לפני שנתיים הגיע הסופר הבריטי־אמריקני ממוצא הודי סלמן רושדי לכנס במכון צ'וטקווה בניו יורק, שם היה אמור לשאת דברים. הכנס עסק במקלט שמעניקה ארצות הברית לאומנים שנאלצו להימלט מארצם. רושדי היגר לארצות הברית בשנת 2000, ותכנן לדבר על כך שארצו המאמצת משמשת "בית לחופש הביטוי היצירתי". עוד לפני שהחל לדבר, רץ לעברו צעיר עטוי במסכה שחורה, ועם סכין שלופה דקר אותו בכל חלקי גופו ובפניו.

ברגעים הראשונים של ההתקפה סברו היושבים בקהל שמדובר בקטע מבוים שנועד להדגים את נושא הכנס… רק כשהדם ניגר מגופו של הסופר הבינו שמדובר בנסיון רצח שכמעט הצליח. נדרשו עשרים ושבע שניות עד שהנוכחים התנפלו על הדוקר ובלמו אותו. באותו יום, כמעט בעת ובעונה אחת, כותב רושדי, הוא חווה את הרוע בהתגלמותו הטמון בבני אדם, אבל גם את הטוב ביותר שיש בהם.

רושדי הובל, במצב אנוש, לבית החולים, שם הצילו את חייו, כמעט באורח נס. זה מה שאמרו לו רופאיו, כשהכרתו שבה אליו כעבור כמה ימים, וכשהסתיים תהליך הריפוי, ההחלמה והשיקום, שנמשכו חודשים.

בשלבים הראשונים, כל עוד הונשם, לא היה רושדי מסוגל לדבר. את ראשית התקשורת עם סובביו ניהל באמצעות ההזזה של בהונות רגליו. זמן קצר אחרי שכבר היה מסוגל לדבר, הגיע אליו הסוכן שלו ואמר לו שעל כל ההתנסות האיומה הזאת יכתוב את ספרו הבא.

רושדי, אחד מבכירי הסופרים הכותבים בשפה האנגלית, הטיל ספק בדבריו של הסוכן. אמנם פרסם עד אז יותר מעשרים  ספרים, שזיכו אותו בפרסים היוקרתיים ביותר בעולם הספרות, כולל הבּוּקֶר, אבל הוא לא העלה בדעתו שירצה אי פעם לכתוב על הפגיעה בו, כדי להתמודד אתה. אבל הסוכן צדק, והספר שלפנינו הוא התוצאה.

האם ההתקפה הזדונית על חייו, הניסיון שכמעט הצליח לרצוח אותו, הפתיעה אותו?

בדיעבד, נראה שלא, שהרי שלושים וארבע שנים לפני כן הוציא נגדו האייתולה ח'ומייני פתווה הקוראת למותו, בעקבות פרסום ספרו פסוקי השטן ש – כך נטען – פגע ברגשות המוסלמים.

רושדי עצמו נולד למשפחה מוסלמית, אבל הוא אתאיסט. מכל מקום, בעיניו פסוקי השטן הוא ספר שלא אמור להרגיז (אלא את הפונדמנטליסטים נטולי חוש ההומור!). לדבריו, הרומן שהכעיס כל כך, רווי בחמלה כלפי הדמויות המוסלמיות שיצר.

בשלב מסוים החליט, כך הוא מבהיר, לחיות את חייו, חרף האיומים ברצח שליוו אותו במשך עשרות שנים. (בשנים הראשונות, כל עוד חי באנגליה, לווה באבטחה צמודה). הוא כמובן לא ציפה לכך שכעבור זמן כה רב ינסה מישהו לממש את הפתווה נגדו, שנים אחרי שהאייתולה ח'ומייני עצמו כבר מת. מה גם שמשטרת ניו יורק הרגיעה אותו שוב ושוב – אמרו לו שאין שום איומים, קונקרטיים או כלליים, על חייו.

 Knife: Meditations After an Attempted Murder, ראה אור ממש בימים אלה, באפריל 2024. בחלקו הגדול הוא מרתק, אם כי יש בו גם פרקים שאפשר היה לטעמי לקצר או לוותר עליהם לגמרי. כל סיפור ההתאהבות שלו באלייזה, אשתו השלישית, תיאור מסירותה, כישרונותיה הספרותיים ואסירות התודה שלו כלפיה מצטיירים בעיניי כמעין מכתב אהבה פרטי שמוטב היה לו נשאר כזה, שכן אינו באמת מעניינו של הציבור.

