"אבא די, סטס צריך לישון, די, שקט," היא צועקת לעברו, "תעזוב אותנו כבר, סטס מפחד."
הוא מסתובב אליה, מבטו ננעץ בה וסוניה צועדת צעד אחד אחורה כאילו למבט שלו כוח פיזי כמעט. "את! את רוצה להיות סופרת?"
היא לא עונה לו, אבל זה לא משנה לו. "יום אחד את תגידי לי תודה על כל זה, רק זה יעשה ממך סופרת! תאמיני לי שאני יודע, רק תוך כאב את יכולה לכתוב משהו ששווה משהו!"
״אם זה ככה אז אני בכלל לא רוצה להיות סופרת!" היא צורחת בחזרה, דמעות מתפרצות מתוך עיניה, "כי אני אף פעם לא אגיד לך תודה! אף פעם!”
בשבת בבוקר סוניה מבעירה מדורה קטנה בגינה ושורפת את המחברות העמוסות סיפורים ושירים. היא בת תשע וכבר כתבה כל כך רבה. דרך עיניה הצורבות מעשן ודמע היא רואה את המחברות שלה מאוכלות לכדי אבק. במקום לכבות את האש הוא רק נותן לה בשתיקה ערמה של מכתבים שלו להוסיף לאש. הוא מקבל המון מכתבים משם, היא לא יודעת ממי הם ואילו שיברונות לב היא שורפת.
את היומן היא משאירה שלם כי תפקידו תפקיד העדות. עם כיבוי האש נותרת רק הצריבה בתוכה. עשן המילים הכתובות שנשמה לתוכה פנימה משנה אותה, הופך אותה לאדם אחר. כל השנים מאז היא זקוקה לכתיבה, משתוקקת, כמהה כמו שילד משתוקק לאסור מכול. זה הופך למעשה האסור, האיווי הראשוני. היא מרגישה שאם תכתוב הוא ניצח. שאם תכתוב תצטרך להודות שצדק. שאם תכתוב זה יהיה שייך לו. היא תהפוך לבבואה המושלמת, השותפה לפשע, יצירת כפיו, אומנותו המוחלטת והגמורה.
זה קשה כשהחלום שלך הוא בן ערובה.
