את אחד מספריו הקודמים של קובי ניב החיים יפים, אבל לא ליהודים קראתי בשעתו בשקיקה ובהזדהות גמורה, וגם הזכרתי אותו ברשומה שעסקה בסרט "החיים יפים" של רוברטו בניני. הערכתי מאוד את יכולתו של ניב לנסח במדויק את מה שגם אני חשבתי על הסרט.
גם את ספרו תסריטאות – המדריך השלם לכתיבת תסריט קראתי לפני שנים רבות, כשחשבתי שאולי אכתוב פעם תסריט, ולמדתי ממנו רבות (גם אם התסריט שלי לא התממש…), והוא היה בעיני מצוין: ענייני ומעניין.
לפיכך כשנודע לי שפרסם באתר e-vrit ספר חדש (ועוד חינמי!), שעוסק בקולנוע, הזדרזתי להוריד אותו, ולקרוא.
שני פרקיו הראשונים עברו עלי בהזדהות והתפעלות, ובתחושה שאני לומדת, וגם זוכה שוב לקרוא ניסוחים על מחשבות שלא את כולן ידעתי לבטא עד הסוף.
שני הפרקים הללו עוסקים בסרטים שראיתי בעבר: "אי. טי., חבר מכוכב אחר", של סטיבן ספילברג, ו"סאלח שבתי", של אפרים קישון.
הניתוחים של ניב לגבי שני הסרטים – את הראשון הוא אוהב מאוד, ובשני הוא מוצא שלל פגמים מהותיים – מרתקים.
התובנות שניב מעלה מאלפות ומאירות עיניים. קודם כול – לגבי אמנות הקולנוע בכלל. למשל: ש"די בהתחלה של כל סרט [על היוצר] ליצור הזדהות עם גיבור הסרט", ולעשות את זה "כמה שיותר מהר", כי אחרת "הסרט לא ימריא ולא יתרחש". יש בספר תובנות רבות נוספות על השפה הקולנועית, ועל הייחוד שלה.
כך למשל, בדיון שלו על "אי. טי, חברת מכוכב אחר", הוא מראה לנו כיצד ממש בתחילתו של הסרט אפשר להבין "במה יעסוק": ניב מגדיר את עניינו של הסרט "בחרדתם של ילדים מהיעלמות המבוגרים האחראיים על חייהם, מהתפרקות המשפחה".
ואז הוא מראה לנו שדמותו של אי. טי., אותו "חבר מעולם אחר" היא בעצם בבואתו של הילד שמנקודת המבט שלו אנחנו רואים הכול. שמו של הילד – אליוט טיילור. ראשי התיבות של שמותיהם זהים: Extra Terrestrial ו־Eliot Taylor! הילד והחוצן הם בעצם תמונת ראי זה של זה, ולא רק בשל ראשי התיבות של שמותיהם, אלא גם מכיוון שיש בסרט לא מעט סצינות שמרמזות על כך. למשל – כשאי. טי. שותה בגניבה בירה מהמקרר בבית משפחתו של אליוט, הרחק ממנו, בבית הספר, אליוט משתכר. אי. טי. הוא בעצם החבר הדמיוני שאליוט ממציא לעצמו, ושהמבוגרים לא רואים אותו, כי כך קורה במציאות: "רק ילדים רואים חברים מדומיינים ויכולים לשמוע אותם ולדבר איתם".
אי. טי. "מגיע" אל אליוט, ועל כך בעצם הסיפור, כי הילד מתגעגע "למשפחה שנעלמה": הוריו התגרשו לא מזמן, והוא מתגעגע לאביו שנעלם לו, ממש כמו אי. טי., שהוריו נטשו אותו על פני כדור הארץ ברגעים הראשונים של הסרט, והמריאו לדרכם, בחזרה אל הכוכב שממנו הגיעו.
ניב מראה לנו שאליוט עובר לאורך הסרט תהליך של התבגרות, ושתחייתו של אי. טי., שמת בשלב מסוים, אבל חוזר לחיים, מתכתבת עם "מוטיב נוצרי חזק ועמוק". מעניין!