לעומת זאת, דווקא החלק הבדוי בספר, שמגיע בשליש האחרון שלו, הוא המרתק שבהם. רושדי מקדיש פרק לשלושה מפגשים מדומיינים ולשיחות שניהל כביכול עם האיש שתקף אותו. הוא מכנה אותו באות A, הראשונה במילה Assassin  – מתנקש – שכן הוא מסרב לנקוב בשמו האמיתי ובכך להכיר בזהותו הפרטית. A מבחינתו אינו ראוי להכרה כזאת.

כשהחל שלב ההחלמה מהתקיפה עוד פנטז שינהל שיחה אמיתית עם התוקף, אבל אלייזה התנגדה בכל תוקף לכך שינסה לנהל שיחה כזאת, ולכן פשוט בדה אותה.

התוצאה מעניינת ומאלפת. רושדי מנסה "להיכנס לעורו" של A, להבין אותו ואת מניעיו, הדתיים והאישיים (בדידות? ניכור? התמכרות לא בריאה למשחקי מחשב ואובדן ההבנה להבדל שבין משחק אלים לחיים הממשיים?), ולנחש איך וכיצד היה מגיב לשאלותיו, אילו נשאלו במציאות. כפי שהוא מסביר – אין ל A המדומיין ברירה אלא לשתף אתו פעולה, שכן הרי המציא אותו ואת השיחה אתו…

רושדי שם בפיו של A תשובות קצרות, גסות רוח, ולא תבוניות במיוחד. כאלה שנשענות בעיקר על שטיפת המוח שעבר אצל האימאם. הוא מנהל אתו מעין שיח תיאולוגי, ומאחר שהוא מכיר את הטיעונים של הצד השני על בוריים, הוא יודע "לצטט", ואז – להפריך אותם. השיחות הללו הן מלאכת מחשבת של יצירתיות ספרותית ומחשבה מעמיקה ומרתקת.

לאמיתו של דבר, גם תיאורי ההחלמה של רושדי מכל פגעי התקיפה בו, מעניינים. מה בעצם עובר בפועל על מי שמוגדר "פצוע קשה" או "בינוני", או "אנוש"? כשמדובר בפציעות רציניות, מוגדרות וברורות, אפשר אולי לנסות להבין, אבל קשה לדמיין את משמעותן של כל התופעות ה"קטנות" לכאורה, שמסיבות לקורבן סבל יומיומי רב. דוגמה קטנה: במשך שבועות רבים נאלצו הרופאים לספוג את הרוק שנטף מלחיו של רושדי, שכן הניקוז הטבעי נפגע. לכאורה – תופעה קלה, אבל בכל זאת מייסרת. את כל אחת מהפגיעות והטיפולים השונים בהן תיעד רושדי בדקדקנות מסמרת שיער. כמה סבל! כמה הרבה פרטים קטנים שיוצרים אותו, גם כשהאדם בעצם נמצא בתהליך של החלמה!

הפגיעה המשמעותית ביותר, שאותותיה כבר לא יעלמו, הייתה בעינו השמאלית של רושדי, שהסכין של התוקף חדרה לתוכה. את הראייה לא יהיה אפשר להשיב לו בעין הזאת. בשלב מסוים נאלצו לתפור לו את העפעף ולהצמיד אותו אל החלק התחתון של העין. תיאור כאבי התופת שהפרוצדורה גרמה מעורר פלצות. והיו בדרך עוד המון המון תופעות אחרות, בכל מיני חלקי גוף. רושדי מתאר אותן בישירות, בלי כחל וסרק, גם כשמדובר באברים אינטימיים שעלולים להביך. הוא לא מוותר. דומה שהוא אומר לנו – תדעו לכם, כך נראית התוצאה של התקיפה שעברתי. אני חוויתי אותה על בשרי. אתם תקראו עליה ואולי – אולי! – תבינו משהו.

