יש להקליק פעמיים על כל אחד מהצילומים שלהלן:

התפרסם בידיעות אחרונות וב־ynet

קישור לטור של רוגל אלפר בהארץ:

בדיעבד, מתברר שהטעות הגדולה של אורוול בעיצוב החזון הדיסטופי המבריק והנבואי להחריד של 1984 היתה במחשבה שיהיה בכלל צורך, ונדמה שבעיניי אורוול אף הכרח של ממש, במיניסטריון האמת, שם מועסק גיבור הספר וינסטון סמית בשכתוב ההיסטוריה. זו משימתו, באולם ענק שבו עוסקים עוד עובדים רבים באותה המלאכה: העלמת עובדות ושתילת פייק במקומן — במסמכים, בעיתונים השמורים בארכיון, בספרי היסטוריה ובאנציקלופדיות. שהרי, אם לא תשוכתב ההיסטוריה כיצד תוכל ההנהגה לשנות אותה בהתאם לצרכיה?

סביר שאורוול היה מביט בהשתאות בנתניהו משכתב היסטוריה במצח נחושה, כמנהג כל דיקטטור, אך מבלי לדאוג להעלמת הר ההוכחות המפריך את טענתו כי לא היה חלק מהקונספציה. שהרי, היה חושב לעצמו אורוול, מבלי לטרוח לטשטש עקבות, להעלים ראיות מהארכיון, נתניהו סתם נשמע כמו מטומטם שמתכחש למציאות גלויה לכל, מתועדת, ממוסמכת, מוקלטת ומוסרטת. בנקודה זו פספס אורוול, היה אופטימי מדי. אפשר להסתדר טוב מאוד גם בלי מיניסטריון אמת. כל מה שצריך זה משהו שנקרא בייס. את הבייס לא הצליח אורוול, אנתרופולוג נפלא של טבע האדם כחיה פוליטית, לחזות.

בייס: קבוצה של אנשים המאמינים במנהיג פוליטי ללא שום קשר לעובדות. מיליוני סובייטים היו נשארים בחיים אילו רק השכיל סטאלין, מודל הטוטליטריות של אורוול, להפוך אותם לבייס במקום להעביד אותם בפרך בגולאג. לפי ההיגיון של אורוול, אילו רק ידעו אנשים את העובדות, אי־אפשר היה למכור להם בולשיט. אבל הארכיון מלא עובדות. והארץ מלאה בולשיט. ונתניהו לא פוחד מהארכיון. ונדמה לי שאורוול היה אומר: אוי, זה לא טוב; אם אפילו אין כבר צורך במיניסטריון אמת, זה גרוע יותר מ-"1984". ראו את טראמפ. משקר כאילו אין בעולם ארכיונים, מסמכים ואנציקלופדיות. ועוד מעט הוא שוב האיש החזק בתבל.

מאמר שהתפרסם בהארץ

עבור הפוסט־קולוניאליסטים של הרווארד, היהודים כבר אינם נחותים ודחויים, אלא הדוגמה האכזרית ביותר של עליונות לבנה.

הקורא ב”פרוטוקולים של זקני ציון” מגלה דבר מעניין: היהודים שמבקשים להשתלט על העולם מתכוונים לעשות זאת באמצעות הפצת ערכים ליברליים. על פי “הפרוטוקולים”, היהודים מבקשים למוטט את ההיררכיות המסורתיות, לשכנע את ההמון ששוויון הוא דבר חיובי, להרוס את האריסטוקרטיה האירופית, להפיץ דמוקרטיה, לבסס זכויות אדם אוניברסליות, לעמוד על חופש הביטוי, לעודד חילוניות ואפילו לגבש מס רכוש פרוגרסיבי.

החיבור המפורסם שמאשים את היהודים בקנוניה לשליטה עולמית גורס, כך מתברר, שמטרה זו תושג על ידי הזרקת “רעל הליברליזם” לעורקי האנושות על מנת להחלישה. עבור מחברי הטקסט האנטישמי הארכיטיפי הזה — השערה אחת גורסת שאלה היו אנשי הצאר הרוסי — ערכי הנאורות והסדר הליברלי העולה הם האויב. זו לדעתם פסגת הרוע, ומכאן שזה מה שהיהודים תיכננו.

