כל יום שישי בבוקר, כשהעיתון הגיע אל סף דלתנו, נהגתי, לפני הכול, לפתוח את העמוד האחרון של המוסף ולקרוא את הטור של מאיר שלו. לא פעם פרצתי בצחוק רם מדבריו. הרבה פעמים ביקשתי לשתף את מה שכתב, לצטט את דבריו, לקרוא אל העולם – תראו! תקראו! 

כשהטור שלו נעלם, מיד אחרי מותו – והמילה "מיד" מדויקת, כי התברר בדיעבד שגם כשחלה המשיך לכתוב אותו כסדרו, כמעט עד לרגעי חייו האחרונים – הרגשתי שנגזל ממני קשר חשוב ומיוחד. זהו. כבר לא אדע מה דעתו של מאיר שלו על מה שקורה. לא אזדהה. לא אמצא את המילים שמיטיבות כל כך להסביר לי מה אני חושבת ומרגישה. 

ספרו שראה אור השנה הוא בעצם שחזור של שניים קודמים, שפרסם עוד בחייו: הספר בעיקר על אהבה הופיע לראשונה ב־1995, והספר סוד אחיזת העיניים – ב־1999. זה שלפנינו עכשיו הוא שילוב נפלא ביניהם. קראתי אותו בעונג צרוף. 

בהקדמה לספר הראשון (היא מופיעה גם בחדש), הסביר מאיר שלו שהוא כולל "הרצאות אחדות, על ביטויי האהבה והגורל, הטבע והנוף, היופי והזיכרון" כפי שאפשר למצוא אותם בספרים שונים. רשימה שלהם מופיעה בעמוד האחרון של הספר שלפנינו: החל בעלילות גלגמש, האפוס המסופוטמי מ־2,100 לפנה"ס, המשך במטמורפוזות של אובידיוס, יוסף ואחיו, הנבחר, מוות בוונציה, מאת תומס מאן, וכלה בטריסטרם שנדי מאת לורנס סטרן, וביניהן יצירות נוספות רבות (של מלוויל, הארדי, מונתה, נחום גוטמן, ועוד ועוד).

מבטו של שלו על כל היצירות הללו מרתק ומעורר השראה, וכל אחת מתובנותיו או תגליותיו מעניינת מאוד. הנה למשל הוא מסביר לנו שסופרים רק מעמידים פנים שהם מומחים של ממש בתחומים רבים… עד כדי כך שהוא מגלה לנו, בבדיחות הדעת, כיצד בעקבות ספרו בביתו במדבר פנה אליו תלמיד בבית ספר תיכון וביקש ממנו שינחה אותו בעבודת המחקר שאותה ביקש להקדיש לארינמל, שכן גיבור ספרו של שלו מגדל חרק כזה, "וכיוון שהוא מתאר בגוף ראשון את תצפיותיו, ייחס לי התלמיד בקיאות של אנטומולג מקצועי – ולא היא." 

"רוב הסופרים מעמידים פנים של בקיאות," הוא מסביר לנו. "אנחנו מתארים מציאויות היסטוריות, טכניות, מקצועיות, כאילו אנחנו מכירים אותן, העמדת פנים הכרוכה בכך אינה חטא. היא חלק מהחוזה שבין הקורא והכותב: שניהם מוחלים על הבדיה הספרותית ושניהם מעוניינים באותה אשליה, שהספר מתאר עולם מדוקדק ואמיתי." נפלא ומשעשע לקרוא את הדברים הללו. לא רק כקוראת, אלא גם ככותבת…

מהדוגמה האחת הזאת אפשר להבחין באחד מכוחותיו העיקריים של הספר: כתב אותו סופר שהוא גם קורא בקיא ומיומן. הוא מכיר את מלאכת הכתיבה, ויודע איך ניגש אליה לאו דווקא מי שאחראי להיווצרותה, אלא זה ש"רק" קורא אותה. והוא מסביר: יש אמנם שותפים רבים להתהליך הופעתו של ספר: לקטורים, עורכים, מגיהים, פקידים במשרד וסבלים של ההפצה, אבל יש רק שניים, הסופר והקורא, שבלעדיהם אין ספרות.

