קשה להעלות על הדעת תנועה חברתית, פוליטית ורעיונית ב־200 השנים האחרונות שהצליחה יותר מאשר התנועה הפמיניסטית.

הרעיונות שניסחה, ובראשם שוויון של נשים לגברים בערכן ובזכויותיהן, נתפסו תחילה כלא סבירים וכמאיימים על הסדר החברתי ועל ההיגיון הבריא וזיכו את הוגותיהם ראשית בהתעלמות, בהמשך בלעג ובזלזול ואחריהם בהוקעה ובאלימות.

כיום, אחרי ניצחונות והישגים משמעותיים, הרעיון של שוויון מגדרי הוא כה מובן מאליו עד שהוא שקוף בעיני רבות ורבים. יש מרחק אדיר בין עוצמת ההתנגדות שנתקלו בה נשים שנלחמו על זכות הבחירה ברחבי העולם לבין התפיסה הרווחת בימינו, שלפיה זכות בחירה לנשים היא דבר בסיסי.

בדומה לכך, המושג של הטרדה מינית התקבל בהתנגדות חריפה ובזלזול בראשית הדרך, אך כיום ההגנה מפני הטרדה מינית נתפסת כזכות מוצדקת וחיונית. גם השמרנים ביותר לא אומרים, ורובם גם לא חושבים, שנשים נחותות. עם זאת, הם טוענים שקיים שוני מהותי בינן לבין גברים ושהיחס השונה כלפיהן הוא־הוא הביטוי לשוויון האמיתי.

לשיטתם, לא שליטה והיררכיה יש כאן, אלא הכרה נבונה ומתבקשת בהבדלים. גם הריאקציונרים הגדולים ביותר לא יגידו שאין להתחשב ברצונן של נשים. הם לא יטענו, למשל, שמותר לכפות על נשים הסדרי הפרדה או כללי צניעות. במקום זאת, הם מסתמכים, במודע או מבלי משים, על התפיסה הליברלית ומשתמשים באוצר המילים שלה. הם מסכימים שנשים ראויות לאוטונומיה וטוענים שצניעות, הפרדה והדרה – המשתקפות, למשל, בהיעדרן של נשים מתפקידי מנהיגות פוליטית ורוחנית – הן ביטוי לרצונן של נשים.

במילים אחרות, אלה המקדמים רעיונות פטריארכליים כיום עושים זאת אגב שימוש בטענה שבבסיס הפמיניזם: נשים ראויות לשוויון ולחופש.

"אם הצעת החוק של ח״כ לימור סון הר מלך תעבור – סטודנטיות יוכלו לבקר בספריה רק בשעות מוגבלות כשאף גבר לא נמצא בסביבה. ההצעה תאפשר הפרדה מגדרית בתואר שני ושלישי, ואף בשטחים הציבוריים במכללות ובאוניברסיטאות – כלומר בספריות, במעבדות, או בדשא בקמפוס".

---

זאת ההודעה שקיבלתי במייל בחמישה בפברואר 2026 מארגון "זזים, קהילה פועלת". באותו יום ממש הייתי שקועה בקריאת הספר הופרדנו כך, מורה נבוכים להפרדה מגדרית שכתבה יופי תירוש, משפטנית, פרופסור חבר וסגנית הדקאן בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.

תירוש מסבירה בספרה בפרוטרוט ובשכנוע רב מדוע וכיצד הפרדה כזאת מסוכנת למרקם העדין של החברה הישראלית כולה, לא רק למצבן של הנשים עצמן.

ההפרדה שהיא עוסקת בה בספרה אינה נוגעת רק בזאת שמתחילה להתרחש באקדמיה, אלא במרחב הציבורי בכלל: בצה"ל, במקומות העבודה, באתרי טבע, בבתי חולים, בתחבורה הציבורית וכן הלאה. בהקשר זה היא מזכירה את הדרישה לאפשר תפילה בהפרדה במרחב הציבורי (ואת הסערה שהדרישה הזאת עוררה בתל אביב). 

תירוש מיטיבה להסביר את האיום הטמון בכניעה לדרישה מכלל הציבור להתאים את עצמו לנורמות הללו.

באקדמיה, למשל, כשבוחרים מרצים על פי מינם, נאלצים להתפשר על רמתם: "בחוג לפסיכולוגיה אין מספיק מרצים ממין זכר, לכן שולחים את הדוקטורנטים של הפרופסוריות ללמד את הגברים. כך נפגעים גם הסטודנטים החרדים, שמקבלים הרצאות ממרצים מנוסים ומומחים פחות, וגם המרצות: מלבד הדרתן הסמלית והממשית, הן נהפכות למשתלמות פחות למעסיקיהן". 

נזק נגרם גם כאשר מתקיימת צנזורה על חומרי לימוד "שאינם הולמים את הצביון החרדי". מה מצנזרים? את פרויד, את האבולוציה, את כבוד האדם של להטב"קים או את זכויותיהן של אמהות יחידניות… דוגמה נוספת לנזק שנוצר בשל הכניעה לדרישות החרדיות: "במכללה חרדית לסיעוד הסטודנטים לומדים על גוף האישה באמצעות בובה, לא בהתנסות ממשית", ואיכות הלמידה יורדת בהכרח. 

אני נזכרת באירוע שבה נוכחתי בהתייחסות דומה, מזעזעת, לגוף האישה: זה היה בתקופה שלימדתי אנגלית בבית ספר תיכון. מדי שנה נשלחנו לבחון תלמידים בבתי ספר אחרים, בחלק של "בחינת הבגרות בעל פה": שיחה כללית עם הנבחן, ודיון על עבודת חקר שכל אחד מהתלמידים כתב. באחת הפעמים נשלחתי לבחון באולפנה. אחת התלמידות הציגה בפני עבודת חקר על סרטן המוח. שאלתי אותה, באנגלית, כמובן, כחלק מהמבחן, מדוע בחרה בנושא. "אימא שלי חלתה בסרטן", היא השיבה. "במוח?" שאלתי, כדי לפתח את השיחה. "לא," אמרה התלמידה, "בשד. אבל לא הרשו לי לכתוב על זה. כי זאת מילה אסורה". המילים נעתקו מפי, והתלמידה הנהנה אלי בעצב, הבנה ומבוכה. 

אבל קרה לי שניצבתי נדהמת גם בבבית הספר התיכון לאמנויות שבו לימדתי ושימשתי כמחנכת, לא רק באולפנה. זה היה לפני כחמש עשרה שנה. תלמידיי, כולם אמנים בתחילת דרכם, לא הבינו מה הבעיה בדרישה שהחלה להישמע באותם ימים (ומאז רק הלכה והתעצמה), לא לאפשר לנשים לשיר בטקסים צבאיים. רובם, גם הבנות, השתוממו מעמדתי הנחרצת נגד הדרת נשים. "אם למישהו זה מפריע, צריך להתחשב ברגשות שלו", אמרו אפילו נערות שהכשירו את עצמן להיות זמרות (ועמדו להתגייס בקרוב)! 

כשקראתי את הופרדנו כך חשבתי כמה חבל שהספר לא היה אז בידיי, שלא יכולתי לקרוא להן קטעים מתוכו, כדי שיבינו את עוצמת הפגיעה – לא רק בזמרות, אלא בכולנו. כי כל פגיעה בזכויות אדם בסיסיות, גורמת לנזק כללי שרק הולך וגובר. 

תירוש מתחילה את ספרה בתזכורת לכך שעד לפני זמן קצר מאוד לא היה בכלל שום שוויון זכויות לנשים (ולמעשה, חרף השיפור, גם כיום אין שוויון מוחלט). "בדיונים על סוגיות רבות, בהן סוגיית ההפרדה, לא ניתן משקל מספק לשתי עובדות: האחת – שרעיון השוויון בין המינים חדש במונחים היסטוריים ולכן שברירי; והאחרת – שהוא מהותי וחיוני לתפיסתנו מה הם חיים צודקים וראויים". יותר מדי אנשים נוטים לשכוח כי "נשים הורשו להיכנס לאקדמיה [רק] לפני פחות מ־100 שנים". 

האם, היא תוהה, ראוי לאפשר לנורמות לא שוויוניות ששוררות בקרב קהילות דתיות "לחלחל לתוך החברה הכללית ולעצב אותה מחדש"? 

כאשר לא נכנעים ללחצים להפרדה ולהדרה, הממסד הדתי נכנע ומוותר. אפשר להיווכח בכך למשל מהעתירה של אישה בשם לאה שקדיאל שפנתה לבג"ץ אחרי שנבחרה למועצה הדתית בירוחם, אבל הרבנות הראשית סירבה למנות אותה. בעקבות פסיקת בג"ץ הרבנות גנזה את פסק ההלכה, ולא קיימה את החרם שאיימה בו. התוצאה: נשים מכהנות במועצות דתיות! 

כך קרה גם בתובענה ייצוגית שאפשרה לנשים להשתתף בשידוריה של תחנת רדיו ספרדית־חרדית. 

הבעיה, לתפיסתה של תירוש, אינה שולית. כל כניעה להפרדה רק גורמת לדרישות נוספות, ומחמירות עוד יותר: "אנשי חברה קדישא שכופים הפרדה מגדרית בטקסי לוויה, מחיצה שהולכת ומתגבהת משנה לשנה בכותל המערבי, אלימות גוברת נגד נשות הכותל על רקע גרירת רגליים ונסיגות חוזרות ונשנות מכל מתווה או הסדר, סגן שר חרדי שאיננו מאפשר לעובדות משרד הבריאות לעלות לבמה בטקס קבלת פרסים, או ראש עיר חרדי שמסרב לשבת ליד אישה באולפן טלוויזיה."

אוטובוסים בהפרדה גורמים לכך שנהגים (מקרה שקרה: נהג אמבולנס שאמור היה לפנות חולת קורונה!) מסרבים להעלות נשים אם לבושן אינו "צנוע" די הצורך, וגם הנורמות ל"צניעות" מחמירות ונוגעות בפרטים מדוקדקים כמו – עובי הגרביים הנדרש… (אגב כך, מזכירה תירוש, שום לבוש, "צנוע" ככל שיהיה, אפילו בורקה שמכסה הכול, חוץ מאשר את העיניים, לא מונע את האפשרות שאישה תואשם בפיתויו של גבר ששהתה להרף עין במחיצתו…)

גברים שמסלקים נשים לחלקו האחורי של האוטובוס אינם "לא מנומסים". הם פוגעים בזכויות יסוד: "שוויון, כבוד, וחופש לכל אדם, לרבות נשים"! (ההדגשה שלי, עע"א). הפרדה מגדרית יוצרת חברה לא בטוחה ולא הוגנת. 

לא מדובר ב"אחדות העם", אלא –"באחדות בין גברים", שכן "הפרדה מזכירה לכל אישה: את אישה לפני שאת קולגה. את אישה לפני שאת מרצה. את אישה לפני שאת חיילת. את אישה לפני שאת מזרחית, לסבית או עם מוגבלות. את נקבה לפני שאת אדם. לא צניעות ולא כבוד נשמרים באמצעות מנגנון ההפרדה, אלא מבנה היררכי שמשרת את השארת הנשים במקום שהוקצה להן, לכאורה מתוקפו של סדר טבעי. הפרדה הופכת את הגבר לכללי, לבלתי מסומן, ל'ציבור', ואת האישה לחריג, להפרעה לסדר, למי שצריכה להצטמצם למקום המוקצה לה". משמעותה של ההפרדה היא אחת – העדפה של גברים.  

תירוש משרטטת את התהליך שעברו זכויות נשים בישראל: בשנות העשרים התנהל ויכוח לגבי זכות הבחירה של נשים. ההנהגה הדתית לא רק תבעה שלא יתאפשר לנשים להצביע, הם רצו גם שתהיה "עזרת נשים" באספת הנבחרים, כמו שיש בבתי כנסת! לקרוא ולא להאמין. (הדרישה נדחתה, כמובן, בזכות מאבקן של נשים).

אבל כיום חלה שוב התדרדרות במעמדן של נשים ובזכויותיהן. כך למשל הצעת חוק שהקואליציה הסכימה עליו,  תאפשר לבעלי עסקים או מקצוע לסרב להעניק שירותים "אם הדבר מתנגש עם אמונתם הדתית". החוק כמובן יפתח פתח לפגיעה בזכויות הפרט. "רופאה תוכל לסרב לתת טיפולי פוריות לזוג לסביות, ובעלי עסק יוכלו לנהל את השירות אצלם בתורים נפרדים לגברים ולנשים או לדרוש שנשים ייכנסו למקום רק בלבוש צנוע".

השיטות להדיר נשים משוכללות. למשל – לתלות שלט שלפיו בית שימוש ציבורי במקום כלשהו (למשל – באוניברסיטה!) סגור בפני נשים בלבד החל משעה מסוימת. 

כאשר נקבעת הפרדה מגדרית, היא פועלת תמיד נגד נשים. הן נדרשות לשבת בחלקו האחורי של אולם הרצאות, או אפילו מאחורי פרגוד. לפיכך ההפרדה נועדה בעצם לפגוע בנשים ולהיטיב עם גברים.

יש להבין כי כשם שהפרדה על בסיס גזעי פסולה, כי היא פוגעת בשוויון הזכויות של בני אדם, כך גם הפרדה על בסיס מגדרי פסולה, ומאותה סיבה. 

אבל, כך מסתבר, האדנים שעליהם נשען ההישג המופלא – "ההבנה שתכונות שרירותיות אינן צריכות להכתיב את אפשרויותיו של אדם ואת גורלו" – רעועים מאוד. רעועים מדי. אפלייה נגד נשים נהפכת שוב לנורמה. 

יופי תירוש נאבקת בספרה נגד הריאקציה ההרסנית שמשתלטת על חיינו. האם ספרה יכול להשפיע? לשנות משהו? האם יקראו אותו מי שאמורים לבלום את הנסיגה הבלתי נסבלת הזאת? אני בספק. 

ארגון ""זזים, קהילה פועלת" ששלח לי את המייל המצוטט לעיל, הציע לי להצטרף אליהם במאבק, "להוסיף את שמי בקליק אחד". עוד נכתב שם כי: 

לחצתי. גם אתם מוזמנים.

לאחרונה השתתפה יופי תירוש בכמה הרצאות שצולמו, ובהן היטיבה להסביר את מחשבותיה. להלן הקישורים:

כדאי מאוד להקשיב לה.

בבית רדיקל:

ובמכון הרטמן:

הוצאת קרן ברל כצנלסון, 2025
עורכת: יעל נעמני
197 עמ'

אין באמת גבול שמפריד בין חוויה אנושית משותפת לקלישאה. הז'אנר של משבר גיל ארבעים של נשים הוא נפוץ כל כך כי הוא משקף, כאמור, משבר אמיתי. אבל האם זה אכן "משבר" יחיד? הרי לכל אחת קורה משהו אחר – אחת מתגרשת, אחת הולכת לטיפול, אחת יוצאת לשביל ישראל ואחת עוזבת את העבודה.

ואני טוענת שכן, מדובר ב"משהו" אחד. כי בגיל ארבעים אנחנו מפסיקות להיות בבת עינה של הפטריארכיה – אנחנו כבר לא אובייקט מיני או רומנטי (ולכן אנחנו כבר כמעט לא רואות ייצוגים של עצמנו בקולנוע או בטלוויזיה), ואנחנו כבר לא אימהות בפוטנציה (או לכל הפחות אנחנו על הסף). כבר עשינו את שלנו – מצאנו בן/בת זוג (או לא), הבאנו ילדים (או החלטנו שלא), מצאנו מקצוע או עבודה (או נשארנו בבית). לפטריארכיה אין יותר צורך בנו, כבר נתנו לה את כל מה שהיא דרשה. וככל שאנחנו מפסיקות להיות אובייקט – ייצוג של אישה – אנחנו הופכות להיות ממשיות, ומגיע הזמן שלנו לשאול: מה איתי?מה אני באמת רוצה? התשובות לשאלה הזאת מגוונות, אבל השאלה היא אותה שאלה.

מירי כהן־אחדות היא חוקרת שיח, מרצה ללשון עברית, ופמיניסטית.

כן, פמיניסטית מוצהרת, גלויה – מתחשק לי כמעט לפרוץ בצחוק מר כשאני כותבת את המילים הללו, שהרי הבון טון הנשי הוא להכריז ברייש גליי "אני לא פמיניסטית", כאילו שמדובר בהתכחשות שאם אישה לא תנקוט אותה עוד יחשדו בו שהיא חברה במועדון שמוקצה מחמת המיאוס.

בכל פעם שאני שומעת אישה אומרת את שלוש המילים הללו, "אני לא פמיניסטית", אני מתחלחלת.

גם מירי כהן־אחדות.

היא כתבה את ספר המסות שלפנינו, והאחרונה שבהן עוסקת בדיוק בסוגיה הזאת: מדוע נשים נזהרות כל כך שלא יחשדו בהן שהן "פמיניסטיות"? מה הן מבינות מהמושג? ממה הן מתרחקות? מה זה אומר עליהן?

ואיך אפשר להבין התכחשות כזאת, אם מיד בהמשכה האישה מביעה דעות פמיניסטיות למשעי: למשל, אני לא פמיניסטית, אבל הגיע כבר הזמן לוותר על ה"המצאה" המיותרת הזאת, נעלי העקב שהורסת לנשים את הבריאות?

ויש בהן כמובן גם "לא פמיניסטיות" שמחזיקות חשבון בנק, מתפרנסות, עצמאיות, משכילות.

ומתחשק מיד לשאול אותן – איך הייתן יכולות לממש את כל הזכויות המובנות מאליהן מבחינתכן, אלמלא הפמיניזם?

אבל מה בעצם חשוב יותר, תוהה כהן־אחדות – המילים, או המעשים? ההצהרות, או החיים עצמם, שבהם אתן מתנהלות כפמינסטיות מושלמות?

ההתכחשות הזאת לפמיניזם מזכירה לי לפעמים את העובדה שהמילה "שמאלן" נהפכה בישראל לשם תואר ששקול לנאצה. "מה, אתה שמאלן?" סיפר מורה שסיפר שכך שאלו אותו בזעזוע בכיתה בחטיבת ביניים שהגיע אליה למילוי מקום והותקף בזעקות שבר כשהודה שכן, הוא שמאלן. "מה, את שמאלנית?" שאל פעם מישהו בבוז את אורנה בנאי, באיזשהו פאנל בטלוויזיה, והיא "הודתה" בחיוך מלגלג, באירוניה שנונה שבן שיחה אפילו לא הבחין בה ש – כן, כן, היא שמאלנית, רחמנא ליצלן.

גם אני. גם מירי כהן־אחדות: שמאלנית ופמיניסטית (מתחשק לי כאן להוסיף איזשהו "אוי ויי, שלא נדע מצרות… כי יש מי שיראו בדברים האלה הודאה באשמה, או במום מעורר שאט נפש, נכון?)

שמחתי מאוד על המסה האחרונה בספר, "להיות פמיניסטית", שמנתחת את הסוגיה הזאת על פניה ורבדיה השונים, ומגיעה בסופה למסקנה ש"מה נשאר לי? להיות פמיניסטית, לומר את זה, לעשות את זה, לדבר ולהתנהג את זה. ולקוות".

לקוות למה? שהמציאות והדיבור עליה יתאחדו בהרמוניה, ושנשים (וגברים!) ידעו שבלי פמיניזם אין ליברליזם, אין שוויון זכויות, אין חיים בחברה ראויה, שבה כל הפרטים זוכים לממש את יכולותיהם ולחיות בהרמוניה ובשיתוף פעולה מיטיב.

גם בשאר המסות בספר דנה כהן־אחדות בסוגיות שקשורות כולן בפמיניזם. היא יוצאת לא פעם מנקודת המבט האישית, הפרטית, שממנה היא לומדת, ומלמדת גם אותנו, מה פירוש להיות אישה ולהיות פמיניסטית.

למשל, איך יש לראות את תחושת ההישג האדירה שהייתה לה כשהצליחה להגיש את הדוקטורט שלה כמה שעות לפני שכרעה ללדת, ולפיכך עשתה הכול "נכון", ועל פי התוכנית והסדר הנדרש מאישה כמוה: קודם כל ההישגיות שלה כאדם, אחרי כן – החוויה שהיא נשית בלעדית, ללדת, להניק, להתמסר לתינוק.

