השיר היפה הזה, "לשם" המחולק לחמישה חלקים, לקוח מתוך ספר הביכורים של מיכאל קגזנוב, ברדודים. אפשר לראות בו את הפואטיקה של המשורר: המילה "לשם" המופיעה בכותרתו, לא מנוקדת, יכולה להיקרא, כפי שהיא מופיעה בשיר כ"שֵׁם", המילה המציינת איך קוראים למישהו או למשהו, גם כ"שָׁם", במקום ההוא, לא פה, וגם כחלק משאלה: לְשֵׁם מה: בשביל – למען – לצורך – מה? לאיזו תכלית?

השירים מופנים אל אהוב נעלם, מייסר, והם ספוגי געגוע וכמיהות שלא נענו. מה שבולט בהם במיוחד, כפי שאפשר לראות בשיר המצוטט, אלה משחקי המילים הנהדרים: לדוגמה: "כְּשֶׁעֲבָרַי תָּבְעוּ בִּיאָה". לא המילה הצפויה, המהדהדת כאן "אֲבָרַי", שלא נבחרה, אבל אי אפשר להתעלם מהצליל הסמוי שלה.

"עֲבָרַי" הרבה יותר מתוחכם, כמובן. עוצר לרגע את שטף הקריאה. מעורר הרהורים. החריזה בין "עֲבָרַי" ל"בַּי" נועזת, ואפילו משעשעת, אבל אז עוצרת את הנשימה כשהיא מתחרזת גם עם "דִּמְּמוּ אוֹתְךָ נִימַי / כְּעִנּוּי שֶׁאֵין מִמֶּנּוּ דַּי": הכאב, התשוקה, העונג, נמהלים זה בזה. השיר הראשון הוא שם במשמעות של "לשם מה".

השני – במקום ההוא "שָׁם" שמהדהד את המילה "לֶשֶׁם": שוב משחק מילים מפתיע, ומרגע שנוצר נעשה הכרחי. איך לא שמתי לב אף פעם לדמיון בין "לְשָׁם" ו"לֶשֶׁם"?

משחק המילים הזה מדגיש את פעולת הזיכרון כמעשה של כרייה כואבת: הדובר צריך "לחצוב" את יופיו של האהוב מתוך קרקעית המבט שלו, כדי לייצר לעצמו "סִתּוּתִים אֶפְשָׁרִיִּים שֶׁל עַצְמִי", של הגנה.

והנה, בשיר הרביעי "שֵׁם" כמילה המציינת איך קוראים למישהו: לדובר. שמתרפק על השם שהעניקו לו הוריו, רק מכיוון שהוא מתקיים על לשונו של האהוב, "מתייחד" עליה: והנה שוב משחק מילים. שהרי "מתייחד" נגזר מהמילה "מיוחד" – בולט או שונה מן האחרים בזכות תכונה מסוימת שלו – אבל הוא גם, כמובן, יופומיזם ל"מגע מיני". די בצליל שמו של הדובר בפיו של האהוב כדי לעורר בו תחושה של קרבה יתרה, מיוחדת במינה.

אמנם הדובר קיבל את שמו מהוריו, אך קיומו הממשי והעמוק ביותר מתרחש רק כאשר השם הזה מבוטא על לשונו של האהוב. האהוב הוא המעניק לו את לידתו השנייה, האינטימית.

בחלקו החמישי, האחרון, של השיר, אנחנו פוגשים את מלוא כאבו של הדובר: "לְאָן שֶׁלֹּא אֶפְנֶה / הַכֹּל מֶלַח": דמעות? דם ניגר? אולי חומר משמר ומחטא ששורף על פצע פתוח? הדובר מחפש אקט של טיהור או מחיקה – מישהו שיבזוק מלח על הזיכרון כדי לייבש אותו או לכבות את השריפה שלו.

הוא חש שהאהוב החד פעמי, הבלתי אפשרי, שנעלם לו, היה אולי היחיד בעולם שיכול "לדעת" אותו. שוב – מילה עזת הבעה, הפעם מקראית, שמתכתבת עם המוטו של השיר, "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ברחימו ודחילו… בשם כל ישראל”, כלומר: לשם איחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו, באהבה ובייראה, בשם כלל ישראל, שלקוח מהנוסח הקבלי מסורתי המכונה "לשם ייחוד”, הנאמר לפני קיום מצווה או תפילה.

