בדרך כלל השתמש המוסד לעלייה ב' בספינות משא דולפות, שנקנו בזול באירופה, צוידו בחיפזון במאות ספסלי עץ ואוישו ברב־חובל זר ובמתנדבים יהודים חדורי מוטיבציה וחסרי מיומנות ימית.
הן שימשו לא רק להבאת יהודים לארץ ישראל, אלא גם להצגה דרמטית של הסיפור היהודי בפני העולם. המילה "עלייה" בעצמה היא סיפור בעל עוצמה, כזה שמוסיף נופך אצילי למציאות עלובה של בריחה ושל היעדר בית ושהופך קורבן לדמות פעילה.
באותה תקופה ידעה התנועה הציונית איך לבנות נרטיב רב־עוצמה שפונה גם לבני העם היהודי וגם לעמים אחרים – יכולת שתתפוגג בהדרגה בעשורים הבאים, ככל שמדינת ישראל תמצא את מקומה במציאות ותרכוש עוצמה מהסוג הרגיל.
עוד יותר משנזקקו לאנשים, החלוצים היו צריכים לגרום לעולם האדיש, העסוק בענייניו, להבין מה קורה ליהודים ומדוע נחוצה להם מדינה.
תמונות של ניצולים מגורשים בעיתונים וביומני חדשות עוררו סימפתיה כלפיהם ועוינות כלפי הממשל הבריטי בפלשתינה, שתועד בזמן שעצר באכזריות, בעזרת משחתות ושוטרים חמושים באלות, פליטים רזים להחריד והשיב אותם למקום שנמלטו ממנו.
כוח, כפי שישראל עצמה תלמד מאוחר יותר, לא מעורר סימפתיה. הטקטיקה של המוסד לעלייה ב' נשאה פירות כאשר אונייה הצליחה להגיע אל החוף ובכך המחישה את נחישותם של היהודים להגיע לארצם וסיפקה אנשים שיכולים לעבוד ולהילחם. אבל היא נשאה פירות גם כשהפליטים נתפסו ואולצו לחזור כלעומת שבאו, והכול לעיני מצלמות.
לפני כשנתיים הזדמן לי להשתתף בסיור מודרך בבית חנה סנש בשדות ים. המקום מרהיב ביופיו. הוא שוכן על חוף הים, ובשלב מסוים פתחה המדריכה את התריסים שכיסו על חלונות ענקיים, והנוף התכול נגלה לכל רוחבו של המבנה. כאן התהלכה חנה, ראתה את השקיעה, וכתבה את המילים הבלתי נשכחות "אֵלִי, שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם". (בכתב היד המקורי, כך למדתי מהספר שלפנינו, המילה אֵלִי הופיעה רק פעם אחת. המלחין, דוד זהבי, הוא זה שהכפיל אותה. את המילה "לעולם" כתבה סנש בשגיאת כתיב: "לאולם". אכן, כפי שמציין פרידמן, אין לשכוח שהיא הגיעה לארץ ישראל רק שלוש שנים לפני שכתבה את השיר, ושגיאת הכתיב שלה אך צפויה. ואני מוסיפה: וגם נוגעת ללב. מפעימה המשימה שלקחו על עצמם משוררים כמוה, כמו רחל, כמו אלכסנדר פן, שתוך זמן כה קצר היגרו לא רק בגופם, מאירופה לארץ ישראל, אלא גם אל הלשון החדשה שאותה אימצו בחירוף נפש).
עוד לפני שחלונות המוזיאון נפתחו לפנינו, מצאתי את עצמי הולכת בעקבות המדריכה, מביטה בכל מה שתלוי על הקירות – תצלומי דיוקן של חנה סנש, מכתבים ושירים שכתבה, כתובות קיר רבות שמנציחות את דרכה, מהעלייה לארץ ישראל ועד להוצאתה להורג בכלא בבודפשט – ומנסה לעצור לרגע את המדריכה, שהייתה שטופת הערצה לדמות המיתית, הגיבורה המוכרת כל כך. בסופו של דבר, ברגע של אתנחתה, הצלחתי לומר למדריכה משהו על כך ש – המשימה שהטילו על סנש הייתה מופרכת מיסודה. הרי לא היה באמת בכוחה להציל את יהדות הונגריה, כפי שתכננה; אפילו לא את אמה, שבניגוד לה לא הגיעה לארץ ישראל, אלא נשארה בבודפשט (ודווקא היא זאת מבין השתיים שניצלה).
כשאמרתי את הדברים הללו למדריכה במוזיאון על שמה של חנה סנש לא הכרתי את המערכון של "היהודים באים". מתי פרידמן מתאר אותו בספרו, כדי להדגיש את גבורתה, ואת חוסר התוחלת המעשית של שליחותה.
