מי היה מאמין! הופתעתי מאוד מהספרון הקטן שהגיע לידי – תרגום של חיבור שכתבה לואיזה מיי אלקוט, אחרי שכבר הצליחה מאוד כסופרת.

כשהגעתי לאחרית הדבר המרתקת של הספר, שאותה כתבה פאולינה טוכשניידר, שמחתי לגלות שמיי אלקוט לא רק היטיבה לכתוב, אלא גם ניחנה בחוש מסחרי מפותח: כמה טוב לדעת שאת כל הזכויות על ספר הפולחן שלה נשים קטנות שמרה לעצמה, ונעשתה בזכותו מיליארדרית!

כי ברור: מי מאתנו לא קראה את נשים קטנות? ליום הולדתי השניים־עשרה קיבלתי מבת משפחה שאהבתי את שני כרכיו הכרוכים באדום, ומאז אני שומרת עליו מכל משמר. היו ספרי ילדות רבים שנתרמו או נמסרו. לא נשים קטנות, שקראתי כל כך הרבה פעמים, עד שיכולתי בילדותי לצטט מתוכו משפטים שלמים.

לא בכדי בספר פולחן אחר, אבא ארך רגליים, מוזכר הספר נשים קטנות: ג׳ודי כותבת שם שהיא קוראת אותו, אחרי שגילתה שהיא היחידה בקולג׳ שלא גדלה עליו, מוסיפה שלא סיפרה על כך לאף אחת מחברותיה החדשות, שמא תיחשב מוזרה, ושקנתה את הספר בחשאי ב־1.12 דולר מדמי הכיס שלה. עכשיו, היא אומרת, בפעם הבאה שמישהי תזכיר לימונים כבושים גם היא תצחקק, כי סוף סוף תדע על מה מדובר…

רק במבט לאחור הבנתי עד כמה נשים קטנות מוסרני, מטיפני, ונטול הומור. הבנות לבית מארץ' מעריצות את האבא שלהן שנסע להילחם במלחמת האזרחים (כן, הוא בצד הנכון: אלה שהתנגדו לעבדות); האימא מלמדת את בנותיה להתחשב בעניים: כבר בתחילתו של הסיפור הן מוותרות על ארוחת חג המולד שלהן לטובת משפחה נזקקת. הנתינה מוצגת כמקור לסיפוק עמוק יותר מהנאה אישית.

הספר לא רק מתאר מציאות, אלא גם מכוון את הבנות, וכמובן שגם את הקוראות, לחיים נאותים. לכל אחת מהאחיות יש חולשה שעליה ללמוד להתגבר עליה, והאירועים נעשים לא פעם שיעור מוסרי.

למשל: אחרי שאיימי שורפת את כתב היד שלה, ג׳ו מתקשה לסלוח לה. כשאיימי כמעט טובעת, הסיפור קושר בין הסכנה לבין סירובה של ג׳ו להתרכך. האימא מסבירה לה שגם היא מתמודדת עם כעס, ומדגימה אידיאל של שליטה עצמית. כשמג מתארחת אצל משפחה עשירה ומתלבשת בהידור, ההנאה שלה מסתבכת במבוכה ובחרטה. המסר הוא שיושר ופשטות חשובים יותר מהופעה וממעמד; וכך לאורך הספר.

לכן הופתעתי כל כך מהספר החדש (לי) שלפנינו. פרוטלנס, או שיגעון נשגב הוא מופת של אירוניה, ביקורתיות וחדות ראייה. והוא, קודם כול, מצחיק מאוד!

פרוטלנס, או שיגעון נשגב מתאר את השנים שבהן אביה של הסופרת, "מחנך רדיקלי ופילוסוף טרנסדנטלי" ככתוב על גב הספר, גרר את משפחתו "להרפתקה שאפתנית במסצ'וסטס, והקים את 'פרוטלנדס', קומונה אוטופית" שהייתה אמורה להיות "גן עדן עלי אדמות". בהגיעם למקום גילו המתיישבים החדשים "נחלה שכללה שלוש מאות ושישים דונם, בית רעוע וכמה עצי פרי מוזנחים".

אלקוט כתבה על החוויה הזאת כשלושים שנה אחרי שהסתיימה: סאטירה שנונה שחושפת את הפער בין האידיאלים הנשגבים למצוקה שהיא גורמת למי שלא בחרו בה, והם החוליה החדשה: הילדים ואמם.

