ולדימיר ינקלביץ', פילוסוף צרפתי יהודי כתב ב־1996 את המאמר "האם עלינו לסלוח להם?" שמתוכו תרגמתי (מהתרגום לאנגלית, המקור נכתב בצרפתית) את המובאה שלהלן. ינקלביץ' פיתח במאמר תגובה להצעה שעלתה ב־1965, ולפיה יש לשקול את החלת חוק ההתיישנות על פשעי הנאצים.
פשעי הנאצים ייחודיים בגלל גודלם, הסאדיזם הבלתי נתפס שלהם, ובעיקר: כי היו פשעים נגד האנושות עצמה.
לא “פשעים נגד קורבנות מסוימים”, אלא פשעים נגד מהותו של האדם – נגד האנושיות. גרמניה הנאצית לא ביקשה להשמיד דעה שגויה או אמונה מסוכנת. היא ביקשה להשמיד את עצם הווייתם של בני אדם, את זכותם להיות אדם. רצח העם הגזעי ביקש לבטל את עצם הקיום של המין האנושי כפי שהוא מגולם בגופם של מיליוני קורבנות. זו נקודה מכרעת: הפשעים הגזעיים אינם מכוונים נגד אדם מסוים בגלל השקפתו, אלא נגד האדם באשר הוא אדם.
אנטישמיות איננה תקיפה נגד יהודים בגלל אמונתם או רעיונותיהם, אלא התקפה נגד עצם זכותם להיות. לא האשימו אותם במה שאמרו או חשבו – האשימו אותם בקיומם.
ולא רק במעט, אלא עד כדי שלילת הזכות הבסיסית ביותר: הזכות להתקיים.
במובן מסוים, אותו יחס מתגלם גם בעוינות כלפי הציונות והקיום של מדינת ישראל כיום: כאילו עצם ההכרה בזכותה להתקיים היא "מחווה" או "טובה", ולא זכות יסוד שאין עליה ויכוח ושאין לצפות עליה להכרת תודה.
"ידעתי איזו תשובה הוא רוצה לשמוע; שיהודי לעולם אינו חש בנוח בברלין, שיהודי משוטט בברלין אפוף פחד קדמוני שעבר אליו בירושה, כאילו הוא מטייל במוזיאון שואה או במחנה ריכוז ענק או בשדה מוקשים – בשיטוטים שלי הרגשתי בדיוק כך – שהוא מתחמק מהאנדרטאות ומהמונומנטים ומלוחיות הזיכרון שקבועות בקירות המבנים ומשובצות במדרכות, ושכשהוא מביט בפנים של צעירים או בלונדיניים הוא מייד מדמיין אותם במדי נאצים, ושכשהוא מביט בפנים של זקנים הוא תוהה מה הם או בני משפחתם עשו בשנים ההן, אם הם הרגו, אם סייעו, אם שיתפו פעולה, אם הסגירו, אם הניחו לזה לקרות, אם הניפו את יד ימין באוויר, את אותה יד שאוחזת עכשיו בתמימות במקל הליכה או במטרייה, בשם שנאת הזרים והפחד. אבל לא אמרתי כלום.
ואולי סמואל פירש את השתיקה שלי כשותפות לפשע או כבגידה, כי הוא הרפה מזרועי והמשיך ללכת בשלג ואמר שלא אשכח שבעיני רבים כאן אנחנו עדיין, אם לצטט את היטלר, השחפת הגזעית של העמים. דויטשלנד אובר אלס, הכריז בכל הפומפוזיות שאפשרה הגרמנית הגרועה שלו. אחר כך הוא פרש זרועותיו לצדדים, כאילו הוא מחבק את כל מה שסביבנו. ואמר שאלוהים עזב את ברלין כבר מזמן. אחר כך הוא שאל אותי על הסבא הפולני שלי – "
אילו ספרים לא קראת אף פעם, שאל פעם עיתונאי ספרדי את אדוארדו חלפון, אבל הם הכי השפיעו עליך, כסופר?
אדוארדו חלפון, כך כתוב על גב ספרו הראשון המתורגם לעברית, טרנטולה, פרסם עשרים ספרים "שזיכו אותו בפרסים ספרותיים בינלאומיים רבים", והוא "נחשב לאחד הסופרים הטובים בני דורו". הוא נולד ב–1971 בגואטמלה, גדל בארצות הברית, וכיום הוא מתגורר בברלין.
על השאלה של העיתונאי – אילו ספרים לא קרא אך הם "הכי" השפיעו עליו, הוא מספר לימים לרחינה, אישה בת גילו שהכיר כשהיה בן שלושה עשרה. הם נפגשו לראשונה במחנה קיץ יהודי בגואטמלה, ביער, הרחק מהבית או מכל מקום יישוב אחר.
האם להניח שכל מה שאדוארדו מספר בטרנטולה קרה לו באמת? בסיפור שמו אדוארדו, וההיסטוריה האישית של האני המספר זהה לזאת של הסופר, אבל השאלה – זיכרונות אמיתיים או בדיה? פרוזה או ממואר? – נשארת מבחינתי פתוחה.
כשהוא מספר לרחינה על שאלתו של העיתונאי הספרדי הוא חש שבעיניה השאלה הייתה מטופשת, או לפחות – משונה. לו עצמו, כך הוא מספר לה, לא היה ספק מה ישיב, וזה מה שאמר לעיתונאי: "התנ"ך והפופול ווּ".
עלי להודות שעל הפופול וו לא ידעתי מאומה, אבל מבירור קצר למדתי שאותו ספר (Popol Vuh) הוא הטקסט המיתי־היסטורי המרכזי של בני המאיה בגואטמלה; שהוא אחד החיבורים החשובים ביותר בתרבויות אמריקה הקדומות; שהמאיה ראו בו ספר קדוש, ושכיום הוא נחשב לאפוס מיתי מרכזי במרכז אמריקה.
על הספר השני שחלפון מזכיר, התנ"ך, אין כמובן שום צורך להרחיב.
אדוארדו ממשיך ואומר לרחינה שהוא לא צריך לקרוא את שני הספרים, ועם זאת ברור לו שמדובר בשתי "יצירות מונומנטליות", ששתיהן "מייצגות ומגדירות את שני העמודים הגדולים שעליהם נבנה ביתי."
עם זאת, הוא מוסיף מיד, "את הבית הזה, מסיבה כלשהי, היה לי צורך להרוס או לפחות לעזוב מאז שהייתי ילד". והוא מוסיף, כמו מתנצל: "אני לא יכול להסביר למה."
לא יכול? ועוד איך יכול.
כי הספר שלפנינו, טרנטולה, הוא ההסבר הרהוט והמובן ביותר שיכול להיכתב, וזאת אף על פי שאין בו אף מילה ישירה אחת של ביאור, פירוש או התייחסות לשני הספרים: זה שמגלם את התרבות הגואטמלית, וזה שמגלם את היהדות.
טרנטולה"רק" מספר סיפור שממנו הכול מתחוור: מדוע אדוארדו חלפון, יהודי שנולד בגואטמלה, גדל בארצות הברית, כותב בספרדית וחי בברלין, מי שסבו היה "פולני" ניצול שואה, נס על נפשו מכל המורשת, מכל ההיסטוריה האישית והלאומית (אבל בעצם לא התרחק ממנה באמת. אף לא לרגע).
סיפורו – הממואר שלו? – רצוף הפתעות ותפניות. הוא עוצר נשימה, מאלף, ומעורר הרבה מאוד מחשבות.
עד שלב מסוים, בהיותי ישראלית (וכן, גם ציונית! אני מודה בכך כאן, בריש גליי, ובלי להתנצל, גם אם בחוגים מסוימים, שנחשבים נאורים, זה כבר ממש לא בון טון!), רציתי שוב ושוב להתערב בסיפור, לפנות אל המספר ישירות ולהפציר בו, או לנסות לשכנע אותו במפגיע – מה הבעיה שלך? למה אתה צריך לסבול מהזוועות האנטישמיות שאתה מתאר? למה שלא תעלה לישראל, ואז לא תיתקל עוד בתופעות כמו השלט "אין כניסה לכלבים וליהודים"? חלפון עומד על כך שראה שלט כזה, הוא זוכר היטב את כל הפרטים, זה היה בכניסה למועדון הגולף של אביו. אמנם בדיעבד קשה לו להאמין "שהשלט הזה היה יכול להיות מוצג במקום ציבורי באמצע שנות השבעים", שם, בגואטמלה, אבל ברור לו שראה אותו ממש אז, כשרק למד לקרוא, כי הוא זוכר איך פענח את האותיות וחיבר אותן למילים. גם בעצם קיומו של השלט אין לו ספק. מה עוד הוא זוכר? שאביו פטר אותו במילים "זה שום דבר", והמשיך הלאה, כאילו באמת אין משמעות לשלט כזה.
זה לא הגילוי האנטישמי היחיד שהילד נתקל בו בגואטמלה. אל מחנה הקיץ בכלל לא רצה לצאת. הוא נערך שלוש שנים אחרי שהילד אדוארדו ומשפחתו עזבו את גואטמלה והיגרו לארצות הברית. הוריו אילצו אותו לצאת למחנה, והחוויה שנטבעה בו שם מחרידה. בלתי נסבלת. קשה מנשוא!
זה התחיל במשהו שראה, ופירש כטרנטולה (על פי מילון רב־מילים: "סוג של עכביש גדול וארסי, שנהגו לחשוב כי נשיכתו גורמת להתקף עצבים, המתבטא בדחף כפייתי לרקוד"). הוא ראה את ה"טרנטולה" על זרועו של אחד המדריכים במחנה הקיץ. אבל זה לא היה באמת עכביש, אלא – צלב קרס ששורטט על סרט־זרוע שענד אותו מדריך!
בהמשך הילדים (היהודים כולם!) עוברים התנסות מחרידה כל כך, שקשה לקלוט את מלוא חומרתה.
והנה, שוב ושוב אני רוצה לומר לו, להוריו – למה בחרתם בדרום אמריקה? מה לכם ולמציאות שם? לילידים המתוארים כזרים כל כך? מה לכם ולפופול ווּ? מדינת ישראל חיכתה לכם.
אבוי.
כי במהפך המטורף שמתרחש בהמשך הספר נחשף סוד שמשנה הכול. שום דבר אינו דומה באמת למה שחשבנו לאורך הדרך.
החוויה המזעזעת נשארת בעינה – בלתי נסבלת, בלתי אפשרית – אבל פתאום, בבת אחת, המסגור שלה משתנה. זה לא גואל את האימה מהמעשים המזוויעים שנעשו, אלא רק מעניק להם ממד אחר, חדש, לא פחות בלתי נסבל, ועם זאת – כזה שאמור לעורר בנו מחשבות.
אדוארדו חלפון בחר לכאורה לגור דווקא בברלין עוד לפני שנודעה לו האמת על מה שהתרחש במחנה הקיץ. אני לא יודעת אם זאת הייתה בדיוק הכרונולוגיה של חייו. וכאמור, גם אין לי מושג אם זה באמת מה שקרה שם. (אני מעדיפה לחשוב שלא).
דבר אחד ברור: חלפון מצליח, ובתחכום רב, להסביר לא רק מדוע התנ"ך והפופול וו הם ספרים חשובים מאוד מבחינתו, ומדוע הוא שואף לנוס מפניהם. הוא גם מנסח בעקיפין לכאורה, אך בעוצמה רבה, את עמדתו כלפי מדינת ישראל, ובעצם מסביר מדוע מבחינתו אינה הפתרון.
מצד אחד עורר בי ספרה החדש של אראלה תלמי השתאות. מעצר חופשי, (רומן היסטורי) מתאר את קורותיה של משפחה יהודית מווינה, החל בחודש מרץ, 1933 ועד לחודש מרץ של שנת 1945. הוא נוגע בגורלם של יהודים שנאלצו לעזוב את וינה, לא היה להם אפילו דרכון אוסטרי כי ההורים היגרו לשם מרומניה. הם מצאו מקלט באיטליה, שעד מהרה חברה אל היטלר ונעשתה פשיסטית ומסוכנת ליהודים. מה שהם עברו שם מסמר שיער, אבל לא דומה לזוועות שעברו על יהדות פולין והונגריה – למעשה, על כל היהודים שנשלחו ברכבות משא מביתם או מהגטו ישירות אל מחנות ההשמדה, לרוב בלי שום תחנת ביניים. אכן, הם עברו "מעצר חופשי": חירותם נשללה, אבל הם נשארו עם בני המשפחות שלהם, היה להם אוכל, הם זכו לטיפול רפואי, ויכלו אפילו לעבוד, בתנאים מגבילים מאוד.
רוב אלה מבין בני המשפחה שאנחנו עוקבים אחריה בספר, אלה שלא מתו מיתה טבעית ממחלות, שרדו באיטליה ונשארו בחיים. אמנם הם נכלאו במחנות מעצר, בודדו אותם, הצרו את צעדיהם, וגם פה ושם התעללו בהם, אבל בסך הכול, יחסית למחנות המוות, גורלם שפר עליהם.
גם אחרי שאיטליה נכנעה לבעלות הברית, כבר ב־1943, לא פסקו תלאותיהם. פרטיזנים יוגוסלבים התנכלו להם. הפצצות של הגרמנים שתקפו את איטליה, אחרי שנכנעה, עשו בהם שמות. בכאוס ששורר תמיד במלחמות גם כוחות הברית המושיעים, שנציגיהם הגיעו לדרום איטליה, ולקחו אחריות על הניהול התקין של חיי היומיום של המשוחררים, היו אחראים, גם אם בשוגג, להרג: אחת הדמויות הראשיות בסיפור, צעיר יהודי בשם אפרא, מאבד את אהובתו, כי טייס קנדי, שסבר שמחנה המעצר הוא מחנה צבאי איטלקי או גרמני, צלל במטוסו וקטל יהודים רבים בירי מהאוויר.
הדהים אותי הפירוט הרב שבו הכול נכתב. היה ברור לגמרי שתלמי ערכה מחקר מקיף מאוד, שהיא למדה רבות על התקופה, על איך נראה הקיום היומיומי לפני פרוץ המלחמה ובמהלכה, מה אנשים עשו, חשבו, אכלו, איך התנהלו ביניהם הקשרים, מה הפחיד אותם, מה עורר בהם תקוות.
הקריאה בספר עוררה בי מחשבות נוגות, בלתי נמנעות, על קיומה הנחוץ כל כך של מדינת ישראל. אחד מבני המשפחה, אלי – באחרית הדבר מספרת תלמי שמדובר בעצם באביה, שמופיע כאן בשם בדוי – היה ציוני והספיק להגיע לארץ ישראל לפני פרוץ המלחמה. תלמי עצמה נולדה בקיבוץ אפיקים ב־1942, לפיכך כשאחת הדמוית ברומן, אפרא, גבר צעיר עתיר תלאות, מקבל כמעט באקראי מכתב מאלי, מארץ ישראל, ובו תצלום של תינוקת עגלגלה וחייכנית, ברור לגמרי שמדובר בה עצמה. האם אפרא בדוי? ומה באשר לסימון, אביהם של אלי ואפרא? האם דמותו אמיתית, או שמא בדתה תלמי מלבה את כל קורותיו באותן שנים? אין לדעת.
מכל מקום, הפירוט הרב מרשים מאוד.
לא מעט ממה שקראתי מדכדך במיוחד במציאות החיים העכשווית שלנו. כשתלמי מתארת ילדות תאומות שנוסעות עם אמן ואחיהן ברכבת דרומה, אל מחנה המעצר, שאליו נשלחו בכפייה, אי אפשר שלא לחשוב מיד על אמה ויולי קוניו, הילדות בנות השלוש שנחטפו בשבעה באוקטובר, ביחד עם הוריהן, לעזה. הן ואמן השתחררו. אביהן עדיין שם, כידוע.
מדינת ישראל קמה. אלי ניצל. הוא חי בקיבוץ. ילדתו הבדויה, ובעצם – הילדה הלא בדויה, מחברת הספר – נולדה בקיבוץ. אילו נשאר אביה באירופה ספק רב אם היה נשאר בחיים ומקים משפחה.
לקרוא עוד ספר על אותם ימים, ולזכור את כל מה שקרה וקורה לנו כאן בשבעה באוקטובר 2023 זה להרגיש שאולי גם התיקון לא לגמרי הצליח.
לדעת מה שעושים עכשיו בעזה בשמנו – לאחרונה למשל נהרגו עשרה ילדים ושלוש נשים, פלסטינים תושבי רצועת עזה, בעקבות הפגזה של מרכז חלוקת מזון. רבים אחרים נפצעו מאותה הפגזה. תגובת צה"ל הייתה: היה שם מחבל נוחבה שהשתתף בטבח.
