בעברית התרגום המקובל (של ט' כרמי) לשמו של אחד ממחזותיו הנודעים של שייקספיר הוא "חלום ליל קיץ". דורי פרנס צדק בתרגום שמו של המחזה: "חלום של לילה בלב קיץ", שכן באנגלית השם של הקומדיה הוא Midsummer Night's Dream, כלומר – חלום ליל אמצע הקיץ: המועד שבו נהוג לחגוג בארצות הצפון את היום הארוך ביותר בשנה. יש ארצות שבהן לקיץ, לימי האור ההולכים ומתארכים, עד לשיאם בשליש האחרון של חודש יוני, יש משמעות שאנחנו כאן, במזרח התיכון, מתקשים אולי להבין עד הסוף. מבחינתנו אור יום וחום השמש מובנים מאליהם (אדרבא, אנחנו משתוקקים לרוח, ומכאן כנראה מגיע מטבע הלשון "רוח חיים", לעומת שיר כמו You are my sunshine, כי רק במקום שבו לא סובלים מחמסינים ומימי שרב אפשר לראות הקבלה בין אדם אהוב לבוהק השמש…). במקומות שבהם שוררת חשיכה ממושכת במשך חצי שנה, אור השמש מבטא חיים, שמחה ופריחה. (אפשר לקרוא על כך רבות ברומן לונגירביאן, שעלילתו מתרחשת קרוב לקוטב הצפוני). 

"חלום של לילה בלב קיץ" של שייקספיר הוא סיפור על אהבות והתאהבויות שהולכות ומסתבכות, עד לסוף שבו הכול בא על מקומו בשלום. הבעיות נפתרו לשביעות רצונם של הנאהבים, שכולם מוצאים את בני הזוג המתאימים להם, כדברי תזאוס, דוכס העיר, בתרגומו של דורי פרנס: "הנה האוהבים, כולם שמחה / וצהלה.  / שמחה, רעים טובים, / שמחה ויממות של אהבה / שיְלָוּו תמיד את לבבכם!" או בתרגומו של טׁ' כרמי: "הנה האוהבים, בלב מלא שמחה. שמחות, רעים, ונעם־אהבה ינוחו על ראשכם (מערכה חמישית, תמונה ראשונה).

המחזה של שייקספיר מתרחש בטבע, בְּיער שקיומו מודגש מאוד. הדמויות תועות בו, נתקלות אלה באלה בין העצים, מסתובבים שם לא רק בני אדם אלא גם פיות ושדונים, ואנשים מתאהבים תחילה במי שבכלל לא מתאים להם ולכן, בין היתר, נכזבים וסובלים מדחייה… בין בני הזוג, מלכי היער, טיטניה ואוברון, מתגלע סכסוך מר. אהבה רומנטית היא מקור למריבות ולעוגמת נפש, אבל מאחר שמדובר בקומדיה, הסוף, כאמור, מרגיע ומשמח.

סדרת הטלוויזיה הנורווגית "ליל אמצע הקיץ" קיבלה מן הסתם השראה מ"חלום של לילה בלב הקיץ". אמנם העלילה לא דומה, ואין בה המורכבויות והרבדים הרבים שקיימים אצל שייקספיר, אבל ההסתבכויות הרגשיות, האהבות הנכזבות, העוצמות הרגשיות שמתגלות וחושפות סודות אפלים, ובעיקר – הסוף הטוב, המרגיע, ועצם החגיגה של אמצע הקיץ, שואבים לדעתי את ניחוחם ומתיקותם משייקספיר. אפילו ההתחלה של הסדרה – הקושי שמתעורר בין בני הזוג המארחים בסדרה את המשפחה והחברים, הזכיר לי את אוברון וטיטניה (אם כי הסכסוך של הדמויות במחזה מתחיל מעניין שונה לגמרי: שם טיטניה מסרבת להחזיר לאוברון את הנער המשרת אותה… לא יכולתי כמובן שלא לחשוב על ההקשרים הארוטיים העולים על הדעת לנוכח מריבתם של שני אלה… אחרי שקראתי את כל מחזור הסונטות של שייקספיר ואחרי שתרגמתי אותן, אני מכירה מקרוב את המשולש הרומנטי שבו היה מעורב המספר – ויליאם שייקספיר מן הסתם. כמה הסתבכויות מתגלות שם, בסונטות. אילו אהבות ושמחות אבל גם בגידות, אכזבות, ייסורים, אהוב בוגדני שמתנה אהבים עם אהובתו של המספר, ועוד כהנה וכהנה, כל טוב ייצרי, ששרד מאות שנים וזמין בפנינו לקריאה).  

אבל נחזור לסדרה הנורווגית. אי אפשר שלא להתאהב בדמויות, ועוד יותר מכך – במקום שבו הסיפור מתרחש. אמנם לא מדובר בעבי היער, אלא בגינתו של בית ששוכן בחיק הטבע, על גדת הפיורד, צבעוני, מואר, יפהפה. ואי אפשר שלא להתפעל מהמשפחתיות ומהחברות שעמן מתחילים כל אחד מהפרקים: האנשים היפים האלה נפגשים כדי לחגוג את האור, היום, השמש, הקרבה, שמחת החיים. הם משחקים משחקי חברה פיזיים, משיכות חבל, קפיצות, הם שותים יין, שרים, צוחקים, ואז – בום! דרמה. סוד קשה נחשף. מפח נפש, ועוד אחד. בגידות, עלבונות, ועוד ועוד הפתעות… האם המשפחה הזאת, והחברים האלה, ישרדו את כל הגילויים? האם יתגברו עליהם?

טוב, מדובר בקומדיה. לא בטרגדיה. לא נצא מכאן עם דמעות בעיניים (אולי כן – של שמחה סנטימנטלית מענגת!).

בקיצור, מדובר בסדרה מקסימה, אסקפיסטית למהדרין. שווה כל דקה. 

כמה חודשים לפני שהנסיכה דיאנה נהרגה במנהרה ההיא בפריז, פגשתי באקראי, בקרן רחוב בקריית שמונה, את ג'ניפר, קרובת משפחה של המלכה אליזבת.

ב-1990 התראיינה ג'ניפר לעיתון מעריב, וסיפרה כי הגיעה עד פת לחם, ושהיא נאלצת להתפרנס כמנקה בבתים של אחרים. ג'ניפר יהודייה כמו אמה, אבל אביה היה בן למשפחת אצולה אנגלייה ותיקה, והוא קרוב משפחה של אמה של המלכה.

הכרתי את ג'ניפר, כי בתחילת שנות ה־70, כשלמדתי ספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב, היא לימדה במעבדה הלשונית, מה שנקרא "מבטא": אנגלית של אנגלייה, אנגלית של בת אצולה.

השבוע, כשגמרנו לצפות בסדרה הדוקומנטרית על בני המשפחה של ג'ניפר, הסדרה התיעודית "הארי ומייגן", נזכרתי במה שג'ניפר אמרה לי אז, במפגש הרגעי שלנו בקריית שמונה.

הנסיכה דיאנה נפרדה באותם ימים מצ'רלס, וג'ניפר "ריכלה" איתי על המשפחה שלה. "דיאנה לא מבינה," אמרה לי, "באיזו סכנה היא נמצאת, עכשיו כש'הפירמה' כבר לא מגינה עליה."

כשדיאנה נהרגה לא יכולתי שלא לחשוב על מה שג'ניפר, האינסיידרית, אמרה לי, וחשבתי על דבריה גם כשצפיתי בסדרה: על הבעתה שמייגן הביעה, כשסיפרה שברשתות החברתיות יש קריאות להרוג אותה. "אני אימא!" היא אומרת, "אלה החיים שלי, זה אמיתי!" (ג'רמי קלרקסון, אחד מכותבי הטורים העיתונאיים, שקרא בשעתו "להצעיד את מייגן עירומה ברחובות של כל אחת מהערים בבריטניה, בשעה שההמונים צועקים 'בושה!' ומטיחים לעברה גושי צואה", כתב, אחרי שצפה בסדרה, שהוא מתחרט ומתבייש על דבריו, ועל הכאב שגרם!)

אז כן, הארי ומייגן חיים במציאות פריבילגית להדהים, ואפשר לראות בהם צמד מפונקים שמתלוננים על מר גורלם. נכון, קשה להזדהות עם מצוקתם בימים שבהם מיליוני בני אדם סובלים מבעיות חמורות כל כך, במיוחד בארצם, שבה האזרחים מתחילים להבין את התוצאות ההרסניות של החלטתם להסתלק מהאיחוד האירופי. הסבל האמיתי של רבים כל כך נובע כמובן גם מהאכזריות הבלתי נתפסת של המלחמה באוקראינה, וכשהארי ומייגן מתלוננים על הבית הקטן שקיבלו במתנה מהמלכה (כה קטן עד שאופרה וינפרי שקפצה לביקור נדהמה, לדבריהם), או כשהם מספרים איך מצאו מקלט באמריקה בביתו של מיליארדר שהחליט לנדב להם את אחוזתו, עד שיקנו להם בית משלהם. לא קשה לדון אותם לכף חובה ולומר להם – חבר'ה, תתעוררו. המצב שלכם לא באמת קשה כל כך! 

ובכל זאת – מצאתי את עצמי מזדהה עם לא מעט מהדברים שהשניים אמרו. לא קשה למשל להאמין להם שהייתה שם גזענות. יש לכך גם ראיות. הפעוטה שבהם, שהיא רק דוגמה  – הסיכה הגזענית־במפגיע שאחת מבנות משפחת המלוכה הקפידה לענוד בהתרסה מרושעת דווקא בקבלת הפנים המשפחתית הראשונה שערכו למייגן. מדובר בתכשיט שנועד – באנגליה יודעים זאת – לפאר את העבדות (אותה נסיכה התנצלה בדיעבד. אז מה?). 

אחת המרואיינות בסדרה הדוקומנטרית מסבירה עד כמה הגזענות מושרשת באנגליה, ולא רק במשפחת המלוכה, שבארמונותיה אפשר למצוא אינספור ראיות לשעבודם של "ילידים" באימפריה הבריטית המהוללת. (כשקוראים את הספר פחות זה יותר מאת ג'ייסון היקל אי אפשר שלא להזדעזע מנתונים כמו: "בין המאה ה־16 למאה ה־19 'נשאבו' 100 מיליון ק"ג של כסף, שהועבר מאמריקה הדרומית לאירופה. הקולוניאליזם סיפק למהפכה התעשייתית את חומרי הגלם שנדרשו לבתי החרושת. כאמור, לא רק משאבי הטבע נגזלו: גם את התושבים המקומיים שיעבדו. כך למשל נהפכו חמישה מיליון ילידי אמריקה לעבדים, ומרבית האוכלוסייה המקומית הושמדה למעשה. כ־15 מיליון ילידי אפריקה נחטפו ושועבדו, ומדובר רק באלה שהובאו אל ארצות הברית, מיליונים נחטפו גם לארצות אחרות. עוד דוגמה: בין השנים 1765 ו־1939 שאבו האנגלים מהודו סכומי כסף שווי ערך ל־45 טריליון דולר. ברבע האחרון של המאה ה־19 מתו 30 מיליון הודים בעקבות הרעבה יזומה. ההיסטוריון מייק דיוויס מכנה זאת 'השואה הוויקטוריאנית האחרונה.'")

האם מייגן נתקלה בגזענות? אין לי ספק שכן!

אי אפשר שלא להבין גם את מצוקתם של השניים, שהעיתונות הצהובה עטה עליהם והשחירה את דמותם, במיוחד את דמותה, בעיני הציבור, עד כדי קריאות לרציחתה! 

האם הייתה בקריאות הללו גם מיזוגניה? אין לי ספק. רבים מאשימים את האישה, את מייגן, מכנים את בריחתם של בני הזוג מאנגליה "מגזיט", משחק מילים מכוער ותוקפני על "ברקזיט", שמרמז כי היא אשמה בשתלטנותה ובנחישותה להרחיק את בעלה מארצו, גם כשהוא חוזר ומסביר שההחלטה הייתה שלו, כי הוא הרגיש שעליו להגן על אשתו וילדיו מפני החדירה האלימה של הצהובונים עמוק לתוך חייהם ופרטיותם. 

בסדרה של נטפליקס (שגם היא נעשתה מושמצת!), מתאפשר להם לדבר ולספר מה עבר ומה ממשיך לעבור עליהם. בעיניי הם אמינים, ישירים ואפילו מדי פעם נוגעים ללב.

מאחר שאני לא אנגלייה, אין לי זכות למתוח ביקורת על בחירתם של הבריטים בשיטת הממשל המלוכנית. אני יכולה אפילו להבין את תחושותיהם כלפי אליזבת II, שהיו בה לא מעט צדדים מעוררים חיבה: למשל – חוש ההומור המפורסם שלה, שאותו ביטאה ממש עד לימי חייה האחרונים, כמו בסרטון המשעשע שבו השתתפה ונראתה משוחחת עם הדובון פדינגטון, ואף "הראתה" לו מה היא סוחבת בארנק המפורסם שלה: כריך לשעת הצורך… אין ספק שהיא הייתה אדם כריזמטי וחינני, וכמו שאמר עליה (אני לא זוכרת מי) – אחד מהישגיה המרשימים ביותר היה שהיא הצליחה לדבר הרבה ולא לומר שום דבר, במשך עשרות שנות מלוכתה. 

אין לי זכות למתוח ביקורת על מוסד בית המלוכה, אבל בכל זאת, יש לי דיעה.  באחד הראיונות שהתנהלו בעקבות הסדרה "הארי ומייגן", אמרה המרואיינת (שהייתה, יש לציין, בדעת מיעוט) כי בית המלוכה האנגלי הקפיד מאז ומתמיד לשמור בעיקר על עצמו. כך למשל סירב המלך ג'ורג' לתחינתו של קרוב המשפחה שלו, הצאר ניקולאי השני, ולא הסכים להציל אותו ואת בני משפחתו ממה שאכן קרה: רציחתם בידי הבולשביקים. בית המלוכה ידע גם להכאיב לבני המשפחה שלו עצמו: מדוע אסרו על אדוארד השמיני לשאת את אהובתו? ועל מרגרט, אחותה של המלכה, להינשא לגבר שאהבה? האם התדרדרותה הנפשית, חיי השיכרות שחיה בערוב ימיה, היו יכולים להימנע, אילו לא אילצו אותה להיפרד ממנו? וצ'רלס, המלך הנוכחי? מדוע אסרו עליו לשאת את מי שאהב, וכפו עליו לשאת אישה שסבלה כל חייה מהעלבון המר של מי שנשואה לגבר בוגד ואדיש? 

כן, זאת בהחלט עוד משפחה לא מתפקדת, אבל הם – לפחות אלה שנולדו לתוכה – נאלצים ולא מבחירה להתמודד עם הפלישה המתמדת, הבלתי אפשרית, לתוך קרביהם ופרטיותם.

הפעם הארי ומייגן בחרו להכניס את המצלמה, ולדבר אליה ישירות. אני דווקא מבינה את הצורך שלהם לומר את האמת, לספר על מה שחוו, ולקוות שסוף סוף יבינו את הצד שלהם. למרבה הצער, נראה כי הרוח הכללית שבה התקבלו הדברים שלהם שלילית. אין, לדעתי, לדחות על הסף את האפשרות שגם בכך מעורב "הארמון". האם חלק מההתנפלות השלילית על מייגן לא נועדה להסיט את האש ממישהו אחר? למשל – מבן המלוכה הסורח, הנסיך אנדרו, דוכס יורק, אחיו של המלך הנוכחי, שהסתבך קשות בפרשה מגעילה שקשורה בפגיעה מינית בקטינה, ובהסדר כספי, מחוץ לכותלי בית המשפט, בינו לבינה? 

האם הסדרה תשפר את דימויים של הארי ומייגן? כנראה שלא. 

האם אני מבינה מדוע האנגלים נוהים אחרי בית המלוכה ורוצים בקיומו? תשובתי לשאלה לא רלוונטית. 

אחד מקני המידה לאיכותו של סרט הוא לדעתי משך הזמן שהוא ממשיך להטריד את המחשבות. הסרט הטורקי Cici, כלומר – מתוקונת, מבית היוצר של נטפליקס, הוא אם כן יצירה איכותית, שכן למחרת הצפייה עוד המשכנו לדון בו, לתהות, לעורר שאלות ולמצוא להן תשובות. 

במרכז הסרט מצויה משפחה שחוזרת פעמיים אל הכפר שבו החלו חייה והסתיימו עם מות האב. נותרו האם, שמה הָאוָוה, ושלושת ילדיה – שני בנים ובת בכורה. בתחילתו של הסרט אנחנו מתוועדים אל היחסים ביניהם, בעיקר בין הבעל והאב לבין אשתו, שיש לה סיבות כבדות משקל לכעוס עליו: הוא נוהג בבניו, במיוחד בקָדיר, האח הבינוני, ביד נוקשה מדי. האם שואפת שהילדים יזכו להשכלה גבוהה, שתאפשר להם לצאת מהכפר ולחיות חיים טובים מאלה הצפויים לאיכרים פשוטים. האב מתנגד בכל תוקף. ואז מתרחש אירוע משנה חיים, שנשאר חתום בלבם של הילדים והאם.

כעבור שלושים שנה הם חוזרים אל הבית הכפרי, והפעם מלווים אותם אנשים רבים, שכן קָדיר, שנמשך תמיד אל המסרטה הביתית של אביו, נהפך ליוצר קולנוע, והוא מגיע עם צוות גדול כדי לצלם סרט שמתבסס על החיים שהיו להם בכפר, בבית שאותו לא מכרו. באמתחתו מצויים קטעי סרטים ביתיים רבים שהוא ואביו צילמו, והוא מתבסס עליהם כדי לנסות ולספר את הסיפור על אודות המשפחה שמעסיק אותו כל השנים. אמו מסוייגת, אחותו ובתה המתבגרת תומכות בו ומנסות לעזור לו ביצירת הסרט. 

אבל משהו משתבש, כפי שמסתבר שנתיים אחרי כן, כששני האחים והאחות מגיעים שוב, עם האם, אל הבית. האח הצעיר מגיע עם אשתו ובנו. האם כבר זקנה ודמנטית, ובתה מטפלת בה באהבה רבה. חלקו האחרון של הסרט מתרחש כמעט בהווה, ליתר דיוק – בעיצומה של מגפת הקורונה, כלומר – לפני כשנתיים. (מעניין לראות איך המגיפה החלה "לככב" ביצירות, למשל ברומן French Braid של אן טיילר או בסרט Help, המתאר את קוצר ידה המחריד של מערכת הבריאות הבריטית במהלך המגיפה). 

כאן, בשלב הזה ובאופן מפתיע, נחשף בלי דעת סוד קשה מאוד, משהו שחלק מהדמויות כבר יודעות, אבל לא מבינות. כל החוטים נקשרים פתאום, והתמונה מתבהרת ומתבררת, והיא מותירה את האנשים הללו מזועזעים עד עמקי נשמתם: איך לא ידעו? איך לא תיארו לעצמם? איך חיו במשך שנים רבות בשקר?

 הסרט מתנהל באיטיות ובמתינות, אבל אינו משעמם אף לרגע, לא מעט בזכות משחקה המופלא של מי שמגלמת את האווה בזקנתה. כמעט בלי לדבר, בתנועות מעטות ובעיקר בהבעות פנים, מצליחה השחקנית לבטא קשת של רגשות: כעס, כאב, טינה, אשמה. 

עם זאת, הסרט אינו חף מבעיות. כך למשל לא ברורה דמותה של האחות בבית החולים שטיפלה באב כשאושפז. מה היה בה שהיא מעסיקה כל כך את מחשבותיה של האווה? למעשה היא די שולית בסיפור, ובכל זאת היא זוכה למבט ממוקד ומתמשך. 

גם נוכחות אשתו ובנו של האח הצעיר, שמגיעים אתו אל הבית בחלק האחרון, אינה מפותחת די הצורך. אמנם האישה משמשת מעין עֵדה מזועזעת למה שמתרחש לנגד עיניה, אבל בעצם אנחנו לא יודעים עליה כמעט דבר. היא מעין סטטיסטית במחזה.

אפילו דמותו של ג'מיל, ילד שאבי המשפחה החליט לטפל בו וצירף אותו אליהם, בעצם אינה מפותחת. אנחנו יודעים עליו רק שהוא יתום ובודד, ושהוא מיטיב לשיר. הוא מופיע שוב ושוב, שתקן ומבויש. תפקידו – להניע את העלילה, ולהוסיף לה עוד ממד של החמצה ושל מפח נפש. אבל מי הוא? מה יש בו, מלבד המבט החיצוני של הדמויות האחרות? 

חרף ההסתייגויות הקלות, הצפייה בסרט מעניקה חוויה עמוקה ומשמעותית. 

התחלנו לצפות בסרט, ומיד עצרנו כי הבנו: מוטב לשמור אותו לצפייה משותפת עם בן העשר וחצי, (שהרי המְספֵּר, כך הוא מעיד על עצמו, היה בכיתה ד' כשהרפתקאותיו המתוארות בסרט התרחשו)! 

ואכן, כולנו – בן העשר (וחצי), כמו גם שני בני ה-70+, התענגו ביחד מהסרט החמוד הזה, וכל אחד מסיבותיו הוא. 

בהתחלה הילד קצת התלונן על "איכות הגרפיקה". ניסיתי להסביר לו שהיא בכוונה עשויה בפשטנות ובשטיחות, מן הסתם כדי שנחוש שאנחנו מושלכים בזמן כמה עשרות שנים לאחור, הוא לא קיבל את ההסבר, אבל בהמשך התרצה, ושכח את ההסתגויות. הסרט סחף גם אותו!

בוויקיפדיה מתארים את "אפולו ½10" כ"סרט מדע בדיוני מונפש", אבל רק המילה הרביעית מדויקת. לא מדובר במדע בדיוני אלא בסרט נוסטלגי שנוגע ללבם של מי שהיו ילדים או בני נוער באמצע שנות השישים של המאה הקודמת.

במוקד נמצאת הנחיתה של אפולו 11 על הירח. הילד המספר חי ליד נאס"א, בפרבר אמריקני שכל שוכניו קשורים לסוכנות החלל. האבות עובדים שם בשלל משרות – פקידים, אנשי מנהל, וגם מהנדסים למיניהם, שכולם שותפים למשימה השאפתנית ההיא, להנחית אדם על הירח. הילדים חשים, כמובן, גם הם את ההתרגשות שמלווה את כל השיגורים לחלל, גם את אלה שקדמו לאפולו 11. באחת הסצנות מראים לנו למשל כיצד המורה דוחפת לתוך כיתת הלימוד את הטלוויזיה המונחת על כן מתגלגל (לא יכולתי שלא להיזכר בתחילת ימי כמורה לאנגלית, כשגם אנחנו נהגנו לגרור לתוך הכיתות את הטלוויזיה. ספרי הלימוד הותאמו למשדרים של הטלוויזיה הלימודית, והשאלות אם נצליח "לקלוע" לשעת השידור, אם הטלוויזיה תפעל כיאות, אם הילדים יקשיבו, לא הפסיקו להטריד אותנו אז…  קשה לשכוח כמה ייסורים התייסרתי אז עם The Sheriff of Hollywood Hills…). לֵאוּת הצטיירה גם על פניה של המורה המונפשת שבסרט, ואילו התלמידים שצפו בשיגור נראו נלהבים, והיה ברור שהתהליך מוכר להם היטב: הם ספרו לאחור, עד להכרזה ה-lift-off שלוותה כמובן בתשואות רמות.

