ארכיון הקטגוריה: כתבה בעיתון

פסלו את הציורים "אידיאולוגית"

יש להקליק פעמיים על כל אחד מהצילומים שלהלן:

התפרסם בידיעות אחרונות וב־ynet

כתבה בכתב העת "לאשה", בעקבות הזכייה בפרס ספיר על הספר "מה קרה להגר באילת?"

(יש להקליק פעמיים על כל אחד משני הצילומים שלהלן)

דפנה לוי, במוסף ספרים של "ישראל היום", ריאיון על "מה קרה להגר באילת?"

קישור לכתבה המקוונת

מדוע מסתבר שג'ורג' אורוול היה תמים

קישור לטור של רוגל אלפר בהארץ:

בדיעבד, מתברר שהטעות הגדולה של אורוול בעיצוב החזון הדיסטופי המבריק והנבואי להחריד של 1984 היתה במחשבה שיהיה בכלל צורך, ונדמה שבעיניי אורוול אף הכרח של ממש, במיניסטריון האמת, שם מועסק גיבור הספר וינסטון סמית בשכתוב ההיסטוריה. זו משימתו, באולם ענק שבו עוסקים עוד עובדים רבים באותה המלאכה: העלמת עובדות ושתילת פייק במקומן — במסמכים, בעיתונים השמורים בארכיון, בספרי היסטוריה ובאנציקלופדיות. שהרי, אם לא תשוכתב ההיסטוריה כיצד תוכל ההנהגה לשנות אותה בהתאם לצרכיה?

סביר שאורוול היה מביט בהשתאות בנתניהו משכתב היסטוריה במצח נחושה, כמנהג כל דיקטטור, אך מבלי לדאוג להעלמת הר ההוכחות המפריך את טענתו כי לא היה חלק מהקונספציה. שהרי, היה חושב לעצמו אורוול, מבלי לטרוח לטשטש עקבות, להעלים ראיות מהארכיון, נתניהו סתם נשמע כמו מטומטם שמתכחש למציאות גלויה לכל, מתועדת, ממוסמכת, מוקלטת ומוסרטת. בנקודה זו פספס אורוול, היה אופטימי מדי. אפשר להסתדר טוב מאוד גם בלי מיניסטריון אמת. כל מה שצריך זה משהו שנקרא בייס. את הבייס לא הצליח אורוול, אנתרופולוג נפלא של טבע האדם כחיה פוליטית, לחזות.

בייס: קבוצה של אנשים המאמינים במנהיג פוליטי ללא שום קשר לעובדות. מיליוני סובייטים היו נשארים בחיים אילו רק השכיל סטאלין, מודל הטוטליטריות של אורוול, להפוך אותם לבייס במקום להעביד אותם בפרך בגולאג. לפי ההיגיון של אורוול, אילו רק ידעו אנשים את העובדות, אי־אפשר היה למכור להם בולשיט. אבל הארכיון מלא עובדות. והארץ מלאה בולשיט. ונתניהו לא פוחד מהארכיון. ונדמה לי שאורוול היה אומר: אוי, זה לא טוב; אם אפילו אין כבר צורך במיניסטריון אמת, זה גרוע יותר מ-"1984". ראו את טראמפ. משקר כאילו אין בעולם ארכיונים, מסמכים ואנציקלופדיות. ועוד מעט הוא שוב האיש החזק בתבל.

תומר פרסיקו: גלגולה החדש של האנטישמיות, היהודים נתפסים כמקור לחטאי המערב

מאמר שהתפרסם בהארץ

עבור הפוסט־קולוניאליסטים של הרווארד, היהודים כבר אינם נחותים ודחויים, אלא הדוגמה האכזרית ביותר של עליונות לבנה.

הקורא ב”פרוטוקולים של זקני ציון” מגלה דבר מעניין: היהודים שמבקשים להשתלט על העולם מתכוונים לעשות זאת באמצעות הפצת ערכים ליברליים. על פי “הפרוטוקולים”, היהודים מבקשים למוטט את ההיררכיות המסורתיות, לשכנע את ההמון ששוויון הוא דבר חיובי, להרוס את האריסטוקרטיה האירופית, להפיץ דמוקרטיה, לבסס זכויות אדם אוניברסליות, לעמוד על חופש הביטוי, לעודד חילוניות ואפילו לגבש מס רכוש פרוגרסיבי.

