מעבר להכרה בעובדות היבשות, יש ניצולות שמשתוקקות להכרה בנזק שנגרם להן. אף על פי שהכחשת העובדות היא קו ההגנה הראשון של הפוגעים, כאשר מעמתים אותם עם ראיות, יש כאלה שיכירו בעובדות, אבל יפטרו אותן בלא כלום, או ימעיטו מחשיבותן. ההגנה הזאת נשענת בעיקר על אמירות כמו – "למה היא כזאת צדקנית? אין לה חוש הומור…"[1], או "למה היא עושה מזה כזה עניין?"[2]. או: "הרי כל זה כבר נגמר. למה היא ממשיכה להעלות את זה עכשיו? הגיע הזמן שכולם ימשיכו הלאה"[3]
[1] על כל אחת מאלה שפגע בהן, נהג אבי לומר: "היא מתוסבכת".
[2] בת משפחה קרובה מאוד אמרה לי: "גם אם זה קרה לך, אז מה?"
[3] אלה בדיוק הדברים שאמר לי בן משפחה קרוב מאוד.