אז על מה הסרט?

לכאורה מדובר בפנטזיה של הילד המספר: לפני השיגור של אפולו 11 היה שיגור סודי, אפולו ½10, שבו שלחו לירח… אותו! המדענים שהגיעו אליו בחשאי הסבירו לו שהחללית נבנתה בטעות קטנה מדי, ורק ילד כמוהו יוכל לטוס בה… וכך הוא מלווה במחשבותיו את השיגור, רואה את עצמו יושב שם, נרגש, מפוחד, מתגבר, נפעם – כל קשת הרגשות הצפויה… 

אבל בעצם, מתחת לסיפור העלילה המרכזי, הסרט מספר לנו על שנות ילדותנו. אמנם לא גדלתי בפרבר אמריקני עשיר, אבל גיליתי כל כך הרבה חוויות משותפות עם הילדים המתוארים בסרט, ועם אורחות החיים שהיו שם, ואפילו בכל מיני פרטים קטנים. למשל – כיצד נערות בשנות השישים נהגו לגהץ את שיערן (כן, כך ממש! עם מגהץ שמיועד לבגדים!), כדי ליישר אותו…

או, למשל – איך נהגו "לרדוף" אחרי כל ג'וק בעזרת כימיקלים רעילים ומסוכנים לבני האדם, לא רק לג'וקים.

וגם, למשל – הקרטיבים שהיו למעשה גושי קרח מומתקים, שהיו נדבקים ללשון… 

ועוד דוגמה: כמה הרבה רכבנו על אופניים:

ואיך כשיצאנו לדרך במכונית, היה אפשר לצפות שניאלץ לעצור ולהחליף גלגל: "אולי זה כי היינו בתקופה שלפני חגורות הפלדה, ופשוט עוד לא ידעו לייצר צמיגים טובים"…

ושיחות המתיחה בטלפון, שאישית לא נהגתי להשתתף בהן, אבל שמעתי עליהן, כמובן…

שני הצופים המבוגרים התמוגגו מרוב נוסטלגיה, ואני נזכרתי כמה נוגה ומנותקת הרגשתי ביום שבו אפולו 11 נחתה על הירח, עם המשפט המופלא ההוא "One small step for a man, one giant leap for mankind." (שבדיעבד, כך הסתבר, לא היה אלתור ושליפה מהמותן  כפי שניל ארמסטרונג נהג להתפאר, אלא תוכנן מראש…): ממש באותו שבוע חזרתי ארצה משהות של שלוש שנים בלונדון, והרגשתי היטב את ההבדל בין מה שחוויתי "בחוץ לארץ" ההיא, לבין כאן בארץ. אמנם השיגור זכה לכותרות בעיתונים, אבל אותה התרגשות, אותו חיבור־חי אל העולם, ליתר דיוק – אל החלל! – לא הורגשו אז בארץ, שהרי לא היה שידור חי. 

בסרט שמחתי לחזור אל אותם ימים, והפעם – בחברתו של נכד…

ארבעת הפרקים בסדרה הדוקומנטרית שלפנינו, סדרה שהגיעה למסך בסוף דצמבר 2021, מעניקים חווית צפייה מיוחדת במינה. במיוחד, כנראה, לבני "הגיל השלישי", בני 70 ומעלה, כמו כל המרואיינים בסדרה, ובראשם האפיפיור הנוכחי, פרנציסקוס, אבל דומני שלא רק זקנים יכולים ליהנות ממנה מאוד. 

את דמותו של האפיפיור כבר זכינו לראות ולחבב בסדרה אחרת של נטפליקס, "האפיפיורים", אבל שם היטיב לגלם אותו שחקן, ואילו בסדרה שלפנינו מופיע האיש עצמו, מתראיין, מדבר, ומפיץ סביבו אור נגוהות.

אין לי, כמובן, שום קשר לקתוליות בפרט או לדת כלשהי בכלל. אני אתאיסטית גמורה, ואין בי אף שמץ של אמונה דתית. אולי דווקא משום כך יכולתי להתפעל כל כך מדבריו של האפיפיור ומאישיותו הקורנת, כמו גם משאר המשתתפים בסדרה, שכל אחד מהם אדם זוהר, מרשים, ומעורר השראה.

כל אחד מפרקי הסדרה נפתח בריאיון עם האפיפיור. עצם העניין מעורר השתאות: האפיפיור מוכן להתראיין לסדרה בערוץ פופולרי-להמונים, נטפליקס? מוכן לספר משהו על עצמו, על ילדותו, על חוויות שעבר? והנה, ברור שאינו עושה זאת מתוך נרקיסיזם או הבלטה עצמית, אלא כדי למסור לכל אחד מאתנו פיסה קטנה מתוך השקפת העולם ההומניסטית כל כך שלו. קשה להאמין שמדובר במי שעומד בראש הכנסייה הידועה בשמרנותה הריאקציונית.

המראיינים לא עימתו אותו אמנם עם שאלות פרובוקטיביות, למשל – עמדתו לגבי גייז (אם כי גם בעניין זה הפתיע בעבר כאשר הכריז, בסרט דוקומנטרי אחר, Francesco, שנעשה על חייו, כי "גם גייז וטרנסג'נדרים הם ילדיו של אלוהים, אהובים על-ידיו וראויים לליווי של הכנסייה"), או עם סוגיית הגירושים שהכנסייה הקתולית לא מאפשרת, אבל גם בלי לעסוק בעניינים הללו, האנושיות וההומניות של האפיפיור משתקפים מכל מה שהוא אומר, מהבעות פניו החביבות, מעמדתו הצנועה, ובעיקר מהחוכמה הרבה שנגלית מכל מה שהוא אומר. לא פעם התעורר בנו, זוג הצופים בסדרה, רצון לא רק להחליף מבטים נרגשים, אלא לעצור את הסרט ולרשום לפנינו דברים שנאמרו בו, כדי לזכור אותם.

הסדרה נפתחת בהמלצה של האפיפיור: לטובת עתידה של האנושות צעירים צריכים להרבות בשיחה עם זקנים. וזה בעצם מה שקורה בה לאורכה: המראיינים פוגשים אנשים מבוגרים שונים, מארצות שונות, שעיסוקיהם וסיפורי החיים שלהם שונים, וכל אחד מהם מלמד אותנו משהו על עצמנו.

אחת המרואיינות היא, למשל, הפרימתולוגית הידועה ג'יין גודול, שהחלה את הקריירה שלה ב-1960 כחוקרת שימפנזים בפארק הלאומי גומבה שבטנזניה. גודול מתראיינת בפרק המוקדש כולו ל"אהבה", והיא מספרת איך גישתה לחקר בעלי חיים הפכה על פיה את כל התפיסות לגבי חיות הקשר שלהן עם בני האדם. גודול מספרת איך אחרי שעקבה במשך שנתיים אחרי השימפנזים בפארק, ויצרה אתם קשר רגשי: זיקה של שני סובייקטים, ולא של חוקרת ואובייקט, "נודע" לה שעולם המדע פוסל מכול וכול את שיטותיה. עליה, כך נאמר לה, להימנע מאמפתיה והזדהות עם החיות שהיא חוקרת. גודול התעלמה מהעמדה המקובלת, המשיכה במחקר שבו התקרבה אל השימפנזים ואהבה אותם. כיום אין מי שלא מכיר בתרומתה העצומה להבנתם של פרימטים, ואין מי שמתכחש להישיגיה ולשינוי העצום שגישתה חוללה. 

מרואיינים אחרים בפרק על "אהבה" הם בני זוג מבוגרים מאוד מארגנטינה, שבגיל מופלג החליטו ללמוד ביחד לרקוד טנגו. המראה שלהם רוקדים צמודים לחי אל לחי, בתנועות הרמוניות ומתואמות, יפה להפליא.

מרואיינת אחרת היא אישה ארגנטינאית שבתה ההרה נחטפה ונרצחה בתקופת שלטון החונטה הצבאית הידועה לשמצה. המרואיינת הייתה אחת המארגנות של קבוצת הנשים שנקראו "אמהות פלאסה דה מאז'ו": אלה שהפגינו, בניגוד להוראות המשטרה, מול משכן נשיאי ארגנטינה, במחאה על כך שהבנות והבנים שלהן הועלמו. היא מספרת כיצד הביאו אל פתח ביתה את הגופה של בתה שנרצחה, ועל המאבק שניהלה כדי לגלות את עקבותיו של הנכד שנולד ונמסר מיד לאימוץ, מן הסתם במשפחה של תומכי השלטון. האם תזכה לפגוש את הנכד? להתאחד אתו? 

שלושת הפרקים הבאים עוסקים ב"חלומות", "מאבקים", ו"עבודה". בכל אחד מהם מתראיין גם במאי הקולנוע הנודע מרטין סקורסזי, שהיה בעת הריאיון בן 79. בהתאם להמלצתו של האפיפיור, מראיינת אותו בתו בת העשרים ושתיים: צעירה וזקן. האפיפיור אף משבח את סקורסזי, ואומר כי אף על פי שסרטיו מצויינים, הוא ראוי להערכה בעיקר ובראש ובראשונה בשל אהבתו הרבה לאשתו הנוכחית, ומספר כי כשסקורסזי ביקר אצלו הוא ביקש ממנו רק שיברך את אשתו החולה.

אהה, אנחנו נדרכים ותוהים: האפיפיור מכיר את סרטיו של סקורסזי? מעריך אותם? האם צפה ב"נהג מונית", סרט על ניו יורק של שנות השבעים, עיר מטונפת, מלאה בזנות, הומלסים וסחר בסמים, וחיבב אותו? ראה את "אליס לא גרה כאן יותר" והזדהה עם האלמנה המורעבת, שמתפתה לקשר מיני עקר? מכיר את "פסגת הפחד", העוסק באונס? העריך את "רוצחי פרח הירח" – דרמת פשע? 

מעניין! אבל זהו אותו אפיפיור שמשיב בחיוך ביישני שכן, הוא אהב לרקוד טנגו, וגם נהג לעשות זאת. האפיפיור שמספר בהערכה רבה על המיילדת שלו "שהייתה האישה הראשונה שהחזיקה אותי", על סבתו, שלא החמיצה אף הזדמנות לפתוח בפניו סוגיות שיפתחו אותו, את דמיונו והשכלתו, על אביו ששלח אותו באחת החופשות הארוכות הראשונות שלו מבית הספר לעבוד בבית חרושת, לנקות את הרצפות, ולימד אותו להרגיש את הגאווה המקצועית שיש לאדם עובד, ועוד כהנה וכהנה אמירות וזיכרונות מרגשים.

כדאי מאוד לצפות בסדרה. היא נהדרת. 

מי היה אבי פרויקט הטילים הבליסטיים של גרמניה, "טילי הנקמה" ששוגרו לעבר מערב אירופה, בעיקר לעבר לונדון, וזרעו שם חורבן והרס בקרב אוכלוסייה אזרחית?

חבר המפלגה הנאצית, ורנר פון בראון.

מי עמד בראש המירוץ לחלל, ובתוכנית אפולו של נאס"א?

המהגר הגרמני לארצות הברית, ורנר פון בראון.

העובדות הללו ידועות לכול, אבל תמיד מעניין לבדוק את קו התפר שבין שני מצבים סותרים וקיצוניים כל כך: איך בכלל התחולל המעבר של פון בראון מעמדה של קצין בכיר באס-אס, שאחראי להרס הנורא ולהרג של אזרחים רבים כל כך, למעמד של מדען בכיר ונחשב שפועל לטובת ארצות הברית ומוביל אותה להישגים במירוץ לחלל ובתחרות עם ברית המועצות?

על התהייה הזאת מנסה להשיב הסרט הקצר שיצרו לנטפליקס שני ישראלים, מור לושי ודניאל סיון. הסרט נכנס לרשימה הקצרה לפרס הסרט הזר הקצר של האוסקר ה-94 (ב-27 במרס ייערך הטקס, ואז נדע אם "ת"ד 1142" זכה בפרס).

הסרט מגולל את סיפורם של חיילים בצבא ארצות הברית שהציבו אותם בבסיס סודי ביותר, מתקן צבאי שעוצב כמו קאנטרי קלאב חלומי. לשם הגיעו פושעי המלחמה הגרמנים שהאמריקנים חפצו ביקרם, בשל הידע הרב שהיה להם בתחום הטילים.

החיילים האמריקנים שנבחרו כדי "לטפל" בגרמנים היו דוברי גרמנית ילידית. כלומר – פליטים יהודים שהצליחו להינצל, הגיעו לארצות הברית והתגייסו לצבא כדי להילחם בגרמנים, שרצחו באירופה את בני משפחותיהם.

בסרט שלפנינו מתראיינים שניים מאותם חיילים יהודים. הם מספרים, כנראה לראשונה, על התסכול שחשו כשראו את התנאים המפנקים שזכו להם הרוצחים, ואת זעמם על כך שנאלצו לטפל באותם מנוולים. על היעדר החומר התיעודי מאותו אירוע, שהיה כאמור סודי ביותר, פיצו היוצרים בקטעי הנפשה ארוכים: החיילים היהודים הצעירים מצוירים, וקטעי האנימציה איפשרו ליוצרים להראות את מגוון הרגשות שהתעורר בהם: את העוינות, הפליאה, את שאט הנפש שחשו, בצדק רב.

על הפרשה המזעזעת קראתי לראשונה ברומן המופלא מעוף העורב של הסופרת הקנדית אן מרי מק'דונלד. שם תיארה מק'דונלד לא רק את האירוח שזכו לו הגרמנים, אלא גם את הזוועות של מחנה העבודה דורה-מיטלבאו, שמוקם בתוך מפעל תת קרקעי שנכרה בתוך הר, במרכז גרמניה ליד העיר נורדהאוזן. עובדי הכפייה היהודים אולצו לעבוד בייצור טילי V-2, אלה שנורו לעבר לונדון. מבין כ-60,000 האסירים שהועסקו במחנה נספו על פי ההערכה כ-20,000. הם מתו מתשישות, מחלות ורציחות יזומות.

מדעני תוכנית הטילים הגרמנית, ובראשם ורנר פון בראון, ידעו מן הסתם על מה שהתרחש בדורה-מיטלבאו, אבל בירכו על כך שעובדי הכפייה מאפשרים להם לקדם את תוכניותיהם ולהוציאן לפועל.

הנה תצלום של אותם מדענים גרמניים שהתאזרחו בארצות הברית. מזעזע להיווכח כמה זחוחים ומחויכים הם נראים!

הסרט "ת"ד 1142" נמשך 36 דקות אינטנסיביות ומצמררות. הוא  מיטיב לפרוס לפנינו את הפער הבלתי נתפס בין מה שראוי וסביר, לבין מה שקרה בפועל. את הציניות המזעזעת של השלטונות האמריקניים, שהעדיפו למחול ולוותר על עשיית דין צדק, וזאת רק כדי שיתאפשר להם "להביס" את יריביהם החדשים-ישנים, במלחמה הקרה שפרצה, ובעצם – רק נמשכה – עם תום מלחמת העולם השנייה.

האם המירוץ לחלל הצדיק את העובדה שפושעי מלחמה רבים כל כך התקבלו בארצות הברית, לא עמדו לדין, וזכו ליחס מיטיב ונדיב?

באחת הסצנות בסרט מספר אחד החיילים היהודים, שהורו להם לספק את כל מאווייהם של ה"אורחים" הגרמנים, כיצד לקחו אותם, לבקשתם, לכלבו גדול בעיר הסמוכה למתקן הצבאי כדי שיקנו שם לקראת חג המולד שפע של מתנות יוקרה לבני המשפחה שלהם שנשארו עדיין בגרמניה (עד מהרה הגיעו גם אלה והצטרפו לגברים). כשבעים ושש שנים חלפו מאז, והעד היהודי לא יכול לשכוח איך בחרו שנואי נפשו תחתונים וחזיות ממשי לבנות הזוג שלהם. "נקמתו" היחידה הייתה בכך שלקח אותם דווקא לבית כלבו שבבעלותם של יהודים. מעין נחמה פורתא ועלובה למדי…

אני מקווה מאוד שהסרט יזכה בפרס ובעקבותיו בתשומת לב עולמית רבה. הוא מעלה סוגייה מוסרית שיש להתעכב עליה, גם מקץ שנים רבות כל כך, ולוא רק כדי להעניק מעט שלוות נפש לחיילים היהודים שנאלצו להתמודד עם אותה סוגייה. שניים מהם היו עדיין בחיים ב-2021, כשהסרט נוצר. מאחר שהטילו עליהם לשמור על סודיות גמורה הם שתקו כל השנים. היוצרים איפשרו להם סוף סוף לדבר על הכעס והגועל שבעצם לא התפוגגו מאז ועד היום.

הפעם הראשונה שזה קרה לי הייתה בשנות ה-70. הטלוויזיה הישראלית הייתה עדיין בחיתוליה. רק שלוש או ארבע שנים לפני כן החלו לשדר לאומה, כמובן – בשחור לבן, שהרי הותקן אז מחיקון שנטרל מהשידורים את הצבע, פן יתמכר העם (!) (בעקבות זאת – כמה מוזר! – המציא מישהו בסוף שנות ה-70 את ה"אנטי-מחיקון", ואנשים עקפו את האיסור הממשלתי ויכלו לראות טלוויזיה בצבעים…), כמובן – כל השידורים בערוץ אחד ויחיד, שהיה חזות הכול: "מדורת השבט", על פי מרשל מקלוהן.

הסדרה הראשונה שהתמכרתי אליה הייתה "האחים". היא שודרה בין השנים 1974–1977 בימי רביעי, בשעה שמונה בערב. סדרה שעסקה בסיפורם של בני משפחת האמונד, שאביהם מת והם ירשו ממנו את חברת ההובלות שבבעלותו. התככים המשפחתיים, האהבות והשנאות, נעשו חשובים כל כך, עד שבימי רביעי בערב אסור היה – לא רק אצלי, בבתים רבים מאוד בישראל – לטלפן לבני אדם או להגיע אליהם במפתיע ולשבש את הצפייה. 

זאת הייתה הפעם הראשונה שנוצרה האחווה הזאת בין דמויות בדויות לבין הצופים בהם, אלה שאימצו אותן כאילו היו אנשים בשר ודם: חשובים, יקרים, מעוררי הזדהות. אפילו כשהחליפו ערב אחד במפתיע את השחקן שגילם את אחת הדמויות הראשיות, לא התמקוממנו. השלמנו והתרגלנו.

אחר כך היו "משפחת פאליסר", "קו אונידין", ובשנות ה-80 – "שלושים ומשהו". (ולא! לא "דאלאס"! מי ראה את הזבל הזה?!) שם ההתמכרות התעצמה. גם אנחנו היינו בני שלושים ומשהו, גם אנחנו גידלנו ילדים, גם אנחנו נאבקנו לטפח משפחה וקריירה. אהבנו אותם ממש. כשהסדרה ירדה מהמסך לא ידענו את נפשנו. איך נחיה בלי החברים הטובים שלנו? מה נעשה בלי לדעת מה קורה עם הופ ומייקל, אליוט וננסי, מה שלום מליסה? היא ממשיכה לצלם? וגארי הסקסי? זהו? נעלם ולא ישוב? 

גם כיום נוצרות התמכרויות, אבל מראש ידוע משך הזמן שהן מותרות: כך וכך עונות ופרקים של סדרה בנטפליקס. מתאהבים. מתרגלים, אבל נזהרים: הסוף קרב ובא ואפשר לראות אותו מתנוסס על המסך, עונה שנייה, שלישית, ו-זהו. אלא אם יסדרו לנו עונה נוספת, מי יודע מתי. 

אז  ההתמכרות העכשווית היא לחברים החדשים שרכשנו לנו בפריז: חבורת סוכני השחקנים שעובדים ביחד, ואתם העוזרים הצעירים והנאמנים שלהם. לא צריך יותר מפרק אחד או שניים לפני שנהיה שם, נצחק ונתרגש אתם ומהם, נעקוב אחרי פיתולי העלילה והפתעותיה, ונשמח – איזה כיף שיש עוד סדרה טובה כזאת, משכנעת ומשעשעת, איזה כיף להתוודע אל העולם שהיא מציגה, זה שבו כוכבי קולנוע מתגלים כבני אדם על כל חולשותיהם, בדיוק כמו אלה שיש לנו! ואולי אפילו יותר! הנה בני זוג שמקנאים זה בזה, כוכבת קולנוע שנאבקת כדי להיות אימא מסורה ומצטיינת, אך מתגלה עד כמה היא חרדה ליופייה והיא חוששת שאבד לה, הנה שחקנית צעירה שנאלצת לעבור השפלות במבחני בד שהיא עוברת, ועוד כהנה וכהנה סוגיות ובעיות. כוכבי קולנוע צרפתים מהשורה הראשונה לא היססו להשתתף בסדרה, ולשחק את… עצמם. אמש, למשל, ראינו את איזבל אג'אני מגלמת את דמותה של… איזבל  אג'אני שמייחלת לתפקיד בסרט חדש, ואפילו מוכנה לעמוד במבחן בד, להציג את עצמה, "לאלתר", ומשעשעת בחן ובנכונות לצחוק קצת מעצמה, ובעצם – להוסיף עוד נדבך למוניטין שלה כשחקנית דגולה. 

בפרק החותם את העונה השנייה מככבת ז'ולייט בינוש. הוא מתרחש "מאחורי הקלעים" של פסטיבל קאן, ובעצם באחורי הקלעים של תעשיית הקולנוע: אנחנו רואים שהזוהר איננו נוצץ באמת, ומצד שני הוא קיים, כובש ומרגש. כמה אירוניה עצמית יש בסצנה שבה בינוש שמגלמת את עצמה – כוכבת מופלאה שמחוץ לסדרה כבשה כבר את כל הפסגות – שרועה על המיטה בבגדי יום יום נוחים, זוללת פיצה לצדו של שומר הראש הגברתן שחולק אתה את הפיצה ושואל אותה בתמימות באילו מין סרטים שיחקה, והיא משיבה לו בצניעות של אדם אמיתי: שחקנית שבשבילה המשחק הוא מקצוע, אבל היא לא שבויה בהעמדת הפנים הכרוכה בו, ולא מאמינה לזוהר.

בעונה הראשונה עוד נאלצו יוצריה לחזר אחרי שחקנים חשובים כדי שייאותו להשתתף בה. בהמשך התייצבו אלה מרצונם, ואפילו חיכו בתור. וכך מככבים בה ידועי שם כמו מוניקה בלוצ'י, איזבל הופר, ז'אן דז'רדן, שרלוט גינזבורג, סיגורני ויבר ואחרים. 

הסדרה פשוט מקסימה. התהפוכות הרגשיות שעוברות הדמויות מפתיעות, והן עצמן, כל האנשים הללו, מרנינים ומעוררים אהדה ואפילו חיבה. 

האם נטפליקס שינתה לצמיתות את האופן שבו אנחנו "צורכים" את התרבות, אולי ליתר דיוק, את הבידור, בחיינו? 

שלל המועמדויות שהעמידה נטפליקס לפרס גלובוס הזהב, לצד שינויי ההתנהגות שכפתה עלינו מגפת הקורונה, מעידים כנראה על התשובה. כן, התרגלנו לנטפליקס ולנוחות שהיא מציעה. כן, התכנים העולים בה הולכים ומשתפרים מעונה לעונה ומחודש לחודש. מי שאוהב להיות בבית נהנה שבעתיים.

