כשאני קוראת את ספר שיריה החדש של המשוררת יהודית אוריה עולה על דעת הפסל המפורסם של ברניני, "האקסטזה של תרזה": 

מאחר שהפסל מוזכר באחד מספרי, קובץ סיפורים בשם בגידות כל מיני (תמונתו של הפסל אפילו מופיעה על כריכתו הקדמית של הספר), אני מרשה לעצמי להיעזר במה שכתבתי עליו. הקטע שלהלן מגיע בתחילתה של סצינת פיתוי, שבה גבר משכנע את חברתה הטובה של אשתו להתעלס אתו. כדי לפתות אותה הגבר מתאר במילים האלה את פסלו של ברניני:

"יש לנו כאן אישה, מלאך עדין מאוד, וחץ. עוד רגע המלאך אמור לנעוץ לה אותו בלב. אבל אנחנו לעולם לא נראה את זה. נכון? כשאנחנו מביטים בפסל הזה אנחנו מנציחים ביחד עם הפַסָל את שבריר השנייה שלפני… את הגעגועים. את התשוקה. את הציפייה המוחלטת, האינסופית. כשאת רואה את הפסל הזה לא מתעורר בך החשק לעשות מעשה? לגאול את תרזה? לתת לה את החץ? תראי איך היא מחכה. פה פעור. עיניים עצומות, איך שהוא מביט בה, מחזיק לה את שולי הגלימה, מערטל לה את השדיים, מאתנו הם מוסתרים, אבל אין ספק שהוא רואה אותם. תראי איזה חיוך יש לו. נכון שהוא נראה נשי מאוד? ושוב – תרזה המשתוקקת.  שיחדור לה כבר לתוך הגוף! אבל לא, עוד רגע, עוד רגע… ברניני יודע טוב מאוד איך נראים פנים של אישה ברגע הצרוף והמושלם הזה, לפני הפרידה, לפני ההתפרקות והשחרור  מהתשוקה, לפני האובדן. ואת יודעת, הציפייה הניצחית הזאת, השנייה הזאת לפני, היא בעצם האושר האמיתי. ורק דרך המתיקות המושלמת הזאת אפשר להבין את ההתעלות האלוהית. תגידי לי, איך את נראית כשאת גומרת?"

האישה בסיפור שכתבתי נכנעת לפיתוי. 

בספרה של יהודית אוריה חלק גדול מהשירים נוגע ברגע הזה של הלפני: בַּתשוקה, בַּכיסופים אל המגע, בהזיות הארוטיות שעוצמתן לא פעם עולה על חוויית המימוש המיני, אם הוא מתרחש במציאות.

השירים מופנים אל נמען, גבר, שמעורר את הכותבת מרחוק, במילים כתובות: "האיש כתב לי מכתבים", ומצית בה להט אש, כי הוא מתעניין בצד הרוחני של אישיותה: "אני צריך לדעת יותר על יצירתך הספרותית. אני סקרן". 

עד מהרה חשה הדוברת בשירים שאותו איש הוא "החמצן של היום", "תמצית הבושם של האביב". התשוקה הטרום־אורגזמית המתלבה בה מעצימה את רגישותה אל היקום הסובב אותה, היא רואה צבעים: "אתה ההארות הסגולות־כחולות־ירוקות־אדומות / אתה פרחי התודעה בהתרחבות האישונים." היא כותבת לו: "אתה הדבר שאיני רוצה להפסיק לראות / אתה פרודות הלילה והיום שאיני רוצה שיפסיקו לבוא אל תוכי", והשיא, בשורה האחרונה – "אתה השיר".

התשוקה מתעוררת בעקבות השירה, ואז גם יוצרת אותה, כמו במעגל סגור שמזין את עצמו עוד ועוד, בלי הרף.

האיש מיטיב להגיב אליה, מיטיב להניף לעברה את החץ (הארוטי!) המופיע בפסל של ברניני כדימוי, כמו המלאך שמבטיח בעוד רגע לנעוץ אותו בלבה של תרזה: "בלי להעלות בדעתי / שהשיר נועד עבורי – / הוא היה לי ולמעני רגע אחד מופלא". והדוברת מהדהדת לו כמובן: "כתבתי: הוא נוצר בגללך / ונכתב עבורך ולמענך בלבד". 

"את פוסעת באוויר / קלה ומשוטטת בנשמה", הוא כותב לה, והיא משיבה: "האמת שוכנת באוויר / הטעון בכל מה שקברנו בתוכו – "

שניהם יודעים היטב ליצור ביחד, במילים, את הצלילים הללו, שלתחושתם מרוממים אותם אל המטפיזי, אל המקומות שבהם הגוף משרת את הנפש הדואה.

האם ייפגשו? האם החץ יינעץ?

הוא "פוחד לאכזב אותך כי את יקרה לי, ואיני רוצה לאבד אותך, ואיני רוצה לעורר בך ציפיות". זה מה שהוא כותב לה ישירות – נראה כי המלאך שמבטיח לנעוץ את החץ נבהל, כדרכם של גברים בשר ודם, ובהמשך, בשיר אחר, המשוררת מדברת על "הסנה הבוער והלא כלה"  – כמשל לתשוקה שאינה יודעת שובעה, שאינה כלה, (כי היא לא תתממש?)  

מניין באות "האהבות שיש להשיב למעיין", היא תוהה, וההזיות הארוטיות נעשות מפורטות, גופניות יותר ויותר, "אסור לי לראות את פניך // רק להיכוות מטיפת הזרע שלך". היא "רוצה לשבת בגביעי הפרחים שבעיניך" וגם "לשבת על עיניך כמו על כיסאות כלה / להיות עיוורת ולמשש אותך בכל גופך" – כלולות, נגיעה, קרבה – ששמלתה תתנופף, שיתגלו עגבותיה לעיניו, היא מפרטת. 

ושוב מתעוררת השאלה – האם קרבה ממומשת תפוגג את כל התעלות הנפש הזאת? את כל הכיסופים והערגות? "שאלת אותי אם אני רוצה שנהיה יחד גם בחיים הממשיים – ועניתי: ודאי."

היא "רוצה לדעת איך אתה כשאתה מתפעם" – בהיפוך תפקידים, אם משווים אל הגבר המפתה שציטטתי מתוך בגידות, כל מיני, שם – "תגידי לי איך את נראית כשאת גומרת", הישיר, הבוטה, כאן האישה מעודנת יותר: "כשאתה מתפעם"… 

אבל בינתיים היא "האצבעונית ההולוגרמית שאתה נושא בכיסך, הצמודה לגופך, / תחת למכנסיך, / הנישאת לכל מקום", ושם, בצמוד אליו, היא "שרה במעופה" כי הוא "יכול / לנשום ולקחתה אתך למשרד, להושיב אותה על העלוה שליד המנורה / בחדר העבודה" – המציאות מתערבבת, או מנסה להתערבב, בהזיות הארוטיות: המשוררת מנסה לדמיין איך נראית סביבת חייו הממשית של נושא חץ התשוקה, לאן הוא נושא אותה, מה הוא רואה שם סביבו, אבל מיד ממריאה שוב למחוזות נעלים: "אני רוצה ללוות אותך חרישית לכל אורכו של נהר הזמן". 

הדוברת מרבה לרפרר ליוצרים אחרים, "לגייס" אותם אל שיריה, אולי כדי להעניק לשירים עוד מעמקים, עוד ממדים: היא "מרפאת גדולה שתפקידה כתפקידו של הזקן ב'סערה' [של שייקספיר, כמובן]"; היא חושבת על "התפוח על הענף הגבוה ביותר בצמרת העץ של ספפו"; היא נזכרת באביה שציטט באוזניה בילדותה שירים של שנדור פטפי; היא שומעת את איב מונטן, אדית פיאף, שרל אזנבור, נינה סימון, ויותר ספציפית – את "הפרק השני של הקונצ'רטו לפסנתר של רוול". ובכלל, היא "גרה במוזיקה" שהיא שומעת (אם כי הבית היחיד שלה, כך היא מסבירה בשיר אחר, היא השפה העברית)

יש לאורך השירים עלילה שנרקמת. אחד מהם נפתח במילים "עזבת אותי באופן ברוטלי", וכשהקשר אתו מושתק, כשהוא נעלם היא חשה "כמו דג מת" כי "אתה המים שלי, אתה ההווה שלי". ואז, בעוד כמה שירים, "הוא חזר". חזרתו אינה שמיימית או מטפיזית, אלא – "לאחר כמעט שבוע שלא שמעתי ממנו התקשרתי אליו ואמרתי: הפסקת להתקשר אלי, והוא ענה בטון אטום ואמר, זאת את שהפסקת – קטעת את השיחה האחרונה באמצע ואמרת, 'טוב, אני צריכה ללכת ונעלבתי וכעסתי נורא".

אללי, היכן המלאך עם החץ, עם החיוך העדין, עם ההזדהות וההבטחה…? 

אל דאגה, האקסטזה חוזרת: "כל משפט שלו מהדהד כמוזיקה קמאית, יוצר תחום משלו עם הגבולות המיוחדים לו". הוא אומר לה ש"מילים ושפה צריכות לצמוח באופן אורגני כמו אלמוגים," ומזין את התרוממות הנפש שלה: "אלמוגים הם רגישים מאוד", הוא מסביר לה, והיא שבה ונסחפת אל הדימויים, אל ההבטחות, אל התשוקה שהם מעוררים. 

המציאות הממשית חודרת אל השירים, לאו דווקא בהקשר של הקשר והתשוקה, ועושה את זה בישירות, בלי רבדים פיוטיים שדורשים פענוח. למשל: "אני עצובה עד מוות. נדרתי נדר לא לצפות בחדשות. / הייתה שיחה טובה אמש בערב, ומצחיקה. אני רוצה רק צחוק". הכול ברור.

ואז שוב חוזרים אל הספקות, וגם הם כרגע ישירים: "לשכב אתך ידמה לגילוי עריות כי הקרבה הרוחנית כל כך עצומה". 

אולי יעזרו כאן מיתוסים? "אמרתי, אתה מכיר את המיתוס של ארוס ופסיכה? אל האהבה בין האל לנשמה?" והדוברת מפרטת ומסבירה את הסיפור על אל שהתאהב באישה בשר ודם, "אבל הדרך היחידה למימוש אהבה בין אל לאדם היא בתנאי שהיא לא תראה אותו".

