לא קל לקרוא את הספר שכתבו שלומי אלדר ורות יובל על הימים הארוכים – שנתיים, שלושה חודשים ושלושה שבועות – שבהם הופקרו החטופים הישראלים, רובם המכריע מאז טבח שמחת תורה, בשבעה באוקטובר 2023. אמנם חייתי כאן בשנים הללו ועקבתי, כמו כולם, אחרי אותם מהלכים שנודעו ברבים, אלה שנגעו בחטיפה, בשחרורם האיטי מאוד של החטופים, ובידיעות על הנרצחים, אבל הספר מפרט גם את כל מה שלא יכולתי לדעת: את מה שקרה מאחורי הקלעים.
שלומי אלדר ורות יובל עשו בספרם משהו שנראה כמעט בלתי אפשרי: הם ליקטו ראיות ממקורות רבים ושונים, ויצרו כרונולוגיה מדויקת, מפורטת מאוד, של כל מה שקרה, עד לשחרורם של החטופים האחרונים, באוקטובר 2025 (למעשה – בינואר 2026, כשגם החלל האחרון הוחזר לקבורה בישראל).
קודם כול, מופיע בספר הגילוי המרעיש של אלדר ויובל, זה שהתפרסם בתקשורת בד בבד עם צאת ספרם לאור, ולפיו יש ראיות חותכות לכך שנתניהו הוזהר מראש, די בסמוך לשבעה באוקטובר: נשיא האמירויות, מוחמד בן זאיד, הזהיר אותו כשבוע וחצי לפני המתקפה מפני מהלך משמעותי של סינוואר. נתניהו לא העביר את המידע לראשי מערכת הביטחון.
עוד ידיעה מזעזעת שמופיעה בספר: חמאס הציע באמצעות קטאר לשחרר אזרחים, זמן קצר אחרי הטבח, אבל ממשלת ישראל סירבה.
מעבר לכך, הספר משחזר את תהליך קבלת ההחלטות לאורך כל תקופת השבי: המחלוקות בין הדרג המדיני לביטחוני, ההתנהלות בתוך צוותי המשא ומתן ובמטה המשפחות, פעולת המתווכים והקשר בין המשא ומתן לתנאי השבי. כאמור, הוא מבוסס על מקורות רבים: מאות עדויות, מסמכים והתכתבויות פנימיות.
מה שמתגלה לאורכו של הספר מעורר פלצות. שוב ושוב רואים שהייתה החלטה נחרצת, ברורה, לא לשחרר את החטופים, אלא אדרבא – לעשות הכול כדי למשוך זמן, בשיטות ובאמצעים שונים. לסרב. להאריך את המשא ומתן בשלל שיטות, אמצעים ותירוצים. להמציא שוב ושוב דרישות שיביאו בפועל לטרפוד של הסכמים שכמעט הושלמו. לעשות הכול כדי שהמלחמה תימשך, והחטופים יישארו שם.
מתעוררת ממש התחושה שהייתה אפילו תקווה שככל שהזמן יעבור כל החטופים ימותו שם, והבעיה של הצורך לשחרר אותם תיפתר.
אבל, מראים אלדר ויובל, ההפקרה התחילה עוד הרבה לפני שבעה באוקטובר. נתניהו כיוון ל"ניהול הסכסוך" ול"הכלה", ולשם כך השקיע כסף רב בפרויקט הנדסי וטכנולוגי עצום "שנבנה בעלות של כ־3.5 מיליארד שקלים" ונועד למנוע חדירה קרקעית המונית, בעיקר בתת־קרקע. לכך נוסף "מנגנון 'הכסף הקטארי' – במקום פתרון שורש, מדיני וצבאי לעזה, יזמה ישראל בסוף 2018 הסדר, שבמסגרתו העבירה קטאר מדי חודש עשרות מיליוני דולרים במזומן ישירות לרצועת עזה באישור, בתיאום ובליווי ביטחוני ישראלי מלא."
דא עקא שהכסף לא שימש למניעת פיצוץ הומניטרי בעזה. "ראש הממשלה לא התרגש גם כשמערכת הביטחון הזהירה שרוב הכספים האלה מופנים להתחמשות חמאס ולבניית מנהרות."
