ניצן ויסמן החליט לתעד את תהליך ההיפרדות שלו מהוריו, את המסע שלהם, הארוך, העצוב, אל מותם. ובעצם הוא מתעד את מקומו באותו מסע משותף. הוא, שהיה במשך שבע שנים בנם היחיד, האהוב, זוכר את השנים הראשונות ההן כמעין גן עדן פרטי קסום "ימים רחוקים ויפים" שאותם הוא מיטיב לתאר, בלי כחל וסרק: מתאר לא רק את האהבה, אלא גם את הרגעים שחש כלפיהם (בבגרותו) קוצר רוח, את הימים שבהם התקשה לשהות במחיצתם, אבל התחושה החזקה ביותר שעולה מיומנו היא הכאב העצום על ההתדרדרות המהירה שלהם והניסיון להיאחז בהם, באהבתם, בין היתר – באמצעות הכתיבה עליהם ועליו.
התוצאה היא – טקסט חשוף, נטול כל הגנות, סוחף ועתיר תובנות, שכל קורא יכול לקחת אתו כצידה לדרך הקצרה שעוד נותרה לו או לה, שכן, כפי שניצן מבין פתאום – כולנו נידונים לסוף הזה, שעלול להיות מר מאוד.
בעבר, מזכיר לנו ניצן, רוב האנשים הלכו לעולמם בסביבות גיל שבעים. כיום, לעומת זאת, בני אדם מאריכים ימים הרבה מעבר למה שרצוי. אחרי שהם מסיימים את שלב הבגרות ופורשים לגימלאות, נותרות להם עוד עשר, אולי חמש עשרה שנים שבהן יוכלו עוד ליהנות מהחיים שניטלו מהם החובות וההתחייבויות, יוכלו עוד קצת לטייל, להיפגש עם חברים, לשמוח עם הילדים והנכדים, אבל מה אז? מה אחרי כן? מה מחכה לכל מי שמאריך ימים? אובדן שליטה בגוף ובנפש, סבל וכאבים מיותרים, שנמשכים עד בלי די.
כך הוא רואה את הוריו.
תחילה הוא מלווה את אביו בדרכו האחרונה, שנמשכת חודשים ארוכים. אביו בריא בגופו, אבל איבד את הזיכרון בשלב שבו עדיין שלט בגוף. ניצן נזכר שוב ושוב באבא האוהב שהיה לו, ברגעים יקרים כל כך שחווה איתו, למשל – ביום שבנו ביחד עפיפון, או ביום שבו הוא, צעיר סוציאליסט נלהב שהתקבל לעבודה במפעל קטן לריתוך החליט "לייצג את הפועלים" במאבקם נגד המעסיקים "הקפיטליסטים" – אביו ושותפו לעסק – וכיצד אביו הרגיע אותו ברוח טובה, בלי התנצחות, בחוכמה ובעיקר באהבה רבה.
שכן עד לשעות חייו האחרונות, כשאביו כבר לא ידע ולא הבין מאומה, הוא המשיך להקרין את אותה אהבה כלפי הבן, לשמוח לקראתו, להאיר לו פנים, להתגאות בו.
