כך נראה העולם שלי: עולם שמתנהגים בו בצורה לגמרי לא רציונלית. אנחנו מבזבזים בלי חשבון, ובסוף מגיעים לבתי מחסה לעניים; אנחנו קונים טלוויזיות ואייפדים ענקיים; הילדים שלנו לובשים בגדים יפים יותר, כי אנחנו משתמשים בכרטיסי אשראי ובהלוואות ממקומות העבודה; אנחנו קונים בתים שאין לנו צורך בהם, ממחזרים את המשכנתאות כדי לבזבז עוד כסף, ואז פושטים את הרגל, ולעיתים קרובות עוזבים את הבתים ומשאירים אותם מלאים בזבל. חסכנות מנוגדת לעצם טבענו. 

אנחנו מוציאים כסף כדי להעמיד פנים שאנחנו בני המעמד הגבוה. כשענן האבק שוכך, כשפשיטת הרגל פוגעת בנו או כשבן משפחה משלם על טיפשותנו ומציל אותנו, כבר לא נשאר כלום. אין כסף לשלם על הלימודים של הילדים בקולג', אין כסף להשקעות, אין חיסכון ליום קודר, למקרה שמישהו מפוטר מהעבודה. 

אנחנו יודעים שאסור לנו לבזבז ככה. לפעמים אנחנו כועסים על עצמנו, אבל לא משנים כלום בהתנהלות שלנו. בבתינו שורר בלגן כאוטי. אנחנו צורחים וצווחים זה על זה, כמו צופים במשחק כדורגל. 

יש לנו לפחות בן משפחה אחד שמכור לסמים – לפעמים האבא, לפעמים האימא, לפעמים שניהם.

בתקופות לחוצות במיוחד אנחנו מכים וצובטים זה את זה, תמיד לעיני שאר בני המשפחה, כולל ילדים קטנים; רוב הזמן השכנים שומעים מה שקורה אצלנו. ביום רע הם מתקשרים למשטרה, כדי לעצור את הדרמה. הילדים שלנו נשלחים לאומנה, אבל אף פעם לא נשארים שם זמן רב. אנחנו מתנצלים בפני ילדינו. הם מאמינים לנו שאנחנו מצטערים באמת, וזה נכון. אבל כעבור כמה ימים אנחנו שבים לסורנו. בהיותנו ילדים אנחנו לא משקיעים בלימודים, וכשאנחנו הורים אנחנו לא גורמים לילדים שלנו  ללמוד. הם נכשלים בבית הספר. אנחנו כועסים עליהם, אבל לא מעניקים להם את הכלים – למשל, שקט ושלווה בבית – כדי שיוכלו להצליח. 

רוב הסיכויים שגם המבריקים והמוכשרים ביותר ביניהם  ילכו ללמוד בקולג' שעל יד הבית. "לא אכפת לי אם התקבלת לנוטר דאם[1]", אנחנו אומרים להם. "אפשר ללמוד לא פחות טוב גם בקולג' המקומי." למרבה האירוניה, לעניים כמונו ללמוד בנוטר דאם זול וטוב יותר.

אנחנו בוחרים להתבטל, במקום לחפש עבודה. לפעמים אנחנו מוצאים משהו, אבל לא שורדים שם. מפטרים אותנו, כי אנחנו נוהגים לאחר, או גונבים סחורה ומוכרים אותה בeBay, או שלקוח מתלונן על ריח האלכוהול שנודף מאתנו, או כי יצאנו  חמש פעמים במהלך משמרת אחת להפסקות שירותים, שנמשכו שלושים דקות כל אחת.

אנחנו מדברים על הערך של עבודה קשה אבל מספרים לעצמנו  שאנחנו לא עובדים בגלל איזשהו אי צדק: אובמה סגר את מכרות הפחם, או  – כל המשרות עברו אל הסינים. אלה שקרים שאנחנו מספרים לעצמנו, כדי לפתור את הדיסוננס הקוגניטיבי – הקשר הקטוע בין העולם שאנחנו רואים, לערכים שאנחנו מטיפים להם.

אנחנו מדברים עם ילדינו על אחריות, אבל לא נושאים בה. הנה: במשך שנים חלמתי שיהיה לי גור כלבים של רועה גרמני. אימא איכשהו מצאה לי גור כזה. אבל הוא היה הרביעי אצלנו, ולא היה לי מושג איך לאלף אותו. תוך כמה שנים כולם נעלמו – מסרו אותם למשטרה, או לידידים. אחרי שנפרדים מהכלב הרביעי, הלב מתקשח. לומדים לא להיקשר מדי. 

הרגלי האכילה והפעילות הגופנית שלנו מיועדים לשלוח אותנו אל הקבר בגיל צעיר, וזה מצליח: בחלקים מסוימים של קנטקי תוחלת החיים היא שישים וארבע, חמש עשרה שנה פחות מתוחלת החיים של תושבי וירג'יניה, המדינה השכנה. מחקר מצא לאחרונה שבין כל הקבוצות האתניות בארצות הברית, תוחלת החיים של לבנים בני מעמד הפועלים יורדת. אנחנו אוכלים לארוחת בוקר עוגיות קינמון מתוצרת פילסברי, טאקו בל לארוחת צהריים, ומק'דונלדס לארוחת ערב. אנחנו כמעט לא מבשלים, אף על פי שזה יותר זול ויותר בריא לנפש ולגוף. פעילות גופנית אנחנו עושים רק בילדות, כשאנחנו משחקים. אנחנו רואים אנשים יוצאים לג'וגינג רק אם אנחנו עוזבים את הבית ומתגייסים לצבא או הולכים לקולג', הרחק משם. 

לא כל הלבנים בני מעמד הפועלים נאבקים. גם כשהייתי ילד ידעתי שיש שני סוגים של מנהגים, מוסכמות ולחצים חברתיים. סבי וסבתי גילמו סוג אחד: אנשים של פעם, נאמנים, בלי לדבר הרבה, סומכים על עצמם, חרוצים. אימי ואני – ובמידה גוברת והולכת כל תושבי השכונה שבה גרתי – גילמנו סוג אחד: צרכני, מבודד, זועם, חשדן. 

[1] אוניברסיטה  גדולה במדינת אינדיאנה 

—

תרגמתי את הציטוט מאנגלית, שכן אין לו עדיין גרסה בעברית

בינואר 2025 הוא, ג'יי די ואנס, יושבע לאחד התפקידים הרמים ביותר בעולם: סגן נשיא ארצות הברית. בהתחשב בגילו של הנשיא הנבחר, ובמצב בריאותו (אין לי שום מידע מוסמך, אבל אי אפשר שלא להבחין: טראמפ סובל מעודף משקל, מתבלבל, מתנשף ומתנשם, נאלץ להישען על הפודיום כשהוא מדבר. והוא בכל זאת כבר בן שבעים ושמונה), האפשרות שיהפך בתוך הארבע שנים הבאות לנשיא ארצות הברית בפועל לא נראית מופרכת.

עד שטראמפ בחר בו לא ידעתי עליו מאומה. כשהגיע לקדמת הבמה התברר שהוא צעיר מאוד, רק בן ארבעים; שהוא "מוזר" (אי אפשר למשל לשכוח את דבריו המטומטמים על "נשות החתול"  ואת שם התואר המפוקפק שהדביק לו בעקבות זאת טים וולז, מי שנהפך למועמדה של האריס לסגן הנשיא); שהוא אופורטוניסט לא קטן, שהרי הודה כי אמנם הוא ריפובלקני, אבל לא תמך בטראמפ בבחירות הקודמות ובכל זאת לא היסס לקבל עליו את המועמדות; שהוא שאפתן מאוד, בלי ספק נושא את עיניו אל התפקיד הרם ביותר, ושאת העימות הטלוויזיוני נגד טים וולז צלח כמעט בלי דרמות (למעט הודאתו בפועל שהבחירות נגד ביידן לא באמת זוייפו, בניגוד לציפיותיו ולטענותיו של הבוס החדש שלו. מנקודת המבט של מתנגדי טראמפ אפשר לראות בכך דווקא נקודה לזכותו של ואנס…).

עם היבחרו נודע לי גם על ספר מצליח מאוד שפרסם ב־‏2016, כלומר כשהיה רק בן שלושים ושתיים. הסתקרנתי והחלטתי לקרוא את הביוגרפיה, שנמכרה במאות אלפים כבר בשנה שראתה אור, ומאז – במיליונים רבים. 

וזה לא מפתיע, כי – להפתעתי הגמורה, שהרי תמכתי בכל ליבי (ובליבי בלבד, שהרי אין לי זכות בחירה בארצות הברית…) בהאריס ובוולז – ספרו של ואנס יוצא מהכלל. נוגע ללב. מדויק, וכן במיוחד. 

ואנס מתאר בו את הדרך הכמעט בלתי אפשרית שעשה מילדות במשפחה לא מתפקדת ועד למקום שאליו הגיע כשהיה בתחילת שנות השלושים לחייו: עורך דין מצליח ונשוי באושר. (וזאת הייתה רק ההתחלה, כמובן, שהרי בעוד כחודש הוא יימצא באחד הצמתים החשובים ורבי העוצמה ביותר בעולם). 

את המושג Hillbilly המופיע בכותרת ספרו אי אפשר לתרגם לעברית במילה אחת. על פי מילון רב־מילים זהו "בן כפר, אדם שמוצאו מאזור כפי נידח (משמש ככינוי גנאי)". 

ואנס לא מסתיר אף סוד מצער ועצוב שקשור בבני משפחת המוצא שלו. סבתו הרתה את בתה הבכורה כשהייתה בת שלוש עשרה, לנער בן שש עשרה. הם נמלטו מבתיהם, והקימו ביחד משפחה אומללה למדי. ואנס לא מהסס לכנות את סבתו "מטורפת". מספר על כך שסבו היה אלכוהוליסט. שאמו הייתה אדם לא יציב, מכורה לסמים ולקשרים כושלים עם גברים – היא נישאה חמש פעמים, וואנס מסביר שלמד לא להיקשר לאף אחד מהם, כי ידע שעד מהרה יהפוך לבן זוג לשעבר.

אביו ויתר עליו בילדותו המוקדמת. אחד מבעליה של אימו אימץ אותו, אבל תוך זמן קצר נעלם וואנס לא פגש אותו עוד. 

הוא יודע על הרבה מאוד אחאים למחצה שיש לו מכל עבר – אבל מכיר רק את לינדסי, שמבוגרת ממנו בחמש שנים. למעשה גם היא לא אחות "מלאה" – הם חולקים רק אימא משותפת, אבל מאז ומתמיד הייתה לינדסי העוגן היציב בחייו, דמות שיכול היה תמיד להישען עליה, גם בימים שהיא עצמה הייתה עדיין ילדה שלקחה על עצמה אחריות, בתקופות שאמם נעדרה למעשה מחייהם.

אז איך בכל זאת הצליח? למד? התפתח? נעשה עורך דין? 

למעשה, אפשר להבין שוואנס כתב את הספר בדיוק כדי לנסות ולהשיב על השאלה הזאת.

ולפני כן – להדגיש את חומרת הבעיה שהחברה האמריקנית מתמודדת אתה: העוני והפיגור החברתי והתרבותי המזעזע של שכבות גדולות באוכלוסייה. 

למזלו האישי של ואנס, כך הוא מראה בבירור, אמו, סבו וסבתו היו אמנם אנשים בעייתיים מאוד, אבל בכל זאת היה בהם מה שאיפשר לו להינצל: הם אהבו אותו אהבת אמת; הסבא והסבתא העניקו לו תמיד יציבות ותחושה של שייכות; והם טיפחו ועודדו את השאיפה שלו ללמוד ולהצליח בבית הספר. 

מן הסתם היה לו, לוואנס, גם מזל גדול, כי נראה שהוא מוכשר במיוחד. אבל בנסיבות חיים אחרות כנראה שלא היה מצליח למצות שום דבר מהפוטנציאל הטמון בו. 

הוא מסביר ומראה שוב ושוב עד כמה חשוב לצאת לחיים עם מה שמכונה "הון חברתי": למשל – לטפח רשת של קשרים, שרק באמצעותם אפשר באמת למצוא משרה ראויה (ולא, הוא מדגיש שהתחוור לו, אי אפשר למצוא עבודה באמצעות מכתבי פנייה למקומות העסקה אפשריים); להבין קודים חברתיים (לראיון עבודה יש להתלבש כיאות…, בארוחות חגיגיות יש להכיר את נימוסי השולחן המורכבים וההכרחיים). כל אלה דברים שילדי עניים לא מצוידים בהם ולא יודעים אותם. 

ואנס לא מתבייש במורשת שלו. הוא שב ומתאר את הצדדים היפים בעיניו של אותם Hillybillies: השמירה הנחרצת על כבוד בני המשפחה, הנאמנות המוחלטת, הנכונות להיאבק למענם. אבל אותן תכונות, כך הוא מראה, יכולות גם לסכן את מי שעובר לתוך מעמד אחר, גבוה יותר מזה שבו גדל (והרי רק מוביליות חברתית יכולה לאפשר את מימוש "החלום האמריקני"[1]).

ואנס מתאר בכנות את הקושי שלו להתגבר על כעסים, את הצורך שגילה ללמוד מבת זוגו להפסיק להילחם כל הזמן, כפי שראה ולמד מבני משפחתו הגרעינית: לא צריך לצעוק ולצרוח כל הזמן, אפשר ומוטב לתת אמון, לברר קונפליקטים בשיחה, לא בניתוק מגע במקרה הטוב, או באלימות, במקרה הרע…

כשקראתי את הספר חשבתי על קמלה האריס, שסיפרה במהלך מסע הבחירות שלה על היותה בת למשפחה קשת יום, ולפיכך על יכולתה להבין את המצוקה של בני מעמד הפועלים. בכך היא כמובן שונה מדונלד טראמפ שירש את כל הונו (ואז כשל בעסקיו: בין השנים 1991 ו־2009 נאלצו למשל בתי קזינו שבבעלותו להכריז שוב ושוב על פשיטת רגל…), אבל בתחרות בין קמלה לוואנס על מי גדל בילדות קשה יותר הוא כנראה "מנצח" בגדול. היא אמנם בת למהגרים שהתגרשו בילדותה, אבל שניהם היו אקדמאים מצליחים שיכלו לטפח אותה ולהעניק לה את הדחף לשאוף ולהצליח. איש מהם ודאי לא איים ברובה ציד על אויבים מדומים או אמיתיים, כפי שנהגה לא פעם לעשות סבתו של ואנס, ואימה לא התמכרה להירואין ונותרה הומלסית כמו אימו…

השאלה היא מה יעשה האיש הצעיר ורב העוצמה הזה בשנים הבאות כשיהיה צמוד לדונלד טראמפ. הוא ידע לעלות מתחתית השוליים החברתיים ולהגיע אל פסגת העולם. האם נוכחותו לצד האיש המוזר, הנרקיסיסט, הבלתי צפוי בעליל, תציל את האנושות? האם אישיותו המצטיירת בספרו, ניסיון החיים שלו והרגישות שהוא מבטא ברהיטות ובכנות אכן מבטאים את דמותו? והם יעמדו לכולנו, בבוא שעת מבחן אמיתית?

ימים יגידו. 

 

[1] מושג המתאר הצלחה וביטחון כלכלי שאמורים להיות בהישג ידו של כל אזרח בארצות הברית, מכאן המושג "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות",

מה אפשר לומר על ספרה של עטר מאור? שהוא חשוב? שהוא קורע את הלב? שהוא נחוץ, מדויק, הכרחי, שקשה להבין איך ייתכן שמה שכתוב בו ייתכן, אבל עובדה – כל זה קרה וממשיך לקרות.

מאז השבעה באוקטובר, מאז היום הנורא ההוא, שהיו אמורות להתקיים בו חגיגות שמחת תורה, דומה שהמילים נעלמו. או נאלמו. או משהו.

אבל עטר מאור מצליחה בכל זאת למצוא אותן. בפשטות שאין כמותה. ובעוצמות יוצאות דופן. לא חרף הפשטות, אלא דווקא בזכותה. 

עטר הייתה בבארי באותו בוקר. בלילה שלפני כן עוד ישבה עם שני ילדיה ואביהם לערב־סרט המסורתי שלהם, אחת החגיגות הפרטיות שהנהיגו במשפחתם. במטבח עוד נשארה קערה עם הפופ קורן שאכלו בערב ביחד, ואז, השכם בבוקר, הכול התחיל – הטילים והאזעקות שנשמעו ברחבי הארץ, והמחבלים שחדרו אל בתי הקיבוץ. 

איך אני יודעת שהם צפו בסרט ואכלו פופ קורן? כי חודשים אחדים אחרי שניצלו מהטבח, היא מספרת שבחדרם בבית המלון ניסו לקיים את המסורת הזאת, ערב־סרט של ערב שבת. עם פופ קורן שהכינו בעזרת שמן שלקחו מהמטבח של בית המלון. והיא לא יכלה שלא להיזכר בערב האחרון של התמימות שהתפוגגה, אחרי שהחביאה במשך שעות ארוכות את ילדיה, בן שש ובת שמונה, בתוך ארון בממ"ד. 

היא כותבת על מה שעבר עליהם לא רק באותו יום, אלא גם – מאז. למשל, על הילדים שהיא מקווה בכל זאת לשמר משהו מתמימותם: "את יודעת, אמא, הרבה ילדים ראו גופים כשהוציאו אותם מהקיבוץ", אומרת לה בת השמונה, והיא אומרת לעצמה שהיא "מקווה שלנצח היא תגיד גופים. ולא גופות", אבל מוסיפה מיד את המובן מאליו: "כאילו שהטעות הזאת יכולה לשנות את המציאות". 

והרי אפילו המילים איבדו את תמימותן. כשילד שואל אותה: "אמא, את רוצה לשחק מלחמה?" או אומר "אני מת על פתיתים", כשילדה מבקשת "אמא, תגידי לו שאסור לחטוף". היא כותבת:

"איך אפשר להתייחס למילים 

מזל

שמחה

עתיד

למילים

חוסן

נס

ובית

בית."

מאור כתבה את מה שאנחנו קוראים, את מה שנהפך לספר, בחודשים שאחרי השבעה באוקטובר. מעין יומן זיכרון. או מחשבות שהן דיבור שלה עם עצמה. ניסיון לגבש תובנות. לפנות לא רק אל עצמה אלא גם אל חברתה האהובה, עדי שוהם, שהיא, בעלה טל, ושני ילדיהם, נווה ויהל – "יולה", נחטפו והוחזקו כבני ערובה בעזה.

עדי ושני הילדים חזרו. טל עדיין שם.

מאור מכירה היטב, מקרוב, באהבה גדולה, את כולם. את יולה הפגיעה כל כך, ש – איזו זוועה, איזה סיוט! – עד החטיפה לעזה התאפיינה בקשיי התאקלמות והתרגלות למצבים חדשים. את נווה עדין הנפש, האמנותי, השמח.

במעט מילים היא מספרת עליהם לנו – לעצמה – ואיך אפשר? איך אפשר לשאת את זה? 

אי אפשר.

ולא רק את הטראומה שהיא עצמה, וילדיה, ובעלה, עברו באותו יום. השעות הארוכות כל כך בתוך המחבוא.

ההתנסות המזוויעה שממשיכה להפחיד, ממשיכה לתת את אותותיה בכל רגע, תוקפת בפלשבקים, בזיכרונות, בהקשרים. אפילו בדברים קטנים מאוד: החרדה מפני סוללה שמתרוקנת בטלפון, שהיה באותן שעות סוג של קו חיים ומקור לתקווה.

וכמובן – הגעגועים אל הבית. האם יוכלו לשוב אליו? האם ירצו? למשל, אל הבננה שצמחה באמצע השביל ולפני השבעה באוקטובר החליטו הילדים להגן עליה מפני עקירה, והנה היא ניצלה, הבננה. היא עכשיו כבר יותר גבוהה מהם. אז מה, הילדים ניצחו במאבק על חייה…?

אחד ההבטים הכי מרגשים בעיניי בספר היא נחישותה של מאור שלא לאבד צלם אנוש; לשמור על היכולת לראות את החסד ולדגול בערכי המוסר. הילדים שלה תוהים מדוע "האנשים הטובים" שבעזה לא התנערו, לא התקוממו נגד הרעים ובאו לעזור ולהציל אותם. והם מחפשים ביחד הסבר לכך.

היא עצמה מכירה תודה לכל מי ששולח לעברה חיבוק, מבט טוב, אמירה תומכת ומעודדת. למשל – לחיילים שבאו להציל אותם, וידעו לנהוג בכבוד בבנה בן השש, להעניק לו מילים שממשיכות עוד חודשים רבים אחרי כן לחזק אותו. למורות בבית הספר שהוקם לטובת ילדי המפונים, שידעו לאפשר לילדים לנשום, להיות שוב ילדים, וגם, בהמשך – תלמידים. לאנשי צוות העובדים בבית המלון שבו נאלצה להתגורר זמן רב מדי, ביחד עם בני משפחתה וחבריה, עובדים שלמדו להכיר את המפונים, להתחשב בהם, לשים לב אליהם; שזוכרים למשל איך כל אחד מהם אוהב לשתות את הקפה שלו… המחוות הקטנות לא נסתרות מעיניה. 

מה אפשר לומר על בן אדם שמצליח לצאת מתוך התופת הזאת ולהישאר טוב ורגיש ואנושי?  

אולי רק – תודה. וכמובן שגם – סליחה.

הספר ראה אור במהדורה דו לשונית, עברית ואנגלית. אני מקווה שימצא את דרכו ללבבות רבים.

---

הוצאת שתיים, 2004
88 עמ' בעברית
88 עמ' באנגלית

יעל נאמן, שנולדה וגדלה בקיבוץ יחיעם, חוזרת בספרה החדש היה לך טוב או היה לך רע? אל אותו "ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים בני קיבוצים שגדלו בחינוך המשותף" שכבר דנה בו בעבר, מזווית ראייה שונה, בספרה היינו העתיד. 

הציטוט בעניין "הניסוי הפסיכולוגי" מופיע בתחילת ספרה, אבל אלה לא דברים שהיא כתבה, אלא הם אלה שאמר יליד קיבוץ רוחמה, נחשון גולץ, שהתראיין בשנת 2000 בכתבה של ורד לי־ברזילי, במוסף הארץ. נחשון סיפר אז על העוולות של החינוך המשותף, ושיתף את הקוראים בהחלטתו לתבוע לדין את האשמים בנזקי הלינה המשותפת. הוא היה מסתפק לדבריו בבקשת סליחה, או בפיצוי של שקל אחד, לא הכסף עניין אותו.

הריאיון ההוא עם נחשון גולץ, והכתבה עליו, הכו את יעל נאמן בתדהמה. זה היה בעיניה "כל כך חריג, מסנוור – כמו להביט בשמש ללא הזכוכית המפויחת שהכנו עם רבקה מורתנו בכיתה ג', כדי לראות את ליקוי החמה". היא חשה עד כמה "קשה, ממש מבהיל לקרוא את המילים". 

אכן, דבריו של גולץ "גררו במהלך השבועות שאחרי פירסומם נהר של תגובות מבוהלות ותוקפניות".

יעל נאמן מתכתבת עם הכתבה של ורד לי־ברזילי וגם עם ריאיון נוסף, מצולם, שנערך עם נחשון גולץ עשור אחרי הכתבה בהארץ. כעבור שנים רבות החליטה לשוחח עם גולץ עצמו,  ועקבות דבריו הנוספים מופיעים גם הם בספרה.

מדובר אם כן בשני דיאלוגים שיעל נאמן עורכת: אחד פנימי, שלה עם עצמה, ואחד, לאורך עשרות שנים, עם קורבן נוסף של אותו "ניסוי פסיכולוגי המוני". 

בעמוד הראשון של הספר מביאה נאמן את התגובה המקובלת לטענות שלה, של גולץ, ושל רבים כמותם: "אומרים: לתשעים אחוז מהילדים היה טוב. הבעיה היא שהמתוסבכים והאמנים הם עשרה אחוז מהאוכלוסייה, והם אלה שמתבטאים". 

זאת כמובן פסילה לא עניינית, ומראש, בלי לחשוב על הדברים ובלי להשיב מאומה ולגופו של עניין על הטענות כבדות המשקל שמשמיעים המקטרגים על הלינה המשותפת.

 וזאת בשעה שהדברים שהם, יעל נאמן ונחשון גולץ מספרים, קשים מנשוא. "לא פלא שבני הקיבוצים הפכו לחיילים מצוינים בצבא – מגיל שלוש היינו בטירונות", כותב גולץ. מגיל שלוש? מינקות! מבית היולדות הביאו האימהות את התינוקות הרכים ישר אל בית הילדים. ושם הותר להן להגיע – כולן ביחד, באותו זמן בדיוק – כדי להיניק את התינוקות. רבע שעה. וזהו, בשאר הזמן נאסר עליהן לבקר בבית הילדים. בלתי נתפס. 

ובבית הילדים עצמו לא חשו הילדים אף פעם שיש להם פרטיות. או זמן לעצמם. "הכול נגיש, הכול פרוץ" – הקבוצה תמיד וכל הזמן סביבך, "שום דבר לא פרטי ושום דבר לא שלי".

עצם המושג "בית" היה זר להם. "אם ישאלו אנשים מה זה בית, מה הם יגידו? המקום שאליו חוזרים בסוף יום, עייפים, ובו רוצים להניח את הראש על הכר? המקום שבו מרגישים מוגנים? המקום שבו נמצאים האנשים שאני אוהב? המשפחה? המקום שיש שם יש אוכל שאני אוהב? המקום שבו יש לי את הפינה שהיא רק שלי? שום דבר מאלה לא היה קיים". כי ב"חדר" של ההורים הם לא ישנו כמעט מעולם. יעל נאמן מספרת שרק במהלך פרויקט של חילופי ילדים, כשבבית הילדים הגיעו להתארח ילדי קיבוצים אחרים, זכתה לישון אצל ההורים. וזאת הייתה חוויה יוצאת דופן ובלתי נשכחת!

ולא שהצדדים החיוביים לכאורה, שהיו באורח החיים הקיבוצי ההוא, שם ילדים גידלו את עצמם בבדידות ובלי שום תמיכה הורית ממשית, נסתרים מעיניהם: "יספרו סיפורים על ילדות נהדרת, על מרחבים וטבע וחופש. ואגב, באמת היו מרחבים וטבע. באמת היו גם הרבה דברים יפים, כל אותם דברים נפלאים שכולם קראו ושמעו על הקיבוץ. לנו, כילדים, באמת היה המון חופש שלא היה בעיר. אז מה? ילד למשפחה עשירה מהרצליה פיתוח שעבר התעללות פיזית או נפשית, מה הוא יזכור בבגרותו, את הווילה המרווחת ואת בריכת השחייה?" שואל גולץ. אכן.

שניהם מספרים על כאב וסבל שלא יתוארו במילים. למשל – הקלות שבה היו ילדי הלינה המשותפת קורבנות לסוטי מין. למשל – השרירותיות שבה חיו, כשאפשר היה למשל להגלות, משיקולים בירוקרטיים גרידא, שתי ילדות מהקבוצה שבה גדלו, שהייתה מבחינתן המשפחה היחידה שלהן, לקבוצה אחרת, בלי שיקבלו הסבר מניח את הדעת, אדרבא, שיקרו להן שהם עוברות כי הן קטנות יותר… למרבה הכאב הילדות, כמו במקרים אחרים, לא זכו לשום הגנה מהוריהן.

נחשון מציין בכאב שלהוריו קרא בשמותיהם הפרטיים. הם לא היו ממש אימא ואבא. לימים, כשרצה בבגרותו, לשוב לקיבוץ רוחמה עם אשתו ובנם הקטן, הבין שהוריו מעדיפים את הקיבוץ על פני רווחתו וצרכיו של בניו: הם סירבו לבקשתו שיאפשרו לו לגור בסדנה של אביו, או לשכור בקיבוץ חדר, מחשש שהחברים לא יקבלו את זה בעין יפה.

אחד הפרטים המעניינים במיוחד בדבריו של נחשון הוא התובנה שלו שרק בבית סבתו וסבו זכה לתחושה משפחתית מסוימת. הם, שנמנו עם מייסדי הקיבוץ, עוד גדלו בילדותם בבית רגיל וידעו איך נראית משפחה אמיתית, בניגוד להוריו, שכבר נולדו בקיבוץ וגדלו, כמוהו, בצורה מעוותת.

מזעזע!

ספרה הצנום של יעל נאמן נבלע בישיבה אחת קצרה. הוא חשוב, שכן הוא מעניק שוב קול לכל נפגעי הלינה המשותפת, ומנסח את מהות הפגיעה בהם בבהירות וביושר. 

אחוזת בית, 2024, 95 עמ'

• פעם סיפרתי לוונדל שעמיתי מייק אמר לפני זמן־מה שכשאנחנו מרגישים שבריריים, אנחנו כמו ביצים טריות — אם מפילים אותנו, אנחנו מתפצחים וניתזים לכל עבר. אבל כשאנחנו מפתחים חוסן רב יותר, אנחנו כמו ביצים קשות — אולי נחטוף מכה אם יפילו אותנו, אבל לא נתפצח ונישפך לכל עבר. עם השנים הפכתי מביצה טרייה לביצה קשה עם אמא שלי, אבל לפעמים הביצה הטרייה שבי שבה ומגיחה.
• אנשים רבים שבאים לטיפול מחפשים סגירת מעגל. תעזרי לי לא להרגיש. מה שהם מגלים בסופו של דבר הוא שאי־אפשר להשתיק רגש אחד בלי להשתיק את השאר. אתם רוצים להשתיק את הכאב? אתם משתיקים גם את השמחה.
• לפעמים מה שנראה לנו כמו הצבת גבול — להגיד לא — הוא למעשה תירוץ, דרך הפוכה להימנע מלהגיד כן.
• אנשים שוחרי־טוב מספרים להם שעד שלא יוכלו לסלוח, ימשיכו להיאחז בכעס. אין ספק שיש אנשים שמחילה עשויה להעניק להם שחרור רב־עוצמה — אתה סולח לאדם שפגע בך בלי למחול על מעשיו, וזה מאפשר לך להמשיך הלאה. אבל לעתים קרובות מדי אנשים מרגישים לחץ לסלוח, ואז מגיעים למסקנה שמשהו לא בסדר איתם אם הם לא ממש מסוגלים לעשות את זה — שהם לא מוארים מספיק או חזקים מספיק או חומלים מספיק. אז מה שאני אומרת הוא זה: יכולה להיות בכם חמלה בלי לסלוח. יש הרבה דרכים להמשיך הלאה, ולהעמיד פנים שאתם מרגישים כך או אחרת אינה אחת מהן.

ממוארים הם סוגה שחביבה עלי מאוד. יש משהו נוקב בישירות של כתיבה שאומרת דברים כהווייתם, ועושה זאת מתוך פריזמה אמנותית. המבט־לאחור, בדרך כלל על היבט מסוים בעברו של הכותב, מתוך התפקחות והתפכחות שמתאפשרות בדיעבד, מעורר את המחשבות ומנער את הרגשות.

הממואר שכתב גונן נשר מצטרף לחבורה המשובחת של כותבים ששולחים אלומת אור מתוך הפנס של אדם מבוגר אל האפילה ששררה בילדותם. מתוך מה שהוא מספר לנו על עצמו אנחנו לומדים הרבה לא רק עליו, אלא גם על תופעות כלליות שהגיעה העת לחשוב עליהן ולדון בהן.

גונן נשר מוגדר כיום "כבד שמיעה". הוא גדל בקיבוץ. כבר בגיל יומיים שמו אותו במקום שהוא מכנה ברגע מסוים, לקראת סוף הספר, "בית יתומים": בית הילדים, שמעולם לא שימש כבית של ממש. עוד הוא מפטיר במעין ייאוש כבוש, שהוריו ויתרו עליו מוקדם מדי. הוא אפילו מנסה להגיע במחשבתו אל הרגע שבו נֶהֱרָה, כדי להפציר בהם שיפסיקו במאמציהם להביאו לעולם. לא צריך, הוא מבקש לומר. תוותרו עלי מראש. אל תפקירו אותי מיד אחרי שאיוולד, לא בגיל יומיים. מוטב היה מבחינתו אלמלא נוצר, אלמלא נולד, אלמלא נאלץ להתמודד עם הזוועות שהוא מתאר בספרו. והן, אכן איומות ובלתי נסבלות ברמות שקשה לשאת.