בניתוח של הסרט "סלאח שבתי" שנוצר ב־1964 – הסרט הישראלי המצליח ביותר עד כה – מראה לנו קובי ניב, בשכנוע רב, שמדובר בעצם ביצירה מסוכנת, לא פחות, מבחינה חברתית! מדובר, לדעתו, בסרט שקיבע בחברה הישראלית עמדות ותפיסות גזעניות ומתועבות.
ניב מציג אינספור דוגמאות משכנעות מאוד, ומראה כי בעצם העמדות הללו הן של היוצר האשכנזי, שלקה, כך מסתבר מניתוחו של ניב, בשפע של דעות קדומות מזעזעות לגבי העולים מארצות ערב.
ה"מזרחיות" של סלאח אינה מובחנת, אלא כללית. לא ידוע מניין בעצם עלה ארצה. הוא סטריאוטיפ, לא אדם בעל היסטוריה אישית ספציפית ואמיתית, ואחת הבעיות היא שאותה דמות מופרכת ומזויפת נהפכה לדגם לחיקוי של "מזרחיים". בעקבות הסרט שחקנים (אשכנזים!) התנהגו בנלעגות דומה. ניב רואה בכך סוג של Blackface: כששחקנים לבנים גילמו דמויות של שחורים ולשם כך צבעו את פניהם… (בהקשר זה נזכרתי, כמובן, בספר Yellowface).
הסרט מציג את סאלח ואת בני משפחתו כאילו הגיעו מאלף קודמת לספירה, "כאילו יצאו עכשיו, באמצע המאה העשרים, ממצרים בימי הפרעונים": הם לא יודעים מהו ברז! או חשמל! אין להם מזוודות, וחפציהם צרורים בשמיכות ובסדינים! מדובר לכאורה במשפחה ענייה ופרימיטיבית ברמות מוגזמות ביותר. סאלח – אין לשכוח שקישון יצר אותו כזה! – הוא עצלן, שקרן, מניפולטיבי וסרבן עבודה. הוא היחיד מבין בני המשפחה שאינו עושה שום דבר למען רווחתם. כשהם מגיעים לישראל, כולם סוחבים צרורות. חוץ ממנו. הוא עושה הכול כדי לחמוק מעבודה, ובד בבד גוזל את כספי עמל הכפיים של ילדיו. הוא לא רק תחמן אלא גם ממש רמאי, והרמאויות שלו מעידות פשוט על טמטום. למשל – הוא גונב כלב כדי לזכות בפרס מבעליו של כלב אחר שאבד… מה, תוהה קובי ניב, סאלח עד כדי כך טיפש, ולא מבין שהבעלים יבחינו בהבדל? האם נכון לומר עליו, כפי שעשו רבים, שהוא "איש ישר ותמים מטבעו"? קובי ניב מתקומם נגד התיאור, ומדגיש שוב: מי שצייר דמות של גנב, רמאי וטיפש, מי שהציג אותה כסטריאוטיפ מזרחי, הוא אפרים קישון, שגזענותו, לדברי קובי ניב, נחשפת כאן במלוא קלונה.
ובכלל, הסרט עתיר אי דיוקים מבישים. למשל, סאלח, העולה החדש, דובר משום מה עברית, לא רק עם ישראלים, אלא גם עם בני משפחתו… וזאת כאשר עולים חדשים אשכנזים דוברים סביבו בשפות אמם: יידיש, או רומנית. רק כשסאלח מקלל הוא עושה את זה… בערבית. כי, טוען קובי ניב, "שנאת ערבים היא הסללה", היא דעה קדומה שאשכנזים השתילו לתודעתם של מזרחיים.
הסטריאוטיפ המזרחי נחשף במלוא קלונו, בסצנה "נבזית ומרושעת" במיוחד, שבה סאלח (כמו גם בני משפחתו) כלל לא מבחינים בהיעדרה של אחת הילדות הקטנות שלו. מה המסר המובלע? ברור: שהמזרחיים הפרימיטיביים יולדים הרבה ילדים ולא מקדישים להם תשומת לב מינימלית!
