לא ראיתי את הסרט “גולדה”, אבל אני קוראת עליו את השבחים הרבים שהוא זוכה להם. לרגע אחד הם כמעט פיתו אותי, כמעט הסתקרנתי, אבל במחשבה שנייה, ידעתי שכוחי לא יעמוד לי לצפות בו.

הבנתי שהסרט מציג את דמותה של גולדה באהדה. בהבנה: “מהלך האירועים הטרגי שהוביל להחלטותיה הגורליות של ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר במלחמת יום הכיפורים בעודה מתמודדת בסתר עם מחלת הסרטן”, כתבו עליו באתר Seret.

“הסרט מספר על שלושה שבועות בחיי ראש ממשלת ישראל בזמן מלחמת יום כיפור. זהו דיוקן של מנהיגה תחת לחץ, תוך כדי ניסיון ליצור הלחם בין המציאות הפסיכולוגית שלה לבין המציאות הלאומית־היסטורית. גולדה למשל מתעוררת מסיוטים או הוזה מראות זוועה מהמלחמה, אבל אירועים אלה מועברים באמצעות קטעי יומני חדשות,” נכתב עליו בביקורת בהארץ. 

“כמו ‘שעה אפלה’, שבו שוטט גארי אודלמן בתור ווינסטון צ’רצ’יל במחילות התת־קרקעיות של חדרי המלחמה בלונדון, כך גם ‘גולדה’ עוקב אחרי ראש הממשלה במחילות שמתחת לתל אביב. אלה גם מחילות הנפש והתודעה שלה, שסוגרים עליה במסדרון אפל וקלסטרופובי – כמו קבר.” כתבו בכלכליסט. 

הייתי בת עשרים ושתיים כשפרצה מלחמת יום כיפור. אימא לתינוק בן חמישה חודשים, לבדי בדירה בקומה התשיעית בחולון. אביו (הטייס) של הילד הוזנק לפנות בוקר לבסיס. בשעות שקדמו לאזעקה של שתיים בצהריים עמדתי בחלון וראיתי מהבניין הגבוה שבו גרתי במרכז העיר, איך יותר ויותר גברים צעירים נפרדים מנשים צעירות. תנועת המכוניות גברה והלכה. ביום כיפור!

כשנשמעה האזעקה עסקתי בדיוק ברחיצת התינוק שלי. הסתכלתי בחלון וראיתי שאנשים ממשיכים להתהלך ברחובות, כרגיל. אזעקת שווא, אמרתי לעצמי, ובכל זאת הלבשתי את התינוק במהירות וירדתי במדרגות. בדרך יצא מאחת הדירות שכן שנזף בי: “תחזרי הביתה. תפסיקי לעשות פה פאניקה. לא קרה כלום.” 

עליתי בחזרה הביתה, בצייתנות.

כמה שעות אחרי כן כבר ראינו את גולדה מסבירה, בהבעת פנים יגעה ומובסת, ש”היום בסמוך לשעה שתיים אחרי הצהריים, פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל…” ואת דיין שנראה עוד יותר מובס ממנה. רק לפני זמן לא רב קבע כי “עדיף שארם א-שייח’ בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח”, ועכשיו הוא נראה על סף התאבדות. (בדיעבד נודע שאכן, כך חש!) 

אין לי צורך ביומני חדשות מאז. אני זוכרת היטב.

אחרי הניצחון “המדהים” של מלחמת ששת הימים (שמפירות הביאושים של תוצאותיו, ה”התיישבות” היהודית הלא חוקית ברחבי גדה המערבית, אנחנו נחנקים עד היום) הם חיכו, ביהירותם המופלאה, שהערבים יפנו אליהם, כי, כך הסבירו, “הזמן פועל לטובתנו”. “אנחנו” הרי דמיינו אז ש”אנחנו” גיבורים וכל יכולים. 

האם יש בכוחי לראות עד כמה גולדה התייסרה כשפרצה המלחמה שבה דור שלם נהרג, נפצע, או ניזוק נפשית לצמיתות, כפי שאפשר לקרוא בספרה של חנה יבלונקה ילדים בסדר גמור? האם אני מוכנה לחוש כלפיה אהדה, כי הייתה זקנה, חולה, כי אנשי הצבא הטעו אותה? והרי נודע לימים כי המלך חוסיין הגיע עד אליה, לישראל, והזהיר אותה: סוריה מתכוונת לתקוף את ישראל.

אבל הייתה, כידוע, הקונצפציה: הסורים לא יתקפו בלי המצרים. והמצרים? הם בכלל לא מתכוננים למלחמה. הם מרכזים כוחות בסיני? נכון, אבל מדובר בתרגיל בלבד. כל הראיות המוצקות היו שם, אבל ההנהגה – וכן, גולדה בראשה! – העדיפה את ההסברים הלא הגיוניים, רצתה להאמין להרהורי הלב ולא למציאות הברורה, החד משמעית.

ראינו השבוע את “מלכת אמבטיה” של חנוך לוין, בתיאטרון יפו, במה לתרבות ערבית־ישראלית. וזאת הייתה, כצפוי, מהלומה קשה בלב.

את הטקסטים הכרתי, כמובן, מהאתר המוקדש ליצירתו של חנוך לוין, ומהספר מה אכפת לציפור, אך לא הספקתי בזמנו לראות את ההצגה המקורית, שעלתה כזכור ב־1970, והורדה אחרי פחות מחודש, בשל זעמו של הקהל. 

השחקנים המוכשרים, ראמי סליבא, בסאם בירומי, ווטן עבד אלגבי ובמיוחד – מונא חווא, שפשוט חורכת את הבמה – כשהיא שם אי אפשר להסיר ממנה את המבט! – מציגים את הטקסטים של חנוך לוין שכבר ב־1969 ידע את מה שרבים כל כך בציבור הישראלי הבינו הרבה יותר מאוחר, אולי מאוחר מדי: הוא הבין, ותיאר, את הגזענות, תחושת העליונות, גסות הרוח, האטימות והרשעות של המציאות הישראלית.  

אי אפשר שלא להתכווץ כששחקן ערבי, ראמי סליבא, “מסביר” על הבמה מה ההבדל בינו לבין זבוב (שם גנאי לערבים!): “אשתי, אבי, אמי וכל יתר קרובי וידידי מודים בפה מלא שאני יותר מזבוב. הם אומרים שכל ניסיון להשוואה ביני לבין זבוב הוא מגוחך. די, לשם דוגמה, להעמיד אותי לצידו של זבוב כדי להיווכח שהוא נופל ממני בכמה וכמה תחומים חשובים. אשתי טוענת שאפילו אם הייתי גמד – מה שאינני, כמובן – גם אז הייתי גבוה וגדול מזבוב…” וכן הלאה. חנוך לוין שם את המילים הללו בפיו. ואנחנו שומעים ומתכווצים ממבוכה, מבושה, מייאוש.

ואפשר כמעט לאבד את העשתונות מרוב כאב ודאגה, כשכל השחקנים עומדים על הבמה ושרים את “עשרת הדיברות”. אי אפשר שלא לזכור באותם רגעים איך, ממש בימים אלה, גירשה מדינת ישראל בשמנו פלסטינית שנולדה בעזה ונישאה לאזרח ישראלי. יש לה אמנם ארבעה ילדים קטינים שנותרו כעת בישראל ללא הורה, אבל אחרי שהיא נעצרה בדרכה לעבודה, ללא היתר שהייה בארץ, סילקו אותה, ככה, באלימות, בלי שאפשרו לה לדבר עם ילדיה או עם עורך דין, ובלי שימוע, דרשו ממנה לחצות את הגבול במעבר ארז. וזוהי רק עוולה אחת, קטנה־לכאורה, מאלה שהמדינה מעוללת בשם כל אחד מאתנו. הנה השיר “עשרת הדיברות” שמראה איך ומדוע החליטה החברה שלנו להתנער ולהיפטר מצווי המוסר המחייבים: 

ובבוקר אביב בהיר ונחמד
קמנו כולנו כאיש אחד,
אנשי-חיל רעננים,
טובי-קומה ועזי-פנים,
קמנו ועלינו אל הר סיני,
שבו קיבלנו את דבר ה’,
עלינו גאים בזמר ושיר
את דבר ה’ להחזיר.

מסקנה ראשונה מצורכי הביטחון
זרקנו לשמים את הדיבר הראשון,
אחריו זרקנו את הדיבר השני,
גם הוא עקב המצב הבטחוני,
אחרי השני, השלישי בתור,
מעשה מובן של מדינה במצור,
ואשר כולל באופן טבעי
בחבילה אחת את הדיבר הרביעי,
הדיבר הרביעי – והחמישי איתו,
כי הבא להורגך – השכם להורגו,
ומטעם דומה של מלחמת הקיום
נזרק גם השישי זריקת חירום,
והיה זה לכן הכרחי ומוצדק
שהדיבר השביעי גם הוא נזרק,
אחריו השמיני ועימו התשיעי
שניהם מסיבות של מוראל קרבי,
וכדי לסיים במספר זוגי
צירפנו גם את הדיבר העשירי.

ובבוקר אביב בהיר ונחמד
חזרנו כולנו כאיש אחד,
אנשי-חיל רעננים,
טובי-קומה ועזי-פנים,
גוונו זקוף, כתפינו קלות,
נושמים אוויר מלוא הריאות
אפשר לחיות!

אז כשאני חושבת על גולדה מאיר, אני מתקשה לחוס עליה. לא יכולה שלא להיזכר במערכון “ישיבת ראש הממשלה” מתוך מלכת אמבטיה:

“ראש הממשלה אני פותחת את ישיבת הממשלה השבועית. הנני להזכירכם שאני ראש הממשלה. ותחילה אשא נאום אל שכנינו הערבים. [נואמת] רבותי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. 71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת. אני אומרת לעצמי: “אל תצדקי יום אחד, הרי בן-אדם זה רק בן-אדם, מותר לו לטעות פעם, זה טבעי, זה נורמאלי”. אבל לא! אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. ולמחרת אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. הופס! – וצודקת, הופס! – וצודקת. פעם נמנמתי קצת בצהריים, אמרתי לעצמי: אולי אעשה שטות מתוך נמנום? אז עשיתי שטות מתוך נמנום? מצאתם לכם מי שיעשה שטות מתוך נמנום! לא נולדתי לעשות שטות, פשוט לא נולדתי לעשות שטות. אגב, אני ראש הממשלה ואתם לא, ואני במקומכם הייתי סובלת מזה. תודה. [יושבת]”

סיון בסקין: אנחנו רואים שגם במדינות שונות באירופה מתחזקות מפלגות פשיסטיות וקיצוניות. ברור שגם מוסקבה השקיעה מאמץ בכך שהן התנפחות מעבר לגודלן הטבעי, אבל זה רק הסבר חלקי לעלייתן.

סבטלנה אלכסייביץ’: הנטייה העולמית הזאת ימינה היא מבחן גדול לדמוקרטיה. אפשר להבין למה זה קורה. ברור שרוסיה היא רוסיה והיא דוחפת ידיים בכל מקום, אפילו באפריקה. אבל האדם המודרני פשוט נורא מפוחד.

הוא פוחד ממלחמה גרעינית, מבינה מלאכותית, מטכנולוגיות חדשות, מפליטים. היום יש פליטים פוליטיים, ובקרוב יהיו גם פליטים אקולוגיים בגלל שינויי האקלים. ולכן העולם הולך ימינה, מפני שהאדם הקטן פוחד.

סיון בסקין: אני משערת שהאנשים שיקראו את ספרך בעברית הם אותם אנשים שיוצאים עכשיו לרחובות להגנה על הדמוקרטיה. מה היית רוצה לומר לקוראייך הישראלים?

סבטלנה אלכסייביץ’: היה לנו פרק זמן קצר בלבד שבו נשמנו לרווחה. אבל בישראל הוא לא היה כה קצר וזה נותן תקווה. ואין שום דבר אחר. יש לי חבר פייסבוק מאוקראינה, שמפרסם כל יום תמונות של אוקראינים הרוגים. אלוהים, אילו בחורים ובחורות
צעירים ויפים אלה! כמה יופי יורד אל האדמה! כמה אהבה של אמהות יורדת אל האדמה! אבל אני מקווה שהאור בכל זאת נשאר. ונשאר רק להתנגד, אין דרך אחרת. הדמוקרטיה חייבת להחזיק מעמד.

אפילו אדם אחד יכול לעשות המון. האדם הבודד לא עד כדי כך חסר אונים, כמו שחושבים לפעמים: מה אני כבר יכול לעשות, אלה זמנים כל כך איומים, אני יכול רק למות. לא! נסו לא למות, אני אומרת. חשוב מאוד לא למות, להפך – צריך לשרוד את הזמן הזה, להחזיק מעמד, לשמור על עצמך, כדי לבנות אחר כך, עם הידע הזה, חיים חדשים. 

“היינו יכולים להיות מעצמת־על איתנה ולכפות את רצוננו על מדינות רבות” אמר ב־1991 משתתף, שמו לא הוזכר, בספרה של סבטלנה אלכסייביץ’. אותו דובר ביקש ממנה במפגיע שתשמור על האנונימיות שלו, שכן רק זמן קצר לפני השיחה אתה עוד נמנה עם המנגנון השולט בקרמלין. 

אלכסייביץ’, זוכת פרס נובל לספרות ב־2015, פיתחה סוגה ייחודית, השוכנת בשטח האפור שבין כתיבה ספרותית לכתיבה עיתונאית: בכל אחד מספריה ראיינה עשרות רבות של אנשים, שאת דבריהם תיעדה כמעט כפי שהם, בלי שום מעורבות שלה, למעט הערות ביניים קצרות כמו “היא שותקת”, או, לכל היותר, “הוא מראה לי מחברת שבתוכה רשם ציטוטים מתוך החיבורים של הקלסיקונים המרקסיסטים. אני מעתיקה לי ציטוט אחד מתוך כתבי לנין…” וכן הלאה. 

 על שניים מספרים אחרים שלה, הפנים הלא נשיות של המלחמה, שיצא לאור לראשונה ברוסית ב־1985 ועסק בתרומתן של נשים לוחמות במלחמת העולם השנייה ועל הניצולים האחרונים, ההיסטוריה המדוברת של ילדים במלחמת העולם השנייה שיצא לאור לראשונה ברוסית ב־1993, כתבתי בעבר.

לאחרונה ראה אור בעברית הספר שלפנינו. הוא הופיע לראשונה ברוסית ב־2013. יש לזכור אם כן כי אינו משקף את העמדות השוררות כיום ברוסיה, כי הוא כבר כבן עשר.

עם זאת, אפשר ללמוד ממנו רבות על הלכי רוח עמוקים מאוד שממשיכים כנראה להתקיים ברוסיה, ויכולים אולי להסביר את המניעים לכמה מההתרחשויות העכשוויות, ליתר דיוק – למלחמה על אוקראינה – ואת מקורותיהם בנפש הרוסית.

אלכסייביץ’ מתמקדת בספר בדברים השונים והמגוונים שאמרו לה מרואייניה זמן קצר אחרי שברית המועצות קרסה והתפרקה. מה חשו? איך דיברו?

אמנם הדעות שהביעו אינן הומוגניות, אבל הרוח הכללית העולה מהמונולוגים המצוטטים בספר היא של אובדן, צער ואכזבה על התפוררותה של ברית המועצות. איך ייתכן שכך איבדו את האימפריה? איך יכול להיות שירדו מנכסיהם? 

קשה לקלוט שגם שנים רבות אחרי שסטלין, העריץ המחריד, גדול הרוצחים שחיו במאה ה־20 (והתחרות על המקום הראשון לא הייתה פשוטה), האיש שטבח בעשרות מיליונים, לא רק אויבים מחוץ, אלא גם מיליונים רבים מבני ארצו, העריץ שהנהיג פולחן אישיות מבעית, זוכה עדיין בהערצתם של רבים!

מי שקרא ספרים מתקופת שלטונו, למשל את תקוות השיר, ספרה המופלא של נדייז’דה מנדלשטם, שמתאר בפרוטרוט את ההתנכלות, ההתעללות, ובסופו של דבר – הרצח של בעלה, המשורר אוסיפ מנדלשטם (“אם מוציאים להורג בגלל שירים, סימן שיש להם עוצמה”), לא ישכח לעולם את שלל הזוועות המתוארות בו, את הרדיפות, הטרור, האימה, ובכל זאת – מספרה של אלכסייביץ’ אפשר להיווכח שרבים התגעגעו לאותם זמנים.

פשוט בלתי נתפש!

ובעצם – מבהיר כנראה את סוד כוחו של פוטין כיום. 

“הערגה לצאר היא במנטליות שלנו, בתת־מודע שלנו. בגנים,” אומר אחד הדוברים שאלכסייביץ’ מצטטת בספרה, “כולם זקוקים לצאר. באיוואן גרוֹזְנִי, המכונה באירופה איוואן האיום, שהטביע את עריה של רוסיה בנהרות של דם והובס במלחמת ליבוניה, נזכרים ביראת כבוד.”

“אנו זקוקים לצבא גדול וחזק, תראו על איזה שטחים אנחנו חולשים! אנחנו גובלים בחצי עולם. מביאים אותנו בחשבון כל עוד אנחנו חזקים. אם ניחלש שום ‘מחשבה חדשה’ לא תשכנע אף אחד.” (כשקראתי את הדברים הללו נזכרתי בספרו של פרופ’ דוד פסיג, 2048, שבו הוא מסביר את הרציונל העומד מאחורי ההתקפה הרוסית על אוקראינה. הספר, שראה אור ב־2010, חוזה כמעט במדויק את מה שמתרחש כעת, ומנתח את הסיבות או ליתר דיוק, את המניעים של פוטין). 

רבים מהדוברים בספרה של אלכסייביץ’ כועסים על אובדן האידיאלים שליווה את התמוטטות האימפריה שלהם. מאוכזבים מהחומרנות שהפכה לערך. “אנחנו חיים בעידן שפל. ריק. הכול קורס תחת תלי הסמרטוטים והווידיאוטייפים. איפה המדינה הגדולה? אם יקרה משהו, היום כבר לא ננצח אף אחד, וגאגרין לא ימריא לחלל.”

על קריסתה של ברית המועצות הם אומרים שהמדינה הסובייטית הייתה “מקור לגאווה”. אבל אז “בבת אחת לא נותר מזה כלום. כלום! הם התעוררו בבוקר, הביטו בחלון וראו דגל זר מתנוסס מעליהם. הם במדינה זרה. הם זרים.”

בהקשר זה מעניין להיזכר בספר העיון המרתק של מאשה גסן The Future is History שראה אור באנגלית ב־2018. גסן מסבירה בו איך המשטר הטוטליטרי השתלט שוב על רוסיה, וברומן המרתק לא פחות של אחיה, קית’ גסן, A Terrible Country, שמתאר בפרוזה את מציאות החיים במוסקבה ב־2008, את השתלטות הקפיטליזם על החברה הרוסית, את האלימות הסמויה והגלויה, ואת הפערים המזעזעים בין עשירים מאוד – אוליגרכים! – לבין שאר האוכלוסיה, שירדה ברובה מנכסיה המעטים, כל אלה כשבע עשרה שנים אחרי הראיונות שערכה סבטלנה אלכסייביץ’ עם רוסים מאוכזבים, שאפילו לא ידעו עדיין עד לאן יתדרדרו החיים בארצם. 

ועם זאת, נראה שכאשר הם מדברים על הימים הטובים, ימי סטלין (!), שבהם “אהבנו, אהבנו עד בלי די את מולדתנו הטובה מכולן!” הם נוסטלגיים. ובעיני ההגדרה הנכונה ביותר לנוסטליה היא – געגועים אל מה שלא היה באמת במציאות.

הם מספרים על המטבחים בדירות הקטנטנות שבהם נהגו להתכנס, לשתות ולהתווכח עד שעות הלילה המאוחרות, ואז לקום בבוקר לעמל יומם, אפופים בתחושה של משמעות.

איך הם “שוכחים” את התורים האינסופיים ללחם, או לכל מוצר אחר? את הקושי העצום שהיה בברית המועצות למצוא אוכל, לבוש, כל דבר שהוא. שהרי בברית המועצות לא השתמשו במושג “לקנות”. המילה הייתה – “להשיג”. 

כשברית המועצות קרסה הכרתי ישראלים שהתחילו לקבל שיחות טלפון מקרובי משפחה שלא פגשו עשרות שנים, ואלה הציפו אותם עם רשימת בקשות: תשלחו לי נעלי עקב אדומות. תשלחו לי ג’ינס, במידה זאת וזאת… 

כשהחלו להגיע העולים החדשים של תחילת שנות ה־90 אני זוכרת היטב את ההשתוממות שלהם: בני זוג שרק לפני יומיים או שלושה היגרו לישראל ראו אותי פותחת את המקפיא בביתי כדי להוציא ממנו משהו, ונשנקו מרוב התפעמות: “כמה אוכל! אילו אריזות יפות!” 

כשישראלית אחת חזרה פעם הביתה ביחד עם חברתה, תיירת מברית המועצות לשעבר, ונאנחה: “אין מה לאכול…” ואז ארגנה בכמה דקות ארוחת צהריים מתוך השקיות שבמקפיא, אמרה לה חברתה בהשתוממות: “אצלנו כשאומרים שאין מה לאכול, אין מה לאכול!”

אבל “החופש התגלה כתחייתו של הרעיון הבורגני”, אומר אחד המשתתפים בספרה של אלכסייביץ’. “הרעיון שזכה ברוסיה לבוז מאז ומעולם. חופש הצרכנות, הוד רוממותה, רוממות האופל.”

ואולי הכי נורא, הכי יכול להסביר את המלחמה באוקראינה, הוא הציטוט: “מה ערכם של חיי אדם בעיני מי שמותם של מיליונים הוא זיכרון חי בשבילו?”

מלחמת העולם השנייה, סטלין ורציחותיו, שוב אינם “זיכרון חי” לבני הדור הנוכחי. אבל ייתכן שמשהו נטבע ונחתם אצלם בדי־אן־איי. משהו שמאפשר, ואפילו מצדיק, את הזוועה שמתרחשת שוב, ממש בימים אלה, על סף דלתם. 

“אנחנו אנשי מלחמה,” אומר אחד המרואיינים. “תמיד נלחמנו או התכוננו למלחמה הבאה. מעולם לא חיינו אחרת. ומכאן הפסיכולוגיה ‘המלחמתית’. גם חיי שלום אצלנו דמו לשגרה צבאית. התופים הכתיבו את הקצב, הדגל התנוסס אל על… הלב הלם בחוזקה… בני האדם לא הבחינו בעבדותם ואולי אפילו אהבו אותה.” 

אללי.

יש צורך להסביר מדוע הדברים האלה מפחידים אותי שבעתיים?

תרגמה מרוסית: פולינה ברוקמן

“מה עושות האיילות בלילות?
הן עוצמות את עיניהן הגדולות.״ לאה גולדברג

1.
מָה עָשׂוּ הָאַיָּלוֹת בַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת?
אֵין לָדַעַת אִם יָכְלוּ לְהַמְשִׁיךְ לִמְצֹא חֲלוֹם,
כָּךְ, כְּשֶׁהֵן מְקֻמָּטוֹת, עַל הַדַּף שֶׁהוּא הִכְנִיס
מְקֻפָּל וּקְצָת מֻכְתָּם, וְתָחַב לְתוֹךְ הַכִּיס.
הֵן שָׁכְנוּ שָׁם שְׁנֵי לֵילוֹת, לֹא הָיְתָה לָהֶן תָּכְנִית,
יֵשׁ לוֹמַר: הֲרֵי גַּם הוּא לֹא קָרָא שׁוּב, לֹא הִבִּיט
בַּנְּיָר, בִּכְלָל שָׁכַח. אֵין לָדַעַת עַל שׁוּם מָה
הוּא לָקַח אוֹתָן אֵלָיו. וְאִמּוֹ? הִיא לֹא חָלְמָה
שֶׁהַיֶּלֶד – מָה זֶה? מָה? כְּשֶׁרוֹקְנָה אֶת מִכְנָסָיו
הִיא מָצְאָה שָׁם דַּף מֻכְתָּם, שֶׁמִּלִּים כְּתוּבוֹת עָלָיו,
דַּף שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַיָּלוֹת, שֶׁעוֹצְמוֹת אֶת עֵינֵיהֶן,
שֶׁחוֹלְמוֹת עַל הַפִּילוֹת, וְשׁוֹלְבוֹת אֶת רַגְלֵיהֶן.
    כָּך, בְּעִפָּרוֹן, בִּכְתָב – מְסֻרְבָּל, עָקוּם, מֵבִיךְ,
    לְהַסְמִיק, לִמְעוֹךְ, אוּלַי, סְתָם לִקְרֹעַ, לְהַשְׁלִיךְ?

2.
אוֹ מוּטָב – חָשְׁבָה הָאֵם – לְתַקֵּן אֶת הַמִּלִּים:
מָה פִּתְאוֹם “פִּילוֹת”? – פִּילִים! מָה פִּתְאוֹם “מְשַׂחֲקִים”?
הִיא הִמְשִׁיכָה עוֹד לִקְרֹא: “לֹא שֶׂכְוִי וְלֹא שָׁפָן”?
וּלְפֶתַע הִתְמַלְּאָה בִּפְלִיאָה, כִּי כְּבָר מִזְּמַן
הִיא יוֹדַעַת בַּחֲשַׁאי, שֶׁהַיֶּלֶד – בְּנָהּ, אָמְנָם –
קְצָת מֻגְבָּל בַּחֲשִׁיבָה, קְצָת אִטִּי וּמְנֻמְנָם,
וּוַדַּאי אֵין לְצָפּוֹת שֶׁיֵּדַע מִלִּים שֶׁהִיא
לֹא שָׁמְעָה, לֹא מַכִּירָה, זֹאת בִּכְלָל מִלָּה – “שֶׂכְוִי”?
הַחַיּוֹת שֶׁעַל הַדַּף לֹא יָכְלוּ לְהִתְחַיּוֹת
בְּלִי מַבָּט רוֹאֶה, מֵבִין, שֶׁיוּכָל לֹא רַק לִקְרֹא
אֶלָּא גַּם לָדַעַת כִּי מְשׁוֹרֵר כָּתַב אוֹתָן.
כָּךְ, עִם עֶרֶב כְּשֶׁהָאָב שָׁב וְאֶת הַדַּף נָטַל
    לֹא הָיוּ לוֹ שׁוּם סְפֵקוֹת: בְּנוֹ, בֶּן שְׁמוֹנֶה, הוּא גָאוֹן,
    וְלָכֵן הֵעִיר מִיָּד יֶלֶד שֶׁהָלַך לִישֹׁן.