בעקבות קריאת הספר חיפשתי ומצאתי אותו. הוא חזק מאוד:
המדריכה במוזיאון לא היססה אף לרגע, ו"הסבירה" לי מיד שאם היא לא הייתה יוצאת למשימה, היא לא הייתה זוכה להיות חנה סנש, הגיבורה הנודעת…
תשובתה הממה אותי, וסיפקה לי הרבה חומר למחשבה. שאלתי את עצמי, למשל, אם הייתה חנה יוצאת לדרך, צונחת ועוברת בחשאי את הגבול להונגריה, אילו ידעה מראש כל מה שצפוי לה; אם התהילה הצפויה לשמה, לא לה, היא כבר מתה, הייתה מנחמת אותה; אם הייתה בוחרת להיות "חנה סנש" הגיבורה הנצחית, המונצחת, ומוכנה לוותר על מהלך חייה הטבעי, או שמא הייתה מעדיפה להישאר בחיים, לכתוב את היצירות המופלאות שהחמצנו כי נרצחה, להתאהב, לגדל משפחה, ליצור…
תהיתי מה בעצם היה הטעם במשימתה. על גבורתה אין עוררין. עינו אותה, כדי שתסגיר את הקודים הסודיים של המשדר שנשאה עליה. היא לא נכנעה, כי לא רצתה לפגוע בעמיתיה למשימה ולסכן את חייהם, אבל המשימה כולה? לשם מה?
לבריטים היה נוח להצניח דווקא את היהודים הללו, ילידי המקומות שאליהם חזרו. הם ידעו שיש להם סיכוי טוב יותר להיטמע באוכלוסיה המקומית. אף חייל אנגלי לא היה מסוגל ללמוד הונגרית או סרבית, ברמה של אותם יהודים. אבל זאת לא הייתה הסיבה היחידה. לבריטים גם לא היה אכפת לאבד לוחמים ארץ ישראליים אמיצים. לכולם היה ברור שבתום המלחמה יפנו אלה את איבתם הלא מוסתרת, ויילחמו נגדם על עצמאותם בארץ ישראל.
על הספקות הללו, ועל התהיות, היטיב מתי פרידמן להשיב לי בספרו.
ההסבר שלו הוא, בבסיסו, שעיקר המניע של חנה סנש, אולי גם של חבריה, הצנחנים האחרים, לא היה מלכתחילה – להעניק סיוע מעשי, ממשי, או הצלה, ליהודים הנרדפים שאליהם שאפה להגיע.
כדי להסביר זאת פרידמן מתעכב בין היתר על הסצנה הכמעט ספרותית שסנש "ביימה" ברגעים האחרונים שבהם הייתה בת חורין: פתק שתחבה לתוך ידו של דפני, מי שליווה אותה לפני שיצאה אל הסכנה הקטלנית, וחצתה הגבול. אותו מלווה אפילו לא חיבב את חנה. הוא חשב שהיא נמהרת. נחישותה לצאת לדרכה (האחרונה, כך התברר!), במשימה נטולת היגיון, קוממה אותו. כמו גם הסצנה ה"קולנועית" שערכה, עם הפתק האחרון שמסרה לו למשמרת. עד כדי כך שכשהיא נעלמה מעיניו – פשוט זרק אותו. אבוי.
למרבה ההקלה, הוא נמלך בדעתו וכעבור חצי שעה שב וחיפש את פיסת הנייר המקומטת, ומצא אותה תלויה על ענפי שיח.
בפתק הייתה צוואתה הרוחנית של חנה סנש. השיר האחרון שכתבה בעברית:
השיר הנבואי הזה נהפך למעין המנון. הוא צוואתה הרוחנית של חנה סנש, והוא שיר מוכר מאוד. בן גוריון העתיק אותו בקפידה, כשהגיע אליו באורח נס, והוא מופץ ברבים מאז עד היום בארץ ובתפוצות, בבתי ספר, בטקסים. נכס צאן ברזל.
לטענתו של פרידמן השיר הוא המפתח להבנת שליחותה הפנימית של חנה סנש: היא ראתה בעצמה גפרור שלוקח לעצמו להצית את האש, והקריבה את עצמה בעיקר כדי להתוות דרך, כדי לעורר את אש המרי.
פרידמן משווה אותה לחוזה המדינה, בנימין זאב הרצל: שניים שנולדו לא הרחק זה מזה, קבורים בסמיכות מקום בהר הרצל, בארץ שחלמו עליה, והאמינו בה. הרצל מעולם לא זכה לגור בה. שנותיה של סנש בארץ ישראל היו ספורות. שניהם לא זכו לחיות במדינת ישראל, שנוסדה אחרי מותם.
גם למשה רבנו הוא משווה אותם: עוד דמות שהתוותה דרך, אדם שהראה לעם מי הוא ולאן הוא שייך, אבל הוא עצמו לא זכה להגיע למקום הנכסף.
