הבזקים קצרים מחיי הנישואים שלו. אבל הכול ידמה לחלום שבו הכול יכול להתרחש. למשל, מי שמת מזמן, מופיע. ואפשר לזרוק אבן, והיא עוברת דרכו. לכול יש איכות של הזיה. את התחושה הזאת אנחנו מכירים.

יון פוסה לוקח על עצמו את הזכות לתאר בפנינו גם את מה שקורה אחרי המוות, כאילו מדובר בעובדות: יוהנס, שכל חייו היה דייג, ישוט אל מעמקי הים, בחברת פטר שנשלח לקחת אותו אל הצד השני של הקיום, ולשם כך, כדי "לגמול אותו מהחיים", כך הוא מסביר, "החזירו לי קצת גוף, כדי שאוכל להביא אותך." פוסה בעצם "מבטיח" לנו, בקולו הכל־יודע, שיש המשך; שאחרי המוות נפגוש את כל מי שאהבנו, וכל מה שלא אהבנו ייחסך מאתנו "שם". אלה כבר לא הזיות של גוסס, אלא – השקפתו של הסופר שאינה מוצגת עוד כדמיון, אלא כאפשרות ודאית… "ביעד שלנו [כלומר – במוות] אין גוף, לכן אין כאב", מסביר פטר ליוהנס, ומסביר גם שאין שם מילים, שאין שם "אתה ואני", ששם "לא טוב ולא רע, אלא גדול ושליו ורוטט קצת, ומואר". האם נקבל את דבריו? נראה שכל אחד יחליט בעצמו עד לאן הוא מוכן או מסוגל ללכת בעקבות הסופר וכתיבתו.

עלי להודות בהכנעה – לא השתכנעתי.

נכון: פוסה מפליא לצייר ברומן הקצר – אולי בעצם אפשר לכנות את בוקר וערב נובלה? – את החיים המסוימים, הספציפיים מאוד, של משפחות דייגים שחיים בצניעות מופלגת על אי קטן בנורווגיה, ומתפרנסים מלכידת סרטנים ומדיג; אמנם מעניין מאוד הרעיון שלפיו די לגעת בלידה שהיא "אולי אחד הקרבות הקשים בחיי האדם, לצאת מכור מחצבתו בתוככי הרחם" ובמוות, כי כנראה שהמסע המוביל מנקודת ההתחלה אל נקודת הסוף לא כל כך חשוב בעצם; אבל מכאן ועד לקבלת תיאור המוות שאותו רואה פוסה, הוא עצמו, לא הדמות שברא, ארוכה לטעמי הדרך.

אולי כדי להעריך באמת את פוסה מוטב לקרוא ספרים נוספים שכתב (כמו שהיה עם אנני ארנו, הסופרת הצרפתייה שזכתה בפרס נובל לספרות שנה לפניו, ושרק אחרי שקראתי כמה מספריה הצלחתי להבין את ההצדקה להעניק לה את הפרס). רק אחד מספריו של פוסה, זה שלפנינו, תורגם לעברית. אנסה אולי לקרוא ספרים נוספים שלו באנגלית, כדי לעמוד על גדולתו.