3.
“יֶלֶד, יֶלֶד!״ הוּא אָמַר, “אֵיזֶה שִׁיר כָּתַבְתָּ כָּאן!
אֵיךְ הִסְתַּרְתָּ מִכֻּלָּם…? אַל תִּהְיֶה כָּזֶה בַּיְשָׁן…
לְהַחְבִּיא שֶׁלֹא נֵדַע? לֹא חָשׁוּב, מָה שֶׁתִּכְתֹּב
לֹא הָעֶרֶב, בְּקָרוֹב, אַל תַּסְתִּיר, תַּרְאֶה לִי, טוֹב?
“וְעַכְשָׁו,״ אָמַר הָאָב, “לֵךְ לִישֹׁן, אַתָּה מֻשְׁלָם!״
וְהַיֶּלֶד בְּחַדְרוֹ רַק שָׁכַב וְלֹא נִרְדַּם.
הַמִּטָּה הָיְתָה עַתָּה מְעַרְבֹּלֶת חֲלוֹמוֹת.
גַּם הָאַיָּלוֹת פָּקְחוּ זוּג אָזְנַיִם נִדְהָמוֹת
לְמִשְׁמַע דִּבְרֵי הָאָב, שֶׁאָסַף אֶת מַכָּרָיו,
וְהִכְרִיז, שָׁם בַּסָּלוֹן, “תִּשְׁמְעוּ מָה הוּא כָּתַב!”
רַק בַּלַּיְלָה לְאִשְׁתּוֹ הוּא לָחַש בְּלִי וַדָּאוּת
שֶׁאוּלַי הַשִּׁיר מֵעִיד דַּוְקָא עַל יַלְדוּתִיּוּת…
    אַךְ מִיָּד נִמְלַךְ וְשׁוּב הִתְמַלֵּא כֻּלּוֹ חֶדְוָה
    וְהִתְחִיל לְהַאֲמִין שֶׁבְּכָל זֹאת יֵשׁ תִּקְוָה.

4.
יֶלֶד קָם אֶל הָעוֹלָם מִשֵּׁנָה טְרוּפָה שֶׁבָּהּ
לֹא יָדַע עוֹד לְהַבְדִּיל בֵּין הוֹוֶה לְבֵין עָבָר,
רַק זָכַר שֶׁדַּף נְיָר שֶׁהוּצָא מִמִּכְנָסָיו
נֶהֱפַךְ פִּתְאוֹם לְצַו, שֶׁמּוּטָל עָלָיו עַכְשָׁו.
אָז בָּעֶרֶב זֶה קוֹרֶה: הִנֵּה שׁוּב אָבִיו קוֹרֵא
שִׁיר עַל חֹשֶׁךְ וְעָנָן, עַל חָתוּל, עַל הַיּוֹרֶה,
שוּב עַל דַּף שׁוּרוֹת תָּלוּשׁ מִמַּחְבֶּרֶת מְעוּכָה,
שוּב בְּעִפָּרוֹן קֵהֶה; אֵיזֶה שִׁיר יָבִיא מָחָר?
כָּךְ: שָׁמַיִם בִּשְׁלוּלִית, וְאַרְנָב מִשׁוֹקוֹלָד,
שִׁיר עַל בְּרוֹש, עַל סוּס שֶׁל אוֹר, וְעַל עֵץ בְּיַעַר עַד.
הַלֵּילוֹת מַלְּאוּ דְמָעוֹת, נִבְלָעוֹת, שׁוֹתְקוֹת, אִלְּמוֹת,
הַשָּׁעוֹת הָיוּ כֵּהוֹת, נְטוּלוֹת כָּל נְעִימוֹת.
    אֵיך כָּל שִׁיר יָכוֹל לִפְרֹם עוֹד סִיוּט וְעוֹד חֲלוֹם
    עַד מָתַי יוּכַל לִנְשׁוֹם? אֵיךְ יַבְדִיל בֵּין יוֹם לְיוֹם?

5.
אַךְ בְּיוֹם שִׁשִּׁי קָרָה – נֵס, גִּלּוּי, שִׁנּוּי, תְּמוּרָה!
כִּי לַיֶּלֶד יֵשׁ אָחוֹת, שֶׁפִּתְאוֹם בְּלִי אַזְהָרָה
נִזְכְּרָה, בְּלִי שׁוּם סְפֵקוֹת, וְהוֹשִׁיטָה אֶת יָדָהּ
לַמַּדָּף שֶׁל הַסְּפָרִים, שָׁם הַיָּד מִיָּד יָדְעָה
אֵיךְ לִמְצוֹא אוֹתוֹ מֻנָּח, לֹא הָפוּךְ וְלֹא מֻסְתָּר,
לֹא סָמוּי וְלֹא נִדָּח, סְתָם כְּמוֹ חֵפֶץ שֶׁאֶפְשָׁר
לְהוֹרִיד וְאָז לִרְאוֹת בְּתוֹכוֹ מִלִּים, סוֹדוֹת,
שֶׁבִּכְלָל לֹא נִשְׁמְרוּ, וְדָמוּ לַאֲבֵדוֹת.
“לֹא!” קָרְאָה הָאַיָּלָה, “אַל תֵּלְכִי עִם זֶה, מוּטָב
שֶׁהַסֵּפֶר שׁוּב יִשְׁכַּב בִּמְקוֹמוֹ עַל הַמַּדָּף.
אַל תַּגִּידִי שׁוּם דָּבָר!” הִיא קָרְאָה, אַךְ הַיַּלְדָהּ
קְצָת מֻפְתַּעַת, קְצָת שְׂמֵחָה, כֵּן הָלְכָה וְלֹא חָרְדָה
    עִם הַסֵּפֶר אֵל הָאָב, שֶׁשָׁכַב עַל הַסַּפָּה
    “תִּסְתַּכֵּל,” אָמְרָה הַבַּת, וּפָתְחָה אֶת הַחֶרְפָּה.

6.
“צְאוּ הַחוּצָה,” הוּא פָּקַד, “וְחַכּוּ עַד שֶׁאֹמַר,
וְעַכְשָׁו רַק תִּשְׁתְּקִי, אַל תַּגִּידִי שׁוּם דָּבָר!”
כְּשֶׁהַדֶּלֶת נִנְעֲלָה גַּל הַקּוֹר הָיָה מֻכָּר,
וְהַדֶּשֶׁא הַיָּרֹק – מְסַנְוֵר כְּמוֹ מַכָּה.
הֵן בָּחוּץ, עוֹמְדוֹת סָמוּךּ אֵל הַדֶּלֶת שֶׁל בֵּיתָן,
הָאִשָׁה רַק מַשְׁפִּילָה מַבָּטָהּ לֹא אֵל בִּתָּהּ,
וְאָזְנֶיהָ לֹא שׁוֹמְעוֹת: אֵין מִשָּׁם שׁוּם צְלִיל שֶׁהִיא
אַחְרָאִית עַל קִיוּמוֹ. חֲלָקָה כְּמוֹ רְאִי
שֶׁשָׁמַט כָּל בָּבוּאָה, הִיא שְׁקוּפָה, שְׁטוּחָה, הִיא רִיק
בְּלִי שׁוּם תֹּכֶן שֶׁמַּחְזִיק, רַק צִפּוּי כַּסְפִּי מַבְרִיק.
“אֲבָל אֵיךְ שִׁקַּרְתָּ כָּךְ!” מִבִּפְנִים הָאָב צָרַח,
“כַּךְ אוּלַי תָּבִין, וְכָךְ! כָּכָה, כָּכָה, כָּכָה, כָּךְ!”
    עִוָּרוֹן נִלְמַד אֵינוֹ כִּשָּׁרוֹן שֶׁיִּשָּׁכַח
    הוּא נוֹתָר, הוּא לֹא יִבְרַח: כָּךְ וְכָךְ וְכָךְ וְכָךְ.

קישור לשיר במאזניים

קישור לרכישת הגיליון

ארבע הנובלות הכלולות בקובץ אהבות עכורות מאת שטפן צווייג, שראה אור בעברית לפני שנה, מתארות כולן, בעוצמה הרומנטית האופיינית לצווייג, את השיבושים שיכולים לפגוע באהבות מסוגים שונים.

בנובלה הראשונה, “אהבתה של אריקה אוואלד”, מספר לנו צווייג סיפור על אהבה מוחמצת. אריקה אוואלד, פסנתרנית שהמוזיקה יקרה מאוד ללבה, מאוהבת בכנר שאתו הזדמן לה לנגן. אבל היא נטולת יכולת להביע את האהבה הזאת, ובוודאי שלא לממש אותה.

סיפורה הזכיר לי את הרומן על חוף צ’זיל של איאן מקיואן, יש להניח שמקיואן קרא את הנובלה והיא העניקה לו השראה. אצל מקיואן ההחמצה נובעת מאי הבנה הדדית בין בני זוג, שרק אחד מהם, האישה, עוסק במוזיקה, אבל יש משהו דומה בבסיסה של אי ההבנה: בשני המקרים מדובר באישה מאוהבת שחייה השתבשו לחלוטין בשל הפחד המבעית שהיא חשה מפני קרבה גופנית עם הגבר האהוב. אצל מקיואן הסיבה לרתיעה נרמזת (נרמזת בעדינות רבה כל כך, עד שדומה כי מרבית המבקרים החמיצו אותה…). אצלו אפשר להבין מה בעצם קרה לפלורנס, מדוע נבהלה כל כך, ועד כמה שיבש את חייה הסוד שגרם להירתעותה. אצל צווייג הסיבה סמויה יותר: המוסכמות התרבותיות והחברתיות שאריקה אוואלד אינה מצליחה להשתחרר מהן. (גם מקיואן טוען כי ייתכן שההחמצה האיומה של בני הזוג בסיפורו יכלה אולי להימנע אילו רק התאהבו בני הזוג כמה שנים אחרי כן, בעידן השחרור המיני, שהתחיל בשנות השישים של המאה העשרים.)

אבל אצל צווייג מדובר יותר מכול במבנה אישיותי: “כי יש נפשות שלדידן כל התרחשות כבירה וכל מאורע גדול לא רק מסבים זעזוע כללי לנפש, אלא אף פורטים על מיתר עמום של צער סמוי ותוגה עמוקה” (וזהו, כמובן, דימוי נאות למי שעיסוקה בנגינה!)

בנובלה “סיפור דמדומים” מעיד הדובר (שטפן צווייג בקולו, בגוף ראשון? ואולי דמות שאיננה הוא?) כי בתודעתו צף הסיפור, ואין לו מושג מניין וכיצד. “סיפורים כאלה מגיעים אליי תכופות”, הוא מעיד, ואז מוסיף שהוא מניח להם “לזלוג בין אצבעותיי”, ורק “משתעשע בהם בלי לתפוס אותם, כשם שמלטפים שיבולים ופרחים גבוהי גבעול כשעוברים על פניהם, בלי לקטוף אותם” (תיאוריו של צווייג תמיד יפים להפליא!).

הסיפור מתרחש, למרבה הפלא, בסקוטלנד, הרחק ממקום מגוריו של צווייג, וגיבוריו – אנגלים. תשוקת נעורים מתעוררת במפתיע בנער צעיר, אורח בטירת אצילים, כשאחת הנוכחות חומקת אליו בשעה שהוא מטייל בחוץ – פניה נסתרות ואין לו מושג מי היא – ומתנפלת עליו, מחבקת אותו והם מתנשקים. לא רק התשוקה מתעוררת, אלא גם הסקרנות: מי היא? הוא מתאהב באחת הנוכחות, אחרי שהוא משתכנע שזיהה בה את המתנשקת המסתורית. צווייג מראה לנו שהתאהבות כזאת דומה להחתמה: תהליך הלמידה המהיר שבו בעלי חיים נקשרים ברגעי חייהם הראשונים לדמות הראשונה שהם פוגשים (לרוב – אמם).

הסיפור “האומנת” נוגע ללב במיוחד. מתוארת בו התבגרותן הפתאומית והכאובה של שתי ילדות, אחיות, שהחיים סוטרים לתמימותן, והן לומדות בכאב גדול על האכזריות שיכולה להתרחש קרוב מאוד אליהן. מופלאה יכולתו של צווייג לתאר את העלילה מנקודת המבט של הילדות: הן לא מבינות מה בדיוק קורה קרוב כל כך אליהן, ואילו הקוראים מבינים היטב…

בסיפור “לב גווע” אנחנו נוכחים לראות כיצד “הגורל לא תמיד נעזר במהלומה אדירה ובכוח הרס פתאומי”, אלא שלפעמים תהליך האובדן, ההתמוטטות, יכול להתרחש באיטיות מייסרת, ואדם מאושר יכול להיגמר, ממש, לחלות ולמות, גם כאשר יש פער עצום בין הסיבה להתמוטטות, ש”ממדיה זעירים” לבין “השפעתה העתידית”, שיכולה להיות “כבירה.”

הסיפור הוא על אבא ובעל שלמרבה הצער מתפקח ומבין שאשתו ובתו, שלמען אושרן עבד כל חייו בפרך, אינן מעריכות אותו ואת מאמציו. האם יגיב באלימות? אכן, הוא קונה כלי נשק: אַלָּה. האם ישתמש בה? על מי יחבוט בה? מי יישא בתוצאות של מפח הנפש הנורא שהוא חש?

אצל צווייג הכול סופי וחסר תקנה, האהבות טוטליות, האכזבות ומפחי הנפש נצחיים והרי גורל, מה שאבד לא יימצא, מה שהשתבש לא יתקון. אי אפשר שלא לקשר את זה לסיפור חייו, ובמיוחד – לסופם: התאבדותו, בפברואר 1942, לאחר שנמלט מפני הנאצים, לברזיל, ושם חש שאבדה תקוותו ואינו מסוגל עוד להמשיך.

אהבות עכורות מצטרף אל ספריו האחרים שראו אור בעברית: קוצר רוחו של הלב, מכתב של אלמונית, 24 שעות בחייה של אישה, מרד המציאות, מנדל של הספרים, המנורה הטמונה, הנערה מהדואר, וספרו האוטוביוגרפי המופלא, עולם של אתמול, כל אחד מהם הוא תמיד חגיגה אמיתית, כל אחד מהם מרתק, מרגש ונוגע ללב, גם שמונים שנה אחרי מותו הטרגי כל כך של הסופר.

אספה ותרגמה מגרמנית: ליה נירגד

ריבועים פתוחים הוא מסוג הספרים שכשאני קוראת אותם עולה בי בכי שאינו יכול להשחרר; בכי אצור ועצור, שיש לו שורשים עמוקים לא רק ברגש אלא גם בחשיבה, כי הוא נוגע בשאלות מוסריות רבות משמעות.

בלבו של ריבועים פתוחים מופיע אחד המוטיבים המפחידים והקשים ביותר בקיום האנושי: זה של יתמות של ילדים קטנים. אוליבר טוויסט, היידי, שלגייה, ורבים אחרים – הם יתומים ויתומות ספרותיים קלאסיים, שחלקם כבר נהפכו למיתוסים: הילד שמעז לבקש עוד אוכל בבית היתומים; הילדה שמרככת את לבו של סבה הקשוח; היתומה האומללה שאמה החורגת מתנכלת לה, בשל יופייה, אבל כנראה שלא רק בגללו…

גם במקרא מופיעים עוד ועוד פסוקים שבהם מובעת חרדה לגורלו של יתום: “אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם”; “לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם”; “עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק וְגֵר יָתוֹם”; “וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי וְלֹא – אָכַל יָתוֹם מִמֶּנָּה” ורבים נוספים, שהרי אין חסר אונים יותר מילד יתום, שנותר לא מוגן בעולם, ובכל מי שעד לקיומו מתעוררת חרדה עמוקה וקמאית לגורלו של חסר הישע.

הלב יוצא אל תינוק שהתייתם, גם אם הוא דמות ספרותית בדויה, ועולים בתודעה תחנונים: שמישהו יטפל בו, ברך הנולד, שלא יופקר, שיאהבו אותו, שידאגו לו, שלא ידע מחסור, ולא ירגיש את יתמותו, הוא כל כך פגיע! וכל אחד ראוי לזכות באהבה מוחלטת ולא מתפשרת, למסירות הטוטלית, שהורות אמורה להבטיח.

ריבועים פתוחים מחולק לארבעה חלקים. הראשון, שמתרחש ב־1985, נמסר מגוף שלישי, כלומר – ממבט מבחוץ שמספר על הדמות המרכזית. השני, שההווה שלו הוא ב־2005, נמסר מגוף ראשון, השלישי, מ־2006, נמסר שוב מגוף שלישי, כלומר – מנקודת המבט של מישהו חיצוני שמספר על הדמות, והרביעי, מ-2008 מגיע שוב מגוף ראשון.

מעניין מאוד להתחיל לקרוא את כל החלקים שמגיעים אחרי הראשון ולתהות – איפה אנחנו עכשיו? על מי מדובר כאן? מי האדם שמספר לנו עכשיו על עצמו ועל משפחתו? מי במרכז? במי מתמקד עכשיו הסיפור?

נקודת המבט העוברת מדמות לדמות מספקת לנו הבנות שונות על ההתפתחויות שחלו בחייהם של בני המשפחה, שהם מרכזו של הספר: זוג הורים, ניבה ושרגא ושלושת ילדיהם, שגרו בדירה קטנה בחולון ואז עזבו ועברו לבית במושב. מדוע עברו? האם ההחלטה הייתה משותפת? מה היה המחיר ששילמו כמה  מהדמויות, בשל המעבר? מה הקריבו? האם היו אמורים לנהוג אחרת?

האם אהבה ונדיבות הם כוח מנצח, או שמא קנוניות ושתלטנות חזקים מהן?

אני משתדלת מאוד שלא לחשוף שום פרט מהעלילה ומהסיפור, כדי שלא לפגוע במתח שנוצר, בסקרנות ובעוצמת הרגשות שהרומן מעורר, שכן סוד כוחו בהפתעות הקטנות שהוא מזמן לנו, ובהתרגשות שהן מייצרות.

ערן בר־גיל הפליא לשרטט דמויות אמינות, מפורטות, נוגעות ללב. ויש בספר לפחות קטע אחד וירטואוזי ממש: הסיפור עוקב אחרי מהלכיה של הודעה שאמורה לעבור בצינורות הסבוכים של צבא הגנה לישראל. צריך להודיע למישהו שאחד מהוריו הלך במפתיע לעולמו. המעקב אחרי אותו “מירוץ שליחים” צבאי – מהמוקדנית אל “אבנר הגרוש” שרק רוצה לשוב “לדירתו השכורה ברחוב אוסישקין”, וללירון שמשתוקק לעזוב הכול ולהגיע אל “אשתו ההרה וילד שזה עתה נכנס לגן חובה”, נמשכת “לאלמוג שמש בת התשע עשרה, בת היישוב יוקנעם […] שחולמת להיות זמרת למרות הצד”י שהיא מבטאת כסמך”, ממנה – למישהו שמוסר את פרטי הידיעה לקצין שלו, ואז – לקצינת השלישות שעסוקה בהעברת הודעות על חללי צה”ל. ממנה ההודעה עוברת לקצין אחר, שכותב את הפרטים, אבל – לאורך עמוד וחצי – שוקע בפעילויות אחרות, ושוכח לטפל בה, וכן הלאה, עוד ועוד “תחנות” שבהן הודעה חשובה כל כך נתקעת, ואז עוברת, והמתח של הקורא גובר והולך – מתי סוף סוף תגיע הבשורה המרה ליעדה? ומה יעלה בגורלו של מי שיקבל אותה?

בכלל, כל החלק הזה בסיפור מתעד לא רק את הסרבול המגוחך ששורר בארגון ענקי ולא כל כך יעיל כמו צה”ל, אלא את עצם ההנהלות שלו, את האופן שבו שולחים חיילים לקרב בלי שמישהו יודע בדיוק לשם מה, מה המטרה, מדוע לסכן כך חיי אדם, ואיך נראים מגויסי מילואים שנתלשו מחייהם כדי לממש חזון מפוקפק וחסר כל תועלת שהגו הבכירים מהם.

לא אספר יותר על הספר. אהבתי מאוד גם רומן קודם של ערן בר־גיל, על הדבש ועל המוות, וזה, החדש, עולה אפילו עליו. אני מקווה שפשוט תקראו אותו. כדאי לכם! הוא אחד המרגשים ביותר שנחשפתי אליהם בתקופה האחרונה!

את ספרו הראשון של אדם קיי, This is Going to Hurt קראתי ברגשות מעורבים של צחוק וייסורים. קיי תיעד בו את התהליך שהביא לפרישתו מהמקצוע שרכש בעמל רב: רופא גניקולוג. הוא ניצל את הבמה שקיבל כדי למתוח ביקורת על המערכת להכשרת רופאים, כפי שהיא מתנהלת באנגליה, ובכלל. הספר הראשון היה כתב האשמה חריף מאוד כנגד מערכת הבריאות הבריטית: השעות הבלתי נסבלות, המשמרות האינסופיות שרופאים נדרשים להן, וחוסר ההתחשבות המוחלט בצרכים הבסיסיים ביותר של הרופאים.

מאז קנה לעצמו אדם קיי שם עולמי. הספר הראשון עובד לסדרת טלוויזיה מצליחה, שנושאת את שמו, והוא המשיך וכתב עוד שלושה ספרים נוספים, מלבד זה שלפנינו: זה הולך לכאוב בחגים, האנטומיה של קיי, והרפואה המופלאה של קיי.

לא קראתי את השלושה שהופיעו לפני ללא מרשם רופא, אבל שמחתי לשים את ידי גם עליו. כשקראתי אותו תהיתי אם יש עוד סיפורים באמתחתו של אדם קיי, וכמה הוא עוד יוכל להמשיך ולסחוט את הלימון הזה, חייו האישיים, והתהליך שעבר: ההתפכחות שלו וההבנה שהוא גיי (נגעה ללבי מאוד תגובתה של סבתו, כשסיפר לה על כך לראשונה), אחרי שהתאמץ לקיים קשר הטרוסקסואלי, ונשא אישה שאהב אבל לא נמשך אליה, רק משום שאיננה גבר…; הבולימיה שלקה בה; הכורח להיאבק בלחץ של הוריו שיחזור לעסוק ברפואה, גם אם חש שאינו מסוגל לעשות את זה; האונס שעבר, ותוצאותיו הנפשיות המחרידות; הפחדים שלו מבתי חולים בכלל, לא רק כאיש מקצוע, ומרופאים בפרט; החרדות החברתיות שלו; הצורך להחליט אם הוא רוצה להביא ילדים לעולם, ואיך כל זה יכול להיות משמעותי לי כקוראת.

גם בספר שלפנינו משתדל קיי לגייס את כל מה שהוא יודע כדי לומר – שוב – דברים נוקבים על מערכת הבריאות הבריטית.

כך למשל הוא מספר כיצד בתחילת מגיפת הקורונה נפגש עם שר הבריאות (שקרא את ספרו הראשון) והפציר בו לנקוט צעדים: “לא התיימרתי להיות נוסטרדמוס של הווירולוגיה – פשוט הסתכלתי על הנתונים שקיבלתי מחברים, מבני משפחה וקולגות בבתי החולים ובמרפאות בקהילה. לא משהו מורכב במיוחד, אלא שהממשלה משום מה לא הצליחה לעשות אותו בעצמה.” הוא מאשים את הממשלה במותם של עשרות אלפים מתושבי בריטניה, שכן “במקום לעשות (א) – את הדבר הלא נכון או (ב) את הדבר הנכון מוקדם מדי” הם – כך הסביר לשר הבריאות – בחרו באופציה ג’: “לעשות את הדבר הנכון מאוחר מדי”.

אכן, דברים נוקבים. עם זאת, הוא מוצא גם את ההזדמנות והיכולת למצוא במערכת הבריאות הבריטית לא רק פגמים, אלא גם מעלות – וזאת בהשוואה עם מה שקורה בארצות הברית: במהלך ביקור תיירותי במיאמי נפצע קיי אחרי שחבט בחלון זכוכית. בבית החולים שאליו הובל הבין לאשורה את הזוועה שבשיטה הנהוגה בארצות הברית:

“אחרי שבבית החולים רשמו את שמי ואת תאריך הלידה שלי, השאלה הבאה הייתה איך אני עומד לשלם על הטיפול. זאת כנראה שאלה מתקבלת על הדעת. הם בכל זאת מנהלים עסק, גם אם הוא מעט בזוי מבחינה מוסרית. ג’ הודיע להם בשמחה שיש לנו ביטוח נסיעות: הרי אנחנו אנשים בוגרים ואחראים. ואז הוא העביר את השרביט אלי כדי שאתן להם את הפרטים. כולם קיוו שבאותו רגע אני אשלוף את מספר הפוליסה באורח קסם מתוך בגד הים שלי. אבל אני ידעתי רק לומר שהביטוח הוא שירות חינם שקיבלתי דרך הבנק שלי. פקידת הקבלה הסתכלה עלי כאילו הצעתי לשלם לה בתיונים והציעה להעביר בזריזות את כרטיס האשראי שלי ‘ליתר ביטחון’. הביטוח יוכל להחזיר לי את הכסף בהמשך. ג’ ניסה מיד לריב איתי על בסיס האפשרות המוחשית מאוד שאנחנו בעיצומה של צרה גדולה במדינה זרה בלי ביטוח, אבל אני עדיין דיממתי כמויות די דרמטיות של דם ולכן, כדי לדחות את המריבה, עניתי בקול החלוש ביותר שהצלחתי להוציא מעצמי.

כשאתה מטופל בשירות הבריאות הלאומי בבריטניה, כל מה
שצריך בדרך כלל לדאוג לגביו הוא הבעיה שבגינה הגעת לקבל
טיפול, ואולי גם אם יש מנה טבעונית בתפריט בית החולים. כשאתה מטופל באמריקה, יש ממד נוסף של ריגוש: השאלה אם תשרוד, ואם יהיה לך בית לחזור אליו. הרופא שאל אותי אם אני רוצה צילום של היד. בבריטניה זה נוהל קבוע שנועד לוודא שרסיסי זכוכית לא חדרו למפרק – אבל זה היה עולה לי עוד אלף דולר, אז הם היו חייבים לשאול… וגם אם אני רוצה שהפצע ייסגר בדבק כירורגי או בתפרים. דבק ייתן תוצאה קוסמטית טובה יותר, אבל הוא הרבה יותר יקר. הרגשתי כאילו קניתי ספה ועכשיו מנסים לדחוף לי גם ספריי לניקוי רהיטים (הלכתי על האופציה הזולה והשלמתי עם גורל מר שבו לעולם לא אוכל לעבוד כדוגמן כפות ידיים).

