הזקן [עומד רגע מולה, אינו יודע מה לעשות, נוגע בלחיה]

הנה, אלטף אותך כדי שתוכלי לבכות קצת.

[פאוזה. היא דוממת]

אילו בכית, היה לך קל יותר.

[פאוזה]

האם אילו בכיתי, אדוני, היה קל יותר לעולם. היו אומרים: "יש עוול, אך יש גם פורקן". לא אבכה.

לא ראיתי את הסרט "גולדה", אבל אני קוראת עליו את השבחים הרבים שהוא זוכה להם. לרגע אחד הם כמעט פיתו אותי, כמעט הסתקרנתי, אבל במחשבה שנייה, ידעתי שכוחי לא יעמוד לי לצפות בו.

הבנתי שהסרט מציג את דמותה של גולדה באהדה. בהבנה: "מהלך האירועים הטרגי שהוביל להחלטותיה הגורליות של ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר במלחמת יום הכיפורים בעודה מתמודדת בסתר עם מחלת הסרטן", כתבו עליו באתר Seret.

"הסרט מספר על שלושה שבועות בחיי ראש ממשלת ישראל בזמן מלחמת יום כיפור. זהו דיוקן של מנהיגה תחת לחץ, תוך כדי ניסיון ליצור הלחם בין המציאות הפסיכולוגית שלה לבין המציאות הלאומית־היסטורית. גולדה למשל מתעוררת מסיוטים או הוזה מראות זוועה מהמלחמה, אבל אירועים אלה מועברים באמצעות קטעי יומני חדשות," נכתב עליו בביקורת בהארץ. 

"כמו 'שעה אפלה', שבו שוטט גארי אודלמן בתור ווינסטון צ'רצ'יל במחילות התת־קרקעיות של חדרי המלחמה בלונדון, כך גם 'גולדה' עוקב אחרי ראש הממשלה במחילות שמתחת לתל אביב. אלה גם מחילות הנפש והתודעה שלה, שסוגרים עליה במסדרון אפל וקלסטרופובי – כמו קבר." כתבו בכלכליסט. 

הייתי בת עשרים ושתיים כשפרצה מלחמת יום כיפור. אימא לתינוק בן חמישה חודשים, לבדי בדירה בקומה התשיעית בחולון. אביו (הטייס) של הילד הוזנק לפנות בוקר לבסיס. בשעות שקדמו לאזעקה של שתיים בצהריים עמדתי בחלון וראיתי מהבניין הגבוה שבו גרתי במרכז העיר, איך יותר ויותר גברים צעירים נפרדים מנשים צעירות. תנועת המכוניות גברה והלכה. ביום כיפור!

כשנשמעה האזעקה עסקתי בדיוק ברחיצת התינוק שלי. הסתכלתי בחלון וראיתי שאנשים ממשיכים להתהלך ברחובות, כרגיל. אזעקת שווא, אמרתי לעצמי, ובכל זאת הלבשתי את התינוק במהירות וירדתי במדרגות. בדרך יצא מאחת הדירות שכן שנזף בי: "תחזרי הביתה. תפסיקי לעשות פה פאניקה. לא קרה כלום." 

עליתי בחזרה הביתה, בצייתנות.

כמה שעות אחרי כן כבר ראינו את גולדה מסבירה, בהבעת פנים יגעה ומובסת, ש"היום בסמוך לשעה שתיים אחרי הצהריים, פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל…" ואת דיין שנראה עוד יותר מובס ממנה. רק לפני זמן לא רב קבע כי "עדיף שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח", ועכשיו הוא נראה על סף התאבדות. (בדיעבד נודע שאכן, כך חש!) 

אין לי צורך ביומני חדשות מאז. אני זוכרת היטב.

אחרי הניצחון "המדהים" של מלחמת ששת הימים (שמפירות הביאושים של תוצאותיו, ה"התיישבות" היהודית הלא חוקית ברחבי גדה המערבית, אנחנו נחנקים עד היום) הם חיכו, ביהירותם המופלאה, שהערבים יפנו אליהם, כי, כך הסבירו, "הזמן פועל לטובתנו". "אנחנו" הרי דמיינו אז ש"אנחנו" גיבורים וכל יכולים. 

האם יש בכוחי לראות עד כמה גולדה התייסרה כשפרצה המלחמה שבה דור שלם נהרג, נפצע, או ניזוק נפשית לצמיתות, כפי שאפשר לקרוא בספרה של חנה יבלונקה ילדים בסדר גמור? האם אני מוכנה לחוש כלפיה אהדה, כי הייתה זקנה, חולה, כי אנשי הצבא הטעו אותה? והרי נודע לימים כי המלך חוסיין הגיע עד אליה, לישראל, והזהיר אותה: סוריה מתכוונת לתקוף את ישראל.

אבל הייתה, כידוע, הקונצפציה: הסורים לא יתקפו בלי המצרים. והמצרים? הם בכלל לא מתכוננים למלחמה. הם מרכזים כוחות בסיני? נכון, אבל מדובר בתרגיל בלבד. כל הראיות המוצקות היו שם, אבל ההנהגה – וכן, גולדה בראשה! – העדיפה את ההסברים הלא הגיוניים, רצתה להאמין להרהורי הלב ולא למציאות הברורה, החד משמעית.

ראינו השבוע את "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין, בתיאטרון יפו, במה לתרבות ערבית־ישראלית. וזאת הייתה, כצפוי, מהלומה קשה בלב.

את הטקסטים הכרתי, כמובן, מהאתר המוקדש ליצירתו של חנוך לוין, ומהספר מה אכפת לציפור, אך לא הספקתי בזמנו לראות את ההצגה המקורית, שעלתה כזכור ב־1970, והורדה אחרי פחות מחודש, בשל זעמו של הקהל. 

השחקנים המוכשרים, ראמי סליבא, בסאם בירומי, ווטן עבד אלגבי ובמיוחד – מונא חווא, שפשוט חורכת את הבמה – כשהיא שם אי אפשר להסיר ממנה את המבט! – מציגים את הטקסטים של חנוך לוין שכבר ב־1969 ידע את מה שרבים כל כך בציבור הישראלי הבינו הרבה יותר מאוחר, אולי מאוחר מדי: הוא הבין, ותיאר, את הגזענות, תחושת העליונות, גסות הרוח, האטימות והרשעות של המציאות הישראלית.  

אי אפשר שלא להתכווץ כששחקן ערבי, ראמי סליבא, "מסביר" על הבמה מה ההבדל בינו לבין זבוב (שם גנאי לערבים!): "אשתי, אבי, אמי וכל יתר קרובי וידידי מודים בפה מלא שאני יותר מזבוב. הם אומרים שכל ניסיון להשוואה ביני לבין זבוב הוא מגוחך. די, לשם דוגמה, להעמיד אותי לצידו של זבוב כדי להיווכח שהוא נופל ממני בכמה וכמה תחומים חשובים. אשתי טוענת שאפילו אם הייתי גמד – מה שאינני, כמובן – גם אז הייתי גבוה וגדול מזבוב…" וכן הלאה. חנוך לוין שם את המילים הללו בפיו. ואנחנו שומעים ומתכווצים ממבוכה, מבושה, מייאוש.

ואפשר כמעט לאבד את העשתונות מרוב כאב ודאגה, כשכל השחקנים עומדים על הבמה ושרים את "עשרת הדיברות". אי אפשר שלא לזכור באותם רגעים איך, ממש בימים אלה, גירשה מדינת ישראל בשמנו פלסטינית שנולדה בעזה ונישאה לאזרח ישראלי. יש לה אמנם ארבעה ילדים קטינים שנותרו כעת בישראל ללא הורה, אבל אחרי שהיא נעצרה בדרכה לעבודה, ללא היתר שהייה בארץ, סילקו אותה, ככה, באלימות, בלי שאפשרו לה לדבר עם ילדיה או עם עורך דין, ובלי שימוע, דרשו ממנה לחצות את הגבול במעבר ארז. וזוהי רק עוולה אחת, קטנה־לכאורה, מאלה שהמדינה מעוללת בשם כל אחד מאתנו. הנה השיר "עשרת הדיברות" שמראה איך ומדוע החליטה החברה שלנו להתנער ולהיפטר מצווי המוסר המחייבים: 

ובבוקר אביב בהיר ונחמד
קמנו כולנו כאיש אחד,
אנשי-חיל רעננים,
טובי-קומה ועזי-פנים,
קמנו ועלינו אל הר סיני,
שבו קיבלנו את דבר ה',
עלינו גאים בזמר ושיר
את דבר ה' להחזיר.

מסקנה ראשונה מצורכי הביטחון
זרקנו לשמים את הדיבר הראשון,
אחריו זרקנו את הדיבר השני,
גם הוא עקב המצב הבטחוני,
אחרי השני, השלישי בתור,
מעשה מובן של מדינה במצור,
ואשר כולל באופן טבעי
בחבילה אחת את הדיבר הרביעי,
הדיבר הרביעי – והחמישי איתו,
כי הבא להורגך – השכם להורגו,
ומטעם דומה של מלחמת הקיום
נזרק גם השישי זריקת חירום,
והיה זה לכן הכרחי ומוצדק
שהדיבר השביעי גם הוא נזרק,
אחריו השמיני ועימו התשיעי
שניהם מסיבות של מוראל קרבי,
וכדי לסיים במספר זוגי
צירפנו גם את הדיבר העשירי.

ובבוקר אביב בהיר ונחמד
חזרנו כולנו כאיש אחד,
אנשי-חיל רעננים,
טובי-קומה ועזי-פנים,
גוונו זקוף, כתפינו קלות,
נושמים אוויר מלוא הריאות
אפשר לחיות!

אז כשאני חושבת על גולדה מאיר, אני מתקשה לחוס עליה. לא יכולה שלא להיזכר במערכון "ישיבת ראש הממשלה" מתוך מלכת אמבטיה:

"ראש הממשלה אני פותחת את ישיבת הממשלה השבועית. הנני להזכירכם שאני ראש הממשלה. ותחילה אשא נאום אל שכנינו הערבים. [נואמת] רבותי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. 71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת. אני אומרת לעצמי: "אל תצדקי יום אחד, הרי בן-אדם זה רק בן-אדם, מותר לו לטעות פעם, זה טבעי, זה נורמאלי". אבל לא! אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. ולמחרת אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. הופס! – וצודקת, הופס! – וצודקת. פעם נמנמתי קצת בצהריים, אמרתי לעצמי: אולי אעשה שטות מתוך נמנום? אז עשיתי שטות מתוך נמנום? מצאתם לכם מי שיעשה שטות מתוך נמנום! לא נולדתי לעשות שטות, פשוט לא נולדתי לעשות שטות. אגב, אני ראש הממשלה ואתם לא, ואני במקומכם הייתי סובלת מזה. תודה. [יושבת]"

מדיאה:
טִנֹּפֶת. אֵין לִי הַגְדָּרָה טוֹבָה יוֹתֵר,
כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל בּוֹגְדָנוּתְךָ.
בָּאתָ אֵלַי, אַתָּה, אוֹיְבִי, בָּאתָ אֵלַי?
אין זוֹ גְבוּרָה וְאֵין זֶה עֹז לָזוּן
עֵינַיִם בְּקָרוֹבִים שֶׁהֵם קָרְבְּנוֹתֶיךְ,
אֲלָא זוֹ הַגְרוּעָה מִכָּל מַחֲלוֹת אֱנוש –
שִׁפְלוּת. אֲבָל בְּכָל זאת טוֹב שֶׁבָּאתָ,
מֵעַל לִבִּי יוּקַל מְעַט הַנֵּטֶל
כְּשֶׁאֲגַנָּה אוֹתְךָ, וּכְשֶׁתַּקְשִׁיב תִּסְבּל,
אַתְחִיל מִבְּרֵאשִׁית, אוֹתְךָ אֲנִי הִצַלְתִּי,
אֶת הָעֻבְדָּה הַזֹּאת יוֹדְעִים כָּל הַיְוָנִים
שֶׁהִצְטָרְפוּ אֵלֶיךָ עַל סִפּוּן הָאַרְגוֹ,
כְּשֶׁנִּשְׁלַחְתָּ לָשִׁים עֹל עַל הַשְׁוָרִים
נוֹשְׁפִי הָאֵש וּלְהַפְרוֹת אֶת שְׂדֵה הַמָּוֶת.
אֶת הַדְּרָקוֹן אֲשֶׁר מִבְּלִי לְהִתְנַמְנֵם
לָפַת בְּטַבְּעוֹתָיו אוֹתָה גִּזַּת זָהָב
הָרַגְתִּי וְהִצַּלְתִּי אָז אָת נַפְשְׁךָ.
אֲנִי עַצְמִי בְּגַדְתִּי בְּאָבִי
וּבְבֵיתִי, וּבִתְשׁוּקָה תְּמִימָה יָצָאתִי
אִתָּךְ לְיוֹלְקוֹס שֶׁלְיַד פֶלִיוֹן.
וְגַם רָצַחְתִּי אֶת פָּלִיאס, וּבְאֹפֶן
נוֹרָא, בְּיַד בְּנוֹתָיו. חִסַלְתִּי אֶת בֵּיתוֹ.
וּבְכֵן אַתָּה, חֶלְאָה, לְאוֹת תּוֹדָה
קָם וּבוֹגֵד בִּי וְנוֹשֵׂא אִשָׁה שְׁנִיָּה,
לַמְרוֹת שֶׁיִשׁ לְךְ בָּנִים; לוּ לֹא הָיוּ
נִתָּן הָיָה עוֹד לְתָרֵץ תְּשׁוּקָה כָּזֹאת.
פָּג הָאֵמוּן בִּשְׁבוּעוֹתֶיךָ, מִי יוֹדֵעַ,
אוּלַי אַתָּה סָבוּר שֶׁהָאֵלִים דְּאָז
חָדְלוּ לִשְׁלֹט וְנִשְׁתַּנוּ כָּל הַכְּלָלִים,
הֲרֵי אֵינְךְ מַכְחִישׁ שֶׁשְׁבוּעָתְךְ הוּפְרָה.
הוֹי, אֵיךְ תָּפַסְתָּ אֶת יָדִי הַיְמָנִית
וְכַמָּה פְּעָמִים נָגַעְתָּ בְּבִרְכַּי
בְּיַד נָבָל. בְּאֵילוּ אַשְׁלָיוֹת שָׁקַעְתִּי!
נַנִּיחַ שֶׁאַתָּה יָדִיד, בּוֹא וְיָעֵץ לִי.
מָה, שׁוּב אֲנִי תּוֹלָה בְּךְ תִּקְוָה?
לֹא. נַבְלוּתָךְ תִבְלֹט כְּשֶׁתִָשָׁאֵל.
לְאָן אֲלֵךְ כָּעֵת? אֶל בֵּית אָבִי שֶׁבּוֹ,
כְּמוֹ בְּאַרְצִי, מָעַלְתִּי כְּדֵי לְלַוּוֹתְךָ?