זו מהות האנטישמיות. היא איננה רק שנאת היהודים, אלא הזיהוי שלהם עם החטא המפלצתי ביותר. אם זה לא רצח בן האלוהים, זה רצח ילדים עבור שימוש ריטואלי בדמם. אם זו לא סחיטה חמדנית של העניים, זה זיהום הגזע העליון. אם זה לא קפיטליזם, זה קומוניזם. ואם זה לא קוסמופוליטיות חסרת שורשים, זה לאומנות וקולוניאליזם.

כשחבר הפרלמנט הבריטי לשעבר כריס וויליאמסון כותב ש”ישראל איבדה את זכות קיומה” על בסיס הפרופגנדה השקרית שישראל הפציצה בית חולים, הוא מביע אנטישמיות, ולו רק מפני שהוא מייחד את ישראל. אין מדינה אחת אחרת, גם לא רוסיה או איראן או קוריאה הצפונית, שהוא סבור שתאבד את זכות קיומה משום פשעיה.

אבל יש כאן יותר מזה. מה שאנחנו עדים לו עם וויליאמסון, כמו גם עם צעירים אמריקאים שזועקים, בשם הפלסטינים, “לא לשתי מדינות, אנחנו רוצים את הכל” או שקורעים מודעות על החטופים הישראלים בשבי חמאס, הוא תפיסת המדינה היהודית כישות הפוליטית הזדונית והמרושעת ביותר בעולם. כשורש הרוע. אנו חוזים כאן במוטציה נוספת, חדשה, של האובססיה האנטישמית.

שילוב של שיח פוסט־קולוניאליסטי, אקלים פוסט־לאומי וביקורת עצמית ארסית של המערב הולידו תפיסת עולם שבה קולוניאליזם נחשב לחטא הקדמון, ההגמוניה המערבית התרבותית והכלכלית כפירותיו הרעילים, והשגבת המופלים לרעה והמדוכאים כגאולת ימות המשיח. ואת הגאולה יש להגשים בכל אמצעי.

בתסריט התיאולוגי הזה, היהודים ממוקמים שוב כהתגלמות השטן בבשר. הם הקולוניאליסטים, הלאומנים, המדכאים הגדולים ביותר, ומדינת ישראל היא הביטוי השלם והחריף ביותר של שליטת המערב על הילידים. הרשע המוחלט של ישראל גדול מהזוועות שמבצעת סין באויגורים, עמוק מהדיכוי התיאוקרטי של זכויות אדם באיראן, ובוודאי שאין מה להשוות אותו לכיבוש הסהרה המערבית על ידי מרוקו. מבחינתם, מדינת ישראל ניצבת כנקודה סינגולרית של זדון ורוע.

כמובן, ישראל אכן משליטה ממשל צבאי על מיליונים, ועסוקה בהשתלטות מתמשכת על אדמות פלסטיניות. אי אפשר להצדיק כיבוש צבאי של 56 שנה, בוודאי מטעם מדינה שמחשיבה עצמה כדמוקרטיה. אולם האובססיה האנטישמית לא מסתפקת בביקורת ראויה על כך, אלא מקימה על האמת הזאת מבנה מטאפיזי מופרך שעל־פיו ישראל היא תמצית התועבה, הטרפה שמטמאת את האנושות כולה.

במסגור המיתי הזה, ישראל אינה עוד מדינה סוררת או שחקן לא הוגן בקהילה הבינלאומית. היא הראשית והאחרית של הדיכוי הקולוניאלי וההתגלמות הקיצונית ביותר של ההגמוניה המערבית (סבטקסט: לבנה) על הסובייקט הילידי. לכן, כמובן, היא איבדה את זכות קיומה.

לפנינו פרק חדש בתולדות האנטישמיות. מה שחדש אינו שהאנטישמיות מגיעה משמאל. סבלנו מאנטישמיות שמאלית כבר בימי הסטאליניזם. מה שחדש באפיק האנטישמי הנוכחי הוא הצבת היהודי לראשונה לא כזר, אלא כאב.

