אנשים לא מתרגלים למראות – אם אפשר לתאר כך את מה שקורה – רק בגלל גודש הדימויים החזותיים שמעמיסים עליהם. הפאסיביות – היא זאת שמעמעמת את התחושות. מה שמתואר כאדישות, אלחוש מוסרי או רגשי, בעצם עמוס בתחושות: של זעם ותסכול.
אבל אם נבדוק אילו תחושות יכולות להיות רצויות, נראה כי הבחירה באמפתיה היא מעשה פשוט מדי. הקרבה הדמיונית אל סבלם של אחרים, שאותה הדימויים החזותיים מספקים למי שצופה בהם, מרמזת שנוצר כביכול קשר בין הסובלים לצופים – סבל שאנחנו צופים בו מקרוב, על מסך הטלוויזיה, וזה פשוט לא נכון. זאת רק עוד דרך לערפל את הקשר שיש לנו עם מוקדי הכוח. כשאנו חשים אמפתיה, נדמה לנו שאנחנו לא שותפים לגרימת הסבל. וזאת יכולה להיות (חרף כל כוונותינו הטובות), תגובה חצופה, שלא לומר – לא הולמת.
בני אדם אינם מסתגלים למה שמראים להם – אם זאת הדרך הנכונה לתאר את מה שקורה – בשל עומס בדימויים החזותיים שמשליכים עליהם. פסיביות – היא מה שמעמעם את הרגש. המצבים המתוארים כאדישות, כהרדמה מוסרית או רגשית, מוצפים ברגשות: הרגשות הם של זעם ותסכול.
People don’t become inured to what they are shown — if that’s the right way to describe what happens — because of the quantity of images dumped on them. It is passivity that dulls feeling. The states described as apathy, moral or emotional anesthesia, are full of feelings; the feelings are rage and frustration
Sontag, Susan. Regarding the Pain of Others (p. 102). Farrar, Straus and Giroux. Kindle Edition.
הקמה של מוזיאון שיתעד את פשע המלחמה העצום – שעבוד ילידי אפריקה בארצות הברית של אמריקה – תהווה הכרה בכך שהרוע היה כאן. אמריקנים מעדיפים לדמיין את הרוע שהיה שם, רוע שממנו פטורה ארצות הברית, האומה הייחודית, שאותה מעולם, לאורך כל ההיסטוריה, לא הנהיגו אנשים רעים־ממש.
המחשבה שגם לארץ הזאת, כמו לכל אחת אחרת, יש עבר טרגי, לא הולמת את האמונה המבוססת, השרירה וקיימת עד היום, בכך שאמריקה שונה ויוצאת דופן.
חמלה היא רגש לא יציב. יש לתרגם אותה לפעולה, אחרת היא קמלה. השאלה היא – מה לעשות עם התחושות שהתעוררו, עם הידע שנמסר. מי שמרגיש שאין שום דבר ש"אנחנו יכולים לעשות – אבל מי אותם 'אנחנו'? – ואין גם שום דבר ש'הם' יכולים לעשות – אבל מי אותם 'הם'? – מתחיל להשתעמם, ולהיעשות ציני ואדיש".
כַּן השיגור לספרה של סוזן זונטג, Regarding the Pain of Others, שראה אור לראשונה באנגלית ב־2003, הוא הספר שלוש גיניאות שכתבה וירגי'ניה וולף שישים וחמש שנים לפני כן.
זונטג מתחילה את הדיון שהיא מפתחת בספרה כהמשך למכתב תשובה שכתבה וירג'יניה וולף בצורת מסה ארוכה. שלוש שנים חלפו אחרי שוולף קיבלה שאלה, ניסתה להשיב עליה, ופרסמה את שלוש גינאות ב־1938, כלומר – שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. השאלה ששאל אותה גבר (אמיתי או מדומה) הייתה: איך אפשר למנוע מלחמות?
אחד המניעים שוולף ציינה במכתב ההתאבדות שלה, שכתבה שנתיים אחרי שהמלחמה פרצה, היה – הלחץ הנפשי הבלתי נסבל שהמלחמה הפעילה עליה, והתחושה שלא תוכל להמשיך להתמודד אתו. מסתבר אם כן שוולף כתבה בעצם ב־1938 תשובה לשאלה נוספת: מה היה יכול לכאורה למנוע את התאבדותה.