שלו מפליא לתאר את עוצמת כוחו של הסופר, הריבון של סיפורו, בוראו ויוצרו. שמחתי מאוד על עמדתו, שלפיה אין לבוא אל הכותב בטענות על מהלכים שונים בעלילה, במיוחד אחרי שנאלצתי פה ושם להסביר או לתרץ לפחות מהלך אחד שמתרחש בספר שלי מה קרה להגר באילת? התרחשות שקוממה כמה מקוראיי שחלקם כמעט קראו אותי לסדר בגללה (למרבה ההקלה, היו מנגד גם קוראים שהבינו והצדיקו את אותה השתלשלות…).

היו לי גם שמחות – כקוראת. למשל כששלו כותב על לוליטה הוא מדגיש שהמברט המברט אינו נבוקוב, ולכן טועים מי שמתבלבלים ביניהם וסבורים שהסופר היה פדופיל: "המחבר אינו עומד מאחורי כל תפישה של כל גיבור בספרו ואינו משתמש בגיבוריו כדי להביע את דעותיו שלו. הדבר אפשרי, אבל אינו מחויב המציאות"! אכן, אסור להתבלבל. לפעמים הדמויות מייצגות את עמדותיו של הסופר, אבל לא תמיד! 

שלו אולי אינו מומחה לחרקים, כפי שאפשר לטעות ולהבין מאחד מספריו, אבל בסיפורים – הן מהספרות והן מהמקרא! – הוא מומחה גדול. הציטוטים הרבים שהוא מביא בפנינו מתוך כל מה שקרא פשוט נפלאים. למשל – הדיון שלו בעניין יופיין של דמויות ספרותיות, והציטוט שהוא מביא מתוך הרומן הרחק מההמון המתהולל של תומס הארדי, ולפיו "אנו צובעים ומעצבים את מראה עינינו על־פי המחסורים שבלבנו", ולכן איננו זקוקים לתיאורים מפורטים של הסופר. כאן מוסיף שלו ומתייחס לאחד המאפיינים של הכתיבה התנ"כית, הצמצום וההשמטה של פרטים מסוימים, שאפשר למצוא לא רק בספר הספרים: "בדיוק כך אנחנו מתארים לנו גם את מראן של בת־שבע התנכ"ית,"  הוא כותב, "ושל הלנה מטרויה ושל רחל אמנו ושל אטלנטה מקאלידון ושל כל הנשים היפות הללו – לפי המחסורים שבלבנו"… ולכן, לדבריו, גם "הקמצנות בתיאור האשה היפה אינה נחלת התנ"ך בלבד"… אמנם מכעיס אותו שהומרוס טרח לפרט איך נראה כל כלי נשק שמחזיק אכילס, ובתנ"ך "יש לנו פרקים שלמים, משעממים להפליא, של כל הכפתורים והפרחים של המנורה, וכל המחתות והיעים והמזבחות והידיות והכיורים והעמודים של המשכן והמקדש, אבל לא של פניהן של הנשים המעטות המכונות בו 'יפות'". עם זאת, הוא מוסיף, "הנשים היפות של התנ"ך ושל המיתולוגיה היוונית ממשיכות לסקרן קוראים רבים עד עצם היום הזה…" 

כפי שאפשר לראות בציטוט שלעיל ("פרקים שלמים, משעממים להפליא"), שנינותו וחוש ההומור של מאיר שלו זורחים ומשעשעים כמעט בכל עמוד בספר. "בסופו של דבר, אנשים רבים שאלו את אלוהים שאלות נוקבות וישירות", הוא כותב בדיונו על הגורל ועל סופרים ששלחו את גיבוריהם לטעון כנגד אלוהים (כמו למשל – טוביה החולב), אבל, הוא מוסיף, "איש מהם לא קיבל תשובה"… 

או: "ואם תרשו לי להעיר הערה כללית: כדאי לקרוא סיפורים שהסופר נהנה לכתוב אותם, כמו הסיפור הזה [כוונתו לסיפורה של תמר אשת ער, בספר בראשית], ולא סיפורים שהוא מוכרח לכתוב, כמו ברית בין הבתרים".

