הספר מה קרה להגר באילת? מדבר בשפה מעודנת, ובשמירה על מקצב ומוזיקליות, על מעשים גסים ופוגעים מאין כמותם. הפער הזה מעורר תקווה, ובו-בזמן מדגיש את הברבריות, ההרסנות והחידלון. אני רוצה להתמקד כאן, היום, לא בצד של החורבן, לא בשחזורים, ולא בטאבו על הדיבור, אלא באפשרויות אחרות, שאותן הטקסט מציג, בשקט, כמעט בלי מילים.
בקריאה שניה של הספר, איטית, מושהית (השונה מקצב הקריאה האינטנסיבי שהטקסט הפעיל עלי, כמעט כפה עלי) "גיליתי" את פיטר, דמות לא דרמטית באופייה ובסגנונה. הוא דמות שכמו מחכה עד שהקורא יהיה מוכן לגלות אותה (או שלא). אולי כמו בחייו, האפשרות שלנו, הקוראים, לפספס אותו – קיימת. בקריאה ראשונה הוא נתפס אצלי כדמות המסייעת להגר, בעצם כגיבור משני בעלילה, כאשר השאלה היחידה לגביו הייתה האם הגר תצליח להיעזר בו כדי להיחלץ מהתופת שבו היא שרויה. למעשה, לא ראיתי אותו! בקריאה נוספת הוא, או, ליתר דיוק, הקשר בינו ובין הגר, בלטו לי כמרכיבי מפתח ברומן. באסוציאציה נוספת, אני יכול לדמיין שהיחסים עם הגר היוו עבורו טריגר למהלך שלא היה אפשרי לו בלעדיה. ובניסוח אחר – הגר הצילה אותו.
הטקסט פועל עלינו כמעט בלי ידיעתנו, ובניגוד לתוכן הגלוי. כותרת הספר מזמינה אותנו להתמקד בהגר, ובאירועים שקרו וקורים לה. ואכן, זהו נושא מרכזי וחשוב ברומן. ובמקביל, הטקסט משרטט עבורנו מהלך אחר, שאמנם קשור למהלך של הגר וסביבתה, אך נפרד ממנו. האפשרות (של פיטר) לעבור תהליך רגשי ולבחור האם להיות הורה!
במרכזו של הספר, ובאופן סמוי כמעט, במספר סונטות שהן יצירה בפני עצמה, מתואר תהליך היווצרות של ילדה, נשמה, גוף, בת אנוש. לגוף יש נוכחות משלו, שאינה תלויה ישירות בנפש (ובאופן מקביל – לעיתים הנפש אינה רוצה להישאר בגוף). בסונטות אלה ניתן לשמוע שמרגע התחלת הקיום (האם יש התחלה?) עולה השאלה – איזה מצע יהיה לנפש המתהווה.
בקריאות אלה, ובמחשבות על התהוות אנושית, השאלה שבכותרת הספר – "מה קרה להגר באילת?" הדהדה בי שוב. באילת הגר פגשה את פיטר. באילת פיטר פגש את הגר. הדבר המיוחד שקרה להגר (להם), שמתואר באופן הכי אקראי וחמקני שאפשר, הוא מפגש עם דמות אנושית המסתכלת ומתעניינת לראות אותה (באופן אנושי). בהקשר של אילת אפשר גם להיזכר בקשר המקראי שבין הגר והמדבר. ישמעאל המקראי גם הוא מביא עימו שליחות של שמיעה, הקשבה.
הנה כך, מתוארת פגישתם הראשונה של פיטר והגר במלון, באילת:
מתוך סונטה 72
הִיא יָשְׁבָה בְּלִי לָזוּז, כְּמוֹ קְלִפָּה חֲלוּלָה,
אֵיךְ נִגַּשׁ אָז הָאִישׁ שֶׁרָאָה שֶׁהִיא כָּאן
וְאֵינָהּ יְכוֹלָה (כַּמּוּבָן לֹא הָיָה
לוֹ מֻשָּׂג מָה קָרָה, אֵיךְ אָבְדָה לָהּ דַּרְכָּהּ),
אֵיךְ שָׁאַל שְׁאֵלָה זְהִירָה, מְחַיָּה,
אֵיךְ הֻפְתַּע כְּשֶׁאָמְרָה לוֹ לְאָן הִיא צְרִיכָה,
"זֶה בַּדֶּרֶךְ שֶׁלִּי," הוּא הֵגִיב בְּשִׂמְחָה.