כאמור, היום הוא מוגדר "כבד שמיעה", וזאת בעזרת מכשירי השמיעה שהותאמו לו. הם מאפשרים לו לשמוע משהו. אבל עד גיל חמש היה חירש לחלוטין! ועד גיל חמש איש לא ידע על כך!

לאחרונה פגש מישהו מהקיבוץ שהודה כי הרבה חברים חשדו, אבל חששו לשתף את ההורים. פחדו מהם!

אפשר לדמיין ילד חירש לגמרי, בבית הילדים, בעצם – הומלס, שהרי ה"חדר" של ההורים לא נועד לאכלס ילדים, ובית הילדים היה מקום שבו התעללו, התעלמו, הכאיבו; שהיו בו אדישים. ילד שלא יכול להיאבק שם על מקומו, ולכן הלך לאיבוד. מה יכול לעשות פעוט חירש שבכלל לא יודע שהוא חירש? שלא מבין מה רוצים ממנו? שלא מסוגל להסביר את עצמו? שרואה את האחרים מניעים את השפתיים, ואינו יודע שהם מתקשרים ביניהם? ושהוא נשאר תמיד בחוץ? היום הוא "מנחם את הילד שמעולם לא חיבקו, רק צעקו את השם שלו והוא לא ידע שקוראים לו, הוא פשוט לא שמע".

אחד הסיפורים הקשים על ההזנחה המיוחדת שסבל ממנה – מעבר לכך שהמטפלות זלזלו בצרכים שלו, השאירו אותו שעות ארוכות עם חיתול רטוב או צואֶה, לא החליפו לו מצעים – שמע בבגרותו: כשהיו אזעקות והמטפלות רצו עם הילדים למקלט, אותו נהגו להשאיר במיטה, כי "ממילא לא שמעת את האזעקות ואת כל הבלגן."

כמה בדידות הוא מתאר. כמה סבל. אילו התעללויות עבר. כן, גם מיניות. שהרי ילדים שזרוקים ומופקרים לגורלם, מועדים לפורענות. במיוחד – ילד שאין לו שום יכולת לתקשר, ואין לו הורים שישימו לב. שיתעניינו. שיגנו עליו!

גם אחרי שהבינו שהוא חירש, חייו לא השתפרו. תיאורי המעין־אונס שעבר מידי המטפלים, החדירה האלימה לגופו (לאוזניו), ההכאבה, חוסר ההתחשבות, ההתעלמות המוחלטת מזכויותיו כבן אנוש שמגיע לו להבין מה קורה אתו, מה עושים לו – כל אלה מחרידים עד בלי די.

קשה להחליט מה הכי נורא בסיפור שלו. ההתנכלויות המזוויעות של הילדים שהתעללו בו גופנית בסדיסטיות שקשה לקלוט? כמעט כל המבוגרים שפגש, שלא היה בהם שמץ של רוך כלפיו, של תשומת לב מינימלית? הסבל הפיזי? הנפשי? הזעם שאין לו מוצא? החשד שאולי בכלל האחות שבקיבוץ היא זאת שגרמה לחירשותו, שכן "טיפלה" בו בתדירות רבה מאוד בהזרמה חזקה של מים אל תוך האוזן, מה שהתברר בדיעבד כפרקטיקה מזיקה? ילדים אחרים לא קיבלו את הטיפול המכאיב, ההרסני, לעתים קרובות כל כך, כמוהו. אז אולי אותה אחות לא רק השפילה אותו והכאיבה לו מאוד – בעזרת כמה גברים שנהגו לסחוב אותו ולרתק אותו למקום כדי לגבור על התנגדותו, ולא היה מי שיושיע! – אלא גם גרמה לו לנזק בלתי הפיך? מדהים לקרוא מה שהוא כותב עליה כיום, במרחק של עשרות שנים מאז: "היא כבר מתה, אז אין סיכוי שהיא תצעק עליי בשבילי הקיבוץ. מלבד זה, אין לה ילדים או נכדים שיקללו אותי על שאני מספר עליה סיפורים וקורא לה בשמות."

אוי!

החיים בקיבוץ כפי שהם מצטיירים בספר מחרידים. לא רק לילד חירש. חיים של אנשים אטומים ששקועים במאבקי כוח חברתיים: "שמחתי על הבקיאות של אבא בשפות, זה היה יתרון בקיבוץ הקטן שלנו, ששם כל מומחיות בכל תחום מיקמה אותך בסולם חברתי גבוה". או: "השינוי הדמוגרפי הביא את החופש המחשבתי ואפשר היה לקנות או לקבל מכשיר אלקטרוני בלי שתסתובב בשבילי הקיבוץ וירכלו עליך שאתה בורגני".

העוול החמור מכול, מבחינתו של המספר, הוא שקיבוץ שלם לא שם לב למצוקתו. "קולקטיב כבד שמיעה ומחשבה שלא טרח לבדוק מדוע הילד לא עונה לקריאות, אלא מתעלם מהן ודופק בפטיש צעצוע על השולחן ועל הרצפה והקירות".

איזה כתב אישום חמור, נוקב, וראוי לתשומת לב.

הוצאת תשע נשמות, 151 עמ'

משהו בספר הזה לכד את תשומת ליבי ממש מהרגע הראשון: תחושה שיש כאן יותר ממה שנראה לעין.

ואין לטעות: גם מה שנראה לעין – דיוקנה של אישה המופיע על העטיפה, על רקע של קיר לבנים שחוקות, חיוכה המסתורי, המאופק, זיק האור שבעיניה, הפרח האדום הנעוץ על מסגרת התצלום – כל אלה מושכים מאוד את הלב, אולי יותר מכל – תווי פניה היפות.

די מהר מתברר שלא בכדי נמשכתי אל הדיוקן הזה, ושאני לא היחידה שזה קרה לה. כי כך מתחיל סיפור המעשה.

אבל רגע, לא מדובר בכלל בסיפור. ממש בעמודים הראשונים, ב"פתח דבר", מסביר לנו המחבר, יואל יערי, שזה אינו רומן היסטורי פרי דימיונו, "או נובלה ה'מבוססת על מקרה אמיתי'", אלא סיפור אמיתי לגמרי. ש"כל האירועים, המקומות והאנשים המתוארים בספר מצויים בעדויות ראשוניות ובמסמכים ארכיוניים" שליקט במשך חמש שנות מחקר.

ובכל זאת, רובו נקרא ממש כמו סיפור, שטומן בחובו הפתעה מרעישה כל כך, עד שנשימתי נעתקה כשהגעתי אליה, ומאותו הרגע ואילך, עד סופו של הספר, לא יכולתי לעצור את הדמעות.

ובכן: התצלום. הוא מתחיל, כאמור, את הסיפור, שכן נלקח, לא פחות, מהקיר שעליו הוצג במוזיאון באושוויץ. שלושה צלמים ישראלים הגיעו לשם יום אחד בינואר 1992, ואחד מהם, שמחה שירמן, הבחין בדיוקנה של האישה. יואל יערי מתאר אותה: "שפתיה פשוקות לארשת חיוך, שיש בו מבוכה קלה. יופיין מודגש על ידי חתך עדין על השפה העליונה, אולי רמז לחבטה שספגה בפניה בעת מעצרה. שיערה קצוץ באופן גס. בגד האסירים שלה רכוס עד הכפתור האחרון וצעיף שחור עוטף את צווארה". שירמן ממוסמר למקומו. האישה מקסימה אותו. הוא קורא את שמה – קריסטינה קוסובסקה – הכתוב בדיו שחורה, ומגלה שהגיעה למחנה בנובמבר 1942, ומתה חמישה חודשים אחרי כן.

שירמן מצלם אותה. ומאותו רגע קורים כמה דברים מעוררי השתאות של ממש.

קודם כול, קריסטינה נהפכת לדימוי מרכזי ביצירתו. הוא כותב לה מכתבים, וכותב עליה שירים. יצירותיו מוצגות בתערוכות ברחבי העולם. הוא חושב עליה. היא מעסיקה אותו, נוצר מעין חיבור מיסטי בינה, אישה שמתה חמישים שנה לפני כן, ובינו.

אבל זוהי רק ההתחלה.

שכן חוקר שמנסה להתחקות אחרי אותה קריסטינה קוסובסקה, להבין מי הייתה, מה היו קורות חייה, מגלה כי אכן הייתה אישה כזאת, אבל תווי פניה שונים לגמרי מאלה של האישה שדיוקנה תלוי במוזיאון אושוויץ.

הסיפור רב התהפוכות וההפתעות נמשך עוד ועוד. זהותה של האישה מהמוזיאון, שמה האמיתי, בלה חזן, ומה בעצם עלה בגורלה, הולכים ומתפענחים. מאחר שהיא חיה בימי מלחמת העולם השנייה, יואל יערי מתאר לא רק מה קרה לה עצמה, אלא גם את הרקע ההיסטורי להתרחשויות.

למשל – וזאת רק דוגמה אחת קטנה – הוא מספר בפרוטרוט כיצד בדיוק התנהל הליך הצילום באושוויץ. מי צילם. היכן. כיצד. מדוע. מתי הפסיקו לצלם את האסירים והאסירות, איך הצילומים קשורים לקעקוע המספרים על אמת היד של כל אחד מהקורבנות.

יערי מספר לנו רבות על אושוויץ. מתאר איך התנהלו החיים־לכאורה באותו גיהינום. עלי להודות כי היו חלקים שדילגתי עליהם בקריאה. לא עמד לי כוחי לקרוא על הניסויים ה"רפואיים" שהתנהלו שם. יש מידע שמוטב לי להרחיק מהתודעה, בידיעה שאם יגיעו אליה ייצרבו לעד. בניגוד לשר סמוטריץ', שסירב לצפות בסרטוני הזוועה על חטיפת התצפיתניות לעזה, שמא תנדוד שנתו, אני לא משמשת בשום תפקיד ציבורי שמחייב אותי להיחשף לזוועות שהייתי שותפה להתרחשותם ושאני אחראית לסיומם. לשרי הממשלה אין זכות לדלג על שום פרט. לי יש. הוויתור על קריאת כמה דפים בספר לא גרע במאומה מעוצמתו.

יערי מלווה בכתיבתו את קורותיה של האישה המצולמת, שבין היתר פעלה שם, במחנה הריכוז, כאחות, תוך שהיא מעמידה פני פולנייה. למעשה, כך מסתבר די בהתחלה, הייתה אותה בלה חזן יהודייה אמיצה במיוחד. לפני שהגיעה לאושוויץ הייתה אחת מהקשריות שנהגו להעביר מידע, תרופות, מזון, נשק, בין הגיטאות השונים, בגבורה עילאית ותוך סיכון עצום לחייהן. גברים לא יכלו למלא את התפקיד, שכן הפשלת מכנסיים אחת הייתה חושפת שהם יהודים. (ב־2003 ראה אור בהוצאת מורשת ספרה המפעים של אחת מאותן קשריות, חסיה בורנשטיין בילצקי, אחת ממעטים ובו תיארה את הגבורה והתושייה המדהימות שלה ושל חברותיה, אחת מהן, חייקה גרוסמן, כיהנה לימים כחברה בכנסת ישראל).

יערי עוקב אחרי מעשיה של בלה חזן. הוא מספר פרטים שלא יאמנו בקורות חייה. למשל – כיצד הצליחה, בזהותה כפולניה־לכאורה, להשתלב כעובדת במטה הגסטפו, ואיך סייעה משם ליהודים. איזה אומץ וגבורה שלא ייאמנו! גם כשהגיעה לאושוויץ עזרה והצילה נפשות, כשהתחזתה לאחות פולנייה.

התרשמתי עד בלי די מעוצמת כמיהתה של חזן להתקרב אל בני עמה ולא להעמיד עוד פנים: להיות מי שהיא באמת, ובצורך הקיומי להתחזות לנוצרייה, שכן זהותה האמיתית נחשבה פשע שאתו נולדה. את יהודייה? אחת דינך – מוות! קשה להבין את עוצמת האנטישמיות המתוארת. אפילו אחרי שהמלחמה הסתיימה, וחברותיה הפולניות של בלה חזן סיפרו זו לזו לאן פניהן מועדות – להן היו בתים ומשפחות לחזור אליהם! – הן הגיבו בגועל ובתיעוב כשגילו שהיא בעצם יהודייה שמקווה להגיע לארץ ישראל. שום דבר לא יכול היה להמתיק את גזר הדין שאתו נולדה: ברגע שנודע שאת יהודייה, גם אם היית עד עכשיו חברה קרובה, מיד מתחילים לסלוד ממך. בלתי נתפס, למי שנולדה וגדלה בישראל. אך למרבה הזוועה מתחיל להיות מוכר יותר, בחודשים האחרונים, גם לנו, כאן.

מצמרר לקרוא בפרק 14, "מבצע שמיד", איך בליל סילבסטר 1942 נשמעו הנאצים שרים מעבר לחומת גטו וילנה שורות משיריהם: "וכאשר דם יהודי יותז עלי סכין, אז ייטב לנו כפליים", ואת "שיר המורדים" ששרו באותו לילה ממש בגטו, "אך אם נגזר למות, מוטב ליפול כגיבורים, לסכין הושט צוואר לא! / לעולם הוא לא יושט".

לא פחות קשה לקרוא על התגובות שאתן נאלצו להתמודד מי שניצלו, בתום המלחמה, כבר בארץ ישראל. על עגנון שכתב עליהם שהלכו "כצאן לטבח". על המנהיג הציוני יצחק גריבנבוים, יליד פולין, שקבע בנחרצות כי "היהודי הגלותי" התאפיין ב"אובדן כושר ההתגוננות, התגברות הרצון לחיות בכל התנאים, לקיים חיים ריקים מכול, חיי עבדות ושפלות מבוזים…" (ומוסיף יואל יערי בכעס מאופק: "ספק אם גרינבוים היה אומר דברי קטרוג נחושים אלה לו ידע כי באותה עת בדיוק בנו האהוב, אליעזר, שנשאר בפולין, משמש בלוקאלסטה אלים ושנוא במחנה הגברים בבירקנאו"). קשה לקרוא על החשדנות שבה התקבלו הניצולים: "איך זה שנשארת בחיים? מה היה עלייך לעשות כדי לשרוד? ובעיניהם זיק של חשדנות: קאפו? זונה?" ועל האילמות שנגזרה עליהם, בשל תגובות כמו – "לא ייתכן שהיה גרוע כל כך, שאם לא כן לא היית שורדת", או "גם כאן בארץ ישראל היה לנו קשה ורעבנו ללחם".

הספר שלפנינו הוא במידה רבה ניסיון לפצות את הניצולים, להעניק להם צדק היסטורי.

כשקוראים אותו אי אפשר שלא לחוש ביסודיות שבה נכתב: יואל יערי הוא פרופסור אמריטוס לחקר המוח בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, כך כתוב על דש הספר. הוא גם מספר לנו לקראת סופו מדוע חלה בחייו תפנית, ומה גרם לכך שהחל לעסוק במחקר היסטורי.

את ליבת הספר, את ההפתעה העצומה שהוא מסתיר, ואז חושף, לא אגלה כאן. לא אמנע מכם, קוראי הטור, את הרגע שבו אמת מפעימה מתגלה, ואת כל המשמעויות שהיא מסתירה בתוכה.

הספר אינו רק תיעוד של קורות חייה של אישה אחת, ולצידה – של רבים שפעלו לצידה, או ניקרו על דרכה: יש בו תובנות היסטוריות רבות וחשובות. אי אפשר למשל שלא להתרשם מעוצמת האשליות, למעשה – הרמייה העצמית! – שאפיינה את קורבנות השואה. כך לדוגמה כשהנהגת תנועות הנוער החלוציות החזירה לוורשה את חברי ההנהגה הבכירים שנמלטו מזרחה אחרי פרוץ המלחמה, הם עשו זאת מתוך תמימות ואמונה שהשלטונות הנאציים יאפשרו את פעילותה של התנועה הציונית (בניגוד לסוביטים, שאסרו על כל פעילות כזאת) ויתירו לחלוצים לצאת לארץ ישראל. "מנקודת מבט תמימה זאת, שלא קראה נכון את המציאות המצמררת, נתפסו היטלר וחבר מרעיו כשותפים מעשיים לחזון הציוני"… אותה תמימות ורמייה עצמית לא התפוגגו גם אחרי כמה שנים, אחרי שכבר התחיל הרצח השיטתי של יהודים. בגטו גרודה למשל היו משוכנעים ש"כל עוד יספקו את צורכי הגרמנים ככוח עבודה, לא תהיה להם סיבה להשמיד את היהודים". אין צורך לומר שתקוותם התבדתה.

הספר מלווה בצילומים רבים של מסמכים ושל הדמויות המופיעות בו. הממד החזותי מוסיף לתוכן משמעות ועוצמה.

אוסיף ואומר כי זה אינו עוד "ספר שואה" רגיל, שכן הוא אפוף כולו בהומניות ובאהבת אדם, לא רק של הדמות המרכזית המתוארת בו, אלא גם של כותבו.

הוצאת כנרת, 399 עמ'

ניצן ויסמן החליט לתעד את תהליך ההיפרדות שלו מהוריו, את המסע שלהם, הארוך, העצוב, אל מותם. ובעצם הוא מתעד את מקומו באותו מסע משותף. הוא, שהיה במשך שבע שנים בנם היחיד, האהוב, זוכר את השנים הראשונות ההן כמעין גן עדן פרטי קסום "ימים רחוקים ויפים" שאותם הוא מיטיב לתאר, בלי כחל וסרק: מתאר לא רק את האהבה, אלא גם את הרגעים שחש כלפיהם (בבגרותו) קוצר רוח, את הימים שבהם התקשה לשהות במחיצתם, אבל התחושה החזקה ביותר שעולה מיומנו היא הכאב העצום על ההתדרדרות המהירה שלהם והניסיון להיאחז בהם, באהבתם, בין היתר – באמצעות הכתיבה עליהם ועליו.

התוצאה היא – טקסט חשוף, נטול כל הגנות, סוחף ועתיר תובנות, שכל קורא יכול לקחת אתו כצידה לדרך הקצרה שעוד נותרה לו או לה, שכן, כפי שניצן מבין פתאום – כולנו נידונים לסוף הזה, שעלול להיות מר מאוד.

בעבר, מזכיר לנו ניצן, רוב האנשים הלכו לעולמם בסביבות גיל שבעים. כיום, לעומת זאת, בני אדם מאריכים ימים הרבה מעבר למה שרצוי. אחרי שהם מסיימים את שלב הבגרות ופורשים לגימלאות, נותרות להם עוד עשר, אולי חמש עשרה שנים שבהן יוכלו עוד ליהנות מהחיים שניטלו מהם החובות וההתחייבויות, יוכלו עוד קצת לטייל, להיפגש עם חברים, לשמוח עם הילדים והנכדים, אבל מה אז? מה אחרי כן? מה מחכה לכל מי שמאריך ימים? אובדן שליטה בגוף ובנפש, סבל וכאבים מיותרים, שנמשכים עד בלי די.

כך הוא רואה את הוריו.

תחילה הוא מלווה את אביו בדרכו האחרונה, שנמשכת חודשים ארוכים. אביו בריא בגופו, אבל איבד את הזיכרון בשלב שבו עדיין שלט בגוף. ניצן נזכר שוב ושוב באבא האוהב שהיה לו, ברגעים יקרים כל כך שחווה איתו, למשל – ביום שבנו ביחד עפיפון, או ביום שבו הוא, צעיר סוציאליסט נלהב שהתקבל לעבודה במפעל קטן לריתוך החליט "לייצג את הפועלים" במאבקם נגד המעסיקים "הקפיטליסטים" – אביו ושותפו לעסק – וכיצד אביו הרגיע אותו ברוח טובה, בלי התנצחות, בחוכמה ובעיקר באהבה רבה.

שכן עד לשעות חייו האחרונות, כשאביו כבר לא ידע ולא הבין מאומה, הוא המשיך להקרין את אותה אהבה כלפי הבן, לשמוח לקראתו, להאיר לו פנים, להתגאות בו.

ובעצם כך – גם אחרי מותו… ניצן מיטיב כל כך לתאר את הצורך שלו להמשיך לרצות את אביו, להמשיך את הדיאלוג אתו, גם בהיעדרו. הוא נבוך מעוצמת ההתפעלות של אביו, שנהג תמיד להציג את בנו כסופר הטוב ביותר בישראל, ועם זאת אי אפשר שלא להבחין בעונג שהוא חש מעצם ההתפעלות הזאת, מהתשואות האינסופיות שאביו העניק לו, מההתפארות של האב בבן. והוא ממשיך להבטיח, בדיאלוג הסודי שמתקיים בתודעתו, שכן, הוא כותב, כן, הספר הבא שלו יראה אור…

הפרידה מהאב מלווה בפרידה מהילדות, ובעיקר – מדמותו החזקה, הכל יכולה, היודעת והמלמדת. עכשיו "הוא נראה כל כך רזה. בגדיו תלויים עליו, הוא זקוף, אבל כחוש. ידיו שהיו פעם חזקות כפלדה, שהעיפו אותי ואת אחי באוויר, שחתרו ארבעים בריכות בכל בוקר, דקיקות עכשיו". הפער בין מי שהיה למי שהוא היום בלתי נסבל. "קשה לי לראות כך את הגבר שבחופש הגדול נהג להלביש אותי בבגדי עבודה ולקחת אותי למסגרייה, שלימד אותי איך מסדרים שולחן עבודה, איך אוחזים בשופין ומנקים גרדים מחלקי מתכת שעברו עיבוד," וכן הלאה… "אבי הופך לאותו ילד שמושך בכתפיו בסרבנות כשאני מבקש לקחת אותו לרופא שיניים": המעבר, היפוך התפקידים שוויסמן מתאר, עצוב, עצוב כל כך, במיוחד בשלבים שבהם אביו מאבד את השליטה על הסוגרים, ואת שארית כבודו העצמי. עצובה מאוד גם השקיעה של אמו, שבתוך "פחות משנתיים הפכה מאישה שהולכת כמעט כל יום לבריכה, גם אם בקושי, גם אם נזקקת לעזרה, לאישה המרותקת לבית", שכן, זאת יש לדעת, כשהספר מתחיל, אימו לא יצאה כבר שנתיים מפתח דלת דירתה. אפילו לא הייתה מסוגלת להגיע להלוויה של בעלה, שהתאהבה בו כשהייתה בת שש עשרה, נישאה לו והקימה איתו משפחה. השניים נפרדו לצמיתות בשיחת טלפון, הוא – בבית החולים, זמן לא רב לפני מותו, היא – בבית.

עניין אותי מאוד לעקוב, כמו מאחורי הקלעים, אחרי תהליך כתיבתו וצאתו לאור של ספרו הנפלא של ויסמן מקום, כפי שהוא מתועד ביומן שכתב. כך הקדמתי את הטור שכתבתי בשעתו על מקום: "ניצן ויסמן […] עושה מהלך ספרותי נועז ואמיץ: הוא מרשה לעצמו לחדור אל התופת, לשהות בה, ולתאר אותה. ולא רק אל פן אחד שלה הוא בחר להיכנס, אלא אל שניים מסוגיה האיומים והמפחידים ביותר."

מקום מתרחש באמסטרדם, בעיצומו של הכיבוש הנאצי, בחלקו הגדול – במקום המחבוא שבו מסתתרת אחת הדמויות, וששם אנחנו הקוראים שוהים אתו במשך חודשים ארוכים. כשקראתי את הספר חשבתי – איזה אומץ, יש לוויסמן, לתאר את ימי המחבוא ואת מה שעובר על הדמות.

ואיזה אומץ יש לו, אמרתי לעצמי שוב כשקראתי את יומן פרידה, לתאר כך את הצער, הכאב, וגם את הכעסים הבלתי נמנעים שהיו לו על הוריו, בעיקר על אימו, שמצטיירת – בניגוד לאביו – כדמות אנוכית, תובענית, חסרת התחשבות. ועם זאת, יש בספר פסקה שהעלתה בעיניי דמעות: רגע שבו מתואר קשר אינטימי בין הבן לאם, שבסיומו היא נוגעת בפניו ואומרת לו: "תשמור על עצמך, ניצן, ותן לילדים נשיקה בשמי": הנה, בכל זאת – אהבה ונתינה, קירבה ואכפתיות נוגעים כל כך ללב.

הספר רווי בחמלה. לא רק כלפי הוריו של ויסמן, אלא גם כלפי הנשים שמטפלות בהן. "מאיפה היא לוקחת את כל הכוחות עם צמד ההורים שהשארנו בידיה", הוא תוהה כשאימלדה הפיליפינית מאירה אליו פנים בבואו. הוא יודע כמה אמו יכולה לייגע בתלונותיה הבלתי פוסקות ושואל את עצמו "למי במקומה תהיה סבלנות לאימא, מי תהיה מוכנה לישון איתה באותו חדר", והוא משתדל להפציר באימו שתנהג באימלדה בהתחשבות: "'אולי לא כדאי לדבר עליה ככה,'" אמרתי בשקט, "בייחוד כשהיא כאן ומבינה כל מה שאת אומרת עליה." כשאימו מתה בכייה של אימלדה, הוא כותב, "שבר את לבי בדרך שאינני מצליח להבין, ובוודאי שלא להסביר. בכיו של אדם חסר שורשים, שנאלץ להיות שנים על גבי שנים אלפי קילומטרים מביתו, הרחק מילדיו, הרחק מנכדיו שמעולם לא פגש".

לא היה לי קל לקרוא את התובנה שניצן ויסמן מגיע אליה: ההווה של הוריו הוא מה שצפוי כנראה גם לו (ולי?): "אני מתבונן בהם ורואה את עצמי בעוד עשרים שנה. האם גם אני אהיה שרוע חצי משותק, חצי עיוור, בכורסה מול הטלוויזיה, וארדה בסובבים אותי?" והרי, הוא אומר לעצמו, ואני לעצמי אחריו, "אין לך אויב איום מהשיטיון, ואין אכזרית מהציפייה למוות הגואל בעודך מחובר למכשירים". אבל לצד זאת ניצן מראה, ומפרט, כמה פשר מעניק המוות לחיים. ובכך – מנחם גם קוראת בת שבעים ושלוש…

מה שמציל את הספר שלפנינו מדכדוך הוא לא רק הכנות שבה נכתב, אלא גם ההומור הדקיק שבו נשזרים הדברים.

למשל, אפילו ביום מותו של האב ממשיך הבן, מעבר לדמעות המוסתרות, לקרוץ לעצמו, ואלינו, הקוראים. כשהאיש מחברה קדישא שואל אותו במה הוא עוסק, "אתה לא עורך דין או משהו?" הוא משיב לו "רואה חשבון", ו"שומע" את אביו מוסיף מהצד בלחישה "הרואה חשבון הכי טוב בחיפה". קולו של האב מהדהד בלבו, גם אחרי מותו, והוא מוסיף, "שלחתי לעברו של אבא חיוך של תודה, בתקווה שלא יזכיר גם את עניין הסופר"…

בהמשך השיחה עם איש חברה קדישא הוא ממשיך "להתמקח", ובעצם – להתבדח: מאחר שהתשלום על הקבר יחולק, לבקשתו, הוא תוהה – הרי אם תהיה תחיית מתים "וכל זה […] לא הגיוני להמשיך לחייב כרגיל אם אבא קם וחוזר הביתה, לא?"

איש חברה קדישא מבין עניין: "'אתה יודע, ויסמן,' אמר לבסוף, 'אתה חושב יותר מדי כמו רואה חשבון. האם נראה לך שבהגיע משיח, ובהתרחש תחיית המתים, כל השאר יישאר בדיוק אותו הדבר? העניין הזה של כסף, כרטיסי אשראי, תשלומים, בנקים, ושאני עצמי אמשיך לעבוד כאן בלקשור לאנשים את ההורים?'"

אין מה לעשות. זה משעשע!

כמו גם תיאור הקושי שהתעורר בפינוי גופתו של אביו מהמוסד שבו אושפז והלך לעולמו. סוף סוף, אחרי תלאות, דיווחו אנשי חברה קדישא לוויסמן "בסיפוק" שהכול בסדר, אבא איתם. "התגברתי על הדחף לשאול אותם איך הוא מרגיש".

אפילו בתיאור שלו של בית העלמין "עיר מתים משגשגת" אפשר למצוא אירוניה ושנינות. המוות של אדם אהוב כל כך מוציא ממנו לא רק כאב, אלא גם הומור, שרק באמצעותו אפשר כנראה להתמודד עם הפרידה המייסרת.

ויש עוד פנים למוות: הפרידה מהאב "שיחררה משהו, מין הקלה, כאילו הטוב שלו נשאר אחריו ועכשיו מתפזר ברחבי העולם בדרך שאי אפשר [וגם לא צריך] להסביר. האיש שאיננו עוד נוכח עתה יותר מבכל שנותיו האחרונות".

וזאת גדולתו של הספר שלפנינו: הוא מנכיח את האהבה. לא רק את הכאב אלא גם את הקירבה, הקשר והמשמעות. לכן הספר נקרא בנשימה עצורה: הוא אמנם מכאיב, אבל בה בעת גם מעניק חוויה אסתטית מיוחדת במינה.

בסופו מזומנת לקורא הפתעה מרגשת, משמחת, נוגעת ללב במיוחד!

"בית כזה, אימא כזו, איזו בת יכולה לצאת?" שאל לא מזמן מכר מזדמן של ריקי כהן, חשמלאי, שסיפר לה על אישה "שנמצאה, כנראה, במצב פסיכוטי". החשמלאי היה מזועזע ממה שראה בביתה של האישה, ובין היתר ציין שבתה של האישה גרה אתה.

ריקי כהן זיהתה את התסמינים שתיאר: הצעקות, הדיבור המאני. שאלתו הריטורית – איזו בת יכולה לצאת ממשפחה כזאת – מסמרה אותה למקומה, עד שחשה משותקת ואילמת. "במשך כמה דקות לא הוצאתי הגה מפי, ואז אמרתי לו, 'אני בת לאימא כזאת'". החשמלאי הובך, כמובן. מן הסתם לא עלה בדעתו שגם האישה שעמה הוא מדבר, מישהי שנראית "לגמרי רגילה", חיה בזוגיות, אם לילדים, אשת מקצוע, מסודרת, שפויה בעליל, גדלה במשפחה שבה אובחנה האם בסכיזופרניה (מילה שכהן מתקשה, עד היום, לבטא: בעמודי הספר הראשונים היא רק "רומזת" מה היה לאמה, באמצעות האות ס'…). ודאי שהחשמלאי לא ידע אילו תעצומות נפש נדרשו מבת שיחו כדי לספר, כאילו אגב אורחא, ובמילים אחדות, אך תמציתיות, על המצוקה הגדולה של חייה.

כמה עוז רוח אזרה מי שהייתה ילדה זנוחה – כשאמה אושפזה נשלחה ריקי כהן למוסד, בעצם, לכמה מוסדות, בזה אחר זה – ואתה גם אחותה ואחיה הצעירים ממנה. לא היה מי שיטפל בהם. אביה היה שקוע בעבודת הפרך שאליה היה רתום בניסיון הכושל לפרנס את בני משפחתו בכבוד, היה עובד אדמה שנתון לחסדי הוריו, והתאמץ לטפל באשתו החולה, כמיטב יכולתו.

לא רק הזנחה ועוצמות משתנות של התעללות חוותה הילדה הקטנה, אלא גם, ואולי בעיקר, את האימה שמא נגזר עליה לדמות לאמה; שמא גם בגופה טמון הגן ההרסני שעלול בכל רגע להתגלות ולסחוף גם אותה אל אובדן שפיות הדעת. היה בה אפילו הפחד שמא גם אם לא תחלה, שבכל זאת "יזהו אותי עם המחלה, שיימצאו סימנים שלה אצלי". מאז ומתמיד חשה גם בושה עמוקה. היא גדלה במושב. כולם ידעו הכול על כולם. ולעגו באכזריות בלתי נתפסת לה ולבני משפחתה. לכן "כשעברתי לתל אביב היה גם צורך להציג את עצמי בצורה מסוימת בפני האנשים החדשים בחיי."