מוסלמי קיצוני, בור על פי הודאתו (כשחקרו אותו אמר במפורש שבכלל לא קרא את הספר שבגינו החליט לרצוח), תקף את סלמן רושדי. אחד הטיעונים שהסופר שם בפיו הוא שהחיים כאן, על פני כדור הארץ, מחוסרי משמעות וערך, ולכן גם להבנה שבעצם איבד את עתידו – הוא יימק בכלא – אין מבחינתו שום חשיבות. רושדי, די ברור, מכיר היטב את תפיסת העולם הזאת, שמאפשרת למנהיגי דת מוסלמים לשלח את צעיריהם להרוג וליהרג.

בקמפוסים בארצות הברית צווחים היום צעירים קריאות שמצדדות באסלאם ובתופעות הרצחניות והקיצוניות שהביאו לזוועות השבעה באוקטובר 2023.

ב־20 באוקטובר 2023 הכריז רושדי שהוא מבועת ונחרד "מהקצנת הקונפליקט", וקרא להפסקת מלחמת חמאס־ישראל. אין לי מושג אם השמיע את קולו ספציפית בנוגע לחטופים הישראלים שנמקים עדיין במנהרות בעזה.

את ספרה החדש 10 דקות, 38 שניות בעולמנו המוזר הקדישה אליף שאפאק, סופרת טורקייה שחיה באנגליה, לנשות טורקיה ולעיר איסטנבול. הספר היה אחד המועמדים לפרס בּוּקֶר השנה. כמו הספר The Lovely Bones (בעברית: העצמות המקסימות) שכתבה אליס סיבולד, גם 10 דקות, 38 שניות בעולמנו המוזר מתחיל לכאורה בנקודה מופרכת ובלתי אפשרית: גיבורת הסיפור נרצחה, ואנו מלווים את תודעתה ומחשבותיה מנקודה זאת ואילך. שתיהן, סוזן סלמון של סיבולד וטקילה ליילה של שאפאק, ממשיכות לדעת, ממשיכות לרצות. אלא שאצל שאפאק יש מעין הסבר "רציונלי": בעשר הדקות הראשונות לאחר המוות, כך היא מסבירה, המוח עוד ממשיך לזכור, עד שהוא נהרס לחלוטין: "כמו שיש אינספור גוונים בין שחור כזפת ולבן בוהק, כך יש שלבים רבים בעניין הזה המכונה 'מנוחה נצחית'".

ההנחה היסודית מאפשרת לשאפאק לספר לנו על ליילה, שבתודעתה עולות לאורך עשר הדקות האחרונות הללו שלאחר המוות תמונות מעברה, וגם תקווה שגופתה, שהושלכה בפח זבל עירוני, תימצא, ושחבריה הקרובים יוכלו לקחת אותה ולהעניק לה טיפול אוהב אחרון. התפיסה כאילו המוח אינו מת מיד מאפשרת לשאפאק לתעד הרהורים של ליילה כמו למשל: "היא המשיכה להיות חלק מהעולם, היו בה עדיין חיים, אז איך ייתכן שהסתלקה? איך ייתכן שאיננה עוד, כמו חלום שנמוג עם אור יום ראשון?"

התמונה הראשונה שאליה חוזרת תודעתה של ליילה היא זאת של היום שבו נולדה. "זיכרונה געש וגאה, להוט וחרוץ. הוא אסף פיסות מתוך החיים שהלכו והסתיימו במהירות. היא נזכרה בדברים שאפילו לא ידעה שהיא מסוגלת לזכור, דברים שסברה כי נמוגו לעד." היא עדה למה שעבר באותו זמן על אמה, רעייתו השנייה של אביה, על המיילדת, על אשתו הראשונה, ונזכרת גם בטראומה שנלוותה אל לידתה ואל מה שהתרחש מיד אחריה, ובמחשבות שלה עצמה כתינוקת שזה עתה נולדה. למשל, לתהייתה אם לשתף פעולה עם החיים: "לבה מחה. אל תהיי טיפשה. למה לך להישאר במקום ששום דבר לא קורה בו אף פעם. זהו מקום משעמם. למה לעזוב מקום שבו שום דבר לא קורה. זהו מקום בטוח, אמרו לה קרביה…"

התינוקת מחליטה לצאת אל העולם. לחקור אותו. היא גדלה להיות ילדה מופלאה ומלאה בקסם אישי, שהמציאות תיקח אותה למקומות איומים ואפלים. ילדה טובת לב וחכמה, שמסוגלת לנהל ויכוח תיאולוגי עם אביה המאמין האדוק:

"'אבל מה עם האנשים בקוריאה או בצרפת?' שאלה ליילה.