ולצד זאת, היא מתארת תחושה של "אי־נחת, של התנגשות בין האידיאולוגיה הפמיניסטית, הידיעה של 'מה נכון', ובין המציאות – שרחוקה ממנה כמו שהנקה רחוקה מהערות שוליים ותיקונים לדוקטורט".

היא אמנם חיה בזוגיות פמיניסטית, איך לא? אבל מרגע שהרתה הבינה את ההבדלים האינהרנטיים שיש בינה ובין בן זוגה, שגם הוא יהיה בקרוב הורה.

למשל – כשהייתה בהיריון וניסתה ללמד קבוצה של "גברים ביטחוניסטים בני שישים" הרגישה עד כמה הם מסרבים לקבל אותה כמרצה. היא לא הייתה בעיניהם "דמות סמכותית", אלא קודם כל ולפני הכול – אישה צעירה, הרה.

הגבר הוא "הטבעי, הסתמי, הלא־מסומן" (אני מוסיפה כאן את הראיה הקלאסית במימרה המוזרה, המוכרת, של חז"ל "אישה נאה, כלים נאים מרחיבים דעתו של אדם"…), ואישה משועבדת לגופניות שלה, למיניות "לעומת הגברים שמיוצגים באמצעות המקצוע שלהם", כמובן…

האם כל זה באמת "משתנה לאט לאט", כפי שטוענות באוזניה הסטודנטיות שלה, היא תוהה. ומשיבה שלא. כי "ללא גוף האישה שלי הייתי מסתובבת בעולם ללא גוף בכלל"…

ובכל זאת, היא חשה שכיום, כשהיא מרצה – בעיקר בפני סטודנטיות צעירות, מלמדת את "מה־שזה־לא־יהיה בלי איפור, בסניקרס, בתלתלים שחורים שכמה שעות לבנות כבר התחילו להופיע בהם", ומאחוריה ניצבים "אותם דורות של גברים לבנים וסמכותיים", היא "יכולה להרגיש לפעמים שהגוף והאינטלקט סוף סוף מתחברים". הללויה. זה קורה כשהיא ממחישה תיאוריות באמצעות "פכי יום־יום, סיפורים על עצמי ועל ילדיי, הבחנות שאספתי בשנים של מחקר ושל פמיניזם", אז היא מרגישה שנהפכה סוף סוף לסובייקט. מרגישה, ומראה לנשים הצעירות שלפניה, "שאפשר להיות אישה, לעבור הריונות ולידות, להיות גוף, ובו בזמן להיות ממונה על הידע, להציג מחקר, לעורר מחשבה". הספר גדוש בתובנות מעין אלה. האבחנות שלה למשל בשאלה איך גברים ונשים תופסים מחמאות. היא מראה שנשים "הן הנותנות העיקריות של מחמאות, וגם המקבלות העיקריות שלהן." מחמאות של נשים מתמקדות בעיקר במראה של זולתן, "ואילו גברים מחמיאים על ביצועים"… מעניין במיוחד ש"מה שכמעט אף פעם לא קורה הוא מחמאות בין גברים", כי גברים "רואים במחמאות איום", הן ניתנות בעיניהם מעמדה של כוח. נשים, לעומת זאת, "רואות במחמאות כלי לנימוס חיובי – דרך לתקשר, לפתוח בשיחה, לבנות קשר"… אז מה זה אומר על "נשים מנהלות שמקבלות מחמאות מהכפופים להן – אם גבר רואה במחמאה איום, מה זה אומר שהוא מחמיא למנהלת שלו? על התפיסה שלו את עצמו, ואותה, ואת היחסים ביניהם?" מרתק! (ועורר בי תהיות לגבי התרחשות מוזרה למדי, שהייתי עדה לה לא מזמן: מנהלת שסופגת בפומבי, מבול של מחמאות מופרזות לחלוטין, ונראית זחוחה וזורחת מנחת…).

בפרקים אחרים בספר דנה כהן־אחדות בסוגיות כמו – ההתמודדות עם השפה העברית, שהיא, כידוע מדבריה של יונה וולך "סקס מאניקית": ושואלת למשל אם שפה רק משקפת מציאות אלא גם מייצרת אותה. מה יקרה לנערות אם ישמעו שוב ושוב "רופאות ואחים", במקום "רופאים ואחיות"? מה זה יכול לעשות לתודעה שלהן ולתפישתן את האפשרויות הטבעיות הניצבות לפתחן?

ומדוע "העצמת נשים" מעצבנת אותה?

ואיך יכול להיות שהמחמאה האולטימטיבית לגבר היא שהוא "גבר גבר", לא "אלוף", לא "מדהים", כמו שאומרים לנשים – הוא פשוט נולד ונעשה עצמו…

מעורר מחשבות ומעניין מאוד.

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: מירי רוזובסקי
152 עמ'

כמו שעושה חוקרת המגדר, אפרת אנג'ל קצור, בפתיחה של כל אחד מפרקי ספרה להתיר את הקשר אתחיל גם אני את הסקירה שלי על ספרה בסיפור קצר משלי. הוא קשור בשיער הראש הנשי, ונדמה לי שגם ממנו, כמו מסיפוריה של אנג'ל קצור, אפשר ללמוד לא מעט.

כשהייתי בתחילת גיל ההתבגרות, כבת שלוש עשרה או ארבע עשרה אסרו עלי הורי לסרק את השיער כך שיכסה את האוזניים. בכל פעם שראיתי אותו או אותה מיהרתי למשוך בפחד את השיער לאחור, שמא אזכה לנזיפות, צעקות ולעג. יום אחד, אחרי שרציתי למצוא חן ולהיות ילדה טובה מאוד – תפקיד שהשתדלתי בכל מאודי לגלם – הכנתי שני ספלי קפה והגשתי להם אותו, מיד כשקמו ממנוחת הצהריים. התגובה הייתה (היה לי אז פוני על המצח) – שטף של משפטים מעליבים – שהחביב ביניהם היה "את נראית כמו קוף".

בפרץ של ייאוש ומרדנות, ובעצם – בהרסנות עצמית – הלכתי למקלחת וגזרתי לעצמי את כל השיער (שהיה כמובן ארוך, ודי בהיר, בהתאם לאידיאל היופי הנשי שהוא אחד הנושאים שאנג'ל קצור נוגעת בהם בספרה). כשאימא שלי ראתה מה עשיתי, את ערימת השיער הגזוז על הרצפה ואת הקרקפת שלי, שהייתה מלאה בקרחות מוזרות, היא הפטירה בארס: "מגיע לך!". למחרת היה יום של חסד מיוחד: הרשו לי לא ללכת לבית הספר. לקחו אותי למספרה, כדי שיסדרו לי שם את מה שנשאר. הספרית הייתה המומה: "איך זה קרה? מי עשה לך את זה?" וכמובן לא זכתה לתשובה מניחה את הדעת.

עד כאן הסיפור האישי, שהתפתיתי לספר, כי מחקרה של אנג'ל קצור מעורר כל כך הרבה מחשבות וזיכרונות. 

הרעיון לחקור את שיער הראש הנשי מנקודת מבט פמיניסטית מבריק בעיני. כל הנושאים שהמחקר עוסק בהם מרתקים, כמו גם מסקנותיה של החוקרת.

למרבה שמחתי האישית פותחת אנג'ל קצור את מחקרה בהתייחסות לשלושה מיתוסים מוכרים מאוד, הקשורים בשיער: מדוזה, דפנה ולילית. שמחתי המיוחדת נובעת מכך שאת סיפורה של מדוזה קבעתי כמוטו לספרי מה קרה להגר באילת? 

לי היה ברור לגמרי שהסיפור המיתולוגי הזה מתאר התעללות במשפחה: המקדש שבו נאנסה הצעירה היפהפייה, כזאת הייתה הנפגעת לפני שהפכו אותה למפלצת, הוא – הבית. אתנה שמענישה את הקורבן, דווקא, בכך שהיא הופכת אותה לייצור מבעית עם שיער־נחשים שמאבן גברים, היא בעיניי אמה של הנפגעת. היא מענישה את הקורבן, כדרכן של אמהות במשפחות שמתרחשת בהן פגיעה מינית בילדה.  אבל אנג'ל קצור מדגישה מימד נוסף למראה המפלצתי שמדוזה "זוכה" לו: זה לא רק עונש, היא מקבלת גם עוצמה מיוחדת: מעתה היא יכולה לפגוע בגברים. מי שמביט בה מתאבן, כאמור. עכשיו היא זאת שחזקה! האם אפשר להניח שמדוזה שמחה על היכולת החדשה הזאת? האם לא הייתה מעדיפה להישאר נערה יפה ושמחה? נראה לי שהתשובה מובנת מאליה….

 אנג'ל קצור לא מתעלמת מאף הבט שקשור בשיער הנשי ובוחנת הכול בקפידה ובעניין רב.

איך ייתכן שנשים רבות שמאבחנים אצלן סרטן מתייראות כל כך מפני אובדן השיער הכרוך בטיפולים הכימותרפיים, לפעמים אפילו יותר מאשר מפני המחלה עצמה ומפני סכנותיה? 

מדוע בעצם קרחת לא יכולה להיחשב הצהרה אופנתית מבחירה ומרצון?

מה סוד קסמו של שיער אדמוני? מדוע הוא מסמל בעיני רבים מיניות סוערת ואפילו סגולות של כישוף? מדוע ובאילו אופנים נרדפו לאורך ההיסטוריה נשים ג'ינג'יות? 

ושיער בלונדיני? הוא מסמל טוהר או חושניות? ילדותיות תמימה או משיכה ארוטית? מניין וכיצד צמחו כל התפישות הנוגעות בו? ברבי ומרלין מונרו, ונוס ומריה הבתולה, כפי שהיא מיוצגת בציורים, משמשות נקודות ייחוס שאפשר להסיק מהן מסקנות הנוגעות בתפיסות שונות של שיער בהיר.

ומה באשר לכיסויו של השיער? האם כל מי שבוחרת לעטות צעיף, או כובע, או "בובו" – אותו אימום גבוה שעליו מלפפות נשים את צעיפיהן הססגוניים, מציינים הצטנעות (או צניעות?), או שהם בעצם הצהרה אופנתית וקריאת תיגר נשית נגד הפטריארכיה ותכתיביה?

הפרק העוסק ב"היסטוריה" של השיער האפרו־אמריקני המקורזל העלה בדעתי את ספרה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, אמריקנה. אדיצ'יה מספרת בפירוט רב על התלאות האינסופיות שעוברות נשים שחורות במאמציהן להחליק את שערן כדי שיתאים לנורמות המקובלות בארצן: אלה של נשים לבנות ששערן חלק (ובהיר, ואם לא – הן מזדרזות לצבוע אותו…). אנג'ל קצור מזכירה בין היתר גם את מישל אובמה, שבהיותה אשתו של נשיא ארצות הברית התאימה את המראה שלה בקפידה לזה הרצוי, המקובל, ודאגה ששערה יראה תמיד חלק בלי פשרות. כיום אובמה מתהלכת בעולם עם שיער שמראהו טבעי יותר! מישל אובמה הסבירה לא פעם שגם כך יצא לה מוניטין של אישה שחורה זועמת, לכן, בין היתר, נאלצה להיכנע לנורמות (הלבנות!) המקובלות, בניסיון להקהות את חודה של הביקורת (הכל כך לא הוגנת….) שנמתחה עליה. 

הספר מרתק. הוא לא רק מתאר מצבים, אלא גם ממליץ על דרכי פעולה פמיניסטיות.

לפעמים הוא עושה זאת באמצעות שאלות רטוריות, שרומזות על דעתה של החוקרת, למשל:  "האם נשים שבוחרות שלא לצרוך שירותי מספרה וללכת עם שערן הטבעי מתנגדות לאידיאל היופי הקיים ומייצרות אידיאל יופי שונה?"

לפעמים בהבעת דיעה: "אני סבורה כי כיסוי ראש בקרב נשים דתיות בחברה מודרנית על כל מופעיו השונים והמאבק סביבו מצליח להתיר את הקשר בין מיניות לשיער הראש הנשי, כאשר נקשרות אליו משמעויות אחרות של אסתטיקה, יצירתיות, אוטנומיה ובחירה אישית. הוא יוצר מודל חדש של כוח ועוצמה פנימית, המאפשר להן לברוא את עצמן מחדש, ולייצר אמירה אופנתית דתית המחלצת אותו מסמליותו המינית".

לפעמים אנג'ל קצור מותחת ביקורת ישירה: "המיתוסים על החיג'אב, לדוגמה, יצרו צורות מודרניות של אוריינטליזם שלפיו נשים עם כיסוי ראש נתפשו בעיניים מערביות כמושא לרחמים. השקפות סטראוטיפיות אלה הן בבחינת אבן נגף החוסמת את הדרך לאידיאל פמיניסטי של כבוד הדדי, אחדות, סולידריות, אחווה נשית ומטרות משותפות", ולפעמים היא מביעה דעה שמצביעה ישירות על השקפת עולמה: "גם דמותה של מריה הבתולה, המתוארת לעיתים קרובות בתור אישה ענווה וכנועה המשמשת ככלי להולדתו של ישוע המשיח, יכולה לחשוף נרטיב חיובי של כוח, אומץ לב, ואמונה בלתי מעורערת. למרות היותה אישה צעירה החיה בחברה פטריאכלית, היא מתריסה נגד המוסכמות ומקבלת באומץ את הזמנתו של המלאך גבריאל להפוך לאם המשיח, החלטה המחייבת אותה לסכן את המוניטין שלה, את ביטחונה ואפילו את חייה, שכן היא עלולה להיענש או להיות מנודה בשל היותה בהיריון מחוץ לנישואים (עבירה שיש בה קלון). אמונתה ודבקותה באלוהים מעניקים לה את האומץ לקבל את התפקיד המחייב אחריות והקרבה עצומה ולהגשים את ייעודה". בסופו של הפרק מציעה אנג'ל קצור: "אין דרך ליצור חלופה יש מאין, אך אפשר להתחיל ביצירתה של קריאה נרטיבית אחרת ולשנות את הפרשנות שהפטריארכיה סיפקה", וזאת כבר ממש קריאה לפעולה!

הרעיון להתמקד בשיער ובאמצעותו לומר כל כך הרבה דברים על ההיסטוריה הנשית לאורך המאות, ועל ההשלכות של התפיסות השונות על חייהן של נשים, מקורי ומוצלח מאוד בעיני. 

הוצאת אדמה, 2025
עורכת נועה ברקת
279 עמ'

על בימתו של הרומן האפיסטולרי יקירי המנוול שראה אור לאחרונה מופיעים ארבעה: אוסקר, סופר מצליח, רבקה, כוכבת קולנוע כבת חמישים, זואה קטאנה, בלוגרית, והגיבור הנוסף, הרביעי, אינו דמות אנושית אלא – רשת האינטרנט, ובעיקר – הרשתות החברתיות.

ההתכתבות, שהיא ליבו של הסיפור, היא בין שתיים מהדמויות, אוסקר ורבקה, והיא מתנהלת כמובן באימיילים: הרי אמרנו, הרשת היא אחת מכוכבות הרומן.

הסיפור נפתח בפוסט פומבי שאותו כותב אוסקר, ומביע בו את דעתו על רבקה. הוא משמיץ אותה, מספר שהכיר אותה בילדותו, ואפילו היה מאוהב בה, בעבר, אבל שהיא הזדקנה בינתיים והתכערה, שהיא נראית מוזנחת, שמנה, ו"עם חזות כללית של אישה מלוכלכת וקולנית." (אחת הסוגיות העולות ברומן היא השאלה – גורלם של מי מר יותר: יפים שאיבדו את קסמם, או מכוערים מלידה שמעולם לא הכירו את עוצמתו החברתית והנפשית הרבה של היופי).

רבקה ממהרת להשיב לאוסקר, כותבת לו מייל ארסי ותוקפני, ומאחלת לו זוועות אכזריות במיוחד.

אוסקר לא נבהל. הוא משיב לה. מכאן ואילך מתפתחת ההתכתבות ביניהם. הם מתיידדים, אם כי לכל אורך ההתכתבות, שנמשכת זמן רב, לפחות שנתיים, אינם נפגשים אפילו פעם אחת. מאחר שמדובר בשני אנשים מוכשרים, אמנותיים וורבליים מאוד, ההתכתבות ביניהם רבת משמעות. עד כדי כך שהם בעצם מצילים זה את זה במילותיהם, בהתעניינותם, במעורבות הרגשית שלהם זה בחייו של זה. השפעתם ההדדית מאפשרת להם לא רק להחליף מילות גנאי (אלה חדלות עד מהרה), אלא גם רעיונות שמשפיעים על התנהגותם, עד כדי כך שכל אחד מהם מצליח להיגמל מהרגלים רעים והרסניים.

גם את הדמות הנוספת ברומן, זואה קטאנה, אנחנו מכירים רק באמצעות מה שהיא כותבת בבלוג הפומבי שלה. קטאנה היא הנמסיס של אוסקר. בעבר הייתה אשת יחסי ציבור בהוצאה לאור שבה הופיע אחד מספריו המצליחים. אוסקר חיזר אחריה – כך לדעתו, או הטריד אותה – כך לדעתה. חלפו שנים רבות מאז שפוטרה מאותו מקום עבודה: כשהיו צריכים לבחור בין השניים העדיפו כמובן את הסופר המצליח.

מבחינתה של זואה, אוסקר הרס את חייה. את כל מרירותה וזעמה היא מתעדת בבלוג. מאחר שיש לה אלפי עוקבים (בעצם – עוקבות!), אוסקר מרגיש שעכשיו היא זאת שהורסת את חייו. הוא מוקע בכל מקום, המוניטין שלו נהרס כליל, כך הוא סבור, והוא לא יודע את נפשו: איך יציל את עצמו מהנקמה המרה שהיא משלחת נגדו? הוא מרגיש לגמרי חף מפשע. הוא הקורבן! הרי כל חייו רק חיזר אחרי נשים ונדחה שוב ושוב. מבחינתו מדובר בעוד אישה שרצה בה והיא סירבה. אז איך זה שהוא עכשיו חלק מסיפור #MeToo, ומצטייר כפוגע? מה הוא כבר עשה לה? דיבר?

יחלוף זמן עד שאוסקר יבין מה עבר על זואה. זה יקרה לו, בין היתר, בזכות חילופי האימיילים עם רבקה, וגם בעקבות "חיזור" מפחיד, קצרצר, שהוא עצמו יעבור, אפילו לא חיזור מיני, אלא מקצועי: אישה שמבקשת לראיין אותו, והוא מסרב, רודפת אחריו באובססיביות, במהלך ערב אחד. הוא קולט כמה שזה יכול להיות מטריד ולא רצוי, והוא הרי "חיזר" אחרי זואה באינטנסיבות במשך חודשים ארוכים, ועוד במקום העבודה שלה!

האינטרנט לא משמש רק רקע לסיפוריהן של הדמויות. אוסקר ורבקה מרבים לכתוב זה לזה על פגעיו. למשל – על המשחקים שרבים מתמכרים אליהם: "מתברר שטובי המוחות עובדים ללא לאות כדי להבין איך לגרום לנו להישאר מול המסך כמה שיותר זמן," כותב אוסקר, ומוסיף: "קוראים לזה 'מדעי ההתמכרות'. אנשים שהיו יכולים להקדיש את זמנם למחקר בשאלה איך לשפר את חיינו, או איך להפוך את האינטרנט לפחות הרסני, אנשים שהיו יכולים לשאול איך ניתן להשתמש ברשת כדי שהעבודה תהיה קלה יותר ופחות מאמללת, מקדישים את מלוא כישרונם למשימה להדביק אותך במשך זמן רב ככל האפשר למשחק של זומבים".

כוחה של הרשת מתגלה שוב ושוב. דפנט, באמצעות הדמויות שבראה, מציירת את הנטייה של ההמונים למצוא להם קורבן תורן ולהתנפל עליו, ומראה כיצד מי שפעם הנהיג את ההתנפלות הזאת יכול בקלות להפוך לקורבן הבא שלה.