כשקוראים את ספרו של שלו מרגישים היטב בהנאתו, שקורנת גם אלינו! 

עם עובד, 2024, 381 עמ'

בן השמונה ביקש שנקרא את הספר ביחד. הוא עקב אחרי הכתוב בתשומת לב רבה, התעכב על הציורים וביקש להביט בהם שוב.

קודם כול – שם לב לרישומים בדף הפנימי של הכריכה ("פורזץ", הוא נקרא, הואילה בטובה ליאורה גרוסמן להאיר את עיני) ובתום הקריאה ביקש לעלעל שוב בספר ולהסתכל על כל האיורים.

אבל הכי חשוב: צחק, ועוד איך!

בהתחלה – צחוק מרוסן, מעין צחקוק קטן. ואז – כמה פרצי צחוק של ממש!

"מה דעתך על הספר?" שאלתי אותו, והוא השיב "תכתבי עליו שהוא ממש יפה ומצחיק."

הסיפור נכד קרטה וסבא סנוקרת מיועד בערך לגילו של בן השמונה. גם ילדים בכיתה א'־בׁׁ' יוכלו בלי ספק ליהנות ממנו, אבל דומני שהוא מיועד בעיקר, אולי רק, לבנים. יש בו ילד שלומד קרטה ומחליט לשמור על הסבא שלו.

"קרטה־שמרטה", אומר הסבא, ומסביר לילד ש"לנו היו סתם מכות: פליק וראסיה, זפטה וזץ, ובוקס וסנוקרת". הילד, סלי, תוהה: "והרבצת את כל המכות האלה?"

סבתא של סלי מספרת לו שכן, סבא היה פעם חזק מאוד. "אם היה לנו פנצ'ר הוא היה מרים את האוטו ביד אחת ומחליף את הגלגל ביד האחרת."

בן השמונה פוקח זוג עיניים משתוממות.

ופורץ בצחוק כשהסבא מסביר לסלי שלא, "גם סבתא קצת שוכחת. קודם כול, זאת לא הייתה מכונית, אלא משאית. ושנית, לא הרמתי אותה ביד אחת, אלא בשתי אצבעות, ככה."

מסתכלים על האיור. בצד ימין של הדף רואים איש מרים משאית בשתי אצבעות. הוא מופיע כמחשבה של הסבא המצויר של סלי. בצד שמאל של הדף המאייר, מישל קישקה, מוסיף עוד תוכן ומשמעות: רואים בציור ילד שיושב על ערימה גבוהה של צמיגים, ומחזיק בידיו… משאית צעצוע…

"אהה!" מסביר לי בן השמונה, "אז ככה הוא מרים את זה, בשתי אצבעות…"

שנינו צוחקים.

על הכריכה האחורית כתוב: "כמה חודשים אחרי שהשלים מאיר שלו את הסיפור על סלי וסבא הוא חלה. הוא הספיק לאשר את הסקיצות שהגיש המאייר, אך נפטר לפני שראה את הספר המודפס. ספריו ישארו לנצח חלק מהתרבות העברית".

אהבתי כל כך את הספר שלו גינת בר, ובכל יום שישי כשאני קוראת את המוסף של ידיעות אחרונות ומגיעה לעמוד האחרון, ליבי נחמץ. מאיר שלו חסר שם כל כך.

והנה, קיבלתי ממנו דרישת שלום אחרונה. ונכדי בן השמונה הכיר אותו לראשונה.