וולף כתבה מנקודת מבט פמיניסטית. לדעתה מלחמות נגרמות בין היתר בשל כך שנשים אינן רשאיות להשתתף באופן פעיל בחיים הציבורים. רק עשרים שנה לפני כן קיבלו נשים בבריטניה את הזכות להצביע בבחירות, אבל דרכן הייתה עדיין חסומה בתחומים רבים. הן לא זכו בהשכלה כמו הגברים, לא יכלו להיות פוליטיקאיות ולא התגייסו לצבא. למעשה, ה"מקצוע" היחיד שזכו בו היה – להיות אשת איש, ולהשפיע על המציאות באמצעותו. חלוקת הכוח והמשאבים הלא שיוויונית בין המגדרים היא, לדעתה, הבסיס שעליו יכול לצמוח פשיזם. אכן, על פי תפיסת העולם הנאצית מקומה של האישה היה – במטבח, או עם הילדים. לא בחיים הציבוריים. (האם אפשר שלא לחשוב על כך שבכנסת ישראל מכהנות כיום עשרים ושתע נשים בלבד? שיש רק חמש שרות – ועשרים ושמונה שרים? סגנית שר אחת? האם אפשר שלא לחשוש מפני ההשפעות ההרסניות שיש למינויו של נשיא פוגע מינית, בארה"ב? האם אפשר שלא להתמלא אימה לנוכח קריסתה של תנועת #MeToo, שמתבטאת בפסקי דין מקלים מאוד על אנסים? האם אנחנו חיים בעידן פוסט־פמיניסטי?)
כדי לבסס את טיעוניה וולף מתארת, בין היתר, תצלומים של זוועות מלחמתיות שהגיעו לידיה, ותוהה אם בני שני המגדרים רואים בעצם בכל אחד מהתצלומים את אותם דברים, ושתגובותיהם הצפויות זהות.
סוזן זונטג לוקחת מכאן והלאה את השאלה, ובוחנת בספרה המאלף היבטים שונים של החשיפה של כולנו לתצלומי זוועות, בעיקר – מלחמתיים.
זונטג שואלת שאלות רבות מאוד, שכל אחת מהן מעוררת מחשבה, ספקות ותהיות. לנו במיוחד, כאן ועכשיו, לנוכח כל מה שמתרחש עכשיו בעזה. את הזוועות שם אפשר לראות כמעט אך ורק בערוצים הזרים, בישראל בטלוויזיה ובעיתונות "חוסכים" מאתנו כמעט תמיד את מראות ההרס, הילדים המורעבים, הפצועים, ההרוגים. כולנו זוכרים כמובן גם את המעשים הלא אנושיים, את הטבח מעורר הפלצות של השבעה באוקטובר 2023. גם תצלומים משם הגיעו אלינו ונשארו חקוקים בתודעה.
זונטג תוהה, בין היתר, אם קהו עיניו של הצופה בן ימינו, בעקבות הצפייה במראות זוועה רבים כל כך. היא מלווה את התפתחותו של הצילום המלחמתי ממש מתחילתו, בימי מלחמת קרים, ואחר כך בשתי מלחמות העולם ובוויאטנאם, שאז החלה הטלוויזיה לשדר קטעי וידיאו מהחזית, והיא מעוררת שאלות שקשורות בכל התופעות הללו.
האם, למשל, כל התצלומים היו "אותנטיים" או שחלקם בוימו? (האם כדורי התותח הרבים שנראים על דרך העפר אחרי קרב גדול במלחמת קרים היו שם כשהסתיים, או שהצלם פיזר אותם בכוונה, לצורך הקומפוזיציה?) האם מה שאנחנו חושבים שאנחנו רואים (למשל – תצלומו המפורסם של רוברט קאפה ממלחמת האזרחים בספרד ובו חייל נופל ושומט את נשקו ברגע שנורה למוות) מתעדים באמת את המציאות? אולי התצלום מנציח בכלל רגע של תרגול נוהל קרב? מה קורה כשמגלים שתצלום איקוני אחר – חייל המרינס שנושק לאישה צעירה ביום הכניעה של גרמניה – בכלל לא היה ספונטני, כי הצלם העמיד את השניים, שאפילו לא הכירו את זה זה, בתנוחה המבוקשת? (יש, היא מדגישה, מקרים שבהם אין ספק באותנטיות של הצילום: למשל זה של הילדה הוויאטנמית הערומה שנמלטת מהפצצת נפאלם אמריקנית על הכפר שלה).
מה השתנה בצילומי המלחמה כשהמצלמות השתכללו ואפשר היה לקחת אותן לשדה הקרב ולצלם בפילם, שלושים ושש תמונות ברצף? (אין לשכוח שהספר נכתב לפני עידן המצלמות הדיגיטליות, הזמינות כיום אפילו בסמרטפונים).
האמנם תצלומים ממחישים את הזוועות כדי שמי שאיתרע מזלו, והוא לא היה עד או שותף להם, יוכל באמת לדעת מה קרה, באמצעותם?
