בהקדמה לרומן בשתי דרכים מאת הסופרת הצ'כית דניאלה הודרובה, מספר המתרגם לעברית פאר פרידמן על הדרך הארוכה שעשה הספר מכתב־יד ועד שראה אור. במשך שנות הכיבוש הקומוניסטי בצ'כיה לא העלתה הודרובה בדעתה לפרסם אותו, וכשזה קרה סוף סוף ב־1991, היה כתב היד כבן ארבע עשרה. גם לגרסתו העברית נדרש עשור, עד שפרידמן מצא לו בית, בהוצאת אפרסמון.
חוקרי ספרות הבחינו מייד בייחודיותו, וכבר עם צאת המהדורה הראשונה לאור הצהירו שהוא "חשוב לספרות העולמית".
אין ספק שמדובר ביצירה שונה מאוד מכל מה שמוכר לנו: כזאת שאינה מכירה, כך נדמה, בשום חוקים פיזיקליים או פילוסופיים. נדמה שכוח המשיכה אינו פועל עליו, ואין בו גבולות בין אפשרי לבלתי אפשרי: כל כולו מגע והתערבבות בין חיים למתים, ויש בו למעשה סוג של נצח: הדמויות ממשיכות להתקיים עוד שנים רבות אחרי שהלכו לעולמן. אין להן בעצם עולם שנפרד מעולם החיים. סיפוריהן נמשכים עד אין קץ במעגלי מערבולת מסוחררים. אישה שהתאבדה, למשל, יכולה לקפוץ שוב ושוב מחלון ביתה כדי לחפש את אהובה שנלקח זמן לא רב לפני כן בטרנספורט אל מחנות המוות, בימי מלחמת העולם השנייה. היא יכולה גם ללדת את התינוק שנוצר ברחמה, לפגוש את אהובה שנים אחרי שמתה, והוא חי, ואז מת, והם נפגשים שוב…
חלק גדול מהסיפור מתרחש בבניין סמוך לבית הקברות. דייריו של הבניין הם גיבוריו. במשך השנים הם מתחלפים, אבל גם המתים ממשיכים לאכלס את המזווה של אחת הדירות: שנים אחרי שנלקחו אל מותם ממשיכים מי שמכונים סבתא דווידוביצ'ובה וסבא דווידוביץ' לשכון בו, לריב, לשחזר שוב ושוב את בגידתו בה, את העינויים שעבר, את חזרתו אליה, את חייהם שלעולם, כך נראה, לא יסתיימו.
נשמות המתים חוזרות, בין היתר, בצורה של גרגרי אבק "החודרים מבעד לחלונות הרופפים של חדרי הילדים והמזווים", עולים, מגיעים לכל מקום, תובעים את מקומם, כך ש"דירתם של הפסקלים בקומה החמישית מלאה נשמות", כי היא קרובה כל כך אל בית הקברות, והמנקה, שלא יודעת זאת, פותחת בתמימות את החלון "ומנערת מפיות תחרה"… המתים מדברים זה עם זה. הם חשים למשל את ריחו המשכר של הכרם ששכן בעבר הרחוק על אדמת בית הקברות. הם משתוקקים, כמו בחייהם. ואפילו ממשיכים לפחד!
המספרת מסבירה לנו שבבית העלמין "קשה להבחין בגבול שבין עולם החיים ועולם המתים, שסומן עד כה בחומת בית הקברות. שני העולמות החלו מתמזגים זה בזה יותר מבעבר", בין היתר, כי "כמה נשמות ברחו מבית הקברות והתערבו בקהל"…
אנחנו חוזרים שוב ושוב אל מות נכדתם של הסבא והסבתא, זאת שקפצה מהחלון ולא זכרה שגוף נופל אנכית ואינו יכול לרחף לצידה השני של החומה, אל בית העלמין.
סיפוריהן של הדמויות נעים קדימה ואחורה בזמן. הולכים ושבים. מסופרים שוב ושוב, כל פעם קצת אחרת. אנחנו מכירים את אבותיהם הקדומים, את מי שיבוא במקומם ויגור בדירתם, בעוד הם עצמם לא ממש מסתלקים ממנה.