הגר עברה פגיעה מינית מתמשכת מצד אביה, גבר אלים ושתלטני. אימה אינה מסוגלת להגן על עצמה ועל בנותיה. הסביבה המשפחתית כולה חולה. אין לה מגן ומושיע במשפחתה ובסביבתה, ואין גם מי שיקשיב.
מתוך סונטה 139
… הָאֵם לֹא יָכְלָה
לְהַבִּיט בְּהָגָר: הִיא הָיְתָה עֲסוּקָה
כָּל כֻּלָּהּ בִּסְפִיגַת צָרוֹתֶיהָ שֶׁלָּהּ;
מִמֵּילָא לֹא קָלְטָה שֶׁבִּתָּהּ נְמַקָּה
וְהוֹלֶכֶת. אֲבוֹי, שְׁתִיקָתָהּ שֶׁל הָגָר
לֹא הָיְתָה חֲשׁוּבָה בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר.
הגר מנסה להשתחרר אל הצבא, אבל גם שם הדברים חוזרים על עצמם, ובאילת, הזוועה מגיעה לשיא של השפלה, ביזוי ואונס קבוצתי. פיטר עקור מילדותו מהוריו מולידיו, ונראה שהוא אמביוולנטי מאוד כלפי שני זוגות הוריו. בת-זוגו נטשה אותו עם ילדם והוא נשמע אבוד ותלוש. הוא מחפש אחריהם בארץ באופן מאוד אמביוולנטי.
לקשר בין פיטר והגר יש מאפיינים ייחודיים, הבאים לידי ביטוי, לתחושתי, גם ביחסים הנוצרים בין הקורא לטקסט, בליווי קול הדוברת, שהוא בעל מאפיינים דומים: הוא נמצא ברקע, במובן שניתן להתעלם ממנו, ובו-בזמן הוא קול מלווה-מחייה.
פיטר, באופן מקביל, מקשיב באופן מיוחד. הוא יודע את חשיבות השתיקה. הוא אינו שואל, והגר אינה צריכה לענות.
מתוך סונטה 211 – כאשר הגר ופיטר נוסעים במכונית בדרכם ללונדון:
הַנַּהָג לְצִדָּהּ הִתְנַהֵל מְבֻלְבָּל
וְשׁוֹתֵק. הֵם יָשְׁבוּ בְּמֶרְחָב מְשֻׁתָּף,
צְדוּדִיתוֹ הַכֵּהָה מִדֵּי פַּעַם פּוֹנָה
לְעֶבְרָהּ בְּלִי לִשְׁאֹל, וְגַם הִיא לֹא עוֹנָה.
הטקסט אומר במפורש – הם במרחב משותף. אולי בפעם הראשונה בעלילת הספר (ואולי בחייהם?) שהגר במרחב משותף עם מישהו, וייתכן שכך גם פיטר. אין כאן פנטזיה (או משאלה) של תיקון העבר, או אפילו התייחסות כלשהי לעבר, הרחוק או הקרוב. לשניהם יש עבר מורכב – הם יודעים זאת, אבל גם מתאפשר להם לעיתים לא לזכור זאת, כשהם ביחד. והשכחה, או אי הידיעה, מאפשרת להם לדעת בלי להשתגע. להיות במגע בלי דגש על ידיעה, או אולי אפילו – בדגש על אי ידיעה. זהו אחד הפרדוקסים שהטקסט מציע כדרך להתקיימות ולהוויה (במצבים טראומטיים, ובכלל בקיום האנושי שהוא רווי התמודדויות לא פשוטות).
למעשה, הם בדיאלוג שקט, שבו הם מתייחסים זה לזה, ולעצמם. שניהם יודעים שהוא אמור לשאול, והיא מצופה לענות, או לא להיות מסוגלת לענות – וכך, הקשר שלהם יסתיים, או, למעשה, לא יתחיל. ההימנעות שלו מלשאול היא משמעותית. היא מהווה צעד פסיבי (מילולית) ואקטיבי (נפשית). כך, מתאפשר להגר לא לעמוד במצב בו היא לא יודעת מה לענות, מה לחשוב. ובאופן מקביל – מאפשר לפיטר לא לעמוד במצב בו הוא אינו יודע מה לשאול. הוא אינו מעמיד בפניה את השאלה הלכאורה מתבקשת – "מה קרה לך, הגר?" (באילת? בחיים? בראש?), שאלה שהייתה מכה בה כהאשמה, כדרישה – "שוב אני לא יודעת מה קרה לי", "שוב אני לא בסדר, מאכזבת". למעשה, אי השאלה שלו מייצרת מצע שבו היא לא צריכה לחשוב, וכך, אולי, תימצא ברגע כלשהו המחשבה, שכעת אינה זמינה לה ולו, להם. ובאופן מקביל גם הוא אינו צריך לשאול את עצמו שאלות טרם זמנן.