אז מה הסדרה הבאה? כבר הגענו אל אמצע העונה השנייה מתוך ארבע! 

חייהם של בני אדם משיקים, מתקרבים, מתרחקים, נוגעים אלה באלה, משנים ומשתנים, לרוב בלי שאותם אנשים יודעים מי או מה בדיוק השפיע עליהם כל כך, איך מעגלי החיים שלהם נעים זה אל זה, מקרוב ומרחוק.

כך הם מתגלים לעינינו בסדרה הטורקית המוצלחת מאוד "מוסכמות". אנחנו, הצופים, יודעים על הדמויות חלק ממה שנסתר מעיניהן, אבל גם בפנינו נותרים סודות שחלקם נחשפים, ואת האחרים לא נדע כנראה לעולם, אבל אנחנו חשים בקיומם.

מרתק לראות איך העלילה נטווית בקצב שאפשר למצוא רק במה שהאמריקנים מכנים "סדרות זרות" (שהרי, כידוע, אמריקה היא מרכז העולם…): אטית, מדודה, נעה מדמות לדמות, מתמקדת בהבעות פנים, בשוטים ארוכים מזוויות מעניינות: כאן אנחנו מכירים את הוריה של אחת הדמויות, ושם – את בני המשפחה של אחת אחרת, והנה מתגלים לעינינו גם קשרים אסורים, סיפורים אפלים מהעבר, הסתבכויות משפחתיות טעונות במשקעים נושנים, אהבות ואכזבות, יופי וכאב.

מעניינות מאוד הסוגיות השונות שהסדרה נוגעת בהן בעדינות ובחוכמה. למשל – הקונפליקט שבין חילוניות לדת. אחת הדמויות, שמה פרי, פסיכיאטרית חילונית שגדלה בבית חילוני, זועמת על ההדתה הגוברת סביבה, מתלוננת על כך שיותר ויותר נשים מביעות את אדיקותן הדתית בכך שהן עוטות חיג'ב. במרוצת הזמן נגלה שבת שיחתה, גם היא אישה חילונית לגמרי, מסתירה את הקונפליקט המר שאתו היא נאלצת להתמודד דווקא בהקשר זה. הפסיכיאטרית נרתעת מההקצנה הדתית עד כדי כך שכאשר מגיעה אליה לטיפול צעירה עטוית חיג'ב, היא סולדת מהצורך להתקרב אליה, ואפילו שוקלת להעביר אותה לטיפול של מישהו אחר. מרתק מאוד המפגש בין שתי הנשים – מריים, הצעירה הדתית, התמימה לכאורה, ולעומתה פרי המבוגרת ממנה, המשכילה והמתוחכמת יותר, לכאורה. מה ילמדו זו מזו? איך המפגש ישפיע עליהן וישנה את שתיהן?

עניין אחר שהסדרה עוסקת בו הוא משמעותה של אחווה נשית והאופן שבו נשים מעצימות זו את זו, עוזרות זו לזו בחיי המעשה וגם בחיי הרגש, ויכולות באהבתן, בחוכמתן וברגישותן לשנות את חיי זולתן ולהטיב אתם. אי אפשר שלא לחוש בפגיעותן של נשים, שנובעת מחולשתן הפיזיולוגית, לעומת כוחם הגופני של הגברים בחייהן. ועם זאת, אנו נוכחים שיש בנשים הללו כוח רב, שהולך ונחשף ככל שהסדרה מתפתחת, ואגב כך מתגלה חולשתם ופגיעותם של הגברים. מרתק להיווכח שמי שנראה אלים וחזק מתגלה כעדין, מי שנראית דתייה היא בעצם חילונית ומודרנית, מי שנראית חולת נפש יודעת למצוא את הדרך כדי להירפא, מי שנראית קפואה יכולה ללמוד איך להפשיר, ועוד כהנה וכהנה התפתחויות שבזכותן מדובר בסדרה שהיא יצירת אמנות: היא חודרת לנבכי הנפש של הדמויות, עוקבת אחרי התהליכים שהאנשים הללו עוברים, ועושה את זה בעדינות רבה.

בשנים האחרונות מסתמנת פריחה של אופרות סבון טורקיות, שנשים רבות, גם בישראל, התמכרו לצפייה בהן. הסדרה "מוסכמות" נוגעת בתופעה הזאת באירוניה: אחת הדמויות היא כוכבת של סדרות עממיות כאלה, והיא מתלוננת: ככל שהסדרה גרועה יותר, כך הצופים מתלהבים ממנה יותר… השחקנית מופיעה בחייהן של הדמויות האחרות, לפעמים – מתוך הטלוויזיה שפועלת אצלם בבית, ולפעמים כאדם "אמיתי", כאחת הדמויות שחייהן משיקים לאלה של דמויות האחרות. 

מאחר שהעלילה נרקמת בחלקה בחדרה של הפסיכיאטרית (וגם בזה של עמיתה שלה, שמטפלת בה), עולות בסדרה סוגיות רבות הקשורות בבריאות הנפש בכלל ובמעשה הטיפולי בפרט.

מרתקים במיוחד הקטעים שבהם השיחה עוברת מהפסיכיאטרית שמשוחחת עם מריים, המטופלת שלה, אל השיחה שלה עם המטפלת שלה עצמה, שם היא מגיבה על משהו שאמרה למריים, או שמריים אמרה לה. בחדר הטיפולים היא מקצועית, קרירה, מרוחקת, זהירה, אצל המטפלת שלה היא רגשית, נסערת, פגיעה… והמטפלת שלה? היא מקשיבה בתשומת לב, אבל כשהולכים אל מאחורי הקלעים, אל הסודות המוסתרים מאחורי החזות המקצועית, מגלים עד כמה גם היא מיוסרת, פגיעה, רגשית… 

אז מה קורה למי שמדחיק או מכחיש טראומות מעברו? מה מרגישה מטופלת באינטראקציה הבינאישית עם מטפלת שהשיחה אתה היא בעצם "עבודה"? עד כמה מותר למטפל לוותר על גבולות נוקשים, להיות אנושי וחשוף? מה קורה כשמידע רב מדי נחשף בפני המטופל? האם שיחות יכולות בכלל להועיל, כשהנפש מיוסרת? איך ייסורי הנפש יכולים לפגוע גם בגוף? 

כל אלה שאלות שעולות בסדרה העשויה היטב, והיא מסקרנת ומפתיעה. מדובר בסדרה חדשה: אחת הדמויות מציינת את השנה: 2019, כלומר – רגע לפני תחילת עידן הקורונה, במציאות שבה בני אדם (כמה מוזר…) עוד הצטופפו, התחבקו, גם עם זרים, ונגעו זה בזה בלי היסוס… אי אפשר שלא לתהות כיצד הייתה נראית הסדרה אילו צילמו אותה מקץ כמה חודשים, ובעצם – איך תשתקף מציאות הקורונה במה שנראה בעתיד.  

אחרי החוויה המוצלחת עם הסדרה הדנית "בורגן", הוחלט ברוב קולות (שניים מתוך שניים!) לנסות סדרה דנית נוספת: "ריטה". 

ואז נזכרנו שבעבר ראינו את הפרק הראשון ונפרדנו ממנו בתחושה של מיאוס מאחת התמונות, שהופיעה שוב במהלך הצפייה המחודשת באותו פרק: ריטה, מורה בבית ספר יסודי, גבוהה להפליא עם רגליים ארוכות שאורכן האינסופי מודגש במכנסי הג'ינס ההדוקים שהיא לובשת תמיד, עושה סקס פרוע על השולחן של המנהל, עם המנהל. 

"עיכס", פסקתי אז נחרצות, אבל הפעם, לא מעט בזכות בורגן, החלטתי לתת לריטה הזדמנות, וכמה טוב שכך! כי מדובר בסדרה יוצאת מהכלל, מקורית מאוד, רבת תהפוכות, מרתקת, נוגעת ללב.

לאורך חמש עונות ליווינו את המורה יוצאת הדופן הזאת, ש"תמיד צודקת", כפי שכתבה פעם בחטף על הלוח בחדר ההנהלה, כדי לסכם בכמה מילים את "החזון של בית הספר" שהתבקשה לנסח.

בכל אחד מהפרקים מתרחש קונטרפונקט מושלם: כמה עלילות משתלבות ומשפיעות זו על זו – מצוקות שונות ומגוונות – כמו בחיים! – של תלמידים, אבל לא רק שלהם. אנחנו נחשפים לקשייה של ריטה, אם לשלושה שרק אחד מהם עדיין לומד בבית הספר, לאלה של עמיתיה לצוות, במיוחד לעמיתה שלה, יורדיס, מורה צעירה ממנה שמלווה אותה לאורך כל העונות, לאלה של המנהל, לתהפוכות הרומן שלה אתו. אנחנו מתוודעים לבני המשפחה של התלמידים בבית הספר, אלה שעושים לריטה מניפולציות, אלה שמשתמשים בילדים שלהם כדי להיאבק זה בזה או בממסד, אלה שדואגים יותר מדי או פחות מדי. כל פרק מביא אתו הפתעה חדשה. מעניין כל כך לראות איך נראים בתי ספר בדנמרק (גם אם הם לא בדיוק זהים לבתי הספר שרואים בסדרה, אפשר בכל זאת לקבל מושג על ההבדל התהומי בין מערכת החינוך שלנו ושלהם…), ללמוד מה מטריד ומה מעסיק אותם. (יש אפילו פרק שמוקדש בחלקו להכחשת השואה, ולגבורתם של הדנים שחילצו את יהודי ארצם בסירות). 

הסדרה שונה מאוד מהז'אנר המוכר של סדרות אמריקניות, שבהן יש תמיד תבנית מוכרת וצפויה מראש, שלד קבוע שמתמלא כל פעם בקווים קצת שונים, אבל בסך הכול זהים לקודמיהם. לא, "ריטה" מפתיעה, אין לדעת לאן תוליך אותנו העלילה, ואפילו היא עצמה, הגיבורה העשויה ללא חת לכאורה, זאת שניחנה בתועפות של ביטחון עצמי, שיודעת תמיד איך לצאת ממצבים מסובכים ואיך לפתור בעיות שנראות לא פתירות, אפילו היא בעצם חושפת פגיעות, אפילו היא יכולה להתבלבל, לא לדעת מה לעשות – צריך רק להמשיך לעקוב אחריה ואז לגלות עוד ועוד פנים באישיותה.

אחת העונות המרתקות ביותר היא העונה הרביעית, שבה נחשפים סודות מבעיתים מעברה של ריטה. לצורך העניין הוסיפו לצוות השחקנים צעירה שמגלמת את ריטה בנעוריה. הדמיון בין השתיים כה מדהים, עד שנאלצנו לחפור בתוך האינטרנט כדי לגלות את הסוד: האם יש ביניהן קרבה משפחתית?

אתר דני (ותודה לגוגל טרנסלייט!) גילה לנו שלא. מדובר בשתיים שאין ביניהן קשר דם.

הנה הן: מימין ריטה, שאותה מגלמת מילה דנסן (יש לה תפקיד שולי גם ב"בורגן"), ומשמאל טסה הודר, בת עשרים.

במאמר סיפרה טסה שאין לה ניסיון רב במשחק (היא מפליאה להעתיק את שפת הגוף של ריטה הבוגרת!). יוצרי הסדרה ראו אותה בתפקיד קטן שגילמה בסרט, והבחינו מיד בדמיון הרב שלה למילה דנסן. כדי להתכונן לתפקיד צפתה טסה שוב ושוב בסדרה (שאותה הכירה, שכן העונה הראשונה של "ריטה" יצאה אל האקרנים ב-2012 (והחמישית – ביוני השנה), למדה איך מילה דינסן הולכת, ובמיוחד למדה איך לעשן ביד שמאל… (השיער הטבעי של טסה הודר שונה מזה של ריטה, ולפיכך, מספר המאמר, ציידו אותה בפאה בלונדינית ארוכה…)

העונה החמישית הסתיימה בתחושה שיש מקום לעוד. שאפשר להמשיך מהנקודה שבה ריטה סוגרת בפנינו חלון, ובעיניה חיוך וקריצה שובבית קלה. 

כן, נטפליקס, בבקשה! רוצים עוד מריטה! יש עוד מה לדעת עליה, ויש עוד סוגיות חינוכיות וחברתיות רבות שתוכלו להעמיק ולשכלל למעננו…

חנה ארנדט, בספרה אייכמן בירושלים, דו"ח על הבנאליות של הרוע טבעה מונח חשוב ונחוץ, שמעצם ניסוחו מתאר תופעה, ואולי אפילו מנסה להסביר אותה: הרוע טמון גם בבני אדם רגילים לכאורה, ובנסיבות מסוימות הוא יכול להשתלט עליהם ולהדריך את מעשיהם ואת התנהגותם.

הסדרה החשובה "עקורים" ("Stateless") מדגימה היטב את התופעה.

סיפור אמיתי, שהעניק השראה ליוצרים של "עקורים" (קייט בלאנשט, שגם משחקת בסדרה): במשך עשרה חודשים הוחזקה קורנליה ראו, אזרחית גרמניה ותושבת קבע באוסטרליה, במתקן מעצר לנתינים זרים שהקימה ממשלת אוסטרליה. ראו הייתה חולת נפש, והיא נקלעה לשם בטעות. לוכדיה סברו שהיא חסרת נתינות, כלומר – עקורה ממולדתה ונטולת זכויות, כמו כל הכלואים האחרים שהוחזקו (ומוחזקים!) במתקן.

בעולם יש כיום, כך נכתב בדברי הסיום של הסדרה, 70 מיליון עקורים, שמחציתם ילדים. אנשים שנמלטו מארצם בשל רדיפות או מלחמות. הם ברחו מפני רצח, אונס, עינויים, אבל לא מצאו מקלט בשום ארץ שתסכים לקבל אותם אליה ותאפשר להם לחיות חיים תקינים ומועילים, לעצמם ולחברה.

הסדרה "עקורים" קיבלה כאמור את השראתה מסיפורה של קורנליה ראו. שמה הבדוי בסדרה – סופי ורנר, וכמו בת דמותה, גם היא לקתה בנפשה בעקבות השתתפות בכת, שנקראת בסדרה GOPA (ראשי תיבות של Growing One's Potential Achievement).

(באוסטרליה קיימת באמת כת דומה, שדוגלת ב"המרת אנרגיה". מייסד הכת אפילו הואשם ב-1993 כי תקף מינית כמה נערות, ושוב, כעבור שתים עשרה שנה הובא לדין על אותה אשמה).  

חשיפת סיפור מעצרה של קורנליה ראו חוללה באוסטרליה סערה ציבורית, אבל זאת רק משום שזהותה, כמי ששייכת למעמד הפריבילגי בעל הזכויות, לא התגלתה.  

הגורל של העקורים האחרים, ה"אותנטיים", אלה שבאמת אין להם לאן לחזור, אלה שלהם ולילדיהם אין שום זכויות, וכמובן לא עתיד כלשהו, מוצג בסדרה בעוצמה רבה, אבל ספק אם משהו השתנה ביחס של העולם השבע כלפי אותם אנשים שנמנים עם האנושות האחרת, הנרדפת, המורעבת, הסובלת, האנושות שאין לה שום סיכוי. 

כדי להראות לנו על מה מדובר חייבים, כמובן, להתמקד בדמויות ספציפיות. סיפור של משפחה אחת משמעותי הרבה יותר מנתונים סטטיסטיים. כך למשל הוכה העולם בתדהמה ובתחושה של זוועה כשהתפרסם תצלומו של פעוט סורי שנמצא מת על חוף הים אחרי שטבע במהלך ניסיון של משפחתו להימלט ממלחמת האזרחים בסוריה. 

בסרט אנחנו נחשפים לסיפורה של משפחת פליטים מאפגניסטן. האב, שהיה בארצו מורה, בורח עם אשתו ובנותיו שכן הן אזריות, ואילו נשארו בעירם הן היו צפויות להיחטף, להיאנס ולהירצח, או לחיות כשפחות מין. עדינותם, אמונתם בטוב, תקוותיהם, מתנפצות על קיר של רוע, אטימות ביורוקרטית, אדישות ואלימות. 

אנחנו עדים בסדרה למנגנון ההתפתחות של הרוע הבנאלי. רואים איך גם בני אדם מן היישוב, כאלה שאוהבים את הילדים שלהם, כאלה שיש בהם רגישות ויכולת לראות את הזולת, הולכים ומתבהמים. 

האם אפשר לחוס עליהם? האם אפשר לחוס על מי ש"יורים ובוכים"? מה צריך לקרות כדי שיעצרו, יבלמו את עצמם, כדי שיסרבו לשתף פעולה עם הדיכוי ועם שלילת צלם אנוש מהזולת (ובכך – גם מעצמם)?

אי אפשר שלא לחשוב, כמובן, על מה שקורה כאן, אצלנו. על מתקני הכליאה לפליטים שהקימו כאן, בשם כולנו. לאחרונה – על גורלן של נשים צעירות שסוחרי אדם חטפו אותן כאשר היו נערות, כמעט ילדות. ב-2012, אחרי שלושה חודשים של עינויים, הן חצו את הגבול ממצרים. מצבן היה נורא: מורעבות ומוכות. בסופו של תהליך ארוך ומחריד הן השתקעו בישראל, הקימו משפחות, מצאו חברים. אבל מעמדן של הנשים הללו בארץ רעוע. חלקן מועמדות לגירוש, לכולן אין שום זכויות סוציאליות בישראל.

האם יגרשו אותן בחזרה למקום שממנו הצליחו לצאת, אל העינויים והרצח הצפויים להן שם? מדינת ישראל, בשמנו, עדיין שוקלת.

כך כאן ועכשיו. לא באוסטרליה. 

"עקורים" היא סדרה מצליחה מאוד. בארץ ובעולם. הסיפור הופך את הקרביים. אבל כשהפרק האחרון מסתיים, מכבים את הטלוויזיה, וכל אחד מאתנו חוזר אל חייו. כי ככה זה. 

כשמגיעים למצב שבו מחכים כל היום לערב, שאז נהוג כאן להפעיל את הטלוויזיה, ואחרי החדשות לצפות בסרט  או בסדרה; כשבזמן הארוחה משוחחים על הפרק האחרון, מעלים ספקולציות, תוהים, ומתייחסים אל הדמויות כאילו הן לא סתם מכרים רחוקים, אלא ידידים קרובים, אפשר לדעת שמדובר בסדרת טלוויזיה מוצלחת.

כן, באיחור של שנים גילינו את הסדרה הדנית המוכרת כל כך, "בורגן", ששמה ממשיך ללכת לפניה: בימים האחרונים עוד ועוד אנשים סיפרו לי שהחלו לצפות בה, משמע, לא רק אלינו הגיעה השמועה באיחור רב.

האמת, פער השנים (כשבע!) שחלפו מאז שהסתיימה בישראל ההקרנה של העונה השלישית לא משנה מאומה. הסדרה ממשיכה להיות אקטואלית ומרתקת, בניכוי מציאות הקורונה, שמי היה יכול להעלות על דעתו אפילו לפני שנה! אכן, מוזר כל כך לראות בני אדם שאינם שומרים על שום כללי ריחוק חברתי. קשה להאמין שעד לפני כמה חודשים נפגשנו! התקהלנו והצטופפנו! לחצנו ידיים! טפחנו על שכם! נישקנו את לחיים של מי שאינם בני ביתנו הקרובים ביותר! 

"בורגן" מספרת לנו על בירגיטה ניבורג, פוליטיקאית דנית שמגיעה כמעט במקרה לראשות הממשלה. בעצם, רק בפרק הראשון נדמה שהקידום התרחש "במקרה", שכן ככל שאנחנו לומדים להכיר אותה, כך אנו נשבים בקסמיה. היא כריזמטית להפליא, אידיאליסטית, שואפת (ומצליחה!) לתקן את העולם, בלי לוותר (כמעט) על עקרונותיה, ובלי להתפשר (לעולם) על הערכים המופלאים המנחים אותה. מעניין לראות מה הערכים שהיא מייצגת, מה היא מבקשת "למכור" לבוחריה: סובלנות, ליברליות, דאגה אמיתית ועמוקה לפרט ולזכויות אדם. ערכים שברור לה (כלומר –ליוצרי הסדרה!) שישבו את הלב של קהל הצופים בדנמרק. (כמו כל ישראלית, לא יכולתי שלא להיזכר במבצע להצלת יהודי דנמרק, שהתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר מאות דנים הבריחו בסירות דיג את יהודי ארצם אל שוודיה הנייטרלית. האם מה שקרה אז מעיד כי האתוס הלאומי הדני באמת דוגל בזכויות אדם, כפי שמצטייר בסדרה?). 

במציאות הכאוטית של הפוליטיקה הישראלית העכשווית (ובעצם, לא רק זאת הישראלית!) אי אפשר שלא להשתוקק אל מין בירגיטה כזאת, שתבוא ותנהיג בחוכמה, בנדיבות, ומתוך תחושה אמיתית של שליחות ושל רצון להיטיב עם הזולת. 

בירגיטה ניחנה לא רק בחזון, אלא גם בעורמה פוליטית, בהבנה עמוקה של נפש האדם, וביכולת להניע אנשים לפעול על פי העקרונות שנראים לה נכונים.  

כל אחד מהפרקים מציב סוגיה אקטואלית שבירגיטה נתקלת בה, או בעיה שהיא נאלצת לפתור. האזנות סתר אסורות. חוק בריאות ממלכתי. היחס הממשלתי למהגרי עבודה או לנוער עבריין. אפשר תמיד לסמוך על בירגיטה שגם אחרי לבטים ודאגות, תתעלה מעל כולם, ובתבונה יוצאת דופן, תמצא את הפתרון. (הפרק המאכזב היחיד היה פרק 5 בעונה השלישית, שבו בירגיטה "לומדת" שזנות היא "מקצוע" כמו כל מקצוע אחר: מקומם ומרגיז!) 

כנותה של בירגיטה שובה לבבות; לא רק את אלה של עמיתיה ובוחריה, אלא גם את אלה שלנו, היושבים מול המרקע ומוקסמים ממנה. בירגיטה נאלצת להתמודד גם עם הצורך לשלב בין אימהותה לבין הקריירה התובענית שלה.

ברור שיש לתלות את הצלחתה הרבה של הדמות הפיקטיבית בשחקנית המגלמת אותה, סידסה באבט קנודסן. היא מיטיבה ליצור את הדמות של אישה חזקה והחלטית, ובה בעת גם נשית ופגיעה.  קנודסן ניחנה בחיוך שובה לב, וכשהוא מאיר את פניה אי אפשר שלא ללכת שבי אחריה. 

יש בסדרה כמובן דמויות ראשיות נוספות: קתרינה פונסמרק, עיתונאית וכתבת טלוויזיה, וקספר יול, יועצה הפוליטי של בירגיטה בעונה הראשונה והשנייה. כמו בירגיטה, גם דמויותיהם של קספר ושל קתרינה מאפשרות ליוצרי הסדרה לדון בבעיות חברתיות שונות, מרתקות ומעוררות מחשבה.

לאחרונה נודע שנטפליקס בשיתוף עם DR, ערוץ הטלוויזיה הדני, החלו ליצור את העונה הרביעית של הסדרה, שאמורה להגיע למסכים ב-2022. יש למה לחכות! 