חזרנו אם כן לדימוי הראשון שעלה על דעתי כשהתחלתי לקרוא את הספר: הפסל של ברניני. תרזה עצומת עיניים. מחכה. מייחלת. ואנחנו לא יודעים אם לאחל לה שתישאר כך לעד, ברגע רב העוצמה הזה, הרגע הקודם לאורגזמה הממשית, או שתזכה בה סוף סוף (ואז תוכל מן הסתם להתחיל להתגעגע אליה…)

 

הוצאת פטל, 2025
עורך: אלי הירש
153 עמ'

מאחר שכדרכי לא קראתי מאומה על אודות ספרה של נירה קמחי עוזרד, ימים מלוחים, עד שלב די מתקדם בספר הייתי משוכנעת שמדובר בממואר: זיכרונותיה האמיתיים של הכותבת, שאחיה נפטר לפני חודש, והיא צוללת לתוך עברם המשותף: השניים גדלו ביישוב ששמו "שכונת העברים", ששכן לצד מפעל האשלג, בצפון ים המלח.

הטעות שלי מעידה מן הסתם על טיב הכתיבה של הספר: היא משכנעת, אותנטית, ומפורטת מאוד. אפשר לחלוטין להאמין שמדובר בזיכרונות של ילדה אמיתית, שהמחברת מתעדת אותם כמעט כלשונם, מתוך הניירות שמצאה בעיזבון של הוריה, ושהספר נכתב מתוך געגוע אליהם, אל אחיה, ואל החיים שניהלו במשך כמה שנים כשאביה עבד במפעל האשלג והיא ואחיה הלכו ביחד לבית הספר שהקימו במיוחד למען ילדי "השכונה העברית".

היא מתארת בברור כה רב את מציאות החיים באותו מקום, בשנים ההן, זמן לא רב לפני קום המדינה, בשכנות לקיבוץ שהיה בשלבי הקמה ראשונים, עד שהווי השכונה ממש קם לתחייה. אנחנו עדים לחברויות בין הילדים, ליחסי השכנות הקרובה עם הדיירים האחרים, משתתפים בחגים שחגגו שם ביחד, לומדים על שיתוף הפעולה עם הקיבוץ, שאחת הילדות החיות בו מתחילה ללמוד בבית הספר של ילדי השכונה ומרגלית, גולי, כפי שהיא מכונה, שהיא הדמות המספרת, מתיידדת אתה.

מנוסח דברי כאן, בהקדמה, אפשר כמובן להבין: בשלב מסוים עמדתי על כך שמדובר בבידיון. מאחרית הדבר לספר, כתב אותה ההיסטוריון פרופ' יואב אלון מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, אדם שהוא "נכדו של מנחם ספיבק, מהנדס חברת האשלג הארץ־ישראלית", למדתי שמשפחתו היא זאת שהעניקה לכותבת את ההשראה לספרה. אמו של אלון הייתה אחת מ"ילדיי צפון ים המלח", והוא שמח על כך שסיפורה של השכונה, שלא היה ידוע כל כך עד כה, כפי שהוא מציין, זוכה סוף סוף לתשומת לב.

מעניין במיוחד לקרוא על קשרי הידידות האמיצה שהתנהלו שם, ביישוב ההוא, בין יהודים וערבים; על הטבעיות שבה נהגו היהודים לנסוע ליריחו כדי לערוך שם קניות: כל שנה לפני יום הולדתה קנו שם לגולי בגדים חדשים ונעליים. ומעניין ועצוב לקרוא על הפינוי המאולץ מהשכונה, שהתרחש זמן קצר אחרי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, בגלל מלחמת העצמאות שפרצה מיד בעקבות ההכרזה.

אירועי התקופה, למשל – המצור על ירושלים, נמצאים ברקע הסיפור, שמתמקד בקשרים בין הילדים הסובבים את מרגלית ואת קובי אחיה. כמו תמיד – ההיסטוריה שם, נוכחת, מלווה את חיי היומיום, ורק בדיעבד אפשר לתחום אותה בזמן ולהפוך אותה לפרק בספר לימוד, או בזיכרונות.

אבל הספר הוא בעיקר סיפורה של גולי, שלומדת במהלכו עובדות חיים קשות, מתוך מה שקורה לסובבים אותה: למשל – ילדה שמתייתמת מאמה ונאלצת להתמודד עם אישה אחרת, המכונה "הזאתי", שבאה לגדל אותה, או – ילדה אחרת שאביה נהרג. לצד זאת היא מבינה דברים על אהבות, בגידות, לידות, והכול מתואר בשרטוטים קטנים ועדינים, בלי פאתוס ובלי דרמה: כמו שילדה רואה את הדברים, ולומדת מהם.

בה בעת זהו כאמור סיפורו של פרק בהיסטוריה של מדינת ישראל, בימים שבהם אנשים התגאו בעבודה קשה, האמינו שהם בונים את התשתיות החשובות של המדינה שבקרוב תקום, והתמודדו עם תנאי חיים קשים כמעט מנשוא: איך אפשר בכלל לדמיין את העבודה הגופנית המפרכת הכרוכה בהפקת אשלגן במקום הנמוך ביותר בעולם, בחום בלתי נסבל, ובלי שום הפוגה ממנו, שהרי על מזגנים לא חלמו אז, וכדי לפוגג מעט את החום נהגו לסגור את התריסים ולהרטיב את הרצפות… כמובן שלילדים אסור היה אפילו להעלות בדעתם לצאת מדל"ת אמות ביתם בין שעות המנוחה המקודשות, שתיים עד ארבע.

כל זה הרי כבר נשכח מזמן, ושייך רק לסיפורים על העבר.

הוצאת פטל, 143 עמ'
עורך: אלי הירש

כיאה למשיח, הוא דאג לפזר מדי מפעם רמזים לסביבתו. לי, לאמי, כנראה לעוד אחרים, אני לא באמת יודע. הוא אמר פעם לאחותי שאילן היוחסין שלו מגיע עד לדוד המלך. בדיעבד, כמה שנים אחרי מותו, מתישהו ב־2009, הייתי צריך להגיע לרבנות בבאר שבע כדי להוציא תעודת נישואים של הוריי עבור אחותי, שעמדה להתחתן. הפקיד ביקש ממני את הפרטים, הקליד אותם במחשב שנראה לפחות מתקופת בית המקדש השני. חיכה עד שהפרטים ייטענו, העכבר שנמצא בכונן יקבל את המזון שלו כדי שיוכל לרוץ על הגלגלת שמפעילה את לוח האם, בתואם IBM מדגם XT עם מסך ירוק זרחני שחור שבשלב מוקדם של הקריירה גורם ללקויות ראייה. אחרי רעשי טעינה של בערך דקה וחצי יצא תדפיס ממדפסת תואמת עם החורים האלו בשוליים, נייר שהחברה שמייצרת אותו מחזיקה את הראש מעל המים ושורדת רק בזכות סניפי רבנות, משרדי פקיד שומה וחדר שלם שנקרא "חדר ציונים" באוניברסיטה כלשהי שהנהלים שלה לא מאפשרים מעבר לדיגיטל. אחרי שהפקיד הרבני הרים את משקפיו והסתכל בתדפיס (רק מול המחשב הוא שם את המשקפיים העבות, הן כנראה סיננו קצת את הקרינה הרדיואקטיבית), הוא פנה אלי ואמר: "כהנים, כן?"

"הסתכלתי עליו קצת בפליאה ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני. "השם משפחה זה וולך".

״כן, אני יודע, אתם כהנים".

וואלה. אמרתי בסדר וקיבלתי את העובדה החדשה הזו בחיי. לא שהם השתנו באופן משמעותי, עדיין גרתי בדירת חדר וחצי מתפוררת בקומה רביעית בלי מעלית בבניין
שיש בו פנסיונרים שהדרך היחידה לדעת שהם אמורים לעזוב היא לפי הריח אחרי כמה ימים, ויותר לשלשת יונים מאשר חלונות. אבל היי, בבית הכנסת התייחסו
אלי ככוכב עולה, כהן חדש שהתגלה, איזו חגיגה. הרב כהן החב"דניק לימד אותי לעשות את ברכת הכוהנים עם הטלית והכל, במין ריקוד מוזר שנראה כמו הפעלה
לילדים של עודד מנשה בחופש הגדול.

"כָּל־אֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בַּחשֶׁךְ בָּאוֹר יִשָּׁמֵעַ וְאֶת־אֲשֶׁר לְחַשְׁתֶּם בַּחֲדָרִים קָרֹא יִקָּרֵא מֵעַל־הַגַּגּוֹ", נכתב בברית החדשה, בבשורה על פי לוקאס פרק י"ב (3). הווה אומר: לפעמים מה שנלחש בחדרי חדרים יכול להדהד בעוצמה רבה הרבה יותר מאשר קול צעקה רמה שנישאת בפומבי. 

ספרו של נדב וולך נפתח בלחישה. אנחנו פוגשים בו ילד שמונה דברים (בהמשך נמצא אותו שוב סופר ומונה, נאחז בדקות בשעות, במרחקים בין מקומות, ואז, במיוחד ממש בסוף, נגלה עד כמה הנטייה הזאת למספרים עמוקה ומשמעותית בחייו, איך מנגנון הבריחה הזה התפתח להפליא ולאילו פסגות השיא אותו):

"בחלון מחוץ לדירה שגרנו בה בילדותי שהייתה ברחוב רמב"ם בבאר שבע אי שם בתחילת ואמצע שנות השמונים, הייתה מרפסת די קטנה עם עשרה סורגים אנכיים שמגיעים לאדם בוגר ממוצע בערך לפופיק.

"אני חושב שהצלחתי לספור תשעה ענפים גדולים שיצאו מהעץ שהיה בדיוק מול המרפסת וכשהסתכלתי לצד השני – כלומר אל הבניין עצמו הצלחתי לספור שמונה מרפסות של דירות אחרות, לכל אחת מהן בחלון היו שבעה תריסים בדיוק בחלון. אני מניח שזה היה הסטנדרט בזמנו.

"הצלחתי לספור שש ציפורים שהיו על העץ כשסובבתי לצד השני. אלו היו הציפורים החומות הקטנות האלו, שיש מהן הרבה, ואף פעם לא ידעתי איך קוראים להן".

