נקרא ונכב לפני 7 באוקטובר 2023

“שירה,” מסביר המשורר בן לרנר בספרוThe Hatred of Poetry, שבו הוא מנסה לנסח מהי שירה וכיצד היא פועלת, "נובעת מהתשוקה לחרוג אל מעבר לתחום המוגבל, הסופי וההיסטורי – מהעולם האנושי שכולו אלימות וחילוקי דעות – ולהגיע אל הטרנסנדנטלִי והנעלה".

לאחרונה קראתי שלושה ספרי שירה שכתב המשורר, המבקר והעורך אלי הירש, וחשתי בעוצמה רבה עד כמה מדויקים הניסוחים של בן לרנר, שבעצמו מנסה לגעת בספרו בבלתי אפשרי ולבאר אותו.

אכן, חשתי ששיריו של הירש נושאים אותי באמצעות מילותיו אל הטרנסנדנטלִי, נושקים לו ומחפשים את הדרך להתקרב אליו ולהביע אותו.

כל אחד משלושת הספרים כמו נוצק בתוך תבנית שונה, וכל אחד מהם נכסף, ומביע את הכיסופים, בצורה שונה.

במוזיקה חדשה פושט המשורר את דמותו הממשית, זאת של גבר ישראלי, חי וקיים כיום, במציאות הישראלית העכשווית, הממשית (הספר ראה אור לראשונה ב־2008), והדובר בשירים נהפך באורח פלא לדמות רחמית, לא זכרית, שיש בה בכל זאת גם מרכיבים חדים ומתכתיים, מפחידים ביכולתם־בכוח, אם לא בפועל, לפצוע את הרך והעדין. איך יודע המשורר הגבר את כל אלה? איך הוא מיטיב כל כך להבין את הפגיעות של מי שנועדה לקבל לתוכה גוף אחר, חותר, שעלול כמעט – ולו גם להרף עין – להיחוות כאלים בנוקשותו?

הנה למשל בשירו "שתי אפלות": יש בו "זיזים של גלגל שיניים" שחודרים לקראת סופו של השיר, זכריים, קשים, "לתקרת הרחם", ויש "להבי מדחף של גוזל מסוקים" – העדינות עם הנוקשות שגורסת אותו "במנועה של מרכבת אש". הדובר מצמיח כנפיים, אבל לא של מלאך, הם "שיני שֵׁדָה שבקעו מגבו של גולם", חותכים! מפחידים!

והשיר מגיע בספר בעקבות שירים נשיים כל כך!

הנה למשל הראשון שבהם, "רחם הלילה":

שיר שכולו נשיות משתוקקת, כזאת שמזמנת את הטבע כולו להיענות לתחנוניה – מי יואיל בטובו להעניק לה בעל? השממה? הים? הכוכבים? מי יקשיב לה? הדוכיפת? הלבנה? ולְמה בעצם היא מייחלת? היא רוצה את מי שיאביק את גופה, שיעניק לה פרי בטן, כדי שהחושך שבו היא מתהלכת יואר.

איך ייתכן שגבר כתב את זה?

או השיר "לימוני גני", שמעלה על הדעת פסוקים משיר השירים: שם: "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו", כאן: אם יבוא אל גנה ירווה "לימונדה באור הצלול, הזהוב".

הבחירה בלימון, בלימונדה, ואחר כך גם ב"בלאדי מרי", כמובן אינה מקרית. הדוברת (שמדברת מפיו של המשורר הגבר!) מבטיחה לסחוט למענו את הלימון שלה, להתיז "סילון צהבהב" (וחמוץ, כמובן! לא החלב המתקתק שאישה מפיקה בגופה למען הרך הנולד לה!). ובהמשך היא מציעה לו משקה אדום כדם, Bloody Merry: מרי המדממת. כל־אישה מדממת, כל־אישה שגרונה ניחר משירים, מציפייה לו, "במחולות בכרם", (ובשיר השירים – "נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים"…)

גם השיר "אמרו לדודי" נוגע, כמובן, בשיר השירים, ובדרך הזאת, של נגיעה בשירי זולתו, מרבה הירש ללכת לקראת סופו של הספר האחר שלו שקראתי, גני תל אביב התלויים. כמה אהובים (בעיקר אהובות!) מופיעים שם! השורה "ואולי לא היו הדברים מעולם" של רחל שולחת את המשורר אל זיכרונות חיים של חוויות שחווה עם חבר יקר, דן דאור המנוח, שכל שירי הקובץ מוקדשים לו. בשורה "האמנם עוד תרדנה דמעות בקשתות ביום גשם" מתוך השיר "האומנם", אנחנו פוגשים, כמובן, את לאה גולדברג, שהלכה בשדות, כפי שנהגו החבר המת והמשורר לעשות אי פעם, והשורה "התשמע קולי, רחוקי שלי" היא כמובן רחל המתגעגעת, כמו אלי הירש שמבאר: "לא דודך אני, לא רחל אתה", ובכל זאת – הגעגועים האלה! היד המושטת (שגם היא מופיעה בשיר אחר) ואינה יכולה כבר להגיע! 

כל שירי הקובץ הזה מעוררים תוגה עמוקה, ערגה שלעולם לא תושבע, רצון עז לחזור, ולו לרגע, אל הקשר החברי, שפרטיו מתבהרים: כאן נהגו השניים להיפגש בבית קפה, שם היה להם טקס מסוג אחר, במקום אחר ביקרו ביחד, כך התווכחו… – כולם ממש מנכיחים את מה שבן לרנר הראה: את ההכרח לגעת בטרנסנדנטלִי, ואת קוצר היד, לכאורה, של המילים, לעשות את זה. 

"לכאורה" כי אנחנו אתו. עם הנכסף. עם האוהב. עם הנזקק, עם המעלה באוב את הדמות האבודה, על כל פרטיה היקרים והנחוצים עד בלי די: "דני, אני אומר לו, / איך אני אחזיר אותך הביתה? / אתה מת. אתה רוח רפאים"…. אבוי! אבוי! 

"עברתי לגור בצד השני של השדרה", כך מתחיל השיר "בסך הכול, בעקבות טאו צ'ין". כמה שהוא מיטיב לספר על התהום הנפערת בין "הצדדים", החי והמת. "הצד האחר" הוא הנכון, לכאורה. האומנם? הרי מי שמתייסר מגעגועים הוא דווקא מי שנמצא בצד של החיים… 

הספר השלישי, טיול בשלושה, העניק לי חוויה אחרת, צבעונית, ססגונית, כמו ביקור בתוך קליידוסקופ מתמשך. 

אני לא מרבה לטייל בעולם. כמו פסואה אני גורסת, לא תמיד, אבל לרוב ש"אילו נסעתי הייתי מוצאת העתק חיוור של מה שכבר ראיתי בלי לנסוע״.

והנה הזדמנה לי האפשרות להתלוות לאלי הירש, לנתי אשתו ולדריה, בתם בת השלוש, בטיולם באיטליה. מהכורסה הנוחה שלי הצטרפתי למסע. אל רגעי ההתעלות ולאכזבות, אל היופי והחששות, ביקרתי אתם במוזיאונים, במסעדות, בבתים השונים שבהם שהו. אכלתי אתם תותים. ראיתי תמונות ופסלים. שכרנו ביחד דירה. הדרמנו. גלגלתי בפה שמות באיטלקית: מקומות, ציירים, קדושים. מה לא ראינו? פה מזרקה גדולה, מכוסה בפעמון מפלסטיק, שם קתדרלה, או קפלה קטנה עם ציורי קיר, או כיכר ובמרכזה – פירמידה מתומנת. ירד עלינו גשם. החזקתי בין אצבעותי אבן חצץ מאובקת. ראיתי כתלים ישנים, חלונות מקושטים, ושוב ושוב – את ישו על הצלב, ויחד עם דריה לא הבנתי – אלה פצעים? הוא סובל?  מדוע לצייר אותם? מדוע להתבונן בהם?

דריה מן הסתם כבר מזמן לא בת שלוש, הספר ראה אור לראשונה ב־1997, אבל החוויות הונצחו, והן כאן, בין דפי הספר, זמינות לכולנו.

ועל כך – תודה!

מאיה ערד עשתה את זה שוב! הווירטואוזיות, היכולת להשתנות ולהציע בכל ספר שלה משהו אחר לגמרי, ותמיד להפתיע ולרגש, מעוררת השתאות! 

אחרי קנאת סופרות, המורה לעברית, מאחורי ההר, העלמה מקאזן, אחרי ספר העיון הנפלא מקום הטעם, שכתבה עם בעלה, רויאל נץ, ואחרי ספרה הראשון – הרומן־בסונטות, מקום אחר ועיר זרה, (שעורר בי את הרצון לשלוח את ידי בכתיבת רומן בסונטות משלי, וכך עשיתי, עשרים שנה אחריה, עם מה קרה להגר באילת? שלי), מגיע אלינו הרומן החדש המבריק שכתבה. (ערד כתבה ספרים נוספים, שקראתי אותם לפני שהבלוג "סופרת ספרים" נולד…).

בשנים טובות מבצעת ערד (ולא בפעם הראשונה!) תעלול ספרותי – הפעם אחד חדש ושונה מקודמיו: היא מצליחה ליצור דמות שנראית לנו בהתחלה שטחית ובנאלית, ולהעניק לה עוד ועוד מעמקים, עד שלקראת סוף הסיפור אי אפשר שלא להבין את הדמות ולהעריך אותה. 

יש לערד יכולת מופלאה, יוצאת דופן, לשמוע את הקול האותנטי של הדמויות שלה, ולדייק בתיעודו באופן שמעורר פליאה והתפעלות. גיבורת הספר, לאה, ילידת 1943 (כן, טרחתי לחשב את שנת הלידה שלה!) הייתה "עולה חדשה" מרומניה, שהגיעה לישראל בצעירותה, למדה בארץ בסמינר למורות, שירתה כמורה חיילת בעיירה דרומית שכוחת אל, וזמן לא רב אחרי שסיימה את שירותה הצבאי נקלעה כמעט בטעות לארצות־הברית, ונשארה שם לצמיתות. 

הרומן כולו מורכב ממכתבים שלאה מקפידה לשלוח בתחילת כל שנה, לקראת ראש השנה, אל כמה חברות שלמדה אתן בסמינר, שרובן ממשיכות לחיות בישראל. השתאיתי מהיכולת של ערד לשחזר את השפה של אישה לא רהוטה אבל כזאת שאוהבת לבטא את עצמה בכתיבה, מישהי ששפת האם שלה אינה עברית, אבל "השתלטה" עליה לגמרי, מורה שדבקה בצירופי לשון כבולים, התנסחויות קלישאתיות ומליצות, במאמץ לכתוב "יפה"… 

כמו שאסור לטקסט שמספר על שעמום להיות משעמם ("מחכים לגודו" לדוגמה, הוא טקסט מרתק על שני נוודים שתקועים במקום אחד וכבר לא יודעים איך לשעשע את עצמם…), כך אסור לעצב בשטחיות דמות של אדם לא חכם… לכן ההישג של מאיה ערד בעיצוב דמותה של לאה מפליא במיוחד.

הדהימה אותי היכולת של ערד לשחזר את סגנון כתיבת המכתבים המוכר לי כל כך. נולדתי שמונה שנים אחרי לאה, וחלק גדול מהניסוחים שלה מוכר וזכור לי היטב, הם אפילו מופיעים כמות שהם במכתבים שכתבתי וכאלה שקיבלתי בשנות השישים והשבעים… "אמתכן הנאמנה", "לטרוף את החיים", "מציאוֹת לא נורמליות", ו"הצלחה לא נורמלית", "צברתי חוויות בלי סוף", "שיא השיאים", "השתפשפתי כהוגן", "חברה'מנים", "האינפלציה כאן זה משהו נורא", "חבורת קצ'קס רכלניות וטיפשות שרק מחפשות איזו סערה בכוס תה", "הילדים פורחים", לצד "ועוד ידנו נטויה", "לא מיניה ולא מקצתה", "עושות חיל"… אפילו השיבושים הלשוניים האופייניים מופיעים כאן: "התקפת לב" במקום התקף לב… "זה עולה ביוקר", במקום "זה יקר"… 

כשערד שמה בפיה של לאה משפט כמו "יגאל הוא בחור מוכשר בצורה בלתי רגילה" או "הגעתי אל המנוחה והנחלה", כשהיא נותנת ללאה לומר על מישהו שהוא "תת־רמה. שום עומק", ולעומת זאת שמשהו שהיא מתכוונת לעשות יהיה "פשוט פנטסטי", כשהיא מספרת איך "טיילנו בארץ לאורכה ולרוחבה", או אומרת על עצמה שהיא "חמושה בעט ובפנקס", עושה מאיה ערד מעשה חתרני של סופרת מוכשרת במיוחד: היא עומדת מעל כתפה של הדמות, מציצה על הקלישאות של אדם שאין לו מושג איך להתבטא במקוריות ובצורה מעניינת, אולי אפילו קצת לועגת לדמות המתיימרת, למטבעות הלשון השחוקות שלה, לחוסר היכולת שלה לומר משהו אותנטי,  והנה, כמו במעשה של אלכימאית מיומנת, הופכת ערד את הפחם ליהלום: עוד ועוד התנסחויות חסרות משמעות, והאפקט המצטבר הוא של משמעות רבה מאוד!

למעשה, ערד עומדת כל הזמן מאחורי הדמות, נותנת לה לדבר (בעצם – לכתוב), ומאפשרת לה להסגיר פרטים שהדמות, לאה, מתאמצת להסתיר, כך שאנחנו יודעים עליה כל הזמן קצת יותר ממה שהיא יודעת על עצמה, אבל אז, לקראת הסוף, נופלת עלינו פצצה: לאה מגלה לנו סוד עצום על עצמה, על חייה, על מה שגרם להם לקבל תפנית שלא הייתה ממנה דרך חזרה.

כמו בכל יצירה ספרותית ראויה לשמה, לאה של סוף הרומן לא דומה ללאה שיצאה לדרך בתחילתו. לא רק מכיוון שעברו הרבה שנים והיא התבגרה (בעצם – הזדקנה…), אלא משום שלאה משתנה. היא עוברת תהליך ולומדת לקח חשוב מאוד על עצמה ועל זולתה. בסוף היא כבר לא נראית לנו תמימה, כמעט אפילו טיפשה, כמו שהצטיירה לא פעם לאורך הרומן. הצורך הנואש שלה באהבה, ההתעקשות שלה לזכות בה גם ממי שאינו מעוניין בעליל, האופטימיות המתמדת, הלא מבוססת שלה, כל אלה מקבלים לקראת הסוף ממד ומשמעות שונים מכפי שהייתה להם לאורך הדרך. נדמה לי שגם מאיה ערד למדה לחבב את לאה ולהעריך אותה. 

השתעשעתי מאוד מהטריק ההיצ'קוקי של ערד: כידוע, נהג בימאי הקולנוע הנודע להכניס את עצמו אל כל אחד מסרטיו כדמות שולית וחולפת. ערד נוהגת כמוהו: היא מופיעה כאן לרגע קט, בשמה האמיתי… המחווה שהיא עושה להיצ'קוק צצה ועולה בפרט נוסף: לאה מתוארת כאישה יפה במיוחד, דומה, לדברי עצמה, (דמויות אחרות מאשרות את הדימיון), לשחקנית "מהסרט של היצ'קוק על הציפורים": גבוהה, בלונדינית, חטובה… האם יופייה הועיל לה בחיים? ואולי היה בכלל בעוכריה (אני מוצאת את עצמי פתאום משמשת במטבעות הלשון השחוקות של לאה…)? נקודה למחשבה. 

שני הפרקים הקצרים בסופו של הספר מוסיפים לו נפח ויופי רב. כמה טוב שיש לנו מאיה ערד: סופרת ששוב ושוב משמחת את קוראיה! לא מפתיע שהספר "מכר מאות עותקים" באתר e-vrit, כבר בימיו הראשונים שם, ימים ספורים אחרי שראה אור!

אני שומעת אותם צוחקים מכאן. אני בטוחה שהגברת לא אוהבת את
הרקדנית הרוסייה הזאת, כי על הבמה היא מאוד עדינה כשהיא רוקדת
בלט, אבל היא לועסת ברעש ונוגסת ישר מהלחם. זה שהם אמנים לא
אומר שהם תרבותיים, או ממשפחה טובה. בגלל שהם אמנים כאילו
מותר להם הכל, אבל הם פחדנים וטיפשים כמו כל השאר, ובדרך כלל
הרבה יותר מגוחכים. מספיק לראות את ליידי אוטולין מורל לבושה
כמו מנורה, את קרינגטון או אפילו את אדון דאנקן בבגדים ישנים
המוזנחים. מספיק ללכת לצ'רלסטון כדי לחטוף שוק מהבית הזה שהוא
מלוכלך ומבולגן אבל מלא ציורים ענקיים בכל מקום. הכל שם מכוסה
בציורים של גברת ואנסה, הרהיטים, הדלתות, הקירות, אפילו התקרה.
הם לא מבינים כמה הם מגוחכים. הערב אדון קיינס לבוש בסגנון
דוסי, כמו אשתו הטרייה. את מי הוא מנסה לרמות? הוא יותר אנגלי
מהצוקים של דובר. חוץ מזה, איך ייתכן שאדם שיכול להיפגש עם
ראש הממשלה מתי שהוא רוצה, יבזה את עצמו אחר־כך בצורה כזאת
ויתחפש כמו בקרנבל? הם רוצים להיות יותר שונים ממה שהם באמת,
הם משחקים כמו ילדים כשהם לבד. הם מוקסמים מעצמם, הבנתי את
זה טוב מאוד ביום שהגברת אמרה לי: "בשום בית לא היית מבלה כמו
שאת מבלה כאן.” כאילו זה תיאטרון ויש לי מושב בשורה הראשונה.