גם ברופאים לא קינאתי. להכניס עלות למשוואה בעת השיחה
עם המטופלים זה פשוט לא… הולם, איכשהו, ואני שמח מאוד
שמעולם לא הייתי צריך לעשות את זה במהלך הקריירה הרפואית שלי. על אף הכשלים של שירות הבריאות הלאומי בבריטניה, הדרך ההוגנת ביותר להחליט מי מקבל טיפול היא “כולם”, והדרך הטובה ביותר לטפל בכולם היא “באופן שוויוני”. בארצות הברית, לעומת זאת, טיפול רפואי אינו זכות אלא סחורה שמתמקחים עליה עם חברות ביטוח.”

אכן, מסתבר שמערכת הרפואה בבריטניה טובה – יחסית! – אבל, כותב קיי, “אנחנו עדיין לא יכולים להיות בטוחים ששירות הבריאות הלאומי לא יופרט בעוד חמש שנים, שלא נצלול למערכת ביטוחית לא הוגנת שמיטיבה בעיקר עם הפוליטיקאים לשעבר הישובים בכיסאות הדירקטוריונים של חברות התרופות”.

כל זה מעניין וחשוב.

גם סגנון הכתיבה של אדם קיי משעשע מאוד, ברובו, כפי שאפשר להיווכח מהציטוטים שלעיל.

ועם זאת הרגשתי פה ושם אי נוחות מסוימת, נוכח הצורך הכפייתי שלו לא רק להצחיק כל הזמן, אלא גם לעשות את זה לפעמים בוולגריות. למשל, אללי, הוא מתאר משגל סוער, שבו “חדר לתוך המעי הגס” של הפרטנר שלו, ליתר דיוק – של מי שהיה סטוץ ללילה אחד. או כשהוא מספר: “זמן קצר לפני כן התחלתי לגלח את הביצים. פרוצדורה מלחיצה מאוד גם בשביל מי שליטש את מיומנותו הכירורגית במשך שנים”. אוי. על זה אפשר בהחלט לומר: too much information.

יש עוד כמה בדיחות מפוקפקות מהסוג הזה, אבל למרות זאת, לרוב מדובר בכתיבה בהחלט משעשעת, מרובת פאנצ’ים ושנינויות. בסופו של דבר, קראתי אותו, לרוב, בהנאה ובעניין.

מוסף ספרות ותרבות של עיתון הארץ, 8 בספטמבר 2023

המוטו בספר מה קרה להגר באילת? הוא ציטוט מתוך רוברט גרייבס, המיתוסים היוונים, פסקה 33: “ילדי הים” ובו סיפורה של מדוזה שנאנסה במקדשה של אתונה הזועמת, וזאת הענישה אותה בהפיכתה “למפלצת מכונפת שעיניה לטושות, שיניה ענקיות, לשונה משתרבבת, ציפורניה מתכתיות, תלתליה – נחשים, ומבטה מאבן גברים”.  

שלום לכולן ולכולם, שמי יהלי אגאי, אני בוגרת תיכון טרייה מאוד מתיכון עירוני ד’ שכאן קרוב, ואני בדיוק בתחילת שירות לאומי אזרחי.

הדמוקרטיה הישראלית היא נושא מעורר מחלוקת, יש וויכוח גדול על ההיקף והעומק שלה, אבל יש הסכמה רחבה שבחודשים האחרונים היא בתהליך של צמצום משמעותי על ידי הממשלה אולי הקיצונית והאנטי דמוקרטית ביותר שהייתה פה, וסדרת חוקים שמכונים “ההפיכה המשטרית”. אני רוצה להגיד כמה דברים שאני מקווה שיעוררו קצת את המחשבה שלכם על דמוקרטיה, אבל לא הדמוקרטיה שמוכרים לכם בכל מקום – זאת שמתחילה בקלפי ונגמרת בספה מול החדשות ולפעמים יוצאת לעמוד ברחוב עם דגל ישראל כשנהיה ממש גרוע – הדמוקרטיה שההורים והמורים שלכם, ומסתבר שאפילו משרד החינוך, אולי לא רוצים שתדעו עליה, דמוקרטיה חמקמקה יותר, מאיימת יותר, סקסית יותר, לדעתי לפחות.

אבל קודם אני רוצה לפתוח עם סיפור קצר, מבטיחה שזה קשור. חלקכם בטח זוכרים שכאן בבלוק מפינת אבן גבירול ז’בוטינסקי עד לארלוזרוב, הייתה עד לפני שנתיים בערך שכונה מוזרה של בתים קטנים וישנים כאלה. קראו לה סומייל. סומייל היה כפר ערבי-פלסטיני, ובשנת 1948 בזמן הקרבות הקשים שהתרחשו באזור יפו תושבי הכפר עזבו אותו, יש שיגידו גורשו, יש שיגידו ברחו, אבל העובדה היא שבסוף המלחמה הם מצאו את עצמם פליטים, מחוץ לגבולות של מדינת ישראל, והבתים והאדמות שלהם נגזלו על ידי המדינה. בבתים האלה התיישבו, ובעיקר שוכנו, מהגרים יהודים, רובם ממדינות ערביות. המהגרים האלה גם הם היו פליטים, גם הם ספק ברחו וספק גורשו מבתיהם, ורכושם נגזל על ידי מדינה שלא רצתה בהם. בעשורים הבאים הם יצרו בית חדש בסומייל, אבל אף פעם לא ניתנה להם בעלות על הבתים או על האדמות, ובסופו של דבר עיריית תל אביב וטייקונים שרכשו את הקרקע גירשו אותם וזרקו אותם לרחוב, בהשפלה, ללא פיצוי הולם, בשביל להרוס את הבתים ולבנות במקומם מגדלי יוקרה לעשירים. הסיפור הזה מזכיר את הסיפור של כפר ג’מאסין א-ר’רבי שהפך לשכונת גבעת עמל שהפכה לפארק בבלי, ושל שכונות רבות אחרות, שמצאו גם הן סוף דומה.

זה סיפור די עצוב, אבל מה הפואנטה שלו? בעיניי, החוט שמקשר בין הגירוש הראשון מסומייל ב1948, לגירוש השני שהסתיים ב2021, הוא אותה שאיפה לכבוש, לגרש ולגזול, אותה בחירה בתאוות בצע על פני בני אדם, בעליונות והומוגניות על פני מרקם חיים קיים, ובכוחניות אנטי־דמוקרטית על פני זכויות שוויוניות דמוקרטיות.

בהתחלה הפגיעה הייתה בלא יהודים, אחר כך היא הייתה ביהודים שאינם לבנים או עשירים מספיק, ובסוף הבחירה בהריסת השכונה לטובת בניית מגדלים תורמת ליוקר המחיה בתל אביב ופוגעת בכל התושבים שלה, ובכל מי שרוצה לגור בה ולא יכול להרשות לעצמו.

המהות של מה שאני מנסה להגיד מתמצה במשפט ידוע של לוחם החופש והדמוקרטיה ד”ר מרטין לותר קינג ג’וניור – “אי צדק במקום כלשהו הוא סכנה לצדק בכל מקום שהוא”.

מה שמתחיל כפגיעה נקודתית בדמוקרטיה, התפשרות על עקרונות הצדק והשוויון במקום מסוים, נגד אנשים מסוימים, במוקדם או במאוחר יתפשט, יזלוג לכל פינה וימלא כל חריץ, יגדל למימדים מפלצתיים ויכלה אפילו את מי שיצר אותו.

ההפיכה המשטרית של יריב לוין ושמחה רוטמן נולדה מהשדים שהחברה הישראלית הסתירה בארון, ואנחנו עדות כיום לפרקטיקות דיכוי שהופכות מנחלתם של מיעוטים לבעיה של הציבור כולו, כמו המכתזית והבואש שהשתמשו בהן באופן סדיר לפיזור הפגנות של ערבים, אתיופים, וחרדים, ועכשיו נהיו מראה רגיל למפגין האשכנזי־חילוני הממוצע, כמו אידיאולוגיית העליונות היהודית שפלסטינים ומבקשי מקלט הרגישו על עורם מאז קום המדינה ועכשיו מורגשת בכל אספקט של החיים כאן.

אני שומעת הרבה, בקרב בני הדור המאוד פעיל ומודע פוליטית שלנו, את ההרגשה שההורים שלנו נכשלו. זו אמירה קשה, אבל הסיבה שהיא מהדהדת בקרב רבות מאיתנו היא שיש בה האמת.

אנחנו חשות שההורים שלנו עד עכשיו בחרו להתעלם ממפלצת הדיקטטורה – מראש ממשלה מושחת שמרסק את מערכת המשפט והצדק, מפוליטיקאים מניפולטיביים ששומרים ציבורים שלמים עניים ונבערים כדי שימשיכו להצביע להם, משרים וראשי ערים שמשרתים טייקונים חזיריים ודופקים שוב ושוב את האנשים החלשים ביותר, מהשתקת שיח פוליטי ביקורתי במערכת החינוך, מהפקרת הישובים הערביים, עיירות הפיתוח ושכונות העוני, מבעיטה באנשים קשי יום – בעיקר מזרחים – מהדיור הציבורי אל הרחוב, מההתנחלויות שמפרות את החוק הבינלאומי ושתושביהן מבצעים טרור יהודי משיחי, מגירוש של קהילות פלסטיניות משטחי C, מכיבוש צבאי של עשורים על עם שלם ששם את כולנו במעגל דמים סיוטי שבו כל אחד רוצח ונרצח.

עוול סופו להתפשט – הגרעין התורני שאתמול הצית מהומות בין יהודים לערבים בערים מעורבות היום מסית לאלימות נגד קהילת הלהט”ב, פורום קהלת אחרי שפרסם תוכניות לחיסול הדיור הציבורי עבר לתמוך גם בסירוס מערכת המשפט, מפלגות לגברים בלבד יקדמו בסופו של דבר הדרה פעילה של נשים מהמרחב הציבורי, ופשיסטים מתנחלים שהתחנכו במחוזות הכיבוש האכזרי והעליונות היהודית – כמו בן גביר, סמוטריץ’ ורוטמן – יפיצו בדיוק את אותה עליונות יהודית ממושבי הכנסת.
המציאות היא שרובם המכריע של בני הדורות הקודמים בחרו להפנות את הגב לאירועים המתמשכים האלה. אולי כי הם לא חשבו שהם נוגעים להם, אולי כי יש משהו נוח באדישות.

אני רוצה להאמין שהדור שלנו יהיה שונה, אפילו קצת שונה. אנחנו יוצאות לעולם המבוגרים בזמן תהפוכות מאוד גדולות, ואני רואה בעיניים שלי שרבות מאיתנו לוקחות בהן חלק. אנחנו קוראות, מדברות, מטילות ספק בנרטיבים הרדומים שמפמפמים לנו ממשרד החינוך, והכי חשוב – יוצאות לרחובות וצועקות שאין דבר כזה חצי דמוקרטיה.

לא נסתפק במראית עין של שוויון, בניחוח של זכויות אדם, בהבטחה לעולם לא ממומשת לחופש ביטוי, אנחנו דורשות דמוקרטיה או מרד. בסופו של דבר, ההפיכה המשטרית נולדה מאדישות. מאדישות כלפי אי צדק, כלפי הזעקה של קבוצות מיעוט, מחוסר הנכונות גם של אלו שמכנים את עצמם שמאל להכיר בפריווילגיות שלהם ולהושיט יד של איחוי לציבורים מוחלשים.

החודשים האחרונים היו בשבילי תקופה של התעוררות, ושל צלילה לתוך פעילות אינטנסיבית, ואולי חשוב עוד יותר ללמידה מאנשים שהחוויות והמאבקים שלהם היו שקופים בעיניי קודם לכן, אותה למידה שמשרד החינוך מחשיב מסוכנת מספיק כדי לאסור היום על קיומה בבית הספר, שלא חס וחלילה תצאו מראיית העולם הצרה שיועדה לכם.

אני רוצה לספר לכם שמאז פרוץ המחאות נגד ההפיכה הייתי עמוק עד הצוואר באקטיביזם, ואקטיביזם פוליטי הוא מתיש ומייאש לפעמים, אבל גם מעורר תקווה. אז היום אתכן אני מלאת תקווה שהדור שלנו יחליף את האדישות, הניכור, השבטיות והעלמת העין, בסולידריות, ערבות הדדית, אכפתיות, ודאגה עמוקה לצדק, לחופש, לשוויון ולכל הערכים שעליהם נבנית דמוקרטיה אמיתית לכולן.

חלקו השני של הו! 25, גיליון שנושא את השם “דיאספורה”, מוקדש ליצירות שנכתבו באמריקה, בעברית. 

המסה הפותחת את החלק הזה, “טיפה בתוך הים” מאת שחר פינסקר, שנכתבה באן ארבור, מישיגן, היא כמעט תשובה, או לפחות – הד, לכמה מהתהיות שהעליתי ברשומה על החלק הראשון של הו! 25, זה שהוקדש ליצירות בעברית שנכתבות באירופה.

פינסקר סוקר במסה שלו את תולדות הכתיבה בעברית בעולם, ונראה כי תחושתי שהעברית וישראל קשורות זו בזו בקשר אינהרטי ובל ינותק, מוטעית לדעתו.

קודם כול, הוא מציין כי “השירה והפרוזה האהובות עלי ביותר בעברית המודרנית נכתבו במחצית הראשונה של המאה ה־20 באודסה, ורשה, למברג (לביב), לונדון, וינה, ברלין, פריז וניו יורק”, ומוסיף ש”גם הספרות העכשווית שאני קורא ואוהב בעברית נכתבה רובה ככולה על הקו שבין תל אביב או ירושלים לניו יורק, ברלין, ורשה, פריז, בגדאד או קהיר,” וזאת, לדבריו, “במציאות שבה העברית נמצאת בין שפות שונות.” הוא מצטט את ביאליק שאמר כי “ספרותנו החדשה בתוך כל מה שקדם לה אינה אלא כטיפה בתוך הים”, וטוען כי ביאליק ראה בשירה שלו “חוליה בתוך שרשרת”. 

אכן, “לספרות העברית לא היה מרכז” – (ואני הרי סבורה שישראל היא המרכז הטבעי לספרות העברית…) “ולכן היא לא התאימה למודל של ‘ספרות לאומית’ שיש בה אחידות בין שפה, קולקטיב וטריטוריה לאומית”. (וכיום? כשהמדינה קיימת? כשהיא המקום היחיד בעולם שבו העברית משמשת לכל דבר ועניין? המקום היחיד שבו הכתיבה הספרותית בעברית משקפת את מה שמתרחש סביבה, וגם, אולי, אני רוצה כל כך לקוות, משפיעה על המציאות?)

אכן, כדבריו, “התקיימה ספרות עברית דיאספורית, או ספרות עברית עולמית, כפי שהיה לאורך ההיסטוריה”, אבל – אני תוהה – האומנם אין הבדל בין שפה שמתקיימת רק על הדף, לבין שפה שחיה גם מחוץ לו? 

כדי להדגים את כוחה של הספרות העברית מספר פינסקר אנקדוטה שלפיה סופר עברי צעיר, גרשון שופמן, נעזר בגלויה מצוירת שהדפיס מוציא לאור קטן בעיירה בגליציה: שמו של שופמן היה כתוב עליה, ובהיעדר דרכון, התיר לו שוטר וינאי להיכנס לעיר. זה קרה ב־1913. “זהותו של שופמן כסופר עברי פטרה אותו מהצורך להחזיק בדרכון שהונפק על ידי רשות לאומית ממשלתית,” כותב פינסקר, “‘הדרכון הספרותי’ הוא שאפשר לו להיכנס לווינה, אחד המרכזים החשובים ביותר של מודרניזם אירופי”. 

מרגשת הערכתו של השוטר לספרות שלא הייתה לו שום גישה אליה, והסיפור מעיד בעיני על מעמדה של הספרות בכלל, יותר מאשר על זה של הספרות העברית הדיאספורית…

בהמשך דבריו מצטט פינסקר את שופמן שכתב כי “כל עיקרו של ענין הכתיבה בכלל אינו אלא מין החלפת מכתבים בין אנשים־אחים מעטים מפוזרים ומפורדים על פני תבל, שרובם אינן מכירים זה את זה.” מעניין! האם כוונתו הייתה לכתיבה בכל שפה? אני מניחה שהתכוון רק לכתיבה בעברית, שקוראיה היו מעטים, ואכן, ללא מרכז, ואכן, כפי שפינסקר כותב, “בשפה שלא שימשה אותם כשפת דיבור יומיומית.” וזה שונה מאוד לדעתי מכתיבה שמתחוללת במקום שבו היא כן מרכזית, וכן משמשת כשפת דיבור יומיומית. 

אלא אם הכותב בוחר להגר, ואז העברית שלו היא באמת סוג של “מכתב” שמשוגר ממרחקים.

קל היה לי יותר להבין את אותן יצירות המופיעות בחלק זה של הו! 25, שמבטאות את הריחוק והניתוק, ולא דנות עליו “מבחוץ”. למשל – סיפורה של איילת צברי, “סכינים”, שנכתב בוונקובר, קנדה. הוא מסופר בגוף ראשון. הדוברת, כמו צברי (ואולי זה אינו סיפור אלא ממואר קצרצר? אין לדעת, וזה גם לא חשוב), חיה בוונקובר, לשם נקלעה בעקבות אהוב קנדי, שממנו תיפרד עוד לפני תום הסיפור. היא עובדת במסעדה ופוגשת שם את רוס, שף ופרא אדם ממוצא אינדיאני ואירי, אנטישמי במפגיע, מכור לסמים בעבר ובעתיד. חרף כל אלה, היא מתיידדת אתו. כדי לגבור על הכחשת השואה שהוא מבטא היא מגייסת את הצורך שלו לצדד במקופחים: “למה כל כך קשה לך להאמין שאירופאים לבנים יעשו דבר כזה? תסתכל על ההיסטוריה, על אפריקה, על העבדות, תראה מה קרה לאינדיאנים בצפון אמריקה.” לכך הוא יכול להתחבר… עד כדי כך, שהוא חושף בפניה, ברגע של אינטימיות מיוחדת, את צלב הקרס שקעקע על גופו… בן הזוג שלה מזועזע מהידידות שנרקמה בין הדוברת לבין רוס. היא לא מצליחה להסביר לו שהבוטות של רוס, “חוסר הנימוס, הישירות והמזג החם שלו” מוכרים לה. מזכירים לה את הבית, “מנחמים, אפילו”… כי חרף כל יופיו של המקום הזה, בקנדה, בערבי קיץ חמימים, היא מספרת, “טבלתי את בהונותי במימי המפרץ הקפואים ותהיתי מה אני עושה כאן, בצד השני של העולם, על שפת הים הזה שבכלל לא דומה לים התיכון.”

אבל היא נשארת… בין היתר כי “הזרות הפכה למשחררת, מסעירה”. וכותבת – לנו. בעברית. משם. 

גם הסיפור “אימיגרנט בן־אימיגרנט” מאת אריה דובנוב, שכתב אותו “בוושינגטון הבירה”, עניין אותי מאוד. הוא מעין סיפור אפיסטולרי חד־צדדי, אבל כזה שלא נכתב במכתבים, אלא בהודעות וואצאפ. רעיון מקסים! הדובר, שנושא את שמו של הכותב (ואולי, גם כאן, בעצם מדובר בתיעוד ולא בבדיה? אין לדעת, וגם כאן זה לא באמת חשוב) מתכתב עם סטודנט שלו, “שומע חופשי”, שכותב עבודת סמינר על ברנר. “אתה באמת חושב שיש לחפש ברומן ‘בחורף’ ו’מכאן ומכאן’ רמזים אוטוביוגרפיים?” שואל פרופ’ דובנוב את תלמידו (ממש כמו שאני שאלתי כאן לגבי סיפורו של אריה דובנוב, הכותב…).

מעניין מה שהוא כותב על ברנר ש”בהחלט הבין לנפשם של המהגרים היהודים מרוסיה”, שכן הוא עצמו היה מהגר. מעניין גם הציטוט מדבריו של ברנר, בסיומו של הרומן שכול וכישלון: “בקרוב נסע ונלך. במהרה נסע ונלך.” דובנוב מוסיף אליו שאלה: “האם יוסף חיים, הסופר העברי הדגול, בעצם כופר בקודש הקודשים ומסרב ל’צומוד’?” האם בעצם אינו מזדהה עם “המתיישב הציוני, שכל היום צועק ‘להשתרש, להשתרש!'”?

והנה מסתבר שגם פרופ’ דובנוב עצמו הוא מהגר. בעצם כבר מזמן עבר לארצות הברית, וההתכתבות כולה נערכת בצל (או לאור) החזרה לשם. לישראל, שבה נולד, הגיע לפני שנה רק כמרצה אורח.

דובנוב מספר עד כמה התרגש מהשיר הרוסי שהתלמיד שלו הביא לשיעור האחרון, לפרידה, ומספר שהמוזיקה הזאת נקשרת אצלו לסבו, שהיה חייל בצבא האדום, ונפצע קשה במלחמת העולם השנייה, לאביו, שעלה ארצה, ואהב מאוד מוזיקה רוסית, כי הזכירה לו את אביו, ועכשיו גם לדובנוב, הבן והנכד שהיגר מארצו, כי היא מזכירה לו אותם. 

“כולנו מהגרים, כך או כך…” הוא כותב, ותוהה אם כתיבת מסות “באופן לא ממושמע” היא “שיקוף של מצבו הנפשי של המהגר חסר השורשים.” 

אז כן: הנה לפנינו ספק סיפור, ספק מסה שנכתבה “אחרת”,  או – “באופן לא ממושמע.” הנה לפנינו – מהגר, בן של מהגר, שיודע כי מבחינתו “אמריקה אינה מולדת חלופית”: מן הסתם לעולם לא יֵדַע את שמותיהם של הציפורים והפרחים באמריקה. 

וזאת בעיניו תמצית ההשתייכות. 

גם בעיני.

אז מה, לכתוב בעברית, מרחוק, על הטבע המוכר באמת, זה ששמותיו ידועים? 

בכתיבה על “החלק האירופי” של הו! 25 תהיתי “כמה זר מרגיש אדם שנולד וגדל בקיץ יבש, צהוב וכמוש, כשהוא חי בתוך הירוק העסיסי (היפה להפליא, על כך אין עוררין), שהוא עצמו לא צמח בו?”. סיפורו של אריה דובנוב הותיר לטעמי את השאלה פתוחה.  

ובאשר לשאלת העברית: דובנוב נזכר במבוכה איך, כשגר עדיין בישראל, הטיף פעם מוסר לסטודנטית יוצאת ברית המועצות “בגלל איכות כתיבה ירודה” שהציגה. האם, הוא תוהה בדיעבד, רצה “להיות יותר קדוש מהאפיפיור?” להקפיד על העברית, ולא להתחשב בקשייה של מהגרת? האם זאת הייתה מגננה של מהגר בן מהגר, שלא היה בטוח בעצמו די הצורך? ואיך מהגר בן מהגר מרגיש בשפה שאינה שפת אמו, ושבתוכה הוא חי כיום?

סיפורה של מאיה ערד “יששכר”, שנכתב בסטנפורד, קליפורניה, נוגע בשאלת ההגירה בהומור הדקיק והמלוטש של הסופרת. היא מספרת על “הדוד העני” שלה, שבניגוד לבני המשפחה האחרים היגר לאמריקה, ולא לישראל. על היחס שקיבל מבני הענף הישראלי של המשפחה. ועל מצבה האישי כיום: “היום אני לא מוצאת שום דבר מצחיק בקשיש ערירי” כמו הדוד ההוא, שכן “בסוף אני הדודה מאמריקה […] ולא דודה עשירה.” 

נדב ליניאל ריגש אותי מאוד בסיפורו – או שמא במסה שלו? – “לאהוב מעבר לשפה”, שאותו כתב באן ארבור, מישיגן. 

ליניאל מספר על הקושי לאמץ שפה, תרבות, הלכות חיים (ראשי צבי תלויים על קירות בית ההורים של אהובו… יציאה לציד לילי עם אביו…), ולוותר, במידה מסוימת, על אלה שבתוכם נולד וגדל. ליניאל נסע לארצות הברית כדי לכתוב את הדוקטורט שלו בספרות עברית. הוא עצמו תוהה מדוע “מחוץ לישראל? למה לכתוב דוקטורט מעבר לגבולותיה הברורים, היציבים, הנחרצים, של העברית?” אבל אז מתחיל לחוש שהספרות העברית בעצם “לא כבולה באופן בלעדי לישראל”, שכן יש לה עבר והווה שמתקיימים “מחוץ לארץ ובאירופה, בארצות הברית”. 

ועם זאת – הוא מצר על חוסר היכולת של אהובו האמריקאי לקרוא את יצירותיו בדיוק כפי שהן, לא מתורגמות! העברית שלו, השפה שבה הוא משורר, דווקא היא, מהווה ביניהם מחסום וחציצה שלעולם לא יוכל לסלקם… 

עמר פרידלנדר, שכותב מניו יורק, מתאר את תחושת התלישות שלו: איך נהג להתבונן באקווריום ובו סרטני נזיר, כי “היה בהם משהו שדיבר אליי, שקשור אולי בתלישות או בנדודים, בכך שהם נושאים את ביתם על גבם”. 

כשעבר לבוסטון, הוא כותב, “הרגשתי כאילו יצאתי למסע לקוטב. החורפים היו קפואים וחשוכים, כשהטמפרטורות הרבה מתחת לאפס”. 

לעומת זאת, “כשאני מבקר בתל אביב, שמש לבנה בוערת גבוה בשמים, הבוגונוויליות ועצי היקרנדה פורחים. אני תוהה מדוע בכלל עזבתי.”