הספירה נמשכת: חמישה מתקנים בגן השעשועים. אימא תחזור מהעבודה בשעה ארבע – " וכן הלאה. [הדגשת המספרים מופיעה במקור].

עד נקודה מסוימת בפרק הראשון הזה לא ברור מה העניין. אבל יש שלב שבו מגיעה המהלומה: מסתבר שהילד אולץ לשכב שם במרפסת "הפוך". הענישו אותו. מדוע? כי "ברח" לו, ולא בפעם הראשונה. עכשיו הוא שוב רטוב. "זה נזל דרך כל הבגדים וטפטף והגיע לסנטר שלי שהיה קרוב לפס הבטון שמתחת לסורגים". הלב נעצר לרגע. מי מתעלל בו ככה? הייתכן? החשד מתגנב אל הלב: אביו? יכול להיות? אוי, לא! רק לא זה!

אבל הנה, אימו של הילד מגיעה. אז זהו? היא תושיע אותו? שוב לא יאלץ לשכב כך, להעביר את הזמן, לברוח מהמציאות, בספירה של דברים?

ככה זה מתחיל. ומשם הכתיבה הולכת וצוברת תאוצה, הדברים המסופרים רועמים בנפש, מהדהדים, עד שהנשימה נעתקת – מרוב יופי אסתטי, מרוב כאב, מרוב עוצמה. מרוב זוועה!

יש בספר הזה כמה גדוּלות. הבולטת שבהן היא חוש ההומור המופלא, יוצא הדופן, של הדמות המספרת. ברור שזהו הסופר עצמו, ושמדובר בעצם בממואר. שמם של הסופר ושל הדמות המספרת הוא נדב, או, בשם החיבה שבו נוהגים לפנות אליו לכל אורך הדרך, נדי. ברור לגמרי שכל הסיפורים נובעים מהחיים. שהם קרו באמת. והם קשים מנשוא. בלתי אפשריים, ועם זאת, תמיד, כל הזמן כל כך מצחיקים, שלפעמים לא יכולתי שלא לפרוץ בצחוק ממש, אבל נלווה אליו תמיד הכאב הבלתי אפשרי שעולה מכל עמוד בספר המופלא הזה.

ממש כמו דמותו הקלאסית של הליצן העצוב, או של השוטה במחזות של שייקספיר, שתפקידו לומר את האמת המייסרת, הבלתי נסבלת, כך גם נדי שוטח בפנינו מסכת אינסופית של ייסורים ועוולות, ואיכשהו מצליח להפיק מכולם מבט אירוני, שלא לומר – ציני, על החיים, על המציאות, על עצמו, על הוריו.

אי אפשר לא להתאהב בו ממש – בעוצמות שלו. באנושיותו. ביכולתו לשמר אותה, לראות בכל התרחשות גם זוויות משעשעות, אי שאפשר שלא להשתומם ולהעריך מאוד את העובדה שלמרות הכול הוא עוד ממשיך לאהוב, גם מתוך כאב עמוק, את מי שלא פגעו בו במזיד, אלא מתוך המצוקות האיומות שלהם עצמם. ועדיין – ילד קטן מול כוחות עצומים כאלה, שהוא מרצה, עד לרגע מסוים, אוסף כוחות בלתי אפשריים ומחלץ את עצמו, בחריצות, בנחישות, מתוך אחד הבורות שאליהם הוטל מרגע היוולדו.

כי כן, הכי חשוב – הוא לא מאבד את הכוחות שלו.

סופו של הספר מפעמים ממש, ומעורר השתאות עמוקה.

איך מתוך כל הזוועה הזאת צמח אדם נדיב ומסור כל כך, שמסוגל להעניק מעצמו, ושלמרות כל הראיות שהוא מציג בפנינו, ובפני עצמו, הצליח לבנות לעצמו חיים טובים, חיים שיש בהם אהבה, חסד, והישגים אוביקטיביים מוערכים?

פשוט פלא!

הספר מאופק מאוד, ועם זאת – פרוע, בצורה מצחיקה. כך למשל הוא כולל פתאום תרשימים סכימטיים של מסלול ההליכה המקשר בין מקום הימצאו של "נדב, בן העשרים וארבע" (לא פעם הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי, חווה את עצמו מבחוץ, כמו צופה בחייו) לבין בית הוריו, שאליו הוא נדרש – ולא ממש רוצה – להגיע. "תיאור ויזואלי של מסלול א' (פרופורציות לא חקוקות בסלע)" וציור של "משעול סלעית", "מתחם חולדה, חיצים, עם שמות הרחובות המקשרים בין "נדב שמח" ו"נדב עצוב"… "יתרונות מסלול א', הכי מהיר". "חסרונות מסלול א': הכי מהיר", וכן הלאה.

אין עמוד בספר שלא סימנתי בו שורות ראויות לציון. רובן, בעיקר, שנינויות, שנובעות מתוך היכולת לזהות אבסורדים, ולנסח אותם במדויק, ובלי להתבלבל. דוגמה קטנה: הוא מתאר את חדר האמבטיה של אמו, זמן קצר אחרי שהלכה לעולמה. בעיקר – את כל מה שאין בו, כל מה שמעיד על החיים שהיו לה. למשל את –

"הסבון המוצק בן כמה שנים לפחות, נראה היה שהוא שם עוד מימי התקנת הכיור, חי חיי נצח של נקה 7.

"משנה צורה לאט לאט, עד שיום יבוא והאנושות תיכחד והוא זה שיירש את העולם במלואו, קטן ומצומק ככל שיהיה.

"'אם רק אצליח לצאת מהמקלחת', הוא בטח חשב לעצמו, 'אכבוש את העולם ואעשה אותו נקי יותר'.

"אם רק הוא יצליח לצאת מהמקלחת.

"לפחות הוא, אם לא אימא שלי, יוכל בסופו של דבר להיות מאושר."

אין מה להוסיף, נכון?

כל הספר זרוע בכאלה. מצחיק. שנון. כואב. חכם.

יופייה של הכתיבה של וולך בכך שהוא כותב הכול באנדרסטייטמנט. כל הזמן שוקד על הנמכה של הווליום. ודווקא משום כך צעקתו מהדהדת.

למשל, כשהוא שוכב, ילד מוכה, זב דם (עובר זמן עד שאנחנו קולטים שהדם ניגר מגופו!), שאביו (בהמשך, כשהילד יגדל ויבין בעצמו, יתחוור לנו – אביו חולה נפש) פגע בו קשות. הוא מכניס אותנו לתוך תמונה שבה הוא שוכב על החול, מתבונן בשיירת נמלים ותוהה איך יתמודדו עם הדם הניגר – ידלגו עליו? יעקפו אותו? הנמלים הקטנות יזדקקו לסיוע של נמלים גדולות וחזקות יותר?

אין שום תיאור של מה שקדם לתמונה הזאת. אין צורך. הזווית הזאת, של ילד שפניו כבושות בחול, שקוע בהרהורים, עד שהוא שומע את אמו שחזרה מהעבודה, שנזעקת מהמראה, יותר חזקה מכל פירוט יתר, מכל זעקה.

כך הספר כולו. בקטן, בלחישה שמטלטלת את הנשמה.

איזה הישג ספרותי ואנושי מרשים!

הוצאת פטל, 2025
עורך: רון דהן
179 עמ'

 

 

ספרו הצנום של פיקי איש שלום מלווה בחיוניות את תהליך גסיסתה ומותה של אמו. איש שלום מתאר בעוצמה רבה את ימיה האחרונים ואת החיים התוססים סביבה ככל שהמוות הולך וקרב אליה, עד שהיא נעלמת בתוכו.

מקריאת הספר אפשר להבין שכל הראיות הללו לחיים הסוערים סביבנו הללו מתקיימות בעצם קרוב לכולנו, ואילו רק ידענו כמו איש שלום לפקוח אליהן את עינינו גם אנחנו היינו חווים אותן, אבל נראה שרק מעטים בינינו, אם בכלל, מסוגלים לחוש בהן כמוהו.

איש שלום הוא צפר. מילדות נמשך לצפייה בציפורים. הוא מספר איך נהג לברוח מבית הספר, להימלט מהכיתה, מהשעמום, "מהחרמות", להסתלק אל הטבע ולעקוב אחרי מה שקורה בו. לא עקב רק אחרי הציפורים. עד היום עינו פקוחה ואוזנו קשובה לראות ולשמוע כל כך הרבה, עד שקראתי את דבריו אחוזת תדהמה: כל בעלי החיים הללו באמת נמצאים בקרבת מקום? אפשר לפגוש אותם כל כך בקלות? בעלי הכנף? הרמשים? היונקים למיניהם? כל ההרפתקאות הללו מתרחשות בטווח הושטת יד – מרדפי טרף, בריחות, ניצולים וקורבנות, ציידים וצופים, ככה, לידינו? 

תיאוריו כל כך יפים, שהנפש מתמלאת מהם. הנה למשל:

"קרת פִּיפִיות קורעת בי בכפל להביה, חותרת בבשרי מבפנים ומבחוץ, שולחת בי קור צלול ומצמרר, חד ונושכני, אכזרי כמעט. הכפור מקפיא רקפת שהופכת פריכה, שבירה, ראשה הוורוד וההפוך מפיל תחינה לשמש. חרדל לבן מזיל אגלים של קרח שהפשיר, לוכדים בתוכם תמונה מזוקקת והפוכה של העולם. העשבים נשברים מתחת לרגליי. סביון מזהיר בשבבים של כפור מצהיב. ארמונות זעירים של קרח מפשיר. צופית בורקת ושרה על עץ שקד, שהשיר את מרבית עלי כותרתו. הם פזורים לרגליו כפתיתים של שלג מכזיב. כלניות יוצרות כתמים אדומים בין הטרסות של הרי ירושלים.