הספר קיבל את שמו משורות של שיר אחר של חנה סנש, והיא עצמה מוזכרת בכותרתו, אבל לתיאורם של "צנחני היישוב" האחרים יש בו תפקיד לא פחות חשוב. פרידמן מניח שהכותרת הייתה מעוררת בהם אי נחת, שכן חנה סנש הייתה רק אחת מהם, וגם הצנחנים האחרים הקריבו, או היו מוכנים להקריב, הכול. אנחנו מלווים את דרכם של אנצו סרני ושל חביבה רייק, ששניהם שבו לארץ ישראל לא בגופם, גם הם נרצחו באירופה ונעלמו, אלא בדמותן של ספינות מעפילים, פליטי שואה שהבריטים אסרו עליהם להגיע לכאן, שנשאו את שמם. ספינת מעפילים אחרת נשאה גם היא שם של אחת הצנחניות: זה של חנה סנש. הספינה הגיעה עד החוף וכאן התהפכה בים. שתיים מהפליטות, כמו משה רבנו, הגיעו כמעט עד ליעד, אך לא זכו. שתיהן טבעו. חביבה רייק הונצחה גם בשמו של קיבוץ, להבות חביבה, מוסד גבעת חביבה, שהוא הוא ארגון אזרחי לשינוי חברתי הפועל לקידום חברת מופת בישראל, בדגש על יצירת חברה משותפת ליהודים וערבים. על שמו של אנצו סרני נקרא הקיבוץ נצר סירני, ורחובות רבים בארץ נקראים על שמם של הצנחנים.
הספר (כמו שני ספריו הקודמים של מתי פרידמן, מוצב דלעת, מוצב אחד בלבנון וגם ומי באש, לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים), ממש מרתק, ולמדתי ממנו פרטים רבים על הצנחנים על מה שקרה להם אחרי שהגיעו לאירופה, וגם על קבלת הפנים הצוננת שזכו לה בחלק מהמקרים, ודווקא ממי שבאו להציל.
"אתם גאים ומתרברבים בקוממיותכם, כאילו באתם אלינו כנציגי מין גזע עליון ארצישראלי. אכן דעו: אין אנו מתביישים להסתתר ולהתרפס, לברוח ולגנוב גבולות, כי אנחנו רוצים להוציא יהודי ועוד יהודי מבית הקברות הענקי הזה. כבר שנים שאנו מברכים על כל יום שעובר ומתכננים תחבולות, כדי לקרב אחד ועוד אחד בצעד אחר צעד לארץ ישראל… ופתאום קמים כמה 'גיבורים', מתיישבים במטוס וקופצים אל תוך הקבר הפתוח", אמר להם בכעס אגוֹן רות, סוציאליסט ומנהיג יהודי, ששאל אותם בכעס גם "חשבתכם שכאן זה משחק ילדים? רציתם להיות גיבורים? מרגלים? למה?"…
בהמשך הדרך התרצה אגון רות ושיתף אתם פעולה, אבל שאלותיו היו בלי ספק כבדות משקל.
נוצר באמצעות בינה מלאכותית
סיפורה של חנה סנש כרוך בתודעתי בקשר הדוק עם "פרשה" נודעת אחרת: זאת של קסטנר, ותביעת הדיבה שנאלץ כמעט בעל כורחו להגיש נגד מלכיאל גרינוולד, שהאשים אותו בשיתוף פעולה עם הנאצים.
רווח לי כשהבנתי שפרידמן מכיר את כל צדדי הפרשה, ושקרא את ספרו של פול בוגדנורKasztner's Crime − פשעו של קסטנר. בספר מפרט החוקר הבריטי את הקשר שבין קסטנר, אייכמן וחנה סנש. קראתי גם אותו וגם את הפרוטוקולים מהמשפט. זכורה לי במיוחד עדותה של קטרינה סנש, אמה של חנה, שסיפרה איך סירב קסטנר אפילו לדבר אתה כשהתדפקה על דלתו בבודפשט. הוא היה עורך דין מקושר מאוד, גם אל הנאצים (!), בתום המלחמה אפילו העיד למענם, הידוע בהם הוא קורט בכר שבעזרת קסטנר ניצל מאימת הדין. אבל לחנה סנש הוא סירב לעזור! קטרינה (על הפרטים הללו למדתי מהפרוטוקולים, לא מספרו של פרידמן) סיפרה איך התחננה שיעזור לה לפחות להעביר חבילה לבתה הכלואה, המעונה, והוא אפילו לא פתח בפניה את הדלת. חלקו הפעיל של קסטנר במעשה ההונאה הנורא שבעטיו עלו יהודי הונגריה בשקט ובשיתוף פעולה על הרכבות בדרכם למחנות ההשמדה, מעורר פלצות (הוא מתואר בפרוטרוט בספר Kasztner's Crime − פשעו של קסטנר). קסטנר עשה את זה, וגם שכנע שניים מהצנחנים להסגיר את עצמם לידי הנאצים, רק כדי לשמור על שקט שיאפשר לו להציל רכבת אחת, את הרכבת "שלו".
פרידמן מזכיר את הדברים, אך לא יורד למלוא עומקם וחומרתם. למשל, הוא לא מספר איך אמה של חנה אמרה בחקירתה במשפט כי סירבה לפגוש את קסטנר, וכשנתקלה בו באקראי הסבירה לו: "היו זמנים שעשיתי כל מאמץ לפגוש אותך ואז לא הצלחתי… אז, כאשר היה צריך לעשות דבר מה, ואפשר היה לעשות דבר מה, לא יכולתי למצוא אותך".