כי מי שחי, ממשיך לחיות, גם אחרי שהוא מת. לביטוי "יש חיים אחרי המוות" יש ברומן שלפנינו משמעות שונה לגמרי מהמקובל: לא מדובר על נשמות שעברו ליקום אחר. הן כאן, לתמיד, אם כי שינו כביכול את מצב הצבירה שלהן.
לא רק לבני אדם יש כל מיני סוגים של חיים. מדי כמה פרקים מציגים את עצמם גיבורים שונים של הסיפור: "אני הוא בית הקברות אולשאני". "אני המהפכה". "אני הידונית" [בתי הידיים העשויים פרווה, שנועדו לחמם אותן]. במהלך הסיפור נודע לנו מה עברה של הידונית הזאת, שחשובה כל כך לחלק מהדמויות: יש מי שעורג אליה, כי היא מזכירה לו אישה צעירה שהייתה נדיבה אליו; יש מי שרואה בה חפץ שאפשר לסחור בו. מורישים, גונבים, מחביאים אותה… "אני הוא העור". כל אחד מהדברים הללו מסביר את מהות קיומו. העור, למשל, אומר על עצמו, "אני התווך, המחזיק את הגוף בגופניותו. כל עוד אני הווה, הגוף עודנו; אם אתפרק, נידון אף הגוף להתפרק. אני העור. דרכי נפגשות להרף עין ישויות, שיפסעו מיד אחר כך בשביל המושלג, כל אחת לבדה, מותירה אחריה את בבל הבלולה הבוערת. חיכוך העור בעור, המכונה עונג, אין דבר בינו ובין הנשמה, שעליה אני מגן, ואשר הווה בכול ובשום מקום…"
אחד הפרקים היפים ביותר בעיניי הוא זה שנפתח במילים "אני טוואי המשי". הודרובה מצליחה לחדור אל מהות קיומם של הגלגולים השונים: "איזה רעב ידעתי כשהייתי עדיין זחל, כמה עלים, כמה עלי תות ליחכתי, כמה אי־שקט ידעתי", של ההפיכה לגולם: "ואז בא סוף סוף יומי הגדול, אני מתבסם בשני קילוחי משי הזולגים לי מפי, אני כורך אותם סביבי, וכך, רכוס ומחופה, אני נהפך לגולם, למומיית עצמי הממתינה לגלגול מסתורי, ממתינה לתחייתה בזמן אחר, בזמן הפרפרים", ואז – "אני פרפר טוואי המשי. הו, כמה אני בז לעברי הקירח, לקיומי החולף כזחל בלי כנפיים, לחיי זחלותי הקודמים! איזו הרגשה מסחררת, להיות בן כנף, ולנסוק! האומנם עודני אני, טוואי משי? יש בכלל דבר מן המשותף לפרפר ולזחל? רק תחושה שכזו ישנה, היזכרות עמומה בדבר־מה מזדחל, בדבר מה מידבק. מי יראני עתה כי הזחל והפרפר הן שתי צורותיי, מי יוכיחני כי חיי מתפצלים בשתי הוויות הופכיות, וכי מתקיים בהם עוד עידן אפל, עידן הגולם, שבו מתרחש נס הטרנסובסטנציאה[1]?"
היופי של הדברים הללו מצמית.
ועם כל זאת, עלי להודות: היו בספר קטעים שבהם הרגשתי שאני הולכת לאיבוד. זה ספר שחייבים לקרוא אותו בלגימות קטנות מאוד. בסבלנות. הוא מתפענח לאט. אבל המאמץ ראוי ומתגמל!
התרגום לעברית, כמו הסיפור עצמו, יפהפה!
[1] הפיכת גופו של ישו ללחם, ושל דמו ליין. הודרובה מרחיבה את השימוש במונח הדתי
Daniela Hodrová
Podobojí
תרגם לעברית: פאר פרידמן