הבת של אליס מונרו הטילה היום פצצה, ואני לא יודעת את נפשי.
לפני שנים רבות, כבר באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, גיליתי אותה, את אליס מונרו, הסופרת הקנדית הנפלאה (כך חשבתי עד היום).
עד היום היא הייתה אחת הסופרות האהובות עלי ביותר. אז, בשנות השמונים, כשרציתי לקרוא ספר באנגלית, נאלצתי למצוא דרך להשיג אותו. לא היה אמזון. לא היה אינטרנט! כדי לגלות אם יצא ספר חדש שלה הייתי צריכה להפעיל תכסיסי בילוש. אבל השגתי את כולם! וקראתי אותם. והתפעלתי כל כך.
היו אפילו תקופות שחיזרתי אחרי הוצאות לאור בתחינה שיתרגמו אותה לעברית ויפרסמו אותה. לא הסכימו. לא שמעו עליה. או שלא האמינו שהיא באמת חשובה כל כך. הרי כתבה בסך הכול על חיי נשים ונערות.
אבל אז למדו על קיומה גם כאן. כמובן – כשזכתה בפרס נובל לספרות, הייתה לשם דבר.
ואני אהבתי את הסיפורים שלה. כל כך!
אבל היום נפל דבר.
היום מספרים בכלי תקשורת רבים, הנה למשל ב־Guardian, על מה שגילתה לעולם בתה של מונרו, אנדריאה רובין סקינר: בעלה של הסופרת – אביה החורג של הבת – פגע בה מינית כשהייתה ילדה.
סקינר כתבה שסיפרה על כך לראשונה לאמה, ב־1992, כשהייתה בשנות העשרים לחייה, אחרי שמונרו דיברה באהדה, בפומבי, על דמות ספרותית שנפגעה מינית.
היא כתבה לאמה מכתב וסיפרה לה על הפגיעה. אליס מונרו הגיבה כצפוי, ובדיוק כפי שהבת חששה: מבחינתה הפגיעה של בעלה בבתה הייתה בגידה בה. באשתו. "היא בכלל הבינה שהיא מדברת עם קורבן?" תהתה הבת, והשיבה – לא. היא לא הבינה.
ב־2005 הלכה הבת למשטרה. הוגשה תביעה נגד האב החורג, שהיה אז בן שמונים, והוא הודה! (ונגזרה עליו… תקופת מבחן של שנתיים).
אליס מונרו נשארה אתו, עד מותו.
וטענה בפני בתה שסיפרה לה "מאוחר מדי" על הפגיעה. אמרה לה ש – מה לעשות? היא אוהבת אותו יותר מדי. ושאם יש את מי להאשים, זה את התרבות המיזוגנית, כי בתה מצפה ממנה להתכחש לצרכיה (של האם!), להקריב את עצמה למען ילדיה. ושהיא, אמה של הנפגעת, לא אמורה לתקן את העוולות שמעוללים גברים. "זה הכול רק בינך לבינו", אמרה לה. "לא קשור אלי" (כמה מוכר).
האב החורג האשים, כמובן את הילדה (בת התשע, בתקופה שהפגיעה בה החלה), שחיפשה, לדבריו "הרפתקאות מיניות". הוא גם טען שניסתה להרוס את חיי הנישואים שלו ושל אמה.
אנדריאה רובין סקינר מבקשת שכל מי שדן בספרים של אמה, מרצה עליהם, חוקר אותם (מתפעל מהם?) יזכור: אליס מונרו ידעה שאביה החורג של בתה פגע בבת כשהייתה ילדה, אבל עמדה לצידו. לא לצידה.
וזה מכאיב גם לי. מאוד.
לא כתבתי כמעט על הספרים של אליס מונרו כי קראתי אותם שנים רבות לפני שיצרתי את הבלוג "סופרת ספרים", אבל תמיד חשבתי שעוד אחזור אליהם, שעוד אגע שוב ביופיים.
זה כבר לא יקרה.
מה שמגשר, לטעמי, בין "הזר" של קאמי לבין הסיפורים של מונרו, היא היכולת של הסופר לדווח באפן יבש, נטול רגשות או רגשנות, על התרחשויות קשות. במינוחים של היום, כאילו כתבה את הסיפור תכנת AI מתוחכמת במיוחד, שעדיין לא תוכנתה להביע רגשות. מה שמושך אותנו באפן הכתיבה הזה, שהוא משאיר לנו את האפשרות למלא את "הריק" הזה במגוון התחושות והרגשות שלנו. ניתן לדמות זאת לפסיכולוג היושב למראשות הספה, מנדנד ברגלו ופולט מפעם לפעם אהמ, אהמ שכזה.
העובדה שיש סופרים שהם חרה של בני אדם אינה חדשה. לצערינו, משנודעה לנו עובדה זו על סופר מסויים, היא יושבת לנו בעורף, ו"צובעת" את הקריאה בצבע מסויים. ההפסד שלנו כמובן. כלומר אנו מפסידים פעמיים. אולי כדאי ללמוד לנטרל זאת. בקשה לא פשוטה כמובן. אבל לקרא את עגנון ולהרהר בגאוותנותו, או את סלין באנטישמיותו וכו' וכו'… ואנה אנו מגיעים?