מיוונית: אהרן שבתאי

מדיאה:
אוֹי לְךְ, נִבְזֶה! הֵן רַק כֹּה אוּכַל לְכַנּוֹת
בִּלְשׁוֹנִי אוֹתְךָ, הָרָע וְנִקְלֶה בָּאָדָם!
לְהִתְיַצֵב בְּפָנֵי נוֹעַזְתָּ, אוֹיְבִי, שׂוֹנְאִי בְנֶפֶשׁ,
לֹא רַק עַזוּת הִיא וּפֹעַל זָדוֹן, לָבוֹא
לְהַבִּיט בִּפְנֵי יְדִיד, אֲשֶׁר בְּרֶשַׁע הִכִּיתָ;
הַמַּכָּה הַיוֹתֵר נִבְאָשָׁה הִיא בָּנֶּפֶשׁ,
חֶסְרוֹן כָּל בּשֶׁת פָּנִים וּכְלִמָּה לָאָדָם.
אַךְ טוֹב כִּי בָּאתָ, וְאוּכַל אֲנִי בִדְבָרִים
לְהָקֵל מְעַט אֶת נֶטֶל כַּעְסִי וְהַוָּתִי,
וְאַתָּה מִשְׁמוֹעַ אֶת חֶרְפָּתְךְ לֹא תִּמָּנַע.
רֹאשׁוֹן רִאשׁוֹן אַזְכִּיר הַיוֹם לְךְ הַמַּעֲשִׂים.
אֲנִי אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתִּי – יוֹדְעִים זֹאת הֵיטֵב
כָּל בְּנֵי הָלַס, אֲשֶׁר נָסְעוּ בָּאָנְיָה אַרְגוֹ.
נִשְׁלַחְתָּ לָצוּד שׁוֹר אַבִּיר, אֲשֶׁר נָשִַף אֵשׁ,
לִקְשוֹר אוֹתוֹ בְּעֹל וְלִזְרוֹעַ שְִנֵי תַנִין;
אֲנִי אֶת הַתַּנִּין הַנִּפְתָּל אֲשֶׁר סָבִיב
לְעוֹר־הַזָהָב שָׁכָב, עֵר תָּמִיד, עַל מִשְׁמָר,
לְמַעַנְךָ הָרַגְתִּי וּלְךְ יֶשַׁע הֵבֵאתִי.
אַחֲרֵי כֵן אֶת בֵּית אָבִי וּמוֹלַדְתִּי עָזַבְתִּי
וְאֶל עִיר יוֹלְקוֹס עִמָּךָ בָּאֲנִיָה נָסַעְתִּי,
מְרִגְשִׁי־לֵב, לֹא מֵחָכְמָה זֹאת עָשִׂיתִי.
בַּעֲצָתִי הָרְגָה בַּת פֶּלִיאַס אֶת אָבִיהָ,
לְמַעַן הַצִיל אוֹתָךְ מִדְאָגָה וָפַחַד.
כָּל אֵלֶה לְמַעַנְךָ נָשָׂאתִי וּפָעַלְתִּי.
וְאַתָּה, אִישׁ בְּלִיַּעַל, בְּרַעְיָתְךָ בָגַדְתָּ,
בְּאִשָׁה חֲדָשָׁה אַתָּה, אָב לְבָנִים, חָשַׁקְתָּ!
אִלוּ לֹא הָיָה לְךְ זֶרַע, הֶחְרַשְׁתִּי.
כֹּה הָפַרְתָּ שְׁבוּעָתְךָ, פַּסָה בְּךָ אֱמוּנָה!
הֲתַחְשׁוֹב כִּי אֵין אֵל עוֹד כְּמִקְדָם מוֹשֵֶל עוֹלָם
אוֹ כִי חֻקִּים חֲדָשִׁים הַיוֹם לִבְנֵי אָדָם,
כִּי נִאַצְתָּ בְרִית אֵמוּן – וְאַתָּה זאת יוֹדֵעַ!
הוֹי, הַיָד הַזֹּאת, אֲשֶׁר כַּמָּה בְְיָדְךָ אָחַזְתָּ,
וּבִרְכַּיִם אֵלֶה – לַשָּׁוְא אֶתְכֶן חִלְלָה
יַד גֶבֶר עַוָּל אֲשֶׁר כָּל תִּקְוָתִי רָמַס!
הָבָה, כְּאִלוּ יְדִיד לִי אַתָּה, אֶשְׁאָלְךָ
וּכְאִלוּ עוֹד טוֹבָה מִמְָךָ תוּכַל לִצְמוֹחַ –
וּשְׁאֵלָתִי אַף הִיא לְךְ לְבשֶׁת וְלִכְלִמָּה:
אָנָה אֶפְנֶה הַיום? הֲכִי אֶל בֵּית אֲבוֹתַי,
לְמוֹלַדְתִּי, אֲשֶׁר בִּגְלָלְךָ לְבָשְׁתִּי עָזַבְתִּי?

תרגום: אהרן קמינקא

הכותרת של המחזה "דור בא" היא דו־משמעית: דור הוא שמו של צעיר בן שלושים שזה עתה, ברגעים הראשונים בהצגה, חזר מהודו, הישר אל בית הוריו. "דור בא", הוא אם כן הדמות הראשית, אדם תלוש וחסר כול, שטוען כי כבר נגמל מהשימוש בסמים: כבר חודש שהוא "גמול", לדבריו. בת הזוג שהייתה לו עזבה אותו לטובת איש הייטק מצליח. הוא לא מתפרנס, רק שוגה בחלומות על פיתוח של איזשהו משחק, אפליקציה שמצריכה לדבריו הון התחלתי של מאה אלף דולר, שאותם אביו מסרב לתת לו. אין לו איפה לגור, והוא נאלץ לצערו לחזור אל חדר הילדות שלו, בבית הוריו. 

המשמעות האחרת של השם "דור בא" היא העובדה שהאיש הזה, דור, מייצג את בני גילו, בני דור אבוד, שמתייסרים במרירות על חוסר היכולת שלהם להיות עצמאיים, להתפתח, להתבסס, להחזיק בזוגיות, לגור במקום משל עצמם. 

האם דור מפונק מדי? או שמא המציאות אכזרית ובלתי נסבלת? מה הסיכויים שלו להתייצב, להתחזק, ליצור לעצמו חיים משמעותיים ואולי אפילו שמחים? 

מה דור רוצה באמת? 

מצד אחד הוא מלא בטינה כלפי הוריו. אימו באמת בלתי נסבלת. המריבות בין ההורים מגעילות ממש, ולא פלא שהן מטריפות עליו את דעתו. הנה דוגמה: הם אוכלים ארוחת צהריים. האבא משבח את "הפסטה". האימא מאבדת את זה: פסטה? זאת פסטה? הייתכן? אלה נודלס! מה, אתה לא מבחין בין איטליה לסין?  היא צווחת ולא נרגעת, נודניקית ומעצבנת עד אין קץ. דוגמה אחרת: זמן קצר אחרי שדור מגיע הביתה ומודיע שהוא הולך לישון, הוא מופיע שוב במטבח ומתלונן: יש אצלו פרעושים במיטה. הייתכן? האימא מקבלת את הטענה בזעם – היא החליפה את המצעים! מה פתאום מעלילים עליה עלילות שווא? איך זה שדור רק חזר משהות ארוכה הרחק מהבית והוא כבר מתלונן סתם, וזאת אחרי שסירב לאכול את סלט הפירות שחתכה במיוחד למענו, סלט שמכיל גם "פינק ליידי!" (האב אוכל את הסלט בשמחה, לא לפני שהוא מפטיר ש"פינק ליידי יקר מדי").

מצד שני, ברגע נדיר ולא צפוי של רוך, דור פונה אל אמו ושואל אותה אם הוא יכול "לחזור לשם", כלומר – לתוכה, להיות שוב עובָּר…  

המחזה מתפתח בכיוונים לא צפויים ומפתיעים, הוא משעשע מאוד, וגם, בעיקר לקראת הסוף, נוגע ללב. 

כוחה הרב של ההצגה – במשחק המצויין של כל המשתתפים. מפעימה במיוחד השחקנית והרקדנית ליר כץ, שיש לה שני תפקידים: היא מגלמת את דמותה של בַת, בת זוגו־לשעבר של דור, שמנסה לעזור לו למצוא משרה אצל בן הזוג החדש שלה, שהוא הייטקיסט מצליח. האם דור יסכים ו"יתפשר"? האם יגייס את עצמו, יתחייב, יחיה חיים "מועילים" וריקים מכל מה שהוא רוצה באמת? ליר כץ גם מפעילה בובה שמייצגת את דמותו של דור כשהיה ילד. 

העבודה עם הבובה פשוט מקסימה. כץ מחזיקה אותה, מניעה את פיה ואת גופה, אומרת את "תפקידה" של הבובה כאילו הייתה פיתום, אבל לא, זאת היא עצמה עומדת שם, מאחור, מדברת באמת, וגם מביעה בפניה את שלל תחושותיו של דור־הילד, דור־הבובה. את הדחפים שלו. את הילדותיות האלימה, הסקרנית, עזת היצרים.

(צילם: עמית אחבן)

מעיין אבן, המחזאי, שכבר נפעמתי מהצגה קודמת שהיה שותף ביצירתה, "הסוף", מפליא לגלם את דמותו של הצעיר הציני, המיואש, התוקפני, חסר הגבולות, ולצד זאת – המשתוקק והנכסף. 

גם אורי גוטליב בתפקיד האב, שרק רוצה לראות את בנו מסתלק מהבית (כך יוכל סוף סוף להפוך את חדרו לחדר כושר פרטי…), ונינה קוטלר בתפקיד האם המתלוננת הסדרתית נהדרים ומשכנעים מאוד. כמה מהסצינות עם האם בלתי נשכחות: למשל – הקיטורים שלה על חברתה שהעזה הביאה לשבעה על סבתו של דור "רק בקבוק ספרייט"…

הבימוי נפלא:  נעה וגנר הצליחה ביצירתיות רבה, ליצור על במה קטנה, כמעט בלי רקוויזיטים – יש עליה רק שולחן גדול שמשמש גם כמיטה לעת מצוא – עולם שלם של משמעויות: דירה שבה מצטופפים הורים ובן, נתקלים זה בזה, אוהבים ושונאים, מייחלים ומתאכזבים, מכאיבים זה לזה ומתחרטים. הכול קאמרי, קרוב, ועם זאת המציאות הבימתית קמה לתחייה וסוחפת.

נהדר! 

הצגות נוספות יתקיימו 16-18.3 ב"תיאטרון הבית, מרכז של תיאטרון, ידע וקהילה" ברחוב נעם 5, שוק הפשפשים ביפו. (מכירת הכרטיסים טרם החלה. כדאי לעקוב)

 

(צילם: עמית אחבן)

 המחזה The Importance of Being Earnest , שכתב המחזאי והסופר האנגלי אוסקר וילד, עלה לראשונה לבמה ב-1895, בלונדון. אדם אחד, ג'והן דאגלס, המרקיז של קווינסברי, תכנן "לפוצץ" את ההצגה, לפגוע באוסקר ויילד ולהשפיל אותו, שכן כעס על ויילד בשל קשר האהבים שניהל עם בנו, הלורד אלפרד דאגלס.

ג'והן דאגלס תכנן להגיע להצגת הבכורה ובסופה, כשהמחזאי יעלה לבמה כדי לקוד קידה, להטיח בו "זר" של ירקות רקובים.

לוויילד נודע על כך, והוא הצליח למנוע את מזימתו של האב: הוא ביטל את כרטיס הכניסה שלו להצגה.

אבל הניצחון היה קצר וזמני: ההצגה ירדה כעבור 86 פעמים בלבד, וכבר באותה שנה מצא את עצמו ויילד עומד לדין בגין "התנהגות מופקרת וגסה." (gross indecency).

כאן אפשר לקרוא את סיפור הנאום שנשא ויילד באוזני שופטיו, שדנו אותו בתום המשפט לשנתיים מאסר עם עבודות פרך, ובעצם – גזרו את מותו בטרם עת:  התנאים בכלא פגעו מאוד בבריאותו של ויילד, שמת זמן לא רב אחרי שהשתחרר.

ההצגה ירדה אם כן תוך זמן קצר מאוד מהבמה, אבל רק לכאורה, כי למעשה היא נותרה שם מאז ועד היום. ממשיכים להעלות אותה כל הזמן, בהפקות מסחריות ובבתי ספר למשחק.

הנה למשל ההצגה בביצוע תלמידי מגמת התיאטרון בבית הספר התיכון תלמה ילין: 

 

וכאן בקולג' בארצות הברית:

היא נמצאת כחלק מהרפרטואר של תיאטראות ברחבי העולם, למשל בברודווי:

והופקה גם כמה פעמים כסרט קולנוע, כאן הגרסה המלאה:

וכאן הטריילר של סרט, בכיכובם של ג'ודי דנץ' וקולין פירת':

אוסקר ויילד היה מן הסתם מופתע מאוד לנוכח חייו הארוכים של המחזה שלו, סטירה שעוסקת בצביעותה של החברה הוויקטוריאנית וביחסם השטחי של בני המעמדות הגבוהים כלפי אהבה ונישואים. 

המחזה מכיל עשרות משפטים שנהפכו לציטוטים מוכרים מאוד. למשל:

The truth is rarely pure and never simple: לעתים נדירות האמת טהורה והיא אף פעם לא פשוטה.

I never travel without my diary. One should always have something sensational to read in the train: בנסיעות היומן האישי שלי תמיד איתי. אדם צריך שיהיה עליו תמיד משהו מסעיר ומרעיש לקרוא ברכבת.  

All women become like their mothers. That is their tragedy. No man does, and that is his: כל הנשים נעשות דומות לאמהות שלהן. זאת הטרגדיה שלהן. זה לא קורה לאף גבר, וזאת הטרגדיה שלו.

The good ended happily, and the bad unhappily. That is what Fiction means: לטובים היה סוף שמח ולרעים היה סוף אומלל. זה טיבה של ספרות. 

If I am occasionally a little over-dressed, I make up for it by being always immensely over-educated.: אם אני לבוש לפעמים בהידור מוגזם, אני מפצה על כך בהשכלה מוגזמת.

