קראתי את תרגומו (מאנגלית, למרבה הצער[1]…) של הספר היפני תמונות מוזרות ביום העשרים ושניים של מלחמת איראן השנייה.

"ביום" ממש, כי "שתיתי" אותו במהירות, בלגימה אחת: הוא בדיוק הספר שאפשר לקרוא בנסיבות העכשוויות, של מחסור בשעות שינה, מתח גובר והולך, חרדה קיומית ואפילו ניצנים ראשונים (או מתקדמים) של ייאוש.

מדובר בספר מתח מקורי מאוד. שונה מכל מה שמוכר ורגיל. הוא משלב כמה סיפורים, שכל אחד מהם נראה לא קשור לקודמיו, אבל בסופו של דבר כולם משתלבים היטב, ומשלימים זה את זה כמו חלקים מושלמים בתוך פאזל משוכלל.

הוא מקורי מאוד, שכן הוא מתבסס על תחבולה מיוחדת במינה: ציורים, ופענוחם.

כידוע, כלי מרכזי באבחון פסיכולוגי של ילדים (ובעצם, גם של מבוגרים, אבל במקרה שלהם אפשר כמובן להישען הרבה יותר על שיחות) הוא – ציורים שאותם ילדים ציירו. אלה אמורים לשקף מצבים נפשיים, ולספר למי שבוחן אותם מה מתרחש בתודעתו של ילד שאינו מסוגל לומר במילים מה מעיק ומאיים עליו, או מה מפחיד אותו.

וכך הספר מתחיל: עם אבחון של ציור שציירה ילדה. הוא מובא בפנינו הקוראים, ולצידו – האבחנה שהגיעה אליה הפסיכולוגית שניתחה את הציור והסבירה את הרציונל למסקנותיה. (בהמשך יתברר לנו עד כמה האבחנות הללו אינן חד־משמעיות, ולכן יכולות אפילו להיות קצת מסוכנות…)

אבל זה רק הציור הראשון בסדרה ארוכה, שאת כולם אנחנו מוזמנים לראות ולחוות בעצמנו.

אנחנו נחשפים, כאמור, לכמה וכמה ציורים נוספים, שלכל אחד תפקיד מרכזי בסיפור. הם משמשים רמזים, ראיות, הוכחות, והם מובילים בעצם לפענוח של מקרי רצח שונים, שלא נראים קשורים זה לזה.

הרומן, עם כל מקוריותו, מציית, בסופו של דבר, לקונוונציה של הז'אנר: כל פרט חשוב, אפילו קריטי, לחשיפת הסוד, ויש לשים לב לכל מילה שנאמרת, כי שום דבר לא חף ממשמעות נסתרת. משפטים שנמסרים בתום לב יכולים להכיל בתוכם מפתחות חשובים, אם רק שמים לב אליהם. כמו אצל שרלוק הולמס, הבלש המפורסם של ארתור קונן דויל שידע "לקרוא" את כתב הסתרים שרק אדם שחושיו מחודדים שם לב אליהם. הפענוחים הללו מתרחשים כחלק מהעלילה, אבל גם, בסופו של דבר, מובילים לפתרונה של תעלומה גדולה ומרכזית.

וזה מרתק!

מכיוון שמדובר במותחן, אין לי ברירה, אלא לקצר, שמא אחטא בספוילרים. בדרך כלל אני נזהרת מהם, שכן מדובר בעיניי בתופעה מגונה, קל וחומר – כשמדובר בספר מתח.

אציין רק פרט משעשע שמופיע אחרי שהופכים את העמוד האחרון של המותחן, באחרית הדבר שבה מתואר הסופר שרקח הכול. כתוב עליו שאמנם הוא "מתחזק ערוץ יוטיוב פעיל", בנוסף על עבודתו כסופר מצליח (מגדירים אותו כאן כ"תופעה עולמית" ואמנם ספריו "כיכבו ברשימות רבי המכר ביפן ונמכרו במיליוני עותקים", ממש לא מפתיע!), אבל הוא בכל זאת לגמרי אנונימי: "אוקטסו מזוהה בבגדיו השחורים ובמסכה לבנה, והוא אף מקפיד להסוות את קולו. זהותו האמיתית אינה ידועה". הא! אז ככה אתה ממשיך לתעתע בנו, קוראיך המופתעים…? כה לחי!

[1] ולא כי יש פגם בתרגום. הוא מעולה! אלא מכיוון שעדיף תמיד תרגום מכלי ראשון, מחשש לתופעה של "טלפון שבור" שאינה תלויה במתרגם השני.

הוצאת אחוזת בית, 2026
תרגום מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי
252 עמ'