שמו של הרומן (המבריק!) שכתבה הסופרת הספרדייה אליסיה חימנס ברטלט משתעשע כמובן עם חדר משלך המסה המפורסמת של וירג'יניה וולף. במסה של וולף, ששמה נהפך לסיסמה פמיניסטית, הסבירה הסופרת כי כדי שאישה תוכל ליצור, היא זקוקה לחדר ולכסף משלה, כלומר – לעצמאות כלכלית ולפרטיות.

אחד הסמלים שבהם השתמשה וולף במסה כדי לפתח את טיעונה ולהדגים אותו היה דמות שהמציאה, אחותו הבידיונית של שייקספיר, שהייתה מוכשרת לא פחות ממנו, אך לא היו לה שום סיכויים להצליח כמוהו כמחזאית ושחקנית, רק מכיוון שהייתה אישה, ולפיכך – נטולת כל זכויות, כולל הזכות לרכוש השכלה, ולהסתובב בעולם כמי שמתאפשר ומותר לה ליצור. 

הנה, למשל, סיכת־דש פמיניסטית, שמתכתבת עם דבריה של וולף:

האם וולף האינטלקטואלית, שחתרה בכתיבתה לשיוויון זכויות לנשים, ידעה ליישם בחייה האישיים את העקרונות ההומניסטיים שהאמינה בהם והטיפה לקיומם? 

ספרה של ברטלט משמש כמעין סכין שאתו היא "שוחטת", מטפורית, כמובן, את הפרה הפמיניסטית המקודשת.  

יש ברומן שלושה מישורים: בראשון מופיעים הרהוריה, מחשבותיה והחלטותיה ככותבת. היא מספרת לנו על התלבטויות. למשל – "פתאום יש כמה דברים שמבלבלים אותי ואני לא יודעת איך לספר אותם." או: "מי בכלל אמר לי לכתוב את הרומן הארור הזה שבו המציאות מכריעה ללא הרף את הדמיון?" או: "מעניין לראות כיצד העובדה הזאת מסופרת ביומנה של וירג'יניה, כמו בזה של נלי". 

במישור השני מופיעים קטעים מיומנה של אותה נלי, משרתת שעבדה בביתם של וירג'יניה ולנארד וולף במשך שנים רבות. (אגב, בספר השם Leonard מתועתק כ־"לאונרד", וזאת טעות נפוצה…). 

המישור השלישי הוא – קטעים מתוך יומניה הרבים של וירג'יניה וולף, שהתמידה בכתיבתם לאורך השנים, לצד הכתיבה הספרותית שבה עסקה.

ביומניה מזכירה וולף לא פעם את נלי, את הוויכוחים שהתנהלו ביניהן, ובעיקר, במודגש, את אחד העימותים שבעיצומו ביקשה ממנה נלי להסתלק מ"חדרה" –  החדר ששכן, כמובן, בתוך ביתה של וולף. "החדר לא שלך" הזכירה לה וולף, בלי היסוס. נלי הייתה רק משרתת. את החדר שזכתה להתגורר בו קיבלה בהשאלה. הוא לא הובטח לה. בכל רגע אפשר היה לפטר אותה בלי שום הסבר או תירוץ (וכך אכן קרה, כעבור שמונה עשרה שנים!), ואז תיאלץ לעזוב מיד, ולמצוא לעצמה מקום מגורים אחר.

האם רק סופרת זקוקה לחדר משלה? האם רק ליוצרים חשובים יש זכויות? כמובן שלא. אבל לנלי אין אפשרות לחיות כאדם בוגר ואוטונומי, רק משום שלרוע מזלה נולדה ענייה.

היו ברומן קטעים שבהם לא יכולתי שלא לחשוב על הספר  They Were Her Property, העוסק בנשים שהיו בעלות עבדים במדינות של דרום ארצות הברית, לפני מלחמת האזרחים. "לא נדבר על עבדות", כותבת  ברטלט, "אבל גם לא נעלה על דעתנו בשום פנים ואופן את תפיסת החירות הנוכחית. אינני מתייחסת ליכולת או לחוסר היכולת שלהן [של המשרתות] לצאת מהבית כרצונן…" היא מסבירה שכוונתה  להשלכות אחרות של מעמדן. למשל, מקרים שבהם משרתות "נשלחו' לבית אחר, אם נוכחותן נעשתה מיותרת או לא נוחה", וכך "המשרתת שהושפעה מההחלטה, נשלחה ליעדה בלי יותר מדי הכנות": כמעט כמו שקרה לעבדים, כמתואר בספר They Were Her Property. גם למשרתות לא הייתה כמעט זכות להחליט על גורלן, וכמו העבדים והשפחות, גם המשרתות באנגליה חיו בבית האדונים ושירתו אותם כמעט לאורך כל שעות היממה. 

בקטעים מסוימים ברומן חשבתי על ספרה של אירית פורת, מה קורה כשאימא זקוקה לטיפול צמוד לאורך כל שעות היממה? ועוד יותר מכך – על הדיסרטציה שלה, "זקנים סיעודיים ומהגרות עבודה – 'עבודת גבולות' בבית בהשראת המדינה ומוסדותיה", שבה תיארה, בין היתר, את התנאים הבלתי אפשריים שבהם חיות מהגרות עבודה שמטפלות בזקנים סיעודיים. למשל – העובדה שהן, כמו המשרתות באנגליה, גרות במקום העבודה שלהן, ושעות העבודה שלהן נפרשות על פני היממה כולה. 

מה למשל קרה באנגליה למשרתות שהזדקנו? הן נשלחו לגור במוסדות, "ואדוניהן לשעבר נהגו לבקר אותן פעם או פעמיים בשנה, בתאריכים ידועים מראש." לכאורה – למה אפשר לצפות? הלא המשרתות היו רק שכירות. אבל אם זוכרים שהן גרו עם האדונים והגבירות בקרבה אינטימית ביותר, לפעמים, כמו במקרה של נלי, במשך שנים רבות, הדעת נותנת שתיווצר איזושהי מחויבות רגשית, איזשהו קשר שחורג מעבר ליחסי עובד־מעביד, אבל ברוב המקרים זה לא קרה. המשרתות הזדהו עם המעסיקים שלהן, כפי שברטלט מראה, התגאו או התביישו בהם, וחשו מעורבות בתהפוכות חייהם, אבל ההזדהות והאכפתיות היו חד־צדדיות. כשנלי נאלצה לעבור ניתוח לכריתת כליה, בני הזוג וולף ביקרו אותה רק פעם אחת בבית החולים (היא אושפזה במשך חודשים).

ברטלט חושפת היבטים רבים של צביעות בדמותה של וירג'יניה וולף. למשל – סירובה לקבל אצלה לעבודה כמשרתת את אחותה של נלי, רק משום שזאת הרתה מחוץ לנישואים, בשעה שהמשרתת יודעת כי "הם [אנשי 'חבורת בלומסברי', המעגל החברתי של בני הזוג וולף] יכולים לחיות יחד וללדת ילדים בלי נישואים ולצעוק 'פין!' בשעת התה ומה שמתחשק להם, אבל אנחנו…" (המשרתת מתכוונת לשעשוע שהייתה עדת שמיעה לו: וירג'יניה, לנארד ואורחיהם החליטו יום אחד להתקומם בקול רם נגד מגבלות הנימוס, והתאמנו בלצעוק את המילה "פין" במלוא גרונם, לתדהמתה של נלי). 

עוד דוגמה לצביעות: הזעזוע שווירג'יניה וולף חשה כשהבינה שאם העקרונות הדמוקרטיים והליברליים שהיא דוגלת בהם ייושמו, גם המשרתים יוכלו להצביע בבחירות. הנה כך כתבה ביומנה ב־31 במאי 1929: "'אנחנו מנצחים,' אמרה נלי בשעת התה. הזדעזעתי מהמחשבה ששתינו מעוניינות בניצחונה של מפלגת הלייבור. מדוע? בין השאר כי אני לא רוצה שנלי תמשול בי. זה יהיה אסון אם לוטי ונלי ימשלו בנו."

 הרומן כולו מרתק. השילוב בין שלושת המישורים כתוב כמלאכת מחשבת. בסיומו, באחרית הדבר הנושאת את הכותרת: "הערה למהדורה החדשה", ציפתה לי הפתעה, שהבהירה לי לצערי שמשהו ברומן הוליך אותי שולל… ובכל זאת ההנאה מהקריאה לא נפגמה, אדרבא, הערכתי לכותבת רק גדלה!

אסיים באחד המשפטים שנלי אומרת לחברתה, גם היא משרתת, כמוה: "הבית שלי הוא במקום שבו אני נמצאת, גם אם זה רק חדר וגם אם הוא אפילו לא שלי."

האם זאת תשובה ניצחת לתביעה ל"חדר משלך", שאותה ניסחה הסופרת הדגולה? לא, לא ממש…

תרגמה מספרדית: מיכל שליו

מפעים להיווכח כמה הרבה עוצמה ומשמעות יכולה לקפל בתוכה נובלה קטנה!

הכלבה, ספרה של סופרת קולומביאנית, פילאר קינטנה, "אחת המצליחות בדרום אמריקה", כפי שמעידים עליה בדש הספר, הוא סיפור יפהפה ועצוב כל כך. אנחנו מלווים בו מחזור חיים שלם שמתחיל בינקות גורית נוגעת ללב, וממשיך ומתפתח בכיוונים מפתיעים, שמעניקים חוויה אסתטית מיוחדת במינה.

הסיפור הוא לכאורה סיפורה של כלבונת קטנה, גורה בת כמה ימים, שאימה הורעלה. דוניה אלודיה, הבעלים של הכלבה שמתה, מטפלת בגורים, מאכילה אותם, ומנסה להצילם מהמוות המאיים עליהם. אבל הסיפור הוא לא רק עליה, אלא גם על דמריס, הדמות האנושית המרכזית ביצירה, שלוקחת אליה את הגורה ומחליטה לאמץ אותה. כבר בדרך הביתה היא מחבקת אותה, מניחה אותה בתוך החזייה שלה, כדי שתחוש בחום גופה ותירגע.

עד מהרה מתברר לנו פשר האהבה העצומה, האמהית, שדמריס מעתירה על הכלבונת. מדוע היא מטפלת בה במסירות כזאת, מאכילה אותה, מגינה עליה. מה דמריס רואה בגורה הזאת? מה היא מעוררת בה?

כדרכן של יצירות ספרותיות משובחות (ןבעצם – כמו בחיים…), שום דבר אינו קבוע. יש התפתחויות, חיצוניות ולצדן, וכתוצאה מהן, גם פנימיות. אלה מתרחשות בנפשה של דמריס. יחד אתה אנחנו עוברים טלטלות רגשיות, שמביאות אותה למעשה קיצוני, מזעזע מצד אחד, וכמעט מובן, מצד שני.

הרקע שבו מתרחש הסיפור חשוב: אנחנו נמצאים עם דמריס ועם בעלה רוחליו בביתם שגובל ביער ומשקיף אל החוף ואל לשון ים שבשעת הגאות מוצפת וגועשת, ובשעת השפל נהפכת למשטח ביצתי. כדי להגיע אל חנות המכולת הקרובה צריכה דמריס לעבור כל יום תלאות בלתי נתפסות:

"הבקתה שהם גרו בה לא הייתה על החוף, אלא על צוק מיוער שהאנשים הלבנים מהעיר בנו בו בתי קיץ גדולים, יפים, עם גינות, שבילים מרוצפים ובריכות. כדי להגיע לכפר היה צריך לרדת בגרם מדרגות ארוך ותלול, ובגלל כל הגשם שירד היה צריך לקרצף את המדרגות לעיתים קרובות כדי לנקות אותן מהטחב וכדי שלא ייעשו מחליקות. אחר-כך צריך לחצות את המפרץ, לשון ים רחבה וסוערת כמו נהר, שהתמלאה והתרוקנה עם הגאות והשפל.

"באותו זמן של השנה הגאות הייתה בבוקר, וכדי לקנות להם לחם דמריס נאלצה לקום עם שחר, לסחוב את המשוט אל הבקתה, לרדת במדרגות עם המשוט על הכתף, לדחוף את המשוט מהבקתה, להכניס אותו למים, לחתור עד הגדה השנייה, לקשור את הקאנו לעץ דקל, לסחוב את המשוט על הכתף עד הבית של אחד הדייגים שגרו ליד המפרץ, לבקש מהדייג, מאשתו או מהילדים שישמרו עליו, להקשיב לתלונות ולסיפורים של השכן ולצעוד חצי כפר ברגל עד המכולת של דון חיימה… ואחר-כך לחזור את כל זה".

היער הקרוב טומן בחובו סכנות רבות: ככל שמעמיקים לתוכו הוא נעשה "אפל ומיסתורי יותר", יש בו "צוקים […] עם סלעים מכוסים טחב וגלים […], עצים עצומים שסופות עקרו מהשורש וברקים פילחו לשניים, מפולות אדמה, נחשים ארסיים ונחשים שבולעים איילות, עטלפים שמוצצים לחיות את הדם, צמחים עם קוצים שיכולים לשסף כף רגל ופלגים שהתעצמו כשירד מבול וסחפו את כל מה שנקרה בדרכם…"

הטבע אינו חומל. לפעמים חם מדי, ואי אפשר להיפטר מנחילי היתושים, לפעמים קר וגשום מדי, ואי אפשר להימלט מהלחות והצינה.

סכנותיו של היער מלוות את דמריס, ובמידה מסוימת קובעות את מהלך חייה, אחרי אירוע קשה מאוד שהייתה בו שותפה מאונס.

מה יקרה לכלבה שלה, אחרי שגם היא "תגלה" את הטבע, תימשך אליו, תנוס אל עבי היער ואל הצוקים האפלים? מה יקרה לדמריס בעקבות זאת?

"גשם ניתך על העולם, והיער המאיים הקיף אותה, אבל לא ליווה אותה, כמו בעלה, שישן בחדר אחר ולא שאל אותה מה עובר עליה, בת דודתה, שבאה רק כדי להעביר עליה ביקורת, אימא שלה, שהלכה לבואנאוונטורה ואחר כך מתה, או הכלבה, שהיא גידלה אותה רק כדי שתיטוש אותה…"

האם הכלבה תשוב? האם דמריס תמצא בה נחמה? האם, כמו בספר הג'ונגל שדמריס שמעה עליו בילדותה, חיות יכולות להציל בני אדם?

הסיפור לופת את הלב, התרגום לעברית נהדר, והעטיפה – ציירה ועיצבה אותה טליה בר – יפהפייה.

תרגמה מספרדית: מיכל שליו

Pilar Quintana
LA PERRA

גרהם ידע שאם לא תצוץ לפתע דרך מילוט לא צפויה, יאפסו סיכוייו לשרוד יותר משעה. בקרוב תעצור המכונית, יוציאו אותו מתוכה ויירו בו בשיטתיות וביעילות כמו במשפט שדה. הדם הלם בראשו ונשימתו הייתה מהירה ורדודה. הוא ניסה לנשום לאט ועמוק, אך שרירי החזה לא נענו לו. הוא המשיך לנסות. הוא ידע שאם ייכנע עכשיו לפחד, אם ירשה לעצמו להרפות, דינו נחרץ, יקרה אשר יקרה. אסור לו לפחד. המוות, אמר לעצמו, לא יהיה נורא כל כך. רגע של תדהמה, והכל ייגמר. הוא ממילא ימות במוקדם או במאוחר, וכדור בבסיס הגולגולת עכשיו עדיף על חודשים של חולי לעת זקנה. ארבעים שנה הן תקופת חיים ראויה לשמה. צעירים רבים באירופה היום יראו בגיל הזה הישג ראוי לקנאה. המחשבה שהפסד של פחות או יותר שלושים שנות חיים הוא אסון, מבוססת על ההנחה שלאדם יש חשיבות יתרה. והחיים גם אינם נעימים במיוחד. בדרך כלל הם מתמצים בניסיון להגיע מהעריסה עד לקבר בנוחות מירבית, לספק את צורכי הגוף ולהאט את תהליכי התנוונותו. למה להתרגש מנטישה מוקדמת של עניין עגום כל כך? באמת למה? ובכל זאת מתרגשים…

Journey into Fear Eric Clifford Ambler

תרגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ'

על גב הספר מצוטט משפט שגרהם גרין כתב על אריק אמבלר: "ללא ספק, מחבר ספרי המתח הטוב ביותר". לא הופתעתי מדברי השבח הללו, שכן מסע אל לב הפחד הזכיר לי מאוד את הספר The Confidential Agent – הסוכן החשאי –שכתב גרהם גרין. בשניהם שוררת אותה אווירה ספק הגותית, ספק מפוחדת ומאוימת, בשניהם יש דמות נשית שנויה במחלוקת  (אצל גרהם גרין היא מרשימה ונוגעת ללב הרבה יותר), ושני הספרים מצייתים לחוקי הז'אנר של ספרי מתח. בספרו של גרין אדם ששמו נמסר רק כאות הראשונה של שמו – ד' – מגיע לאנגליה כדי לרכוש למען המורדים בארצו פחם שיאפשר להם ולבני משפחותיהם לשרוד ולהמשיך להילחם. כשהוא יורד מהספינה בדובר הוא פוגש סוכן חשאי אחר של ארצו, מי שמכונה ל', נציג השלטון, שמשימתו – לסכל את שליחות נציג המורדים ולרכוש את הפחם בעצמו.