מעניין מאוד לקרוא את המחזה ולפגוש את כל המשפטים המוכרים כל כך בתוך "בית הגידול" הטבעי שלהם. 

למעשה, חזרתי אל המחזה כדי "לבחון" את תרגום שמו לעברית: חשיבותה של רצינות. אכן, פירוש שם התואר earnest הוא "רציני", אבל במחזה מדובר על אדם ששמו, לכאורה, ארנסט. שתי נשים צעירות, גחמניות וילדותיות, מתאהבות בשני גברים שונים, שמעמידים פנים ששמם ארנסט. וזה מבחינת הנשים התנאי לחתונה. הן מוכנות להינשא רק לגבר ששמו ארנסט! מכאן נובע שם המחזה, שמשמעותו היא בעצם: "חשיבותו של ארנסט…" אבל איך אפשר לתרגם לעברית את המשמעות הכפולה?

דומני שהתרגום לעברית נכון, גם אם הוא מחמיץ חלק ניכר מהמשמעות, שהרי המילים האחרונות במחזה מגיעות מפיו של אחד משני ה"ארנסטים", שאומר לדודתו I've now realized for the first time in my life the vital Importance of Being Earnest : לראשונה בחיי הבנתי את החשיבות הקריטית בלהיות – רציני, (גם אם המילה כתובה, כמו שכותבים שֵׁם, באות גדולה), וזאת בתשובה לדבריה שלפיהם הוא מתנהג באורח "טריוויאלי", כלומר – לא מספיק רציני. 

המחזה שלפנינו הוא קומדיה, שעל פי הפואטיקה של אריסטו אמורה להסתיים בסוף טוב, כמו גם על פי המלצתו של ויילד, המצוטטת מפי אחת הדמויות במחזה. וויילד אינו מפתיע: הנאהבים מוצאים זה את זה, יתום שגדל כאסופי מגלה את סוד עברו ואת זהות הוריו, העשירה משתדכת לגבר העני שבחרה בו כי הוא יפה תואר, וכולם יוצאים מההצגה שמחים וטובי לב. 

כשקוראים את המחזה ואת תיאורי הנשים קלות הדעת והמפחידות (אחד הגיבורים מכנה את אמה של אהובתו "גורגונה" אחרי שהסבירה לו שמי שהתייתם משני הוריו הוא פשוט רשלן, קל דעת ופזיז!) אי אפשר שלא להיזכר בספרו של אוסקר ויילד על טיפשים וחכמים, שבו נחשפה לא רק שנינותו, אלא גם, למרבה הצער, המיזוגניה הבוטה שלו. 

 

את טום סטופרד הכרתי לראשונה לפני שנים בזכות המחזה שלו "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", שהיה ההפקה הראשונה של תיאטרון גשר בארץ (השנה חידשו את ההצגה המופלאה ההיא, ושמרו על הבימוי המקורי של יבגני אריה הגאון). 

לאחרונה קראתי שבחים על הצגה של סטופרד, מ־2020. שמה Leopoldstadt, והיא מועלית בימים אלה בברודוויי, והסתקרנתי. אמנם מחזה הוא רק חלקו הראשון של המעשה האמנותי, שהרי הוא מיועד לא להיקרא, אלא להיראות מוצג על הבמה, והשחקנים והבימוי אמורים כמובן להוסיף לו ממדים משמעותיים נוספים, אבל מאחר שאין לי כרגע אפשרות או כוונה להגיע לניו יורק, החלטתי להסתפק בקריאת המחזה.

ואיזו חוויה זאת הייתה!

אפילו כך, בלי כל מה שההפקה הבימתית אמורה להוסיף, גמרתי את הקריאה עם דמעות בעיניים, בתחושה שעברתי מסע מסעיר ומרגש ביותר. 

Leopoldstadt שומר על "אחדות המקום", אבל לא על "אחדות הזמן", שעל שניהם המליץ אריסטו  ב"פואטיקה" שלו. למעשה הרגשתי שאני יכולה לדמיין אותו יותר כסרט קולנוע, לא כהצגה (אם כי הוא בלי ספק מתוכנן לבמה, ויכולתי גם לראות בעיני רוחי פתרונות בימתיים שונים למעברים המתרחשים בו). 

העלילה חולפת על פני כמה עשורים: תחילתה בווינה, ב־1899. על הבמה אנחנו פוגשים כמה ענפים של בני משפחה וינאית בורגנית. מרביתם, אך לא כולם, יהודים: חלקם נשואים ללא־יהודים, ויש בהם גם מי שהתנצרו, בתקווה לשפר את מעמדם. אחד הנוכחים, ילד בשם יעקב, עבר ברית מילה וגם הוטבל, שכן אמו נוצרייה ואביו יהודי במוצאו. האם הזהות הכפולה תועיל לו? האם היא תציל אותו בעוד ארבעים שנה, בימים שבהם יישלחו יהודים אל תאי הגאזים? 

מדובר באנשים אמידים, שסביהם הגיעו אמנם מגליציה, אבל הם סבורים כי התאקלמו היטב בחברה המקומית. הם רואים בעצמם "אוסטרים ממוצא יהודי". וילמה, הנשואה לנוצרי, מלגלגלת על אחד מהם ואומרת לו שהוא נוהג בסנוביות כלפי דור ההורים, בשל המבטא שלהם והמילים ביידיש שהם משבצים בדיבורם. אבל הרדיפות האנטישמיות, הטלאי המזהה שיהודים נאלצו בעבר לענוד, הגטו – כל אלה נראים להם כשייכים לעבר הרחוק מאוד. לימי הביניים. את הרצל ואת חזונו הם פוטרים בסלחנות מתנשאת: "פלשתינה היא מקרה אבוד, כל עוד שולטים בה העותומנים," אומר הרמן, בנה של סבתא אמיליה, שהיא "זקנת השבט".

בתמונה הראשונה אמיליה עסוקה בסידור אלבום הצילומים המשפחתי. היא רושמת בטוש לבן מי הוא מי, כי ברור לה שבמרוצת הזמן האנשים שהיום הכול מכירים יישכחו, ואז ישאלו "מי זאת שם עם גרטרוד? ו'אני לא זוכרת את האיש עם הכלב הקטן,'" (כפי שבאמת קורה לנגד עינינו במערכות הבאות…). "לאבד את השם שלך באלבום התמונות המשפחה זה כמו למות בפעם השנייה," היא אומרת (ואני חושבת על יד־ושם, ארגון שאחת ממטרותיו היא להזכיר את שמות הנספים, כדי שלא יאבדו, שהרי אחת הקללות החמורות ביותר ביהדות היא "יימח שמך"). 

חלק מבני המשפחה דווקא מבינים שהאנטישמיות לא תיתן להם מנוח, אם כי ב־1899 עדיין אין להם מושג אילו פורעונויות תביא אתה. אחרים נשארו תמימים: "מה, יהודים חייבים לבחור אם להיות שתלטנים או ענווים?" הרמן שואל וממשיך ותוהה – "איפה אתה מעדיף להיות מתמטיקאי, במדבר, או בעיר שבה היידן, מוצרט ובטהובן פעלו בו־זמנית, ושבה ברהאמס נהג לבוא לבקר אצלנו בבית? אנחנו," הוא מוסיף "אוסטרים. בני העיר וינה. רופאים מגיעים מכל העולם כדי ללמוד כאן. פילוסופים. אדריכלים. עיר של אוהבי אמנות, שאינה דומה לאף עיר אחרת." בהמשך הוא מסביר: "זאת הארץ הנבחרת, ולא – איזשהו מקום על המפה, שאבות אבותי הגיעו ממנו."

ההנגדה ברורה. וגם הבחירה כמעט מובנת מאליה: מדוע שיעלו בדעתם להיענות  לקריאתו של הרצל? מה בכלל אפשר לעשות בפלשתינה. הלא, הם סבורים, לאנשים שיגיעו אליה לא תהיה אפילו שפה משותפת! "עברית? בעברית אי אפשר אפילו לקנות כרטיס לחשמלית!"

וחרף זאת דמות אחרת – איש בשם לודוויג, מסביר כי יהודים לא יכולים באמת להתבולל ולהיטמע בין האוסטרים. "אני לא אדם מאמין. אני לא שומר מצוות, חוץ מאשר באופן סמלי, לטובת הקשרים המשפחתיים. אבל מבחינתם של הגויים אני יהודי. אין אפילו גוי אחד שלא יגיד עלי לעצמו ברגע זה או אחר: 'יהודי!' אתה יכול לעבור הטבלה, אתה יכול להתחתן עם קתולית – " (מאחר שבן שיחו אכן נשא קתולית לאישה, לודוויג משתתק כאן במבוכה. אני יכולה לראות בעיני רוחי את הרגע, כפי שהוא מתרחש על הבמה.)

"פעם שנאו אותנו כי הרגנו את ישו", מסכמת הסבתא את התמונה הראשונה, "כיום שונאים אותנו כי אנחנו יהודים." 

בתמונות הבאות מתרחשים אירועים שיתקשרו בהמשך במפתיע אל מה שיקרה בעתיד הרחוק. תופיע בו למשל תמונת דיוקן של גרטל שצייר אותה גוסטב קלימט (לא יכולתי שלא להיזכר בספר בסלון של ברטה של אורה אחימאיר, שבו תופסת תמונת דיוקן דומה מקום של כבוד), יהיה בו רומן אהבים קצרצר ומטריד בין אחת הדמויות לבין גבר זר, ורק בהמשך נבין מה התוצאות כבדות המשקל של אותו מעשה, עלבונות נושנים יצילו חיים, שיאבדו בהמשך, ורסיסי זיכרון של מה שיקרה בתמונה שש, שבה רואים את בני המשפחה, כולל הלא־יהודים, חוגגים את ליל הסדר, ישובו ויעלו בעוד שנים רבות ויעוררו כאב וגעגוע. (האם ייתכן שאישה תנהל את הסדר? שבתה תגיש לה את הכד לנטילת הידיים? אין לי מושג, אבל כך במחזה. יש בו גם קטעים מההגדה, שנמסרים בחלקם בעברית, ואז מתורגמים לאנגלית: אולי זה ייצור אתגר למי שיתרגם את המחזה לעברית!)

בתמונה שבע קפצנו אל העתיד: השנה היא 1924. מלחמת העולם, שכונתה אז "המלחמה הגדולה" (מי העלה בדעתו שתהיה "הראשונה"?) הסתיימה זה לא כבר. בני המשפחה אינם מעלים בדעתם שהזוועות והאובדן שחוו במהלכה הן כאין וכאפס לעומת מה שעוד מצפה להם. "אילו הייתה ליהודים מדינה, כמו שיש לרוב העמים, הם היו מפתחים חברה כמו בכל מדינה אחרת, עם מעמד של איכרים, מעמד ביניים, עם בעלי אחוזות ועם בני מעמד האצולה… והם היו חיים חיים רגילים; אבל כזרים תמידיים, אין להם מקום ליד השולחן, הם יכולים לעבוד רק בבנק." גם המלחמה הגדולה, אף על פי שהשתתפו בה ואף הקריבו חיים "למען ארצם" לא עזרה להם להיטמע באמת בחברה האוסטרית. 

האם עכשיו יימלכו בדעתם? יעזבו את וינה ואת אוסטריה? יחפשו לעצמם מקום אחר? רק אחת מבנות המשפחה מהגרת לארצות הברית (והיא, כמובן, תהיה בין היחידים שישרדו בהמשך). 

בתמונה שמונה הגענו כבר ל־1938. הילדים התבגרו. המבוגרים הזדקנו. הזקנים מתו. מה מצפה לאנשים הללו? מה הם מבינים? מה הם יודעים? לא הרבה. הם משוחחים בלעג מר על ועידת אוויאן, שבה דנו מדינות העולם בשאלה – מה לעשות עם הפליטים היהודים. משתתפי הוועידה  הגיעו למסקנה שהיא הייתה מוצלחת,  הכול "הגיעו למסקנה שאין מה לעשות. ובאמת – אין מה לעשות." 

בני המשפחה ממשיכים להסביר זה לזה עד כמה אינם רוצים להגר לפלשתינה. בהמשך הלילה יתברר להם שיהודי התנקש בפון ראט. בעוד כמה שעות יתחיל מה שכונה בדיעבד "ליל הבדולח". אנחנו הקוראים (הצופים) הרי יודעים מה עתיד לקרות. הם שם על הבמה עדיין תמימים, ודי שאננים. עד מהרה הזוועה נכנסת אליהם הביתה. אנחנו עדים לה, אבל לא לאלימות הגופנית הקיצונית כל כך שתביא אתה. לא לרצחנות. רק לביטוייה ה"קלים": בינתיים רק מחרימים להם את הרכוש וזורקים אותם מהבית. זה הכול…

התמונה שקורעת את הלב במיוחד מתרחשת ב־1955, כשמתי המעט ששרדו מבני המשפחה נאספים שוב בבית. הם מגלים זה לזה מה שידוע להם על ההיסטוריה המשפחתית. הם, שהיו ילדים קטנים, מבינים מניין באו ומה קרה ליקיריהם.

אחד מהם, פעם היה שמו ליאו רוזנבאום, היגר עם אמו לאנגליה ונהפך ל"בריטי גאה", כך הוא אומר. שמו עכשיו הוא ליאונרד צ'מברלין, 

מעניין להשוות אותו, את שמו ואת עמדותיו, עם אלה של טום סטופרד ועם קורות חייו. לסטופרד נודע מה שורשיו רק בבגרותו. הסתבר לו שסבו וסבתו משני הצדדים היו יהודים, הוא האמין תמיד שאמו נוצריה מלידה. את שם המשפחה שלו, סטופרד, קיבל מבעלה השני של אמו, קצין אנגלי שאימץ אותו. טום סטופרד נולד בצ'כיה ב־1937. השם שנולד אתו היה תומש שְׁטראוסלר. 

אני תוהה מה היה עולה בגורלו אילו היגרה אתו אמו לפלשתינה. האם גם כאן היה נהפך למחזאי מצליח כל כך, בעל שם עולמי? התשובה לשאלה הזאת לא תיתכן, כמובן, ולכן אין שום טעם לשאול אותה.

שאלה אחרת נראית לי מעשית ומעניינת הרבה יותר: האם ייקח על עצמו אחד התיאטראות בארץ את המחזה ויעלה אותו בעברית? כדאי! כדאי מאוד!