הקשר שלהם מזכיר לנו את מה שאנו מבינים בעקבות פרויד – "האדם איננו אדון בביתו". זהו קשר שמכבד את אי הידיעה, האינהרנטית למצב האנושי, קשר שנותן מקום למה שלא ניתן לדעת ולהבין.
הטקסט אומר לנו משהו קריטי: במצבים מסוימים, שאלת שאלות היא גסה ואף תוקפנית. היא אינה מבטאת הקשבה והתעניינות, אלא להפך: חוסר הקשבה קיצוני.
הטקסט מרתק ורדיקלי: בשונה מהמחשבה השגורה, שההופכי (או התיקון) של אי הקשבה הוא הקשבה אקטיבית – מכוונת, מעודדת, שואלת, האופציה שמציגים כאן פיטר והגר היא שונה. הם אינם מנסים להתנגד לאי ההקשבה הראשונית או לתקן אותה, אלא הם מנסים דרך לא מוכרת, שאינה מתערבת ואינה מנסה לכוון. בנכונות שלהם לא להסתכל לאחור ביחסיהם באופן חקרני־תובעני הם מישירים מבט אל עצמם. רק גסי הרוח היו קוראים לכך חוסר התמודדות.
בשונה מהקונוונציה האנושית/בלשית/פסיכולוגית של פענוח חידה או בעיה בדרך לפתרון, אפשר להקשיב בלי לשאול, בלי לצפות לפיענוח, בלי לחתור להבנה. בשלב מאוחר יותר אלה, ביתם של פיטר והגר, דורשת מפיטר הסברים, וגם היא לא תוכל למצוא מרגוע בדרך הפשוטה/המקובלת/הבנאלית של להאשים, לחפש את הצדק, אלא רק כאשר תצליח לוותר על הצורך לדעת, להבין את הגר ואת אביה, ואולי אף את עצמה.
היחסים בין פיטר והגר מציגים אופציה אחרת – הוויתור על הצורך לדעת את האחר ועל האחר, ובחירה באפשרות של להיות אתו. למעשה, ויתור על הסקרנות.
אני חושב שהטקסט עסוק בנקודה זו, באופן ישיר ועקיף. ראשית, בשם הספר, המתכתב עם המשאלה לדעת, ובאופן דיאלקטי, מציע לנו את האפשרות שלעולם לא נדע, מה קרה להגר (באילת), ושאולי גם אין צורך לדעת. בעיקר, כי אם לא נתעקש לדעת, נבין שאנחנו כבר יודעים כל מה שצריך. גם עצם הבחירה במבנה הסונטות, ואופן ההקשבה וההתייחסות של הטקסט עצמו אל הגר מהדהדים את האפשרות הזאת. לאורך הספר הקולות המספרים שומרים על עמדה מאוזנת: רואה, לא מכחישה, אך מצד שני גם בפירוש לא יודעת כול, ובמובן זה גם לא סקרנית. הקולות המספרים לעולם אינם יודעים את העתיד. הם לא מרשים לעצמם לדעת יותר ממה שהגר מרשה לעצמה לדעת על עצמה. הם מחזיקים עבורנו את ההקשרים, הזמנים, אבל מקפידים מאוד שלא להתערב, ולא לפגוע (שוב!) באוטונומיה ובמרחב של הגר, כמו גם בשלנו, הקוראים, המאזינים, ובו־זמנית המשתתפים. וכך, הקולות המספרים בטקסט מהדהדים את העמדה של פיטר, ואת הקשר של הגר ופיטר, ומספרים לנו, בדרך של מתן מקום לאין־דיבור, לאי ידיעה, לאי החלטה… שיש אפשרות להקשבה, תמיד. כל זאת בתוך טקסט מילולי ומוזיקלי להפליא. הטקסט נדיב בלספר לנו מידע, אבל מאוד זהיר, שלא להאיץ בדמויות לדעת, שלא לשאול אותן שאלות. הפרדוקס של איכות של שתיקה והקשבה מתרחש בתוך הטקסט, באופן בו הטקסט פועל עלינו, בלי מילים.