והנה היא כתבה את הספר שלפנינו! ממואר שמסמן חלק ניכר מניצחונה, הן על ילדותה המיוסרת, והן על החששות מהתורשה הפגומה. הוא  כתוב היטב, מרתק, נוגע ללב, וחשוב. הוא מעניק לנו הצצה אל מציאות חיים קשה מנשוא, ומראה עם מה מתמודדת משפחה של פגועת נפש. בעברה התלבטה למשל מתי לספר על אמה החולה לבני זוג פוטנציאליים. כמה כואב לקרוא על כך שגבר שאהבה אותו מאוד דחה אותה וסיים את הקשר אתה אחרי שנודע לו, לטענתו כעס עליה רק מכיוון שלא גילתה לו מיד, והוא חש מרומה. ולעומת זאת – גבר שהביע אהדה עמוקה, עד כדי כך שפרץ בבכי כשסיפרה לו, עורר בה התנגדות. "הבכי, במקום שייצור אינטימיות בינינו, נעל אותי. נבהלתי נורא. הבכי הפתאומי הפך את הסיפור שלי למקרה טראגי. נטרתי לו על כך ומאז לא סיפרתי עוד."

כהן מתארת היטב לא רק את הכעס שלה על אמה המדוכאת, התובענית; לא רק את השתדלותה כל חייה להילחץ מהדורשנות של האם, שלא רק שלא טיפלה בילדה גם ציפתה שבתה תתגייס ותטפל בה, באם. כבר בשנות העשרים לחייה, אצל המטפל הנפשי הראשון שהלכה אליו, הבינה ריקי כהן שמשימתה היא "להוריד" את האימא שלה מעליה. כמה כעס וטינה היא מתארת. כמה כאב.

וכמה, בעצם גם – רצון להבין. כהן עוקבת אחרי חייה של האם. קוראת יומנים ישנים שכתבה. ושירים. מזדהה עם מפח הנפש של אישה שחלמה לכתוב, ובמקום זה נישאה בגיל שבע עשרה, כדי להימלט מבית הוריה האיומים (באחת התמונות הקשות מנשוא מתארת ריקי כהן עימות מזעזע שהיה לה עצמה עם סבה וסבתה, עימות שבעקבותיו ניתקה אתם את הקשר לצמיתות), והחלה בסדרת הלידות שלה כבר כשהייתה בת תשע עשרה, אז נולדה בתה הבכורה. את הילד השלישי לא רצתה אמה של ריקי. חיי העוני והעבודה הקשה שהייתה כרוכה בשל כך בגידולו של תינוק איימו עליה. אבל היא נאלצה להשאיר את ההיריון, וזמן קצר אחרי הלידה קרסה נפשית.

הספר כולו איננו רק חשבון שעורכת ריקי כהן עם הוריה, אלא גם, ואולי בעיקר, חשבון נפש שלה עם עצמה, ולאורכו מתגלה שחרף כל מה שקרה יש בה גם אהבה אל זוג מולידיה, שסבלו בחייהם סבל קשה מנשוא.

לפני עשרים ושמונה שנים יצאה חנה הרציג למסע במקום ובזמן, מסע נפשי וגיאוגרפי, שבמהלכו ביקרה במחוזות רחוקים. תחילה הגיעה לבוואריה שבגרמניה, למקום שנקרא פרנוולאד, שם נולדה. אז היה המקום מחנה עקורים גדול. כיום זהו רובע מגורים אמיד בפרברי מינכן. הרציג נולדה רק שנה אחת אחרי תום "המלחמה". כבר בתחילת הספר היא מדגישה: לא אחרי "השואה" – מושג שהומצא לדבריה בישראל, אבל "בפולנית לא מדברים עליו", וגם בבית הוריה, הניצולים, המילה לא הוזכרה.  בהמשך ספרה היא מדגישה: כשאומרים "המלחמה" ברור לכל בר דעת "באיזו מלחמה מדובר".

בהמשך מסעה הגיעה הרציג גם למקומות שאותם פקדה עד אז רק בדימיונה, מתוך תחושה שבעצם התקיימו רק שם, לא בעולם המציאותי: שמות שהכירה מילדות, אבל לא האמינה בקיומם הממשי, מקומות שהיו פעם חלק מפולין והיום נחשבים אוקראינים. היא הגיעה לדרוהוביץ', העיר שבה הוריה חיו, וניצלו. מקץ שנים רבות כל כך היא מנסה למצוא אותם, את הצעירים שהיו זמן רב לפני שבאה לעולם.

לחיפושיה הקדחתניים יש סיבה רגשית עמוקה: את אביה האהוב איבדה בילדותה, רק שנים מעטות אחרי שהיא והוריה עלו ארצה. היא מתחקה על עקבותיו, מבקשת לגלות מי היה, להבין את דמותו, ולהעניק לו מקום רחב יותר בעולם, גם, ואולי דווקא, אחרי שהסתלק ממנו, ולא הותיר את החותם הראוי לו, לדעתה. אלמלא מת צעיר כל כך, היא מבינה בדיעבד, ייתכן שבכלל לא הייתה יוצאת לדרך והייתה חיה בעולם שהשואה לא התרחשה בו, שכן לא הייתה מתעניינת במה שנמצא "מעבר להרי החושך": כל מה שקדם להיווצרות תודעתה כאדם בוגר וחוקר.

הספר תמונות מחפשות כותרת הוא מעין יומן מסע, והוא מרתק ונוגע ללב. לא רק משום שהוא מלא באהבתה הרבה אל אביה. יש בו ערך לכל קורא: הספר מצליח לייצג את מי שמכונים "בני הדור השני" ולהעניק להם קול. היא כותבת (עלינו), על "דור שנולד אל תוך מציאות לא טבעית ולא אנושית שתבעה למחוק את העבר," שהרי הניצולים הגיעו לכאן נטולי כול, ונדרשו להסתגל, להתאקלם, ולא להעיק על בני הדור הבא בסיפורי האימים על עברם. מקץ שנים רבות היא מתייסרת מכך שהוריה "נכנעו לתביעה הזאת ללא עוררין", ושתקו. לא סיפרו כמעט כלום על מה שעבר עליהם. בספרה היא מנסה לאחות את הקרע, להתחבר אל בני הדור המושתק, האילם, להכיר אותם ולהבין, לפחות במעט, את מה שחוו.

החיפוש של הרציג אחרי העבר של בני משפחתה, ועוד יותר מכך – החיבור הטבעי שהיא חשה למקומות ולאנשים שראתה שם באוקראינה, פולין לשעבר, הזכירו לי במידת מה את מסעה של אלאונורה לב בספרה הנפלא סוג מסוים של יתמות, שבו תיעדה את החיפושים שלה אחרי ילדותה בפולין. שתיהן מציינות, בין היתר, את התחושה שאנשים זרים לגמרי נראים להן שם מוכרים. הבנתי היטב למה הן מתכוונות. אמנם אני לא חולקת אתן היסטוריה אישית של מוצא מפולין, אבל כשהזדמן לי להסתובב כמה ימים בוורשה הרגשתי שוב ושוב שרוב האנשים סביבי דומים לישראלים שאני מכירה: כאן מישהי שמזכירה מאוד איזו שכנה, שם מישהו שנראה כאילו שהוא אחיו של מורה מבית הספר…

ספרה של הרציג הזכיר לי גם את הספר The Lost: A Search for Six of Six Million של דניאל מנדלסון (הוא תורגם לעברית: האבודים: שישה מתוך שישה מיליון). מנדלסון מתעד בספרו את מסעותיו ברחבי העולם בחיפוש פרטים על חייהם וגורלם של בני משפחתו שנרצחו בשואה, והיו עלולים להישכח לעד, אלמלא איתר עדויות על מה שקרה להם, סיפר את סיפור חייהם ומותם, ועל ידי כך הציב להם יד זיכרון (היו לו, כמו לחנה הרציג, לא מעט תגליות מפתיעות ומדהימות).

אכן, הוריה לא באו "משום מקום", כפי שחשה רוב חייה. היה להם עבר מפורט, לא "כללי". בני הדור השני תפסו את המציאות כאילו היא "קטועה לשניים", כאילו חלקה הקודם התפוגג ונמוג כלא היה, אבל בשלב מסוים הרציג מבינה שמבחינת דור ההורים העבר ההוא המשיך להתקיים, להיות משמעותי, לחיות בתוכם, על כל חלקיו המפורטים והמשמעותיים, שאת חלקם הרציג מוצאת וחושפת.

הוריה, כך ידעה תמיד, ניצלו כי "אוקראיני" כלשהו הסתיר אותם אצלו בבית. אבל מה בעצם זה אומר? היא תוהה. איך בדיוק התנהל העניין? איפה הסתתרו? האם הציל רק אותם, או שפעל למען אנשים נוספים? האם עשה זאת כי הכיר אותם? איך הסכים לסכן את חייו, ומן הסתם גם את חיי בני משפחתו?

התשובות לשאלות הללו, ולשאלות רבות נוספות, מדהימות. הסקרנות מתעוררת והולכת וגוברת, ויש בספר גם חלקים נוגעים ללב במיוחד. יש לזכור שהרציג עשתה את המסע שהיא מתארת לפני שנים רבות, כבר ב־1995, ולכן עוד הספיקה לפגוש כמה פעמים (הראשונה – בישראל!) את סלבה, אשתו של איזידור וולושאנסקי. אמנם איזידור (שלא היה אוקראיני, אלא פולני, כך התברר לה) היה מי שהציע לניצולים להסתתר אצלו, והוא זה שהתקין במרתף מערכת מים וגז לבישול, כמו גם בית שימוש, אבל דווקא סלבה הייתה זאת שעשתה בפועל את רוב העבודה הכרוכה בהסתרה. היא זאת דאגה לעשרות (!) היהודים שהסתתרו במרתף ביתם; היא סיפקה להם מזון, וזה לא היה עניין של מה בכך: איך תסביר את כמויות האוכל הרבות כל כך הנדרשות למשק בית של שני אנשים, ובהמשך – של שניים עם ילדה קטנה? ואיך בכלל תשיג את כל האוכל הזה? היא זאת שהתאמצה לשמור על הסוד מפני כולם – השכנים (ביניהם קצין גרמני ואהובתו, שחיו באותו בית, בקומה גבוהה יותר!), מפני תושבי העיירה, ואפילו מפני בני משפחתה הקרובים ביותר!

מדוע עשתה את כל זה? איך הסתדרה כשילדה את בתה הקטנה, שם, ממש באותו בית שבו המסתתרים "שלה"? מדוע בחרה לא ללכת לבית החולים? ומה עשתה כשאחת המסתתרות כרעה ללדת, והלידה הסתבכה?

מי היא, האישה המופלאה הזאת, האמיצה כל כך, מה הניע אותה? מדוע לא סיפרה על הגבורה שלה לילדיה, גם שנים רבות אחרי שהמלחמה הסתיימה?

תשובותיה מסמרות שיער. היא לא מתרברבת ולא מתפארת, רק מסבירה שלא הצילה "יהודים", אלא "בני אדם"! היא, כך היא מסבירה, חשה שזאת "הדרך הפרטית שלי להתנגד לרע". אומרת בפשטות: "עשינו את זה כי אנשים אז נזקקו לכך". ועוד, היא מסבירה, "אצלי זו הייתה דרך של מרד. לא להסכים לרצח. אולי בשביל זה נולדנו, אולי זה היה התפקיד שלנו בעולם. סוף סוף לא כל אחד הוא איינשטיין, וזה מה שהגורל הועיד לנו לעשות בעולם", היא אומרת, ומעלה על הדעת, כמובן, את ויקטור פראנקל, את תפיסת האדם מחפש משמעות שלו.

סלבה מתנגדת לדיבורים על מה שהיה אז: "מלחמה זה משהו נורא שצריך להתבייש בו, ולא להראות בטלוויזיה," היא אומרת. "בעיקרון לא צריך להראות אלימות בכלל, כי בדרך זו אנשים מתרגלים אליה."

כשמישהו מעז לתקוף אותה על פרט כלשהו, היא אינה מהססת, ושואלת אותו את מה שרק לה ולשכמותה מותר לשאול, את שאלת השאלות – אתה היית נוהג כמוני? היית עושה מה שאני עשיתי?

מה הפלא שכאשר הרציג נתקלת בביקורה באוקראינה־פולין גם בגילויי אנטישמיות "מהסוג הגס והירוד ביותר", גם כשהיא יודעת ש"יש אומרים שזאת תמצית פולין", היא מסרבת להיכנע לסטריאוטיפים, מתרחקת ממה שנראה לה "כמין שיחה מוזמנת לאוזניים יהודיות".

כמובן שחלק גדול מהדברים הללו מקבלים כיום, שנים כה רבות אחרי שהרציג כתבה אותם, משמעויות אחרות, מזעזעות ולא נתפסות. זוועות השבעה באוקטובר, וכל מה שמתרחש מאז, גילויי האנטישימיות הסוערים והאלימים ברחבי העולם, כמו עיצבו מחדש את המציאות.

חנה הרציג תוהה למשל איך הדברים נראו בפועל, למשל, כשהיא תוהה, בין היתר, מה זה אומר שתינוקות "נלקחו"? איך הם נלקחו? איך זה קרה? איך זה נראה? היום, למרבה הזוועה, יש "סרט הזוועות" שהכין דובר צה"ל. אפשר לדעת פרטים. הם תועדו.

"עם הגיל באה ההכרה ברפיפות המוחלטת של כל ההגנות, והיא עשתה בשבילי את 'המלחמה' למשהו הכי נוגע, קרוב, תמצית של התפלצתיות הלא־אישית האורבת לכל אחד בכל מקום", כתבה הרציג שנים רבות לפני השבעה באוקטובר 2023, והוסיפה: "יותר ויותר עמדתי על היהירות שבה אנחנו רואים את מצבנו כמובטחים מפני התפלצתיות הזאת. כמוגנים מפני האפשרות שמשהו ירמוס אותנו בשרירותיות, ולא ישאיר לנו כלום. להישאר פתאום עירום מכל הבגדים והפריטים והתארים והמנהגים שמגדירים צלם אנוש, האפשרות הזאת נראתה לי מאוד מוחשית".

אבוי. בעבר כשהבעתי מחשבות ("חרדות"!) דומות, היו מי שהתפלאו ואז הסבירו לעצמם: טוב, היא דור שני, מה אפשר לצפות…

כיום אפשר להודות: כולנו "דור שני". גם מי שבני משפחתם לא "נספו" שם ואז.

קישור לספר באתר e-vrit

• רמי ואני הקשבנו לו רוב קשב באותן שעות של הכנה. וככל
  שהקשבנו ולמדנו והזדעזענו מדי פעם, התקשינו לעכל את
  הנתונים החדשים ולמצוא את גבולות התמונה, את מסגרת
  המציאות. כל כך הרבה דברים לא הגיוניים חברו יחד עד שהעולם נדמה משוגע. הערבים תוקפים, ועוד מקרוב. הגבול נפרץ. המעוזים מכותרים. ישראלים צועקים הצילו. מאות הרוגים. ציוד חלוד, נשק דפוק, מימיות מסריחות מראש, ואין כוחות. אין כוח הצלה, אין טנקים, אין מילואים, אין כוח בכלל. אין כלום. מה עושים, אלוהים. יצאנו. שלושה נגמ״שים. הלילה שחור. לוין המפקד. אנחנו איתו בנגמ”ש, רמי ואני מאחור, מימין ומשמאל, ועוד שני לוחמים שלא הכרתי. המטרה לא הייתה כל כך ברורה. לנסות להגיע לאחד המעוזים, ליצור קשר עם אחינו המכותרים, לחפש ואולי גם למצוא חיילים שהצליחו להימלט, שתועים במדבר. לא היה לנו ספק שיש שנמלטו מן המעוז ועכשיו אובדים בחושך על הדיונות. וגם לעצור את האויב אם רק יעז להתקדם זאת המטרה. הכול יחד בתוך הלילה. חושך צלמוות. רק פסים אינסופיים של אורות אדומים וצהובים טסים מצד לצד. אין גבול לשחור. אין סייג למרחב.
• רמי היה צעיר תל אביבי עם שיער ארוך יחסית וקצת פאות
  לחיים, נציג נאמן של בני הדור שכל צמרתו נקטפה. ילידי 48'
  עד 55', בני 18 עד 25, רובם חיילים סדירים על פי חוק השירות הצבאי. אני מדגיש "תל אביבי". להבדיל מרמת גני כמוני או מהרצלייני כמו שוקי, שלא לומר חיפאי או ירושלמי. לכל אחד תעודת זהות משלו, אבל התל אביבי אחר מכולם. כבר אז היה אחר. מעז מכולנו, חולם ומחפש נתיבים אחרים. זה היה גם טעמו של הדור, מחפש וחולם, כמו כתם ציור מופשט בגוונים עזים. דור 73', נגיד כך, היה דור אחר. אחר כמשמעותו, באופיו, בתפיסתו את עצמו, את סיבת קיומו. דור מורד, לפני הכול, וזקוף. גם זקור מעת לעת, די שחצן. "הדור שאחרי המלחמות" כינו אותו אז והתכוונו לדור שהגיע לעמדת הזינוק אחרי מלחמת 48', הקוממיות, ואחרי מלחמת 67', פעמי הגאולה. אלה מלחמות היסוד של הריבונות השלישית. אנחנו באנו אחרי ורצינו אחרת. אחרי 25 שנות מלחמה חשבנו שאפשר לחיות כאן את חיינו בצורה שונה. קצת פחות אש וקורבנות וקצת יותר מוזיקה וים. גם משום כך היינו דור מחתרתי לתפארת. ישיר ועקשן ודורש שינוי. לא הייתה פרה קדושה שלא שחטנו.

בעיצומו של חג הסוכות, באוקטובר 2023, התקיים מפגש משפחתי שכל משתתפיו כמעט היו בני שבעים ומעלה. אנשים שזוכרים היטב את ימי מלחמת יום כיפור. התאריך זימן, באופן בלתי נמנע, שיחה על יובל החמישים של אותה מלחמה, וכמובן – גם על ההפתעה המרה שליוותה אותה. איך הצליחו המצרים והסורים להונות אותנו? כך שאלנו. וגם – איך אף אחד לא ראה את מה שבדיעבד התברר מובן מאליו, כמעט?  

ברגע מסוים תהתה אחת המשתתפות בשיחה ואמרה – "מה יש כיום שאנחנו רואים ולא רואים, יודעים ולא יודעים? מה תהיה ההפתעה שתתפוס אותנו שוב, לא מוכנים? על מה נאמר שוב, כמו אז, 'אבל איך לא קלטנו, איך היינו, אנחנו, והממשלה שלנו, עיוורים כל כך?'"

השאלה נשארה תלויה באוויר. התשובה המחרידה, המפלצתית, הגיעה, כידוע, כמה ימים אחרי כן.

רינו צרור הוא עיתונאי וחתן פרס סוקולוב, 

כשפרצה המלחמה ההיא, לפני חמישים שנה, היה עיתונאי צעיר שרק התחיל לעבוד ככתב של "העולם הזה". חברו הקרוב, רמי הלפרין, היה צלם עיתונות. זמן לא רב אחרי האזעקה שנשמעה ברחבי המדינה בשעה שתיים בצהריים, החליטו שניהם, ביוזמתם, ללבוש מדים ולרדת דרומה. 

רק אחד מהם שב משם חי.

במשך שנים רבות דחק רינו צרור את המראות, הקולות, בקיצור – את הזוועות – שהיה עד להן שם, בסיני, קרוב לתעלה. בעיקר הדחיק את האובדן המר של טובי חבריו, שנהרגו. 

נראה כי הקשה מכולם היה מותו של ידידו הטוב ועמיתו, רמי, צעיר שמאלן בעמדותיו, הומניסט, מוכשר ואהוב, שאיש בעצם לא ידע כי השתתף בקרבות, ונהרג. לכאורה יצאו השניים ביוזמתם "רק" כדי לדווח ולצלם, ובעצם, בשל ניסיונם הצבאי הטרי, זה לא מכבר השתחררו משירות פעיל, קיבלו על עצמם מיד את החובה להילחם בעצמם, לא רק לצפות מהצד. 

אחרי שרמי נהרג הרגיש רינו צרור שהוא חייב לחזור צפונה, כדי לדווח על מות חברו – לקצין העיר, להוריו של רמי, ולאנשי מערכת העולם הזה. את הקווים שבהם התנהלו קרבות אפשר היה לחצות רק ברגל, מסיני – צפונה. והוא עשה את זה. בדרך ראה כמובן מראות קשים, שלא לדבר על סכנת המוות שארבה לו בכל רגע. 

כשהגיע – הוטלה עליו המשימה הבלתי אפשרית, הקשה כל כך – להביא אתו את הבשורה המרה, למסור אותה בכאב שאין לו שיעור. 

לאחרונה כתב רינו צרור את ספרו שנראה כאילו הוא נטול שֵׁם. על כריכתו הקדמית חקוקות, כמעט בסמוי, הספרות 73', ומתחתן – ציטוט מתוך הספר: "מאז ומתמיד היא נמשכת. היא לא עצרה כשהכריזו על הפסקת אש. וגם לא אחרי שקברתי את כל המתים שלי. אותם ואת עתידם ואת עברנו. היא עצמאית, והיא כל הזמן חיה, אורבת, דורשת את שלה. היא חושבת שאני שלה. ומפעם לפעם גם מכריזה על כך במעשיה", וכן הלאה. "היא" – המלחמה. ובעצם – הטראומה שחוללה.

מתחת לציטוט – שמו של הספר: זָכור, תִּזכור

צרור מתאר אותה. נוגע בה שוב, מקץ חמישים שנה. בניגוד לרצונו, אפשר לומר. כי פתאום קרה משהו לחלוטין לא צפוי: אישה צעירה, ענת, יצרה אתו קשר, וסיפרה לו שהיא בתו של רמי. היא נולדה שמונה חודשים אחרי שרמי נהרג! 

האם רמי ידע על קיומה? מה עלה בגורלה אחרי שרמי נהרג? מי גידל אותה? מה ידעה על אביה, על הנסיבות שבהן הגיעה לעולם?

הסיפור של ענת מסמר שיער. 

גם ההיענות של רינו צרור לבקשתה שיספר לה על אביה. מי היה. מה קרה לו. איך נהרג. 

מבחינתו – ההיזכרות, הדיבור על מה שעלה ממנה, שקולים לנגיעה באש, בידיים חשופות.

כדי לגבור על האימה החליט להשתמש בכלים המקצועיים שלו: ראיין ברדיו חבר נוסף שהיה שם, במלחמה, ואחרי כן גם את ענת, וכך חשף לאוזניה את הפרטים.

ואז לקח צרור את התיעוד הרדיופוני, תמלל אותו, והוסיף עליו עוד ועוד זיכרונות כתובים. והוציא את הדברים לאור, בספר שבידינו.

כשהתחלתי לקרוא על הקולות שנשמעו מהמעוזים הנופלים, את ההאשמות – נטשתם אותנו! – לא יכולתי שלא להיזכר – קודם כל בספרה המונומנטלי, החשוב כל כך, של פרופ' חנה יבלונקה, ילדים בסדר גמור, שבו תיעדה חוקרת השואה את בני דורנו, את אלה שנלחמו אז, ואיבדו לעד את תמימותם. 

ולא יכולתי, כמובן, שלא לחשוב גם על הטראומה הנוכחית, המתמשכת: את ה"נטשתם אותנו" העכשווי, המזוויע.

אז, לפני חמישים שנה, היו אלה חיילים שזעקו מהמעוזים הקורסים. (אפשר לקרוא על כך גם בספרו של נחום ורבין, מוצב המזח סיפור על כניעה וגבורה). הפעם, ב־7 באוקטובר 2023, ילדים קטנים, תינוקות, האמהות והאבות שלהם, הסבתות והסבים, הם אלה שזעקו, שוב, את אותן מילים: "נטשתם אותנו".

אז נשבו חיילים. עכשיו – פעוטות, נשים, בחורים צעירים, חפים מפשע, שרק באו לרקוד במסיבה, זקנים חולים, תצפיתניות שראו את הנולד ולא יכלו להציל את עצמן. 

כשהתחלתי לקרוא את 73' כמעט אמרתי לעצמי – מה אתה בכלל יודע על טראומה ועל זוועה. תראה מה שקורה עכשיו!

אבל לא. צריך לקרוא גם על אז. גם על העיוורון ההוא, גם על הבגידה ההיא. ורינו צרור מיטיב כל כך לגעת בכל העצבים שנותרו חשופים, כבר חמישים שנה. מיטיב כל כך לא לתאר את הפצעים אלא להביא אותם לפנינו כמות שהם, כמעט לא מעובדים, כמעט – מדממים עדיין. כדרכן של טראומות, שמקפיאות מצבים ומנציחות אותם לעד, כמות שהם. 

קשה למצוא את שמות התואר שמתאימים כדי לספר באמצעותם על הספר: נפלא? מרטיט? מפעים? מחריד? כולן נשמעות כל כך סתמיות, כל כך לא מדויקות.

אומר רק שחובה לקרוא אותו. 

ובמיוחד את המסקנות שאליהן מגיע צרור בסופו. 

הוא כתב את הדברים בימים של שיא המחאה החברתית. והוא מתאר את עוצמות הזעם והכאב, במיוחד של בני דורנו, של אלה שלבשו בהפגנות את החולצות עם הכיתוב "לוחמי כיפור נאבקים על דמותה של המדינה". 

ויש בדבריו חלקים מזעזעים באמיתות שנחשפו ב־7  באוקטובר. למשל – "ערכם של יישובי הגבולות בצפון ובדרום נמוך בשנים האחרונות מערכן של ערי המרכז. שווייה וחשיבותה של הטריטוריה על פי ראות עיניו של השלטון מכתיבים את עוצמת ההגנה עליה, בין היתר. אין הגנה אחידה על יישובי ישראל, לא מצפון לדרום ולא ממזרח למערב, גם זה מהפך דרמטי. והוא מתהפך היטב גם בתוך הסעיף הראשון של הנוסחה, 'קורבנות'.

"ערכו של לובש המדים נסק פלאים, למשל, ביחס ישיר לירידת ערכו של האזרח, שלא לדבר על זילות ערכו של אזרח זר. חיים מול חיים, מוות מול מוות, מותו של לובש מדים נתפס בשנה
שבה נכתבים הדברים קשה ומר ממותו של אזרח. זה לא תמיד היה כך."

כמה מזעזע לקרוא עכשיו, דווקא עכשיו, את הדברים האלה, שנכתבו השנה,  זמן קצר כל כך לפני שהוכחו כנכונים ומדויקים!  

כמה מזעזע לקרוא על "רצף המבצעים בעוטף עזה" שרינו צרור מונה, רצף שמאפשר, לדבריו, "הצצה לאלימות האינסופית בין 2004 לבין 2023. כל 'מבצע' עולם ומלואו, וכל המבצעים נערכו בעיר עזה ובמבואותיה, בשכונות וברחובות הראשיים ובערים סמוכות. כולם נגד ארגון חמאס, חייליו והנהגתו. קשת בענן 2004, ימי תשובה 2004, גשם ראשון 2005, מכת ברק 2006, גשמי קיץ 2006, חורף חם 2008, עופרת יצוקה 2009-2008, הד חוזר 2012, עמוד ענן 2012, צוק איתן 2014, גן סגור 2019, חגורה שחורה 2019, שומר החומות 2021, שובר גלים 2022, עלות השחר 2022, מגן וחץ 2023. ובסך הכול 16 מבצעים ב־20 שנה".

כשרינו צרור כתב את הדברים הללו, איש לא ידע עדיין מה עוד מחכה לנו. עם איזו אלימות מפלצתית, רצחנות ואכזריות בלתי נתפסות יצטרך הציבור הישראלי להתמודד. איש לא ידע כמה חסרי משמעות היו כל המבצעים ההם, נוכח "הקונצפציה" שבעטיה חיזקו את חמאס, העבירו לו מזוודות עם כסף, שאתו התבצר והתחזק כל כך.

איש לא ידע עדיין עם איזו תחושה של ייאוש ניאלץ להתמודד, נוכח הידיעה שהתצפיתניות התריעו, וזלזלו בהן. נוכח דברי הסיכום של הנגדת ו' מ־8200, שסיכמה את האזהרה הנוקבת שלה במילים: "דווקא השנה אנחנו צריכים להיות רגישים יותר לתרחישים דמיוניים. כבר התנסינו לפני חמישים שנה בחוויה דומה בחזית הדרומית בקשר לתרחיש שנראה דמיוני, ההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה אם לא נשגיח".

האם ה"רצף" של ה"מבצעים" בא אל קיצו? האם חייהם של תושבים בדרום ובצפון ייחשבו כמו אלה של תושבי המרכז (ושל תושבי הגדה המערבית היהודים!)? האם מדינת ישראל למדה את הלקח? האם נפקחו העיניים? 

ימים יגידו. 

"על אף הכול עודני מאמינה כי יצר לב האדם טוב בליבו פנימה. אינני יכולה, גם אם הייתי רוצה, לבסס הכול על מוות, סבל ואנדרלמוסיה. אני רואה את העולם הולך ונהפך לישימון, אני שומעת את קול הרעם המתקרב, וסופו לקטול גם אותנו, אני חשה את יסוריהם של מיליוני בני אדם – ובכל זאת די לי לשאת את עיני לשמים ומיד אני חוזרת ומאמינה כי הכול יסתיים בכי טוב, כי גם רעה זו תכלה מן הארץ, ושלום ושלווה ישובו אל העולם". 

את הדברים הללו, כפי שתורגמו לעברית הנמלצת של הימים שבהם ראו אור לראשונה בישראל, ב־1959, כתבה אנה פרנק ביומנה בשבת, 19 ביולי 1944. במשך שנתיים הסתתרה אנה עם בני משפחתה ועם ידידי המשפחה בעליית הגג של בית באמסטרדם. 

כידוע, שישה עשר יום בלבד אחרי שכתבה את הדברים הללו, פרצו למחבוא שוטרים נאצים ובני משפחת פרנק, ועמם כל המסתתרים האחרים, נשלחו למחנה המעבר בהולנד, וסטרבורק, ומשם מזרחה, אל מותם.

דבריה של אנה נותרו אם כן כמעין צוואה רוחנית שמרבים לצטט אותה. 

לאחרונה ראה אור ספר זיכרונותיה של חברת הילדות הקרובה של אנה, חנה־פיק גוסלר, בת גילה, שזכתה להינצל, והצליחה אפילו להציל את אחותה הקטנה, שהייתה רק בת כשנתיים כשהגרמנים פלשו להולנד. 

לקראת סופו של ספרה מעירה חנה: "אני לא בטוחה שהיא [אנה] הייתה עומדת מאחורי הדברים האלה [שאותם כתבה ביומנה], אחרי שהייתה באושוויץ".

נראה כי כמו החוקר אלווין רוזנפלד בספרו קץ השואה, גם חנה־פיק גוסלר אינה סבורה שמדובר בסיפור "עם סוף טוב", כפי שיש מי שמנסים לצייר אותו, כשהם נאחזים בדברי התקווה ההומניים, השוחרים לטוב, שכתבה. 

"מרבית האנשים מעדיפים לא לחשוב על כך שאנה הומתה עוד לפני שמלאו לה שש עשרה שנים. הם מעדיפים להתמקד ב'אומץ לבה' ובאיכויות מנצחות אחרות של אישיותה. היא נהפכה לסמל תרבותי, מפורסמת ונערצת, במחיר האמת ההיסטורית", כותב אלווין רוזנפלד. 

חנה פיק גוסלר הייתה אישה רבת תושיה, חזקה ואופטימית. ספרה נפתח בתיאור הקשר הקרוב שיש לה בערוב ימיה, בשנות התשעים לחייה, עם צאצאיה, ובמיוחד עם אחת הנכדות, שגם בימי הבידוד בקורונה המשיכה להגיע אל הסבתא, לביקורים יומיים, ביחד עם נינתה הפעוטה. 

סיפורה של פיק גוסלר הוא אם כן סיפור של ניצחון ושל חיים. חרף כל מה שעבר עליה, היא הצליחה להקים משפחה עניפה, אוהבת וחמה, וזאת בניגוד לחברתה, אנה, שלא זכתה לכך.