אוסקר מלין על כך שכיום לכל צעירה עם מקלדת יש יותר כוח והשפעה מאשר לעיתונאים מכובדים וידועי שם. רבקה מתארת כיצד התהילה עברה מכוכבי העבר, למשל מהשחקניות המפורסמות, אל משפיעני הרשת, שהם אלה שזוכים כיום לתשומת לב ולכוח רב.

"כל טלפון דפוק חכם יותר מהחכם באדם עלי אדמות," אוסקר כותב, "כל טלפון מחורבן ניחן ביותר זיכרון, ידע, מהירות. כל טלפון מצוי מְחשב יותר טוב ומדבר יותר שפות ונבון יותר מהנבון ביותר בינינו. או לפחות נבון באופן אחר, שמייתר את התבונה שלנו. לא נשארה לנו שום הצדקה למשול בעולם הזה, ואולי זו בשורה טובה. נשאר לנו למעשה רק הרעש שאנחנו פולטים ברשתות."

יקיר המנוול עוסק אמנם רבות בפמיניזם, בהשפעותיהן של פגיעות מיניות (גם בתוך המשפחה!), בהשפעות הקשות, לטווח ארוך, של מלחמות, ואפילו בקורונה, ובמה שגרמו המגיפה והסגר, אבל לטעמי הנושא העיקרי בספר הוא – ההשפעה העמוקה והמהפכנית שיש לאינטרנט, במיוחד לרשתות החברתיות, על האנושות.

CHER CONNARD

Virginie Despentes

מצרפתית: רמה איילון

שיעורים בכימיה, ספר הביכורים המצליח מאוד של בוני גרמוס (בין היתר – נבחר כספר השנה ב־2022 של ברנס אנד נובל), הוא רומן שמקדם אג'נדה, ועושה זאת במפורש ובגלוי. את מה שגרמוס רוצה לומר לנו היא עושה רוב הזמן פשוט בצורה ישירה: "אני חושבת שאם גבר היה חי יום אחד כאישה באמריקה, הוא היה מחזיק מעמד רק עד הצהריים", אומרת למשל אחת הדמויות לחברתה.

כבר בשורות הפתיחה של הספר המסר ברור: "ב-1961, כשנשים לבשו שמלות כפתורים, היו חברות במועדוני גננוּת והסיעו לגיונות של ילדים במכוניות חסרות חגורות בטיחות בלי לחשוב פעמיים; אז, לפני שמישהו ידע שתהיה תנועה של שנות השישים, ועל אחת כמה וכמה שהחברות בתנועה יקדישו את שישים השנים הבאות לתיעודה – " וכן הלאה – הקדמה שמספרת לנו על החיים שקדמו לפעילות שמכונה "התנועה לשחרור האישה". גרמוס מציגה בפנינו את הרקע החברתי שבתוכו תתחולל העלילה: הימים שבהם נשים נדרשו עדיין להינשא ולהתמסר לתפקידן כעקרות בית, לגדל את הילדים ולוותר על קריירה מקצועית, גם אם היו מוכשרות במיוחד בתחום כלשהו. גם אם חלמו להיות חוקרות, רופאות, מדעניות, או להתפתח בכל תחום שאינו קשור אך ורק לבית ולמשפחה.

אלה היו ימים שבהם גינו אישה שהרתה מחוץ לנישואין, בזו לה ופיטרו אותה ממשרה של סייעת ותומכת בעבודתם החשובה והמשמעותית של גברים, מזכירה, למשל, משרה שאותה "מותר" היה לה לבצע, רק עד שתינשא. אותה פיטרו, אבל כמובן שלא את הגבר שהרתה לו; ימים שבהם אישה לא ציפתה לקבל שכר שווה לזה של גבר כלשהו, שבהם הטרדה מינית במקומות העבודה התקבלה כמובנת מאליה, רע שיש להשלים אתו, כי זאת דרכו של עולם; שגידלו בהם ילדים לתפקידים המסורתיים, נשים – למטבח, גברים – להתפתחות מקצועית, ו"ידעו" שאין מה לעשות, צריך להשלים עם זה שגברים הם "כאלה": היצרים שלהם שולטים בהם, ונשים צריכות לפתות אותם, להתלבש בבגדים חושפניים, להיות מתוקות וקוקטיות, ואז להיאנס ולשתוק.

גיבורת ספרנו, אליזבת זוט, היא אישה פורצת דרך. היא כימאית במקצועה, ויש לה שאיפות מרחיקות לכת. אבל המציאות מגבילה את צעדיה ומתנכלת להם. האם תצליח, בעוצמת אישיותה יוצאת הדופן לגבור על כל הקשיים הללו, לפרוץ דרך לא רק לעצמה, אלא גם לנשים אחרות?

גרמוס רוצה לספר לנו שאין דבר העומד בפני הרצון. שאם אישה נחושה ומתמידה, היא תוכל, אחרי מאמצים רבים, לנצח: "תאתגרו את עצמכן, גבירותי. תשתמשו בחוקי הכימיה ותשנו את הסטטוס קוו", אומרת אליזבת.

יש בכך כמובן משהו מנחם מאוד, אבל, למרבה הצער, גם קצת מזויף ושקרי. האם כל אישה יכולה תמיד לשנות את מציאות חייה? ברומן מופיעה למשל דמות של אישה שחלמה להיות רופאה, אבל ויתרה על החלום, ובעידודה של אליזבת התחילה בכל זאת ללמוד. והרי, אם נודה על האמת, לא תמיד זה מתאפשר במציאות. לא בשלבים מתקדמים בחיים. כי יש בחירות שקשה, אם לא בלתי אפשרי, לחזור מהן אל הצומת שבו התקבלו. "one road leads to another"' כתב רוברט פרוסט בשירו המפורסם The Road not Taken.

אליזבת העשויה ללא חת נראתה לי, למען האמת, כמי שנמצאת, כפי שנהוג לומר זאת, "על הרצף", כלומר – אוטיסטית, במידה כזאת או אחרת. יש בה משהו לא רק אובססיבי ונוקשה, אלא גם קונקרטי מאוד. נראה כי אינה מבינה בכלל זרמים תת קרקעיים או כוונות מובלעות. כך למשל כשעיתונאי שואל אותה משהו "על העיפרון בשיער" שלה (היא נוהגת להשתמש בו במקום בסיכת ראש), ומתכוון כמובן להבין מה פשר המנהג המוזר, היא משיבה "זה עיפרון מספר שתיים. 'שתיים' מציין את קשיות העופרת, אם כי עפרונות לא באמת מכילים עופרת. הם מכילים גרפיט, שהוא פחמן גבישי". האם היא מיתממת? מעמידה פנים שהיא לא מבינה למה הכתב מתכוון? אני לא בטוחה. כך אליזבת רואה את העולם: מוגדר ומוכתב על פי חוקים כימיקליים ופיזיקליים. זה מה שעוזר לה, למשל, להגיב בצורה שמפתיעה את הגברים הסובבים אותה. כך למשל כשאחד מהם מחמיא לה על בחירת הבגדים ה"לא קונוונציונלית" שלה: היא לובשת מכנסיים, היא מחמיאה לו בחזרה, שהרי גם הוא לובש מכנסיים… (וזה מחזיר אותנו למילות הפתיחה בספר, על הזמנים שבהם נשים לבשו [רק!] שמלות מכופתרות. לנו, בתחילת המילניום השלישי, קשה כמובן לתפוס שפעם אישה שלבשה מכנסיים נחשבה נועזת ומהפכנית…).

אני חייבת לציין שנהניתי מקריאת הספר, למרות התפרים הגסים, כלומר – שלל האמירות המפורשות מדי לטעמי.

הקושי העיקרי היה מבחינתי – ההתמודדות עם התרגום, הרצוף באינספור תקלות. העברית במקרים רבים לוקה בחסר ובעייתית. מי למשל אומר "אנשק את מאד לשלום" (במקום, למשל, אני אתן לה נשיקה, ואלך)?; מה פשר המשפט "הקהל היה מרותק וכך הקל על קטלוג הפנים"?; מי אומר "את קטנה יקרה שלי" (במקום, למשל, משהו כמו "איזו קטנטונת מתוקה שאת…")?; מהי "אזעקת דליקה חמורה"?; "אילו קלווין לא הוסיף את שמה על שטר הקניין" היה צריך להיות "אלמלא הוסיף…"; "כרית קרצוף" היא בעברית מדוברת סתם "סקוץ'"; בעברית עולים במשקל, לא "זוכים בו" (כדי להעביר לעברית את השנינה המופיעה במקור, אפשר היה לכתוב ש"הדבר היחיד שנוסף לה היה משקל"); "אוונס הגדול ידווח לו" צריך להיות "אוונס הגדול יהיה כפוף לו"; "עכשיו כשאני חושבת על זה, באמת יש לי חרטה אחת" היה צריך להיות "כשאני חושבת על זה, אני באמת מצטערת" (ההקשר: מישהי תקפה גבר שניסה לאנוס אותה. היא מצטערת על כך שלא היו ברשותה אמצעים נוספים לתקוף אותו באמצעותם. לא מתחרטת על שום דבר!); המשפט "אמנדה הייתה היחידה בכל בית הספר שלא צחקה על הילדה המוזרה שמדלן כבר ידעה שהיא" הוא "תרגומי" כל כך. (הצעה: "אמנדה הייתה הילדה היחידה בבית הספר שלא צחקה ממדלן. ומדלן כבר ידעה על עצמה שהיא מוזרה." או ניסוח דומה); "הסיפור היה פשוט: ילדה ושמה אמנדה פיין, שאהבה לאכול במידה שיהיו פסיכולוגים שיחשבו שהיא בעלת משמעות". שוב – האנגלית מצטלצלת חזק מדי, מתוך העברית. ניסוח חלופי אפשרי: אמנדה פיין הייתה ילדה שאהבה לאכול יותר מדי. פסיכולוגים מסוימים היו טוענים כנראה שיש לגרגרנות שלה (או סתם: לכך) משמעות"; ויש, ממש בעמודים הראשונים של הספר, טעות מצחיקה בשיקול הדעת של המתרגמת: נכתב שם שהילדה המוכשרת במיוחד, מדלין, למדה לקרוא בגיל הרך. בין המילים הראשונות שלמדה היו, כך כתוב בעברית, "כלב" ו"לך". ברור שבאנגלית המילים הן dog ו go, וזה הגיוני. אלה מילים בנות הברה אחת, שיש בהן כמה אותיות זהות. אבל "כלב" ו"לך" בעברית לא סבירות כמילים ראשונות שילד לומד לקרוא! מוטב היה למצוא מקבילה מתקבלת על הדעת בעברית. אולי למשל "מה" ו"למה"?

בשל כל הבעיות האלה, חווית הקריאה עוררה בי לרגעים תחושה שאפשר, בדימוי, לתאר אותה כלעיסת חצץ…

ובכל זאת, כאמור, קראתי את הספר בעניין רב ובתחושה של סיפוק, בין היתר כנראה בזכות סופו, שהוא אמנם סנטימנטלי, אבל אולי דווקא משום כך – מנחם!

לכאורה לפנינו "רק" סיפור בלשי: גופתו של רפול, קצין משטרה בעייתי שנראה כי "עבר צד" וחבר אל חבורת הפושעים שבעירו, נמצאה ליד הפילבוקס בשכונת תל גיבורים בחולון. למרבה הצער רק לפני כשבוע נשא לאישה את מירי. כמה עצוב להתאלמן כך! (האומנם? אנחנו לא יכולים שלא לתהות, ככל שהקריאה מתקדמת…)

זמירה, חברתה הטובה של מירי מילדות, היא שוטרת. הן קרובות עד כדי כך, שכבר שנים רבות שהן מכנות זו את זו "זמירי" – חיבור של שני שמותיהן. שתיהן איבדו את הוריהן בנסיבות שונות, שתיהן די בודדות בעולם, והן נאחזות זו בזו באהבה ורעות מופלאות.

מכאן מתחילה העלילה להתגלגל, היא מתרחשת כולה בשכונת ילדותן של "זמירי", ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, במהלכה, וימים אחדים אחרי שהיא מסתיימת.

אמרנו – ספר מתח, אבל עלילת המתח של אל תקראי לי אום כולתום היא למעשה רק הכיסוי או התירוץ לכתיבה. למעשה מבקש ספרה של יוכי שלח לספר לנו על הרבה יותר מאשר על פענוח של תעלומת רצח: הוא מביא בפנינו את המציאות המסוימת ששלח עצמה נכחה בה כילדה (בדקתי בוויקיפדיה: ב־1967 הייתה הסופרת רק בת שמונה).

שלח מיטיבה מאוד לתאר את הלכי הרוח של אותם ימים, את המתח הרב של תקופת "ההמתנה", בשבועות שקדמו לשישה ביוני, את החששות והפחדים שהעיקו על הציבור, את התרוממות הרוח, עם "הניצחון" המהיר, בעיקר – עם כיבוש ירושלים (הכותל!), שרבים כל כך נחפזו לבקר מיד כשהתאפשר: "הכותל היה מלא, כל עם ישראל היה שם, אני אומר לך, כולם היו. תראי אחר כך בספר, יש בו גם תמונות של הכותל של פעם", אומרת אחת הדמויות, זומר, מפקדה של זמירה במשטרה. הוא מזכיר גם את הצער העמוק על הקורבנות, בימים שבהם חגגו את תבוסת האויב: "'יותר משש מאות הרוגים,' אמר זומר, 'אתה מבין מה זה, ביטון, כואב הלב על המשפחות'", ואת ההבנה שהייתה אז רק למעטים:  שאת מה שכבשנו יש "להחזיר" מיד, שכן – כפי שאומר זומר, אמנם "לפחות שחררנו את הכותל, והירדנים עכשיו אוכלים את הלב על זה שהם נכנסו לכל הבלגן הזה. הזהרנו אותם, לא?", אבל – "לך תשלוט עכשיו במיליון ערבים, תיתן להם אוכל, עבודה בריאות.. במשטרה הולכים עכשיו לגייס שוטרים חדשים, אלוהים יודע מתי יספיקו להכשיר אותם. מיליון ערבים! אתה מבין מה זה?"

 לא רק במשטרה, גם במקומות אחרים ברור לגברים שלא אמורה להיות לנשים דריסת רגל בקרבתם: "ממתי נשים נכנסות למקום כזה".

גם את מקום ההתרחשות מיטיבה יוכי שלח לתאר. את חולון ההיא שלה הכרתי. גרתי שם, מעל קולנוע רינה שהיא מזכירה, רק חמש שנים אחרי מלחמת ששת הימים. שדרות קוגל, קפה סבוי, חנות הכלבו הגדולה בכיכר, הפילבוקס, השטחים הלא מיושבים, השכונה עם השבילים המרופטים והטיח המתקלף – את כל אלה אני זוכרת היטב, ויוכי שלח העלתה הכול באוב. 

כשקוראים את הספר מבינים היטב איזה שינוי חל במעמדן של נשים מאז שנות השישים של המאה הקודמת. אנחנו רואים בבירור את מקומה של מירי במשטרה. אמנם היא עברה קורס הכשרה בדיוק כמו כל שוטר אחר, אבל מעמדה נחות להדהים. לא מאפשרים לה להיות נוכחת בדיונים חשובים, אם היא רוצה לשמוע מה קורה היא נאלצת להכין קפה ועוגיות ורק כך היא יכולה להיכנס לחדר שבו מתקיימת הישיבה, אבל גם אז הנוכחים מתייצבים בגבם אליה ככה ש"כולם יוכלו לראות, חוץ ממנה"… כשלוקחים אותה כבר במקרה להשתתף בחקירה – זה נעשה מתוך אילוץ, בגלל המלחמה שפרצה אין בסביבה אף שוטר גבר – מפקדה מסביר שאמנם "העולם כבר התהפך, גם בצבא יש מקפלות מצנחים, ובמשטרה כבר יש שוטרות תנועה, אז למה שאצלנו לא יהיו שוטרות בחקירה?" אבל מוסיף, כמובן מאליו, "כל זמן שזה בשליטה הכול בסדר." 

על הדעת עולה גם תיאורה של פרופסור חנה יבלונקה, שסיפרה בפייסבוק על אירוע קשה ששמעה עליו מיד ראשונה: נהג אוטובוס שסירב להשיב לשאלתה של אישה בת שמונים ושש, שרצתה רק לדעת אם הוא מגיע לרחוב הרצל. "הוא לא ענה. שאלה פעם שנייה – הוא לא ענה. שאלה בשלישית – הוא לא ענה", ואז, כך סיפרו ליבלונקה בני הזוג, "בעלה התערב ותהה לפשר ההתעלמות. תשובת הנהג היתה לא פחות ממדהימה: 'אינני עונה לנשים'". ומוסיפה פרופסור יבלונקה ומסבירה לנו את מה שאי אפשר לקלוט: "הנהג חובש הכיפה משרת ציבור שקצת למעלה ממחציתו נשים מודה שהן שקופות בעיניו."

ואלה רק שלוש דוגמאות, כמובן.

האם בקרוב נחזור להדרת נשים בכל התחומים? כמו זאת שמתוארת ברומן שלפנינו? האם היא תתקבל (שוב!) בטבעיות, כמובנת מאליה, כחלק מהמציאות?

אל תקרא לי אום כולתום מבקש, בין היתר, להראות שנשים, כמובן מאליו, אינן נופלות מגברים ביכולתן לחשוב, להסיק מסקנות, להערים על הזולת, לנתח בעיות ולפתור אותן. 

פס הקול המלווה את הסיפור הוא זה של הזמרת המצרייה הנודעת, שאנחנו "שומעים" אותה לאורך הקריאה, וציטוטים משיריה בערבית המתורגמים למעננו לעברית, מלבבים ותורמים רבות למסופר.

קריאת הספר מהנה מאוד. 

השמש זורחת רק כדי להבהיק את עורה ולגוון את שיערה. הרוח נושבת רק כדי להאדים את לחייה. הים שואף לשטוף אותה. הפרחים נובלים בשמחה כדי שעורה יתעדן מתמצית ניחוחם. היא נזר הבריאה, יצירת המופת שלה. מעמקי הים נשדדים פנינים ואלמוגים כדי לעטר אותה. קרבי האדמה נחשפים כדי שהיא תוכל להתקשט בזהב, באבני ספיר, ביהלומים ובאבני אודם. גורים של כלבי ים נחבטים, טלאים שאמם לא המליטה נקרעים מרחמה, מיליוני חפרפרות, נברנים, סנאים, חורפנים, ארמינים, שועלים, בונים, צ'ינצ'ילות, חתולי בר מנומרים, לִינְקְסים, ויצורים קטנים ויפים אחרים מתים בטרם עת כדי שיהיו לה פרוות. אנפות, בנות יענה וטווסים, פרפרים וחיפושיות, מנוצלים ונגזלים. גברים מסכנים את חייהם כשהם צדים נמרים למעילים שלה, ותנינים לתיקי היד והנעליים שלה. מיליונים של תולעי משי מעניקים לה את תוצרת יגיעתם הצהובה. אפילו התופרות מחברות בדים ומייצרות תחרה, כדי שהיא תלבש את מיטב התוצרת שכסף יכול לקנות. 

הגברים בציוויליזציה שלנו הסירו מעליהם את כל טוב הארץ כדי שיוכלו לפעול בחופשיות רבה יותר ויוכלו לבזוז את היקום מאוצרותיו, כדי לקשט את הגבירה.

The Female Eunuch, Germaine Greer

(התרגום שלי, עופרה עופר אורן) 

טוב, ילדים, אם יש כל כך הרבה רעש ברור שמשהו לא יושב טוב. אני חושבת שאם השחורים של הדרום והנשים של הצפון, כולם מדברים על זכויות, מהר מאוד הגברים הלבנים ימצאו את עצמם בבעיה. אבל על מה פה כל הדיבורים?