תשובה אפשרית, אך מן הסתם חלקית, מופיעה אולי בחלק של הו! 25 המוקדש לישראל, בשיר רב העוצמה שכתב עמוס נוי:

גּ’וּהָר

وحروف الرسالة محيها الشتي (فيروز, “حبیتك بالصیف”. كلمات ولحن: الأخوان رحباني)

ואת אותיות האגרת מחה הגשם (פיירוז, “אהבתיך בקיץ”. מלים ולחן: האחים רחבאני)

גּ’וּהָר לוֹחֵשׁ עַכְשָׁו
בְּפֶה חֲסַר שִׁנַּיִם

בְּעֵינֵינוּ הַגֶּשֶׁם
בְּעֵינֵיכֶם הַקַּיִץ

זֶה לֹא הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ
אֲנַחְנוּ לֹא מְזֻמָּנִים

לַשָּׁוְא הַתְּאֵנִים
מַבְשִׁילוֹת בַּבֻּסְתָּנִים

יוֹם אֶחָד אֵיזֶה יֶלֶד יָהוּדִי
יָזִיז אֶת הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה

וְיִמְצָא אֶת קֻפְסַת הַפַּח
שֶׁל חֶבְרַת הַנֵּפְט “שֶׁל”

וּבָהּ קוּשָׁאנִים עוֹתוֹמָנִים
וּתְעוּדוֹת מַעֲבָר בְּרִיטִיּוֹת

אוּלַי הוּא יַגִּיד לְעַצְמוֹ פֹּה
גָּרָה פַּעַם לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים

אֵיזוֹ מִשְׁפַּחַת עֲרָבִית אַחַת
זֶה הָיָה בִּימֵי הַצַּלְבָּנִים אוֹ הָרוֹמָנִים

לִפְנֵי שֶׁיְּהוֹשֻׁעַ בֵּנָיוּן וּמַתִּתְיָהוּ הׇחַשְׁמְלַּאִי
 הֵבִיסוּ אֶת הָאָדָם הַנֵּאַנְדֶּרְטָלִי הַפִּרְאִי

שֶׁגָּר בִּמְעָרוֹת הַיָרְמוּךְ
וְהָיָה מְלֻכְלָךְ וְנָמוּךְ

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁלָּמַדְנוּ עַל זֶה בְּמַחֲשֶׁבֶת

וְאֶת הָאוֹתִיּוֹת מָחָה הַגֶּשֶׁם

השיר, כך אני חשה, שואל – האם אנחנו באמת שייכים לכאן? (כן, “כאן”. אני כותבת מישראל.)

כי – מי נטע את התאנים שמבשילות לשווא בבוסתנים? מה מייצגים “יְּהוֹשֻׁעַ בֵּנָיוּן וּמַתִּתְיָהוּ הׇחַשְׁמְלַּאִי”? מהי “מַחֲשֶׁבֶת” שאותה “לָּמַדְנוּ”? (מחשבת ישראל, כמובן!)

לא אמשיך ואעשה כאן פרפרזה על השיר. הוא עומד היטב בפני עצמו.

רוב, אם לא כל היצירות שבחלק הישראלי של הגיליון (כולל שלוש הסונטות שלי), אינן נוגעות כמעט בעניין הדיאספורי. אולי כי אינו מעסיק לעומק את מי שכותב כאן, בניגוד ליצירות שהגיעו מאירופה ומאמריקה. 

אני מבקשת להדגיש: ייתכן שמתוך כל אותן יצירות, מאירופה ומאמריקה, בחרתי וליקטתי בשקידה (ובכוונה!) דווקא את הדברים התומכים בהחלטתי החד־משמעית להישאר בישראל, צמודה למקום שבו העברית היא שפת היומיום, שפתם של אהובי, בני המשפחה שלי, חבריי וקוראיי.  

אמנם בשנים האחרונות אני מרגישה רוב הזמן פחות ופחות שייכת, מרגישה זרה, לנוכח הצדדים הבלתי נסבלים של המדינה והחברה שצמחה כאן, ואין צורך לפרט ולמנות. הכול ידוע, למרבה הצער. ובכל זאת, אולי בעטיין של שלוש שנות נעורי שבהן נאלצתי לגור הרחק מכאן, בלונדון, ולא מתוך בחירה, אין לי שום יכולת או רצון לראות את עצמי חיה במקום אחר. אני נשארת כאן. (ולפעמים מרגישה כמעט צורך להצטדק על כך…) 

הו! 25 מרתק ועשיר מאוד בתוכן. התייחסתי כאן ממש רק לחלקים הראשונים של חלקו הראשון.

אפשר לקנות אותו כאן, ובחנויות ספרים נבחרות. או במהדורה דיגיטלית באתר e-vrit.

הַמֵּת הַיָּפֶה כְּבָר הָיָה מָצוּי בְּגַנִּי
פּוֹרֵחַ, שְׁטוּף זְהַב-אוֹר וְרֵיחַ מַיִם
בְּגֹבַהּ גֻּמָּה לְאַגָּס נָח מֵת נֶהְדָּר.
שְׁבִילִים זְרוּיֵי חוֹל רַךְ בָּהִיר
עִטְּרוּ לַדֶּשֶׁא, הַכֹּל רָאִיתִי חָדָשׁ
מֵת מַתָּנָה שָׁם נָח וְחִכָּה לִי.
אָבִיב יָם-תִּיכוֹנִי מֻקְדָּם וְעוֹמֵד
בַּלָּאט, הִסִּיעַ אוֹתִי כְּפַרְפָּר לְאָן
שֶׁכְּאֵב מָתוֹק הִפְצִיעַ כְּמוֹ שַׁחַר.
וְגָהַרְתִּי מֵעַל אֻמְלָלִי הַמַּרְהִיב
הַלָּבָן וְדָמוֹ עִגּוּל יָפֶה בְּיוֹתֵר
לוּחַ לִבּוֹ, צַוָּארוֹ אָהַבְתִּי כָּרֶגַע.
יָכֹלְתִּי לְקוֹנֵן לָשִׁיר לְהַקְפִּיא
מֵת שֶׁלִּי, אֵין שִׁירִים בְּדָמִי
הָאָרֶץ הוֹרִישָׁה שִׁירִים לְמֵת אַחֵר.
תּוֹדָה וּבְכִי מֵתִי שֶׁלִּי יְפֵהפֶה
הַצָּפוּי בְּמוֹ עֵינַי עָמַדְתִּי לִרְאוֹת
אֵיךְ יֹפִי בִּתְנַאי כְּהֶרֶף זְוָעָה.

יונה וולך

יַד אָבִיב בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה… אָדָם מֵקִיץ מִשֵּׁנָה
וְרוֹאֶה: מוּל חַלּוֹנוֹ
עֵץ אַגָּס מְלַבְלֵב.
וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵּב
הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ.

הֵן תָּבִין: לֹא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵּשׁ
עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכָּמַשׁ
בִּנְשִׁיבַת הַסְּתָו הָאַכְזָר –
אִם אָבִיב מְפַיְּסוֹ וּמַגִּישׁ לוֹ, חַיֵּךְ וְהַגֵּשׁ
זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי לְמוֹ חַלּוֹנוֹ מַמָּשׁ!

רחל בלובשטיין

שתי משוררות, שני עצי אגס. אחד מהם “מת נהדר” – פרי שנשר לתוך הגומה, מחכה לה כמעין מתנה. האחר – מלבלב לתוך החלון. פירותיו טרם הבשילו, ויש הבטחה בפריחה.

מות האגס של יונה וולך דומה בעיניה למותו של האחר, הקודם,  אביה שהותיר אותה ילדה יתומה כשנפל בקרב מול הליגיון הירדני ביולי 1948. היא נמשכת אליו כמו פרפר, שאורך חייו, כידוע, נמשך כיממה: קצר “כהרף זוועה”.

גם רחל, כמוה, יודעת עד כמה קצר צפוי להיות יפי הפריחה, היא כבר חושבת על הכמישה הבלתי נמנעת, אבל כרגע, לרגע, כשהקיצה משנתה וראתה את האגס שמציץ לתוך חלונה, היא חשה שהמועקה, שרבצה על לבה כמו הר, התפוררה ונעלמה. האביב מפייס אותה בניחוחו, בחיוכו, והיא לומדת לוותר לרגע על תחושת האבל. 

האם היה באמת לרחל סיכוי להירפא מהכאב, בזכות יופיו של הטבע שמוגש לה, לפתחה?

האם יכלה יונה וולך לקונן ולשיר למת שלה, ובכך “להקפיא” אותו לעד?  

שתי המשוררות כבר מזמן אינן אתנו. רחל הוגלתה, כזכור, מהקיבוץ, כי חלתה, וימיה האחרונים עברו עליה בבדידות ובצער, רחוקה מכל מה שאהבה והוקירה. היא מתה ב־1931, כשהייתה בת ארבעים ואחת. 

יונה וולך מתה ב־1985 כשהייתה בת שלושים ושמונה, כי סירבה לטפל בסרטן השד שבו חלתה.  

שתי נשים שמתו צעירות כל כך, בדמי ימיהן, כמעט כמו הפרפר בשירה של אחת מהן.

אבל השירים שלהן נשארו אתנו. 

בן השמונה ביקש שנקרא את הספר ביחד. הוא עקב אחרי הכתוב בתשומת לב רבה, התעכב על הציורים וביקש להביט בהם שוב.

קודם כול – שם לב לרישומים בדף הפנימי של הכריכה (“פורזץ”, הוא נקרא, הואילה בטובה ליאורה גרוסמן להאיר את עיני) ובתום הקריאה ביקש לעלעל שוב בספר ולהסתכל על כל האיורים.

אבל הכי חשוב: צחק, ועוד איך!

בהתחלה – צחוק מרוסן, מעין צחקוק קטן. ואז – כמה פרצי צחוק של ממש!

“מה דעתך על הספר?” שאלתי אותו, והוא השיב “תכתבי עליו שהוא ממש יפה ומצחיק.”

הסיפור נכד קרטה וסבא סנוקרת מיועד בערך לגילו של בן השמונה. גם ילדים בכיתה א’־בׁׁ’ יוכלו בלי ספק ליהנות ממנו, אבל דומני שהוא מיועד בעיקר, אולי רק, לבנים. יש בו ילד שלומד קרטה ומחליט לשמור על הסבא שלו.

“קרטה־שמרטה”, אומר הסבא, ומסביר לילד ש”לנו היו סתם מכות: פליק וראסיה, זפטה וזץ, ובוקס וסנוקרת”. הילד, סלי, תוהה: “והרבצת את כל המכות האלה?”

סבתא של סלי מספרת לו שכן, סבא היה פעם חזק מאוד. “אם היה לנו פנצ’ר הוא היה מרים את האוטו ביד אחת ומחליף את הגלגל ביד האחרת.”

בן השמונה פוקח זוג עיניים משתוממות.

ופורץ בצחוק כשהסבא מסביר לסלי שלא, “גם סבתא קצת שוכחת. קודם כול, זאת לא הייתה מכונית, אלא משאית. ושנית, לא הרמתי אותה ביד אחת, אלא בשתי אצבעות, ככה.”

מסתכלים על האיור. בצד ימין של הדף רואים איש מרים משאית בשתי אצבעות. הוא מופיע כמחשבה של הסבא המצויר של סלי. בצד שמאל של הדף המאייר, מישל קישקה, מוסיף עוד תוכן ומשמעות: רואים בציור ילד שיושב על ערימה גבוהה של צמיגים, ומחזיק בידיו… משאית צעצוע…

“אהה!” מסביר לי בן השמונה, “אז ככה הוא מרים את זה, בשתי אצבעות…”

שנינו צוחקים.

על הכריכה האחורית כתוב: “כמה חודשים אחרי שהשלים מאיר שלו את הסיפור על סלי וסבא הוא חלה. הוא הספיק לאשר את הסקיצות שהגיש המאייר, אך נפטר לפני שראה את הספר המודפס. ספריו ישארו לנצח חלק מהתרבות העברית”.

אהבתי כל כך את הספר שלו גינת בר, ובכל יום שישי כשאני קוראת את המוסף של ידיעות אחרונות ומגיעה לעמוד האחרון, ליבי נחמץ. מאיר שלו חסר שם כל כך.

והנה, קיבלתי ממנו דרישת שלום אחרונה. ונכדי בן השמונה הכיר אותו לראשונה.

ספר השירים השני של אורית פוטשניק, “פיזיקאית, משוררת, מתרגמת ועורכת שירים”, ככתוב בדש הספר, הוא בעת ובעונה אחת גם ממושטר וגם פרוע.

החזות הממושטרת נובעת מהענותה הקפדנית – לרוב, לא תמיד – של פוטשניק לכתיבה קלאסית, כזאת שמצייתת למשקל קבוע ולחריזה. חלק מהשירים כתובים כסונטות: שיר שיש בו ארבע־עשרה שורות עם חריזה קבועה (פוטשניק בחרה במבנה של הסונטה הפטררקית, שבה סכימת החריזה שונה מזו שבסונטה השייקספירית), ויש בספר גם כמה וילאנלים – צורה מוקפדת מאוד שמאופיינת במבנה קבוע: תשע-עשרה שורות – חמישה בתים שבכל אחד מהם שלוש שורות ובית אחד, האחרון, שבו ארבע שורות. החריזה של כל אחד מחמשת הבתים הראשונים בווינלאנל אחידה (א-ב-א) ויש בשיר גם שני רפרנים, שורות שלמות החוזרות על עצמן במתכונת קבועה.

מתעורר אם כך הרושם שסגנון הכתיבה הנובע מהצייתנות הברורה לצורה יהיה מאופק ואולי אפילו מנומס, אבל, כאמור, בתוך המסגרת הנוקשה פוטשניק מרשה לעצמה להתפרע ממש.

רוב השירים בקובץ, אך לא כולם, מוקדשים לאהבת נשים. באחד היפים שבהם “אקטאון”, משחזרת פוטשניק את הרגע שבו, כשהייתה בת חמש, חשה שמראה של אישה עירומה במלתחה שבבריכה מפלח את נפשה: “הייתי בת חמש והסתתרתי בכניסה / פגע בי חץ, איני ילדה, אני יצור אחר / רגלי כשלו כשלהקת כלבים פראית שוסתה / בי מתוכי, ולא נותר אלא להסתתר”.

אבל לפני שמגיעים אל השיר הזה עוברים את קודמיו, שכרונולוגית מתארים רגעים מאוחרים יותר בחייה של הדוברת. והם כולם אמיצים ונועזים מאוד. פוטשניק אינה מהססת לכתוב על מה שלא מקובל למצוא בשירה: הדם הנשי הניגר: “נפלטנו מזירת הפשע למקלחת, / כי לא נותרה ברירה, למים הקרים. / הדם נשטף מעל גופנו אל מתחת / לרצפה לצינורות הנפערים”, ואפילו – “דחפתי כבר טמפון, וזה לא יעצור / את הדימום שלך מבין רגלי, אבוד לי.” (החריזה בשיר מרהיבה: “אבוד לי”, למשל מתחרז עם “סרט הוליוודי” – אני מאוד אוהבת חריזה כזאת, לכאורה לא מדויקת, אבל משכנעת, מוזיקלית ומתנגנת, והדמיון בין הצלילים השונים־לכאורה מפתיע ומרגש).

דם, כמו גם נוזלי גוף אחרים, מופיע ברבים מהשירים – זיעה, “דבש מבין רגליך”, “המפל השוצף של מרוץ גזרתך / הרכות המשכרת, המתק חשוף”. הם מפורשים, ויש בהם לא רק תשוקה סוערת, אלא גם מפחי נפש, ייסורים, ערגה לא ממומשת “תשוקת זכוכית חדה, לוהטת וחותכת”, “למרות שלא אגע בך לעולם / שפתייך בוערות אל תוך עורי”.

פוטשניק מתארת בנקודות נפרדות שאפשר לחבר אותן את הדרך שעברה בתהליך הגילוי העצמי. כך למשל אחרי השיר “אקטאון” מופיע “סטרייטית”: תיאור התאהבותה הבלתי אפשרית, כנערה, שנתקלת, לראשונה, בחוסר התוחלת ובאובדן התקווה: היא מאוהבת בחברתה הטובה, אבל: “חזרנו אל ביתך, ועל המדרגות / הרגשתי את גופך הולך ומתקשח. / גופך, שעד עכשיו הרשה לי לקוות, / הפך צונן, נוקשה, וכמו מוכת ירח / גמאתי בריצה את כל המדרגות”. אילו ייסורים!

בדרכה אל היכולת לממש אהבה נשית היא גם נקלעת – מרצון – למשגל עם זוג גברים, בשיר “ניו יורק” מתוך המחזור “שלוש ערים”: “הייתם חברים טובים, רציתם רק אותי”, אבל “ברווח בין שניכם רק פחד קר ניצת”. השיר מחורז, מהודק, ממושקל, אבל פראי בתוכנו, ואנחנו חשים עם הדוברת את אותו “מבט גברי דוקר וקר” אשר “סקר את השלל” ואז “הפך בי וחדר, יוקד וחד ואז חדל”, והיא לא מהססת לנקוב במילה המפורשת, כאב: “וכאבי הוטל לצד גופך שכבר נבל”. כמה ייסורים!

פוטשניק אינה מהססת להיות מפורשת ואפילו “חוץ ספרותית”, או סוג של ארס-פואטית.

כך למשל כשהיא מספרת בשיר “כולם מתחשבנים עם אמא” כיצד אמה מגיעה לבקר ושואלת “יצא כבר הו?”, ומשחזרת את רגעי המבוכה: “היא אומרת: קראתי את השירים החדשים שלך”, ומה שבא בעקבות השאלה: “אנחנו שותקות. /  מישהי מושיטה יד / אל השלט. יש חדשות”…

וכך ב”ווילאנל יום שישי”, שבו היא קובלת, ספק בהיתול, ספק בצער, על התעלמותם של מוספי הספרות משיריה:

עָבַר עוֹד יוֹם שִׁשִּׁי וּבַמּוּסָף
אֵין אַף מִלָּה, אֵין זֵכֶר לְבִקֹּרֶת.
הֵם לֹא רָאוּ אוֹתִי – שׁוֹמְרֵי הַסַּף.

בִּצְלִיל אִוְשַׁת דִּפְדּוּף זֶה שׁוּב נֶחְשַׂף,
אֵין שׁוּם סִכּוּי שֶׁמִּישֶׁהוּ יִזְכֹּר אֶת
סִפְרִי שֶׁאֵין לוֹ זֵכֶר בַּמּוּסָף.

וְשׁוּב דְּקִירָה, עֶלְבּוֹן קָטָן נִצְרָב.
עוֹד יוֹם שִׁשִּׁי, זוֹ בִּשְׁבִילִי מָסֹרֶת
הֵם לֹא קוֹרְאִים אוֹתִי – שׁוֹמְרֵי הַסַּף.

עֵינַי סוֹקְרוֹת עוֹד מְבַקֵּר שֶׁעָף
עַל הֲגִיגִים שֶׁל אֵיזֶה בֶּן תִּשְׁחֹרֶת
תּוֹרָן שֶׁשּׁוּב מַלְהִיט אֶת הַמּוּסָף.

בַּהַשָּׁקוֹת אֲנִי עָלֶה נִדָּף,
תּוֹעָה בַּמְּבוֹכִים שֶׁל הַכַּוֶּרֶת.
הֵם לֹא שָׂמִים עָלַי – שׁוֹמְרֵי הַסַּף.

אֲנִי לֹא אֶחֱצֶה כְּבָר אֶת הָרַף,
בְּעֵינֵיהֶם אֲנִי לֹא מְשׁוֹרֶרֶת.
קְמֵלָה כָּל יוֹם שִׁשִּׁי מוּל הַמּוּסָף,
צְמֵאָה לְאַהֲבַת שׁוֹמְרֵי הַסַּף.

השיר הוא ממש “הרמה להנחתה”, והוא מעורר מיד רצון להגיב אליו, לנחם, להבין, להבחין. הבלוג “סופרת ספרים” איננו אמנם אחד מהמוספים הספרותיים שכולנו, כל הכותבות והכותבים, מייחלים להתייחסותם, אבל הנה, אורית, ממקומי הצנוע כאן, קראתי את שירייך וראיתי אותך בהם. היטבת לעשות.

אחד הסיפורים הקצרים המפחידים ביותר שקראתי בזמן האחרון מופיע בפתחו של גיליון 25 של כתב העת הו! (זכיתי לתרום לגיליון שלוש סונטות). על הסיפור המדובר – בהמשך. 

הגיליון מוקדש ל”ספרות דיאספורית”, כלומר – לכתיבה בעברית שמתרחשת כאן ועכשיו, הרחק מגבולות מדינת ישראל. השער הראשון מוקדש לכתיבה בעברית שנכתבת באירופה, השני – לכתיבה בעברית שנכתבת באמריקה, והשלישי – לכתיבה בעברית, בישראל. 

במסה שלו “אני הוא הזר”, המופיעה בגיליון, מעלה משה סקאל את העניין המרכזי שמעוררת כתיבה כזאת: “השאלה היחידה היא שאלת העברית, כי צריך מקום להניח אותה – אבל לא כמו שמניחים גווייה בקבר, אלא כמו שמניחים פרח באגרטל”. כלומר – כך אני מבינה את הדימוי – לא עברית שיש לראות בה ייצור מת, אלא עברית שיש בה יופי, אמנם קטוף מאדמתו, אבל שמור (לכמה זמן? מתי פרח באגרטל נובל?). 

בדברי ההקדמה שלו לגיליון פותח העורך, דורי מנור, ומסביר כי הגיליון שלפנינו הוא “ניסיון ראשון מסוגו להציע את הספרות העברית העכשווית במלוא מגוונה הטריטוריאלי”. הנחת המוצא שלו היא שיש להכיר בזכויות, במעמד, ובחשיבות של כתיבה בעברית, שנעשית בכל מקום שהוא. אדרבא, לדעתו מי שבחרו לחיות מחוץ לישראל נפתחים אל העולם הרחב “דווקא בתקופה של הסתגרות הולכת וגוברת”, והם אלה שיכולים לבחון את העברית “בעיניים פקוחות”.  

כלומר – ישראלים שבוחרים לגור באירופה או באמריקה ממשיכים בעצם להיות ישראלים, מעין נוכחים־נפקדים במציאות הישראלית. הם חלק מ”הכוחות ההומניסטים, הדמוקרטים הנאורים” שנאבקים “על עצם קיומה של ישראל כמדינה מוסרית”. 

ואני תוהה מה הטעם לבחור להגר, ובעצם, ולמעשה – להישאר?

משה סקאל מספר במסה שלו כיצד בתחילת שהותו בברלין, ב־2019, ניהל מפגשי זום עם ישראלים. “הראש היה בישראל, הגוף היה נטוע בברלין. בחוץ ירד גשם במשך רוב הימים בחודש יולי…” כמה זר מרגיש אדם שנולד וגדל בקיץ יבש, צהוב וכמוש, כשהוא חי בתוך הירוק העסיסי (היפה להפליא, על כך אין עוררין), שהוא עצמו לא צמח בו? “ימי החורף היו בעלי מרקם בלתי ידוע, ועוררו תחושה של זרות”, כותב סקאל. האם התחושה הזאת יכולה להתפוגג אחרי כמה שנים של התרגלות? 

אבל, כאמור, הסוגיה המרכזית היא מן הסתם השפה, לאו דווקא הנוף. המסה של סקאל נקראת כאמור במפורש “אני הוא הזר”, והמוקד שלה נוגע בשפה. לא במזג האוויר, לא במראות הנשקפים מחלון הבית. כדי להשתלב בברלין, סקאל משתדל מאוד ללמוד את שפת המקום, ומעיד כי הגרמנית שלו סוף סוף “יודעת לטפס למשלבים גבוהים, במקרה הצורך”, אבל די ברור שגם הוא יודע: הגרמנית לעולם לא תדביק את שפת אמו. לעולם לא יוכל להתבטא, לכתוב, אפילו מן הסתם, לקרוא בגרמנית, באותה קלות ומיומנות כמו בעברית. תמיד יישארו שוליים יתומים בינו ובין השפה. תמיד יישאר אדם עברי ביסודו. 

ומופיע כמובן, שוב ושוב, עניין המקום הפיזי עצמו. אסף לויטין כותב (מברלין) בשיר “השותף הזקן” על מאמציו הנואשים למצוא את המינימום הנחוץ לו לאדם, אחרי שהמשכיר שלו מת: קורת גג סבירה. “כל מה שחסכתי ילך מעכשיו / על דירונת קטנה בהרבה / באזור מחורבן מחוץ למרכז – / זה מה שאני שווה”.

ועם זאת, הכותבים אינם חוסכים מאתנו את הסיבות כבדות המשקל לכך שעזבו את ישראל. כך למשל כותב טל חבר־חיבובסקי (מברלין – פריז), את השיר “פתרון האכזבה”:

אַל תִּישַׁן עֲדַיִן, יָלֶד,
פְּקַח עֵינְךָ בַּחֲשֵׁכָה,
וְהַקְשֵׁב לְשִׁיר הָעֶרֶשׂ שֶׁכָּתַבְתִּי בִּשְׁבִילְךָ.

כָּל שָׁנָה בַּיּוֹם־הֻלֶּדֶת,
מַתָּנוֹת וּמְסִבָּה.
הִנֵּה,
עוֹד מְעַט מַגִיעַ יוֹם הֻלַּדְתְּךָ הַבָּא.

שֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה נֶחְגַּג אַחֶרֶת:
צַו גִיּוּס בִּמְקוֹם עוּגָה
(לֹא צָרִיךְ לִקְרֹעַ זֶרֶת,
רַק לִהְיוֹת קְצָת מִשְֻגָּע).

הִזָּהֵר מֵאִמָּא אַבָּא וּמִמָּה שֶׁהֵם אוֹמְרִים
עַל צָבָא
וְעַל מוֹלֶדֶת
(לֹא עָלֶיךָ הֵם שׁוֹמְרִים).

אַל תֵּלֵךְ לְבֵית־הַסֹּהֵר.
לא צָרִיךְ עוֹד גִּבּוֹרִים.
אוֹהֲבֵיךָ
הֵם אוֹיְבֶיךָ:
הַמּוֹרִים וְהַהוֹרִים.

אַל תֶּלֶךְ לְבֵית־הַסֵּפֶר.
אַל תִּלְמַד עוֹד מִלְחָמָה.
שְׁכַח מֵהַנְצָחַת הָאֵפֶר
וּמִדֶּגֶל הָאֻמָּה.

שִׁיר חִבַּרְתִּי לְאָזְנֶיךָ עִם פִּתְרוֹן הָאַכְזָבָה:
בָּאָה אָרֶץ לְהָרְגֶךָ,
וְהִשְׁכַּמְתָּ לְעָזְבָהּ.

האם אפשר “להתווכח” עם איש שמרגיש צורך להזהיר את הצעיר, להתריע, להפציר בו שיתרחק ממוקד הסכנה? (האם אפשר שלא להיזכר בשירו של חנוך לוין “אבי היקר כשתעמוד על קברי”?) 

והנה עוד “סיבה” לעזוב את ישראל. היא מופיעה בשירה של יעל דין בן עברי, מברלין, “שיר אבל על עורלה”: שבו היא מספרת שלא מלו את בנם. ש”הברחנו אותך מהארץ, / בין גויים, / ילדים ערלים עירומים / רצים בגינות משחקים”, ועוד: “נשאיר אותך שלם, / לא מדמם לאדמה”… אפשר לחוש בעוצמת ההתנגדות שלה לטקס (המזעזע!) של חיתוך בבשרו של תינוק רך. את הרצון שלה להציל את בנה, גם מהאיום שמקובל לשכנע בו הורים, כדי שימסרו את ילדם למילה: “ידענו שאיש לא יראה אותך / במקלחות בצבא”, שהרי הם הבריחו אותו מישראל. ועם זאת היא תוהה בסיומו של השיר, “אם מוטב היה אילו הניחה לבנה “להתפשט, להיתפס” ותוהה אם הצליחה באמת “לשמור עליך מהקללה”. 