בשלב מסוים בחייה, אחרי שהיומן של חברתה ראה אור והתחיל לזכות בתשומת הלב העצומה שמעולם לא פחתה, החליטה פיק גוסלר להקדיש זמן רב ומאמצים אדירים כדי להעיד ולספר על  מה שעבר עליה מאז ילדותה המוקדמת מאוד, כשבני משפחתה מצאו מקלט באמסטרדם. הם נסו מעיר הולדתם ברלין כשהיטלר עלה לשלטון, וחיו שם בשלווה יחסית, עד שהולנד נכבשה. היא מתארת זוועות שלא יאמנו, על וסטרבורק, מספרת על ברגן בלזן ועל העינוי הכמעט אחרון שעברה: שלושת השבועות האחרונים, ממש בסוף המלחמה, שבהם הוסעה ברכבת בקר ביחד עם אחותה הקטנה ועוד כמה מאות ניצולים. רובם לא שרדו את השלב האחרון של התופת.

אבל היא, ואחותה, ניצלו, והחליטו להגשים את החלום הציוני של אביהן וסבן, ועלו לארץ ישראל, שנה לפני קום המדינה.

הספר שלפנינו הוא עוד נדבך בנחישותה לספר לבאים אחריה מה קרה שם, אז, ובה בעת – לתאר מנקודת מבט אישית וקרובה את דמותה של אחת הילדות המפורסמות ביותר בעולם: אנה פרנק, בימים שהייתה רק חברתה הקרובה ביותר, תלמידת בית ספר יסודי באמסטרדם.

פיק גוסלר מתחילה בתיאור החיים המוגנים והחבריים שניהלו הפליטים מגרמניה בארצם החדשה, הולנד. את הקרבה הרבה שנרקמה לא רק בין הילדות, אלא גם בין הוריהן. 

ואז – את האסונות שהחלה המציאות להמיט עליהם, עד לסוף המר שנועד לרוב האנשים שהיא מספרת עליהם. 

בילדותי הייתי מכורה ממש לסיפורה של אנה פרנק. כתבתי על כך לא מזמן בטור ששמו אנה פרנק, רומן הגרפי מאת דוד פולונסקי וארי פולמן. ריתק אותי לקרוא את העדות של מי שהכירה את אנה האנושית, אנה בשר ודם, לפני שנהפכה למיתוס, לפני שנעשתה – לאחר מותה, ובלי ידיעתה – למחברת של אחד הספרים הנמכרים והמוכרים ביותר בעולם. והיא תמיד חלמה להיות סופרת, להיות מפורסמת.

כמה מוזר, כמה מפעים, לקרוא על היומן של אנה מנקודת מבט של חברה שראתה אותה כותבת בו, מגינה עליו מפני כל מבט של אדם זר – אנה לא הספיקה לכתוב בו הרבה לפני שהיא ומשפחתה ירדו למחתרת, היא קיבלה את המחברת ששימשה לכתיבתו כמתנת יום הולדת זמן קצר לפני כן, אבל – איזו התרגשות "לפגוש" את היומן הזה, לקרוא עליו עוד לפני שנהפך למיתוס! 

כמה מרגש לקרוא על אנה. על שלל תכונותיה – הקסם האישי הרב שאפיין אותה, התושייה והנדיבות שלה (כששתי החברות נאלצו לעבור לבית ספר יהודי בעקבות הגזירות הנאציות, הייתה זאת אנה שפנתה אל ההנהלה וסידרה לחברתה העברה לכיתתה, כדי שלא תישאר לבדה במקום חדש וזר), תבונתה – אמה של חנה נהגה לדבריה לומר על אנה כי "אלוהים יודע הכול, אבל אנה – יותר"… מסתבר שעוד לפני שכתבה את היומן כבר בלטה בחוכמתה יוצאת הדופן.  

מצמרר לקרוא על הפגישה הראשונה של חנה עם היומן של חברתה הקרובה. על ההתפעמות וההתפעלות שלה מכישרון הכתיבה, מהחוכמה, ועל העצב וההתרגשות שהרגישה כשקראה את מה שאנה כתבה עליה עצמה. 

ואנחנו, המסורים לאנה, הרי מכירים את דמותה של חנה מהיומן. את ייסוריה של אנה על המריבה הקטנה שפרצה ביניהן לפניש נפרדו לצמיתות, על געגועיה לחברתה, ודאגתה לה. 

אבל הכי מחריד, הכי מצמית, לקרוא על שני המפגשים האחרונים שלהן בברגן בלזן. נודע לחנה לתדהמתה שחברתה לא הצליחה לברוח לשוויצריה – זה היה סיפור הכיסוי שמשפחת פרנק הפיצה רגע לפני שנכנסו למחבוא – אלא שהגיעה לאושוויץ. שאיבדה שם את הוריה – אנה הסבירה לחנה ששניהם הומתו בגז. וחנה – חודשים ספורים לפני תום המלחמה! – מזדעזעת ומתקשה להאמין: ממיתים אנשים בגז? איך זה יכול להיות? שוב מסתבר עד כמה משוכללים היו מנגנוני ההונאה הנאציים. נודע לה שאנה נמצאת מעבר לגדר, כי הגיעה במשלוח מאושוויץ. לחנה היה מזל יחסי – היה לה סרטיפיקט ודרכון דרום אמריקני, והיא ובני משפחתה יועדו להיות מוחלפים עם שבויי מלחמה גרמנים, לכן זכו ליחס פחות נורא (ובכל זאת נורא במידה שקשה לתאר) מזה שקיבלו אנה ומרגוט אחותה.

חנה ניסתה להבריח אל אנה המורעבת, החולה, קצת אוכל. היא מספרת כיצד הנשים שלצידה התגייסו כדי לעזור לה להשיג כמה חתיכות לחם, גרב וכפפה, חתיכה קטנה של פרי יבש – למרות שגם הן היו מורעבות, הסכימו לתרום כפי יכולתן הדלה כדי לנסות ולעזור לחברה האבודה של חנה.

פעמיים היא הצליחה לזרוק לאנה חבילה קטנה מעל לגדר שהפרידה ביניהן. את אנה המיואשת, הכבויה, הצליחה רק לשמוע, לא לראות, באותם שני מפגשים. בפעם הראשונה מישהי חטפה מאנה את החבילה. אבל, חנה מספרת, היא הצליחה לארגן למענה שוב חבילה קטנה.

זה, כידוע, לא עזר. 

בימים האחרונים קשה במיוחד לחשוב על אנה פרנק. לחשוב על חנה פיק גוסלר. לתהות מה הייתה חושבת ניצולת השואה עזת הנפש, הציונית, על מה שקרה כאן ב־7 באוקטובר. על חטיפתם של תינוקות וזקנים, נשים וגברים, על הפרעות והטבח, על האכזריות הבלתי נתפסת ועל חוסר האונים. היו אמנם באותו יום, ובימים שאחריו, גם גילויי גבורה מפעימים. אבל סופה של המערכה עדיין רחוק מהעין.

באחד הימים הראשונים אחרי אירועי שמחת תורה התפרסמה ברשתות החברתיות קריקטורה שקשה לראות, אך אי אפשר שלא להזדהות אתה:

קישור לספר בקינדל, אמזון

 

לקראת סופו של ספרה ילדים בסדר גמור, ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ – 1948־1955 משרטטת ההיסטוריונית חנה יבלונקה את השבר שעברו בני הדור שחקרה במהלך מלחמת יום כיפור ובעקבותיה. היא מראה את ההתפקחות המרה שלהם (שלנו! אני בת הדור, כמו גם יבלונקה עצמה) בעקבות מה שקרה באותה מלחמה. נכונותם המובנת מאליה למסור את נפשם בהגנה על המדינה, התמימות שבה האמינו בוודאות כי זאת תעמוד תמיד לצידם, התפוגגו כשהמעוזים נפלו בזה אחר זה, והלוחמים שהיו בהם נהרגו בקרבות בלתי אפשריים וחסרי כל תוחלת (כמו גם ההבנה שאת המלחמה ההיא היה כנראה אפשר למנוע, אלמלא יהירותם של מי שהסבירו למשל ש"עדיף שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח", כפי שאמר משה דיין, אבל כשפרצה המלחמה כמעט נשבר, כי היה משוכנע שמדובר בחורבן בית שלישי, ודיבר על הפעלת נשק אטומי. כן, כן, אותו דיין שלפני מלחמת ששת הימים זלזל באלה מבין חברי הממשלה שלא ששו אלי קרב, ממש כמו שעשה באותה עת גם רחבעם זאבי, שכינה בזלזול את השרים המבוגרים והשקולים, אלה שלא היו ילידי הארץ, "הוורהפטיגים", כפי שאפשר לקרוא בספרו של תום שגב, 1967).

קו בר לב הכזיב. הביצורים לא הצליחו למלא את ייעודם ולא בלמו את הכוחות המצריים. ההנהגה המדינית והצבאית הכזיבו. גם משום שסירבו להקשיב להתראות המפורשות שקיבלו – תחילה מהמלך חוסיין בכבודו ובעצמו, ואחרי כן גם מאשרף מרואן, המרגל הבכיר ביותר שאפשר היה לזכות בו – ונאחזו בקונצפציה שלפיה אין סיכוי שהסורים יפעלו בלי השתתפותם של המצרים, ושפניהם של המצרים לא למלחמה, הם עסוקים ב"סתם תרגיל צבאי נרחב."

לא רק ממרואן ומהמלך התקבלו התראות, אלא גם מהחיילים ששירתו במעוזים, על שפת תעלת סואץ, וראו במו עיניהם את ההיערכות הנרחבת של המצרים.

הקונצפציה ניצחה את השכל הישר, וחייהם של 2,656 ההרוגים, 7,251 הפצועים ו-294 השבויים יכלו להינצל ממוות או מהטראומה, שחוו הם, בני המשפחות שלהם, וכלל אזרחי ישראל, אלה שלחמו, ואלה שהיו בעורף.

ספרו של ד"ר נחום ורבין, רופא שהגיע למוצב המזח זמן קצר מאוד לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, מצטרף אל התיעוד המתאר את עומקו של השבר שחל אז, לפני חמישים שנה, ביום כיפור, באוקטובר של שנת 1973.

ורבין מספר בספרו כיצד נלחמו במוצב המזח, כמעט עד הכדור האחרון. האוכל והתחמושת כמעט אזלו, הוא טיפל בפצועים, עד שלא נותרו עוד תרופות. הניסיון לחלץ את החיילים במוצב באמצעות סירות נכשל. חילוץ יבשתי לא היה אפשרי, היה ברור לגמרי שדינם נחרץ: עוד יום, לכל היותר יומיים, כל מי שהיה במוצב היה נהרג בוודאות.

זה היה הרגע שבו הציע ורבין להיכנע. מפקד המוצב, שלמה ארדינסט, לא היה מוכן לכך. לדעתו האתוס של צה"ל תבע הקרבה. הוא לא היה מוכן להשפלה. ורבין, כך הוא מסביר בספרו, וכנראה שכך דיבר גם אז, סבר כי "כניעה אינה השפלה במצב כזה, שבו חיינו איבדו את ערכם עבור מי ששלח אותנו, עבור מי שנתן לנו תפקיד. אנחנו לא קמיקזות יפנים, שלהתאבדותם הייתה משמעות מבצעית ברורה, ואנחנו לא לוחמי מצדה, שהתאבדותם חסכה מהם חיי עבדות."

ורבין "העז" אפילו לעקוף סמכות, לפנות אל הפיקוד ולבקש את הסכמתו לכניעה.

המפקדים סירבו לאשר לחיילי מוצב המזח להיכנע, וודאי שלא הסכימו לפקוד עליהם לעשות זאת. אדרבא: הטילו עליהם "להחזיק מעמד", ככל שיוכלו. כמה זמן? לא ידוע. איזה סיוע נקבל בינתיים? מה שקיבלתם עד כה. כלומר – מאומה!

בדיעבד קרא ורבין בארכיון צה"ל פרוטוקולים של דיונים שנערכו במהלך המלחמה. ב־13 באוקטובר 1973 נכתב בהם כי "יש מהומה מסביב הכניעה של המזח. אומרים ששר הביטחון לא מסכים לכניעה."

בריאיון שנערך עם האלוף (מיל') שלמה להט (צ'יץ') ב־1993, כלומר עשרים שנה אחרי המלחמה, אמר צ'יץ' כי התנגד לכניעה. "כן, ידעתי שהסיכויים שלהם לצאת בחיים אם לא ייכנעו יהיו אפס, אבל חשבתי ואני חושב גם היום, שאסור לתת למקום שייפול בידי אויב כתוצאה מנפילה בשבי."

זה מזכיר לי את הבדיחה המרה על אומץ ליבם המפוקפק של הצרפתים במלחמת העולם השנייה, לפיה "הצרפתים נלחמו עד טיפת דמם האחרונה – של האנגלים."

קשה לי להבין איך גם אחרי עשרות שנים המשיך צ'יץ' לדבוק בעמדה שמוטב היה להקריב את שלושים ושישה האנשים שנפלו בשבי המצרים, וחזרו לישראל אחרי חמישה שבועות!

אי אפשר לדעתי שלא להסכים עם ורבין שאומר כי כאשר שכנע את חבריו להיכנע, מילא את תפקידו כרופא: להציל חיים. מה גם ש"מרגע שתמה הלחימה הפעילה נותרנו במעוז כתרנגולות בלול, מחכות לבוא השוחט. איזה יתרון היה למדינה לשחיטתנו?"

ורבין מספר כמובן גם על השבי. ועושה את זה באיפוק. "אולי החקירות בשבי לימדו אותנו להסתיר רגשות. אולי החקירות בזכרון יעקב [לשם לקחו אותם כדי לוודא שלא בגדו במולדת…] ובקריה בתל אביב לימדו אותנו לקח, אולי האירועים הטראומטיים של שבוע המלחמה והכניעה יצרו אצלנו חומת מגן," הוא מסביר, ומוסיף גם: "אולי אנחנו דור אחר, נוח פחות להיחשף […]."

בעיניו השאלה החוזרת שהוא נשאל – האם עברת בשבי עינויים? היא אינטימית מדי. הוא מסרב לתאר בפירוט את מה שעבר עליו.

חשיבותו העיקרית של הספר היא באמירה הנוקבת, הלא מתפשרת, של ורבין: החיים יקרים, ובנסיבות מסוימות מוטב להיכנע.

הוא אמנם חשש שיטילו בו דופי, כשישוב. שיקרעו ממנו את דרגותיו. שידונו אותו לכף חובה. אכן, ברגע מסוים אפילו זימנו אותו לחקירה משפילה, מזעזעת, ותקפו אותו, כי הציע לחיילים, רגע לפני שמסרו את עצמם לידי המצרים, שלא יתאמצו להיות גיבורים, שיימנעו מעצמם עינויים רק כדי לשמור על סודות שכבר בלאו הכי גלויים וידועים למצרים. גם על עצם העובדה ששכנע את חבריו להיכנע ניסו לתקוף אותו, אבל הוא לא נשבר, שכן היה משוכנע שהצדק אתו! אכן, לא היה המשך לאותה חקירה מזעזעת ולאותן האשמות מרושעות.

קבלת הפנים שזכה לה עם שובו דווקא הפתיעה אותו לטובה. הוא התקבל בזרי פרחים, תשואות וחיבוקים, שהיה ראוי להם!

הספר צנום ומרתק. רק דבר אחד הפריע לי: לא הבנתי מה הטעם לשבץ בו צילומים של מכתבים שקיבל ורבין מבני משפחתו, וגם מילדים זרים, שביקשו לעודד את רוחו בשבי. פה ושם מכתב מצוטט, שמשקף את מה שעבר על בני המשפחה שלו, עוד אפשר להבין. אבל המכתבים עצמם, בכתב יד, על פני כמה וכמה עמודים, מיותרים, לטעמי.

אבל זאת רק הערה שולית.. הספר מעניין וחשוב!

אני לא זוכרת מתי קראתי ספר עיון עם דמעות בעיניים, כפי שקרה לי עם ספרה של מיכל דקל, בני המזל – איך אבא שלי, ילדי טהרן וכרבע מיליון מיהודי פולין שרדו בשואה.

דקל היא כיום פרופסור לספרות אנגלית בסיטי קולג', ניו יורק. היא ילידת הארץ, שהגרה בצעירותה לארצות הברית.

בספר עוקבת דקל אחרי קורותיו של אביה (וגם של אחותו ובת הדוד שלהם), מ"ילדי טהרן" שהגיעו לארץ בילדותם. (אביה היה כבן שבע עשרה והאחות ובת הדוד צעירות ממנו). העניין במה שעבר עליהם התעורר במקרה, כך היא מספרת. מבחינתה אביה היה מאז ומתמיד פשוט ישראלי, כמו כולם, קצין קבע בחיל האוויר, רגיל… היא לא הקדישה מחשבות לידיעה שהייתה בעיניה רק עובדה עניינית, לא מעניינת במיוחד: הוא הגיע "משם", השתקע בישראל, התחתן, גידל משפחה – אותה ואת אחיה, חי חיים רגילים, אם כי היו לו פה ושם התנהגויות שנראו לה מוזרות ולא מובנות. מדוע למשל היה קשור עד כדי כך לאמו? מדוע נהג לפעמים לפשפש בפח הזבל ולהוציא משם אוכל?

יום אחד פגשה במקרה במהלך עבודתה באקדמיה בארצות הברית חוקר יליד אירן שסיפר לה פרט שהצית בה סקרנות: הוא שמע וידע על ילדים יהודים פליטים שאחרי תלאות רבות נקלעו לטהרן. אותם ילדים ברחו עם בני משפחתם מפולין, הגיעו לרוסיה ומשם הוגלו לאוזבקיסטן, שהייתה טריטוריה סובייטית. הרוסים "הענישו" את הוריהם, כי אלה ביקשו לחזור לפולין, ממנה נסו זמן קצר אחרי כשפרצה מלחמת העולם השנייה. מסתבר כי "בחודשי המלחמה הראשונים, בערך מיליון וחצי פולנים־יהודים – כמעט מחצית מכלל האוכלוסיה הפולנית־יהודית – כמו גם פולנים־אתניים, ליטאים ובני מיעוטים אחרים, […] ברחו מזרחה מאימת הוורמאכט". חייהם במזרח הרחוק היו קשים מנשוא: הם "נזרקו" למקומות שבהם לא היו להם אפילו מקומות מחסה, ונאלצו בתנאים מחרידים לבנות לעצמם בקתות כדי להתגונן מפני תנאי מזג האוויר. (אפשר לקרוא עוד על הפרקטיקה הסובייטית הזאת – להשליך אנשים בטבע כדי שיבנו לעצמם יישובים, או ימותו… – ברומן זוליכה פוקחת עיניים).

בחודשים הספורים אחרי שנחתמה ברית בין ברית־המועצות לפולין, קיבלו הפליטים "חנינה", וחלק מהם הורשו לעזוב את המזרח הרחוק ולנסוע לטהרן. משם הצליחו פעילים מארץ ישראל להוציא קבוצת ילדים ולהביא אותם ארצה.

הוריו של אביה של דקל נאלצו להישאר עוד שנים רבות במזרח, בתנאים קשים מנשוא. כשנפרדו מהילדים שלהם שנסעו לטהרן לא ידעו אם אי פעם ישובו ויפגשו אותם, אבל היה חשוב להם לאפשר לילדים לנסות להינצל.

את אביו, סבה של דקל, לא זכה עוד אביה לפגוש. אמו הגיעה ארצה אחרי תלאות בלתי נתפסות, ורק אחרי שהמנדט הבריטי פקע. עד אז לא אפשרו לה האנגלים להתאחד עם ילדיה.

על ילדי טהרן שמעתי מזמן בהרצאה של דליה גוטמן, שמקדימה את הקרנת הסרט הדוקומנטרי המרגש שיצרה, העוסק בהם (הוא מוזכר כמה פעמים בספר שלפנינו), כך שקווי המתאר היו ידועים לי, פחות או יותר, אבל הספר של דקל מביא לפנינו שלל סוגיות מרתקות, לצד התיאורים מסמרי השיער על הסבל שעבר על הילדים הללו, לפני שמצאו את עצמם על הרכבת מפורט סעיד ישירות אל ארץ ישראל, כאן התקבלו בתשואות.

"לראשונה בחיי התחלתי להבין את אבי, דרך מילותיהם של אחרים", כותבת דקל.

כך למשל היא מבינה עד כמה השפיע עליו עברו: "היה הפער שהפריד בין אבי לביני, התהום בינו לבין אמי: ההיכרות שלו עם הרעב, וחוסר הידיעה שלנו."

את עוצמות הרעב שממנו סבלו אותם פליטים קשה לקלוט: "עד שאבי ומשפחתו, פליטים מזה שנתיים, הגיעו לסמרקנד, תפיסת הרעב שלהם נחלשה, ככל הנראה בגלל ניוון חלקי של הקיבה. שומן הגוף ומסת השרירים שלהם נוצלו בידי שריר הלב ומערכת העצבים. הם היו חלשים מכדי לחוש צמא רב, ולכן סביר להניח שסבלו מהתייבשות חמורה. העור היבש והסדוק והניוון השרירי הכאיבו עם כל תנועה. 'הפליטים היו חלשים מכדי לעבוד,' אמר ג'מיל, האיכר האוזבקי [שאותו פגשה בביקורה באוזבקיסטן], 'בגלל הרעב. הם היו חלשים כל כך עד שלא יכלו לקחת את המתים שלהם לבית הקברות.'"

דקל אינה מסתפקת בסיפור המשפחתי. המחקר שלה נפרש על פני המקומות שאליהם הגיע אביה, והיא אחריו, אחרי עשרות שנים. כך למשל היא מספרת לנו איך סטלין הרעיב אוכלוסיות של מליונים, בין היתר – כשאסר על האיכרים האוזבקים לגדל לעצמם אורז או חיטה. הוטל עליהם לגדל רק כותנה, ונאסר עליהם "לעזוב את מקום מושבם לשם חיפוש אחר מזון".

היא מספרת על התגייסותם של יהודי ארצות הברית שבאמצעות הג'וינט שלחו ליהודים הפליטים מזון, בגדים ותרופות, אבל אלה לא הגיעו ליעדם, כי נגנבו ממי שהיו אמורים להינצל בעזרתם. פונקציונרים לבשו פרוות ואכלו לשובע, בשעה שהפליטים היהודים נמקו מרעב, קפאו מקור ומתו בהמוניהם ממחלות.

מכל אחד מהמפגשים הרבים שדקל מתארת אפשר ללמוד רבות על עמדות ועל תופעות חברתיות. היא פגשה למשל אישה ששמה מגדה, פולנייה בת העיר אוסטרוב מזובייצקה, שם חיו בני משפחתה של דקל במשך מאות שנים, עד מלחמת העולם השנייה. למגדה נודע על קיומה של החוקרת הישראלית־אמריקנית שעוסקת בעבר של בני משפחתה, והיא הזדרזה להזמין אליה את דקל, אירחה אותה בנדיבות וחביבות יוצאות דופן, הכירה לה אנשים שעניינו אותה ותרמו למחקרה, וליוותה אותה בחלק ממסעותיה.

דקל לא יכלה שלא ללכת שבי אחרי הקסם שהשפיעה עליה מגדה, וחשה כלפיה ידידות והכרת תודה, אבל לצד האחווה שנרקמה ביניהן, לא יכלה שלא לשמוע גם את הצלילים הצורמים שליוו את שיחותיהן: מגדה הקפידה כל הזמן להדגיש את שותפות הגורל היהודית־פולנית, ואת הסבל הזהה של שני העמים. היא התכחשה בתוקף לכל רמז לכך שפולנים היו אנטישמיים או פושעי מלחמה. האם, למשל, את מבשלת הבירה, שהייתה בבעלות סבה האמיד של דקל ("אבי מלפני המלחמה היה הרבה יותר עשיר ממני"), באמת שרפו הגרמנים, כגרסתה של מגדה, או למעשה – השכנים הפולנים, אחרי תבוסת הגרמנים, שקבעו את המפקדה שלהם בעיירה במבשלת הבירה?

כשביקרה באוסטרוב נוכחה דקל לדעת כי (בניגוד לערים או עיירות אחרות בפולין), "כמעט כל מבני הציבור ובנייני המגורים שהיו שייכים ליהודים לפני המלחמה נעלמו", שכן "אוסטרוב שכתבה לעצמה היסטוריה חדשה".

ב־2015, שנתיים אחרי שנפגשה עם מגדה לראשונה, הצטרפה זאת לפוליטיקה הפולנית, וכפעילה במפלגת הימין הקיצונית "חוק וצדק" היא "התחילה לקדם את הנרטיב" שלפיו הפולנים היו קורבנות של הנאצים לא פחות, אולי אפילו יותר, מהיהודים. כיום כולנו מכירים היטב את ההתכחשות של הפולנים לחלקם. אפשר להבין זאת מהחוק החדש שהעבירו בפולין ולפיו אסור להזכיר יהודים שפולנים רצחו בתקופת השואה, כי על פי הנרטיב הממשלתי, יהודים ופולנים חיו בהרמוניה מושלמת, ופולנים היו קורבנותיה של מלחמת העולם לא פחות מהיהודים. אפשר לקרוא על חלקם הפעיל של הפולנים האנטישמיים בספר המזעזע אנחנו מיֶידְוָובְּנֶה – הפשע וההשתקה מאת אנה ביקונט.

דברים רבים נודעו לדקל במהלך המחקר הממושך, שכלל כאמור נסיעות אל רוב המקומות שאליהם נקלע אביה בילדותו, בדרכו אל ההצלה. המקום היחיד שאליו לא הגיעה היה – טהרן, אבל לשם נשלח העמית האירני שלה, שחקר, צילם וראיין אנשים, וחזר אליה עם תובנות, ראיות ועדויות.

מספרה של מיכל דקל למדתי על פרקים שלמים בהיסטוריה שלא ידעתי עליהם מאומה. למשל – על עשרות אלפי הפולנים הקתולים שהגיעו לפלשתינה וגרו בזמן המלחמה בחיפה, גדרה, רחובות, קסטינה, תל אביב, נצרת וירושלים – "זה היה הריכוז הגדול ביותר במזרח של פולנים". הפולנים הללו ניהלו כאן חיי תרבות עשירים ותוססים. היו להם כאן מרכזי פרסום פולניים, הם הוציאו ספרים בפולנית, ופרסמו מאמרים מתורגמים לשפתם… היו להם תזמורות, הרכבי ג'ז, בתי ספר.מכאן, מתברר, "התכונן צבא אנדרס [המצביא הפולני הגולה] למה שנודע בכינוי קרב מונטה קסינו", באיטליה, וכדי להתאמן לקראתו "כבשו" החיילים הפולנים בתרגיל רחב היקף את הר סיני, את נצרת, ומקומות נוספים!

אכן, כפי שדקל מעירה: "נראה שהפרק הזה בהיסטוריה הפולנית והיהודית נמחק מהזיכרון היהודי והפולני גם יחד."

מרתק!

אבל מה שמרתק בספר במיוחד, מה שמפעים ומרגש, זה הקשר שנוצר בין החוקרת לבין אביה, שנים רבות אחרי שמת. "רציתי שהמעקב הזהיר אחרי עקבותיו של אבי – הפניות והעיקולים, הדרכים שפנה בהן ואלה שלא פנה בהן – יכתיב לי את האופן  שאבין מי הוא היה ומה היו האפשרויות שעמדו בפניו".

כך למשל היא זועמת על האבחון שערכו לו בהגיעו לישראל, לפיו מדובר בנער "בעייתי", ועל ההסללה שאולי נגרמה בעקבות חוות הדעת שנקבעה לגביו. מכאן היא מספרת גם על חוסר ההבנה שלקו בה מי שקלטו את הילדים האומללים, שהגיעו אחרי תלאות בלתי נתפסות: רובם התייתמו, כולם היו עדים לזוועות שאי אפשר לדמיין, הם רעבו, קפאו מקור, סבלו סבל איום, אבל בדוחות שנכתבו כאן, בארץ ישראל, בנוגע להתנהגותם "נטו להתמקד בהתנהגות הבלתי חברתית ובחוסר היציבות הפסיכולוגית שלהם". כתבו עליהם שהם "כמו אנשים חסרי בית" (כמו?!), שהם "מלאי חשדנות" (מעניין מדוע…), שהם "למדו שרק החזק שורד" (האומנם? הכיצד?) וכן הלאה. אז מצד אחד – הצילו אותם. ומצד שני – לא ממש ראו אותם. עד כדי כך שהיו מקרים שבהם הקיבוץ התקמצן אפילו על בולים שנזקקו להם, כדי לכתוב להוריהם מכתבים…

כשאביה התגייס לצבא הודיעו לו מהקיבוץ שאין להם אפשרות לעזור לו במאומה.

הוא מסביר להם ש"אין לי כסף לקנות כמה מהדברים החסרים לי"; מבקש מעליית הנוער "תקציב לקניית חולצה נוספת", כי "אלה שיש לי כל כך קרועות שאי אפשר לתקנן"; הוא זקוק גם למכנסיים – "יש לי רק זוג אחד מכנסיים ארוכים ואחד מכנסיים קצרים… וסוודר לאחר העבודה". עם סיום שנת הלימודים בבית הספר הטכני של חיל האוויר הוא מבקש שיאפשרו לו להישאר בפנימייה בחופשת הקיץ. אמנם מצא עבודה, כך כתב, "אולם את כספי שקיבלתי עבור העבודה זקוק אני לשלוח לגרמניה להורי היות והם אנשים מבוגרים וזקוקים לעזרתי". הוא התחנן גם לסיוע כספי לזמן הלימודים, והסביר כי בסופי שבוע וחופשות, "אין לי לאן ללכת ומי שיעזור לי".

צעיר בן שמונה עשרה! כיום בני גילו עדיין מכונים "ילדים"…! מדהים לראות איך נאבק, לגמרי לבדו, כדי ליצור חיים חדשים. והוא הצליח! הספר המיוחד שכתבה בתו מוכיח זאת.

לפני שניגשתי לקרוא את האוטוביוגרפיה של טובה דיטלבסן לא קראתי מאומה על הסופרת (ילידת 1917). לא היה לי מושג במה הספר עוסק, ולא – מה עלה בגורלה של הסופרת לפני שכתבה אותו, ואחרי שפורסם.

וכך יכולתי להתמסר לו, ולהאמין בחלקיו הראשונים שמדובר בגרסה דנית נשית לספרו המפורסם של ג'יימס ג'ויס: מעין "דיוקנה של האמנית כאישה צעירה".   

תיאור צמיחתה של דיטלבסן כאדם כותב היה מרגש ונוגע ללב: איך גילתה שהיא מיטיבה לכתוב שירים. איך כתבה "שירים" בהזמנה למען חבריה לעבודה. איך הבינה שהכתיבה עומדת במרכז קיומה: "גם אם לאיש מלבדי לא אכפת מהשירים שלי, אני מוכרחה לכתוב אותם, כי הם משככים את הצער והכמיהה שבליבי". הבנתי אותה מאוד כשכתבה שמה שהיא כותבת מרגש אותה הרבה יותר מאשר הדברים שאותם היא מתארת: "המציאות עצמה לא מעסיקה אותי כמעט", שכן רק "שירה ופרוזה מרגשים אותי עכשיו." הזדהיתי אתה כשכתבה כי "הילדות נופלת בדממה לקרקעית הזיכרון – ספריית הנפש שממנה אשאב ידע וניסיון עד סוף ימי," כמו גם עם הצורך הנואש שלה "שתהיה לי פינה שקטה שבה אוכל להתאמן בכתיבת שירים אמיתיים" ועד כמה היא רוצה "חדר עם ארבעה קירות ודלת סגורה": כמובן ממש כמו שווירג'יניה וולף הסבירה במסה הנודעת כל כך "חדר משלך" (וגם בהרצאה שלה "משלח יד של נשים"). עניינה אותי מאוד דרכה אל העורך הראשון שקרא וחיזק את ידיה, ואל העורך האחר שגם פרסם שיר שלה,  כלומר – התחלת הקריירה שלה כסופרת..