ובעצם כך – גם אחרי מותו… ניצן מיטיב כל כך לתאר את הצורך שלו להמשיך לרצות את אביו, להמשיך את הדיאלוג אתו, גם בהיעדרו. הוא נבוך מעוצמת ההתפעלות של אביו, שנהג תמיד להציג את בנו כסופר הטוב ביותר בישראל, ועם זאת אי אפשר שלא להבחין בעונג שהוא חש מעצם ההתפעלות הזאת, מהתשואות האינסופיות שאביו העניק לו, מההתפארות של האב בבן. והוא ממשיך להבטיח, בדיאלוג הסודי שמתקיים בתודעתו, שכן, הוא כותב, כן, הספר הבא שלו יראה אור…
הפרידה מהאב מלווה בפרידה מהילדות, ובעיקר – מדמותו החזקה, הכל יכולה, היודעת והמלמדת. עכשיו "הוא נראה כל כך רזה. בגדיו תלויים עליו, הוא זקוף, אבל כחוש. ידיו שהיו פעם חזקות כפלדה, שהעיפו אותי ואת אחי באוויר, שחתרו ארבעים בריכות בכל בוקר, דקיקות עכשיו". הפער בין מי שהיה למי שהוא היום בלתי נסבל. "קשה לי לראות כך את הגבר שבחופש הגדול נהג להלביש אותי בבגדי עבודה ולקחת אותי למסגרייה, שלימד אותי איך מסדרים שולחן עבודה, איך אוחזים בשופין ומנקים גרדים מחלקי מתכת שעברו עיבוד," וכן הלאה… "אבי הופך לאותו ילד שמושך בכתפיו בסרבנות כשאני מבקש לקחת אותו לרופא שיניים": המעבר, היפוך התפקידים שוויסמן מתאר, עצוב, עצוב כל כך, במיוחד בשלבים שבהם אביו מאבד את השליטה על הסוגרים, ואת שארית כבודו העצמי. עצובה מאוד גם השקיעה של אמו, שבתוך "פחות משנתיים הפכה מאישה שהולכת כמעט כל יום לבריכה, גם אם בקושי, גם אם נזקקת לעזרה, לאישה המרותקת לבית", שכן, זאת יש לדעת, כשהספר מתחיל, אימו לא יצאה כבר שנתיים מפתח דלת דירתה. אפילו לא הייתה מסוגלת להגיע להלוויה של בעלה, שהתאהבה בו כשהייתה בת שש עשרה, נישאה לו והקימה איתו משפחה. השניים נפרדו לצמיתות בשיחת טלפון, הוא – בבית החולים, זמן לא רב לפני מותו, היא – בבית.
עניין אותי מאוד לעקוב, כמו מאחורי הקלעים, אחרי תהליך כתיבתו וצאתו לאור של ספרו הנפלא של ויסמן מקום, כפי שהוא מתועד ביומן שכתב. כך הקדמתי את הטור שכתבתי בשעתו על מקום: "ניצן ויסמן […] עושה מהלך ספרותי נועז ואמיץ: הוא מרשה לעצמו לחדור אל התופת, לשהות בה, ולתאר אותה. ולא רק אל פן אחד שלה הוא בחר להיכנס, אלא אל שניים מסוגיה האיומים והמפחידים ביותר."
מקום מתרחש באמסטרדם, בעיצומו של הכיבוש הנאצי, בחלקו הגדול – במקום המחבוא שבו מסתתרת אחת הדמויות, וששם אנחנו הקוראים שוהים אתו במשך חודשים ארוכים. כשקראתי את הספר חשבתי – איזה אומץ, יש לוויסמן, לתאר את ימי המחבוא ואת מה שעובר על הדמות.
ואיזה אומץ יש לו, אמרתי לעצמי שוב כשקראתי את יומן פרידה, לתאר כך את הצער, הכאב, וגם את הכעסים הבלתי נמנעים שהיו לו על הוריו, בעיקר על אימו, שמצטיירת – בניגוד לאביו – כדמות אנוכית, תובענית, חסרת התחשבות. ועם זאת, יש בספר פסקה שהעלתה בעיניי דמעות: רגע שבו מתואר קשר אינטימי בין הבן לאם, שבסיומו היא נוגעת בפניו ואומרת לו: "תשמור על עצמך, ניצן, ותן לילדים נשיקה בשמי": הנה, בכל זאת – אהבה ונתינה, קירבה ואכפתיות נוגעים כל כך ללב.
הספר רווי בחמלה. לא רק כלפי הוריו של ויסמן, אלא גם כלפי הנשים שמטפלות בהן. "מאיפה היא לוקחת את כל הכוחות עם צמד ההורים שהשארנו בידיה", הוא תוהה כשאימלדה הפיליפינית מאירה אליו פנים בבואו. הוא יודע כמה אמו יכולה לייגע בתלונותיה הבלתי פוסקות ושואל את עצמו "למי במקומה תהיה סבלנות לאימא, מי תהיה מוכנה לישון איתה באותו חדר", והוא משתדל להפציר באימו שתנהג באימלדה בהתחשבות: "'אולי לא כדאי לדבר עליה ככה,'" אמרתי בשקט, "בייחוד כשהיא כאן ומבינה כל מה שאת אומרת עליה." כשאימו מתה בכייה של אימלדה, הוא כותב, "שבר את לבי בדרך שאינני מצליח להבין, ובוודאי שלא להסביר. בכיו של אדם חסר שורשים, שנאלץ להיות שנים על גבי שנים אלפי קילומטרים מביתו, הרחק מילדיו, הרחק מנכדיו שמעולם לא פגש".