לדעתו של קובי ניב הסרט טבע בתודעה הישראלית שלל דעות קדומות שלא התפוגגו מאז שהגיע לאקרנים וזכה להצלחה מסחררת. למשל, שהאשכנזים "קרים" ומסתפקים בכלב במקום בילדים, והמזרחיים "חמים", ו"פועלים יותר מרגש", ואילו האשכנזים "פועלים יותר משכל".
וכך, במידה רבה בהשפעתו של הסרט, סבור קובי ניב, אפשר לגלות את תחושת הנחיתות של המזרחיים, שמתבטאת עד היום בפוליטיקה הישראלית. לדעתו, הסטיגמות "הוטמעו בתרבות, בהומור, ובשיח הישראלי בכלל". (עם כל הכבוד, נראה לי שהוא קצת מגזים בכוחו של סרט קולנוע. אבל אולי אני טועה).
אפשר להיווכח בתחושות הנחיתות הללו לא רק מתוך דבריה המטומטמים להפליא של חברת הכנסת והשרה לשעבר גלית דיסטל אטבריאן, שאותם ניב מצטט. עוד לפני שנכנסה לפוליטיקה טענה דיסטל אטבריאן שהגברים היהודים האשכנזים חכמים יותר משמונים אחוז מהאנושות, ושהגיע הזמן להחזיר את הדיבור על "עליונות הגזע", שכן העובדה שכולם שווים "היא שקר", ושרק בגלל שהיטלר "לקח את העניין הזה של 'עליונות הגזע' למקומות מאוד בלתי נעימים", אסור להודות שהעליונות הזו קיימת, ומי שמדבר עליה, היא טוענת, "דינו מוות". לא פחות… אבל גם בלי השטויות המזעזעות הללו, טוען קובי ניב, הליכוד הרי מעולם לא הציע ראש ממשלה לא־אשכנזי, ובכל זאת חלקים ניכרים בציבור המזרחי מצביעים למפלגה בהתמדה מעוררת השתאות. (ואני תוהה: האם מה שקרה בשבעה באוקטובר, ומאז, ישנה את הדפוס המוזר? נחיה ונראה).
כל הדברים, הניתוחים, האבחנות, הקשר שניב עושה בין סרט קולנוע למציאות, מרתקים.
עם זאת, עלי להודות: כשנפרדתי מ"סאלח שבתי" והגעתי לפרקים הבאים שעוסקים בסרטים שלא את כולם ראיתי, התקשיתי לעקוב אחרי תיאור מדוקדק ומפורט של העלילות השונות, ולכן, אני מודה, עצרתי את הקריאה באמצע הפרק השלישי. מייגע וקשה לקרוא על סרט. קולנוע אינו אמור להופיע במילים, וקובי ניב הוא הראשון שיודע את זה… לפיכך נראה שהפרקים הללו מיועדים לא לקהל הרחב, אלא יותר – לסטודנטים לקולנוע או לחוקרים, שיכולים לדלג על התיאורים המדוקדקים, ופשוט לצפות בסרט, ואז לקרוא את ניתוחיו המעניינים של ניב.
אבל הבעיה העיקרית שלי עם הספר אינה נוגעת בתכניו, אלא ברשלנות מעוררת ההשתאות שבה הוציא אותו קובי ניב לאור. אמנם הורדתי אותו בחינם, ויפה מצידו של המחבר להעניק לנו אותו כשי, המעשה מעיד על כך שהוא מאמין בו מאוד, אבל מסתבר שמבט של מגיה טוב נדרש כאן עד כאב. כמעט אין עמוד שלא מרגישים בחסרונו.
להלן שלל דוגמאות מביכות ממש:
- "המפתחות התלויות בחגורתו" – צ"ל "התלויים".
- "הירח מעיר ממעל" – צ"ל "מאיר".
- "עקבות משונות" – צ"ל "משונים".