הספר לא עוסק כמובן בקסטנר, אלא בחנה סנש ובשאר הצנחנים. דמויות מופת, חרף הכישלון הצפוי, המוחלט, של פעולתם.
חנה וחבריה האמינו בכל ליבם שארץ ישראל היא הפתרון למצוקה של היהודים הנרדפים והנרצחים, שאין מי שיגן עליהם. פרידמן בטוח שחרף המלחמות הבלתי פוסקות שמדינת ישראל מתמודדת אתן כמעט כל הזמן מאז הקמתה, חנה הייתה שמחה לדעת שלוחמים יהודים שוב אינם זקוקים לטובות של צבא זר שירשה להם לצנוח במטוסיו. "היא יודעת שאחרי מלחמת העולם, היהודים יצטרכו להילחם במלחמת עצמאות משלהם. אבל הם חושבים שזאת תהיה המלחמה בה"א הידיעה, המלחמה האחרונה, ולא תחילתה של מלחמה אינסופית שגם ניניהם יצטרכו להילחם בה ושתפצע אותם גם אם ינצחו בה. הם רואים במזרח התיכון מקום מקלט, לא תסבוכת בלתי פתירה חדשה. הם קופצים מהשמים כדי שילדיהם יוכלו להישאר על הארץ, בארץ משלהם, ולגדל אגסים או לקרוא ספרים". כמה נוקבת וכמה עצובה מסקנתו: "ישראל היא אולי חומת מגן מפני הבעיה בשביל אלה מאתנו שחיים כאן, דרך להדוף את הבעיה אם רק נדע לעמוד על המשמר. זאת מהפכה. אבל זה לא פתרון".
"ההתמדה במסורת אבות אינה אמורה להיות סיבה לרדיפה. הסיבות לרדיפת היהודים מצויות במקום אחר, במשהו שונה," מצטט פרידמן את יודאי שפיצר, שפיקד על פרטיזנים, והתנכר לצנחנים הארץ ישראליים שפגש על אדמת אירופה, אם כי היה בעברו פעיל בתנועת נוער ציונית, "השומר הצעיר". שפיצר האמין שאם ידחה מעליו את היהדות והציונות וימיר אותן בדבקות ברעיון הקומוניסטי, יפתור את בעיית זרותו כיהודי. הוא התפכח כשגילה כעבור שנים ש"הקבלה שלו היא על תנאי" כי גם "תחת השלטון הקומוניסטי יהודי נחשד בזרות ובקשרים אפלים, ואין שום דרך לחמוק מזה".
לא במקרה בוחר פרידמן לספר על כך. הוא עצמו עלה ארצה מטורנטו, וכשקוראים את ספרו אין ספק שהוא שלם עם בחירתו בציונות, שאותה הוא מקיים בפועל בכל יום מחייו. למרות השבעה באוקטובר 2023. למרות ההרוגים שלא מעטים מהם הכיר בעצמו או הכירו בניו. (הוא ידיד טוב, למשל, של ג'ון פולין ורייצ'ל גולדברג־פולין, הוריו של הנרצח הרש גולדברג־פולין).
כדי לכתוב את ספרו יצא למסעות רבים בעקבות הדמויות שחקר. הנגיעות שלו "בשטח" מוסיפות עומק, עניין ואמינות לכתוב.
לפני שנתיים היא הגיעה לארץ ישראל. בעוד שלוש שנים תוצא להורג, אחרי ימים של עינויים וייסורי נפש. אבל עכשיו, בת עשרים, היא עדיין בנהלל, לומדת בבית הספר החקלאי של חנה מייזל שוחט, מכשירה את עצמה לקראת ההקמה של קיבוץ חדש, שדות ים. שמה אניקו סנש. בארץ היא נקראת בשמה העברי: חנה.
אביה, בלה סנש, עיתונאי וסופר, נפטר כשהייתה בת שש. אמה, קטרינה, היא זאת שגידלה אותה בעיר הולדתן, בודפשט. עוד בהיותה תלמידה בבית הספר התיכון הנוצרי שבו למדה נעשתה ציונית נלהבת, לאחר שנתקלה באנטישמיות: היא נבחרה לתפקיד במועצה הספרותית של בית הספר, אבל לא יכלה להשתתף בה, בשל יהדותה.
ב-1939 נפרדה מאמה ועלתה לישראל. באותה שנה פרצה מלחמת העולם, אבל יהודי הונגריה חשו בטוחים יחסית. הם סמכו על שליט הונגריה, מיקלוש הורטי, שלמרות ההסכמים שהיו לו עם גרמניה הנאצית, סירב לגרש את יהודי ארצו להירצח בפולין.
בישראל תכפו עליה הגעגועים אל אמה ואל אחיה. במכתביה אל האם השתדלה להרגיע אותה, סיפרה לה למשל שהאוכל טוב, שמדי פעם היא מגלה דברים חדשים, למשל – זיתים, או אשכוליות. בחנוכה, כתבה לאם, אכלה לביבה, ובליל שבת, דיווחה, הוגשו להם "תפוחי אדמה עם כרובית וסלט, פודינג שוקולד ועוגה פשוט מדהימה". רק לאחיה גיורא, שהיה אז בצרפת, סיפרה: "אני אוהבת להיות כאן, שלומי טוב, ולא התאכזבתי משום דבר, אבל אני חושבת שתבין אותי ותדע מה חסר לי: אמא’לה ואתה".