אמנם לא הכרתי אותה: מעולם לא קראתי ספר אחר שלה, אבל תיאור הדרך שעשתה מתחילת חייה כילדה מבית עני ואחרי כן כנערה שנאלצת להתפרנס ביגיע כפיה ועד להצלחתה ככותבת משך את ליבי. יכולתי כל כך להזדהות אתה כשספרה הראשון הופיע: "בימים לפני צאתו של הספר לאור אני מבלה כל הזמן בחדרי, למעט השעות במשרד. אני רוצה להיות בבית כשישלחו לי את הספר שלי. ערב אחד, כשאני חוזרת הביתה מהעבודה, אני מוצאת חבילה גדולה על השולחן שלי, ואני קורעת את העטיפה בידיים רועדות. הספר שלי! אני מחזיקה אותו בידי ונשטפת באושר חגיגי שאינו מזכיר אף רגש שהיה לי בעבר. טוֹבָה דיטלבסן, נפש נערה. כבר אין דרך חזרה. את הנעשה אין להשיב. הספר יהיה קיים לעד, ללא קשר לגורלי. אני פותחת את אחד העותקים וקוראת כמה שורות. עכשיו כשהן מודפסות בספר הן רחוקות וזרות להפליא. אני פותחת עותק נוסף כי אני לא ממש מאמינה שהכתוב זהה בכולם. אבל הוא אכן זהה. אולי הספר שלי יגיע לספריות. אולי ילדה, שבסתר ליבה אוהבת שירה, תמצא אותו שם פעם, תקרא את השירים ויתעורר בה רגש, רגש שהסובבים אותה אינם מבינים. והילדה המוזרה הזאת כלל לא מכירה אותי. לא יעלה בדעתה שאני נערה צעירה, חיה ונושמת, נערה שעובדת, אוכלת וישנה כמו אנשים אחרים. כי אני עצמי מעולם לא חשבתי על הדברים הללו כשקראתי ספרים בילדותי. לעיתים רחוקות זכרתי את שמם של הסופרים שכתבו אותם. הספר שלי יגיע לספריות ואולי יוצג בחלון הראווה בחנויות הספרים. הוא הודפס בחמש מאות עותקים, מתוכם קיבלתי עשרה. ארבע מאות ותשעים איש יקנו אותו ויקראו בו. אולי גם בני משפחתם יקראו בו, ואולי הם ישאילו אותו למכרים, כפי שאדון קרוג נהג להשאיל את ספריו". 

יכולתי אפילו להבין אותה בימים שקדמו להוצאת הספר, כשאמרה לעצמה כך: "אני חושבת על קובץ השירים שלי שיראה אור באוקטובר, ומתעוררת בי תחושה מוזרה שאם תפרוץ מלחמת עולם, הוא לעולם לא יתפרסם," והרי החששות האגוצנטריים האלה, שמא יקרה משהו – מלחמת עולם! – שימנע את הוצאתו לאור של הספר, מוכרים לי מאוד… 

אבל בהמשך הקריאה התעוררו בי תחושות מוזרות: מלחמת העולם השנייה פורצת, ודיטלבסן מספרת איך בעצם שום דבר לא ממש השתנה בעולמה: "דומה שאיש לא זוכר עוד שמלחמת העולם פרצה אתמול. בעלת הבית שלי מספרת לי שמחיר בשר החזיר עלה בחמישים ארה לקילוגרם, ונינה באה ומגלה לי שפגשה בחור נהדר…" וכן הלאה. 

אמנם לפני פרוץ המלחמה הביעה הסופרת הסתייגות מהיטלר, למשל – סיפרה על בעלת הבית שלה שהקשיבה לנאומיו ואיך היא עצמה סירבה להצטרף אליה, ואפילו לשבת בסלון הדירה, מתחת לתמונתו, אבל אלה כמעט כל האיזכורים המופיעים בספר למלחמת העולם! פה ושם "מופיעים" חיילים גרמנים שהסופרת חומלת עליהם – ודאי לא רצו להגיע ככובשים בארץ זרה, היא מהרהרת, אבל זהו! זה הכול! המלחמה כולה חולפת הרחק הרחק ממנה, אפילו לא במקום כלשהו ברקע!

הניתוק הזה הדהים אותי. איך יכול להיות שבין השנים 1939 ל־1945 התנהלה הזוועה האיומה ביותר בהיסטוריה האנושית ואין לה כמעט אף הד בספר?

נכון, לקראת סוף המלחמה היא מספרת שבעלה אמר משהו על כך שהוא רוצה להצטרף למחתרת, ושהיא מנעה זאת ממנו, שכן יש לו ילדה קטנה ואישה לדאוג להן, אבל זהו! זה פחות או יותר הכול! עשרות מיליוני בני אדם מתו, והיא עסוקה כל הזמן בעיקר בעצמה! בקריירה שלה! בצורך שלה לכתוב! בחיי האהבה שלה: להתחתן, לבגוד, להתגרש, להתחתן שוב, ללדת, לאמץ ילדה, להתחתן שוב, ללדת עוד ילד, ואז בעצם די לנטוש את שלושת הילדים (בשלב מסוים, כבר אחרי המלחמה, היא התמכרה לסמים, ואת האשמה לכך היא תולה אך ורק בבעלה השלישי, הרופא, ששימש כפּוּשֶׁר שלה)!

כל תיאורי ההתמכרות, ההזנחה ההורית, העיסוק בעצמה ובעצמה בלבד, עוררו בי שאט נפש, שהעיבה על הזדהותי עם החלקים הראשונים של הספר. 

יחד עם זאת, עלי להודות: קראתי את הספר בעניין רב, שלא התפוגג גם בחלקים המרגיזים. 

מה קורה לילדה שחיה "בין אבא אלים ומתעלל לאימא שלא יכולה לשאת ביקורת ולא יכולה לספק הגנה"? איך היא מתמודדת עם משימות החיים המוטלות על בני גילה? איזו יכולת מתפתחת בה להשתלב בחברה הסובבת אותה? מה קורה לנפשה, מה צופן לה עתידה, האם תהיה לאם? ואם כן – איך תיראה אמהותה?

רוחמה וייס – חוקרת, פרופסור ומרצה לתלמוד בבלי, משוררת ופובליציסטית – היא אותה ילדה קטנה, שאביה נהג להכות אותה ולפגוע בה מינית.

פער גדול מצטייר בין הישגיה הנראים והמוכחים לבין הכאב הסמוי המלווה אותה כל חייה, שהוא אחת התוצאות הלא מדוברות של פגיעה קשה כל כך בילדות.

בגיל חמישים, כשבנה בן השמונה עשרה מחליט להתגייס לצה"ל, בניגוד מוחלט להשקפת עולמה ולאינסנטינקטים האימהיים הכי עמוקים שלה, היא נאלצת להתמודד עם ההבנה שאין לה שליטה על חייו, בחירותיו, דרכו. האימה שמא ייפגע נפשית – אם יאלץ להרוג – או גופנית, שהרי זאת דרכם של לוחמים, מביאה אותה לסוג של חשבון נפש מתמשך, לניסיון להבין איך אפשר למוסס את הכאב המלווה את חייה כל העת.

היא עושה שני דברים: מתחילה לכתוב את סיפורה של דמות בדויה – שמה הנבחר, הקונוטטיבי, הוא שלום – ובד בבד נוסעת שוב ושוב קודם כול – לקפריסין, ושנית – למנזר בפרובנס, שם היא עושה את מה שהכי מתאים ורצוי לה: מתבודדת, חושבת וכותבת.

שלום, שעליה מספרת לנו וייס, היא "היהודייה האחרונה של קפריסין": היא חיה בקיפרוס בתחילת האלף הראשונה לספירה, הצליחה ללדת שלושה ילדים שנשארו בחיים, עד שאחד מהם, יוחנן, מחליט להיעשות חייל לוחם (כמו בנה של וייס עצמה, כמובן…). הוא מצטרף למורדים היהודים נגד הקיסר הרומי טראיאנוס.

וייס מביאה בפנינו, בקולה, את מה שידוע לה על אותה פרשה נשכחת המכונה "מרד התפוצות", או "מרד הגלויות", אירוע שההיסטוריה היהודית לא מרבה לעסוק בו או לזכור אותו. היא מתארת את הזוועות שעשו היהודים באויביהם: הם "אכלו את בשר אויביהם ומהמעיים שלהם עשו חגורות. הם סכו את בשרם בדם אויביהם והשתמשו בעורם של המתים כבגדים. הם שיפדו את לוחמי האויב והטילו שבויים לזירות מלחמה מול חיות טורפות", וכן הלאה… בסופו של דבר הובסו היהודים והשורדים גורשו מהאי לצמיתות.

העיסוק בזוועות הרחוקות ההן, תיאור המאבק של שלום לשמור על צלם אנוש, להמשיך לאהוב את בנה, גם אם בחר בחירה נלוזה בעיניה, נחישותה של שלום לשמור על קשר חברי אוהב וקרוב עם חברתה ושכנתה אירנה, הנמנית לכאורה עם "האויבים", שכן היא יוונייה, כל אלה הם הניסיון של רוחמה וייס להתמודד עם ההווה, עם הבעתה מפני מה ש"צבא הגנה לישראל" או מה שמלחמה אפשרית נוספת, עלולים לעולל לבנה האהוב, עדין הנפש, לדבריה.

ויש בספר מישור נוסף, שמתרחש ממש בימינו, בקפריסין: וייס מתארת את הפרשה הזכורה לרע של האונס הקבוצתי שעברה צעירה אנגלייה: חבורת נערים ישראלים, שהגיעו לשם זמן קצר לפני שהתגייסו לצבא בישראל, תקפו אותה באכזריות, ולמרבה הזוועה, וכמו שקורה לא פעם, הרשויות ניצבו דווקא לצידם של הפושעים ואילצו את הצעירה "להודות" שבדתה את האונס. רוחמה וייס מתארת איך אפילו היא עצמה התבלבלה לרגע והאמינה לרשויות, איך התעשתה והתנערה מהבלבול, ואיך התגייסה כדי לתמוך בצעירה, ולהביא אתה תומכות רבות נוספות מישראל עד לפתח בית המשפט, כדי לתת לנאנסת את התחושה שמאמינים לה ויודעים שהיא דוברת אמת וצודקת.

מדהים (ומוכר!) איך המנגנון הפטריאכלי הדכאני מצליח להטעות אפילו את מי שאמורה לדעת היטב שהקורבן נפגעה ושהתוקפים זוכים להגנה שאינה ראויים לה.

וייס מראה את הקשר אל הפגיעה ההיא, בבית. ייתכן שרק מי שעברה את הזוועה יכולה מיד להבין אותו:

"כדרכם של מעשים כאלה, כולנו ידענו ולא ידענו על מעללי איה נאפה (ושאר עיירות הנופש בקפריסין ובאיי יוון, שאליהם טסים הילדים שלנו). הופתענו ולא הופתענו. אלא שהפעם הכול היה על השולחן. בדיוק כמו שקורה במשפחות גרעיניות שמכסות על חטאים – כולם חיים בניתוק חלקי, כולם יודעים בעמקי הלב שמשהו במשפחה מאוד לא בסדר אבל מדחיקים ובוחרים לדבר על משהו אחר; החיים הכפולים נמשכים עד שמישהי פותחת את הפה, אומרת 'זה מה שאבא עשה לי' ומניחה את האמת מול המשפחה. פתאום אין ברירה והמשפחה נחלקת לשניים: רוב שמתנער מהבת ששוברת את קשר השתיקה, ומיעוט, אם בכלל נמצא כזה, שמציע לה אמון ותמיכה."

כך בדיוק. כל כך מוכר! (כל כך כואב).

וייס מחליטה ש"אני ישראלית שלא מוכנה ליישר קו עם הסיפור שמספרים הגברים בשבט שלי, שאני לא 'נשואה' למנהיגי השבט ואני נחושה בדעתי לערוק מהשבט לטובת הצדק. אעמוד שם ואומר לנערה הבריטית: את בת השבט שלי. לך נתונה ההזדהות שלי ותמיכתי. השבט שלי יהיה מעתה והלאה שבט הקורבנות המושתקים והמואשמים ואין בלתו".

בסופו של הספר וייס מספרת על עצמה בגוף שלישי: "מאז ומעולם היא הייתה אישה בודדה כי הייתה לה ילדות לא מוצלחת. ילדות שיש להסתיר, להתבייש בה ולא לדבר על מה שבאמת קרה בה. מגיל צעיר החיים לימדו אותה לשתוק את הפחדים, לא לשתף, לא לדבר ולכן גם לא להתחבר. כישרונה הגדול ביותר הוא להתנתק, גם מעצמה. כישרונה הגדול ביותר הוא להיות לבד."

אכן, לאורך הספר היא מתארת את רגעי ההתבודדות, ההתאחדות עם הטבע ויופיו. וחשבתי על כך שבעצם כתיבת הספר שלפנינו, ההתבודדות מתפוגגת: בכל פעם שהיא מתארת את עצמה מטיילת לבד ביער, מספרת מה ראתה וכמה היופי מסביבה ניחם אותה, אנחנו שוהים שם לצידה, מתאחדים אתה ומחבקים אותה, ואיזו זכות זאת, להיות עדים־בדיעבד ליופי, כמו גם לכאב.

מופלא השילוב שווייס עושה בין הכתיבה הממוארית לכתיבת הסיפור ההיסטורי המזעזע. היא נוגעת בשורשי הכאב, ומיטיבה לתאר את פרטי האימה־תוצרת־בית: את הציפייה לתקיפה הגופנית, שהיא החלק הכי מייסר, כמעט יותר מאשר התקיפה עצמה, את ההיתלשות הגחמנית מתוך העולם הילדותי המחפש לעצמו איים של שלווה והמעבר הפתאומי אל תוך האלימות שלעולם אינה מובנת וצפויה. היא יודעת, וגם כשהייתה ילדה ניסתה לדעת, שמה שקורה לה "לא קשור בה": נפשו של אביה פצועה והוא "מוציא" על הילדה את מפחי הנפש שלו. אבל מה עם נפשה של הילדה? מדוע היא נאלצת להיות שם, מופקרת, מבועתת, מתאמצת כל הזמן לְרַצות, "להיות טובה", למנוע את התקיפה הבאה… כמה טוב היא מתארת את הניתוק, את הדיסוציאציה, שהיא ההגנה היחידה של חסרי האונים הנתונים למרותו של תוקף חזק, ועוד של מי שאמור להיות המגן, ודווקא הוא זה שמכאיב שוב ושוב, בלי פשר, בלי סיבה.

אוי.

אוי.

(וכמה מוכר).

היו קטעים שקראתי ורציתי לחבק את רוחמה וייס ולומר לה: כולנו, כל הילדות ההן, אחיות מבחירה, גם אם לא מרצון. וכשאנחנו מדברות, אנחנו מספרות כל אחת לא רק על עצמה, אלא גם על אחיותיה.

ולהוסיף רק עוד מילה אחת: תודה!

"אחרי שהגרמנים דיכאו את ההתקוממות בוורשה, שרפו את העיר ורוקנו אותה מתושביה, כיוונו הפולנים את שנאתם בעיקר ליהודים. באולם שלי בבית החולים בפיאסטוב הם נותרו נושא השיחה העיקרי. היהודים היו אשמים בכול. מאז ההאשמות בהרעלת בארות ועלילות הדם בימי הביניים, לא השתנה דבר".

"לדעת רבים מהמאושפזים באולם, היהודים היו מעין רוחות רעות שנדדו בעולם כדי להמיט על האנושות אסונות וצער. בלי היהודים לא יהיו עוד דאגות בעולם. לא יהיו עוד רצח, פשע, מחלות ומלחמות. היטלר, גבלס ושטרייכר דיברו מפיותיהם של חברי המאושפזים. התעמולה הנאצית של גבלס הוכתרה בהצלחה".

"היהודים קומוניסטים."

"היהודים קפיטליסטים."

"היהודים אימפריאליסטים."

"היהודים סוחרי עבדים."

"היהודים שולטים בעולם!"

"היהודים מיליונרים!"

"הרחובות שייכים לפולנים, אבל היהודים הם בעלי הבתים."

"היהודים גרמו למלחמה!"

"יוליאן טובים היהודי מתיימר להיות המשורר הפולני הטוב ביותר!"

"הכסף היהודי השתלט על אמריקה!"

"היהודים אופים מצות בדם של ילדים פולנים!" וככה זה נמשך כל יום, כל היום. לא כולם השתתפו בשיחות האלה, אבל איש לא מחה נגדן."

ספרו של אדוארד רייכר רצוף בתיאורים כאלה של גילויי אנטישמיות. קשה לקרוא אותם, אבל קשה לא פחות לחשוב על גילויי הגזענות הבוטים, המבעיתים, שנחשפים בלי הרף כאן אצלנו, במדינה ה"יהודית ודמוקרטית", לאחרונה – הפוגרום (והוא לא הראשון! אפשר לקרוא על כך כאן) בחווארה.

אבל יש עוד דוגמאות רבות לגזענות, לא רק כזאת שמופנית לעבר פלסטינים. הנה שלוש דוגמאות קטנות, מני רבות:

"לוחמים מחטיבת גבעתי ירקו על אנשי דת נוצרים ועל הצלב שנשאו במהלך תהלוכה בעיר העתיקה בירושלים שהתקיימה בתחילת החודש".

עצם קיומו של ארגון להב"ה שראשי התיבות שלו הם: למניעת התבוללות בארץ הקודש.

הדרישה לשינוי חוק השבות. 

גזענים למדו מגזענים 

ספרו של גיש עמית מוגדר "ממואר", אבל הוא מתמקד כמעט אך ורק בחייו המקצועיים של הכותב, מורה ומנהל בית ספר.

חייו הפרטיים מוזכרים רק בחטף וכבדרך אגב, וכך נודע לנו בתחילתו של הספר שגיש נשוי אבל מצוי בהליכי פרידה מאשתו, ולקראת סופו של הספר הוא מזכיר את קיומה של תינוקת שנולדה לו אך מתה כנראה מיד, ונקברה בברלין. פה ושם הוא מזכיר את ילדיו במשפט קצר, אבל זה כל מה שנדע על חייו האישיים.

הממואר מתמקד, כאמור, בחייו המקצועיים, וליתר דיוק – בחוויותיו כמנהל של שני בתי ספר שונים.

בשליש הראשון של הספר הוא מתאר את התנסויותיו כמנהל של בית ספר שחלק גדול מהילדים בו הם ילדי פליטים. הוא מתאר איך הטיחו בו מהרגע הראשון את קשייהם ואת הקיפוח המר שהם חשופים לו. כך למשל כשסיפר להם על ברלין ושאל אותם אם ביקרו שם פעם, אמרה לו אחת מהם "אנחנו לא יכולים". כשניסה  לברר מדוע, ענתה: "אין לנו תעודות זהות." הוא ביקש הסבר. "אין פה מה להסביר," השיבה הילדה ביובש.

״אתם כל הזמן מתבכיינים פה על השואה, אבל מי שהוא לא יהודי, לאף אחד לא אכפת ממנו," אומרת לו תלמידה אחרת, בכיתה י', במהלך שיעור ספרות, ובשיחה אישית מסבירה לו פליטה מגאנה: "ישראל היא לא הבית שלי. אתם לא רוצים אותי פה," וזאת אחרי שהוא מנסה להבין היכן היא מרגישה שייכת: "יש לי שני בתים", היא אומרת, "אחד בגאנה השני בישראל", אבל היא לא מרגישה בבית בשום מקום. את השפה בגאנה היא לא יודעת, וגם לא נשארו לה שם חברים.

קשה לקרוא את התיאורים של עמית, שפורש בפנינו את מצוקתם של הילדים התלושים הללו, ובעצם – גם את מצוקתם של המורים. הכול מעניין את הילדים, הוא מספר, חוץ מאשר – מה שהם אמורים ללמוד, והמורים מוצאים את עצמם מתחננים לפניהם: "תהיו אתי…"

קשייהם של המורים אינם נובעים רק מבית הספר המסוים ומאוכלוסייתו המיוחדת. היא מובנית, כך מראה לנו גיש, בתוך מערכת החינוך עצמה. "ראית פעם מקום עבודה, חוץ מאשר מפעלים ובתי ספר, שאין בו מקום, ואפילו קטן מאוד, לעובדים?" שואל אותו נחום, המורה לתנ"ך, ומנסה להסביר מדוע המורים כועסים כל כך. והרי בשום בית ספר אין פינות מסודרות, מקום שאפשר להיפגש בו בפרטיות עם הורים ועם תלמידים, להשאיר בו חפצים אישיים, להתרווח או לעבוד – מורים, כידוע, מכינים מערכי שיעור, דוחות, ציונים, בבית! בשעות ה"פנאי" שלהם!

גיש עמית עזב את ניהול בית הספר, ועבר לנהל בתי ספר אחר, אנתרופוסופי. חלקו העיקרי של הספר מוקדש לשיטה האנתרופוסופית. עמית לא מהסס למנות את חסרונותיה של השיטה, ונראה שבחשבון הכולל הם גוברים בעיניו על מעלותיה. הוא מתאר את האדיקות הכמעט דתית שבה מתנהלים המורים הדוגלים ברעיונותיו של רודולף שטיינר. את הטקסים שמתנהלים לא רק עם הילדים, אלא גם בין המורים לבין עצמם: "אני מתחיל ללמוד בסמינר לאנתרופוסופיה. המפגש הראשון נעים מהצפוי. אבל שבוע לאחר מכן אנחנו מתחילים קורס ביוגרפיה רוחנית. זוהר, המורה לאָמנות: ביוגרפיה היא החיים מנקודת מבטו של אלוהים. היא מבקשת מאיתנו לספר על ילדותנו המוקדמת. אני משותק מחמת התביעה לחשיפה עצמית, מהפלישה הגסה אל הנפש, פלישה המסווה עצמה מאחורי מראית עין של קרבה או אינטימיות, ודווקא משום כך כמעט בלתי אפשרי להתנגד לה." עוד נדרשו המורים להתהלך בחדר ולהתחבק בכל פעם שהמוזיקה נפסקה.

טקסים דומים נערכים גם בשיתוף הורי התלמידים. וכמובן שעם התלמידים עצמם.

האם השיטה מונעת אלימות, מפחי נפש, מריבות בין תלמידים?

מסתבר שלאו דווקא. עמית מתאר לא מעט מקרים של תלמידים שונים שמאבדים את העשתונות, משתוללים, מכים, הורסים ציוד. ילד שמתפרץ לכביש, ילד שטיפס על הגג ועמד שם וקילל בקול רם, ילדים שזחלו על הרצפה בזמן שיעור, "התפתלו על גחונם כנחשי מים ארוכים וכהים" ולא היה אפשר להפסיק את התנהגותם הביזרית…

ולצד כל זאת – הישגיהם הלימודיים הנמוכים של ילדים רבים שלא מצליחים ללמוד לקרוא עד שלב מאוחר מאוד בלימודים.

הוא מזכיר את התובענות של ההצגות שהחזרות אליהן נמשכות שבועות ארוכים, ותוהה – האם הילדים נראים כמי שנהנים מהן? לא ממש, טוען גיש.

כל זה נשמע מדאיג ומרתיע.

יש לזכור שגיש עמית פרש מעבודתו כמנהל בית הספר שלוש שנים אחרי שהתחיל אותה. האם ספרו מביע תסכול או התפקחות? אכזבה מנומקת ומבוססת או מרירות שמניעיה יותר אישיים מאשר ענייניים ועקרוניים?

אין לדעת. מכל מקום, ספרו מותח ביקורת נוקבת ומעוררת מחשבות.

במחצית שנות התשעים עקרתי את פרדס האשכוליות שלנו לאחר שנאמר לי שהתמורה לפרי לא תכסה אפילו את עלות ההשקיה. ערכתי אז עלון שקראתי לו "שקיעה כפרית". לא הצלחתי לעבור ברחוב בלי שאחת השרות והרבקות והשולות תעצור אותי ותרטון על השם שבחרתי, שמנבא את רדת החשכה "על הכפר היפה שלנו". דווקא שומרת החותם, רות פדרליין, אהבה את השם, משום שבעיניה שקיעה כפרית היא יפה, ובמקרה שלנו גם עצובה, לאחר שבשנה האחרונה נעקרו שלוש מאות דונם פרדס, והרעש שאנחנו שומעים מבוקר עד ערב איננו זמזום של דבורים שבאות לפרחי השמוטי, אלא הטרטור המעצבן של המסורים. 

ביקשתי ממנה לכתוב מאמר לעלון, ויום לפני המועד שקצבתי לה הגישה לי צרור דפים כתובים בעט נובע בכתב יד מסודר. היא כתבה שבשבילה החקלאות היא מקור לאושר אישי והגשמה של רעיון חברתי יפה, אבל זהו בסופו של דבר ענף כלכלי, ובכלכלה, עם כל הכאב, אסור להיות סנטימנטלי. ענף שאינו רווחי חייבים לחסל, והיא אכן מתכוונת להיפרד מהפרדס שלה מיד לאחר הקטיף. שאלתי אותה אם תהיה נוכחת בשטח כשזה יקרה והיא ענתה: "אני אכרות את העצים במו ידיי. מעולם לא התחמקתי מעבודה קשה ואני יודעת שזה יהיה קשה." 

רות עקרה את הפרדס, ייבשה את חלקת הירקות, שלחה את העופות לשחיטה וסגרה את הלול. היא העבירה את הבעלות על המשק לבנו של בעלה השני אשר בנה בחצר בית גדול, ובעצמה המשיכה להתגורר בבית הקטן עם הרהיטים הפשוטים. את הימים העבירה בקריאה ואת הערבים בכתיבת מכתבים ארוכים והאזנה לרדיו. אחת ליומיים הייתה חוצה בהליכה מתנדנדת את הכפר בדרכה לצרכנייה ולדואר, אלא שלא יכלה ללכת עוד בנתיב שלה משום שהמשקים שביניהם נהגו לעבור החליפו ידיים, וחומות גבוהות הקיפו אותם וחסמו את דרכה.

הכפר אכן שינה פניו. משקים נמכרו לעשירי הארץ שחשקו בפארק בן חמישה־עשר דונמים צמוד לבית, במקום הגינה הקטנה שהציעו כפר שמריהו והרצליה פיתוח. הפכנו למותג, וההרחבה, שהכפילה את מספר התושבים, התמלאה במתעשרים חדשים ששילמו מחיר מופקע, גבוה בהרבה מכפי ששילמו במושבים השכנים. וכך, בין טייקונים ליאפים, הפכו הילידים לזרים בביתם. 

 

לורי גוטליב היא פסיכולוגית קלינית ועיתונאית. בעקבות הצלחת אולי כדאי לך לדבר עם מישהו, הספר שלפנינו, היא כותבת טור ייעוץ בעיתון ומרבה להופיע בטלוויזיה ולהתראיין בהסכתים שונים. הרצאה שנשאה ב־2019 ב־Ted היא אחת המבוקשות והפופולריות ביותר באתר.

אחרי שקוראים את אולי כדאי לך לדבר עם מישהו אפשר בהחלט להבין את הצלחתה העצומה, שכן מדובר בספר מרתק, מרגש, אנושי ומחכים מאוד.

גוטליב מספרת בו על כמה ממטופליה, איך הגיעו אליה, ולאן לקח אותה ואותם הטיפול בהם. השלושה העיקריים שעליהם היא מספרת הם, ג'ולי, אישה צעירה וחולה אנושה, ג'ון, יוצר סדרות טלוויזיה מצליחות ביותר (כבר בתחילת דרכו זכה, כך היא מספרת, בפרס האמי), וריטה – אישה כבת שבעים, בודדה ומיואשת.

אי אפשר שלא להתרגש מהתהליך שכל אחד מהמטופלים הללו עובר לאורך הספר, אבל הייחודיות שלו היא בכך שבד בבד עם סיפורי המטופלים שלה פורסת בפנינו גוטליב את סיפורה האישי כמטופלת. 

בשלב מסוים, די בהתחלה, היא מספרת איך ומדוע הגיעה למסקנה שהיא עצמה זקוקה לטיפול, ומשם ואילך משרטטת את התהליך המורכב והמאלף שעברה עם המטפל שלה: את הליקויים בשיקול הדעת. את המשוב, השיקוף וההארות שזכתה להם, ובעיקר – את התובנות העמוקות שהגיעה אליהן, בחלקן — בזכות השילוב שבין היותה מטפלת ומטופלת. כך למשל מרתק לקרוא על זיהוי של דפוסים דומים שהיא מוצאת בינה לבין חלק מהמטופלים שלה.

הכתיבה של גוטליב אנושית, חומלת ורוויה באהבה. היא מרבה לצטט כותבים אחרים, ומפיקה מדברי החוכמה שנתקלה בהם מסקנות לגבי עצמה, הן כמטופלת והן כמטפלת.

האומנם "הגיהינום הוא הזולת", כפי שקבע סארטר? כן. אבל "לפעמים הגיהינום הוא אנחנו, לפעמים אנחנו הגורמים לקשיים שלנו."

"קלינאים בכירים ניכרים בהיותם אותו האדם בסלון ביתם ובקליניקה", היא מצטטת את הפסיכואנליטיקן הארי סטאק סאליבן, דנה בדבריו ובוחנת אותם כמטפלת.

"מטפלים צריכים לגשת למטופלים שלהם 'ללא זיכרון וללא תשוקה'", היא מצטטת את הפסיכואנליטיקן וילפרד ביון ובודקת את ההמלצה, לא רק לגבי המטופלים, אלא גם לגבי עצמה וחייה. 

"יותר מדי הורים עושים לילדים שלהם חיים קשים בניסיון להוט מדי לעשות להם חיים קלים", היא מצטטת את הפילוסוף יוהאן וולפגנג פון גתה ומראה כיצד זה מתבטא בחיים עצמם.

גוטליב מעלה בספרה הרבה מאוד שאלות מעניינות. למשל: עד כמה ראוי שמטפל יחשוף את חייו האישיים בפני המטופל? היא מספרת על פסיכולוג שהחליט להסתיר ממטופלת שלו את הסיבה לכך שהוא יוצא לחופשה. כשחזר והמטופלת שמה לב לטבעת הנישואים החדשה שענד, הבין שטעה כשניסה "להגן" עליה והסתיר ממנה מידע שהיא קלטה מיד. גוטליב מגיעה למסקנה שקיים מעין "נייר לקמוס" שאמור לעזור בהחלטה אם לשתף או להסתיר. אבן הבוחן צריכה להיות התשובה לשאלה "האם המידע הזה עשוי לעזור למטופל."

האם החיים האישיים של המטפל, הבעיות שהוא עצמו חווה, עלולים להקשות עליו להתמקד במטופליו? "הפגישה עם המטופלים היא הקלה", כותבת גוטליב, "חמישים דקות שלמו של מפלט מחיי הפרטיים". מעניין…

איך מטפל או מטפלת מוצאים לעצמם מטפל או מטפלת? מה המגבלות? מה הקשיים?

איך אמור להיראות חדר הטיפולים? איך משפיע המבנה שלו על האינטראקציה שמתרחשת בו?

מה בעצם ההבדל המהותי בין טיפול לבין שיחה עם אדם קרוב ואוהב?

מהי המלכודת "שבודהיסטים מכנים 'חמלה אידיוטית'" ומדוע ואיך אפשר להישמר מפניה?

איך מתמודדים עם הפתעות לא צפויות שמתרחשות בחיים, למשל — מחלה קשה או לידה של ילד עם בעיות התפתחות? (גוטליב מתארת את זה באמצעות משל שהיא קוראת לו "הולנד": מעשה באדם שהתכונן במשך זמן רב לנסוע לאיטליה, למד איטלקית, קנה מדריכי תיירות וכן הלאה, אבל אז מצא את עצמו פתאום בהולנד. האם יְכַלֶּה את ימיו בכעס ובאכזבה, או שילמד ליהנות מהדברים שאפשר למצוא בהולנד?)

איך מתמודדים עם אבל? 

מה ההבדל בין שמירה על פרטיות לבין שמירה על סוד? מדוע ובאיזה אופן אחד מהם מזיק?

מה היתרונות והחסרונות של להיות ילד של מטפל? (מצד אחד "שום דבר לא מטואטא מתחת לשטיח", מצד שני — "החיסרון הוא שתצא דפוק בכל מקרה"…)

האם מוטב לו לאדם שיהיה לו "מאגר של זיכרונות לא נעימים — שתיקות מאובנות, ריבים צעקניים, בגידה, אכזבה עצומה," רגשות "שימתנו את הזיכרונות הטובים", או ש"קשה יותר להרפות ממערכת יחסים מלאה בזיכרונות מאושרים"? 