עוד רגע של שמחה יש לי כשקיפוד או צב מופיעים בגינה. אני אוהב קיפודים עבים, וכל שנה אני רואה פחות ופחות מהם. אבל לפעמים הם מופיעים וממלאים את הלב שמחה. פעם אחת, לעת ערב, כשישבתי בגינה על האדמה, באה קיפודה ועמה שני גורים קטנים, שקוציהם עוד לא התקשו ממש. הלכו אנה ואנה בהילוך שכולו עסקנות, חיפשו, רחרחו, עברו סמוך מאוד אליי, כה סמוך עד שאחד הגורים התחכך בי. קרבה כזאת לחיית בר, גם אם אינה אלא קיפוד קרבה שיש בה אמון ובטחון, נעימה מאוד.

וגם ציפורים: בסביבתי ובגינתי חיים דוכיפתים, עורבים, תורים, צופיות, צוצלות, דְדָרות, חיויאים, בולבולים, שחרורים, פשושים, ירגזים, אדומי ולבני חזה, נקרים סוריים, תנשמות, שעירים, חָגְלוֹת, בִּרְוָנִים, עפרונים, בזים, עורבנים ודרורים. את כולם אני מכיר הן על פי מראם והן על פי קולם. קצת לפני עלות השחר, כשאני מתעורר, אני יכול לומר את השעה על פי הציפור
שמזמרת בחוץ.

חוץ מקולו של החיוויאי, כבר שמעתי את קולות הציפורים כולן. השחרור והבולבול הם הזמרים הנעימים ביותר, אבל אני אוהב לשמוע גם את השלדג לבן החזה, ששוב אינו שולה את מזונו מהמים אלא צולל אל הקרקע ולוכד לטאות וחרקים, ובבקרים הוא משמיע צחוקים רמים מעל לגינתי ומודיע לי שהיא שלו. אלא שהגינה שייכת גם לצופית, שעל אף זעירותה גם היא מכריזה זאת בקולות חדים ואמיצים, וגם לדררות, שהן ציפורים פולשות
שמתנהגות כאן כבעלות בית. הן מגרשות מגינתי את הנקרים, ולא משום שאלוהים הבטיח להן את השטח הזה, אלא משום שהן חפצות בחללי הקינון שחפרו בגזעים. והגינה שייכת גם לאדום החזה, ששב אליי מאירופה בכל שנה ומזכיר לי ולשאר הציפורים שהגינה אינה שלי ולא שלהן אלא שלו.

אני אוהב שבילים. בילדותי השתרעו בין שכונותיה של ירושלים שטחי בוּר, המכוניות היו מעטות, ואנשים הלכו אז ברגל ממקום למקום. השבילים שכבשו רגליהם ניכרו לעין, והיה בהם יופי שיש גם בכלי עבודה משובח ובתנועות ידיו של בעל מלאכה ותיק: יופי חסכוני, נכון, שמעצבים התכלית, השימוש, הנסיון והזמן. גם שבילי הנמלים, אף שנכבשו ברגליים זעירות מאוד, נוצרו בהליכה רצופה וממושכת על אותו מסלול עצמו, אבל יש בהם משהו שמיוחד להן. הנמלים הולכות בו אל אתר העבודה ושבות בו אל הקן, ולא סרות ממנו ואף לא מביטות לימין או לשמאל כדי לבקר מישהו או כדי לנוח בצד או כדי לראות את הנוף ולהרהר.

ואכן המאפיין הבולט ביותר של שבילי הנמלים הוא שאין בהם צמתים והתפצלויות. צומת דרכים הוא מקום שיש בו בחירה מעצם מהותו, והתפצלות יכולה להוליך את הנמלה למקום אחר, להפגיש אותה עם יצורים אחרים ועם צורות חיים אחרות ולעורר בלבה מחשבות אסורות, אולי אף פקפוק וספק. אבל הנמלה נידונה למאסר עם עבודת פרך וכלאה הוא אישיותה, שאין בה יסוד של בחירה, ורגליה סללו שבילים על פי צורכי החברה והקן. למעשה יכולה כל נמלה לנטוש את השביל בכל רגע ורגע. אין הוא תָּחום בגדרות. אבל הגדר בנויה בתודעתה, בתורשתה, במהותה, והשביל אינו שביל נדודים או נתיב מסחר, בוודאי לא טַיילת או דרך נוף. הוא שביל של עבודה, משעול הפרך והשעבוד.

