יצירתה של הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, המסה "כולנו צריכים להיות פמיניסטים", שהתבססה על הרצאה שלה ב־Ted, חולקה ב־2015 כמתנה לכל תלמידי התיכון בני ובנות ה־16 בשבדיה.

ספרה הנפלא אמריקנה השתתף בניו יורק בהצבעה, וחמישים אלף איש בחרו בו, בפרויקט שנקרא "ספר אחד, ניו יורק אחת", כספר המועדף על רוב תושבי ניו יורק.  בעקבות ההצבעה יכלו התושבים לקרוא אותו בחינם באינטרנט במשך תשעים יום, להאזין לו בגרסה מוקלטת, או לשאול אותו מהספריות הרבות הפזורות ברחבי העיר. כמו כן נערכו בניו יורק אירועים שונים הקשורים בספר.

לאחרונה ראה אור ספר חדש שלה, רומן בשם Dream Count. "ספירת חלומות". ספר מסעיר, מעורר מחשבות ומרגש, לא פחות מקודמיו, אולי אפילו יותר!

במרכזו של הרומן החדש, מופיע בלי הסוואה הגרעין שהנביט אותו. אפשר להבין מה היה, גם אם לא קוראים את אחרית הדברים האישיים של הסופרת, המופנים ישירות אל הקורא. מדובר באירוע אמיתי, שהתרחש בעולם המציאות: המדינאי הצרפתי הבכיר, דומיניק שטראוס־קאהן, אחת הדמויות המרכזיות בממשלת צרפת, תקף מינית חדרנית, שנכנסה במסגרת תפקידה לחדרו בבית מלון יוקרתי בניו יורק,  לא לפני שווידאה שהחדר ריק, הוא לא השיב לה, כי חיכה שתיכנס. 

שטראוס־קאהן ארב לה שם והתנפל עליה. התקיפה הסתיימה בתוך דקות אחדות. החדרנית, שמה האמיתי היה נופיסוטו דאילו, מהגרת מגיניאה, יצאה מהחדר נסערת, ירקה על השטיח את מה שהשאיר האנס בתוך פיה, וסיפרה לחדרנית אחרת מה קרה לה. משם ואילך התגלגלו הדברים כמעט בלי שליטתה: היא נלקחה לבדיקה בבית חולים, את האנס תפסו רגע לפני שהמריא בדרכו חזרה לצרפת, הוא נעצר, המשטרה חקרה את "החדרנית" (כך היא מכונה כיום במרבית אתרי החדשות, כמי שאינה ראויה להיזכר בשמה), ואחרי תהליך שנמשך חודשים ארוכים הוחלט לוותר על התביעה נגדו, שכן הנאנסת "נתפסה בשקרים" – לא בעניין האונס המדובר! לכך האמינו הרשויות (מה גם שבעקבות האירוע המתוקשר הופיעו נשים אחרות שהעידו כי תקף גם אותן, בשלבים שונים בחייו). לא העמידו אותו לדין כי חשדו שנופיסוטו דאילו שיקרה בפרטים בביוגרפיה שלה שלא היו קשורים בתיק, וחששו שהמושבעים לא יאמינו לה. ("מה, הם עצמם לא שיקרו אף פעם אחת בחיים?" תוהה אחת הדמויות ברומן, בתחושה של זעם על העוול הבלתי נסבל).

האונס, האירוע כולו, היה כאמור רק הנבט, שהצמיח רומן מפואר, פוליפוני, עתיר בתובנות ומרתק. הסיפור ההתחלתי רק העניק לאדיצ'יה השראה ליצירה נדירה באיכותה ובעוצמתה.  

במרכזו של הרומן ארבע נשים אפריקאיות מופלאות, משכילות, חכמות להדהים. שתיים מהן, צ'יאה (צ'יאמקה) ואומלוגור הן בנות דוד. הפרקים עליהן כתובים בגוף ראשון. 

השלישית היא זיקורה, חברתה הקרובה של צ'יאה, שלא כל כך מסתדרת עם אומלוגור, וקדיאטו, הדמות שנכתבה בהשראת החדרנית. היא עובדת, בנוסף על המשרה שלה בבית המלון, כמבשלת ומנקה בביתה של צ'יאה. הפרקים העוסקים בשתיהן כתובים בגוף שלישי. 

זאת התשתית. 