לקום בבוקר שוב ושוב אל הידיעות שנפתחות ב"הותר לפרסום" ולקרוא "בדיחה" שראה מישהו כתובה על קיר של בית שימוש בעזה: "חייל יקר, אתה כרגע היחיד שיודע מה אתה עושה בעזה" – כל זה מעורר פלצות קיומית.
עם זאת, ספרה של תלמי לא יכול שלא להוסיף עוד נדבך לתחושה שקיומה של המדינה הכרחי. כי בלעדיה… כי איך נראו החיים של יהודים כשלא הייתה להם מדינה… כי רואים תצלום כזה מניו זילנד:
ותצלום כזה מארצות הברית:
שלא מעיד בעיניי על הסובלנות שהוא מבקש לבטא, אלא על האנטישמיות הבוטה, האלימה, השכיחה מאוד, שהוא מתכוון לשכך ולמתן.
ועוד, כמובן, תופעות אנטשימיות רבות כהנה וכהנה – השחתת אבני נגף באוסלו (אלה שנועדו לשמר את זכר הקורבנות היהודים); שריפה של בית כנסת באוסטרליה; אונס של ילדה, כי היא יהודייה, בצרפת. קצרה היריעה מלמנות את כל ההתגלויות האנטישמיות הללו.
אבל עכשיו אני רוצה לחזור לספר עצמו.
כאמור, השתאיתי מהקף הידע של אראלה תלמי, ומהיכולת שלה לחדור אל כל הפרטים ולתאר אותם בדייקנות ובאמינות מופלאות.
אבל יש, לצערי, גם "מצד שני": הרומן גדוש בדרמה. יש בו כל כך הרבה הפתעות ופיתולים, כל כך הרבה אירועים שאמורים לעורר סערות נפש עצומות, אבל הכול מתואר בפדנטיות, נטולת רגשות כמעט. קודם כל – של הכותבת, ובשל כך גם של הקוראת.
גם מאורעות שהיו אמורים להסעיר את הנפש ממש, שחשבתי שאתרגש מאוד אם יגיעו אל שיאם – למשל: שתי דמויות מחפשות זו את זו, האם יצליחו להיפגש? האם הגורל יאפשר להם להתאחד? ואז – המפגש עצמו, הכול מסתכם בעוד תיאור אחד מיני רבים. ואחר כך הכול ממשיך, באותו טון, באותה נימה, עוד ועוד ועוד תהפוכות חיים, שכל אחת מהן, היא בלבד, יכולה לשמש בסיס לרומן שלם.
מרוב השפע, מרוב התחושה שלא נעשתה בעצם בחירה, או ברירה בין דברים שעליהם רוצים להתמקד, כאלה שיהיו במרכז, שניתן עליהם את הדעת, מתעוררת התחושה שהכול כמעט יכול לקרות, ואנחנו רק נמשיך הלאה אל עוד מקום, אל עוד מפגש קצר, חד פעמי, שלא יוביל לשום דבר, כי שום דבר לא מתפתח.
כל זה יכול אולי להופיע בביוגרפיה. ליתר דיוק – באוטוביוגרפיה, כשהכותב חש שאסור לו לוותר על שום פרט מכל מה שעבר עליו, כי הכול חשוב לו באותה מידה. אבל כשמדובר ברומן, ביצירה אמנותית, הבחירה מתחייבת. ברומן שכתוב כהלכה כל פרט חייב להיות הכרחי, בלתי נמנע, וקשור לעיקר, כלומר – לאיזו אמירה משמעותית שאי אפשר לסכם אותה ואי אפשר להביע אותה, אלא כמות שהיא, ביצירה כולה.
ברומן אסור שנרגיש שאפשר היה להשמיט פרט כלשהו, והכול היה יכול להימשך כרגיל. ואני הרגשתי שכאן, בספר הזה, שיש לא מעט פרטים שכל אחד מהם חשוב מן הסתם לכותבת, אבל הם לא תורמים במאומה לאיזושהי אמירה כוללת ומשמעותית.
קראתי את כולו בתשומת לב. רציתי להבין לאן הוא מוביל. איך הכול מתחבר. והכול הוביל והתחבר רק אל סופו של הסיפור, שהיה יכול בעיניי גם להימשך עוד ועוד…
אבל יש גם צד שלישי – לא הנחתי את הספר בצד, לא עזבתי אותו, כפי שאני נוהגת עם ספרים שלא מדברים אלי. למדתי ממנו הרבה. זה היה קצת כמו לקרוא כמה ספרי היסטוריה, או לצפות בסרט תיעודי ארוך, שעוסק בתקופה ההיא ובאנשים הם. וגם בזה יש לטעמי ערך ומשמעות!
בימים אלה אולי יש מי שתוהים (שוב?) אם הקמתה של מדינת ישראל הייתה מוצדקת. אולי מוטב היה להישאר פזורים כמיעוט בקרב ארצות העולם?
אבל – השואה. זאת תמיד תשובה ניצחת לתהייה.
אחרי תחילת המתקפה הישראלית באירן כתב מישהו בפייסבוק שהוא מדמיין כיצד, אילו הייתה ליהודים מדינה בשנות ה־40 של המאה ה־20, היא הייתה תוקפת ומשמידה את מחנות הריכוז וההשמדה וומונעת את הרצח ההמוני, המתועש, של מיליוני יהודים, שנרצחו רק בשל זהותם.
האם השואה היא זאת שהביאה להקמתה של מדינת ישראל? לאו דווקא. כשנוברים בעבר, בעזרת דברים שנכתבו בתחילת המאה ה־20, אפשר להיווכח שהתנועה הציונית הלכה וצברה כוח שנים רבות לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.
לאחרונה החלטתי לקרוא ספר שכתב הוגה הדעות אשר צבי (הירש) גינצברג, האיש שכינה את עצמו בשם העט "אחד העם". משמעות הכינוי הייתה כפולה והכילה אפילו סתירה פנימית. מצד אחד – המשמעות הגלויה האומרת שמדובר באיש רגיל, אחד כמו כולם. מצד שני, הפסוק המקראי (בראשית כ"ו פסוק י') שממנו נלקח הביטוי, אומר כנראה את ההפך הגמור: "וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לָּ֑נוּ כִּ֠מְעַ֠ט שָׁכַ֞ב אַחַ֤ד הָעָם֙ אֶת־אִשְׁתֶּ֔ךָ וְהֵבֵאתָ֥ עָלֵ֖ינוּ אָשָֽׁם". על פי פירושו של רש"י מדובר באיש מיוחד מאוד – במלך. אין לדעת למה בדיוק התכוון גינצברג כשבחר לעצמו בכינוי, האם הצטנע ורצה להדגיש שאין בו משהו מיוחד, או אולי – שיש להתייחס אל דבריו ברצינות יתרה, כי הוא מורם מעם? בכל מקרה, זה לא כל כך משנה.
אחד העם מכונה "פעיל ציוני", אם כי לא בטוח שדגל בהקמתה של מדינה יהודית. הוא שאף בעיקר להקים מרכז יהודי גדול בארץ ישראל.
לפני 121 שנים, ב־1894, פרסם לראשונה את קובץ המסות שלו על פרשת דרכים, שעסק רבות במה שכונה אז "השאלה היהודית".
שנתיים אחרי כן פרסם בנימין זאב הרצל את ספרו מדינת היהודים. הרצל האמין ש"השאלה היהודית" מחייבת פתרון לאומי ופוליטי, כלומר – הקמה של מדינה, שתהווה בית לאומי. הוא היה מוכן לשקול הקמה של בית לאומי כזה לאו דווקא בארץ ישראל, כלומר – התשובה שלו הייתה מדינית במובהק.
אז מה הייתה "השאלה היהודית" שהטרידה כל כך את שני הכותבים הללו?
כמובן – השנאה ליהודים, האנטישמיות שהייתה נפוצה כל כך, והתקבלה – כך אפשר לראות בכתובים – כמצב קיים וכמעט בלתי נמנע. האנטישמיות הייתה עניין נתון, והשאלה הייתה רק – איך מתמודדים אתה, מה היהודים אמורים ויכולים לעשות.
קריאת ספרו של אחד העם משולה למסע במכונת זמן. מרתק לראות מה העסיק אז אנשי רוח יהודים, מה הטריד את מנוחתם, במה האמינו ולמה קיוו. מעניינים במיוחד הפרטים הקטנים של חיי היומיום, שהרי בגדול עמדתו של אחד העם, בניגוד לזאת של הרצל, הייתה שלא צריך לשאוף לפתרון מדיני דווקא. הוא קיווה שארץ ישראל תהווה מוקד משיכה ליהודי העולם, גם אם בד בבד יהגרו לאמריקה. הוא לא פסל את שני ה"פתרונות" לבעיית היהודים, אבל בכל זאת סבר כי "הצד האידיאלי" הוא "הצורך לברוא לנו מרכז קבוע על ידי יישוב המון גדול מאחינו במקום אחד על יסוד עבודת האדמה, למען ידע ישראל וידעו גם אויביו כי יש מקום תחת השמים, ולו גם צר מלהכיל כל העם, אשר שם ירים ראש גם יהודי כאחד האדם, בזיעת אפו יוציא לחמו מן הארץ וברוח לאומו יברא לו תנאי חייו בעצמו", ואת זאת, הוא מדגיש, יוכלו היהודים לעשות רק בארץ ישראל.
חיבת ציון, כלומר – השאיפה לחיות בארץ ישראל – יכולה לדעתו להתרחש רק אם תתבסס על "לב העם", שכן ,"הוא היסוד אשר עליו תיבנה הארץ". יהודים עשירים יקנו כאן אדמות, אם כי יש לזכור – כך הוא מזהיר – הארץ אינה ריקה מתושבים, והערבים לא יזדרזו למכור ליהודים אדמות פוריות ויפות לחקלאות. "הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא עורמה", כותב אחד העם (בסוף המאה ה־19!). הערבים אינם "פראי מדבר", כפי ש"רגילים אנו להאמין בחו"ל". הם מבינים היטב "את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שוב סכנה לעתידותיהם, והם משתדלים איפוא לנצל גם אותנו, להוציא תועלת מן האורחים החדשים בהיות לאל ידם, ועם זה שוחקים לנו בלבם".
אלה אבחנות מרתקות, שכן הן מטרימות בזמן אמת של לפני למעלה ממאה שנים את המציאות הנוכחית, את סכסוך הדמים האינסופי הנוכחי בינינו לבין הפלשתינים.
לצד אבחנותיו בקשר לתושבי הארץ, למקומיים, תוהה אחד העם אם יש בכלל ליהודים צורך או סיכוי להתיישב בארץ ישראל, אם יש להם רגש לאומי ותחושה של אחדות גורל, או שמא הם בני הלאומים שבהם נולדו, והם רק נושאי "דת משה"? האם יוכלו "שבטי ישראל להתחבר יחד בקשר אמיץ"?
הוא מאמין ש"חובבי ציון האמיתיים" לא יגיעו לכאן (בעצם – לשם, מבחינתו, שהרי כתב את הדברים ממקום שבתו באוקראינה) "מסיבה פרטית ושלילית, כי אם מאהבתם לעצם העניין", ולכן יהיו גם מוכנים לסבול למענו. ו"ייסורי הארץ" יהיו רבים, כך חזה.
עם זאת, הוא מדגיש, מלחמת הקיום "נחוצה לכל חי, להתפתחותו". יש "קרניים לשור, כנפיים לעוף, אינסטינקט ידוע לדבורה, שכל ובינה לאדם, ותכונות ומידות ודרכי חיים מיוחדות לכל עם ועם לפי מצבו וייחוסו לעמים אחרים. בדרך כזו רכש לו גם עמנו, במלחמתו הארוכה בעד קיומו, תכונות ומידות ודרכי חיים המתאימות למצבו בארצות גלותו ומסוגלות להגן עליו מפני חצי השנאה והקנאה השואפות לכלותו בכל רגע. מן המקור הזה יצאה הסבלנות בלי גבול, יצאה אחדות הציבור עם ריבון היחידים, יצאו כל החברות השונות והמשונות, יצאו כל מעשי הצדקה והחסד של ציבור ושל יחיד". אבל היהודים איבדו לדעתו מכוחם, אבדו להם "המידות הטובות של אבותינו". המידות הללו היו – "אחדות, צדקה, רחמים, כבוד הורים ומורים, התעסקות בצורכי הציבור וכו'." כתוצאה מאובדן המידות "נשארנו בלי כל מגן ומחסה לעת צרה שלא תבוא."
מה נאמר על הדברים הללו כיום, ב־2025, במדינת ישראל, שהציבור בה מפורק ומפורר מרוב הסתה ושנאה של חלקים שונים בה?
ועם זאת – איך אפשר שלא להתנחם מגל ההתנדבות ששטף את הארץ מיד אחרי השבעה באוקטובר 2023, כשציבורים שלמים נחלצו לעזרת זולתם, מתוך אותן מידות שאחד העם מתאר, ומקונן על אובדנן?
כאמור, הקריאה בספר שקולה למעין מסע בזמן. פרקים שלמים בו עוסקים בפרטי מציאות החיים בארץ ישראל בסוף המאה ה־19. השאלות שאחד העם עוסק בהן מרתקות. הוא תוהה למשל אם מוצדק לבסס את החקלאות על נטיעת כרמים וייצור יין דווקא? איך צריכים להיראות בתי הספר העבריים? ובכלל – מה מקומה של השפה העברית? מדוע החלה פתאום להתחדש? איך היה נראה – מבחינת היהודים – עולם אידיאלי מדומיין שאין בו בכלל אנטישמיות?
כל זה מעניין במיוחד כשחושבים על כך שכל העיסוק הזה באנטישמיות, כל החיפוש אחרי פתרונות מניחים את הדעת, עמד על הפרק עשרות שנים לפני שפרצו שתי מלחמות העולם, וכמובן – זמן רב לפני "השואה"; והנה כיום, שוב, אנחנו עדים לגל כלל עולמי של אנטישמיות, ונאלצים להתמודד אתה. האם אפשר לייחס את כולה למלחמה הנוכחית? לזוועות שנעשות בשמנו בעזה ובגדה המערבית? (אבל מה עם הזוועות של השבעה באוקטובר שקדמו להן?)
על פרשת דרכים מבהיר לקוראת עד כמה עמוקים שורשי האנטישמיות.
אז הנה, מדינת ישראל תוקפת עכשיו את אירן האנטישמית, שכבר שנים מאיימת לחסלה. בינתיים לא ברור ידה של מי תהיה על העליונה. חזרנו אל בעיית "השאלה היהודית" והאנטישמיות, אל השנאה העיוורת, הכללית, המופנית כלפינו עדיין ושוב.
…כאן באונייה נוסעים הרבה ערבים נוצרים שכפי הנראה נוסעים לעשות פרופוגנדה באמריקה נגד היהודים כי יש להם דעות משונות על המעוראות והציונות. אני שמעתי הרבה מהשטויות שלהם כי הייתי המתורגמן האנגלי שלהם שתרגמתי את דבריהם האנגלים לעברית. בשביל המתווכחים היהודים הדעה הכי שטותית שלהם היא שהיהודים היו א. מעוררי המאורעות. ב. הורגי הערבים ג. מחריבי ארץ ישראל וכל מיני דברים אחרים.
הם אומרים את ההפך מדבריהם קודם הם אומרים שהם אוהבים את היהודים ומקווים שיתקיימו הדברים הכתובים בתורתם שהיהודים יבואו לארץ ישראל וכנגד זה הם אומרים רק היהודים ילידי הארץ שיודעים ערבית. בכלל הם אומרים שהיהודים הם מרכז הרעה בעולם ולכן שונאים אותם בכל העולם. היה כאן מתווכח טוב מאוד ששאל אותו "אתה מוסלמי?" הערבי אמר, "לא, נוצרי". אז ענה היהודי, או, אז אם כך אין שום שאלה. אנחנו היהודים ביחד עם המוסלמים נגרש אותכם מכאן ונקים מדינה עברית־ערבית שתכבוש את כל העולם".
היה כאן על האוניה מיסיונר אחד (שדמה יותר לספרדי מאשר לכומר) והוא נסה לנצר אותי בהבטחות שלנוצרים מחכה סליחה בעולם הבא וליהודים לא, אז בא אותו המתווכח ואמר לו "אם אתה מאמין בעולם הבא קום וזרוק את עצמך לים תכף ומיד."