 

ב-29 באוגוסט 1897, כלומר – מחר לפני 125 שנים – התקיים בבאזל הקונגרס הציוני הראשון. בסמיכות אירועים שמן הסתם אינה מקרית, ראה אור החודש עותק חדש של כתב העת במה, והוא מוקדש כולו לבנימין זאב (תיאודור) הרצל, מי שיזם והנהיג את הקונגרס, ואף הצהיר: "בבאזל הקמתי את מדינת היהודים".

הבחירה בהרצל אינה מובנת מאליה. לכאורה – מה הקשר בין העיתונאי והסופר שכתב את אלטנוילד, הרומן האוטופי שבו חזה את הקמתה של מדינת ישראל, לבין כתב עת העוסק בתיאטרון?

עלי להודות: לא ידעתי שהרצל היה גם מחזאי, שחלק ממחזותיו זכו להצלחה בימתית. אפשר להבין מדוע הוקדש להרצל גיליון של כתב עת העוסק בענייני תיאטרון, וביותר מאשר מובן אחד, כפי שאפשר להיווכח.

בפרק הראשון, "בימוי והפקת הקונגרס בבאזל", נראה כיצד השפיעו כישרונותיו הבימתיים של הרצל על ארגון ועיצוב הקונגרס הראשון (שבעקבותיו התקיימו כמובן קונגרסים רבים נוספים, רובם אחרי מותו של הרצל ב-1904). ראשי הפרקים של הפרק מעידים על הקשר שהיה בין הרצל לתיאטרון. אלה שמותיהם: "האולם", "השחקנים", "התלבושות", "ההצגה", "הבמאי" ו"השחקן הראשי". מסתבר שהרצל הקפיד מאוד על כל מרכיבי המופע הגדול שתכנן.

כולנו זוכרים את התצלום של הרצל עם הצילנדר, כפי שנראה באותו קונגרס ראשון. מסתבר ש"בחירת התלבושות הייתה תחבולה של מפיק פוליטי מפוכח": הרצל ביקש לשוות לדיונים חגיגיות ממלכתית. לפיכך כשנורדאו "התמרד" וסירב ללבוש בגדים מהודרים כל כך – לא היה פשוט לשכור אותם, ונורדאו גם לא הבין בשביל מה זה טוב – "אני לא מוכן ללבוש פראק, ודאי לא בעשר בבוקר", אמר, הרצל הסביר לו את הרציונל להחלטה: "כל פרט חשוב, הבריות צריכים להתרגל לראות את הקונגרס הציוני כחיזיון הנעלה והחגיגי ביותר בחייהם". הוא הסביר גם ש"מנהיג חייב לחבוש את הכובע ולצעוד בראש, ואז ילכו אחריו כולם בהתפעלות ומסירות. האם הם מעריצים את שכלו? (לא!) מעריצים את הכובע ואת העוז שנדרש לחבוש אותו."

מסתבר שהרצל "ביים את הפוליטיקה", ועשה את זה "בטקסים מפוארים ומתוכננים היטב," שכן היה במהותו "איש תיאטרון שעבר לפוליטיקה." הרצל ראה בקונגרס הראשון "בראש ובראשונה בימוי של חזית מדינית ריאליסטית, שבאמצעותה אמורה הייתה לקום המדינה היהודית."

הפרק השני, שאותו כתב דן וינר, נושא את השם "הולדת הציונות מרוחה של הוואגנריות הרצל ונורדאו: [השראה] מבימת האופרה של תחייה לאומית". מרתק ומפתיע לקרוא על השפעתו של המלחין הגרמני ריכרד ואגנר על הרצל וחזונו. ואגנר היה, כידוע, אנטישמי מוצהר, וראה בעצמו לא רק מלחין אלא גם פילוסוף. "היהודים הם נחיל תולעים בגופה המת של האמנות", כתב, וגם הסביר ששנאתו ליהודים "נחוצה לטבע כמרה לדם." היטלר אמר לימים כי "מי שרוצה להבין את גרמניה הנציונל־סוציאליסטית חייב להכיר את ואגנר."

הרצל ידע מן הסתם שוואגנר אנטישמי מושבע, אבל בכל זאת הוקסם מהמוזיקה שלו. הוא סיפר שכשכתב את ספרו אלטנוילד (או – מדינת היהודים) עבד עליו במשך כל שעות היום, "והמזור היחיד שעמד לי בערבים היה שמיעת המוזיקה של ואגנר, ובמיוחד 'טאנהויזר', אופרה ששמעתי לעתים קרובות, ככל שהועלתה לבמה."

כותב המאמר טוען כי ואגנר "יישם באופרות שלו את מיזוג האמנויות הכולל את חושי השמיעה והראייה", וכי "הרצל החליט להגשים תפיסה זו בחזון הציוני שלו." לדעתו, אפשר להבין את התלהבותו של הרצל מ"טאנהויזר", שכן האופרה "עוסקת באציל אירופי שביקר בארץ הקודש […] וחיפש את גאולת הנפש". הרצל בחר באופרה אחרת של ואגנר, יצירה שהיא לדברי דן וינר פוליטית, לאומנית ואנטישמית: "אמני הזמר מנירנברג", "כדי להביע [באמצעותה] באופן מזוקק את חזונו," וזאת מכיוון ש"אימץ לעצמו את רעיון עימות התרבויות המופיע אצל ואגנר." בעיני הרצל, כך נטען במאמר, "העימות הוא בין היהדות הגאה לבין היהודים הפחדנים, הנטמעים והנטבלים", כדבריו.

לטעמו של כותב המאמר אי אפשר להפריז בעוצמת השפעתו של ואגנר על הרצל, גם אם ידע היטב על תרומתו של המלחין לאנטישמיות המודרנית. " ואגנר שימש להרצל […] נקודה ארכימדית שממנה זינקה הציונות". עד כדי כך!

הפרק הבא הוא "[יחסי ציבור] הרצל כבמאי, מפיק ויחצ"ן". כתב אותו מרדכי נאור, שמתאר את הקונגרס הציוני הראשון כ"הפקה בין־לאומית". גם נאור עומד על משמעות הבגדים שהרצל תבע ממשתתפי הקונגרס ללבוש: "הפראק השחור והעניבה הלבנה הפכו זה מכבר לחלק מהמיתולוגיה הציונית", הוא כותב, ומצטט תיאור של הסופר מרדכי בן עמי שכתב על כניסתו הדרמטית של הרצל: ""מה זאת? אין זה הרצל הידוע לי מכבר, לא זה שראיתי אך אתמול בלילה. לפנינו דמותו הנפלאה של בן-מלכים עם מבט עמוק ומרוכז, נאה ונוגה כאחד. שוב אין זה אותו ד"ר הרצל ההדור מווינה, אלא אחד מבית דוד שקם פתאום מקברו, כאילו התרחש לעינינו פלא היסטורי. וכלום לא היה זה פלא? במשך רגעים אחדים רעד האולם מזעקות-שמחה, ממחיאות כפיים וקולות קוראים ורקיעה ברגל. נדמה היה כאילו החלום הגדול של עמנו במשך אלפיים שנה נפתר עתה ועומד לפנינו משיח בן דוד. חפץ אדיר קם בלבבי, כורח פנימי, לקרוא לתוך ים סוער וצוהל זה בקול גדול: יחי המלך!"

יחי המלך! לא פחות!

מעניין מאוד גם הסיפור הקצר על מעורבתו של הרצל בעניינים דיפלומטיים: כשביקר בארץ ישראל בפעם השנייה זכר בשבמקווה ישראל מתכוונת מקהלת הילדים לשיר שיר צרפתי באוזני הקיסר הגרמני, שערך סיור במקום. הרצל "הבין שהדבר אינו רצוי, בשל יחסי האיבה בין גרמניה לצרפת בעת ההיא", לכן "לימד במהירות את המקהלה את ההמנון הגרמני", ומוסיף כותב המאמר: "יש להניח כי שירת ההמנון הגרמני בעת שהקיסר נעצר לשוחח עם הרצל, מול שער מקווה ישראל, תרמה להצלחתה של השיחה, שהפכה מאז לאבן־פינה במיתולוגיה הציונית."

בפרקים הבאים "[מיתוג] ליליין והציונות", שכתב חיים פינקלשטיין, "[שיווק] שלום עליכם כ'סוכן השיווק של הרצל", מתוארים הקשרים שהיו בין הרצל לצייר ליליין, ועם הסופר שלום עליכם, ומובא גם מחזה קצר מאת האחרון.

הפרק "הנפשות הפועלות בחיי הרצל" מונה את… שלל הנפשות הפועלות הרבות של המקורבים שעזרו לו לקדם את הגשמת החזון הציוני "תוך שימוש בכל האמצעים היצירתיים והכריזמה שלו." מי לא מופיע כאן? החל בידועים והמוכרים כמו למשל נפתלי הרץ אימבר, חיים וייצמן, סטפן וייז [למעשה – סטיבן וייז…], שטפן צוויג, הקיסר וילהלם השני, וכלה בשמות שאבד עליהם הכלח, למשל – יוסף מרקו־ברוך שהתנגד להרצל ונאבק בו, כי האמין בכיבוש הארץ בכוח הזרוע. בניגוד מוחלט להרצל, אותו מתנגד מיליטנטי נעלם מהתודעה הציבורית. הפרק חשוב, שכן הוא משמש מעין לקסיקון־אישים שאפשר להיעזר בו כשקוראים על התקופה או חוקרים אותה.

הפרק "הפרוטגוניסט, ציוני־דרך בחייו של הרצל (1860 – 1904)" משרטט את קורות חייו של האיש, ומספק תצלומים שלו לאורך חייו, בהתאם לציוני הדרך המוזכרים.

הפרק "המחזאי הרצל וחלומו לכבוש את בימות אירופה – סקירה כרונולוגית של מחזותיו של הרצל (1880 – 1901)" מספק רשימה מסודרת של המחזות, תכניהם והשנים שבהן כתב אותם הרצל.

בפרק "ממחזה לחזון מבוא למחזה 'הגטו החדש'", שכתב יהודה מורלי, טוען הכותב שבניגוד למה שנהוג לחשוב, לא משפט דרייפוס היה הטריגר שהשפיע על תפיסת העולם של הרצל ועל חזונו הציוני, אלא מחזה שהוא עצמו כתב. אותו מחזה היה "מה שהביא למהפך". לדעתו של מורלי אלטנוילנד הוא "המשך ישיר של 'הגטו החדש'", והרומן "מבוסס על דמויות דומות לאלה שבמחזה, אך גורלן, בחברה החדשה שהרצל חולם עליה, הוא אחר."

הפרק הבא מרתק ממש. המחזה "הגטו החדש" מובא בו בשלמותו. מעניין מאוד לראות את הקונפליקטים שמשתקפים בו: הסוציאליזם של יעקב, עורך הדין המצפוני, שנאבק נגד בעל מכרות, אציל גוי שמתעשר על חשבון הפועלים; הנצלנות הצינית והערמומיות של המתעשרים היהודים שאינם מהססים להונות את זולתם כדי לגזול את ממונו. יהודי שהמיר את דתו מבהיר: "התנצרתי כי ניסיתי לפתור את הבעיה היהודית מההיבט האישי" (מדהים להיווכח שכבר בסוף המאה ה-19 נחשבו היהודים, אפילו בעיני עצמם, ל"בעיה" שיש לפתור!), ואילו הרב מגן על העשירים וממליץ לעורך הדין לעצום את העיניים לנוכח העוול הנורא והסבל שנגרם לפועלים העניים והאומללים: "אף אחד לא סובל יותר ממה שהוא יכול לשאת. הבורא בחוכמתו הגדולה החליט כך. ככל שתלך בלי נעליים, הרגליים שלך יתחספסו ויתרגלו לכך." עורך הדין מזועזע: "זאת הנחמה שלך?"

עוד מסביר הרב ואומר ש"האנטישמיות מכריחה אותנו להתאחד ולא לעזוב את אלוקי אבותינו", ולכן… יש בה "גם דברים טובים"… כמו כן הוא מסביר ש"החוק מגן עלינו" וגם ש"חומות הגטו נפלו." עורך הדין היהודי משיב: "החומות שרואים נפלו. החומות האחרות עוד פה," והוא מתנגד לפעילות של יהודים בבורסה, כי "יש תמיד אנשים שמאבדים את הכול בסיפורים האלה של הבורסה, והקורבנות מאשימים את היהודים." מהמחזה עולה, אגב, שאותם מאשימים לגמרי צודקים!

המחזה מרתק ומאלף, ולא רק מכיוון שהוא מספק הצצה אל העולם הבורגני־יהודי במאה ה-19, ואל היחסים שבין הנוצרים והיהודים. (אחד הנוצרים, ידיד ותיק וקרוב של היהודי, מודיע לו שלא יוכל להיפגש אתו עוד, כי הוא מתכנן ללכת לפוליטיקה וקשר קרוב עם יהודי יזיק לו. זאת האווירה שבה חיו כבר אז גם "המתבוללים", היהודים שראו בעצמם גרמנים לכל דבר, חוץ מהדת!)

בפרקים הבאים מובאים מכתב קצר, לא משמעותי במיוחד, שכתב פרויד להרצל, מצוטטת צוואתו הספרותית של הרצל, מובא תיאור "פגישותי עם תיאודור הרצל" שכתב שטפן צוויג, ועוד כהנה וכהנה – למשל: קטעי מחזות קצרים שנכתבו בעקבות הרצל.

מדובר אם כן בקובץ שמכיל כל טוב, ואפשר לקרוא אותו בנחת, להתעשר ולהחכים.

את מעיין אבן, הבמאי ואחד משני הכותבים של המיוזיקל המופלא "הסוף", שעולה בימים אלה בצוותא, הכרתי כשהיה תלמיד בתלמה ילין. כבר אז אפשר היה להבחין בכישרונותיו הבולטים (וזה לא עניין של מה בכך – לבלוט בין כל המוכשרים!). את ג'וי ריגר, שמגלמת את אחת הדמויות הראשיות בהצגה, לא לימדתי. נפגשנו פעם אחת בטיול השנתי, כשנשארנו בחניון עם האוטובוס. שאר התלמידים יצאו למסע רגלי, לא זוכרת היכן, והיא שעשעה בחיקויים ובשנינויות אותי ואת המורה האחרת, שגם היא לא יצאה להליכה.

אמש זכיתי לפגוש את שניהם בהצגה "הסוף" (וגם, מוסתר אמנם, אבל נשמע היטב, את רום שני, שהוא חלק מלהקת הנגנים. גם אותו לימדתי בשעתו, וגם ממנו שבעתי נחת!). ואיזה מפגש מהולל!