הגבר הזה שם [מצביעה על אחד הכמרים] אומר שנשים צריכות שיעזרו להן לטפס על כרכרות ושיסחבו אותן מעל לתעלות ושצריך תמיד לתת להן ת'מקום הכי טוב. אף אחד אף פעם לא עזר לי לעלות על כרכרה, או לעבור שלולית בוץ, או נתן לי ת'מקום הכי טוב! אז מה, אני לא אשה ? [מתרוממת לעמידה – הייתה אשה גבוהה במיוחד] תסתכלו עלי! תסתכלו על היד שלי! [חושפת את הזרוע וקופצת שרירים] אני חרשתי ושתלתי ואספתי תבואה לגורן, ואף גבר לא עשה את זה יותר טוב! אז מה, אני לא אשה? יכולתי לעבוד כמו גבר, ולאכול כמו גבר – כשהיה לי מספיק אוכל –וגם לסבול את הצלפות השוט! אז מה, אני לא אשה ? ילדתי שלושה עשר ילדים, וכמעט כולם נמכרו לעבדים מול העיניים שלי, וכשצעקתי בכאב של אמא, אף אחד מלבד ישוע לא שמע אותי! אז מה, אני לא אשה ? [הנשים בקהל מתחילות להריע בהתלהבות]. 

[מצביעה על כומר נוסף] ואז הוא מדבר על הדבר הזה שבראש, איך הם קוראים לזה ? [אינטלקט, מישהי לוחשת]. כן, זהו, מותק. מה הקשר של אינטלקט לזכויות של נשים או של שחורים? אם הכוס שלי לא מחזיקה יותר מחצי ליטר ושלך מחזיקה ליטר, תהיה רשע אם לא תיתן לי למלא את חצי הכוס הקטנה שלי עד הסוף, לא?

והאיש הקטן שם, בבגדים שחורים! הוא אומר שלנשים לא יכולות להיות זכויות כמו לגברים כי ישוע לא היה אשה! [פורשת את זרועותיה ועיניה רושפות] מאיפה בא הישוע שלך? מאיפה בא הישוע שלך? מאלוהים ומאשה! לשום גבר לא היה בו חלק! [הקהל כולו מוחא כפיים בסערה].

אם האשה הראשונה שברא אלוהים הייתה מספיק חזקה כדי להפוך את כל העולם לבדה, כל הנשים האלה ביחד בטח יכולות להפוך אותו בחזרה, ולתקן אותו! ועכשיו הן מבקשות לעשות את זה, והדברים, יותר טוב שיתנו להן.

תודה לכם על שהקשבתם לי, לסוג'ורנר הזקנה אין מה לומר יותר.

המאמר "אני לא אשה?" 1851, בתרגומה של דלית באום

"?Sojourner Truth: "Ain't I a Woman

מתוך הספר ללמוד פמיניזם: מקראה (מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית)

סוג'ורנר טרות' הייתה משועבדת לבעל אדמות ממוצא הולנדי, עד שזכתה בחירותה, כשמדינת ניו יורק שחררה את העבדים שחיו בתחומה. 

אלכסנדריה אוקסיו-קורטז היא חברת קונגרס אמריקנית מטעם הדמוקרטים. היא ילידת 1989: האישה הצעירה ביותר שנבחרה אי פעם לקונגרס. אביה נולד בברונקס ואמה – בפוארטו ריקו. אוקסיו-קורטז נכללה ברשימת ארבעים האישים המשפיעים עד גיל ארבעים של מגזין פורצ'ן, וברשימת מאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם של כתב העת טיים.

לפני ימים אחדים, ביולי 2020, נחשפה אוקסיו קורטז לגידופים שהשמיע נגדה חבר הקונגרס הרפובליקני טד יוהו, על מדרגות בניין הקפיטול. יוהו הרשה לעצמו לכנות אותה "fucking bitch", כלבה מזדיינת, והיא הגיבה בנאום מושחז ואמיץ שראוי להישמע ולהיזכר.

אלה היו דבריה (כאן בתרגומי):

"אני מבקשת להודות לעמיתי חברי קונגרס משני צדי המתרס, שניגשו אלי ותמכו בי בעקבות מקרה שקרה השבוע. שלשום עליתי במדרגות בניין הקונגרס, כשחבר הקונגרס טד יוהו, מלווה בחבר הקונגרס רוג'ר ויליאמס,  הסתובב אלי פתאום ותקף אותי מילולית. אני הייתי שקועה בענייני, עליתי לי במדרגות, כשחבר הקונגרס יוהו קירב אל הפנים שלי אצבע, כינה אותי 'מגעילה', כינה אותי 'מטורפת', כינה אותי 'לא נורמלית', וכינה אותי 'מסוכנת'. ואז הוא פסע עוד כמה פסיעות, ואחרי שהגבתי לדברים שלו ואמרתי שהם מחוצפים, הוא התרחק ואמר 'אני מחוצף? את מכנה אותי מחוצף?' צעדתי עוד כמה צעדים, נכנסתי לתוך בית הנבחרים והשתתפתי בהצבעה, כדי להעניק לבוחרים שלי, אלה ששלחו אותי לכאן, כדי להיאבק למענם, להבטיח שיהיה להם גג מעל הראש, שיוכלו להאכיל את בני המשפחה שלהם ולחיות את חייהם בכבוד.

כשיצאתי, ראיתי כתבים מחוץ לבניין הקונגרס, ובנוכחותם כינה אותי חבר הקונגרס יוהו, אני מצטטת, 'כלבה מזדיינת'. אלה המילים שחבר הקונגרס יוהו בחר לתאר בהן חברת קונגרס. חברת קונגרס שאינה מייצגת רק את המחוז הארבעה עשר של ניו יורק, אלא את כל חברות הקונגרס וכל אישה בארץ הזאת. כי כולנו נאלצנו להתמודד עם דבר כזה, בצורה כזאת או אחרת, ברגע כלשהו בחיינו.

ואני רוצה להבהיר: הדברים שאמר חבר הקונגרס יוהו לא פגעו בי מאוד ולא חדרו עמוק לתוכי, כי הועסקתי בעברי בעבודות כפיים; מלצרתי במסעדות; נסעתי ברכבת התחתית; פסעתי ברחובות העיר ניו יורק, וצורת ההתבטאות הזאת לא חדשה לי. כבר נתקלתי במילים שמר יוהו אמר ושגברים אחרים אמרו כשהטרידו אותי במסעדות. זרקתי מברים גברים שהתבטאו באותן מילים שמר יוהו השתמש בהן, וכבר נתקלתי בהטרדות מהסוג הזה כשנסעתי ברכבת התחתית בניו יורק. זה לא חדש.

וזאת הבעיה. מר יוהו לא היה לבדו. לצדו פסע חבר הקונגרס רוג'ר ויליאמס. וכאן אנחנו מתחילים לראות שלא מדובר  באירוע בודד. מדובר בעניין תרבותי. זאת תרבות שבה אנשים פטורים מעונש; שבה אלימות ולשון אלימה כלפי נשים מתקבלת בהבנה; מדובר במבנה שלם של כוח שתומך בפגיעות הללו. כי לא רק אלי דיברו בצורה לא מכבדת, חברי מפלגה רפובליקנים, ונבחרי ציבור רפובליקנים. לא רק כאן. נשיא ארצות הברית אמר לי בשנה שעברה "ללכת הביתה" לארץ אחרת, ומדבריו השתמע שמקומי אינו באמריקה. מושל פלורידה, רון דסנטס, כינה אותי, עוד לפני שהושבעתי, 'הדבר הזה'.

דה-הומניזציה  אינה דבר חדש. ואנחנו רואים שאירועים כאלה מתרחשים כדפוס התנהגותי. דפוס שמבטא עמדה כלפי נשים ודה-הומניזציה של הזולת.

כך שלא ממש נפגעתי או נעלבתי מאוד מההערות הנואלות הללו. כשנתתי לעצמי דין וחשבון על מה שקרה אפילו שקלתי לרגע להתעלם ממה שנאמר לי, ופשוט ללכת הביתה. כי זה סתם עוד יום רגיל, נכון?

אבל מה שקרה זה שחבר הקונגרס יוהו החליט אתמול לבקש את רשות הדיבור בתוך בית הנבחרים, והשמיע תירוצים להתנהגותו. ומכך כבר לא יכולתי להתעלם. לא יכולתי להסכים שהאחייניות שלי, שהילדות שאליהן אני חוזרת הביתה, שקורבנות של אלימות מילולית ושל תקיפות חמורות יותר, יראו את התירוצים הללו ואת חברי הקונגרס מקבלים אותם, כאילו הם לגיטימיים, מקבלים אותם כאילו מדובר בהתנצלות. והסכמה שבשתיקה היא מעין קבלה.

לא יכולתי לאפשר את זה. ולכן ביקשתי היום את רשות הדיבור. כדי להעלות את עניין הפריבילגיות האישיות..

אני לא זקוקה להתנצלותו של חבר הקונגרס יוהו. ברור  לגמרי שהוא לא רוצה להתנצל. ברור לגמרי שאם תינתן לו האפשרות, הוא יימנע מכך. ואני לא אשב ואחכה עד מאוחר בלילה להתנצלות מאדם שאינו חש שום חרטה על כך שכינה נשים בשמות ודיבר אליהן בצורה פוגענית.

מה שכן מעניין אותי הוא השימוש בנשים, רעיות, בנות, כבמגן וכתירוץ להתנהגות חמורה.

מר יוהו ציין שהוא נשוי לאישה, ושיש לו שתי בנות. אני צעירה בשנתיים מבתו הצעירה ביותר של מר יוהו. גם אני הבת של מישהו. למרבה המזל, אבא שלי אינו בחיים, והוא לא ראה איך מר יוהו התייחס אל בתו. אימא שלי כן ראתה בטלוויזיה איך מר יוהו התנהג אלי בגסות, כאן בבית הנבחרים. ואני מגיבה, כי מוטל עלי להראות להורי שאני הבת שלהם, ושהם לא חינכו אותי להשלים עם פגיעתם של גברים.

מה שאני כן רוצה לומר כאן היום, זה שהנזק שמר יוהו גרם – ניסה לגרום – לי, לא כוון רק כלפי. כי כשאתה נוהג כך כלפי כל אישה שהיא – מה שמר יוהו עשה – היה לתת היתר לגברים אחרים לנהוג באותו אופן כלפי הבת שלו. כשהוא השתמש בשפה כזאת, בנוכחות עיתונאים, הוא נתן היתר להשתמש בשפה כזאת כלפי אשתו, בנותיו, כלפי נשים בקהילה שלו. ואני כאן כדי לקום ולומר: 'זה לא קביל'.

ההשקפות שלכם לא מעניינות אותי. לא חשוב אם אני מסכימה אתן או מתנגדת להן, אם הן מרגיזות אותי, ועד כמה אני מרגישה שאנשים עושים דה-הומניזציה לאחרים. אני עצמי לא אנהג כך. לא אאפשר לבני אדם לעורר בליבנו שנאה. אכן, אני מאמינה, שהעובדה שיש למישהו בת אינה הופכת אותו לאדם הגון. שהעובדה שיש למישהו רעיה אינה הופכת אותו לאדם הגון. דרך ארץ והתייחסות לזולת בכבוד הופכת אותו לאדם הגון.

וכשאדם הגון מפשל, הוא עושה כמיטב יכולתו ומתנצל באמת, כך כולנו מחויבים לנהוג. לא כדי להציל את כבודו, לא כדי לזכות בקולות של מצביעים, הוא מתנצל בכנות, כדי להכיר בנזק שגרם ולתקן אותו. כדי שכולנו נוכל להמשיך הלאה.

הדבר האחרון שאני רוצה להביע הוא הכרת תודה כלפי מר יוהו. אני רוצה להודות לו על כך שהראה לעולם שאדם יכול להיות בעמדה של כוח, ולתקוף נשים. שגם אם יש לך בנות, אתה עלול לתקוף נשים, בלי שום נקיפות מצפון. אתה יכול להיות נשוי, ולתקוף נשים. אתה יכול להצטלם ולשדר לעולם תמונה שמציירת אותך כאיש משפחה, ולתקוף נשים, בלי נקיפות מצפון, ובתחושה שלא תיאלץ לתת את הדין. זה קורה כל יום כאן, בארץ. זה קרה כאן, על המדרגות של בית הנבחרים בעיר הבירה שלנו. זה קורה כשאדם שמכהן במשרה הרמה ביותר בארצנו מודה – מודה! – כי פגע בנשים, והשתמש בשפה כזאת נגד כולנו."

עד כאן דבריה של אוקסיו-קורטז.

התגובות אליהם היו נסערות. בעיתונים כתבו שהיא "קיצצה" את יוהו. הווידיאו שבו צולמה אומרת את דבריה נעשה ויראלי. תוך עשר דקות צפו בו, על פי CNN, עשרה מיליון בני אדם.

"אין עוד אף חבר במפלגה הדמוקרטית עם יכולת השפעה עצומה כל כך על השיח בארצות הברית", נכתב עוד ב-CNN, "כמו שיש לאוקסיו-קורטז".

יש לקוות שהדברים הנוקבים שאמרה למי שפגע בה אכן יפעלו, ישפיעו וישנו עמדות והתנהגויות.

כשהייתי צעירה ונשים נאנסו בקמפוס של אוניברסיטה גדולה, תגובת הרשויות הייתה הנחיה לכל הסטודנטיות שלא ללכת לבד בחוץ אחרי רדת החשכה, או לא לצאת בכלל. תישארו בבית. (ריתוק תמיד אורב לפתחן של נשים.) כמה מתחכמים תלו כרזה שהציעה פתרון אחר: שכל הגברים יוצאו מהקמפוס אחרי רדת החשכה. זה היה פתרון הגיוני באותה מידה, אבל הגברים היו המומים מכך שהתבקשו להיעלם, לאבד את חופש התנועה ואת חופש ההשתתפות שלהם, והכול בגלל פעולה אלימה של גבר אחד.

Rebecca Solnit MEN EXPLAIN THINGS TO ME

מאנגלית: תמר משמר

על הספר גברים מסבירים לי דברים

מניין נוצר המושג "הסגברה", שאותו, כך טוענת רבקה סולניט, היא זאת שטבעה? את סיפור הרקע היא מתארת במאמר הראשון בספרה גברים מסבירים לי דברים: הזדמן לה ולחברה שלה לפגוש גבר ש"חקר" אותה "באופן שבו מדובבים את הילד בן השבע של החבר לתאר אימון בחלילית" במה עוסק המחקר שפרסמה. די מהר קטע אותה אותו גבר ושאל אותה אם קראה ספר כלשהו, שעוסק בנושא שעליו, כך הסבירה לו, כתבה. לא סתם ספר, הוא הדגיש, ספר חשוב מאוד. ואז המשיך הגבר והרצה על אותו "ספר חשוב מאוד" שלא קרא בעצמו, רק שמע עליו. עד מהרה הבינה חברתה שמדובר בספר שסולניט עצמה כתבה, וקטעה אותו. או ליתר דיוק, "ניסתה לקטוע אותו", ואמרה לו "זה הספר שלה". הגבר לא הפסיק להרצות, גם כשהחברה חזרה על דבריה שלוש או ארבע פעמים. "בהיותנו נשים," מספרת סולניט, "היינו מנומסות והתחלנו לצחוק רק כשיצאנו מטווח השמיעה שלו."

הספר גברים מסבירים לי דברים ראה לאחרונה אור בעברית. יש בו תשעה מאמרים שעניינם במילה אחת – מגדר, ובכמה מילים –  השוני המהותי בחווית החיים הבסיסית שקיים בין גברים ונשים. למשל, "שבכל שלוש שנים שיעור מקרי המוות [של נשים, בארצות הברית, כתוצאה מרצח] משתווה לזה של הרוגי 11 בספטמבר, אך איש איננו מכריז מלחמה על סוג ייחודי זה של טרור". למשל, ש"כמעט שני שלישים מכל הנשים שנרצחו [בארצות הברית] באמצעות רובים, נרצחו בידי הבעלים שלהן או הבעלים לשעבר".  למשל, ש"נשים בנות 44-15  בכל העולם צפויות למות או להפוך לנכות עקב אלימות גברית יותר מאשר עקב סרטן, מלריה, מלחמה ותאונות דרכים גם יחד." למשל, שהאחריות למניעת אלימות נגדן, מוטלת כמעט תמיד, על הנשים עצמן. אל האלימות "מתייחסים כאל דבר נתון" ולכן במכללות בארצות הברית "מסבירים לנשים באריכות איך לשרוד תוקפים, במקום לדרוש מהמחצית השנייה של הסטודנטים שלא לתקוף". למשל, תמיכתם של גברים באונס: "לאישה יש דרכים שלא להרות במקרי אונס," גרס סנטור רפובליקני ב-2012, ואמר זאת כדי "להתכחש לזכותן של נשים לשלוט בגופן" ולעבור הפלה, אם הרו כתוצאה מהאונס. למשל, הגבלת זכויותיהן: ב-31 מדינות בארצות הברית יש לאנסים זכויות הוריות (!). למשל, מחיקתן מהתודעה: "יש לי חברה שהעץ המשפחתי שלה אותר עד אלף שנים אחורה, אבל שום אישה לא נוכחת בו. זה עתה גילתה שהיא עצמה לא קיימת, אבל אחֶיה בהחלט קיימים". גם במקרא, היא מזכירה, העצים המשפחתיים הארוכים מאוד אינם כוללים נשים. מחיקתן של נשים נעשית גם באמצעות העלמת שם המשפחה שאתו נולדו, שלא לדבר על הסתרתן באמצעות בגדים שמעלימים את פניהן וגופן ברעלה, בורקה, חיג'אב. למשל, להיקרא מטורפת, לפחד מנידוי כשאת מספרת את האמת "על התנהגות גברית לא תקינה" או לדרוש ממך שתציגי הוכחה, "כאילו הוכחה היא אפשרית".

(על כך אני מבקשת להעיד מהתנסותי האישית: ב-2004, כשיצא לאור הרומן שכתבתי, שירה והירושימה,  התראיינתי במוסף שבעה ימים של "ידיעות אחרונות",  וסיפרתי על הפגיעה המינית שספגתי בנעורי ממי שאמור היה להגן עלי, ממי שאינו ראוי לכינוי "אבא", שמקנה לו הקשר הביולוגי בינינו. הגילוי היה רלוונטי, וקשור לספר. ימים אחדים אחרי אותו ריאיון נזעקו בכתב העת "העין-השביעית" כנגד מה שסיפרתי, כנגד האמת הקשה שחשפתי, כנגד מה שהיה מלכתחילה קשה מנשוא. נטען נגדי ב"עין השביעית" שלא "הוכחתי" את דברי! אותו ריאיון הקדים מן הסתם את זמנו, ויחד עם הכאב שהסבה לי התגובה של "העין השביעית", אני מבקשת לנחם את עצמי בכך שאולי לריאיון ההוא ב"ידיעות אחרונות" היה ערך. אולי הוא פילס את הדרך בפני נפגעות אחרות, עזר להן בהמשך לאזור עוז ולספר על מה שעוללו להן, למרות חוסר ההבנה המשווע ועם זאת השכיח, שהתגלה בתגובה האכזרית של "העין השביעית"). 

אחד המאמרים, מ-2011, נקרא "עולמות מתנגשים בסוויטת יוקרה" והוא עוסק במקרה מפורסם: התקיפה המינית של דומיניק סטראוס-קאהן, מי שכיהן כשר האוצר בממשלת צרפת וכיושב ראש קרן המטבע הבינלאומית. חדרנית בבית המלון  בניו יורק שבו שהה התלוננה כי אנס אותה.  סולניט רואה במקרה דגם מוקטן של פגיעת קרן המטבע הבינלאומית במדינות מתפתחות ושל הניצול שמנצלים החזקים את החלשים ואת אותו "סבל ומחסור לרבים – ועושר מושחת למעטים".     

מקרה נודע אחר שבו דנה סולניט הוא זה של וודי אלן, שבתו, דילן פארו, התלוננה כי פגע בה מינית. הדיון המסוים הזה חושף את הבעיה שבהוצאת הספר בעברית כיום, שש שנים אחרי שראה אור לראשונה באנגלית. שכן בשש השנים הללו קרו הרבה מאוד דברים. ב-2017 החלה תנועת MeToo# והתפשטה ברשתות החברתיות. היא נוצרה בעקבות חשיפת התקיפות המיניות של הארווי ויינסטיין, מפיק ובמאי סרטים בהוליווד שתקף ואנס נשים רבות. מי חשף את ויינסטיין? רונאן פארו, אחיה של דילן פארו, בנו של וודי אלן. אינספור נשים ברחבי העולם הוסיפו את סיפורן וחשפו את האונס שעברו. היו כמובן מי שדנו את הגילויים הללו לכף חובה. טענו שמדובר בלינץ'-רשת ובבִּיוּשׁ פומבי. סולניט מתייחסת לתופעת רשת קודמת, זאת שבה נשים סיפרו על התקיפות שעברו תחת ההאשטג YesAllWomen# (בישראל הוקדם דף הפייסבוק "אחת מתוך אחת"), תופעה שהקדימה את תנועת MeToo#  העוצמתית מאוד. ובכן, לא מדובר עוד ב"לינץ'":  הארווי ויינסטיין נתבע לדין, הורשע, ונגזרו עליו לאחרונה 23 שנים בכלא.  גם וודי אלן עצמו נאלץ לשלם את המחיר על מעשיו: זה לא מכבר נמלכו בהוצאה לאור שתכננה לפרסם את ספרו האוטוביוגרפי והחליטו לוותר על כך. גם  ביל קוסבי הועמד לדין והורשע. 