בהמשך להקשבה ולשתיקה, ובהקשר להן, היחסים בין פיטר והגר מעלים את האפשרות להניח דברים מסוימים ולהמשיך הלאה. מדובר כאן, לתחושתי, בפירוש, בקונפליקט בין דחף החיים ודחף המוות. האפשרות לבחור בחיים, כרוכה גם בוויתור על ידיעה מוחלטת, ואולי גם וויתור על מה שעשוי להחוות כחיוני לחיים. באופן פרדוקסאלי, הוויתור הזה יכול לאפשר מגע רגשי. כדי לתת מרחב לאפשרות הזאת צריך לוותר עליה מראש.
מתוך סונטה 92 – הגר ופיטר נוסעים מאילת צפונה
הוּא אוֹמֵר לְעַצְמוֹ שֶׁהִגִּיעָה הָעֵת
לְהַשְׁלִים, לְוַתֵּר, הוּא יוֹדֵעַ: עָלָיו
לְחַפֵּשׂ לֹא אֶת בְּנוֹ וְאוֹתָהּ, אֶלָּא אֶת
עֲתִידוֹ, שֶׁכְּאִלּוּ נָמוֹג מֵאֵלָיו.
הוּא נִזְכָּר אֵיךְ אָבִיו הָרָחוֹק, אָז, בִּפְּרָאג,
הִתְעַשֵּׁת וּוִתֵּר, וּמַחְלִיט: כָּךְ יִנְהַג.
הטקסט מקשר באופן ברור בין השתיקה ובין האפשרות לבחור. במרחב שקט, כשהוא אינו לבד, אלא עם הגר, פיטר מצליח לראות אחרת את בחירתו של אביו (שהתעשת וויתר) ומבין מה הוא רוצה לעשות. הוא יוותר על ניסיון לשנות את עברו, כדי להתמקד בעתיד. למעשה, מדובר על חיבור לעבר וחיבור לעתיד, אבל מתוך עמדה שמכירה במה שכבר איננו. כאן עולה האפשרות להתאבל.
סונטה 302, העוסקת בפיטר ואלה, מתייחסת לאפשרות לבחור בתנאי חיים עם מעט בחירה.
כָּאן שְׁנֵיהֶם, שְׁנֵי נִדְּחֵי הַחַיִּים: לֹא דְּחוּיִים,
כִּי מָצְאוּ זֶה אֶת זֶה, בְּלִי תָּכְנִית, כָּךְ קָרָה:
כְּשֶׁנּוֹלְדָה הוּא הָיָה לְיָדָהּ, הַחַיִּים
הִזְדַּמְּנוּ בְּלִי הֶסְבֵּר, וּמֵאָז הוּא מֻכְרָח,
לַעֲסֹק בִּדְבֵקוּת בִּשְׁלוֹמָהּ, וְאֵלָה
מִצִּדָּהּ מֵיטִיבָה אֶת שְׁלוֹמוֹ
הגר בחרה לנסות לחיות (ואז, כשהבינה שהיא לא יכולה לחיות – לנסות למות). פיטר בחר להיות אבא אמיתי, וגם אלה בחרה. שאלת הבחירה מטרידה גם כשחושבים על הדמויות הנוספות: הוריה של הגר, דודה.
בהקשר של בחירה, ואי־בחירה, הטקסט מציע לנו גם קריאה שיש בה ממד חתרני. בתוך ספר כל כך גדוש ועמוס בישראליות על צדדיה השונים, מוצגת ההגירה באופן עקיף, כמעט סמוי, כאופציה שאפשר לבחור בה. הגירה ממשפחה, הגירה מארץ. ולעיתים הארץ, או המשפחה, אינם נותנים לנו להגר מהם, כמו שמתואר בטקסט. יש מצבים, אכן, שנותר רק להגר מארץ החיים.
שמה של הגיבורה שזור בהגירה, וגם בתחושת הזרות הכרוכה בלהיות גר, תושב זר. הגר תלושה, לא שייכת. אין לה טריטוריה משלה שבה היא יכולה לחוש שייכת. היא תלושה מגופה שנתפס באלימות, תלושה כמובן ממשפחתה ואינה שייכת לטריטוריה כלשהי – פיזית ומטפיזית, פנימית או חיצונית.
הספר מעמת אותנו עם כך שגם במשפחה, כמו במדינה, יכולים לקרות דברים מזוויעים ביותר, ואף מפרט חלק מהמנגנונים של שתיקה והשתקה. ובאופן מעודן ביותר, מזכיר לנו גם את האופציות של אימוץ, הגירה, חיפוש משפחה אחרת – כאלטרנטיבות חזקות ומחיות.