גם דורי מנור כותב מברלין בפרק מתוך רומן בכתובים על “העורלה הקדושה”. על “האקט הבלתי הפיך של הסרת העורלה.” המעשה הכמעט בלתי נמנע שנאלצים ישראלים לבצע בילדיהם.   

ברית המילה או הגיוס לצבא ודאי אינם הסיבות היחידות, כנראה שגם לא העיקריות, שבעטיין מהגרים ישראלים. ובכל מקרה, גם מי שמשוכנע שכל אחת מהן מוצדקת, לא יכול  שלא לחוש, למקרא היצירות השונות בגיליון, את חווית התלישות המתמדת שמביעים הכותבים השונים.

יעל וישניצקי־לוי כותבת מוורשה את המסה “יופי אקזוטי” ומספרת איך בארץ שבה נולד אביה היהודי, הקומוניסט, וגורש, בארץ שאליה השתוקק כל ימיו לחזור, אך סורב, היא מתאמצת, ולא מצליחה, להרגיש “בבית”. המבטא הזר שלה מסגיר אותה. מתייגים אותה. היא צוחקת מפולנייה שמכנה אותה “אקזוטית”: “הרי מבחינת המראה נראיתי כמעט כמוה, והעיירה שממנה באה משפחתה נמצאת במרחק נסיעה קצר מאותו הכפר שבו בילינו את חופשת הקיץ”. ובכל זאת… היא לא שייכת, ומרגישה שהיא רוצה “לחזור הביתה”, רק שאינה יודעת “היכן הבית.” 

גם גולי דולב־השילוני, שכתב מברלין, חש תלוש: הוא “עובר ליד שלטים עם סימני אזהרה של מוות שכל השכונה מוצפת בהם כבר שבועות ארוכים” ואפילו לא מנסה “לתרגם בגוגל ולהבין במה דברים אמורים.”

ואיך מרגיש מי שסבתו גורשה מברלין, והוא שב אליה? בסיפור “אווז הבר” מאת רון סגל, שכתב אותו מברלין, הוא מספר על הימים הראשונים שלו בברלין. על הניסיון למצוא שם לעצמו מקום. ללמוד את השפה. וגם, בין היתר, להתמודד עם הידיעה שסבתו, כפי שאמו אומרת לו, “לא שמחה בשבילך. זה פשוט לא משמח אותה שהנכד שלה גר בברלין”, אם כי “היא עזרה לך עם הדרכון”. 

בשיר “הגרמנית הרצוצה שלי, זהו הבית”, כותב אהרון לוין איך כל חייו הוא תר אחרי הפינה בברלין שירגיש בה בבית, ואף על פי ש”זוהי גרמניה של ילדותי, / של משפחתי, / של גזלת אמי” הוא לא מוצא בה את מקומו. 

בשתי התמונות הראשונות מ”מחזה בכתובים” מציג בפנינו איתמר אורלב (בנו של ניצול השואה, הסופר אורי אורלב), שחי בברלין, את העבר המחריד, המבחיל, של גרמנים שבקרבם הוא חי. התמונות מתרחשות בקיץ של שנת 1943, בפולין, במחנה ריכוז. בעצם – בשוליו. מעבר לחומה. ברקע – גינתה המטופחת להפליא של קטי, אשתו של מפקד מחנה הריכוז. ואנחנו עדים לשיחות שהתנהלו בוודאי במקומות האלה, על רקע פכפוך המים המרגיע שנועד, לדבריה של קטי, לעמעמם את הצעקות שמשמיעים מדי פעם “כל החוליגנים שמסתובבים שם בחוץ, ולפעמים גם יריות”. הן, קטי וחברתה  – אורחת שהגיעה לביקור – אינן יודעות לכאורה מאומה על מה שמתרחש מעבר לקיר. הצחנה והעשן? אה, אלה “הפולנים שורפים את הזבל ואת הבהמות המתות שלהם.” אמנם הן מבינות שליער לא כדאי ללכת לטיול, כי יש שם פרטיזנים, אבל סיפור על מישהו ש”לקח לעצמו” מבשלת בירה כי היהודי שהיה בעליה נשלח לדכאו, נשמע להן סביר והגיוני. והיהודים – מובן מאליו שהם נחותים: “את טוענת ברצינות שאם תינוק יהודי היה מתחנך במשפחה ארית הוא היה מתגבר על הגנטיקה שלו?” וכן הלאה, עוד ועוד. 

האם איתמר אורלב, שכתב את הטקסט המזעזע, חושב על הדמויות הללו כשהוא פוגש בברלין, עיר מגוריו, גרמנים זקנים? ומצד שני – מה? הסבים פשעו וחטאו ויש להאשים את צאצאיהם? 

ומצד שלישי – מה עם תחושת הניתוק? החיפוש המתמיד? שפת המקום הזרה שתישאר תמיד, גם אם לא לגמרי, זרה? 

בדעתי עולה דמות התלוש בספרות העברית מתחילת המאה העשרים (אצל סופרים כמו ברדיצ’בסקי, ביאליק, ברנר, ורבים אחרים): הסיפורים על אנשים שנעקרו מהמקום שבו נולדו, ואינם מצליחים להכות שורשים בשום מקום אחר. 

וזה מחזיר אותי לסיפור הראשון, המפחיד, שציינתי אותו כאן, בתחילת דברי: “ארץ עיר”, מאת הילה עמית־עבאס. סיפור עתידני, כביכול, אבל העתיד המדובר בו אינו רחוק כל כך. ואולי הסיפור בעצם לגמרי נבואי. יש בו שתי נשים ישראליות שניצלו ממלחמת החורבן שהתרחשה לפני כמה שנים בישראל. הן גרות בברלין, ומתרפקות על זיכרונות מתל אביב ההרוסה, שהצליחו לנוס ממנה ממש ברגע האחרון, לפני שזה כבר לא התאפשר. 

הן נוהגות לשחק “ארץ עיר”, תמיד רק על חלקים מהמציאות הישראלית. “עיר – באר שבע. רחוב – בר גיורא. חי – ברחש. צומח – ברוש…” וכן הלאה.

ואז מתחוור להן שיש פרטים שהתחילו כבר לשכוח. איך קראו לרחוב מסוים בתל אביב? רחוב שהיה ממש ליד הבית? שעברו בו כל יום, כמה פעמים ביום? למרבה ההשתאות והצער, השם פרח מהזיכרון של שתיהן. האם הוא עוד קיים במפות ישנות של ישראל כפי שהייתה פעם? 

 את שלבי החורבן הן זוכרות היטב: “ביולי שלחו את כולם לעבוד מהבית. כבר לא היה בטוח לצאת לרחובות. גלי רצתה
לנסוע לאימא שלה. עמדנו שלוש שעות במחסום בצומת הרוא”ה. לא היו עלינו תעודות זהות. אף פעם לא הסתובבנו עם תעודת זהות. לא חשבנו על זה. כרטיס האשראי וכרטיסי קופת החולים לא הספיקו להם. נשלחנו חזרה. למחרת ניסינו שוב, אבל עם עלות השחר הפציצו את הכבישים. את כולם: כביש שש, כביש החוף, כביש חיפה־תל אביב הישן. הצפון נותק מהמרכז. אימא של גלי התקשרה אלינו בשיחת וידיאו. היא נראתה עייפה,
מפוחדת. היא הסתגרה בקיבוץ. אמרה שהיא מאמינה שאליהם כל הבלגן הזה לא יגיע…” וכן הלאה.

אללי, האם זה מה שצפוי לנו כאן, לאלה שלא ויתרו, לא מוותרים, נשארים, ומנסים להיאבק על דמותה של המדינה מכאן, לא מה”דיאספורה”? אלה שדבקים בנופים, בריחות, בצלילים המקומיים? אלה שמעדיפים לחיות בתוך העברית שסובבת אותם מכל עבר, כל הזמן, ונאבקים כיום מכאן, בנחישות, כדבריו של דורי מנור בהקדמה, “נגד הריאקציה הלאומנית והגזענית שבשלטון”? חורבן והרס? אז אולי הנשארים באמת טועים? אולי יש לנוס מכאן, ומהר? בהיסטוריה האישית של משפחתי הנחה האיש, הדמות הערטילאית של הסבא שמעולם לא היה לי, לאשתו הסבתא שלא יכולתי להכיר, להישאר במקומה. לא לזוז. אמנם הם גרו ממש בסמוך לגבול, ואילו ברחו, רוב הסיכויים שהיו ניצלים (ואז לא הייתי באה לעולם, כמובן…), אבל, כך הוא אמר לה: “מה שיקרה לכולם יקרה גם לכם”, וצדק. היא ובתה נרצחו באחד ממחנות הריכוז.

אז מה הלקח? בכל זאת – להיתלש? 

הו! 25 מרתק ועשיר מאוד בתוכן. התייחסתי כאן ממש רק לחלקים הראשונים של חלקו הראשון.

אפשר לקנות אותו כאן, ובחנויות ספרים נבחרות. או במהדורה דיגיטלית באתר e-vrit.

קישור לחלק השני של הרשומה, זה שעוסק בכתיבה עברית מאמריקה ומישראל

בספר לפקח ולהעניש: הולדת בית הסוהר, בפרק “משמוע”, מראה מישל פוקו כיצד התגבשו בתי־הספר באירופה במאה ה-18: לא עוד מורה המעניק לכל תלמיד תשומת לב אישית, אלא מערכת ששאבה השראה מבתי־הסוהר והקסרקטינים הצבאיים. בפרק “עינוי” מצטט פוקו תקנון של בתי־סוהר מ-1937 ואת סדר היום הנוקשה שהונהג בהם, אחרי שהמדינה זנחה את העינויים כאמצעי ענישה.

פוקו מראה שסדר יום נוקשה לא פחות נהוג גם בבתי־הספר. הווייתם ותפקודם נועדו להכשיר תלמידים “לעבודה בבתי המלאכה”, לכן מאלפים אותם לצייתנות מופלגת, מרגילים אותם להישמע לאותות ולצלילים, לאי־בטלה, ולניצול מרבי של הזמן, מייעלים את ההוראה ומתכננים ומווסתים את כל פרטיה, ממשטרים את ההתקדמות בלימודים, מארגנים את הכיתות כך שתיווצר ביניהן יריבות כמו־מלחמתית, ומורים לילדים לפקח זה על זה. מטרת האמצעים הללו להכשיר ילדים לקראת עתידם כפועלים, שאפשר למצות את המרב מעבודתם.

למרבה הצער, מרבית שיטות שהתעצבו במאה ה־18 נהוגות גם כיום, גם במערכת החינוך בישראל. דומה שגם כאן ועכשיו לא הרבה השתנה: זמנם של התלמידים מחולק בשרירותיות ובאופן מלאכותי לשעות הוראה שמנותקות זו מזו, במערכת שמשתדלת להיות “יעילה”: מבוגר אחד מקנה ידע לעשרות ילדים או בני נוער, בו־זמנית; הם נאלצים לציית לו, ומתרגלים להישמע לצלצול שמאותת להם מתי עליהם לשבת ומתי הם רשאים לקום ממקומם.

פיליפ קלודל, בספרו שקשוק המפתחות, שבו תיאר את חוויותיו כמורה בבית־סוהר יעץ לקוראיו “התכוננו לכלא. כולם”, כרומז שכל אחד מאתנו עלול, במוקדם או במאוחר, להפוך לאסיר, ובכל זאת, רוב בתי־הספר אינם מתכוונים עוד להכשיר פועלים וודאי שלא אסירים. הגיע אם־כן הזמן לרוויזיה עמוקה בשיטות הנהוגות בהם.

כך נדרשנו לשבת באמצע שנות ה־50. וזאת אני, בכיתה א’: ידיים שלובות לאחור, גב זקוף (וחצי מחברת, שכן לא היה אז תקציב למחברות שלמות…)

אל הספר – הממואר – של דנה אמיר הגעתי בעקבות ציטוט מתוכו, שהופיע בכתבה עיתונאית, או בביקורת עליו, כבר לא זוכרת בדיוק. הריהו:

“בהיותי בת שנתיים נסעו הוריי באחד מערבי שישי למופע מחוץ לעיר, והשאירו אותי ואת אחותי, שהייתה כבת שנה, לבד בבית, כשקו הטלפון פתוח אל דירת השכנים. השכנים, בעצמם זוג צעיר, אמורים היו להאזין מדי פעם לשפופרת הפתוחה ולבדוק שאיננו בוכות. אלא שהקו נותק, השכנים שקעו בעיסוקיהם, וכששבו הורי מצאו את אחותי שכובה בתוך שלולית קיא ואותי מנסה לטפס אליה מן המיטה האחרת, בוכה בכי תמרורים.”

כשקראתי את הקטע הזה ידעתי שאני חייבת לקרוא את הספר כולו. הוא מתאר מציאות שמוכרת לי להחריד – הפרטים הביוגרפיים שלי אמנם שונים, אבל הרעיון דומה: הורים שמשאירים בבית ילדים לבדם (במקרה שלי – רק אותי, ילדה בת שלוש או ארבע), או ילדה קטנה שמנסה לשווא להחליף חיתול לתינוק…  

צדקתי. הוא ראוי מאוד לקריאה. דנה אמיר פורשת בו בדייקנות ובפרוטרוט את הפערים הבלתי נתפשים שמתגלים בדמות של האם, הגיבורה הראשית בסיפור האוטוביוגרפי.

מצד אחד מדובר באם נטולת כל מודעות עצמית. כזאת שרואה בעצמה “אימא אווזה” כדברי שיר הילדים שאהבה לצטט אותו באוזני בנותיה: “הֲתֵדְעוּ מִי אֲנִי? מַלְכַּת הָאֲוָזִים אֲנִי וְאֵלֶּה יְלָדַי, נהגה לשיר לנו, ושרנו גם אנחנו לילדינו כעבור שנים בעקבותיה: כָּל הָאֲוָזִים שְׂמֵחִים, כִּי הוֹלְכִים הֵם יְחֵפִים”, ומצד שני – אישה שמסוגלת לפרוץ בצחוק “שובבי” כשהיא מספרת על מצוקתה של בתה הפעוטה, בת השנתיים (!) שנשארה לבד בבית, בחושך, במשך שעות ארוכות, וניסתה לטפס אל מיטתה של אחותה התינוקת בת השנה כדי לעזור לה. 

אישה שנראית מצד אחד נטולת כל רגישות, ומצד שני – כזאת שהרבתה לתת בסתר, למשל – לתרום אוכל לשכנה ענייה, בלי שזאת תדע מי המושיעה שלה.

האם אפשר בכלל “לסכם” את דמותה של האימא הזאת? להבין אותה? 

נראה שזה מה שדנה אמיר מנסה לעשות לאורך הממואר כולו. מתאמצת להבין. משתדלת לפענח. 

איך אפשר להבין אימא שפוגעת מאוד בבתה? אומרת לה, למשל, ממיטתה חוליה בבית החולים, שחבל שאחותה יצאה לעשן, כי “רציתי שהרופאים יראו שיש לי גם בת יפה.” ומצד שני, על ערש דווי, עשרים שנה אחרי כן, אומרת לה שאילו יכלה “ללדת שוב אחד מארבעתכם, הייתי יולדת אותך”? האם האמירה הזאת באמת יכולה לנחם? האם די בה כדי למחות עלבונות וכאבים?

הבת הכותבת יודעת היטב כי בעיני אמה “אני הייתי המחלה שלה”, שכן התאהבה בנשים, לא, כפי שאמה רצתה בשבילה – בגברים… איך אפשר להשלים עם הידיעה הזאת? 

אמיר תוהה מדוע היא עצמה העדיפה ללדת – ולאמץ – בנים דווקא, ולא בנות: “איך יכולתי לאהוב כך נשים מצד אחד, ולפקפק באפשרות לאהוב בת, את בתי שלי מהצד האחר?” ואז היא מסבירה לעצמה: “אבל זה לב העניין, אהבתי לנשים הייתה קשורה בסיכוי לתיקון. ואילו האמהות האפשרית לבת טמנה בתוכה את הסיכון לחזרת הקלקול.”

אפשר היה לצפות שאמיר תחוש בעיקר טינה וכעס על אמה. ולא היא. היא מתארת למשל איך ליוותה את האם בנאמנות ובמסירות אין קץ, תמיד, ובמיוחד בשלבי חייה האחרונים. הלכה אתה, אחרי ניתוח כריתת השד, לחנות לחזיות המיועדת “לבעלות פרוטזות־שד.” תרגמה למענה מחזור שירים על אישה במצבה. השלימה עם ההאשמה של אמה. לקחה אותה לטיפולי הכימותרפיה, ובעיקר – סלחה לה. 

“במשך שנים ביקשתי למחוק את המילים הקשות שנאמרו בינינו, את מחוות ההיפרדות המגושמות שלנו זו ביחס לזו,” היא כותבת, ונראה שזה קרה. כשאמה הפצירה בה ממיטת חוליה “אני רוצה הביתה”, לא היססה, עטפה אותה בסדין והבריחה אותה בכיסא גלגלים מבית החולים. “כל הדרך צחקקנו כאילו חמקנו זה עתה ממחנה טירונים”, היא מספרת, וגם מתארת איך אמה “קמה לתחייה” במהלך הבריחה, כי “לרגע אחד הפכה המחלה ישות נפרדת ממנה, גורם זר שאפשר להערים עליו ולהשאירו מאחור.”

למרות הכאב, יש אהבה רבה בסיפורה של דנה אמיר: אהבתה אל אמה. עד כדי כך שהיא אומרת לעצמה שאילו הורשה כל אחד מאתנו להשיב לעולם, “ולו לזמן מוגבל, מת אחד, לפי בחירתו”, הייתה בלי ספק בוחרת באמה. 

בעיני זה מה שעשתה בממואר שכתבה: החייתה אותה, ולא לזמן מוגבל. 

אפשר לקנות – תמורת 15 ש”ח, את התרגום שלי (בעריכה של דורי מנור ושל אנה הרמן)
למחזור הסונטות המלא של הסונטות של שייקספיר, באתר e-vrit

מדהים עד כמה תיאור של מאורע היסטורי, משהו שכולנו יודעים עליו לכאורה כל כך הרבה, יכול להיקרא ממש כמו ספר מתח. 

על הכריכה הקדמית של הספר מצוטטת מילה אחת שהופיעה בביקורת בני יורק טיימס: “מרתק!” ואכן, מדובר בספר מרתק, סוחף, עוצר נשימה.

כריס ואלאס עשה כאן מהלך מוצלח במיוחד: הוא יצר עלילה, שלוחות הזמנים שלה הולכים ומתקצרים:  בתחילת הספר אנחנו נמצאים 116 ימים  לפני הרגע הגורלי. הזמן הולך ומואץ ככל שאנחנו מתקדמים אל סופו של הספר. בעמודים האחרונים ההתקדמות בזמן מתבצעת בשעות ואז – בדקות. וכך אנחנו הולכים ומתקרבים במהירות גוברת אל אחד המעשים השנויים ביותר במחלוקת שביצע אי פעם האדם – הטלת פצצת אטום על עיר שחיו בה יותר ממיליון אזרחים. המתח שחשתי היה כה עז עד שלקראת הסוף חשתי לרגע מין תקווה שזה לא יקרה. שזה לא יצליח. שהפצצה תיסוג לאחור. שהירושימה, ועימה אולי בעתיד גם האנושות כולה – לא תיחרב.

ואלאס עשה עוד מהלך ספרותי מחוכם: הוא מספר על מה שהוביל אל הטלת הפצצה מנקודות המבט הפרטיות של אנשים שונים ורבים: למשל – נשיא ארצות הברית, שהיה על האונייה בדרכו חזרה מוועידת פוטסאדם, והורה להטיל את הפצצה רק אחרי שיעזוב את אירופה. אנחנו לומדים להכיר את טרומן מקרוב, את חששותיו, העדפותיו, תקוותיו. מדוע לא רצה בעצם להיות נשיא. מה למשל חש כשנאלץ להתרחק מאשתו ובתו כדי לטפל בעולם. אנחנו קוראים על רוברט אופנהיימר, ראש פרויקט מנהטן שבו פיתחו את הפצצה; על הטייסים שהטיסו את המטוס, וגם על אלה שרק התאמנו אתם, אבל בסופו  דבר לא זכו בכבוד… אנחנו מכירים מקרוב צעירה אמריקנית שהיה לה תפקיד זוטר בפרויקט – לא היה לה כמובן מושג למה היא שותפה. מחשבותיה התמקדו רק בארוס שלה ובצפייה לשובו מהמלחמה באירופה. ועל ילדה יפנית, שלרוע מזלה חזרה להירושימה רק כמה שעות לפני ההפצצה הגורלית. ואלאס מספר לנו גם על עיתונאי שליווה את השלבים האחרונים לפני הטלת הפצצה, על מדינאים שהשתתפו בדיונים אם להטיל אותה, ועל עוד כהנה וכהנה דמויות שונות.

וכך לא קוראים עוד פרק בהיסטוריה, אלא לומדים עליה מתוך סיפורים אישיים! אנחנו עוקבים אחרי געגועיה של הצעירה, לומדים מתי ואיך התארסה לאהובה, כמו גם על ייסוריה של הילדה היפנית שהורחקה מהירושימה כדי להגן עליה, איך התחננה לחזור הביתה ואיך אכן הגיעה רק שעות אחדות לפני שעולמה נבלע בענן הרדיואקטיבי. אנחנו מכירים את אמו של הטייס – אינולה גיי שמה – איך תמכה בבנה, בניגוד לדעתו של בעלה, אביו, שתבע ממנו ללמוד רפואה ולא להתנדב לצבא ולהיות טייס, ואיך החליט לקרוא בשמה למטוס הקטלני ביותר בהיסטוריה של האנושות. בזכות כל הפרטים הקטנים אנחנו מרגישים קרובים אל האנשים הללו, מבינים אותם, את קשייהם, את הפחדים והתקוות, והפרשה כולה מקבלת פן אנושי. 

כמה מוזר, כמה מחריד, לחשוב על הרג של מאות אלפים (ופגיעה גם בדורות הבאים, שממשיכים לסבול מנזקי הקרינה), כעל סיפור אנושי. כמה מזעזע לקרוא שוב על ההתלבטויות של הדרגים הקובעים והמחליטים, ועל ההכרעה המזעזעת שלהם! 

גם בספר שלפנינו, כמו בספרו של מייקל דובס שישה חודשים ב־1945, מתברר שההפצצה על הירושימה לא הייתה מחויבת המציאות. אכן, הטענה המקובלת היא שארצות הברית ביקשה למנוע הרג של מאות אלפי חיילים אמריקניים (וגם של חיילי אויב!), שכן היפנים סירבו להיכנע. אבל גם כריס ואלאס מראה כי יפן כבר הייתה בעצם בשלה להיכנע, אבל לא “בלי תנאים”, כפי שתבעה ארצות הברית. היפנים עמדו על כך שהקיסר ישמור על מעמדו, ולכך ארצות הברית סירבה. זה היה העניין. וכמובן, כפי שעולה גם מספרו של מייקל דובס, עצם ההצלחה בייצור הפצצה, והרצון להוכיח לעולם שאמריקה חזקה מכולן. אכן, הניסוי שהוכיח את יכולותיה נערך במהלך ועידת פוטסדאם וזה היה למעשה השלב הראשון במלחמה הקרה. הפצצה העצימה את ארצות הברית והעניקה לה יתרון עצום (אך, כמובן, זמני!). 

ואלאס מספר על הפתעתו של טרומן מאדישותו לכאורה של סטלין, כשנשיא ארצות הברית סיפר לו על הנשק רב העוצמה שארצו הצליחה לפתח. אבל סטלין לא היה באמת אדיש. הוא פשוט לא הופתע: הייתה לו חפרפרת בתוך פרויקט מנהטן, והוא ידע למעשה פרטים רבים על פצצת האטום. 

מאזן הכוחות הוטה לזמן מה לטובת האמריקנים, אבל הם לא היו היחידים שהשתתפו במירוץ להשגת הפצצה. אכן, מזלו של העולם, כפי שכתב טרומן ביומנו, “שהאנשים של היטלר או של סטלין לא גילו את פצצת האטום,” שכן, הוסיף וכתב, “זה כנראה הדבר הכי נורא שהתגלה אי פעם”. (והמשיך והתנחם: “אבל הוא יכול להביא את מלוא התועלת”). למרות זאת – קשה, גם אחרי שקוראים את הספר שלפנינו – להשלים עם הטלת הפצצה על הירושימה.

כל המעורבים במעשה הבינו וחשו את הזוועה. ואלאס מתאר את למשל הזעזוע של הטייסים שראו מלמעלה איך בלחיצת כפתור הפכו עיר חיה, תוססת, בנויה, לעיי חורבות עולים באש ומדממים. ועם זאת – מספר גם על תחושת הסיפוק שהתעוררה בהם, כי השלימו את המשימה בהצלחה. ואפילו את רגעי הצחוק הקטנים שהיו להם זמן לא רב לפני המעשה: למשל, לפני שהצוות הקטלני המריא לדרכו, צילמו אותם ביחד: “הצלם ביקש מכולם להצטופף”, ואחד מהם “הרגיש נעל של מישהו ננעצת בישבנו. הוא הרים את ראשו וראה את ואן דר קירק [אחד מאנשי הצוות] מחייך. השניים פרצו בצחוק קולני.”

כנראה שכך נראית האנושות: בדרך להרס שיפתח עידן חדש בתולדותיה, מישהו פורץ בצחוק בגלל נעל שננעצה בישבנו. 

תרגמה מאנגלית: דפנה לוי

ובנימה אישית: ב־2003 ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים רומן שכתבתי, שירה והירושימה שמו. הוא מתעד פגיעה מינית במשפחה.

בסופו של הרומן מופיע סיפור קצר שכתבה הדמות המרכזית, שירה שמה, לפני שהתאבדה. (זה לא ספוילר: ידוע על כך ממש מהדפים הראשונים… אגב, בשל חיי המדף הקצרים להדהים של ספרים בישראל, אפשר כיום למצוא אותו בספריות, או באתר מקוון, למשל ב־e-vrit. כאן קישור אליו)

כך נפתח הסיפור ששירה כתבה.