בספר שלפנינו אדם בשם גרהם, מהנדס אנגלי שמייצג חברה לייצור נשק, נקלע להפתעתו להרפתקה לא צפויה: בדרכו חזרה לאנגליה, ובניגוד לתוכניותיו, הוא נאלץ לעלות על סיפונה של אונייה שמפליגה מטורקיה, שם הוא מסתבך ברשת של מרגלים, סוכנים חשאיים ומתנקשים. 

כמו עשרים ואחד מספריו של גרהם גרין (ביניהם – הסוכן החשאי) שעובדו לסרטי קולנוע, (חלקם בשני עיבודים שונים), גם את מסע אל לב הפחד הפכו לסרט, שאותו ביים אורסון וולס ב-1943.

הסוכן החשאי נכתב על רקע מלחמת האזרחים בספרד. מסע אל לב הפחד ראה אור לראשונה ב-1940, ומלחמת העולם נמצאת גם בלבו וגם ברקע שלו. 

על האונייה פוגש גרהם שלל טיפוסים: בני זוג צרפתים שלא מפסיקים להתקוטט, סוחר טורקי,  אם ובנה האיטלקים, ארכיאולוג גרמני, ועוד כהנה וכהנה. תכלית קיומו של הספר היא הצורך של גרהם להגיע לאנגליה בזמן, ולסכל את ניסיונותיהם של הגרמנים לבלום אותו, ולמנוע את הגעת הציוד שמפעלו מייצר לידי בעלות הברית. 

גרהם מצטייר כאדם תמים שעלול ליפול טרף לידיהם של סוכנים חשאיים מתוחכמים ואכזריים. האם מזימתם תצלח? האם  ידע לגבור עליהם?

כמה מהדברים שאומרות הבריות בספר נשמעים מוכרים להדהים: 

"צורת השלטון הדמוקרטית לכאורה מציבה מכשולים בדרכו של אדם במעמדי" רוטן אדם ששמו "קולונל האקי", פונקציונר טורקי שמתערב בחייו של גרהם ומוסיף, "אי אפשר לעצור אדם ולכלוא אותו ללא הליכים משפטיים מגוחכים" (האם זה מה שאומרים לעצמם השלטונות הישראלים שנוקטים את מה שמכונה בלשון מכובסת "מעצרים מנהליים": "השמת אדם בתנאי כלא ללא משפט, וללא אישום", כמוגדר בוויקיפדיה?)

"היחידים שיכולים לענות עליהן [על שאלות בנוגע למלחמה ומניעיה] הם הבנקאים והפוליטיקאים בצמרת, בעלי המניות במפעלים הגדולים שמייצרים אמצעי ללחימה". ובאותו עניין: "הבנקאים הבינלאומיים הם פושעי המלחמה האמיתיים. אנשים אחרים הורגים, והם יושבים להם רגועים ושלווים במשרדיהם, ומרוויחים כסף." אי אפשר להימנע ממחשבות על הספר המרתק והמזעזע סדר היום של אריק ויאר, שמתאר מי ממשיכים להרוויח ממלחמת העולם השנייה: בין השאר מפעלים הנושאים את השמות אגפא, אופל, אי גה פארבן, סימנס, אליאנץ, טלפונקן ורבים אחרים. מעניין שאריק אמבלר, וכנראה לא רק הוא, הצליח להבחין באינטרסנטיות של גופים כלכליים כבר אז, בעיצומה של המלחמה.

"אני קורא עיתונים מצרפת ורואה את מחיקות הצנזורה. העיתונים האלה רוצים שאדע דברים מסוימים. הם כותבים שצרפת ואנגליה נלחמות בהיטלר ובנאצים למען הדמוקרטיה והחירות", אומר לגרהם הצרפתי שעל סיפון האונייה, וכשזה תוהה: "ואתה לא מאמין לזה?" משיב הצרפתי: "אני מאמין שהעם הצרפתי והעם האנגלי נלחמים, אבל זה היינו הך? אני חושב על בריֶה ותוהה. אותם עיתונים סיפרו לי פעם שהגרמנים אינם גוזלים עפרות ברזל ממכרות בריה, ושהכול כשורה. במלחמה האחרונה הפכתי לנכה. במלחמה הנוכחית איני נדרש להילחם. אבל אני רשאי לחשוב." (בריה, כך הוא מספר לגרהם, הוא מי שהרוויח, ובגדול, מכריית עפרות הברזל, חרף ההכחשות). 

מדהים לקרוא טקסט חתרני כל כך, שנכתב והתפרסם בעיצומה של המלחמה!

יש ברומן לא מעט תובנות ראויות לציון על החיים בכלל: גרהם שנפצע בכף ידו אומר לעצמו כי "אירועי יום אתמול התרחשו כביכול לפני שנים. ידו החבושה כמובן הזכירה לו אותם, אך הפציעה איבדה מחשיבותה. אתמול היא הייתה חלק ממשהו מחריד. היום היא הייתה חתך בגב היד, שיחלים בעוד ימים ספורים". או הטקסט החתרני: "…אם הוא באמת רעב, הוא יגנוב. אם הוא בסכנה אמיתית, הוא יהרוג. אם הוא באמת מפחד, הוא יתאכזר. הוא אומר שאנשים שבעים ובטוחים הם שהמציאו את הטוב והרע, כדי שלא יצטרכו לחשוב על אנשים רעבים שנמצאים בסכנה. מעשים נובעים מצרכים. פשוט מאוד. אתה לא רוצח. אתה אומר שרצח הוא דבר רע". 

האם הסופר דוגל בדברים החתרנים שהוא שם בפיהן של דמויותיו?

הטקסט החתרני ביותר הוא זה שבו מנסה מישהו לשכנע את זולתו לבגוד במולדתו: "בעיתות שלום, רק לאומן קיצוני ידרוש מאדם להפקיר את גופו ואת נשמתו בידי ממשלת מולדתו, אך בעיתות מלחמה, כשאנשים נהרגים והרגשות גואים, אפילו אדם נבון עשוי להרחיק לכת עם חובתו למולדת. אתה בר מזל, כי בזכות עיסוקך אתה יודע מה עומד מאחורי מפגני גבורה כאלה: רגשנות יתר של בורים מכונה 'אהבת המולדת!' איזה ביטוי משונה, אהבה לפיסת אדמה? בקושי. שים גרמני בשדה בצפון צרפת, תגיד לו שזאת האנובר, והוא לא יחלוק עליך. אהבת אחים? ודאי שלא. אדם אוהב אחדים מבני עמו ושונא אחרים. אהבת התרבות? הבקיאים ביותר בתרבות מולדתם הם בדרך כלל הנבונים ביותר, ולכן גם הכי פחות פטריוטים. אהבת הממשלה? ממשלות בדרך כלל שנואות על נתיניהן. אהבת המולדת היא אפוא לא יותר ממושג מיסטי המבוסס על בורות ועל פחד. יש לה שימושים, כמובן. כשהמעמד השליט רוצה שנתיניו יעשו דברים שאינם רוצים לעשות, הוא פונה לרגשות הפטריוטיים. וכמובן, אחד הדברים שאנשים מתעבים יותר מכל הוא להיהרג. אבל אני מבקש את סליחתך. אלו טיעונים ישנים ואני בטוח שאתה מכיר אותם." 

אכן, מילים כדורבנות. אבל נראה שהסופר אינו דוגל בהן באמת. שהרי ברגע הקריטי, הדמויות שיצר אינן פועלות על פי אמות המידה שהוא שם בפיהן. הן בכל זאת, למרבה העניין, פטריוטיות כדבעי. 

 התרגום לעברית, של קטיה בנוביץ', מצוין. שקוף ונקרא בנועם. 

Journey into Fear Eric Clifford Ambler

ספרה החדש של מאיה ערד, קנאת סופרות, מעלה על הדעת את הדפס האבן המוכר מאוד של האמן ההולנדי מאוריץ אשר: (אפשר לראות אותו בקישור)

הידיים יוצרות פרדוקס –  איך יד יכולה לצייר את עצמה? הרי שתיהן מתקיימות במעגל סגור שיצרו אותו בעצמן…

הרומן צופן סוד שמתגלה רק לקראת סופו, וכמובן שלא אכתוב עליו כאן, אבל הסוד מוסיף לו ממד משעשע ומרתק, ובעיקר מפתיע. בכלל, כמו כל ספריה של מאיה ערד, גם קנאת סופרות משלב עלילה מושכת, דמויות משכנעות, ואמירה נוקבת, הפעם שוב – ערס פואטית. בספר אמן הסיפור הקצר טיפלה ערד באופן מרהיב במקומו של הסיפור הקצר בספרות, בספר מאחורי ההר חשפה את המנגנונים הסמויים של הספרות הבלשית, ובספר המורה לעברית היא דנה בהבדל שבין אוטוביוגרפיה לכתיבה של מֶמואָר (אם כי שם הסוגיה שולית יחסית).

קנאת סופרות הוא בדיוק על מה ששמו מרמז: כוחה של הקנאה, מקורותיה, משמעויותיה וסיבותיה. 

הדמות המרכזית ברומן היא אביגיל שלו, סופרת שבתחילתו של הסיפור מגלה שהיא מועמדת לפרס ספיר. היא עדיין רק "ברשימה הארוכה", אבל היא משוכנעת שתגיע גם ל"רשימה הקצרה", שבה נשארים רק חמישה שמות. אחד מהם יזכה בפרס הגדול והנחשב, גם מבחינה כספית וגם בשל היוקרה הנלווית לו.

ערד מיטיבה לתאר את תהפוכות הנפש של הסופרת: תחושת הגדלות, לצד הספקות העצמיים, הטינה שהיא חשה כלפי כל סופרת אחרת, הבוז שהיא רוחשת לסופרת מתחילה, לצד החרדה שמא אותה סופרת "תגבר" עליה בתחרות הבלתי פוסקת שהיא מנת חלקן של סופרות ישראליות בנות זמננו.

כדי להסביר את טיבה של אותה קנאה יוקדת שמה ערד בפיה של אחת הדמויות, חוקרת ספרות, הסבר שהולך כך: לגברים סופרים יש אפשרות להגיע למעמד הקנוני הנכסף, כי הוא מכיל "שורה של סופרים". לעומתן, כל הנשים הסופרות מתחרות ביניהן על הכיסא האחד המוקצה להן, כמו זה שמקבלת בגן "האימא של השבת". לפיכך המאבק שלהן זו בזו הוא לחיים ולמוות. אם סופרת אחת תתפוס את המעמד, לא יישאר מקום לאף אחת אחרת… 

כמו כן, "ספרות שנכתבת בידי נשים נתפסת ככתיבה על קטנות החיים, מעין שיחה עם חברה, ולא ספרות גבוהה על דברים שברומו של עולם". 

החוקרת מוסיפה עוד נדבך: למעשה הקנון הספרותי בישראל "נסגר" ב-1990. עד אז היה למישהו סיכוי להשתבץ בתוכו. לא עוד. היא משווה את "סגירת הקנון" לקנונים אמנותיים אחרים, למשל מוסיקה "קלאסית" או המחזאות היוונית, שני קנונים ש"נסגרו" באחת, ולמי שיצר אחריהם כבר לא היה סיכוי לחדור אליו. 

ובכלל, לדבריה, מעמדה של הספרות התדרדר: "הספרות נכשלה". העולם שוב אינו מקום כמו שהיה פעם, כאשר "להוציא ספר היה הישג גדול". ספרות כיום "היא נישה. כמו אימוני טריאטלון. כמו להכין בירה בבית. יש מי שאוהב להכין בירה בבית ויש מי שאוהב לקרוא ספרים". (זה מזכיר לי מאמר שהתפרסם בגארדיאן באוגוסט 2005, וכותרתו: "עריצות הקריאה" "The tyranny of reading". הוא מתחיל במילים: "אז ויקטוריה בקהאם לא קראה ספר מעודה. מן הסתם, אין לה זמן, והיא מעדיפה להקשיב למוזיקה". בהמשך מסבירה כותבת המאמר שאפשר בהחלט להבין את בקהאם, כי תם זמנה של "עריצות הקריאה". מי שאוהב לקרוא – שיקרא, אבל שיבושם למי שמעדיף סודוקו, רכיבה על סוסים או איסוף מספרי לוחיות זיהוי של רכבות. בעיניה אין שום היררכיה בין העיסוקים השונים. הכול שווה והכול ראוי). 

האם הכניסה לקנון באמת חשובה למאיה ערד? האם כתבה את הספר כדי להלין על מצבה כסופרת (מצליחה)? המספרת מעירה (האם בשמה של מי שיצרה אותה?) "כאן אני אוכל להתערב ולהעיר שמקרה אחד יקרה את כולם: מה יתרון לגדול סופרי דורנו על פני אביגיל? ספר יחיד על מדף בחנות מעוטת קונים. זה הכול": אביגיל מצאה בחנות נידחת, אי שם בקיימברידג', עותק אחד של ספר מתורגם לאנגלית מאת עמוס עוז. אז מה? קורצת אלינו מאיה ערד מעל כתפה ואומרת – מה זה משנה, בעצם? יתר על כן, גם לשאלה אם יזכרו אותנו (הסופרים) אחרי מותנו,  אם נזכה לתהילה כשכבר לא נדע עליה, היא משיבה בלא מוחלט. לא יזכרו. לא ניוותר. הדבר היחיד שחשוב הוא לא הנצח, לא התהילה, לא הקנון, אלא כמה קוראים (בעצם, לרוב – קוראות…) שהספר שכתבנו הגיע אליהן, נגע ללבן, העשיר את חייהן.

אז טוב, מאיה ערד. אני אמנם סופרת, אני אמנם יודעת לקנא, אבל גם, בהחלט, לפרגן. ולכן אני מודה לך שוב על הספר החדש שלך. את פורייה מאוד, וכל מה שאת כותבת אני מזדרזת לקנות ולקרוא. כה לחי, וניפגש שוב, חד-צדדית, בעוד – כמה זמן? שנתיים? אני מחכה לך באהדה ובהערכה. 

הסרט "החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו" זכה ב-2019 באחד הפרסים בפסטיבל הסרטים בקאן. הוא שודר לאחרונה ב-Yes, ולאחר שצפינו בו, כאן בבית, הזדרזתי לקנות את הספר בגרסתו המתורגמת לאנגלית, מפורטוגזית. 

שכן הסרט נוגע ללב, מסקרן ומעורר רצון לשקוע בו שוב, להעמיק את ההבנה של הדמויות ושל מניעיהן.

למרבה הפלא ובניגוד למצופה, הסרט עולה (בעיני) פי כמה מונים על הספר! 

למעשה, קשה למצוא את הקשר ביניהם, למעט כמה קווי עלילה שבספר מתגלים כשוליים, ואילו בסרט – תופסים מקום מרכזי. 

הסרט עוסק בשתי נשים שנמצאות במרכז הבמה, למעשה הן שתי הדמויות היחידות שממלאות אותה: שתי אחיות, אאורדיסה וגידה, שהחיים מפרידים ביניהן באכזריות. שתיהן גרות בריו דה ז'נרו, שתיהן מתגעגעות מאוד זו אל זו, אהבתן ההדדית היא הכוח המניע של חייהן, ולאורך כל הסרט, שמלווה אותן מצעירותן עד זקנתן, אנחנו תוהים במתח גובר והולך: האם ישובו וייפגשו? האם יוכלו להעניק זו לזו את כל מה שיש בהן, כוח, תמיכה, עידוד, אהבה עמוקה ורבת משמעות? 

גם בספר שתיהן קיימות, אבל הסיפור שונה בתכלית, והעלילה החשובה שמופיעה בסרט היא רק משנית ברומן. היא מתרחשת בברזיל בשנות הארבעים, ויש בו גלריה של דמויות: שכנה ממורמרת וחטטנית, בני משפחה עשירים מופלגים שמתחתנים רק בקרב המשפחה כדי לא לבזבז את הרכוש הרב, צעיר שקנה לעצמו תואר של דוקטור  ולכן נכשל בעבודתו כרופא – שלל אנשים שבסרט אינם קיימים. 

