בתחילת שנת 2007 הודיעו פתאום שאחרי הפסקה שנמשכה כמה שנים, חוה אלברשטיין חוזרת להופיע. ממש בו ברגע עטתי על האתר שמכר את הכרטיסים להופעה, וקניתי עשרה – עוד לפני ששאלתי את חברי מי מהם מעוניין. היה לי ברור שכל הכרטיסים שהשגתי ייחטפו. 

אכן, כעבור כמה דקות כל הכרטיסים להופעה אזלו והרגשתי בת מזל! הצלחתי! 

הגענו להופעה, חבורה של מכורים, ומצאתי את עצמי יושבת באולם, ועוד לפני שחוה (אני מרשה לעצמי לכתוב עליה בשמה הפרטי, בלשון של קרבה יתרה כזאת, בזכות אהבתי אותה…) עלתה לבמה, האולם עוד היה חשוך(!) וגיליתי שהפנים שלי שטופות בדמעות. (אותה השפעה הייתה לה עלי גם כשהתראיינה לאחרונה אצל קובי מידן ב"סוכן תרבות" בערוץ 11. אני רואה את חוה, ומתחילה לבכות: ההזדהות אתה, ההתפעלות ממנה, האהבה אליה, ההתרגשות, מציפות אותי!)

אז, באולם, הבכי, ההתרגשות העצומה, רק הלכו וגברו מהרגע שהיא נראתה, נוגהת אור, היא והגיטרה והקול היקר שלה. היה ברור שהיא נרגשת לא פחות מהקהל שקידם את פניה בתשואות רמות, עוד לפני שפתחה את הפה. 

כי שם, בהופעה הבלתי נשכחת, אחרי "צום" ארוך של חוה שהתרחקה במשך שנים מהבמה בישראל, כולנו ידענו למה לצפות. כולנו אהבנו כל תו וכל מילה בשיריה, וכולנו שמחנו כל כך על ההזדמנות לראות אותה, חיה ונושמת ושרה ומחייכת, שמחה, מצחיקה, ומרגשת תמיד!

כשנודע לי שחוה הוציאה ספר, ממואר, לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. חיכיתי לספר בכליון נפש, כי מה, הרי חוה כמעט לא מתראיינת. ומי לא רוצה לשמוע אותה, לדעת מה עוד היא חושבת, מלבד מילות השירים שבחרה בהם, ואלה שכתבה אותם. 

על חלקם כתבתי כאן בבלוג, וב־X net (אתר־בת של ynet שנסגר לפני כמה שנים, למרבה הצער). כתבתי על "קחי אותי אתך" ששמעתי לראשונה כשחברה הגיעה אלי בהתלהבות אין קץ, כדי לחלוק אתי את ההתרגשות; על "רקמה אנושית חיה" שנהפך לנס ולמטבע לשון, בזכות מוטי המר שכתב את המילים והלחין אותן וחוה אלברשטיין שהגישה לו ביצוע מופתי; על "הקיסרית הלבנה" שרחל שפירא כתבה את מילותיו ומוני אמריליו הלחין; על "אחותי חיה", שבינם הלר כתב וחוה אלברשטיין הלחינה; על "חד גדיא" שהיא כתבה והלחינה – שיר מחאה רב עוצמה שנכתב בזמן האנתיפאדה הראשונה, כתגובה לכיבוש הישראלי המתמשך בגדה המערבית; ועל "דימוי" שט' כרמי כתב והיא העניקה לו לחן וביצוע מופלאים. 

השיר "קחי אותי אתך" מוזכר אפילו ברומן שכתבתי, שירה והירושימה (ידיעות ספרים, 2003):

שורות שלה כמו "אני לא בוכה / רק מתגעגעת" ו"כל כך הרבה פנים / כל כך הרבה אוזניים / ואין למי לשיר / שרים תמיד לשניים / וכשהשניים מסתלקים / שרים אל השמים" נוגעות כל כך לליבי, ומעוררות בי תחושה של געגוע אל מה שהייתי רוצה, אבל מעולם לא היה לי, ולכן אני מאמצת את הגעגועים שלה…; ועל השיר "מרתיחים מים" אני חושבת בכל פעם שזה קורה גם אצלנו: "ואנחנו ממהרים למטבח / נפגשים ליד הכיריים, / נדחקים מתחככים, / מסבכים ידיים, דורכים / זה לזה על הרגליים / כמו דרורים בבוקר ליד מקווה מים"; ובכל פעם שאני עומדת בתור לביקורת דרכונים אני מחייכת לעצמי: "הוא לא סובל אותי / הוא מסתכל בי בחשד / הוא הופך את הדרכון שלי / מצד אל צד"; וכשאוכלים פאלפל איך אפשר לא להיזכר בצחוק הרם שהתגלגל באולם כשחוה שרה את "ספר הזכרונות": "אתמול פגשתי אותו ברחוב, / שמן ומקריח בסוודר צהוב; / הוא הלך עם שלוש ילדות שמנמנות / וילד אחד רזה ואשה שמנמנה, והוא והיא אכלו פלאפל והביטו זו בזה. / והטחינה טפטפה להם על הבגדים, / והם היו כאלה, די זקנים ולא נחמדים, / והם לא קנו פלאפל לילדים. / למרות שהם צרחו שגם הם רוצים פלאפל / הם קנו רק לעצמם. / והטחינה טפטפה להם על הבגדים לקול צריחות הילדים…"