נראה כאילו היא אימצה את הנרטיב המרושע, הלא־מוסרי בעליל, של אביה כלומר – את הדברים שאמר לה פעם, כשהייתה ילדה, ממש לפני שפגע בה: 

“היפאנים קיבלו שתי פצצות אטום על הראש. שתיים, לא אחת. הגרמנים כבר נכנעו לאמריקאים, היטלר כבר התאבד, אבל היפאנים – לא. הם לא הסכימו. הקיסר שלהם היה חזק וחשוב מאוד, אל שאסור לראות את הפנים שלו, בנה של השמש העולה, תושבי הירושימה שהתהלכו  באותו יום בחוץ, גברים בדרך לעבודה, ילדים שאיחרו לבית הספר, נשים טרודות, יום רגיל, בוקר של שיגרה פשוטה, חוצים כביש, נושמים אוויר, הרימו מבט אל השמיים שמטוס אחד קטן חג בהם, ולא נבהלו ממנו. כבר היו להם הפצצות מהאוויר, אזעקות, מבנים של מטוסים רמי מנוע, מנמיכי טוס כדי לכוון היטב את מקום נפילת הפצצות שלהם (זה היה כמעט חמישים שנה לפני עידן ההפצצות הכירורגיות העדינות של בגדד), מה מטוס אחד קטן שחג בשמיים יכול כבר לעשות? אחרי כמה דקות אלה שהיה להם מזל התאדו, בלי שהספיקו לדעת כמה הם גיבורים בעיני הקיסר המתעקש שלהם. האמריקאים זרקו עוד פצצה, על עיר אחרת. ככה זה היה. שתי פצצות אטום על שתי ערים.

ואם הגרמנים והיפאנים היו מנצחים  במלחמה?”

את ההיסטוריה כותבים אמנם המנצחים, אבל שירה הבדיונית שהמצאתי כתבה סיפור שבו חשפה והוציאה לאור את מעשיו של אביה. אני, עופרה, נעזרתי בה, בשירה, כדי לספר את סיפור החיים שלי. 

הסיפור של שירה (ובעצם, כמובן – שלי!) מסתיים כך:

“את שמעת על הפצצות אטום שהאמריקאים הורידו על הירושימה ונגסקי, נכון? מה היה קורה אם הגרמנים והיפאנים היו מנצחים במלחמה, מי היו אז פושעי המלחמה? את מי היו זוכרים? מי היו הטובים? ומי הרעים? מבינה? את שותקת ושותקת ולא אומרת כלום, טוב, לא חשוב עכשיו, הנה, בואי, בואי אלי, ככה, לכאן, מרגישה? מרגישה? זה הכול בשבילך, הכול רק לטובתך – “

ההצדקה להטיל את פצצות האטום על הירושימה ועל נגסקי לא נשארה חד משמעית: היא הולכת ומתערערת. עוד ועוד חוקרים כותבים על מה שקרה וחושפים את האמת.

האם חשיפתה תציל את האנושות מפני עצמה?

“יש לי פרקינסון”, אומרת אלנה, גיבורת הספר אלנה יודעת לאישה שלא פגשה עשרים שנה (ושבעצם לא הכירה אותה גם אז, בפגישתן היחידה). היא אומרת את זה כדי להסביר למכרה הזאת את המגבלות שלה, מדוע היא פוסעת כפופה, מדוע צעדיה מהוססים כל כך, מדוע ראשה נטוי כלפי מטה, והיא מריירת ולא יכולה להפסיק. אבל מיד אחרי שהיא אומרת את המשפט היא מתקנת את עצמה במחשבותיה: “היא תוהה מה פתאום היא אומרת ‘יש לי’ פרקינסון כשלמעשה המשפט לא נכון, שהרי אין לה בעלות על המחלה הזאת, בכלל לא”, וממשיכה ואומרת לעצמה שהיא “לוקה בפרקינסון, היא סובלת מפרקינסון, היא מתעבת את הפרקינסון, אבל אין לה בעלות עליו, כי כל בעלות כרוכה ברצון לאחוז במשהו, להחזיק בו, וזה ממש, אבל ממש, לא המקרה שלה.”

מחלתה של אלנה נראית בתחילת הסיפור כמשהו שנלווה אליה. התמודדות שהיא נאלצת לשאת אתה. אבל בהמשך מסתברת עוצמתה המייסרת של המחלה, שנהפכת למעשה לגיבורה הראשית של הסיפור, לכוח המפעיל של כל המהלכים, לזוועה שמייצרת סופים בלתי נסבלים.

כבר בתחילתו של הרומן מסתבר לנו מה רב הקושי של אלנה, שכן ריטה בתה, שהייתה תמיד לצידה ועזרה לה להתמודד עם הקשיים היומיומיים שהמחלה הערימה עליה, איננה עוד. אלנה מתקשה מאוד בכל פעולה הכי קטנה: אפילו לבלוע את הכדור שמעניק לה פרק זמן קצר שבו היא מצליחה קצת לנוע בכוחות עצמה. אפילו ללכת בבוקר לשירותים, להתיישב, לנגב את עצמה. הכול כרוך במאמצים על אנושיים. אבל את ריטה מצאו זמן קצר לפני תחילת הסיפור בכנסייה, תלויה על חבל, קרוב לחדר הפעמון.

אלנה נחושה בדעתה לגלות מי רצח את בתה. אין לה ספק שבתה לא התאבדה! למרות דעתם של הכומר, ושל החוקר המשטרתי, לה יש הוכחה שהיא בעיניה ניצחת: ביום שריטה מתה ירד גשם זלעפות, וריטה לא העזה להתקרב לכנסייה בשעת סופה. היא פחדה מהברקים, כי חשבה שהם עלולים לפגוע במי שחוסה בתוך הכנסייה.

אבל אלנה לא מעלה בדעתה את מה שאחת הדמויות לא מהססת לומר לה, לקראת סופו של הרומן: אולי ריטה דווקא קיוותה באותו ערב שהברק יכה אותה? אולי תלתה את עצמה כי לא הצליחה ליהרג? 

אבל למה שריטה תבקש את מותה?

כאן נכנסת לתמונה הגיבורה הראשית: המחלה, וכל השלכותיה. הרופא המומחה מסביר לריטה ולאלנה שמצבה הנורא רק יחמיר בעתיד. שהיא תיהפך לתינוקת. 

“לתינוקת?” ריטה זעמה כששמעה את דבריו של הרופא, “תינוק זה יצור חמוד, העור שלו חלק ולבן, והרוק שלו בהיר ושקוף, הגוף שלו הולך ומזדקף עד שיום אחד הוא לומד ללכת, והוא הולך, וצומחות לו שיניים חדשות, לבנות ובריאות…” מה, לעומת זאת, צפוי לאמה? מה צפוי לה, לאלנה? “במקום ללמוד לשלוט בצרכים שלה, היא תתחיל לעשות בתחתונים, במקום להתחיל לדבר, היא תשתתק, במקום להזדקף, היא רק תלך ותתכופף, היא תלך ותתקפל עד שתקרוס, ועלי נגזר להיות עדה לתהליך המוות של הגוף שלה, בלי שהיא עצמה תמות.”

קלאודיה פיינרו מעמתת אותנו כאן, באופן קיצוני, עם האכזריות שבהזדקנות, שמתבטאת בצורה מפורשת ובוטה במיוחד אצל מי שחלו בפרקינסון, אבל בעצם סוף כזה צפוי לכל אחד מאתנו. האם – גם בהתחשב באלטרנטיבה: מוות “בטרם עת” – אנחנו באמת רוצים להמשיך לחיות?

הדמויות השונות בסיפור שלפנינו בוחרות בחירות שונות. יש מי שרוצה לחיות בכל תנאי. ויש מי שמעדיפה לוותר. 

ועוד שאלה מתעוררת: האם יש ערך, בכל מחיר, במתן חיים לתינוק חדש? האם כל לידה ראויה, רצויה ומוצדקת? האם יש מקרים שבהם מוטב בכלל לבלום את החיים בעודם באיבם, להפסיק היריון לא רצוי, ולא להביא לעולם את מי שבעוד זמן נקוב ולא ידוע מראש יתחיל לאט לאט לאבד הכול, עד המוות? 

ELENA SABE Claudia Piñeiro

תרגמה מספרדית: רינת שניידובר

מתוך: מלכת אמבטיה

בספר: מה איכפת לציפור

אורוויל הוא נער בן חמש עשרה שזוכה להפוגה קצרה מהחיים בפנימייה לנערים, שהם מבחינתו סבל מתמשך. בבית הספר יש לכל הדברים “נופך שטני של חוסר ממשות”. הוא חש שנערך שם “מין נסיון קרטוני ליצור זוועה”. הכול דוחה ורע: תפוחי האדמה המוגשים בארוחת הצהריים קמחיים. המבנים שבהם הוא נאלץ למצוא את עצמו נראים הרוסים. בריכת השחייה ריקה והוא יכול לראות בה רק את “העלים המתים שרודפים זה אחר זה.”

אבל הסיפור מתחיל, כאמור, בהפוגה: אביו בא לאסוף אותו לחופשת הקיץ, שבמהלכה יתארחו בבית מלון על גדת התמזה, במחוז סארי. 

אורוויל בודד מאוד. יש לו אמנם אחים בוגרים ממנו, ואבא אמיד, אבל אמו, שאליה היה קשור מאוד, מתה, ואין לו בעצם חברים. מאחיו הבכור, צ’ארלס, הוא פוחד – עד כדי כך שהוא מתפלל לרגע שהאח לא ישוב מטיסת תענוגות שיצא אליה – יש לזכור שהסיפור מתרחש “שנים אחדות לפני פרוץ המלחמה” (הכוונה למלחמת העולם השנייה), וטיסות כאלה התאפשרו רק לעשירים מאוד. עם אחיו האחר הוא מסתדר קצת יותר, אבל בעצם הוא הכי נהנה להיות עם עצמו.

כי אורוויל הוא נער צעיר עז יצרים, שרואה וחש הכול באינטנסיביות עצומה. למעשה, הסיפור כולו נועד לטעמי כדי לשתף אותנו בעוצמות שבהן פועלים כל חושיו של הנער. הוא ער לכל צורה, צבע, טעם, צליל, מגע, ומפעים לחוות את העולם באמצעותו. כל עמוד, כל פסקה, עמוסים בתיאורים שמשקפים את יכולתו המופלאה של הסופר – הוא לא התכחש לכך שכתיבתו אוטוביוגרפית בעיקרה – להבחין בדקויות ולחוש את כל השפע של היופי המגוון, המענג, הנגלה לעיניו, אפו, לשונו ועורו. 

דימויו של הנער (של הסופר…) מקוריים ומעניינים כל כך, ולא משנה על מה הוא מסתכל. אישה “מצמצה בשפתי מפצח האגוזים שלה ואמרה משהו נבזי”; גללים של פרה מזכירים לו “קטיפה או אבן ירקן, או תרד מוקרם”; לפטריות המוגשות לו לשולחן יש זימים מעוכים ש”התפרשו כקרניים ממרכז משותף”, ונראו “כמו קרקפות מצומקות של שיער מזרחי גס”; אפרסק דומה ל”בובת קופידון מצלולואיד” והרוטב של הקינוח נראה כאילו “הבובה נבקעה ועכשיו היא מגירה שלג יפהפה ושושני דם ענקיים”.

אפילו חלומותיו ציוריים להפליא. הוא רואה בהם “יהלומים מוגדלים עד גיחוך”, והם “התנודדו על חוטי זהב ארוכים”. הם דומים גם ל”כדורי רגל אכזריים של קרח נוצץ”, שהולמים בראשו. 

אורוויל רגיש במיוחד לחפצים. הוא זוכר כפיות “יפהפיות מראשית התקופה הוויקטוריאנית שקערותיהן מתולמות כצדפות ועל ידיותיהן סמלי אצולה”, וחושק בהן עד כלות הנשמה. הוא הולך לחנות לממכר עתיקות וקונה לעצמו צלוחית סינית עתיקה ובקבוק בושם שמעוטר בציורי חרקים “יפים מאוד”, כדבריו: החפצים הללו מסבים לו עונג עמוק, פיזי, כמעט הייתי אומרת – פטישיסטי.  

אורוויל, בהיותו נער בן חמש עשרה, מודע מאוד גם לעצמו. לגופו. לקולו שנסדק. לצלליות שמתחת לעיניו. מוטרד מהן – הרי אין לו שליטה עליהן! – לזקן שהתחיל לצמוח. האם כולם רואים? האם להתגלח בחשאי? 

בגדיו מעניינים ומעסיקים אותו מאוד: אילו מכנסיים, חולצה, נעליים, יבטאו כיאות את אישיותו? 

הוא איסטניסט: אחד הדברים שמפריעים לו בבית הספר הוא הקשקשים הלבנים שנושרים על בגדיהם של המורים שלו; מגעיל אותו לחשוב על נגיעה בצ’לו “במקום שבו נלפת בין רגלי הנגן”…

הוא שקוע, בלי להבין זאת, באוטו־ארוטיקה, שתתחלף, כנראה בקרוב, בהומו־ארוטיקה. אבל הוא עדיין לא מודע לתחושותיו, עדיין לא מסוגל להגדיר אותם, להסביר לעצמו מה הוא מרגיש. בינתיים הוא מתענג כמעט עד כאב מחפצים ארוטיים – חגורה מעור גדי שהוא חוגר לגופו ומרגיש שהיא “כמו יד אנושית נוקשה על העור הרגיש שבין ירכיו”.

הוא מתרגש – התרגשות ארוטית בעליל, שאינו מבין מה פשרה – למראה שני נערים וגבר שמפליגים בנהר, עירומים למחצה, שקועים בעצמם, ומשתוקק עד כלות – למה? אין לו מושג…

יחסיו עם אביו הקר והרשמי קשים ולא מספקים. כשהוא נפגש במקרה עם אביו של נער אחר הוא מופתע: “מעולם לא האמין שאבות מסוגלים להפגין כלפי בניהם איזשהו רגש מלבד סובלנות קרירה או מורת רוח”. 

עם אמו הוא חש סוג של הזדהות. למשל – הוא אהב לאפר אותה, לצייר לה את הגבות, ואהב לפשפש בשידות שלה, להתעסק עם הבשמים שלה. יש בו בלבול שגם אותו אינו יודע להגדיר. למשל, כשנופל לידו בחנות שפתון הוא מזדרז לקחת אותו בהיחבא, להסתיר אותו ולהתנסות אתו, להצטבע. הוא לא יודע מה להרגיש כשאיזושהי מכרה מבוגרת מאוד, וכנראה שגם קצת דמנטית, סבורה שהוא בת, ולא בן, מן הסתם יופיו ושיערו הארוך מטעים אותה. הוא חש שאחיו הבכור מעורר בו “תמיד “תחושה שהוא קטן, צעיר, נשי”. כשהוא משחק עם אחד החברים היחידים שיש לו, שניהם מעמידים פנים שהם “גבירות אצילות בנשף”. כשהוא רואה את החזה החשוף של גבר שמן נדמה לו שמדובר בשדיים של נערה יפה, והם, ש”מרקדים ומקפצים להם מתחת לכותנה הלבנה”, מרגשים אותו, במיוחד כש”זכה בהצצות ברורות יותר כשהחולצה הלא מכופתרת נפתחה לרווחה.” ובכל זאת – ברור שהמיניות הלא מודעת שלו ממוקדת בגברים. 

הוא חווה התנסות קצרה של קשר סאדו מזוכיסטי עם גבר לא מוכר. גם כאן אין לו מושג לאן נקלע ומדוע הוא מתרגש כל כך. 

העולם שהוא רואה צבעוני, ססגוני בכל מקום (חוץ מאשר בבית הספר!): “החצץ הוורוד החדש שיווה לשביל מראה וולגרי ויקר משהו; והאור הסתנן ירקרקות מבעד למנהרת העלים הכהים”; “קרפיונים כתומים יפהפיים שחו באגן. אורוויל ראה הבזקים מזנבותיהם ומסנפיריהם מבעד לשטף הגשם הלבן התמידי”; “עצים נרכנו עד פני המים והטילו צל ירוק סמיך”; הגבר קם מהמדורה “ומזג קקאו ורדרד עשיר מהסיר אל הספלים שלהם. הוא הביא גם תפוחי אדמה שנאפו ברמץ הכחול וכלי חימר חום־אדמדם שהתחמם שם”: ממש ציור במילים!

מתרגם הספר, ארז וולק, עושה בו נפלאות, ואחרית הדבר, שמתארת את קורות חייו העגומים של דנטון וולץ’ מרתקת בפני עצמה, כמו גם ההקדמה שכתב ויליאם בורוז ב־1985. 

In Youth is Pleasure, Denton Welch

תרגם מאנגלית: ארז וולק

הו! החדש, מספר 25, ראה אור בימים אלה. יותר מ-400 עמודים של שירה ופרוזה, שעניינם המרכזי המוצהר הוא להציג את הספרות העברית העכשווית מחוץ למדינת ישראל, ובתוכה.

שלושת חלקיו של הגיליון הם: “עברית – אירופה”, “עברית – אמריקה”, וכמובן – “עברית – ישראל”.

שלוש סונטות שכתבתי מופיעות בפרק הישראלי, לצד רבים וטובים.

אפשר לקנות את הו! 25 ישירות כאן, או, כמובן, בחנויות הספרים.

הנה שלוש הסונטות שלי, שמשתתפות בגיליון החדש:

דברי הפתיחה לגיליון, שכתב עורכו, דורי מנור

קישור למאמר המלא

בעיה נושנה היא בכל מנהיגות: האם יש לעשות את הטוב בעיני העם, או את הטוב ביותר לעם; ואם נוהגים על־פי הכלל האחרון, מי קובע מה טוב לעם?

במנהיגות מוחלטת אין בעיה: ממילא המנהיג עושה את הטוב בעיניו, שהרי “הוא העם”. הבעיה נוצרת דווקא בדמוקרטיה, שהיא על־פי הגדרתה שלטון העם, ובעיקר בדמוקרטיות החסרות מסורת ארוכה, או נעדרות חינוך אזרחי ראוי ומקיף לנורמות מקובלות.

[…]

התנאי הראשון לפנייה אל העם בסגנון של דמוקרטיה משכללת, להבדיל ממשקפת, הוא שהשלטון עצמו יהיה שלטון חושב, מתכנן לטווח ארוך, ועם זאת – כדי לא לאבד אף לרגע את צביונו הדמוקרטי – פועל על־פי נורמות שלטוניות תקינות ומחמירות. אפשר לכנות שלטון כזה בשם “שלטון לומד ומלמד”.

[…]

העליתיוּת אינה בשום פנים היפוכה של דמוקרטיה. העליתיוּת היא עצם השאיפה לתקן, לשכלל, לעשות טוב יותר עתה ולעתיד ולכל השנים קדימה, במיסגרת הדמוקרטיה ותוך התייעצות. העליתיות היא, בראש בראשונה, חשיבה. היפוכה הוא חוסר מחשבה, חוסר תיקון, השארת דברים במצב בלתי מוגדר, בילבול ציבורי, חוסר מידע או סילוף מידע – ובהיעדר נורמות מוצקות פירוש הדבר, למעשה, כיבוי־שריפות מתמיד, שהולך ונעשה קשה יותר ויותר ממשבר למשבר.

[…]

על מה יכול, איפוא, השלטון בישראל להישען בבואו להנהיג, איזו דמוקרטיה הוא יכול לקיים, ומה יש בידו מחוץ לסקר?

אצלנו, כידוע, אין חוקה; וזה אחד המצבים שנקלעו אליהם בשל אי־היכולת להגיע להסכם על עקרונות שיהיו מקובלים גם על הדתיים. אין לשלטון בישראל, איפוא, מה שקיים־ועומד לשלטון האמריקני: חוקה ברורה, על כל התיקונים והתקנות שהוכנסו בה במשך שנים של שלטון דמוקרטי.

[…]

העם, בחלקו הגדול, אינו יודע כלל מהן הנורמות הרצויות במשטר המתוקן, ובתי־הספר אינם מלמדים דיים, או שאינם מסוגלים להתמודד עם סוגיות אקטואליות – ונשארים במסגרת הקרה של “העברת שיעורי אזרחות”, ר”ל, לא בכולם מצויים מורים ברמה מספקת לביסוס הנורמות הללו ביסודות חיים וחברה. שמעתי לא־מכבר נער מבית־ספר תיכון (!) האומר במצוקה אמיתית: “איזה ברדק המדינה, כל אחד מדבר מה שבא לו, כל אחד מפגין, הורסים את הדמוקרטיה…”

[…]

המאבק הפוליטי רחוק מכל דיון רעיוני, והפך להיות תחרות פשוטה על קולות.

שולמית הר אבן, “דמוקרטיה: תמונת מצב” ידיעות אחרונות, 12.10.86

תן גרון בריא לצעוק מכאב,
ולב בריא לשברון הלב,
ועיניים בריאות לראות כמה שחור,
ושיניים בריאות שיהיה מה שינשור –

תן לנו בריאות.

תן לנו בריאות לבכות על מה שאין,
ובריאות לקנא, ובריאות להתלונן,
וקצת בריאות לפחדים, לבדידות,
וגם להתייאש תן קצת בריאות –

תן לנו בריאות.

תן שפע בריאות לחלות כמו שצריך,
ועוד טיפת בריאות בשביל היסורים,
ותן לנו בריאות להבין בפשטות
שחיינו לשווא, ולשוא גם נמות –

תן לנו בריאות.

ותן לנו בריאות להבין בפשטות
שחיינו לשווא, ולשווא גם נמות.

מתוך: הגיגולו מקונגו

לכאורה לפנינו “רק” סיפור בלשי: גופתו של רפול, קצין משטרה בעייתי שנראה כי “עבר צד” וחבר אל חבורת הפושעים שבעירו, נמצאה ליד הפילבוקס בשכונת תל גיבורים בחולון. למרבה הצער רק לפני כשבוע נשא לאישה את מירי. כמה עצוב להתאלמן כך! (האומנם? אנחנו לא יכולים שלא לתהות, ככל שהקריאה מתקדמת…)

זמירה, חברתה הטובה של מירי מילדות, היא שוטרת. הן קרובות עד כדי כך, שכבר שנים רבות שהן מכנות זו את זו “זמירי” – חיבור של שני שמותיהן. שתיהן איבדו את הוריהן בנסיבות שונות, שתיהן די בודדות בעולם, והן נאחזות זו בזו באהבה ורעות מופלאות.

מכאן מתחילה העלילה להתגלגל, היא מתרחשת כולה בשכונת ילדותן של “זמירי”, ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, במהלכה, וימים אחדים אחרי שהיא מסתיימת.

אמרנו – ספר מתח, אבל עלילת המתח של אל תקראי לי אום כולתום היא למעשה רק הכיסוי או התירוץ לכתיבה. למעשה מבקש ספרה של יוכי שלח לספר לנו על הרבה יותר מאשר על פענוח של תעלומת רצח: הוא מביא בפנינו את המציאות המסוימת ששלח עצמה נכחה בה כילדה (בדקתי בוויקיפדיה: ב־1967 הייתה הסופרת רק בת שמונה).

שלח מיטיבה מאוד לתאר את הלכי הרוח של אותם ימים, את המתח הרב של תקופת “ההמתנה”, בשבועות שקדמו לשישה ביוני, את החששות והפחדים שהעיקו על הציבור, את התרוממות הרוח, עם “הניצחון” המהיר, בעיקר – עם כיבוש ירושלים (הכותל!), שרבים כל כך נחפזו לבקר מיד כשהתאפשר: “הכותל היה מלא, כל עם ישראל היה שם, אני אומר לך, כולם היו. תראי אחר כך בספר, יש בו גם תמונות של הכותל של פעם”, אומרת אחת הדמויות, זומר, מפקדה של זמירה במשטרה. הוא מזכיר גם את הצער העמוק על הקורבנות, בימים שבהם חגגו את תבוסת האויב: “‘יותר משש מאות הרוגים,’ אמר זומר, ‘אתה מבין מה זה, ביטון, כואב הלב על המשפחות'”, ואת ההבנה שהייתה אז רק למעטים:  שאת מה שכבשנו יש “להחזיר” מיד, שכן – כפי שאומר זומר, אמנם “לפחות שחררנו את הכותל, והירדנים עכשיו אוכלים את הלב על זה שהם נכנסו לכל הבלגן הזה. הזהרנו אותם, לא?”, אבל – “לך תשלוט עכשיו במיליון ערבים, תיתן להם אוכל, עבודה בריאות.. במשטרה הולכים עכשיו לגייס שוטרים חדשים, אלוהים יודע מתי יספיקו להכשיר אותם. מיליון ערבים! אתה מבין מה זה?”

 לא רק במשטרה, גם במקומות אחרים ברור לגברים שלא אמורה להיות לנשים דריסת רגל בקרבתם: “ממתי נשים נכנסות למקום כזה”.

גם את מקום ההתרחשות מיטיבה יוכי שלח לתאר. את חולון ההיא שלה הכרתי. גרתי שם, מעל קולנוע רינה שהיא מזכירה, רק חמש שנים אחרי מלחמת ששת הימים. שדרות קוגל, קפה סבוי, חנות הכלבו הגדולה בכיכר, הפילבוקס, השטחים הלא מיושבים, השכונה עם השבילים המרופטים והטיח המתקלף – את כל אלה אני זוכרת היטב, ויוכי שלח העלתה הכול באוב. 

כשקוראים את הספר מבינים היטב איזה שינוי חל במעמדן של נשים מאז שנות השישים של המאה הקודמת. אנחנו רואים בבירור את מקומה של מירי במשטרה. אמנם היא עברה קורס הכשרה בדיוק כמו כל שוטר אחר, אבל מעמדה נחות להדהים. לא מאפשרים לה להיות נוכחת בדיונים חשובים, אם היא רוצה לשמוע מה קורה היא נאלצת להכין קפה ועוגיות ורק כך היא יכולה להיכנס לחדר שבו מתקיימת הישיבה, אבל גם אז הנוכחים מתייצבים בגבם אליה ככה ש”כולם יוכלו לראות, חוץ ממנה”… כשלוקחים אותה כבר במקרה להשתתף בחקירה – זה נעשה מתוך אילוץ, בגלל המלחמה שפרצה אין בסביבה אף שוטר גבר – מפקדה מסביר שאמנם “העולם כבר התהפך, גם בצבא יש מקפלות מצנחים, ובמשטרה כבר יש שוטרות תנועה, אז למה שאצלנו לא יהיו שוטרות בחקירה?” אבל מוסיף, כמובן מאליו, “כל זמן שזה בשליטה הכול בסדר.” 