"נחל כוס מנומנם. הקרה מערסלת אותו לשנת חורף, תחת אגלי טל, שקפאו בצינת הלילה. מטווים משותפים של זחלי דובון הקורים מתנצנצים מגושישי הקרח, מחזירים את אור השמש החיוורת בקשת של צבעים שמהדהדת את האור החורפי, שמחה בו ומשחקת איתו. הזחלים שוכבים בקיפאונם כפקעת הדוקה, חסרת תנועה. בהדרגה, ככל שצינת הלילה מתמתנת אל כמעט חמימות יומית, ניעורים הזחלים לתחייה, נעים לאט, רוחשים כגוש פרוותי שמלופף בתוך עצמו ומתפתל אל תוך עצמו בפיתולים מעודנים ואז בהתנחשלויות מתחזקות. זרימה מתפתלת ומתמשכת. פקעת הזחלים בולעת אל קרבה זחלים אחרים שמשתחלים אל תוכה ומקיאה אחרים, משנה צורתה ומשמרת אותה, בעת ובעונה אחת. כמו הזיכרון שלי, ששם וכאן, זורם בין הזמנים השונים, בין מה שהיה ומה שיהיה, נפשט מהבשר, מעמיק עד לליבת הכאב שפועם ומשתלח בגופי המזדקן, המתעייף".

וכל זאת בשעה ש – כאמור – אמו הולכת ואובדת לעיניו, שוקעת אל ה"איגיון" שבו כבר אינה מזהה אותו, "מזמינה אותו למציאות הרבודה שהיא שארית חייה"; מבקשת בקשות מוזרות – שיסגור דלת במקום שאין כזאת, במסדרון של בית חולים שבו נהפכה ל"זקנה במסדרון"; היא מתבלבלת בינו ובין חבריה מילדות, או בינו לבני משפחה שכבר אינם מזמן; הוא לעומת זאת זוכר אותה כמובן היטב, כפי שהייתה – האישה החזקה שנשען עליה, למשל – על הכבוד שזכתה לו במקום העבודה שלה, בבית המשפט לתעבורה בירושלים, ועכשיו היא הולכת ודועכת, כבר בקושי שומעת, כבר בקושי רואה.

הוא מנסה לשמש לה אוזניים ועיניים. כשהוא מוציא אותה לטיול קצר בחוץ ושולף משקפת היא נדרכת – זוכרת שהוא צפר! אבל שוב אינה יכולה לראות את הציפורים הסובבות אותם, גם לא בעזרת משקפת, ולא לשמוע את הקולות שהוא מנסה לתווך לה.

ברור לו שהכול אבוד, אבל זה קורה לאט מדי, והוא אתה, ובה בעת גם מנסה להתרחק. העבר מבלבל עם ההווה: פעם הוא היה הפעוט בעגלת התינוק שהיא יצאה לטייל אתו, אחר כך נהג לטייל כך עם ילדיו הפעוטים, ועכשיו הוא לוקח אותה בכיסא הגלגלים ומנסה להגיע אליה, להזכיר לה מי הוא, מי ילדיו, מי אחיו ואחותו, איפה כולם גרים, איפה היא גרה. במחשבותיה המבולבלות יש לה "הסברים": הבית שבו מצאה את עצמה לאחרונה איננו באמת שלה; הוא משוכפל, כי בעלת המקום החליטה להעתיק אותו בגרסאות רבות ומדויקות (כולל, אפילו, התמונות שעל הקירות…). מה אפשר להגיד על תעתועי התבונה? על המחשבות המתבלבלות? על האובדן של ההיגיון, ההתמצאות, הידיעות?

ספרו של איש שלום מוגדר על גבו כספר פרוזה, אבל יש בו פיוט, והוא יפה להפליא. השילוב המקורי מאוד שהוא עושה בין המוות והחיים מרתק ומפעים.  

הוצאת פטל
2024
64 עמ'

הספר המסע של קרליה, ספרו החדש של חגי דגן, מצטרף למסורת מוכרת של כתיבה מנקודת מבט של כלב. זכורים לטובה הנובלה פלאש של וירג'יניה וולף, הסיפור "איש וכלבו" של תומס מאן (וגם, אם יורשה לי, הכלבה מהסיפור שלי, "הפרדת צבעים").

משהו בכלביות האנושית שובה את הלב, והניסיון לחדור אל נשמתו של כלב ולראות את המציאות מתוך עיניו, להבין את "השקפת העולם" שלו, את מבטו על בני האדם הסובבים אותו, מעורר, כך מסתבר, השראה. אהבתו של דגן לכלבים ניכרת מכל שורה, ובמיוחד מההקדשה שובת הלב המופיעה בסופו של הספר: "הספר הזה מוקדש לעילוי נשמתם של הכלבים הבאים: רוג כלב זאב פזור-דעת שנקטף בדמי ימיו; סטוקי, כלב נמרץ, רב פעלים וחסר מנוח ששימש השראה חלקית לדמותו של הכלבהו; אינרי, כלבת האסקי שנמצאה משוטטת באלפים בשווייץ ומצאה בית חם בדירה ברלינאית; מילה, כלבת מלמוט שבכיה קורע הלב התחיל את כל הסיפור; ולעילוי נשמתו של החתול שנודע גם בשמות חתולים, חתפ, חטפ, ובשם הרשמי פתולומאוס. אומנם זה לא סיפור על חתולים, אבל נראה לי שהוא היה עשוי למצוא בו עניין".

גם סיפור הילדים הנודע של לאה גולדברג, "איה פלוטו?" נמנה עם ספרי הכלבים. בפשטותו הילדותית הוא ממשיך כבר שנים כה רבות (הוא ראה אור לראשונה ב־1957) לקסום לפעוטות ולהוריהם כאחת.

צפונה – המסע של קרליה "קורץ" אל איה פלוטו ומקבל ממנו מעין נקודת משען. כמו פלוטו, גם הכלבה ההאסקית קרליה מואסת בחיים שהועיד לה בעליה – להיות קשורה בחבל בחצר (ולחכות לטיול היומי הקצר, שבו הוא מציג אותה לראווה "כאילו היא קישוט"). כמו פלוטו היא מחליטה לברוח, לא מקיבוץ מגידו, אלא מקיבוץ מגדים, לשם הובאה בהיותה פעוטה שגבר אטום לב לקח אותה מחיק אמה המיטיב (ואמה, למרבה הצער, אפילו לא ניסתה להתקומם, רק ייבבה בצער. קרליה לא תשכח זאת, ותסיק מכך מסקנות מרחיקות לכת!)

פלוטו של לאה גולדברג פוגש במנוסתו יצורים שונים ומשונים: "יצור ירקרק, מי יודע מה שם היצור? / כמדומני צפרדע", חורזת המשוררת, ודגן שקיבל ממנה השראה, מפתח, מעמיק ומשכלל את המפגשים של קרליה שלו עם חיות וייצורים שונים.

במציאות של הספר חיות (ובני אדם!) יכולים לתקשר זה עם זה ב"חיוואית", שהיא לשון בינלאומית, אם כי יש בה ניבים שונים, וחיות בארצות רחוקות יכולות אמנם להיות מובנות לזרים שהגיעו עד אליהן, אבל בדוחק (בערך כמו שפולנים מבינים רוסית: הדמיון קיים, אבל יש הבדלים…)

כמו באיה פלוטו גם בספר שלפנינו מוזכרת "שלולית" שבקיבוץ מגדים היא אמנם גדולה, אבל הרחק משם, במקומות שאליהם קרליה נקלעת, היא עצומה ואינסופית, שכן, יש לדעת, מדובר לא בשלולית אלא בים התיכון!

נפשה של קרליה יוצאת אל המרחקים. אל הריצה (כמו פלוטו: "הוא רץ בדרך, הוא רץ בשדות, / את מי הוא יפגוש? מעניין מאוד"), ובעיקר – אל הצפון הרחוק. אל מה שהיא אפילו לא יודעת לכנות בשם: אל הלובן האינסופי, אל הירוק של הזוהר הצפוני, אל הקור העז. שהרי קרליה היא האסקית סיבירית! מה לה ולחום הכבד שאליו נולדה, בישראל, באשדוד, או בקיבוץ השוכן בסמוך לגבול עזה, שאליו הובאה בהיותה עדיין כמעט גורה?

מה לה ולסכסוכים המזרח תיכוניים? לקולה של האישה הרועמת מדי פעם משמיים "צבע אדום! צבע אדום!" ולנתזי האור הרושפים, המתנפלים עליה מכל עבר, אחרי אותה קריאה מפחידה?

גופה הדרוך כָּמֵהַּ אל הריצה ואל המרחקים. החיות השונות שהיא פוגשת בדרכה, וגם כמה בני אדם טובים, עוזרות לה להמשיך ולהתקדם צפונה, אל מחוז חפצה, אל המקום שאליו היא מרגישה שייכת.

משעשעים האיפיונים של החיות השונות: החולד הדובר "חיוואית רצוצה" שחופר ומסייע לה לעבור את גדר הקיבוץ; החמור הידען שמציע לה איך להמשיך בדרכה; הקרקל השתקן ובת זוגו שמרפאה במיומנות את פצעיה של קרליה; התנים הסקרנים שמציפים אותה בשאלות, ולועגים לכלביותה…; העורבים המרושעים; הסוס התמים; כלב־הדוב ה"בּוֹק", שאין לו מושג מדוע בעצם הוא נוהג לנבוח על דובים… פלוטו פוגש רק צפרדע, דג ופרפר, שכל אחד מהם מלמד אותו איזה לקח. הרפתקאותיה של קרליה הרבה יותר מפורטות, עשירות וגדושות באירועים, סכנות והצלות.

עלי להודות כי בשלביו האחרונים של הספר, כשהוא החל לגלוש עמוק יותר ויותר אל קרביה של מיתולוגיה אגדתית שקרליה מככבת בה, ושמופיעים בה אלים, נחשים מסתוריים וזאבים מיתיים, התרופף העניין שלי.

תהיתי למי הספר מיועד: לילדים? למבוגרים? (התהייה מופיעה גם על גבו: "רגע, איזה מין ספר זה – אנושי או כלבי? לצעירים או למבוגרים? התשובה היא גם וגם, ויותר מזה." אכן.)

הספר נוגע בסוגיות "בוגרות": המלחמה בסוריה, הפליטות הנואשת של אנשים שנאלצים לנוס מפני המלחמות שמתחוללות בארצם (אפילו המלחמה באוקראינה מופיעה שם). אבל ההרפתקאות מתאימות, כך נדמה לי, יותר לקריאה של בני נוער (מכל מקום – לא כל כך לי…)

עם זאת, יש בספר הזה משהו מקורי ושונה מאוד מכל מה שהכרתי עד כה. אולי מכיוון שמעולם לא קראתי ספרי פנטזיה משום סוג (מודה: אפילו לא את ספריו של טולקין), והז'אנר הזה זר לי לגמרי. אני לא בטוחה שישמש לי ככרטיס כניסה לסוגה הזאת. חלקיו הראשונים של הספר קסמו לי הרבה יותר.