החיבור המפורסם שמאשים את היהודים בקנוניה לשליטה עולמית גורס, כך מתברר, שמטרה זו תושג על ידי הזרקת “רעל הליברליזם” לעורקי האנושות על מנת להחלישה. עבור מחברי הטקסט האנטישמי הארכיטיפי הזה — השערה אחת גורסת שאלה היו אנשי הצאר הרוסי — ערכי הנאורות והסדר הליברלי העולה הם האויב. זו לדעתם פסגת הרוע, ומכאן שזה מה שהיהודים תיכננו.

זו מהות האנטישמיות. היא איננה רק שנאת היהודים, אלא הזיהוי שלהם עם החטא המפלצתי ביותר. אם זה לא רצח בן האלוהים, זה רצח ילדים עבור שימוש ריטואלי בדמם. אם זו לא סחיטה חמדנית של העניים, זה זיהום הגזע העליון. אם זה לא קפיטליזם, זה קומוניזם. ואם זה לא קוסמופוליטיות חסרת שורשים, זה לאומנות וקולוניאליזם.

כשחבר הפרלמנט הבריטי לשעבר כריס וויליאמסון כותב ש”ישראל איבדה את זכות קיומה” על בסיס הפרופגנדה השקרית שישראל הפציצה בית חולים, הוא מביע אנטישמיות, ולו רק מפני שהוא מייחד את ישראל. אין מדינה אחת אחרת, גם לא רוסיה או איראן או קוריאה הצפונית, שהוא סבור שתאבד את זכות קיומה משום פשעיה.

אבל יש כאן יותר מזה. מה שאנחנו עדים לו עם וויליאמסון, כמו גם עם צעירים אמריקאים שזועקים, בשם הפלסטינים, “לא לשתי מדינות, אנחנו רוצים את הכל” או שקורעים מודעות על החטופים הישראלים בשבי חמאס, הוא תפיסת המדינה היהודית כישות הפוליטית הזדונית והמרושעת ביותר בעולם. כשורש הרוע. אנו חוזים כאן במוטציה נוספת, חדשה, של האובססיה האנטישמית.

שילוב של שיח פוסט־קולוניאליסטי, אקלים פוסט־לאומי וביקורת עצמית ארסית של המערב הולידו תפיסת עולם שבה קולוניאליזם נחשב לחטא הקדמון, ההגמוניה המערבית התרבותית והכלכלית כפירותיו הרעילים, והשגבת המופלים לרעה והמדוכאים כגאולת ימות המשיח. ואת הגאולה יש להגשים בכל אמצעי.

בתסריט התיאולוגי הזה, היהודים ממוקמים שוב כהתגלמות השטן בבשר. הם הקולוניאליסטים, הלאומנים, המדכאים הגדולים ביותר, ומדינת ישראל היא הביטוי השלם והחריף ביותר של שליטת המערב על הילידים. הרשע המוחלט של ישראל גדול מהזוועות שמבצעת סין באויגורים, עמוק מהדיכוי התיאוקרטי של זכויות אדם באיראן, ובוודאי שאין מה להשוות אותו לכיבוש הסהרה המערבית על ידי מרוקו. מבחינתם, מדינת ישראל ניצבת כנקודה סינגולרית של זדון ורוע.

כמובן, ישראל אכן משליטה ממשל צבאי על מיליונים, ועסוקה בהשתלטות מתמשכת על אדמות פלסטיניות. אי אפשר להצדיק כיבוש צבאי של 56 שנה, בוודאי מטעם מדינה שמחשיבה עצמה כדמוקרטיה. אולם האובססיה האנטישמית לא מסתפקת בביקורת ראויה על כך, אלא מקימה על האמת הזאת מבנה מטאפיזי מופרך שעל־פיו ישראל היא תמצית התועבה, הטרפה שמטמאת את האנושות כולה.

