"הוא הבין כעת כמו שלא הבין דבר בחייו, המוות הוא אינו עניין רפואי שצריך למצוא לו טיפול מתאים", נמסר לנו, מתוך התודעה של אחת הדמויות בספר כוכב כפול. מי שזוכה, לצערו הרב, לתובנה הזאת הוא שרון, סטודנט לרפואה שנה ד', שהחליט לעזוב את הלימודים: הוא כבר יודע שלעולם לא יהיה רופא. שאין בו הדחף הפנימי העמוק; שהתחום בעצם די מרתיע ואפילו משעמם אותו.
אל התובנה המצוטטת לעיל הוא מגיע לכאורה בלי קשר להחלטתו לא להיות רופא, אלא בעקבות מחלה קשה, אנושה, של חבר קרוב מאוד. ובנקודה הזאת רומן הביכורים של מיקה שיינוק־קרטן נוגע בסוגיה מהותית הקשורה לחיים ולמוות, ליתר דיוק: לצורך של רופאים מסוימים, אולי של רובם, להאריך את חיי המטופל שלהם כמיטב יכולתם, גם על חשבון הארכת הסבל של אותו אדם, גם כשהם יודעים שאזלו הסיכויים, שאין עוד תוחלת בכל המאמצים הללו, ואין סיבה ראויה להעביר אותו עוד מסכת ייסורים, במקום להניח לו למות בשקט, מוטב אפילו – בבית, עם מי שאוהבים אותו, ולא במקום המנוכר והקר, על מיטה זרה, עם מכשור רפואי מחובר לכל חלק מגופו.
השאלה מתי לוותר, מתי להרים ידיים (מקצועיות), מתי להודות, לומר שכבר אין יותר מה לעשות, כנראה קשה מדי.
את הרומן ביססה המחברת על חוויית חיים שלה. היא התאלמנה בגיל צעיר מאהוב לבה, בעודה הרה עם ילדם השני. ברומן ניסתה בעצם לסלק שדים מפחידים שקיננו בה מאז: תחושות האשמה שליוו אותה על כך שסירבה להבין, שנעדרה ממיטתו, ולא הייתה לצידו ברגעי חייו האחרונים, לא מתוך הפקרה, אלא פשוט כי לא הצליחה לקלוט עד כמה מצבו חמור, ודחתה את ההגעה אליו בכמה שעות בלבד.
הספר כתוב היטב. הקצב שלו, שהולך וגובר ככל שהוא מתקדם, סוחף אותנו לתוכו, אל שלוש הדמויות הראשיות שניצבות על בימתו: אסף וזהרה, ושרון, חברו הטוב של אסף.
בשלב מסוים די ברור לקראת מה אנחנו הולכים, ובכל זאת המתח ההולך ונוצר אינו מרפה, ואינו מאפשר להפסיק לקרוא. הדמויות משכנעות מאוד. הקונפליקטים הפנימיים שכל אחד מהאנשים הללו מנסה לפתור מאפשרים לנו לחוות אותם כדמויות שהן כמעט אמיתיות, בשר ודם, לא ייצורים ספרותיים שקיימים רק בין דפי הספר.
אנחנו עם אסף, שמתחיל להבין מה קורה לו. שאוהב מאוד את בתו הפעוטה. ואת אשתו. שרוצה, כל כך רוצה לחיות!
אנחנו עם זהרה, שמאוהבת בבעלה. שמאפשרת לו לארגן את חייה, ונשענת עליו בתחושה של הקלה: סוף סוף מישהו שאוהב אותה, שמבין את צרכיה, שלא נבהל מהם. ומסרבת לראות את מה שקורה לו.
אנחנו עם שרון, עם חרדתו; עם הצורך שלו לעזור ולהקל, ובד בבד עם האימה שלו מפני האובדן הצפוי לו.
אחת הסצנות החזקות ביותר בספר היא זאת שבה שרון משוחח עם הרופא האחראי, מתחנן בפניו שישחרר, שיודה בכישלון, שלא ימשיך לענות את הפציינט שלו בטיפולים שלא יועילו. שיגיד את האמת. אבל הרופא רואה בעצמו איש מקצוע. ולצד המקצועיות שלו, לצד הנחרצות שלו לעשות "הכול", ממש עד הרגע האחרון, מאבד את הרגש האנושי, את החמלה, את היכולת לראות במטופל שלו אדם שזקוק לא רק לידע רפואי, אלא גם למבט ויחס אנושי.
שיינוק־קרטן מיטיבה כל כך לתאר את הבדידות שבה כל אחד מאתנו נידון להיפרד בסופו של דבר מהעולם. "הוא הספיק להזדקף מעט במיטתו לפני שהגיעו אליו. הוא ניסה להציץ מעבר לכתפיהם, לוודא שמישהו נמצא איתו היום. תמיד היה מישהו. אבל היום לא ראה אף אחד. גם לא כשהציץ לכיוון המסדרון" – זאת מנקודת מבטו של החולה, ובעוצמה רבה יותר – מנקודת מבטו של המבקר בבית החולים: "סביבו בתים שבהם מיטות ואנשים. כל אחד מכורבל בחלומותיו לצד בני משפחתו. בסוף, חשב, כל אחד ישן עם עצמו, לבד."
אכן.
הספר ראה אור בהוצאת "שתיים", שחגגה לפני ימים אחדים שלוש שנים להקמתה. ספרי ההוצאה מאופיינים מאוד. יש ביניהם מכנה משותף: הם בעלי ערך ספרותי, ובה בעת – קריאים מאוד. גם העטיפות שלהם מתאפיינות בתכונות מזוהות, מעין טביעת אצבע טיפוסית: יש בהן תמיד ציורים צבעוניים וססגוניים שמושכים את העין ואת הלב, ומביעים גם משהו מהתוכן הריאליסטי והמדויק של הספרים. כֹּה לֶחָי לכן!
למרבה השמחה, אחד מספרי ההוצאה, טסקה מאת אילנה רודשבסקי, זכה השבוע בפרס ספיר לספר ביכורים. בשעתו כתבתי כאן עליו בהתפעלות ובהתרגשות, ושמחתי שגם ועדת השופטים הסכימה אתי. כה לחי, אילנה!