איך אדם אמור או יכול לסלוח לעצמו?

האם טיפול יכול לעזור לאנשים שאינם סקרנים לגלות משהו על עצמם? 

על מה מטפלים יכולים להישען? (על "מה שהמטופלים אומרים, מה שהם עושים, ואיך שאנחנו מרגישים בזמן שאנחנו יושבים איתם"). 

מי המטופלים "הקשים ביותר"? ומי המשעממים?

מדוע טיפול הוא "עבודה קשה" הן למטופלים, והן למטפלים?

באיזה אופן יכול מטופל לעזור למטפל?

מדוע יש הבדל עצום בטיפול שנערך בחדר לעומת זה שנעשה בזום? 

האם קורבן צריך תמיד, ובכל תנאי, לסלוח למי שפגע בו? 

על כל השאלות הללו, ועל רבות אחרות, היא משיבה. ספרה מרתק, בזכות המסע שהיא עוברת בחייה האישיים, ובזכות המסע של המטופלים, ויש בספר חלקים מרגשים ממש. גוטליב מספרת לנו בגילוי לב על התהליכים שעברה עד שנעשתה פסיכולוגית (בין היתר למדה רפואה, עד שהחליטה לפרוש, ולפני כן עבדה בהוליווד בתעשיית הסרטים וסדרות הטלוויזיה). היא מספרת לנו מדוע נפרדה מבן זוג שעמדה להינשא לו, איך הפרידה השפיעה על חייה ועל כישוריה כמטפלת, כל הסיפורים הללו, והלקח שאפשר להפיק מהם, ראויים מאוד לתשומת לב. 

מדהים איך גם כעבור כשמונים שנה ויותר, ממשיכים להתגלות סיפורים מסמרי שיער ומופלאים מימי מלחמת העולם השנייה.

בספר שלפנינו, יחידה X, חושפת ליאה גארט, פרופסור ללימודי יהדות בהאנטר קולג' שבניו יורק, את סיפורה המופלא (והמקומם, בחלקיו) של יחידה סודית שקורותיה לא נודעו עד כה.

שמה של היחידה "X" ניתן לה כדי לציין ולהדגיש את סודיותיה, בדומה לסימן המציין "נעלם" במתמטיקה. וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה בעת הקמתה של היחידה, העניק לה את שמה הייחודי: "היות שהם יהיו לוחמים עלומי שם… הכרח שנתייחס אליהם כאל כוח עלום."

שירתו ביחידה כמה עשרות מגויסים, פליטים יהודים מאוסטריה וגרמניה, שהגיעו לאנגליה בנערותם. חלקם ניצלו בזכות ה"קינדר טרנספורט" – מפעל ההצלה של ילדים מאירופה, שארגוני צדקה אנגליים חילצו מהיבשת זמן לא רב לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. (אחד מהמצילים היה ניקולס וינטון, שגם סיפורו המפעים נחשף באקראי עשרות שנים אחרי תום המלחמה). אותם נערים השאירו בארצות המולדת שלהם את בני משפחתם שלא יכלו לנוס מגרמניה ומאוסטריה, וכשמלחמת העולם פרצה, הייתה להם מוטיבציה עזה להילחם בגרמנים, כדי לנקום בהם, ובמקרים אחדים גם קיוו שאם יגיעו לאירופה יוכלו אולי לנסות להציל את מי שנשאר שם. על השנאה הרצחנית האנטישמית שחווה בגרמניה כתב לימים אחד מהם, ותיאר את המעבר המזעזע "מחיים מוגנים של תלמיד תיכון מתבולל בן מעמד הביניים במרכז אירופה, למושא קבוע של שנאה, תיעוב, לעג ונידוי במולדתי שלי."

באחד המקרים החלום לאתר בני משפחה שנשארו מאחור אפילו הצליח: אחד הלוחמים, מנפרד גנץ, הצליח להגיע בימי המלחמה האחרונים לטרייזנשטט, ופגש שם את אמו ואביו שהצליחו, כמעט באורח נס, להחזיק מעמד ולהישאר בחיים. תיאור הנסיעה שלו, בג'יפ צבאי אנגלי, בחברת כמה חיילים בריטיים שהתלוו אליו במשך כמה יממות, ועוד יותר מכך – תיאור המפגש עם ההורים – מפעים ומרגש במיוחד!

הרעיון של גיוס צעירים דוברים גרמנית־ילידית והכשרתם כלוחמי קומנדו, היה מבריק, והוכיח את עצמו: החיילים הסודיים הצליחו לא רק להילחם בעוז נפש מעורר השתאות, אלא גם השכילו לחקור שבויים בגרמנית, גרמו למאות, אולי אפילו לאלפים, להיכנע בלי קרב, וגילו מידע מודיעיני שאין להפריז בחשיבותו. כך למשל הצליח אחד מהם, ג'ורג' ליין, לאתר את מיקום המפקדה של רומל, ובזכות זאת ידעו האנגלים היכן יוכלו לתקוף את המצביא מהאוויר. רומל היה "אחד הגנרלים הגרמנים הטובים והיצירתיים ביותר", ולאחר שהותקף ונפצע פציעות קשות הוא נוטרל, ולא יכול היה עוד לפקד על חייליו. ייתכן מאוד, כותבת ליאה גארט, שהמידע שהביא ג'ורג' ליין "השפיע על מהלך מלחמת העולם השנייה כולה"!

אבל הדרך להשבת הכבוד העצמי ותחושת המסוגלות והכוח לא הייתה פשוטה, כי כשהמלחמה פרצה חשדו האנגלים בפליטים ה"גרמנים והאוסטרים" לכאורה, גם אם היו אלה יהודים שנסו מפני הגרמנים, וכמו שהאמריקנים הצרו את צעדיהם של המהגרים היפנים בארצות הברית, שלחו אותם למחנות מעצר ולמעשה – התעללו בהם (אפשר לקרוא על כך בספר המפעים הבודהה בעליית הגג), כך נהגו גם כלפי היהודים.

חלק מההיהודים הצעירים נשלחו בכפייה לאוסטרליה. תיאורי ההתעללות שעברו מסמרי שיער. אחרי שכבר איבדו את בני משפחתם, או נאסרו בעצמם במחנות ריכוז לפני שהצליחו לברוח, הם "זכו ליחס אכזרי מצד המלחים הבריטיים", שהחרימו להם דרכונים, אשרות כניסה, מכתבים אישיים ואפילו תצלומים אחרונים שנותרו להם מעברם, והשמידו אותם! המלחים לא היססו להשליך לים ספרי תורה שהפליטים הצליחו להציל, אחרי שהנאצים העלו אותם באש. באונייה "דונרה", שבה הפליגו, התנאים היו מחפירים: הם "נדחסו אל בטן האונייה המרופשת", נעלו אותם שם "בלי אוכל, מים, או גישה לשירותים", הרשו להם לעלות לסיפון כדי לנשום רק למשך רבע שעה של "תרגילי כושר", "הצוהרים היו סגורים, החום היה בלתי נסבל"… פשוט זוועה. "התברר שסרג'נט ויליאם פטריק סקוט, הקצין האחראי על העצורים שעל סיפונה של 'דונרה' היה אנטישמי נלהב וסדיסט שנהנה לענות את היהודים שבתחום אחריותו".

אחד הנוסעים בספינה העיד בספר זיכרונות שכתב: "השומרים הוכיחו שאפשר ליהפך לתת־אדם ובריון גם בלי כל הכשרה מיוחד". (ומסתבר שגם בלי להיות גרמני נאצי!).

למרות היחס הנורא שזכו לו, גם במחנה המעצר באוסטרליה, העצירים "רחשו טינה מעטה כלפי הבריטים. מקור כל הרע בעולם היה ברור מבחינתם, ורבים מהם היו כעת נחושים מתמיד למצוא דרך להילחם באויב האמיתי: אדולף היטלר והרייך השלישי."

לפני שהרעיון לייסד את היחידה X קרם עור וגיד, גייסו את הצעירים היהודים הללו ליחידת "חפרים" בצבא הבריטי, אבל סירבו לתת בידיהם נשק. "לא בטחו בהם מספיק". לפיכך כללו האימונים שלהם "צחצוח מדים, השתתפות בתרגילי סדר יומיים ועטיית מסכות גז." כשקראתי על כך לא יכולתי שלא לחשוב על היהודים שגויסו לגדודי העבודה בצבא ההונגרי, וגם להם לא נתנו נשק. (אפשר לקרוא תיאורים מפורטים על מה שעבר על הגברים היהודים ההם ברומן הייחודי והנפלא הגשר הנסתר, The Invisible Bridge, אחד הספרים היפים ביותר שקראתי!).

אחד המגויסים מבין הפליטים היהודים הסביר מדוע, למרות כל זאת, לא חש טינה: הוא הרגיש "שעליו 'להתנצל על כל נשימה שהוא נושם באוויר אנגליה […], ושעליו להתאמץ כפליים כדי להיות אנגלי."

התחושות הללו, התשוקה להיות יותר אנגלי מהאנגלים, לא התפוגגו גם כעבור שנים רבות. כשהקימו אנדרטה לזכר אנשי היחידה שנפלו בקרב, סירבו רוב השורדים לציין שהנופלים היו יהודים (האם סבלו מאנטישמיות עצמית? תוהה מחברת הספר). הם גם לא כעסו על כך שאיש מהם לא זכה בעיטור הכבוד הצבאי הגבוה ביותר, אף שהיו ראויים לו בלי ספק, בזכות מעשי הגבורה הלא מתקבלים כמעט על הדעת שעשו.

כשעלה הרעיון לייסד את הפלגה הסודית, וכשהפליטים המבוזים גויסו אליה, הם חשו, כדברי אחד מהם, ש"המעבר היה חד כל כך – ממצב מגוחך למצב עילאי, מחיל החפרים ליחידת קומנדו".

מצבם כיהודים שחדרו אל שטחי הכיבוש הגרמנים היה כמובן מסוכן מאוד, אילו נפלו בשבי, שכן היו פליטים שבני משפחתם אולי עדיין חיו שם, בגרמניה, גם בהיותם יהודים שהנאצים התכוונו לחסל את כולם, רק בשל יהדותם, גם כילידי גרמניה ואוסטריה שנחשבו אם כן בוגדים בארצם, וגם כחיילי אויב בריטיים. למרות הסיכונים הרבים הם לא היססו, פעלו באומץ לב שלא יתואר, ותרמו רבות לניצחון על גרמניה.

סיפורם מרתק, וטוב שנחשף!

לפני כמה שנים הזדמן לי לבקר בכלא פביאק, בוורשה. פביאק היה בית סוהר גרמני ששכן ברובע היהודי, בין אוקטובר 1939 לאוגוסט 1944. כיום שוכן בו מוזיאון שמנציח את הזוועות שחוללו שם הגרמנים במהלך המלחמה: כליאה, עינויים והוצאות להורג של יהודים ושל פולנים. על קירותיו תלויים צילומים של כמה מהקורבנות, ולצדם סיפורם האישי המזעזע. שם נוכחתי לדעת עד כמה סיפור אחד, בודד ואישי, יכול להיות משמעותי יותר מאשר פרק בספר היסטוריה או אפילו מהמראה של ערימות השיער או האפר המוצגים ב"מוזיאון אושוויץ". אלה אמנם מחרידים, אבל סיפורו האישי של אדם אחד ממחיש את הזוועה.

כלא פביאק מוזכר לא פעם בספרו של אדוארד רייכר, שתורגם לאחרונה לעברית. (לדוגמה: "מדי יום ביומו עברה ברחוב משאית שהעבירה עצורים מבית הסוהר פַּביאַק לחקירה במפקדת הגסטפו. כל יהודי שהלך ברחוב בשעה זו נתפס ונורה בו במקום, ולכן ברגע שהמשאית נראתה ברחוב זֶ'לַזנָה, האנשים מיהרו להתחבא בפתחי הבתים או בחנויות.").

לכאורה מדובר בסיפור אחד מיני רבים כל כך, על עוד ניצול שואה, אבל יש בסיפורו של הכותב, אדוארד רייכר, עוצמה יוצאת דופן.

רייכר היה רופא עור ומין מצליח ואמיד. סיפורו הלא ייאמן מתחיל בערבו של ה־31 באוגוסט 1939, ב"ריחם המשכר של הפרחים" שמילא את חדר הווילה שלו ושל אשתו ובתו. זה היה "הערב האחרון של ימי השלום". השכם בבוקר שלמחרת החלו הגרמנים לתקוף את פולין, וגם ד"ר רייכר, שלא האמין שהמלחמה תפרוץ, "אף על פי שרוחותיה היו באוויר", נאלץ עד מהרה להתמודד עם השלכותיה: "בחמש בבוקר העירו אותנו קולות נפץ עזים. זינקתי אל החלון. השמים היו אדומים כדם. מטוסי אויב תקפו את שדה התעופה הצבאי ברודה פביאניצקה. המטוסים הפולניים לחמו בתוקפים בסיוע מן הקרקע של כוחות הגנה נגד מטוסים. מטוסים שנפגעו התרסקו בלהבות על הקרקע. אשתי הצטרפה אלי, ויחד עמדנו ליד החלון וצפינו במחזה המוזר כמו בסצנה מסרט".

עד מהרה מצאו את עצמם הרופא ובני משפחתו פליטים שנואים ונרדפים בארצם. מכאן ואילך הוא פורש את סיפורי ההינצלות שלו ושל אשתו וילדתם הקטנה, וכל פרט וכל שלב מפליאים ומדהימים יותר מאלה שקדמו להם. אין ספק שלא פעם שיחק להם המזל, והרי אנחנו תמיד יכולים לקרוא רק את עדויותיהם של מי שניצלו! אבל אל המזל ואל צירופי המקרים הרבים לאינספור נוספו גם אינטואיציה ותושייה מופלאות.

רייכר מסביר כי בשלב מסוים פיתח מנגנון הישרדות שהיה בו מרכיב אחד חשוב: לא להאמין לאף מילה שאומר לו גרמני. אם הוא רוצה להגיע למקום א', עליו להעמיד פנים שהוא מבקש דווקא לנוס משם. אם מצווים עליו להתייצב – הוא בורח. אם מציעים לו פיתויים, הוא מסרב להאמין להם: "בכל מקרה של הוראה או של פקודה גרמנית – רצוי לעשות את ההפך," שהרי גם מי שהובטח להם שיחיו, "נשלחו אל מותם למחרת." סקפטיות מתמדת ופיקחון מוחלט, היו חלק מה"טכניקה" שהוכיחה את עצמה.

כשניסה לשכנע אחרים, למשל – כשהפציר במישהי שלא תעלה לרכבת, כי "אף אחד לא יודע מה קורה שם, במזרח", כשניסה להסביר לה ש"יכול להיות שאין שם בכלל עבודה אלא משהו רע מאוד", הוא לא הצליח. היא עלתה על הרכבת עם בנה הקטן, ושניהם נרצחו.

יותר מפעם אחת נוכח רייכר כי גורלם של מי שמאמינים לצוררים נחרץ. כך למשל הוא מתאר מפגש מזעזע עם יהודי בשם לאון, שתמימותו עוררה ברייכר השתאות: אותו יהודי, שעבד כספר, התפרנס למעשה משיתוף פעולה עם הגרמנים: הוא הוביל אותם אל מטמונותיהם של עשירי ורשה, ולקח לעצמו מעשר מתוך כל התכשיטים, הבדים יקרי הערך, בקבוקי הבושם, אבני החן, התמונות, השטיחים ושאר חפצי החמדה. הרי הנשדדים כבר לא יזדקקו להם, במקום שאליו נלקחו, הסביר לרייכר (והזכיר לי את מה שסיפרה אנה ביקונט בספרה אנחנו מיֶידְוָובְּנֶה – הפשע וההשתקה: איך למשל נהגו נשים פולניות לפשוט מנשים יהודיות את התחתונים שלהם, זמן קצר לפני שאותן יהודיות נרצחו). ליאון צבר עושר אגדי, והרגיש בטוח, כי קיבל מהֶפלֶה, אחד המפקדים הגרמנים הבכירים (שאדוארד רייכר העיד לימים במשפטו!), "אישור מעבר חופשי": תעודה ש"הונפקה מטעמה של אחת המחלקות באס־אס, חתומה בצלב קרס". המסמך התיר לליאון "לנוע בחופשיות", ולכן היה משוכנע ששלומו מובטח, ושכל הרכוש שצבר ישמש אותו ואת בניו בתום המלחמה… לשווא ניסה רייכר לשכנע אותו שלא יבטח בגרמנים. ליאון, שני בניו ואשתו נרצחו, כמובן.

ליאון, הספר היהודי, לא היה היחיד שהלך שבי אחרי אשליותיו המטורפות. רייכר מתאר את המפגשים שהיו לו עם חיים רומקובסקי, האיש שהגרמנים מינו לתפקיד ראש היודנרט בגטו לודג', והוא הפך את עצמו ל"מלך הגטו", ושלט בנתיניו ביד רמה. הסיפורים על רומקובסקי ידועים כמובן, אבל בספר שלפנינו יש עדות מכלי ראשון של מי שהכיר את האיש עוד לפני שהמלחמה פרצה. רייכר מעיד כיצד רומקובסקי, בתוקף תפקידו כאחראי על בית יתומים בעיר, הביא אליו לטיפול בחשאי ילדה יתומה שחלתה במחלת מין. הייתה לרומקובסקי "סטייה מינית מסויימת", "רומז" רייכר, בעצם לא רומז אלא אומר במפורש. האיש לא היה אם כן רק סדיסט עם שיגעון גדלות, ש"לא היה עליו שום פיקוח", מי ש"החזיק בידיו כוח עצום" עד שהעוצמה "חברה לדמיונותיו הפרועים ושיבשה עליו את דעתו", עוד לפני המלחמה הוא היה פדופיל מנוול, שניצל ילדות רכות וחסרות ישע.

כתיבתו של רייכר מפוקחת ולא פעם גם צינית. כך למשל הוא מספר על הקברן של גטו ורשה, שחשב, אולי "שאם הוא יקבור אנשים אחרים, הגורל יחוס עליו והוא עצמו לא יגיע לקבר". כאן מוסיף רייכר, "והוא צדק. הוא לא נקבר. הוא נשרף בקרמטוריום של טרבלינקה ואפרו פוזר ברוח."

דוגמה נוספת: "ערים שונות ברחבי העולם מתפרסמות בזכות אתריהן. ורשה יכלה להתפאר בגטו הגדול ביותר באירופה, אולי הגדול ביותר בתולדות האנושות."

רייכר, שהצליח לצאת מהגטו ולהסתתר בצד הארי, היה עד ראייה למרד גטו ורשה, לבתים שנשרפו, לאמהות שקפצו עם ילדיהן אל מותם, וגם שמע את הפולנים הצופים בזוועה וחוגגים את רציחתם של היהודים (נזכרתי, כמובן, בשיר "קמפו די פיורי" של המשורר הפולני צ'סלב מילוש, בפער הבלתי נתפס בין מה שהתרחש משני צדי החומה: שם – מאבק הירואי שגורלו נחרץ, כאן – צהלה אדישה ועיוורת).

הרבה לפני כן רייכר מתאר כיצד ראה את יאנוש קורצ'ק צועד עם ילדי בית היתומים בדרך אל רציחתם.

"המלחמה שינתה הכול", הוא כותב. "עכשיו יכולנו להבחין בבירור בין אנשים טובים ורעים". כך למשל היה קצין גרמני אחד, טוני, שעזר למשפחתו של רייכר כמיטב יכולתו ואפילו התאהב בגיסתו של רייכר, והציע לשאת אותה לאישה ולקחת אתם את הילדה הקטנה, בתם של רייכר ואשתו, כדי להצילה. כך גם אישה בזנות, פולניה מבוגרת ואומללה, נחלצה בשלב מסוים לעזרתו  של רייכר, והצילה את חייו. אלה רק שני מקרים מתוך רבים שבהם יד מושטת, אפילו להרף עין, הפרידה בין חיים למוות.

קראתי את הספר בנשימה עצורה. הוא מרתק, ומאלף!

השנה: 1960. אבא [טייס בחיל האוויר, בן שלושים ואחת, ניצול שואה. האם הפרט הזה חשוב?], מכין את ילדיו – בתו בת התשע, עופרה, ובנו בן השלוש – לקראת הנופש שיצאו אליו בקרוב, בבית המלון. השיחה הוקלטה והתגלתה, מקץ כמה עשרות שנים. עכשיו היא יכולה לשמש עדות־שמיעה וּרְאָיָה:

אבא: [אחרי שהודיע לילדיו שבארוחת הצהריים יבקש קודם כל לשתות. מה לשתות? יין, כמובן… רק כעבור שנים רבות יתחוור לבת שאביה היה מכור. שאולי אפשר היה בעצם לכנות אותו אלכוהוליסט. שהרי אף מפגש משפחתי לא התחיל ולא נגמר בלי כמה וכמה כוסיות שהאדימו את אפו ועוררו בו צחקוקים מוזרים. שהרי ניגש תמיד, לפני הכול, אל המדף עם הבקבוקים ועלץ אם ראה שם בקבוק של, נאמר, איזה ויסקי משובח, וכך למדה הבת ש"שִׁיבָס רִיגָל" למשל הוא סגולה לאושר ולצהלות שמחה] "…ויגישו בצלחת מ-רק. ונאכל מרק עם אטריות. עד שנגמור את הצלחות. ואז מה יביאו?  אה… אז יביאו – בשר! ותפוחי אדמה… ועופרה תשב, ועופרה תגיד [מדבר בלעג]: 'אני לא רוצה את הבשר הזה…'  ואז אבא יגיד [מדבר פתאום מהר, קטוע, חזק, בקול מזרה אימים, קול של מפלצת מסרט מצויר]: 'מה זאת אומרת את לא רוצה את הבשר הזה? תאכלי את הבשר הזה או שאני אתן לך פליק בשיניים', ועופרה תגיד [מחקה את בתו בת התשע, בקול מייבב, בכייני ומגוחך] 'אני לא רוצה את הנופש הזה…'"

והנה קטע אחר:

אבא: "ואבא יגיד [מפהק] 'כמה שאני רוצה לישון…' ואימא תגיד [בפסקנות]: 'לא. עכשיו אי אפשר לישון. צריך לשמור על הילדים.' והוא יגיד: 'ילדים לשמור? יש גננת!' ותהיה שם גננת. עופרה תהיה הגננת המשנית, תהיה גננת אחת ראשית, והגננות המשניות והראשיות ייקחו את הילדים וישחקו אתם כ–ל אחרי הצהריים, בזמן שאבא ואימא עסוקים בתוך המיטה. אבא ואימא ילכו למיטה שלהם ויישנו, ויישנו כמו זקנים, ויעשו… מה יעשו? ילדים!"

אימא: "טינופת!"

אבא: [מבודח] "טינופת? מי טינופת?"

ילד: "אתה טינופת!"

אבא: [בתמיהה מעושה, מבודחת] "למה?"

ילד: [מצחקק. מה הוא מבין? שום דבר!] "ככה!"

אבא: [בעלבון מעושה, בתמימות מזויפת, משועשע מאוד] "למה…?"

האבא ממשיך, בעליזות מודגשת, לספר לילדיו מה עוד יעשו בנופש.

ומוקלטת גם שיחה של הילדה עם האימא שלה (אז – בת עשרים ושבע). אחרי הקדמה קצרה, שבה הילדה מתפעלת מהטייפ ורוצה "שאבא יקנה לנו בדיוק כזה" האימא פונה אל בתה הקטנה ומבקשת: "עכשי תספרי לי מה סבתא אמרה לך."

הילדה עונה מיד: "לא רוצה לדבר על זה."

האימא: "למה?"

הילדה: "ככה… מה יהיה אם סבתא תבוא ותשמע?"

והאימא מתמרנת בעורמה: "לא… אני רק רציתי לבדוק אותך…"

"אני מוכנה להגיד לך רק באוזן. במקום ציבורי – לא." אומרת הילדה ואז תוהה: "למה אמרת את זה? למה דיברנו על זה?" 

השיחה עוברת לעניינים אחרים.

זאת המשפחה: אבא שמפחיד את בתו בת התשע, שיודעת מראש מה יקרה, כבר עכשיו לועגים לה, ל"התבכיינות" שלה, לסירובה לאכול את הבשר שיוגש לה בבית המלון. כבר עכשיו מובטח לה שתקבל "פליק בשיניים", כשתסרב. אז מה אם בשר מגעיל אותה? אין לה שום זכות לאוטונומיה. לבחירה אישית. כל התנגדות שלה מפורשת כמרד שידוכא ביד קשה. הכול ברור וידוע. (אפשר לקרוא על כך עוד, כאן:  "איש זר מחליט לחנך את הילדה"). 

זאת משפחה שבה האבא חושף את ילדיו למיניותם של הוריהם. 

ואימא שבתגובה מכנה את בעלה "טינופת", אבל לא בולמת אותו, לא מונעת מהדברים להיאמר, וגם לא מונעת פגיעות (חלקן פליליות ממש!) שהוא פוגע; אימא שלא מגינה על ילדיה. אימא שמנסה להוציא מבתה בעורמה סוד שהילדה יודעת משום מה שאסור לה לספר, והילדה דיסקרטית ותמימה: היא תגלה לאמא "רק באוזן", לא "במקום ציבורי", שמא ייוודע לסבתא! כבר בגיל תשע עליה לתמרן בין המבוגרים, להסתיר, להיזהר, לשמור עליהם. בת תשע וכבר חשופה לתככים משפחתיים ולאיסורים, וזאת רק ההתחלה. 

ולא, אף אחד לא יגן עליה. אף פעם. משום דבר. לא בילדותה. (אפשר לקרוא על כך עוד כאן: יופי לי, יופי לי ובעצם, גם במאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו)", שהתפרסם ב־2015 בכתב עת של הקרייה האקדמית אונו). והחל בחודש יוני 2024 גם בממואר בדולח וסכינים, שראה אור בעם עובד.

כמו בניסוי בתיאולוגיה מעשית ביקשתי לפעול מן הסוף אל ההתחלה. הנחתי שאם אעשה הכול כמו שצריך: אתפלל בשמחה ובדבקות, אברך לפני ואחרי את כל הברכות הנכונות, אמנע ממחשבות טמאות ואסורות ואכוף את ראשי לפני דרישותיה של ההלכה, הרי שברגע מסוים, במעין אירוע פלאי, יחלוף הכאב ותופיע נוכחותו השקטה ומרחיבת הלב של האל עצמו. ואז אוכל, ולו לכמה רגעים, להפסיק להתבונן מן הצד ולהצטרף אל עדת הנערים המתרוצצת במגרש הכדורסל, לקבל מסירה מיואב ואולי אף לתרגם את המסירה, בכוחה של אותה אמונה חדשה, לכלל צעד וחצי מושלם שיסתיים בסל. 

אלא שהניסוי כשל כבר בתחילתו. הגף לא נענה למשימה וסירב בכל תוקף להתאים את עצמו לתנועות התפילה ונות קפוא, קר, מאובן ובעיקר אדיש לניסיונותיי. 

ראיתי את שמו המפתה־להפליא של הספר: אני שמחה שאימא שלי מתה, הוא הוזכר במדור הספרים של הניו יורק טיימס. מיד קניתי את הספר. "אני שמחה שאימא שלי מתה?" ככה? שמחה? וכותבת על זה ספר שמצהיר זאת בגלוי, בלי העמדות פנים? ואולי, חשבתי, מדובר בשם אירוני? בהפוך על הפוך?

אכן, כן, בהחלט. מעין הפוך על הפוך. ומצד שני גם לגמרי – לא! כי ספרה של מק'קרדי הוא לא רק כתב האשמה ארוך, מחריד (ולמרבה הפלא – גם משעשע מאוד, בזכות השנינות וההומור של הכותבת), הוא גם תיאור מפעים של מנגנון הגזלייטיג. הספר מראה לנו בדייקנות ובבהירות כיצד התעתוע מתרחש. איך הרס מעמיד פנים של בנייה, איך השונא מתחפש לאוהב, איך רוע בלתי אפשרי יכול להתקיים, לשגשג, ובעיקר – להיחשב כטוב, ואיך הקורבן מאולפת להיכנע, לשתף פעולה, גם אחרי שאמה כבר מתה, בלי להבין בכלל שהיא קורבן. הספר מראה גם מה נדרש מהקורבן כדי שתבין את מה שהיא יודעת, למעשה.

הוא השאיר אותי עצורת נשימה לכל אורך הקריאה.

ג'נט מק'קרדי היא שחקנית מוכרת מאוד (לא לי, אני מודה, מעולם לא שמעתי עליה). בארצות הברית, בעיקר בקרב צופי "ניקל־אודיאון", היא נחשבת כוכבת. מאחר שיש עליה ערך בוויקיפדיה בעברית, ייתכן שהבורות היא נחלתי בלבד.

אמה של מק'קרדי נאבקה במשך שנים רבות במחלת הסרטן, עד שהלכה לעולמה ב־2013. זמן מה אחרי מותה של האם הודיעה מק'קרדי שהיא פורשת מעולם המשחק. הספר שכתבה מסביר למעשה מדוע. ומה שהיא מפרטת בו מזעזע ברמות יוצאות דופן.

מק'קרדי מספרת לנו על הורות רעילה בעוצמות בלתי נתפסות: על אימא מבעיתה, ועל המנגנון המתוחכם, ההרסני, שבאמצעותו השתלטה על בתה, על נפשה, על גופה, ואפילו לא אפשרה לה במשך כל חייה לכעוס עליה, כי מק'קרדי העדיפה להאמין שאמה היא הטובה, המעניקה, המושלמת ביותר בעולם. גם כשידעה שהיא בעצם נפגעת, לא הסכימה אף לרגע להבין את מה שידעה. כשהפסיכולוגית המטיבה שהלכה אליה אחרי מות האם ניסתה לפקוח את עיניה, עזבה מק'קרדי את הטיפול. עד כדי כך.

ובכל זאת, בייסורים קשים, היא הצליחה לעבור תהליך, עובדה שכתבה את הספר.

החלטתה להפסיק לשחק הייתה שיאו של תהליך ההחלמה וההתפקחות (וגם ההתפכחות, כי בשלב מסוים התמכרה לשתיית אלכוהול). החלום להיות כוכבת לא היה מעולם שלה, אלא של אמה שטיפחה אותה מילדות מוקדמת לעשות הכול כדי להצליח ב"תעשייה": שיעורי משחק שהבת תיעבה, אבל צייתה, כמו בכל דבר ועניין, והלכה אליהם. שיעורי מחול ופיתוח קול. אודישנים. מק'קרדי שיתפה פעולה עם הכול, נתנה לאמה להלביש לה בגדים ששנאה, לסרק לה את השיער ולתפוס אותו עם סיכות מנצנצות – בלתי נשכח הוא תיאור הסצנה שבה אמה מהדקת לה את השיער עד כאב ותוך כדי כך עונה לטלפון ומושכת לה את הראש, עד שהוא כמעט נתלש ממקומו, כדי להגיע לשפופרת. היא הסכימה לכל גחמה של האימא, אפילו למשל איזה טעם של מנה קטנטנה של גלידה יחלקו (כמובן, הטעם שהיא תיעבה אבל האימא העדיפה). צייתנותה נבעה משתי סיבות: האמונה שאמה יודעת יותר טוב ממנה מה טוב לה ומה היא רוצה, והצורך לרצות אותה, שנבע מחרדה: ההיסטוריה הרפואית של האימא, שלא היססה להשתמש בכל הזדמנות בסיפור הסרטן שחלתה בו. לפני אודישנים קבעה האימא מי משתיהן תספר לבוחנים שהחלימה מסרטן־השד, דרגה 4, וזאת כדי לעורר את רחמיהם ולהגביר את סיכויי בתה לקבל את התפקיד… כל שנה ביום ההולדת שלה, כשמק'קרדי הייתה צריכה להביע משאלה, רגע לפי כיבוי הנרות, היא אמרה בלבה רק דבר אחד: שאימא תשרוד עוד שנה…

כל אלה הם כאין וכאפס לעומת ההתעללות הממשית, המתמשכת, שמק'רדי עברה. למשל: עד גיל שבע עשרה עמדה אמה על כך שהיא תרחץ את הבת, ובאותה הזדמנות, מדי ערב, תבדוק את אבר המין והשדיים שלה, כדי לוודא שלא חלתה. למשל: כשמק'קרדי זכתה סוף סוף לעבור לגור בדירה משלה, שחברת ההפקה מימנה לה, האם התייפחה וסיפרה עד כמה תתגעגע אל הבת, ואז הסתבר שבעצם הבת בכלל לא עוברת לגור שם לבד: האם הגיעה אתה עם התיקים "כדי לעזור לה להתארגן", ואז – התנחלה בביתה של הבת, ואפילו במיטתה. היא לא תיתן לה לחמוק מבין ידיה! כל לילה, מספרת מק'קרדי, היא נאלצה לישון חבוקה, חנוקה, מיוסרת, בין זרועותיה של האם, וזה כשכבר הייתה בשנות העשרים לחייה! כשניסתה הבת לנהל זוגיות עם גבר נהגה אמה באלימות, הטיחה בה שהיא זונה חסרת לב, וניסתה אפילו לתקוף אותה פיזית!