לסופרת הברזילאית Martha Batalha יש בספר אג'נדה ברורה: היא ביקשה לכתוב רומן פמיניסטי המתאר את מצוקתן של נשים שנאלצות לוותר על חלקים באישיותן, כדי לרצות גברים: האבא והבעל, שרואים בהם כלי לסיפוק הצרכים שלהם. כשהן נישאות הן נאלצות להוכיח את בתוליהן. אחר כך הן חייבות לרצות את הבעל. "הוא הביא הביתה משכורת טובה, לא הִרבה להתלונן ודיבר עם הילדים. הוא רק לא אהב שמפריעים לו להאזין לרדיו או לקרוא את העיתון, לישון עד מאוחר או כשהוא לנמנם אחרי ארוחת הצהריים. כל עוד נעלי הבית שלו הונחו במקביל ליד המיטה, הקפה שלו רתח, לא היו גושי שומן בחלב שלו, הילדים לא התרוצצו בבית, הכריות על הספה הונחו כיאות, החלונות נסגרו לא יאוחר מהשעה ארבע אחרי הצהריים, לא הייתה בבית שום מהומה עד הבוקר, קולו של הרדיו לא היה רם ולא חלש מדי, האמבטיה הדיפה ריח של אקליפטוס, והוא לא נאלץ לאכול יומיים רצוף את אותו האוכל, הוא לא דרש יותר מדי." 

האירוניה המרה של הסופרת נוקבת אמנם, אבל יש להודות – לא מקורית במיוחד. 

בסרט שני הגברים, הבעל והאבא, מרגיזים ומרושעים, ומעוררים את השאלה – איך אפשר? אבל אפשר! בסרט אאורידיסה היא פסנתרנית מחוננת, ונגינתה, המוזיקה שלה, תופסת מקום חשוב ומשמעותי מאוד. בספר היא מנגנת בחלילית, וגם זאת רק לרגע קט. בניסיונותיה למצוא משמעות בחייה היא גם לומדת לתפור. משהו בסרט ממוקד ומדויק יותר, ולכן גם מרגש. בספר, השונה כל כך מהסרט, יש הרבה דמויות, הרבה התפתחויות, ובעיקר הרבה סיפורים שכשקוראים אותם עולה תחושה של משהו חיצוני: מספרים לנו "על", לא "את", והסיפורים מתערבבים ובמקום לחזק, מחלישים זה את זה. 

שאלה שהתעוררה בי כשצפיתי בסרט הייתה – למה היא בכלל התחתנה אתו? 

מעניין שהספר נפתח בדיוק באותה שאלה: "איש אינו יודע בדיוק מדוע אאורידיסה ואנטונר התחתנו." 

לצערי, לא קיבלתי מהספר תשובה אפילו לשאלה הזאת…

לסיכום: את הסרט כדאי מאוד לראות. ועל הספר אפשר בעיניי לוותר. 

תרגמה לעברית: אראלה טלנברג לרר

שירי המגילה | מגילה-לידער איציק מאנגר 
תרגם והעיר: דוד אסף
אייר: נעם נדב

השפות השמיות משתמשות בצורות פועל שונות בזכר ובנקבה (הוא אוכל, היא אוכלת), בעוד שהאנגלית אינה עושה הבחנות של מין דקדוקי בפעליה (she / he eats). ג'ורג' שטיינר הסיק מכאן ש"מסורת שלמה של שוויון בין המינים מגולמת בעובדה שהפעלים שלנו, בשונה מהפעלים בלשונות השמיות, אינם מציינים את המין הדקדוקי של הנושא."

האומנם? קיימות שפות שהן נאורות כל כך מבחינה מינית, שלא רק שאין בהן הבדלים בפועל בין זכר ונקבה, אלא אפילו כינויי גוף שלהן לא מבחינים בין המינים.   "הוא" ו"היא" אוחדו בהן לישוּת סינתטית־פלסטית נטולת מין אחת. אילו הן השפות הללו? טורקית. אינדונזית ואוזבקית הן כמה דוגמאות – לא בדיוק שפותיהן של חברות הנודעות במסורת של שוויון בין המינים. 

אף רשימה של מעידות כאלו לא תהיה שלמה כמובן ללא 1984 של ג'ורג' אורוול, שם השליטים מאמינים בכוחה של השפה עד כדי כך, שהם מניחים שיוכלו לחסל כל מרי פוליטי אם רק ימחקו את כל המילים הפוגעניות מאוצר המילים. "בסופו של דבר שום פשע מחשבה לא יהיה אפשרי משום שלא ייוותרו מילים להביעו." אך מדוע לעצור כאן? מדוע לא לבטל את המילה "בֶּצע" כתרופת פלא לכלכלת העולם, להיפטר מהמילה "כאב מילה "כאב" כדי לחסוך מיליארדים על אקמול, או להשליך את המילה "מוות" לפח האשפה ולהעניק כבמטה קסם חיי נצח לכל? 

THROUGH THE LANGUAGE GLASS  Guy Deutscher 

לעברית: עמרי אשר

האם העובדה שדוברי עברית מסוגלים לדבר בלשון הווה על פעולה שתתרחש בעתיד ("אני נוסעת לשם מחר") מעידה על תפיסת זמן הלקויה?

(כמובן שלא…)

האם אוצר המילים של שפות שכל דובריהן אנפלביתים קטן יותר מזה של שפות כתובות?

(כן! וההסבר כל כך פשוט, כמעט מובן מאליו: הרי בשפה לא-כתובה לא ייתכן ידע פסיבי של מילים, לפיכך אוצר המילים חייב להיות מצומצם לידע אקטיבי בלבד…).

האם בעלי חיים יכולים להוריש לצאצאיהם תכונות פיזיולוגיות "ואפילו פציעות" שרכשו במהלך חייהם?

(למרבה הפליאה, מסתבר שבעבר, לפני שהבינו את סודות הגנטיקה, אנשים היו משוכנעים שכן, אם יקצצו את זנבו של עכבר, צאצאיו ייוולדו קצוצי זנב כמוהו… נדרש ניסוי ממושך שבו חוקר קצץ שוב ושוב זנבות של עכברים, לאורך הרבה דורות של חייהם, כדי להוכיח שהרעיון שגוי מיסודו).

ועל מה מעידה העובדה שבאיליאדה ובאודיסיאה לא מוזכרים כמעט צבעים, או שאם הם מופיעים הם נראים לקוראים בני דורנו מוזרים מאוד? (הים, ולא בשעת שקיעה, מתואר כהה כצבע היין; לכבשים צבע של סיגלית; וגון השיער של אודיסיאוס הוא כשל פרח היקינתון…)  האומנם ייתכן שהיוונים, והקדמונים בכלל, לא ראו צבעים? או – ראו אותם, אבל שונים מכפי שאנחנו רואים אותם כיום? האם מדובר בעניין פיזיולוגי? או אולי תרבותי?

אלה רק כמה מהשאלות המרתקות שבהן דן הבלשן גיא דויטשר בספרו השני. בספרו הראשון (והמקסים!) גלגולי לשון: מסע בעקבות המצאתו הגדולה ביותר של האדם סיפר דויטשר על ההתפתחות וההשתנות המתמדת של שפות. בספר שלפנינו, שראה אור לראשונה בעברית ב-2011 (שנה אחרי שהופיע באנגלית), הוא מתמקד במחקרים שבדקו את עניין הצבע בשפה וממריא מהם אל סוגיות רבות ומרתקות.

מפתיע לגלות עד כמה שאלת הצבע, הגדרתו, תיאורו, התגובות אליו, היכולת להבחין בו, משקפת תהליכים לשוניים מסקרנים ומעוררי מחשבה, ועד כמה המחקר נוגע בשאלות מהותיות, כמו למשל – האם שפת-אם משפיעה על המחשבה ומשנה אותה, והאם היעדר מילים בשפה מסוימת מעיד או משפיע על קושי של דובריה להבין מושגים.

דויטשר מוכיח לנו, בין היתר, שגם לשוננו המדויקת לכאורה, בכל הנוגע להגדרת צבעים (לפחות בהשוואה עם בני דורו של הומרוס), בעצם כלל אינה מדויקת: "האם איננו מדברים על 'יין לבן', למשל, אף על פי שאנו רואים יפה מאוד שצבעו צהבהב-ירקרק? האם איננו אוכלים 'דובדבנים שחורים' שצבעם אדום כהה? […] ומה עם הבדיחה הנדושה על השזיפים השחורים שהם בעצם אדומים כי הם עוד ירוקים?"

אכן, אוצר המילים שאותו אנו מייחדים לצבעים דל למדי. כדי להוכיח זאת מציג בפנינו דויטשר התפתחות אפשרית שבה יוכלו בעתיד מדענים לייצר פירות במגוון עצום של טעמים מתערובות ומהכלאות. ואז ייווצרו מילים שיתארו את שלל הטעמים הללו. חוקר היפותטי מהעתיד שישאל את בני דורנו לשמו של טעם מסוים יופתע מהפרימיטיביות של הגדרותינו: חמצמץ כמו לימון, דומה לאפרסק… נוכל לחוש בהבדלי הטעם, אבל אוצר המילים יחסר לנו. הדוגמה משרתת את אחד ההסברים שמציע דויטשר, בעקבות חוקרים רבים שאתר עבודתם הוא מתאר, כדי שנבין מדוע מושגי הצבע היו בעבר דלים יחסית לאלה שלנו: האדם המודרני חשוף למגוון עצום של גוונים שיוצרו באמצעים מלאכותיים, אבל הטבע אינו מציע שלל נרחב כזה של צבעים.

דויטשר פותח במחקר של ויליאם גלדסטון, מי ששימש לימים ראש ממשלת אנגליה (לסירוגין עם בנג'מין ד'יזראלי, לאורך שנים ארוכות, בסוף המאה ה-19). גלדסטון היה, כך מסתבר, חוקר נלהב של הומרוס. בסוף ספרו דויטשר מגיע לימינו, ומתאר בדיקות וניסויים שנערכו בשנים האחרונות בעזרת MRI שמאפשר לעקוב אחרי הפעילות של אזורים מסוימים במוח.

הספר קריא מאוד, ולא פחות מכך – חינני וגדוש הומור. דויטשר לא מהסס למתוח ביקורת מבדחת על עמיתיו: "למעשה, בשפע הגיגיו בנושא דָבַק הומבולט בשני הדיברות  הראשונים של כל הוגה דעות דגול: 1. היה עמום, ו-2, אל תתנזר מסתירות"; או: "אקדמאים לא עושים קריירה מלהסכים זה עם זה"…

הוא אינו בוחל בבדיחות חביבות: למשל, אל ההסבר מדוע לא נכון לקבוע אם הקושי ללמוד שפה מעיד על מורכבותה של אותה שפה, שהרי הכול תלוי בנקודת המוצא של הלומד: לדובר עברית יהיה קל יותר ללמוד ערבית מאשר לדובר סינית… הוא מוסיף בדיחה: "מספרים על אנגלי אחד שחווה זאת על בשרו כשהלך לאיבוד יום אחד באירלנד. אחרי שעות של נהיגה סחור-סחור בדרכי עפר כפריות נידחות, הוא מצא לבסוף איש זקן הולך לצד הדרך ושאל אותו איך יוכל להגיע חזרה לדבלין. 'אילו הייתי רוצה להגיע לדבלין,' באה התשובה, 'לא הייתי מתחיל כאן'".

למרבה השמחה, דויטשר מביא אפילו דוגמאות מחייו שלו, למשל – כדי להסביר לקוראים איך פועלים ניואנסים שונים בין שפות הוא מספר על אנקדוטות שנוגעות בבתו ובאשתו. כזכור, דויטשר הוא ישראלי שנשוי לג'יין, חוקרת ספרות אנגליה, והם הוריה של עלמה דויטשר ההמלחינה הצעירה, המחוננת והמופלאה. דויטשר מספר כיצד בתו מתקוממת בכל פעם שהוא מכנה בשם "יד" את חלק הגוף שבאנגלית נקרא arm, שהרי בעברית אין הבדל בין שתי המילים הללו (אם כי המילה "זרוע" קיימת, כמובן). בדוגמה אחרת, שבה הוא מבקש להראות לנו את ההבדל בין "כחול" לעומת "תכלת" שיש בעברית לעומת blue אחד באנגלית, הוא מספר שאשתו ביקשה ממנו להביא לה חפץ שאת צבעו לא הצליח לאתר, שכן היה תכול ולא כחול ומבחינתו אין מדובר באותו צבע (כשם שברוסית אלה שתי מילים שונות, ודויטשר חושד שהעברית הושפעה בעניין הזה מהרוסית).

אלה כמובן רק דוגמאות זעירות לעניינים כבדי משקל ומרתקים שדויטשר עוסק בהם. המסקנות שהוא מביא אינן נוגעות רק לצבע, אלא יש בהן היבטים אוניברסליים חשובים. חלקן מוכרות מן הסתם לכל אנתרופולג או סוציולוג בן זמננו, ובכל זאת הרנינו את לבה של הקוראת מהשורה. למשל:  "האנתרופולוגיה החדשה קבעה שיש להבין כל תרבות כעומדת בפני עצמה ולא כשלב מוקדם בהעפלה לעבר פסגות הציוויליזציה המערבית."

אכן, מדובר בספר שכולו מרנין את הלב ומעורר תקווה שגיא דויטשר יושב כעת בביתו שבלונדון ומכין לנו עוד מטעמים בלשניים.

THROUGH THE LANGUAGE GLASS  Guy Deutscher

לעברית: עמרי אשר

בהערת השוליים הראשונה הופתעתי: "כדי להקל עליכם ולחסוך מכם את החיפוש בוויקיפדיה, להלן אי אילו פרטים", נכתב שם, ואז יש הסבר על מחוז בצפון איראן, וסופו מנוסח באופן שכלל לא דומה לסגנון של ויקיפדיה: "כדי לדמיין אותו תחשבו על הנופים הצפופים של אָנֶסי הצרפתית, של שווייץ או של אירלנד: ירוקים, מחושרי ערפל וגשומים. האגדה מספרת שכשהמוסלמים הגיעו למאזנדראן הם צעקו 'הו! אנחנו בגן עדן!'"

מה? תהיתי, כמה מוזר! איזו מין הערת שוליים זאת, שיש בה מידע המוגש בנימה של שיחת רעים? ואז הבנתי: לא המתרגמת הוסיפה את ההערה, אלא היא חלק מהרומן. מעין ספק השתובבות מקורית, ספק תחכום, המאפשרים לכותבת להוסיף נתונים, ושפע של פרטי מידע משמעותיים.

יפה!

מקוריות הכתיבה של נגאר ג'וואדי ברומן שלפנינו מתבטאת לכל אורכו של הספר המרתק. ג'אוודי, כמו גיבורת ספרה, נולדה באיראן וב-1981, בילדותה, נסה מארצה ומעברה וביחד עם הוריה ואחיותיה עברה לגור בפריז. ג'אוודי, כמו גיבורת ספרה, קימיה סאדר, אינה רואה בעצמה "פליטה" או "מהגרת", אלא גולה. זיכרונותיה מאיראן, המובעים באמצעות הדמות הראשית בספר, מלאים באהבה וגעגוע. המשפחה נאלצה לנוס, שכן חייהם היו נתונים בסכנה. אביה של קימיה סאדר, כמו גם של הסופרת, היה מתנגד המשטר. תחילה פעל נגד השאח, ואחרי ההפיכה החומייניסטית, שאכזבה את שוחרי החירות כמוהו וכמו אשתו, אמה של קימיה, הוא המשיך להיות פעיל אופוזיציה ולספוג את שנאתם של כל הצדדים: עכשיו הוא "הותקף מכל העברים. חסידי השאח, שהשתקעו בפריז ובלוס אנג'לס, טענו שמסר את הארץ למולות והרג את גנרל רחמאני; המולות, ששלטו באיראן, ראו בו כלי שרת של המערב ושרץ אינטלקטואלי. השמרנים, אלה הקרובים לבזארי, מתחו ביקורת על האתיאיזם האדוק שלו ועל התנגדותו הקיצונית לאיסלמיזציה של המדינה; הקומוניסטים, המפוזרים ברחבי אירופה, התייחסו אליו כאל בוגד בורגני וסוכן של ה-CIA. כל הקבוצות האלה המטירו עליו גידופים מעל דפי העיתונים ובתחנות הרדיו שלהן. כולם שלחו לו מכתבי איומים."

מרתק לקרוא על החיים באיראן, כפי שהם משתקפים ברומן. כל מי שמבקש להבין את רצף האירועים שהובילו למצב הנוכחי יכול למצוא זאת בספר, שהוא, כפי שאפשר לראות כבר מהערת השוליים הראשונה, תערובת של פיקשן ועובדות, מקור בלתי אכזב של ידע והבנה.