באותה תקופה היא כותבת את השיר "לאמי", שמקץ שלוש שנים מתגלה כמעט כשיר נבואי:
ב-1943 החליטה חנה סנש להתנדב לצבא הבריטי כדי להישלח להונגריה. היא הצטרפה לקבוצת צנחנים שהוצנחו על אדמת יוגוסלביה, סמוך לגבול ההונגרי. משימתם לא הוגדרה במדויק. הבריטים ציפו מהם להשיג מידע מודיעיני, לחלץ אנשי צוות אוויר של בעלות הברית שמטוסיהם הופלו בשטח האויב, ובעיקר – להטעות את הגרמנים, כדי שאלה יחשבו שהפלישה תגיע מדרום. מבחינת היישוב המטרה החשובה של הצנחנים הארץ ישראליים הייתה לפעול להצלת יהודים, ובעיקר – לחדש את הקשר עימם. איך בדיוק עליהם לעשות זאת לא הוסבר להם. אכן, 12 מהם נפלו בשבי, ביניהם חנה, שנתפסה כשניסתה לחצות את הגבול.
ייתכן שהמניע העיקרי להתנדבותה של חנה היה הגעגועים והדאגה לאמה. שבוע לפני שהציעו להתנדב כתבה ביומנה: "קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אימא."
אבל לא רק המטרות לצניחה לא הוגדרו היטב. גם ההנחיות המבצעיות שקיבלו לקו בחסר. חנה נתפסה בתחילת יוני, 1944, ביום שבו חצתה את הגבול. ההונגרים אסרו אותה והאשימו אותה בריגול. כדי להוציא ממנה את הקוד של משדר הרדיו שנשאה עליה עינו אותה, אבל היא סירבה לגלות להם אותו. הם הצליחו לאתר את אמה, הכניסו אותה לתאה של חנה ואיימו לענות גם אותה. גם אז חנה לא נשברה. היא ידעה שאם הקוד יגיע לידי ההונגרים, ומהם אל הגרמנים, יאבדו חייהם של לוחמים רבים. היא החזיקה מעמד, ולא נשברה.
במשך כמעט שלושה חודשים שהו חנה וקטרינה באותו בית כלא, עד שהאם שוחררה, בסוף ספטמבר. לימים סיפרה לא רק על הגבורה ותעצומות הנפש של בתה, שהמשיכה לעודד אותה גם אחרי החקירות הכי קשות, אלא גם על המאמצים שעשתה כדי לעזור לה, אחרי שהיא עצמה שוחררה. במשפט הדיבה של קסטנר העידה וסיפרה כיצד ניסתה בלי הרף להיפגש עם קסטנר, ששימש יושב ראש ועד ההצלה היהודית, בתקווה שיעזור לה להשיג לבתה עורך דין. "לד"ר קסטנר יש רשות להיכנס לכל בית סוהר," סיפרה שאמרו לה, והיא, כך אמרה, שאלה "אם כך, למה הוא לא הולך?"
תיאור ההתדפקות שלה על דלתו של קסטנר יכול להדיר שינה מעיני מי שקורא אותו גם כיום, זמן כה רב לאחר מעשה: איך האישה שפתחה את דלת ביתו לא הזמינה אותה להיכנס ואמרה: "אנחנו יודעים על המקרה, ובאמת הוא [קסטנר] מתכוון ללכת לבית הסוהר. אני חושבת שבדיוק מחר הוא רוצה ללכת… תפני למזכירה שלו." איך המזכירה דחתה אותה בלך ושוב, "לא. היום בשום אופן לא. יש לו דברים חשובים לעשות". איך חזרה. ניסתה שוב ושוב. יום אחרי יום. בבית. במשרד. ושוב ושוב נדחתה. לא זכתה להתקבל אצל האדון. לא זכתה אפילו לתת לו חבילה, כדי שיעבירה לחנה.
לימים, אמרה בחקירתה במשפט, אחרי ששניהם כבר היו בישראל, סירבה לפגוש את קסטנר, וכשנתקלה בו באקראי הסבירה לו כי "היו זמנים שעשיתי כל מאמץ לפגוש אותך ואז לא הצלחתי… אז, כאשר היה צריך לעשות דבר מה, ואפשר היה לעשות דבר מה, לא יכולתי למצוא אותך".
ב-15 באוקטובר 1944 השתלטו הגרמנים על הונגריה, והורטי אולץ להתפטר. הסיכויים להציל את חנה סנש נמוגו. היא הוצאה להורג בתחילת אוקטובר. בבגדיה נמצא פתק שכתבה: "אמי היקרה והאהובה, אין לי מלים, רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין צורך במלים. באהבה אין קץ, בתך”.