כל כך הרבה שירים שכתבה, וכאלה שאחרים כתבו והיא שרה, מצטלצלים באוזניי ומלווים אותי כבר שנים רבות. איך אפשר לא לרצות "לתפוס" עוד קצת מחוה, לנכס אותה לעצמי…?

עטתי, אם כן, על הממואר של חוה, כמוצאת שלל רב. בסקרנות, ברצון להבין אותה יותר, להתקרב אל מי ששיריה מתנגנים תמיד בתודעתי.

ואכן, הספר מעניק לנו הצצה קרובה (אבל לא יותר מדי! כמה היא נזהרת שלא לחשוף מה שעלול להפוך לרכילותי וצהבהב!), מרגשת, אל חייה של חוה אלברשטיין. אל – מה שעניין אותי במיוחד – הדרך שהובילה אותה להיות מי שהיא: הצעדים הראשונים שלה כזמרת. נדהמתי לגלות שכבר בכיתה א' או ב' ניגנה באקורדיון בפני תלמידי כיתתה; שזכתה בתחרויות שירה מגיל צעיר מאוד. לא הופתעתי לקרוא שכבר בתחילת דרכה סירבה להצעות גרנדיונזיות של חוזים והופעות בארצות הברית. שמחתי לגלות איך נוצרו כל מיני שירים, חלקם כמעט בדרך מקרה, למשל, את "שרליה" ואת השיר על חבורת משחקי הקלפים של הוריה כתבה אחרי שנתקלה במקרה בצילום שלה מילדותה בשער עלייה, ונזכרה בתקופה ההיא, והבינה עד כמה הייתה ההגירה נדבך חשוב ומשמעותי בחייה, כזה שראוי לספר עליו.

ברור מאוד מי היא: צנועה, אבל לא מצטנעת. היא מכירה בהחלט בערך עצמה, אבל לא מתרברבת, רק מספרת דברים כהווייתם, ולא מהססת לחשוף את פגיעותה: למשל – כשהיא מחליפה בגדים בסוף ההופעה ושומעת את הקהל יוצא מהאולם, מדבר, מצחקק, "כל צחקוק מתפרש מיד כאיזה לגלוג, כל שבריר משפט כתלונה או ביקורת. כן, ככה זה עד היום, כאילו אנשים שילמו כסף לבוא ללעוג לי" והיא מוסיפה: "פרדוקס האמנים המופיעים". אוי חוה! אף אחד בקהל שלך לא לועג לך. אוהבים אותך!

היא מזכירה אנשים רבים שליוו אותה, עזרו לה, תרמו לה מכישרונותיהם – צדי צרפתי, תרצה אתר, רחל שפירא, שלומי שבן, דפנה אילת, נעמי שמר, מתי כספי, עדנה שביט, נורית הירש, מוני אמריליו – רבים ומוכשרים כל כך היו אתה, השתתפו והלכו אתה בדרכה האמנותית ובעיקר – אהבו אותה מאוד, והיא אותם. 

היא מספרת אנקדוטות קטנות, חלקן נוגעות ללב, למשל – איך במהלך הופעה בצוותא הבחינה בבחור צעיר, כנראה חייל בחופשה קצרה, שהולך ונרדם שם, בקהל, ולמענו שינתה את סדר השירים והוסיפה שירים שקטים "כדי לא להפריע לחייל לישון, וליבי יוצא אליו"… וחלקן משעשעות, למשל, בפרק "איך התנצרתי" היא מספרת שנקלעה לבית מלון באוסטרליה אחרי טיסה ממושכת, "מתעלפת מרעב", והכול סגור, עד שהגיעה מכונית של מיסיונרים שחילקו אוכל לחסרי בית, והיא בלי היסוס הצטרפה לתור וקיבלה "צלחת מרק ופרוסה טרייה"… או איך נוסע שישב לידה בטיסה ביקש ממנה בזעף שתפסיק לזמזם לעצמה, והיא אמרה בליבה – אנשים משלמים כדי לשמוע את הזמזומים שלי (אבל הפסיקה, ומאז היא נזהרת…)

