אליהו הוא מורה למדעים בבית הספר התיכון אנקורי שבתל אביב. עד לפני שנים ספורות עבד כמהנדס, וחי חיי משפחה סבירים, נשוי לדניאלה ואב לבת בוגרת, שירה, שהייתה מקור הדאגה היחיד בחייו: היא לא יציבה, עוברת מתחום לתחום, לאחרונה פרשה מהלימודים באוניברסיטה, והיא נראית כמי שאינה מצליחה למצוא כיוון או יציבות.

ואז התרחש בחייו מפנה, למעשה – משבר חמור מאוד. הוא הקים בחשאי, בלי שאשתו ידעה, מיזם כלכלי שנשען על פיתוח מדעי שהיה אמור להניב הון עתק, אך נכשל. כדי להקים את המיזם לווה הרבה מאוד כסף, והכול ירד לטמיון. עקב כך קרסו חייו. הוא נאלץ להיפרד מאשתו, לעזוב את ביתם המשותף ולוותר עליו. גם בתו, שהייתה קרובה אליו מאוד בילדותה, כועסת עליו וניתקה אתו כמעט לגמרי את הקשר.

מה יעלה בגורלו?

בתחילת הסיפור מתרחש לכאורה מהפך לטובה: מתגלה לו שאביו, שנפטר בבית האבות היוקרתי שאליו פרש בשנים האחרונות, הוריש לו דירה. על עצם קיומה אליהו כלל לא ידע  והוא מקווה שתפתור חלק גדול מהבעיות שאתן הוא מתמודד.

אבל אז נודע לו שתנאי חמור נלווה אל הירושה: הזקן שגר בדירה, ומשלם על השכירות רק אלף שקל בחודש, רשאי להמשיך להתגורר בה עד יום מותו, ובלי שינוי בתנאים. מדוע? מה הסיפור העומד מאחורי השכירות הזאת? האם אביו הכיר את האיש מקרוב? חס עליו? מדוע?

מצבו של אליהו הולך ומחמיר. אנחנו מלווים בנשימה עצורה את ההתדרדרות הבלתי פוסקת שלו. חייו הולכים מדחי אל דחי. לקראת הסוף ההחמרה במצבו קשה כל כך, עד שקראתי את המסופר בסקרנות מתעצמת, כמו שקוראים ספר מתח. מה יהיה? האם אליהו יינצל? האם הצרות שנופלות עליו בזו אחר זו (חלקן – עקב שיקול דעת מוטעה, אחרות – כי הסביבה והגורל מתנכלים לו באכזריות בלתי נסבלת) יתפוגגו סוף סוף? האם יהיה לסיפור הזה סוף טוב, או שהתרסקותו של אליהו תהיה מוחלטת? את העמודים האחרונים בסיפור בלעתי ממש במהירות, ליוויתי את שלל התהפוכות וההפתעות שמתרחשות בחייו, מתוך חרדה עמוקה לגורלו.

"אני רוצה שהכול יחזור לקדמותו", כותבת תלמידה של אליהו בתשובה לרצף של שאלות שהוא מכתיב לכיתתו, שאלות שאינן קשורות לחומר במדעים. "מה יושב לי על הלב עכשיו?" הוא שואל אותם, וגם "מה אני באמת רוצה לעשות עכשיו ובעתיד? יש לי חלום? מהו? מה עוצר אותי? ממה אני מפחד/מפחדת?"

אלה בעצם שאלות שהוא שואל את עצמו, כמובן, והתשובות של רבים מהם מאכזבות אותו: הם חולמים על "מיליוני עוקבים בטיק־טוק", או "התעשרות מהירה מכסף דיגיטלי". אף אחד מהם לא חולם, למשל, להגיע לירח… (ועל מה בעצם חלם גם הוא כששיעבד את חייו למיזם הכושל?)

עם אותה צעירה שהייתה רוצה שהכול יחזור לקדמותו הוא מזדהה בכל ליבו. מי היא אותה צעירה? מה סיפור חייה? מדוע נערה בתיכון משתוקקת לחזור אל העבר?