שיבושי העברית צוטטו לעיל כפי שהופיעו במקור, במכתב מ־21 באוגוסט 1938
ב־2021 ראה אור באנגלית, ולאחרונה בתרגומו לעברית, הספר לא סופרים את היהודים מאת דיוויד באדיל, סטנדאפיסט ותסריטאי יהודי בריטי (בריטי, כן? לא "אנגלי"! פעם הסביר לי מישהו שכך אפשר לזהות יהודים ילידי בריטניה: כששואלים אותם לזהותם הלאומית הם לא אומרים שהם אנגלים, או סקוטים או אירים או וולשים. כי הם לא נמנים עם אף אחד מהלאומים הללו! הם "בריטים"!). הספר נכנס לרשימת רבי המכר של הסאנדיי טיימס. מעניין מי היה קהל קוראיו. אני משערת שקנו וקראו אותו בעיקר יהודים (בריטים).
ויש לי עוד תהייה: האם באדיל רוצה לשנות משהו בספר, בעקבות מה שהתרחש כאן, בישראל, בשבעה באוקטובר 2023?
באדיל מבקש להסביר בספרו את "חוויית החיים של היהודים", שחשים אנטישמיות בכל אשר הם פונים. הוא עונה לשאלה שאינה נשאלת – מדוע רק הקורבן עצמו יכול ורשאי לדבר על תחושותיו, לומר ממה נפגע, ומדוע. קובע כי לפוגע אין זכות להאשים אותו, וגם לא להסביר לו שהוא "טועה" בפירוש הכוונות של מי שמפלה, מדיר, מתעב, או אפילו נוהג באלימות מילולית או גופנית.
על הקוראים להבין, הוא מסביר שוב ושוב, "עד כמה היהודים מפחדים", מדגיש: "במיוחד בני דורי, שהתחנכו בצל השואה", וממשיך: "אמי נולדה בגרמניה הנאצית, אני קיים רק בדרך נס."
אבל בעצם, כמו ש"הם" לא רואים אותו כיהודי, הוא לא רואה אותי כיהודייה־ישראלית.
לטעמו יהודים בישראל חיים "ללא חרדה, ללא רגשי אשמה", ולכן – "הם לא באמת יהודים". סליחה?!
מדינת ישראל, כך הוא כותב, בכלל לא מעניינת אותו. בעיניו "להניח שאכפת לי [ממנה] יותר, זה גזעני". והוא מדגיש: "אני אדם בריטי – יהודי" ("בריטי", כמובן, לא אנגלי, כן?), ומוסיף, "אבל הזהות היהודית שלי קשורה לגראוצ'ו מארקס, ולארי דיוויד, ושרה סילברמן ופיליפ רות" וממשיך ומונה שמות של ידועי שם יהודים ילידי ארצות הברית! לא אנגלים! לא בריטים! כלומר, הוא מזדהה עם יהודים בעולם, בתנאי שהם לא ישראלים! "אני אומר לעצמי: לעזאזל ישראל", הוא לא מתבייש לכתוב, ולהוכיח את עמדתו: "בציוצים שאני מעלה אני כותב: פאקינג ישראל המטומטמת".
יופי דיוויד. איש העולם הגדול. "בריטי", שמתלונן בלי הרף על כך שבני ארצו מסרבים לראות בו בן ארצם!
ההוכחות לאנטישמיות שהוא מציין רבות מספור, וכולן משכנעות מאוד. כן, הסובבים אותו גזענים. כן, הם אינם מבינים שאת פוליטיקת הזהויות ראוי להחיל גם על יהודים. לא רק על "חומים ושחורים". כי גם יהודים הם מיעוט נרדף. שוב ושוב הוא מראה את ההבדל התהומי בין האופן שבו אנשים שמבקשים להצטייר כליברלים מבינים את מה שעליהם לומר או לכתוב בכל הנוגע ל"מיעוטים", וכיצד אינם מבינים את הגזענות הבוטה שהם מפגינים, כשמדובר ביהודים.
למשל – מדוע שחקנים "רגילים" אינם רשאים עוד לגלם אפרו אמריקנים או אסייתיים (אפשר לקרוא על כך גם כאן, בטור על הספר Yellowface), אבל לא־יהודים – ואפילו כאלה שהביעו עמדות אנטשימיות! – מגלמים בלי שום הסתייגות או קושי דמויות של יהודים? האם היו מאפשרים להומופוב לגלם דמות של הומו?
מדוע ליברלים לא מבינים שמילת הגנאי Yidd פוגענית לא פחות מ־Nigger האסורה בתכלית האיסור? (בספר שתי המילים מופיעות מקוצרות, עם כוכביות במקום חלק מהאותיות, עד כדי כך הן מפחידות ומסוכנות!)
איך ייתכן שהכחשת השואה לא רק קיימת, אלא מתחזקת? ואגב כך, מה אומר היום באדיל, על מה שהוא מכנה "הכחשת השואה" בעזה, לנוכח ספרי מיין קאמפף המתורגמים לערבית שנמצאו שם, אחרי השבעה באוקטובר? זאת כבר לא הכחשה. זאת כבר קריאה לפעולה. כמו אוהדי הכדורגל שנוהגים לדבריו להשמיע קולות של תאי גזים, במשחקים שיש בהם נבחרת ובה יהודים או יהודים־לכאורה רבים מדי, לטעמם של האוהדים. האם הוא דבק בתחושתו שישראל יכולה, מבחינתו, ללכת לעזאזל? שהפתרון הסופי יתבצע, אבל לא באירופה ולא בגרמנית, אלא אי שם, במזרח התיכון, ובערבית? זה בסדר מבחינתו?
הוא מזכיר בספר קריאות אנטישמיות שנשמעו בהפגנה "במרחק שמיעה מהבית שלי, לאנוס נשים ובנות יהודיות". האם הוא חושב עכשיו, אחרי השבעה באוקטובר, על נשים יהודיות (כן, יהודיות־ישראליות) שנאנסו ונרצחו ועברו התעללות סדיסטית, כי הן יהודיות?
הוא מסביר בכישרון רב כל כך את המנגנונים המעוותים שבאמצעותם מרמזים אנטישמים, בין השורות, על אשמת היהודים עצמם בכך שהם נרדפים כל כך, במשך מאות שנים. "מדוע," הוא מצטט אנטישמים ששואלים בתמימות לכאורה – "היהודים נרדפים?" ומפענח את התשובה המרומזת: כי הם אשמים! הם חזקים או חלשים מדי, הם עשירים, או טפילים, זה משהו בהם! זה בגללם!
הוא מתאר תגובה כזאת, של אישה שבכלל לא מבינה עד כמה האנטישמיות שלה נחשפת בתגובתה, ש"מעידה על תיעוב: תיעוב היהודים, על כך שהם מעוותים את ההיסטוריה (סטטוס גבוה) ועל כך שהם מתבכיינים ומחפשים מקום מקלט לרוץ אליו (סטטוס נמוך). תיעוב היהודים על כך שהם אינם קשוחים כשהמצב דורש קשיחות (כמו, למשל, אתם יודעים, כשמובילים אותך ואת הילדים שלך באיומי אקדח לקבר אחים שאתה בעצמך חפרת)".
כן, דיוויד. נכון. וכך גם כאן, בישראל. גם אנחנו חווים את הזוועה הזאת, שמתבטאת לא רק במילים, אלא גם במעשי רצח שאין מילים במילון כדי לתאר את הזוועה הגלומה בהם. אבל כאן לפחות אנחנו יכולים להגיב בגלוי על מה שנעשה בגלוי! ואתה, והעולם, מאשים אותנו!
אני מניחה שגם אתה, כמו כל האנטישמים שנגעלים ממך בחשאי, לא בגלל מעשיך, אלא בגלל עצם זהותך, מעדיף לאמץ את העמדה שלפיה התגובה הישראלית לזוועות השבעה באוקטובר הייתה קיצונית מדי. הסבל של תושבי עזה אכן מחריד. והלוואי שכל זה לא היה מתרחש. אבל תזכור בבקשה ואל תשכח: 134 חטופים ישראלים, ביניהם תינוק וילד בן ארבע שנלקחו ממיטתם ביחד עם אמם לתוך האפלה הרצחנית של עזה, עדיין שם. מוחזקים בתנאים מחפירים. מורעבים. לא מקבלים תרופות. לא רואים אור שמש. מעונים. מישהו מתושבי עזה נחלץ לעזרתם?
אז אולי לפני שאתה מאשים את מי שמאשים את הקורבנות, תבדוק שוב את היחס שלך כלפי היהודים שחיים בישראל. אמנם יש לנו שונאים, זה התברר לאחרונה ביתר שאת, אבל בחיי היומיום רובנו, רוב הזמן, לא מרגישים מקרוב באנטישמיות. ילדים ישראלים בכלל לא מכירים את המבט המזהה הזה, כשמישהו מבין שאת – אהה… אבוי… אחת מאלה, שאת – כמה מביך בשבילך! – יהודייה! בנעוריי גרתי כמה שנים בלונדון ואני מזהה את המבט הזה, את האנטישמיות הכמעט לא סמויה המתגלה בו, זאת שאתה מיטיב כל כך לתאר בספרך. לא, ילדים ישראלים חיים בין שכמותם. האם זאת לא הצדקה לקיומה של מדינת ישראל?
אתה כותב שאתה קיים "בדרך נס", כי אמך נולדה בגרמניה הנאצית? ודאי לא תתפלא לשמוע שגם אני דור שני לשואה. שגם אני קיימת בנס: היטלר לא הרג את כל בני משפחתי, אלא "רק" את רובם המכריע.
אבל כן, גם כאן, גם בלי להכיר את האנטשימיות מקרוב, אנחנו נאבקים על חיינו. מה שבעיניך נתפס כאגרסיה לא מוצדקת, עד כדי כך שאתה שולח אותנו בקולמוסך לעזאזל, הוא לא פעם מלחמה על הקיום שלנו. על עצמאותנו. על הזכות לחיות במקום שהוא שלנו, ושבו אי אפשר להפלות אותנו. ולא שאני מסכימה עם כל מה שהממשלה הנוכחית עושה. ודאי שלא. לכן אני נאבקת נגדה ככל יכולתי. ולא שאני מסכימה עם כל מה שכל הישראלים עושים תמיד. בהחלט לא. אבל בתוך מרחב ההסכמה ואי ההסכמה, קורים פה גם דברים חיוביים ומשמעותיים מאוד, שלא כולם מכוונים כלפי עצמנו.
הנה למשל דבריה של צעירה בדואית, שנולדה כבת לא חוקית (פרט ביוגרפי משמעותי, שכן היא עצמה סבורה כך). אמה וסבתה היו אנלפבתיות. היא עצמה זכתה להשכלה, בזכות מדינת ישראל, וכיום כותבת את הדוקטורט שלה. היא מספרת, בין היתר, על הטיפולים הרפואיים שתושבי עזה (כולל יחיא סינוואר!) מקבלים בישראל. הווידיאו צולם לפני כשנה.
אבל לפני כן – משהו על מה שהעסיק את תושבי עזה במשך השנים שקדמו לשבעה באוקטובר 2023. משהו על הכסף, המאמצים, הידע, הזמן, שהם השקיעו ברוע מפלצתי, לא רק במנהרות שחפרו, אלא גם באגירה של תחמושת וייצור של נשק שנועדו להרוג ישראלים באשר הם, כלומר, אותנו. ואתה סבור שאנחנו הצד התוקפן?
הנה דבריה של אותה צעירה בדואית:
היא לא היחידה. זאת כמובן לא הוכחה לכך שכל הערבים אזרחי ישראל, או שכניה, שלמים עם קיומה של המדינה ומצדדים בה, אלא רק ראיה לכך שיש גם כאלה שזאת עמדתם.
יש ביניהם רבים שמעריכים את מה שישראל מאפשרת להם. שרוצים להשתלב בה, ואף עושים זאת: עיתונאים, שופטים, רופאים, כתבים ופרשנים פוליטיים, כולם פלסטינים ישראלים שווי זכויות. ולא שאין בישראל אי צדק, אלימות ועיוות הדין. אני ערה להם מאוד, ומתקוממת נגדם בכל ליבי.
עם זאת – אני מתנגדת לפסילה גורפת ומוחלטת של עצם זכותה של מדינת ישראל להתקיים.
לכן אני רוצה לבקש ממך, דיוויד באדיל, לא לתת לתעמולה האנטישמית לסחוף גם אותך. אתה מתרגז מהשאלה "מה יש בהם, ביהודים, שמשניא אותם כל כך?" שמכילה את התשובה הסמויה – היהודים אשמים בכך ששונאים אותם. והנה, גם אתה נוהג כך כלפי מדינת ישראל!
אם אתה לא מבין את הערך והמשמעות של עצם קיומה של המדינה, אתה בעצם נהפך לאחד מהם, אחד האנטישמים האלה, שאתה מיטיב כל כך לחשוף אותם, את הכיעור שלהם: אלה שתומכים בטרור הרצחני של חמאס (גם אתה?), כשהם צווחים בראש חוצות ש"from the river to the sea Palestine will be free", לרוב אפילו בלי לדעת על איזה נהר או ים מדובר, ונראה שגם בלי להבין מה משמעות הקריאה הזאת. מה היא אומרת על מה שמאחלים הצועקים ליהודים שחיים כאן. אתה שווה נפש לקריאות האנטישמיות הללו?
גם אתה סבור שלרצוח, לחטוף ולאנוס יהודים זו זכות אדם בסיסית?
מה דעתך על חברת בית הנבחרים בארצות הברית רשידה טליב, שנמנעה מההצבעה לגינוי האלימות המינית של חמאס?
מה עושה לך אמין חוסיין (adjunct Professor), מרצה לאקטיביזם ואמנות באוניברסיטת ניו יורק (NYU) שאמר לסטודנטים שלו שצריך להטיל ספק ב"נרטיב שמשווקת המדיה" על פעולת הטרור והטבח של החמאס, וטען בנחרצות שפושעי חמאס לא אנסו נשים ולא ערפו ראשים?
והרי אתה, אני די בטוחה, יודע מה משמעותן! ואתה, גם לטובתך – כן, כן! – אמור דווקא להתנגד לאנטישמים ולתמוך במדינה שמגינה על יהודים (לא תמיד בהצלחה, כפי שהוכח לאחרונה, למרבה האימה והצער)!
כן, גם אני חיה בנס, כי (עדיין?) לא נקלעתי לפיגוע רצחני, ולא הייתי – רק במקרה – בשבעה באוקטובר 2023 בבארי או באופקים או בשדרות. אנא – אל תנסה להסביר לי שאני אשמה בכך ששונאים אותי, עד כדי שנכנסים לתוך הבתים של בני עמי וחוטפים מתוכם עוללים, אימהות, ילדים קטנים, נשים זקנות, מבוגרים חולים, חפים מפשע, אונסים ורוצחים ופוצעים אותם. לא, אל תחפש לכל המעשים האלה הצדקות. הם לא "תלויי הקשר!" ואם כן תחפש להם הצדקות אומר לך באנגלית הבריטית שאותה אתה מבין: You know better.
בשולי הדברים, שתי הערות בלתי נמנעות בנוגע לתרגום לעברית:
חבל הטבור, לא חבל התבור, כפי שנכתב.
כשקראתי את הציטוט מוולטר "בכדי לדעת מי שולט בך, אתה פשוט צריך לגלות את מי אסור לך לבקר" התחלתי לשאול את עצמי – את מי "אסור לי לבקר?" רק כשקראתי את המקור באנגלית, המצוטט בספר, הבנתי שלא מדובר בביקור visit אלא במתיחת ביקורת: criticize…
נתקלתי בעוד כמה מקומות שזקוקים לליטוש נוסף, אבל אעצור כאן. הם פחות קריטיים.
עבור הפוסט־קולוניאליסטים של הרווארד, היהודים כבר אינם נחותים ודחויים, אלא הדוגמה האכזרית ביותר של עליונות לבנה.
הקורא ב”פרוטוקולים של זקני ציון” מגלה דבר מעניין: היהודים שמבקשים להשתלט על העולם מתכוונים לעשות זאת באמצעות הפצת ערכים ליברליים. על פי “הפרוטוקולים”, היהודים מבקשים למוטט את ההיררכיות המסורתיות, לשכנע את ההמון ששוויון הוא דבר חיובי, להרוס את האריסטוקרטיה האירופית, להפיץ דמוקרטיה, לבסס זכויות אדם אוניברסליות, לעמוד על חופש הביטוי, לעודד חילוניות ואפילו לגבש מס רכוש פרוגרסיבי.