בד בבד הכריזה ממשלת נתניהו על "הרפורמה המשפטית" שנועדה לרסק את הדמוקרטיה הישראלית, לפגוע בהפרדת הרשויות – המחוקקת, השופטת והמבצעת. נתניהו התעלם מהתגובה הציבורית רבת העוצמה ש"חילקה את המדינה לשני מחנות שהתעמתו על דמותה", וגם מאזהרות ראשי מערכת הביטחון ש"ניסו לשקף לדרג המדיני את הפגיעה החמורה בלכידות היחידתית, לדווח על היחלשות יכולת ההרתעה בכל הגזרות ועל ההידרדרות במצבה האזורי של ישראל".
האזהרות מפני "רעידת אדמה" שמתכנן חמאס הגיעו לא רק ממוחמד בן זאיד, אלא גם ממי שמכונה בספר "עיני פחם". לאחרונה חשף סופיאן אבו זיידה, לשעבר בכיר פת״ח, שכיהן כשר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית, עסק בקשרים ובתיאום עם ישראל, והוא דובר עברית רהוטה, שמדובר בו. את האזהרות הללו העביר לשב"כ, אבל במערכת הביטחון "התפתח מה שנקרא בשפה האירגונית 'סינדרום החמנייה', תופעה בוטנית שבה עוקבים פרחי החמנייה הגדלים אחרי תנועת השמש במהלך היום. רבים במערכות הביטחון הבכירות התאימו את כיוון ההערכות המקצועיות שלהם למה שנתניהו שידר להם שהם רוצה."
ההפקרה נמשכה גם בכך שלא שעו לאזהרות של התצפיתניות, שהבחינו בפעילות חריגה בימים הראשונים של אוקטובר.
בכך שברשימת מטרות המלחמה שניסח נתניהו כלל לא הופיע עניין שחרור החטופים.
בכך שראש הממשלה סירב בעקביות לפגוש את בני משפחות החטופים, בניגוד לביידן שכבר ב־13 באוקטובר 2023 קיים שיחת זום ממושכת, סבלנית ורגישה, עם בני המשפחות בעלי האזרחות האמריקנית. כשאנשי הצוות שלו ניסו לקצר אותה, כי חרגה ממסגרת הזמן שהוקצב לה, נזף בהם הנשיא, "אני אקבע מתי מסיימים. אני רוצה לשמוע את כולם. אני אשמע כל מי שיושב פה על הקו. אני אקבע מתי מסיימים", אמר, וגם, כשבני משפחה שהתפרקו מכאב התנצלו על כך בפני הנשיא, הוא הרגיע אותם: "אני פה כדי להקשיב", אמר.
בכך שבגלל "משחק פוליטי ציני" עיכב נתניהו את ההסכמות שיכלו להגיע אליהן: "נתניהו רצה כל הזמן לדבר עם ביידן ולבדוק גבולות, והימים עוברים והנשים והילדים נמקים." גם כשהיו אינדיקציות ברורות ש"חמאס מעוניין ללכת לעסקה מהירה של שחרור ילדים, נשים וזקנים", כבר ב־16 בנובמבר 2023. סיפר על כך אייזנקוט, "ששימש באותם ימים כמשקיף בקבינט המלחמה", ש"איבדנו את הסבלנות ואמרנו לראש הממשלה: 'יש בשבי ילדים בני שלוש, חמש, תשע שעבורם כל יום זה גיהנום. או שאתה רוצה עסקה, ומקדם אותה, או שאנחנו קמים והולכים."
וכך זה נמשך, עוד ועוד, בכל השלבים – נתניהו מושך זמן, חטופים מעונים ומתים.