האווירה בקהל הייתה "תלמה ילינית": הפקות התיאטרון בבית הספר לאמנויות שבו לימדתי במשך חמש עשרה שנה התאפיינו תמיד בפרגון קולני מתמשך. אהבתי תמיד להיות עדה ושותפה לצהלות השמחה והעידוד שליוו את ההפקות, את הקריאות הנלהבות והתשואות הספונטניות שנשמעו תמיד במהלך ההצגה, והיה נעים לשבת שוב בתוך קהל צעיר ברובו, אוהד כולו, קהל שבחלקו הגדול כנראה כבר ראה את ההצגה והכיר אותה, ידע למה לצפות, והגיב שוב ושוב בפרצי צחוק ממושכים. 

גם אני לא הפסקתי לצחוק. ולהתרגש. כי מדובר בהצגה יוצאת מהכלל: מחזמר חכם, סוחף וגדוש באינספור שנינויות. הנה דוגמה אחת קטנה: "המוות" (הוא רוטן בכל פעם שמכנים אותו "מלאך המוות", ומסביר שאפשר לוותר על המילה "מלאך"…) מפטר את העוזר שלו, והלה פוצח מיד בשיר תוגה. "המוות" קוטע אותו: "כרגע פיטרתי אותך, ואתה מתחיל לשיר? זה מביך!", והרי מדובר במיוזיקל, הם כל הזמן שרים ורוקדים, והחתירה הזאת, כביכול, תחת אושיות הז'אנר מצחיקה מאוד.

גיא וינטרוב, הכותב־השותף למעיין אבן, חיבר את המוזיקה, והוא גם שר, מנגן על הקלידים ומשמש בתפקיד המקהלה: שני נגנים שדמויותיהם מלוות את המחזה לא רק במוזיקה, אלא גם בדיבור, מסבירות, מעירות, ומגיבות. והמוזיקה – מפוארת ומדהימה. שילובי הקולות, הקונטרפונקט המרהיב, שמצטרפים לתנועה הנהדרת על הבמה, יוצרים אפקט מושלם.

וכמובן – הטקסט עצמו. מדובר במחזמר קומי שעוסק, כפי שאפשר כבר להבין, במוות. המחזה מגולל את סיפורו של מדען גאון שמנסה למצוא "תרופה" נגד המוות, בין היתר, כדי להשאיר את לילי אהובתו בחיים. המוות עצמו מנסה להצטרף אל המדען ולעזור לו, כדי שיוכל סוף סוף להשתחרר מהתפקיד המייגע וכפוי הטובה שהוא נאלץ למלא. ("מה אתה חולם לעשות?" שואל אותו המדען. "להיות דוּלָה", משיב המוות. הקהל פורץ בצחוק, אבל המשך דבריו – נמאס לו להיות כל הזמן בצד של סוף החיים, הוא רוצה להיות עד לקסם של תחילתם – נוגע ללב וכל כך מובן…!)

ההצגה נפתחת בשיר שבו מסבירים לנו הזמרים ש… בעוד שישים שנה (אולי קודם!) כולנו נמות. האם אפשר למנוע את המוות? האם אנחנו מתנגדים לו? מי באמת רוצה לחיות חיי נצח?

השחקנים הראשיים – עידן אלתרמן, ג׳וי ריגר ואבי דנגור – נהדרים, והקאסט המקיף אותם, רקדנים, זמרים, פשוט מקסים. לא מפתיע שההצגה זכתה בפרס קיפוד הזהב״ בשנת 2021.

עונג צרוף!

לא פעם סיפרתי איך זה התחיל, מבחינתי. זה קרה ב-1991. חברים יוצאי ברית– המועצות–לשעבר "סחבו" אותי להצגה שלא כל כך התלהבתי לראות. ידעתי שמדובר בתיאטרון חדש, דובר רוסית, עם תרגום סימולטני לעברית, וחששתי שצפויה לי הופעה מייגעת של חובבים. דקות ספורות אחרי שההצגה התחילה, ואני נשנקתי מהשתאות, הבנתי שהגעתי למקום מופלא: מקום שיוצרים בו אמנות מזוקקת, מדויקת, שפולחת את הקרביים בעוצמתה.

זאת הייתה ההפקה הראשונה של תיאטרון גשר, "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", על פי מחזהו של טום סטופרד.

הכול היה מופלא: הבימוי יוצא הדופן, המשחק המדהים, המוזיקה שברקע, וכמובן – המחזה עצמו.

אחר כך הלכתי שוב ושוב לראות את "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" (ואחריה,  כמובן, גם את ההפקות האחרות של גשר), "סחבתי" להצגה את חברי וידידי, כדי שיזכו גם הם להתפעם מהתופעה הייחודית כל כך. ראיתי את ההצגה שש או שבע פעמים, ולא התעייפתי.

במרוצת הזמן התחלפו כמה מהשחקנים בקאסט המקורי, והיה מעניין לפגוש אינטרפרטציות דומות, אבל שונות בניואנסים שלהן.

עברו שנים רבות, והנה תיאטרון גשר חידש את ההפקה, ואפשר שוב לפגוש את "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים"!

מהקאסט המקורי נשאר רק סשה דמידוב הווירטואוז. אני תוהה אם מישהו יוכל אי פעם להיכנס לנעליו: כל כך מצחיק, כל כך מגוון, מפתיע וחד פעמי ביכולות שלו, המימיקה, התנועה, כמה הרבה הוא מסוגל להביע בתפקיד שאין בו אף מילה אחת!

גם השחקנים האחרים בהפקה המחודשת נהדרים. את עיקר ההצגה נושאים עליהם שני השחקנים המגלמים את רוזנקרנץ וגילדנשטרן, אז – מארק איווניר, דרור קרן ויבגני טרלצקי. עכשיו – עידו מוסרי ואלון פרידמן.

הרעיון של טום סטופרד שכתב את המחזה מדהים: הוא לקח מתוך המלט שתי דמויות שוליות, ידידיו של הנסיך הדני שדעתו נטרפת עליו מרוב כעס על דודו ואמו, רוצחי אביו ויורשיו, וכאן, במחזה שלפנינו, הם אלה שנמצאים במרכז, ואילו כל הדמויות האחרות הן ברקע, נעות, חולפות ונעלמות במהירות, בעוד רוזנקרנץ וגילדנשטרן מנסים להבין מה קורה, מדוע נקלעו למקום הלא מובן הזה, מה בעצם מצפים מהם, ומה צופן להם העתיד. (לימים, כשהנחיתי סדנאות כתיבה בבית אריאלה, נהגתי להציע למשתתפים תרגיל כתיבה שאת ההשראה לו קיבלתי מהמחזה: לבחור סיפור תנ"כי ולספר אותו מנקודת המבט של דמות שולית….)

רוזנקרנץ וגילדנשטרן, או בשמות החיבה שהם מעניקים זה לזה – רוזי וגיל – מזכירים מאוד שתי דמויות אחרות, מוכרות מאוד מהתיאטרון: את ולדימיר ואסטרגון, או דידי וגוגו, ממחכים לגודו של בקט. כל הארבעה אינם מבינים לאן נקלעו, מה תפקידם, ולמה הם מחכים. הם מעבירים את הזמן במשחקים קרקסיים. לרגע הם נראים כמו שני מוקיונים, לרגע – כמו זוג נוודים בדמות ההלך הנצחי העצוב, שיצר צ'רלי צ'פלין. כל הארבעה מנסים בלי הרף להבין מה הסיכויים שלהם: "אז תגיד לי. אני לא יודע. הסיכויים שקולים", אסטרגון אומר, ומוסיף, "או כמעט – " וולדימיר משיב לו: "אז? אז מה נעשה?" "בוא לא נעשה כלום," משיב לו חברו, "זה יותר בטוח."

רוזנקרץ וגילדנשטרן, לעומתם, משחקים לאורך כל ההצגה בהטלת מטבע, ששוב ושוב, בניגוד לכול חוקי ההסתברות והסטטיסטיקה, נופל על "עץ".

אבל ברוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים יש עלילה מוכתבת: זאת של המחזה של שייקספיר, והשניים נקלעו לתוכו בלי להבין מדוע ואיך. הם מבועתים. תפקידם בחיים לא ברור להם. הם רוצים לנוס, ולא יכולים. והרי כך כולנו: נקלענו אל העולם הזה בלי שמישהו שאל אותנו לדעתנו, ולכולנו צפוי סוף העלילה הבלתי נמנע.

עידו מוסרי ואלון פרידמן מפליאים לגלם את הדמויות הללו, הקרקסיות, המיוסרות, המבולבלות. בהפקה המחודשת נוסף נופך קל שלא היה, ככל הזכור לי, בקודמת, זאת משנות התשעים: רמז מסוים לקשר הומו-ארוטי שקיים בין השניים. יש ביניהם אהבה נפשית וגופנית, ולצידה – תיעוב הדדי שגורם לו הייאוש. לרגעים הם היסטריים, לרגעים שפופים, תומכים זה בזה, ואז נעשים תוקפניים, נרדמים מחובקים, ואז מזנקים בזעם הדדי. כשהאחד מבולבל האחר מיושב, ואז הם מתחלפים בתפקידים, ומה שמדהים, פשוט מדהים! זה שכל השפע, כל מגוון הפעולות, כל היצירה הזאת של עולם ומלואו, מתרחשים על רצועת במה צרה!

וזאת, כמובן, הגאונות של יבגני אריה, הבמאי שיצר את ההצגה, זה שלמרבה הכאב הלך לאחרונה לעולמו, וההפקה המחודשת מוקדשת לזכרו. כי הרעיון האמנותי היה שלו: הקהל יושב קרוב מאוד, משני צדיה של במה, שאיננה אלא שביל שבשני קצותיו דלתות של ארמון, או בדי מפרש של ספינה. על השביל הצר הזה מתנהלות כל הדמויות. המלט עם ה"להיות או לא להיות שלו", גרטרוד עם היצריות והמיניות שהיא מנסה להסוות, ועם דאגתה האמהית להמלט בנה, אופליה המיואשת, הזנוחה, אביה שאינו יודע את נפשו מדאגה לה – כל אלה מצטיירים, אבל ברקע, ברמיזות קצרות. אנחנו רואים את הנוודים בדרכם אל ארמון אלסינור, פוגשים את להקת השחקנים הנודדים (שמפליאים לשחק את תפקידם הקומי, הארס-פואטי),  ואז את הארמון עצמו, ובמערכה השלישית – הגענו אל ספינה בלב ים. וכל אלה מתרחבים לנגד עינינו, אף על פי שהם מתרחשים על שביל צר, שהדמויות עוברות לאורכו לעינינו, באות ונעלמות, צצות ועוברות, ורק רוזנקרץ וגילדנשטרן לא עוזבים את הבמה לרגע. בכל פעם שהדמויות מהמלט מצטרפות אל המיזנסצנה, נשמע צליל רועם, מפחיד, התאורה משתנה, ורוזנקרץ וגילדנשטרן מתחלחלים: מה צפוי להם עכשיו? מה הסכנות החדשות שאתן יצטרכו להתמודד?

המוזיקה בהפקה הנוכחית שונה מזאת שהתנגנה במקורית, אבל היא אפקטיבית באותה מידה. היא מעבירה אותנו ביעילות ממצב למצב, והיא, ביחד עם התאורה, מציירת את ההבדלים בין ה"כאן" של הדמויות הראשיות, רוזנקרץ וגילדנשטרן, לבין ההתרחשות המפחידה של המחזה של שייקספיר, שנמצא ברקע.

שמחתי כל כך שגשר חידשו את ההפקה, ושהזדמן לי לשוב ולחיות אותה. ההצגה ארוכה, נמשכת כמעט שלוש שעות, עם שתי הפסקות בין מערכה למערכה, אבל הזמן עבר במהירות. נדמה לי שבעוד כמה חודשים אשמח לשוב ולראות אותה…

תמימות ופאניקה

מאריאן ויוהאן מרואיינים בביתם. הם יושבים זה על יד זה, קצת פרושים ומתוחים על גבי ספה, ואין זו סתם ספה. היא עגולה ומלאה חמוקים בנוסח המאה ה-19 ומרופדת בירוק, יש לה משענות ידידותיות, כרים רכים ורגלים מגולפות, היא מפלצת של נועם ביתי, על גבי שולחן נראה שמץ מראיה של עששית יפה. ברקע – ארון ספרים מאסיבי. על שולחן אחר יש תה ולחם קלוי וריבה ושרי, המראיינת, גברת פאלס, יושבת בגבה אל המצלמה. היא הגניבה רשם קול קטן בין הצלחות והספלים, צלם מזוקן מסתובב בחדר, צץ ונעלם.