אנחנו חוזרים אל אליהו. גם הוא מחפש את העבר, ולא רק את המקורות הקדומים של חייו; הוא מרגיש בהם כמעט בלי הרף ובכל מקום. כך למשל כשהוא יורד במדרגות ונוגע במעקה "הוא נמלט במחשבותיו אל הזמן שהמתכת הייתה רותחת ונוזלית", לפני ש"נוצקה לתבנית מותה" וחושב על "המולקולות המסכנות שבתוך המעקה, מה הן עושות עכשיו? איך הן זזות? האם הן זוכורת את גלגולן הקודם לפני שהגיעו לכאן?" גם המדרגות מעוררות בו מחשבות דומות: הוא פוסע עליהן "צעדיו חרישיים כמו צעדי אסטרונאוט על הירח: מדרגה, מדרגה, מדרגה. ודאי נחצבו במחצבה עלומה בידי זרים שכבר שוכבים מתחת לאדמה עם גב שבור."

לא בכדי מחפש אליהו להבין מה קרה ליחסיו עם בתו. מדוע ומתי התרחקה ממנו כל כך? איפה זה התחיל? גם שירה, הבת, כך נודע לנו מתוך הקטעים שמגיעים מתודעתה, מייחלת אל רגעי העבר והקרבה הרבה שהייתה ביניהם.

עמית־פרויד מיטיב להראות את אי ההבנות החמורות שמתחוללות בקשרים אנושיים: כמיהות משותפות ששני הצדדים לא מבינים, טעויות כמעט בלתי נמנעות שגורמות לכאבים מיותרים, מפחי נפש שנולדים מתוך שיפוט שגוי של כוונות הדדיות, ולא רק בין אב לבת, אלא גם בין דמויות אחרות, שוליות יותר. המבט האובייקטיבי שחושף מה בעצם היו המניעים למעשיהם מגלה לנו עד כמה גם אנחנו הקוראים טעינו בפענוחם, בעצם – הולכנו שולל, ובכוונה, בידי כותב הספר, שמראה לנו שוב ושוב עד כמה אי אפשר באמת לדעת מה כוונותיו הנסתרות של הזולת. מפתיע ומרגיע לגלות שלפעמים מה שנראה כזדון הוא בעצם רצון טוב.

חרף כל מעלותיו של הסיפור, חלק מהחוטים הנטווים בו נשארים למרבה הצער פרומים ולא שלמים. לעולם לא נדע מה סיפוריהם של התלמידה שדבריה טלטלו כל כך את אליהו, וגם לא – מדוע אביו הוריש לו דירה עם דייר מוגן.

עם זאת, קראתי את הספר, כאמור, בנשימה עצורה.

בשולי הדברים: שמחתי לראות את המקום שמהגרות עבודה תופסות לעתים תכופות יותר ויותר בספרות העברית הנכתבת בימים אלה. הנשים המושתקות הללו, שמרחפות לכאורה בשולי חיינו, מטפלות במסירות אין קץ בזקנים ובחולים, חיות הרחק מיקיריהן, זוכות סוף סוף להכרה. גם כאן בסיפור נלי הפיליפינית, שמטפלת בזקן המתגורר בדירה שאליהו ירש, מתוארת באהדה ובחמלה שאישה כזאת ראויה להן: "הרי היא מהלכת בין טיפות, הפיליפינית, מקפצת כמו לוליינית מאתגר לאתגר, החל בגמחמותיו של הזקן, דרך קופות חולים ומרפאות, וכלה בריצוי של בעל הדירה", וגם: "כשהייתה נערה בוודאי לא חשבה שתתגלגל לארץ זרה אלפי קילומטרים מהבית ושתטפל שם באיש זקן". אלה מחשבותיו של אליהו, שאומר לעצמו גם שהוא בעצם לא מכיר אותה בכלל, "הוא אפילו לא יודע אם יש לה משפחה בפיליפינים, אולי גם ילדים, אם הגיעה מעיר או מכפר נידח". לא יודע וגם לא טורח לברר. אבל דמות אחרת בסיפור עושה זאת. ואנחנו, הקוראים, לומדים לראות את נלי כבן אדם אמיתי עם צרכים ורצונות. גם לכך יש משמעות.

עם עובד, 2024, 286 עמ'