קשה במיוחד לקרוא את התיאורים הללו לאור מה שקורה בימים אלה במדינה: ההקצנה הריאקציונית, האנטי ליברלית, והפגיעה בזכויות נשים. למשל – התביעה להפרדה באוטובוסים, המכונה “קווי המהדרין”, או הדרישה מנשים, בשכונות מסוימות, להתלבש “צנוע”.

על הדעת עולה גם תיאורה של פרופסור חנה יבלונקה, שסיפרה בפייסבוק על אירוע קשה ששמעה עליו מיד ראשונה: נהג אוטובוס שסירב להשיב לשאלתה של אישה בת שמונים ושש, שרצתה רק לדעת אם הוא מגיע לרחוב הרצל. “הוא לא ענה. שאלה פעם שנייה – הוא לא ענה. שאלה בשלישית – הוא לא ענה”, ואז, כך סיפרו ליבלונקה בני הזוג, “בעלה התערב ותהה לפשר ההתעלמות. תשובת הנהג היתה לא פחות ממדהימה: ‘אינני עונה לנשים'”. ומוסיפה פרופסור יבלונקה ומסבירה לנו את מה שאי אפשר לקלוט: “הנהג חובש הכיפה משרת ציבור שקצת למעלה ממחציתו נשים מודה שהן שקופות בעיניו.”

ואלה רק שלוש דוגמאות, כמובן.

האם בקרוב נחזור להדרת נשים בכל התחומים? כמו זאת שמתוארת ברומן שלפנינו? האם היא תתקבל (שוב!) בטבעיות, כמובנת מאליה, כחלק מהמציאות?

אל תקרא לי אום כולתום מבקש, בין היתר, להראות שנשים, כמובן מאליו, אינן נופלות מגברים ביכולתן לחשוב, להסיק מסקנות, להערים על הזולת, לנתח בעיות ולפתור אותן. 

פס הקול המלווה את הסיפור הוא זה של הזמרת המצרייה הנודעת, שאנחנו “שומעים” אותה לאורך הקריאה, וציטוטים משיריה בערבית המתורגמים למעננו לעברית, מלבבים ותורמים רבות למסופר.

קריאת הספר מהנה מאוד. 

בשלושת החודשים הראשונים של 1936 היטלר ממשיך לומר לעולם שהוא רוצה שלום.

ב־10 בינואר הוא אומר:

אין אף גרמני אחד השואף למלחמה.

ב־30 בינואר הוא אומר:

בדיוק כפי שתמיד הטפנו לשלום בקרב בני עמנו, כן אנו מבקשים
להיות כוח אוהב שלום בין העמים. ונחזור על כך שוב ושוב ללא לאות.

ב־16 במרץ הוא אומר:

שאיפתי היא שלום.

ב־7 במרץ 1936 היטלר פוקד על שלושת אלפים ושלוש מאות חיילים להיכנס לחבל הריין, אזור בגרמניה הגובל בצרפת. התמרון הזה הוא עוד הפרה בוטה של חוזה ורסאי, המגדיר את האזור כשטח מפורז. נאסר על גרמניה להקים שם מערכת ביצורים ולאמן גייסות. למען הדיוק, אם אפילו חייל אחד חמוש ברובה מאוזר טעון מציב רגל אחת בחבל הריין, זאת הפרה של החוזה.

אף כדור אחד לא נורה באותו יום. התמרון הוא מעין הצגה, הפגנת כוח. היטלר העיר את תשומת לבו של העולם שגרמניה לא תסכים לסבול יותר הגבלות כתוצאה מהחוזה הנוקשה שנכפה עליה. הוא מהמר שלא יהיו השלכות למהלך שלו. ההימור צלח.

בקטע מסוים בספר מתארת רבקה דונר, מחברת הספר אמריקאית בלב ברלין הנאצית כיצד שידורי הרדיו של הבי–בי־סי  “מכניסים את המלחמה ישירות לבתיהם” של המאזינים: “זאת לונדון”, נהג השדר לפתוח, ודונר מוסיפה שהוא “מתחיל בהדגשת המילה ‘זאת'”. אחרי כן נהג השדר להרים את המיקרופון מעל ראשו, “כדי שהמאזינים ישמעו את קולות המלחמה. התפוצצות משסעת את האוויר. הוא מניח את המיקרופון על האדמה. קול צעדים: הלונדונים נכנסים למקלטים. הוא עולה לגג – ” וכן הלאה…

לאורך קריאת הספר חשתי שזה בדיוק מה שדונר עושה אתנו, קוראיה: אמנם היא “משדרת” אלינו בדיעבד, מקץ עשרות שנים, ומספרת לנו על מה שקרה בברלין בסוף שנות השלושים עד אמצע שנות הארבעים, אבל התחושה היא שהיא מכניסה אותנו לשם. ממש לתוך המציאות. אנחנו אתם, עם תושבי ברלין, מאז שהיטלר תפש את השלטון, ועד לתבוסה של גרמניה. רואים אותם, שומעים את הדיבור שלהם, חולקים את מחשבותיהם, הפחד, הגבורה והנחישות הבלתי נתפסת של מי שהחליטו לעשות הכול כדי להתנגד!

הפרקים הראשונים מלווים את המהלכים ההיסטוריים המוכרים – איך היטלר, שהעמיד פנים שהוא חלש ומובל, השתלט על השלטון, בעורמה ובתחכום. אף אחד, גם לא האמריקאים, לא קלט “עד כמה היטלר מסוכן”. כך למשל אפילו עיתון פרו נאצי לעג למיין קאמפף שלו: “מחפשים תושייה ומוצאים רק יהירות, מחפשים חומר מעורר מחשבה וקוצרים שעמום, מחפשים אהבה והתלהבות ומוצאים קלישאות, מחפשים שנאה בריאה ומוצאים עלבונות” כתבו עליו ב־1932. לגלגו על היטלר בקריקטורות, “בשמחה לאיד”. סברו ששפת הדיבור שלו גסה ונמוכה (אפשר כמובן למצוא לכך הדים ברומן של ליון פויכטוונגר, האופרמנים), היטלר “הטיח עלבונות בפוליטיקאים, בקפיטליסטים וביהודים” – סגנון שבדורנו אנחנו שוב עדים לו, למרבה הזוועה (זוכרים את טראמפ הלועג לעיתונאי הנכה, ולא רק לו? ואת נתניהו לועג לנוסבאום, בגלל גבותיו, ולאמנון אברמוביץ’, בגלל צלקותיו ולא רק לשני העיתונאים האלה?).

כשקראתי (שוב!) איך היטלר הבטיח לגרמנים שבזכותו “הגרמנים יקומו על הרגליים, גרמניה תשוב להיות חזקה”, לא יכולתי שלא לחשוב על Make America Great Again של טראמפ (וגם, למרבה הצער, על “להחזיר עטרה ליושנה” מקמפיין הבחירות של ש”ס).

כשקראתי שרבים האמינו כי “הקאנצלר היטלר הוא כלי בידיהם של השמרנים הלאומניים” וש”אפשר שהיטלר מנהל את ישיבות הממשלה, אבל לא הוא מחזיק במושכות”, לא יכולתי שלא להיזכר בדברים שכתב העיתונאי עמית סגל – בנו של מי שהורשע בעבירות של גרימת חבלה חמורה וחברות בארגון טרור ונידון לשלוש שנות מאסר.

עמית סגל דיבר על הסיטואציה שבה ראינו את נתניהו יושב בכנסת, רגע לפני ההצבעה על ביטול עילת הסבירות, ומניח לגלנט ולוין לשוחח ולהתעמת מעל ראשו, ועורר את התחושה שהוא חסר אונים ולא שייך לעניין. סגל כתב כי “במקום שהם רואים תכנון אסטרטגי אני רואה מבוכה ובלבול, במקום שהם רואים הובלה, אני רואה היגררות”.

ומה עלה בדעתי כשקראתי ש”היטלר שאף למוטט את הדמוקרטיה הפרלמנטרית, לבטל את הרייכסטג ולהעניק לעצמו סמכויות דיקטטוריות, אבל את זה אינו אומר לשרים. הוא אומר שהקואליציה הימנית שלהם תחזק את גרמניה”?

וכשקראתי שהיטלר הזהיר ש”אם בוגדים מהשמאל ייקחו את השלטון לידיהם” ישררו אנדרלמוסיה, כאוס ואלימות שהם משליטים ברחובות?

השלבים האחרונים בהשתלטות על גרמניה היו – הכרזת מצב חירום, בעקבות השריפה של הרייכסטג: האשימו בה את היהודים, אבל מן הסתם היטלר עצמו יזם אותה, לצרכיו; איסור על הגרמנים להשתתף בהפגנות ולצעוד במחאה נגד השלטון הנאצי; פיקוח הדוק על מכתבים ועל שיחות טלפון; הרשאה לכוחות הביטחון לפשוט על כל בית בלי צו חיפוש. ולבסוף “הצו הנקרא ‘צו נשיא הרייך להגנת העם והמדינה'”, שהקנה לשלטון הנאצי “את הזכות להשתיק כל התנגדות”. מעורר מחשבות?

גיבורת המעשה שלפנינו היא מילדרד – אמריקאית צעירה ויפהפייה – אין צורך להישען על תיאוריה של המחברת: יש בספר, בעיקר בסופו, תצלומים רבים של הגיבורים! – שנקלעה לברלין, נישאה לגרמני, ארוויד, וביחד אתו הקימה רשת של חתרנים ומרגלים שפעלו כדי לנסות להפיל את השלטון העריץ והרצחני. (אחיו של ארוויד אף השתתף בניסיון ההתנקשות הכושל בחייו של היטלר).

מילדרד, כמו רבים אחרים, הייתה משוכנעת “שהגרמנים יתקוממו נגד הפוליטיקאי המטורף”. כידוע, זה לא קרה. ואז גייסו מילדרד וחבריה את כל המרץ, היצירתיות והעוז, כדי להיאבק בשלטון המטורף.

אבל בהיטלר תמכו, כזכור, בעלי ההון. אפשר לקרוא על כך בהרחבה בספר המרתק סדר היום של אריק ויאר. הכותרת שנתתי לטור שכתבתי על הספר ההוא הייתה – “מי ממשיך ליהנות ממלחמת העולם השנייה?” כן, יש מי שהרוויחו הרבה מאוד מהמלחמה, ומשפחותיהם נשארו בעלות הון, בעקבותיה.

קשה להבין את תעצומות הנפש של מילדרד ובעלה, ושל חבריהם, את הנחישות שלהם לעשות ככל שהיה ביכולתם, ויותר מכך, וקשה להשלים עם סופם המר. כמו אנשי מחתרת “הוורד הלבן” של סופי שול, שגם הם נתפשו (כאן – ציטוט מתוך העלון הראשון שפרסמו בחשאי), הוצאו להורג אחרי שעברו עינויים. אי אפשר שלא לחשוב גם על הספר לבד בברלין של הנס פאלאדה, שם העט של הסופר רודולף דיצן, שכתב על פעילות מחתרתית דומה של בני זוג בברלין (הוא היה אחד מידידיה של מילדרד).

אבל קשה במיוחד להבין שהספר שלפנינו הוא בעצם מעין מסע טיהור שמה של מילדרד, שכן אנשי הממשל האמריקאיים השתכנעו שהיא, כמו חבריה ב”תזמורת האדומה”, כך כונתה המחתרת שלהם, הייתה בעצם מרגלת קומוניסטית, למעשה – “פושעת”! איך ייתכן שהיו מוכנים לקבל את הגרסה שמסר להם אחרי המלחמה הפושע האמיתי, “נאצי נודע לשמצה, חסר מצפון ואופורטוניסט”, האמינו לגרסתו, ולא לעדויות על מעשיה?

איך ייתכן שהנאצי שעינה אותה הצליח לשכנע את הבריטים שהוא יכול לעזור להם עם מידע על הסובייטים, עד כדי כך שהאם־איי 6 ביים את מותו של הפושע, והעניק לו תעודות מזויפות ומשרה כמנהל של בית חרושת לטקסטיל? 

נזכרתי כמובן בורנר פון בראון, מדען הטילים הנאצי שהוברח אחרי המלחמה לארצות הברית, יחד עם עשרות אנשי הצוות שלו, כדי שינהלו את תוכנית הטילים האמריקאית. אפשר לראות על כך בנטפליקס סרט קצר, מזעזע ומרתק “נטפליקס: “ת”ד 1142”: ” (כאן קישור לטור “האם יש בו צדק מאוחר” שכתבתי על הסרט), וגם ברומן המפעים מעוף העורב, שכתבה אן מרי מק’דונלד. 

מרתיח לא פחות לקרוא על מרתה, בתו של מי שהיה שגריר ארצות הברית בברלין בשנים שקדמו לפרוץ המלחמה. את מרתה ואת אביה כבר פגשתי בספר בגן חיות הטרף מאת אריק לארסון. בספר שלפנינו רבקה דונר לועגת למרתה, שהייתה צעירה קלת דעת ופלרטטנית. בשלב מסוים ריגלה הבת אחרי אביה והעבירה לסובייטים ידיעות שמצאה אצלו, בעיקר מכיוון שהייתה מאוהבת בגבר רוסי ששהה זמן מה בברלין – לא היה לה מושג שהוא קצין בצבא האדום, ושהוא נשוי לאחרת – אבל אחרי המלחמה אותה מרתה, שחזרה לארצות הברית, נישאה למיליונר, חייתה ברווחה ובנוחות, הציגה את עצמה כמי שפעלה למען בעלות הברית! 

רבקה דורנר לועגת לה, כאמור, אבל יש פרט שאפילו מחברת הספר שלפנינו לא ידעה כנראה. היא מספרת לנו על הבית הגדול שבו נהג השגריר, אביה של  מרתה, לארח – בין היתר גם את מילדרד. אבל, כך קראנו בספר של אריק לארסון, הבית למעשה הוחרם מבני המשפחה של בנקאי יהודי עשיר, שנאלצו לוותר על כל רכושם, לגור במרתף, ולשמוע משם את האורחים של השגריר שמבלים להם מעל הראש, משתמשים בכלים היקרים ובריהוט המפואר שלהם! דורנר לא מספרת שבשלב מסוים התחילו השגריר, אשתו ובתו, להרגיש מרומים, בשל נוכחותם של היהודים במרתף הבית, והרי האורחים עלולים לראות אותם, בטעות! היא לא מספרת לנו על התחושות של אותם ילדים מיותרים, שנאלצו לחיות בבית ילדותם כדיירים לא קרואים ולא רצויים ולראות אנשים זרים מסתובבים ועושים בו כבשלהם…

מילדרד הייתה כמובן שונה. היא , למשל, נחלצה לעזרתם של כמה יהודים שביקשו לברוח מברלין, כשעוד התאפשר להם לעשות זאת, וכמובן – הקריבה את חייה במאבקה למען החירות ונגד העריצות.

התרגשתי מאוד לקרוא באחרית הדבר שרבקה דונר, מחברת הספר, היא נכדתה של אחת הדמויות המופיעות בו, וגם על האיש בן השמונים ושמונה שמופיע בספר כילד אמריקאי בשם דון. ממש עד פרוץ המלחמה שימש דון כבלדר של מילדרד – הטילו עליו, והוא עשה זאת בנכונות רבה – להעביר מכתבים, וגם, במהלך טיולים בטבע ששימשו להעברת מידע, להזהיר את המבוגרים, אם מתקרבים אליהם אנשים מסוכנים. 

רבקה דונר פגשה אותו ונעזרה גם בו בכתיבת הספר המרתק. תודה לה, ותודה לכל הדמויות הרבות שהיא מתארת, אלה שמלמדות אותנו שיעור באומץ לב מופלא. 

תרגמה מאנגלית: עידית שורר

היום, 6 באוגוסט 2023, ימלאו 78 שנים ליום שבו הטילה ארצות הברית את פצצת האטום הראשונה, על הירושימה, ביפן. 

לאחרונה עלה ב־VOD של Yes הסרט התיעודי “אופנהיימר”, שפורש את קורות חייו של מי שמכונה “אבי הפצצה הגרעינית”. 

הסרט מרתק. הוא מציג, כמובן מאליו, את העמדה המקובלת, שלפיה ארצות הברית נאלצה להטיל את הפצצה – כינויה המזוויע היה “ילד קטן” – על תושביה האזרחיים של הירושימה, מאות אלפי נשים זקנים וטף, כדי לקצר את המלחמה ולמנוע את מותם של רבבות חיילים אמריקניים. אבל מי שקרא את ספרו של מייקל דובס שישה חודשים ב-1945, רוזוולט, סטלין, צ’רציל וטרומן ממלחמת עולם למלחמה קרה כבר יודע שהנרטיב ההוא מאוד לא מדויק. דובס דן, בין היתר, במהלכים שהובילו להטלת הפצצה ובשיקולים שהביאו למעשה.

כפי שאפשר לראות גם בסרט, בשלב שבו נועדו בפוטסדם שלושת מנהיגי העולם, סטלין, צ’רצ’יל וטרומן, כבר ניצחו האמריקנים במרוץ החימוש: הייתה בידיהם פצצת אטום. הניסוי המקדים שערך אופנהיימר עם צוות המדענים שפעל תחתיו הוכיח שהיא פועלת כפי שקיוו. הם לא היו בטוחים בכך: בסרט מספרים לנו שספקותיהם היו רבים כל כך, עד שחששו שמא הפצצה תשרוף את היקום כולו (!), ולמרות זאת לא ויתרו, והמשיכו בתהליך.

גרמניה כבר הובסה. היטלר כבר התאבד. אבל לפי הסרט רוברט אופנהיימר עמד על כך שהפצצה תוטל ישירות על הירושימה, ולא, כפי שהציע מי שהציע, על מקום לא מיושב, ורק כדי שהיפנים יבינו את עוצמתו של כלי הנשק החדש. 

הסרט מצייר את הסתירות בדמותו של אופנהיימר. מצד אחד, כאמור, התעקש על הגרסה שתקטול עשרות אלפי בני אדם (הוא לא ידע מראש כמה ייפגעו. בפועל נהרגו על פי האומדנים – בין 90,000 ל־146,000 בני אדם, ועל כך יש להוסיף כמובן את הפצועים הרבים), מצד שני מעידה בסרט מזכירה שעבדה תחתיו ששמעה אותו ממלמל לעצמו בצער ובכאב משהו על “כל האנשים האלה שימותו…”

מצד אחד היה אופנהיימר בן למשפחה אמידה – אביו היגר מגרמניה, הצליח בעסקים, והיה כל כך עשיר עד שבביתו היו תלויים ציורים של ואן גוך – מצד שני, בשלב מסוים בשנות ה־20, בעקבות המפולת הכלכלית, כשהבין שכמה מהסטודנטים שלו רעבים ללחם תרתי משמע (אחד מהם סיפר לו שהוא ניזון מאוכל לחתולים, יותר מזה ידו לא השיגה), הוא נעשה קומוניסט. אמנם לא הצטרף למפלגה, אבל אהד את עקרונותיה וגם היה מאוהב בחברת המפלגה (אם כי נשא לאישה מישהי אחרת). האהדה הזאת שלו, כפי שאפשר ללמוד מהסרט, עלתה לו ביוקר, כי דווקא אותו, את מי שלמעשה הציל לדעת רבים את ארצות הברית מהמשך המלחמה, הקיא הממסד מתוכו, זמן לא רב אחרי תום מלחמת העולם השנייה. 

עד אז נהנה אופנהיימר מיוקרה רבה ומהצלחה חברתית שהסבה לו נחת. והנה עוד סתירה בדמותו – בעבר חש תמיד אאוטסיידר, מנודה, בעל כישורים חברתיים דלים. והנה, בעקבות הפצצה הגרעינית, זכה לימים קצרים של עדנה ופופולריות. אבל, כאמור, גם אלה היו קצרי מועד, ואת חייו כילה כשהוא מנודה ואכול רגשות אשמה, דווקא בשל הפיתוח שבו גם התגאה כל כך.

בסרט, כך מספרים, גירש אותו טרומן, נשיא ארצות הברית באותה עת, מהחדר הסגלגל, כי אופנהיימר העז לומר משהו על כך שהיפנים נהרגו בגללו. טרומן לא היה מוכן לחלוק את ה”כבוד” המפוקפק של ייסורי המצפון, והגיב בתקיפות – האחריות למעשה היא עלי בלבד. מדהים לחשוב על איזו יוקרה רבו המדען הפיזיקאי והנשיא… 

והרי הפצצה על הירושימה לא הייתה באמת דרושה, והרי, כפי שדובס מראה בספרו, קיסר יפן אותת עוד לפני שהיא הוטלה שהוא מוכן להיכנע, ולכן אין מה לומר עוד על הפצצה שהוטלה גם על נגסקי, אלא רק – שזה היה מופע של רשעות מזוויעה ומטורפת.

לסטלין, טוען דובס, היה חשוב לתקוף את יפן, גם אם פניה לכניעה. הוא רצה להשתלט על סין, ולשם כך היה חייב לסלק את היפנים ממנצ’וריה. הוא הפתיע את היפנים ותקף אותם עם כוח של מיליון חיילים וחצי.

לטרומן היה חשוב להוכיח לסטלין שהכף הוטתה לטובת ארצות הברית, כי יש לה עכשיו נשק רב עוצמה, והיא מעתה המעצמה החזקה ביותר בעולם.

את המחיר לכל השיקולים הללו שילמו אזרחים יפנים. 

למעשה – האנושות כולה ממשיכה לשלם את המחיר. 

הנה סרטון יוטיוב שיצר האמן היפני איסאו השימוטו. הוא מראה עד כמה הולכים ומתרבים מאז 1945 ועד 1998. הניסויים הגרעיניים בעולם. כל ניסוי כזה מופיע על מפת העולם באופן גרפי. המפה הזאת מבעיתה. 

רוברט אופנהיימר חש, כאמור, אשמה על חלקו בזוועה. עם זאת הודה בערוב ימיו שאילו הוטלה עליו שוב המשימה, היה נוהג באותו אופן. 

ישנן רק ארבע דרכים שבהן קבוצה שלטת עשויה לאבד
את שלטונה. כוח חיצוני עשוי לכבוש אותה; או שהיא
שולטת בחוסר יעילות כזה שמעורר את ההמונים להתמרד;
או שהקבוצה השלטת מאפשרת לקבוצת ביניים חזקה
וממורמרת להיווצר; או שהיא מאבדת את ביטחונה העצמי
ואת נכונותה לשלוט.

הסיבות הללו אינן פועלות במנותק זו מזו, ובדרך כלל כל הארבע קיימות במידה מסוימת.

מעמד שולט שיצליח להישמר מפני כל האפשרויות הללו
ימשיך לשלוט לצמיתות. בסופו של דבר, הגורם המכריע
הוא הגישה המחשבתית של המעמד השולט בעצמו.

הפרולטרים אינם מציבים כל איום. אם נניח להם לנפשם הם ימשיכו מדור לדור וממאה למאה, יעבדו, יתרבו וימותו, לא רק לי כל דחף להתמרד, אלא גם בלי יכולת לתפוס שהעולם עשוי להיות שונה ממה שהוא. רק אם התקדמות הטכניקה התעשייתית תחייב להעניק להם השכלה גבוהה יותר, יהיה חשש שהם ייעשו מסוכנים. 

קישור למאמר ב־TheMarker

גב הספר מבטיח תעלומה, ש”מונחת לפתחו של כל קורא וקורא”, ומתרה: מאחר שאין בלש ” – לא איש משטרה ולא בלש פרטי – מלאכת הזיהוי מוטלת עליכם, הקוראים”.

אבל מדובר בהבטחה שלא תקוים, ובהתראת שווא: יש בספר גופת שרופה אחת, שמופיעה ממש בתחילתו, וזיהויה ודאי, ותהיה אולי גופה נוספת, היא תופיע, אם בכלל, אחרי שהופכים את הדף האחרון, והספר נגמר.

אבל גם בהיעדר תעלומה, וכשאין באמת צורך בשום בלש, גופת גבר בלתי מזוהה הוא רומן שמצטרף להישיגיו הקודמים של אחד מגדולי הסופרים הישראלים החיים כיום בינינו.

בספרו החדש של יובל שמעוני יש כמה הדים לספרים קודמים שלו. למשל – לראשון שבהם, מעוף היונה, שגם בו ערך שמעוני ניסוי ספרותי חדשני ומעניין: שם סיפר במקביל שני סיפורים שונים, שמתרחשים בתוך פרק־זמן קצר בחייהם של שלושה אנשים. שני הסיפורים מופיעים בספר לסירוגין, עמוד לצד עמוד.

בגופת גבר בלתי מזוהה מלווים את הסיפור העיקרי, המחולק בין דמויות שונות, דיאלוגים של דמויות אחרות, שכתובים בראש העמוד ונמשכים מדף אל דף. עיקרו של הסיפור העיקרי מתרחש בפאב תל אביבי, והדיאלוגים המלווים את רמי, ליאת, נדב, מרוואן ורפיק הם רעש הרקע שנשמע בפאב: שיחותיהם של הנוכחים. למען האמת, קשה לעקוב אחרי הסיפור הנוסף, שכן יש לחלק את הקשב בינו לבין הסיפור העיקרי, וזה כנראה האפקט שאותו ביקש שמעוני ליצור: פוליפוניה שלאו דווקא יוצרת קונטרפונקט הרמוני, אלא מעוררת אי נוחות, כמו זאת שחשים אנשים בעלי רגישות חושית מוגברת במקומות שבהם הצלילים הרבים נעשים צורמים ומקשים על הריכוז.

עוד מבקש שמעוני, ב”תרגיל” הספרותי שלו, להראות את מה שסיפר לנו המשורר האנגלי ו”ה אודן בשירו Musée des Beaux Arts. אודן מתאר את האגביות שבה מתרחשים אירועים חשובים מאוד, אפילו קוסמיים – לידתו של ישו, למשל – ובה בעת, במרכז “הבמה” (כמו גם ב”רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים” של תום סטופארד) האחרים שנמצאים במקום עסוקים בענייניהם, ואין להם מושג, וגם לא אכפת להם. איקרוס נופל מהשמים, מישהו עובר עינויים, ישו נולד, אבל – ילדים ממשיכים להחליק על הקרח באגם הקפוא, סוס ממשיך לגרד את אחוריו על גזע עץ, איכר חורש ממשיך במלאכתו, אפילו השמש ממשיכה סתם כך לזרוח…

אצל שמעוני קורים דברים מחרידים, ובה בעת “הזוג בבליינדט עוד לא הלך כי חיכה לחשבון, ושתי הנשים עוד היו שקועות בשיחה שלהן, כאילו לא קרה כלום במרחק מטר מהן”.