---

גב' פאלם (בשמחה): אנחנו רגילים תמיד להתחיל בשאלה סטנדרטית. כדי להתגבר על העצבנות הראשונה.
יוהאן: אני לא עצבני במיוחד.
מאריאן: גם אני לא.
גב' פאלם (יותר בשמחה): עוד יותר טוב. השאלה היא: איך הייתם רוצים לתאר את עצמכם בכמה מלים?
יוהאן: זה לא קל.
גב' פאלם: טוב אבל זה גם לא כל כך קשה.
יוהאן: אני מתכוון שיכולות להיות אי הבנות.
גב' פאלם: אתה באמת חושב?
יוהאן: כן, זה יכול להישמע כשחצנות אם אתאר את עצמי כאינטליגנטי ביותר, מצליח, בעל רוח צעירה, מאוזן, סקסי. גבר שיש לו מצפון כלפי מה שמתרחש בעולם
משכיל, קרא הרבה, איש חברה אהוד. אני לא יודע מה עוד אני יכול למצוא: חברי, חברי בצורה נעימה אפילו כלפי אנשים שהם במצב גרוע יותר. אני ספורטיבי, אב
משפחה טוב. בן טוב. אין לי שום חובות ואני משלם את המיסים שלי. אני מכבד את הממשלה שלנו שתעשה מה שתעשה, ואני אוהב את בית המלוכה שלנו. אני פרשתי
מהחברות בכנסיה הממלכתית. זה מספיק או שאת רוצה אולי יותר פרטים? אני מאהב עצום. נכון, מאריאן?
גב' פאלם (מחייכת): אולי נוכל לשוב לשאלה. ואת, מאריאן מה את אומרת?
מאריאן: טוב, אז מה אני יכולה להגיד עכשיו. אני נשואה ליוהאן ויש לי שתי בנות.
גב' פאלם: אהה.
מאריאן: אני לא יכולה למצוא משהו ברגע זה.
גב' פאלם: תחשבי.
מארי אן: אני חושבת שיוהאן הוא נחמד מאוד.
יוהאן: תודה, זה היה נחמד מצדך,
מריאן: אנחנו נשואים עשר שנים.
יוהאן: בדיוק עכשיו הארכתי את החוזה.
מאריאן: אולי אין לי אותה הערכה מובנת מאליה של אישיותי המצוינת כמו יוהאן. אבל אם להיות כנה, אז אני שמחה לגמרי שאני זוכה לחיות את החיים שאני חיה.
אלה הם חיים טובים, אם את מבינה מה שאני מתכוונת. טוב, אז מה עוד אני יכולה לומר. אוי, כמה זה היה קשה.
יוהאן: יש לה גיזרה יפה.
מאריאן: אתה רק מתלוצץ. אני מנסה להתייחס לשאלה ברצינות. יש לי שתי בנות, קארין ואווה.
יוהאן: רק הרגע אמרת את זה.
גב' פאלם (מוותרת): אנחנו יכולים אולי לחזור אל השאלה מאוחר יותר. דרך אגב! בטח יש לכם תמונה עם הבנות? בדיוק כאן בספה הזאת עם אבא ואמא?
מאריאן: הן באות מבית הספר עוד מעט.
גב' פאלם: יופי, אז בואו נרשום קצת פרטים, אני רוצה לדעת מה גילכם.
יוהאן: אני בן ארבעים ושתיים, אבל כמעט שלא מרגישים את זה. נכון?
מאריאן: אני בת שלושים וחמש.
יוהאן: שנינו באים מבתים בורגניים כמעט בצורה לא הגונה.
מאריאן: אבא של יוהאן הוא רופא.
יוהאן: ואמי היא אמא. במידה ראויה לציון.
מאריאן: אבי הוא משפטן. כבר מלכתחילה נקבע שגם אני אהיה עורכת דין. אני הכי צעירה משבעה ילדים. אמי שלטה בבית גדול וניהלה אותו. עכשיו כבר העניינים
יותר רגועים אצלה קצת.
יוהאן: באמת? (חיוכים מנומסים).
מאריאן: הדבר המוזר בשנינו הוא שאנחנו מרגישים טוב מאוד עם ההורים שלנו. אנחנו מתראים הרבה. אף פעם לא היו סכסוכים של ממש.
גב' פאלם: אולי תגידו משהו על המקצועות שלכם.
יוּהאן: אני פרופסור חבר במכון הפסיכוטכני.
מאריאן: אני התמחיתי בחוקי אישות ועובדת אצל חברה של עורכי דין, בעיקר עוסקים בגירושין וכדומה. מה שמעניין הוא שבאים כל הזמן במגע עם…
הצלם (צץ לפתע): תסתכלו בבקשה אחד על השני, ככה, ככה, אני רוצה רק… סליחה…
מאריאן: זה נורא כמה אני מרגישה מגוחכת.
גב' פאלם: רק עכשיו בהתחלה. איך נפגשתם?
מארי אן: את זה צריך יוהאן לספר.
יוהאן: כן באמת, זה מעניין!
מאריאן: על כל פנים זו לא היתה אהבה ממבט ראשון.
יוהאן: לשנינו היו דווקא המון מכרים וכך נפגשנו בכל המסיבות האפשריות. חוץ מזה היינו פעילים מבחינה פוליטית כמה שנים וגם שיחקנו המון בתיאטרון סטודנטים.
אבל אני לא יכול לומר שעשינו רושם עמוק אחד על השני, מאריאן חשבה שאני שחצן.
מריאן: היה לו איזה רומן מפורסם עם זמרת של להיטים וזה נתן לו תדמית מסוימת ועשה אותו בלתי נסבל.
יוהאן: ומאריאן היתה בת תשע עשרה והיתה נשואה עם איזה מטומטם שהיתה לו רק תכונה טובה והיא שהוא היה הבן של האבא העשיר שלו.
מאריאן: אבל הוא היה נחמד נורא. ואני הייתי מאוהבת חזק, וחוץ מזה נכנסתי להריון כמעט מייד. וגם לזה היתה משמעות.
גב' פאלם: ואיך קרה ש…
יוהאן: שנעשינו זוג ? כן, בעצם זה היה רעיון של מאריאן.
מריאן: הילד מת מייד אחרי הלידה ואז התגרשנו בעלי ואני בהקלה מסוימת. יוהאן סולק על־ידי הזמרת ההיא והפך להיות קצת פחות שחצן. הרגשנו קצת בודדים
ומבולבלים. אז הצעתי שנהיה יחד. בכלל לא היינו מאוהבים זה בזה, היינו רק עצובים.
יוהאן: הרגשנו עצום יחד, הצלחנו מאוד בלימודים שלנו.
מריאן: ואז עברנו לגור יחד. האמהות שלנו לא הנידו עפעף, אף על פי שהיינו בטוחים שהן יקבלו הלם חזק. להיפך, הן התחילו להיות ידידות טובות. פתאום התקבלנו כיוהאן ומאריאן, אחרי חצי שנה התחתנו.
יוהאן: ואז היינו חוץ מזה מאוהבים.
מאריאן: נורא מאוהבים.
יוהאן: ראו אותנו כמעט כזוג אידיאלי,
מאריאן: וככה זה המשיך.
גב' פאלם: שום סיבוכים?
מאריאן: לא היו לנו שום דאגות חומריות. יש לנו יחסים טובים גם עם המשפחה וגם עם חברים משני הצדדים. יש לנו עבודה טובה שאנחנו אוהבים. אנחנו בריאים.
יוהאן: וכה הלאה, וכה הלאה, במידה כמעט שלא לעניין. רווחה, סדר, נעימות ונאמנות. זה נראה מוצלח באופן חשוד.
מאריאן: ברור שיש לנו התנגשויות בדיוק כמו לאנשים אחרים. הרי זה ברור מאליו, אבל אנחנו מסתדרים בכל דבר חשוב.
גב' פאלם: אתם אף פעם לא רבים?
יוהאן: בטח. מאריאן רבה.
מאריאן: ליוהאן כל כך קשה לכעוס. אז אני נרגעת.
גב' פאלם: זה נשמע פאנטסטי הכל.
מאריאן: מישהו אמר לנו ממש אתמול בערב שבעצם חוסר הבעיות הוא בעיה רצינית. זה בהחלט נכון. חיים כמו שלנו יש להם תמיד סכנות. אנחנו מודעים חזק לכך.
יוהאן: העולם הולך לעזאזל ואני נוטל לעצמי את הזכות לטפח את גני. כל שיטה פוליטית היא מושחתת. נעשה לי רע אם אני מתחיל לחשוב על בשורות הישועה החדשות האלה. מי ששולט במחשבים תמיד מנצח במשחק. אני דוגל בהשקפה הבלתי פופולארית שיש לי זכות לטפח את שלי, ולצפצף על האחרים.
מאריאן: אני לא חושבת כמו יוהאן.
גב' פאלם: ככה, אז מה את חושבת?
מאריאן: אני מאמינה באנושיות.
גב' פאלם: למה את מתכוונת בזה?
מאריאן: אם כל האנשים היו לומדים לשים לב זה לזה כבר מהילדות, היה העולם נראה אחרת, בזה אני בטוחה.
הצלם: שבו בשקט. תשמרו על ההבעה הזאת. ככה. תודה.
מאריאן: עכשיו באות קארין ואווה. אני אגיד להן להסתדר קצת.

מאריאן ממהרת לצאת ושומעים אותה מדברת עם הבנות. יוהאן
ממלא את המקטרת ומחליף חיוך הססני קצת, אבל מנומס, עם
המראיינת, הטועמת את התה הקר שלה ובדיוק ברגע זה איננה
יודעת מה לשאול.

יוהאן: קודם האמנו ששום דבר לא יכול לקרות לנו. עכשיו אנו יודעים שכל דבר שהוא עלול לפגוע בנו. זהו בעצם כל ההבדל.
גב' פאלם: אתה חושש מן העתיד?
יוהאן: אילו חשבתי על זה הייתי משותק מרוב אימה. לפחות ככה אני חושב. לכן אני לא מהרהר על זה. אני אוהב את הספה הנוחה הזאת ואת העששית הזאת. הם נותנים לי אשליה של בטחון שהוא כל כך שביר עד שזה כמעט קומי. אני אוהב את מתיאוס פסיון של באך אף על פי שאני לא איש מאמין מפני שהוא מציג לפני אדיקות ושייכות. אני תלוי בצורה קיצונית במפגשים האינטנסיביים עם המשפחות שלנו, מפני שזה מזכיר לי את חוויות הילדות שלי עם ההרגשה שאני מוגן. אני אוהב איך מאריאן מדברת על אנושיות. זה טוב בשביל המצפון שמתרגש במקרים מוטעים לגמרי. אני חושב שצריכה להיות לאדם איזושהי טכניקה כדי שיוכל לחיות ולהיות מרוצה מחייו. האדם צריך להתאמן בצורה יסודית כדי לא לשים לב לדבר זה או לדבר אחר. אני הכי מעריץ אותם אנשים שיכולים להתייחס לחיים כאל בדיחה. אני לא יכול. אין לי מספיק חוש הומור בשביל מבצע כזה. את זה את לא תכניסי לעיתון, או מה?

גב' פאלם: לא, זה באמת קצת מסובך בשביל הנשים, הקוראות שלנו. ותסלח לי שאני אומרת את זה.

תרגם משבדית: איתמר אבן-זהר

דוד: כבר הרבה זמן לא ראיתי את פניך.
אוריה: הרבה זמן לא הייתי בעיר.
דוד: אתה נראה עייף… כולך מאובק.
אוריה: זה עתה הגעתי מן הדרך. לשם מה הזמנת אותי, מלכי?
דוד: איך יואב? ואיך הצבא?
אוריה: בוטחים באלוהים ובוטחים בך.
דוד: ובני-עמון?
אוריה: הולכים ונחלשים. לשם מה הזמנת אותי לירושלים באמצע
המלחמה, מלכי?
דוד: מחר נשוחח על זה, אוריה. יש לנו זמן. עכשיו רד לביתך.
ותתרחץ, ותאכל ותשתה ותשכב עם אשתך.
אוריה: לא, מלכי, לא ארד לביתי, ולא אתרחץ, ולא אוכל ואשתה, ולא אשכב עם אשתי.
צדוק: לא!?
אוריה: יואב והצבא חונים על פני השדה ואני אבוא לביתי ואוכל
ואשתה ואשכב עם אשתי?
דוד: ואם לא תשכב עם אשתך – יואב והצבא לא יחנו על פני השדה?
אוריה: לא. הם יוסיפו לחנות על פני השדה.
דוד: ובכן, לך ותשכב איתה, אוריה. 
צדוק: היא ודאי רוצה שתשכב איתה.
דוד: אתה לא רוצה לשכב איתה, אוריה?
אוריה: אני רוצה.
דוד: ובכן, תתרחץ ותאכל ותשתה ותשכב איתה. אתה לא מכביד
על אף אחד, אתה לא פוגע באיש, אתה לא גוזל משהו
ממישהו… זה שלך… תשכב איתה…
אוריה: המלחמה עוד לא הסתיימה, מלכי.
דוד: אין דבר. אני מרשה לך.
צדוק: הכהונה מרשה לך.
דוד: תשכב איתה – היא אשתך!
צדוק: היא אשתך, אוריה!
דוד: היא אשתך… היא ודאי רוצה… אתה רוצה… תשכב איתה…צדוק: תשכב איתה… המלך מבקש… זה לא נורא…
דוד: תשכב איתה, אוריה.
צדוק: כדאי לך לשכב איתה.
דוד: תשכב איתה.
אוריה: אמרתי: לא. אני לא יכול.
דוד: (נואש ממנו. במין עורמה וקובלנה) עמדת בניסיון, אוריה. אני מכבד אותך. אבל הנאמנות שלך קצת מרחיקה לכת, אדם צריך להיות אדם, ולא יותר מזה. אתה מתגרה במוסר ואתה מתגרה באלוהים. אתה יותר מדי גאה. אבל עשה כרצונך –
מחר נתראה.

למי שאוהב את כתיבתו של יעקב שבתאי, הספר שלפנינו הוא חגיגה. רועי הורוביץ, במאי, שחקן, מתרגם וחוקר, מצא אוצר: שלושה מחזות גנוזים של שבתאי, שמובאים כאן לראשונה במלואם, בפרק הרביעי של הספר.

בפרקים המקדימים את המחזות סוקר הורוביץ את כתיבתו של שבתאי, ומתעכב במיוחד על המחזות המוכרים שהופקו ועלו על הבמה, את אחד מהם, "אוכלים", המשיך תיאטרון החאן להעלות מאז 2011, ועד לאחרונה.

הפרק החמישי מכיל סיכום ומסקנות, וגם הוא מאלף.

שלושת המחזות שהתגלו, כמו גם "כתר בראש" ו"אוכלים" המוכרים, שואבים את השראתם ממקורות מקראיים. הורוביץ מיטיב לשאול כמה שאלות שמתעוררות בעקבות עיסוקו של שבתאי החילוני בתנ"ך דווקא, ואז גם משיב עליהן באופן מרתק.

הזיקה של שבתאי אל התנ"ך עניינה גם אחרים שכתבו על שבתאי. כך למשל  אליעזר שביד "רואה התעקשות זו על עיסוק בתנ"ך כאקט שתכליתו לשמר רציפות של זהות יהודית, שבלעדיה אין קיום עצמי רצוף". גרשון שקד ראה בשבתאי "חילוני רליגיוזי" ויצחק אוורבוך אורפז  כינה אותו "צליין חילוני", מושג שטבע אורפז ופיתח אותו במסה שבה, כדברי השופטים של פרס ישראל שהוענק לאורפז, כתב על "תפיסה הממזגת מושג דתי נוצרי עם אלמנטים חילוניים ועם שאיפה רליגיוזית לחפש ולמצוא טעם ומשמעות לחיינו, אך בלי לחצות את הקווים אל האמונה הדתית הממוסדת".

