יש לפעמים סדרות בטלוויזיה – למרבה הצער הן נדירות מדי – שחווית הצפייה בהן מיוחדת במינה. הן מזמנות מפגש עם יצירת אמנות, שמעניקה תובנות, חסד, והתרגשות מהסוג הנעלה, האמיתי והמדויק בכל פרט.

כזאת היא סדרה הטלוויזיה הקוריאנית "כשהחיים נותנים לך מנדרינות".

למרבה השמחה, מדובר בסדרה ארוכה: שישה עשר פרקים, שמאפשרים להתמכר עד הסוף. במשך שישיה עשר ימים הידיעה שהפרק הבא מחכה לנו בסוף היום ליוותה אותי כהבטחה לשעה של בריחה מכאבי החיים הממשיים אל מציאות אחרת לגמרי.

ולא שהסדרה רק משמחת. היא רוויה בכאב, אבל גם בעוצמות נדירות של חסד ואהבה. וכשהיא מטלטלת מרוב הזדהות עם גיבוריה, היא בעצם יוצרת את מה שאריסטו תיאר ב"פואטיקה" שלו: קתרזיס: שילוב של פחד וחמלה. 

כי אמנות אמיתית, עמוקה, לא יכולה ולא אמורה רק לנחם. היא מפגישה אותנו עם רבדים עמוקים בחיינו, עם הפחדים הכי עמוקים, אבל גם עם הנחמות הכי מתוקות שהחיים מציעים.

"כשהחיים נותנים לך מנדרינות" היא סדרה פיוטית, יפהפייה, רבת רבדים והפתעות, שקשה לתאר את עוצמתה.

שני הפרקים הראשונים נראים קצת מוזרים. הם מתרחשים בכפר דייגים קטן, באי צ'ג'ו (בתרגום לעברית בסדרה השם מתועתק בעקביות ג'ג'ו). כך הוא מתואר בוויקיפדיה: "אי געשי בדרום קוריאה הדרומית, בפרובינציית צ'ג'ו דו. האי מרוחק כ-100 ק"מ מן החוף הדרומי של המדינה. שטחו 1,845 קמ"ר, והוא האי הגדול במדינה".

הסדרה נפתחת בשנות החמישים המאוחרות, בתקופה של מלחמת קוריאה, אבל העלילה המרכזית מתחילה ב־1967. בפרק הראשון אנחנו פוגשים את נשות ההאנו, צוללות שמתמחות בצלילה חופשית (בלי בלוני חמצן) כדי לדוג וללקט מן הים צדפות, אצות, רכיכות, ולעיתים גם דגים. מסורת ההאנו ייחודית לקוריאה, בעיקר לאי צ’ג’ו, והיא שימשה במשך מאות שנים עמוד תווך בכלכלה המקומית.

הצלילה כמובן מסוכנת מאוד, ובסצינה הראשונה אנחנו רואים ילדה שעומדת קרוב מאוד לגלים, וקוראת אל אמה, מתחננת שתצא כבר מהמים, שדי, מספיק, שזה מסוכן. 

עמיתותיה של האם יושבות על החוף ועוסקות בניקוי השלל, ולידם יושב ילד קטן, שכל תשומת ליבו מוקדשת לילדה הבוכה לא הרחק ממנו. 

ושני הילדים הללו הם גיבורי הסיפור העיקריים. הסדרה נפרשת על פני ארבעה דורות, אבל הם – במרכז. 

כששואלים את הילדה מה היא רוצה להיות כשתגדל, היא משיבה בלי היסוס: נשיאה. הילד משיב לשאלה דומה, ששאיפתו היא להיות "הגברת הראשונה". ברור לגמרי שהוא, כבר בגילו הרך, מאוהב עד כלות בילדה, ושהוא מועיד את עצמו לטפל בה, לדאוג לה, להיטיב את חייה, מעתה ועד עולם. 

מי היא? מה דעתה עליו? מה יקרה ביניהם? 

עד מהרה מתברר שאה‑סון, זהו שמה של הילדה, יתומה מאביה, ולכן היא נאלצת לגור בבית דודה, אחי אביה המנוח, ועם סבתה, אמם של האחים. הילד, יאנג גואן סיק, מתקומם נגד הקיפוח שהיא חווה: דודה מאלץ אותה לעבוד קשה, ולא נותן לה לאכול דגים יקרים, שאותם הוא מייעד רק לעצמו, לאמו, לאשתו ולילדיו. יאנג גואן סיק, חרף גילו הרך, דואג לדוג למענה דגים טובים, ומזין אותה בהם: הוא מאלץ את המשפחה המאמצת לרכך את היחס כלפי היתומה, שעד מהרה מאבדת גם את אמה.

מכאן העלילה נמשכת לאורך שנים רבות, לרגע אפילו מגיחה עד השנה הנוכחית, 2025, שבה הסדרה יצאה לעולם. אחד המאפיינים של הסדרה הוא – המעברים התכופים בין זמנים, יש פלשבקים רבים, רמזים לעבר ולעתיד, וראיות להשפעה שיש לרגעים קטנים, וכל מיני התרחשויות שלא נראות חשובות במיוחד ברגע שהן קורות, על חייהם של בני האדם. 