כל ההתפתחויות הללו אינן מופיעות בספר שלפנינו, ואין לי ספק שרבקה סולניט הייתה שמחה להוסיף מאמר שיעסוק גם בהן.

בעיה נוספת בגרסה העברית היא התרגום המסורבל והחצצי. היו מקומות שנאלצתי לקרוא שוב ושוב כדי לרדת לעומקם של הדברים. לדוגמה: "מתוך ה'וולף' הרבות שבנמצא, שלי הייתה ורגיליוס שהנחה אותי לגבי השימושים של התעייה, של ההליכה לאיבוד, של האנונימיות, של ההשתקעות במשהו, של אי-הוודאות ושל הלא ידוע". לא מעט פעמים נשלח העיפרון אל הטקסט כדי לערוך ולתקן. למשל (בחירה אקראית של פסקה, יש רבות דומות):

"הפמיניסטיות של המאה התשע-עשרה השיגו כמה הישגים. אלה של שנות השבעים והשמונים השיגו הישגים רבים נוספים, וכל אישה בארצות הברית ובבריטניה הרוויחה מהם. הפמיניזם איפשר את קיומם של נישואים חד-מיניים בפעולתו הרבה להחלפת מערכת היחסים ההיררכית במערכת יחסים שוויונית." 

הגרסה המוצעת: "לפמיניסטיות במאה ה-19 היו כמה הישגים. לאלה של שנות השבעים והשמונים – הישגים רבים נוספים, שהועילו לכל אחת מהנשים שחיו בארצות הברית ובבריטניה. הפמיניזם אִפשר נישואים חד-מיניים כי חתר לכך שמערכת היחסים ההיררכית תוחלף במערכת יחסית שוויונית." 

חרף זאת, מדובר בספר מרתק ומאיר עיניים. רלוונטי מאוד המאמר "האפלה של וולף" העוסק בווירג'יניה וולף, בציטוט מדבריה לפיו "העתיד שרוי בחושך, וכשמדובר בעתיד, זה בסך הכול המצב הרצוי ביותר, אני חושבת." 

מעניין לחשוב ולדון על כך במיוחד בימים הנוכחיים, כשמגיפת הקורונה הולכת ומתפשטת והעתיד אפל, שהרי אינו ידוע.                                                                                                                  

Rebecca Solnit MEN EXPLAIN THINGS TO ME

מאנגלית: תמר משמר

"כל אחד מאתנו חייב לקרוא את זה," אמרה לי החברה שהמליצה על ספרה האוטוביוגרפי של אייאן חירסי עלי. קראתי אותו והסכמתי אתה. אמנם הספר הגיע לידי באיחור של עשר שנים – הוא ראה אור בעברית ב-2008 – אבל נראה כי המסר שחירסי עלי מבקשת להעביר בו רק נעשה רלוונטי ונוקב עוד יותר מכפי שהיה כשהתפרסם לראשונה, ב-2006. אכן, מדובר בספר שחובה על כל אחד מאתנו לקרוא, גם אם (ואולי דווקא משום ש) הדברים מפתיעים, מחרידים ומעוררים מחשבות.

לפני הכול, סיפורה האישי של אייאן חירסי עלי מרתק כשלעצמו. מדובר בילידת סומליה שהגיעה להולנד בשנות העשרים לחייה, אחרי שהחליטה להימלט מפני המפגש עם גבר יליד סומליה שחי בקנדה. העובדה שלא הכירה אותו לא מנעה מאביה לאלץ אותה להינשא לאיש, שאותו פגשה רק פעם אחת וגם אז נרתעה מפניו. בהולנד הצליחה לזכות במעמד של פליטה ומבקשת מקלט. בנחישות מופלאה למדה הולנדית ורכשה השכלה. היה חשוב לה ללמוד מדע המדינה כדי להבין איך נוצרת חברה מתוקנת כמו זאת שמצאה בהולנד, ומה לא פועל נכון בחברות שבתוכן גדלה. תוך זמן לא רב, שנים אחדות, היא החלה את דרכה כפעילה חברתית ופוליטית ולבסוף נבחרה לפרלמנט ההולנדי. ב-2005 כלל אותה השבועון "טיים" ברשימת מאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם.

לכל ההישגים המופלגים הללו הגיעה ממש בניגוד לכל מה שהיה צפוי לה, שכן בתחילת חייה הייתה בסך הכול ילדה ממשפחה דלת אמצעים שסבתה כפתה עליה מילה, אביה נטש אותה ואת אחותה, ואמה הייתה אישה מיוסרת, חמת מזג, תלותית ואומללה. "בעיני אמנו, נערה צעירה ולא נשואה העובדת במשרד כמוה כזונה," היא מספרת ומוסיפה: "סבתא תמכה בה לגמרי. 'כסף שהרוויחה אישה מעולם לא העשיר אף אחד,'" נהגה לומר. אמה וסבתה היו נשים שאותן לא היה אפשר לגאול. אבל אייאן חירסי עלי הייתה שונה. היא שאפה להיות עצמאית ועצמאות תלויה קודם כול ביכולתו של אדם להתפרנס בכוחות עצמו. אכן, היא הצליחה, ולא רק בכך. סיפור חייה אמנם מרתק, אבל לא הוא עיקרו של הספר.

אייאן חירסי עלי מספרת על הדרך שעברה מילדה מוסלמית אדוקה למה שהיא עצמה מכנה "כופרת": אישה צעירה ומודרנית שאינה מאמינה עוד באסלאם ובתורה שהוא מפיץ. "אם אלוהים רב חסד, מדוע המוסלמים חייבים להתרחק מהלא-מוסלמים ואפילו לתקוף אותם, כדי לכונן מדינה המיוסדת על משפטו של אללה?" היא תוהה, וגם – "אם הוא צודק, מדוע הנשים מקופחות כל כך?"

דרכה אל ההשכלה החלה בהעשרה הרגשית והנפשית שהעניקה לה קריאה רבה של יצירות ספרות: "כקוראה, יכולתי להיכנס לנעליו של אחר ולחיות דרך הרפתקאותיו, לשאול את אישיותו ולעשות בחירות שלא היו לי בביתי". כמה מרגש להיווכח בעוצמתה של הספרות וביכולתה להטביע חותם עמוק כל כך!

אבל גם זה לא העיקר. לבו של הספר, עיקר העיקרים שלו, הוא לא בהתפקחות האישית של מישהי שהיא מעין חוזרת-בשאלה מוסלמית, אלא במסקנות מרחיקות הלכת שחירסי עלי מגיעה אליהן בנוגע לאסלאם, להגירה ההמונית של מוסלמים אל הארצות המערב, ולתוכניות האופרטיביות המפורטות שלה, שאמורות להתמודד עם בעיה שאנשים נאורים במערב מסרבים להבחין בה או להכיר בקיומה.

חירסי עלי הייתה כאמור בתחילת חייה, עד שהגיעה להולנד ובעצם עוד זמן מה אחרי כן, מוסלמית אדוקה ומסורה מאוד. אבל כמי שהגיעה משם, מלב האסלאם – במשך חלק גדול מהשנים המעצבות של חייה היא גרה בערב הסעודית עם אמה ואחותה – אין מי שיודעת להעיד כמוה ממקור ראשון על הפנטיות הרצחנית האינהרטית הצפונה בו. חירסי עלי מתקוממת נגד אותה פנטיות, ובעקבות זאת כופרת בתפיסה שלפיה יש לאפשר למהגרים המוסלמים, בסגנון הפוליטיקלי קורקט האירופי, לשמר את "תרבותם", המתאפיינת לא רק ברצחנות, אלא גם בגזענות (במיוחד, כך היא מתארת שוב ושוב, גזענות ושנאה עמוקה המופנית כלפי יהודים, גם במקומות שאין בהם כלל יהודים!). האסלאם, לדבריה, דוגל במפגיע באי שוויון מוחלט לנשים. כל הזכויות שייכות רק לגברים. נשים חייבות לציית, להיאנס בלי למחות, להיות כנועות, תלויות, חסרות אונים, להסכין עם כל האלימות והדיכוי ולוותר על אושרן בעולם הזה, לטובת הבטחה שבעולם הבא יזכו לפיצוי. היא מתנגדת גם למה שהיא מכנה "היהירות" של הפליטים שמתנשאים מעל הלבנים, יוצרים בלבם "פנטזיה שהם כסומלים יודעים הכול יותר טוב מן הלבנים הנחותים" ועם זאת מאשימים את הלבנים בגזענות.

חירסי עלי מתפעלת מדרכם של ההולנדים להתמודד עם קשיים – לדוגמה, עם שיטפונות שפקדו אותם – לא בתפילות, כנהוג בארצה, אלא בתביעות כלפי הממשלה, למשל – שתדאג לתחזוקה נאותה של הסכרים. היא מתרשמת ממאמציהם לחנך את ילדיהם כך שילמדו לנהל סכסוכים במשא ומתן לא אלים, בניגוד לנהוג בארצה, ששם מעודדים אלימות, ומלמדים את הילדים להיעזר תמיד בכוח הזרוע.

ועם זאת, כך היא סבורה, ההולנדים הנדיבים, שמוכנים לתרום כספים לארגוני סעד בנילאומיים, מתעלמים בשם הסובלנות שלהם ובשם מה שהם מכנים
"הרב תרבותיות" שהיא בעיניה שקרית ומטעה "מהסבל האילם של נשים וילדים בחצר האחורית שלהם". חירסי עלי סבורה כי החברה הקולטת חייבת לתבוע מהמהגרים להשתלב בה ולאמץ את ערכיה, שמא יטביעו אותה בנורמות הפסולות שלהם. היא דוחה את הנטייה של החברה המערבית להבין יותר מדי את הנורמות הפסולות הללו ולהשלים אתן. "כל דבר שנכתב בעיתונים היה 'כן, אבל': כן, זה נורא להרוג אנשים, אבל," היא מצטטת את העמדה ה"נאורה" מדי. (למרבה הזוועה הביטוי הזה "כן, אבל…" זכור היטב ממשפט אייכמן, שנהג להשיב כך תכופות!). והיא מוסיפה תובנה מרתקת: "ידעתי שאפריקה היא היבשת הענייה ביותר, והעוני לא גורם לטרור; בני אדם עניים באמת לא יכולים אלא לדאוג לארוחתם הבאה."

בחייה שלה הוכיחה חירסי עלי שאישה יכולה להתעלות מעל הכפייה, לנוס מפני העתיד העלוב הצפוי לה, ולעצב את חייה על פי רצונה. אבל לא כל הנשים ניחנו בכישרונות המיוחדים שלה, באופייה המיוחד, באינטלקט המבריק שלה. לפיכך כשכיהנה כחברת הפרלמנט ההולנדי החליטה להקדיש את מרצה ואת פועלה למען נשים מבקשות מקלט, שאפילו הן לא מבינות מפני מה עליהן לברוח, וכיצד. כך למשל תבעה לאסוף בהולנד סטטיסטיקות על נשים מוסלמיות שגברים בני משפחתן רוצחים אותן. הנתונים הדהימו גם את מי שדגלו במה שנחשב לכאורה כ"סובלנות כלפי תרבויות אחרות", שהיא בעצם, כך חירסי עלי מדגישה, אינה אלא גזענות סמויה. מה פתאום משלימים אנשים נאורים עם התעללות בנשים? רק מכיוון שהן מוסלמיות? האם היו מוכנים לקבל התנהגויות כאלה בקרב בני ארצם?

חירסי עלי מתנגדת לעמדה המתנצלת של המערב. אחרי הפיגוע המחריד של 11/9 היא הזעזעה מדבריו של פוליטיקאי עמית שדן לכף חובה את מי שראו בפיגוע אקט איסלמיסטי, שכן לה ברור לגמרי שהוא אכן כזה! דבריו של בן לאדן לא הפתיעו אותה. היא שמעה דומים להם מילדות. "הוא מפיץ תרבות אכזרית, לא סובלנית, מקובעת בשליטה בנשים ונוקשה במלחמה." והרי מוסלמים כה רבים מבקשים להגר אל ארצות המערב. מדוע? כי ערכי הדמוקרטיה, החינוך והשוויון יוצרים חברה מתוקנת ונוחה. אבל אז מנסים אותם מהגרים מוסלמים להכפיף את החברה המארחת לאותם חוקים אלימים שמפניהם הם עצמם נסו ושהחברות שיצרו קורסות בגללם.

חירסי עלי מסתכנת כמובן בתיוגה כימנית. היא מתקוממת נגד התיוג. יש לדעתה לבחון חברה "על פי שלושה דברים: חופש פוליטי, חינוך ומעמד האישה." בהיעדרם אי אפשר לדבר על ימין או שמאל, אלא על חברה לא מתוקנת ולא הוגנת. "כשאמרתי שמצבן של נשים מוסלמיות חייב להשתנות – להשתנות עכשיו – אמרו לי תמיד להמתין, או שכינו אותי ימנית," היא כותבת, ומגנה את התביעה לגלות רגישות ולכבד את "תרבות המהגרים" ואת ה"רלטיביזם המוסרי" המנחה את התביעה הזאת, לא! היא זועקת, לא מדובר כאן בערכים שיש לכבד אותם!

אייאן חירסי עלי זועמת כשמצדיקים פנטיות דתית רצחנית. למשל, כשפרצו מהומות בניגריה כי עיתונאית צעירה כתבה על הנביא מוחמד שהוא עצמו היה מן הסתם בוחר לעצמו אישה מבין המועמדות לתואר מלכת היופי (ובכך ניסתה לחשוף את צביעותם של המתנגדים המוסלמים לתחרות), היו מי שגינו את העיתונאית "במקום להאשים באלימות את הגברים שהציתו בתים ורצחו בני אדם".

היא סבורה כי מוסלמים חייבים להרחיק את עצמם מהפרקטיקות הטרוריסטיות הפוליטיות. דבריה מהדהדים שוב בקול חזק בעקבות אירוע הטרור הרצחני שהתרחש לאחרונה בסרי לנקה. כשהיא קוראת לרפורמה של האסאלם, ראוי להקשיב לדבריה.

אייאן חירסי עלי היא אישה אמיצה מאוד. חרף הסכנה הברורה והגלויה היא לא היססה לומר בטלוויזיה כי הנביא מוחמד היה פדופיל (לשם כך היא מתארת סיפור מהקוראן: כיצד אנס בת משפחה, ילדה בת שש!). תיאור האיומים המתמשכים על חייה מזעזע, כמו גם הסיפור הפותח את הספר: תיאור רציחתו של במאי קולנוע הולנדי, תיאו ואן גוך, בידי קנאי מוסלמי, במחאה על סרט שיצר ביחד אתה. לא נראה שהאיומים וההפחדות יצליחו להשתיק אותה או לבלום את המאבק שהיא מנהלת.

מאחר שבעשר השנים האחרונות גברה מאוד תופעת ההגירה לאירופה ולארצות הברית, נראה שראוי וכדאי להקשיב לדבריה של האישה הנועזת והחכמה הזאת.

דומני כי אפשר להזמין את הספר ישירות מההוצאה, כאן ואולי באתר סימניה, כיד שנייה, כאן. כופרת הופיע במשך שבועות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, אך למרבה הצער באתר הספרים הדיגיטליים e-vrit אינו מופיע. אפשר כמובן להוריד אותו לקינדל, באנגלית, כאן. הוא מרתק!

Ayaan Hirst Ali INFIDEL
לעברית: טליה שלו

אכן, שתי הדמויות הראשיות, מרי מלכת סקוטלנד ואליזבת מלכת אנגליה, הן נשים. 

אכן, שתיהן מציגות לכאורה עמדת נשית: רצון להגיע להסדר מתוך הבנה הדדית. המאבק ביניהן נסוב סביב טענתה של מרי (שהייתה הנכדה של מרגרט טיודור, אחותו הבכורה של הנרי השמיני, מלך אנגליה שקדם לאליזבת), שהיא אמורה למלוך גם על אנגליה,  ולא רק על סקוטלנד.

מאחר שאליזבת לא נישאה ולכן לא היה לה יורש, תבעה מרי את הכתר אם לא לה אז לפחות לבן שייוולד לה. (היא עמדה על כך עוד לפני שהרתה ללדת). 

לאליזבת לא הייתה כמובן שום כוונה לוותר על הכתר, אבל בסרט היא מוצגת כמי שתביעתה של בת הדוד שלה להמליך את הבן שאכן נולד לה, למרי, מתקבלת על דעתה. "אתם הגברים כל כך אכזריים," היא אומרת לאחד מיועציה, שממליץ לה להתנגד בכל תוקף לתביעותיה של מרי. 

מרי מוצגת כאדם יהיר ותובעני, אבל בין שתי המלכות, כך מציג הסרט, שוררת תחושה הדדית של קרבה נפשית עמוקה, מתוקף ההבנה שרק מלכה מסוגלת להבין מלכה, וגם בשל קרבת הדם שיש ביניהן.

ובכל זאת, "מרי מלכת הסקוטים" אינו באמת פמיניסטי. אכן, הוא עונה על הקריטריונים של  "מבחן בקדל": אמנם, יש בסרט לפחות שתי דמויות של נשים, הן משוחחות ביניהן ונושא השיחה אינו גברים.  

אבל מסתבר שאין די בקריטריונים הללו. 

אכן, אליזבת אומרת בשלב מסוים שהיא הפכה לגבר (ייתכן שאת ההשראה לדבריה אלה שאבו יוצרי הסרט מהנאום המפורסם שנשאה באוזני צבאה באוגוסט 1588, ובו אמרה שיש לה אמנם "גוף של אישה רפת כוח", אבל שלבה הוא זה "של מלך, ולא סתם מלך, אלא מלך אנגליה": king, לא queen), אבל אין בעצם בסרט שום מסר פמיניסטי, ששואף, על פי האידיאולוגיה שלו, לשוויון פוליטי, חברתי וכלכלי, ולשוויון הזדמנויות לכול.

מה רואים בסרט? את שתי הנשים הפריווילגיות ביותר בעולם של אותה עת, שנאבקות ביניהן לא על טובת עמן, אלא על טובת עצמן. זהו בעיקרו מאבק של אגו. השאלה העיקרית היא – זכות השלטון של מי משתיהן גוברת? 

הסכסוך הדתי ששרר ביניהן – מרי הייתה קתולית, ואליזבת הייתה בתו של הנרי השמיני שפרש מהכנסייה כדי שיוכל להתגרש ולשאת את אן בוליין, אמה של אליזבת (שאותה הוציא להורג, כעבור זמן לא רב, אחרי שמאס בה…) מוזכר אמנם בסרט, אבל כמו בדרך אגב. מה הייתה עמדתה של מרי? האם חתרה להיעזר בכוחה כדי להיטיב עם בני עמה, או רק כדי לנצל אותם, לשלוח אותם להילחם למענה? 

האם הפגינה מרי טולרנטיות דתית, או שהבטיחה רק שפיכות דמים, בשם הקתוליות ובשל מאבקיה להגדיל את כוחה? ובמה היטיבה עם ג'יימס, בנה הקט שאותו עזבה כדי להגן על חייה? הוא אמנם ירש את הכתר ומלך על אנגליה ועל סקוטלנד, וייתכן שכמוה חשב שהמלכות חשובה מכול, אבל האם אנחנו, הצופים בני זמננו אמורים להתפעל מכך? לראות בזה מסר פמיניסטי? מה בעצם פמיניסטי כל כך בשתי נשים שנולדות מלכות ובעצם לא תרמו כלום לטובת העוצמה וזכויות היתר שמוקנות להן רק מתוקף היותן בנות לשושלת מסוימת?