'מה אתם?'

'טוב… הרי בדרך כלל הם לא מוסלמים. מה קורה להם אחרי שהם מתים? הרי המלאכים לא יכולים לבקש מהם לדקלם את התפילות שלנו'.

אבא אמר, 'למה לא? כולם נתבעים לאותן שאלות.'

'אבל האנשים בארצות האלה לא יכולים לצטט את הקוראן, נכון?'

'בדיוק. כל מי שהוא לא מוסלמי טוב, ייכשל במבחן של המלאכים. ילך ישר לגיהנום'".

ליילה ילדה נדיבה ורגישה, שתגדל להיות אישה מופלאה ואהובה מאוד. אבל הנה הַסְתירה, לכאורה. כי כבר ברגעים הראשונים של הספר, כלומר – זמן קצר אחרי שנרצחה – אנחנו כבר יודעים שליילה הייתה אישה בזנות. איך זה קרה לה? מה הביא אותה לשם?

זיכרונותיה מביאים אותנו אל כל המקומות שמהם מתגלגל הסיפור הבלתי נמנע. מדובר כמובן וכרגיל, בנפגעת גילוי עריות. מי שקרא את ספרה של ענת גור מופקרות כבר מיטיב לדעת שמרבית, אם לא כל, הנשים שמגיעות לזנות, נפגעו בילדותן, ברובן פגעו בני משפחה קרובים. אלה שמעלו באמון שלהן, בלבלו אותן, הפכו את עולמן.

תיאור הפגיעה, המניפולציה הרגשית של הפוגע, התגובות של המשפחה, שכמובן מאשימה את הקורבן ומפקירה אותו, כל כך מדויק, כל כך אמין וכל כך מכאיב!

חייה של ליילה מאפשרים לנו להכיר קורבנות נוספים, החברים הקרובים שלה, שאת רובם היא מכירה אחרי שהיא נמלטת לאיסטנבול, ביניהם צעירה טרנסית, ופליטות מסומליה ומסוריה. הספר מעניק לנו מבט מקרוב אל חייהן של נשים בטורקיה ואל מעמדן המוחלש כל כך בחברה פטריאכלית שבה שולטים גברים עריצים, חברה שבה שייח' מסביר לאביה של נערה מדוע עליו לשמור עליה: "אף אחד לא רוצה לקנות עגבניות שלקוחות אחרים נגעו בהן, מעכו אותן ולכלכו אותן. הכי טוב היה אילו כל העגבניות בשוק היו ארוזות היטב ונשמרו. וכך גם נשים"; שבה גבר יכול לגזול מאשתו את התינוקת שנולדה לה, ולתת אותה במתנה לאישה אחרת, וליולדת אין שום אפשרות להתנגד; חברה שבה הנשים כנועות ונטולות זכויות והגברים חזקים מדי (אגב כך, יש לציין כי הסופרת גלתה מארצה וספק אם תוכל לשוב אליה).

אחת הגיבורות הראשיות של הרומן היא העיר שבה הוא מתרחש. איסטנבול מצטיירת בו על יופייה ועל האלימות השוררת בה במחשכים. היא נמצאת כל הזמן ברקע הדברים, וההיסטוריה של ההתרחשויות בה – הפגנות, אלימות משטרתית, ביקורים של הצי האמריקני – מלווה כל הזמן את סיפורה של ליילה ושל חבריה.

הרומן מושך מאוד את הלב בהומניות שלו, בקסם שבו הוא מתאר את חייה ומצוקותיה, יופייה ועוצמתה המיוחדת של ליילה.

חבל שבשליש האחרון איבדה, כך נראה, הסופרת את דרכה, והפרוזה המהודקת היטב נפרמת. רק בעמודים האחרונים חזרה שאפאק לשלוט בכתיבה והם יפים להפליא. על אף נקודת התורפה מדובר לטעמי בספר מעניין ויוצא דופן.

ככל הידוע לי, הספר לא תורגם לעברית, הציטוטים שלעיל הם בתרגומי.