"דרך מכאוב ודרך עמל", תיארה רחל המשוררת את שביל הנמלים, ועוד כתבה:

רק על עצמי לספר ידעתי,
צר עולמי כעולם נמלה.
גם משאי עמסתי כמוה,
רב וכבד מכתפי הדלה.

רחל קלעה יפה לצרוּת קיומה של הנמלה, לחיי הפרך, העמל והקושי שלה, אבל היא כתבה עוד שיר אחד על שביל, לא על דרך העמל והמכאוב של הנמלים אלא על שביל שלה עצמה:

לא שרתי לך ארצי
ולא פֵּאַרתי שמך
בעלילות גבורה
בשלל קרבות.

רק עץ ידַי נטעו
חופי ירדן שוקטים,
רק שביל כבשו רגלַי
על פני שדות.

המשמעות המקורית של השורש העברי "כבש" היא לחיצה, ומכאן נוספו לו עוד משמעויות, בעיקר זו של השתלטות צבאית. רחל הטעימה כאן שהשביל שכבשו רגליה אינו שייך למשמעות הזאת. השביל הזה שלה, והעץ שנטעו ידיה, שניהם מִנחה יפה שעשוי אדם לתת לארצו, ומביעים סוג אחר לגמרי של קשר ושל בעלות.

גינת בר

קשה להאמין שכתיבה על גינת בר, או גינה בכלל, יכולה ליצור יופי קסום כמו זה שיש בספרו החדש של מאיר שלו, גינת בר.

היופי מתחיל עוד לפני שפותחים את הספר. על כריכתו הקדמית מופיע ציור נפלא מאת רפאלה שיר. איורים דומים, רובם צבעוניים וחלקם בשחור לבן, אפשר למצוא לכל אורכו, והם מוסיפים לחוויה ומעצימים אותה.

וזאת רק ההתחלה, כי התוכן עצמו פשוט מרתק. מעניין ומרגש להיווכח כמה תובנות יכולות להתעורר כשאדם עם שאר רוח עוסק בגינון, ולכמה מסקנות הוא יכול להגיע מתוך עולם הצומח, החי וגם הדומם, המקיף אותו.

הפרקים קצרים, כמה עמודים כל אחד, אבל זהו מעט המכיל את המרובה. כמעט בכל דף מתעורר הרצון לסמן כמה שורות, כדי שאפשר יהיה לזכור אותן ולשוב אליהן בקלות, והנה הספר הולך ומתמלא בכל כך הרבה סימונים, עד שכמעט לא נשארים עמודים נקיים. (הסימונים – כמובן בעיפרון בלבד. הלא אסור "ללכלך" ספר יפה כל כך, ואת העיפרון אפשר לכאורה למחוק בעתיד.)

אחד ההיבטים המרנינים של גינת בר הוא הנגיעה והחיבורים שמאיר שלו עושה בין המציאות הסובבת אותו לבין המקרא בכלל, והעבר הקדום בארץ ישראל בפרט. הנה למשל בפרק "היו ואינם" הוא מתאר את יער האלונים מול ביתו, שהוא "שריד ליער הגדול שכיסה פעם את הגליל התחתון, את גבעות מנשה ואת רוב השרון". הפרק מסתיים במשאלת הלב: "מי יודע? אולי יום אחד תשוב הארץ הזאת ותתכסה ביער הדשן שלה, ודובים יהלכו בה, וארי יעלה מגאון הירדן ומי לא יירא עת ישאג". מאיר שלו צופה בנמלים, נזכר בשלמה המלך, ומצייד אותנו בתובנה מרתקת: מה הפלא, הוא טוען, שאותו שליט נהנתן וטפיל ציווה על קהלו "לך אצל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" – הלא כדי לספק את תענוגותיו ותפארתו היו דרושים לו נתינים "שמתנהגים כנמלים"… בפרק אחר תוהה איך ייתכן שבתנ"ך כמעט לא מוזכרים פרחים. החברה המתוארת בו חקלאית, אבל, הוא תוהה, "האם הכול רק עבודת אדמה ועבודת אלוהים? האם הטבע הוא רק מה שאפשר ומותר לאכול ולכרות ומה שאסור?"