הבכי הכבוש היה נושן, ועם זאת כמו טרי וחדש לגמרי, כאילו שהעילה לו התרחשה ממש בזה הרגע. הוא עלה בעיניו של איש שלא היה מסוגל לשכוח דברים ששמע שנים רבות לפני כן, בעודו תלמיד באחת מהכיתות של בית הספר היסודי: מורה אטומה זלזלה בו אז וכינתה אותו עצלן. שישים שנה חלפו, והגבר, שכבר התקרב כבר לשנתו השבעים, עדיין לא יכול היה להתגבר על העלבון המתמשך של ילדותו. והוא לא היה סתם גבר, אלא כזה שהצליח מאוד בחייו, הן האישיים והן המקצועיים. אדם שהמציא כמה פטנטים רפואיים ייחודיים הרשומים על שמו – המצאות שהעשירו אותו, ולא פחות חשוב מכך – זיכו אותו ביכולת להציל חיים של אנשים רבים. והנה למרות זאת נותר בו עדיין אותו ילד קטן שהמורים אינם מבינים אותו ואינם רואים אותו כפי שהוא: אדם שניחן באינטליגנציה גבוהה מהממוצע; אדם יצירתי באופן בולט חריג; וכן, ילד שלקה בדיסלקציה.

מי ידע אז משהו על לקויות למידה? מי הבין מה טיבן? מי חס על ילד מתקשה, ומי יכול היה אז להושיט לו יד ולאפשר לו למצות את היכולות שלו?

בסופו של דבר זה קרה, הוא עשה זאת, בלי עזרתם של אותם מורים שפגעו בו והשפילו אותו, אבל העלבון צילק את נפשו לצמיתות, כפי שנגלה באותו ערב:  התכנסות של חברי ילדות שהעלו זיכרונות מבית הספר ומהמורים. 

במהלך הצפייה בסרט ההודי המופלא "כוכבים על פני האדמה" לא יכולתי שלא לחשוב על האיש הזה. כמה טוב שיש נטפליקס, ואפשר לצפות בסרט גם שלוש עשרה שנה אחרי שהופיע לראשונה על האקרנים, וכמה טוב שאחת הנוכחות באותו מפגש רעים הסבה את תשומת לבי לסרט הרגיש והאוהב הזה.

כשהוא הסתיים, הפטיר רֵעי לצפייה "הלוואי שכך היה קורה גם בחיים", אבל אני סירבתי להצטרף לתגובתו הצינית – אולי מכיוון שבחיי המקצועיים כמורה וכמחנכת הייתי עדה, ואולי אפילו שותפה, למקרים שבהם ראיתי כיצד מורה רגיש, מורה שרואה את התלמיד או התלמידה, יכול במפורש לשנות את מהלך חייהם לטובה (אבל גם, בלי ספק, לרעה!)

אכן, אני מאמינה גדולה בהשפעה ובשינוי, והסרט שלפנינו מדגים כיצד אלה יכולים להתרחש בפועל. 

נכון, יש בו, ב"כוכבים על פני האדמה", מידה גדושה של תמימות, אבל היא יפה, מבורכת ונוגעת ללב, והיא הסבה לי רגעים של שמחה והתרגשות. תחושה שיש בעולם אנושיות. ורגישות.

אכן, נדרש קצת זמן כדי "להיכנס" לסרט, להיסחף לתוכו, להתחיל להאמין לו, אכן, יש בו רגעים מסוגננים מדי ומבוימים מאוד, אבל גם אם הוא מוגזם, מה שהוא מבקש לספר לנו חשוב, נכון ואמיתי כל כך, ובסופו של דבר הכול, גם הסרט עצמו, פועל נכון. אולי, בין היתר, מכיוון שברור לגמרי שחלק מהילדים בסרט אמיתיים, לא מגלמים דמויות, אלא מופיעים בעצמם: יוצריו של הסרט לא היססו לתעד בו, בחלקים מסוימים, ילדים שאינם שחקנים, כאלה שנראים בדיוק כפי שהם, חשופים ואהובים מאוד, חרף שונותם. (ועם זאת, יש לציין את משחקו המופלא של הילד המופיע בתפקיד הראשי!) 

"כוכבים על פני האדמה" מספר את סיפורו של ילד בן שמונה שכל מורה צריך או צריכה לקרוא! סביבתו רואה בו טיפש ומרדן. מה צריך לקרות כדי שמישהו יבין אותו? כדי שמישהו יאפשר לו להבין את עצמו? את התשובות לשאלות הללו כדאי לכם לבדוק בעצמכם! 

את הטור אני מבקשת להקדיש לחברנו היקר, משה רפאל, שהלך הקיץ לעולמו. יהי זכרו ברוך. 

הסדרה הזאת היא פלא אחד גדול: הסיפור. המבנה. האמירה. ובעיקר, ומעל לכול – המשחק. 

שירה האס, שחקנית ישראלית צעירה שהולכת וכובשת את העולם, נושאת על עצמה את כל הסדרה. ממלאת את המסך באינספור הבעות פנים מגוונות, מרתקות, כולה עוצמה של הבעה, פשוט אי אפשר להסיר מעליה את המבט, בציפייה, בסקרנות, בנשימה עצורה, כדי לראות מה תביא אתה עכשיו: את אסתר (הדמות שאותה היא מגלמת) הכבושה? את אסתר הזועמת? המפויסת? האירונית? הכאובה? המבודחת? המבויישת? החוששת? את אסתר מלאת העוצמה או את אסתר המבוהלת? בניד עפעף, בחיוך קטן, במבט נפער, בעננה שחולפת כמו מעצמה על פניה, ברמז של דמעה, בהשפלת מבט בלתי נראית כמעט, היא שם, כל העת, חמה ונועזת, חלשה ומפוחדת, דמות שלמה ומלאה ואמיתית, לרגע – אישה, לרגע – גוזל, קצוצת שיער או עטויה בפאה נוכרית, מגולחת או נושאת על קודקודה מגדל שיער מקושט ומפואר, כמה יופי! כמה כישרון!

האס מגלמת את דמותה של אישה צעירה שנולדה וגדלה בוויליאמסבורג שבניו יורק, בת לקהילת סאטמר החסידית, שמתוכה היא בוחרת לנוס. לאן? לברלין. מדוע? את זאת נגלה במהלך הסדרה. יש לה סיבות טובות, שאת כולן סיכמה השחקנית המגלמת אותה במשפט אחד פשוט: "היא מבקשת למצוא את הקול של עצמה". כך, כדימוי, אבל גם תרתי משמע.

הבחירה בברלין רבת משמעות: מוצאה של קהילת סאטמר בהונגריה, משם נסו מי שהצליחו להינצל מידי הנאצים. והנה דווקא לברלין, מקור הטראומה, היא נמלטת, כמו כדי למצוא מחדש שורשים שניתקו באכזריות. 

כל מי שביקר בברלין אינו יכול שלא לחוש עד כמה העיר מחצינה את עברה, מנציחה, מתמודדת אתו ובוחנת אותו. הד לכך אפשר למצוא בדבריה של אחת הדמויות בסדרה, יעל, שאותה מגלמת בכישרון רב תמר עמית יוסף. יעל היא ישראלית שהגיעה לברלין כדי לנגן בתזמורת, והיא מספרת לאסתר באירוניה על כל המונומנטים שבהם היא יכולה לבקר כדי להיזכר בהיסטוריה המחרידה של העיר. 

בתמונה אחרת מצטרפת אסתר לחבורה של צעירים שכולם מנגנים ביחד עם יעל באותה תזמורת, אך רק אחד מהם גרמני. הם נוסעים לאגם בוואנזה, ואחד מהם מצביע על הווילה השוכנת על שפת האגם ומציין כי שם החליטו הנאצים על מה שכינו "הפתרון הסופי": הרצח השיטתי של יהודים באשר הם. "ואתם שוחים באגם?" שואלת אסתר בפליאה. "אגם הוא אגם", משיב לה הצעיר.

אבל כולנו יודעים שאגם אינו רק אגם. ושאישה צעירה שנמלטת ממשפחתה, מבעלה, מהקהילה שבה גדלה, שעוברת מניו יורק לברלין, היא יותר מאשר מקרה פרטי וספציפי. היא מייצגת ונושאת אתה את מלוא המשמעות של מעשיה והחלטותיה. 

אחת המשמעויות המוגשות בסדרה בעדינות, כמעט בסמוי, היא האחווה הנשית שבלעדיה אין לאף אחת תקומה: כדי שאסתר תוכל לנוס מהמקום שכובל אותה לחיים שלא נועדו לה, היא חייבת להיעזר באישה. זאת מעניקה לה את הדחיפה הראשונה והחיונית, ובאופן סמלי גם נותנת לה שי פרידה קטן: מצפן, שמסמל בשביל אסתי ברמז את הדרך הנכונה. 

גם בברלין היא מוצאת את האחווה הנשית החיונית כל כך, שבלעדיה לא תוכל להציל את עצמה.

הסדרה מתנהלת כמעט כולה ביידיש, ומעט מאוד אנגלית, שכן יוצריה ביקשו לדייק בכל פרט. בפרק הנספח לסדרה, שמעניק מבט אל מאחורי הקלעים של תהליך היצירה, מתמוגג אחד השחקנים ואומר כמה מפעים לחשוב על סרט דובר יידיש, בנטפליקס. אי אפשר שלא להצטרף אל שמחתו. 

וכאן אני רוצה לחזור ולציין במיוחד את אחת התמונות החזקות ביותר בסדרה. זאת שבה אסתר – ובעצם שירה האס! – שרה. לא העליתי על דעתי ששחקנית יכולה להגיע לעוצמות כאלה. לרגש כל כך, בכך שהיא בסך הכול מה? שרה! הרי ראינו כבר שחקניות שרות. אבל לא כך. לא ביכולת המופלאה הזאת להעביר קשת של רגשות – מבוכה, התמסרות, התעלות רוחנית, אמת צרופה ויופי. הבכי נשאר חנוק, עולה על גדותיו אבל נשאר בלוע, והשמחה הייתה רבה.  

בתחילת הסרט לא ברור: האם היא ילדה קטנה? אולי נערה? קשה להחליט. שמה יוּמָה. היא מרותקת לכיסא גלגלים בשל, כך מתברר בהמשך, שיתוק מוחין מלידה. היא נראית קטנטונת, בין היתר מכיוון שאינה יכולה לקום על רגליה, וכשאינה יושבת בכיסא גלגלים היא מתניידת על הרצפה כמו פעוטה, על ארבע.

אמה מטפלת בכל צרכיה: מפשיטה ורוחצת אותה, אפילו נכנסת אתה עירומה לתוך האמבטיה המלאה במים ומתרחצת ביחד אתה. היא נוגעת בגופה ומחזיקה אותה כמו שנוגעים בתינוק חסר אונים. גם מחוץ לאמבטיה היא שמה לב לכל תנועה ולכל נשימה שלה, למשל, תוך כדי שיחת טלפון שלה היא ניגשת וחותכת למענה את האוכל המונח בצלחתה. כל העת קשובה אליה ודרוכה לטפל בה.

אבל לאט לאט מסתבר שיוּמָה איננה ילדה קטנה. היא אישה צעירה,  בת עשרים ושלוש. חוסר האונים שלה מטעה. היא מבלבלת גם מכיוון שהבעות פניה ילדותיות, והיא מדברת במין מתיקות חמודה. היא כנועה ומשתפת פעולה עם אמה, מניחה לה לעשות הכול למענה. הרי אין לה ברירה, לא כן? במצבה היא צריכה רק להודות על כל מה שהאם מעניקה לה ועושה בשבילה, כי אין לה שום אפשרות להתנהל בעולם בכוחות עצמה.

האמנם?

יוּמָה היא לא רק צעירה מוגבלת בתנועותיה. היא גם אמנית שמתמחה בציורי מנגה, והיא עובדת אצל מישהי שבעצם מנצלת אותה, גוזלת ממנה את כישרונה ויצירותיה ומעמידה פנים שאלה שלה.

האם לאישה במצבה יש סיכוי לממש את כישרונה? להביא לכך שהעולם יכיר ביכולותיה? האם תוכל לברוא לעצמה, בתוך כל המגבלות הללו שאתן נולדה לרוע מזלה, סוג של עצמאות? מתי בעצם עזרה מתחילה להחניק, ותשומת לב מרובה כל כך לשתק ולאיים על תחושת האוטונומיה שגם אדם שכלוא בגוף של עצמו רוצה וזכאי לה? מתי דאגה נהפכת לשתלטנות?

גם למיי קאימה, השחקנית המגלמת את יוּמָה, יש שיתוק מוחין, והיא מפליאה לגלם את דמותה של מי שאינה מוכנה להיכנע לגורלה (מן הסתם – כמוה עצמה!). בשלב מסוים יוּמָה מתמרדת, נוקטת צעדים מפתיעים, לא מוותרת, פועלת בנחישות ובמהלך מופלא ונוגע ללב זוכה למצוא אנשים שמוכנים לשתף אתה פעולה ולעזור לה לגלות על עצמה ועל משפחתה סודות מפתיעים ומרגשים שישנו את חייה.

הסרט "37 שניות" הגיע לנטפליקס בינואר 2020. זהו סרטה הראשון של היקארי, שכתבה וביימה אותו. היקארי סיפרה כי בתסריט המקורי, שאותו כתבה במסגרת של סדנת כתיבה, לקתה הגיבורה הראשית בשיתוק בשל פגיעה בעמוד השדרה, בעקבות תאונת דרכים, אבל כשמצאה את מיי קאימה, שינתה את התסריט בהתאם למצבה של קאימה. היה לה חשוב מאוד שהשחקנית שמגלמת את דמותה של גיבורת הסרט לא "תציג" את מגבלותיה, אלא תייצג אותן בנאמנות, מתוך כך שהיא עצמה חיה אתן.

היקארי אינה מכירה מקרוב את המוגבלות הגופנית שהביאה אל הסרט, אבל בריאיון אתה סיפרה שהשאיפה לעצמאות ליוותה אותה מצעירותה והעניקה לה השראה לסרט.

"אני חושבת שאנשים ביפן אינם ערים למה שמתרחש בעולם," היא אמרה בריאיון לאתר Nippon. "תעשיית הבידור משפיעה מאוד על החברה. מדובר בהשפעה סמויה ומעודנת, אבל יש שפע של תוכניות קומיות שמשפיעות על הפאסיבות של הצופים ומסיטות את תשומת לבם מסוגיות חברתיות חשובות. לכן אני רוצה שאנשים יצפו ב'37 שניות' ויחשבו על הסוגיות שהוא מעלה."

אכן, מדובר ביצירה יוצאת דופן, מפתיעה ונוגעת ללב, בין היתר מכיוון שהיא נחווית כאמינה ומדויקת. הסרט מבקש לבדוק אם חירות אמיתית יכולה להתאפשר גם בחייהם של מי שגורלם הגביל מאוד את יכולותיהם הגופניות, והוא עושה זאת בתעוזה אך בעדינות, תוך שהוא נזהר מאוד מסנטימנטליות או מהפרזות. אפשר בהחלט להבין מדוע נבחר כחביב הקהל בפסטיבל ברלין בשנת 2019, שם הוקרן לראשונה.

האם יש טעם לצפות בסדרת טלוויזיה "שמבוססת על מקרה אמיתי"? השבוע הסביר מבקר הטלוויזיה של עיתון הארץ, ניסן שור, מדוע חבל על הזמן, במובן המקורי של המילה: "למה לבזבז שעות ארוכות על צפייה בסדרות שמבוססות על סיפור אמיתי? פשוט תקראו את הערך המתאים בוויקיפדיה ותחסכו זמן יקר."

אבל בעקבות הצפייה בסדרה המדוברת מאוד של נטפליקס "כשהם רואים אותנו" ("When They See Us") השתכנעתי שלפעמים יש ערך דווקא בעיבוד דרמטי של פרשות שקווי המתאר שלהן ידועים מראש, ואם לא, אפשר להתעדכן בקלות רבות בוויקיפדיה, כפי שמציע ניסן שור.

כי יש דברים שקשה, אולי אפילו אי אפשר להבין, אם לא "רואים" אותן מגולמים לא רק בעלילה, אלא בעיקר מעיני הדמויות שחוו את האירועים. אמנם מדובר כמובן בעיבוד, אבל כשהוא עשוי היטב, הוא מפיח חיים בעובדות היבשות והידועות.

הסיפור כמובן מוכר היטב: חמישה נערים, הצעיר שבהם רק בן 14, הואשמו בתקיפה אלימה ביותר ובאונס של אישה צעירה שרצה בפארק. במשפט נקבע שאשמתם הוכחה לכאורה, אף על פי שלא נמצאו שום ראיות פורנזיות שקשרו אותם לזירה. ראיות כאלה נמצאו למכביר, אבל לא נקשרו לאף אחד מהם. טענת החוקרים המשטרתיים והתביעה הייתה שמן הסתם היה שם נער שישי שהצליח להתחמק ולא נתפס.

ארבעה מהנערים נכלאו במוסד לעבריינים צעירים. החמישי, קורי וייז, נשלח לבית סוהר רגיל, שם עבר תקיפות אלימות ומחרידות של אסירים ושהה במשך זמנים ארוכים מאוד בצינוק, שם אמנם לא הותקף, אבל דעתו כמעט נטרפה עליו בשל הבידוד הממושך והניתוק מהחברה האנושית.

הסדרה מתעדת בארבעה פרקים את כל המהלכים שהובילו בסופו של דבר לזיכוים המוחלט של הנערים: שתיים עשרה שנה לאחר שהורשעו הודה אסיר עולם אחר כי הוא זה שתקף לבדו את האישה, אבל אפילו אז התהליך נמשך: נדרשו עוד שלוש עשרה שנים כדי שהחמישה יזכו לא רק בניקוי שמם אלא גם בפיצוי כספי על סבל של שנים רבות ועל עוול מתמשך. האם אפשר בכלל לפצות על האובדן? על הזוועות? על החיים שהוסטו ממסלולם? על הצלקות שנותרו חקוקות בנפשם ובגופם?

בספרו מעבר לאשמה ולכפרה, ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה כתב ז'אן אמרי, שפעל נגד הנאצים בבלגיה, נתפס ועונה, על מה שלמד מהתנסויותיו: "עם המהלומה הראשונה של השוטר, שאי אפשר להתגונן מפניה ושום יד עוזרת לא תהדוף אותה, מקיץ הקץ על חלק מחיינו, ושוב אין לו תקומה בעולם". האם הנערים הצעירים הללו, שזכו להכרה בעוול שנעשה להם, יכלו להתאושש ממנו באמת? כנראה שלא. לא באמת. לא ממש.

הפרק המעניין ביותר בסדרה הוא החמישי: מפגש של המראיינת המפורסמת אופרה וינפרי עם הבמאית, צוות השחקנים ועם חמשת הגברים שזוכו.

קשה לתאר את עוצמתו של המפגש: הבמאית שמסבירה את הרציונל ליצירת הסדרה: הרצון להביא לידיעת הציבור את העוולות, שכן, לדבריה, לא מדובר במקרה בודד אלא במבנה האינהרנטי של המערכת המשפטית בארצות הברית, שנועדה למעשה להפלות ולהתעלל. השחקנים, שמסבירים כיצד ניגשו לעבודה על הדמויות שגילמו: כל אחד מהם נפגש עם האדם שאת דמותו לבש בסרט, והשתדל (והצליח!) לייצג אותו כמיטב יכולתו. נגעו ללבי דבריו של  אסנטה בלאק הצעיר, למעשה בעצמו רק ילד, שגילם את קווין ריצ'רדסון בן הארבע עשרה. "רציתי להביע את המתיקות והתמימות שלו", אמר השחקן. התרגשתי מדבריה של השחקנית שהסבירה כי אנשים מצפים מנפגעי טראומה ש"ישאירו את העבר מאחור", אבל שזאת ציפייה לא מציאותית, כי השכחה אינה עניין שנתון לבחירה, והתרגשתי מאוד לראות עד כמה השחקנים שצפו בדמויות האמיתיות שגילמו הזדהו, פרצו בבכי, התרפקו זה על זה, כששמעו על הקשיים והמצוקות.

חמשת הגברים שזוכו סיפרו גם שהסדרה פקחה לא רק את עיני הצופים, אלא גם את עיניהם, שהרי אף אחד מהם לא ידע מה הסיפור המלא של האחרים. רק מהסדרה נודעו להם הקשיים המיוחדים שאתם התמודד קורי וייז. נראה שלא במקרה הוא היחיד מביניהם שלא נשא אישה ולא הקים משפחה. כיום הוא פעיל זכויות אדם ומרבה להרצות על ההתנסות שלו. כשהוא מתראיין אצל אופרה וינפרי אפשר בהחלט להבחין בעוצמת הפגיעה שהוא נפגע.

חמשת הנערים הודו בפשע שלא ביצעו. הפרק הראשון מוקדש כולו לתיעוד המהלכים שהובילו לכך. האלימות המשטרתית. החוקרת הראשית שפסקה מהרגע הראשון שהם אשמים והובילה את אנשי הצוות שלה לכך שיסחטו מהילדים הללו הודאה, בכל אמצעי ובכל דרך.

אי אפשר כמובן שלא לחשוב בהקשר הזה על רומן זדורוב האומלל, היושב בכלא כבר שלוש עשרה שנה, על לא עוול בכפו. גם ממנו נסחטה הודאה. גם לגביו אין שום ממצאים פורנזיים שקושרים אותו לזירת הפשע שהייתה עקובה מדם. טביעות אצבע, טביעות נעל שטופות בדם שאינן שלו. שערות שאינן שלו. חתך משונן מסכין שלא הייתה בידו. שחזור פגום בעליל. סתירות בין השחזור שעשה לבין מה שידוע על הרצח. כל אלה לא הספיקו עד כה כדי לשחררו מהמאסר ולפתוח בחקירה י סודית יותר כדי למצוא את מי שבאמת רצח את תאיר ראדה. העוול זועק לשמים! 

קווי הדמיון בין פרשת הנערים המתועדת בסדרה של נטפליקס לבין מציאות חייו האומללים של רומן זדורוב אינה נותנת מנוח. מי שעדיין לא בטוח בחפותו של רומן זדורוב מוזמן לגלוש באתר האמת היום מי רצח את תאיר ראדה" ולהשתכנע. השאלה רק מתי רשויות החוק ישתכנעו סוף סוף ויודו שטעו טעות המחפירה, או אולי גרוע מכך – הפלילו חף מפשע בזדון.

"אדם היודע גלות מהי, למד על החיים כמה דברים, אבל דברים אחרים רבים עוד יותר נהיו לו לשאלות שאין עליהן מענה. אחד הדברים שלמד היא הכרה הטריוויאלית במחשבה ראשונה, שאין שיבה, שגן גם אם תשוב אל מקום בחלל, את הזמן העבוד לא תשיב לך לעולם", כתב עוד ז'אן אמרי בספרו. אם וכאשר תכיר המדינה בעוול שנעשה לרומן זדורוב, את השנים שבהן אילצה אותו לגלות מחייו לא יוכל איש להשיב לו. 

"אנחנו בני אדם רגילים," אומרת המלכה אליזבת באחד מפרקי העונה הרביעית בסדרה "הכתר", כשהיא מנסה להסביר לאחד מאנשיה מדוע הסכימה לצילום הסרט הדוקומנטרי שעקב באמצע שנות ה-60 אחרי חיי המשפחה המלכותית ושודר פעם אחת בבי-בי-סי. "אנחנו קמים בבוקר, עובדים, אוכלים, מצטננים. אנחנו כמו כולם." 