ומניין בכלל שאבו (ושואבים גם כיום!) האנשים הללו את תחושת ה"מגיע-לי" העזה כל כך?

ייתכן שיש מי שרואים סממן פמיניסטי בחולשתה הגופנית של מרי הנאנסת לנגד עינינו בסרט (כך קרה גם במציאות, אצילי החצר שלה מרדו בכוחה, תקפו אותה, הרגו ידיד קרוב שלה ואחרי כן גם את בעלה, ולבסוף סילקו אותה מהכס). לטעמי אין די בסממן זה.

וחוץ מזה, הסרט מייגע למדי. הוא מתנהל באטיות, רובו כהה וקודר, וקשה למצוא בו אפילו דמות אחת שאפשר להזדהות אתה או לחבב אותה. מי שמכיר את ההיסטוריה ויודע מה עלה בסופו של דבר בגורלה של מרי, אינו יכול אפילו ליהנות מהעלילה ומנפתוליה.

תודה שהגעת לכאן היום. אני רוצה לומר לך רק שבעיני העדות שלך רבת עוצמה ומפעימה, ואני מאמין לך. את מורה, נכון? טוב, אז את לימדת את אמריקה. יכול מאוד להיות שאצלך בכיתות מתחוללים רגעים דומים. עוררת השראה, הארת את אמריקה. עוררת השראה והענקת לנשים  אומץ ואת היכולת לקום ולהגיע אלינו כדי לדבר. עוררת השראה והארת את דרכם של הגברים באמריקה, וגרמת להם להקשיב למי ששרדו תקיפה מינית. וזהו שירות ציבורי חשוב מאוד, בין אם המינוי יאושר ובין אם לאו. ולכן המורים באמריקה, והציבור כולו, צריכים להתגאות מאוד במה שעשית.

גם אם לא נסכים היום על שום דבר, אני מקווה שחברי שתי המפלגות יסכימו שנדרש לך אומץ רב להגיע ולדבר, ואני חושב שאת ראויה להכרת התודה של אמריקה.

"הדבר שאימא שלה רצתה יותר מכול היה להתבלט, והדבר שאבא שלה רצה יותר מכול היה להשתלב". משפט אחד מסכם את מצוקת חייה של לידיה, נערה בת חמש עשרה, שהרומן כל מה שלא סיפרתי נפתח במותה: "לידיה מתה. אבל הם עדיין לא יודעים זאת. 1977, שלושה במאי, שש וחצי בבוקר, ואף אחד עדיין לא יודע כלום, מלבד העובדה הפשוטה הזאת: לידיה מאחרת לארוחת הבוקר."

סיפור שמתחיל במותה הלא-ידוע-עדיין של צעירה יכול להתפתח בכיוון של עלילת מתח הכרוכה בניסיון לפענח מה קרה: האם מדובר ברצח? תאונה? האם גופתה תתגלה? האם מי שגרם למותה, אם אשם כזה קיים, יימצא?

כל מה שלא סיפרתי מתפתח כרומן מתח פסיכולוגי משפחתי: ככל שהעלילה מתקדמת, אנו לומדים להכיר את הנפשות הפועלות: הנערה המתה, הוריה – ג'יימס ומרילין לי, אחיה ואחותה – נייט והאנה, וג'ק, בן השכנים הגר בקצה הרחוב. אנו מתוודעים לאורחות חייהם, לומדים על מאווייהם ועל הטעויות שעשו, ומבינים בסופו של דבר מה הביא למותה של לידיה, המוצלחת, האהובה, הבת החביבה ביותר על שני הוריה.

אבל הרומן אינו עוסק רק ביחסים שבין בני המשפחה, אלא, במבט רחב יותר, הוא נוגע בשתי סוגיות חשובות שמשתקפות בחייהם של בני משפחת לי.

אב המשפחה, ג'יימס, יליד ארצות הברית, הוא דור ראשון למהגרים מסין. מרילין, אשתו, היא אחת מבנות הדור של נשים שחיו בימים שהפמיניזם רק החל להשפיע, אבל טרם התקבל כמובן מאליו. נשים שחלמו על קריירה מקצועית, אבל לא יכלו לממש את כישוריהן ויכולותיהן. נשים שאמהותיהן היו עקרות בית מסורות, והן עצמן שאפו לחיים אחרים, אבל נקלעו למציאות שבה נאלצו לוותר על החלומות ולהסתפק בחיים דומים מדי לאלה של האמהות והסבתות שלהן. כיום הקונפליקט שאתו הן התמודדו נראה רחוק וכמעט לא מובן: מי בכלל יכול לחשוב על אישה שמפסיקה את הקריירה שלה, רק בגלל היריון לא מתוכנן? מי יכול להעלות על הדעת מצב שבו אישה מודיעה על החלטתה לצאת לעבוד, ובן זוגה נחרד, בטוח שהיא רוצה רק לתרום לפרנסת המשפחה, ומבטיח לה שבקרוב משכורתו תעלה ואין שום צורך שתטריד את עצמה? נשים מתמודדות כיום עם ההשלכות של המהפכה הפמיניסטית, אם משום שטרם הושלמה, ואם משום שעוררה סוגיות שאין להן אולי פתרון מושלם. למשל: מי בכל זאת מגדל את הילדים? נשים אחרות, זרות ומוחלשות? למעשה, גם ברומן שלפנינו יש עדות לקונפליקט דומה, בדמותה הצדדית של אמו של ג'ק, שכנה מהרחוב, שבחרה בקריירה של רופאה. היא מוצגת כמי שמזניחה את בנה. בארצות הברית בשנות השבעים לא הייתה כנראה שום אפשרות לפשרה. אישה לא יכלה להיות רופאה ואימא מסורה, בעת ובעונה אחת.

יופיו של הרומן בכך שהוא משרטט שוב ושוב את אי ההבנות המהותיות שיכולות להתעורר בין בני אדם, גם, ואולי במיוחד, כשהם אוהבים זה את זה עד כלות. הוא מראה איך החלום של אדם אחד יכול להיות הסיוט של זולתו, ואיך אף אחת מהדמויות אינה מסוגלת להבין מה היא מעוללת ליקיריה: הורים לילדיהם, בני זוג בינם לבין עצמם, וגם צעירים בני אותו גיל, שאהבתם האמיתית והעמוקה עשויה להתפרש בדרכים  שגויות, מטעות וכל כך מייסרות. אי ההבנות הללו מובעות שוב ושוב, וכל אחת מהן מכמירה את הלב, עד שמתעורר רצון לצעוק אל הדמויות, כמו שילדים קטנים היושבים בקהל בהצגות ילדים נוהגים לעשות, כדי להזהיר את השחקנים על הבמה מפני הטעויות והאויבים הנסתרים מעיניהם, לומר להם – הוא לא מבקש ממך שתכיני לו ביצה קשה כדי להוכיח לך שלעולם לא תוכלי להיות רופאה. היא לא פורצת בבכי כשאתה מבקש ממנה שתכין לך ביצה קשה כי היא לא אוהבת אותך. הוא לא אויב. הוא אוהב. היא לא מתכוונת למה שאתה חושב. היא לא רוצה את מה שאת חולמת למענה. עוד חושף הסיפור את הטעויות בראייה, ומערב בכך את הקורא. אנו מגבשים דעה על דמות אחת, מתוך נקודת המבט של דמות אחרת, ואז מגלים שטעינו. רק שאנו, הקוראים, יודעים את מה שהדמויות אולי לא ידעו לעולם.

סלסט אינג, כמו ג'יימס, גיבור ספרה, היא אמריקנית ממוצא סיני. בניגוד להוריו של ג'יימס, שהיו פועלים קשי יום שהקריבו את עצמם למענו כדי שירכוש השכלה ויצליח בחיים, הוריה של הסופרת היו אנשי אקדמיה מצליחים. ובכל זאת, אפשר מן הסתם לסמוך על הידע שיש לה, הנובע ממקור ראשון, על תחושותיהם של מהגרים אוריינטליים. על הגזענות שהם חווים, ועל תחושת הזרות שאי אפשר להפיגה, רק בשל המראה שלהם. שוב ושוב היא מתארת את הלגלוג שהם נתקלים בו בשל עיניהם המלוכסנות וצבע עורם השונה. את ההתנכרות שהם חווים בלי הרף. את חוסר התקווה שלהם להשתלב אי פעם באמת. "בזמן שהאירים והגרמנים והשוודים גדשו את סיפוני ספינות הקיטור, מנופפים כשהלפיד הירקרק של פסל החירות נגלה לעין, נאלצו ה'מלוכסנים' למצוא דרכים אחרות להגיע לארץ שבה כולם נולדו שווים," היא כותבת, ומסבירה את קיומן של כל הצ'יינה טאון – ריכוזי המהגרים הסיניים שהצטופפו בערים הגדולות בשכונות משל עצמם, לאו דווקא מרצון, כך מסתבר מקריאת הספר, לעתים תכופות גם מאונס.

ומה קורה לזוג "מעורב"? למשל למרילין, אמריקנית לבנת עור ובלונדינית, שנישאת לג'יימס ה"מלוכסן"? מה יקרה לילדים שלהם, לבתם ששערה שחור כמו של אביה, ועיניה כחולות כמו של אמה? האם ג'יימס ומרילין יצליחו לגבור ביחד על תחושת הזרות, על העוינות שאמה של מרילין מפגינה כשנודע לה שחתנה המיועד הוא אמנם מרצה באוניברסיטה, כמו שייחלה תמיד למען בתה היחידה, אבל שהוא גם ממוצא סיני? האם מרילין וג'יימס ישתלבו בחברה הסובבת אותם, ירכשו חברים, יערכו מסיבות, ישחקו ברידג', יהיו "כמו כולם"?

הרומן כל מה שלא סיפרתי אינו ספרות גדולה. יש בו משהו כמעט סכימתי. הוא מעורר תחושה שהיטיבו מדי לתכנן אותו, ושמהלכיו לא הפתיעו אף פעם את מי שכתבה אותו. ועם זאת, יש בהחלט מקום של כבוד גם לספר כזה. קודם כול, מכיוון שהוא מרתק. שנית, מכיוון שהוא מצליח בהחלט לייצר תחושה של מציאות משכנעת ושל דמויות אמינות.

לא מפתיע לדעת שהוא הגיע לצמרת רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, וזכה בלא מעט פרסים. הוא כתוב בז'אנר שלא קיים כמעט בעברית: סיפור ריאליסטי, כתוב היטב, מושך לקריאה, שיש בו "אמירה" מתוכננת מראש, אך לא כזאת שמעליבה את האינטליגנציה של הקורא. הוא מזכיר בסגנון הכתיבה את ג'ואנה טרולופ האנגליה ואת אניטה שרב האמריקנית: סופרות שכתיבתן מבטיחה תמיד שעות של הנאה לא תובענית.

התרגום לעברית, כדרכה של הוצאת סנדיק ספרים, מעולה.

Celeste Ng, Everything I Never Told You

לעברית: נעה שביט

כדרכי, קראתי את הספר ב-e-vrit. ממליצה בחום על האפליקציה. כל כך הרבה יותר נוח (וידידותי לסביבה!) לקרוא בפורמט אלקטרוני! הנה קישור לספר. בלחיצת כפתור הוא מגיע ישירות אל כף היד.

 

 

 

 

האם שוויון הזכויות בין נשים לגברים הוא כבר עובדה מוגמרת, ואפשר עכשיו להתחיל לדון בהשפעותיו? למשל – לבחון איזו משמעות יש לקריירה המקצועית בחייהן של נשות עסקים מצליחות?

ברומן האחרון שלה,  City of Friends שראה אור השנה באנגליה, בוחנת ג'ואנה טרולופ היבטים שונים שכולם נוגעים בסוגיה בסיסית אחת: כמה ומדוע חשוב לנשים לפתח קריירה ולהצליח בה.

כדי "להשיב" על השאלה המובלעת ברומן בחרה טרולופ ארבע דמויות ראשיות, שכל אחת מהן מייצגת, בברור, "סוג" מסוים של נשיות מודרנית: אחת מהן נשואה, שותפה בכירה בקרן הון סיכון, שוויתרה על גידול ילדים ומסתפקת בטיפול בכלב האהוב שלה. חברתה הנשואה היא בנקאית שמגדלת שתי בנות ובן. חברה נוספת, אֵם לא נשואה לבן אחד, היא בעלת חברת ייעוץ שמעניקה שירותים לדירקטוריונים ועוזרת להם לייעל את החברות שלהם, והחברה האחרונה – מרצה למנהל עסקים, לסבית, שחיה עם בת הזוג שלה.

עם ארבע ה"טיפוסיות" הללו אפשר לפתח עלילה שהיא מעין תחקיר סוציולוגי מובלע: מה יקרה אם יפטרו את אחת הנשים מתפקידה הבכיר? איך יראו חייה מחוץ למעגל העבודה, אחרי שירדה ממרום גדולתה והשפעתה, מצאה את עצמה יושבת בבית, בלי סיבה להתלבש יפה ולצאת אל חברת בני האדם? מה קורה למי שמאשימים אותה בהתמכרות לעבודה? ולמי שמחליטה להקדיש את זמנה למפעל חיים חדש, כזה שאינו מבטיח הכנסה כספית נאותה, אבל מעניק לה סיפוק מהידיעה שהיא מיטיבה את חייהם של אחרים? ומה יקרה לאישה שמחליטה להקדיש את זמנה לאמה הדמנטית? האם בעלה ישתף פעולה עם החלטתה לקחת את האימא אליהם הביתה ולטפל בה?

כל אלה בלי ספק סוגיות שמעסיקות כנראה שכבה מסוימת של נשים – כאלה שמוטרדות מהבגדים והאביזרים היקרים שזכותן לקנות וללבוש, וכדי לממן איזו גחמה נאה מודיעות שהן מוכנות להצטמצם: לנסוע לפחות חופשות בחו"ל,  לוותר פה ושם על מסעדות ועל נסיעות במוניות…

וזה לא שטרולופ אינה מכירה בקיומן של מצוקות אחרות, קיומיות: אדרבא, הרומן נפתח במפגש של אחת המצליחניות שלנו עם ענייה, מישהי שלא הצליחה להתקבל עבודה כסדרנית בסופרמרקט, רק כי –  כך היא מסבירה – לא הייתה לבושה בבגדים נאים די הצורך, ומשום שהתיק שלה פשוט מדי, מבד, בניגוד לתיק היקר והמשובח שאוחזת אשת העסקים.

כדי לאפשר לנו לראות את כל ההיבטים של הנשיות המודרנית, משבצת הסופרת גם דמות משנית של אישה מהסוג הנושן: כזאת שאוהבת להיות לסדר, לבשל, לערוך את השולחן ולקשט את הבית בפרחים. גם לאישה כזאת יש זכות קיום, מסביר לנו הרומן, בתנאי שבחירתה מודעת ואמיתית, כי היא מרגישה שכך תוכל לממש את כישרונותיה.

מצד אחד הרומן  City of Friends נקרא כמעט כעבודה אקדמית, כאילו הסופרת לקחה את הנשים הללו כנושא למחקר מדעי, ואפילו הכינה לעצמה מראש רשימה של התמודדויות שאותן תוכל לבחון. מצד שני, ג'ואנה טרולופ (בת משפחה רחוקה של אחד מחשובי הסופרים האנגליים במאה התשע עשרה, אנתוני טרולופ, מי שכתב את סדרת הספרים "פאליסר" –  על פיהם נוצרה סדרת טלוויזיה מצליחה מאוד) היא סופרת מיומנת. City of Friends הוא ספרה העשרים. חלק מספריה –  ילדים של אחרים, קרבת דם, מאהב ספרדי, להתחתן עם הפילגש, הגברים והנערות, קרבת משפחה – תורגמו לעברית. די להביט בשמותיהם כדי להבין שהם עוסקים בעיקר, או רק, במשפחה על כל ענפיה. זאת אינה ספרות "גדולה", אבל היא מאוד קומוניקטיבית, ובדרכה הצנועה נוגעת בלב הקוראת, (שהרי סביר להניח שבעיקר, אולי רק, נשים קוראות את ספריה).

כישרונה המובהק של ג'ואנה טרולופ מתבטא ביכולתה לתאר חיות בית, בעיקר חתולים – ברומן שלפנינו גם כלב. אלה מצטיירים בדייקנות ובפרוטרוט. ברור לחלוטין שטרולופ מכירה חתולים מקרוב ואוהבת אותם. כתיבתה מציירת גם סיטואציות אנושיות באופן שאפשר כמעט לדמיין שמדובר בסרט המוצג בפנינו – התמונות, המחוות, התנועות, המראות שהיא מתארת ברורים, ספציפיים ומדוייקים.

לז'אנר הספרותי הזה יש כינוי: chick lit: "ספרי בנות" – והספר  City of Friends  עונה על כל הקריטריונים שלו, כפי שהם מוגדרים בוויקיפדיה: "סיפורים שעוסקים בנשים, מתמקדים בהתנסויותיהם וקשייהן, בעולם הנשי המודרני, בקשריהן הרומנטיים, בידידות בין נשים ובבעיות שבהן הן במקומות העבודה.

לפנינו, אם כן, "צ'יק ליט" קלאסי, ואין אלא להודות כי גם קוראת שמחשיבה את עצמה מתוחכמת (לפעמים…), יכולה ליהנות מהז'אנר.

הספר (טרם?) תורגם לעברית, אבל אפשר כמובן למצוא אותו באנגלית, והשיטה המועדפת עלי: לקנות אותו במחיר מוזל ולקרוא אותו בקינדל (שאותו אפשר להוריד למחשב, לטלפון או לטבלט, בחינם). בלחיצת כפתור הוא מופיע בכל המכשירים, גם, כמובן במכשיר הקינדל הייעודי, ואפשר מיד להתחיל לקרוא.

הנה אפילו הקישור לספר…

כרגע הוא זמין רק בכריכה קשה, ואז מחירו 21.96$. בקינדל, לעומת זאת, הוא עולה 9.99$, ואפשר להתחיל בכך שמורידים sample (בחינם!) וקוראים חלק לא מבוטל ממנו – כ10% (!), ורק אז מחליטים אם רוצים לקנות אותו. יתרון משמעותי, שחוסך הרבה כסף.

"אני לא פמיניסטית", נוהגות להכריז נשים לא מעטות, כאילו מדובר במילת גנאי מסוכנת, כאילו אין לכולנו, נשים וגברים, חובה מוסרית להכיר בכל מה שהפמיניזם השיג למעננו, החל בהישגים המובנים מאליהם – זכות הצבעה לנשים, הזכות לקניין, שוויון בפני החוק – וכלה במאבק שטרם הסתיים, שנועד לשנות דברים שנראים לכאורה גם הם מובנים מאליהם, למשל – שתמורת עבודה השווה לזאת שמבצעים גברים, יקבלו נשים שכר שווה. אכן, הפמיניזם טרם השלים את תפקידו החברתי.

עם זאת, אסור להתעלם מהבעיות שהישגיו יצרו. אין עוררין על זכותן של נשים, השווה לזאת של גברים, לממש את כישרונותיהן, ללמוד מקצוע ולעסוק בו. אבל לשאלה מי יגדל את הילדים בזמן ששני ההורים מפתחים את הקריירה שלהם אין בעצם תשובה מושלמת. האנתרופולוגית הלן פישר טוענת בספרה המין הראשון כי גופן של נשים מספק בעצם את הפתרון: לדעתה תקופת המנופאוזה הנשית נועדה לאפשר לסבתות, שכוחן עדיין במותניהן אבל אין עוד סיכוי שימשיכו ללדת, לקחת על עצמן את הטיפול בנכדיהן, וכך לאפשר לאמהות לעבוד ולפרנס את המשפחה, במילים אחרות – לפתח את הקריירה שלהן ולממש את כישוריהן המקצועיים. ייתכן שבחברות שבהן יש למשפחה המורחבת תפקיד מובנה הפתרון הזה אכן מתאפשר. בעולם המודרני, המערבי, הוא כמעט לא קיים.

זוגות פונים אם כן אל נשים אחרות, אומנות וגננות, שהקריירה שלהן היא טיפול בילדים זרים.