הדהוד אחר לכתביו הקודמים של שמעוני הוא – לרומן הגאוני שלו, קו המלח (שעולה על הספר החדש בהרבה דרגות). בקו המלח יצר הסופר, בכישרון מפעים ויוצא דופן, מיתוסים, ונגע בשאלה – מהי בעצם דת, איך היא נוצרת ולמה היא גורמת. בספר שלפנינו יש דמות אחת שעסוקה גם היא כל הזמן בסוגיית האמונה הדתית. זוהי דמותו של רמי, צעיר חיפאי שהגיע לתל אביב בעל כורחו, למעשה – סולק מביתו בעקבות מעשה נורא שנכפה עליו. רמי מוצג בסיפור כמי שמוגדר – ביופימיזם המקובל – “בעל צרכים מיוחדים”, ופעם נהגו לכנות אנשים כמוהו במילה “מפגר”.

כמו השוטה במחזותיו שייקספיר, שהוא תמיד דמות עתירת תובנות והוא היחיד לפעמים שרואה את המציאות כמות שהיא ומגיב אליה בשנינות ובדייקנות מושחזת, גם רמי מבטא את המחשבות הכי פילוסופיות ברומן.

הוא גם היחיד שמדבר אלינו בגוף ראשון: את כל האחרים אנחנו מקבלים “מבחוץ”, רק רמי מספר לנו מה עובר עליו, מה הוא מרגיש וחושב, ישירות מתוך פיו.

שמעוני הוא סופר שאינו חושש להביט אל תוך קרביה של הזוועה הכי נוראה, ולתאר את פרטיה. בקו המלח הוא עשה את זה כמה פעמים, והיו שם עמודים שקראתי אותם כמהופנטת מרוב אימה בלתי נסבלת, שאי אפשר להניח אותה, ואי אפשר לנוס מפניה.

בניגוד לסופר כמו אנדריי פלטונוב, שבהגיעו לזוועה בלתי נתפסת, כמו בסיפורו “הסכרים של יֶפִּיפָּאן”, בספר בעולם נהדר ואכזר, יובל שמעוני אינו משתתק. הוא אינו אומר לקוראיו – כאן תשתמשו בדמיונכם, ותתמלאו בחלחלה דווקא בשל הצורך למלא את החסר בכוחות עצמכם.

מעטים הסופרים, ויובל שמעוני נמנה עמם, שמסוגלים לתאר באפקטיביות את כל פרטיה של התעללות, ולהשאיר אותנו לא רק מזועזעים וחנוקים, אלא גם – חושבים על המשמעויות של מה שקראנו זה עתה, על הגורמים ובעיקר על ההשלכות של המעשים המתוארים, ומה הן אומרות עלינו, הקוראים עברית, החיים בישראל, השותפים, בדרכנו, למה ששמעוני מביא בפנינו כעדות וכקריאת אזהרה, ואולי בעצם כמעין זעקה של ייאוש מוחלט.

שמעוני מספר לנו על סוגים שונים של סבל וייאוש שמתהלכים בינינו: צעיר ערבי שמנסה רק להתפרנס ביושר, האם יאפשרו לו? פליט סודני שמנסה להגן על חייו ועל חיי בת הדוד שלו שעברה עינויי תופת, האם יצליח? פוסט טראומה של צעיר ישראלי ששירת בצבא והיה עד למה שאף אחד מאתנו לא רוצה לדעת, האם אפשר בכלל לחוס על אדם כמוהו, להשתתף בצערם של העומדים מנגד? האם הוא ראוי לחמלה שלנו? האם יש ערך לצער ולסבל שהזיכרונות מסבים לו? ואנחנו פוגשים, כמובן, כל הזמן, את רמי האומלל, הפילוסוף, האבוד…

גופת גבר בלתי מזוהה הוא ספר חשוב שמשמעויותיו והשאלות שהוא מעורר ממשיכות להדהד עוד זמן רב אחרי שגומרים לקרוא אותו.

הדעת נותנת כי ספר שעוסק באדריכלות ובקשר שלה לסיפור החיים המקצועיים של האדריכלית שכתבה אותו יהיה קודם כול נאה ומושך את העין.

אכן, ספרה של תמר בנימיני המסע הביתה – אדריכלות חוצה קירות כזה: אסתטי מאוד, ונעים בצורתו: מסוג הספרים שמזמינים להניח על השולחן בסלון, או מוטב – בחדר הקבלה במשרד, כדי שאורחים או לקוחות יעלעלו בו.

בספר מספרת לנו בנימיני על עצמה כאדריכלית: מדוע וכיצד רכשה את המקצוע ומה האני מאמין שלה. כל אלה מלווים בסיפורים קצרים או אנקדוטות מעבודתה. למשל – המקרים שבהם מצאה את הדרך לפשר בין מאווים שונים של בני זוג: האישה רוצה קווים מעוגלים כמו באדריכלות המזרחית, הגבר לא מוכן להתפשר: הוא מוכן רק לגג רעפים. איך מוצאים את המכנה המשותף בין בני הזוג (ובין התפיסות שלה כמתכננת?). את התוצאה, שהשביעה את רצון כל הצדדים, צילמה בנימיני והיא מוצגת בפנינו. או: התהייה שלה איך להיענות לדרישתו של הלקוח, שמבקש “קוביית בטון שתי קומות”, כשרגע לפני כן הסבירה שזה הסגנון שהכי לא מקובל עליה? או – מה עושים עם אישה שמבקשת לאפשר לבנה ולמשפחתו לגור בקומה שתבנה מעל ביתה הקטן והצפוף מדי? איך לשכנע אותה שמוטב לה לוותר על הרעיון?

מכל סיפור אפשר להסיק מסקנות או להפיק לקחים. למשל – שלפעמים, כמו בסיפור האחרון, מוטב לוותר על פרויקט, גם אם מפסידים כסף. למשל – שלא תמיד צריך להיכנס לקונפליקטים. היא מדגימה זאת באמצעות משל: קבלן שפישל בעבודתו ונראה לה מסוכן בעקשנותו התוקפנית משול בעיניה לחתול שנתקע על עץ גבוה, והיא צריכה להוריד אותו משם, אבל איך תעשה את זה בלי שיפצע אותה במהלך הפינוי, מרוב מצוקה ובהלה? “שימי לו צלוחית עם טונה והוא ירד לבד,” מציע לה בנה. אבל איך עושים את זה? מסתבר שאפשר…

המוטו העובר בין כל הסיפורים הוא קודם כול התפיסה של בנימיני שלאדם, כמו לחסידות שבונות את הקן שלהן “במקומות שונים בעולם באותה צורה”, יש ידע פנימי לאופן שבו ביתו אמור להיבנות. זאת – רק אם הוא “קשוב לחושיו”, וטרם “בלבלו אותו מעצבים ואדריכלים, אופנה ופרסומות”, שכן “באדם, כמו בכל בעל חיים, טבוע מלידתו הידע כיצד לבנות את קינו ולרפד אותו בנוצותיו.” למרבה הצער, המודרניזציה, התקנים, החוקים המחייבים, ההפרדה בין המתכנן, המבצע, והאדם שיגור בבית, הרחיקו את האדם “מאתר הבנייה, מהשימוש בחושיו, מהמגע בחומר, מחדוות העשייה במו ידיו ומתמיכת בני השבט” (כפי שהיה נהוג בימי קדם, וכפי שנהוג גם כיום בחברות לא מתועשות). וכך אין עוד כיום “הקשר המיוחד יד־חומר־יצירה, המעורר יצירתיות ספונטנית ומפתיעה, זרימה אינטואיטיבית, אלתור מרגש וביטוי אישי.”

מי שבונה בית זקוק לה כאדריכלית, והמוטו שלה הוא – להקשיב לצרכים, למאוויים ולחלומות של האנשים שהיא מתכננת את ביתם, ולהתאים את עצמה אליהם. “הסגנון שלי הוא חלומו של הלקוח,” היא מסבירה.

וזאת גם אם בשלב מסוים גילתה את נטייתה הטבעית: היא אוהבת צבעוניות ססגונית, כמו זאת שראתה בהודו, שם הבינה שעד אז חשה כמו הברווזון המכוער במשל הנודע של אנדרסן, זה שכל חייו האמין שהוא מוזר, עד שנודע לו שהוא אמנם שונה, אבל שיש בעולם רבים כמותו, רק שהם לא ברווזים אלא – ברבורים… בהודו הבינה כי אינה “עוף מוזר” אלא פשוט שייכת “לזן אחר – תוסס, צבעוני, רבגוני.”

אין ספק שהספר יכול לשמש את בנימיני ככרטיס ביקור משכנע מאוד. שוב ושוב היא מראה לנו עד כמה היא יצירתית, קשובה, רגישה, מקצועית – אילו ביקשתי לחפש לי אדריכלית, היה הספר שלה משכנע אותי בהחלט לפנות אליה.

התהייה היחידה שנותרה בליבי היא – מי הם כל האנשים הללו שמתכננים לעצמם בתים כמו אלה שהיא מתארת? בריכת השחייה צריכה להיות מוצלת, הנוף צריך להשתקף מהמטבח, יש צורך במקום לאכסון הגלשן, ועוד כהנה וכהנה פרטים מעוררי השתאות. ואני חשבתי שרובנו גרים בבתי דירות שאין בהם לא עצי זית שניטעו כדי להסתיר או להסוות משהו, ולא פטיו שמוצב בדיוק המקום הנכון…

אבל מסתבר מסיפוריה שיש לא מעט לקוחות שדרושים להם תכנונים כמו אלה שלרוב הציבור נראים לגמרי דמיוניים…

היום שלחתי למנויי ‘פיוט’ הרהור על סונטה של שייקספיר שהחזירה אותי לילדותי, בתרגומה של עופרה עופר אורן, מתוך המהדורה החדשה והנהדרת של הסונטות של שייקספיר, שהוציאה לאור לאחרונה. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים. אנא שתפו:

https://www.psychom.com/Poetry_1352_he.html

———————————————————

יותר מכל צורה ספרותית אני אוהב את צורת הסוֹנֶטָה (וגם הוִּילָנֶל). אני מאמין שככל שצורה ספרותית (או אמנותית, כמו צורת הסוֹנָטָה במוסיקה) מעמידה גבולות קשיחים יותר החופש האמנותי של היוצר גדול יותר. הסיבה לכך פשוטה: גבולות מוגדרים מחייבים את היוצר להתמחות ולרכוש וירטואוזיות בתחום יצירתו, ובו-בזמן גם מאפשרים לו לפרוץ את המסגרת המוכרת, להוסיף לה מימד חדש ולהעשיר אותה. זו הדרך שבה נוצרה התרבות האנושית.

צורת הסונֶטה (סוֹנֶט באיטלקית) נוצרה באיטליה (סיציליה) באמצע המאה השלוש-עשרה, ובין המשוררים הידועים ששכללו צורה זו היו גם דנטה אליגיירי ופטררקה. המשורר עמנואל הרומי (1268-1330) היה הראשון שכתב סוֹנֶטוֹת בעברית.

הסונֶטה מורכבת מארבע-עשרה שורות, במשקל מחומש, בדרך-כלל בארבעה בתים: שני בתים בני ארבע שורות מחורזות ושני בתים בני שלוש שורות. החריזה בסונטה קבועה. בסונטה הקלאסית מקובל היה לחרוז א-ב-ב-א, א-ב-ב-א, ג-ד-ג, ד-ג-ד. הסונֶטה של שייקספיר מורכבת משלושה בתים בני ארבע שורות ובית אחד בן שתי שורות. שייקספיר בחר לוותר על ההפרדה הגרפית בין הבתים, ובחר במבנה חריזה של א-ב-א-ב, ג-ד-ג-ד, ה-ו-ה-ו, ז-ז.

התרגול של צורת הסונטה, בעיני, דומה למיומנות הרישום של צייר. שירה חופשית, כמו זו שהטיף לה נתן זך, שירה פרוזאית ללא חרוז ומשקל, יכולה להיות נפלאה כשהיא נכתבת על-ידי משורר שיודע לכתוב סונטה, כשם שפיקאסו יכול היה להמציא צורות חדשות לאחר שידע לרשום כמו וירטואוז. משוררים רבים, ידועים ולא-ידועים, חיברו סונטות, ובהם גם אליזבת בארט-בראונינג, המשורר האנגלי כריס ברדשו, והמשוררים העבריים מיכה יוסף לבנזון, יעקב פיכמן, לאה גולדברג ועוד רבים אחרים.

לא הכרתי את ספריה של עופרה עופר אורן, עד ששמעתי על ספרה ‘מה קרה להגר באילת’ (אותו עדיין לא סיימתי לקרוא), רומן שכתוב כסדרה של 336 סונטות. כבר לפני שנים תכננתי לכתוב רומן המבוסס על מעגל סונטות, ושמחתי לגלות נפש תאומה (שמחתי פחות לגלות שגם היא עברה התעללות בילדותה). באתר שלה גיליתי שהיא מפליאה לתרגם סונטות, ושמחתי שוב לשמוע שלאחרונה היא הוציאה לאור מהדורה חדשה, דו-לשונית, של 154 הסונטות של שייקספיר: ויליאם שייקספיר – מֵהַיָּפִים מִכֹּל נִתְבַּע הֶמְשֵׁךְ, מחזור הסונטות המלא. תרגמה: עופרה עופר אורן, 2023.

שייקספיר (1564-1616) פרסם את הסוֹנֶטוֹת שלו בשנת 1698. הסונטות של שייקספיר עוסקות באהבה, בשבריריותו של היופי, בלידה ובמוות. רוב הסונטות מבטאות אהבה אידילית לנער צעיר, וחלקן לפילגשו האהובה של שייקספיר.

כותרת הספר היא הפתיחה לסונטה הראשונה של שייקספיר:

מֵהַיָּפִים מִכֹּל נִתְבַּע הֶמְשֵךְ:
שֶׁשּׁוֹשַנַת יָּפְיָּם תִּחְיֶה לָּעַד.
כְּשֶׁהַבָּשֵׁל יָּשּׁוּחַ וְיֵלְֵךּ,
יַזְכִּיר יוֹרְשוֹ הָרַךְ מָּה שֶׁאָבַד.
אֲבָל אַתָּה – מָסוּר כֻּלְךָ לְאֵשׁ
עֵינֶיךָ, בִּבְשָׂרְךָ הִיא מְלֻבָּה.
אַתָּה מַדְבִּיר כָּל שֶׁפַע וְחוֹרֵשׁ
רָעָה: לְעַצְמְךָ אוֹיֵב מֻשְבָּע.
אַתָּה הֲלוֹא עֲדִי שֶׁל הַתֵּבֵל,
הַמְאוֹתֵת בְּך כִּי יֵש אָבִיב,
אַךְ בַּנִצָּן שֶׁלְךָ אַתָּה קוֹבֵר
וּמְבַזְבֵּז עָתִיד, אִם לֹא תָּנִיב.
וְחוּס עַל הָעוֹלָם, פֶּן תִָתָּפֵס
כְזַלְלָן שֶאוֹצְרוֹתָּיו הוֹרֵס.

רבים תרגמו את הסונטות של שייקספיר לעברית, ובהם אפרים ברוידא, שמעון זנדבנק, זיוה שמיר, ש. שלום ואחרים. לא קל לקרוא את התרגומים הישנים. תרגומה של עופרה עופר אורן קריא ונהיר, מוסיקלי ומחורז כהלכה, כשהוא שומר על המשקל המדויק של הסונטה.

בחרתי כאן בסונטה יוצאת-דופן החורגת מתוכנן של שאר הסונטות. נהוג לראות בסונטה הזו חלק ממחזור הסונטות שהקדיש שייקספיר לפילגשו, המכונה ‘הגבירה האפלה’, ולראות בסיפור על האם הנוטשת את בנה ביטוי לקשרי האהבה והתלות שבין האוהבים: “אַתְּ כְּמוֹ עֲקֶרֶת בַּיִת כְּשֶׁאֶחָד מִכָּל תַּרְנְגוֹלֶיהָ מִתְרָחֵק“.

גם אם נקבל את ההשערה שהשיר מתאר את הקשר בין המשורר לאהובתו, תיאור האם הנוטשת כה חי וכואב, עד שניתן להניח שהוא מבוסס על ניסיון-ילדות של שייקספיר עצמו. זהו שיר-סיפור שחורג ממסגרת סונטות-האהבה של שייקספיר, והוא מבטא מסר אוניברסלי הרלוונטי גם היום ומוחה נגד ההזנחה ההורית.

במלים “עֲקֶרֶת בַּיִת כְּשֶׁאֶחָד מִכָּל תַּרְנְגוֹלֶיהָ מִתְרָחֵק” שייקספיר לא התכוון לאשה נשואה מרמת-גן, לאחר לידה. התיאור של שייקספיר מתאים יותר לכפר הבולגרי שבו אני חי. אצלנו “עֲקֶרֶת בַּיִת” איננה מי שבחרה לוותר על קריירה עצמאית כדי לגדל את ילדיה בשעה שבעלה מפרנס אותה, אלא אשה עובדת שיוצאת בבוקר להפוך את האדמה בחצר, להשקות את העגבניות ואת המלפפונים ואת הבצל והשעועית והחסה, לנכש ולעשב, להוציא את העזים למרעה ולהאכיל את התרנגולות, לנקות את הבית, לנער את השטיחים ולהכין את ארוחת-הצהרים. “עֲקֶרֶת בַּיִת” של שייקספיר היא אשה עובדת מבוקר עד ליל.

“עֲקֶרֶת בַּיִת” בימיו של שייקספיר, במאה השש-עשרה, עבדה מבוקר ועד ערב בבית ובחצר, בשעה שגם גידלה את ילדיה, בעולם שלא היתה בו מערכת חינוך חינם. כששייקספיר כתב “כְּשֶׁאֶחָד מִכָּל תַּרְנְגוֹלֶיהָ מִתְרָחֵק, אֶת הַתִּינוֹק הִיא שָׁמָה וּמִיָּד דּוֹלֶקֶת, לֹא תִּתֵּן לְהִתְחַמֵּק“, הוא תיאר את המציאות כפי שהיתה. התינוק, שמן הסתם עוד ינק, היה כרוך כמובן אחר אמו, אך היא לא התקשתה להניח אותו ולרדוף אחרי התרנגולת שברחה (שייקספיר מן הסתם התכוון לתרנגולת ולא לתרנגול, כשכתב “One of her feathered creatures”). אכן, התרנגולת היתה חשובה יותר לכלכלת המשפחה מאשר התינוק. רק בגיל מאוחר יותר נשלחו גם הילדים לעבוד ולסייע בפרנסה ובתחזוקת הבית.

שייקספיר לא מבקר את אמו שהזניחה אותו לרגע וגם לא כועס עליה. היחס לילדים בסוף ימי-הביניים שונה באופן מהותי מן האופן שבו אנו מתייחסים היום לילדים. כמחצית מן הילדים מתו לפני שהגיעו לגיל חמש, והיחס לתינוקות לווה בכהות רגשית. ילדים קטנים היו מעמסה על המשפחה, ולא זכו ליחס מיוחד רק משום שהיו ‘קטנים’. המושג ‘זכויות ילדים’ לא עלה על הדעת. תיאור האם הדולקת אחר התרנגולת הבורחת כשהיא מתעלמת מן התינוק הבוכה הוא תיאור המציאות שבה חי שייקספיר, שיש בה באופן טבעי אטימות רגשית לילדים, ואין בתיאור הזה דבר יוצא-דופן.

מה שמיוחד בשיר הזה, הוא תשומת-הלב של שייקספיר לרגשותיו של התינוק, גם אם זו תשומת-לב אגבית, ששייקפיר עצמו לא היה מודע לחשיבותה, משום שעשה בה שימוש רק כדימוי הממחיש את רגשותיו בשעה שהמאהבת שלו לא הקדישה לו את תשומת-הלב שלה ציפה. הסונטה של שייקספיר דומה לציור של בית מן המאה השש-עשרה, כשמבעד לחלון קטן בפינת הציור אפשר להבחין בגבר המלקה אשה, באופן שמאפשר לנו ללמוד משהו על היחס לנשים באותם ימים.

שייקספיר לא מתייחס כלל לאופן בו גידלו ילדים בתקופתו, אבל הסונטה שלו מספרת סיפור המתאר באופן חי ומדויק סצינת-ילדות שמתוכה אנחנו יכולים ללמוד לא רק על רגשותיו של תינוק שנזנח אלא גם על המציאות הרגשית המשותפת גם לנו ואשר מאפשרת לנו לקרוא את הטקסטים של שייקספיר בעיניים עכשוויות. אולי זה מה שהפך אותו למחזאי ולמשורר הידוע בכל הזמנים.

שייקספיר מתאר, כמו במחזה, את האם הרודפת אחר התרנגולת: “כְּשֶׁהַתִּינוֹק, עָזוּב, בּוֹכֶה, רוֹדֵף אַחַר אִמּוֹ, הִיא מַמְשִׁיכָה לִרְאוֹת רַק מִי שֶׁרָץ מוּלָהּ כְּמִתְעוֹפֵף, וְהַתִּינוֹק, נָטוּשׁ, מַמְשִׁיךְ לִפְעוֹת“. התיאור הזה, הנקי משיפוט, מסיט את ההתבוננות שלנו, הקוראים, מן המראה השגרתי הזה ומכוון אותו להתבונן במה שחשוב באמת, ברגשות, וליבנו נשבר כשאנחנו קוראים על “הַתִּינוֹק, הֶעָזוּב, הַבּוֹכֶה“, בתחילת המשפט, ועוד יותר בסוף המשפט: “וְהַתִּינוֹק, נָטוּשׁ, מַמְשִׁיךְ לִפְעוֹת“. גדולתו של שייקספיר נובעת מן היכולת שלו לגייס את האמפתיה של הקורא. באופן אינטואיטיבי הוא ידע את מה שגילו מחקרים ארבע-מאות שנים מאוחר יותר. הוא ידע שאין מה שמעורר את רגשותינו יותר מצילום של ילד בוכה (או צילום של חתול).

רק לקראת סופה של הסונטה, בבית השלישי, מזהה שייקספיר את עצמו בדמותו של התינוק: “אַתְּ רָצָה כָּךְ, רוֹדֶפֶת מִי שֶׁנָּס, וְתִינוֹקֵךְ – אֲנִי – נִשְׁאָר מֻפְקָר“. גם כאן שייקספיר נמנע משיפוט ואינו מבקר את אמו. הוא מתאר את רגשותיו של תינוק, ובכך מקדים את התודעה הרגשית המאוחרת, האופיינית כל-כך למאה-העשרים, בה הפכו הילדים למרכז חיי המשפחה.

לקראת סיום הסונטה מתאר שייקספיר את הצורך האנושי הבסיסי ביותר, את הצורך באהבה, שבלעדיו מתערערים חייו של כל ילד: “אִם תִּלְכְּדִי, אוּכַל עוֹד, מְפֻיָּס, לִזְכּוֹת שׁוּב בְּחִבּוּק הוֹרִי יָקָר“. לא הנטישה עומדת במרכזה של הסונטה הזו, ושייקספיר ממהר להסיט את תשומת-הלב לצורך האנושי ב’מקום בטוח’, באהבה, שיש לה ביטוי מוחשי “ בְּחִבּוּק הוֹרִי“, או, כפי שמופיע במקור באנגלית: “נַשְׁקִי אוֹתִי, תִּהְיִי נֶחְמָדָה“. זה שובר את ליבי.

השיר מסתיים בתחכום וירטואוזי, המגלה את החשיבות העצומה של המחוות הקטנות בגידול ילדים: “וְאַתְּ תּוּכְלִי שׁוּב לְקַבֵּל אֶת וִויל, הַסְכִּיתִי וּבִכְיִי אוֹתָךְ יוֹבִיל“. זהו סיומו של משפט תנאי: “אם תחזרי ותחבקי אותי, שוב אהיה שלך”. מאחורי המלים מסתתר איום נורא: “אם לא תחבקי אותי, לא אהיה שלך, וכל ילדותי תתערער”. המסר הזה נבלע בתחכום הלשוני באנגלית, בהקבלה בין המלה will לבין שמו של המשורר Will (קיצור של וויליאם).

השורה האחרונה בסונטה מסתיימת בבכי: “הַסְכִּיתִי וּבִכְיִי אוֹתָךְ יוֹבִיל“. תמונת הילד הבוכה נותרת בדמיונו של הקורא גם זמן רב לאחר שסיים לקרוא את השיר. יש כאן אמת חשובה. שייקספיר מבקש מאיתנו, כמו מהקוראים בני זמנו, להבין שבכיו של התינוק אינו רק הטרדה, כפי שכל הורה לתינוק חש, אלא ביטוי לרגשותיו של התינוק, המבקש אהבה, החשובה יותר ממזון ולבוש.

כל קורא מפענח את השירים שהוא קורא בדרכו, באופן סובייקטיבי המתאים לתפישת עולמו ולהיסטוריה האישית שלו. הסונטה הזו נגעה לליבי משום שהחוויה הפעוטה הזו שמתאר שייקספיר מסכמת בבהירות ובתמצות את כל חוויית ילדותי עם אמי האלימה, שנטשה אותי רגשית וראתה בי הפרעה ברצף חייה. את המחיר על כך אני משלם עד היום.

—————————————————–

את ההרהור על הסונטה של שייקספיר ואת 841 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים:

https://www.psychom.com/Poetry_1352_he.html

 

את הספר המתורגם של הסונטות של שייקספיר אפשר לקנות באתר e-vrit (תמורת 15 ש”ח בלבד…), כאן בקישור 

“איך אתה מגיע לזה, במחילה מכבודך?” אמר מילהיים, וכשראה שמבטו של בן שיחו נעוץ בו בבהלה, הסביר; “אפילו אם היית בא אלי לפני חודש, אדגר, כשחלק מהחוקים היה, לפחות רשמית, בתוקף, גם אז הייתי נאלץ לייעץ לך, כעורך דין בעל מצפון, לוותר על תביעה. למעשה, כותבי המאמרים היו מנסים להביא טענות להוכחת טענותיהם.”

״אבל,” קטע אותו אדגר בהתמרמרות.

“אני יודע –” פטר אותו מילהיים בתנועת יד, “המצאת הוכחות כאלה לא היתה יכולה להצליח. אלא שמתנגדיך היו ממציאים טענות חדשות, שפלות וזרוניות יותר, בית המשפט היה מאשר חקירה אחר חקירה של ההאשמות האלה, היו שופכים לך כל כך הרבה טינופת על הראש, שמרוב זעם היית נופח את נשמתך. אל נא תשכח, אדגר, שלמתנגדינו יש יתרון עצום אחד עלינו: חוסר מוחלט ב־fairness. זו הסיבה שהם נמצאים בשלטון היום. הם תמיד המציאו אמצעים כל כך נחותים, שהאחרים פשוט לא האמינו שהם אפשריים.