שלוש חברות, ליאנה, נגה ואיריס, סטודנטיות לתיאטרון, גרות ביחד בדירת שותפות. מה צפוי לקרות לכל אחת מהן בעתיד?

יש בספר שלוש נובלות. בראשונה אנחנו פוגשים ב־1970 את ליאנה, שטסה בשלב מסוים לפריז ונזכרת במה שהתחולל בעיר רק שנתיים לפני כן, בימים הסוערים של מהומות הסטודנטים. בישראל, היא יודעת, אין סיכוי למהומות סטודנטים כאלה. בנובלה השנייה, שמתרחשת ב־1982, אנחנו עם נגה והשלישית, שבה איריס נמצאת במרכז התמונה, מגיעה עד 1986. שם אנחנו מתלווים אל איריס בנסיעה שלה ללונדון ובמפגש עם כמה מעשירי העיר, אנשים שרחוקים מאוד מעולמה.

תחילתו של הספר הפתיעה אותי. הוא נפתח ברגע קריטי ורב משמעות, שנראה כאילו הכניסו אותנו ישירות לתוך ליבו של סיפור מתמשך, שהחל לפני זמן רב – רומן, כך סברתי, עד שלב מסוים בקריאה. ליאנה מתארת בפתיחת הסיפור רגע שנראה משמעותי מאוד: גבר ששמו אטיין מזמין אותה לבוא ולבקר אותו בבית החולים לחולי נפש שבו אושפז כמה ימים לפני כן.

מיהו אטיין? מדוע התאשפז מרצונו, בניגוד לדעתה ולעצתה של אליאנה, שהייתה בטוחה שהוא עושה טעות: דעותיה הקדומות על בתי חולים כאלה ניזונו מן הסתם מסרטי קולנוע שצפתה בהם, אך בעיקר – מידיעה על קרוב משפחה שאשפוזו במחלק סגורה נחשב סוד כמוס, וכבר בילדותה הבינה שהסוד מביש ומביך, וכך גיבשה את עמדתה כלפי מצבם של חולי נפש. היא משוכנעת שמחלקה סגורה בבית החולים היא מקום מסוכן עם פוטנציאל להסב נזק רב למי שנקלעים אליה. היא נרגשת מאוד בתחילת הסיפור, לקראת הנסיעה אל אטיין. נראה שהיא חשה קרובה אליו, שהוא דמות שחשובה לה מאוד. היא חרדה מפני מה שתמצא כשתגיע אליו, האם מצבו יהיה סביר? האם פגעו בו? האם יישאר דומה לאדם שהכירה עד האשפוז?

למרבה ההפתעה, הסצנה הראשונה הזאת, שמנבאת הרבה המשכים, מתבררת כרגע קט בחייה של ליאנה. את אטיין לא היטיבה באמת להכיר. את הקשר ביניהם לא פענחה נכון, כך הולך ומתברר לה, ממה שקורה בהמשך. האם ההפתעה – ההתפקחות – שהיא חשה ממה שקורה תלמד אותה משהו? היא תפיק לקחים? האם הנסיעה שלה לפריז קשורה להיכרותה עם אטיין ולמה שהבינה בעטיה?

על מה שצופן לה העתיד נלמד בהמשך, כשנעבור לסיפורן של שתי חברותיה.

סיפורה של נגה מתמקד בצפייה המשותפת שלה עם יונתן בנה בן החמש בסרט הקולנוע "אי־טי, חבר מכוכב אחר". נגה דרוכה ועסוקה בצורך העמוק להגן על הילד שלה, לשמור עליו מפני הפחד, האכזבה, הכאב, שהסרט עלול להסב לו. היא מתארת את הסצנות השונות של הסרט, את תגובותיו של הילד היושב על ברכיה, את מחשבותיה עליו – אהה, אימו של אליוט היא רכיכה עלובה שלא יודעת להגן על בנה (בניגוד לה? בניגוד לאמה? ואולי דווקא כמו אמה?). אהה, הגברים בסרט חדלי אישים, אטומים, אדישים לרגשותיו של הזולת (כמו אביה? כמו הגרוש שלה?). מה עליה לומר ליונתן כדי שלא יפחד כל כך, כדי שלא יהיה במצוקה? היא כועסת על שפילברג. היא חוששת שמא יכאיב לילד שלה, כמו שעשה וולט דיסני, ששבר את לב צופיו הילדים כשהרג את אימו של במבי (אוהו, כמה צמרמורת עברו בגופים הקטנים, כמה דמעות נשפכו, כמה זיכרונות קשים, שלא הרפו לעד!). כמו בסרט, גם בחייה קיים ההבדל התהומי בין גברים ונשים. בעלה – כך היא מגלה אחרי שנולד בנם – נרקיסיסט ילדותי ואנוכי שלא מבין שכשיש ילד חייבים לוותר קצת על החלומות, לעבוד כדי לפרנס אותו, להתמקד בו, כי הוא העיקר. היא עצמה נוהגת כך. מתישה את עצמה בתרגומם של טקסטים ירודים, מתאפקת ומחכה עם החלומות שלה על מימוש עצמי. הילד – הוא במרכז. הוא העיקר.

בסיפור השלישי, זה של איריס, אנחנו מתוודעים לכוחה של טראומת ילדות. איך היא צפה ועולה פתאום, ומה הגילוי שלה עושה לנפש של אישה בוגרת, בעצמה כבר אימא לילדה בת עשר.

הסיפורים מעניינים מאוד, וכתובים היטב, למעט מקום אחד שבו תיארה הדמות איך נכנסה למיטה "בתשוקה", וכמה שהסקס היה מאכזב, "חפוז מאוד והסתיים לפני שהספקתי ליהנות ממנו": תיאור, או יותר נכון – "סיכום" חיצוני זריז, שהוא בדיוק מהסוג של כתיבה "על" במקום כתיבה "את"; לא שהייתי רוצה תיאור מדוקדק של הסקס, אדרבא, תיאורים כאלה, שיש בהם אזכורים של אברי מין ומעשים מפורשים מעוררים בי בדרך כלל תחושה של אי־נחת. אבל גם סיכום חיצוני כמו זה שמצוטט כאן, כל כך סתמי ולא מקורי, פשוט נראה לי משעמם. אבל עלי להדגיש: זאת נפילה אחת ויחידה לאורכו של ספר, שכולו כתוב אחרת לגמרי: מנקודות מבט מעניינות ומפתיעות.

הוצאת התחנה, 2026
עורכת: עינת יקיר
228 עמ'