שניים משיריה של חנה סנש, "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה" מוכרים מאוד. שניהם הולחנו ומרבים לשיר אותם עד היום. לא כך השיר "לאמי" שכמו מביע את מה שעתיד לקרות להן: מִנַּיִן לָמַדְתְּ לִמְחוֹת דְּמָעוֹת? / לָשֵׂאת הַכְּאֵב בַּחֲשַׁאי?" שואלת חנה את האם, ותוהה איך היא מיטיבה כל כך להסתיר את הסבל. גם כשהעולם כולו "רוֹעֵשׁ וְגוֹעֵשׁ / פּוֹרֵץ כָּל גָּדֵר וְצוּרָה…" האימא שומרת על השקט, אינה חושפת את סערת הרגשות שלה, ונשארת חזקה וגיבורה. כמוה עצמה.
"השואה לא נפקדת ממהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה, מתוכניות אירוח, סאטירה ובידור ומעיתונים על מוספיהם, ותמיד באינטרנט", קובעת ההיסטוריונית והחוקרת שרון גבע, מחברת הספר אל האחות הלא ידועה, שהרי, כך היא כותבת, "העיסוק האינטנסיבי בשואה אינו שוכך: כמו בשנות החמישים גם בשנים האחרונות נזכרת השואה מדי יום ביומו בתקשורת הכתובה והאלקטרונית".
הספר שכתבה, אשר מבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, מצטרף אל השיח, ותורם לו נדבך חשוב ומעניין.
כפי שאפשר להבין משמו של הספר, עניינה של שרון גבע בנשים שהיו בשואה, אלה שניצלו, ואלה שנספו. את הנשים הללו היא מחלקת לשתי קטגוריות עיקריות, וכל אחת מהן נחלקת לקטגוריות משנה: "האוחזות בנשק" ו"האמהות", שאותן, על פי הניתוח שלה, זיכתה החברה הישראלית בהערכה ובכבוד, ולעומתן – "המתנגדות ברוחן" ו"נושאות התפקיד", שנותרו בצל.
"האוחזות בנשק" ו"האמהות" זכו לדבריה למעמדן הנכבד לא רק משום שסיפוריהן היו "ברורים וקליטים" (שכן שיקפו מסרים דיכוטומיים של "טובים ורעים", "יהודים וגרמנים"), אלא בעיקר מכיוון ששיקפו את האתוס המקומי של פעולה וגבורה, או של אמהוּת מסורה ושל חיים שהשתקמו במדינת ישראל, למרות האובדן הנורא. שתי הקטגוריות הללו מציגות אקטיביות, כוח והתגברות. לעומת זאת, "המתנגדות ברוחן" – הנשים שהשתדלו לשמור על עמדה מוסרית, שהפגינו אומץ פסיבי, שגם בתוך התופת הצליחו להעניק מעצמן לזולת, "התקשו להשתלב בהיכל הגבורה המטפורי של הנשים בשואה", כפי שתפסה אותן החברה הישראלית, כי "בסיפוריהן חסר המרכיב שיכול היה להצמיח כוח בחולשה". במונח "נושאות התפקיד" מתכוונת גבע לנשים שהגרמנים מינו לתפקידים שונים, לרוב כקאפו. אלה "תפקדו כתשליל לסיפור של המתנגדות בנשק". באחרונות הכוונה לפרטיזניות, או לנשים שהיו בגטו או במחנות, והתמרדו, כמו למשל אלה שנמנו עם לוחמי גטו ורשה.
כדי שהציבור הישראלי יחוש הערכה כלפי הנשים שהיו בשואה, לא די היה בכך שסיפוריהן יתאימו לאתוס המקומי ויחזקו אותו. נדרשו לטעמה של גבע שני תנאים נוספים: מידת הרפרזנטטיביות של האישה שהביאה את סיפורה, (כלומר – כושרה הרטורי. את צביה לובטקין היא מביאה כדוגמה למי שניחה בכושר כזה), והנסיבות שבהן עשתה זאת. כך למשל זכו העדות במשפט אייכמן לבמה חשובה, אם נמנו עם הקטגוריה הראשונה: לוחמות או אמהות. ניצולות שתנועה פוליטית "אימצה" אותן, זכו גם הן להישמע, בעוד שסיפוריהן של האחרות נשכחו.
עדותה של צביה לובטקין במשפט אייכמן
כל זה טוב, מעניין וחשוב. אלא שברגע מסוים מתעוררת תהייה, למה בדיוק מתכוונת שרון גבע כשהיא מדברת על "הצלחתן" של ניצולות להישאר חקוקות בזיכרון הקולקטיבי. התהייה, הגובלת במידה לא מעטה של זעזוע, גוברת ככל שגבע מדגישה את "כוח ההישרדות" של נשים שזכו להוקרה, בעיקר ל"אוחזות בנשק" כמו למשל צביה לובטקין, רוז'קה קורצ'אק וחייקה גרוסמן, שהשתייכו לתנועות פוליטיות ולכן "נמצאו אפקטיביות יותר להחדרת מסרים פוליטיים, זאת לעומת מי שנספו." בשלב מסוים, לקראת סופו של הספר, מתנסחת גבע באופן תמוה: "הסתלקותה הפתאומית של גיבורה פגעה ביכולת לשמר את מעמדה: כך היה במקרה של פסיה שרשבסקי".