החיבור המפורסם שמאשים את היהודים בקנוניה לשליטה עולמית גורס, כך מתברר, שמטרה זו תושג על ידי הזרקת “רעל הליברליזם” לעורקי האנושות על מנת להחלישה. עבור מחברי הטקסט האנטישמי הארכיטיפי הזה — השערה אחת גורסת שאלה היו אנשי הצאר הרוסי — ערכי הנאורות והסדר הליברלי העולה הם האויב. זו לדעתם פסגת הרוע, ומכאן שזה מה שהיהודים תיכננו.
זו מהות האנטישמיות. היא איננה רק שנאת היהודים, אלא הזיהוי שלהם עם החטא המפלצתי ביותר. אם זה לא רצח בן האלוהים, זה רצח ילדים עבור שימוש ריטואלי בדמם. אם זו לא סחיטה חמדנית של העניים, זה זיהום הגזע העליון. אם זה לא קפיטליזם, זה קומוניזם. ואם זה לא קוסמופוליטיות חסרת שורשים, זה לאומנות וקולוניאליזם.
כשחבר הפרלמנט הבריטי לשעבר כריס וויליאמסון כותב ש”ישראל איבדה את זכות קיומה” על בסיס הפרופגנדה השקרית שישראל הפציצה בית חולים, הוא מביע אנטישמיות, ולו רק מפני שהוא מייחד את ישראל. אין מדינה אחת אחרת, גם לא רוסיה או איראן או קוריאה הצפונית, שהוא סבור שתאבד את זכות קיומה משום פשעיה.
אבל יש כאן יותר מזה. מה שאנחנו עדים לו עם וויליאמסון, כמו גם עם צעירים אמריקאים שזועקים, בשם הפלסטינים, “לא לשתי מדינות, אנחנו רוצים את הכל” או שקורעים מודעות על החטופים הישראלים בשבי חמאס, הוא תפיסת המדינה היהודית כישות הפוליטית הזדונית והמרושעת ביותר בעולם. כשורש הרוע. אנו חוזים כאן במוטציה נוספת, חדשה, של האובססיה האנטישמית.
שילוב של שיח פוסט־קולוניאליסטי, אקלים פוסט־לאומי וביקורת עצמית ארסית של המערב הולידו תפיסת עולם שבה קולוניאליזם נחשב לחטא הקדמון, ההגמוניה המערבית התרבותית והכלכלית כפירותיו הרעילים, והשגבת המופלים לרעה והמדוכאים כגאולת ימות המשיח. ואת הגאולה יש להגשים בכל אמצעי.
בתסריט התיאולוגי הזה, היהודים ממוקמים שוב כהתגלמות השטן בבשר. הם הקולוניאליסטים, הלאומנים, המדכאים הגדולים ביותר, ומדינת ישראל היא הביטוי השלם והחריף ביותר של שליטת המערב על הילידים. הרשע המוחלט של ישראל גדול מהזוועות שמבצעת סין באויגורים, עמוק מהדיכוי התיאוקרטי של זכויות אדם באיראן, ובוודאי שאין מה להשוות אותו לכיבוש הסהרה המערבית על ידי מרוקו. מבחינתם, מדינת ישראל ניצבת כנקודה סינגולרית של זדון ורוע.
כמובן, ישראל אכן משליטה ממשל צבאי על מיליונים, ועסוקה בהשתלטות מתמשכת על אדמות פלסטיניות. אי אפשר להצדיק כיבוש צבאי של 56 שנה, בוודאי מטעם מדינה שמחשיבה עצמה כדמוקרטיה. אולם האובססיה האנטישמית לא מסתפקת בביקורת ראויה על כך, אלא מקימה על האמת הזאת מבנה מטאפיזי מופרך שעל־פיו ישראל היא תמצית התועבה, הטרפה שמטמאת את האנושות כולה.
במסגור המיתי הזה, ישראל אינה עוד מדינה סוררת או שחקן לא הוגן בקהילה הבינלאומית. היא הראשית והאחרית של הדיכוי הקולוניאלי וההתגלמות הקיצונית ביותר של ההגמוניה המערבית (סבטקסט: לבנה) על הסובייקט הילידי. לכן, כמובן, היא איבדה את זכות קיומה.
לפנינו פרק חדש בתולדות האנטישמיות. מה שחדש אינו שהאנטישמיות מגיעה משמאל. סבלנו מאנטישמיות שמאלית כבר בימי הסטאליניזם. מה שחדש באפיק האנטישמי הנוכחי הוא הצבת היהודי לראשונה לא כזר, אלא כאב.
אנטישמיות קלאסית רואה את היהודים כאחר המובהק. היהדות היא אחותה הגדולה של הנצרות, ובהתאם לדינמיקה מצויה של יריבות בין אחים היא חייבת להידחות כערירית, קנאית, מרושעת ואנכרוניסטית. היהודים הופכים אפוא לנוכרים הנצחיים, לנודדים ללא גבול, לזר שעל גבול היישוב, לאיום התמידי על טהרת הקהילה ועל שלמות המשפחה.
אולם כפי שהבחין פרופ’ אילן גור זאב ז”ל, האנטישמיות החדשה רואה ביהדות לא את האחר למערב, אלא את מקורו. היהדות כאן היא המבוע הפטריארכלי, ההיררכי, המיליטנטי, האלים והקולוניאליסטי של כל מה שרע ומרושע, של כל מה שחייב להיפסל במערב — הפעם כאקט אדיפלי של רצח אב. היהודים הם כעת הביטוי המובהק ביותר של הקולוניאליזם המערבי, ההתגלמות הנוכחית של ההגמוניה האימפריאליסטית, המדכאים האולטימטיביים. כעת היהודים נדחים לא מפני שהם זרים למערב אלא דווקא מפני שהם מאוד מערביים, מפני שהם ניצבים כמהות וכשורש של המערב, מפני שבסיבוב בלתי־ייאמן של נסיבות הם “לבנים”. באופן שקשה למצוא אירוני ממנו, היהודים אינם עוד קורבנות העליונות הלבנה, אלא הביטוי המובהק ביותר שלה.
כמו האנטישמיות הישנה, גם האנטישמיות החדשה מבקשת להכחיד את המהות היהודית מהעולם, אולם בעוד עבור הראשונה מחיקת היהדות נערכה תוך ניסיון לאישור ואישוש עצמיותו של האנטישמי, לשמירה על עצמו מתחרות, מזיהום או מטומאה, עבור מצדדי האנטישמיות החדשה, מחיקת היהדות נערכת כחלק מתהליך לידה מחדש, של קתרזיס, כדרך לזיכוך פנימי מחטא קדמון.
באקלים הנוכחי של הביקורת העצמית החריפה של המערב, של השנאה העצמית המערבית שנפוצה במעגלי הרדיקליזם האקטיביסטי והאקדמי, הכחשת זכותה של ישראל להתקיים מתבצעת כטקס של טיהור וכפרה על חטאי הקולוניאליזם ההיסטורי. השמדתה של ישראל — הסמל העולמי העליון לכאורה של הקולוניאליזם והדיכוי — תשחרר את הרדיקלים המערביים מאשמה שהצטברה במאות שנים של שלטון קולוניאלי. אשמה זו, הם מתוסכלים לגלות, שום כמות של הצהרות טקסיות על שייכותה הילידית של קרקע מסוימת תוכל לשטוף.
אם על פי הפרוטוקולים של זקני ציון היהודים מביאים למערב את הרעל של הליברליזם, עבור הפוסט־קולוניאליסטים של הרווארד היהודים מאיימים על טוהר הליברליזם של המערב; ואם עבור מחברי הפרוטוקולים יש להציל את האנושות מידיהם של היהודים, עבור הפוסט־קולוניאליסטים יש להציל את האנושות באמצעות היהודים — על ידי העלאתם לעולה לצורך מירוק חטאיה.
אם פעם האנטישמיות היתה הסוציאליזם של הכסילים, כיום היא תנועת השחרור שלהם. כאלטר־אגו הנצחי למערב הנוצרי, היהודי ממשיך להיות השעיר לעזאזל. בימים אלה היהודי נצלב שוב עבור חטאי אחרים, עולה לקורבן על מנת לזכך את המערב מחטאיו. אולי אף מעצמיותו.
תומר פרסיקו הוא חוקר במכון שלום הרטמן ועמית רובינשטיין באוניברסיטת רייכמן
"גם אם מישהו יינצל, העולם לא יאמין לו. יהיו חשדות, דיונים, היסטוריונים יחקרו, אבל לא יהיו ודאויות, כי נשמיד את הראיות, ואתכם.
וגם אם תישאר הוכחה גם אם כמה מכם ישרדו, אנשים יגידו שמה שאתם מספרים מפלצתי מדי, ואי אפשר להאמין לכם: הם יגידו שאלה הגזמות, תעמולה של בעלות הברית, יאמינו לנו, ולא לכ, ואנחנו נכחיש הכול. אנחנו נכתיב את ההיסטוריה".
פרימו לוי, אסיר באושוויץ, ציטט דברים שאמר לו שומר במחנה הריכוז
אני מכהן בוועד המנהלים של הקרן נגד אונס The Rape) Foundation) כבר יותר מעשרים שנה, ופועל יותר משלושים שנה למען מי שנאנסו, ילדות וילדים, בוגרות ובוגרים.
במהלך הפעילות הזאת פגשתי בני אדם מופלאים ואמיצים, ילדות וילדים, בני נוער, נשים וגברים, שלא רק שרדו זוועות לא נתפסות, אלא גם – בעזרת טיפול נכון ואכפתיות – לא איפשרו לטראומה להגדיר אותם, והמשיכו בחיים מלאים באהבה, בריאות ויצירה.
די מהר למדתי שכדי שההחלמה תתאפשר, וכדי שהצדק כנגד הפושעים ייעשה, יש שלב קריטי: צריכים להאמין לניצולים.
יהיה גילם אשר יהיה.
יהיה גזעם אשר יהיה.
יהיה מגדרם אשר יהיה.
תהיה דתם אשר תהיה.
תהיה זהותם המינית אשר תהיה.
תהיה לאומיותם אשר תהיה.
תהיה השכלתם אשר תהיה.
יהיה מצבם הכלכלי אשר יהיה.
יש ארגונים ובני אדם נפלאים שאני רואה בהם בני ברית בפעילות הזאת. כאלה שבמשך שנים התייצבו ונאבקו למען ניצולות וניצולים מאונס ומתקיפה מינית, ותבעו שהצדק ייעשה – רבים מהם ניצולים בעצמם.
אבל…
איך ייתכן שרבים כל כך מסרבים להאמין, למרות כל הראיות המצולמות והעדויות – של נשים, ילדות, ילדים, גברים – שטרוריסטים תקפו בשבעה באוקטובר באכזריות?
היכן הזעם שלהם?
בשבועות ובחודשים הבאים התברר שכל האקטיביזם של האנשים הללו, כל נכונתם להיחלץ ולפעול – מותנים.
הם יאבקו בחירוף נפש למען כל מי שניצלו מאלימות מינית – אלא אם מדובר ביהודים.
רבים מהם אפילו מכחישים שזה קרה – כך נוח להם יותר להימנע מחמלה ומאחריות אישית.
אולי דברי אלה יעוררו אותם סוף סוף להבין שהם טועים, אולי יכירו בהטיה הלא מודעת שיש בהם.
כי – מי כמוהם יודעים – סירובם להאמין לניצולות גורמת לטראומה מחודשת, טראומה על טראומה, ולא רק להן, גם לבני המשפחות שלהן, לחבריהן, לכל מי שמאמינים להן.
נדמה לי שאחת הסוגיות המעניינות כיום כל ישראלי או יהודי, היא השאלה – מה מקורה של האנטישמיות, מה פשרה, מדוע היא שכיחה כל כך, ומה קרה שהיא מתגלה שוב במלוא כיעורה המבהיל.
לפני שנים שאלה אותי בתדהמה מי שהייתה אז בת שתים עשרה, כשהסברתי לה מדוע יהודים היגרו בהמוניהם מברית המועצות – "מה? גם הם?" כלומר – גם "הם" שונאים אותנו? את כולנו? שנאה כזאת אנונימית וגורפת?
יסודות הטוטליטריות, הספר שחנה ארנדט פרסמה לראשונה ב–1967, מבטיח לתת תשובות לשאלות הללו.
את ספרה הנודע אייכמן בירושלים דו”ח על הבנאליות של הרוע קראתי בעניין רב. במשך שנים הוא נאסר לפרסום בישראל. ראו בארנדט אויבת ששונאת את בני עמה. סברו שפגעה בספרה על אייכמן בקורבנות השואה. תרגומו לעברית הופיע רק ארבעים וארבע שנים אחרי שהתפרסם לראשונה.
יסודות הטוטליטריות ראה אור לראשונה בעברית ב־2010. בשעתו ניסיתי לקרוא אותו, אבל התרגום היה בלתי נסבל ולא קריא בעליל.
עכשיו, לנוכח ההתרחשויות האחרונות, החלטתי שוב לנסות ולקרוא אותו, הפעם – בשפת במקור, באנגלית.
האם ארנדט מספקת באמת תשובות לשאלות?
חלקו הראשון של יסודות הטוטליטריות עורר בי ספקות. ארנדט מנסה לאתר את מקורות האנטישמיות האירופית. היא טוענת בין היתר שאחת הסיבות החשובות לאנטישמיות, שנוצרה כבר במאה ה־18, היא העובדה שהיהודים לא רק התבדלו משכניהם בלבוש, במנהגים ובדתם, אלא גם הקפידו לשמור על עמדה על־לאומית. היא מציינת לדוגמה את מייסד משפחת רוטשילד, שהקפיד למקם את כל אחד מחמשת בניו בארץ אירופית אחרת, כך שהקשר המשפחתי של כל אחד מהם, ושל צאצאיהם, גבר על הנאמנות הלאומית לארץ הולדתם.
הטענה נשמעת לי מופרכת למדי. כמה רוטשילדים כבר היו בעולם? האם הגיוני להניח שהם, בחירותיהם וההתנהגויות שלהם, יכולים לייצג את כלל היהודים בעולם ואת הסיבות ליחס אליהם?
בדבריה על הציונות מצטטת ארנדט את סארטר, שלפיו "יהודי הוא מי שהזולת מגדיר אותו ככזה." זאת כמובן טענה ידועה, שאפשר למצוא לה הדים בתורת הגזע הנאצית, ובעצם גם ברשות שנטל לעצמו היטלר לקבוע מיהו יהודי: "מקרים" שונים של "בני תערובת" – "מישלינג" – הובאו לידיעתו, והוא פסק את מי אפשר לפטור מהתווית הקטלנית "יהודי", ומי אינו פטור ממנה. (אפשר לקרוא על כך בספר גרמנים נגד גרמנים, גורלם של היהודים 1938־1945, מאת משה צימרמן).
היא מסכימה ש"כל ההסברים לאנטישמיות נראים כאילו ניסחו אותם בחופזה מסוכנת, כדי לחפות על סוגיה שמאיימת כל כך על תחושת האיזון ועל תקוותנו לשפיות."
לטעמה הגיעה האנטישמיות לשיאה כשליהודים נותר העושר, אבל נגזלה מהם ההשפעה המדינית. היא מתכוונת כמובן ליהודים בגרמניה, בשליש הראשון של המאה ה־20, ולרצח ההמוני שלהם בשואה. הדברים הללו אינם יכולים להסביר מאומה לגבי האנטישמיות שמתגלה לאחרונה ברחבי העולם המערבי!
בכלל, עצם העיסוק של ארנדט במושג "השאלה היהודית", כאילו הוא לגיטימי, כאילו מדובר באמת ב"בעיה", מעורר תהיות. שהרי מדובר כמובן בצירוף מילים אנטישמי ביסודו (נירה פלדמן, בספרה השטירמר – כוחו של שבועון שטנה עומדת על כך)!
"טרור כפי שאנו מכירים אותו כיום פוגע בלי כל פרובוקציה מוקדמת, קורבנותיו חפים מפשע, אפילו מנקודת המבט של הפוגע. כך היה בגרמניה הנאצית, שם טרור כוון כולו כלפי יהודים, כלומר – כלפי אנשים שיש להם איפיונים משותפים, שאינם תלויים בהתנהגויות אישיות וספציפיות."
עם דבריה אלה של ארנדט אי אפשר שלא להסכים גם כיום. האם יש בהם חידוש פוקח עיניים או תובנה חדשה? לא בטוח.
