ולדימיר ינקלביץ', פילוסוף צרפתי יהודי כתב ב־1996 את המאמר "האם עלינו לסלוח להם?"
הוא פיתח בו את תגובתו להצעה שעלתה ב־1965: שקלו להחיל את חוק ההתיישנות על פשעי הנאצים.
ב־26 בנובמבר 1968 אימצה העצרת הכללית של האו"ם את "האמנה בדבר אי-תחולת התיישנות על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות". נקבע חד-משמעית כי אין התיישנות על פשעי מלחמה ועל פשעים נגד האנושות (כולל רצח עם), ללא קשר למועד ביצועם.
בניגוד להסכמה הגורפת שלפיה לא תחול התיישנות על פשע של רצח עם, כשמדובר על פשעים שמתרחשים בתחום הפרט, במשפחה, קיים בישראל חוק התיישנות:
דבריו של ינקלביץ' על חוק התיישנות רלוונטיים גם לגבי העבירות שבישראל "מתיישנות".
האם הגיעה השעה לסלוח, או לפחות לשכוח? נדמה שעשרים שנה מספיקות כדי שהבלתי־נסלח יהפוך לפתע לנסלח: בן רגע, וכאילו באורח קסם, הבלתי־נשכח נשכח. פשע שהיה עד מאי 1965 בלתי ניתן לסליחה, מפסיק ביוני להיות כזה. וכך מתחילה היום בחצות "השכחה החוקית".
נראה שמותר לרדוף פושע במשך עשרים שנה, אך מתחילת השנה העשרים־ואחת, מי שלא סלח עדיין – נהיה בעצמו חשוד ורואים בו נקמן. עשרים שנה: זהו גבול הזמן.
שעון ההתיישנות והשעון המוסרי אינם מתואמים.
ההצבעה החוקית שמסיימת את האפשרות להעמיד לדין אחרי עשרים שנה מעמידה אותנו בפני מצב אבסורדי: הזמן שבו הפשע נעשה "מיושן" מבחינה משפטית הוא בדיוק הזמן שבו תודעת הפשע מתבררת במלוא עומקה.
אין סליחה, אין התיישנות, ואין שכחה
לא מדובר בנקמה. מדובר בנאמנות לעובדה הפשוטה: יש מהלכים שאין להשיבם, ומול כאלה – הסליחה מאבדת את משמעותה.
בקשת סליחה אפשרית רק לגבי מעשה שאפשר לתקן. אי אפשר למחול על פשע שאת תוצאותיו אי אפשר להחזיר או לתקן.
כשמישהו משמיד עם – אין את מה להחזיר.
אי אפשר לחדש חיים שנגדעו באופן כל־כך מוחלט.