המשפט האחרון טעון דיון. למה בדיוק מתכוונת שרון גבע כשהיא מציינת את אובדן "המעמד" של מי שמתו? האם אל זיכרון השואה מתלווה תחרות שעניינה – מעמדו של הניצול, ביחס לחבריו? מי זוכה בתהילה רבה יותר? מי איבד אותה? מי לא מצא אותה מלכתחילה, רק משום שמת מוקדם מדי, ולא הספיק לספר על גבורתו, עמידתו, עשייתו?
מוזר!
אין לשכוח את פעילותה המבורכת של גבע, שמשקיעה מאמצים רבים כדי להזכיר את קיומן של נשים נשכחות, ולציין את הישגיהן בתחומים שונים. גבע "גייסה" לשם כך את הסטודנטיות שלה בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב, והטילה עליהן להעלות לרשת מידע על נשים שעשו דברים חשובים, ובכל זאת הן כמעט לא קיימות במרחב הווירטואלי. הנה קישור לאתר "מעלות ערך: מחזירות נשים להיסטוריה" שהקימה גבע אחרי שערכים שהעלתה בוויקיפדיה צונזרו. כאן קישור למאמרה "ויקיפדיה, האנציקלופדיה הלא חופשית" בעיתון הארץ, ומאמרו של עופר אדרת "בוויקיפדיה מוחקים את ההיסטוריה", מאותו עיתון.
יחד עם זאת, הניסוח של גבע, לפיו גיבורה נאלצה לוותר על "היכולת לשמר את מעמדה" פשוט מפני שמתה, תמוה, בלשון המעטה.
על אף העניין הרב בנושאיו של הספר, הקריאה בו לא הייתה קלה. לא פעם מצאתי את עצמי חוזרת כמה פעמים על משפטים או פסקאות, רק כדי להבין מה כתוב, וזאת לא מכיוון שהתכנים מסובכים כל כך, אלא מאחר שהניסוחים בעייתיים, עמומים ולפעמים מסבכים במקומות שאפשר לפשט ולהבהיר.
הנה שתי דוגמאות: בעמוד 127 מספרת גבע על ניצוֹל שבבוקר נישואיו לאשתו החדשה, אלמנה ואם לשלושה ילדים, גילה כי אשתו הראשונה לא נספתה, כפי שסבר, אלא שהיא ובנם המשותף מחפשים אותו. (ההודעה הגיעה אליו ברדיו, כנראה במדור לחיפוש קרובים). הסיפור פשוט למדי, אבל בספר הוא כתוב כך שנאלצתי לקרוא אותו שוב ושוב כדי להבין. הוא מתחיל בכך שהאיש גילה "כי אשתו מניה, אם בנו, נשארה בחיים וחיה בארץ". אחרי כן כתוב שהגיע ארצה והכיר אלמנה, אם לשלושה ילדים. ורק אז מתוארת ההודעה ברדיו, שממנה הבין כי בעצם אינו אלמן. אכן, השנים שבהן אירעו הפרקים השונים בחייו של לייבוש קורנוואסר מוזכרות, אבל סדר המהלכים אינו ברור בקריאה ראשונה, ויש לפענח אותם לאט, אף על פי שלא מסובך לספר את הסיפור בפשטות גמורה.
בתחילת אותה פסקה יש סיפור אחר, שניסוחו גרוע עוד יותר. אביא אותו במלואו וכלשונו:
"בקיץ 1957 סיפר דבר על תינוקת בת יומה שנמסרה להשגחת ידיד נוצרי, כשבגרה הגיעה לישראל. לא הוזכרה אף מילה על האם שנפרדה מהתינוקת שעות ספורות אחרי הלידה. לא סופר גם אם נשארה בחיים. בקיץ 1952 ניסה האב ליצור קשר עם בתו. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה השאירו ההורים את בת השש אצל הסבתא. הם הצליחו להגיע לארץ. הבת שרדה את טרייזנשטט ואחרי שהות במחנה עקורים הגיעה לארצות הברית. היא לא ידעה שהוריה חיים. האב איתר אותה ושלח מכתב, אבל היא סירבה לחדש את הקשר. האישה שהשאירה את בתה ויצאה עם בעלה למסע לא הוזכרה. המאמצים לאיתור הבת הוצגו כפעולה של האב לבדו. האב רצה לנסוע לאמריקה לפגוש את בתו, אך למרות שגייס כסף לכרטיס לא הורשה לצאת מהארץ. הימים היו ימי הצנע ויציאות של אזרחים לחו"ל הוגבלו."
זה סוף הסיפור, שאותו פשוט לא הצלחתי להבין. האם מדובר בתינוקת אחת? אבל מצד אחד נפרדו ממנה מיד אחרי שנולדה, ומצד שני השאירו אותה אצל הסבתא כשהייתה בת שש? אז אולי שתי ילדות שונות? אם כן מתי בדיוק עברנו מזו לזו? איך זה קרה, בלי שום אזהרה, כמו למשל: "ילדה אחרת הושארה אצל סבתה…" וכו'…? ומדוע סדר הזמנים הלא ברור? קיץ 1957, אחריו – קיץ 1952, אחריו – 1939 (פרוץ מלחמת העולם השנייה), אחר כך – ניסיונות האיתור…
אלה דוגמאות קיצוניות, אבל הספר זרוע בשכמותן לכל אורכו.