בכל כמה עמודים היא כותבת שורה או שתיים של תובנות שקראה, או שמעה, או הגיעה אליהן בעצמה, למשל: "יש הסכם בלתי כתוב בין הקורא והסופר: לקורא מותר לבגוד בסופר, אבל לסופר אסור לבגוד בקהלו. כך גם לזמרים מסתבר"… או, כשהיא תוהה בעקבות פיט סיגר אם יש בכוחה של שירת מחאה לשנות את העולם: "כיוון שאני חלק מהעולם, ואותי היא שינתה מאוד, אז נראה שמשהו קטן בעולם משתנה"…

תודה לך, חוה אלברשטיין, על השינויים שעשית ואת עושה בעולם. על עמדותייך הברורות והלא מתפשרות. על היופי, העדינות, הכנות, החן, ועל רגעי האושר הרבים שהענקת לי!

הוצאת אפרסמון, 2025
226 עמ'
עורך: חיים וייס

---

בשולי הדברים אני מבקשת עכשיו לספר על משהו שהתלבטתי אם להתעלם ממנו, והחלטתי שלא. אין שום סיבה שאשתוק.

לצערי הבחנתי כבר בתחילת הקריאה שיש פה ושם בעיות שכל עורך מנוסה וראוי לשמו היה אמור לתקן וללטש. 

כתבתי על כך (בעדינות!) לבעלי ההוצאה, יואב רייס, וגם הבטחתי לו שבשל אהבתי את חוה ואותו, לא אכתוב אף מילה רעה אחת על הספר! יש לי עם יואב רייס קשר רב שנים. יואב מעריך כנראה את דעתי ככותבת וכקוראת, כי לאורך הזמן שלח לי לקריאה ספרים רבים שהוציא לאור. על כל ספר שמצא חן בעיני כתבתי תמיד בהתלהבות, שיבחתי אותם, ושמחתי לעשות את זה. כשהיו ספרים שפחות אהבתי, פשוט התעלמתי מהם. מעולם לא עלה בדעתי לכתוב רעות או לקטול. 

הקשר הידידותי – כך האמנתי – ביני לבין יואב רייס הגיע עד לידי כך שהצעתי לו את הגרסה הראשונה, אז שמה היה עדיין "מה השואה מלמדת" – של הממואר שלי, בדולח וסכינים, שבסופו של דבר ראה אור בעם עובד. כשהעברתי את כתב היד לעם עובד התנצלתי בפני יואב וביקשתי ממנו את ברכת הדרך, שהוא העניק לי מיד, בנדיבות ובהבנה. 

והנה, מצאתי לנכון לכתוב לו על מה שראיתי בספרה של חוה אלברשטיין, וגם ציינתי דוגמה קונקרטית: טעות מובהקת שעורך היה אמור לתקן: ברור לגמרי שכשמדובר על תקליטים ובהם "קונצרטים לכינור של מנדלסון" (ושל מלחינים נוספים) המילה הנכונה היא "קונצ'רטי": רבים של קונצ'רטו. 

הייתי בטוחה שיואב רייס יודה לי על התיקון, ושאם תצא מהדורה נוספת של הספר, יתקן את הטעות, כפי שהצעתי לו. 

אבל במקום "תודה" זכיתי להתקפה שהשאירה אותי המומה.

יואב הודיע לי שמבחינתו "אין לנו מה לשוחח". 

תגובתי הייתה כנראה עדינה מדי. כתבתי לו (אני תוהה אם עלי להתחרט על כך שהייתי מנומסת ורודפת שלום…) שאני מצטערת שעצבנתי אותו, ושחבל.

על מה יש לי בעצם להצטער?

ואז קיבלתי מיואב רייס הודעה: "את לא תכתבי ככה על חיים, לא על השיקול המקצועי שלי…" וכן הלאה, להלן – צילום מסך של ההתכתבות בוואצאפ.

איך מגיבים על הנחיה כזאת? על פקודה: "את לא תכתבי ככה"? 

בסופו של דבר עוררו בי דבריו את הרצון להתנגד! הניסיון הזה לסתום לי את הפה. דרבן אותי לעשות את ההפך: לחשוף את ההתנהגות הבריונית של יואב רייס ולספר עליה. 

באהבתי ובהתפעלותי מחוה אלברשטיין רייס לא פגע כהוא זה. אני ממשיכה כאמור להודות לה מעומק ליבי.

בסיכומו של דבר – גם בי יואב לא באמת פגע. בעיני תוקפנות כזאת רק מעידה על בעיות שלו עם עצמו ומשליכה בעיקר עליו. אני הרי כבר חוויתי אלימות חמורה יותר בחיי, וגם עליה, אחרי ההלם ההתחלתי, לא עברתי בשתיקה (למגינת לבם של אחדים, ולשמחתם של אחרים)…