איך אוכל […] להירפא מן הסבל בעודי כותבת עליו, כלומר, מכירה בו? ובכן – לא ריפוי אני מוצאת בכתיבה, אלא צלילות ומרחב.
הם מתקיימים משום שאני תופסת מקום בעולם דרך הניסיון להבין את מה שקרה לי. ואל המקום שאני תופסת בעולם מגיעים אנשים (קוראים) אחרים. ומשום שהם מגיעים אל המקום הזה, ושוהים בו זמן מה, גם הם מבינים דבר מה על מה שקרה לי, ומשום כך יבינו, אולי, דבר מה על מה שקורה להם.
[…]
מעשה הכתיבה כשלעצמו הוא מעשה בודד. אין בו אחרים. בין אם מדובר בכתיבת בדיון ובין, וביתר שאת, אם מדובר בכתיבה אוטוביוגרפית – הרי אני הופכת בה את דם ליבי למילים. זוהי הדרך האלגנטית לדמם, ופצע מדמם הוא היפוכו של פצע שנרפא. ואכן – כתיבה על החומרים שמהם עשויים החיים שלי אינה מרפאת. יש עוצמה באותנטיות שלה, והיא נותנת לזיכרונות כוח אחר, אבל אינה משכיחה אותם. ההפך הוא הנכון: דווקא משום שאני זוכרת את הדבר, אני מתגעגעת לדבר האחר.
[…]
לא צריך, אולי, למצוא "החלמה" או "ריפוי" בכתיבה. לא צריך, אולי, להירפא מן המשברים. אולי צריך לתת להם שיצרמו, כמו רעש של ציפורניים ששורטות על לוח. רעש שאי אפשר שלא לשמוע. כי כאב הרי דורש שיכירו בו. שיחושו אותו. ומעשה הכתיבה הוא גם מעשה של הכרה בכאב.