במסגור המיתי הזה, ישראל אינה עוד מדינה סוררת או שחקן לא הוגן בקהילה הבינלאומית. היא הראשית והאחרית של הדיכוי הקולוניאלי וההתגלמות הקיצונית ביותר של ההגמוניה המערבית (סבטקסט: לבנה) על הסובייקט הילידי. לכן, כמובן, היא איבדה את זכות קיומה.

לפנינו פרק חדש בתולדות האנטישמיות. מה שחדש אינו שהאנטישמיות מגיעה משמאל. סבלנו מאנטישמיות שמאלית כבר בימי הסטאליניזם. מה שחדש באפיק האנטישמי הנוכחי הוא הצבת היהודי לראשונה לא כזר, אלא כאב.

אנטישמיות קלאסית רואה את היהודים כאחר המובהק. היהדות היא אחותה הגדולה של הנצרות, ובהתאם לדינמיקה מצויה של יריבות בין אחים היא חייבת להידחות כערירית, קנאית, מרושעת ואנכרוניסטית. היהודים הופכים אפוא לנוכרים הנצחיים, לנודדים ללא גבול, לזר שעל גבול היישוב, לאיום התמידי על טהרת הקהילה ועל שלמות המשפחה.

אולם כפי שהבחין פרופ’ אילן גור זאב ז”ל, האנטישמיות החדשה רואה ביהדות לא את האחר למערב, אלא את מקורו. היהדות כאן היא המבוע הפטריארכלי, ההיררכי, המיליטנטי, האלים והקולוניאליסטי של כל מה שרע ומרושע, של כל מה שחייב להיפסל במערב — הפעם כאקט אדיפלי של רצח אב. היהודים הם כעת הביטוי המובהק ביותר של הקולוניאליזם המערבי, ההתגלמות הנוכחית של ההגמוניה האימפריאליסטית, המדכאים האולטימטיביים. כעת היהודים נדחים לא מפני שהם זרים למערב אלא דווקא מפני שהם מאוד מערביים, מפני שהם ניצבים כמהות וכשורש של המערב, מפני שבסיבוב בלתי־ייאמן של נסיבות הם “לבנים”. באופן שקשה למצוא אירוני ממנו, היהודים אינם עוד קורבנות העליונות הלבנה, אלא הביטוי המובהק ביותר שלה.

כמו האנטישמיות הישנה, גם האנטישמיות החדשה מבקשת להכחיד את המהות היהודית מהעולם, אולם בעוד עבור הראשונה מחיקת היהדות נערכה תוך ניסיון לאישור ואישוש עצמיותו של האנטישמי, לשמירה על עצמו מתחרות, מזיהום או מטומאה, עבור מצדדי האנטישמיות החדשה, מחיקת היהדות נערכת כחלק מתהליך לידה מחדש, של קתרזיס, כדרך לזיכוך פנימי מחטא קדמון.

באקלים הנוכחי של הביקורת העצמית החריפה של המערב, של השנאה העצמית המערבית שנפוצה במעגלי הרדיקליזם האקטיביסטי והאקדמי, הכחשת זכותה של ישראל להתקיים מתבצעת כטקס של טיהור וכפרה על חטאי הקולוניאליזם ההיסטורי. השמדתה של ישראל — הסמל העולמי העליון לכאורה של הקולוניאליזם והדיכוי — תשחרר את הרדיקלים המערביים מאשמה שהצטברה במאות שנים של שלטון קולוניאלי. אשמה זו, הם מתוסכלים לגלות, שום כמות של הצהרות טקסיות על שייכותה הילידית של קרקע מסוימת תוכל לשטוף.

אם על פי הפרוטוקולים של זקני ציון היהודים מביאים למערב את הרעל של הליברליזם, עבור הפוסט־קולוניאליסטים של הרווארד היהודים מאיימים על טוהר הליברליזם של המערב; ואם עבור מחברי הפרוטוקולים יש להציל את האנושות מידיהם של היהודים, עבור הפוסט־קולוניאליסטים יש להציל את האנושות באמצעות היהודים — על ידי העלאתם לעולה לצורך מירוק חטאיה.

