כדי להבין את ההתנגדות הפרוורטית הזו צריך להשתמש בדמיון.

כדי להבין — אולי, בערך, עד כמה שניתן — את ההתנגדות הפרוורטית של חלק מהציבור, וחלק מנבחרי הציבור, להחזרת החטופים, צריך לדמיין את הרגע שבו יחזרו החטופים.

הרגע הזה, שרבים כה מייחלים לו, עלול להיות רגע קשה מאוד, רגע מחריד. לצד ההקלה המובנת מאליה על כך שבני אדם, בני עמך, שסבלו סבל נורא, בלתי מתקבל על הדעת, שוחררו מהשבי וכעת יוכלו להמשיך לחיות את חייהם, המחזות עלולים להיות קשים לצפייה ולהפנמה.

הנה אנשים שבמשך תקופה כה ארוכה לא ראו כמעט אור יום, שנכפתו, ועונו, והורעבו, ונאנסו. הם בטח רזים, שדופים, חיוורים, צל אדם. חלקם אולי יתקשו לדבר, ללכת, להחזיק את עצמם על פני האדמה. אלו עלולות להיות תמונות שיזכירו ניצולי שואה רגע אחרי ששוחררו על ידי חיילי בעלות הברית. ההקלה והזעזוע יימהלו זה בזה. הדמעות שיזלגו לא יצליחו להחליט אם הן באו מצד האושר או מצד העצב. ההקלה על שחרורם עלולה להתחלף מהר מאוד באימה, ברגשות אשם, בתחושת חוסר אונים, חוסר שליטה.

ייתכן שהחזרה שלהם תעלה מעל לפני השטח את מה שחלק מהציבור מבקש להדחיק בחודשים האחרונים, להסתיר מעצמו, מתודעתו: את הקטסטרופה שקרתה ב–7 באוקטובר. את אוזלת היד של המדינה. את הכישלון המחפיר של הצבא. את חולשתה של ישראל. כן, אותה ישראל שמאז "רשמה שורה של הישגים מבצעיים יוצאי דופן" (סינוואר, דף, נסראללה, ביפרים, איראן, אסד, סוריה).

הדיסוננס יהיה עמוק: מוזלמנים חיים־מתים אל מול "עוצמתה הצבאית של ישראל"; ניצולי שואה אל מול "ידו של צה"ל תגיע לכל מקום"; עשרות גופות עטופות בשקיות אל מול "ניצחון מוחלט". כיצד ניתן לגשר על דיסוננס כזה?

—

החטופים שיחזרו חיים לישראל יהוו — בעצם קיומם, בעצם המראה שלהם, הגמגום שלהם, הרעב שלהם — אצבע מאשימה כנגד המדינה שהפקירה אותם, ולאחר מכן השאירה אותם זמן כל כך ארוך בשבי. ככל שהתמונות יזעזעו יותר, כך תחושת האשמה תהיה עמוקה יותר. החטופים לא יצטרכו להאשים איש, בוודאי לא להתלונן — הם עצמם ייראו כמו רגשי האשמה שלנו.

המחשבה היסודית ביותר בקרב כל אזרח ישראלי למראה המחזות הללו תהיה: איך נתנו לזה לקרות? איך לא עצרנו הכל? את החיים שלנו, את העבודה שלנו, את היומיום שלנו, את הכל? איך נתנו לזה לקרות?

האנשים האלה, ה־הו־כה־רציונלים, יודעים היטב, גם אם הם נמנעים מלומר זאת לעצמם, שהחזרה של החטופים עלולה להציג אותם במערומיהם, כפי שהם באמת, מתחת לסיפורים שהם מספרים לעצמם.

כל הנימוקים וכל ההסברים וכל ההתפלספויות יישטפו מיד בגשם של הממשי הקטסטרופלי. מראה העיניים יחורר בקלות בלתי נסבלת את שלל הטיעונים שאיתם צעדו מאולפן לאולפן, מסבירים בהיגיון ובסבלנות מדוע לא, בשום פנים ואופן לא, כי המחיר, והעתיד, והפוטנציאל, והסיכונים, ובואו נעבוד עם המוח ששוב ושוב מוחץ את הלב, מסביר לו שעצב הוא רק עצב ושאנושיות היא רק אנושיות, ומצטער, זמננו תם, אנו נאלצים לעבור לאייטם הבא.

••• ההתנגדות הפרוורטית של חלק מהציבור ונבחריו להחזרת החטופים קשורה ללוגיקה הבאה:

החטוף המת לא יוצר דילמה מוסרית. מותו מאפשר להתאבל עליו (אנחנו מיומנים בלהתאבל), להאשים את חמאס במותו, ולהותיר את המשוואה הישראלית האידיאלית — אני טוב, הם רעים.

החטוף החי שובר את המטריצה כולה: הוא מזכיר לכל ישראלי וישראלי שהוא עומד בפני דילמה מוסרית — אם להחזיר אותו ולשלם את ה"מחיר", או לא להחזיר אותו ולא לשלם את ה"מחיר".

כל מי שלא מוכן לשלם את ה"מחיר", יודע שכעת גם הוא לוקח חלק באותו "רוע" שב–7 באוקטובר שויך אך ורק לחמאס.

בגלל שהחטוף החי מזכיר לישראלי שמתנגד ל"עסקת חטופים" שגם לו יש חלק ברוע הזה, הישראלי הזה שונא אותו. הוא שונא אותו משום שהוא משקף לו חלק בעצמי שלו, בנפש שלו, שהוא מבקש להעלים.

מפני שהוא מבקש להעלים את החלק הזה, הוא גם מבקש להעלים את מי שמזכיר לו את החלק הזה — כלומר, את החטוף החי.

הדרך להעלים את החטוף החי זה לחכות. כי בשלב מסוים החטוף החי ימות. ברגע שהוא ימות, תמות גם ההשתקפות הזוועתית של אותו חלק בנפש.

ברגע שהוא ימות, אפשר יהיה להתאבל עליו ולהמשיך בסיפור המקורי: אני טוב.

אבל אם הוא לא ימות, אם הוא יחזור — תחזור גם ההשתקפות המוסרית המכוערת שלי. איך אביט על עצמי אז?

מי יודע, אולי גם זו סיבה לכך שבמשך שנה וחודשיים הם עדיין שם.