גם לא עם התפישה שהיא מצטטת, שלפיה "שנאת יהודים היא תגובה נורמלית וטבעית, שההיסטוריה מאפשרת. התפרצויות של אנטישמיות אינן זקוקות להסבר מיוחד, כי הן תוצאה טבעית של בעיה נצחית". אכן, כל אנטישמי מצוי ישמח גם כיום לאמץ את הרעיון שאנטישמיות היא תופעה בלתי נמנעת.
מעניין אם ראשות האוניברסיטאות שסירבו לגנות תופעות אנשטימיות בקמפוסים שלהן קראו את יסודות הטוטליטריות. סביר להניח שכן. מדובר בטקסט אקדמי ונחשב, שמן הסתם לא ממש משפיע על המציאות…
לראשונה מאז מונה לתפקידו ב-2017, אנטוניו גוטרש הפעיל בימים האחרונים את סעיף 99 באמנת האו"ם הקורא לכינוס דחוף של מועצת הביטחון בנושא הידרדרות המצב בעזה.
הסעיף לא הופעל כבר עשרות שנים.
לא נגד רוסיה: עשרות אלפים הרוגים ומיליוני פליטים מאוקראינה.
לא נגד סוריה: חצי מיליון נרצחים.
לא נגד קונגו: 4 מיליון נרצחים.
לא נגד סודן: 450 אלף נרצחים.
אז מדובר באנטישמיות, לא כן?
זאת שלוקים בה לא רק הסטודנטים וראשי האוניברסיטאות האמריקניים, לא רק ההמונים המפגינים באירופה, תוך שהם זועקים להשמדת מדינת ישראל, אלא, כמסתבר, גם ארגון האומות המאוחדות?
האו"ם התחייב באמנה שלו לשמור על שלום וביטחון בינלאומיים, לקיים את החוק הבינלאומי, להשיג רמת חיים גבוהה יותר לאזרחים, לטפל בבעיות כלכליות, חברתיות, בריאותיות ונלוות ולקדם כבוד אוניברסלי, כדי לשמור על זכויות אדם וחירויות יסוד לכולם ללא הבדל באשר לגזע, מין, שפה או דת.
פרופ' סמק היסה אותו בתנועת יד. אין לך למי לפנות, גינסברג. זו הוראה מגבוה. הוראה מגבוה? חזר מרקוס על דבריו. כן, גינסברג, הוראה מגבוה, למה? תמה מרקוס, למה? פרופ' סמק שתק שתיקה קצרה לפני שענה, אתה זוכר, גינסברג את דדלוס ואיקרוס? מרקוס הנהן בראשו. הוא זכר היטב כל סיפור וסיפור שהזכיר פרופ' סמק בהרצאותיו על המיתולוגיה היוונית. פרופ' סמק דיבר לאט. אתה מבין, גינסברג, אנחנו, כמו דדלוס, נתנו לכם כנפיים, ואתם כמו איקרוס נסקתם גבוה מדי, אבל השמש לא סלחנית, גינסברג. מרקוס החוויר. יסלח לי, כבודו, אמר כמעט בלחש, מנסה להבקיע את הצל שהשחיר את עיניו הכחולות והבהירות של הפרופסור, אבל מי זה אתם? אל תיתמם, גינסברג. אין משרה רמה שלא הגעתם אליה. אתם מטפסים למעלה במהירות לא רק פה אלא בכל מקום. כל העולם שלכם, הא? אפילו אלוהים שבשמים הוא שלכם, הא? אתם לא נזהרים, אני חוזר ואומר אתם לא נזהרים, ואני שוב חוזר ואומר, גינסברג, השמש לא סלחנית. התקרבתם אליה מהר מדי, ועוד מעט היא תשרוף אתכם, תמיס לכם את הכנפיים, ופוף – לא תהיו יותר, תתאדו, תיעלמו מפה, ורק הסיפור עליכם יישאר אחריכם.
כשסיים את דבריו השתהה לרגע, הפנה את גבו אל מרקוס והלך לדרכו. המום,
התבונן מרקוס בגב המתרחק ובצעדים המרקדים, וכשסב פרופ' סמק על
עקביו, הופתע מרקוס ונסוג לאחור.
מה מוסרי ונכון יותר, להיות נאמן לעצמך ולבני משפחתך הקרובים ביותר, או שעל כל אדם להרחיב את המעגל, לחשוב על זולתו, על בני ארצו ולא פחות מכך – על האנושות כולה? זאת השאלה המובלעת במחזה "כולם היו בני" (שמערכת החינוך הישראלית נוברת בו כבר עשרות רבות של שנים). תשובתו של ארתור מילר, שכתב את המחזה רק שנה אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, היא חד משמעית: מי שדואג לעצמו, לרווחתו הכלכלית ולשלמות גופו, ועושה זאת על חשבון אחרים, בלי להתחשב באף אחד, אלא בצרכים המידיים שלו עצמו ושל בני משפחתו הקרובים ביותר, הוא מנוול. "העסק?" זועק בנו של ג'ו קלר לקראת סופו של המחזה, "זה מה שמעניין אותך? אתה לא חי בעולם? אין לך ארץ? אין סביבך אנושות?" ומאלץ את אביו להבין שטעה. שניים מבניו התנדבו להילחם "נגד הפשיסטים", כפי שגרמניה הנאצית מכונה במחזה. אחד מהם, טייס, נעלם במהלך גיחה מבצעית ולא שב לעולם, והאחר נפצע קשה וחזר מהמלחמה עצוב וכעוס. האם מי שהתנדב ויצא לאירופה עם צבא ארצות הברית הוא פראייר, כפי שסבורה אשתו של ג'ו קלר? האם מוטב לו לאדם לשבת בבית, לחשוב על טובתו האישית, ולהפסיק "לחלום"?
ובמילים אחרות, כלליות יותר: האם צדקו האמריקנים בכך שנחלצו לעזרת אירופה (רק בעקבות, יש לציין, ההתקפה היפנית על פרל הרבור, בדצמבר 1941), הצטרפו למלחמה והקריבו כארבעה מאות אלף חיילים?
נראה כי השאלה לא הפסיקה להטריד את מי שחי באותה תקופה. פיליפ רות, סופר יהודי אמריקני, שנולד ב-1933, היה בן שמונה כשהנשיא רוזוולט הכריז שארצו מצטרפת למלחמה.
שישים ושלוש שנים לאחר מכן פרסם רות את הספר הקנוניה נגד אמריקה והציג בו מציאות חלופית: מה היה קורה אילו בבחירות של 1940 נוצח רוזוולט, והנשיא הנבחר היה איש הימין הקיצוני צ'רלס לינדברג האנטישמי?
במרס השנה הגיעה לטלוויזיה מיני סדרה של HBO: עיבוד לרומן של פיליפ רות.
הרומן (והסדרה) תוהים כיצד היו נראים חייהם של יהודי ארצות הברית בסיטואציה שבה אמריקה דוגלת בבדלנות, באי מעורבות בענייניהן של ארצות אחרות, ובדאגה לעצמה בלבד, לאינטרסים המידיים שלה, תוך התעלמות ממה שקורה במקומות אחרים בעולם. האם מעצמה כמו ארצות הברית יכולה להרשות לעצמה להתעלם משאר העולם? האם סופת הרוע הנישאת באוויר עם אנשים כמו היטלר וצבא קלגסיו יכולה להיבלם ולהיעצר הרחק מחופיה של אמריקה? להישאר אי שם, רחוק, ולא מטריד?
זכורים הדברים שאמר ברדיו ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברלין, בספטמבר של שנת 1938, אחרי שצבאו של היטלר איים לפלוש לחבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה: "כמה נורא, לא סביר ולא יאומן שנחפור שוחות ונתאים לעצמנו מסכות הגנה נגד גזים, בגלל סכסוך בארץ רחוקה, בין עמים שאנחנו בכלל לא מכירים." הוא ידע שהקנדים, האוסטרלים, הדרום אפריקנים, מתנגדים למלחמה. "גם אם אנחנו חשים אהדה רבה כלפי אומה קטנה ששכן גדול וחזק מאיים עליה, בשום פנים ואופן לא נוכל לערב למענה במלחמה את האימפריה הבריטית."
בריטניה נוכחה עד מהרה שלא תוכל לשמור על "נייטרליות", שאין לה בעצם ברירה אלא להכריז מלחמה ולהתחיל לפעול נגד גרמניה הנאצית, לפני שיהיה מאוחר מדי.
בספר הקנוניה נגד אמריקה, ובעקבותיו בסדרה, נאלצים תומכי הבדלנות ללמוד על בשרם את טעמם של העריצות ושלטון הטרור שמביאים אתם הבדלנות ולמעשה –הכניעה או אפילו החבירה לפשיזם.
מעניינת במיוחד נקודת המבט של יוצרים יהודים-במפגיע, שהרי ארתור מילר ופיליפ רות היו סופרים יהודים-אמריקניים.
אצל ארתור מילר היהדות אינה מתבטאת במחזה "כולם היו בני", אבל אצל פיליפ רות אחת הסוגיות העיקריות היא שאלת הזהות. האם בני הדור השני להגירה מאירופה הם אמריקנים "אמיתיים"? כך הם רואים את עצמם, אבל מסתבר להם שהאמריקניות שלהם דקיקה ומוטלת בספק – בעיני אמריקנים לא-יהודים. גם למי שמעורה מאוד, אפילו למשתף פעולה עם האמריקניות הגזענית ביותר (רב יהודי רפובליקני, יליד הדרום, שאביו, כך הוא מספר בגאווה, לחם עם צבא הקונפדרציה של תומכי העבדות) מתחוור שהאנטישמיות הבוטה תתנכל לו, ונאמנותו המוחלטת לא תועיל לו. על פי פיליפ רות, ליהודים בני הדור הראשון שנולדו בארצות הברית חשובה מאוד האמריקניות, אבל לצדה גם הזהות היהודית, המסורת והקהילה.
בימים אלה, כשנשיא ארצות הברית הנבחר הוא דונלד טראמפ שנישא על גלי ההבטחות האומרות שכוונתו היא לרומם "שוב" את גדולתה וכוחה של אמריקה: "Make America great again", אי אפשר שלא לראות ממד נבואי בספר ובסדרה. פיליפ רות הלך לעולמו ב-2018. הוא חזה אם כן בבחירתו של טראמפ לנשיא, אבל את הספר כתב שנים רבות לפני כן. טראמפ הבטיח לעמו שלא "יתעסק" עם ארצות אחרות. שיתמקד בכלכלה ובכך ייטיב עם בוחריו. אכן, הכלכלה האמריקנית שגשגה, עד התקופה האחרונה, כשנגיף הקורונה אילץ אפילו את טראמפ להכיר בקיומו ובסכנותיו, אחרי שהתכחש לו וזלזל בו. הסגר שהכריזו מדינות רבות ברחבי העולם פגע כמובן בכלכלה של כולן, כמו גם בזאת של ארצות הברית.
בסדרה תומכיו של הנשיא הפשיסט צ'רלס לינדברג מרוצים מכך שהמדיניות הבדלנית שיפרה את הכלכלה וייצבה את מצבם של רבים (אך כמובן לא את זה של כולם). יש לזכור שבתחילת שלטונו גם היטלר "ייצב את הכלכלה", אבל הטירוף והשתוללות גבו תוך כמה שנים מחיר כבד ומוטטו לא רק את הארצות שגרמניה כבשה, אלא גם אותה עצמה. יחד עם זאת, כפי שמראה אריק ויאר בספרו סדר היום, היו מי שהמלחמה רק היטיבה אתם: התאגידים הגדולים, למשל BASF, באייר, אגפא, אופל, אי גה פארבן, סימנס, אליאנץ וטלפונקן. התעשיינים שעמדו בראש אותם תאגידים תמכו כספית במשטר הנאצי, ועד היום הם ממשיכים לשגשג. הם מימנו את המפלגה הנאצית. עזרו לה להשתלט על גרמניה, והפיקו ממנה כמובן תועלת רבה.
האם אפשר להשוות את לינדברג שהסדרה להיטלר, או אפילו לטראמפ?
לאחרונה התפרסמה בעיתון הארץ כתבה מרתקת, "דיוקנו של דמגוג", שבה מתואר מחקר שנערך ב-1943: ניסיונם של גופי המודיעין האמריקני ליצור דיוקן פסיכולוגי של אדולף היטלר כדי להבין את כוחו ואת השפעתו המאגית על הציבור הגרמני. ובכן, היטלר האמין בגאונותו. הוא ראה בעצמו "חסין מפני טעויות", ו"בלתי מנוצח" (כמה פעמים שמענו את טראמפ מספר לנו על עצמו עד כמה הוא חכם, מבריק, ראשון להבין, כל יודע?). היטלר "היה דובר בלתי נלאה וטרם עלייתו לשלטון נהג לשאת לעתים גם שלושה או ארבעה נאומים באותו יום" (לאחרונה נודע כי עוזריו של טראמפ יעצו לו להפחית במעט את הופעותיו הפומביות). היטלר "מעולם לא הודה בטעות" (מה אמר טראמפ על השטות המטומטמת והמסוכנת שלו כשהציע להזריק לאנשים חומרי חיטוי, כדי לגבור על נגיף הקורונה? שהוא "דיבר בסרקזם"….). היטלר היה להוט מאוד לצילומים של עצמו: "אם צלם המפלגה הרשמי מופיע במקרה או שמישהו נכנס למשרדו עם עיתון, הוא יקטע את הפגישה החשובה ביותר כדי לבחון אותו" (המונח "סיקור אוהד" עולה משום מה על הדעת.) היטלר הציג את עצמו כבעל מוסר עבודה אכזרי שכלל 16-18 שעות עבודה רצופות ביום, אבל למעשה היה בטלן גדול, והתקשה לקרוא את הדוחות המונחים על שולחנו (בעדויות שקראתי בספר Fearאפשר להיווכח שגם נשיא ארצות הברית הנוכחי עצלן, מכור לטלוויזיה, ולא מסוגל לקרוא מסמך שמכיל יותר מפסקה אחת).
אך נשוב אל הסדרה. במציאות השוררת באמריקה בדלנית, מי שנלחם נגד הגרמנים נחשב "קומוניסט" והמשטר רודף אותו (האפשרות היחידה להגיע לאירופה כדי להילחם לצד הבריטים הוא באמצעות בריחה לא חוקית לקנדה והתנדבות לצבאה).
הממשל מעודד צעירים יהודים לצאת בקיץ אל האזורים הכפריים של ארצות הברית, "כדי להתערות" באמריקה הלא אורבנית. על הדעת עולים דבריו של בעז נוימן מהחוג להיסטוריה כללית של אוניברסיטת תל־אביב, בפרק "בין החום לירוק: נאציזם, שואה, אקולוגיה" שבספרו היסטוריות חדשות של הנאציזם: "הרי בהיותם בעלי מאפיינים ימניים, שמרניים ולאומניים קיצוניים הם [הגרמנים] היו רגישים וקשובים לרעיונות מסוג זה, שתאמו את ראיית עולמם ואת שאיפתם להגן על המולדת ולשמר אותה. ומהי המולדת אם לא בראש ובראשונה טבע, אדמה ונוף גרמניים. הדגש כאן, כמובן, הוא בשמירת הטבע הלאומי ובשום פנים ואופן לא בשמירת הטבע הגלובלי. ובעצם, איזו תנועה לאומית מודרנית לא קידשה את הטבע, האדמה והנוף הלאומיים שלה כביטוי ל'רוח העם'? כל תנועה לאומית מודרנית זיהתה באדם את תבנית נוף מולדתו ובתבנית נוף המולדת את האדם. כל תנועה לאומית הניחה קשר מיסטי בין האדם לארץ מולדתו."