אנחנו פוגשים את קימיה לראשונה במרפאה גניקולוגית, שם היא מקווה לזכות בטיפול שיאפשר לה להרות. במרוצת הקריאה מתברר לנו מדוע היא נאלצת לפנות לטיפולים כאלה, במקום להרות בשיטה הרגילה. הרומן כולו כתוב כקונטרפונקט בין שתי עלילות: ההווה, במרפאה, שבו נחשפים לאט לאט סודות עכשוויים, והעבר, שמפליג אל הדור הרביעי שקדם לחייה של קימיה: אל נור, סבתא רבתא שלה, שנולדה בהרמון של פיאודל עשיר; אל דודיה של קימיה, האחים של אביה; אל סבתה מצד אמה, שהוריה היו ארמנים. ההווה והעבר נעים בשני צירי עלילה ונפגשים ומשתלבים להפליא בסופה. את העלילה מחזיק גם איזה סוד נרמז שפרטיו מתגלים רק בסופה: מה שהיא מכנה "האירוע", שמוזכר כבר בעמודים הראשונים: "האירוע העקוב מדם שהתרחש ברובע ה-13 של פריז ב-11 במרס 1994. הוא פתח את מהדורת החדשות של ערוץ פראנס 2. הוא מילא את כל העיתונים למחרת, כתבות גדושות במידע כוזב ומעוטרות בתצלומים שלנו, כשעינינו מחוקות תחת מלבנים שחורים. אולי ראיתם אותי באחד מהם," היא פונה ישירות אל קוראיה, "אולי עקבתם אחרי הפרשה". תיאור האירוע הוא נקודת המפגש בין ההווה בפריז והעבר האיראני, שעליו אנחנו לומדים רבות.

הנה למשל מה שנודע לנו על האיראנים: "האיראני לא אוהב בדידות ולא שקט (כאשר כל צליל מלבד הקול האנושי, אפילו המולה של פקק תנועה, נחשב אצלו שקט). אילו רובינזון קרוזו היה איראני, הוא היה מת מייד עם הגיעו לאי ובזה היה נגמר הסיפור".

או גם: "כפי ששחרזאדה השתמשה בדיבור כדי לשים קץ לנקמה העקובה מדם של המלך שאהריאר בנשות הממלכה, כך האיראני מרגיש כלוא בדילמה הקיומית והיומיומית – לדבר או למות. לספר, לבדות, להמציא ולשקר בחברה רוויית איומים ושחיתות, במקום שבו יציאה פשוטה מהבית כדי לקנות גוש חמאה עלולה להסתיים בסיוט, פירושם להישאר בחיים. פירושם לסכל את הפחד, למצוא נחמה בכל מקום שבו היא מצויה במפגש אנושי, בהכרה, בחיכוך החיים שלך בחייו של הזולת. פירושם גם לרכך את הפחד, לפייס אותו ולמנוע ממנו לפגוע בך. בעוד שהשתיקה, ובכן, השתיקה משמעה לעצום עיניים, לשכב בתוך הקבר ולהוריד את המכסה."

ג'וואדי, באמצעות בת דמותה, מסבירה לנו כי "ברבות הזמן והמרחק, העולם שלהם כבר לא זורם בעורקי, גם לא השפה, המסורות, האמונות ואפילו הפחדים שלהם," ואז היא מוסיפה: "רק הסיפורים".

ברומן שלפנינו היא מזכה אותנו באפשרות לחלוק אתה את הסיפורים הללו. והם מרתקים, לא רק מכיוון שהם מעניקים לנו חריר הצצה אל העם האיראני ואל התקווה שהכוחות שייצגו הוריה של ג'וואדי, המורדים, המתנגדים לכל עריצות וטרור, יצליחו לגבור.

כשנולדה אחותה הבכורה של הגיבורה הספרותית, סירב אביה לחשוב על ילד נוסף, כי – כך הסביר – אינדירה גאנדי הייתה בת יחידה, והוא חשש שמא אם ייוולד לבתו אח או אחות, "ייפגע עתידה ויחד אתו עתידה של איראן", שכן ייעד אותה, כמעט כמובן מאליו, לגדולות.

אין לי ספק שג'וואדי מספרת כאן על אביה ועל תפיסת העולם שלו. אז אולי היא, הסופרת הגולה, לא תשנה את גורלה של איראן, אבל היא לפחות מספרת לנו עליה ואולי משנה באמצעות הרומן את נקודת המבט שלנו על ארצה ומעוררת בנו מידה מסוימת של חמלה והבנה.

אפשר להבין מקרוב יותר את ההפגנות נגד המשטר האיראני והזעם של האזרחים שמדווחים עליו כלי התקשורת אחרי שנודע כי איראן אחראית להפלת המטוס האוקראיני ולהריגתם של 176 נוסעיו. המפגינים הם בני דמותה של הסופרת ושל הוריה, שאותם למדנו להכיר מהרומן שלפנינו.

Négar Djavadi DÉSORIENTALE

מצרפתית: רמה איילון

כנסיות, מסגדים, כיפות ציוריות, בתי אבן הדומים לארמונות, חאנים ישנים, בניינים שחלונותיהם וגגות הרעפים שלהם מפתיעים ביופיים, מלאכים שומרים על קברים…

גבעת יפו יוצאת אל הים באיזו מחווה עתיקה, בהושטת יד צנועה. מכיוון תל-אביב היא משתנה כל הזמן, בכל עונה, בכל שעות היום. לפעמים היא מכוסה ערפל שמתוכו מבצבצים דק מתאריה העשנים של המצודה, לפעמים היא נוצצת בצבעי הלימון והדבש שלה, לפעמים מזדקרות צלעותיה, חדות וחומות. יופייה בולט לא רק מרחוק. ממרומי הסלע והשבילים הים נראה מסקרן יותר. רחובותיה המתפתלים, בנייניה המעוצבים בסגנונות שונים (מבית כפרי ועד לארמון רומאי), הנמל שיש בו משהו ענוג ואיתן כאחד, המיזוג של נצרות ואסלאם – משרים על העיר אווירה מיוחדת.

אפילו העוני שלה ציורי, הנה אשה תולה כביסה בחצר של בית חרב בעג'מי מתחת לכנסייה ישן איש זקן, עטוף ציפה ורודה וקרועה, צופית נוחתת לידו כאילו לא היה כל זה אלא איור לפתגם: זקן, אפילו ציפור מעירה אותו משנתו. והרי עג'מי הייתה פעם שכונה של עשירים. אין זה העוני של פרוור עלוב, של מעברה. ולידה – יפו העתיקה, קצת עקרה, אבל נאה, מלאה בתי קפה, גלריות, חנויות של עתיקות, מסעדות של בורי ולוקוס, גן רחב ידיים, מועדוני לילה שבהם מופיעים זמרים פופולריים והרבה אמניות מפריז.

יפו כבר אינה הנמל של ירושלים, יהודי שבא אליה לא מנשק את האדמה. צליין רוסי לא מחליף את נעליו הבלויות לפני שידרכו רגליו על המזח; אבל זוהי עיר חיונית, לא משעממת, יש בה משהו חופשי, לא קלאוסטרופובי וחמור כמו ערים ישנות בארץ, היא יכלה להיות מה שלא הייתה מעולם: "כלת המזרח".

"מסופרת כאן המעשייה העתיקה והיפה על המלכה אסתר, שיחד עם הדוד מרדכי פעלה נגד המן הרשע, עד שבסופו של דבר גברו עליו. זכותם תעמוד לנו, היום ולנצח נצחים אמן סלה!"

במילים אלה נפתחת ההקדמה לסיפור המגילה, בגרסתו של אמן היידיש, איציק מאנגר (כפי שהיא מופיעה בתרגום לעברית מאת דוד אסף בספר שירי המגילה, בהוצאה משותפת של חרגול, עם עובד ובית שלום עליכם).

מאנגר נולד בתחילת המאה ה-20 בצ'רנוביץ שהיא היום חלק מאוקראינה. כבר בנעוריו החל לכתוב שירים. הראשון שבהם התפרסם כשהיה בן 20. את הגרסה שלו למגילת אסתר, "מגילה לידער", כלומר – שירי המגילה, פרסם לראשונה בוורשה שלוש שנים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.

בעולם האמנות החזותית מקובלת הקונוונציה שלפיה ציירים מתארים דמויות מקראיות בהתאם לסביבה שבה פועלים האמנים. כך למשל אפשר לראות את המדונה בבגדים שלבשו במאה ה-15 באיטליה:

את "מרים" אחותו של משה, כפי שראה אותה בעיני רוחו צייר אתיופי לא ידוע:

ועוד מדונה, גם היא אתיופית:

ואת המדונה, ישו והמלאכים, כולם ורדרדים ובלונדינים, כפי שדמיין אותם צייר איטלקי בן המאה ה-17. 

דוגמה מרהיבה לתופעה אפשר לראות בכנסיית הבשורה בנצרת: כל אמן ששלח את היצירה המציגה את הבתולה עם ישו בחיקה תיאר אותם בדמות העם שממנו הוא עצמו בא. 

הדוגמאות רבות לאינספור.

איציק מאנגר עשה דבר דומה בשירי המגילה שלו: הוא העתיק אותם מפרס של ימי ממלכת אחשוורוש, והעבירם אל מציאות החיים המוכרת לו. כל הדמויות  במגילה נוסח מאנגר נטועות בהווי היומיום של יהודי מזרח אירופה.

מאנגר אף הגדיל לעשות והמציא שתי דמויות שאינן מופיעות במגילת אסתר. כך כתב בדברי ההקדמה שלו: "נודה על האמת, סיפור המעשה מובא כאן קצת אחרת. כך למשל, סופרי המגילה הרשמיים עברו בשתיקה על דמות כה חשובה כמו החייט פַּסְּטְרִיגָתָא, למרות שאהבתו הנואשת למלכה אסתר וניסיון ההתנקשות שלו בחיי המלך אחשורוש השפיעו על הרבה אירועים חשובים.

"הסופרים הרשמיים לא הזכירו אפילו ברמז את אומן החייטים הקשיש וירא השמים פּוֹנשפָתָא. כנראה לא רצו לחלל את אגדת החצר הפרסית עם פשוטי-עם שכאלה". 

מאנגר חומד לצון, כמובן, ומה מתאים יותר ללצון מאשר חג פורים, שבו מצווה עלינו להרבות בשמחה ואפילו לשתות יין 'עד דלא ידע', כלומר, עד אובדן העשתונות? 

בהקדמה למהדורה הדו-לשונית, יידיש ועברית, כתב דוד אסף כי שתי הדמויות הללו שהוסיף מאנגר לסיפור המגילה, כלומר – שני החייטים, הצעיר והמבוגר – היו מן הסתם חביבים על המשורר במיוחד, כי היו "בני הפרולטריון, מעמד הפועלים היהודי בפולין שבין שתי המלחמות". הוא עצמו היה בן למשפחת חייטים, ולכן הזדהה אתם והוקסם "מנכונותם למרוד במוסכמות הדור הקודם", שכן נטו כמוהו להיות סוציאליסטים. 

המלך אחשוורוש בגרסתו של מאנגר הוא מעין אציל פולני או רוסי, "שיכור טיפש ונהנתן"; והמלכה ושתי היא "נסיכה סלאבית בלונדינית, מפונקת ופלרטטנית": "שְׁבִיב שֶׁל אוֹר אָז יִפְרַע צַמָּתָהּ, / יִגְלֹש שְׂעָרָהּ עַד בִּרְכַּיִם".

גם מהדמויות של גיבורי המגילה היהודים אין מאנגר חוסך את שבט לשונו: מרדכי הוא שתדלן חצר ערמומי, ואסתר מוותרת על אהבתה לשוליית החייטים כדי לזכות בחיים נוחים כרעייתו של המלך. 

הנה אחד השירים, "אסתר המלכה אינה יכולה לישון", מתוך גרסתו של מאנגר למגילה: 

הַמֶּלֶךְ יָשָׁן, הַמַּלְכָּה לֹא נִרְדֶּמֶת
צְלָלִיוֹת עַל הַקִיר חָגוֹת.
הִיא בּוֹהָה בָּהֶן, מְהַרְהֶרֶת,
דְּמָעוֹת מֵעֵינֶיהָ זוֹלְגוֹת.

עַל פַסְטְרִיגְתָא כָּעֵת הִיא חוֹשֶׁבִת,
שׁוּלְיַת חַיָּטִים חִוֵר,
שֶׁאַחֲרֶיהָ כְּבָר שָׁנִים, בֶּאֱמֶת,
הוֹלֵךְ הוּא כְּעִוֵּר.

כָּאן מֻנָח מִכְתָּבוֹ הָאַחֲרוֹן –
מַפְחִיד מַה בְּרֹאשׁוֹ –
בִּדְמָעוֹת יִכְתּב, לֹא בִּדְיוֹ,
שֶׁיָּד הוּא יִשְׁלַח בְּנַפְשׁוֹ.

הִיא יוֹדַעַת שֶׁכְּבָר מֵאָה פַּעַם
אִיֵם וְכָתַב הוּא לָהּ כָּךְ.
וּכְלוּם לֹא קָרָה, הַשֶׁבַח לָאֵל,
הוּא נִשְׁאַר בַּחַיִּים וְשָׁכַח.

אֵךְ אֲבוֹי, בַּדְרָכִים הוּא נוֹדֵד,
וְאֵינוֹ מוֹצֵא מָנוֹחַ,
וְזֶה עָצוּב – אוֹי, אֱלֹהִים: –
דַי כְּבָר, אֵין לָהּ כּחַ.

הִנֵּה הוּא עוֹמֵד לְפָנֶיהָ חַי,
מַבִּיט בָּהּ כְּכֶלֶב נֶאֱמָן,
וּבַפַּעַם הָאֶלֶף שָׁר אֶת הַשִׁיר
עַל טַוָּס שֶׁעָף מִזְמַן.

היא בּוֹכֶה, אַךְ מַה יוֹעִיל בְּכִי,
מַה יַעַזְרוּ יְסוּרִים?
הִיא הַמַּלְכָּה וְרַק בִּזְכוּתָה
יָבוֹא לְבַסוֹף נֵס פּוּרִים.

מִתְחַנְנֶת הִיא: "לֵךְ, פַסְטְרִיגָתָא,
הֵעָלַם כְּבָר מִפֹּה, יָקִירִי!
הַמַּחַט שֶׁלְךָ הֵן זוֹהֶרֶת כְּפָז,
אַךְ כָּאֵשׁ נוֹצֵץ כִּתְרִי."

הִיא רוֹאָה אֵיךְ הוֹלֵךְ פַסְטְרִיגָתָא
בּוֹדד, רֹאשׁוֹ משְׁפַּל,
וּמְפַזֵם שׁוּב וָשוּב אֶת שִׁירוֹ
על טַוָּס שֶׁעָף אֶל־עָל.

וּמָחָר תְּקַבֵּל מִכְתָּב נוֹסָף
(לא תֵּדַע בְּיַד מִי נִשְׁלַח),
פַּעַם נוֹסֶפֶת הוּא יְאַיֵם
שֶׁנַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ יִקַּח. 

מופלא להיווכח איך המשורר מצליח לגעת עם לא מעט הומור אפילו בייסוריה של אהבה לא ממומשת. במגילת אסתר שנתו של המלך נודדת. כאן אסתר המלכה היא זאת שמתקשה לישון, היא שקועה בזיכרונות על האהוב שנטשה. אמנם המחט שבידיו זוהרת, אבל היא לא שוכחת שהכתר המונח עתה על ראשה נוצץ יותר…

מלבד זאת, היא כבר יודעת את סופו של הסיפור, עוד בטרם החל ממש: "רַק בִּזְכוּתָה / יָבוֹא לְבַסוֹף נֵס פּוּרִים": עוד נכון לה התפקיד ההיסטורי כבד המשקל.

היא לא רק מתגעגעת אל אותו פַסְטְרִיגְתָא, היא גם דואגת לו. היכן הוא מסתובב? מה מעשיו? היא חושבת על מכתב ההתאבדות שקיבלה ממנו – האם הוא עצמו שלח אותו? היא "לא תֵּדַע בְּיַד מִי נִשְׁלַח", ומנסה להתנחם: הרי כבר קיבלה ממנו כמה מכתבים כאלה, ומן הסתם מחר יגיע עוד אחד. היא משתדלת לשכנע את עצמה שמדובר באיומי סרק, ושבחירתה לעזוב אותו לטובת חיי הארמון הנוחים והמפוארים הייתה מוצדקת. 

ובכל זאת, היא בוכה. ובכל זאת, היא עצובה. ובכל זאת – היא שקועה במחשבות על טווס הזהב (די גאלדענע פאווע" במקור ביידיש), שהוא "סמל הנדודים, הגעגועים והאהבה הבלתי ממומשת" (כדברי דוד אסף שהוסיף,כאמור, את הערותיו לספר) הכרוך באהובה הנטוש. 

איציק מאנגר הצליח לנוס מפני הנאצים ממש ברגע האחרון. בערוב ימיו הגיע לישראל וחי כאן עד מותו.

"שירי המגילה", יצירתו המופלאה, הומחזו והועלו על הבמה כמחזמר בשם "המגילה". הם החיו את המסורת של "פורים שפיל": מופע פורימי שנהגו להעלות יהודי אירופה בחג, לעתים בסגנון קומדיה דל ארטה, שכלל שירים היתוליים, מוזיקה, ריקודים וטקסט קומי.