אם פעם האנטישמיות היתה הסוציאליזם של הכסילים, כיום היא תנועת השחרור שלהם. כאלטר־אגו הנצחי למערב הנוצרי, היהודי ממשיך להיות השעיר לעזאזל. בימים אלה היהודי נצלב שוב עבור חטאי אחרים, עולה לקורבן על מנת לזכך את המערב מחטאיו. אולי אף מעצמיותו.

תומר פרסיקו הוא חוקר במכון שלום הרטמן ועמית רובינשטיין באוניברסיטת רייכמן

כשאנשים מחליטים ש"אלימות היא דיבור ורצח הוא ביטוי לגיטימי של התנגדות" (וכשטועים להבין את מניעיהם של הרוצחים)

  • השמאל הגלובלי החליט שחמאס אכן מייצג את כל הפלסטינים, ולכן מותר לו לעשות מעשה טרור מזוויע כזה בשם המאבק לשחרור. אנשים שבטוחים שהם טהורים מוסרית, פתאום לא יכלו לגנות ברבריזם נגד יהודים.
  • אם את משתמשת בשפה מסוימת, במילים מסוימות, זה גרוע כמו לנקוט אלימות פיזית. עכשיו אותם אנשים טוענים שבמקרה הזה אלימות היא דיבור, ורצח הוא ביטוי לגיטימי של התנגדות. 
  • שום דבר לא יכול לקרות תחת נתניהו […] בלתי נתפס שהוא באמת חשב שאפשר לשמן את חמאס במקום אחד, כדי להחזיק את השטחים במקום אחר. העניין הוא שאם אתה נמצא כל כך הרבה זמן בשלטון, אתה לא רק מתחיל להתרכז באיפור ובצבע שיער, אתה גם פוגש רק אנשים כמוך. נתניהו חשב שהוא יכול לקנות את חמאס כי זה מה שהוא מכיר. הם רוצים מה שאני רוצה, לאכול לובסטרים בלונדון, לטייל ברומא ולעשות שופינג כמו אשתי. כל עוד הם יכולים לעשות את זה בכסף שאנחנו נותנים להם, הם יישבו בשקט וזה יאפשר לי להתרכז בפרויקט החשוב באמת של להישאר מחוץ לכלא ולנצח בבחירות.

ג'ושוע כהן, זכה בפרס פוליצר על ספרו המצחיק והמחריד הנתניהוז.

הריאיון אתו התפרסם היום, 24.11.2023, במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות, בעריכת אלעד זרט. ראיינה – ציפי שמילוביץ, ניו יורק

"הילדים שלנו לא יהיו מגש הכסף עליו תקום המדינה ברוח חזונו של נאשם בפלילים ושל לוין בן גביר וסמוטריץ' ישראל לא תהיה דיקטטורה, כי אם היא תהיה, היא לא תהיה" – במוסף ידיעות אחרונות 29.9.2023

אין דרך אחרת, הדמוקרטיה חייבת להחזיק מעמד

סיון בסקין: אנחנו רואים שגם במדינות שונות באירופה מתחזקות מפלגות פשיסטיות וקיצוניות. ברור שגם מוסקבה השקיעה מאמץ בכך שהן התנפחות מעבר לגודלן הטבעי, אבל זה רק הסבר חלקי לעלייתן.

סבטלנה אלכסייביץ': הנטייה העולמית הזאת ימינה היא מבחן גדול לדמוקרטיה. אפשר להבין למה זה קורה. ברור שרוסיה היא רוסיה והיא דוחפת ידיים בכל מקום, אפילו באפריקה. אבל האדם המודרני פשוט נורא מפוחד.

הוא פוחד ממלחמה גרעינית, מבינה מלאכותית, מטכנולוגיות חדשות, מפליטים. היום יש פליטים פוליטיים, ובקרוב יהיו גם פליטים אקולוגיים בגלל שינויי האקלים. ולכן העולם הולך ימינה, מפני שהאדם הקטן פוחד.

סיון בסקין: אני משערת שהאנשים שיקראו את ספרך בעברית הם אותם אנשים שיוצאים עכשיו לרחובות להגנה על הדמוקרטיה. מה היית רוצה לומר לקוראייך הישראלים?