בנובלה שיר ענוג מספרת לנו לֵילָה סְלימאני, סופרת ממוצא מרוקני שחיה בצרפת, על הבעייתיות שיוצר הפתרון המקובל בחברה המערבית.

הנובלה – פנינה ספרותית נדירה – היא מעין סיפור מתח פסיכולוגי. היא מתחילה בשיא הזוועה שכל הורה יכול להעלות בביעותים הכי איומים שלו: אומנת רצחה את שני הילדים שבהם טיפלה, וניסתה להתאבד. התינוק מת מיד. הילדה הקטנה נאבקה על חייה, אבל מותה נקבע כעבור זמן מה, בבית החולים. האומנת עצמה "לא ידעה למות. את המוות היא ידעה רק לתת".

מכאן ואילך משרטטת סלימאני את השתלשלות המעשה. את מה שקדם לסוף המחריד. הסיבות. הגורמים. הדחפים. היא בוחנת את הייאוש. היא מספרת איך הוא מתפתח. ממה הוא נובע. מה קורה כשאין שום תקווה. היא מביאה בפנינו את קולותיהן של דמויות שונות, ועושה זאת בכישרון יוצא דופן. אנחנו מתוודעים לאנשים שהקיפו את האומנת. בעלה. בתה. בעל הדירה שלה. בקווים מעטים אבל רבי עוצמה משורטטים המצבים והדמויות, עד שקשה להאמין שכל זה נעשה לאורך 123 עמודים בלבד. כל כך הרבה נודע לנו מרמזים, מהערות אגב, מנגיעות קלות. (הנה למשל, הרקע לחייה של לואיז נודע מהערת אגב: איש מעולם לא בישל למענה. אפילו בילדותה נאלצה לאכול שיירים של מרק, גם כאלה שמצאה בהם עצם מכורסמת. פרט שמצטרף לפרט אחר, המגיע הרבה אחרי כן, ומבהיר את זרמי העומק החשאיים במעמקי אישיותה של לואיז).

שני הציטוטים המשמשים מוטו מעניקים לקורא את תמצית העניין: הראשון, מתוך סיפור של רודיארד קיפלינג, מספר על "מיס וזיס". היא "באה מעבר לגבול כדי לשמור על ילדיה של גברת אחת […]. הגברת אמרה שמיס וזיס היא אומנת גרועה, מלוכלכת ופזיזה. לרגע לא עלה בדעתה שלמיס וזיס יש חיים משלה ודאגות משלה, וכי אין דבר חשוב יותר בעולם מן הדאגות הללו לדידה של מיס וזיס."

הציטוט השני לקוחה מתוך החטא ועונשו של דוסטויבסקי: "המבין אתה, המבין אתה, אדוני הנכבד, מה פירוש הדבר שכבר אין לך מקום ללכת אליו?"

שני הציטוטים הללו מניחים את הרקע למצוקתה הספציפית של האומנת, לואיז, שאותה אנחנו לומדים במהלך הסיפור. אבל לואיז איננה רק לואיז ומצוקותיה הקיומיות אינן רק אלה שלה, המסוימות.  שכן גם אומנות שאינן סובלות מקשיים אובייקטיביים מרים כל כך, הן בעצם נשים מנוצלות. כי מה הן מעניקות למשפחות שבילדיהן הן מטפלות? לא רק את הכישורים המקצועיים שלהן, אלא את החשוב מכל – את עצמן. את אהבתן. בלעדיה אי אפשר לטפל בתינוק. ואז, מתארת סלימאני, כעבור שנים, שוכחים אותן. בסצנה שמתרחשת בגינה הציבורית, שם יושבות מטפלות, כמו בכל מקום בעולם, הן רואות מרחוק את הנערים והנערות שבהם טיפלו בילדותן. והן בטוחות שאלה אינם ניגשים אליהן רק מתוך מבוכה. ואינן מסוגלות להעלות בדעתן שהצעירים הללו בכלל לא זוכרים אותן. אהבתן, מסירותן, היו חשובות, אבל נמוגו. בשנים שטיפלו בתינוקות אמרו להן שוב ושוב שהן חלק מהמשפחה. וזאת כמובן תרמית מקובלת של מי שמבקשים לחוש שאינם מנצלים.

לילה סלימאני קיבלה השראה לכתיבת הנובלה ממקרה אמיתי שאירע בארצות הברית כשאומנת אנגליה בשם לואיז וודוורד (בריאיון אתה הודתה סלימאני שאפילו נטלה את שמה של אותה אומנת) טלטלה פעוט שבו טיפלה וגרמה למותו.

אלה כמובן הפחדים העמוקים ביותר שיש להורים: האם אפשר לתת אמון באישה שתטפל בילדיהם? ומה החלופה? סלימאני מיטיבה לתאר את התסכול של מרים, אמם של הילדים, עורכת דין בהשכלתה. את הצורך שלה לצאת לעבודה. לבטא את היכולות שלה. היא עורכת דין מעולה ועקרת בית גרועה. בבית היא נחנקת ואבודה. משכר העבודה שלה לא נשאר הרבה. היא מצליחה לממן בו את החזקת האומנת. בעלה לעומתה ממשיך לחיות את חייו, גם אחרי שהילדים נולדים, ממשיך  להתפתח. היא חשה טינה כלפיו. אם לא תחזור למעגל העבודה תרגיש שהחמיצה את חייה.

הנובלה שיר ענוג מביאה בפנינו כמובן את התסריט הרע מכול. את הזוועה בהתגלמותה. את האפשרות הקיצונית ביותר, שלרוב אינה מתממשת. ובכל זאת, היא מעוררת שאלות שאין עליהן בעצם תשובה. זוהי יצירה יוצאת דופן ולא מפתיע שהיא זיכתה את הסופרת בפרס גונקור היוקרתי, שלושה חודשים בלבד אחרי שראתה אור, בשנה שעברה. ראוי לציין כי התרגום לעברית, מאת רמה איילון, משובח.

CHANSON DOUCE, Leila Slimani

 

 

אז נכון שלא חוקי, או לפחות לא מוסרי, להביע דעה על סרט שלא ראיתי עד הסוף (למעשה ראיתי מעט מאוד ממנו), ונכון שמה שאני מתכוונת לומר יקומם כנראה רבים מהקוראים, אבל אני בכל זאת רוצה לספר מדוע יצאתי מ"וונדר וומן" בערך אחרי עשרים דקות.

מי שמכיר אותי הופתע מלכתחילה שבכלל הלכתי. "הרי ברור שזה לא בשבילך", הרימו גבה. קודם כול אודה: צדקתם. הלכתי כי התבלבלתי, בגלל שפע הביקורות הנלהבות וההצלחה הקופתית הסוחפת, וגם כי הבנתי שמדובר בסרט היסטורי שמתרחש במלחמת העולם הראשונה. אמנם היה ברור לי שמעורבת בו גם עלילה על אישה חזקה שיודעת כנראה לעוף ולעשות כל מיני תעלולים, אבל בעיני רוחי ראיתי עלילה מעוגנת במציאות (בסרט שנקרא וונדר וומן? נו, באמת…), כלומר – בסרט "תקופתי". חשבתי שפה ושם היא תופיע, הוונדר וומן הזאת, אבל שרוב הזמן תהיה אישה רגילה, דמות מעניינת, וטוב, בשעת הצורך היא ודאי גם יודעת לחסל חשבונות…

יכול להיות שכך התנהל הסרט אחרי שפרשתי ממנו, אבל לא הייתי מסוגלת להישאר כדי להיווכח.

כי פשוט לא יכולתי לסבול את מה שראיתי.

די מהר התעוררה בי תחושה שאני צופה בפנטזיה ארוטית של חובבי סאדו-מאזו: כל הנשים התמירות האלה, עם כובעי העור המקושטים בניטים, שגולשים בחודים מצודדים לעבר הלחיים. והשמלות הארוכות שלהן, העתירות בשסעים חושפי רגליים, עשויות מבדים גולשים ומנצנצים, שלא מפריעות להן לזנק ולדלג. הן ודאי מדליקות את מי שמחפש "מלכה שולטת" שמיטיבה  להניף את השוט ולאיים בו! הנה סוף-סוף תצוגה מרהיבה של נשים עשויות ללא חת, אלימות כדבעי, מכאיבות בשמחה, שועטות בדהרה סקסאפילית, קופצות לא רק על גבי הסוסים שלהן אלא גם סביבם ומתחתיהם, מתאמנות כל הזמן במכות, סופגות ומעניקות אותן בחדווה, ומשמשות דגם מפואר לילדה – בעוד כמה שנות עלילה, ורק כמה דקות בסרט, היא תהפוך לגל גדות – שחולמת רק על הרגע שגם היא תוכל כבר להרביץ למישהו!

ואז מגיעה "מלחמת העולם הראשונה": טייס יפהפה נופל לים. גל גדות מצילה אותו, מתפעמת מגבריותו (פנטזיה ארוטית, לא כן?) ומתאהבת בו, ממש כמו בת הים הקטנה שרואה לראשונה בחייה גבר אמיתי. (אמנם לא נשארתי לצפות, אבל דומני שהניחוש על אודות ההתאהבות הנמשכת אינו פרוע). והנה מגיעה עוד סצנה סאדו-מאזו לעילא ולעילא: האמזונות מבקשות להוציא מידע מכחול העיניים השרירי. הן כובלות אותו ומסיבות לו עינויים. הוא נאנק, ונאלץ לפלוט את האמת.

הרגשתי שדי לי כבר כמה דקות לפני כן, כשהרעים – לתפקיד לוהקו באופן בלתי נמנע "הגרמנים" – טבחו באמזונות האמיצות. אלה צוידו למרבה השמחה של הצופים רק בנשק מיושן, מה שאיפשר להן להציג את חמוקיהן תוך שהן מזנקות, מקפצות, ועושות סלטות מרשימות באוויר. נסתי מפני קיתונות הדם ההוליוודי שעוד יישפך, מפני שלל זעקות הקרב העתידיות, ומפני ניצחונה הוודאי של הטובה, שתראה לכולנו, אחת ולתמיד, מה קורה כשאישה יודעת להיות אלימה (כמו גבר?). ידעתי שבסופו של דבר העוולות יתוקנו והרעים יענשו, הרי רק לשם כך הגיעה לסרט הנציגה שלנו שהיא, יש להודות, בהחלט חמודה, כולל המבטא הישראלי המלבב.

ובכן, כאמור, יצאתי כעבור עשרים דקות, וברור שאין לי זכות דיבור, אבל אני בכל זאת מבקשת לשאול כמה שאלות, ולא רק בעניין הארוטיקה הסמויה:

שאלה ראשונה: האם זה באמת סרט שמתאים בעיקר לילדים ובני הנוער שגדשו את האולם? התשובה ידועה כמובן. איש אינו סבור שיש למנוע מילדים חשיפה לאלימות, לא רק בחדשות בטלוויזיה, אלא גם בסרטים ובמשחקי מחשב למיניהם. אלימות היא "המזון הרוחני" הנגיש ביותר שבו מאכילים אותם.  אני חולמת כבר זמן רב על מחקר שיבחן את השפעתה המצטברת על דורות רבים שגדלו עליה.

שאלה שנייה, הקשורה לראשונה: האם זה סרט שמיועד לצפייה של נשים? לכאורה הגיבורה היא אישה חזקה, אבל לדעתי ההנחה שהיא פועלת כאן כסובייקט היא אשליה. מהמעט שראיתי היא, כמו חברותיה האמזונות, מוצגת כאובייקט. אמנם אישה יצרה את הסרט ואישה מככבת בו, אבל המבט הוא, לתפישתי, חיצוני, ומיועד לעיניו של הצופה המתחרמן. לגבר. הוא מוזמן להתענג ממראה של נשים חזקות, אבל עד גבול מסוים, שהרי גברים חזקים מהן מכניעים אותן (כך לפחות בקרב האבוד בין הגרמנים לאמזונות), והוא יכול לצפות בכל מה שהנשים הללו מציגות בפניו: את גופן המושך, הנחשף מבעד לקפלי הבד, את הליכתן הפרובוקטיבית, את משחקי האלימות של זוגות נשים שמעלים על הדעת סרטים פורנוגרפיים מהסוג החביב על לא מעט גברים.

והשאלה השלישית: האם על כך חלמנו? לזאת אנחנו שואפות? זה הפמיניזם? כך נראה השוויון שרצינו, כי גם אנחנו מבקשות, כמו הגברים, להילחם ולהרוג בחדווה?

למי שיגיב ויאמר לי שאין לי זכות לכתוב על סרט שבעצם לא צפיתי בו אומר – אכן!

למי שיטען שהסרט הוא "סתם", שאין צורך להתייחס אליו בכובד ראש, כי מדובר באסקפיזם ותו לא, אומר שאין דבר כזה. וונדר וומן זוכה לתהודה עולמית רבה כל כך, שאי אפשר, לעניות דעתי, להתעלם ממנו ולטעון שאין לו שום השפעה.

ולמי שינוד בסלחנות ויאמר – עוד פמיניסטית ממורמרת וחסרת הומור – לא אשיב כלל. אולי רק אציע לו או לה לקרוא את חיבורה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה "כולנו צריכים להיות פמיניסטים". אפשר להוריד אותו בחינם כאן, בקישור.

אכן, מלבד הכשרתה כאמזונה, יש לה, לוונדר וומן, כל מיני פטנטים מתוחכמים שעוזרים לה להביס את יריביה, כך שכוחה הגופני כאישה אינו מפריע לה לגבור על גברים מסוקסים. ובכל זאת, אני שבה ותוהה: האם לכך פיללנו? לזאת אנחנו שואפות?

גיבורת ספרה המפורסם ביותר של ג'יין ובסטר, אבא ארך רגליים, היא צעירה נטולת תקווה, שגדלה בבית יתומים. סיכוייה להתפתח, למצות את כישרונותיה, להצליח בחיים, קלושים. הכול משתנה כשמיטיב אלמוני מחליט להפתעתה לשלוף אותה מתוך המציאות המגבילה שאליה נולדה, ושולח אותה ללמוד במכללה. כמו הנדבן המסתורי גם היא יודעת שרק השכלה ומגע עם אנשים שונים מאלה שאתם גדלה במוסד המדכא והמייאש יוכלו לפתוח בפניה אופקים חדשים.

בתמורה לכך שהנדבן מממן את כל צרכיה, מתבקשת ג'רושה, בעצם ג'ודי – זה השם החדש שהיא בוחרת לעצמה – לכתוב לו ולדווח על התקדמותה בלימודים. היא אינה מסתפקת בכתיבת המכתבים הרשמיים הנדרשים. במקומם היא שולחת רצף של אגרות הממוענות לאבא-ארך-רגליים, כך היא מחליטה לכנותו. במכתבים מלאים בהומור ושמחת חיים, מלווים באיורים פרי עטה של ג'יין ובסטר, מתארת ג'ודי את חייה בפנימייה לבנות, את שגרת הלימודים, את חברותיה החדשות ואת שני הבחורים המופיעים בחייה ומחזרים אחריה.

ג'רושה-ג'ודי אבוט היא אחת הדמויות המוכרות ביותר בספרות האמריקנית. כבר יותר ממאה שנים שהחן שלה מהלך קסם על קוראים, בעיקר על קוראות צעירות, ברחבי העולם. הספר תורגם לעשרות שפות, מהדורות חדשות שלו ממשיכות להופיע כל הזמן והוא עוּבד למחזה ולשלושה סרטי קולנוע.

רק השבוע פגשתי בחנות ספרים גדולה מישהי שחיפשה אותו "כדי לקנות אותו לנכדה שלי." כידוע, חיי המדף של ספרים בישראל קצרים מאוד, אך נראה כי אבא ארך רגליים ממשיך להימכר, כמעט כאילו ראה אור לראשונה בימים אלה.

ג'יין ובסטר הצליחה לחדור בכתיבתה לתודעה של יתומה שמעולם לא הכירה את הוריה; מישהי שמשתעשעת בחלומות על בני משפחה, ממציאה לעצמה סבא וסבתא, דודים ואחים, ואפילו קונה לעצמה "בשמם" מתנות בַּכסף ששולח אליה הנדבן העשיר שלה. בשמחת חיים ובתשוקה לידע משתדלת ג'ודי לגבור על כל הקיפוח שידעה בחייה. היא קוראת ספרים שבנות גילה מכירות היטב ובכך משלימה חורים בהשכלתה, מתבוננת ולומדת כיצד מתנהלים החיים של מי שלא גדלו בבית יתומים: עד שחברותיה מהפנימייה מזמינות אותה אליהן בחופשות מהלימודים לא ראתה מעולם בית אמיתי מבפנים.

חייה של הסופרת ג'יין ובסטר היו שונים בתכלית מאלה של הדמות המפורסמת שיצרה. למעשה, הם דמו הרבה יותר לאלה של אחת הבנות במכללה שאותה מתארת ג'ודי במכתביה בפליאה, בלגלוג ואולי גם בשמץ של קנאה: בת העשירים ג'וליה פנדלטון, צעירה מרופדת בכסף ובקרובי משפחה מפנקים, מישהי שההווה שלה נוח ורווחתה העתידית מובטחת.

ג'יין ובסטר נולדה בשנת 1876. היא גדלה במשפחה אמידה, בעיירה פרדוניה שבמדינת ניו יורק.  אמה הייתה אחייניתו של מארק טווין, ואביה עבד עם הסופר הנודע, תחילה כסוכן ומנהל עסקיו, ואחרי כן גם כמוציא לאור של ספריו המצליחים מאוד, ביניהם האקלברי פין.

למרות הרקע הפריבילגי שממנו באה, הייתה לג'יין ובסטר תודעה חברתית מפותחת שהתבטאה לא רק ביכולתה לחדור לעולמה ומצוקותיה של יתומה ענייה. בספר ההמשך לאבא ארך רגליים, ממַנָה ג'ודי את אחת מחברותיה לנהל את בית היתומים שבו גדלה. כן, ג'ודי הספיקה בינתיים להתעשר, לאחר שנישאה לאחד המחזרים שלה, הדוד השרמנטי והאמיד של ג'וליה פנדלטון. למרבה ההפתעה התגלה כי הוא, ולא איזה זקן גומל חסדים שראתה בעיני רוחה, האיש ששלף אותה מבית היתומים ושלח אותה לרכוש השכלה וחיים חדשים.

במידה מסוימת נהגה ג'יין ובסטר כמו צ'רלס דיקנס. כמוהו חתרה לשנות באמצעות הכתיבה את מצבם של העניים בארצה, וכמוהו לא הסתפקה בכתיבת רומנים, אלא ניהלה גם מערכה תקשורתית למען זכויותיהם של הילדים.

ובסטר הסוציאליסטית נאבקה לא רק למען ילדים, אלא גם למען נשים, הייתה סופרג'יסטית פעילה, והטיפה לרפורמות בבתי הסוהר. בבחירות של 1900 תמכה במועמד הסוציאליסט לנשיאות, למדה כלכלה וכתבה עבודה אקדמית על העוני באיטליה. (ועם זאת, אפשר כנראה לראות את השינוי שעברו נשים מאז ימי הסופרג'יסטיות, שנאבקו כדי שיתירו לנשים להצביע, ועד הפמיניזם בימינו).

באחד ממכתביה בירכה ג'ודי היתומה על כך שאין לה מושג מה הדת שנולדה אליה ולכן אין לה בעצם שום אלוהים שאותו "ירשה" ממישהו. לשמחתה, כך היא כותבת, היא יכולה להמציא לעצמה אלוהים כלבבה – נדיב, סלחני ובעל חוש הומור. האלוהים החביב שהיא מתארת מעלה על הדעת את התכונות שבהן ניחנה היא עצמה, וגם את אלה של הסופרת שהמציאה אותה.

חייה הקצרים של ג'יין ובסטר הסתיימו בחטף, כשהייתה רק בת 39. במשך שנים הייתה מאורסת בחשאי לאהוב לבה, עד שזה זכה סוף סוף לקבל את האישור לגירושיו מאשתו הראשונה. שנה אחרי שנישאו ילדה ובסטר את בתם. הלידה הסתבכה וג'יין ובסטר מתה. היתומה נקראה על שם אמה.