בשבעה באוקטובר, במקומות שבהם הופעל "נוהל חניבעל" – "הנחיה לסכל חטיפות גם במחיר חיי הנחטפים" – שהוצאה רשמית משימוש בצה"ל! "לכולם היה ברור מה המשמעות של 'אף רכב לא חוזר לעזה'", סיפר, לדברי הספר, "מקור בפיקוד דרום. אמנם היו טייסים שנזהרו ולא ירו על כלי רכב, שמא יושבים בהם גם חטופים, אבל ידוע בוודאות על מקרה אחד לפחות של חטופה ישראלית שנהרגה מאש של מסק"ר ישראלי: אפרת כץ, שנחטפה מביתה בניר עוז עם בתה ונכדותיה.
על התנהלות הטייסים באותו יום אי אפשר לבוא בטענות, שהרי תמונת הקרב הייתה לגמרי לא ברורה: "איך תסביר מה קורה לטייסי מסק"ר שרואים עשרה טנדרים עמוסים? אני שומע אותם בקשר מתלבטים אם לתקוף או לא לתקוף. אין אף אחד על הקרקע שאומר להם: זה אויב, ומבחינתם, בשעות האלה, עשרה טנדרים של חמאס על ציר 232 זה דבר לא הגיוני בעליל". (אל הטייסים – לא. אבל אל מי שהביא לאנדרלמוסיה הזאת? אל מי שזלזל בהתרעות ולא העביר אותן למי שהיו אמורים למנוע אותה?)
מעבר לכך, כשקוראים על כל מה שהתרחש מאז ואילך, במשך 843 יום, אי אפשר לחמוק מהתחושה שאת "נוהל חניבעל" האסור על פי חוק, הפעילה ממשלת ישראל הלכה למעשה.
כבר בשבעה באוקטובר "שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', לא התעסק במספרים או באנשים: 'חטופים, בני ערובה, שבויים – להתעלם!'" הוא פסק. "אי אפשר להתנהל במחשבה כזו".
וכך בעצם התנהלה הממשלה לאורך כל הדרך (וזאת בלי להזכיר את חוסר התפקוד שלה בימים הראשונים, את "אין־האונים של הדרג הממשלתי הממונה". את העובדה שלתוך הוואקום שנוצר נכנסו אזרחים ש"ניסו להפעיל יוזמות עצמאיות כדי להכניס מעט סדר בכאוס"). אם מדברים רק על החטופים, אפשר להיווכח, לאורך הספר הזה, איך שוב ושוב, במכוון, עשתה הממשלה הכול כדי למנוע, כך ממש, את שחרורם!
אלדר ויובל מתארים את שלבי ההפקרה השונים, ולצידם שוזרים עדויות של חטופים על הסבל שעברו, לפעמים כתוצאה ישירה מפעולות הממשלה. למשל, כשבן גביר החליט להחמיר את תנאי הכליאה של אסירים פלסטינים, חטופים סבלו הרעבה ועינויים. ברור לגמרי שרק ההחלטה לפנות אל טראמפ (שנבחר לנשיא 395 ימים אחרי שבעה באוקטובר!) הועילה וקידמה את שחרורם של כל החטופים, חיים ומתים.
כמה קשה להבין את הפער בין האכזריות שבה נהג נתניהו כלפי החטופים ובני המשפחות שלהם, לבין הנכונות של חלק גדול מהציבור להמשיך לתמוך בו.
את הספר יקראו מן הסתם רק מי שכבר משוכנעים במסר שלו: שהייתה כאן הפקרה פושעת; שרבים שקיפדו את חייהם יכלו (והיו צריכים!) להיות כאן כיום בינינו; שהמחיר ששילמה מדינת ישראל בסופו של דבר כדי לשחרר את החטופים יכול היה להיות נמוך בהרבה, אילו הגיעו להסכמות הרבה לפני שזה קרה; שהממשלה הזאת לא תפקדה כיאות בשום שלב; שראש הממשלה אינו ראוי לאמון.
למרבה הצער, למדתי מספרו של עודד אדומי לשם מהפכת התקווה שאי אפשר לשכנע בעזרת בטיעונים רציונליים.
ובכל זאת, אני עדיין מקווה שרוב מספיק גדול בציבור יפטור אותנו סוף סוף מהמפקיר.
כנרת, זמורה דביר, 2026
עורך: דורון גלעזר
511 עמ'