לא היה לי קל לקרוא את התובנה שניצן ויסמן מגיע אליה: ההווה של הוריו הוא מה שצפוי כנראה גם לו (ולי?): "אני מתבונן בהם ורואה את עצמי בעוד עשרים שנה. האם גם אני אהיה שרוע חצי משותק, חצי עיוור, בכורסה מול הטלוויזיה, וארדה בסובבים אותי?" והרי, הוא אומר לעצמו, ואני לעצמי אחריו, "אין לך אויב איום מהשיטיון, ואין אכזרית מהציפייה למוות הגואל בעודך מחובר למכשירים". אבל לצד זאת ניצן מראה, ומפרט, כמה פשר מעניק המוות לחיים. ובכך – מנחם גם קוראת בת שבעים ושלוש…
מה שמציל את הספר שלפנינו מדכדוך הוא לא רק הכנות שבה נכתב, אלא גם ההומור הדקיק שבו נשזרים הדברים.
למשל, אפילו ביום מותו של האב ממשיך הבן, מעבר לדמעות המוסתרות, לקרוץ לעצמו, ואלינו, הקוראים. כשהאיש מחברה קדישא שואל אותו במה הוא עוסק, "אתה לא עורך דין או משהו?" הוא משיב לו "רואה חשבון", ו"שומע" את אביו מוסיף מהצד בלחישה "הרואה חשבון הכי טוב בחיפה". קולו של האב מהדהד בלבו, גם אחרי מותו, והוא מוסיף, "שלחתי לעברו של אבא חיוך של תודה, בתקווה שלא יזכיר גם את עניין הסופר"…
בהמשך השיחה עם איש חברה קדישא הוא ממשיך "להתמקח", ובעצם – להתבדח: מאחר שהתשלום על הקבר יחולק, לבקשתו, הוא תוהה – הרי אם תהיה תחיית מתים "וכל זה […] לא הגיוני להמשיך לחייב כרגיל אם אבא קם וחוזר הביתה, לא?"
איש חברה קדישא מבין עניין: "'אתה יודע, ויסמן,' אמר לבסוף, 'אתה חושב יותר מדי כמו רואה חשבון. האם נראה לך שבהגיע משיח, ובהתרחש תחיית המתים, כל השאר יישאר בדיוק אותו הדבר? העניין הזה של כסף, כרטיסי אשראי, תשלומים, בנקים, ושאני עצמי אמשיך לעבוד כאן בלקשור לאנשים את ההורים?'"
אין מה לעשות. זה משעשע!
כמו גם תיאור הקושי שהתעורר בפינוי גופתו של אביו מהמוסד שבו אושפז והלך לעולמו. סוף סוף, אחרי תלאות, דיווחו אנשי חברה קדישא לוויסמן "בסיפוק" שהכול בסדר, אבא איתם. "התגברתי על הדחף לשאול אותם איך הוא מרגיש".
אפילו בתיאור שלו של בית העלמין "עיר מתים משגשגת" אפשר למצוא אירוניה ושנינות. המוות של אדם אהוב כל כך מוציא ממנו לא רק כאב, אלא גם הומור, שרק באמצעותו אפשר כנראה להתמודד עם הפרידה המייסרת.
ויש עוד פנים למוות: הפרידה מהאב "שיחררה משהו, מין הקלה, כאילו הטוב שלו נשאר אחריו ועכשיו מתפזר ברחבי העולם בדרך שאי אפשר [וגם לא צריך] להסביר. האיש שאיננו עוד נוכח עתה יותר מבכל שנותיו האחרונות".
וזאת גדולתו של הספר שלפנינו: הוא מנכיח את האהבה. לא רק את הכאב אלא גם את הקירבה, הקשר והמשמעות. לכן הספר נקרא בנשימה עצורה: הוא אמנם מכאיב, אבל בה בעת גם מעניק חוויה אסתטית מיוחדת במינה.
בסופו מזומנת לקורא הפתעה מרגשת, משמחת, נוגעת ללב במיוחד!