סבטלנה אלכסייביץ': היה לנו פרק זמן קצר בלבד שבו נשמנו לרווחה. אבל בישראל הוא לא היה כה קצר וזה נותן תקווה. ואין שום דבר אחר. יש לי חבר פייסבוק מאוקראינה, שמפרסם כל יום תמונות של אוקראינים הרוגים. אלוהים, אילו בחורים ובחורות
צעירים ויפים אלה! כמה יופי יורד אל האדמה! כמה אהבה של אמהות יורדת אל האדמה! אבל אני מקווה שהאור בכל זאת נשאר. ונשאר רק להתנגד, אין דרך אחרת. הדמוקרטיה חייבת להחזיק מעמד.

אפילו אדם אחד יכול לעשות המון. האדם הבודד לא עד כדי כך חסר אונים, כמו שחושבים לפעמים: מה אני כבר יכול לעשות, אלה זמנים כל כך איומים, אני יכול רק למות. לא! נסו לא למות, אני אומרת. חשוב מאוד לא למות, להפך – צריך לשרוד את הזמן הזה, להחזיק מעמד, לשמור על עצמך, כדי לבנות אחר כך, עם הידע הזה, חיים חדשים. 

ריאיון באתר העוקץ

 

היא קוראת שניים שלושה ספרים בשבוע, תוהה אם אי פעם הדחף לכתוב ייעלם ומחפשת מאז השבעה באוקטובר את המילה שתחליף את “זוועה”. מחברת הספר “מה קרה להגר באילת” המועמד לפרס ספיר מתארחת במדור

יצירתה הענפה של עופרה עופר אורן כוללת רומנים וסיפורים קצרים, ספר שירה אחד ועשרות רבות של תרגומי יצירות מאנגלית. ספרה האחרון “מה קרה להגר באילת” ראה אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן בשנת 2023 והוכרז לאחרונה כמועמד לפרס ספיר, ברשימה הקצרה. מדובר ברומן הכתוב בסונטות, מפעים ונורא, שקשה לשמוט מהיד ונקרא כמעט בהרף מתחילתו ועד סופו, למרות הקשיים שהוא טומן לקוראותיו.

אורן (73) מתגוררת בקריית אונו, זכתה זה מכבר בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (1994) ובפרס שרת התרבות (2019) וימיה מאז שפרשה מארבעים שנות הוראת אנגלית בתיכונים מלאים בכתיבה ובתרגום.

זוהי הסונטה הפותחת את הספר:

הָרִאשׁוֹן שֶׁהִבְחִין בָּהּ הָיָה הָעוֹזֵר
לַטַּבָּח, שֶׁיָּצָא לְעַשֵּׁן קְצָת בַּחוּץ.
שְׁמוֹ הוּא שְׁלוֹמִי. כִּשְׁמוֹ – לֹא רוֹצֶה לְעוֹרֵר
שׁוּם מַחְלֹקֶת אוֹ רִיב, אִם אֵינֶנּוּ נָחוּץ.

הוּא קִלֵּף בִּשְׁתִיקָה צַיְתָנִית עֲרֵמַת
תַּפּוּחֵי אֲדָמָה שֶׁהַבּוֹס, הַסַּמָּ”ר,
כְּבָר חוֹתֵךְ לְאָרְכָּם. כְּשֶׁהַשֶּׁמֶן לָהַט
וְנִתַּז, הוּא רָאָה שֶׁהַקִּיר מְנֻמָּר

בִּרְסִיסִים וְטִפּוֹת, שֶׁעַל שְׁלוֹמִי יֻטַּל
לְנַקּוֹת, לְהָכִין לְמִסְדַּר הַמְּפַקֵּד.
רַק סִיגַרְיָה אַחַת, כָּךְ בָּרוּר, הוּא יוּכַל
לְעַשֵּׁן בִּמְנוּחָה, הוּא בֵּינְתַיִם עוֹמֵד
וּמַשְׁקִיף נִכְחוֹ בְּעֵינַיִם בּוֹהוֹת,
לֹא חוֹשֵׁב וְגַם לֹא מְצַפֶּה לְשׁוּם אוֹת.