בן שיחה מסרב להשתכנע ומסביר לה שהציבור אינו רוצה להאמין שהמלכה, אמה, אחותה, בעלה, ילדיה, הם באמת  "כמו כולם". בהמשך אליזבת מחליטה לאסור על שידור חוזר של הסרט הדוקומנטרי העוסק במשפחתה. למרבה האירוניה, הקונפליקט המדובר נחשף (לכאורה) בסרט שמנסה לעקוב אחר הכתר וספיחיו, ואנו זוכים בו כביכול למבט מקרוב מאוד אל חייהם הפרטיים, אל הקונפליקטים שלהם, אל שיחותיהם הקרובות, אל אורחות חייהם כשהם בגפם. עד כמה התיאור מדויק אפשר בהחלט לתהות. האם למשל המלכה באמת מתהלכת "בבית" – די מצחיק לחשוב על ארמון בקינגהם כעל בית של מישהו… – בנעלי עקב ועם תיק יד תלוי על אמת זרועה? או שאולי יוצרי הסדרה מתקשים לדמיין אותה בנעלי בית ובלבוש נוח? לשם מה הם סבורים שנחוץ לה תיק היד הזה בזמנים שבהם אינה יוצאת החוצה? 

לכל התהיות הללו אין כמובן שום קשר לסרט "האפיפיורים", אם כי כשצפיתי בו נזכרתי בהן, שכן גם ב"אפיפיורים" אנחנו זוכים לכאורה במבט מקרוב על אנשים שאפשר להכיר אותם רק בפומבי, רק בתפקיד. 

אהה, אמרה לעצמה הצופה, אז כך מתנהג, מדבר, מגיב, אפיפיור אצלו "בבית", בדל"ת אמותיו? 

אין לדעת, כמובן. אבל הסרט שלפנינו בהחלט משכנע. אפשר בקלות לדמיין שכך נראה ומתנהג האפיפיור.

הסרט עוסק ברגע יוצא ודופן בתולדות הכנסייה הקתולית: האפיפיור בנדיקטוס ה-16, הלא הוא יוזף אלוסיוס רצינגר, יליד גרמניה, פרש ב-2013 מהכס הרם. לפני כן זימן אליו האפיפיור לרומא את מי שראה בו יורש: הקרדינל ברגוליו יליד ארגנטינה, שאכן נבחר להיות האפיפיור פרנציסקוס.

הסרט מרתק. הוא מציג סוגיה משמעותית מאוד שאפשר לסכמה במשפט קצר, שאותו אומר הקרדינל ברגוליו לאפיפיור ובהמשך – לאחד המאמינים. זהו משפט שגם מופיע כגרפיטי על חומה (ייתכן מאוד שמדובר בגדר ההפרדה ביהודה ושומרון): "build bridges, not walls"  כלומר – "בנו גשרים, לא חומות". העמדה שהוא מציג מעלה על הדעת את שירו של רוברט פרוסט "תיקון חומה", במיוחד את השורות "בְּטֶרֶם אֶבְנֶה חוֹמָה אֶרְצֶה לִשְׁאֹל / מָה אֲכַתֵּר בָּהּ וּמָה אַדִּיר מִמֶּנָּה,/ וּלְמִי אֲנִי עָלוּל לִגְרֹם כְּאֵב" (כאן בתרגומה של עדנה אולמן-מרגלית). 

המשפט משקף את השקפת עולמו של האפיפיור פרנציסקוס, שמטיף לקירוב לבבות, לליברליות ולגמישות יחסית לעומת קודמו שהיה שמרן ונוקשה בעמדותיו.

אכן, פרנציסקוס הפתיע לא פעם את העולם בצניעותו ובעמדותיו הליברליות. כך למשל  כשאמר בפומבי "מי אני שאשפוט הומואים?", והוסיף ואמר כי "אם אדם מסוים הוא הומו שמאמין באלוהים ושיש לו רצון טוב – מי אני שאשפוט אותו?"

בסרט הוא מצוטט כמי שאומר "כשאף אחד לא אשם, כולם אשמים", ביחס למשבר הפליטים הפוקד את העולם. היו מי שהאשימו אותו בתמיכה בכת הצבאית הרצחנית והעריצה ששלטה בארגנטינה ובכך שלא נקט עמדה חד משמעית, אבל אחרים העלו על נס את העובדה שהרבה לסייע לנרדפים והיו חוקרים שמצאו כי הואשם לשווא. 

מעלתו הגדולה של הסרט במשחקם המשובח של שני גיבוריו, אנתוני הופקינס בתפקיד בנדיקטוס ה-16 וג'ונתן פרייס בתפקיד פרנציסקוס. מיירליס דומה להפליא לאפיפיור, לא רק בהבעת הפנים החביבה האופיינית לו כל כך, אלא ממש בתווים עצמם. שניהם משכנעים באינטראקציה ביניהם, בשיח התיאולוגי שהם מנהלים ובניסיונות השכנוע ההדדיים. כך למשל מנסה ברגוליו לשכנע את האפיפיור שגם אם הוא סובל, הוא אינו רשאי להתפטר, שהרי גם ישו לא ירד מהצלב כשסבל…

 אין בסרט הזה נשים (למעט פה ושם נזירה שתפקידה לשרת איזה גבר ואת פניה כלל לא רואים), יש בו רק המון חשמנים גנדרנים ואפילו מצועצעים במכנסיים האדומים שלהם, בשכמיות המעוטרות עם הגדילים המצויצים המוזהבים (אגב כך, אחת ההחלטות הראשונות של פרנציסקוס הייתה להישאר לבוש בבגדים פשוטים יחסית, ולנעול את נעליו הרגילות, לא את אלה האדומות שנועדו לאפיפיור). הוא מציג את ההתרגשות העצומה של מיליוני הקתולים שנלהבים לקבל לחייהם אפיפיור חדש, ואת הטקסיות המוקפדת בתהליך הבחירה של האפיפיור כזה. כל אלה מוזרים מאוד בעיני מי שכל נהייה דתית זרה לה. ובכל זאת, הסרט הצליח להכניס גם אותי לתוך המציאות הזאת ולעורר בי עניין ואפילו, עלי להודות, סוג של חיבה-לרגע. 

דקות אחדות אחרי שהסרט התחיל גילינו ששתינו מתאפקות שלא לפרוץ בבכי. ואולי אפילו לא הצלחנו במשימה. כן, ישבנו בסלון. על השולחן שלפנינו חיכו גביעי היין והקעריות עם הפיצוחים, והבטנו בזעזוע במה שהתרחש מולנו על מסך הטלוויזיה.

"איך שהוא עבד עלינו!" אמרה חברתי ואני הצטרפתי אליה בשקט, "כן, איזה תרגיל מלוכלך שהוא עשה לנו!"

זאת הייתה הקרנה פרטית של "סיפור נישואים", סרט אמריקני חדש לגמרי שהוויקיפדיה מגדירה אותו "דרמה קומית" (למען האמת, לא ברור לי מה הצד הקומי שבסרט). למעשה, התעתדנו לצפות בו ביחד, שני זוגות, באולם הקולנוע הקרוב, כשגיליתי שהוא מוקרן גם בנטפליקס. אם כך, איזו סיבה יש לנו לטרוח, לנסוע, לקנות כרטיסים, לשבת בחושך וסביבנו אנשים זרים שנוהגים לעתים מזומנות להגיב בקול אל מה שהם רואים על המסך (כן, כך קורה לא פעם באולם המרהיב והאלגנטי כל כך שבבית התרבות בסביון: אישה לא צעירה במיוחד יושבת קרוב אלינו ומלהגת: מעירה הערות, מפרשת ומבהירה בקול את תובנותיה הלא נחוצות לאיש)? בשביל מה, אם אפשר להישאר בבית, על הספה הנוחה, ולהשמיע כאוות נפשנו את ההערות, הפרשנויות וההבהרות שהנוכחים אינם מתרעמים עליהן?

חוויית הצפייה הייתה מענגת, ולא רק בזכות הנוחות של הצפייה בבית: הסרט עצמו כובש, מכאיב ומציף. מצאתי את עצמי נאנחת, בוכה (משלב מסוים כבר בגלוי…) וקוראת אל הטלוויזיה קריאות בנוסח "לא! לא! די! מה אתם עושים, תפסיקו עם זה!" 

הגעתי אליו כדרכי, טבולה ראסה, לפיכך לא ידעתי עליו מאומה, למעט שמו המבטיח: "סיפור נישואים". אבל בעצם מדובר על סיפור גירושים. ואפשר בקלות לטעות, כי בתחילתו של הסרט, כמו שחברתי ואני אמרנו זו לזו בכאב, הוא מפעיל על הצופים תכסיס רגשי יעיל מאוד: הוא מצליח, בלי מאמצים גדולים במיוחד, להביא בפנינו בצורה המשכנעת ביותר, את אהבתם העמוקה, האמיתית, של בני הזוג ניקול וצ'רלי. הוא במאי תיאטרון, היא שחקנית. הוא מנהל של להקה קטנה בניו יורק. היא, שהגיעה לשם בשעתו מלוס אנג'לס, חולמת לחזור לחוף המערבי, "הביתה", למקום שבו גרות אמה, אחותה ואחייניה. יתר על כן, היא שואפת לפתח קריירה עצמאית. לשחק לאו דווקא תחת פיקודו של בעלה, אולי אפילו לביים, לבטא את כישרונותיה ולמצות אותם. לא להיות בעיקר רעייה מטפחת ואימא לבנם המשותף.

הם אוהבים זה את זה. ממש. מאוד. בהתחלה קשה להבין מה בעצם מניע אותם להיפרד. ועד הסוף ממשיכה להתקיים התקווה שמדובר בסך הכול באי הבנה שאפשר לטפל בה. שאם רק… שאולי… שהלוואי… כן, ממש עד התמונה האחרונה בהחלט נמשכת התחושה שלא מדובר כאן במקרה אבוד. ועם זאת, הסכסוך הולך ומתברר, והסיבות לו מתבהרות ומקבלות תוקף. אנחנו עוקבים אחרי ההתדרדרות בתהליך הפרידה. כמעט כל מי שהיה במצב דומה מכיר את זה מקרוב: את מה שקורה כשעורכי הדין נכנסים לתמונה. את אובדן השליטה הכמעט בלתי נמנע. את המאבק האלים שמתפתח בין שני אנשים שאינם אלימים וממש לא מתכוונים לפגוע זה בזה. שניים שיצאו לדרך מלאים בכוונות טובות, אבל הגיעו לסופה אחרים מכפי שהיו בתחילתה. כמו שנהוג לומר – כשפותחים במלחמה אי אפשר אף פעם לדעת איך היא תסתיים.

מעלתו הגדולה של הסרט במשחק המופלא של כל הדמויות. סקרלט ג'והנסון מגלמת את דמותה של ניקול: שבירה, אומללה, נגררת, ועם זאת גם נחרצת, זועמת וחד משמעית. אדם דרייבר מגלם את בעלה ומיטיב להציג את דמותו של גבר שמשוכנע בכוונות הטובות של עצמו, ובעצם הוא אטום לגמרי, כלל לא מבין מה התפקיד שמילא בדרך לקריסת הנישואים שלו. את רגעי ההתפכחות והתדהמה שלו, כשהוא מתחיל לקלוט מה באמת קורה, משחק דרייבר בכישרון רב. מעולה גם לורה דרן בתפקיד עורכת הדין: הברקודה המתחזה לאישה מלאה באמפתיה. היא מפליאה להציג את הפער בין החביבות שנראית על פני השטח לבין מה שמסתתר מתחתיה. 

בארצות הברית המועצה הארצית לביקורת סרטים וטיים מגזין בחרו בסרט כאחד מעשרת הטובים של השנה. הוא יצא אל האקרנים בנובמבר 2019 והגיע לנטפליקס בתחילת דצמבר. 

מומלץ בחום!

לזכור או לשכוח? לדעת או להדחיק? להודות או להכחיש? לספר או להתכחש? מהי דרך ההתמודדות הנכונה ביותר לנפגעי גילוי עריות בפרט ותקיפה מינית בכלל? 

האם סודות ושמירה עליהם מגינים על הנפש או מערערים אותה? מה מוטב לו לאדם: לחשוף בפני עצמו, ואז גם בפני זולתו, את הסודות האפלים החבויים בעברו, או להתעלם מהם, להתפצל, לחיות בתוך אישיות מחולקת לשני איים נפרדים ולשכנע את עצמו שאם הוא סוגר את זיכרונותיו בתא סגור בתודעתו, הם באמת נעלמים?

כל השאלות הללו מתעוררות במהלך הצפייה בסרט הדוקומנטרי המרתק והמפעים של נטפליקס "ספר לי מי אני". ההתמודדות אתן ועם התשובות להן מתאפשרת באופן יוצא דופן, כמעט כמו במעין ניסוי מעבדתי שהחיים עצמם יצרו.

אלכס, צעיר בן שמונה עשרה, איבד את הכרתו בתאונת דרכים שבה הוטח ראשו וספג חבטה קשה. כשהתעורר מהקומה הסתבר לו כי אינו זוכר מאומה. חייו עד אותו רגע נמחקו. הוא לא זיהה את הוריו, לא הכיר את ביתו, לא ידע על עצמו שום דבר. רק זיכרון ודאי אחד נותר יציב בתודעתו: הוא זיהה את מרקוס, אחיו התאום, וזכר אפילו את שמו. מאותו רגע ואילך נשען על מרקוס, שלימד אותו שוב הכול מחדש. החל בהסברים על החדר המשותף שלהם, על תפעול של מכשירים ביתיים, וכלה בהיכרות המחודשת שעשה לו עם חבריו, שכלל לא חשדו בכך שאלכס לקה באמנזיה. מרקוס עזר לו להתמודד, לתפקד ולרכוש שוב ביטחון.

מרקוס גם הזכיר לו את ילדותם. למשל – סיפר לו היכן נהגה המשפחה לבלות ביחד בחופשות. 

אלא שבכל  הקשור לעברם המשותף מרקוס שיקר לאחיו; בדה מציאות שלא התקיימה, ובעיקר – הסתיר ממנו את האמת על עצמם. 

חשדו של אלכס התעורר לאחר שאמם מתה והוא גילה עדות למעשים אפלים ומזוויעים שהתרחשו במשפחתם. אלכס לא זכר אותם, שהרי כל זיכרונותיו נמחקו. והנה לפנינו שני גברים צעירים, תאומים זהים, שעברו ביחד התנסויות מזעזעות. האחד זוכר ורוצה לשכוח. האחר שכח ורוצה לזכור. מאז ומתמיד שימשו זה לזה משענת רגשית, העניקו זה לזה ביטחון, קרבה וידידות, אבל עכשיו מפרידה ביניהם תהום: כל אחד מהם נזקק למנגנון ההפוך לזה של אחיו, וצורך סותר מונע מהאח האחר את מה שהוא נזקק לו ביותר. אלכס רוצה לדעת. מרקוס אינו מסוגל לגלות לו. 

הנה הקונפליקט שנפגעים רבים מתמודדים אתו בינם לבינם, אלא שפה לא מדובר באדם אחד שמנסה לחפור בתוך נפשו שלו, שתוהה אם הוא רוצה באמת להיזכר, שנפשו מגינה עליו מפני הזיכרון ומשכיחה ממנו את הזוועות: פה מדובר בשני אנשים שחלקו את הזוועות, ושכל אחד מהם מייצג צד הפוך במובהק של מנגנוני ההגנה הנפשיים: לזכור או לשכוח? לדעת או להדחיק? להודות או להכחיש? לספר או להתכחש?

לא אוכל שלא לקשר את הדברים קרוב אלי ואל עברי.

"אני לא יודעת מה טמון בתוכי," בכיתי פעם אצל הפסיכולוג. "אני מרגישה כמו פח מלא באשפה שאני לא יכולה לסלק, כי אני לא מכירה אותה."

אכן, ידעתי על אירועים פליליים שנעשו בי – הפוגע הזכיר באוזני מקרה אחד כשניסה "לנקות" את עצמו בפני מהאשמות חמורות יותר (בעיניו. כי הוא סבר שכאשר אב "רק" מנשק את בתו ומחדיר לפיה את לשונו, מדובר, כמו שגם אמי התאמצה "להסביר" לי, במעשה מגונה בלבד, לא בתקיפה מינית… כאילו שבעצם המעילה באמון, בחדירה, בפלישה, בערעור הסדרים, בבלבול שיצר, הוא לא פגע פגיעה אנושה בנפשי). מאחר שאת אותה "נשיקה" אכזרית שכחתי (או בַּלשון הפסיכולוגית – הדחקתי, מן הסתם), הופתעתי כשניסה להצדיק אותה ("התבלבלתי בינך ובין אימא שלך"…). לעומת זאת, תקיפה אחרת, שמוגדרת על פי הדין הפלילי כאונס, זכרתי מאז שהתרחשה כשהייתי כבת ארבע עשרה. ההודאה שלו בפגיעה ה"מינורית" לכאורה, כך בעיניו ובעיני אשתו, הבהירה לי עד כמה יש שם בתוכי אירועים נוספים שאיני זוכרת, שאני רוצה לזכור. חשתי שאני משוועת לדעת מה עוד יש שם בנבכי התודעה, למעשה בנבכי הלא-מודע שלי, ועד היום אני מתלבטת: האם אני רוצה להיזכר? האם "כדאי" לי?  

"אין שום צורך שתיזכרי בכול," אמר לי הפסיכולוג, כמי שיודע שלא בִּכְדִי מכונה ההדחקה "מנגנון הגנה". יש לה תפקיד. 

אצל זוג התאומים, אלכס ומרקוס, יש, כאמור, חלוקה מובהקת, כמעט סכמטית, של מה שנפגעים רבים חשים; של המאבק בין צרכים סותרים, שהוא בדרך כלל פנימי.

מרקוס חש שהיטיב עם אחיו כשהסתיר ממנו את הזוועה. הוא, שהיה רוצה למחוק אותה, שמח בשביל האח שלקה באמנזיה. אבל אלכס חש שהוא חייב להתוודע אל עצמו, חייב לדעת מה בדיוק עוללו לו.

ומה שהוא מגלה קשה לתפיסה. בלתי אפשרי להבנה. 

הסרט, כמו הספר שכתבו השניים, אפשר להם מן הסתם להתמודד. הרגע שבו מרקוס פונה ישירות אלינו הצופים ואומר לנו "אני לא יודע מי אתם, אבל עכשיו אתם יודעים מה שקרה לי" הוא אחד החזקים ביותר שראיתי אי פעם בסרט תיעודי. הוא אמיתי כל כך. נוגע ללב ומשמעותי. אני הרי מכירה היטב את הצורך להיעזר בזולת, גם באנשים שאיני מכירה, כדי שישמשו לי עדים בדיעבד. כל מי שקרא את המאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו)", כמו גם את הרומן  יופי לי, יופי לי, או רבים מהשירים בספר מה המים יודעים על צמא, יכול להבין עד כמה אני מזדהה עם הצורך הזה לשתף, להיעזר בקוראים כדי שיכעסו ביחד אתי ולמעני. 

על הסרט "ספר לי מי אני" אני ממליצה בהתפעלות ובכאב. למרבה הפליאה, הוא לא חדל להפתיע. גם כשנדמה לנו שכבר הבנו הכול, מתברר שמעבר לדלת נוספת שתיפתח בעוד רגע יתגלה עוד סוד. זהו סרט מזעזע וגם חשוב. 

"אבל העולם ממשיך להתקיים, וזאת ההוכחה לכך שהטוב בכל זאת גובר על הרע," אמר לי פעם איש חכם שהפקדתי בידיו את שלוות נפשי, שלא לומר – את בריאותה.

הדברים ההם נחקקו בתודעתי, ומדי פעם אני בוחנת אותם ושואלת את עצמי: האם הם נכונים? האם הם פועלים? או שמא הכף נוטה אל המשפט המייאש מהגמרא "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו"?  האם שאלתו המייאשת לא פחות של הנביא ירמיהו "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל-בֹּגְדֵי בָגֶד" שוררת ותשרור לצמיתות? או שסוף גנב בכל זאת לתלייה, כמשל לכך שהרוע יובס?

בקולנוע, מראשיתו, מקובלת הנוסחה שלפיה הטובים מנצחים. "הכובעים השחורים" אינם רשאים לגבור על "הכובעים הלבנים". עד כדי כך שאפילו סיפור חייה המעובד של אנה פרנק "זכה" למין "סוף טוב", כפי שאפשר לראות בניתוח המרתק של אלווין רוזנפלד בספרו  קץ השואה.

האם אפשר לסמוך על הנוסחה הזאת גם בחיים? ומה באשר לסדרת דרמה המבוססת על מקרה שקרה במציאות?

"האם הטוב יכול לנצח?" – זאת לדעתי השאלה המהותית העומדת בבסיסה של הסדרה המופלאה מבית היוצר של נטפליקס. בשמונה פרקים עוצרי נשימה תיעדו יוצריה מקרה שהיה: סדרה של מעשי אונס, שאת הראשון שבהם, שאירע ב-2008, חקרה המשטרה, אך סגרה את התיק. החוקרים לא האמינו לקורבן. אילצו אותה "להודות" כי שיקרה, ובעצם – הרסו את חייה.

האם לצמיתות? האם מארי תצליח לגבור על העוול? האם השוטרים ייתנו את הדין על רשלנותם הפושעת? מה אישה צעירה, מוחלשת, אישה שהוזנחה בילדותה והופקרה בנעוריה, אישה שפגשה בחייה כמעט רק רוע, אכזריות, התעלמות, יכולה לעשות כדי לשלוט בכל זאת במציאות?

על השאלות הללו לא אשיב כאן, כמובן, שהרי מי שכבר צפה בסדרה יודע, ומי שטרם צפה בה, יעדיף מן הסתם לא להיחשף לספוילרים.

אומר רק ש"לא ייאמן" מיטיבה מאוד לייצג את העוול; שהיא מבהירה היטב את משמעותה של פגיעה מינית. השלכותיו של אונס אינן מתפוגגות. הן ארוכות טווח. הן ממשיכות להשפיע על חיי הקורבן גם זמן רב אחרי שהאונס עצמו "הסתיים", לכאורה. הסדרה מראה זאת. מראה לנו גם, כדבריה של אחת הדמויות, כי אונס נתפש בעיני הציבור כעניין שאפשר להאשים בו את הקורבן. גם אם מדובר באישה שישנה במיטתה, ופורץ אלמוני ואלים תקף אותה לפנות בוקר. "אף אחד לא מאשים את מי שנפגע משוד אלים" אומרת אותה דמות, אבל, כך אפשר לראות, כשמדובר באונס, לא מהססים לחשוד בנאנסת, להטיל בה דופי, להביע ספק באמיתות דבריה ולתקוף אותה, שוב. פגיעה נוספת שתוצאותיה חמורות לא פחות מאלה של האונס עצמו.

"לא ייאמן" היא סדרה חזקה מאוד. אין בה שום נימה של זיוף, ולא רק מכיוון שהיא נשענת על מקרה שהיה. הרי גם את "האמת" אפשר להציג בצורה מעוותת או מוגזמת. אבל לא כך כאן. כאן האמת – אמיתית ומדויקת. יש רגעים שהיא מרסקת. אבל יש גם רגעים שבהם היא מרוממת את הנפש. כדאי מאוד להתמיד בה. לראות את כל הפרקים. למעשה, די קשה לא לעשות זאת, אחרי שמתחילים.