מעניין מאוד, מה שכתבת. מסכימה במיוחד עם שני דברים: שאי אפשר עוד לקרוא את הסיפורים שלה בלי לזכור, ושעצוב לוותר על יצירות אהובות גם כשנודע משהו חמור כך כך על יוצריהן. אני מודה שגם כשקראתי את אנה קרנינה לא יכולתי להפסיק לחשוב על ההתעללות של לב בסופיה אנדרייבנה טולסטוי האומללה והמיואשת. זה כן ניקר לי בראש. ואגב, יש הבדל עצום בין להיות יהיר כמו עגנון, לבין פגיעה אנושה כל כך בבתך, ועוד לכתוב סיפורים שמרחפים סביב הפגיעה. אני לא יודעת אם אוכל שוב לקרוא את הסיפורים של אליס מונרו, אולי רק כבלשית שמחפשת רמזים… ואולי אפילו זה לא.
עופרה יקרה .
ראשית כל הכבוד לך על ספרך החושפני על האמת שנשקפת ממנו.
סופרים רבים מונעים על ידי טראומות עבר אך מסתירים זאת מן הקורא. זה לא אתי ולא מוסרי . עכ"פ תודה לך שאינך כזאת ותודה שוב על ספרך המעולה
.
תודה רבה! ⚘️
לצד הבנת הצורך, אני מתקשה להבין את ניסוח עמדת-הבזק הזו. בספרות יש שאיפה להשקיף על המציאות באופן מרובד. כמוך, אני קורא כבר עשורים את מונרו, ואני תוהה איך עצם ההערכה שלך לכתיבה רבת רבדים לא מחלחלת לתגובה שלך, ואף גורמת אולי להשהייה שלה, לעכל קצת לפני ההחלטה לבטל אותה מכל וכל. הפיכת אדם לדבר אחד בלבד (בין אם לסופרת אדירה ולאדם מוערך בלי כוכביות, או לאם פושעת חסרת מצפון) היא דבר מסוכן.
וכל הנ״ל לא סותר, בעיניי, את הצורך להוקיע מכל וכל את אלה שפוגעים מינית, ואת התמיכה בהם.
מאחר שאני ואנדראה שמענו דברים זהים מהאמהות שלנו, אני מרגישה שיש דברים שחשובים יותר מכל כישרון ספרותי, כתיבה מרובדת או יכולת הבעה מופלאה. הכול עכשיו ייצבע בשחור הידיעה שאליס מונרו היא אחת מהאמהות האלה ששמור להן המקום הכי חם בגיהינום: אלה שעמדו מנגד, איפשרו, הכאיבו, היו אדישות לסבל של בנותיהן, אלה שברגע האמת מעלו באמון, בגדו, נטשו. אנדריאה ואני. וכמונו עוד רבות, לא יכולות לסלוח. זאת לא החלטה שאפשר לשלוט בה. זה כאב עמוק ובלתי נסבל שמי שיש בו רגישות, כן, גם ספרותית, אמור להיות מסוגל להבין אותה, ולהזדהות עם הנפגעת. לא עם הפוגעת שיפי יצירתה התפוגג.
לא הייתי מודה לחלק הזה של חייך. עכשיו שאני מבין שזה המצב, אני קודם כל רוצה להתנצל שהתגובה הייתה חסרת רגישות לכך. אני רק יכול לשער כמה כאב, אכזבה ופגיעה הסיפור הזה מעלה בך, ובכל נפגעת מהתנהגות כזו.
תודה רבה.
אני מזמינה אותך לקרוא את הספר "מה קרה להגר באילת?" שקיבלתי עליו השנה את פרס ספיר, ואת החדשש כתבתי אחריו, הממואר "בדולח וסכינים"….
כל כך כואב
אנשים יש נוראים בעולמנו
האמת אחרי שהכרתי מדיטציות ומיינדפולנס
שאני כן שוחר תרבות אמנות בכל גופי
אבל אני לא ממש מחזיק באפשרות של האמנים
להיות דוגמה מוסרית ואתית
אנשים שבאמת מחויבים למיינדפולנס לעולם הזן
מחויבים ברובם כמעט כולם אני מעז להגיד לעולם מוסרי
לא אמנים לצערי (לא כולם וודאיי)
לא ציפיתי שאליס מונרו תשמש דוגמה מוסרית ואתית. רק שתהיה בן אדם, לפני הכול.
גם אני אהבתי את ספריה מאד ומכמה מהם אני מנקה אבק מעת לעת בספרייתי.
הסיפור הזה מטלטל ומעורר מפח נפש ממישהי שכשרונה אינו מוטל בספק אבל מתגלה כאגוצנטרית נוראית ובטח לא כ "אמא" על כל המשתמע מזה.
וכמו שאמרת – רק ציפית שתהיה בן אדם.
אולי ראוי שאתן לספקים שלה להעלות אבק ולהתכסות בו אט אט.
עצוב