**

מהם אורחות העבודה שלך (איפה, מתי, הרגלים מגונים ועוד)?

כבר שנים כך: כל יום אחרי ארוחת הבוקר סוגרת את הדלת של חדר העבודה ומתיישבת מול המחשב. כל בוקר! לא מחכה למוזה. היא מגיעה אלי רק אם אני מערימה עליה ומתעלמת ממנה. כל בוקר מחדש נוכחת שוב: המוזה היא – המוטוריקה העדינה של תנועת האצבעות על המקלדת. כותבת. מוחקת. כותבת. מוחקת. ואחרי שעתיים־שלוש כאלה עוברת לכורסה וחוזרת אל הספר שאני קוראת. כי הקריאה היא חלק מהכתיבה: סופרים אחרים מלמדים אותי כל יום משהו חדש, כבר עשרות שנים.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית – פוליטית, תרבותית, חברתית וכו׳ – טורדת את מנוחתך?

לכאורה קל יותר לענות על השאלה הזאת אחרי השבעה באוקטובר: כמובן שהזוועה של הטראומה שכולנו חווים בימים אלה. כולנו פצועים נפשית, גם מי שלא נמצא במעגל של הנפגעים ישירות. והפציעה לא נגרמה רק מהאכזריות הבלתי נתפסת, שכל יום שומעים עוד פרטים עליה. היא תוצאה לא פחות משמעותית מההבנה שכל זה היה יכול למעשה להימנע!

התמונה החזותית של ראש הממשלה יושב בכנסת בהבעת פנים מנותקת ואדישה בין שר הביטחון לשר המשפטים שמדברים מעל הראש שלו, מסמלת בעיניי את ההפקרה המושחתת, שהביאה לזוועה של השבעה באוקטובר. האיש שהשתלט על חיינו בהסתה הפרועה שלו, האיש שפסע אחרי ארונו של רבין עוד לפני שרבין נרצח, האיש שעסוק אך ורק בטובתו ובתפנוקיו, האיש שמוכן להקריב למענם את חיינו, שמאפשר לשריו משולחי הרסן לדבר בפומבי על הטלת פצצת אטום על עזה, על השטחתה, על רצח המוני של תושביה, כל זאת רק כדי שימשיכו לתמוך בו ולאפשר לו לחגוג על הכספים של כולנו ולחמוק מהתוצאות של מעשיו, הוא האשם. הוא ולא אחר. אכן, המודיעין כשל, אבל – בגללו! הוא זה שיצר את הנורמה שלפיה כולם מתיישרים עם מה שהראש רוצה לשמוע, ולא מעזים לפקפק בקונצפציות שהגה, ולהתנגד להן.

טורדת את מנוחתי השאלה לא רק איך נשתחרר ממנו, אלא גם איך נשתקם. לא רק מהנזקים הישירים של מה שהתחולל בנגב המערבי, ושל המלחמה, אלא גם מהשפעותיו ההרסניות, בכל תחום מחיינו כאן.

האם חווית פעם גזענות על רקע אתני, לאומי או דתי?ֿֿ

בנעוריי גרתי שלוש שנים בלונדון. למדתי אמנם בבית ספר יהודי והייתי אמורה להיות פטורה מגזענות, אבל – עד מלחמת ששת הימים! – חוויתי בבית הספר עוינות רבה נגדי כישראלית. אחרי מלחמת ששת הימים הפכה פתאום ישראל למחוז חפץ ומקור לגאווה. מלבד זאת, נתקלתי גם באנטישמיות: תלמידי בית הספר הסמוך נהגו לתקוף מילולית ולפעמים גם פיזית את תלמידי ה- Jewish Free School. זיהו אותנו על פי התלבושת האחידה שלבשנו.

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

אני אישה שעברה גלגולי חיים שונים: אני נשואה בפעם השלישית. לאריק. בחיי הקודמים חוויתי אלימות מסוגים שונים, כלכלית, גופנית, מינית. מאז שהכרתי את אריק, לפני עשרים וארבע שנים, אני כבר לא מרגישה שהגוף החלש‏־יותר־שלי הוא מקור לסכנה. אבל חוויות החיים ההן נשארו חלק גדול ומשמעותי ממני. לעולם תישאר בי הילדה שאביה פגע בה מינית והאישה חסרת האונים שגברים תקפו אותה, גופנית ונפשית.