מדוע בעצם אין כמעט הנצחה ממוסדת, בתצלומים, של זוועות העבדות בארצות הברית? (לדעתה – הנצחה כזאת תיחשב "מאוד לא פטריוטית", כי תעורר "שוב" תחושות קשות בציבור… ובכלל – שתמיד קל יותר להיות עדי ראייה לזוועות שמתרחשות רחוק, בקרב אנשים שאינם דומים "לנו". אכן, כפי שידוע לנו מהרצח ההמוני של יהודים בשואה, כדי שהרוצחים "יוכלו" לירות בבני אדם חפים מפשע, הם התחילו קודם כל בדהומניזציה של הקורבנות: אילצו אותם להתפשט ולעמוד מולם ערומים, גרמו לכך שיסריחו, ולכאורה "יאבדו צלם אנוש". הם. הקורבנות, לא הרוצחים.) עם זאת, קיימים תצלומים רבים המתעדים מעשי לינץ' מחרידים שעשו לבנים בשחורים. אחד מהם מופיע על כריכתו הקדמית של הספר שלפנינו. (להלן שירה של נינה סימון, שבו היא מתארת את המעשים הללו: "פירות מוזרים" צומחים על עצים: גופותיהם של קורבנות שחורים).
האם בני אדם נמשכים בעצם אל מראות זוועה? (שהרי, כך היא טוענת, הפקקים שנוצרים לצד תאונת דרכים נובעים, בין היתר, מהציפייה לחזות במראה מזעזע. ועוד ראיה: המוזיאונים הגדושים בציורי זוועות של קדושים מעונים מכל סוג).
האם כולנו, לפחות לפעמים, לוקים במציצנות? (בהקשר של התמונות במוזיאונים, מעניינת אבחנתה של זונטג שלפיה באנגלית "we take a photograph", כלומר – "'לוקחים' תצלום", ואילו ציורים "עושים": "make". כלומר – תצלום לקוח לכאורה ישירות מהמציאות (אם כי, כך היא מראה, תמיד כרוך בו המבט של המצלם), ואילו ציורים משקפים את עולמו ותפיסותיו של הצייר.
מה קורה לאנשים שהתרגלו כל כך לראות תצלומי מלחמות, עד שכאשר הם חווים זוועות אמיתיות שוב אינם אומרים "זה היה כמו בחלום", אלא "זה נראה כמו סרט קולנוע"? (כך אמרו עדים למתקפה על מגדלי התאומים ב־11 בספטמבר 2001).
והשאלה החשובה מכולן: האם תצלומים יכולים להשפיע על המציאות? לשנות אותה? מה באמת אפקטיבי יותר, טקסט, מילים, או מראה עיניים? והרי הבנתנו את מהותו של התצלום תלויה בהקשר המזוהה של הסיטואציה, יש צורך ברעיון מארגן, בזיהוי של הרגע, המקום, ההקשר.
מה שאותי מעניין כרגע במיוחד זאת השאלה – עד כמה כל התהיות הללו יכולות להישאר רלוונטיות גם כיום. בעידן הבינה המלאכותית, כשכבר לא רק משפצים צילומים (זונטג מזכירה את המקום של הפוטושופ בעיבוד המציאות), אלא מייצרים אותם מחדש, בלי שום קשר למציאות.
ברור שמשהו מהותי השתנה בדורנו, ותצלומים שוב אינם יכולים לשמש ראיה למשהו שהתרחש במציאות. עם זאת, אין להתבלבל! לא קיימות "אמיתות רבות" ואין "עובדות אלטרנטיביות". נכון שאפשר לפרש התרחשויות באופנים שונים, אבל המציאות עצמה התקיימה, מתקיימת, ותתקיים. אנחנו לא חיים בשום מטריקס (רק בקולנוע זה קורה…).
אין למתוח ביקורת על הערך האתי של הדימויים החזותיים שתוקפים אותנו, גם אם הם אינה מביאים לתמורה מוחלטת, גם אם אנחנו מצליחים להפנות להם עורף, להפוך את הדף, לעבור תחנה.
הדימויים החזותיים הללו אינם אלא הזמנה לשים לב, להרהר, ללמוד, לבחון את הרציונליזיות שבאמצעותה מנסים להסביר את הסבל ההמוני שגורמות לו רשויות ממוסדות.
כיצד נגרם מה שהתמונה משקפת? מי הם האחראים למעשה? האם יש מקום לסליחה? האם היה הסבל בלתי נמנע? האם מצב עניינים שהתקבל עד כה על דעתנו ראוי לבחינה מחדש?
כל זה מתקיים לצד ההבנה שאין בכוחם של מורת רוח מוסרית, כמו גם של חמלה, כדי להכתיב את המהלכים הבאים.