"אולי תוותרי כבר על עמדת הקורבן," סנט בי פעם ידיד. ואני הרגשתי אגרוף ענקים של יהירות וחוסר הבנה חובט בי במרכז הלב.

"הייתי קורבן וחוויית הקורבן היא מרכיב מרכזי בחיי, לא בחרתי בה ואני לא מכירה ניתוח שיסיר ממני את התחושה הזאת" – כך עניתי לו, וכך אני גם שבה ואומרת לעצמי כשאני מנסה לכבד את מה שאני מרגישה ולא להעמיד פני ילדה טובה שמספקת לסביבתה אישיות קלה לנשיאה.

אני לא יודעת מה לעשות עם ההבנה שבמשך שנים רבות הייתי קורבן של אלימות מסוגים שונים, אבל אני יודעת שלא אני בחרתי ב"עמדת הקורבן" ואין לי דרך להשיל אותה מעליי. טראומות הן לא מעיל והלוואי שהייתי מכירה דרך להסביר לפוסט־טראומה שהיא כבר מילאה את תפקידה בחיי ויכולה ללכת.

אני מנסה להרגיע את עצמי ולהאמין שאם היא לא הולכת, כנראה שתפקידה לא תם. אני מאמינה שכשאני מכבדת את כאב הקורבן שהייתי, אני מפנה בליבי מקום לכאבים של אחרות, זה לא מעט וזה הכי הרבה שיש באפשרותי לעשות.

מה קורה לילדה שחיה "בין אבא אלים ומתעלל לאימא שלא יכולה לשאת ביקורת ולא יכולה לספק הגנה"? איך היא מתמודדת עם משימות החיים המוטלות על בני גילה? איזו יכולת מתפתחת בה להשתלב בחברה הסובבת אותה? מה קורה לנפשה, מה צופן לה עתידה, האם תהיה לאם? ואם כן – איך תיראה אמהותה?

רוחמה וייס – חוקרת, פרופסור ומרצה לתלמוד בבלי, משוררת ופובליציסטית – היא אותה ילדה קטנה, שאביה נהג להכות אותה ולפגוע בה מינית.

פער גדול מצטייר בין הישגיה הנראים והמוכחים לבין הכאב הסמוי המלווה אותה כל חייה, שהוא אחת התוצאות הלא מדוברות של פגיעה קשה כל כך בילדות.

בגיל חמישים, כשבנה בן השמונה עשרה מחליט להתגייס לצה"ל, בניגוד מוחלט להשקפת עולמה ולאינסנטינקטים האימהיים הכי עמוקים שלה, היא נאלצת להתמודד עם ההבנה שאין לה שליטה על חייו, בחירותיו, דרכו. האימה שמא ייפגע נפשית – אם יאלץ להרוג – או גופנית, שהרי זאת דרכם של לוחמים, מביאה אותה לסוג של חשבון נפש מתמשך, לניסיון להבין איך אפשר למוסס את הכאב המלווה את חייה כל העת.

היא עושה שני דברים: מתחילה לכתוב את סיפורה של דמות בדויה – שמה הנבחר, הקונוטטיבי, הוא שלום – ובד בבד נוסעת שוב ושוב קודם כול – לקפריסין, ושנית – למנזר בפרובנס, שם היא עושה את מה שהכי מתאים ורצוי לה: מתבודדת, חושבת וכותבת.

שלום, שעליה מספרת לנו וייס, היא "היהודייה האחרונה של קפריסין": היא חיה בקיפרוס בתחילת האלף הראשונה לספירה, הצליחה ללדת שלושה ילדים שנשארו בחיים, עד שאחד מהם, יוחנן, מחליט להיעשות חייל לוחם (כמו בנה של וייס עצמה, כמובן…). הוא מצטרף למורדים היהודים נגד הקיסר הרומי טראיאנוס.

וייס מביאה בפנינו, בקולה, את מה שידוע לה על אותה פרשה נשכחת המכונה "מרד התפוצות", או "מרד הגלויות", אירוע שההיסטוריה היהודית לא מרבה לעסוק בו או לזכור אותו. היא מתארת את הזוועות שעשו היהודים באויביהם: הם "אכלו את בשר אויביהם ומהמעיים שלהם עשו חגורות. הם סכו את בשרם בדם אויביהם והשתמשו בעורם של המתים כבגדים. הם שיפדו את לוחמי האויב והטילו שבויים לזירות מלחמה מול חיות טורפות", וכן הלאה… בסופו של דבר הובסו היהודים והשורדים גורשו מהאי לצמיתות.

העיסוק בזוועות הרחוקות ההן, תיאור המאבק של שלום לשמור על צלם אנוש, להמשיך לאהוב את בנה, גם אם בחר בחירה נלוזה בעיניה, נחישותה של שלום לשמור על קשר חברי אוהב וקרוב עם חברתה ושכנתה אירנה, הנמנית לכאורה עם "האויבים", שכן היא יוונייה, כל אלה הם הניסיון של רוחמה וייס להתמודד עם ההווה, עם הבעתה מפני מה ש"צבא הגנה לישראל" או מה שמלחמה אפשרית נוספת, עלולים לעולל לבנה האהוב, עדין הנפש, לדבריה.

ויש בספר מישור נוסף, שמתרחש ממש בימינו, בקפריסין: וייס מתארת את הפרשה הזכורה לרע של האונס הקבוצתי שעברה צעירה אנגלייה: חבורת נערים ישראלים, שהגיעו לשם זמן קצר לפני שהתגייסו לצבא בישראל, תקפו אותה באכזריות, ולמרבה הזוועה, וכמו שקורה לא פעם, הרשויות ניצבו דווקא לצידם של הפושעים ואילצו את הצעירה "להודות" שבדתה את האונס. רוחמה וייס מתארת איך אפילו היא עצמה התבלבלה לרגע והאמינה לרשויות, איך התעשתה והתנערה מהבלבול, ואיך התגייסה כדי לתמוך בצעירה, ולהביא אתה תומכות רבות נוספות מישראל עד לפתח בית המשפט, כדי לתת לנאנסת את התחושה שמאמינים לה ויודעים שהיא דוברת אמת וצודקת.

מדהים (ומוכר!) איך המנגנון הפטריאכלי הדכאני מצליח להטעות אפילו את מי שאמורה לדעת היטב שהקורבן נפגעה ושהתוקפים זוכים להגנה שאינה ראויים לה.

וייס מראה את הקשר אל הפגיעה ההיא, בבית. ייתכן שרק מי שעברה את הזוועה יכולה מיד להבין אותו:

"כדרכם של מעשים כאלה, כולנו ידענו ולא ידענו על מעללי איה נאפה (ושאר עיירות הנופש בקפריסין ובאיי יוון, שאליהם טסים הילדים שלנו). הופתענו ולא הופתענו. אלא שהפעם הכול היה על השולחן. בדיוק כמו שקורה במשפחות גרעיניות שמכסות על חטאים – כולם חיים בניתוק חלקי, כולם יודעים בעמקי הלב שמשהו במשפחה מאוד לא בסדר אבל מדחיקים ובוחרים לדבר על משהו אחר; החיים הכפולים נמשכים עד שמישהי פותחת את הפה, אומרת 'זה מה שאבא עשה לי' ומניחה את האמת מול המשפחה. פתאום אין ברירה והמשפחה נחלקת לשניים: רוב שמתנער מהבת ששוברת את קשר השתיקה, ומיעוט, אם בכלל נמצא כזה, שמציע לה אמון ותמיכה."

כך בדיוק. כל כך מוכר! (כל כך כואב).

וייס מחליטה ש"אני ישראלית שלא מוכנה ליישר קו עם הסיפור שמספרים הגברים בשבט שלי, שאני לא 'נשואה' למנהיגי השבט ואני נחושה בדעתי לערוק מהשבט לטובת הצדק. אעמוד שם ואומר לנערה הבריטית: את בת השבט שלי. לך נתונה ההזדהות שלי ותמיכתי. השבט שלי יהיה מעתה והלאה שבט הקורבנות המושתקים והמואשמים ואין בלתו".

בסופו של הספר וייס מספרת על עצמה בגוף שלישי: "מאז ומעולם היא הייתה אישה בודדה כי הייתה לה ילדות לא מוצלחת. ילדות שיש להסתיר, להתבייש בה ולא לדבר על מה שבאמת קרה בה. מגיל צעיר החיים לימדו אותה לשתוק את הפחדים, לא לשתף, לא לדבר ולכן גם לא להתחבר. כישרונה הגדול ביותר הוא להתנתק, גם מעצמה. כישרונה הגדול ביותר הוא להיות לבד."

אכן, לאורך הספר היא מתארת את רגעי ההתבודדות, ההתאחדות עם הטבע ויופיו. וחשבתי על כך שבעצם כתיבת הספר שלפנינו, ההתבודדות מתפוגגת: בכל פעם שהיא מתארת את עצמה מטיילת לבד ביער, מספרת מה ראתה וכמה היופי מסביבה ניחם אותה, אנחנו שוהים שם לצידה, מתאחדים אתה ומחבקים אותה, ואיזו זכות זאת, להיות עדים־בדיעבד ליופי, כמו גם לכאב.

מופלא השילוב שווייס עושה בין הכתיבה הממוארית לכתיבת הסיפור ההיסטורי המזעזע. היא נוגעת בשורשי הכאב, ומיטיבה לתאר את פרטי האימה־תוצרת־בית: את הציפייה לתקיפה הגופנית, שהיא החלק הכי מייסר, כמעט יותר מאשר התקיפה עצמה, את ההיתלשות הגחמנית מתוך העולם הילדותי המחפש לעצמו איים של שלווה והמעבר הפתאומי אל תוך האלימות שלעולם אינה מובנת וצפויה. היא יודעת, וגם כשהייתה ילדה ניסתה לדעת, שמה שקורה לה "לא קשור בה": נפשו של אביה פצועה והוא "מוציא" על הילדה את מפחי הנפש שלו. אבל מה עם נפשה של הילדה? מדוע היא נאלצת להיות שם, מופקרת, מבועתת, מתאמצת כל הזמן לְרַצות, "להיות טובה", למנוע את התקיפה הבאה… כמה טוב היא מתארת את הניתוק, את הדיסוציאציה, שהיא ההגנה היחידה של חסרי האונים הנתונים למרותו של תוקף חזק, ועוד של מי שאמור להיות המגן, ודווקא הוא זה שמכאיב שוב ושוב, בלי פשר, בלי סיבה.