ספרי לנו קצת על “מה קרה להגר באילת” ותהליך העבודה עליו.

את הסיפור הפותח את הרומן בסונטות שמעתי מאריק כבר לפני שנים: הוא היה עד מזועזע לסופו של אונס קבוצתי שמפקדו בחיל הים עצר. אחרי האונס של הצעירה האנגליה באיה נאפה הרגשתי שאני רוצה להבין מה קורה לנאנסת כזאת. זאת הייתה שאלת מחקר אמנותית. יצאתי לדרך בלי לדעת מה יהיו התשובות שאגלה. ניסיתי לכתוב את הסיפור בפרוזה, ולא הצלחתי. באותה עת עסקתי בתרגום כל מחזור הסונטות של שייקספיר, ובכתיבה של סונטות משלי (הן יופיעו בבוא העת, בספר רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד, שכבר מוכן לדפוס). מאחר שהייתי מיודדת עם הצורה המוקפדת והתובענית של הסונטה, התחלתי לכתוב כך על הגר ועל חייה, ומיד הרגשתי שזה נכון לי: המבנה המהודק, הדיוק הצורני, המוזיקליות הלא מתפשרת הגנו עלי מפני הכאב בחייה של הגר. ומתגובות שאני מקבלת – הם מקלים כנראה גם על הקוראים.

שלושה א.נשים שהיית מלהקת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

שקמה ברסלר, אורלי ברלב, יאיר גולן, ואפשר גם רביעית? אם כן – רינה ענתי.

אילו נתנו לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י”ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

במשך שנים רבות הייתי מורה לאנגלית ומחנכת, בעשר השנים האחרונות לעבודתי – בבית הספר התיכון לאמנויות ע”ש תלמה ילין. ניהלתי אינספור שיחות עם תלמידי כיתה י”ב. מעולם לא היססתי להביע באוזניהם עמדות “פוליטיות” (מה בעצם לא פוליטי?), ובני הנוער נענו תמיד בשקיקה. הם רצו לדעת, רצו להבין מה קורה סביבם. אחרי אירועים משמעותיים הם שיוועו לשיחות הללו. לפני בחירות לכנסת נהגתי תמיד לערוך בחירות כיתתיות, עם קלפי מאולתרת, לא לפני שתלמידים ייצגו את עמדותיהן של המפלגות השונות (גם אם לא הסכימו אתן!). בני הנוער הרבו להתנגד. להתווכח. להתנצח עם עמדות שהצגתי. בעיניי, הוויכוחים הללו היו חיוניים, כי הם פיתחו אצלם את יכולת החשיבה, ואת הרצון להתעמק. דעותיהם עניינו אותי תמיד. נהגתי גם לשוחח אתם על סוגיות מגדריות. אחת השיחות החשובות ההן עסקה למשל במסיבות הרווקים שמזמינים אליהן נערות ליווי. סיפרתי להם על הספר מופקרות – נשים בזנות של ענת גור, וקראתי להם מתוכו קטעים על נשים מוחלשות, קורבנות, נפגעות. על הקשר ההדוק שיש בין נשים בזנות לבין הפגיעה המינית שרובן, אם לא כולן, עברו במשפחה. הרגשתי שהדברים הללו מחלחלים אל לבם של בני הנוער, ושהם חשובים מאוד. אלה הדברים שהייתי בוחרת בהם גם היום.

עופרה עופר אורן
עופרה עופר אורן
כריכת הספר
כריכת הספר

מי הכי היית רוצה שיקרא את “מה קרה להגר באילת”?

מה זאת אומרת? כולם!

יש לך אמונה תפלה (או כמה)?

לא ממש. רק כשמדובר בשלומם של הילדים והנכדים שלי אני נוטה, ליתר ביטחון, להקיש על עץ, גם אם אני יודעת עד כמה מגוחכות המחוות האומניפוטנטיות האלה, שלא יכולה להיות להן שום השפעה על המציאות.