יהודים בסדרה מתלבטים אם להיאבק על זהותם ועל זכויותיהם, או לברוח, כמו הוריהם שנסו על נפשם ("מה, אם לא נסתלק יבואו הקוזקים?" לועג מי שמעדיף להישאר). עניין אותי מאוד להיווכח שהאופציה היחידה שהם מזכירים היא – קנדה, כמקום מבטחים. איש אינו מזכיר את ארץ ישראל, גם כשהם מפטירים כלאחר יד "לשנה הבאה בירושלים", אינם נותנים את דעתם על משמעות המילים. כמובן, הרי מדינת ישראל עדיין לא קמה בהווה של הסדרה, תחילת שנות הארבעים של המאה העשרים. אני תוהה מה המקום שתופשת כיום מדינת ישראל בתודעתם. אני תוהה גם מה היה קורה במציאות חלופית אחרת, אילו היגרו סביו של פיליפ רות לארץ ישראל, לא לניו ג'רזי. האם גם אז היה כותב והיה נעשה אחד מחשובי הסופרים בני זמננו? האם גם אז היה זוכה פעמיים בפרס פוליצר ובשלל פרסים חשובים אחרים? אין לדעת. עם זאת, מעניין לשים לב לפרט קטן בסדרה: שמו של הילד הקטן, שמשפחתו עומדת במרכז העלילה, הוא פיליפ, כשמו של הסופר. הסיפור אמנם לא באמת עליו ועל בני משפחתו, שהרי הוא עוסק במציאות חלופית, ובכל זאת בחר להעניק את שמו לילד הרגיש, האכפתי והאוהב, ששם לב לכל מה שקורה סביבו ומסיק מסקנות חשובות. אלה שהסופר ובעקבותיו יוצרי הסדרה המרתקת, מציגים בפנינו.
כדאי מאוד לצפות בה. הפרק הראשון אטי, אבל הפרקים הבאים סוחפים וכוחם הולך ומתעצם (רק הפרק האחרון חלש מקודמיו, ונראה "מולחם" ולא אינהרנטי, ולכן לא לגמרי משכנע).
ב-1957 פתח מנהיג סין מאו טסה טונג במבצע להשמדת ציפורי הדרור בארצו. החיסול ההמוני של הדרורים הביא למכת ארבה ואחריה – לרעב.
חמש שנים אחרי כן, במקום אחר לגמרי, פרסם הסופר הסרבי-יהודי אֶרִיךְ קוֹשׁ (2010-1913) את הסיפור האלגורי דְּרוֹרֵי וָאן פֶּה שבו תיעד לכאורה את המהלכים לרצח ההמוני של הדרורים במחוז וָאן פֶּה שבחבל שיאן שבסין.
כך הסיפור נפתח: "דרורי וָאן פֶּה: זכרים, נקבות וגוזלים, כולם, כולם עד אחד, כל משפחות הדרורים מרובות-הנפשות בהמוניהן, כל הלהקות על צאצאיהן המכונפים, חוסלו והושמדו כליל ביום האחרון של חודש לי."
די מהר מתחוור לקורא שמדובר באלגוריה, המתייחסת כמובן לג'נוסייד שהתרחש באירופה בימי מלחמת העולם השנייה: הרדיפה אחרי היהודים, הרצח ההמוני המאורגן שקדמו לו הסתה, ליבוי השנאה והתרת כל רסן.
הסיפור מתחיל באיתור ההצדקות העצמיות שהובילו להרג ההמוני של הדרורים: ראש המועצה שיזם אותו טיפח לאורך שנים טינה כנגד הציפורים הללו, כי כשהיה ילד ושילח באחת מהן אבן קלע, חזרה האבן, פגעה במצחו והותירה בו צלקת שלא נרפאה. לכן ביקש בבוא העת לנקום בדרורים. ההסבר מעלה כמובן על הדעת את שלל התיאוריות שבאמצעותן מנסים לבאר את מקורות הרוע של היטלר ואת נחישותו להרוג את כל היהודים (כמו למשל בספרו המרתק של רון רוזנבאום מסע אל שורשי הרשע).
הסבר אחר לרצח ההמוני: שר הכלכלה הגיע למסקנה שהדרורים גוזלים מציפורים אחרות, וגם מבני האדם, את מזונם. "חרף גזען הנחות הן מהוות סכנה לציפורים מן הגזע העליון, שבהדרגה אך בוודאות נדחקות אל מחוץ לערים ולכפרים ומרחב המחיה שלהן מצטצמם". אֶרִיךְ קוֹשׁ מפליא לשחזר את השפה של ימי הג'נוסייד, ומיטיב להעלות באוב את הטרמינולוגיה של אותם ימים: הדרורים הם "גזע טפילי" (שאפילו מכונה בספר כמה פעמים "יוּדֶה"), הם "חסרים כל חוש אסתטי, עד שבחיצוניותם אין הם משווים שמץ של יופי לגינות הנוי"; אפילו המראה שלהם מתואר במילים המוכרות שבהן אנטישמים מתארים יהודים: "הדרור מכוער, קומתו ננסית, הוא חסר גם קורטוב של הידור וחן, רגליו עקומות, מקורו קהה, עיניו זעירות וערמומית, נוצותיו אפורות מלוכלכות, או שהן חומות כחלודה וקשיחות כזיפי מברשת וכנפיו קצרות, חסרות תואם".
כדי ללבות את השנאה לדרורים מזכירים השלטונות לבני עמם כי "שנאתו המוצדקת של העם אל גזע הדרורים אינה בגדר תופעה חדשה שזה עתה באה לעולם, שכן היא נסמכת על מסורת עתיקת יומין" וכבר בתקופה העתיקה הם "תוארו כחצופים, מזוהמים וחסרי התחשבות". אדרבא, כבר בימי עבר, כך מספרים, ציווה הקיסר להשמיד את כל הדרורים, שכן הם מזוהמים והם בוגדים: "ביום האחרון למלחמה גילו [הדרורים] את אוזנו של האויב בדבר תנועות גדודו של שן דון כאשר עשה את דרכו בשדות, בחיפוי גבעולי החיטה שצמחה לגובה." מי לא חושב בהקשר זה על פרשת דרייפוס? או על היהודים שהואשמו בכך שתמכו כביכול בקומוניסטים, אחרי שהגרמנים פלשו לפולין? מי ששכח יכול לקרוא על כך בספרה של אנה ביקונט אנחנו מיֶידְוָובְּנֶה – הפשע וההשתקה, שמתעד את זוועות האנטישמיות במהלך המלחמה ואחריה ולמעשה גם בימים אלה.
פרטים רבים באלגוריה שלפנינו מזכירים את המציאות של שנות ה-30 בגרמניה: השידורים ברמקולים; המודעות המודבקות ברחובות אל קירות הבתים; מאמרי המערכת; ההסתה שפועלת היטב, בכל מקום ובכל עת: "'הנה שוב משהו על הדרורים! הפעם ממש מאמר המערכת כולו!' אמר האזרח הטוב בעודו מדפדף בעיתון לאחר ארוחת הצהריים ומתכנן לנמנם קצת. 'בזמן האחרון כותבים עליהם המון!' פיהק." אכן, שטיפות מוח שלטוניות על אויבים-לכאורה פועלות היטב. עד כדי כך שילדה קטנה, שרק עכשיו למדה לקרוא, "התבוננה בחתול הגדול שהתקרב אל הדרורים. היא יכלה לצעוק, לקלוע בו אבן כדי להרתיעו ולהזהיר את הדרורים. אבל היא לא עשתה כלום." השנאה מחלחלת למעמקים ולכל עבר!
מי שמתנגדים לאלימות ולשנאה מתויגים מיד כבעלי "רגשות מופשטים, אידיאליסטים, לא מציאותיים וביסודו של דבר סנטימנטלים ומזיקים" (נזכרים בכינוי הדרוגטיבי "יפי נפש"? חושבים על כך שבחברה שטופת שנאה היפה הוא מכוער? ממש לשון דוּחֶשֶׁב אורווליאנית: חשיבה שיש בה סתירה פנימית מובנית). מי שמתעקשים "להגן בחירוף נפש על תפיסותיהם הליברליות העבשות, גם הושפלו בפרהסיה" (והנה כיום, לא בגרמניה, לא בסין הבדויה שבספר, המילה "ליברל" או רחמנא ליצלן "שמאלן", כבר מזמן נחשבת שם גנאי!)
נוגעים ללב תיאורי הדרורים האומללים. חוסר האונים שלהם. ניסיונותיהם הנואשים להינצל, לעזור זה לזה בחירוף נפש, באומץ ובסיכון עצמי, יכולת ההישרדות שלהם, הגובלת בבלתי אפשרי (כמו למשל במרד גטו ורשה?).
הרודפים האכזריים חושפים ניצוצות זמניים מאוד של הומניות: "הדרורים ניחנו בתעצומות נפש", הם אומרים זה לזה בפליאה בעיצומה של ההשמדה, "אילו צרות באו עליהם ולאילו רדיפות הם נתונים, ובכל זאת ישנם בעיר דרורים רבים יותר מכפי שהיו בה אי פעם'", הם תוהים, אבל ממשיכים להרוג.
מה יעלה בגורלם של הרוצחים? האם יחושו סיפוק ושמחה כשיצליחו במשימה המזוויעה שלהם?
כדאי לקרוא את הספר כדי לגלות. הוא דק, רק 135 עמודים, כולל אחרית הדבר שכתבה המתרגמת, שהפליאה לעשות במלאכתה. אמנם אין באפשרותי להשוות למקור, אבל העברית של דינה קטן בן-ציון גמישה, מדויקת ונעימה מאוד לקריאה.
"אלוהים עצר בעדנו. כן, אלוהים, שכן אם לא היינו שותפים ברצח עם, הרי זה משום שעדיין היינו קצת נוצרים," כתב יאן בלונסקי במאמר בשם "פולנים מסכנים מסתכלים בגטו": המאמר הראשון בספר החשבון הפולני, עימות עם זיכרון, קובץ מאמרים שקיבצה ותרגמה מפולנית מירי פז.
יאן בלונסקי הוא חוקר ספרות פולני. המאמר המצוטט התפרסם לראשונה בפולין בשנת 1987, ועורר פולמוס נסער. הוא היה הראשון שהעז לעסוק ביחסי פולנים-יהודים בימי מלחמת העולם השנייה והשואה. את שמו נטל משניים משיריו של צ'סלאב מילוש. הנה חלק מהשיר "קמפו די פיורי", בתרגומו של בנימין טנא:
ליד קרוסלה בוורשה,
בערב אביב כולו נועם
לקול נגינה מתעלסת.
השתיק הניגון יריות
בגטו, מעבר חומות,
וזוגות התנשאו, התעופפו
גבוה, עד שחק מלא חסד.
יש ורוח מגטו בוער
הביאה גווילים משחירים,
ביעף רוכבי קרוסלה
תפסום בדהירה ההוללת.
בידר את משלוח הנערות
הרוח מגטו בוער.
צחק ההמון רווי נחת.
יום אל"ף, עיר וורשה צוהלת.
מילוש משווה בשירו בין אדישותם של תושבי ורשה לזאת של תושבי רומא, אלה שהיו עדים לעקידתו של פילוסוף איטלקי שהוצא להורג בשנת 1600.
אכן, בלונסקי, כמו המשורר המצוטט, דן את הפולנים לכף חובה על אדישותם, אבל התנחם בכך שלפחות לא היו שותפים בפועל לרצח היהודים שהתרחש על אדמתם, וזאת למרות האנטישמיות העמוקה, הנרחבת, ששררה בפולין: "אלוהים עצר בעדנו", מעדיף הכותב להאמין…
מסתבר שבשנת 1987 גם מי שהיה אמיץ והעז לגעת באשמת הפולנים, עדיין לא היה מסוגל לראות נכוחה את האמת הקשה: את שיתוף הפעולה הרצחני של בני עמו.
אוסף המאמרים בספר עוסק בכך: בתהליך ההתפכחות הפולני. בצורך להתקרב ולהביט במה שהתרחש על אדמתם בשנים ההם.
במאמר "אנטישמיות של אנשים עדינים וטובים" מהסס המחבר אם לדון בכלל באנטישמיות, וטוען שגם אם השתנתה, היא עדיין שוררת בפולין, מתונה, לא גלויה, אבל קיימת. הוא מנסה לפענח אותה, ותוהה: "הייתכן שהאנטישמיות היא חסרת בסיס לחלוטין?" מוסיף ומסביר כי "התחמקות משאלות קשות ומטרידות לא תעלים אותן…" ואז מספק הסברים "הגיוניים": יהודים הם מטבעם קוסמופוליטיים, ואינם נאמנים לפולין. המנגנון הפוליטי פועל כמו "מאפיה יהודית" ויהודים רבים היו שותפים לשלטון המדכא, החל בשנת 1945. מאחר שיהודים הם כעין "אורחים" בפולין, אל להם לצפות לשוויון זכויות עם מארחיהם. ועם זאת, הוא מסכם, יש להיאבק באנטישמיות: לא למען היהודים, אלא למען הכבוד הפולני…
המאמר "אובססיה של אי אשמה" טוען כי על ההיסטוריונים הפולנים מוטלת החובה לבחון את האובססיה הזאת: יש להם אחריות למה שהפולנים אינם יודעים על השואה. הכותבת אינה מהססת לדון בחשש הפולני שמא דיון פומבי יזיק להם, כי כך יובסו בבתי משפט בינלאומיים כאשר ייתבעו להחזיר רכוש יהודי.
במאמר "לכל שכן יש שם" גורס הכותב שאמנם אדם אינו יכול לשאת באחריות למעשים של בני דורות שקדמו לו, אבל הוא כן אחראי למה שנעשה בסמוך אליו, בחייו.
בשנת 2000 התקיים כנס היסטוריונים ב"מכון הפולני הלאומי לזיכרון" שהקים שנתיים לפני כן הפרלמנט הפולני. המכון נועד לחקור את סבלם של הפולנים בימי מלחמת העולם השנייה, את תנועת ההתנגדות והמאבק נגד הכובשים הגרמנים ונגד השלטון הרוסי ואת פשעי המלחמה נגד הפולנים. מטרתו לחנך, לתבוע פיצויים ולהביא לדין את הפושעים.
בכנס דנו בספרו של יאן טומש גרוס, שכנים, שתיאר את פשעיהם של אזרחים פולנים, אלה שרצחו בקיץ של שנת 1941 את יהודי עירם, ידוובנה. סערת רגשות עזה התרחשה באותו כנס, ונאמרו דברים קשים ביותר: "אני לא רוצה לומר שכל אחד היה מוכן לרצוח. אבל את שואת היהודים ליוותה שמחה לאיד של חלק ניכר מסביבתם הפולנית," אמר היסטוריון שזכר היטב את קולות הצחוק שליוו את רצח היהודים. הוא היה שם, ושמע אותם.
היסטוריון אחר טען כי "הפולנים מתייחסים לסבל הלאומי כסוג של השקעה נושאת רווחים. הם חשים שמגיע להם מן העולם יותר מאחרים". "נדמה לנו שאנחנו יחידים במיננו. אנו מייחסים לעצמנו זכויות מוסריות ותרומה ייחודית לגורל העולם. מחקרים מלמדים שאנשים שחושבים כך מסכימים בקלות להרוג חפים מפשע".
ועוד נאמר כי "אנשים חיים כאן על אדמה ספוגה בדם, מתגוררים בבתיהם של הנרצחים, מחזיקים בנכסיהם של הנעדרים היהודים – ולא מדברים על זה. הרי לא ייתכן שכל זה לא ישאיר עקבות של ריקבון בנשמה."
אני תוהה אם רק לי נשמעים כמה מהדברים הללו מוכרים עד כאב, ולאו דווקא בהקשר של יחסי יהודים ופולנים.
החלק האחרון בספר החשבון הפולני, עימות עם זיכרון מסתיים בפרק "איך מתמודדים עם זה". חותם אותו מאמר של היסטוריון חשוב, שכותב: "לא חשוב מה אומרים עלינו בחוץ לארץ. חשוב שנתחיל סוף סוף לדבר בפתיחות עם עצמנו."
האם, אני תוהה, תגיע העת, שבה נוכל אנו הישראלים לשאול את עצמנו שאלות נוקבות על הטרגדיה המשותפת לנו ולפלסטינים: מה יוכלו לומר לעצמם מי ש"התארחו" בארצות שלא רצו בהם, ו"מארחים" כיום את ילידי הארץ הזאת, מה יגידו לעצמם כל הנגזלים והגוזלים, כל הצודקים בתכלית, הנעשקים העושקים את מי שגם הם צודקים לחלוטין.
השואלת היא אישה צעירה. עד לפני כמה ימים היה שמה אנה. זה לא כבר נודע לה ששמה האמיתי הוא אידה לבנשטיין. שהיא יהודייה. שהוריה נרצחו כשהייתה פעוטה.
מחרתיים היא אמורה להשתתף בטקס האחרון, לקבל על עצמה את השבועה לחיי פרישות, צניעות והסתפקות במועט. להפוך סופית לנזירה.
בן שיחה הוא גבר צעיר, נגן סקסופון. הוא אינו יודע מאומה על מה שעובר במוחה ועל המשמעות השונה, הבלתי אפשרית, שיש מבחינתה לכל מה שהוא אומר לה.