אוי.

אוי.

(וכמה מוכר).

היו קטעים שקראתי ורציתי לחבק את רוחמה וייס ולומר לה: כולנו, כל הילדות ההן, אחיות מבחירה, גם אם לא מרצון. וכשאנחנו מדברות, אנחנו מספרות כל אחת לא רק על עצמה, אלא גם על אחיותיה.

ולהוסיף רק עוד מילה אחת: תודה!

הקונוונציה הספרותית מוכרת: מישהו מביא בפנינו סיפור שנתקל בו באקראי. על הדעת עולה למשל המספר החיצוני באנקת גבהים, דמות שולית שמוסרת לנו את פרטי העלילה כפי שסיפרה לו אותה דמות אחרת, נלי דין, אישה שעבדה בבית שבו התרחש הסיפור העיקרי.

אבל בסיפור שלפנינו העניינים מסובכים הרבה יותר. כי באנקת גבהים ידועה ונהירה לנו זהות הכותבת של הרומן: אמילי ברונטה, ואילו בכלבים ישנים אי אפשר שלא לחשוד בזהותו. אמנם על גב הספר מופיעים פרטים תמציתיים מאוד על אודותיו: הוא, כך כתוב, "מחנך, יליד 1983, המתגורר עם משפחתו בתל אביב", אבל משום מה התעורר בי חשד. האומנם אדם כזה קיים באמת? סופר שזהו שמו, וזהו ספרו הראשון?

החשד התעורר בין היתר מכיוון שה"עורכת" הבדויה המופיעה בהקדמה לסיפור, מכונה "פרופ' יפה ג.", והיא, כך נכתב מתחת לכותרת, "ערכה והוסיפה דברי מבוא ופרשנות".

לאורך הסיפור מופיעות הערות שוליים ידעניות מאת אותה "פרופ' יפה ג.". הן מוסיפות לכתוב מעין נופך עיוני של הסברים מלומדים, אך בשלב מסוים, לקראת סופו של הסיפור, היא עצמה מצטרפת לסיפור בגופה.

מניין הגיע אליה? "פרופ' יפה ג." מצאה אותו לכאורה בשולחן הכתיבה שלה. מי הניח שם את הדפים? באמת המנקה שלה? ומי כתב אותם? באמת אישה זקנה ואלמונית שאותה ביקרה המנקה רק פעם אחת?

לקראת סופו של הסיפור מתרחשת התפנית שהזכירה לי במידה מסוימת את הניתוח של פרויד לסיפור "גרדיווה": גיבור הסיפור חולם על אישה שחיה בפומפיי, ואז הוא נוסע לפומפיי, כדי לאתר שם את טביעות רגליה…

זה בערך מה שקורה ל"עורכת" הסיפור שלפנינו: היא נוסעת לסדום, בעקבות מה שקראה בסיפור, ש"עורר אותה," כך נכתב על גב הספר, "לקריאה פרשנית שהופכת לאובססיה". קיומה (הבדוי!) מתערבב עם הבידיון של הסיפור, ואנחנו נשארים בעיקר עם גילוי מרעיש, אם גם פתאומי מדי, שנוחת על אנה, הילדה שהסיפור מגיע אלינו מפיה (לכאורה).

סיפור חייה הקיצוני מאוד של אנה מושפע מההיסטוריה הישראלית. הוא מתרחש בראשית שנות החמישים, בשכונת עולים קרוב אל שפת הים של תל אביב. העבר מפתיע את אנה וכשהאמת עליו נחשפת בפניה, היא יכולה להבין את הסבל שהיה מנת חלקה מאז ומתמיד, ואת הסיבה לכך שאמה, כך נראה, אוהבת רק את אחותה הקטנה.

מדובר בספר קצרצר, למעשה בסיפור, אפילו לא בנובלה: טווח הנשימה בו אינו מבטיח התפתחות ממושכת ומרובדת. לרגעים לא ברור אם הוא לגמרי ריאלי, או שמא המראנו אל מחוזות סוריאליסטים, ואולי המציאות עצמה, במיוחד בישראל של אותם ימים, הייתה סוריאליסטית, כשמה שלא נראה אפשרי התאפשר והתרחש.

הערות השוליים של "העורכת" הן כמובן חלק אינהרנטי מהסיפור. כך למשל: "המחברת בדגש הניתן דווקא למחזור ולדם, אך ברור שרגישות יתר לגוף המתבגר נמצאת בבסיס התיאורים שבהם היא בוחרת להקיף את דמותה של אנה", או: "הסלע הוא ארכיטיפ פאלי (ויש שיאמרו: אדיפלי). מיקומו דווקא בנקודה זו מצביע על היחסים הפתולוגיים שיש לאנה עם דמות האב. בנקודת הקושי מופיע האב הסמלי המיוצג על ידי הסלע הגברי, כדי להציע נחמה".

ברור שמי שכתב את הסיפור ביקש להוסיף לו נופך של ניכור, בדומה למה שנהג לעשות ברכט במחזותיו: יצירת ריחוק, כדי לעורר תחושה של אובייקטיביות, מתוך שיפוט כלפי המתרחש והפעלת שיקול דעת. ברכט קיווה שכך יוכל הצופה לחשוב על מה שמתרחש ולמתוח עליו ביקורת, לא להיסחף לתוך הסיפור ולשכוח שמדובר בבדיון. ברכט עשה את זה באמצעים שונים. למשל – השחקנים בהצגות שלו נהגו לשיר. אמצעי אחר: אל מה שהתחולל על הבמה נוספה קריינות מבארת ומפרשת – ממש כמו שעושה "העורכת" המלווה את הסיפור שלפנינו בביאורים ובפרשנויות.

התכסיס מצליח: אנחנו לא הולכים שבי ולא נסחפים, ועם זאת נשארים בתום הסיפור עם מחשבות על המשמעות של מה שקראנו.

"האם השירה העברית החדשה היא מינורית?" תהתה רינה עשת, כתבת של עיתון דבר שסיקרה בפברואר 1973 מפגש של אמנים צעירים שבו קראו משוררים מיצירותיהם. עשת רמזה לכך שכן, זאת לדעתה התשובה לשאלתה המובלעת. לא זו בלבד, אלא שעל קהל הקוראים הוטלה לדעתה משימה: למתוח ביקורת ו"לעזור" ליוצרים לערוך חשבון נפש.

אחת המשתתפות במפגש הייתה משוררת צעירה, שולמית אפפל, אז בת 25, שכבר פרסמה שני ספרי שירה.

שלוש עשרה שנה אחרי אותו מפגש, נכתב על שירתה של אפפל במדור הספרות של עיתון מעריב, שהיא "נשית ישראלית". המבקר, אורציון ברתנא, כתב שאפפל היא אמנם "משוררת טובה ומעניינת מאוד", אבל שעוצמתה בנשיותה, שבה ראה "'סימפטומים' של מודעות עצמית נשית בוטה וחריפה". (כמה שנים לפני כן כינה מבקר הספרות של עיתון דבר את שירתה "גברית"…)

מאז שהחלה לכתוב פרסמה אפפל שבעה ספרי שירה, והשתתפה באנתולוגיות רבות. שיריה הופיעו גם בכתבי עת שונים, והיא זכתה בלא מעט פרסים. לאחרונה – בפרס משרד התרבות והספורט על שם אריק איינשטיין לאמנים ותיקים.

להלן משהו מתוך מה שכתבו השופטים על ספר השירים שזיכה אותה בפרס: "הסיפורים שאפפל מספרת מופלאים ממש, עוצרי נשימה ביופים הגבישי. מתקיים בהם שיווי משקל מפתיע, ולעיתים אף מערער, בין אמת אוטוביוגרפית חשופה לבדיון מסוגנן, ובין גילוי לב מוחלט, נטול עכבות, של מי שאין לה כביכול מה להסתיר, לפנטזיה פרועה. דומה שהאמת הטמונה בשירים כל כך אכזרית וכואבת לפעמים, כל כך בלתי נסבלת, שאין לה ברירה אלא להימחק, להישכח, להיברא מחדש ולהפוך, לפחות בעיני הקוראים, למעין חלום או חיזיון."

הנה אחד השירים שהופיע בספרה האחרון, תדמייני שאת כוכבת, זה שזיכה אותה בפרס:

המחר יימשך לנצח

כַּמָּה שָׁנִים עָבְרוּ. לֹא חָשׁוּב. אַתְּ עוֹד שָׁם. בַּת כִּמְעַט שָׁלוֹשׁ בְּמִטַת תִּינוֹקוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה נָהוּג אָז, עוֹמֶדֶת בְּתוֹךְ שְׁלוּלִית בֶּכִי, גַם אַחֲרֵי שֶׁאַתְּ רוֹאָה אוֹתִי אַתְּ מַמְשִׁיכָה לִבְכּוֹת וּמוֹשִׁיטָה אֵלַי זְרוֹעוֹת קְטַנּוֹת. אֲנִי הַמוֹשִׁיעָה שֶׁלָּךְ. גַּם מָחָר אָבוֹא. הַמָּחָר יִמָּשֵׁךְ לָנֶצַח. אֶשְׁטֹף אֶת פָּנַיִךְ אֶתֵּן לָךְ עוּגְיַת רִבָּה וְאָקַח אוֹתָךְ עַל הַיָּדַיִם. דַּי מְתוּקָה, דַּי. וּבְעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה אַתְּ תְּהִי הֲרוּסָה כְּשֶׁתַּתְחִילִי לַהֲרֹס אוֹתִי. הַתְּמוּנָה תִּרְדֹף וְעַל הַזְכָּרוֹן הַזֶּה נָפַלְתִּי. עִם הַשָׁנִים מוּל הַמַּעוֹן שֶׁלָךְ הִצִיבוּ תַּחֲנָה. קַו הָאוֹטוֹבּוּס שֶׁלִי עוֹצֵר שָׁם. אֲנִי עוֹצֶמֶת אֶת עֵינַי כְּדֵי לַעֲמֹד בְּבִכְיִךְ. עֵינַיִךְ בּוֹעֲרוֹת מִבֶּכִי, אַתְּ לֹא יְכוֹלָה לְהָכִיל אֶת הַדְּמָעוֹת וְהֵן מְמַלְאוֹת אֶת פִיךְ. הַלְחָיַיִם שֶׁלָּךְ מְלוּחוֹת. כַּמָּה אַתְּ יָפָה. אֲנִי מַּצִּילָה אוֹתָךְ וּמִשְׁתַּדֶּלֶת לְהַקְדִים לְמָחֳרָת. אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת לִפְנֵי כֻּלָּם. עַכְשָׁו עוֹלֶה בְּדַעְתִּי שֶׁאוּלַי כְּלָל לֹא נִרְדַּמְתְּ. אֵין אֶת מִי לִשְׁאֹל. בּוֹאִי מְתוּקָה. קְחִי עוּגִיָּה. אֵיזֶה יָאוּש. אֲנִי בַּת עֶשֶׂר וְהַקְטַנָּה רוֹצָה רַק אוֹתִי