אנחנו מלווים את תהפוכות החיים של הגיבורים, ודי מהר מתרגלים לאורח החיים שלהם, שנראה בהתחלה מוזר וזר מאוד. 

ההבדלים הניכרים בין התרבות והמנהגים המוכרים לנו לבין אלה הנהוגים בצ'ג'ו, בולטים מאוד לעין. קודם כל – קשה להתרגל למאכלים שהם אוכלים. ויש לציין שיש לאלה תפקיד חשוב מאוד בסדרה: אוכל מבטא קרבה, נתינה, כמו גם – את האפשרות לבטא קיפוח ואומללות. מאחר שהם כפר דייגים, רוב מה שהם אוכלים מגיע מהים. מרק דיונונים נחשב תאווה מיוחדת, צדפות, דגים מכל סוג, מרבים להופיע על השולחן הנמוך מאוד, שיושבים סביבו על הרצפה. הכול מוגש בצלוחיות קטנות, וכמובן שאוכלים עם צ'ופ סטיקס, נוטלים מכל צלוחית, ואז מערבבים בעדינות ובמיומנות.  

תרבות הישיבה על הרצפה מאוד בולטת: הכול נעשה כך, בשילוב רגליים או בכריעה. לא רק שולחנות האוכל. גם המזרונים שישנים עליהם, כך צופים בטלוויזיה, כך מקפלים בגדים, הארונות והמקררים בגובה הושטת יד מהרצפה – לעין מערבית כל אלה נראים מוזרים, לא נוחים (אבל ודאי טובים יותר לגוף, שנאלץ להתרומם לעתים קרובות, ולאמן היטב את השרירים…).

עם כל המוזרות, די מהר מתברר שבני האדם, גם כשהם שואפים לפיהם אטריות ארוכות, ומשמיעים קולות שבאוזניים מערביות נתפסים לא מנומסים, גם כשהם זוללים דיונונים, או מפלטים אותה במיומנות, גם כשהם מדברים בשפה קצת מוזרה לאוזנינו – מתנגנת מאוד בסופי המילים – הם כמונו במהותם. אוהבים. שונאים. פוחדים. מקנאים. חולמים חלומות, שואפים, מתאכזבים, מתמסרים, נדיבים וגם יודעים למרר זה לזה את החיים. אנחנו עדים למאבקיהן של נשים לחיות ולפעול כשוות בין שווים, לפעמים הן מצליחות, אך לא תמיד. כמו במציאות. 

היחסים בתוך המשפחה, כפי שהם מתוארים בסדרה, עוצמתיים ומעוררי מחשבה. אפשר בפירוש ללמוד מהם! 

האם, למשל, "כדאי" לאישה להינשא לאהוב ליבה, גם אם אמו מתעבת אותה?

האם הקרבה עצמית מוחלטת של הורים מיטיבה עם ילדיהם? 

האם מה שנראה על פני השטח משקף באמת את המציאות, או שיש ביחסים בין בני אדם גם רבדים נסתרים, משמעותיים מאוד, שמתגלים לפעמים באקראי, ויכולים לשנות הכול?

איך נראית אהבה שעוברת מדור לדור, מאם לבת, מהבת – לבתה, וכן הלאה? 

מה ההבדל בין מחויבות של הורים לילדיהם, לבין זאת של הילדים אל הוריהם?

איך מתמודדים עם רגשות אשם קשים? 

איך משפיעים אירועים היסטוריים על חיים אישיים, פרטיים, של בני אדם?

כל כך הרבה שאלות מעניינות, חשובות, מתעוררות לאורך הסדרה הסוחפת הזאת, רבת התפניות וההפתעות, שמצטיינת בעיקר בחסד הרב שהיא מציירת, ומעוררת תחושה שיכול להיות גם טוב בעולם.

הטוב הזה בכלל לא מובן מאליו. שמה של הסדרה בקוריאנית שונה: 폭싹 속았수다.  בדיאלקט של צ'ג'ו משמעותה: "תודה על שהשקעתם מאמץ". שמה בעברית תורגם מהאנגלית, והוא משחק מילים על המשפט המוכר "כשהחיים נותנים לך לימון – תכין לימונדה". האי צ'ג'ו ידוע בפרדסי המנדרינות שלו (הם מוזכרים כמה פעמים בעלילה), ומשחק המילים אומר כמובן שגם אם הקלפים שקיבלת לא היו מוצלחים במיוחד, אם תשחק נכון תוכל בכל זאת לנצח. 

אין ספק שזה הלקח העיקרי בסדרה אם כי, יש להדגיש, היא לא דידקטית: היא מספרת סיפור אחד ארוך, רב פיתולים ומרגש שההתמסרות אליו מעניקה רגעים של חסד אמיתי.