דובי זלצר הלחין את השירים, ובהפקה המקורית בישראל, שהועלתה בשפת המקור, ביידיש, השתתפו בין היתר מייק בורשטיין והוריו, פסח בורשטיין וליליאן לוקס. לימים עובדה שוב המגילה, הופקה בעברית, וגם שודרה בטלוויזיה (בהפקת דליה גוטמן). 

בסיפור השמח של פורים, יש בו גם לא מעט צדדים מרתיעים (האם אפשר באמת להצדיק את הרצח ההמוני שבא בעקבות ניצחונם של היהודים, הרג של 75,000 גברים נשים וטף, ולשמוח בו?). אצל מאנגר הוא זכה בלבוש אירוני, פיקחי וגם אנושי. הוא מסתיים בכך שאמו של פסטרידתא מדליקה נר זיכרון, ודמעה זולגת על לחיה. הרצח ההמוני אינו מתואר בשיר. רק התלייה של המן מוזכרת, ואפילו כאן מצליח מאנגר לשעשע: המן מבקש שיקברו אותו עם אטמי אוזניים, כדי שהרעשנים המושמעים מדי שנה בחג לא יפריעו למנוחתו…

והרי מעטים הם אמנים אמיתיים כמו [ברונו] שולץ, ומעטים עוד יותר אלה הנושאים כמוהו בעול העתיק והרם של האמנות: לפאר את העולם, להרים על נס את משמעות חייו של האדם,  על הכישלון והשיגעון שבהם, לברוא מהחומרים הצנועים ביותר במה מלאה אור ופרספקטיבות אינסופיות.

הכול יצאו מעורם כדי להעלות על נס את האיכות הגדולה ביותר של אסיה, כה מעודנת, כה סבוכה, היו ממהרים להביע פליאה למראה תושביה, שבעצם הליכתם מורגש עדיין החן של אמנים עברו! כן, הווייטנמים היו תמיד רוצחים ופושעים והם ראויים לצרותיהם, רבו מכאובים לרשע, אבל הקמבודים הנפלאים! ואז לפתע פתאום העמים הנחמדים והנהנתנים והנפלאים האלה הופכים למפלצות צמאות דם.

יש בזה משהו מעורר אימה, וההסברים הניתנים אחרי העובדה, כמו ההסברים המבישים כאילו כל ההיסטוריה הגרמנית – כלומר, ההיסטוריה שההיסטוריון טרח להדגיש בקו אדום עבה – מוליכה אל היטלר; כל ההסברים האלה מרתיחים את שארית הדם שהבעירה עצמה הותירה רגוע.

פעם היה בוחן כזה של השמאל והימין: איש השמאל היה חדור אמון באדם, בטבעו האמיתי, לפני שנכבל בשלשלאות החברה; לכשיוסרו ממנו השלשלאות אור החירות יפציע – יזדהר טבעו בכל טוהרו. אמונה זו יצרה גיבורי רוח ומעש.

הימין היה חשדן כלפי טבע האדם; בין החשד והבוז היה המרחק קטן, בין הבוז והדיכוי רק פסע זעיר – החברה מושתתת על תליין.

השנים חלפו. השמאל עושה עדיין ג'סטות של אמונה בטוהר, אף שאין הוא מאמין כבר באותה תמימות שהייתה פעם מקור כוחו המוסרי וחולשתו האינטלקטואלית; הימין הופתע לא פחות: חשדנותו וספקנותו באו אמנם על שכרם, אבל איך ! משל לאדם המחכה לקילוח המים מתחת למקלחת ומופל ארצה בנחשולי ים המציפים כל.

דן צלקה, כל המסות

אחרי דרייפוס פרחה לה האנטישמיות כמו שקדייה בט"ו בשבט. צ'סטרטון צודק.

הבעיה הערבית, כפי שהיא מוצגת בתחום הפומבי שלנו, בפורומים שונים, בעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה – כמה כל זה משמים, סתמי וחדור משוא פנים מכל סוג, וביניהם אותו סוג משוא הפנים החמור של המאה ה־20: תרגום כל הרגשות, כל האינטואיציות, כל הכמיהות אל התחום הפוליטי, ההתחמקות מלהיות אנושי, במסווה אילוצים פוליטיים ושאיפות פוליטיות המכוונות, כביכול, אל העתיד, כי הרי זה ברור, אין אנו מוצאים את הערבים מעניינים, אין הם חשובים כשלעצמם, איננו ששים אליהם, לא בחיים ולא בדמיון, אין הם בעינינו מהנים – ואף היחס הקודם, נחלת מעטים, שהייתה בו הערכה סנובית של הכנסת אורחים ערבית, עבר מן העולם.

לא הצלחנו אפילו לעזור לערביי יפו, המתגוררים כאן, מתחת לחוטמנו; עד עכשיו יש אפליה מובנת מאליה של ערבים, והאנשים שמוכיחים את החברה שלנו על כך עושים זאת בשם מוסר או בשם מעשיות פוליטית. אבל הערבים אינם מעניינים.

פעמים רבות התפלאתי לשמוע שאנשים רבים, הידועים כיונים, מתבטאים בביטול על ערבים, ערביות, ויהיו אלה תולדה של שנאה- אהבה לחברתם הם, או גילוי פתולוגיות חברתית, שאף הטובים נגועים בהן – דבר אחד ברור: הערבים אינם מעניינים, ומפני כך יש משהו חלול יקר וקהה גם בצדק.

יש כאן, כמובן, שני צדדים. לגבי החברה הערבית אני יכול להביע רק את אכזבתי: היא חטאה בחטא איום בסרבה לקיים הכנסת אורחים לזרים, שהיו זקוקים לה יותר מאשר אדם התועה במדבר.

(מתוך "המפתח", 1984).

בלשון השירה הופכות מטאפורות במותן לקלישאות ריקות. בשפת היומיום מטאפורות שחוקות הן אדמת הסחף שמתוכה צומחים מבנים דקדוקיים. כמו שונית, המתהווה משכבה על גבי שכבה של שלדי אלמוגים מתים, מבנים חדשים בשפה נוצרים משכבות של מטאפורות מתות, שנסחפו ושקעו בנהר הזורם לעבר ההפשטה.

THE UNFOLDING OF LANGUAGE, Guy Deuetscher
לעברית: עמרי אשר

מי המציא את השפות שבהן בני אדם כותבים, קוראים, ומדברים? האם צודקים כל המקוננים על התדרדרותה של השפה? האם מוצדקת התפיסה שלפיה בעבר השפה הייתה מושלמת, ומאז אנחנו רק מקלקלים אותה? איך בכלל יכולים בלשנים ללמוד על תהליכים שהתרחשו בעבר הרחוק, בהיעדר ממצאים אובייקטיביים? מדוע, בניגוד לטענותיהם של טהרני השפה, הביטוי "נורא יפה" תקין?

ספרו של גיא דויטשר, בלשן וחוקר ישראלי שהשתקע באנגליה, והוא גם אביה של עלמה דויטשר המופלאה, מנסח את השאלות הללו, וגם משיב עליהן ברוב ידע, חן והומור. לא פעם מצאתי את עצמי קוראת ופורצת בצחוק רם. לא עניין של מה בכך, כשמדובר במחקר מדעי העוסק בסוגיות מורכבות. דויטשר מצליח לא רק לשעשע, אלא גם לפשט מורכבויות, עד כדי כך שאדם מן היישוב, לא בלשן, יכול לשקוע בהן ולהבין אותן. והתשובות שהוא מציע מרתקות ומאלפות!

בכל פרק מעלה דויטשר סוגיה שנראית חסרת פתרון אפשרי. למשל, אותה תהייה בדבר האפשרות לחקור התרחשויות שאירעו לפני אלפי ועשרות אלפי שנים. התשובה פשוטה ומקסימה: "ההווה הוא המפתח לעבר". תהליכים שמתרחשים בימינו משקפים את מה שקורה וקרה לשפה האנושית, שלא אדם אחד המציא אותה, אלא היא פרי של תהליכים ממושכים, יצירתם של מיליוני בני אדם שמשנים אותה תוך כדי השימוש בה: "אותם כוחות שיצרו את מנגנוניה המשוכללים של השפה בתקופה הפרה-היסטורית ממשיכים לפעול ברגעים אלה ממש."

השפה, מראה דויטשר, היא יצירה מופלאה של בני האדם ושלהם בלבד. חיות מתקשרות, אך לא ברמת התחכום והמורכבות של בני אדם. גם קופי האדם הנבונים ביותר שלימדו אותם לתקשר באמצעות סימנים לעולם אינם מגיעים ליכולותיהם של בני האדם. "היכולת הזו ייחודית לתינוקות אדם", שניחנים בכושר מדהים לרכוש כל שפה אנושית שהיא.

(למרבה השמחה, דויטשר מתווכח עם עמדותיו הבלשניות השנויות במחלוקת של נעם חומסקי, שסבר כי לא רק היכולת הלשונית אלא גם זאת הדקדוקית, מולדת וטמונה מלכתחילה במוחם של בני האדם. דויטשר טוען כי גם אם העובדה הזאת נכונה, היא "אינה אומרת הרבה מעבר לכך". כמו כן, דויטשר אינו מסכים עם טענתו של חומסקי שלפיה ילדים לומדים לדבר בהיעדר הכוונה ותיקונים של המבוגרים הסובבים אותם, שהרי מבוגרים בהחלט מציגים בפני הילדים דגם תקין של השפה. חשובה מכול בעניין זה תהייתו של דויטשר: "לא מתקבל על הדעת שכללים תחביריים ספציפיים טבועים במוח, אם התפתחו רק 'לאחרונה', נגיד ב-100,000 השנים האחרונות).

ובכן מהי השפה? היא "מושתתת על הרבה יותר מסך מילותיה". מובנם של משפטים תלוי לא רק במשמעותן של מילים, אלא גם בסדר שבו הן מופיעות במשפט, ואין סדר "טבעי", שהרי הוא משתנה משפה לשפה. מעניינות במיוחד המילים "הדקדוקיות", שאין להן קיום עצמאי, שכן אינן מתארות עצמים או פעולות.

מעניינת מאוד גם הסוגייה של ה"מין הדקדוקי" של מילים והסיווג השרירותי שלהן לזכר ונקבה, שמות עצם אנושיים ולא אנושיים, חיים ודוממים, ואפילו אכילים ולא אכילים. (בהקשר זה מוסיף דויטשר את אחד מחידודיו: "לאיזו קטגוריה משתייכים בני אדם, זה תלוי כמובן במנהגי המקום"). כך, למשל, בגרמנית, המילה "סלק" היא נקבה, ולמילה "נערה" אין מין! דויטשר מצטט דיאלוג מתוך ספר לימוד גרמני, שבתרגום לעברית משעשע מאוד: "איפה הסלק?" "היא הלכה למטבח". "איפה הנערה האנגלייה היפה והמחוננת?" "זה הלך לאופרה"…

אחת השאלות הבסיסיות ששואל דויטשר עוסקת בהשתנותן של שפות ובתהייה מה גורם לה. את השינויים במשמעותן של מילים אפשר לגלות בקלות יחסית בעברית. לדוגמה – מילה שמופיעה בתנ"ך בספר שמואל, שנכתב בתקופת בית ראשון, משקפת את השפה של תקופתו, ואילו התיאור של אותו אירוע, שמופיע גם  בדברי הימים, ספר שנכתב בימי בית שני, מוכיחה שחל שינוי: בשמואל ב' (ו', 16) "הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר", ובדברי הימים א', (ט"ו 29) "הַמֶּלֶךְ דָּוִיד מְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק": המילים "מפזז ומכרכר" יצאו מכלל שימוש…!

דוגמה נוספת, המילה "נורא" שיש לה, לדברי דויטשר "תעודת יוחסין די מכובדת". בתחילת דרכה לא הייתה שלילית. משמעותה הייתה "נשגב, מדהים, מעורר הערצה." ולכן, טוען דויטשר, אין מקום לזעזוע שמביעים "נוטרי השפה העברית" כשהם נתקלים בביטויים כמו "נורא יפה"…

ובכן "כל השפות משתנות, כל הזמן". (מתי, אגב, נהפך ניב לשפה? מתבדח דויטשר, ומצטט בלשן אמריקני: "שפה היא ניב עם צבא וצי"). בני אדם נוטים להציג את השינויים הללו כאילו יש בהם "סכנה גדולה (לשפה, לחברה, ואפילו לתרבות האנושית כולה)". ובכל זאת השפות ממשיכות להשתנות, "מוסיפות לנוע ללא שמץ עידוד, על אפם וחמתם של בני האדם וכוונותיהם הטובות".

דויטשר מתמצת את הסיבות לשינוי הבלתי פוסק הזה בשלוש מילים, שאת משמעותן הוא מבאר לאורך הפרקים: "חיסכון, דחף להבעה ואנלוגיה".

פירושו של "חיסכון": הדחף לפשט את ההבעה, והוא שגורם לשינויים שלרובם איננו ערים כלל. כך למשל הצליל ה' נהפך ברבות הימים לצליל א', כי נוח יותר לבטאו. כך למשל התחילית ת' בעברית היא שיירים של המילה אַתָּה שנצמדה לפועל ("תלך"), מה שדויטשר מכנה "התכווצות כינויי גוף והתמזגותם בפועל".

איך אפשר לדעת שאלה התהליכים ששינו מילים ומבנים? כי הם מתרחשים גם בהווה, וממנו אפשר להסיק! למשל, צמד המילים going to באנגלית, שבעבר שימש כפועל שמציין פעולה ממשית, לעבור ממקום למקום, נהפך במרוצת הזמן לצורה דקדוקית שמציינת פעולה בעתיד, ובימים אלה, כשמדובר בצורה הדקדוקית ולא בפועל המתאר פעולה ממשית, going to הולך ומשתנה בהדרגה והופך ל gonna, כי כך נוח יותר להגות את הצמד! (דוגמה עכשווית בעברית: המילה "כן" שהולכת ומצטמצמת ל"כֵּ", ואולי בעתיד תיחשב תקנית בצורתה החדשה).

פירושו של "דחף להבעה" הוא שדוברי שפה אינם מסתפקים עוד במילים שמשמעותן נשחקה, וכדי להעצימן הם מוסיפים להן מילים שידגישו אותן, וכך השפה לא רק מצטמצת, אלא גם מתרחבת. אחת הדוגמאות המשעשעות שדויטשר מציג היא התהליך שעברה המילה "אפילו". תחילתה במילה "אם", שעמדה במקור בזכות עצמה, עד שהדוברים חשו שאין בה די, והוסיפו לה את המילה לוּ: "אם לוּ". אבל אז היא התכווצה ל"אילוּ", ובעקבות זאת התרחבה ל"אף אילו" ומשם התכווצה שוב ל"אפילו", שבימינו הדוברים חשים שאין בה די, וכדי להעצימה מוסיפים לה שוב את המילה "אם", ויוצרים את הביטוי המשעשע "אפילו אם", שמשמעותו המילולית היא "גם אם אם אם".

מרתק במיוחד הפרק העוסק באנלוגיה. דויטשר מראה כיצד מאפשרים הדימויים, שכל אחד מאתנו משתמש בהם בלי דעת, להביע רעיונות מופשטים, בדרך של השוואה בינם לבין מושגים קונקרטיים, שכן "מטאפורה היא המנגנון העיקרי שבאמצעותו אנחנו יכולים לתאר, ואפילו להבין, מושגים מופשטים". כך למשל מושגים מהמרחב משמשים אותנו כדי לבטא מושגים של זמן או של גורמים או סיבות. "מלונדון": אות השימוש מ' מציינת מרחב, לעומת "הוא רעד מקור", שאז מ' השימוש מציינת סיבה; "מלונדון לפריז": מ' השימוש מציינת מרחב, לעומת "דחיתי את הפגישה מיום ראשון ליום שני" – מ' השימוש מציינת מעבר בזמן, וכן הלאה.

ניסיתי להביא בסקירה משהו, על קצה המזלג, מהחדווה שמעורר ספרו של גיא דויטשר. כשקוראים אותו וחושבים על בתו המחוננת והמופלאה, אי אפשר שלא להודות על קיומם של אנשים כאלה, שמעשירים את העולם בקסם של חוכמתם וכישרונם.

THE UNFOLDING OF LANGUAGE, Guy Deuetscher
לעברית: עמרי אשר

מאיה ערד סופרת פורה מאוד. למרבה השמחה, מאז שהפציעה ב-2003 עם ספרה המרהיב הראשון מקום אחר ועיר זרה,  כתבה ערד עוד תשעה ספרי פרוזה, ספר עיון העוסק במערכת בנייני הפועל בעבר, ותרמה לספרו של בן זוגה, רויאל נץ, מקום הטעם.  כלומר – כמעט ספר בשנה.

מאז שהופיע מקום אחר ועיר זרה, רומן בחרוזים – יצירה מקורית, שנונה ומרתקת, שנכתבה כמעין פסטיש ליבגני אונייגין של פושקין – אני מקפידה לקרוא ולהתענג על כל מה שערד מוציאה תחת ידיה. (על שניים מספריה, העלמה מקזאן,  ומאחורי ההר, כתבתי כאן בבלוג).