לא בכדי התנסחו השופטים באופן שמטשטש בין שיר וסיפור. אכן, השירים בספר הם במידה לא מעטה מעין סיפורים קצרים. ברבים מהם אפפל נוקטת בתחבולה ספרותית מרתקת: בשורות האחרונות הקורא מבין שהערימה עליו, שכן היא מצליפה בפניו הפתעה פתאומית שמאירה את השורות הקודמות באור שונה, ומבהירה את מלוא עוצמתן. כך למשל בשיר שלפנינו, כשמסתבר פתאום שהדוברת היא הילדה שהופקדה על הטיפול באחותה הקטנה: "אֵיזֶה יָאוּש. אֲנִי בַּת עֶשֶׂר וְהַקְטַנָּה רוֹצָה רַק אוֹתִי"… (האם אפשר שלא להיזכר, להבדיל, כמובן, בשירו של בינם הלר, "אחותי חיה"?)

אפפל מציירת בשיר תמונה קורעת לב של התינוקת חסרת האונים המצפה לה שתושיע אותה. אמנם חלפו שנים, אבל הרגע ההוא קפא בזמן, כי התמונה נצרבה בזיכרון. התינוקת העומדת "בְּתוֹךְ שְׁלוּלִית בֶּכִי" לא יודעת את נפשה מרוב ייאוש, בדידות וצער. כל יום שבו היא נמצאת במעון הוא מבחינתה אינסופי, וגם "הַמָּחָר יִמָּשֵׁךְ לָנֶצַח", שהרי פעוטות אינם יודעים, אינם מבינים, אין להם תחושת זמן, אין להם אפשרות להעריך עד מתי ויותר מכך – מדוע. (ואי אפשר שלא להיזכר גם בשירה של טל ניצן "מסע הילדים"!),  אוזנה של הדוברת שומעת את המצוקה ונפשה ממשיכה לדעת, גם אם חלפו שנים רבות.  

שורת המחץ  שבסוף השיר מבהירה לנו שיש פה שתיים שסובלות. האחת תינוקת, האחרת ילדה שרואה ומבינה, אך אינה יכולה להושיע. רק לתת לקטנה "עוּגִיַת רִבָּה" ולחבק אותה. 

והיא גם יודעת היום את מה שטרם התרחש אז, בהווה של השיר: "בְּעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה אַתְּ תְּהִיי הֲרוּסָה כְּשֶׁתַּתְחִילִי לַהֲרֹס אוֹתִי". אין לסיפור-שיר הזה סוף טוב. הסבל לא יסתיים ולא יהיה לו תיקון. 

האם מבקרת הספרות של עיתון דבר הייתה ממשיכה לדבר על "שירה מינורית", למקרא השיר "המחר יימשך לנצח"? האם המבקר של עיתון מעריב היה מדבר שוב על "שירה נשית"? 

בעצם לא חשוב להשיב, שהרי אין טעם או פשר בסיווגים הללו – "נשי", "גברי", "מינורי". כל מי שיש לו לב פתוח ועין רואה יכול להבחין בעוצמתו של השיר, ביופיו, בכאב המובע בו בעדינות ובחוכמה, ובמשמעויותיו, הנסתרות והנגלות. 

ימי מטילדה הוא רומן חריג בנוף הספרותי הישראלי. ניכרת בו חיבתה של הכותבת לאייזיק אסימוב, והיכרותה עם הסוגה הלא כל כך פופולרית בארץ, של מדע בדיוני. בז'אנר הזה במיטבו נוטל הכותב סוגיה מעולמנו, מקצין, מפרק ובודק אותה. כמו כן, שומר הכותב על החוקיות של העולם החדש שהוא בורא. היא נעוצה בחלקה במציאות המוכרת לנו, אבל מתרחבת ונמשכת ממנה והלאה.

בספר שלפנינו, שמתרחש בישראל, אי שם בעתיד, בזמן שבו אנשים משותקים יכולים ללכת בסיוע של אמצעים אלקטרוניים. הם תלויים אמנם בשַׁלָּט שעלול להתרוקן, אבל אפשר להדפיס להם שלט חדש בעזרת "מדפסת חומרים" זמינה. בעתיד המתואר, בני אדם יכולים לתרום תאי לבלב למי שחלה בסוכרת, ומיפוי גנטי מדוקדק מנבא את כל המחלות שבהן אדם עלול לחלות, וגם את אלה שיהיה פטור מהן כמעט בוודאות, בלי קשר לאורח החיים שינהל.

אבל ה"המצאה" החשובה ביותר, המתוארת ברומן בפרוטרוט, היא היכולת לשבט יצורים שנכחדו מהעולם לפני עשרות אלפי שנים, בעצם – ליצור אותם מחדש, מתאי גוף שהתגלו כנראה בחפירות ארכיאולוגיות.

אז מה הסוגיה שבה מבקשת אביבית משמרי לדון?

במציאות של הרומן מתקיימים כמה ניאנדרטלים שפיתחו אותם מכמה תאים עתיקים. נשים מגזע ההומו ספיאנס, כלומר – בני אדם "רגילים", כמונו, קוראי הספר  – הסכימו לשאת בגופן את העוברים שפותחו מאותם תאים, וללדת אותם. לאחר שבגרו הם מכונים "אנדרים".

אחת האנדריות הללו התקבלה בישראל כמתנה מאת ממשלת אוסטרליה. שמה מטי. מטילדה. היא חיה באזור מגודר בסביבות היישוב גזר, ושני מדענים, גבר ואישה, משגיחים עליה. תפקידם – לשמור על שלומה, ולוודא שאינה נחשפת לדברים שלא התקיימו בתקופה שהייתה עדיין הניאנדרטל המקורי שממנו נוצרה.

התיזה הבסיסית שעליה נשען הרומן היא שאם יצליחו באמת לשחזר את הניאנדרטלים, שהיו סוג שונה של בני האנוש מאלה שממנו התפתח האדם המודרני, ההומו-ספיאנס, אותם ניאנדרטלים יידמו בהתנהגותם לאבותיהם הקדמונים: הם לא יוכלו לדבר, ולמעשה שום תקשורת של ממש לא תתאפשר בינם לבין בני ההומו ספיאנס. לא תיווצר שפה משותפת. אלה לא יצליחו לעולם להבין את אלה.

אכן, בפרה-היסטוריה התחולל מאבק בין שני זני בני האדם. ההומו ספיאנס ניצחו, כבשו את העולם והביסו את הניאנדרטלים, שהוכחדו.

משמרי מתארת את המאבק המשוחזר ההוא. את כוחם הגובר של ההומו ספיאנס, שמרשים לעצמם שוב לקבוע את הכללים, ולהכתיב לניאנדרטלים את "כללי המשחק". כמו אז, בימי קדם, גם כיום רק ההומו ספיאנס הם אלה שמסוגלים לשתף פעולה, לכרות בריתות, להערים, ולכן גוברים שוב ושוב על האנדרים שיצרו מחדש. הם בזים לאפשרות שלאנדרים יש דחף אמנותי: "'סביר להניח שהם רק מחקים את מה שלמדו מאתנו, עכשיו או בעבר'", והם מרשים לעצמם לנסח חוקים שנוגעים בגורלם של האנדרים. למשל החוק המנסח "'הסכמה מובלעת'" שלפיו "אין צורך לקבל את הסכמתם הפעילה [של האנדרים] לכל דבר ודבר, וכל עוד לא הביעו התנגדות אקטיבית, משמע שהם מסכימים למה שנעשה בם".

יש ברומן לא מעט תיאורים רבי חן, בזכות המבט החיצוני-לכאורה על האנושות. הנה למשל, מריבה קולנית בין שני גברים: "אמירתו של אלקלעי הגביהה את הסטנדרט שנקבע בתחילת הדיון בכמה וכמה דציבלים, וגם לוותה בשפת גוף תואמת. לאחר שצעק, עמד על פי כל הסימנים להתנפל על שוקו. את כוונתו זו הדגיש בתנועה שכמוה ניתן לראות לא פעם אצל זכרי הומו ספיאנס. התנועה שילבה את הטיית פלג הגוף העליון קדימה כאשר התחתון נשאר נטוע במקומו, באופן המעורר רושם של השתלחות שאם לא תרוסן – תתפרץ מיד."  ובהמשך:

"'אתה לא תגיד לי!'

'באמת!'

'מה אתה אומר!'

'זה מה שאני אומר!'

האמירות המטא-דיבוריות שפלטו בשלב זה שני הזכרים המתקוטטים נאמרו מבלי לשים דגש על התוכן המילולי, אך בכוונה גדולה. באוויר עמד ריחה הסמיך של אלימות קרובה".

הקטע המצוטט מבקש להדגים לפנינו את הקשר הקרוב מאוד שבין ההומו ספיאנס למקורותיו הרחוקים: הנה שני גברים, שני זכרים, שמזכירים בהתנהגותם ספק בני אדם ספק חיות.