- במשפט "ורק מבוגרים רואים אותו" חסרה המילה לא, שהרי בכך בדיוק עוסק הטקסט, ובהמשך כתוב ש"רק הילדים באמת רואים אותו"…
- המשפט "בסרט הזה המספר הוא אי.טי. וזה אומר שאנחנו רואים את הסיפור, את הסרט, דרכו, מבעד לעיניו, ולכן אנחנו רואים את אי. טי. המדומין שלו. כי אנחנו רואים מה שהוא רואה", יש בלבול שלם! כפי שאפשר להבין, המספר הוא אליוט, לא אי.טי! הוא זה שרואה את אי. טי. "מבעד לעיניו"!
- אין להם "אותם" מחשבות, צ"ל "אותן".
- "מבוגרים יש להם מחשבות" מוטב – "למבוגרים יש מחשבות", או, "מבוגרים מתאפיינים בכך שיש להם מחשבות", או כל ניסוח פחות עילג…
- "אל בבואת המשתקפת במכסה הזכוכית" צ"ל – "הבבואה המשתקפת" (המילה "בבואת" אפילו מנוקדת, אבל אין פה שום צורך בצורת שייכות! אולי הכוונה הייתה ל"בבואתו"? אבל לא כך נכתב).
- "אבל קולם של המזרחים עצמם לא נתאפשר לו להיראות ולהישמע", צ"ל "לא התאפשר לקולם של המזרחיים עצמם להיראות ולהישמע".
- "הנה לכם עוד קדומה שחיה וקיימת מאז ועד היום" – חסרה המילה "דעה" לפני המילה קדומה.
- "הוא היה רק אחד מרבים, האשכנזים השליטים, שהיו נגועים בה, ובסרט הזה הוא הפיץ את אותן, בהצלחה גדולה ועצומה, לאנשים רבים ולשנים רבות". אחרי המילים "את אותן" חסרות כמובן המילים "דעות קדומות"…
- "זה לו אמירה נגד אפליה" צ"ל "זאת לא אמירה"…
- "סתם בגלל שמשהו אמר שחור או מרוקו" צ"ל "שמישהו".
- "הציוני הקולוניאלי האשכנזי, הלבן, להנחלת ערכיו" חסרה מילה כמו "פועל" או "חותר" לפני "להנחלת".
- "תעמולת בחריות" צריכה להיות "תעמולת בחירות".
- "תמונת ההנהגה הזאת של הליכוד והמעל מי שנמצא בה" – לא הצלחתי לפענח את כוונתו במילה המודגשת.
- "תמונת ההצבעה בליעוד" צ"ל "בליכוד".
- "יהודי יכול היה, וכך גם היה, ללכת בשבת בבוקר לבית הכנסת", במקום המילה המודגשת צ"ל "וכך גם נהג לעשות"…
עד כאן, ולא כי אין עוד שיבושים, אלא – כי עצרתי, כאמור, את הקריאה.
אפשר לטעון שאף אחת מהטעויות כשלעצמה אינה קריטית, אבל בעיני ההצטברות והמכלול מביישים את הכותב.
נהדר להוציא לאור ספר חינמי, אבל מוטב, כך מסתבר, לא לדלג על השלבים החשובים כל כך, שהוצאות לאור מציעות. אפשר כמובן לשכור את שירותיהם של עורכים ומגיהים, גם כשמוציאים עצמאית, ולשלם להם, כדי לא להתבזות…
תוספת: החלטתי, לפני שאני מעלה את הטור שלעיל, להפנות את תשומת לבו של קובי ניב לטעויות הרבות ששמתי לב אליהן. שלחתי לו פירוט מדוקדק, ומאחר שמדובר בספר מקוון בלבד, הייתי בטוחה שישמח על המאמץ שהשקעתי באיתור הטעויות (בשני הפרקים הראשונים בלבד), ויתקן אותן. לתדהמתי, קובי ניב הגיב בחמת זעם לא מרוסנת, ותקף אותי באלימות מילולית שהפתיעה אותי מאוד. חבל!