הספר החדש, המורה לעברית, מאפיין מאוד את כתיבתה של ערד. כמו ברוב ספריה, עלילתן של שלוש הנובלות הכלולות בו מתרחשת בארצות הברית, שם ערד מתגוררת כבר שנים רבות. מרתק לקרוא על הווי החיים של ישראלים גולים, על הקשר הרגשי שיש להם עם מולדתם, ועל התאקלמותם, המלאה או החלקית, בארץ שאימצו לעצמם. בספר שלפנינו, בניגוד לקודמו, מאחורי ההר, נראה כי שאלת השייכות למקום שבו חיים הישראלים הללו אינה מטרידה אותם במיוחד. אפילו המורה לעברית הפטריוטית שמהרהרת – "אין לנו מדינה אחרת", חושבת על עצמה: "אבל מי היא שתדבר? כבר ארבעים וחמש שנה היא באמריקה".  האם הם אכן גולים, עדיין? האם שוב אינם "ישראלים"? האם אורח החיים המקומי באמת טבעי ומובן להם לחלוטין? האם נעשו מקומיים, אם הם חוגגים, למשל, את חג ההודיה כיאות, עם תרנגול הודו ודלעת? בספר שלפנינו נראה שלרובם אין עוד התלבטות. הנופים והמנהגים קרובים לגמרי ללבם.

לאורך הספר התעוררה בי לא פעם התהייה באיזו שפה הם מדברים זה עם זה. בסיפור הראשון, "המורה לעברית", שהקובץ כולו נושא את שמו, די ברור שהגיבורה מדברת באנגלית עם בעלה, פרופסור יהודי אמריקני, או עם רוברט, הבוס שלה, אמריקני לא יהודי. אבל באיזו שפה היא מדברת עם בנה, שגדל בארצות הברית? כשהוא אומר לה "אז יאללה, מה את עושה עניין? תתמודדי ותעברי הלאה", הוא מדבר בעברית? אם כן, מניין לו הסלנג העכשווי המדובר בישראל? ואם באנגלית – מה בעצם היו המילים המקבילות?

גם בסיפור השני, "ביקור", מרים, שמגיעה מישראל לראשונה לביקור אצלה בנה ואשתו, מדברת אתם בוודאות בעברית. אבל בסיפור השלישי, ששמו מופיע באנגלית Make New Friends, שעניינו – יחסים בין אישה לבתה המתבגרת, לא היה לי ברור אם הנערה מדברת עם אמה בעברית, בסלנג הישראלי העכשווי, למשל – "אפשר את הטלפון שלי?" (בהשמטת הפועל האופיינית כל כך לבני נוער ישראלים),  או שדבריה נאמרים בעצם באנגלית והסופרת מצטטת אותם תוך שמירה על הרובד הלשוני המקביל לעברית בת זמננו. ברגע מסוים בסיפור הוריה של הנערה שמחים להיווכח שהיא מסוגלת לקרוא מתכון שנכתב בספר בישול מישראל. הסוגיה הדו-לשונית עולה אם כן, אבל אינה מובהרת עד סופה. בסיפור הראשון ערד כותבת במפורש על  הקושי של מהגרים, שאחרי עשרות שנים איבדו את היכולת להתבטא ברהיטות נינוחה בשפת אמם, אבל לא הצליחו להגיע ליכולת דומה בשפה הנרכשת.

אין ספק שמאיה ערד יודעת היטב את מלאכת הכתיבה. ספריה ממלאים רובד מצומצם למדי בספרות העברית: הם קריאים וידידותיים מאוד. התכונות הללו אינן גורעות מחוכמתם. כשמאיה ערד רוצה לטפל בסוגיה פוליטית משמעותית, היא עושה זאת בעדינות כמעט סמויה. כך למשל, בסיפור הראשון שבספר היא מראה לנו את הפער העצום שנוצר בין ישראלים "ותיקים" שנשארו בארצות הברית, אין לדעת מדוע בעצם, אבל בלבם הם עדיין פטריוטים של ארץ מולדתם, לבין אלה שהגיעו לאחרונה, נציגי השמאל הרדיקלי, יקירי ה-BDS  והחוגים הערביים באוניברסיטאות האמריקניות, אלה שמתעבים את ישראל ואת היהדות, ואינם מהססים להביע וליישם את התיעוב הזה באופן אקטיבי, בפעילויות אנטי-ישראליות. ערד מציגה את התמימות של הוותיקים, נטולי היכולת להבין את התיעוב הזה. והרי גם הם בחרו לעזוב את ישראל, והרי גם הם מתרפקים רק על סממנים שמסמנים אותה בעיניהם: במבה ומקופלת בימי העצמאות, שאז הם חוגגים  ושמחים "לנופף"  בגאווה בהישגים הישראליים: "הטפטפות החסכוניות. הפטנטים הרפואיים. אומת הסטרט-אפ", מציגים לראווה תמונות שנגזרות מעיתוני הסברה ושבועונים: "הכנרת. החרמון. פריחה בנגב. מכתש רמון"… עוטפים שולחנות בנייר קרפ כחול לבן, מניחים דגלים ומשמיעים שירים של אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין ואילנית (ערד מדגימה איך קפאו בזמן: ישראל שלהם נותרה בלי שינוי מהיום שבו עזבו אותה), ואפילו של זמרים "עכשוויים" יותר, כך הם סבורים, כמו ריטה, רמי קליינשטיין, אהוד בנאי. והם כמובן מגישים אוכל "ישראלי" שאותו הם קונים "מהמסעדה הלבנונית, בעיר הסמוכה", או "בכלבו של הירדני".

שלוש הנובלות נוגעות בעיקר בעניינים שמתרחשים בתוך המשפחה. בכיסופים לסבתאות. בפער הדורות שבין אימא מסורה מדי, שתלטנית להחריד ועיוורת לצרכים העמוקים של בתה, ביחסים שבין חמות וכלתה ובין אם ובנה המבוגר, ובכלל – בין מבוגרים לצעירים. אלה כבשו את מקומם בעמל רב, והם שטופי נוסטלגיה אל העבר, אל מי שהיו ומה שהיה להם בצעירותם, ואלה מנופפים ביכולות האינטלקטואליות שלהם ובעתידם המבטיח. אלה קשובים, רגישים, מנסים להבין, אלה מתנשאים, נטולי סבלנות, אך מובסים וחסרים בדרכם.

רגעי החסד המתוארים בסיפורים נדירים אמנם, אבל מעניקים להם ממדים של עומק ואמינות.

כדרכה, נוגעת ערד גם בעניין ארס פואטי, כמו שהיא מרבה לעשות בספריה. כך למשל בספר אמן הסיפור הקצר טיפלה באופן מרהיב במקומו של הסיפור הקצר בספרות, ובספר מאחורי ההר חשפה את המנגנונים הסמויים של הספרות הבלשית. כאן היא דנה בהבדל שבין אוטוביוגרפיה לכתיבה של מֶמואָר, אם כי הסוגיה הזאת שולית יחסית בספר שלפנינו.

כתיבתה של מאיה ערד ריאליסטית לחלוטין. היא לוכדת בנאמנות ובדייקנות שיחות, הלכי נפש והתנהגויות, ומעוררת לעתים תחושה שמדובר כמעט בתיעוד, לא בבדיון. למי שאוהב כתיבה כזאת צפויה (שוב!) חגיגה.

גם את המורה לעברית קראתי באפליקציה  e-vrit. הנה קישור אליו: המורה לעברית. מחירו אצלם רק 39 ₪!

רק בחדר הפרקליטים היתה מהומה קטנה. פרקליט יהודי אחד "עשה בעיות" והוכה. אחר-כך גם נודע לי מי היה האיש: הוא נפצע במלחמה חמש פעמים, איבד עין, ולבסוף היה לקצין. לרוע המזל עלה כנראה בדעתו לנסות ולעשות משהו מתוך אינסטינקט, אולי משהו שעושים קצינים כדי להרגיע חיילים מתמרדים.

בינתיים הגיעו הפולשים גם אלינו. הדלת נפתחה לרווחה והמדים החומים זרמו פנימה. אחד מהם, יש להניח שהיה זה המפקד, קרא בקול רועם ומצווה: "הלא-ארים חייבים לעזוב את המועדון מייד!" הבחנתי בכך שהוא השתמש בביטוי "לא-ארים" ובלי משים גם במילה "מועדון", שלא התאימה כאן בעליל. מישהו, כנראה מי שדיבר כבר קודם, אמר: "הם כבר הלכו." השומרים שלנו התמתחו כאילו הם עומדים להצדיע. ליבי הלם. מה עלי לעשות? איך לשמור על יישוב דעת? להתעלם מהם! לא לתת להם להפריע לי! השקעתי עצמי בתיקים שלפני וקראתי משפטים אחדים באופן מכאני: "טענתו של הנאשם אינה נכונה והיא אף חסרת חשיבות…" – העיקר לא לשים לב!

בתוך כך קרבו אלי המדים החומים ואחד מהם נעמד מולי: "אתה ארי?" שאל, ולפני שהספקתי להבין מה קורה, כבר עניתי: "כן." מבט בוחן לכיוון אפי – והוא נסוג. אשר לי, הדם הציף את פני. חשתי בחרפה ובמפלה – רגע אחד מאוחר מדי.

"כן" אמרתי! נכון, הייתי אומנם "ארי". בשם אלוהים, לא שיקרתי, רק הנחתי למשהו גרוע הרבה יותר לקרות. איזו השפלה, להזדרז ולהבהיר למי שאינו מוסמך לשאול שאני ארי – דבר שממילא היה בעיני חסר כל ערך. כמה בזוי לקנות בדרך זו את הרשות להמשיך ולשבת כאן בשקט מאחורי התיקים שלי! אפשר עדיין להפתיע אותך! נכשלת במבחן הראשון! רציתי לסטור לעצמי.

כשעזבתי את בית-המשפט המשיך הבניין לעמוד שם, אפרורי, קריר ושליו, כתמיד, מרוחק באלגנטיות מן הרחוב, מעבר לעצי הפארק שלו. לא ניתן היה לראות עליו שזה עתה התמוטט כליל כמוסד. גם עלי לא ניתן היה לראות שזה עתה ספגתי מהלומה נוראה, השפלה שאין לה תקנה. אדם צעיר, לבוש היטב, פסע בשלווה במורד רחוב פוטסדאם. גם ברחוב לא ניתן היה לראות דבר. עסקים כרגיל. וכל הזמן – השאון המתגלגל של הבלתי נודע באוויר…

הטור על אודות הספר

Sebastian Haffner GESCHICHTE EINES DEUTSCHEN

מגרמנית: שולמית וולקוב

את כתב היד, למעשה את הטיוטה, לספר סיפורו של גרמני מצא בנו של הסופר, סבסטיאן הפנר, בעיזבונו. האב השאיר הנחיה ובה התיר ליורשיו לעשות בכתביו ככל העולה על רוחם. הבן החליט, בצדק, להוציא אותו לאור. את הספר כתב הפנר ב-1939, והוא ראה אור לראשונה בגרמניה בשנת 2000. הפנר מנתח בו את המהלכים שקדמו לעלייתו של היטלר לשלטון, ומתאר את הלכי הרוח של הציבור באותן שנים ראשונות של המשטר הרצחני והברוטלי. מרתק לקרוא על כך לא מתוך ספרי היסטוריה, אלא כתיעוד ראשוני, הישר מתוך המציאות של אותם ימים. יתר על כן: חלקים מסוימים בספר מרתקים ומפחידים במיוחד, כי אפשר למצוא בהם הדים לתופעות שמוכרות לנו בהווה.

הפנר מראה כיצד נוצר המצע הרגשי שעליו צמח הפשיזם. איך בני הנוער הגרמנים שגדלו בתקופת מלחמת העולם הראשונה התרגלו להתרגשויות שסיפקה להם המלחמה, איך פיתחו נאמנות לארצם, בדומה לזאת שחשים אוהדי כדורגל כלפי הנבחרת שלהם. המלחמה הייתה מבחינתם "משחק גדול, מרגש ומלהיב, משחק בין עמים". מאחר שלא הגיעה ממש עד אליהם, לא סבלו בגללה. הם אפילו לא זכרו ולא הכירו מציאות שונה. "במהלך ארבע שנות מלחמה איבדתי כל תחושה באשר לשלום, וכל מושג על איך ומה זה." (כמה ישראלים זכו לחיות במציאות נטולת מלחמות?)

הפנר מתאר את תחושת הביטחון-בעתיד שהעניק לגרמנים מי שהיה שר החוץ, ולטר רתנאו (היהודי), עד שצעירים מחוגי הימין הקיצוני התנקשו בחייו, ב-1922. "הייתה תחושה שהאדמה נעה תחת הרגליים, ותחושה זו רק התחזקה כשהתברר לנו באיזו קלות זה קרה, בלי מאמץ מיוחד, כדבר מובן מאליו […] הרי זה כל כך פשוט, עד שמרוב פשטות איש לא חשב על כך. בשיא הפשטות, צריך להודות, אכן אפשר לעשות היסטוריה." האם אפשר לקרוא את הדברים הללו ולא לחשוב על התדהמה שירדה על הציבור הישראלי כשצעיר ימני רצח את יצחק רבין? את ההבנה שבעצם פשוט כל כך לממש את האיומים שריחפו באוויר, שכל אחד היה אמור להבחין בהם, שכולם התעלמו מהם, כי לא האמינו, עד שזה קרה? האם אפשר לא לחשוב על ההשלכות ארוכות הטווח של הרצח, שלא את כולן אנחנו יודעים עדיין?  (גם סבסטיאן הפנר לא ידע כשכתב את הספר ב-1939 במקום גלותו באנגליה מה עתיד לקרות בתוך זמן לא רב).

הפנר מתאר את תקופת המשבר הכלכלי. איך הציבור כולו השקיע את כספו במניות. מה קרה לחברה כשלצעירים נועזים היו פתאום עודפי כסף מופרזים ביותר, שאותם הרוויחו בלי מאמץ, ובזבזו בקלות מטורפת: קבצנים והתאבדויות לעומת חיי הוללות פרועים. איך הבועה תפחה, עד שהבורסה קרסה, וכמה איומים היו חיי היומיום בתקופת האינפלציה, כשהכסף איבד מערכו במהירות, עד כדי כך שאנשים נאלצו להוציא את כל משכורתם בימים הראשונים של החודש, וקנו אוכל עמיד בכמויות, כי תוך יומיים או שלושה כבר לא היה לכספם שום ערך.

הוא מתאר את הופעותיו הראשונות של היטלר. כמה מגוחך וחסר סיכוי נראה לכולם. איך "התבלט בלשון הביבים של נאומיו המקוממים ובשיאים חדשים של איומים ואכזריות גלויה…" והזכיר להם תימהונים אחרים, למשל אחד שרצה להציל את גרמניה "בעזרת ריקודי עם, שירה וקפיצות באוויר."

אבל אחרי תקופת שלום קצרה שנמשכה רק שש שנים, תקופה של יציבות  כלכלית וליברליות, סירב הציבור הגרמני לבחור בחיי שלווה, במה שהפנר מכנה "חיים פרטיים". אלה נראו לאנשים "'משעממים', 'בורגניים', ו'מיושנים.'" תחילה נאחזו בספורט תחרותי. דבקו בו, כתחליף להתרגשויות של פוליטיקה סוערת ושל מלחמה. אנשי השמאל האמינו שהספורט מספק להמונים סובלימציה, ולא הבינו שהוא רק משמר ומעצים את הדחפים המלחמתיים. ואז החלה להתפתח מה שהפנר מכנה "גרמניה החומה": "עם רבים מבני דורנו לא יכולנו להחליף מילה, משום שדיברנו בשפה אחרת. סביבנו חשנו ב'גרמניה החוּמה' ההולכת ומתהווה. היתה לה עגה מתועבת, שצפנה בחובה עולם שלם של טיפשות אלימה: 'משימה', 'ערבויות', 'מסירות נפש', "בני עמנו", 'רגבי אדמתנו', 'נוכרים', 'תת-אדם'. גם לנו היתה שפת סתרים משלנו. הסכמנו בינינו מייד על מי שהיה בעינינו 'חכם', ולא היה לזה כל קשר לתבונה אלא רק ליכולת להבין את מהות החיים – וכן היכולת להשתייך 'אלינו'. ידענו גם שמספרם של הטיפשים רב לאין ערוך ממספרנו." (האם יש כאן רמז למשהו מוכר? רבים חשים כי מוטב לא לדעת. מוטב לא לראות).

את עלייתו של היטלר מתאר הפנר באורח מעורר פלצות. מסביר איך "המפלצת החלה להלך קסם על סביבותיה. וכך הסתבר אותו מסתורין שהוא בסיס התופעה שנקראת היטלר: המתנגדים לו סבלו מעירפול וטשטוש חושים. הם לא הצליחו להתמודד עם התופעה הזאת ומצאו את עצמם מאובנים תחת מבט המדוזה, לא מסוגלים לתפוס שמה שעומד מולם זה העולם התחתון בדמות אדם." הוא מתאר איך "החוצפה הפרועה שהפכה בהדרגה את מטיף השטנה הקטן והלא סימפטי הזה לדמון; הטמטום של מאלפיו, שתפסו תמיד מאוחר מדי מה בעצם אמר או עשה – כלומר רק אחרי שאמירה מטורפת יותר ומעשה מפלצתי יותר העמידו בצל את האמירות הקודמות והמעשים הקודמים; הקהל מהופנט, עם הזמן פחות ופחות מוגן מפני הקסם שבמבחיל ומפני שיכרון הרוע."