הוויכוח המשמעותי ביותר שיש לי עם תכניו של הספר נוגע במה שמכונה "פרשת קסטנר". צר היה לי להיווכח שהטיפול בסוגיה לוקה בשטחיות מתמיהה ומרגיזה. גבע מציגה את ההתרעמות של הציבור כנגד קסטנר כאילו הכעס עליו נבע מההתנגדות לאופן שבו ניסה (והצליח!) להציל יהודים. היא אפילו משווה זאת לטענה שהעלה סרווציוס, סנגורו של אייכמן, כאילו פנו אליו ניצולים וביקשו לשתף אותו בהתנהגויות "נקלות" כביכול של יהודים שהצליחו להציל את זולתם באמצעים לא ראויים, כמו מתן שוחד.
ההשוואה הזאת פשוט מקוממת! הרי ההאשמות נגד קסטנר היו שונות לחלוטין. איש לא גינה אותו על כך ש"שיחד" או "ניסה לשאת ולתת" עם הגרמנים! ההאשמה נגד קסטנר הייתה כבדת משקל בהרבה, ואפשר ללמוד עליה מהספר Kasztner's Crime שבו מוכיח החוקר האנגלי, פול בודגנור, כי קסטנר אכן שיתף פעולה עם הנאצים. פול בוגדנור מראה כיצד הקל קסטנר על הגרמנים ברצח השיטתי של כ-564,500 איש, בכך שהפיץ שמועות שווא, שנועדו להרגיע את היהודים ולהשיג את שיתוף הפעולה שלהם בגירוש לאושוויץ, שם נרצחו. כך למשל, אף על פי שקסטנר ידע בשלב מוקדם מאוד מה קורה, כשהגיעו גלויות השקר המרגיעות שיהודים אולצו לכתוב, הוא דאג להפיץ אותן בין הקורבנות העתידיים כדי לשכנע אותם שפניהם מועדות למערב הונגריה, שם ישוכנו ביחד עם בני המשפחות שלהם ויידרשו רק לעבוד.
התעלמותה של גבע משלל הפרטים הללו, ההשטחה שהיא עושה לכל העניין, ה"ריחוף" מעליו, בכמה משפטים חסרי משמעות, מכעיסות.
מרגיזות מאוד גם כמה אינסינואציות שמעלה גבע לגבי חנה סנש: "המטרה היא להתוודע לסיפורי גבורה של נשים בתקופת השואה ששמן אינו חנה סנש", היא כותבת למשל. כוונתה ברורה: לדעתה היו נשים רבות אחרות שראויות לתשומת לב. והיא ודאי צודקת. אבל מדוע להתבטא בזלזול סמוי כלפי חנה סנש, שמשימתה נכשלה אמנם (וכנראה לא הייתה באמת ראויה או נחוצה, מלכתחילה), אבל בכל זאת גילתה עוצמה וגבורה יוצאות דופן? אם סבור מישהו שרגישותי כלפי הניסוח המוזכר מוגזמת, הנה דוגמה נוספת להתנסחות שממש הכאיבה לי: "חמישים שנה אחרי שהוצאה חנה סנש להורג, יתבצע ניסיון ממשי ראשון לערער על דימויה ההרואי של הבת בתיווך האם," כותבת גבע, במעין רמיזה שיש בה לא מעט רשעות, שמכוונת כלפי חנה סנש וכלפי אמה. את חושבת שחנה סנש לא הייתה באמת גיבורה? שרק זכתה ליחסי ציבור מצד אמה? הואילי נא ופרטי מדוע! אל תשאירי את הרמיזה הארסית הזאת ותמשיכי הלאה, כאילו כלום! האם זאת מין אופנה? לנתץ את דמותה של חנה סנש? ואולי היא לא יכולה "לשמור על מעמדה", כפי שאת עצמך ניסחת זאת, רק משום שמתה בטרם עת (ועמדה בעינויים קשים, כדי לא להסגיר את הקוד של מכשיר הקשר שנפל לידיהם של ההונגרים שלכדו אותה, כי ידעה שבכך תסכן לוחמים רבים)?
חנה סנש בקיבוץ שדות ים
חבל שהפגמים הללו פוגעים בעבודת מחקר מרתקת מאוד. השימוש של גבע בעיתונים משנות ה-50 וה-60 מרתק, ומראי המקום הרבים מאוד שהיא מציינת עוררו בי לא פעם חשק לשקוע בארכיונים ולקרוא את כל הסיפורים האישיים והמאמרים שמהם היא דלתה שפע של סיפורים, ראיות ורעיונות. אותי הספר עניין מאוד, למרות הבעיות כבדות המשקל שציינתי. התזה הבסיסית שלו – החלוקה של הנשים לארבע הקטגוריות, וכל מה שכרוך בחלוקה ונובע ממנה – מרתקת ומעוררת מחשבות.