אנטישמיות קלאסית רואה את היהודים כאחר המובהק. היהדות היא אחותה הגדולה של הנצרות, ובהתאם לדינמיקה מצויה של יריבות בין אחים היא חייבת להידחות כערירית, קנאית, מרושעת ואנכרוניסטית. היהודים הופכים אפוא לנוכרים הנצחיים, לנודדים ללא גבול, לזר שעל גבול היישוב, לאיום התמידי על טהרת הקהילה ועל שלמות המשפחה.

אולם כפי שהבחין פרופ’ אילן גור זאב ז”ל, האנטישמיות החדשה רואה ביהדות לא את האחר למערב, אלא את מקורו. היהדות כאן היא המבוע הפטריארכלי, ההיררכי, המיליטנטי, האלים והקולוניאליסטי של כל מה שרע ומרושע, של כל מה שחייב להיפסל במערב — הפעם כאקט אדיפלי של רצח אב. היהודים הם כעת הביטוי המובהק ביותר של הקולוניאליזם המערבי, ההתגלמות הנוכחית של ההגמוניה האימפריאליסטית, המדכאים האולטימטיביים. כעת היהודים נדחים לא מפני שהם זרים למערב אלא דווקא מפני שהם מאוד מערביים, מפני שהם ניצבים כמהות וכשורש של המערב, מפני שבסיבוב בלתי־ייאמן של נסיבות הם “לבנים”. באופן שקשה למצוא אירוני ממנו, היהודים אינם עוד קורבנות העליונות הלבנה, אלא הביטוי המובהק ביותר שלה.

כמו האנטישמיות הישנה, גם האנטישמיות החדשה מבקשת להכחיד את המהות היהודית מהעולם, אולם בעוד עבור הראשונה מחיקת היהדות נערכה תוך ניסיון לאישור ואישוש עצמיותו של האנטישמי, לשמירה על עצמו מתחרות, מזיהום או מטומאה, עבור מצדדי האנטישמיות החדשה, מחיקת היהדות נערכת כחלק מתהליך לידה מחדש, של קתרזיס, כדרך לזיכוך פנימי מחטא קדמון.

באקלים הנוכחי של הביקורת העצמית החריפה של המערב, של השנאה העצמית המערבית שנפוצה במעגלי הרדיקליזם האקטיביסטי והאקדמי, הכחשת זכותה של ישראל להתקיים מתבצעת כטקס של טיהור וכפרה על חטאי הקולוניאליזם ההיסטורי. השמדתה של ישראל — הסמל העולמי העליון לכאורה של הקולוניאליזם והדיכוי — תשחרר את הרדיקלים המערביים מאשמה שהצטברה במאות שנים של שלטון קולוניאלי. אשמה זו, הם מתוסכלים לגלות, שום כמות של הצהרות טקסיות על שייכותה הילידית של קרקע מסוימת תוכל לשטוף.

אם על פי הפרוטוקולים של זקני ציון היהודים מביאים למערב את הרעל של הליברליזם, עבור הפוסט־קולוניאליסטים של הרווארד היהודים מאיימים על טוהר הליברליזם של המערב; ואם עבור מחברי הפרוטוקולים יש להציל את האנושות מידיהם של היהודים, עבור הפוסט־קולוניאליסטים יש להציל את האנושות באמצעות היהודים — על ידי העלאתם לעולה לצורך מירוק חטאיה.

אם פעם האנטישמיות היתה הסוציאליזם של הכסילים, כיום היא תנועת השחרור שלהם. כאלטר־אגו הנצחי למערב הנוצרי, היהודי ממשיך להיות השעיר לעזאזל. בימים אלה היהודי נצלב שוב עבור חטאי אחרים, עולה לקורבן על מנת לזכך את המערב מחטאיו. אולי אף מעצמיותו.