בפתח הספר יש מפתח שמות: כל דמות בדויה מייצגת דמות במציאות. כך למשל אביה, א' ברונסון אלקוט, מכונה בספר "אייבֶּל לאם", ואמה, גב' אלקוט, היא בספר "האחות הופּ". אנשים נוספים חברו אליהם בהרפתקה, ואת כולם מתארת אלקוט באותה חריפות "עניינית": היא רק מספרת מה קרה, ואנחנו לא יכולים שלא לצחוק. למשל, האיכרים בעיני עצמם, תושבי "גן העדן" החדש, הצמחוני־במפגיע שהקימו, מבקשים לחרוש את השדות. אבל במקום צמד שוורים – מגלים שקנו פרה. פשלה נוספת: הם נוכחים שזרעו שדה אחד בשפע של זרעים שונים, שלא יאפשרו צמיחה ראויה. כמו כן הם נוטעים כרם ובוסתן ובטוחים בתמימותם שבשנה הבאה כבר יקטפו פירות ויבצרו ענבים…

אחד העקרונות המקודשים של החברה – או הכת! – הזאת היא ש"לא יתקבל כאן דבר שגרם עוול או מוות לאדם או לבהמה". הצמחונות האדוקה מבריחה משם כמובן חלק מהחברים, כפי שאלקוט כותבת בהומור: "שום סטייק נוטף דם לא תבע נקמה מעל גבי מתקן הצליה הזך"…

הפוריטניות הקיצונית אוסרת על שימוש בתבלינים, אפילו מלח "נחשב למותרות חסרי תועלת"… אלקוט מוסיפה באירוניה מרה: "על המזבח הביתי הזה הוקרבו רק טעמה, זמנה ומזגה של אישה אמיצה אחת": אמה, שהיא היחידה ששמה לב לצרכים של הילדים שלה וממשיכה להיאבק למענם, במעשיות עניינית וארצית, גם בנסיבות הקשות כל כך שנקלעה אליהן. נזכרתי בסופיה טולסטוי, אשתו של הסופר הגאון כפי שאפשר לראות ביומניה בספר לחיות עם גאון. סופיה נאבקה בלי הרף למען ילדיהם ורווחתם. בעלה האידיאליסט – והצבוע, כפי שתיארה בלי כחל וסרק – התכוון לנשל את כולם מהירושה, "למען העניים". סופיה ניהלה את כל ענייני החיים השוטפים – את האחוזה, האדמות, הרכוש, הכספים, טיפלה באיכרים שחיו באחוזתם, בילדים הרבים שילדה, והוא היה שקוע בה בעת בעניינים רוחניים נשגבים… אפשר לקרוא על כך גם בספר הבריחה מגן עדן, שבו מספר פאוול בסינסקי על ההתעללות האחרונה של טולסטוי באשתו המסורה.

במשפחתה של מיי אלקוט כולם נשארו מסורים לאב, שבשלב מסוים, כשהבין שנכשל, ניסה להרעיב את עצמו למוות. הספר שלפנינו הוא הסרת המסווה, שעושה מי שהייתה אז ילדה שראתה הכול, הבחינה באבסורדים ולא שכחה את העוולות.

אחת מהן, שהיא מיטיבה כל כך לתאר, נבעה מהעיקרון המאחד הבסיסי, לפיו כולם אמורים לעבוד קשה לרווחת הכלל. אבל, כמו בקיבוצים, היו מי שדגלו ב"עיקרון החוויה במקום פעולה" ועשו זאת "בדבקות", כלומר – שקעו רוב הימים בהגיגים, במקום לעבוד בפרך, או בכלל, כנדרש.

כדבריה של אלקוט: "האבות המייסדים של 'קהילת המשפחה' המשיכו לבנות מגדלים באוויר, עד שהאש כבתה והדיון נמוג בעשן".

הניסוי לבנות את גן העדן עלי אדמות נכשל, כמובן, אבל לפחות נותר לנו ממנו חיבורה של אלקוט, שקוראים אותו בנשימה אחת, ומגחכים.

הוצאת תשע נשמות, 2026
מאנגלית: נעם בן זאב
אחרית דבר: פאולינה טוכשניידר
65 עמ'