הורוביץ מראה כיצד "מחזאות התנ"ך" של שבתאי "חושפת דפוס עקבי, שבו משמש המקרא כעין אבן-בוחן, רפרנט מוסרי בכל הנוגע לענייני שלטון ומדינה," וכיצד ההשתנות שהתחוללה בציבוריות הישראלית בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967, מלחמת יום הכיפורים ב-1973 והמהפך הפוליטי ב-1977 קוממה את שבתאי והכעיסה אותו. "אני מאוד נבהל מהפרצוף של הברוטליזציה, של הוולגריזציה, של אי-הנאורות ושנאת התרבות שהולכת ומתפשטת בארץ, והיא הפכה להיות חלק מה'בון-טון' של הארץ, וזה מפחיד מאוד. אני חושב שאלה הדברים המאיימים על העתיד של הארץ. אני חושב שזה דבר שעלול להביא לחורבן המדינה", מצטט הורוביץ דברים שאמר שבתאי ב-1981, זמן קצר לפני שהלך לעולמו בטרם עת, כשהיה רק בן 47. לא קשה לדמיין מה היה אומר אילו חי כיום והיה עד להקצנה הגוברת של התהליכים המפחידים והממדאיגים שהיה עד להם כבר בסוף שנות ה-70.

שבתאי החילוני חש שהתנ"ך "הוא שלנו כמו שהוא שלכם", כלומר – שגם לחילונים כמוהו יש זכות עליו, וכשעיבד את סיפורי התנ"ך התכוון להאיר את המציאות הישראלית בהווה.

הייתה לו תוכנית שאפתנית, כפי שהתגלה ברשימות שנמצאו בעזבונו. הוא תכנן לכתוב מחזות מתוך שלל של סיפורים מהמקרא, ביניהם קיווה להמחיז את סיפור שלמה המלך ומלכת שבא; את בראשית – או גן עדן; את נוח; את יעקב ועשיו, ועוד סיפורים רבים אחרים. מתוך הרשימה מימש רק חמישה: את פרשת מרד אבשלום בדוד, במחזה "כתר בראש", את סיפור אחאב, איזבל וכרם נבות במחזה "אוכלים",  ובשלושת המחזות שהתגלו לאחרונה – את סיפור מלכות זמרי (מלכים א') במחזה "מלכות", את פרשת דוד ובת שבע במחזה "אהבה", ואת רצח איש-בושת, במחזה "עסקים".

אנחנו רואים אם כן שאחת הדמויות החביבות עליו הייתה זאת של דוד המלך, אותו מלך אהוב כל כך, שעד היום זוכרים אותו (די אם נזכר במילות הפזמון "דוד מלך ישראל, חי, חי וקיים…"). האם היה באמת דוד ראוי לכל האהבה הזאת? ואולי היה בעיקר מין פעיל יחסי ציבור מיומן שידע "למכור" את עצמו לא רק לאנשי ההווה, אלא גם לדורות העתידיים?

כך למשל גורס ציטוט המובא בספר שלפנינו, מתוך הספר לקרוא סיפור מקראי מאת י' אמית, כי את סיפור הנער העמלקי שהרג את שאול (שמואל ב' פרק א'): אפשר לפרש כך: "דוד כלל לא רצה לדעת את האמת, לכן הוא לא שאל את העמלקי שאלות צולבות שיכלו להבהיר שלא במי ששירת את משיח ה' מדובר, אלא בבוזז עלוב שרצה לזכות ברווחי מלחמה. נראה שדוד פשוט היה מרוצה מכך שהעמלקי לקח על עצמו את האחריות להריגת שאול, ולכן הזדרז לומר לו: 'פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ה" (פסוק 15). כך התאפשר לו לבנות לעצמו תדמית של מי שעושה צדק היסטורי ונוקם את דמו השפוך של מלך ישראל, תדמית של מי שאינו מעוניין בקצו של שאול אלא כואב את מותו… התנהגותו של דוד מתגלה כדפוס חוזר ושיטתי המבטא את מה שיקר לדוד יותר מכל – תדמיתו".

הרעיון העלה על דעתי את ההצגה "ספר דוד המלך" שהעלה תיאטרון גשר. המחזה מבוסס על ספר מאת שטפן היים, סופר יהודי גרמני, והוא חותר תחת המיתוס המפואר של דוד.

במחזה "כתר בראש" דוד זקן ומוחלש ובת שבע, אמו של שלמה, שולטת בו ומאלצת אותו לבחור בבנה כיורשו. במחזה "אהבה" הוא מציג את השניים בתחילת דרכם: את הניאוף, שהוא החטא הקטן, הראשון, שהוביל אל החטא הגדול, "המעשה המביש", על פי הפואטיקה של אריסטו: רצח אוריה החיתי. שבתאי מראה את הנכלוליות והעוצמה השלטונית. מעניין לקרוא מונולוג שבסופו של דבר בחר לא להכניס למחזה, את הקטע מצאו בעיזבונו, ובו ממשיל אליקים הכהן את מותו של נבות להדלקת גפרור: "הלוא כשמדליקים גפרור… אני מדבר על גפרור אחד, בודד, אלמוני (או פלמוני)… אנחנו עושים מעשה של אי-צדק משווע לגבי אותו גפרור אלמוני (אנחנו מעוללים עוולה נוראה לאותו גפרור אלמוני). מה חטאו ומה פישעו (שדווקא אותו הדליקו)? מדוע יישרף (חי)? מה לו ולמדורה או לאבוקה?… לא הייתי מציע לאף אחד עם רגש מוסרי לבטל את טענת הגפרור האלמוני הזה. אבל אם נתרחק מעט ונראה את המדורה,שהודלקה באמצעות אותו גפרור חף מפשע, והיא מפיצה אור וחום ומבשלת (ומבשלת ומטגנת ומרתיחה מים) – הכל מקבל פנים אחרות.
האם גם עכשיו, לאור המדורה הזאת, היה מישהו מציע לא להדליק את הגפרור האלמוני ולהניח ליושבי הבית לקפוא מקור בחשיכה או למות מרעב?… אולי יש כזה?… מצטער, לא אני!… אני אומר: יישרף הגפרור ותודלק המדורה ותחמם את יושבי הבית למען יחיו וייהנו ויהללו את שם ה', כי לא המתים יהללו-יה'".

איזו כתיבה וירטואוזית מרהיבה! כמה ציניות!  אי אפשר, כמובן, לא לחשוב על "אשרי הגפרור" של חנה סנש, ועל ההיפוך במשמעות שיש אצל שבתאי. סנש כתבה בדם לבה, ובעצם חזתה בשירה את מותה. שבתאי מציב אותנו כשופטים לדברים שאומר מי ששש להקריב לא את עצמו, אלא את זולתו, את אותו גפרור אלמוני, שהוא קושר לו כתרי תהילה מפוקפקת שלא היה מאחל לעצמו.

מאחר ששבתאי מניח לקורא או לצופה לבחון את חוסר המוסריות של מה שמתרחש לפניו, נפקד כמעט במחזותיו מקומם של הנביאים, ואם הם מופיעים, כמו במחזה "כתר בראש" אין בהם שום תועלת: הם יודעים רק להפריח ססמאות שאין מאחוריהן דבר. אנחנו אלה שמצופה מהם להבין, לנתח ולהסיק מסקנות על אודות מעשיהם של פושעים שכמו איזבל מוצאים לעצמם צידוקים שונים: "חף מפשע זה מצב זמני שלא כדאי לסמוך עליו…" היא אומרת למשל, אחרי שרצחה, גזלה ורחצה בניקיון כפיה.

מעניינות מאוד האנקדוטות הרבות מחייו של שבתאי, שבהן משתף אותנו הורוביץ, למרבה השמחה. למשל – כיצד כעס שבתאי על הפרשנות של הבמאי אילן רונן למחזה "אוכלים". שבתאי תיעב את ההצחקות ואת ההילולה הקרקסית והליצנית ב"הפנינג הבידורי" שנקט אילן רונן. רונן נעלב ממנו, וכמעט נוצר ביניהם נתק, עד שחנוך לוין זימן אליו את השניים וניסה לפשר ביניהם. ביציאה מביתו, כך העיד אילן רונן לימים, אמר לו שבתאי "אילן, איזה חארות שנינו, הא?". שבתאי הבין אמנם שבתיאטרון היצירה משתנה בלי הרף, ואפילו נהנה, כך סיפר, להגיע ערב ערב כדי לראות במו עינייו את הניואנסים הרבים בעבודתם של השחקנים, ועם זאת הסכסוך עם אילן רונן לא היה ראשון. קדם לו כעסו של שבתאי על האינטרפרטציה שהעניקה הבמאית עדנה שביט למחזהו "חיי קליגולה": שבתאי הביא לכך שהקאמרי הורידו את ההצגה (ולפני כן עוד הספיק לעמוד ליד הקופה ולבקש מאנשים שלא יקנו כרטיסים להצגה…), וזוהי רק דוגמה אחת מרבות.

האנקדוטות הללו אינן רכילותיות, כי כל אחת מהן שופכת אור על דמותו ועל פועלו של יעקב שבתאי. הורוביץ "משתמש" אפילו בציון העובדה שהיה לשבתאי סיפור אהבה מחוץ לנישואין, עם המפיקה דליה גוטמן (בתם המשותפת, נועה שבתאי, שאותה כמעט לא הכיר, כי הלך לעולמו עוד לפני שמלאו לה שנה, אף עשתה סרט עליו, ובכך ניסתה להכיר אותו) ומעיר שכאשר שבתאי כתב על "ניאופיו" של דוד המלך, היה לו ידע אישי שקשור בתופעה…

המחזות החדשים שמובאים בספר בשלמותם הם מתנה מיוחדת. מעניין מאוד לראות את האפשרויות החלופיות הרבות שנשארו בכתב היד. כך למשל במחזה "עסקים" אחת הדמויות, רכב, מגיבה "(אחרי היסוס): לא. (//כן!)".  שבתאי היה ידוע בכך  שהרבה להציג חלופות רבות, עד כדי כך שאפילו התלבט בין "לא" ו"כן"!

הספר כולו משמח מאוד.

---

שתי הערות עריכה קלות בשולי הדברים: פירוש המילה "למצער" אינו למרבה הצער, אלא "לפחות, לכל הפחות". לפיכך טעות לכתוב שהביוגרפיה של שבתאי "קצרה למצער"… 

הביטוי "נמנה על" במשמעות של "להיות חלק מתוך…" כפי שהוא מופיע בכמה מקומות בספר, שגוי. צריך להיות "נמנה עם". 

מתוך אתר האקדמיה העברית:

הפועל מָנָה פירושו 'סָפַר', ונִמְנָה פירושו 'נספר'. נמנֶה עם (בהווה) פירושו אפוא 'נספר עם' – כלומר נחשב עם שאר הפרטים ונכלל איתם באותה הקבוצה. הצירוף נמנה על מצוי אף הוא במקורות, אלא שמשמעו אחר. 'להימנות על דבר' פירושו להיעשות מָנוי עליו – כלומר להיות שותף בו. למשל: "בני חבורה שנמנו על הפסח – אם יש כזית לכל אחד ואחד יאכלו, ואם לאו לא יאכלו" (תוספתא פסחים ז, ו). על פי זה אפשר למצוא בעברית החדשה, בעיקר מתחילת המאה העשרים, ניסוחים כגון "הפועלים נמנים על ההסתדרות" (היום היינו אומרים "חברים בהסתדרות"), "נמניתי על סדרת ההצגות" (כלומר: "נעשיתי מנוי על סדרת ההצגות", "עשיתי מינוי על סדרת ההצגות").

וורסטר:    אמור לי: הוא שוכב שם במיטה?
שליח:      כן, ארבעה ימים לפני צאתי
              לדרך הוא שכב. והרופאים
              כשעזבתי היו מודאגים.
וורסטר:   חבל שהוא נהיה חולה לפני
              שהתקופה הבריאה. בריאותו
              אף פעם לא היתה מצרך כל כך
              נחוץ.    
דורבן-חם:  חולה עכשיו? חלוש עכשיו?
               המחלה הזאת פשוט זיהום
               בְּדם חייו של המבצע שלנו.
               היא מתפשטת הֵנה, עד ממש
               לַמחנה שלנו. הוא כותב
              לי פה שמחלה פנימית –
              ושאת ידידיו היה קשה
              למשוך כל כך מהר להתגייס
              דרך תיווך;

תרגום: דורי פרנס (הנרי IV חלק א מערכה 4 תמונה 1)

יש משהו יצירתי במיוחד בקריאה של מחזה, לעומת קריאה של פרוזה. אי אפשר לשכוח שמדובר ביצירה שדומה לפרטיטורה מוזיקלית: המחזה אינו היצירה השלמה, שכן הוא נועד לעלות על הבמה והשחקנים והבימוי אמורים להוסיף לו את העומק, הפירוט, ובעיקר הפירוש הנדרשים לו, כדי שיהפוך ליצירה השלמה.

ובכן, הקוראת מנסה לייצר בעיני רוחה את ההצגה: איך השחקן מבטא בכל רגע את הטקסט הנתון בפיו? צועק? לוחש? רוטן? מזדרז? מאט? אלה כמובן רק כמה אפשרויות מתוך אינסוף שהקול האנושי יכול להפיק. ומה באשר למחוות הגוף  של השחקן? ובכלל – איך הוא או היא נראים? ומה מוסיף הבימוי? מה הוא עושה לטקסט? איך מעשירים אותו בהתנהגותם של השחקנים על הבמה, בשכבות הנוספות למילים, יש כל כך הרבה אפשרויות שיכולות ללכת עם הטקסט, להעמיק או לסתור אותו, וכל הפקה היא למעשה נדבך נוסף, חיוני, שיכול להפוך את הדברים הנאמרים על פיהם, שהרי לכל טקסט יש סבטקסט סמוי שהשחקנים והבמאי דולים, מביעים, מאתרים, למעשה – מייצרים מחדש באמצעות הכוח היצירתי שלהם.

קראתי מרותקת את הורים איומים, מחזה שכתב ז'אן קוקטו שהעיד עליו כי "האתגר הוא לאפשר משחק גדול-מהחיים ולהישאר צייר נאמן של חברה שוקעת". עוד כתב קוקטו: "ניסיתי לכתוב כאן מחזה, שהיה קומדיה אלמלא מהלך הסצנות והמכניזם של הדמויות היה דרמטי".