מה שמדהים זאת קודם כול היכולת של אדיצ'ה ליצור דמויות חד־פעמיות, משכנעות כל כך, עד שקשה להאמין שאנחנו רק קוראים עליהן, ולא ממש פוגשים אותן ומשוחחים אתן. הן כאן, חיות, קיימות, על כל רובדי האישיות של כל אחת מהן, ובד בבד עם היותן, כאמור, חד־פעמיות, הן גם מצליחות לייצג היבטים שונים של מציאות החיים של נשים בכלל, ונשים אפריקאיות בפרט, במאה ה־21, באפריקה וגם במערב.

צ'יאה מחפשת בלי הרף את אהבת חייה. את הגבר שירצה להכיר אותה לפני ולפנים. שיבין אותה. שיעמוד על טיבה, יאהב, יעריך וגם יעורר בה תשוקה. היא מכירה גברים, יוצרת קשרים, הם מתאהבים בה, רוצים לשאת אותה לאישה – ולא רק מכיוון שהיא יפהפייה, ומשום שבאה ממשפחה עשירה מאוד וחיה חיי שפע ומותרות בלתי נתפשים – אלא גם בשל אישיותה הקורנת. צ'יאה מרבה להסתובב בעולם, שכן היא עמלה על קריירה של סופרת שכותבת ספרי מסעות. יש לה צוות עובדים מסור, אבל העושר והתפנוקים לא "קלקלו" אותה: היא טובת לב, רגישה, אכפתית. 

באחד הרגעים הנוגעים במיוחד ללב צ'יאה מגלה שאחד ממחזריה דווקא מבין את שאיפותיה, ומשקף לה את התחושה המשותפת לה ולו כגבר ואישה שחורים: גם להם, כמו ללבנים, יש חלומות ושאיפות, שהלבנים לא תמיד מבינים או מכירים בהם. (מכאן נובע שמו של הרומן). 

זיקורה, חברתה של צ'יאה, היא עורכת דין מצליחה מאוד, וגם לה יש אובססיה – לא לגברים בכלל, אלא לגבר אחד. שאתו, הייתה כבר בטוחה, מצאה כבר את אושרה ואת עתידה. היא, כמו צ'יאה, חיה בארצות הברית.

אומלוגור היא כלכלנית שנעשתה עשירה להדהים, בזכות כישרונותיה יוצאי הדופן. אדיצ'י לא מסתפקת בתיאור כללי, חיצוני, אלא מוליכה אותנו קרוב אל מעשיה של אומלגור ואל התפתחותה. אנחנו עדים לתהליכים המדויקים בדרכה להפוך מבתם של אינטלקטואלים עניים למצליחנית בקנה מידה עולמי. היא לא סתם מיליונרית, אלא, כך נראה, מילארדרית, את הכול השיגה בכוחות עצמה, ואנחנו לומדים איך בדיוק עשתה את זה!

אומלוגור היא דמות מרתקת. היא צינית, מפוכחת, שנונה, דעתנית. היא רואה הכול ומבינה. עוולות חברתיות, במיוחד נגד נשים, מרתיחות אותה, והיא מוכנה לעשות הרבה מאוד כדי להיאבק נגדן. יש לה יכולת מופלאה לקרוא אנשים ולהבין מה בדיוק מניע אותם, רק בזכות זאת התעשרה כל כך. היא רודפת צדק, ופועלת כדי להגיש סיוע ממשי, מועיל מאוד, לנזקקים. בעצם לא ל"נזקקים", אלא לנזקקות! לבעלות עסקים קטנים, שאת חייהן היא יכולה לשנות כמעט במחי יד. הן זוכות לקבל ממנה עזרה בלתי צפויה, והיא סומכת עליהן. יודעת בוודאות שהן מעשיות, ענייניות, ושאת עזרתה הלא צפויה ימנפו כדי להתקדם בחיים.

הדמות הרביעית, קדיאטו, נוגעת ללב במיוחד. באחרית הדבר כתבה אדיצ'י מעין הספד לאמה, שמתה זמן לא רב לפני שהספר נכתב, והיא חותמת את דבריה בציטוט הדברים שאמה הייתה אומרת על אותה  קדיאטו, לו זכתה לקרוא את הספר: "היא אישה־אחות" (דברים שהעלו דמעות בעיניי).

בעצם, כל הארבע הן נשים־אחיות, שמתמודדות עם כל כך הרבה עוול וכאב. שרואות, ומבינות.