רק האהוב יכול אם כן "לדעת", במובן של להבין אותו ממש, עד הסוף, וגם "לדעת", במשמעותו המקראית, כמו "וְהָאָדָם יָדַע אֶת־חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־קַיִן" (בראשית ד׳, א׳), או "וַיֵּדַע קַיִן אֶת־אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־חֲנוֹךְ", (בראשית ד׳, י״ז).

זאת לא אמירה נחרצת, אלא שאלה שמופנית אולי לנמען הלא נכון: אלא האהוב עצמו. האם ישמע אותה? יקשיב לה? אולי באמצעות השיר? האם יבין?

גם בשיר הבא, "ברדודים", שהעניק לקובץ את שמו, פונה הדובר אל אהוב נעלם. ועכשיו עולה על הדעת המחשבה, אולי בכלל – אל יישות אחרת, טרנסנדנטית?

"לָמָּה עֲזַבְתָּנִי בֵּין אֲזוֹבִים" הוא שואל, ומעלה על הדעת את ישו על הצלב: "אֵלִי אֵלִי, לָמָה שְׁבַקְתָּנִי?” (מתי כ״ז, 46), ועוד יותר מכך את "אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי; רָחוֹק מִישׁוּעָתִי, דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי" (תהילים כ״ב, ב׳).

שוב, רואים פה משחק מילים (צלילים!) מרהיב: "עֲזַבְתָּנִי" ו"אֲזוֹבִים" מילים שצליליהן מהדהדים זו את זו, וגם, כמובן, את הפתגם מהתלמוד הבבלי "אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת – מַה יַּעֲשׂוּ אֲזוֹבֵי קִיר?" הדובר הנטוש חש שהטוב מכולם, החזק, "הארז", נטש אותו, והוא נשאר בין הפחות ראויים, כמו אזובי הקיר מהפתגם.

גם משפט הסיום של השיר: "אֵי הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁתִּגְדַּע אֶת שְׁאֵרִי / מִמְּךָ" רומזת לכוח העצום שיש לאהוב: "הַמַּאֲכֶלֶת" מעלה על הדעת את עקידת יצחק: "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת־יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת־הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת־בְּנוֹ" (בראשית כ״ב, י׳), אבל כאן הדובר מבקש להצליח להפריד בינו לבין מי שמכאיב לו.

קגזנוב מבצע כאן היפוך פסיכולוגי מצמרר של סיפור העקידה. בעוד שבמקרא המאכלת היא כלי המוות המאיים על הבן, כאן הדובר מתחנן לבואה של המאכלת. היא אינה כלי רצח אלא כלי ניתוחי של הצלה: הדובר כה קשור וכבול אל אהובו, עד שהוא זקוק לחיתוך אלים, קיצוני ומטאפורי כדי להפריד את עצמו מהקשר המרעיל והמייסר הזה.

חלקו השלישי של הספר נחתם בשיר היפה להפליא "בערות":

שוב – משחקי הצלילים המופלאים, בַּעֲרוּת, כלומר – בורות, חוסר השכלה או ידע, אבל גם מלשון "בְּעֵרָה": התהליך שבו משהו בוער, וגם הקשר בין "עוֹרְרוּת" ו"עוֹר", "עֲרִירוּת" ו"עֶרְיָה", "הִתְגַּלּוּת" ו"גַּל", וכן הלאה. השיר בנוי כסדרה של שאלות קצביות המפרקות את המילים לצליליהן היסודיים, בעודן מקלפות את שכבות הקיום בזו אחר זו. השיר שואל פעם אחר פעם: "מַה יֵּשׁ אַחֲרֵי…"

המעבר של הספר מיד אחרי השיר הזה לשער הרביעי, הנפתח בשיר "יש", אינו מקרי. השפה שפורקה לגורמיה בשיר "בערות" מנסה כעת להיבנות מחדש מתוך הגרעין הקיומי החשוף של ה"יש" הטהור.

כל אחד מהשירים מפתיע ומעורר מחשבות.

ברדודים הוא ספר שבו הלשון עצמה נהפכת לגוף חווה, פצוע ומתגעגע. קגזנוב כותב לא רק על אהבה וכאב, אלא מעצב אותם מתוך השפה העברית, ומציע התבוננות דקה בכוחה של השירה להעניק להיעדר ממשות, נוכחות וקול.

הוצאת קתרזיס, 2016
עורך: עומרי דנינו
53 עמ'