לפני רגע שאל אותה "על מה את חושבת?" והיא ענתה, "על שום דבר." היא יודעת שאין שום סיכוי שיבין.
כשסיפרה לו על יהדותה, לא נרעש ולא הופתע. רק השיב, אגב אורחא, "ולי יש גם דם צועני." כאילו אין במוצאה שום משמעות מעבר לקוריוז רגעי ושולי. מבחינתו אין בו חשיבות מיוחדת.
על שאלתה – "ואחר כך?" הוא משיב בתמימות, בטבעיות, בלי שום הרהור שני, "נחיה כמו כולם."
דווקא משום כך, משום הפשטות שבה הוא רואה הכול, יוכל אולי לקחת אותה אל חיים אחרים. אל חיים בכלל. ייטול אותה מתוך מה שצפוי לה, יושיע אותה מהמוות הממושך, האילם, שיש בו רק סגידה לצלוב, מדים המסלקים כל רמז לגוף, שתיקות בחדר האוכל, שם סועדות הנזירות בדממה טקסית, רק הוא יוכל להציל אותה ממה שצפוי לה − הקיפאון הרגשי, הקיום העקר, חסר ההמשכיות, הכללים הנוקשים שמכתיבים כל תנועה, נשימה, מבט, הציפייה המתמדת למוות הגופני הגואל.
ימים ספורים לפני הטקס יצאה הצעירה לראשונה מהמנזר. אם המנזר הטילה עליה לנסוע לביקור אצל דודתה – כנראה כדי לברר לעצמה שבחירתה בנזירות סופית ומוחלטת.
המפגש עם הדודה, מי שהייתה התובעת הכללית מטעם המשטר הקומוניסטי וכיום עובדת כשופטת, קשה. הדודה מנסה לשמור על ריחוק קשוח, אדיש. הביקור כמעט מסתיים כעבור זמן קצר מאוד. הדודה מסרבת לקשר. כל השנים לא השיבה למכתבים שהנזירות כתבו לה, וסירבה להוציא את אחייניתה מבית היתומים שבו גדלה.
אבל הקשר נוצר בכל זאת, והוא חושף בפני שתיהן סודות מייסרים מעברן. הכאב מוביל את שתיהן לבחירות שאין מהן דרך חזרה.
פוסטר של הסרט "אידה"
הסרט הפולני "אידה" (מאת פאבל פאבליקובסקי) מצולם כולו בשחור לבן. הוא מתרחש בפולין, בשנות השישים. המצוקה שהוא מצייר נצבעת כולה באפור – הנה הדרכים המרובבות בבוץ, הבתים העלובים, המטים ליפול, הנה הנופים הקודרים שבהם נחשפת האכזריות שאין לה שיעור שהתרחשה בתוכם רק כשני עשורים לפני כן.
מי היו אלה שהרגו יהודים? הגרמנים או הפולנים? מי היו אלה שגזלו את רכושם, רצחו וירשו, ומי הם אלה שחוששים מפני הקורבנות שיבואו לתבוע בחזרה את שלהם?
ואיזה מין חיים יכולים לחיות מתי המעט ששרדו משום מה, כי היה להם מזל, כי היה להם "מראה טוב", כלומר – תווי הפנים הנכונים, השיער הבהיר, האף הסולד, המין הנכון: לילד יהודי שחור שיער ונימול לא היה כמובן שום סיכוי להישאר בחיים.
אידה ודודתה משיבות לנו על כך בסרט, כל אחת בדרכה, כל אחת בגורלה.
הסרט הצליח מאוד בעולם, והוא אחד המועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, אבל ספג גם ביקורות, בעיקר בעיתונות הפולנית, שם טענו כי הוא אנטישמי, שכן הוא מתאר בדמותה של הדודה את היהודייה הסטריאוטיפית, הקומוניסטית, הנמנית עם השלטון שדיכא את הפולנים. מבקרים אחרים כתבו שהוא אנטי פולני, כי הוא "טוען" שהפולנים פגעו ביהודים…
כצופה ישראלית בסרט לא יכולתי שלא לחשוב על היעדרותה המוחלטת של חלופה לחיים של שתי היהודיות – הנזירה והקומוניסטית. במציאות שהסרט מתאר אין שום מחשבה או אפשרות כזאת. רציתי כמעט לשאול אותן − למה אתן עדיין שם. נסו להסתלק. (גם בתקופת השלטון הקומוניסטי עלו מפולין רבבות יהודים!)
בתמימות כנראה לא פחותה מזאת של הצעיר הפולני המציע לאידה פשוט "לחיות כמו כולם" רציתי להגיד להן – עזבו הכול. עזבו את פולין. קומו, בואו, עלו לישראל. כאן תמצאו מקום מפלט בטוח.
מחוץ לאולם הקולנוע ירד גשם. בחדשות התבשרנו שהילדה איילה, שבקבוק תבערה הושלך לתוך מכוניתה, החלה כבר לפקוח את עיניה, אבל חייה עדיין בסכנה, והיא צפויה בכל מקרה לשנים ארוכות של אשפוזים וטיפולים רפואיים.
אסור ליהודים לצאת מהבית כשיורד שלג או גשם. אסור לנשים יהודיות לחשוף את הפנים בפומבי. אסור לגברים ללבוש בגדים נאים ולנעול נעליים תואמות. הם חייבים לשאת על גופם בד אדום. אסור להם לעקוף לא יהודי, לדבר אליו בקול רם או לדרוש ממנו שיחזיר להם את חובו. עליהם להרכין ראש כשמעליבים אותם, ולשתוק. אם הם קונים בשר, הם חייבים להסתירו. אסור להם לבנות בתים נאים, גבוהים יותר מאלה של שכניהם הלא יהודים, או לסייד את הקירות בלבן. הכניסה לביתם חייבת להיות נמוכה. אסור להם ללבוש מעיל. אסור להם לגזוז את זקנם, אפילו לא בקו ישר. אסור להם לצאת לחיק הטבע. לרופאים יהודים אסור לרכוב על סוס. יהודים חייבים להתחתן בחשאי. אסור להם לאכול פירות. עליהם לשאת אות קלון ולגזוז את שיערם…
רשימת האיסורים נמשכת ונמשכת. הם נשמעים מוכרים, והמחשבה הראשונה שעולה על הדעת כשרואים אותם היא שאלה חלק מהתקנות הפרועות והמרושעות שתיקנו הנאצים טרום מלחמת העולם השנייה, אלה שאכזריותן הקדימה את השלב הבא, זה של "הפתרון הסופי". הלא כבר עשרות שנים הם ידועים וזכורים: אסור ואסור.
אבל לא. מדובר כאן בגזירות שנגזרו על היהודים באיראן לקראת סוף המאה ה-19, ובכל מקום שבו נכתב כאן "לא יהודי", צריכה למעשה להופיע המילה "מוסלמי".
הרשימה, ועוד רבות כמוה, מופיעה בספר נוכחות כה ארוכה: כיצד איבד העולם המוסלמי את יהודיו, שכתב נתן ויינשטוק, קרימינולוג והיסטוריון יליד אנטוורפן. ויינשטוק היה בעברו פעיל טרוצקיסטי ונמנה עם אנשי השמאל החדש. (ספרו הראשון נקרא – הציונות נגד ישראל). לימים שינה את עמדותיו, לאחר שחקר את מרד גטו ורשה והחל לבחון גם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
הוצאת בבל, לעברית: חגית בת-עדה
הספר עוסק בתולדות הקהילות היהודיות בארצות ערב. בכל פרק הוא מתמקד בקהילה אחרת, ארץ אחרי ארץ: טורקיה, איראן אפגניסטן, ארצות המגרב, מצרים, ארצות הסהר הפורה, חצי האי ערב, ומגיע גם אל ארץ הקודש, ישראל היא פלסטין, ומתאר ביעף את תולדות הקהילה היהודית בכל אחת מהן, ואת הסיבות לעזיבת היהודים.
לקורא שהאמין תמיד למיתוס לפיו היהודים בארצות ערב חיו בשלום יחסי עם שכניהם המוסלמים, למי שגדל על תיאורי "תור הזהב" ("תמונה קלוקלת וזולה", כפי שמכנה אותה ויינשטיין), צפויה הפתעה ואכזבה מרה.
לא בכדי, טוען המחבר, התרוקנו ארצות ערב כמעט לחלוטין מכל תושביהן היהודים, שמרביתם חיו אלפי שנים באותן ארצות, חלקם אפילו עוד לפני המוסלמים עצמם. כך למשל הקהילה היהודית בפרס היא בת אלפיים וחמש מאות שנה, בלוב ראשיתה במאה השלישית לפני הספירה, בתוניסיה הייתה התיישבות יהודית עוד בקרתגו, לפני הכיבוש הרומאי, באלג'יריה היא החלה כנראה במאה השלוש עשרה, במרוקו – לפני חורבן בית ראשון, במצרים – אלף ומאתיים שנה לפני הכיבוש הערבי, בסוריה – בימי התנ"ך, בלבנון – בין המאה השביעית והחמש עשרה לספירה, במסופוטמיה – מהמאה השמינית לפני הספירה, בחצי האי ערב – אחרי חורבן בית שני, כלומר, שבע מאות שנה לפני הולדת האסלאם.
הנה הנתונים המספריים שמביא המחבר לגבי האוכלוסייה היהודית, לא כולל פלסטין המנדטורית:
אוכלוסיה יהודית לפי המדינה (לא כולל פלסטין המנדטורית)
כדי לענות על השאלה מדוע נסו היהודים מארצות ערב, מתאר ויינשטוק את המבנה הבסיסי של החברה המוסלמית – משטר הד'ימיות. לדבריו, במסורת האסלאמית, היהודים הם ד'ימים, כלומר, בני חסות נחותים. מאחר שהם נחותים, חלים עליהם שלל איסורים, קטנים וגדולים, תלוי במקום ובתקופה. למשל, במקומות רבים אסור היה להם לשאת כלי נשק, להחזיק בספרים מוסלמיים, לשאת נשים מוסלמיות. היה עליהם לפסוע יחפים בשכונות מוסלמיות. עדותם בבתי משפט לא התקבלה. היה עליהם ללבוש בגדים מיוחדים, לפעמים לנעול נעליים צבעוניות או לחבוש כובעים שונים, מגוחכים ומבזים, שיבדילו אותם מהמוסלמים. הטלאי הצהוב שכפו הנאצים על היהודים, וגם כל סוגי התיוג האחרים שהיו מקובלים באירופה בימי הביניים, לא היו אם כן המצאה אירופית. כך היה נהוג במשך מאות שנים גם בארצות ערב.
יהודים זכו לבוז כה עמוק, עד שהיו נשים מוסלמיות שלא היססו להסיר בנוכחותם את הרעלה (בדומה, מציין ויינשטוק, למקרים שבהם נשים לבנות באפריקה לא היססו להתערטל בנוכחות העבד המקומי, שלא היה בעיניהן יצור אנושי). בארצות אחדות הוטל על היהודים לבצע את המלאכות הבזויות ביותר. כך למשל בעיראק, ובתימן במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה, נקבע שעל היהודים לטפל בניקיון המחראות. פקודה שנועדה לא רק לנצל, אלא גם להשפיל. בארץ הקודש עצם המילה יהודי הייתה עלבון, ולאחר שהגו אותה הוסיפו: "מחוץ לכבודך".
היהודים בארצות ערב סבלו לא רק מאפליה ומהשפלות, אלא, כמו באירופה, גם מפוגרומים. המחבר עובר ארץ אחרי ארץ ומונה את הפרעות וההתעללויות ההמוניות. הדוגמאות רבות לאין ספור: 1232: טבח במרוקו; 1792: טבח וביזה במרוקו; :1790 פרעות בג'רבה; 1867, 1864, 1860: טבח במרוקו; 1875: פרעות באיראן; שנות ה-80 של המאה התשע עשרה: ציד יהודים, ביזה ורציחות באלג'יריה; 1877, 1882 פוגרומים במצרים; 1907, 1912: פוגרומים במרוקו; 1910: פוגרום באיראן; 1934: פוגרום באלג'יריה; 1941: פוגרום בעירק – הפרהוד; 1945: פוגרום אכזרי ביותר בלוב; 1945: פרעות בדמשק ובחאלב; 1947 פוגרום בעדן, 1948: פוגרום בתוניסיה. ואלה לא כל הפרעות המוזכרות.
חלק מהפוגרומים החלו בעקבות עלילות דם, בדומה מאוד לאלה הידועות מאירופה: כך למשל בסוריה בשנת 1840, במה שמכונה עלילת דמשק, נפוצו שמועות על כך שיהודים עוסקים בשחיטת ילדים לצרכים פולחניים, וכן בקהיר בתחילת המאה העשרים. בשנת 1926 הואשמו יהודים בדמשק בהרעלת ילדים מוסלמיים.
אין צורך לומר כי היהודים שנמלטו מהארצות שבהם חיו דורות כה רבים לא יכלו לקחת אתם שום דבר מרכושם. הם השאירו אחריהם הכול: כסף, בתים, מיטלטלים, אדמות. למעשה, טוען ויינשטוק, אפשר לומר כי התרחשו "חילופי אוכלוסיות הלכה למעשה: (פליטים יהודים מהעולם הערבי מחליפים ערבים פלסטינים ומתיישבים לעתים קרובות בדיוק בשכונות או בכפרים שהתרוקנו מיושביהם)."
את הספר נוכחות כה ארוכה קיבלתי במתנה מידידה יקרה שהוריה עלו לישראל ממרוקו. במהלך לימודיה בבית הספר התיכון, כך סיפרה, התמרדה חֲבֵרתי נגד תוכנית הלימודים בהיסטוריה: איך ייתכן, התקוממה אז, שכל מה שעבר על היהודים בארצות ערב מסתכם בספרי הלימוד בכמה דפים בלבד, ואילו כל שאר הפרקים מוקדשים אך ורק ליהדות אירופה?
אל הספר הגיעה כמוצאת שלל רב: הנה סוף סוף השקיע מישהו מאמצים מחקריים כדי לתעד את תולדות יהודי ארצות ערב, בעיקר, אם לומר דברים נכוחים – את סבלם. (יש לקוות ולהניח שלמרות תחושת אי הביטחון המצטיירת היטב בספרו של ויינשטוק, היו ליהודי ארצות ערב גם תקופות של שגשוג ונוחות, יחסית, לפחות).
נתן ויינשטוק מעורר בהקדמה לספרו שאלה משמעותית מאוד: לדעתו "השתיקה המוזרה האופפת את שאלת היציאה המוחלטת של כל האוכלוסייה היהודית מהמרחב התרבותי הערבי" מעידה על, כדבריו, "מבוכה עמוקה. מה פשר השתיקה הרועמת הזאת," הוא שואל, ומוסיף בנימה מסוימת של אירוניה כאובה, "העומדת למרבה הפלא בניגוד גמור ללהט המאפיין את ההתגייסות למען הפליטים הפלסטינים… מדובר כאן בסוג של הכחשה, כלומר, באמת אשר מסרבים לשמוע אותה."
אכן, הגיעה העת להקשיב לשאלה: מדוע מנוסתם של יהודי ארצות ערב, מדוע עובדת היותם פליטים שמצאו את מקומם בישראל אינה עולה יותר על סדר היום, בעיקר בשיח הבינלאומי. מי זוכר את הפליטים היהודים מארצות ערב, שנאלצו לנוס, ואיבדו את כל מה שהיה להם?
אך לא בכך אסיים. אני מבקשת לשוב אל התקנות האכזריות שציטטתי בתחילת הדברים. לא יכולתי שלא להיזכר בשיטוט ששוטטתי לפני כמה שנים ברובע הבווארי של ברלין. שוב ושוב ראיתי שם שלטים קטנים. בצדם האחד כתוב משפט קצר, בצדם האחר מופיע איור. למשל:
לילדים יהודים אסור לעסוק בספורט
"על ילדים יהודים נאסר ללכת לבתי ספר ציבוריים", עם איור של מחברת ועט. "על הילדים היהודים נאסר לנסוע לבית הספר אם המרחק אליו היה קצר מחמישה ק"מ," עם איור של פסיעות נעליים. "אסור ליהודים לשבת על ספסלים ציבוריים". "אסור ליהודים לגדל חיות מחמד". "אסור ליהודים לגדל עציצים", ועוד עשרות שלטים כאלה. הם כתובים בגרמנית. הם מיועדים לתושבי המקום, לא לתיירים: תזכורת מימים איומים, ממציאות שהם אוסרים על עצמם לשכוח. כמעט שבעים שנה מתום המלחמה מסתובבים יהודים ישראלים בברלין, מסתכלים על השלטים הללו, שנהפכו למוצג. לעדות. לסמל. מצלמים אותם. נחרדים. ובה בעת מודים למי שהציב אותם שם, כיד זיכרון האומרת – עלינו להיזהר ולהישמר.