בשולי הדברים, ואולי דווקא בלבם, אי אפשר שלא לשים לב למציאות העכשווית, כאן אצלנו, בישראל: נמסר כי נאנסת "עברה 'חקירה טראומתית' שבה ניסו לגרום לנערה לחזור בה," נמסר ב-Ynet בידיעה על אונס של ילדה בת 13 (כן, ילדה! לא "נערה"!). האם אנחנו עדים כאן ועכשיו לאותה תסמונת, שהסדרה מבטאת בעוצמה כה רבה? האם שוב ושוב יאשימו קורבנות ויסרבו להאמין להן? האם דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה?

בזיכרון הקולקטיבי הונצח הרגע המרטיט שבו רודן חוזה במפלתו: צ'אושסקו נואם כדרכו על המרפסת, כשמתחוור לו באחת כי כי משהו השתנה: אחיזתו הלופתת בגרונותיהם של בני עמו הסתיימה.

אפשר לראות את הרגע בקטע יוטיוב שנותר מנובמבר, 1989.

מהסרט "Chuck Norris vs. Communism" אפשר להבין מה היה אחד הכוחות שהביאו לאותו רגע של התקוממות המונית. אילו זרמים תת קרקעיים פעלו ברומניה בשנים שלפני ההתקוממות, עד שהביאו סוף סוף להפלת שלטונו של הרודן המושחת, אשתו ובניו.  

מסתבר שהתקיימה באותם ימים תופעה נפוצה מאוד: סרטי קולנוע מהמערב הוברחו לרומניה בקלטות וידיאו, שם הוסיפו להם דיבוב לרומנית, שכפלו את אותן  בכמויות עצומות, ומכרו אותן ליחידי הסגולה שהיה בבעלותם מכשיר וידיאו.

אותם מאושרים נהגו להקרין את הסרטים בפני מכרים, חברים, בני משפחה ושכנים, בחינם או בתשלום. כמובן שהפעילות הייתה אסורה ומסוכנת (לכאורה! כך מסתבר בסופו של דבר), והכול נעשה במחתרת ובסודיות. נראה כי למעשה  גם אנשי הסקוריטטה ובכירים אחרים בצמרת השלטון נמשכו אל האשנב הזה שנפתח בפני כל הרומנים אל העולם החיצון ואל מנעמי המערב, שם, כך הבינו מהסרטים שראו, חיים בשפע שהם לא הכירו. 

לאיש לא היה אכפת אילו סרטים הם רואים. צ'ק נוריס. הרפתקאות, דרמות – הכול היה רצוי באותה מידה, והצופים של אותם ימים שמרואיינים בסרט שלפנינו אינם מכחישים: סיפורי העלילה עניינו אותם הרבה פחות מאשר מה שראו ברקע: חנויות גדושות בכל טוב, מכוניות מפוארות, בתים נאים. 

כל אלה כרסמו בלבבות ועוררו אי נחת וכעס שבסופו של דבר הוציאו את אזרחי רומניה לרחובות, שם לא ויתרו, עד שניצחו את השיטה וסילקו מעליהם את שלטון היחיד המושחת של משפחת צ'אושסקו. 

הסרט עשוי היטב, והוא מרתק. הזיכרונות שמעלים המרואיינים, כמו גם הקטעים המשוחזרים מאותם ימים, מעוררים אהדה וכבוד, הן כלפי אלה שהפיצו את הסרטים והן כלפי האזרחים שסירבו להיכנע, ובדרכם השקטה והפאסיבית לכאורה נהגו כאגיטטורים שפעלו נגד השלטון. 

משעשע ונוגע ללב לשמוע כיצד הצופים נקשרו אל קולה של האישה שדיבבה את הסרטים. עד כמה אהבו אותה ואת נופך הפרשנות הקל שהוסיפה אל הסרטים לצד התרגום שעשתה מאנגלית לרומנית (כולל כמה פשלות קטנות, חמודות ומצחיקות מאוד, שהם מצטטים בחיבה שלא התפוגגה). 

עוצמתו של הסרט "צ׳אק נוריס לוחם בקומוניזם" בכך שהוא מוכיח לנו עד כמה יצירה אמנותית יכולה להשפיע על המציאות, לשנות עמדות, איך היא מחלחלת אל הנשמה, מניעה אנשים לשאוף לדרך חיים אחרת ומעניקה להם את הכוח לפעול. 

כדברי הפתיח של נטפליקס: "סרט תיעודי זה בוחן את האיסור שהטיל הרודן הרומני ניקולאי צ'אושסקו על התקשורת המערבית, וכיצד הברחת סרטים לתוך המדינה שינתה את פניה".

מרגש במיוחד המפגש עם אירינה נסטור, האישה שאת קולה שמעו כה רבים – בקולה דיבבה הכול, גברים ונשים, צעירים וזקנים – נקשרו אליו וניסו לדמיין איך היא נראית. הנה היא מופיעה לפנינו ומספרת לנו ישירות מה הניע אותה לעסוק בפעילות המסוכנת כל כך, באילו נסיבות הרגישה שחייה נתונים בסכנה בעקבות פעילותה, ומדוע בעצם מפעל ההברחות וההפצה לא נפסק לרגע, גם כשפקידי שלטון רמים חשפו אותו. 

את הסרט המרתק הפיקו ב-2015 בשיתוף פעולה רומני ובריטי, וביימה אותו יוצרת רומניה, Ilinca Călugăreanu אילינקה קלוגריאנו.

כך מתחיל הסרט התיעודי של נטפליקס. הזמר, הגיטרה, קולו, ומיד אחריו – ריאיון קצר עם ג'ואן, אשתו היפהפייה, הנוגה, של ויקטור חרה, שמספרת בעצב על שיחתם האחרונה, בטלפון, כמה שעות לפני שנרצח באכזריות, אחרי שעבר עינויים. 

"הוא נהפך לסמל לכוחו של העם". 

ויקטור חרה היה זמר, מלחין, במאי תיאטרון ופעיל פוליטי צ'ילאני שנרצח במהלך ההפיכה הצבאית בצ'ילה ב-1973, אז תפש אוגוסטו פינושה את השלטון.

התמונה המפורסמת שבה רואים מטוסים של חיל האוויר הצ'יליאני מפציצים את ארמון הנשיאות שם התבצר הנשיא הסוציאליסט, סלוודור איינדה, וסירב להיכנע, כמו גם נאומו האחרון של הנשיא, שבסיומו אמר "אלה מילותי האחרונות, ובטוחני כי הקורבן שלי לא הוקרב לשווא. אני בטוח שהוא, לכל הפחות, ישמש כעונש לעבריינות, לפחדנות ולבגידה," נשארו טבועים בזיכרון, בלתי נשכחים ומזעזעים. 

אחד הקורבנות להפיכה היה, כאמור, הזמר האהוד מאוד ויקטור חרה.

הסרט שלפנינו עוקב אחרי שעות חייו האחרונות של הזמר, ואחרי המאמץ הבינלאומי, שאותו הובילה אלמנתו, לזהות את מי שעינה ורצח אותו באיצטדיון, שם כינסו המורדים את מי שנתפשו כמתנגדיהם, ורצחו רבים מהם.

החקירה מתמקדת בחשוד אחד מרכזי שנס על נפשו וחי עד היום, חופשי ומאושר, בארצות הברית. האם הוא באמת האשם? האם הוא האיש שהתעלל בזמר ואז הרג אותו?

כשיצרו את הסרט כבר הייתה ג'ואן חרה בת תשעים. עוצמתה הרוחנית לא התפוגגה. גם בגילה המופלג אפשר להבחין לא רק ביופייה, אלא גם בנחישותה של אישה שחייה נחלקו לשניים: השנים שבהן חיה באושר עם בעלה ובנותיה, ואלה שבאו אחרי שנרצח, ושאותן הקדישה למאבק למען זכרו וכדי שייעשה צדק: שהפושעים יועמדו לדין וירצו את עונשם.

אבל מעבר לכל זאת נשארו עוד שתי סוגיות שאי אפשר שלא לדון בהן, וכל אחת מהן מבעיתה לא פחות מהרצח עצמו.

האחת לכאורה ספציפית יותר, והיא נוגעת בשאלה איך ייתכן שצ'יליאנים מהשורה, ששירתו בצבא, השתתפו בהפיכה, ולא זו בלבד, אלא שגם היו מוכנים להתעלל בבני ארצם, לכנס אותם באיצטדיון ולעשות בהם שפטים, רק מכיוון שעמדתם הפוליטית הייתה מנוגדת.

קשה שלא לתהות אם ברוטליות קיצונית כזאת תיתכן גם במקומות אחרים. קרובים יותר אלינו, במקום ובזמן. האם שנאה שפוליטיקאים ליבו יכולה לגרום לבני אדם בכל מקום שהוא לאסוף כך את מתנגדיהם ולממש את הפנטזיות האלימות שלהם, הלכה למעשה?

השאלה האחרת נוגעת במעורבותה של ארצות הברית באותה הפיכה. אכן, חוקרת אמריקנית (ובית משפט אמריקני) רודפים היום את הפושעים מהאיצטדיון, מנסים לאתר אותם, לשפוט ולהרשיע. אכן, רדיפה ראויה. אבל מה באשר לתמונה הכוללת? למה שקדם להפיכה? למה שהתרחש אחריה, ולא במישור האישי?

כיום כבר ידוע היטב כי ארצות הברית השתתפה באופן פעיל באירועים שקדמו להפיכה. היא מימנה את האופוזיציה השמרנית לאיינדה, וניצלה את ה-CIA כדי להפיץ תעמולה ולעודד הפיכה. כשהחונטה הצבאית בראשותו של פינושה תפשה את השלטון, ארצות הברית סייעה לה, ולא רק במימון.

הייתכן?

התשובה פשוטה מאוד: כן. עובדה שכך היה.

האם המעשים הללו (או דומים להם!), שהתרחשו לפני 46 שנה, בימי הממשל הרפובליקני בראשותו של ריצ'רד ניקסון, יכולים להתרחש שוב בימינו?

על השאלה הזאת מוטב בימים אלה להרהר, אך לא להשיב נחרצות.

המוזיקה של ויקטור חרה ממשיכה להישמע. בספטמבר 2003, 30 שנה לאחר מעשה, הוסב שמו של האצטדיון שבו נרצח על שמו. מחווה נאה, לכל הדעות. האם די בה כדי לפצות על חיים שאבדו? על כישרון שהתבזבז? על משפחתו האוהבת שחייה נהרסו? על המשפחות של כל הקורבנות שהמשיכו לסבול לאורך עשרות שנות שלטונה של החונטה הצבאית (עד 1990)? אלפי האזרחים שנרצחו? עשרות האלפים ש"נעלמו"? הנרדפים, המעונים והגולים?

פינושה מת בשיבה טובה, מוות טבעי מהתקף לב בגיל 91, ימים אחדים אחרי שנשלח למעצר בית. במכתבו האחרון כתב שאינו חש מרירות כלפי אף אחד. יפה מאוד מצדו.

הסרט התיעודי "אחד מאתנו" זמין בנטפליקס מאז 2017, אבל יש יצירות שלא נס ליחן, והוא חזק ומשמעותי גם עכשיו, שנתיים אחרי שהופיע לראשונה. זוהי הפקה עצמאית של נטפליקס, סרט תיעודי שעוקב אחרי שלושה
אזרחי ארצות הברית שהם חרדים, "חסידים" כפי שהם מכונים בסרט, שהחליטו להתנער מחסידותם, לצאת בשאלה, ונאלצו משום כך להיפרד גם מהקהילה שאליה נולדו ובה חיו.

הפרידה לא פשוטה, בלשון המעטה. אחת מהשלושה מספרת על העזרה הרבה שלה זוכות נשים בקהילה: אם מישהי נופלת למשכב היא יכולה לסמוך על חברותיה שיטפלו בילדים, יאכילו אותה ואותם, ילוו אותה לבית החולים, ידאגו לכל צרכיה. נראה כי הערבות ההדדית הזאת הייתה, הפן המשמעותי ביותר בחייה של אישה שהספיקה ללדת "רק" שבעה ילדים. תינוקות נוספים היו צפויים להגיע, אלמלא החליטה לעזוב את הבעל האלים שרדה בה ומירר את חייה. הצורך לנוס על נפשה, לחיות את החיים הנכונים לה, גובר על הכול.

שני הגיבורים האחרים של הסיפור, גברים צעירים שמחפשים את דרכם מחוץ לקהילה שהקיאה אותה, מתמודדים גם הם עם קשיים בלתי אפשריים. הורים שניתקו אתם קשר. ילדים שנשללה מהם הזכות לפגוש. התכחשות לפגיעה המינית שפגע באחד מהם רב נחשב שזוכה לתמיכה מצד בני הקהילה (וכנראה ממשיך עד עצם היום הזה לפגוע בילדים אחרים, שאיש אינו נחלץ להגנתם). "לא הבנת", מנסים לשכנע אותו. "הוא כנראה רק נפל עליך", ממשיכים להתעלם מעדותו על הפגיעה. "היית ילד מופרע, זה הגיע לך", הוא מספר שאמרו לו.

הנה איש צעיר אחד שהצליח ליישר לעצמו את העולם. לברוח מהמקום שבו הפוגעים זוכים לתמיכה והנפגע מנודה. אבל באיזה מחיר!

יוצרי הסרט ליוו את שלושת החוזרים בשאלה לאורך כמה שנים. היו עדים לתהליכים שעברו, למשל — גזיזת השיער והפאות אצל אחד מהם, או המאבק המשפטי שניהלה האישה על הזכות להחזיק בילדיה.

הקהילה חזקה מאוד. היא מצוידת בכלים שמאפשרים לה להיאבק נגד מי שפרש ממנה. יש לה תקציבים לממן עורכי דין חזקים, שיודעים איך לנצל נקודות תורפה של החברה החילונית. למשל — ההתחייבות לשמור על הסטטוס קוו שבה דוגלת מערכת המשפט האמריקנית: יש להמשיך לגדל ילד באותו אופן שבו התחנך לפני שהוריו התגרשו. נשמע סביר והגיוני. אבל מה אם האימא נעשית חילונית? אם הצטרפה לעולם האחר, הסובב את הקהילה החרדית, האולטרה-שמרנית, שכל היבט בחייה נשלט במערכת של חוקים נוקשים? האישה מסבירה שהכול, אפילו האופן שבו רוכסים את שרוכי הנעליים, נקבע מלמעלה. איך תוכל להמשיך לגדל את ילדיה כשהיא כבר לא שם, ולא רוצה להיות שם? הקהילה החרדית יודעת לנצל את הפער הזה לטובתה (אבל לא לטובת הילדים, וכמובן שנגד האימא!). סיפורה מעלה כמובן על הדעת את זה של אסתי ויינשטיין הישראלית.

הפסוקית "אחד מאתנו", המעניקה לסרט את שמו, נובעת מתוך חילופי דברים שמתנהלים בין אחד מהחוזרים בשאלה לבין חסיד שפוגש אותו לכאורה באקראי בפארק ציבורי. החסיד פונה אליו ומתעניין אם יש בסביבה חיבור לווי-פיי. הצעיר שחזר בשאלה (הוא נושא את השם הקשה לוזער), משיב לו במאור פנים, מתוך אמונה שמדובר בשאלה אותנטית. הרי הוא עצמו גילה את האינטרנט כמקור אינסופי של ידע (כשנתקל לראשונה בוויקיפדיה, הוא חש שגילה עולם ומלואו). אבל עד מהרה מסתבר שהחסיד שפנה אליו ושואל אותו "אתה אחד מאתנו?" לא עשה זאת בתום לב. הוא כנראה שליח של הקהילה, שמנסה שוב להטיף לו מוסר, להסיטו מדרכו ולהחזיר אותו אל העולם שמפניו נס.

הסרט עשוי היטב. הוא מבהיר את עוצמתם של הכוחות הצרים על מי שמבקשים לבחור, להיות עצמאיים, להיות חופשיים, ועושה זאת ברגישות ובחוכמה.

צפייה מומלצת!

"אנחנו הנשים תמיד לבד," אומרת האישה שבצדה הימני של התמונה. היא בהירת שיער, לבנה. האישה שבצדה השמאלי של התמונה שחורת שיער ובעלת תווי פניה דרום אמריקנים ילידיים. הבהירה אוחזת בפניה של האחרת, כפופה לעברה. על פניה נסוכה הבעה ידידותית לכאורה, אבל יש בהן גם יותר משמץ של התנשאות, בעצם – של פטרונות. זרועותיה של כהת השיער שמוטות. הבעת פניה נוגה, כמעט אטומה, היא בוהה קדימה, כאילו נטולת רגש, לעומת החיוך המסוים הנסוך על פני האישה שבצד ימין.

המשפט מכיל את שתיהן: "אנחנו הנשים…" ואמור לכאורה לאחד ביניהן: גורל משותף להן. בהיותן נשים "לא משנה מה אומרים" הן בעצם לבד.

ויש באמירה הזאת לא מעט אמת, שאותה מביע סרטו החדש של הבמאי המקסיקני אלפונסו קוארון, "רומא"; סרט שחולל התרגשות רבה, לא רק בשל תכניו ואיכותו, אלא גם מכיוון שמדובר בפעם הראשונה שבה סרט מוקרן בו זמנית בנטפליקס ובה בעת, בימים אלה, גם בבתי הקולנוע. אין ספק שענקית הסטרימינג חוללה עם הסרט הזה מהפכה זוטא: אפשר לצפות בסרט עכשווי ומדובר מתוך הכורסה שבבית. אין ספק שמה שנטפליקס עושה מהפכני מאוד. כבר התרגלנו לאפשרויות צפייה רבות מהבית – בVOD, וכמובן בהורדה פירטית של סרטים מהרשת – אבל כאן מדובר בשירות שאינו רק חוקי לחלוטין: תמורת סכום לא נכבד אפשר לרכוש מנוי חודשי ולצפות באינספור סרטים, אלא גם בשירות עדכני לחלוטין. עד כה אפשר היה לצפות רק בסרטים ישנים יחסית שנטפליקס רכשו את הזכויות להקרנתם, או בסרטים ותוכניות שנטפליקס עצמה ייצרה. אפשר רק לקוות שמדובר בתקדים, ושגם בעתיד אפשר יהיה לצפות בסרטים המדוברים ביותר, בלי לצאת מהבית. אכן, כבר עתה אפשר להיווכח שאת אולמות הקולנוע גודשים בעיקר, או כמעט רק, בני הגיל השלישי. הצעירים יותר כבר יודעים מזמן "להוריד" סרטים ולוותר על היציאה מהבית. כמה ממבקרי הקולנוע המליצו לצפות בכל זאת ב"רומא" על המסך הגדול של בית הקולנוע. צפיתי בו במסך הבינוני בבית, ולא הרגשתי שהפסדתי משהו.

"רומא" עטור פרסים: הוא זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים בוונציה,  בפרס הקולנוע הבריטי העצמאי לסרט הזר הטוב ביותר, בתואר סרט השנה של מבקרי הקולנוע של ניו יורק, לוס אנג'לס, פילדלפיה, סן פרנסיסקו, וושינגטון, שיקגו, בוסטון, לאס וגאס, סיאטל ואטלנטה. גם בישראל זכה לעיטור כסרט השנה של פורום מבקרי הקולנוע.

ובצדק!

מדובר בסרט מיוחד במינו, רווי אהבה וגעגוע. הוא משרטט את דמותה של קליאו, המשרתת שנראית בתצלום שלעיל. אפשר לחוש בעוצמה רבה בכך שמדובר, כנראה, באישה אמיתית שהיוצר אהב בילדותו, והחליט להנציח אותה, ואת תקופת החיים (תחילת שנות ה-70), שבה הייתה משמעותית כל כך בחייו.

אבל הוא עושה הרבה יותר מכך. הוא מתאר בסרט, בעדינות מפעימה, את הפער הגדול שמתקיים בין חייה של גברת הבית למשרתת. גם במקום שבו האחרונה זוכה ליחס נפלא, כביכול. אוהבים אותה. דואגים לה. עוזרים לה. מטפלים בה בעת הצורך. אבל כשגבירתה אומרת לה, "אנחנו הנשים תמיד לבד", וכאילו מניחה את שתיהן בקטגוריה זהה, היא כמובן טועה לגמרי.

אכן, שתיהן נעזבות. הגברים שבחיי שתיהן מתגלים כמנוולים גדולים, שקרנים שאי אפשר לסמוך עליהם במאומה. שתיהן זקוקות עד ייאוש לגבר שלהן. הסצנה שבה בעלה של סופיה מגיע הביתה, לפני שהוא נוטש אותה ואת ארבעת ילדיהם, היא מופת קולנועי. לא רואים את פניו. הוא נוהג במכונית שנראית כמו חללית: גדולה, מהבהבת, כולה מתכת ואורות. הוא משמיע כמה צפירות צורמות. רצים לפתוח בפניו את השער. הוא שועט פנימה, בתנועה חלקה ובוטחת, מחדיר את המכונית אל המסדרון הצר מדי המיועד לה. עדיין לא רואים את פניו. רק את תנועות הידיים ואת כלי התחבורה העוצמתי המחליק קדימה. את פני מי כן רואים? את אלה של הנשים: אשתו והמשרתת, ואת פניהם של והילדים. הם מצולמים מלמטה, בתקריב, פניהם מוארות, הבעת פניהם אקסטטית ונפעמת לקראת בואו של הגבר. הסצנה מתכתבת עם תמונה מהסרט "מפגשים מהסוג השלישי" של שפילברג, שבה ניצבים בני האדם בציפייה מהולה באימה לקראת מפגש הצפוי עם חייזרים.

אכן, הגברים ב"רומא" די מזכירים חייזרים. התנהגותם לא אנושית. הם אלימים, אדישים, נרקסיסטיים, הם משאירים את הנשים "תמיד לבד". אבל איזה הבדל, בכל זאת, בין הלבד של האישה העשירה, גם אם היא נעזבה, גם אם נאלצת לעבור למקום עבודה אחר, לא עוד מורה, אלא עורכת ספרים במשרה מלאה, ובין זה של המשרתת התלויה בה לחלוטין! אנו זוכים להתוודע אל "מאחורי הקלעים" של חיי הבית העשיר. את חייהם של בני הבית אנו מכירים רק כשהם נפגשים עם אלה של המשרתות. אלה שרועים על הספות וצופים בתוכנית טלוויזיה מצחיקה, וזאת גונבת רגע של צפייה, עד שפוקדים עליה ללכת למלא איזו משימה. כשבעלי הבית מסתובבים אי שם בעולם, המשרתת מנקה, מסדרת, אוספת את הבגדים המלוכלכים שלהם, מכינה להם אוכל, מכבה את האורות בסוף היום, משכיבה את הילדים לישון ומעירה אותם בבוקר. הבית אינו שלה. הילדים אינם שלה. הלכלוך אינו שלה. אבל היא אחראית על כל אלה.

ובכל זאת, יש נחמה מסוימת בסרט: בידיעה שהילד שגדל והיה לבמאי זוכר את האישה ההיא, שהעניקה לו כל כך הרבה, ומכיר לה תודה ביצירתו.

בעבר, בימים שלימדתי את המחזה "כולם היו בני" של ארתור מילר, נהגתי להקדים את קריאת הטקסט בשאלה שהפניתי אל בני הנוער היושבים מולי: האם, שאלתי אותם, יכול לקרות משהו שיגרום לכם לנתק קשר עם מישהו מבני המשפחה שלכם?

התשובה השגורה הייתה – מה פתאום. אין מצב. ואם, הקשיתי, היה נודע לכם שאותו בן משפחה עבריין? לא, לא, כמובן שהיינו תומכים בו. ואם לא סתם עבריין, אלא פושע ממש? התגובות נשארו די יציבות. רוב הנוכחים הצהירו שבכל מקרה לא ינטשו הורה, אח או בן דוד, גם אם יתגלה להם שפשע.