מאיר שלו שנון ומשעשע בכתיבתו, והתכונות הללו מתבטאות לאורך הספר כולו. הנה למשל תיאור מאבק האימים שלו נגד החולד שחפר לעצמו מחילות בגינתו, והוא משמיד את הפקעות והבצלים. התיאור מבדח מאוד, עד לשיא שבו מגיע הדובר למסקנה "שהנזק שהוא מזיק לעצמו גדול מכל מה שמעולל לו החולד, ואחרי עוד שעה [של עמידה דרוכה כשהוא אורב לחולד כדי לחבוט בו ברגע שיראה אותו] כשהחולד – חשדן וסבלן – מגיע סוף סוף, הוא לא יוצא החוצה ומגיש את צווארו לשחיטה, אלא דוחף בחרטומו אדמה מתוך המנהרה החוצה […]"  רק אחרי מארבים נוספים, כשהוא מצויד בכל פעם בכלי נשק אימתני יותר ויותר, הוא מגיע למסקנה שמוטב לו לוותר. "מחלתי על כבודי וכבשתי את נקמתי," הוא מספר, מציל את פקעות הסייפנים והנוריות ששרדו, ושותל אותם בעציצים. "נכון, לא מיגרתי ולא ניצחתי, והצורר ממשיך בשלו מתחת לאדמה. אבל אני נהנה מפרחיי שמעליה, אז מה רע?"

הוא מתדיין על שמות של מקומות ושל חפצים: מדוע שמה המעוברת של המוחרקה לא נקלט? איך זה שהקומפרסור לעולם לא ייקרא בשמו הרשמי, מדשן? (ומדוע הוא רואה בקומפרסור ייצור חי?), הוא נזכר בספרים אהובים, בשירים שקרא (את חלקם כתב אביו), ומקשר את מילותיהם לנמלים, לפרחים, לציפורים, לעונות השנה, לכל מה שאפשר למצוא בטבע.

התובנות שלו אינן מדלגות כמובן על השקפת העולם שלו: למשל, הוא דן במראה של עצי זית עתיקים שנעקרו ממקומותיהם ונשתלו מחדש "בחצרו של בית שזה עתה נבנה", ואינו שוכח לציין כי "לא כל הזיתים הזקנים האלה הגיעו למקומותיהם החדשים ברצון טוב ובאופן חוקי". או כשהוא מספר על הדררות הפולשות שמגרשות את הנקרים, הוא מציין שהן עושות זאת "לא משום שאלוהים הבטיח להן את השטח הזה". האלוזיה שקופה וברורה.

בין לבין הוא מציע מתכונים: למשל כיצד יש לכבוש זיתים ואיך מכינים לימונצ'לו, הוא מתבדח בלי הרף, מסביר למשל מדוע כשמתפללים לגשם יש "לפרט את סוג הגשם הרצוי, משכו ומקומו, באופן שאלוהים יבין." הוא משעשע, שנון ומאלף.

הספר גינת בר רווי לא רק בהומור, ידע ומחשבות, הוא גם מוצף באהבה לחי, לצומח, לדומם, וגם לבני האדם. וכל האהבה השופעת הזאת, שיש בה קורת רוח, שמחת חיים ולצון, עוטפת את הקורא וממלאת גם את לבו בשמחה.