ליהודים מותר לקנות אוכל רק בין ארבע לחמש אחרי הצהריים
לאחרונה התפרסמה בעיתון הארץ כתבה שכותרתה: "בעיראק יש מי שמתחרט על היחס המשפיל שניתן ליהודים", והיא עוסקת בספר שירה שיצא לאור בימים אלה בבגדד ועוצב בסוריה. הספר, כך נכתב במאמר בהארץ, "ספוג בגעגועים ליהודי עיראק, שנאלצו לנטוש את ארצם ומשבח את תרומתם למולדתם האהובה." כותרתו היא "שירת אחווה אנושית ופטריוטית". הוא יצא לאור בבגדד על ידי בית ההוצאה לאור "מסופוטמיה". כותב צבי גבאי, כתב העיתון: "מחבר הספר מכה על חטא על היחס המשפיל והעוין שניתן ליהודים בעיראק. הוא מיצר על שהוא וחבריו המוסלמים ההגונים איפשרו ליחס זה להתקיים במשך זמן ממושך."
אני תוהה אם יגיע היום שבו נוכל להסתובב ברחובות דמשק טהרן ובגדד, כמו שאנו מטיילים בברלין. אם תיירים מעיראק ומאפגניסטן ישוטטו ברחובות תל אביב. אם ההיסטוריה המדממת תדע לנוח קצת, לתת לפצעים להירפא, ולבני האדם לחגוג את חייהם, במקום לחפש כיצד ליטול את אלה שהם מתעקשים לראות בהם אויבים. האם כל הפליטים ימצאו להם בית, ואת זיכרון ההשפלות ההדדיות נוכל לשאת על נס, כזיכרון רחוק, כהתראה.
"ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה ילדים מלמדים את אמם את שפת האם," כתב אפרים קישון בספרו "סליחה שניצחנו". אבחנה חדה ומשעשעת, נכונה באמיתותה אבל מופרזת בניסוחה, כדרכן של הומורסקות.
אכן, במאה העשרים, כשעשרות מיליוני אנשים נעשו פליטים, נאלצו רבים ללמוד מחדש את השפה שבה ידברו ילדיהם, ואולי משום כך כשהגעתי בגיל חמש עשרה ללונדון, שם גרתי שלוש שנים, חשתי הפתעה קלה מהאנגלית הרהוטה, המבטא המדויק וקלות הביטוי של זקנים אנגליים. למי שגדלה בישראל והייתה רגילה לכך שמרבית המבוגרים שהיא פוגשת אינם מדברים עברית מילדות היה מוזר להיווכח, לא רק לדעת, שיש מקומות שבהם השפה המשותפת לכולם אינה שפה שנייה לחלק גדול מהדוברים.
הוריו של יורן רוזנברג, סופר, עיתונאי ומרצה שוודי ומחברו של הספר עצירה קצרה בדרך מאושוויץ, לא גרו בישראל, אבל גם הם לא שלטו בשפת האם של ילדיהם. רוזנברג שוודי. הוא מתגורר בשטוקהולם, כותב בשוודית, מרצה באוניברסיטת גטבורג. כשביקר לאחרונה בישראל כדי לקדם את ספרו, ערכה לכבודו שגרירות שוודיה בישראל ערב ספרותי בתיאטרון הבימה.
הוא נולד בסודרטליה, עיירה קטנה בשולי שטוקהולם שנופיה, חוף הים שלה, היערות והאגמים הסמוכים אליה, הגשר שעליו מגיעה הרכבת, הם נוף מולדתו. אבל כל אלה, הריחות, המראות, הצלילים שעיצבו אותו, המאכלים שאכלו שכניו והספרים שקראו חבריו, כל מה שטבעי לו, היו זרים להוריו, כמו גם השפה שבה רוזנברג חושב וכותב.
ההורים, יהודים ניצולי שואה, נולדו וגדלו בלודג', בעולם שהוכחד. הם חשבו ביידיש ובפולנית. האוכל השוודי הגעיל אותם. הם אהבו וחלמו בשפתם, והעדיפו את כל מה שזכרו מילדותם ומנעוריהם. יורן ביקש עץ חג המולד, כמו אצל חבריו. הוריו הדליקו נרות בחנוכייה, והסכימו להתפשר על עץ, בתנאי שיהיה קטן, ויעמוד על השולחן, בשום פנים ואופן לא על הרצפה… את שפת האם של הילדים שהולידו נאלצו ללמוד בבגרותם, ואז ניסו להקנות אותה לילדים, שלמדו אותה כמובן בקלות, אך לאו דווקא מהם. הסביבה החדשה, "המקום", כפי שיורן מכנה אותה, עיצבה אותו ואת אחותו הצעירה ממנו, והם ניכסו אותה לעצמם.
הוצאת ידיעות ספרים, לעברית: רות שפירא
בספר עצירה קצרה בדרך מאושוויץ מתאר רוזנברג את ניסיונו לעשות מעשה בלתי אפשרי: לחרוג אל מעבר לגבולות חייו, ולשוב עם אביו אל המציאות שקדמה להיוולדו. גם את אמו הוא מנסה להכיר בצעירותה, ומכנה אותה שוב ושוב "האישה שתהיה אמי". הוא עוקב אחרי המהלכים של האב, מלווה אותו בימי המלחמה האחרונים בדרכו בין מחנות הריכוז, עד שניצל והגיע למקום שאליו נקלע באקראי, לסודרטליה, שם נעצר. יורן משוטט בדרכים כמחפש אחרי האב, קורא את מכתביו כדי לפענח אותו, ומפשפש בזיכרונות של עצמו כדי לבחון מה קרה בילדותו, מה היה: האם אביו נכח ברסיטל לכינור שבו ניגן ? האם הוא זוכר את פניו באותו אירוע, או רק את גבו? ומה בעצם הרגיש אז האב? מה עבר עליו באותם ימים, ומדוע? ואיך ייתכן שהילד שחי לצדו לא חש במאומה, לא שם לב למצוקה?
דוד רוזנברג נתן לבנו שם שוודי, יורן, במקום לקרוא לו גרשון, לזכר אחד מסביו. בדיעבד הבין יורן מה היה תפקידו בחיי אביו: הוא היה "הפרויקט": באמצעותו ימלא האב את הרִיק המוחלט שנפער בחייו. הילד נועד להיות המשפחה החדשה שתוקם, הוא יאפשר לחיים לגבור על המוות.
אבל שוודיה לא יכלה להיות המקום שבו ניצול השואה יהיה מסוגל לחיות באמת, לאחר שאיבד לא רק את רוב בני משפחתו ואת עברו, אלא נאלץ לוותר גם על מה שהיה אמור להיות עתידו.
בלודג' שבפולין למד דוד רוזנברג בבית ספר לטקסטיל. בסודרטליה שבשוודיה מצא עבודה במפעל לייצור משאיות. בשנים הראשונות נראה היה שהצליח לייצר לעצמו מציאות מנחמת: הוא מצא את אהובתו מלפני המלחמה, אחרי קשיים ותלאות הביא אותה אליו לשוודיה ונשא אותה לאישה. הם הולידו שני ילדים וגרו בדירה שהתאימה, פחות או יותר, לצרכיהם. גם בעבודה במפעל השתלב, לפחות בשלבים הראשונים של הקיום החדש.
ז'אן אמרי, ניצול שואה שאותו מצטט יורן רוזנברג, חש כי מציאות שבה החיים אחרי אושוויץ נמשכים כאילו לא קרה מאומה, אינה אפשרית. הוא טען שיש לבחון את שפיות דעתם של מי שמתנהגים כך, ולא את זאת של הניצולים. לדעתו של יורן רוזנברג כך הרגיש גם אביו.
דוד רוזנברג התאמץ בכל יכולתו לחיות. הוא חיפש לעצמו אופקים חדשים, שלא נמצאו, ועשה הכול כדי להשתלב, התיידד ידידות אמיצה עם זוג שוודים וניסה לפתח אמצעי פרנסה חדשים, מלבד עבודתו כשכיר במפעל לייצור משאיות, אך נכשל.
כישלונו לא נבע מחוסר כישרון. הוא נגרם מכך שסביבתו החדשה סירבה לראות אותו, להבין מה עבר עליו ולגלות אהדה כלפי רגשותיו. "אתם יכולים להביט קדימה רק אם העולם מביט לאחור וזוכר מאיפה אתם באים," אומר בנו, ופונה בדבריו אלה לא רק אל אביו, אלא אל כל ניצולי השואה, באשר הם.
רוזנברג ניסה כמה פעמים לקבל פיצויים מגרמניה. שוב ושוב הושבו פניו ריקם. הרופאים הגרמנים שבדקו אותו אבחנו שהוא סובל מתסמונת שהיה לה בגרמנית שם רשמי, מרושע ואכזרי: "היסטריית קצבה": לא אובדן כושר עבודה אמיתי, לא מצוקה נפשית איומה, אלא תשוקה לזכות בלי הצדקה בכסף מגרמניה. הבדיקה נערכה בגרמנית, שפה שלא שלט בה. כל "אי דיוק", כל אי הבנה, גם אם נבעה מקצר בתקשורת עקב אי ידיעת השפה, הביאו לדחיית הבקשה לפיצויים.
העוול המחריד שבר את רוחו. הוא לא היה מסוגל להתמודד עם ההתעללות המחודשת, עם ההתעלמות המכוונת, הנבזית, מסבלו בעבר ומהשלכותיו על ההווה. בסופו של דבר איבד אביו של יורן את שפיות דעתו כשנאלץ להתמודד עם אנטישמיות גלויה ובוטה של עמית בעבודה: "מה עושה אחד כמוך בין פועלים רגילים," אמר לו האיש, "למה אחד כמוך לא מתעסק בהלוואות של כספים או חי על חשבון אחרים." ההתנכלות הסתיימה בחילופי מכות, וההתנגשות, הכעס, העלבון, חוסר האונים, היו אלה שפירקו אותו סופית.
הנה הסוד שגילה יורן רוזנברג על אביו: דוד רוזנברג לא הצליח להתמודד עם גילויים בלתי פוסקים של אנטישמיות, שהמשיכו לתקוף אותו שנים אחרי השחרור מאושוויץ, שנים אחרי שמצא לו כביכול בית וארץ חדשה. וכך, כמו ז'אן אמרי, גם הוא התאבד.
רק מקץ שנים נודעה ליורן סיבת המוות של אביו. לא מפתיע לגלות, הוא כותב, כי שיעור ההתאבדות בקרב ניצולי שואה גבוה לאין ערוך משיעורם בקרב מי שלא ניצלו בשואה.
כמה שנים אחרי שדוד והלה רוזנברג החלו לבנות את ביתם בשוודיה, עלתה האפשרות שיעלו לישראל. כך עשו רבים ממכריהם, ביניהם אחותה של הלה ואחיו של דוד. למעשה, כמעט כל היהודים שפגשו בני הזוג רוזנברג בשוודיה שהו שם רק זמן קצר, בדרכם הלאה, רובם לישראל, חלקם לארצות הברית. אחרי בדיקה קצרה הגיע דוד למסקנה שישראל אינה המקום המתאים לו. היא מסוכנת מדי. הכלכלה שלה מעורערת. אין לו שם סיכויים טובים. בשלב מסוים נסע גם ללודג' לביקור, שם נוכח במו עיניו עד כמה הכול נעלם ואיננו, ולאיזה ויתור הוא נדרש: אין לו אפילו אפשרות להתגעגע לעבר שהקיא אותו, לעיר ולארץ שלא רצתה בו, אין מקום בעולם שאליו יוכל אי פעם להשתייך.
אני תוהה מה היה עולה בגורלו אילו הגיע להחלטה שונה, אילו כן עלה לישראל ובנה את ביתו החדש בפתח תקווה, קריית ביאליק, או אשקלון.
מחשבה אחת צינית ומרירה אומרת – בימים אלה היה יושב במרחב מוגן כלשהו, שומע אזעקות, מאזין לפרשנים, מצפה ליירוטים ולהבטחות.
מחשבה אחרת אומרת שאולי בכל זאת רק ישראל יכלה לשמש לו תחליף. אולי רק כאן, בקרב מיליונים כמוהו, לא היה נחשף לשנאה המתועבת, הישירה, של האנטישמיות. (אבל גם בישראל סירבו, עד משפט אייכמן, לשמוע את הניצולים. גם כאן היה מי שחווה את המכה השמונים ואחת). את הפיצויים מגרמניה היה ודאי מקבל אילו חי כאן. בנו היה ניתק מערש ילדותו, מארץ האגמים שבה נולד, אבל את השפה העברית היה רוכש בגיל צעיר מאוד, וכמו רבים אחרים היה ודאי מרגיש עד מהרה ישראלי.
ואז אני קוראת ראיון עם יורן רוזנברג, ומגלה שבילדותו חי זמן מה בישראל. הוא מספר על הניכור שחש כאן, בתקופה הקצרה שקדמה למלחמת ששת הימים: "לפני 1967, בשיאו של המיתוס הציוני, באמת לא דיברו על השואה. אפילו לא ידעתי שיותר ממחצית בני הכיתה שלי הם דור שני, בנים לניצולים." והוא מוסיף ואומר על המולדת החלופית שאני מבקשת לסדר לו: "כשדודתי בלומה נפטרה, באתי לישראל להלוויה. היא נולדה בפולין, שרדה את הגטו, עלתה לארץ. כתבתי על זה שבסופו של דבר, אני מרגיש שהיא מתה בגטו שהוא ישראל, שסוגרת את עצמה מכל הכיוונים. זה מה שהתפיסה הזאת של השואה מעוללת לישראל – הניצוּל הזה סוגר את התודעה, מקבע את הפחד כבסיס לחברה והופך את הביטחון לאידיאולוגיה היחידה".
יורן רוזנברג בחר לוותר על הישראליות שלו. הוא שוודי יהודי. על ספרו עצירה קצרה בדרך מאושוויץ זכה בשוודיה בפרס "אוגוסט", היוקרתי ביותר בפרסי הספרות השוודיים, לאחר שהיה מועמד לפרס בעבר, בזכות ספר שכתב על ישראל.
אני מחליטה לוותר על השאלה חסרת התוחלת "מה היה קורה אילו היגר לכאן עם הוריו בילדותו המוקדמת". מניחה לתהייה אם ייתכן שבישראל אביו לא היה מתאבד. אם יורן היה מעברת את שמו ליורם, עומד דום בטקסי יום השואה, שולח את ילדיו ואת נכדיו למסעות לפולין (שלהם הוא מתנגד בתוקף: צריך, לדעתו, לגלות אמפתיה לאנשים החיים, ולא להשתמש בזיכרון של אושוויץ למטרות פוליטיות), ואני מנסה לא לשאול גם את השאלה הבלתי נמנעת: האם בישראל ובעברית היה נהפך לסופר כה מצליח? (האם אלן קוניגסברג היה נהפך לוודי אלן? ואיסר דניאלוביץ' דמסקי לקירק דאגלס?)
ובכל זאת, גם אחרי שאני מוותרת על השאלה מה היה קורה אילו גדל יורן רוזנברג בישראל, תהייה קטנה ממשיכה להילחש בתוכי. אולי היא נובעת בעיקר מהרצון להצדיק את קיומי במקום הזה שיורן רוזנברג רואה בו סוג של גטו. האם, אני רוצה לדעת, גם הוא, כמו אביו, נתקל מדי פעם בגילויים קשים, פוגעים, מכאיבים, של אנטישמיות ישירה? ואם כן, איך הוא מתמודד אתם (במקום לתקוף או לאבד את שפיות דעתו)?
אבל יותר מכול אני תוהה כשאני חושבת על משפחת רוזנברג השוודית, וגם כשאני שומעת מכרים שמייחלים לפעמים להסתלק מארצנו התוקפת, המותקפת, שְֹבעת הקרבות והמבצעים: האם אפשר באמת להגר למקום שבו נטמעים ממש, עד הסוף, שמסתתרים בו מתחת למעטה של אנונימיות לאומית גמורה, מעלימים לצמיתות את הזהות היהודית והישראלית, שוכחים את השפה העברית ואת ההיסטוריה המוכרת, וחיים את חיי המקום בלי חשש ובלי רמייה עצמית?