הספר עתיר, כאמור, בתובנות על המציאות, ועל הבעיות השונות שנשים אפריקניות (אבל לא רק הן!) נאלצות להתמודד אתן. למשל – השחיתות המובנת בארצן והפערים החברתיים הבלתי נסבלים שקיימים סביבן. הגזענות הסמויה (ולפעמים גם גלויה ממש) שהן חוות, שמתבטאת לפעמים גם באנטישמיות וולגרית ממש. אומלוגור למשל נזכרת איך בחברה של קבוצת גרמנים ניסתה לספר בדיחה על  אכילת בייגלה בארצות הברית, איך אחת הגרמניות הגיבה בארסיות "בייגלה זה מאכל יהודי, נכון?", איך הנוכחים לא נגעלו, ואיך התעוררו באומלוגור תהיות על העבר המשפחתי של בני החבורה הזאת – מה עשו הסבים שלהם לפני כמה עשרות שנים? האם הם עצמם היו נוהגים אחרת, בנסיבות דומות? הגזענות שהן חוות יכולה להתבטא אפילו בדיבורים של לבנים שקרובים אליהן ו"מקבלים" אותן, חרף היותן שחורות. צ'יאה תוהה למשל איך ייתכן שהמאהב השוודי שלה, הלבן, מעז לספר לה שאשתו לשעבר הייתה גזענית כל כך, עד שהיא נהגה ללעוג באוזניו לשפתיים העבות של שחורים ושואלת את עצמה – מה זה אומר עליו? ההבנה שאשתו השמיעה באוזניו דברים כאלה? האם הנימה הביקורתית שבה הוא מצטט אותם "מנקה" אותו מגזענות?

חלק מהדברים הכי נוקבים ביותר בספר באים מפיה של אומלוגור שנזכרת במה שעברה בתקופה שגרה בארצות הברית. היא נסעה לשם כדי להשלים תואר בלימודי תרבות. מעסיקה אותה בעיקר שכיחותה של הפורנוגרפיה, ההרסנית כל כך, לדעתה, וכפי שהיא חשה מהתנסויותיה עם גברים. הם, כך מתברר לה, "לומדים" על סקס מתוך צפייה – מתוך התמכרות? – בפורנוגרפיה, ובאלימות השכיחה בה כל כך. גברים מבוגרים יותר, מסביר לה מישהו, נהגו לצפות בפורנוגרפיה מסוג אחר, פחות אלים, שבה עדיין לא הכו נשים, לא משכו להן את השיער. לא חשבו ש"צריך" להכאיב להן. אבל כיום גברים צעירים מאמינים שמה שהם רואים משקף או אמור לשקף את מה שקורה בין גבר ואישה במיטה, במציאות. 

רבים מהם, כך היא מרגישה, לא נמצאים באמת בחווייה שאמורה להיות משותפת, הם כמו צופים על עצמם מהצד, כאילו שהיו שחקנים בסרט. 

מעבר לכך, החווייה שלה באוניברסיטה אמריקנית מסמרת שיער, כל כך מוכרת, וכל כך מכאיבה. שהרי לנו, בעקבות השבעה באוקטובר, התחוור שכל הליברליות השמאלנית, כל הפוליטיקלי קורקט, מסווים בעצם גזענות בוטה ומתחסדת. כשאומלוגור מספרת בכיתה איך הדוד האהוב שלה נרצח בארצה שבאפריקה באלימות מזעזעת, מתברר לה לתדהמתה שאין בקרב הסטודנטים (גם לא המרצה!) מי שיבין את כאבה ויזדהה אתו. מאשמים אותה – אותה! – באסלמופוביה! דנים אותה – אותה! – לכף חובה! 

אי אפשר שלא לחשוב על התחושה ההיא של "Me2UnlessYouAreAJew" שחשנו כולנו כשה"ליברלים" האמריקנים התנכרו למעשי האונס האיומים, המבעיתים, של השבעה באוקטובר; לא רק התעלמו, לא רק הכחישו, אלא גם האשימו את הקורבנות! 

אני תוהה אם אדיצ'ה, שחושפת בספרה כל כך הרבה אנושיות והבנה, "תרשה" להוצאה לאור בישראל לרכוש את הזכויות ולתרגם אותו לעברית. אני כל כך מקווה לא להתבדות. לא להתאכזב. להיווכח שהיא מבינה עד הסוף את מה שהיא כותבת, ושהזעם (המוצדק!) שהיא חשה בלי ספק על מה שקורה כיום בעזה לא יגרום לה להצטרף לרשימת הסופרים המחרימים, שאוסרים על תרגום ספריהם לעברית.

בין היתר, אם כי לא רק, כי אני רוצה כל כך שאלה מבין חברי שלא נוח להם לקרוא רומן שלם באנגלית יוכלו לקרוא את Dream Count, ובהקדם, כי הוא ראוי לכל שבח.

אז קדימה – איזו הוצאה לאור תתנפל על הספר ותתרגם אותו לעברית?