ההתנגשות בין המין האנושי לבין הנידאנדרטלים שיצרו הולידה בספר קטע הגותי יפה להפליא: "זמן רב כל כך ישבה האנושות לבדה. זמן רב כל כך חיפשה לה חברים. שלושים אלף שנה נמשך החיפוש. בכל מקום חיפשה אותם: על כוכבים אחרים, בחלל החיצון בלב כדור הארץ. לבסוף קנתה לה מחדש חברים ישנים. אבל בהם נהגה בחד צדדיות, כמו ילדה המשיחה את לבה באוזני הדובי שלה. היא ידעה אותם לכל פרטיהם, אבל לא הצליחה לזהות בהם דבר שלא זיהתה קודם כל בעצמה. מעולם לא הצליחה לקבוע מה שיעורו של האנושי בהם, או לחלופין להבין את החלקים האחרים בהם, שאינם אנושיים. קיצורו של דבר, האנושות קבעה לה מבחן חברות ונכשלה בו."

בשביל קטעים כאלה כדאי לקרוא את הספר, גם אם אינו נטול פגמים. עלילתו, ויש בו עלילה, תזזיתית באופן מוזר ולא משכנע. לפעמים היה נדמה לי שהכותבת אינה בטוחה לאן באמת היא מובלת, או מובילה את דמויותיה. התחלות מובילות להמשכים קטועים ולא תמיד משכנעים, וגם הסיכום המופיע בסופו של הרומן, שבו כל אחת מהדמויות מקבלת את אחרית הדבר לקורותיה, נראה מודבק וקצת מיותר.

עם זאת, הספר מעניק בלי ספק חוויה מעניינת ושונה מאוד ממה שרגילים לקרוא בשנים האחרונות בעברית.

אני שמחה במיוחד לציין לטובה את איור הכריכה של שירה לימון. הוא אסתטי ומסקרן.

הסופרת העלתה לרשת גרסת PDF מלאה של הרומן. אפשר לקרוא אותו כאן. 

"ההיסוס המתמיד בין צליל ומשמעות": זאת הייתה תשובתו של פול ואלרי לשאלה הנצחית "מהי שירה" (ציטוט מתוך "מחברותיו של המשורר", שתרגם דורי מנור). במילים אחרות: ואלרי שואל האם כשהמשורר דולה מתוכו מילה שהצליל שלה – מספר ההברות שהיא מכילה, ההטעמה שלה, חריזתה עם מילה אחרת – מתאים לתבנית שקבע לעצמו, הוא כובל את עצמו אל הצורה? לטעמו התשובה הפוכה: שירה נוצרת בדיוק במקום שבו מתקיים המתח בין הצליל והמשמעות, והמתח הזה אינו כרוך בפשרה. אדרבא: הוא עצמו ההשראה, וממנו שיר נוצר.

שיריה של שולמית אפפל בספרה החדש תדמייני שאת כוכבת עונים על שאלתו של ואלרי באופן מעניין מאוד: לכאורה ויתרה אפפל על הצורה. השירים אינם שקולים, לרוב אין בהם חריזה, השורות לפעמים ארוכות מאוד, ואלמלא נוקדו המילים, יכול היה מישהו להניח שמדובר בסיפורים קצרצרים.

"אין לכתוב בטורי שיר רעיונות שהפרוזה עשויה להכילם," הסביר עוד ואלרי. ואפפל "מתחכמת" באחד משיריה, "דו"ח על כישורים ונסיון": "הַפְּרוֹזָה שֶׁלִּי עוֹשָׂה אֶת הָעֲבוֹדָה בְּאַרְבַּע שׁוּרוֹת", כאילו מדובר באמת בפרוזה קצרה. אבל לא. זאת אינה פרוזה. זאת שירה נוגעת ללב ומיוחדת במינה.

אפפל ניחנה ביכולת המופלאה, הנתונה למשוררים אמתיים – אלכימאים של רגש – להפוך קש לזהב. זיכרונותיה צפים ועולים, מהילדות, מהבגרות, ובכל אחד מהם היא מפיחה חיים ופיוט, הופכת כאבים נושנים לגבישים צלולים, קושרת שיר אל שיר, עד שכולם ביחד יוצרים מכלול מפעים. כל דבר יכול להפול לשיר: צעיף שנשר מהמרפסת, מפגש אקראי בתור לכספומט, מחסה מפני גשם מתחת לגגון עירוני. הביוגרפיה (שלה? ואולי, כמו אידה פינק, שרשמה את זיכרונותיהם של ניצולים ושאבה מהם כמה מסיפוריה, גם היא מתבוננת בזולת וכותבת? אין לדעת, ולא משנה) משמשת אותה כחומר. הנה למשל בשיר "החלל המחריד והנפלא" היא מתארת איך התפלאה בילדותה לגלות שילדים אחרים "שְׂמֵחִים, צוֹחֲקִים בְּקוֹל. מְחֲכִּים / לְיוֹם הַהֻלֶּדֶת". בזיכרון אחר היא מספרת איך הערימו עליה כדי לנקב את אוזניה ולהשחיל בהם עגילי זהב "שֶׁבְּסוֹפָם הוּסְרוּ מִמֶּנִי וְהֻטְמְנוּ בְּעִקְבֵי נַעֲלֵי יְלָדִים / וְנִשְׁלְחוּ בַחֲבִילָה לְדוֹדָתִי בְּרוּסְיָה שֶׁתֵּלֵך לַשּׁוּק וְתַאֲכִיל בְּזֶה אֶת הּמִּשְׁפָחָה", בשיר "Tante Roza". אפילו תקיפה מינית שעברה הדוברת יודעת אפפל להפוך לשיר נפלא, וכך גם את הקשרים שהיו לה עם הזולת, עם חברות בילדות ובבגרות: "אַחֲרֵי שֶׁבֶּלָה הִרְחִיקָה מִמֶּנִי אֶת כָּל הַיְּלָדִים וְלֹא נִשְׁאַר לִי עִם מִי / לְשַׂחֵק הִפַּלְתִי אוֹתָה וְהִצְטָרְכוּ לַעֲשֹׂות לָהּ תְּפָרִים בַּמֵּצַח וּמֵאָז מֵרֹב / פַּחַד רַק כֹּופַפְתי לָהּ אֶת הַיּד בִּזְהִירוּת" בשיר "בלה". כך גם עם גברים, וכמובן – עם עצמה ועם בני משפחתה הקרובים.

"הֶחָלָל הָמַּחְרִיד הַנִּפְלָא / נִמְלָא כְּשְׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת" איננו רק הרִיק הקיים בה, שאותו היא ממלאת בעזרת היצירה, אלא גם המרווחים והשתיקות שבשיריה. כמו בציור יפני שבו יש לחלקים הריקים תפקיד – הם מטילים על הצופה את החובה למלא אותם בעזרת דמיונו – כך גם בשיריה של אפפל הצופה נדרש לא רק להתרגש אלא גם להשתתף, לפענח, לראות בעיני רוחו. למשל בשיר "זיסלה", המתאר שכנה שהייתה לה בילדותה, מישהי שלא היו לה חברות בגילה ולהוריה הייתה חנות ממתקים שהדוברת וחברותיה נהגו לגנוב ממנה. היא מתארת כיצד זיסלה מזמינה את הילדות לראות אותה מתרחצת, איך "רָאִיתִי לָה", איך נזכרה מה עשו שם החברות שלה לפניה, ואיך החלה "לִסְפוֹר בּוֹנְבּוֹנִים". לא הכול מוסבר. מה הם אותם "בּוֹנְבּוֹנִים"? מה בדיוק קרה שם? בעצם אין צורך לתת ביטוי אחר לתיאור. די בו, כפי שהוא. המרווחים נשארים ריקים, אבל הם חלק בלתי נפרד מהציור.

אפפל נוקטת ברבים משיריה בתחבולה שלקוחה לכאורה מעולם הפרוזה, אבל גם מהשירה: בשורה האחרונה היא מכבדת את הקורא בהפתעה שמצליפה בו, מאירה את השורות הקודמות, ומבהירה את עוצמתן. כך למשל בשיר "הסיפור שספרה דודתי טרם מותה בעודה בחיים" המתאר את הולדת אחותה הקטנה, את המצוקה המטורפת שחוו בני המשפחה, את הפתרון המוזר, ובסופו של דבר, את הסוף הלא צפוי: התינוקת שלא ינקה "לֹא מֵתָה אֶלֶּא מִקֵּץ שְׁלוֹשִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים". בשיר אחר, אחד מאלה שמרסקים את הלב, "המחר יימשך לנצח", היא מתארת מצוקה של בת שלוש שעומדת במיטת תינוקות, "בתוך שְׁלוּלִית בֶּכִי", מספרת איך היא מנסה לנחם אותה, שוטפת את פניה, נותנת לה עוגייה, יודעת שהיא המושיעה של הפעוטה, מבטיחה לה שתבוא גם מחר, יודעת ש"יִמָּשֶׁך לָנֶצַח" מבחינתה של הקטנה. רק בסופו של השיר אנחנו מבינים שאת כל הטיפול האימהי העניקה לאחותה הקטנה: "אֵיזֶה יֵאוּש. אֲנִי בַּת עֶשֶׂר וְהַקְּטַנָּה רוֹצָה רַק אוֹתִי". בשיר אחר, "שוקולד", המתאר שגרת יום לא נעימה אבל אפשרית של אם ובת, האם מטילה על הבת לחכות למטה עד שתגמור לנקות את הבית, מבטיחה לה שבעוד זמן מה (שלוש שעות!) תאפשר לה לעלות הביתה ותפצה אותה בשוקולד, מגיעה שורת הסיום המבעיתה "וְאָז הִיא קָפְצָה".

שורות סיום חובטות כאלה לקוחות לא רק מהפרוזה – מסיפורים שמסתיימים במה שנקרא באנגלית punch: מילה שמשמעותה "מכת אגרוף" אבל גם "פואנטה" בסיפור – אלא גם מעולם השירה, למשל מהסונטות של שייקספיר, הידועות בכך שהן מסתיימות ב-rhyming couplet: שתי שורות מחורזות שמגיעות אצלו בסוף, ונושאות בתוכן אמירה שדומה לא פעם למהלומה מפתיעה.

תדמייני שאת כוכבת הוא ספר שירים יפהפה, שראוי וכדאי להתמסר אליו.