וכל זה עוד כלום, לעומת אחד החטאים הכי מחרידים המתוארים בספר: איך האם לימדה את בתה, כשהייתה ילדה בת אחת עשרה, להיות אנורקסית! במשך שנים אחרי כן המשיכה מק'קרדי להיאבק בהפרעה, שהומרה לצערה במרוצת הזמן בבולימיה. כשנהגה לזלול ולהקיא התגעגעה אל האנורקסיה, המעודנת והאצילית יותר, כך חשה אז…

מק'קרדי מתארת את התהליך שבו נגמלה מהאמונה שאמה היטיבה אתה ואהבה אותה. כל מי שרוצה להבין מהי הורות רעילה, איך פועל גזלייטינג, ומה צריך לעשות כדי להחלים, מוזמן לקרוא את הספר. הוא מסמר שיער, ומרתק.

יום אחד אחרי הצהריים, כשאנחנו לבד, הוא מוציא מהתיק שלו מצלמת פולרויד ושואל אם זה בסדר שהוא יצלם אותי יושבת ליד שולחן הכתיבה הגדול. "אני רוצה לזכור איך נראית כשישבת כאן," הוא אומר.

אני מתחילה מיד לצחוק מרוב מתח. אני נוגעת לעצמי בפנים ומושכת את השיער. ממש לא בא לי שהוא יצלם אותי. "את יכולה להגיד לא," הוא אומר, אבל אני רואה את הכמיהה במבט שלו, כמה זה חשוב לו, כנראה. אם אסרב – אשבור לו את הלב. אז אני נותנת לו לצלם כמה תמונות שלי, ליד שולחן הכתיבה הגדול, וליד שולחן הכתיבה שלו, ועוד אחת – על הספה שבמשרד שלו, עם הרגליים שלי מקופלות והמחברת שלי פתוחה על הברכיים. הוא אומר שהוא ינצור אותן לעד. 

בהקדמה לספרו כמו חותר חיים וייס מתחת לַמּבנה שיציב בעוד רגע. הוא מטיל לכאורה ספק באותנטיות הביוגרפית של הסיפורים שנקרא בעוד רגע, נשען על תקדים שקבעה אמו, שנהגה לספר בדותות על עברה, וכשעימתו אותה עם העובדות – הרי נולדת כמה שנים אחרי שביאליק מת, לכן לא יכולת באמת לשבת על ברכיו בילדותך – נהגה לפטור את הספקן במילה אחת פסקנית: "עובדה"…

"כמוה, גם אני יודע שכוחם של אירועים שלא התרחשו משתווה, ולעיתים אף עולה, על אלו שהתרחשו", הוא כותב, כדי שנטיל ספק בתיעוד הכמו־ביוגרפי הנמסר בספרו בגוף ראשון. וכשמגיעים אל הסיפור האחרון, "ייפוי כוח" שמו, כבר באמת לא חשוב אם המתואר קרה "באמת", על כל פרטיו ודקדוקיו, או שחלקים ממנו נבדו, שהרי "מיטב השיר כזבו", וכל כך לא חשוב אם הסיפורים מסונכרנים בדייקנות עם הביוגרפיה. (אם כי אני חושדת שדווקא כן: הכול קרה כמתואר, אחת לאחת, ושמדובר בעצם לא בסיפורים, אלא בממואר שפרקיו מכונים "סיפורים").

חיים וייס מספר לנו על התהליך שעבר מילד למשפחה דתית, לצעיר שעזב את הדת רק אחרי שגמרתי לקרוא את ספרו גיליתי שוייס הוא ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת באר שבע, ואפשר בהחלט לקרוא את הממואר כספר של גילוי עצמי, וכתיאור של חוקר־ספרות בהתהוותו. בפרק האחרון וייס כבר נער שמסרב ללכת לבית הכנסת, מקום שמטיל בו רק פחד וכעס, והפשרה שהוא מגיע אליה עם הוריו היא – תפילה קצרה והנחת תפילין בחדר השינה שלהם. הוא נוהג להסתגר שם, את התפילין מניח ברישול, ובשאר הזמן קורא בשקיקה את שבועון לאשה המוסתר בארון הבגדים של אמו. אבל זהו רק שלב בתהליך ההתחלנות וההתוועדות של וייס עם עולם הספרות "האסורה". בפרק האחרון, היפה כל כך, הוא מספר לנו מה עשה לו שירו המופלא של דוד אבידן "ייפוי כוח".

הסיפורים מרתקים ונוגעים ללב. שוב אפשר להיווכח כמה קשה היא דרכו של מי שאינו מאמין, והוא נאלץ להמשיך להעמיד פנים, כדי שלא לפגוע בהוריו, וגם, במידה רבה, כי הוא עצמו אחוז אימה מפני העונשים הצפויים לכופר כמוהו. בלבו כבר אין אלוהים, אבל הפחד נותר.

העולם שווייס מתאר זר לגמרי למי שגדלה ברקע שונה כל כך ממנו, עד שקשה כמעט להאמין שאנחנו בני אותו עם. הפרטים השונים רבים לאין ספור. לא רק עניין הדת עצמה, אלא כל אורחות החיים, תפישות העולם, המנהגים. "יום העצמאות עצמו, ספק הועלם, ספק הונח בקרן זווית. בעיני ראשי הישיבות היה יום העצמאות יום 'ציוני' (מילה שאותה ספק ירקו, ספק התיזו בבוז בהגייה אשכנזית) מנוגב מכל סממן דתי, יום אפוף הערצת כוח ונעורים ושלא ראוי לבחורי ישיבה להשתתף בו."

או – עניין איסורי הלבוש. למשל, לבנים מותר לנעול סנדלים, בתנאי שבין כף הרגל לסנדל יחצוץ גרב… הכיפה חייבת להיות "גדולה ונוכחת, שלא כמו הכיפות הסרוגות הזעירות שנחו ברישול מכוון על קודקודיהם מגודלי שער הפרא של נערי 'הרטמן', 'הימלפאב' ושאר פירות הביאושים של החינוך הדתי־ליברלי". התהום פעורה אם כן לא רק בין חילונים לדתיים, אלא גם בין זרמים שונים של דתיים.

נוגע ללב התיאור שלפיו מי שמחפש, מוצא אמיתות אסורות גם בתוך תחומי המקום המגודר שבו חי: "'קיצור שולחן ערוך' פתח עבורנו דלת שכלל לא ידענו על קיומה", הוא מספר, שכן דווקא מתוך האיסורים המתוארים שם גילו "עולם רדוף ומאוים, ששכן בו שדה קרב נצחי וחסר סיכוי, רווי בתאוות אינסוף שכולן היו אסורות ובכולן נדרשנו להילחם."

מרתק לקרוא כיצד נחשף וייס לציונות הדתית, לפער ש"בין מאה שערים להתנחלויות שהחלו לצוץ ביהודה, בשומרון, וברצועת עזה," ומה שחשו מי ששמעו "סיפורים מפתים ומסמרי שיער על קרוונים שהוצבו באישון לילה, על שמירות ועל רובי קלצ'ניקוב שהממשלה הפקידה בידי אבותיהם." עניין הקלצ'ניקוב הוא סוגייה בפני עצמה: מי תיארה לעצמה איזו עוצמה כמעט ארוטית יכולים לחוש בו מי שרואים את זולתם אוחז בו על בית החזה, "בהצלב"…

אחד הפרקים המשעשעים והמאלפים ביותר הוא זה שבו מתאר וייס כיצד כשהיה בכיתה ג' נאלצה המורה חנה "שככל הנראה לא צפתה מעולם בטלוויזיה", להכניס לשיעור מכשיר טלוויזיה, כיצד "עמדה נפעמת, סקרנית וחרדה אל מול דמותו נטולת הכיפה של המורה" בשידור, איך התפלצה למראה המורה המצולמת, הלבושה בבגד גוף הדוק, ומדוע ביקשה דווקא ממנו, מחיים הקטן, "לרדוף" אחרי המורה ולהסתיר אותה באמצעות חתיכת בריסטול שנתנה לו… צחקתי ממש כשקראתי כיצד "בהפסקה שלפני השיעור, הכניס מושיקו השרת עגלת עץ גדולה שנשאה מכשיר טלוויזיה מכוסה במפה לבנה ככלה ביום חופתה. כולנו נתקבצנו סביבו עת הוסרה במשנה זהירות ההינומה ומתחתיה נתגלתה טלוויזיה ענקית מתוצרת 'סילורה', חדשה ונוצצת, שלא עלה עליה עול. התקע ננעץ בשקע, ולאחר מאמצים רבים כוונה האנטנה בעלת שלוש הזרועות, קריינית הרצף נראתה על המסך, וברי"ש מתגלגלת, כמיטב המסורת של אותם הימים, היא הכריזה על התוכנית הבאה שתוקדש להכרת מחזור הדם"…

השתעשעתי מאוד גם בפרק שבו וייס הצעיר אינו מסוגל להתעלם מה"פוטנציאל הקומי הגלום" בסוגיה שאותה למדו בשיעור, כזאת "שמצויה על קו התפר שבין הלכה לאגדה, מעין דיון ששזורים בו זה בזה סיפורים משונים ומושכי לב." הסוגיה המדוברת הייתה – השאלה "אם הותר לאדם הראשון לאכול בשר בגן עדן או לא," ובסופה עלתה השאלה "אם ייתכן שחתיכת בשר תיפול אלינו מן השמיים." הגמרא, מסתבר מבקשת להוכיח שמתקיימת תנועה פלאית בין העולמות, ולכן מביאה סיפור על רבי שמעון בן חלפתא ששני נתחי בשר נפלו עליו מהשמיים… חיים וייס המשועשע החליט לצייר על הלוח את הסצנה המוזרה, ולשמחתו הרבה נזרק משיעורי גמרא, עד סוף השנה…

הפרק שבו מספר וייס כיצד ומדוע נאלץ לשבת בספרייה ולהשחיר קטעים שלמים מתוך ספרים משעשע, מדהים, ומעורר מחשבות. הוא כנראה החשוב מכולם, שכן הוא נקודת ציון משמעותית ביותר בביוגרפיה של מי שנעשה איש־ספרות, חוקר ומרצה.

קראתי את הספר בישיבה אחת, כולי מרותקת, מזועזעת, ומשועשעת!

יש משהו שמכמיר את הלב בעשייה הזאת: בת שכותבת את הספר ועל הספר שאמה רצתה בו. בהקדמה למחברות של מרתה מספרת טלילה קוש כי קיבלה מאמה דפים עם הכותרת "זיכרונותי", ועד שלא קראה את מה שאמה כתבה, לא ידעה מאומה על קורות בני משפחתה: "עד אז גם לי לא היה עבר."

חלקו הראשון של הספר כתוב בגוף שלישי. קול חיצוני מספר לנו על כניסתה של מרתה אל בית חולים לחולי נפש. מדובר במספר "כל יודע" חלקי: רובו של החלק הזה  מגיע אלינו מנקודת המבט של מרתה, ובחלקו האחרון – גם מנקודת המבט של פסיכיאטר שמטפל בה.

טלילה קוש שוזרת ברומן שלפנינו תיעוד ובידיון, "פרוזה וכתיבה דוקומנטרית", ככתוב על גב הספר. את עצמה, בתה של מרתה, היא מציגה בדמות בדויה של אישה בשם נעמי, והיא מנסה להבין מה עבר על אמה בימים שבהם אושפזה. מדוע קרסה נפשית? מה אושש אותה? עם מה נאלצה להתמודד?

בחלק הראשון נשענה אמנם על זיכרונותיה של מרתה, אבל גם על יכולתה לדמיין, להבין, להעמיק, לחדור אל הנפש של הגיבורה שלה, גם אם מדובר באמה.

בחלק השני אנחנו מוצאים תיעוד ישיר, בגוף ראשון, תיאור של הדברים שמרתה כתבה: את קורות בני משפחתה, איך חיו לפני השואה, איך אולצו להיפרד זמן קצר אחרי שהיגעו לאושוויץ, מה קרה כשאמה ואחותה הקטנה, בת השתים עשרה, נשלחו למקום שממנו לא שבו, ואיך היא ואחותה האחרת, אריקה, הצליחו לשרוד ביחד ולהישאר בחיים.

בחלק השלישי מובאים הדברים מנקודת המבט של הבת הבדויה, נעמי. אין לדעת מה בדברים שכתובים בחלק הזה נאמן לאמת ההיסטורית, מה באמת קרה למספרת, ומה טלילה קוש "המציאה", וזה גם לא משנה, שכן מה שהיא מספרת נכון ומדויק. "נעמי" מספרת על הקושי שהיא ואחיה חשו: "מעולם לא הצלחתי להבין איך האשפוז של אימא, אירוע דרמתי בחיים של משפחה, עבר בלי שמיכאל ואני הבנו מה קורה, וכמעט בלי שידענו שזה קורה." הם לא ידעו שאמם התמוטטה נפשית, לא – שסבלה מדיכאון עמוק, ולא שאושפזה במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים בחיפה. 

יכולתה של טלילה קוש לחדור אל התודעה של אמה מפעימה. היא עוברת ביחד אתה את תקופת האשפוז, הנפילה, ההתאוששות וההתחזקות ולבסוף – את מה שקרה לה כשנסעה לטיול שורשים בעיר מולדתה, אחרי שמסך הברזל נפל וברית המועצות התפרקה. 

ככל שאני קוראת על מה שעבר על השורדים, בני הדור שקדם לדורי, מתחוור לי עד כמה אי אפשר להבין. "זה קרה מהר מאוד," אומרת מרתה לפסיכיאטר שמטפל בה, "הם היו צריכים להזדרז להרוג אותנו לפני שתסתיים המלחמה." שהרי היא, כמו יהודי הונגריה, הגיעה לאוושויץ לקראת סוף המלחמה. הציניות שלה אינה מסתירה את הכאב, ואינה יכולה לעמעם אותו. 

הדילמה הגדולה שמרתה מתמודדת אתה לאורך הספר היא – האם לספר לילדיה מה עבר עליה? האם הם יוכלו להתמודד עם הידיעה? איך יכול להיות שכאשר בתה התבקשה, כשהייתה תלמידה בבית הספר, לראיין ניצולי שואה כדי שיספרו לה מה עבר עליהם, לא עלה על דעתה לשוחח עם אמה, אף על פי שהיה לאם מספר מקועקע על הזרוע? 

האם השתיקה הממושכת באמת מגינה על הילדים, או שמא היא רק מחמירה את אימתם? מה יקרה להם אם ידעו מה עבר על הוריהם? "אני בטוחה שהם שתקו גם מרוב אהבה ודאגה כלפינו," כותבת טלילה מפי הגיבורה שלה, נעמי. "הם לא רצו שגם אנחנו ניפגע, כנראה זה מה שהם חשבו, פחד ואהבה חיזקו עוד ועוד את השתיקה, שהלכה והתבצרה בתוך בונקר, שלושה קילומטרים מתחת לאדמה." אלא ש"אף על פי שהדברים היו קבורים באדמה, לא היה אפשר להיפטר מהם. הם היו סביב ואני תמיד הרגשתי שאני צריכה לשמור קצת מרחק כי אם נתקרב מדי זה עלול להיות מסוכן להם ולי."

הספר שלפנינו מכיל את השאלה וגם את התשובה: השתיקה לא היטיבה עם מרתה. גם בעלה, אנדי, שלא התמוטט נפשית, שילם מחיר יקר: הוא מספר ברגע מסוים לפסיכיאטר של אשתו שהוא מרגיש מזויף, שכן כל חייו הוא מציג דמות שאיננה הוא באמת: דמות של אדם חזק, מתפקד, עשוי ללא חת, דמות של מי שמסתיר ומסווה בלי הרף, עד שהוא חש זר לעצמו. 

"כשחזרנו לעיירה וראינו אנשים נוצרים, זרים, בבית שלנו, לא רצינו להיכנס. אישה ישבה ותפרה במכונת התפירה של אימא… עמדנו והסתכלנו כמו… זו הייתה עוד מכה שהפילה אותך מטה."

הספר שלפנינו הוא תיאור המאבק להמשך ההישרדות, אחרי שהגוף ניצל. אחרי שהניצולים שרדו. אחרי שבנו לעצמם בית, הקימו משפחה – הצליחו! – אבל רק לכאורה. הכול לכאורה. כי גם מי שנשארו בחיים השאירו מאחור לא רק את בני המשפחה שנרצחו, לא רק את הקיום הבטוח שקרס בבת אחת. גם עתידם נגזל מהם לצמיתות. לעולם לא יוכלו לשוב ולהיות הילדים חסרי הדאגה המוגנים, שחולמים על העתיד שאיננו, ולא יהיה לעולם. 

"היא היתה בת עשר כשפרצה המהפכה הבולשביקית ובת שמונים ושתיים כשנפלה חומת ברלין, חייה השתרעו על פני עידן הקומוניזם כולו, מראשיתו הסוערת ועד קריסתו הסופית. היא דגלה באידיאולוגיה הזאת בלהט נעורים חסר סייגים, וראתה
אותה גוועת בעיניה המאוכזבות של אישה זקנה. כל חייה הבוגרים עברו עליה במאבק למען מה שהאמינה שהוא נכון וצודק, אבל במותה ידעה שחלק גדול מזה לא היה צודק ונכון כלל".

אלה חלק מדברי הסיכום של המחבר בן מקנטייר על גיבורת הביוגרפיה שלו, אורסולה קוצ'ינסקי, שבמשך עשרות שנים הייתה מרגלת סובייטית, תחילה בעיר הולדתה, ברלין, אחרי כן בסין, לשם נסעה שנים ספורות לפני שמלחמת העולם השנייה פרצה, אחר כך בשוויץ ובאנגליה. בכל מקום ובכל מצב ריגלה, בלשה, שלחה הודעות למפעיליה בברית המועצות, ובהן מידע ששינה למעשה את פני העולם.

היו רגעים לאורך קריאת הספר שבהם לא יכולתי שלא לחשוב על יגאל עמיר, שבשלוש יריות אקדח שינה את ההיסטוריה של מדינת ישראל.

אני תמיד תוהה כמה יהירות, אפילו הייתי אומרת – חוצפה ויומרה – נדרשות כדי שאדם יחליט שדעתו צודקת, ושמותר לו לעשות הכול כדי להשליט אותה בכוח הזרוע, על מיליוני בני אדם. 

אורסולה נעשתה קומוניסטית בשנות העשרים המוקדמות לחייה. היא באה ממשפחה שדגלה בערכי השמאל, ואלה התפתחו אצלה עד לידי כך שהייתה מוכנה לסכן לא רק את חייה שלה אלא גם את  אלה של ילדיה, ואם לא את חייהם ממש אז ודאי שאת שלוות נפשם ואת הסיכויים שלהם לגדול בסביבה בטוחה. 

נכונותה לסכן את חייהם הזכירה לי את ספרה המזעזע של סבטלנה אלכסייביץ', "הפנים הלא נשיות של המלחמה" – מונולוגים של לוחמות בצבא האדום שרבות מהן הפקירו את הילדים ואפילו את התינוקות שלהן, כדי להצטרף לחזית הלוחמת. 

לא רק אורסולה נהגה כך. גם רודולף המבורגר, בעלה הראשון ואבי בנה הבכור, הקריב למעשה את חייו למען מי שהתעללו בו בפועל: גם הוא שימש כמרגל, אך בניגוד לה לא הצליח כל כך במשימותיו, וכשהגיע בשלב מסוים לביקור בברית המועצות, חרף מסירותו והנכונות שלו להקריב הכול למען שולחיו ולמען הקומוניזם, אסרו אותו השלטונות שלא נתנו אמון בנאמנותו האידיאולוגית, ובתואנות שווא שלחו אותו להינמק בעבודת פרך בגולג, במשך כעשר שנים. כשהצליח לצאת מהגולג שבור, אך בחיים, לא גברו עליו המרירות או הכעס. אמנם הוא "זכה ליחס אכזרי מצד מערכת הריגול הסובייטית, אבל בסופו של דבר עבד בשבילה", ואחרי שהצליח ב-1958 לצאת מברית המועצות והגיע לברלין המזרחית, והתגייס להיות מודיע של השטאזי. 

נשגב מבינתי להבין את מניעיהם, ליתר דיוק – את העיוורון העיקש של האנשים הללו, שבשוב שלב לא היו מוכנים להודות בפני עצמם שהשלטון שאותו הם משרתים רחוק מהאידיאל שדגלו בו, של שיוויון וחלוקה צודקת בין בני כל המעמדות. גל ה"טיהורים" הרצחני של סטלין לא הניא את אורסולה מלהמשיך בעבודת הריגול. היא הייתה אחת הכוחות הראשיים שהעבירו לרוסיה את סודות הגרעין. היא האמינה שבכך היא שומרת על השלום העולמי. המידע הרב שהעבירה לרוסים הוליד למעשה את המלחמה הקרה, שנבעה מהאיזון שבין שתי המעצמות הגדולות, אותו "העידן הרופף, המפחיד, של 'השמדה הדדית מובטחת'." 

(אי אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על ההתמודדות הנוכחית עם אירן המתגרענת ועל האימה שמתעוררת בלבם של כל מי שחושבים על משטר האייטולות שיש בידיו נשק כזה. ומצד שני, המרגיעים מצטטים "פרסומים זרים" שלפיהם יש בידי ישראל נשק שיכול להנחית על אירן את מכת הגומלין הקטלנית מאוד, ומוטב לחשוב שהידיעה על כך תבלום את אירן. ואם כך – אם בכל מקרה יתקיים מאזן אימה – מה פשר התבהלה?)

גם אורסולה עצמה, חרף מסירותה המוחלטת לשולחיה, נחשדה "בקשרים עם ארגון ריגול אמריקני ציוני," ובראשית שנות החמישים, כשנמלטה מאנגליה, מחשש שסוכן אחר שנתפש יחשוף אותה, עקב אחריה השטאזי, שאנשיו "רשמו לפניהם בהסתייגות שאורסולה 'באה מרקע משפחתי בורגני.'" בסופו של דבר למזלה, ולמזל שלושת ילדיה, ששניים הם היו צעירים מאוד, הוחלט בשטאזי "לטהר" אותה ואפילו העסיקו אותה אצלם. מתחשק ברגע הזה לומר לה בדיעבד, מקץ כל השנים הרבות הללו, שמי שהולך לישון עם כלבים לא אמור להתפלא אם יתעורר עם פרעושים. מכל מקום, אורסולה טוהרה כאמור, אחרי שהעידה בפני ועדת בקרה של מרכז המפלגה.

מזעזע לחשוב שבשם האידיאלים הנשגבים היא עבדה בשורות השטאזי. אי אפשר שלא להיזכר בסרט המופלא "חיים של אחרים" שמתעד את האכזריות הקטלנית, הברוטלית, של השטאזי, את ההתנכלויות המחרידות ואת האיום המתמיד שלו על חייהם של אנשים רגילים, חפים מפשע, שהארגון גרס וחיסל. והיא, אורסולה, הייתה חלק מהמנגנון המבעית הזה? (מעניין שהפרק האחרון בספר נקרא "חיים של אחרים". הזדרזתי לקרוא אותו, בתקווה שיש בו סוף סוף התייחסות לאמת שמשתקפת בסרט, אבל התבדיתי: הפרק רק מסכם את קורות חייהם של רבים מהאנשים שאורסולה נפגשה אתם לאורך חייה ה"מקצועיים"). 

אי אפשר שלא לחשוב על הקורבנות של סטאלין, על הסבל שלא יתואר שסבלו. די אם אציין אפילו על רק דוגמה אחת קטנה: אוסיפ מנדלשטם, ונדייז'דה אשתו שכתבה על הזוועות שחוו בספרה המופלא תקוות השיר כדי להתפלץ מתמיכתה של אורסולה בסטלין. יש ראיות לכך שהרודן ידע עליה אישית, שהרי העבירה לידיו את סודות האטום של ארצות הברית ובריטניה!

אז מה אם בערוב ימיה חשה התפקחות מסוימת? האם אפשר לסלוח לה בדיעבד? את מי חיסלו שם, בזכותה? כמה אנשים איבדו בגללה את עתידם, את מאווייהם ותקוותיהם? אז מה אם היא עשתה את זה בשם האידיאל שכבר מזמן הייתה צריכה לזנוח, כשנוכחה ברצחנות ההפכפכה של סטלין, שהוציא להורג לא מעט מהאנשים הקרובים אליה? 

אכן, "השקפתה הקומוניסטית של אורסולה התמתנה, הסתגלה והתרככה מעט, אבל לא התפוגגה מעולם. אמונתה התערערה קשות משנודעה האמת על הטיהור הגדול של סטלין, אבל היא גוננה על עברה: 'לא עבדתי בעשרים השנים האחרונות מתוך מחשבה על סטלין.' האויב שלה היה תמיד הפשיזם, טענה בעקשנות, 'וזאת הסיבה שאני נושאת את ראשי בגאווה.' אבל היא היתה מציאותית מכדי להעמיד פנים
שהקומוניזם הסובייטי שיקף באמת את האידיאלים שהפעימו אותה בנערותה. דיכוי
המרד בהונגריה ב-1956. בניית החומה בברלין ב-1961, לכאורה כדי למנוע כניסת פשיסטים לגרמניה המזרחית אבל בפועל כדי למנוע את מנוסת האזרחים אל המערב. דיכוי האביב של פראג ב-1968, אז דרסו טנקים סובייטיים את הרפורמות שהונהגו בצ'כוסלובקיה. אורסולה צפתה במאורעות האלה בדאגה גוברת. עד שנות
השבעים כבר נוכחה לדעת, לדבריה, 'שמה שחשבנו שהוא סוציאליזם היה פגום עד מאוד.'"

"פגום מאוד"? זה הכול? 

האם אפשר להבין את מסירותו של בעלה, שלמרות השנים שהתענה בגולג, המשיך לדגול בקומוניזם ולפעול למענו? 

קשה להבין, אותו ואותה. 

אני מודה שאהדתי המלאה נתונה למרגלת אחרת, וירג'יניה הול האמריקנית, שקורות חייה מתוארים בספר המרתק  A Woman of no Importance. גם הול נלחמה נגד הפשיסטים, וסיכנה את חייה בגבורה מעוררת השתאות.

הספר שלפנינו מרתק. הוא מגלגל את סיפור חייה הלא הגיוניים של אורסולה, והוא רצוף סיפורים מסמרי שיער. כך למשל נודע לי שמלחמת העולם השנייה יכלה כמעט להימנע: אחד המרגלים שאורסולה הפעילה נהג בסוף שנות השלושים לבקר בבית קפה ברלינאי שבו, כך נודע לו אחרי ביקורו הראשון שם, נהג גם היטלר לסעוד. 

הסוכן סיפר על כך למפעילתו והתבדח: בעצם אני יכול להרוג שם את היטלר. אורסולה לא ראתה בכך בדיחה, ומיד הציעה לתכנן כיצד יתנקש בחייו של שליט גרמניה. התוכניות כמעט יצאו לדרך, אבל אז נחתם הסכם מולוטב-ריבנטרופ: חוזה של אי-התקפה הדדית וחלוקת תחומי ההשפעה במזרח אירופה בין גרמניה לברית-המועצות. גרמניה נהפכה בבת אחת מאויבת ל"ידידה" של ברית המועצות, ועד מבצע ברברוסה, כשצבאות גרמניה תקפו את ברית המועצות, הבון טון בקרב הקומוניסטים היה שהמלחמה שפרצה אינה נוגעת לקומוניסטים, שכן אינה אלא עניין של בורגנים שנלחמים אלה באלה.

הנה שוב אי אפשר שלא לחשוב על כך שאדם אחד יכול היה לשנות את פני ההיסטוריה, ואיש לא היה יודע אפילו ממנה ניצלה האנושות, אילו יצאה לפועל התוכנית להרוג את היטלר במסעדה…

מתרגם הספר, באחרית הדברים המעניינת שהוסיף, מדגיש סוגיה שנשארה לדעתו פתוחה, ומזמין את בן מקנטייר לחקור אותה: האם ייתכן שאחד מראשי MI5 היה למעשה סוכן סובייטי? על פי הספר האיש נוקה מהחשד, אבל המתרגם מפקפק בכך. הוא סבור שזאת סוגיה שטרם נחקרה עד תום. אכן, מעניין! 

---

תרגם מאנגלית: יוסי מילוא

 

AGENT SONYA Ben Macintyre

ווּלף סיפר:

"לא היה יכול להיות כבוד במחנה הריכוז. דמייני לעצמך שהיו מביאים לאושוויץ את גנדי. שני אנשי אס־אס היו מוליכים אותו במגרש המסדרים, וכולם היו עומדים כמו משותקים מתוך יראת כבוד כלפי הגבר העירום הקטן עם חתיכת הבד הלבנה לכיסוי החלציים. אבל אז אחד מאנשי האס־אס היה שופך לו קערית מרק על הראש, ואז לא היה יותר גנדי, כשהאטריות משתלשלות לו מהמצח על הפנים, היתה רק דמות קומית, וכולם היו צוחקים."

טיך סיפר:

"זאת היתה עבודה נחשקת — לגרור מוקדם בבוקר בחצר את גופות האסירים שמתו בלילה. לא חשבת יותר מדי תוך כדי זה, האדם מתרגל לכל דבר. ובוקר אחד עמדה שם שורה מסודרת של גברים צעירים במדים מטופחים — משטרת קופנהגן, שסירבה לחפש יהודים. ואיך שחלפנו על פניהם עם מטען הגופות שלנו, כולם כאיש אחד הורידו את הכומתות מהראש. בבת אחת נזכרנו אז שאנחנו בני אדם."

בזמן שטפפתי לי לאורך גדת ים המלח הייתי שקועה כליל במחשבות — אם אפשר לקרוא לזה מחשבות, לאותה התאחדות עם החום והבהירות המנצנצת, למרגלות ההרים הבוהקים העשויים אבן חול, שהמערות הרבות מספור נגסו בהם כמו עששת. במערה כלשהי מן המערות האלה התגלו לפני כמה שנים מגילות קומראן, הספרייה, התורה ואורח החיים של הכת היהודית שקבעה את חייה בשממה הזאת; וכשנשקפה להן סכנה של ריקבון חומרי, אחסנה כאן הכת למשמר את המגילות מקלף, מנחושת, בכדי חימר. התברר שאנו, בזמננו שלנו, נמעניו המיועדים של המסר שהגיע אלינו מאחת ממאה המערות, אם גם בדרכים עקלקלות ונפתלות, בדיוק ברגע ההתחדשות המדינית אחרי כמעט אלפיים שנים.

בעיצומה של ההליכה נתקפתי אפוא מה שאי־אז גרם כמשוער לרעים לאחווה לבחור את המקום הזה בים המוות, מקום שאליו באו גם מירושלים, אי־אלה גם ממרחק גדול אף יותר, אפילו מהגליל; נתקפתי אותו מתח מרוכז, שמאומה אינו מסיח ממנו את הדעת, אותה ציפייה הדוגרת כמדומה באור המנצנץ: כאן בזמננו שלנו, נמעניו המיועדים של המסר שהגיע אלינו מאחת ממאה המערות, אם גם בדרכים עקלקלות ונפתלות, בדיוק ברגע ההתחדשות המדינית אחרי כמעט אלפיים שנים.