כשחלה המהפכה, כשהיטלר השתלט על מוסדות המדינה, רבים התבלבלו. הפנר מעיד על עצמו כי לרגע לא שגה באשליות, וידע מיד שהנאצים האויב, אבל, הוא כותב, "טעיתי לגמרי בהערכתי איזה אויב נורא הם יהיו" – ואת זה הוא כותב ב-1939! עוד לפני שהמלחמה פרצה!

הוא מתאר את ההתדרדרות המהירה, שתחילה לא ראו אותה. או שראו והתרגלו – למצעדים, למשל. במשך זמן מה הכול נראה כרגיל. עד שהשלטון הגיע אל בתי המשפט, עד ששינו את החוקים.

"המשכנו לרקוד שעה שלמעלה על הסיפון כבר הוחלט להציף את האגף הזה כולו ולהטביע את כולנו" הוא מסביר בדימוי את תחושת חוסר האונים מצד אחד, ואת הניסיונות להתעלם מהאמת, מצד שני.

הוא מספר על השקרים שהשלטון הפיץ והעיתונות הנשלטת פרסמה, "בהתלהבות, בטון חנף, שבע רצון ופטריוטי", ועל תחושת הטרור והאימה הגוברים: "זריעת פחד בכל, גרימת בהלה והשגת כניעה מוחלטת".

הוא מראה כיצד למעשה לא כל הציבור בחר בנאצים, אלא רק 44 אחוז ממנו. "רוב הבוחרים היו עדיין נגדם. אם נביא בחשבון שאז כבר הופעל הטרור במלוא המרץ, ושלמפלגות השמאל כבר סתמו את הפה במהלך השבועות המכריעים שלפני הבחירות, אפשר לומר שהעם הגרמני נהג עדיין ברובו בהגינות," הוא כותב, ומוסיף כי "הנאצים לא נתנו לזה להפריע להם."

ואז החלו בכל זאת אנשים לשתף פעולה עם השלטון, תחילה מתוך פחד, ואחרי שכבר שיתפו פעולה, וחשו שיש משהו "זול ומשפיל" בשיתוף פעולה כזה, צירפו אל הפחד גם את "השקפת העולם המתאימה." בין היתר כי המפלגות באופוזיציה נטשו אותם, בגדו בהם.

הפנר כותב כי בעתיד הציבור ישלם לדעתו מחיר כבד על הפחדנות והחולשה שהפגין, על ההתמכרות שלו לתחושה המשכרת של היחד, "הכוח המגנטי של ההמון". גרמניה תיתן את הדין על כך שמשלב מסוים לא דנו עוד "בצדקת קיומם" של הנאצים, אלא "בזו של האחרים"; על כך ששיתפו פעולה עם ההסתה וההסטה של אינסטינקט הציד החייתי, הטמון לדעתו בכל בני האדם, שבדרך כלל מכוון נגד בעלי חיים, "אל חלק מן האנושות עצמה". הוא סבור שהתוצאה תהיה כנראה  "פירוקה של האומה הגרמנית ופירוק כל מערכות השלטון שלה."

מדהים לזכור שאת כל הדברים הללו ראה עוד לפני הפלישה, הניצחונות, הקרבות העקובים מדם, רצח העם, וגם – התבוסה, הכניעה, ההתאבדות.

הפנר מסביר עד כמה חשוב שהציבור לא ייכנע ולא יתעלם. מדגיש כי אסור לאנשים להשלות את עצמם ולהאמין שאם יתכנסו בדל"ת אמותיהם ויתעלמו מהמציאות, היא בתורה תשתף אתם פעולה ותתעלם מהם. אפילו הוא, המתנגד הנחרץ לשלטון, נסחף בשלב מסוים ונגרר, ממש בניגוד לרצונו, לפעילות כמו-צבאית שבה ענד את סרט היד עם צלב הקרס, ותהה לא רק בדיעבד, אלא גם בשעת מעשה, איך זה קרה לו, וכיצד יוכל לנקות את מצפונו.

סבסטיאן הפנר הציל את עצמו. לא רק את גופו, אלא גם את נפשו. ב-1938 עזב את גרמניה, וחזר אליה רק ב-1954. באחרית הדבר לספר נכתב כי "במהלך מלחמת העולם השנייה פרסם מסות וספרים על גרמניה הנאצית, שנועדו לקהל קוראיו הבריטים," ובכך "תרם למסע התעמולה נגד משטרו של היטלר".

שבע עשרה שנים חלפו מאז שסיפורו של גרמני ראה אור בעברית. הן לא הקהו מעוקצו, ולא הפחיתו מהעניין שהוא מעורר.

Sebastian Haffner GESCHICHTE EINES DEUTSCHEN

מגרמנית: שולמית וולקוב

לא בכל מקרה מאיר שמו של ספר בדייקנות מתומצתת את תוכנו. כמה דוגמאות לכותרות כאלה הן – החיים הם במקום אחר של קונדרה; בעולם נהדר ואכזר של פלטונוב; מלחמה ושלום – טולסטוי; החטא ועונשו – דוסטוייבסקי.

גם שמו של הספר למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית? מצליח להביע לא מעט מתוכנו. כתבה אותו ג'נט וינטרסון, סופרת אנגליה שנודעת בעיקר בזכות הרומן המצליח שראה אור ב-1985 − תפוזים הם לא הפרי היחיד. אותו רומן מפורסם היה כביכול בדיוני, אבל התבסס במידה רבה על חייה.

ספרה החדש הוא אוטוביוגרפיה ישירה וגלויה, בלי שום הסוואות. וינטרסון פורשת בו את כל מצוקות ילדותה, שחלקן  קשות ומרות עד כדי כך שהמוח מסרב לקלוט אותן ולהשלים עם קיומן.

ג'נט וינטרסון אומצה כשהייתה בת שישה שבועות. את המשפט שהעניק לספרה החדש את שמו אמרה לה אמה המאמצת אחרי שהודתה באוזניה שהיא לסבית, ושאינה מתכוונת לוותר על אהובתה. מהשאלה הרטורית המוזרה אפשר להבין לא מעט על ייסורי החיים של וינטרסון ועל יחסיה עם האם המאמצת, שאותה היא מכנה בספר "אמי", "אמי המאמצת" ולעתים תכופות יותר − "גברת וינטרסון". לכאורה הטיחה בה האם את הדרישה ל"נורמליות", כלומר, תבעה ממנה לוותר על נטייתה המינית, אבל בתום הקריאה של הספר ברור לגמרי שמצוקתה האמיתית והעמוקה של ג'נט וינטרסון אינה קשורה בעיקר בלסביות שלה, אלא בכך שאמה הביולוגית ויתרה עליה. בתחושה שלא הייתה נאהבת, שאיש לא רצה בה ולא דאג לטובתה. כי חייה עם האם המאמצת היו קשים מנשוא. "גברת וינטרסון" מתוארת כחולת נפש שהקפידה להסביר לבתה כי אינה אמה האמיתית, ושלא בה רצתה מלכתחילה, כשהחליטה לאמץ. נראה כי המאמצת סבלה מהתקפים של מאניה דפרסיה, אדיקותה הדתית הקיצונית מצטיירת כלא שפויה, והיא הפגינה שלל התנהגויות מוזרות. יחסה לילדה היה אכזרי במידה קיצונית, ההתעללות החריגה הייתה גופנית ונפשית. שוב ושוב הסבירו לילדה שאינה רצויה, הרעיבו אותה, לא היה לה מעולם מפתח משלה לבית, השאירו אותה לעתים תכופות לילות שלמים נעולה בחוץ, הכאיבו לה ופגעו בה. רק לקראת סוף הספר חושפת וינטרסון כמה סודות שאמורים להציע הסבר לחלק מההתנהגויות המטורפות והמייסרות של האם המאמצת.

ככל שהסיפור מתקדם, מתחיל להיווצר מתח: האם יתעורר בכותבת דחף לאתר את משפחתה הביולוגית? האם תיעתר לדחף? ואם כן – האם תצליח? מה המחיר שתשלם אם תצא לחפש את אמה הביולוגית, ולחלופין, מה תרגיש אם תחליט לוותר על החיפוש, או אם תתמיד בו, ואז תתאכזב?

האם יכול להיות "סוף טוב" לסיפורה של תינוקת שאמה הביולוגית הניקה אותה במשך כמה שבועות, עד שהחליטה, או נאלצה, למסור אותה לאימוץ? (הפרט הזה נודע לווינטרסון, מהעובדת הסוציאלית שהסבירה לה שהוא ייחודי: רוב האמהות הביולוגית שנאלצות לוותר על התינוקות שלהן אינן מניקות אותם, היא מדגישה באוזניה).

העוצמות הרגשיות שג'נט וינטרסון מתארת, התהפוכות השונות והתגובות הנפשיות והגופניות שלה לכל מה שקורה נוגעות ללב ומעוררות מחשבה.

יחד עם זאת, יש בספר לא מעט קטעי "הגיגים" שנדמה כאילו נוספו כדי לעבות את תוכנו ו"להעשיר" אותו. בכל פעם שווינטרסון עוסקת בפוליטיקה הבריטית הפנימית, מסבירה מדוע הצביעה למרגרט תאצ'ר או דנה באיגודים המקצועיים, היא מאבדת את הקוראת שהוזמנה כדי לשמוע את סיפורה, ולא כדי לברר אתה מה הקשר בין המניפסט של קארל מרקס וחיי המסחר בעיר מנצ'סטר. כל אלה נראים "מודבקים" מבחוץ, לא אינהרנטיים למכלול, ולכן מיותרים, ויש להודות – מייגעים.

גם תיאור צמיחתה כסופרת מאכזב. היא מספרת כיצד החלה את דרכה בכך שהרבתה לקרוא: בספרייה הציבורית המקומית מצאה לעצמה מחסה ומקלט, והחלה לקרוא את כל מה שמצאה על מדף הספרות האנגלית, החל באות A. היא תכננה לקרוא את כל הספרים, לפי סדר האותיות, עד ל-Z. התיאור משכנע ואפילו משעשע. אין ספק שהקריאה האינטנסיבית, האובססיבית, שינתה את גורלה (בשלב מסוים, כשהייתה בת שש עשרה ואמה המאמצת זרקה אותה מהבית לצמיתות, הצילה הקריאה את חייה, תרתי משמע), אבל – מה קרה אחר כך? איך ובאילו נסיבות כתבה את ספרה המצליח ביותר? עליו היא מספרת רק שהמאמצת טלפנה אליה אחרי שראה אור כדי לנזוף בה ולספר לה שזאת הייתה הפעם הראשונה שנאלצה להזמין ספר בשם בדוי, עד כדי כך התביישה בו. המעבר בין ג'נט וינטרסון הצעירה, שבאה ממשפחה של פועלים קשי יום, אך מצליחה להתקבל ללימודים באוקספורד, לג'נט וינטרסון האמידה, המקושרת (היא מציינת כבדרך אגב שידידתה הקרובה היא הסופרת הנודעת רות רנדל, מי שכתבה, בין השאר, את סדרת Chief Inspector Reginald "Reg" Wexford), חד ופתאומי, באופן לא מובן.

עם זאת, אי אפשר לשלול חלק מהתובנות המרתקות שווינטרסון מציעה הנה שלוש שסומנו: "נזקקתי למילים, כי משפחות אומללות הן קנוניות של שתיקה. לא סולחים למי שמפר אותה."; "ספר הוא שטיח קסמים שעליו אפשר לעוף למקום אחר. ספר הוא דלת. פותחים אותה. פוסעים פנימה. האם שבים משם?"; "שירה איננה מקום מפלט. היא מקום שבו אפשר למצוא".

התובנות שלה כלפי עצמה מרעישות: "יש אנשים שלעולם לא ירצחו. אני לא דומה להם," היא כותבת, ומבהירה באחת את עוצמת הזעם שממשיך לפעם בה, עד עצם היום הזה.

Jeanette Winterson: Why Be Happy When You Could Be Normal

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, הרשיתי לעצמי לתרגם את הציטוטים בעצמי. מיכל אלפון תרגמה אותו לעברית.

כל ספר חדש של מאיה ערד הוא חגיגה לקוראיה הנאמנים, וכך גם מאחורי ההר שראה אור בימים אלה. כמו בספר קודם שלה, אמן הסיפור הקצר, מגישה לנו כאן ערד רומן ארס פואטי, שמעיד על עצמו ועל תכניו: חוקר ספרות מוזמן לסדרת הרצאות על ספרות בלשית, והרומן עצמו מדגים בכישרון רב את הסוגיות שהמרצה מספר עליהן תוך כדי כך שהוא מתייחס לספרי בלשים ידועים וידועים פחות, בעיקר אל אלה שכתבה אמנית הבלש האולטימטיבית, אגתה כריסטי.

כדרכה של ערד, הכתיבה משובחת. העלילה משכנעת, חוטיה נשזרים היטב והדמויות משכנעות. מרתק לראות איך היא מיטיבה ליישם את העקרונות שהיא מציגה בפנינו מפיו של המרצה. הקורא חש שזכה במבצע, אחד פלוס אחד: גם תחקיר מלומד ומנומק על ספרות בלשית, וגם ספר מותח כיאות, ומושך מאוד לקריאה.

מאיה ערד כתבה בשיתוף עם בעלה, רויאל נץ, את הספר מקום הטעם: מסה מרתקת העוסקת בז'אנר ספרותי אחר: שירים, פזמונים, ודקלומים מחורזים.

יכולתה לשלב בין תיאוריה לפרקטיקה, כלומר, לצאת מהעולם האקדמי – ערד לימדה באוניברסיטת הארוורד וכיום בסטנפורד – אל עולם הבדיון, לברוא את המציאות החלופית שמאפשרת הפרוזה, היא נכס לקוראיה.

ערך נוסף שיש לחלק מספריה (למשל שבע מידות רעות וחשד לשיטיון) הוא במבט שהיא מעניקה לקורא הישראלי שחי בישראל אל המציאות האחרת, החלופית של ישראלים שחיים מחוץ לגבולות המדינה, ליתר דיוק – בארצות הברית. ערד, כזכור, חיה שם כבר שנים רבות ביחד עם בעלה, פרופסור ללימודים קלאסיים ולהיסטוריה ופילוסופיה של המדע. בהקשר לכך התעוררה לאחרונה סוגיה בעניין פרס ספיר. בעבר גם סופרים ישראלים שחיים מחוץ לגבולות המדינה, כמו מאיה ערד וראובן נמדר, מי שזכה בפרס לפני שנתיים, יכלו לזכות בפרס. ערד אף הייתה מועמדת שלוש פעמים, על שלושה מספריה. לאחרונה שונו הכללים, ונקבע שרק תושבי ישראל רשאים להציג מועמדות. מאיה ערד היא בלי ספק סופרת ישראלית, אבל לא תמיד מקומית. חלק מספריה נטועים בהוויה הישראלית, ואחרים, כמו הרומן שלפנינו, מתרחשים בארצות הברית.

לקוראת שחיה בישראל מוזר ומעניין לקרוא על ההווי הזה – ולתהות על השאלות המתעוררות: איך הישראלים הללו משתלבים שם, בנופים, במנהגים, אפילו בחגים המקומיים? מה הם חשים, בהיותם ישראלים כל כך, ויחד עם זאת קשורים יותר ויותר אל התרבות שאימצו לעצמם? מה הם יודעים על מה שנדרש, מה שנהוג, מה שמתרחש סביבם? איך קורה כשהם מאמצים את "חג ההודיה" ובאיזו דרך הוא נהפך לחג ממשי מבחינתם? מתי הם לומדים לצאת לסקי או ל"קרוס קאנטרי" מושלג וכיצד ומדוע לקנות שרשרות-שלג למכוניתם? עד כמה הם מעורים באמת בארץ החדשה שאימצו לעצמם? האם הם מבינים עד הסוף את כל הקודים החברתיים? מה הופך אותם מתושבים זרים למקומיים? האם זה בכלל קורה? מה מרגישים אנשים שתלשו את עצמם מהארץ שבה נולדו ונטעו את עצמם בארץ אחרת, האם באמת נקלטו שם? האם הם מרגישים שייכים? מה מהישראליות שלהם נשאר כחלק כל כך מהותי מהם, עד שאינם יכולים להשילו מעליהם, לא משנה כמה זמן יחיו באמריקה? מה המאמצים הנדרשים מהם כדי להשתייך? ומה בעצם הסיבות לכך שישראלים "גולים" לארצות הברית?

ערד עונה על חלק מהשאלות הללו, ואת האחרות היא מציגה בפנינו. נראה כי לפעמים אין צורך בכל התשובות. לפעמים די בתהיות כדי לעורר את המחשבה, ואם ספר בלשי מצליח לא רק למתוח את הקוראים אלא גם לעורר בהם תהיות, דיינו.