"אישה אינה נולדת אישה," הייתה טענתה המפורסמת של סימון דה בובואר בספרה המין השני, שראה אור לראשונה בשנת 1949. החינוך, החִבְרוּת, התרבות הפטריאכלית, הם אלה שהופכים אותה מאדם לאישה. למעשה, גרסה דה בובואר, נשים עוברות דיכוי של טבען, וחוות אפליה מובנית, מאחר שנשיותן אינה אלא תכונה שנרכשת מתוך הקשר תרבותי, כלכלי והיסטורי.

המין השני נחשב ספר יסוד בחשיבה הפמיניסטית. "היא הייתה אחת ממניחות אבני הבניין של הפמיניזם המודרני," כתבה על סימון דה בובואר  ד"ר אורית קמיר, שהיא חוקרת ומרצה למשפט, מגדר ותרבות ופעילה פמיניסטית העומדת בראש ההנהלה של המרכז הישראלי לכבוד האדם.

לפני עשר שנים הופיע בעברית הספר המין הראשון של האנתרופולוגית האמריקנית הלן פישר. כפי שאפשר להבין משמו, מתכתב הספר עם סימון דה בובואר ובעצם מתווכח אתו.

טענתה הבסיסית של הלן פישר הפוכה מזאת של דה בובואר. לדעתה נשים דווקא כן נולדות עם תכונות אופייניות משותפות, וחשיבתן שונה ועולה על זאת של גברים, ולפיכך היא עתידה לשנות את העולם ולשפרו.

פישר רואה את שורשי ההבדלים בין החשיבה הנשית לגברית בתפקידים השונים שהיו לאבות אבותינו הקדומים. בעוד שהגברים צדו את המזון, הנשים ליקטו אותו ובה בעת גידלו את הילדים. לפיכך פיתח כל אחד מהמגדרים כישורים שנדרשו למימוש הייעוד שלו. הציידים נדרשו להתמקד, לחדד את החושים, להיות דרוכים ומרוכזים בהשגת היעד. המלקטות נאלצו לפזר את הקשב שלהן כדי להצליח לגדל את הצאצאים.

מכאן נובעים לדעתה של פישר ההבדלים המגדריים המהותיים. כך למשל אפשר לראות את החשיבה הנשית שאותה פישר מכנה "חשיבת רשת", כלומר – חשיבה רחבה, הקשרית, הוליסטית. נשים, לדעתה, מפעילות יותר מגברים את הדמיון, מתכננות לטווח ארוך, מתעניינות בקשרים אנושיים ולא בכוח ובמעמד, מחפשות איזונים. כישוריהן הלשוניים טובים יותר, כי המוח הנשי "נועד לדבר".

כל התכונות הללו מעניקות לדעת פישר לנשים יתרון בתחומי חיים רבים. למשל, בזכות העובדה שנשים נוטות לשתף ולהאציל סמכויות במקום לשלוט, בשילוב עם הטכנולוגיה המתפתחת, המאפשרת לנשים לעבוד מהבית, אפשרות שעונה על הצורך שלהן לשלב בין קריירה למשפחה, הן מצליחות יותר בעסקים. (פישר מביאה נתונים מספריים המוכיחים כי בארצות הברית נשים רבות יותר מגברים מקימות כיום עסקים פרטיים).

כישוריהן המילוליים המשופרים מעניקים לנשים יתרון במרחב הווירטואלי ובחינוך, יכולתן לחוש את הזולת, להבין את שפת הגוף שלו, להתבונן בבני אדם, כלומר – כישוריהן הבין-אישיים – מאפשרת להן להצליח כבלשיות, שוטרות, יועצות, מוכרות, עורכות דין. פרק שלם בספר ייחדה פישר לכישוריהן של נשים כמרפאות, העולים לדעתה על אלה של גברים, בשל סבלנותן ויכולתן הרבה יותר לאמפתיה ולחמלה.

פישר משוכנעת שכאשר נשים ינהלו את העולם "המצב ישתפר", והיא בטוחה שזה יקרה בעתיד הלא רחוק: מאחר שהן מרחיבות כיום את השכלתן, "כמעט בטוח שנשים רבות יותר יצטרפו לשורות השלטון המקומי והשלטון המרכזי (הארצי)," שם יעסקו במדיניות ציבורית שתטפח את רווחת הציבור.

לדעתה גם בעולם התקשורת, בטלוויזיה, בקולנוע, ישלטו בקרוב נשים, ואז נצפה בעיקר בתוכניות שנשים מעוניינות בהן: יהיו בהן פחות אלימות, יותר סיפורים ותיאורים רגישים של אנשים.

למעשה, כך סבורה הלן פישר, אנו מצויים בעיצומה של מהפכה: העידן הפטריאכלי יפנה את מקומו לעידן המטריאכלי. בזכות הכישורים שנשים התברכו בהן, הן עתידות להנהיג את העולם ולשנות אותו (לטובה), ולמעשה, ההתרחשות הזאת כבר החלה. לאורך ההיסטוריה נשים נבלמו למרות יתרונן, אבל במאה העשרים ואחת הן אלה שינהיגו את העולם.

הספר המין הראשון  ראה אור לראשונה באנגלית לפני חמש עשרה שנה. מי שמסתכל כיום על העולם בעיניים מפוקחות עלול לחשוש שהמהפכה שפישר חוזה מבוששת לבוא.

קטע מתוך הרצאה של קן רובינסון.

השעה עשר לפני הצהריים. זה עתה גמרה את סידורי הבוקר שלה. אין מי שיסיח את דעתה, שיתבע ממנה תשומת לב, שירותים, הקשבה: היא גרה לבדה. כך, מאז ומתמיד. עכשיו היא מתיישבת ליד שולחן הכתיבה שלה, בחדר האורחים הגדול, המוצף אור שמש, שמשמש לה גם חדר עבודה. על השולחנות הפזורים בחדר מונחים חפצי נוי שאספה במסעותיה בעולם. עד השעה אחת תכתוב ברצף, בלי שום הפרעות, ואז תצא לפגוש חברים. בחמש בדיוק תחזור לכתיבה, בדירתה שברובע  מונפרנס בפאריז, או אצל ידידה לחיים, ז'אן פול סרטר, הפילוסוף הנודע, שגר במרחק חמש דקות הליכה ממנה.

היא סימון דה בובואר, מחברת הספר המין השני, שראה אור בשנת 1947. הספר עצום הממדים – אורך שני כרכיו בעברית יותר מאלף עמודים  – היה לציון דרך בחשיבה הפמיניסטית המודרנית.

"גבר מוגדר כיצור אנושי. אישה – כנקבה. וכשהיא נוהגת כבן אנוש, טוענים נגדה שהיא מחקה את הגבר," כתבה דה בובואר, וגם: "נשים אינן נולדות נשים, אלא נהפכות לנשים," וקבעה בכך את האבחנה בין מין למגדר. תנאים חברתיים, התכחשות ליכולותיהן של נשים, שלילת זכויותיהן, את כל אלה בחנה בניתוח היסטורי, כלכלי, סוציולוגי, אנתרופולוגי, ספרותי ופסיכולוגי, תקפה את מה שכתב פרויד על המיניות הנשית, והציבה בפני קוראיה מראה משקפת לעיוות הבלתי נתפס: ראיית המגדר הנשי, המונה לפחות מחצית מהאנושות, כמין האחר.

המין השני היה ספר שעיצב את המציאות. הוא היה מקור של השראה וכוח לנשים רבות. "הוא שינה לי את החיים!" אמרו עליו רבות. כמובן שגם הותקף קשות. אמרו על המחברת שהיא לא מסופקת, קרה, נימפומנית, פאלית, נשים שנתפשו קוראות אותו בשנות החמישים והשישים נחשבו חתרניות.

סימון דה בובואר כתבה גם יצירות פרוזה – שבעה רומנים שעל אחד מהם, המנדרינים זכתה בפרס גונקור, לימדה, הייתה פעילה נגד מלחמת צרפת באלג'יריה. הישגיה היו כאלה שבמותה, בשנת 1986, הכריזה כותרת בעיתון: "נשים, אתן חייבות לה הכול!"

ועם זאת, ולמרבה התמיהה, כתבה דה בובואר בערוב ימיה שמבחינתה, ההישג החשוב ביותר בחייה היה הקשר שלה ארוך השנים, עד ליום מותו, עם סרטר.

הם לא נישאו, לא חיו באותו בית, לא הולידו ילדים. מלכתחילה ערכו ביניהם הסכם: אהבתם היציבה לא תמנע מהם פרשיות אהבה אחרות. היא הסכימה. ייתכן שמבחינתה סרטר רק נהג לפי הדפוסים הבורגניים שהכירה. כך נהג אביה. כך נוהגים גברים. אלה הזכויות הטבעיות שלהם. ההבדל במקרה שלה: הם יהיו שווים. כלומר – גם היא תוכל לנהוג כרצונה. אכן, כך היה. הם דיווחו זה לזה על התנסויותיהם, עודדו, תמכו, תיארו את מעשיהם, והיא אף עזרה לו למצוא לעצמו נשים. ובכל זאת, בתוך השוויון שקבעו להם, נראה שסרטר היה שווה הרבה יותר. היו לו אינספור פרשיות אהבים. גם היא נטלה לעצמה חירויות, גם עם נשים, אבל הקשרים שלה היו ממושכים ועמוקים יותר. בכתביה, באוטוביוגרפיה שלה, בספרה "מכתב פרידה מסרטר" שראה אור ב1981, שנה אחרי מותו, ניכר שסבלה מקנאה.

עשרים ואחת שנה לפני מותה, התראיינה דה בובואר לעיתון "פריז רוויו". הכתב שאל מדוע כתבה שהיא "נדהמת לגלות עד כמה היא מרגישה שרומתה."

"יש הסוברים שאת רואה בחייך כישלון," הוא אומר, בעצם – שואל.

היא מכחישה זאת, ומסבירה: "אני מדברת על הנערה בת השבע עשרה שחלמה בכפר ליד עץ הערמון על מה שתעשה בהמשך חייה. עשיתי כל מה שרציתי, כתבתי ספרים, למדתי, אבל בכל זאת רימו אותי, כי לעולם לא יהיה יותר מכך."

אכן.

נערה יתומה שאין לה אף קרוב משפחה ידוע – כשהייתה תינוקת השאירו אותה בפתח בית היתומים ומאז גדלה שם – נקראת יום אחד מהטיפול ביתומים הקטנים שעליהם היא מופקדת כדי לשלם תמורת מחייתה: אחד הפטרונים של המוסד החליט לשלוח אותה על חשבונו למכללה. בתמורה עליה להתחייב לשני תנאים: ללמוד כמיטב יכולתה, ופעם בחודש לכתוב למיטיבה מכתב, שבו תדווח לו על התקדמותה. נאסר עליה לדעת מי האיש שמוכן לממן את לימודיה, את המגורים בפנימייה, ואת דמי הכיס הנדיבים שיעניק לה במשך השנים הקרובות, עד שתסיים את הלימודים.

ג'רושה אבוט, את השם השנוא עליה קיבלה ממנהלת בית היתומים לאחר שזאת חיפשה השראה בספר הטלפונים, משנה את שמה לג'ודי ומצטרפת לחיים הלא מוכרים, המסעירים, המתגלים לה מחוץ לבית היתומים.

המכתבים הרשמיים שהיא מחויבת לכתוב משתנים עד מהרה: במקום פנייה נוקשה וזהירה, מתחילה ג'ודי לכתוב לאיש שאינה מכירה בפמיליאריות ידידותית. היא מעניקה לו כינוי: אבא-ארך-רגליים, כי נדמה לה שראתה את צללית גופו ביום שבו הגיע לביקור בבית היתומים והוא נראה לה גבוה מאוד. בשלב מסוים, לקראת חג המולד, היא ממנה אותו לייצג למענה את כל בני המשפחה שמעולם לא היו לה, ובכסף שהוא מעניק לה קונה לעצמה מתנות בשמם: השעון מאבא, הצעיף לחימום הרגליים מאימא, בקבוק מים חמים מסבתא, שתמיד חוששת שמא תצטנן, גרבי המשי מהאחות, וחבילת דפי הכתיבה הצהובים מהאח…

היא משלימה חסכים שנפערו בהשכלתה, קוראת ספרים כמו דייוויד קופרפילד, נשים קטנות ויריד ההבלים, שכל בנות גילה קראו מזמן. כשהיא לומדת את המלט, היא כותבת מכתב בשפה שייקספירית, כשהיא קוראת את ג'יין אייר היא מותחת ביקורת משועשעת על סגנונה המליצי של שרלוט ברונטה: "באמת דיברו כך לפני שישים שנה?" היא מדווחת בפרוטרוט על הבגדים שהיא קונה בכספו של הנמען שלה: "יש לי כובע חדש מעוטר בסרט קטיפה כחול, שתי נוצות כחולות, שלושה פונפונים אדומים"… על מה שלמדה, על הווי החיים שלה ושל חברותיה: תחרויות ספורט, טיולים, לימודים משותפים, ריהוט החדר, החופשות.

המכתבים שהיא כותבת
תוססים, מלאים בשמחת חיים וסקרנות. היא מוסיפה להם איורים קטנים מהווי החיים החדשים והמסעירים שלה. והם חורגים מעבר לפנימייה, כי היא מתיידדת עם חברות ללימודים שמזמינות אותה לביתן בחופשות, היא לומדת כיצד חיים אנשים שיש להם משפחות ומכירה בחורים, קרובים משפחה של חברותיה. ומתאהבת. 

הספר אבא ארך רגליים ראה אור בארצות הברית בתחילת המאה העשרים, בתקופה שבה חלה התעוררות של התנועה הפמיניסטית, הסופרג'יסטיות, שפעלה במערב אירופה ובאמריקה. יש לזכור כי רק בשנת 1920, שמונה שנים אחרי שהספר ראה אור לראשונה, הוענקה זכות הבחירה לנשים בארצות הברית. החל משנת 1918 הותר בבריטניה לנשים נשואות בנות 30 ומעלה לבחור, ורק עשר שנים אחרי כן קיבלו כל הנשים זכות בחירה מלאה. (בשוויץ זה קרה רק בשנת 1971!)

ג'יין ובסטר, הסופרת שכתבה את אבא ארך רגליים אינה כותבת על פמיניזם וזכויות לנשים, אבל ברור שהדמות שלה, ג'ודי אבוט, היתומה המוכשרת שמתעתדת להיות סופרת ומכשירה את עצמה לכך בלימודים עיוניים בקריאה רבה, אמורה להצטייר כדמות של אישה "מודרנית", עצמאית, שלוקחת את גורלה בידיה. אמנם, היא תלויה בחסדיו של מיטיבה, אבל בתוך המסגרת שהותוותה למענה היא מאמנת את שרירי היכולת שלה לנהל את חייה כרצונה. היא לומדת כדי להתקדם. כדי שתוכל לעמוד על רגליה. היא אפילו כותבת לאבא-ארך-הרגליים שלה שאת כספו תשיב לו ברגע שתוכל. כוונותיה ברורות: היא תעבוד ותתפרנס, וכך תזכה את עצמה בכבוד העצמי של מי שנאלצה כל חייה להיות תלויה באחרים.

במסה המפורסמת שלה חדר משלך, הסבירה וירג'יניה וולף כי כדי שאישה תוכל ליצור היא זקוקה לתנאים בסיסיים: מרחב משלה ועצמאות כלכלית. היא עצמה קיבלה ירושה מדודתה, הקצבה של 500 ליש"ט בשנה, שאפשרה לה, לדבריה, להתפנות לכתיבה. לטענתה של וירג'יניה וולף, הכסף חשוב אפילו יותר מזכות הבחירה. הוא משחרר את האישה מדאגות לקיומה, ומעניק לה את החופש לחשוב. "איני צריכה לשנוא שום גבר," אומרת וולף, "אין הוא יכול לפגוע בי לרעה. אין אני צריכה להחניף לשום גבר; אין לו דבר לתת לי." כלומר, כסף משל עצמה מעניק לאישה הגנה.

ומה עם אישה שאין לה דודה שתוריש לה הקצבה חודשית נאה? ומה עם אישה שרוצה להקים משפחה, ולשרת לא את הגבר (שאינו נחוץ עוד, לתפיסתה של וולף, גם אם נוכחותו מיטיבה עם נפשה – כמו הקשר הידידותי והתומך שהיה לה עם לנארד, בעלה?) אישה כזאת תיאלץ לעבוד, ואז הפנאי שלה יצטמצם מאוד, או שתייסמך על בעלה, ואז תיפגע עצמאותה.

ג'ודי אבוט מתכננת להיות אישה עצמאית. אבל הסופרת, מבלי דעת, משנה לה את העתיד, ומחזירה אותה אל התלות הקלאסית של אישה שזקוקה לגבר תומך, ולא רק נפשית: ג'ודי אינה יודעת שהיא בעצם מכירה את אבא-ארך-רגליים. שהוא אינו העשיר הזקן שציירה בעיני רוחה. שאליו שלחה את מכתביה. ממש בסופו של הספר מתברר לה שאחד המחזרים הצעירים שלה, זה שבו התאהבה, הוא בעצם התומך הסודי שלה.

בצעירותי (הספר לא נועד במקור לבני הנעורים, אך כבר שנים רבות שאינו נחשב מתאים "למבוגרים") כשקראתי את אבא-ארך-רגליים והגעתי למכתב שבו נחשף הסוד וג'ודי מגלה שעתיד אהבתה מובטח, כי היא הדדית, שאהובה הוא בעצם הצעיר העשיר מאוד, בעל האחוזה הנדיב שמימן אותה עד כה, והנה דרכם המשותפת אל השקיעה הוורודה מובטחת לחלוטין, ברור שיתחתנו, יולידו ילדים ויחיו באושר ובעושר, לא יכולתי שלא להזיל דמעה של התרגשות. אמנם, אי נוחות מסוימת ניקרה אפילו אז בתודעתי: איך ייתכן, תהיתי, שהאהוב הגברי והמקסים בעצם רימה אותה במשך כמה שנים, המשיך לקבל ממנה מכתבים שנועדו לאיש אחר, לתורם הזקן שהיא חשבה שאליו היא כותבת, ובכך זכה בעצם לגלות "מאחוריה גבה" ובעורמה, את כל מחשבותיה הכמוסות על עצמה ועליו? הלא זאת הונאה!

וכיום אני שואלת גם: מה יהיה על עצמאותה של ג'ודי? בילדותה הייתה תלויה במוסד שאסף אותה, העניק לה חיים אבל בד בבד גם תבע ממנה תמורה והשפיל אותה: באחד המכתבים היא מתארת כיצד נאלצה ללבוש בגדים משומשים שתרמו ילדות מחוץ לבית היתומים. את החשש, המבוכה, הכאב, בידיעה שמה שמישהי אחרת זרקה, היא נאלצת ללבוש, (וגם להגיד תודה!). בנעוריה הייתה תלויה באבא-ארך-רגליים שהחליט לעזור לה (אי אפשר שלא לתהות האם כבר אז, כשראה את היתומה הבוגרת יותר מכל שאר הילדים האחרים, תכנן "להתחיל" אתה? הכין אותה לעצמו כנאהבת? ואם כך, האם אפשר להתפעל באמת מנדיבותו המופלגת?) ובבגרותה כשתינשא, תמשיך להיות תלויה בו ובכספו.

זהו אם כן רומן למשרתות בהסוואה, כמיטב המסורת שיצר הרומן האפיסטולרי  פמלה: התגמול למעלות טובות שכתב סמואל ריצ'רדסון באמצע המאה השמונה עשרה. גם שם פוגשים נערה ענייה בת חמש עשרה שמתמידה במאבקה ולא נכנעת לאדון המפתה. היא יודעת לשמור על תומתה – הנכס החשוב ביותר שיש לאישה.  לאורך מאות עמודי מכתבים מתמודדת פמלה עם חיזוריו, ובסופו של דבר זוכה בפרס הגדול: הוא נושא אותה לאישה. כל צרותיה תמו.

ומה החלופות? דודה עשירה שמתה. ויתור על גידול ילדים. או − חיים של עבודה קשה, תינוקות שנשלחים בטרם עת למעון יום (גם במשפחות שיש בהן זוגיות של שיתוף פעולה מלא והדדיות), נשים מותשות אך מתפרנסות, שבשעות הפנאי שלהן ימצאו אולי את הכוח והיכולת גם ליצור.