כתיבה – גיהנום או גן עדן?

לא גיהנום ולא גן עדן. כורח. לא ברור מה עושים כשלא כותבים. עד כדי כך שכשאני חושבת על מותי, מדהימה אותי, ולא מובנת לי, המחשבה שלא אוכל לתאר אותו!

אם היית יכולה או רוצה לחיות במקום שאינו ישראל – היכן ולמה?

אין מקום כזה. שלוש השנים שגרתי בלונדון לימדו אותי שרק כאן אני מרגישה שייכת. לא מוכנה להתארח בסלון של מישהו אחר, גם אם הוא יפהפה.

מהו הספר האחרון שקראת והותיר בך חותם?

אני קוראת בקצב של שניים שלושה ספרים בשבוע. קשה מאוד לבחור. אבל לאחרונה קראתי שוב את הספר רב המשמעות האדם מחפש משמעות, של ויקטור פראנקל.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה בארבע עיניים?

מאז ומתמיד אני משתוקקת להיפגש עם שייקספיר. לגלות סוף סוף מי היה באמת. נגעתי מקרוב בגאונות שלו, בחוש ההומור, בחוכמת החיים, בכישרון הלא יאמן, כשתרגמתי את הסונטות שלו. הייתי רוצה לשמוע אותו.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה בחייך?

כל יום כשאריק שלי עושה כל מה שביכולתו כדי לפנות לי זמן ולאפשר לי להסתגר בחדר ולכתוב, כל פעם שהוא מטפל בעדינות, במסירות ובאהבת אין קץ בילדים שלא נולדו לנו ביחד ובנכדים שאנחנו זוכים לתרום ביחד לחייהם, להתפתחותם, לשמחותיהם, אני מתאהבת בו מחדש. התבטאויות היופי של נפשו ושל לבו הן המחוות הכי רומנטיות שאני יכולה להעלות בדעתי.

איזה מילה חסרה לך בשפה העברית?

בימים אלה – המילה שתחליף את “זוועה” ותצליח לבטא את מה שקרה וקורה מאז השבעה באוקטובר.

מה הפרויקט הבא שאת עובדת עליו?

יש כבר ספר, בדולח וסכינים, שעתיד לראות אור השנה בהוצאת עם עובד, ואני כותבת, כמובן. הפעם – סיפורים, ושוב בסונטות.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

בעוד עשר שנים מהיום אהיה בת שמונים ושלוש. למה אפשר עוד לצפות? כשהייתי בת שבעים־כמעט קיבלתי את ממשרד התרבות את פרס היצירה למשוררים בתחילת דרכם, על ספר  השירים הראשון שכתבתי, מה המים יודעים על צמא, אחרי שכבר פרסמתי תשעה ספרי פרוזה. משמח וגם משעשע להיחשב “בתחילת דרכי” בגילי המופלג. עד גיל שמונים ושלוש אני מקווה שכל כתבי היד שמחכים במגירה (רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד; ספר שירה נוסף שכמעט מוכן; וכתב היד הנוכחי שאני עובדת עליו) יראו אור. האם הדחף לכתוב ייחלש? האם אוכל יום אחד, בזיקנתי, לוותר, ורק לשבת על הכורסה הנוחה שלי, ולקרוא? יש בידי צילום שלי מגיל שש, ואפשר לראות אותי שם בדיוק באותה תנוחה אופיינית, שקועה כולי בספר. אולי כך אני רואה את עצמי בעוד עשר שנים. ולצידי אריק, וכל האהובים כל כך – הנכדים והוריהם. רוב הנכדים כבר יהיו עד אז אנשים בוגרים. את כל אלה אני רוצה תמיד קרובים אליי.

השאלון של העוקץ: עופרה עופר אורן - העוקץ
עופרה עופר אורן בילדותה. צילום: אלבום משפחתי

ראיון עם נועה לימונה בגלריה של עיתון הארץ: "שיריותו הופכת את 'מה קרה להגר באילת?' לרומן הנקרא בנשימה אחת"

קישור לכתבה בעיתון הארץ