ואז החמרתי את השאלה: ואם יתגלה שהוא אנס? כאן כבר ראיתי כמה הבעות פנים מוטרדות, ספקניות, אבל רבים המשיכו לתמוך בבן משפחה שכזה. אנס סדרתי? שפגע בילדים?

ואולי – תהיתי – פושע מלחמה? נאצי? רוצח המונים? אהה. בשלב הזה נותרו עדיין בני נוער שהכריזו על נאמנות מוחלטת, לא משנה מה. אבל רבים מהם השתתקו.

כשגמרנו לקרוא את המחזה חזרתי אל השאלה, שלא כולם זכרו. שכן בסופו מתגלה כי ג'ו קלר, אבי המשפחה הנערץ, פשע כנגד בני עמו, במהלך מלחמה: בעיצומה של מלחמת העולם השנייה גרם האיש למותם של כמה עשרות טייסים אמריקניים, לאחר שהורה לשותף שלו במפעל לייצור חלקי מטוסים לשלוח חלקים פגומים, אף על פי שהיה ער לסכנה. לאחר מעשה עוד הגדיל לעשות, כשהפליל את השותף והעמיד פנים שידו לא הייתה במעל. כריס, בנו של ג'ו קלר, מתקשה מאוד להתמודד עם פשעיו של אביו. עם העמדת הפנים הצדקנית שלו, ועם חוסר הנכונות שלו לקבל על עצמו את האחריות למעשיו. ויחד עם זאת, כריס מחליט לא להסגיר את אביו לשלטונות, כדי שייתן את הדין. ג'ו קלר הוא זה שמטיל על עצמו עונש מוות: הוא מתאבד, כשהוא מבין את המשמעות העמוקה של התנהגותו, ואת השלכותיה: בסוף המחזה נודע לו שבנו האחר, לארי, שבניגוד לכריס היה בטוח שאביהם אשם, התאבד, כי לא היה מסוגל להתמודד עם הגועל והזעם. אז מה דעתכם על כריס? על לארי? על ג'ו קלר, נהגתי תמיד לשאול.

הסרט "מורשת נאצית: מה שעשו אבותינו" מציג דילמה דומה, ושתי צורות התמודדות של בנים שנאלצים לחיות עם הידיעה שאביהם הוא פושע מלחמה.

פיליפ סנדס, עורך דין יהודי, פעיל זכויות אדם שמשפחתו נספתה בשואה, פוגש את ניקלס פרנק ואת הורסט פון וכטר. אביו של ניקלס היה הנס פרנק, המושל הכללי של פולין הכבושה, שפיקד על גירוש יהודי פולין לגטאות ועל ארבעה מחנות מוות. פרנק נידון למוות והוצא להורג בנירנברג. אוטו פון וכטר שירת בכמה תפקידים, בין היתר היה ראש המנהל האזרחי במחוזות קרקוב וגליציה. ניקלס פרנק מגנה את אביו כפושע מלחמה, ואילו הורסט פון וכטר משוכנע שאביו היה בן אדם הגון וטוב, כי הוא עזר לאוקראינים בגליציה, ושחרר אותם מהכיבוש הסובייטי.

תגובותיהם של השניים, שבתחילת הסרט מציגים את עצמם כידידים וכמי שמחבבים זה את זה, והעימות הבלתי נמנע ביניהם, מרתקים. פרנק מנסה להוכיח לפון וכטר שאביו היה פושע, ומצפה ממנו להכיר באמת ולהתנער מהאב. ניקלס פרנק חד משמעי בעמדתו. הוא נושא על כתפיו תחושת אשמה כבדה על מעשים שלא הוא עשה. אי אפשר שלא לחוש שההתנערות שלו מאביו פוטרת אותו מכל אחריות, כי כשנדרשת ממנו הכרעה מוסרית הבחירה שלו ברורה לחלוטין. לעומת זאת הורסט פון וכטר, הבן הנאמן לאביו, מתפתל בלי הרף.

בהתחלה הוא מנסה להציג את עצמו באור חיובי. כך למשל הוא מספר שבנעוריו החליט להשתחרר ממשפחתו, בחר לעבוד כשוליה של אמן ("יהודי!" הוא מדגיש, ומסביר עד כמה הפרט הזה חשוב לו), ואפילו צייר בעצמו ציורים מזעזעים של הוצאות להורג. לכאורה הוא מבין, כועס, מתקומם נגד הנאציזם ופשעיו. אבל בהמשך מתברר שכאשר הדברים מגיעים אל אביו, הוא נשמע שונה. מקומם. מדאיג. מעורר סימני שאלה. בעצם – מרגיז מאוד. לא רק את הצופים בסרט, אלא גם את ניקלס פרנק, שבסופו של דבר מחליט להתנער ממנו.

באחת הסצנות הבלתי נשכחות לוקח פיליפ סנדס את שני הבנים אל העיירה שבה גרו כל בני המשפחה שלו, עד שנרצחו. הם נכנסים ביחד אל בית הכנסת ההרוס ואחרי כן הולכים אל האתר שבו נשארו קבורים כל תושבי העיירה היהודים, אחרי שנורו.

ניקלס פרנק מזועזע. בעדינות ובאנושיות הוא שואל את צאצאם של הנרצחים מה הוא מרגיש. מה המקום הזה אומר לו. אפשר לראות עד כמה קשה לו.

הורסט פון וכטר לעומתו מנסה כל הזמן לעשות רציונליזיות. בית הכנסת עוד יתמלא באנשים, הוא "מבטיח", ומוסיף ואומר: "אני לא רוצה להיתקע במקום הזה, מלא בושה וכאב," וגם, למרבה הזוועה, שהוא "גאה" להיות שם (!). מי היו היורים, הוא מבקש לדעת, ומוסיף שהיו שוטרים (לא אביו!), שאת שמותיהם היה רוצה לדעת. הוא רואה במקום שדה קרב, כי כאן, במקום הזה בדיוק, התנהלו קרבות קשים מאוד במלחמה העולם הראשונה (!).

הסרט כולל לא רק ראיונות, אלא גם קטעי וידיאו ישנים ותצלומים מהאלבומים המשפחתיים. אפשר לצפות בו ביוטיוב (הקישור להלן), אם כי איכותו ירודה משהו. הוא זמין בנטפליקס.

מי שזקוק לאַנְטידוֹט יעיל כלומר – לתרופה נוגדת רעל – כנגד דבריו המתועבים של הרב אלי סדן, מוזמן לצפות בפרק הראשון בסדרה החדשה שעלתה לאחרונה בנטפליקס.

כזכור, הרב, שזכה לפני שנתיים בפרס ישראל, צולם בעת שהרצה לחניכיו במכינה הצבאית שייסד, ואמר להם כי "הפשע שהפמיניזם המודרני יוצר הוא לחנך את האישה להיות עצמאית, להיות בלתי תלויה בבעלה, לדאוג שיהיה לה הכנסה מספיק טובה. מסרסים את היכולת שלה להיות אישה טובה ואימא טובה. זה אסון, זו טרגדיה […] מחנכים אישה מגיל צעיר שהיא צריכה להיות עצמאית ומסרסים את הכוח הכי חשוב שיש לה – הכישרון והתבונה לבנות את הבית".

נטפליקס מעניקה במה למנחה הטלוויזיה הוותיק דיוויד לטרמן, בסדרת ראיונות ששמה "את האורח הבא אין צורך להציג". שיחתו  עם הצעירה הפקיסטנית מלאלה יוספזאי שזכתה בגיל 17 בפרס נובל לשלום היא מופת של הנאה צרופה.

מלאלה זכתה בפרס נובל בשל פעילותה למען השכלה של נערות ברחבי העולם. כשהייתה בת 15 ירה בה איש טליבן באוטובוס שבו נסעה בדרכה חזרה הביתה  מבית הספר. היא נפצעה פצעים אנושים, הוטסה לאנגליה, החלימה, והיא ממשיכה בפעילותה שהחלה בה כבר בגיל 11, תחילה – בבלוג שבו כתבה על זכותן של נערות לרכוש השכלה. כיום היא עסוקה בהקמה של בתי ספר, בעיקר במקומות שבהם עזרתה נחוצה, באפריקה ובאסיה.

מלאלה ניחנה באישיות קורנת. התבונה, האיפוק, חוש ההומור, הנועם הרב שהיא משדרת, לצד כושר המנהיגות יוצא הדופן והנחישות והמסירות לרעיון שהיא מטפחת מאז שהייתה ילדה, מרשימים ומעוררים השראה. השיחה שלטרמן מנהל אתה אינה מתמקדת רק בפמיניזם שלה, או במאבקה למען השכלה של נערות. לטרמן מתבדח אתה, שואל אותה שאלות אישיות, "אני רוצה שבסוף המפגש נהיה חברים," אומר והיא משיבה מיד, "אנחנו חברים!"

תגובותיה מרשימות ומרגשות מאוד. כך למשל, כשהוא שואל אותה מה דעתה על הנשיא טרמפ, היא עוקפת את המכשול באלגנטיות ומפתיעה את לטרמן האמריקני בתגובתה: "אני גרה באנגליה," היא עונה לו, "מה הדעה שלך עליו?…"

מרגש במיוחד לצפות בה כשהיא מסבירה מדוע חשוב כל כך שנערות ילמדו. במה הן יכולות לתרום לא רק לסביבתן הקרובה, אלא לאנושות כולה.

"מה יש לטליבן נגד השכלה של נשים?" שואל המראיין, "מהיכן זה מגיע? למה הם עושים את זה? ממה הם פוחדים?"

"הם משתמשים בשם האסלאם," היא משיבה, "הם אומרים 'זה מה שאלוהים אומר. זה מסר מאלוהים'. והם טועים לגביו לגמרי, לדעתי." היא מוסיפה ומסבירה: "הם יודעים שחינוך יכול להעצים נשים. הם זיהו את זה. כי הם יודעים שאם אישה תלמד בבית הספר, היא תהיה עצמאית. היא תקבל החלטות בעצמה. יהיה לה סטטוס משלה. היא תעבוד. היא תצא מהבית ותסגל זהות אישית. והם פשוט לא רוצים את זה. הם לא יכולים לקבל נשים כשוות. מה שממש חבל, הרעיון הזה."

מלאלה מוסיפה ומסבירה שמדובר פשוט בשנאת נשים. ברצונם של גברים לשמור על עליונותם ועל חולשתן של נשים. "הם רוצים שנשים לא יהיו חכמות, שהשכל שלהן יהיה חלש יותר, שלא יוכלו להחליט כמו גברים. זה פשוט שגעון גדלות ושנאת נשים נושנה. ואז מוצאים תירוצים: תירוץ תרבותי, תירוץ דתי, ומנסים למצוא איך לתמוך בעמדה הזאת."

האם יש טעם להראות את השיחה אתה לרב סדן? למרבה הצער, די ברור שלא.

מוטב להתמקד במלאלה. את נאומה בטקס הקבלה של פרס נובל חתמה במילים האלה: "ילדה אחת, מורה אחת, ספר אחד ועט אחד יכולים לשנות את העולם".

כמה כוח יש לאדם אחד? האם הוא יכול להשפיע על תהליכים היסטוריים, לשנות אותם, להטות את כיוונם? הסרט התיעודי "גלוריה אולרד, פמיניסטית" מבית היוצר של נטפליקס מוכיח שאישה אחת נחושה, מסורה ונחרצת, יכולה לפעול למען החברה, לשנות את מציאות החיים של אינספור אנשים ואת הלכי הרוח ותפיסות העולם הרווחות בסביבתה.

גלוריה אולרד היא עורכת דין אמריקנית שמגויסת כבר עשרות שנים למאבק למען זכויות אדם בכלל, ונשים בפרט. היא זאת שליוותה את המתלוננות נגד כוכב הטלוויזיה ביל קוסבי, כשזימנה את מסיבות העיתונאים שבהן ניצבו מול הכתבים והצלמים, וסיפרו איך קוסבי סימם ואנס אותן, ותמכה בהן כשנחשפו. יותר מחמישים הנשים שהתלוננו הוכיחו שקוסבי פעל על פי דפוס קבוע, והסתבר שלמסה המצטברת של המתלוננות היה משקל רב עוצמה: בעקבות הלחץ הודה קוסבי שאכן נהג לסמם נשים, אבל חוק ההתיישנות חל על רוב פשעיו.

גלוריה אולרד, כפי שאפשר לראות בסרט המרגש הנושא את שמה, לא הסתפקה בתמיכה רגשית. היא פעלה באופן נמרץ כדי לשנות את החוק, כדי שההתיישנות לא תחסום עוד את הדרך אל תביעה משפטית של נשים שנדרש להן זמן כדי לעבד את  מה שעברו. כידוע, גם בישראל חוק ההתיישנות מונע מנשים רבות לתבוע את הפוגעים בהן, והגיעה העת לבטל אותו. "למי החוק הזה מועיל?" תוהה אולרד, "ולמי הוא מזיק?" התשובה ברורה כל כך, ועמה ההבנה שמדובר בחוק מרושע שמונע את עשיית הצדק.

"שאלתי את עצמי מה אני רוצה להיות," מספרת אולרד על מחשבותיה בתחילת פעילותה כעורכת דין, "והחלטתי להיות חזקה." אכן – הדמות המצטיירת היא של לוחמת בלתי נלאית. אישה בעלת עוצמה מפעימה. כזאת שאינה פוחדת ואינה נרתעת, שפועלת לא רק במישור המשפטי, אלא גם במדיה – מתראיינת, מדברת, מסבירה – הכול כדי לשפר את המציאות.

בסרט היא מספרת גם מה גרם לה להיעשות לוחמת כה נועזת. איזו טראומה עברה, ואיך היא מאפשרת לה להבין נפגעות, ולנהוג בהן בכל כך הרבה אמפתיה וכבוד. איך החליטה להיאבק, ולא להיות קורבן. סיפורה האישי מחריד, אבל הכבוד העצמי שבו היא מספרת אותו, היכולת שלה להפיק כוח מהכאב ומהעלבון, מרשימים ומעוררים השראה.

מאבקיה עלו בהצלחה. היא הצליחה למשל להביא לכך שבחלק מהמדינות גברים ונשים יכולים להינשא לבני מינם, ומשפחות של נפגעי אלימות זוכות להשמיע את קולן. למשל, במשפט של או ג'יי סימפסון, שרצח את אשתו, היא דיברה בשם אחותה של הנרצחת והוריה, שעל פי החוק לא היו בכלל צד בהליך המשפטי.

אויביה מאשימים אותה שהיא עושה הכול בשביל הכסף, אבל אחת המתלוננות נגד ביל קוסבי מספרת שממנה ומחברותיה לא גבתה כל תשלום. אין ספק שהלהט שבו היא תומכת בנשים, לא רק בעולם המשפט אלא גם בפוליטיקה –  היא הייתה פעילה מאוד למען הילרי קלינטון – נובע מתחושה עמוקה של אחריות ושל אכפתיות. אחת החברות שלה מעידה כיצד דחקה בה לפעול למען נשים, וכעסה עליה מאוד כשהסבירה שלה אין זמן פנוי להקדיש למען הזולת.

אין ספק שבשל נכונותה להילחם בחירוף נפש למען זכויות שוות לנשים קנתה לעצמה אולרד לא מעט אויבים. יש אפילו מי שאומרים עליה שהיא מאיימת עליהם בתוקפנות שלה. אין לה קושי עם תדמיתה הציבורית: "אם ידעו שאני נחמדה, לא יפחדו ממני," היא אומרת בחיוך לאחת הנשים שאומרת עליה שהיא בעצם אדם חביב מאוד.

לקראת סופו של הסרט רואים אותה במפגש אקראי עם אחד משונאיה. הוא עומד מולה, תוקף ומנאץ אותה בגסות רוח שלא תיאמן, היא מקשיבה לו ומשיבה במתינות ובחיוך. אומרת לו שהיא מודה לו על כך שהוא משתמש בזכותו לדבר (!). מסבירה לו שאלוהים שהיא מכירה מכבד את כל בני האדם. מדגימה כיצד היא מסוגלת לנקוט גם סגנון דיבור מכיל, מנסה לפרוק את האיש מזעמו, וודאי שאינה יורדת לרמתו.

"גלוריה אולרד, פמיניסטית" הוא סרט מרתק (כאמור – זמין בנטפליקס!)  על אישה מרגשת, שמוכיחה שכן, אדם אחד נחוש וחדור מטרה, יכול לשנות את העולם לטובה.

"כפמיניסטית אני מאמינה בשוויון זכויות תחוקתי, חברתי וכלכלי לגברים ולנשים. לעתים קרובות אני שואלת מה את, אם אינך פמיניסטית? אדם גזען, חסר סובלנות וצר אופקים. הרי אין כאן מצבי ביניים, ממש כפי שאי אפשר להיות 'חצי בהיריון'."

ההורים המבוגרים, הבת הנשואה ובעלה, הבן הצעיר, שנוהג לאכול בכף ישירות מהמקרר ומעורר את זעמה של סבתו, הבעל וחבריו שאוהבים לפצוח בשיר ולשתות לשוכרה, האח, אשתו וילדיו, דודים ודודות – כל בני המשפחה התוססת, החמה והמעורבת מצטופפים בדירה קטנה, שלושה חדרים זעירים, כדי לחגוג את יום ההולדת החמישים ושניים של מאננה, מורה לספרות תושבת טיבלסי שבגאורגיה. היחידה שנעדרת מהחגיגה היא מאננה עצמה, שמלכתחילה ביקשה מבעלה לא להזמין אף אחד. היא קצה בכל המהומה, בצפיפות, בלהג. היא זקוקה עד ייאוש לקצת שקט, לפרטיות. כל האנשים הללו אינם מסוגלים ואינם מנסים בכלל להבין את צרכיה. מבחינתם אורח חיים שבו שבעה איש, בני שלושה דורות, גרים ביחד בצפיפות שמאלצת אותם להתחכך זה בזה בלי הרף, לשמוע ולראות הכול, טבעי ומובן מאליו. זאת הרי משפחה מאושרת, שכל חבריה מעורבים בחיים של האחרים, שלכל אחד יש מה לומר לכל אחד אחר, שכולם יודעים, שומעים, רואים, בלי הרף. שלכולם אכפת מאוד זה מזה! (האם, אפשר לתהות, טולסטוי צדק, וכל המשפחות המאושרות דומות זו לזו באושרן?)

כך נפתח הסרט הגאורגי "המשפחה המאושרת שלי", שביימה יוצרת גאורגית צעירה, ננה אקווטימשווילי, סופרת ואשת קולנוע.

בעקבות מסיבת יום ההולדת הכפויה מודיעה מנאנה להוריה, ילדיה ובעלה שהחליטה לעזוב, לשכור לעצמה דירה קטנה ברובע לא נחשב, ולעבור לגור לבדה. איש מהם אינו מסוגל להבין מה קרה. הם מנסים לברר מי פגע בה. מדוע החליטה להתרחק. מה מניע אותה. וממהרים לגייס את בני המשפחה המורחבת. אלה עורכים מעין ישיבת חירום מעוררת גיחוך, שבה הם מנסים לדבר אל לבה. כל אחד מהם מתחיל בכך שהוא מבקש ממנה להקשיב לו בכובד ראש. שוב ושוב היא מהנהנת, מאזינה להם, אבל מגלה שבעצם אין להם מה לומר לה, מלבד – "תקשיבי לי", "תחשבי על מה שאת עושה", או – וזה הטיעון ה"כבד" היחיד: "את עושה לנו בושות". כמובן שהיא לא משתכנעת לחזור. אי אפשר שלא להזדהות עם העונג העמוק שלה כשהיא נמצאת בדל"ת אמותיה, בדירתה המושכרת, השקטה, שם היא יכולה להיזכר מי היא, מה היא אוהבת, מה היא מעדיפה לעשות, לאכול, לשמוע, לראות.

הפער בין היחד החונק לבין הפרטיות המשחררת גדול, מרגש, מעורר מחשבות.

מעלתו הגדולה של הסרט, שהוקרן לראשונה בפסטיבל ברלין השנה, במשחק המשכנע מאוד של כל הדמויות, ובראש ובראשונה בזה של השחקנית לָא שוגשווילי, שמפליאה לגלם את דמותה של מאננה. שוגשווילי משכנעת ונוגעת ללב בדמותה של אישה נחושה וחכמה, פגיעה ובה בעת חזקה מאוד. יש בסרט קטע מרגש במיוחד, שבו נודע למאננה פרט משמעותי מאוד על חייה. דרמה שלמה מתחוללת, ואת כולה אפשר לראות רק בפניה: ההתמודדות עם ההפתעה, עוצמת הכאב, המאבק הנואש לא לחשוף אותו, הניסיון האמיץ להתגבר עליו, והפורקן שלו ברגע שבו היא מתבקשת לשיר בפני חבריה, והיא מביעה את תחושותיה הנסתרות בשירה נוגה, עזת הבעה ויפה להפליא.

"המשפחה המאושרת שלי" הוא סרט מקסים. הוא זמין לצפייה בנטפליקס.

"מלך אפוף הילה כה אלוהית שלבגידה מותר רק להציץ על מטרתה, לא לממש את רצונה," אומר קלאודיוס, אחיו של המלך שרצח אותו ותפס את מקומו, הן על הכס, והן במיטתה של האלמנה. (המלט, מערכה 4, תמונה חמישית, לעברית: דורי פרנס), כלומר: האלוהות עצמה מגינה על המלך ואת התוקף של כוחו למלוך הוא מקבל ישירות ממנה.

על פי תפיסת העולם של שייקספיר, שאפשר לראות אותה בחלק מהטרגדיות ובמחזות ההיסטוריים, המלוכה  מייצגת לא רק את שלטון החוק, אלא גם את עצם היציבות הנדרשת לחיים תקינים.

אין לשכוח שהמלכה אליזבת I העניקה לשייקספיר תמיכה רבה. היא אהבה מאוד את התיאטרון, ואת שייקספיר העריכה וטיפחה במיוחד. אפשר להסיק שעמדתו של המחזאי שתמך כל כך במוסד המלוכה נבעה מיחסה של המלכה כלפיו, אבל סביר להניח שבכל מקרה היה שייקספיר רואה סכנה רבה בהפיכות חצר. המלוכה אִפשרה המשכיות, איתנות וביטחון. כל פגיעה במלך או במלכה גרמו באופן בלתי נמנע לתוהו ובוהו. אפשר למשל לראות במחזה יוליוס קיסר איך הטבע עצמו חרד ומתקומם, עוד לפני שהתנקשות בחיי הקיסר מתרחשת: "סופות ראיתי, בבקע רוח / אלוני עד בזעפה", מתאר קסקה את מה שמתרחש בעיר: אש מתלקחת ואוחזת בידו של אחד העבדים, ינשוף צווח בכיכר השוק, "פליאות כאלו אם חברו יחד, אל נאמר 'סיבה טבעית להן, הכול כדרך טבע,' שכן בטוחני: מבשרות רעה הנן לעיר אשר אותה פוקדות הן". (יוליוס קיסר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מאנגלית: נתן אלתרמן).