תומר פרסיקו הוא חוקר במכון שלום הרטמן ועמית רובינשטיין באוניברסיטת רייכמן

• השמאל הגלובלי החליט שחמאס אכן מייצג את כל הפלסטינים, ולכן מותר לו לעשות מעשה טרור מזוויע כזה בשם המאבק לשחרור. אנשים שבטוחים שהם טהורים מוסרית, פתאום לא יכלו לגנות ברבריזם נגד יהודים.
• אם את משתמשת בשפה מסוימת, במילים מסוימות, זה גרוע כמו לנקוט אלימות פיזית. עכשיו אותם אנשים טוענים שבמקרה הזה אלימות היא דיבור, ורצח הוא ביטוי לגיטימי של התנגדות. 
• שום דבר לא יכול לקרות תחת נתניהו […] בלתי נתפס שהוא באמת חשב שאפשר לשמן את חמאס במקום אחד, כדי להחזיק את השטחים במקום אחר. העניין הוא שאם אתה נמצא כל כך הרבה זמן בשלטון, אתה לא רק מתחיל להתרכז באיפור ובצבע שיער, אתה גם פוגש רק אנשים כמוך. נתניהו חשב שהוא יכול לקנות את חמאס כי זה מה שהוא מכיר. הם רוצים מה שאני רוצה, לאכול לובסטרים בלונדון, לטייל ברומא ולעשות שופינג כמו אשתי. כל עוד הם יכולים לעשות את זה בכסף שאנחנו נותנים להם, הם יישבו בשקט וזה יאפשר לי להתרכז בפרויקט החשוב באמת של להישאר מחוץ לכלא ולנצח בבחירות.

ג'ושוע כהן, זכה בפרס פוליצר על ספרו המצחיק והמחריד הנתניהוז.

הריאיון אתו התפרסם היום, 24.11.2023, במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות, בעריכת אלעד זרט. ראיינה – ציפי שמילוביץ, ניו יורק

סיון בסקין: אנחנו רואים שגם במדינות שונות באירופה מתחזקות מפלגות פשיסטיות וקיצוניות. ברור שגם מוסקבה השקיעה מאמץ בכך שהן התנפחות מעבר לגודלן הטבעי, אבל זה רק הסבר חלקי לעלייתן.

סבטלנה אלכסייביץ': הנטייה העולמית הזאת ימינה היא מבחן גדול לדמוקרטיה. אפשר להבין למה זה קורה. ברור שרוסיה היא רוסיה והיא דוחפת ידיים בכל מקום, אפילו באפריקה. אבל האדם המודרני פשוט נורא מפוחד.

הוא פוחד ממלחמה גרעינית, מבינה מלאכותית, מטכנולוגיות חדשות, מפליטים. היום יש פליטים פוליטיים, ובקרוב יהיו גם פליטים אקולוגיים בגלל שינויי האקלים. ולכן העולם הולך ימינה, מפני שהאדם הקטן פוחד.

סיון בסקין: אני משערת שהאנשים שיקראו את ספרך בעברית הם אותם אנשים שיוצאים עכשיו לרחובות להגנה על הדמוקרטיה. מה היית רוצה לומר לקוראייך הישראלים?

סבטלנה אלכסייביץ': היה לנו פרק זמן קצר בלבד שבו נשמנו לרווחה. אבל בישראל הוא לא היה כה קצר וזה נותן תקווה. ואין שום דבר אחר. יש לי חבר פייסבוק מאוקראינה, שמפרסם כל יום תמונות של אוקראינים הרוגים. אלוהים, אילו בחורים ובחורות
צעירים ויפים אלה! כמה יופי יורד אל האדמה! כמה אהבה של אמהות יורדת אל האדמה! אבל אני מקווה שהאור בכל זאת נשאר. ונשאר רק להתנגד, אין דרך אחרת. הדמוקרטיה חייבת להחזיק מעמד.

אפילו אדם אחד יכול לעשות המון. האדם הבודד לא עד כדי כך חסר אונים, כמו שחושבים לפעמים: מה אני כבר יכול לעשות, אלה זמנים כל כך איומים, אני יכול רק למות. לא! נסו לא למות, אני אומרת. חשוב מאוד לא למות, להפך – צריך לשרוד את הזמן הזה, להחזיק מעמד, לשמור על עצמך, כדי לבנות אחר כך, עם הידע הזה, חיים חדשים.