הספר תמציות שראה אור לאחרונה בהוצאת אפרסמון, הוא פנינה. ליתר דיוק: הוא צדפה שמכילה בתוכה עשרים וארבע פנינים, כל אחת יותר יקרה מקודמתה, והמכלול מרהיב עין.

מדובר במעין רסיסים של ממואר שכתבה יוקל, שדרנית רדיו, סופרת, עיתונאית ופסיכואנליטיקנית שנולדה בווינה ב-1911, גרה בילדותה בברלין, ברחה לפראג כשהנאצים עלו לשלוטו בגרמניה, חיה זמן מה בצ'כוסולבקיה, נסה משם רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עברה אחרי תלאות ללונדון שם חיה בזמן הבליץ, ועלתה בסופו של דבר, ב-1965, לישראל.

רק ספר אחד שלה תורגם עד כה לעברית: צבע הפנינה העוסק בשנאה, אפליה וגזענות, ומיועד לבני נוער, ועכשיו, כאמור, גם – תמציות, ספר מרגש ומרתק.

בכל אחת מהתמציות שלפנינו יוקל מתארת מפגשים עם בני אדם, או אחת מהסביבות השונות שבהן גרה לאורך חייה: "רישום כרונולוגי משישה מוקדים של זמננו: וינה, ברלין, פראג, לונדון, שוב ברלין, ירושלים".

הסיפור הקצרצר, אולי מוטב – החיבור – הראשון לוקח אותנו לפראג של 1938, ואל זיכרון שלה מאז: ערב ריקודים שהזדמן אליו גבר לא מוכר, "לא צעיר, גבוה מאוד ובעל פנים זוויתיות חדות". השניים מצאו את עצמם רוקדים בהרמוניה מפתיעה, ו"הריקוד בשתיקה היה מעשה חסד צרוף". ההיסטוריה נגלתה לה להרף עין במהלך הריקוד כשהגבר פלט פתאום, בלי שום הקשר, "הייתי בהראדצ'אני[1]", אמר ולא יסף. עד אז ומאז לא החליפה אתו מילה, ובכל זאת הוא והריקוד אתו, נשארו חקוק בזיכרונה. צריך לקרוא את הסיפור כדי להבין את עוצמתו.

החיבור השני, "הדרך לאוּזְ'הוֹרוֹד" מתאר מפגש שהתרחש בדצמבר של שנת 1935. יוקל מספרת איך הלכה ביום חורפי מושלג באחד הרחובות בפראג, כשלפתע הגיעה מולה אישה כפרית ענייה, לבושה בבלואי סחבות, רגליה עטופות בסמרטוטים במקום בנעליים, ששאלה אותה שאלה מופרכת: "איפה הדרך לאוּזְ'הוֹרוֹד", כלומר, אל עיר רחוקה, שממנה, כך הסבירה אחר כך, תדע כבר איך להגיע אל הכפר שכוח האל שממנו נחטפה. אני מדמיינת את הסיטואציה: נאמר, באיזו סמטה קטנה בעפולה או במטולה הולכת אישה ומבקשת הנחיות: איך מגיעים לרומא?… יוקל עצמה, כך היא מספרת, הייתה באותם ימים במצוקה. לה עצמה לא היה כמעט כסף לקנות אוכל, ובכל זאת, כפי שהיא מציינת בסופו של הסיפור, התברר לה שכן, היא דווקא כן יכולה להשיב לאישה: "לפני שעתיים-שלוש היא שאלה אותי שאלה מופרכת, איפה הדרך לאוז׳הורוד. אבל האבסורד האמיתי, חשבתי לי לפתע בתדהמה, הוא שידעתי את התשובה," שכן עלה בדעתה אל מי אפשר לפנות, מי יוכל לעזור לאישה, להלין אותה, ולמצוא בשבילה מקום ברכבת הנוסעת לאוז׳הורוד…

בחיבור השלישי, "מוות כרעם ביום בהיר", מספרת יוקל על הקיץ של שנת 1938, על ביקורה בפריז, על "העליצות החפה מדאגות ברחובות בארבעה עשר ביולי" שנראתה "מוזרה ומאיימת לאדם כמוני, שבא לבקר כאן מפראג, מצ'כוסלובקיה הקטנה, שטבעת החנק של גרמניה ההיטלראית התהדקה סביבה בגלוי מדי יום ביומו", ועל ההבנה שהייתה לה, הבנה שמעבר למילים, שהעיר היא בעצם "כמו עיר רפאים", ועל המרה השחורה שחשה, עדיין בלי לדעת מדוע.

יש בסיפורונים הללו לא מעט הומור. כך למשל היא מתארת איך פגשה בלונדון באקראי חייל הודי שהלך לאיבוד וביקש ממנה להסביר לו איך למצוא את הדרך אל האכסניה לחיילים שאליו היה אמור להגיע. הוא לא ידע אנגלית או גרמנית, והצליח לתקשר אתה בעזרת מילה ביידיש שלמד כשהיה שבוי מלחמה במחנה שבו שהו מעבר לגדר "שבויים בפיג'מות פסים", כלומר – יהודים, "ומהם למד כמה מילים" בשפתם. והיא שואלת באירוניה: "מה היה צריך לקרות בעולם כדי שאיכר הודי במדים בריטיים בקנזינגטון גרדנז הלונדוניים יתַקשר ביידיש?"… אכן… התובנות והתיאורים חורגים מעבר לכל תיאור ישיר, וגדושים באלוזיות ספרותיות, אמנותיות, מקראיות. למשל כאן, בחיבור הזה: "הראיתי לו את האוטובוס שנסע לכיוון האכסניה לחיילים, ואמרנו בַּיי בַּיי. בין שתי מילים, בין 'פראוליין' ל'באָכער', נגלה בוהק לעין מגדל בבל."

בסיפור "יאן הזקן", היא מתארת איש שהכירה בלונדון, שנודע לו כי אומץ בילדותו, ומאז חש כורח עז לגלות מניין בעצם בא. וכך כותבת יוקל: "נראה שהאדם פשוט מוכרח לדעת מה מוצאו; ונראה שמשהו בעומק האדם חש כשמקורו אינו אמיתי, ושאז אי־נחת נשגבת מבּינה מרחיקה אותו מנתיבי החיים הרגילים. תסביך אדיפוס הוא רק גרסה אחת של התֵמה הזאת." כמה מעניין לראות את סיפורו של אדיפוס כחיפוש של אדם אחרי מוצאו, ולא רק כסיפורו של חטא היוהרה, או של יחסים אסורים (גם אם אינם ידועים) במשפחה!

בסיפור "כבוד" מראה יוקל איך יחס מכבד מחזיר לבני אדם את התחושה שהם בני אנוש, וכמה קל לשלול אותה מהם, והסיפור "אבן על קבר לא ידוע" עוסק בדמות עלומה מעולם הספרות: זאת של אוטלה, אחותו של קפקא שאתה הייתה יוקל מיודדת (היא "הייתה האחרונה בחברים שלי שמהם נפרדתי בחשאי בטרם הבריחה מפראג לאחר פלישת הגרמנים"), ובהקרבה העצמית המדהימה של אוטלה, במהלך המלחמה.

צחקתי כשקראתי את הסיפור "תעתוע בחום היום", שבו מתארת יוקל את מה שקרה לה בישראל באחת משכונות היוקרה בצפון תל אביב, והתרגשתי מהתיאור שלה של מה שאירע בעולם ב-1963: הופעתן המפתיעה, החד פעמית, על במת העולם, של שלוש דמויות: מנהיגים בעלי שיעור קומה והם – קנדי, האפיפיור יוחנן ה-23, וחרושצ'וב, ואיך כל אחד מהם הסתלק, בעצם סולק בטרם עת, מעל במת ההיסטוריה. האם נכון ומדויק מה שציטטה מפיו של חרושצ'וב שאמר, לדבריה, לאחד משליטי ברית המועצות שסילק אותו מתפקידו, שאם ייקחו ממנו את הפנסיה ואת הדאצ'ה שלו, והוא יאלץ לקבץ נדבות, אנשים ייתנו לו, לחרושצ'וב, ואילו "לך, קומראד, אם תהיה פעם במצב כזה לא ייתנו כלום"? אין לדעת, ובכל מקרה, כמה יפה הציטוט, כמו גם התהייה של יוקל: "כמה אמיתיות הן בעצם עובדות אובייקטיביות? איך היו הדברים בדאלאס?" כי מה באמת נהיר לנו? מה באמת אנחנו יודעים על המציאות?

פליאתה כשישבה מול אקווריום ובו צבים קטנים, שאחד מהם, כך הייתה בטוחה, נעץ בה מבט מפגיע עד שתהתה: "אולי לצב המים הננסי הייתי אלוהים שלפעמים גילה את פניו; והציפה אותי המחויבות המלחיצה של האחריות האלוהית" עוררה בי מחשבות, כמו גם הזעם שחשה כשאחד הצבים הזעירים האחרים התנפל על הצב "שלה" וטרף אותו, ושאלתה הנוקבת "זה מצחיק מישהו? בשם אלוהים – זה מצחיק מישהו?" המשיכה להדהד בלבי אחרי שגמרתי לקרוא את הספר.

הוא רצוף כולו בתובנות מאירות עיניים ובתיאורים יפים להפליא: זוהי שכיית חמדה.

---

תרגם מגרמנית (והוסיף הערות מאירות עיניים): חנן אלשטיין

[1] רובע המצודה, ובו מצודת פראג, מקום מושבם של שליטי הארץ.

אגוטה כריסטוף חוללה סערה רבתי בעולם הספרות העולמי כשספרה המחברת הגדולה ראה אור.  ב-1988, שנתיים אחרי שהתפרסם בצרפתית, תורגם הספר גם לעברית. בעיתון "חדשות" נכתב על ספר חדש שבו "נצברת האימה" כששני ילדים תאומים "לומדים אצל סבתם האכזרית לשרוד, להישאר בחיים, להתאכזר". הסיפור מתרחש בארץ אירופית לא מוגדרת, במאה ה-20, בזמן מלחמה. אמם של התאומים משאירים אותה אצל סבתם, איכרה נבערת, מלוכלכת ואלימה, והשניים עוזרים זה לזה להסתגל ולהתגבר.

הספר עורר סקרנות רבה והצליח מאוד גם בישראל.

ועכשיו רואה אור ספר אחר של אוגוסה קריסטוף. היא פרסמה אותו ב-2004, שבע שנים לפני מותה, בגיל 72.

מדובר בספרון צנום, לא פרוזה, אלא מעין אוטוביוגרפיה ספרותית שנמסרת כמו בהבזקים קצרים ומרתקים, בסדר כרונולוגי, החל בילדותה של קריסטוף, וכלה בממואר האחרון שיש לו שם שהעניק לספר את כותרתו: "האנלפביתית".

בפרק הראשון מתארת הסופרת איך למדה לקרוא בגיל ארבע, ומה היו התגובות שקיבלה מהוריה: אמה נהגה לשלוח אותה אל אביה, שהיה מורה בבית הספר, כדי שיעניש אותה. וכך נראה העונש: "הוא נותן לי ספר שיש בו ציורים: 'לכי שבי'. אני הולכת לאחורי הכיתה, ששם יש תמיד מקומות פנויים מאחורי הגדולים".

וכך, היא מספרת, "לגמרי במקרה", נהפכה לקוראת בולמוסית, ועד ליום כתיבת הפרק, היא מעידה, "אני לוקה במחלת הקריאה חשוכת המרפא".

איך הגיבו בני משפחתה? סבה התגאה בה. אבל בדרך כלל "מחלת הקריאה תביא לי בעיקר נזיפות ובוז: 'היא לא עושה כלום. רק קוראת כל הזמן.' 'היא לא יודעת לעשות שום דבר אחר.' 'זה העיסוק הכי פחות פעיל שיש'. 'זאת עצלנות.' ומעל לכול: 'היא קוראת במקום ל…'"

כמה שהדברים הללו מוכרים! התחושה הנרדפת שרבים רואים בקריאה בזבוז זמן פסיבי (לספר איך אילצו אותי בילדותי להניח לספר ולצאת החוצה? "תלכי לרוץ קצת, ורק אז…" איך גנבתי שעות קריאה בחושך, מתחת לשמיכה…?)

חייכתי חיוך גדול למקרא סופו של הפרק. קריסטוף מספרת בו שגם כיום הקריאה נתפסת כבזבוז זמן: "גם היום, בשעות הבוקר, כשהבית מתרוקן וכל שכניי יוצאים לעבודה, המצפון קצת מציק לי כשאני מתיישבת ליד השולחן במטבח כדי לקרוא עיתונים שעות, במקום ל… לנקות, או להדיח את הכלים מארוחת אמש, לצאת לקניות, לכבס ולגהץ, לבשל ריבה, לאפות עוגות… ומעל לכול" – כאן כמעט פרצתי בצחוק – "מעל לכול! במקום לכתוב."

כמה מוכרת התחושה שמילא, לא לבשל, מילא, לא לנקות, אבל לקרוא "במקום לכתוב"! זה ודאי חטא של ממש…

בפרקים האחרים מתארת קריסטוף בקצרה ובדייקנות את הדרך שעשתה כדי להיות סופרת. איך נהגה "להמציא סיפורים" כדי להקניט את אחיה הגדול. איך נאלצה לעזוב את הביתה ונשלחה לפנימייה (אחרי שאביה נידון למאסר ממושך, כנראה עקב פעילות אנטי קומוניסטית, על כך קראתי לא בספר אלא בוויקיפדיה), איך התחילה לכתוב עוד באותם ימים קשים מנשוא בפנימייה, כדי להרוויח קצת כסף ולקנות לעצמה מטפחת או עיפרון, היא הייתה ענייה יותר מכל חברותיה. איך היגרה לשוויץ. הפרק שבו היא מספרת על הבריחה שלה מהונגריה מסעיר ומזעזע.

הוא נפתח בתיאור של ידיעה שקראה: "אני למדה מהעיתונים ומהטלוויזיה שילד טורקי בן עשר מת מקור ומתשישות בשעה שהוא והוריו גנבו את הגבול לשוויץ"… והיא מוסיפה: "התגובה הראשונית שלי היא זו של כל שווייצרי: 'איך אנשים מעזים להסתכן ככה עם ילדים? זה חוסר אחריות בלתי נסלח". אבל אז נזכרת בזעזוע שהיא עצמה עשתה "בדיוק את אותו דבר, אותו דבר בדיוק", ומתארת איך כשהייתה בת עשרים ואחת ובתה הייתה בת ארבעה חודשים בלבד, גנבה את הגבול שבין הונגריה לאוסטריה. היא מספרת על הקושי, על הסכנה, על האימה. ואחר כך – על טוב לבם של זרים. על נסיעה בחשמלית כאשר נשים אוסטריות "לבושות היטב מושיבות את התינוקת שלי על ברכיהן; הן מחליקות לכיסי כסף". על הנסיעה ברכבת, ללוזאן שבשוויץ, "שם מקדמת את פנינו תרועה, ונשים מקסימות מושיטות לנו מבעד לחלון ספלי תה חם, שוקולד ותפוזים". מתארת כיצד קלטו את הפליטים, לימדו אותם צרפתית, "פיזרו" אותם ברחבי שוויץ, איך היא עם בתה ובעלה הגיעו לכפר קטן של מסרו לידיהם "דירת שני חדרים שתושבי הכפר ריהטו". כל כך מרגש לקרוא על נדיבות ורצון טוב כאלה!

הפרק המעניין במיוחד הוא זה שבו מספרת קריסטוף כיצד כתבה את ספרה הראשון, הנודע כל כך, איך שתי הוצאות לאור דחו אותו (שוב אותו סיפור! והרי כולנו כבר יודעים שאת הארי פוטר דחו כך וכך מוציאים לאור, כמו גם את חלף עם הרוח ואנחנו כמעט שמחים לאידם של אותם מוציאים לאור חסרי מזל שהחמיצו את הזדמנות חייהם. אגב, זה לא אומר שכל מי שכתב היד שלו נדחה הוא בהכרח ג' ק רולינג או אוגוטה קריסוף, בפוטנציה…).

מדובר אם כן בספר מרתק, נוגע ללב, וראוי מאוד.

L’analphabète ,Agota Kristof

תרגם מצרפתית: ארז וולקוב

"אני לא משתייך אל בני ארצי, כשם שאיני משתייך אל האנגלים או האמריקנים," כתב שטפן צוויג בפתיחת ספרו האחרון, האוטוביוגרפי, יום האתמול. אל המסקנה הגיע בערוב ימיו, כשנה לפני שהתאבד, במקום גלותו בברזיל.

לאורך ספרו (המפעים!) תיאר צוויג את מהלך חייו כסופר וכאדם אירופי שהדריכה אותו תמיד השאיפה לשלום והתחושה שאינו רק האזרח של ארץ מולדתו, אוסטריה, אלא שהוא תושב העולם כולו, וליתר דיוק – שהוא בן אירופה. 

צוויג, שחווה בצעירותו את מוראות מלחמת העולם הראשונה, מספר שוב ושוב כיצד התנגד תמיד בכל מאודו לכל מלחמה. גם כשהאוסטרים בני ארצו התלקחו בהתלהבות פטריוטית, כשפרצה המלחמה ב-1914, לא חדל להדגיש עד כמה המלחמה ההיא הייתה מיותרת, לא נחוצה ולא הכרחית. הוא מספר, כמעט מתפאר, כיצד בתחילת המאה ה-20 אפשר היה להסתובב בעולם בלי דרכון ובלי ויזה ומעלה על הדעת שורות מתוך שירו האוטופי של ג'ון לנון: 

לקראת סופו של הספר שב צוויג ומתאר את מצבם האבסורדי של הפליטים היהודים שנאלצים לנוס מגרמניה ומאוסטריה. (כשכתב את הדברים, וגם זמן קצר לפני שהתאבד ב-1941, עדיין לא ידע שבקרוב מאוד יתחילו הנאצים לממש את מה שיכנו "הפתרון הסופי": לא עוד התעללות סדיסטית ביהודים חיים, לא עוד השפלה וגירוש, אלא רצח שיטתי ומטורף; לא, הוא לא היה מסוגל להעלות על דעתו התפתחות כזאת, ומי יכול?). צוויג טוען שיהודים שנרדפו בעבר לפחות הבינו מדוע הם סובלים: הם הסתגרו בתוך עצמם, חיו בקהילות מבודדות ומנותקות מהסביבה, והיה להם מכנה משותף קרוב אל יהודים אחרים, אבל מה פתאום עכשיו? במאה ה-20? אחרי שיהודים התערו בארצות שבהן נולדו והיו לחלק מהן? עוצמת האבסורד מתחדדת כשהוא מספר כיצד ב-1 בספטמבר 1939 ניגש עם ארוסתו אל משרדי העירייה במקום גלותו באנגליה, בעיר באת', כדי להירשם לנישואים, ואיך האפשרות הזאת נשללה ממנו באחת, שכן באותו יום פרצה מלחמת העולם השנייה, והוא, כך הבין מיד, נחשב אזרח של ארץ אויב – אוסטריה – ולכן לא עוד פליט שיש לסייע לו, אלא גורם מסוכן ועוין. 

האם כשקוראים את כל זה אפשר שלא לחשוב על ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל. כן, כן, מדינתנו השסועה, ידועת המלחמות, המאבקים הפנימיים והעוולות הממסדיות, שמועלת יותר ויותר בייעודה, להיות  לא רק "יהודית"  אלא גם "דמוקרטית"? 

צוויג נאלץ להיפרד מזהותו האוסטרית שהייתה מושרשת עמוק כל כך בתודעתו, במיוחד בהיותו סופר שכותב בשפת אמו, גרמנית, ובכך מזכיר את ז'אן אמרי, שסיפר בספרו מעבר לאשמה ולכפרה, ובמיוחד במסה "על הכורח ואי-האפשרות להיות יהודי", כיצד איבד את זהותו לא רק בהווה, אלא גם בדיעבד, שכן כשהפכו אותו לזר נרדף בארצו, גזלו ממנו אפילו את הזכות להתגעגע למולדתו. אמנם אמרי שרד ונחשב ניצול שואה, אבל גם הוא, כמו צוויג, התאבד בסופו של דבר.

העולם של אתמול מרתק, כי צוויג משרטט בו דיוקן של עידן. הוא מתחיל בתיאור העולם הבורגני של סביו והוריו: מציאות של יישוב הדעת, מתינות, ביטחון ושלוות נפש. מציאות שבה אנשים חיים מלידה עד מוות לא רק באותה ארץ או באותה עיר, אלא לעתים תכופות אפילו באותו בית ממש. מציאות שבה ירידה קלה של המניות בבורסה נחשבה אירוע מסעיר, כשבה דאגתם העיקרית של סבים היא להבטיח את הירושה שישאירו לא רק לבניהם, אלא גם לנכדיהם. זה העולם שאליו נולד: מציאות שבה לזקנה היה מקום של כבוד, וצעירים השתדלו לבגר את המראה שלהם, כדי שיתייחסו אליהם ברצינות. 

הוא מתאר את התהפוכה שחוללה במציאות הזאת מלחמת העולם הראשונה. זאת שאיש לא האמין שתתרחש ואיש לא הבין מדוע באמת פרצה, אבל משפרצה – הביאה אתה גל של לאומנות שהרעילה את אירופה כולה, וזה קרה בעידן התבונה שבו נדמה היה לאנשים שאין עוד בעולם מקום לאלימות. במאה ה-19 האמינו אנשים באמת ובתמים בקדמה, בכך שהאנושות צועדת על נתיב ברור לקראת עולם שהולך ומשתפר, אבל כשפרצה המלחמה נאלצו להתמודד בהדרגה עם ההבנה שהם חיים "בלי קרקע בטוחה מתחת לכפות רגליהם, בעולם שאין בו צדק, אין בו חרות ואין בו ביטחון".

מחריד להבין עד כמה שזה דומה לתחושות של בני הדור שאליו נולדתי, ילדי ה"בייבי בום", אלה שגדלו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מתוך תחושה של ביטחון שהעולם למד את הלקח, שהאנושות משתפרת, שהעתיד יהיה טוב יותר, שדמוקרטיה ושוויון זכויות הם ערכים שרירים וקיימים ומובטחים לכול, והנה כיום, בעשור השני של המאה ה-21, נדמה שוב שהאנושות בעצם לא למדה מאומה!

הספר מרתק גם מכיוון שצוויג מתאר בו מפגשים עם גדולי הדור שעמם היה מיודד. את מי לא הכיר? את הרצל "מלך ציון", כפי שהוא מכנה אותו וגם מסביר מדוע, את פרויד, רומן רולן, ריכרד שטראוס, רילקה – אם להזכיר רק כמה מגדולי התקופה שהיכרותו האינטימית אתם מזכה גם אותנו, הקוראים, בקרבה מסוימת, מסקרנת, אליהם. 

תיאור תחילת צמיחתו כסופר נפלא במיוחד: סיפוריו על ההפריה ההדדית של חבורת הנערים הווינאיים ששימשו זה לזה קטליזטורים של תרבות ושל יצירה, נהדרים. מרתק לקרוא איך עוררו בעצמם תשוקה לאמנות וליצירה, שלא מעט בזכותה זכינו לאוצרות ששטפן צוויג השאיר לנו: אזכיר (שוב…) כמה מהספרים והנובלות שלו שתורגמו לעברית: הנערה מהדואר, מכתב של אלמונית, קוצר רוחו של הלב, 24 שעות בחייה של אישה, מרד המציאות, מנדל של הספרים, וכמובן – הספר שלפנינו. 

באחרית הדבר באנגלית מסופר כי צוויג עודד את כל מיועדיו לכתוב יומן אישי, ואפילו ביוגרפיה, כי האמין שלכל אדם סיפור חיים מעניין. במקרה שלו הוא צדק, כמובן. 

 

[1] מאחר שקראתי את הספר בגרסתו האנגלית, תרגמתי את הציטוטים לעברית משם. 

Stefan Zweig,  Die Welt von Gestern

הספר ראה אור בעברית בכמה גרסאות. האחרונה שבהם בתרגומו של צבי ארד, בזמורה ביתן, ב-2012 

ספר הנושא את השם כיצד עלו היהודים לרכבות, העוסק בשואת יהודי הונגריה, ובמיוחד בעיר גרוסוורדיין (כך בגרמנית, ובהונגרית – נג'ווארד) מושך מיד את תשומת לבי. הרומן שכתבתי, מעקב, מתרחש בחלקו באותה עיר שבטרנסילבניה. בימי מלחמת העולם השנייה בהונגריה היא שכנה קרוב מאוד אל הגבול הרומני, וברומן שכתבתי שתיים מהדמויות הראשיות, לילי ויואל, נולדו בנג'ווארד, עברו את אימי השואה, ונותרו כשבלבם כעס רב על מי שלא הזהיר אותם מפני הצפוי להם אחרי שהגרמנים יגרשו אותם "מזרחה". את האשם תולים האנשים שבדיתי בישראל קסטנר, מי שהיה חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט בזמן השואה. 

לא בדיתי את הכעס. שמעתי עליו בילדותי מפי מי שנולדו בנג'ווארד והגיעו לאושוויץ (אך ניצלו, כמובן). גם קראתי רבות על מה שגרם לו. 

אפשר לקרוא על כך

• במאמר שתרגמתי, שאותו כתב חוקר אנגלי, פול בוגדנור, העוסק בהשתקת ניצולי השואה.
• בטור על הספר של דניאל ברנד במלכודת הרשע והאדישות
• בטור העוסק ביומנה של ילדה ילידת ננג'ווארד אווה היימן שנרצחה.
• בטור שכתבתי על ספרו של פול בוגדנור, פשעו של קסטנר.
• ובטור שכתבתי על ספרה של מיכל בן-נפתלי.

קיוויתי, אם כן, ללמוד עוד על אותה פרשה מספר שמבטיח לספר, כך הבנתי מהכותרת, איך ייתכן שהיהודים עלו על הרכבות, ומי שיתף פעולה עם מנגנון ההונאה שאפשר לגרמנים להרוג בתוך זמן קצר מאוד כ-564,500 מיהודי הונגריה. 

כותב הספר מתחמק מהשאלות כבדות המשקל ונס מהעיסוק בהן. גם כאשר הוא מביע תרעומת (מוצדקת!) הוא ממהר לרכך אותה בסיפור מנוגד, ומחליק לכאורה את ההדורים. אבל שני סיפורים קשים ומחרידים מזדקרים בכל זאת מתוך מי המנוחות שבהם זורם הספר.

הראשון נוגע בסיפור מזעזע ומקומם ביותר העוסק ברבי מוויז'ניץ, בפרק הנושא את הכותרת "מתייעצים עם הרבי": 

"חסידות ויז'ניץ הקימה את בית המדרש שלה בחצר של בית הכנסת הגדול. הבניין היה לא מטויח ממחסור בתרומות. עם הקמת הגטו, הפך המקום להיות בית חולים מאולתר. 

כאשר החל הגטו, עשה האב ראובן מה שעושים יהודים במצבי קיצון כאלה, וניגש אל הרבי מויז'ניץ, לשאול בעצתו. הוא עצמו שילם לגוי רומני שיעביר אותו את הגבול, והוא התלבט. האם לעבור את הגבול ולהימלט, או שמא להישאר? אומנם השאלה איננה כה פשוטה. התשלום ששילם לגוי הוא רק על שלושה אנשים, ובנוסף עומדים ברקע האיומים של הז'נדרמים כי אם יחסר מישהו מן הבית, ראש הבית יירה. מה לעשות? לברוח? להישאר? 

מה אמר לו הרבי? קשה לדעת. מדברי לאה אפשר להבין כי הרבי אמר שהכול יהיה בסדר. האם באמת זו הייתה התשובה, או שמא הסתיר האב את התשובה האמיתית ממשפחתו ומילדתו? קשה לדעת". 

עוד סיפרה לאה לימים, כמצוטט בספר שלפנינו: 

"אבא הלך לשאול את הרב מוויז'ניץ. הוא אמר: 'לא צריך, יהיה הכול טוב, בסדר'. למחרת הוא ברח. הרב מוויז'ניץ עם אותו גוי."

כשלאה נשאלה –

"עם זה שהיה בשבילכם?" [כלומר: האם מדובר באותו גוי שהיה אמור להבריח את לאה ומשפחתה]

השיבה: "כן. בגלל זה לי יש אלרגיה לאדמו"רים ולרבנים האלה. מאז."

ושוב נשאלה, כדי לחזק את תשובתה: 

שאלה: "כלומר אביך הלך לרב מוויז'ניץ לספר לו שיש גוי שקוראים לו כך וכך."

תשובה: "כן, תמיד שאלו את הרב."

שאלה: "אבל אבא אמר לו אפילו פרטים על הגוי?"

תשובה: "כנראה…." וכן הלאה. 

כאמור, יעקב שפירא מנסה לרכך את סיפורה של לאה, מסביר בהמשך שבכל מקרה היו, כך אמרו להם, יורים באביה, אילו נעזר בגוי שהציל את הרבי מוויז'ניץ במקום אותה ואת בני משפחתה, ומיד אחרי כן מספר גם נסים נפלאות על נדיבותו, טוב לבו וחסדו של הרב. 

אבל האמת זועקת מתחת לכל הכיסויים המלטפים: הרב אמר לאביה של לאה להישאר, כי "הכול יהיה בסדר", ולמחרת נעזר באותו איש קשר, והציל את עצמו!

צדיק גדול? האומנם?!

במקום אחר בספר מספר יעקב שפירא כיצד עינו הגרמנים יהודים כדי שיגלו להם היכן טמנו את אוצרותיהם. 

כך נכתב בפרק "עינויים במבשלת השיכר של דרהר":

"במבשלת שוכנו 148 יהודים. מדובר בבניין עם מחסנים וחדרים. הגיע סמל ז'נדרמים ופקד על כל היהודים לעזוב את הבניין תוך שעה. משניסה מישהו לומר משהו, שאג עליו הסמל: 'בלום פיך ובצע את פקודתי מיד!' 

הבניין הפך להיות מפקדת הז'נדרמיה. 

בינתיים עלה מספר היהודים שזקוקים לשירותי התמחוי. כ- 7,000 יהודים שאין להם מה לאכול. 

אל בניין הז'נדרמיה הובלו כארבעים יהודים. 

בתחילה הם הועמדו עם פניהם אל הקיר, ולאחר מכן צוו להסתובב והם ראו מולם את האחים קורמוש שעונו בעינויים קשים כדי לגלות היכן רכושם. 

לייטנר סיפר: 

'אחד מאחינו שעבר את ה'טיפול' סיפר זוועות על מתקן חשמלי שבו עונה על ידי הז'נדרמים. הללו כפתוהו, לפתו צינור דק על ידו ואחר כך חיברו את הצינור לזרם חשמלי: כשהזרם עבר בי זעזע את כל גופי וגרם לי כאב לא יתואר. סבור הייתי שראשי מתפוצץ וליבי נקרע בקרבי. צרחתי בקולי קולות והתחננתי שירפו ממני ואגלה להם הכול, אבל לא הסתפקו בכך. לאחר שבקושי, תוך כדי אנחות וגניחות, סיפרתי על המחבוא שבו טמנתי את המעט שנשאר לי, הוסיפו להכותני, רק כשהשתכנעו שאין לי יותר סודות הרפו ממני.'"

וכאן מגיעה שורת המחץ: 

"לייטנר עצמו הצליח לחמוק מן העינויים כשסירב להתפשט וסירב למסור שמות של אנשים עשירים מן הקהילה בתקיפות רבה". 

לייטנר "סירב"! "בתקיפות רבה"! ולכן חסו עליו הגרמנים ולא חקרו אותו! 

יעקב שפירא מצטט את לייטנר, אבל אינו שואל שאלות, אינו מביע תמיהה, רק מספר שלאחר כל זה, לייטנר ניצל, ברכבת של קסטנר! 

דומני שאין שום צורך להסביר עד כמה תמוה, מפוקפק ומזעזע התיאור של השתלשלות העניינים באותם ימים בנג'ווארד. 

השאלות האמיתיות נשארות פתוחות. 

הספר מסתיים בצילומיהם של בני משפחתו של כותבו, אלה שניצלו, התחתנו, והולידו ילדים ונכדים. הישרדותם מרגשת ומשמחת. אבל אם נבקש לדון בספר, יש להודות שערכו רק כזיכרון משפחתי.