שייקספיר הוא בלי ספק אילן גבוה להיתלות בו כשדנים בסדרת הטלוויזיה "The Crown" כלומר − "הכתר", שהפיקה חברת נטפליקס האמריקנית, בשיתוף עם חברת הפקה בריטית. עם זאת, הסדרה − שחלקה הראשון, הכולל עשרה פרקים, הופיע לראשונה במלואו בנובמבר 2016 ומתוכננות לה חמש עונות נוספות − מעלה על הדעת שאלות רבות. למשל: איך זה שמוסד המלוכה, שהיה חשוב כל כך בימיו של שייקספיר, ממשיך בכלל להתקיים בימינו, ומדוע הוא מעורר עניין כה רב.

אנשים שנולדו לתוך דמוקרטיה מתקשים להבין כיצד פועלת מונרכיה קונסטיטוציונית, דוגמת זאת הנהוגה בבריטניה, ומה ההצדקה לקיומה. איך ייתכן, תוהים דמוקרטים מבטן ומלידה, שבן או בת תמותה בשר ודם זוכים למעמד חשוב כל כך, לכבוד, לתשומת לב, לתנאי חיים מהמשופרים שאפשר להציע לבן אנוש, לטיפול מסור של גדודי משרתים ויועצים, להערצה, לתשומת לב, אפילו, יש להודות, לאהבה, רק משום שאיתרע מזלם והם נולדו לשושלת המתאימה? מדוע זוכים בני משפחת המלוכה לכל כך הרבה זכויות יתר? ומה בעצם הם נותנים בתמורה? אלה שאלות שמתמיהות רבים.

"The Crown" מנסה, במידה מסוימת, להשיב עליהן. הנחת היסוד המוצגת בה היא שהמלוכה היא נטל ועול, יותר מאשר היא זכות-יתר נוחה. המלכה (או בתקופות אחרות − המלך) מייצגת את כל מה שמכובד. את המסורת. וכמו בימיו של שייקספיר – את היציבות. אמנם אין לה סמכויות חוקתיות והיא אינה רשאית לפעול, אבל יש לה בכל זאת השפעה על המהלכים המדיניים שבארצה. ראש הממשלה חייב לדווח לה על מה שמתרחש. והיא, בזכות הידע הרב שהקנו לה מילדות בנושאים חוקתיים, ומשום שהיא מייצגת את האינטרסים של ארצה ושל בני עמה, ולא רק את אלה הפוליטיים של מי שהגיעו לתפקידם בעקבות בחירות דמוקרטיות, יכולה לא רק לייעץ, אלא גם לשנות ולהטות את הכף לכיוונים שנראים לה רצויים. כך למשל, על פי הסדרה, לחצה אליזבת על וינסטון צ'רצ'יל ושכנעה אותו להתפטר מתפקידו כשנוכחה שבריאותו הלקויה אינה מאפשרת לו לתפקד כיאות.

מעבר לכך, הסדרה עונה על הסקרנות הרבה שמעוררים בני המלוכה. חייהם − מורמים מעם ומפונקים – מושכים תשומת לב רבה ובלתי פוסקת, ולא רק בשל מעמדם המיוחד. רבים מנסים להבין מה מרגישים בני אדם שיש להם זכויות רבות כל כך, איך הם מצליחים להסביר אותן לעצמם, ואיך בעצם הם חיים? כאן אנו זוכים לכאורה לקבל מבט "פנימה", אל מה שמתרחש בחדרים המפוארים אחרי שהדלת נסגרת, כשבני משפחת המלוכה נשארים בדל"ת אמותיהם, בינם לבין עצמם.

אין לדעת אם מה שמוצג בפנינו אמין. האם כך באמת מנהלים המלכה ובעלה שיחות אינטימיות? בשעה שסביבם "מרחפים" המשרתים והמשרתות שמלבישים אותם – המלכה מרימה רגל, ומישהי מניחה את רגלה בתוך הנעל, מישהי אחרת סוגרת את השרשרת שתלתה על צווארה ועוד אחת ממונה על פידור כתפיה, ותוך כדי כל הפעילות הזאת המתנהלת על גופה, היא מדברת עם בעלה ונוזפת בו – כשהוא בינתיים עומד ומחכה שמישהו יכפתר לו את הכפתורים, ובה בעת רוטן ומשיב לאשתו – האם כך באמת הם חיים? כך הם מתהלכים בביתם – בארמון באקינגהם – לבושים תמיד למשעי, היא בנעלי עקב, הוא בבגדי שרד? האם כך היא מקבלת את ראש הממשלה, מגישה לו את גב ידה לנשיקה? והוא מחויב לעמוד בנוכחותה, בזמן שהוא יושבת ומקשיבה לדבריו? האם באמת לא הייתה כלל מעורבת בגידול ילדיה? האם כשאחותה באה לבקר אותה באמת קדה לפניה, כנסיכה בפני המלכה, ולא כמו צעירה שפוקדת את אחותה? האם כשאליזבת ביקרה באפריקה זמן מה לפני שירשה את כס המלכות מאביה, קיבלו אותה התושבים המקומיים בהערצה הגובלת בסגידה, או שזאת רק פרשנות של יוצרי הסדרה שבהזדמנות זאת מפארים את המלכה, כמו שעשה שייקספיר בזמנו? אין לדעת.

השבוע חגגה אליזבת 65 שנים על הכס. כבר לפני שנה וחצי הצליחה להביס את ויקטוריה, שמלכותה נמשכה 63 שנים, שבעה חודשים ויומיים. האנגלים פתחו את החגיגות שהם מכנים "יובל הספיר" בירי תותחים ובהתפעלות מתמונת דיוקן חדשה של המלכה, עטויה בתכשיטי הספיר שקיבלה מאביה כמתנה לחתונתה, וכנראה שגם בצפייה בסדרה "הכתר". אמנם השחקנית המגלמת את דמותה של המלכה בפרקי חייה הראשונים לא משכנעת במיוחד, בין היתר כי אין שום דמיון חיצוני בינה לבין המלכה, אבל אין טעם להכחיש: הסדרה עשויה היטב, והיא עניינה מאוד גם את מי שממשיכה, למרות כל ההסברים, לא להבין לאשורה את הקונצפציה המלוכנית.

קישור לסדרה באתר של נטפליקס

אחד הסרטים המזעזעים ביותר שראיתי לאחרונה השתתף בפסטיבל דוק-אביב האחרון. לא היו בו מפלצות, רציחות או שדים, אלא אדם מבוגר, בן שמונים ושמונה, הבלשן היהודי-אמריקני נועם חומסקי, שנחשב אחד מאנשי הרוח החשובים ביותר בעולם כיום. חומסקי רק ישב ודיבר אל המצלמה, אבל דבריו כמו רעמו באוזני.

פניו הנוגות והחיוך האירוני שעלה עליהן מדי פעם ליוו את הדברים המבעיתים שאמר בדיבור אטי, שקול, מאורגן מאוד. את כותרת הסרט, "רקוויאם לחלום האמריקאי", אפשר בהחלט להחליף ב"רקוויאם לחלום הישראלי" או בכלל, "לחלום האנושי", בלי לשנות הרבה מהתוכן של דבריו. כי הם רלוונטיים ותקפים לא רק למציאות האמריקנית שעליה מדבר חומסקי בסרט.

בכמה סעיפים מסודרים "העקרונות של ריכוז העושר והכוח", מונה חומסקי את חולאי החברה האמריקנית בימינו. העקרונות הם: צמצום הדמוקרטיה; העברת הבסיס הכלכלי של האומה מייצור, שממנו גם העובדים נהנים, לפיננסים ולשוק ההון; העברת עיקר נטל המס מהעשירים אל שאר הציבור; מערכות בחירות "מהונדסות" כלומר – כאלה שהעשירים מעורבים ומשקיעים בהן; פגיעה בהתאגדויות המקצועיות של עובדים; הסחת דעתו של הציבור, כדי שיפנה את מרב תשומת לבו וזמנו לצרכנות מטופשת; והסתה של חלקים בציבור ויצירת פלגים ומחלוקות.

את כל אחד מהעקרונות מגבה חומסקי בדוגמאות מהמציאות האמריקנית. כך למשל הוא מראה כיצד בשנות החמישים היה טעם לדבר על החלום האמריקני, כי מימושו היה אפשרי. ומהו אותו חלום? הסיכוי לניוד מעמדי, ועוד לפני כן − יכולתו של כל אדם לחיות מיגיע כפיו, לאפשר לילדיו לרכוש השכלה נאותה שתקדם את דרכם בחיים, לקנות בית ומכונית ולצאת מדי פעם לחופשה משפחתית, כל זה מהכנסתו או ממשכורתו כעובד. כיום מרבית האמריקנים מתקשים מאוד לממן את כל אלה. גם לפני כן, בעשור שאחרי שנות המשבר הגדול ב-1929, כשהיה לאנשים קשה, הייתה להם לפחות תקווה שמצבם ישתפר, בניגוד למצבם כיום.

חומסקי מסביר שאין תקדים לחוסר השוויון הנוכחי בין עשירים לעניים. לחלום האמריקני אין עוד תוקף. לנגד עיניהם של תאגידי הענק, שהם למעשה מנהיגי העולם, עומדת רק טובת עצמם ובעליהם − אותה שכבה של עשירים מאוד, שמרב הונו של העולם שייך להם. ריכוזו של העושר בידיים מעטות מביא לריכוז של כוח עצום בידי אותם אנשים. לאי השוויון יש השפעה קשה מאוד על הדמוקרטיה.

אכן, כך הוא מראה, בחוקה האמריקנית עצמה כתוב במפורש שיש להגן על המיעוט העשיר מפני הרוב, אבל את הסעיף המבהיל הזה לא יישמו מעולם ביסודיות כה רבה. המיעוט, העשירים מאוד, מעדיפים עובדים נטולי ביטחון תעסוקתי, לא מאוגדים, ששכרם נמוך. כל אלה מעשירים את העשירים ומבצרים את כוחם. ולכן למשל מיקור חוץ מיטיב עם התאגידים, כי הוא יוצר תחרות בלתי אפשרית בין העובדים המקומיים לעובדים המנוצלים ביותר באסיה, ותנאי העסקה פוגעניים מיטיבים עם המעסיקים, שמעדיפים, למשל, עובדים שלא יעזו להתמקח על שכרם.

מעבר לכך, תרבות הצריכה היא, כאמור, מזימה מתוכננת: מטמטמים את הציבור ומסיחים את דעתו בענייני אופנה וקניות שרובן מיותרות.

חומסקי לועג למתנגדיו שמכנים אותו ואת מי שמחזיק בדעות דומות "אנטי-אמריקניים", ומסביר שזוהי ססמה ריקה מתוכן. במקום להתעמת עם דעותיו מכנים אותו בשמות גנאי שאין להם קשר עם המציאות, שכן הוא בטוח שהשקפותיו דווקא נועדו לשפר את מצבם של האמריקנים.

כל הדברים הללו מזכירים כל כך את המציאות הישראלית, ומזעזע להבין עד כמה הכול מתוכנן על ידי כוחות-על ששולטים בחיינו. דבריו של חומסקי מבהירים את ההסתה השלטונית, את ההקצנה בין חלקים בציבור – מזרחיים מול אשכנזים, דתיים מול חילונים, דתיים "סתם" מול חרדים, יהודים מול ערבים ("הנוהרים אל הקלפיות"); הם מסבירים מדוע התופעה של עובדי קבלן רווחת יותר ויותר, מדוע ישראלים צופים בהבלים שמספקים להם ערוצי הטלוויזיה ומתמכרים להם, ואפילו מדוע לפני יום העצמאות רוכשים בישראל דגלים שייוצרו בסין.

אחד הדברים המבהילים ביותר שאומר נועם חומסקי הוא שחלק מההסתה נועד לכך שאנשים ישנאו אלה את אלה, ושאת כל כוח זעמם על המציאות הבלתי נסבלת יוציאו לריק ויבזבזו אותו במחאות שאינן מביאות שום תועלת.

האם אפשר להסיק מכך שהמחאה ההיא, של "העם דורש צדק חברתי", הייתה אם כן רק הוצאת קיטור שהשלטון ראה וידע איך לבלום ברגע שהתאים לו?

נועם חומסקי מסכם את דבריו באמירה שלהרבה אנשים שפעולותיהם קטנות אבל נכונות, יש, בסופו של דבר, השפעה. ואלה בכל זאת מילים שמעניקות תקווה. כל אחד מאתנו חייב, אם כן, לנהל מאבק קטן כדי לשנות את המציאות. למשל, לראות את הסרט, ולספר עליו.

(אפשר לצפות בסרט המלא בנטפליקס)

היא עמדה על הבמה בהיכל התרבות, לבושה בשמלה ענקית ונפוחה שהסתירה לחלוטין את תווי גופה. לא היה ברור אם היא נטועה במקומה כי קשה לה לזוז, או מכיוון שאינה רוצה בכך. השנה הייתה 1988. היא הייתה אז רק בת 55, אבל נראתה כמי שהזִקנה – או אולי מחלה − הכריעה אותה. בעיתונים כתבו למחרת כי כעסה על זמרת החימום שהקדימה אותה. אכן, דידי בריג'ווטר, שהייתה אז בת 38, גנבה את ההצגה. היא פיזזה על הבמה, התקרבה אל שוליה, התיישבה ונשכבה, נעה בקלילות, פלרטטה עם הקהל. וכשנינה סימון, שההופעה העיקרית הייתה שלה, הגיעה, הקהל – שהיה אמור לדעת כי בא לשמוע את אחת הזמרות המופלאות שהיו אי פעם – הגיב לא רק באדישות, אלא אפילו באלימות. שורות של צופים קמו לנגד עיניה ונהרו אל מחוץ לאולם. ונינה סימון עמדה בלי נוע, שרה כמה שירים, והביטה באנשים חסרי הסבלנות והאיפוק ששילמו אמנם ממיטב כספם כדי לצפות בה, אבל לא אפשרו לה להמריא בשירתה ולקחת אותם אל היופי והעוצמה הרגשית שלה, וגם לא היססו או התביישו לפגוע באמנית הדגולה. היא הביטה בקהל בעיניים נוקבות, לא ויתרה על הנוכחות המלכותית הידועה שלה, והם, שהלכו שבי אחרי קלילותה של זמרת החימום, אמרו לה בלי מילים שאינם מעוניינים במה שיש לה להעניק להם.

נכחתי אז באולם, וקשה היה להכיל את הכאב והעלבון שחשתי. זכרתי היטב את הפעם הראשונה שראיתי את נינה סימון, אמנם לא במופע חי, אלא בטלוויזיה, מתי שהוא בשנות ה-60, כשגרתי בלונדון. אלה היו הימים שבהם נינה סימון החלה לקנות לעצמה את התהילה השגרתית, המקובלת, שלימים הפנתה אליה עורף. אחרי אותה הופעה בטלוויזיה קניתי את התקליט שלה "High Priestess of the Soul"  שעד היום אני מכורה לו.

בסרט התיעודי "מה קרה, מיס סימון?" שהפיקה חברת נטפליקס (הסרט פתח את פסטיבל סאנדנס לפני שנה), וביימה ליז גרבוז, אפשר לראות אותה מתועדת אז, בתקופה שבעלה  ואבי בתה ניהל את עסקיה, מסתובבת בעולם, זוכה לתשואות, מתעשרת.

לא היה אפשר להישאר אדיש לעוצמתה. כשישבה ליד הפסנתר ושרה היה ברור עד כמה היא יוצאת דופן, עזת ביטוי מהפנטת.

ואז שינתה נינה סימון מהלך. הסרט הביוגרפי  − ששמו נלקח מדברים שאמרה מאיה אנג'לו, סופרת ומשוררת אפרו אמריקנית ואחת הפעילות החשובות בתנועה לזכויות האזרח בארצות הברית – מתעד את השינוי שחל בה.

נינה סימון ייעדה את עצמה מילדות להיות פסנתרנית קלאסית. חרף כישרונה הרב ולמרות העובדה שלמדה בגו'ליארד, לא התקבלה לבית ספר גבוה למוזיקה. (באחרית ימיה העניק לה אותו בית ספר תואר לשם כבוד). לא היה לה ספק שהסיבה לדחייה הייתה צבע עורה. את הקריירה שלה כזמרת החלה במקרה. כדי להתפרנס ניגנה בבארים,  ונאמר לה שאם גם תשיר, תקבל עוד כמה דולרים. היא שבתה את לבבות המאזינים לה. אבל, כאמור, בשיא הצלחתה, חשה שחייה ריקים מתוכן: היה לה צורך למצוא פשר לאמנותה. חלום חייה היה להיות פסנתרנית קלאסית ולנגן מוזיקה של באך בקרנגי הול, לא לשיר כדי לבדר אנשים. ואז הכירה את מלקום X. ואת שאר פעילי התנועה לזכויות האזרח, אלה שנאבקו למען שוויון זכויות לשחורים באמריקה. בעלה, שתכנן את הצלחתה המסחרית, לא הבין את הצורך שלה לשיר כדי לצעוק את הכאב והמרי, כדי להתסיס, להניע את הצופים לפעול, להילחם, (להרוג!).

ב-1963 היא כתבה, שרה והקליטה את שיר הזעם והחֵמה "Mississippi Goddam", בתגובה לרצח של שחורים, ביניהם ילדים, באלבמה ובמיסיסיפי. את השיר ביצעה בקרנגי הול, בפני קהל צופים לבנים. הוא נהפך להמנונה של התנועה לשוויון זכויות. בחלק ממדינות הדרום אסרו להשמיע אותו. בתום אחת הצעדות המפורסמות מסלמה למונטגומרי, שבהן תבעו השחורים זכות בחירה, שרה סימון את השיר בפני קהל של 10,000 פעילים.

אחריו כתבה את "ארבע נשים". השיר, שפותח במילים "עורי שחור / זרועותיי ארוכות / שיערי מקורזל / גווי חזק / חזק די הצורך לספוג כאב…" מתאר את ייסוריהן וזעמן של ארבע נשים "צבעוניות" מרות נפש ושטופות שנאה, (אחת מהן נולדה בעקבות האונס שעברה אמה מ"אביה" הלבן), כולן בנותיהם של עבדים, שנאלצות למכור את גופן.

נינה סימון חשה שמצאה את ייעודה. בעלה התקומם נגד הנזק לקריירה שלה, כך מתאר הסרט, שאת הפקתו יזמה בתה היחידה.

בשלב הזה, שבו מתואר הקונפליקט בין הוריה, מגיעים אוהביה של נינה סימון אל רגעים קשים מאוד לצפייה. "אנשים לא מבינים," מסבירה הבת, שגם היא מתראיינת, "שהיא הייתה נינה סימון 24/7". כלומר – שגם מחוץ לבמה שימרה אמה את הכעס, העוצמות הרגשיות, המרדנות, הדחפים המהפכניים. ואז, למרבה הכאב, מתברר שנינה סימון הייתה גם קורבן לאלימות מבית. זעמה העצום לא נבע רק מהאפליה הגזעית שסבלה ממנה כל חייה, ושהייתה עדה לה. בעלה הכה אותה, אפילו בנוכחות הילדה הקטנה, שמתארת את מה שראתה בכאב שלעולם לא יתפוגג. באותן שנים, מספרת הבת, היה להם הכול. הם חיו בשכנות ובידידות עמוקה, כמעט במעין קומונה, עם מלקולם X, שהיה נשוי ואב לילדים רבים. הבת של נינה סימון התארחה אצלם ביום שאמה החליטה לעזוב לא רק את בעלה, אלא גם את ביתה ואת בִּתה, בלי להסביר לילדה מאומה. במשך שבוע בכל פעם שהטלפון צלצל רצה אליו הבת, כך היא מעידה, ושאלה אם זאת אמה. אבל לא. סימון נעדרה במשך שנה תמימה. "היו לי שני הורים, בית, כלב, ופתאום, ביום אחד לא היה לי כלום," סיפרה הבת, כי גם אביה הסתלק בלי אומר ודברים. אחרי שנה שבה גדלה הילדה אצל החברים, שבה נינה סימון ולקחה אותה אליה. "ואז," מספרת הבת, "התחיל הגיהינום שלי," ומעידה על האלימות שספגה מאמה. עד כדי כך שכשהייתה בת 14 ניסתה להתאבד, ולאחר כשניצלה, נסה מהבית, לבלי שוב.

ועם זאת, הבת, ליסה סלסט סטראוט, מעידה על אמה שהייתה גאון. הבת יזמה את יצירת הסרט ואף סיפקה לו חומרים יקרים מפז: מובאות מיומנים שכתבה נינה סימון, קטעי וידיאו לא מוכרים, תצלומים נדירים.

"מה קרה, מיס סימון?" הוא סרט מרתק. לא רק בזכות דמותה הייחודית של נינה סימון, שמקרינה עליו לכל אורכו מכישרונה ומנוכחותה הבימתית מלאת העוצמה. (בסרט "לפני הזריחה" יש קטע מקסים ובלתי נשכח שבו ג'ולי דלפי, המגלמת את סלין, מחקה את נינה סימון ומעלה באוב את הכריזמה שלה, את האופן שבו נהגה לפנות אל הקהל ולנזוף במי שהעלה בדעתו לנסות לקום ממקומו. כמה מכאיב להיזכר במה שקרה לה בישראל!). עוצמתו של הסרט נובעת גם מהשאלות המהותיות שהוא מעלה, על הקשר בין החיים לאמנות.

בתה של נינה סימון מסבירה שאמה אובחנה כבִּי-פֹּולָרית, כלומר כמי שלקתה במאניה-דיפרסיה. על פי אחד הסיפורים עליה היא הביעה כעס לא רק בשירים וביחסה אל בתה, אלא הייתה מסוגלת להגיע לאלימות של ממש, עד כדי כך שירתה פעם על שכן שצחוקו הרגיז אותה ופצעה אותו.

האם אפשר, מותר, צריך, לסלוח ליוצרת שהעשירה כל כך חיים של רבים כל כך ברחבי העולם, על מה שעוללה לבתה, או על כך שהטיפה למעשה לרצח, רק משום שאפשר להבין את מקורות הזעם שחשה?

בשנים האחרונות, זמן רב אחרי מותה ב-2003, זוכה נינה סימון למעין תחייה. שירים שלה מופיעים בפסי קול של סרטי קולנוע רבים, ולמעשה מעולם לא נעלמו מהלב. מי אינו מכיר (ואוהב?!) את ביצועיה המופלאים לשירים שאת רובם כתבו אחרים וטובים, כמו למשל, "I'm feeling good", "Here Comes the Sun" , "I Put a Spell on You", "Ne me quitte pas", "Revolution", "My Baby Just Cares for Me", ורבים אחרים?

מי שעדיין אינו מכיר (ואוהב!), מוזמן לעשות זאת. וגם לצפות בסרט. (אפשר כיום להירשם לנטפליקס גם מישראל, והחודש הראשון ניתן בחינם. כדאי, ולוא רק כדי לצפות בסרט "מה קרה, מיס סימון"). ההתאהבות, למרות הכול, מובטחת.

Four Women
My skin is black
My arms are long
My hair is woolly
My back is strong
Strong enough to take the pain
inflicted again and again
What do they call me
My name is AUNT SARAH
My name is Aunt Sarah

My skin is yellow
My hair is long
Between two worlds
I do belong
My father was rich and white
He forced my mother late one night
What do they call me
My name is SAFFRONIA
My name is Saffronia

My skin is tan
My hair is fine
My hips invite you
my mouth like wine
Whose little girl am I?
Anyone who has money to buy
What do they call me
My name is SWEET THING
My name is Sweet Thing

My skin is brown
my manner is tough
I'll kill the first mother I see
my life has been too rough
I'm awfully bitter these days
because my parents were slaves
What do they call me
My name is PEACHES