חמש הדמויות שבמחזה הן שתי אחיות, איבון וליאוני, שאחת מהן מאוהבת בבעלה של האחרת. הבעל, ומישל, בנם של בני הזוג הנשואים, גבר צעיר שמבשר לאמו האוהבת מדי, הרבה יותר מדי, שהתאהב באישה צעירה, מדלן. איבון, אמו של מישל, נטרפת מקנאה. היא מסרבת להרפות מבנה. דמותה המזעזעת של האם האדיפלית מוכרת לנו מאוד מיצירות רבות: למשל, אמו של וודי אלן שמרחפת מעליו בשמיים בסרט "סיפורי ניו יורק" ומטיפה לו מוסר (האם היא התירוץ האולטימטיבי למעשיו הבזויים ולנבזות שלו, כפי שהם מתבהרים בסדרה התיעודית "אלן נגד פארו"?), או אמו השתלטנית והפתיינית בספרו של פיליפ רות, מה מעיק על פורטנוי, שסיפורו מתחיל במשפט: "היא היתה נטועה כל כך עמוק בתודעה שלי, שבשנה הראשונה בבית הספר כנראה האמנתי שכל אחת מהמורות שלי היא אמי בתחפושת" (כזכור, גם פיליפ רות נודע לאחרונה כגבר פוגע כנראה, על פי ביוגרפיה שנכתבה עליו). אלה רק שתי דוגמאות מתוך אינספור, והרי עצם המונח הפרוידיאני "קשר אדיפלי", העוסק בקשר שבין אמהות ובניהן המתבגרים, הוא מאבני היסוד של הפסיכואנליזה.

שמו של המחזה שלפנינו מרמז על תוכנו ועל משמעויותיו. אין בו, בשם, שום סבטקסט. הוריו של מישל הם, חד וחלק, "הורים איומים". אנחנו עדים לכך ממש מההתחלה. העניינים מסתבכים כשמתברר שאהובתו של הצעיר ניהלה עד לא מזמן רומן עם גבר מבוגר, ולא סתם גבר נשוי: למרבה התדהמה אנחנו מגלים שאותו מאהב מבוגר הוא – כמה נורא – אביו של מישל. הנה כמה משולשים של גילוי עריות סמוי לכאורה, ובעצם גלוי למדי: האימא שאינה מרפה מבנה ומסרבת להכיר בכך שהוא כבר בן עשרים ושתיים ושזכותו לפרוש כנפיים ולחיות את חייו מחוץ לכלוב שהיא סוגרת סביבו; האבא שחולק אישה עם בנו; הדודה שחולקת אהוב עם אחותה. 

מה יקרה כשליאוני, הדודה, תתחיל לבחוש בחייהם של בני משפחתה הקרובים ביותר?  האם היא באמת מתכוונת "לעשות סדר" לא רק בבית, אלא גם בקשרים המשפחתיים השונים?

לכאורה מדובר בפארסה מלודרמטית, ובעצם זוהי דרמה משפחתית אפלה, אקסצנטרית ואנושית להחריד.

בסופו של המחזה מופיעים פרטים על ההפקה בישראל: המחזה הועלה לראשונה בתיאטרון באר שבע, ב-2016. אחרי שקראתי אותו הייתי שמחה מאוד לצפות בהצגה ולהשוות בין מה שראיתי בעיני רוחי למה שהמבצעים דלו מהמחזה. 

 

Jean Cocteau, Les Parents Terribles (1938)

מצרפתית: אלי ביז'אווי

החזרה הגנרלית של ההצגה "חליל הקסם" נערכה ב"הבימה" בליל חורף קר וסוער. הקהל קיבל את ההצגה במחיאות כפיים סוערות, בהתלהבות ובחום. כולם התהלכו בהרגשה שלתיאטרון יש שלאגר חדש. למחרת נערכה הצגת בכורה ו… ראה זה פלא: הקהל היה עוין וקר.

הנהלת התיאטרון התחילה לבדוק מה לא היה בסדר. הרי לא ייתכן שאותה הצגה עצמה התקבלה ערב אחד בהתלהבות כזאת ובערב שאחריו בדממה מוחלטת!

חקרו, תחקרו, בדקו, ומה מצאו? מצאו שמנהל האולם הפעיל בטעות את הקירור – במקום להפעיל את החימום. פשוט טעות בסיבוב הכפתור. אז מה הפלא שהקהל הרועד מקור מיהר לאסוף את המעילים מהמלתחה ולברוח כל עוד נפשו בו ממְכָל הקירור?

בביקורת, אגב, נכתב ש"נדף קור מהבמה". 

הבמאי הנודע פיטר ברוק נהג לבזבז את רוב ימי החזרות על תרגילי אימפרוביזציה עם השחקנים (מה זה אימפרוביזציה? מין תרגיל כזה שבו עליך לחשוב שאתה, למשל, מגבת ולהתנהג בהתאם).

בזמן החזרות על "אדיפוס" של סנקה, שהועלה בשנת 1968 ב"נשיונל תיאטר" בלונדון, היה פיטר ברוק מושפע מאוד מ"תיאטרון האימה" (זאת אומרת, התפיסה שלפיה אתה הכי מושפע מבחינה פסיכולוגית מדברים איומים שקרו לך בחיים, ואם אתה יכול לשחזר את הרגעים האלה על הבמה – המשחק שלך נעשה משהו מבריק).

פיטר ברוק בזבז את רוב ימי החזרות על חיקויים של חיות טרף למיניהן, צעקות, צרחות והתעלפויות. במחזה עצמו הוא לא נגע כלל. יום אחד ביקש מכל השחקנים להכין קטע אימפרוביזציה על הניסיון המפחיד ביותר שקרה להם בחייהם. השחקנים הממושמעים, שהעריצו את הבמאי הגאון, הביאו כל מיני סיפורים מסמרי שיער.

ואז הגיע תורו של ג'ון גילגוד להציג את הקטע שלו. ג'ון גילגוד הוא כבר לא ילד. גם ב־1968 הוא היה מבכירי התיאטרון האנגלי. הוא עמד שם, במבטו העגום המפורסם, ושתק.

"סר ג'ון, פנה אליו פיטר ברוק לאחר שתיקה שנמשכה כנצח, "אין שום דבר נורא ואיום שאתה יכול להעלות במחשבתך?"

"בעצם, פיטר, יש," אמר גילגוד בשקט, "הצגת הבכורה שלנו – היא בעוד שבועיים." 

נעמי:
עַכְשָׁו יָפֶה. עַכְשָׁו הַכֹּל שָׁקֶט.
עַכְשָׁו אֵין אִישׁ. אֵין אִישׁ בֵּינֵינוּ, אֲהוּבִי.
נַפְשִׁי שְׁמֵחָה. אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.
אַתָּה יוֹדֵעַ, חֲזָקָה אֲנִי, כֹֹּּחִִי אֲפִלוּ רַב מִשֶׁהָיָה.
אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא. הָהּ, אֲהוּבִי, הַזְמַן
עָבַר מַהֵר, עָבַר מַהֵר וָקֵל,
פַּתְאֹם נִדְמֶה כִּי זֶה עַכְשָׁו הָלַכְתָּ!
וּכְבָר הִנֵה אַתָּה חוֹזֵר וָבָא…
לא כֵן? אַתָּה חוֹזֵר וָבָא? לא כן?
אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא. הַלֵב
אֵינוֹ יָכוֹל יוֹתֵר. פִּתְאֹם הִתְחִיל
מַכֶּה בְאֶגְרוֹפִים, פִּתְאֹם הִתְחִיל
שׂוֹרֶט, נוֹשֶׁךְ, צוֹֹוֵח… לא, אַל פַּחַד.
הוּא יִרָגַע, פָּשׁוּט הוּא לֹא דִּבֵּר יָמִים רַבִּים.
פָּשׁוּט, יָמִים רַבִּים הָיָה כְאֶבֶן.
הוּא יִרָגַע. אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.
געגועי כְּמוֹֹ גַלִים גְדוֹֹלִים נוֹשְׂאִים אוֹתִי אֵלֶיךָ,
מְבִיאִים, הוֹדְפִים, מְטַלְטְלִים אוֹתִי
הָלוֹךְ וָשׁוֹב. הַנֶה אֲנִי שׁוֹטֶפֶת
אוֹתִךְ כְּלִךְ. הִנֵה אֲנִי מִשְׁלֶכֶת
אֲחוֹרַנִית בַּיָּם, וְשׁוּב עוֹלָה, גוֹרֶפֶת,
סוֹחֶפֶת, מִתְרַפֶּקֶת… אֲהוּבִי,
אַתָּה שׁוֹמֵעַ זֹאת. אֵינְךְ יָכוֹל שֶׁלא
לָחוּשׁ אֶת זֹאת. עַכְשָׁו הִנֵה כֻּלִִי
סְבִיבְךְ, כֻּלִִי אִתָּךְ, כֻּלִִי
נוֹשֵׂאת אוֹתְךָ אֵלַי… רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.
אַתָּה תִּמְצָא אוֹתִי שְׂמֵחָה, טוֹבָה
וּמְלֵאַת אשֶׁר. אֱלֹהִים, נִדְמֶה לִי
כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲשֶׁר כֹּה מָלֵא
כִּבְרֶגַע זֶה. אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.
אני יודעת, יעלה השחר וכְבָר אַתָּה אִתִּי.
בּוֹא, אֲהוּבִי. לַכֹּל יְשׁ סוֹף, יֵשׁ סוֹף, רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.

(חושך)

ברוטוס:  
אין דרך, רק מותו. אישית אין לי 
סיבה לבעוט בו, רק בשם הכלל. הוא
רוצה להיות מוכתר. איך זה ישנה
לו את האופי, זאת השאלה.
נחש מגיח באור יום בהיר,
לכן צריך ללכת בזהירות. 
ניתֵן לו כתר, אז, אני מודה, 
ניתֵן לו עוקץ שאתו יוכל
כל רגע להזיק. שלטון הופך
מושחת כשהוא מפריד מצפון מכוח.

(תרגום: נתן אלתרמן).

(תרגום: נתן אלתרמן)

יוליוס קיסר, מערכה II תמונה 1

      William Shakespeare Julius Caesar Act II Scence 1  

"האם הטוב הקיצוני תמיד חלש? האם כשהוא חסר כוח? אלה שאלות שהמחזה שואל אותנו. יש כמובן גם כוח מסוג אחר, כוחו של הטוב להתנגד לרע; זה כוח שהקהל של שייקספיר היה מבין היטב. אבל כוח מסוג זה לא נוכח כל כך ב'סערה'. גונזלו פשוט לא נתקל בפיתויים. הוא לא צריך לסרב לאכול קינוח עשיר ומושחת, כי אף אחד לא מציע לו אותו.

"אנחנו בצוות גונזלו צופים לחייו העתידיים של גונזלו את המהלך הבא.

"הבה נניח שחברינו הפסימיסטים טועים – שאנטוניו לא יוצא כשידו על העליונה, שפרוספרו לא נזרק לים – שהכל קורה כמתוכנן לכאורה בסוף המחזה. הבה נתעלם גם מהפנטזיה המענגת על מירנדה וידידותיה האלות שהוצגה זה עתה בפנינו בלהט רב בהופעתה של אן-מארי. זאת תוספת שלי, כי צוות גונזלו לא ידע מראש על ההופעה הלא-צפויה." הוא מחייך אל אן-מארי, לא ממש בחום. "נחזור לחיבור שלנו. המחזה "הסערה' מדבר בזכות ההזדמנות השנייה, וכך נעשה גם אנחנו.

"אם כן, כולם חוזרים לנפולי על כנפי הרוח הטובה שמספק להם אריאל בזכות פרוספרו, ופרדיננד ומירנדה חוגגים את כלולותיהם. פרוספרו נפרד מהם לשלום וחוזר למילנו, שם הוא שב למשול בדוכסותו ומן הסתם כולא את אנטוניו או מוציא אותו מכלל פעולה בכל דרך אחרת. פרוספרו אומר לנו שכל מחשבה שלישית שלו תהיה על מותו, אבל זה משאיר לו שתי מחשבות מתוך שלוש כדי למשול במילנו. נקווה שבסיבוב השני הוא יצליח בזה יותר.

"בחצרו של מלך נפולי. העובדה שפרוספרו יודע על כוונותיו לבגוד באחיו המלך מרסנת את סבסטיאן. פרוספרו העלה זאת על הכתב ומסר את הכתוב למירנדה כדי שתוכל להשתמש בכך נגד סבסטיאן בשעת הצורך. אשר לגונזלו – פרדיננד ומירנדה, ואף המלך אלונזו, מכירים לו טובה על מעשיו הטובים לאורך השנים והם מציעים לו כל מה שחשקה נפשו.

"אנחנו, צוות גונזלו, החלטנו לבחון את גונזלו ולראות עד כמה הוא טוב. הוא בוחר לחזור לאי עם קבוצת אנשים אחרים טובים כמוהו, ושם הוא מקים ממלכת־רפובליקה שבה שולט הוא עצמו, שלא יהיו בה הבדלי מעמדות ולא עבודת פרך, לא התנהגות מינית לא מוסרית, לא מלחמות, לא פשעים ולא בתי סוהר.

"זה הסיכום שלנו.

"על החתום: קלקלן, כדור־אורז, טימיז וקולונל-דט." הוא שוב

מחייך אל כל היושבים.

"תודה," אומר פליקס. "ואיך זה הולך?"

"איך מה הולך?" שואל קלקלן בתמימות.

"הרפובליקה האידיאלית של גונזלו."

"צוות גונזלו משאיר את זה לדמיונכם," אומר קלקלן. "בוא נאמר שגונזלו אינו קוסם. אין לו שדים הסרים למרותו והוא גם לא יכול להקים לתחייה את המתים. חוץ מזה גם אין לו צבא. הוא תלוי ברצונם הטוב של אחרים. אבל אולי אלת הגורל הנדיב, הידועה גם בשמה כוכב מזל, תיטה לו חסד. גם היא דמות במחזה. בלעדיה פרוספרו לא היה זוכה בהזדמנות שלו. היא חשובה מאוד. 

במחזה "כולם היו בני", ארתור מילר שם את הדברים הללו בפיו של הפושע, ג'ו קלר. הם מופיעים במערכה הראשונה, בזמן שהנוכחים – בנו, אשתו, שני ילדיו של סטיב, השותף שלו לשעבר – מעדיפים להאמין לג'ו, או לפחות לשכנע את עצמם שהוא חף מפשע. 

אשתו יודעת את האמת: בעלה פושע. הוא אחראי למותם של 21 טייסים אמריקנים שמטוסיהם נפלו בשל תקלה טכנית, רק משום שבעלה הורה לשותפו לשעבר לשגר לחיל האוויר חלקים שיצאו פגומים מפס הייצור של המפעל שלהם, שמא יפסידו כסף רב.

אכן, ג'ו התעשר, ויצא נקי מכל העניין על ידי כך שהפליל את שותפו. זה יושב בכלא, ואילו ג'ו רוחץ בניקיון כפיו, מתענג על נוכחותם של בני משפחתו, בגינה שלו, בבוקר יום ראשון נעים ושטוף אור. שכניו קופצים לביקור. בנו יודיע בקרוב על אירוסיו לבתו של השותף. הכול טוב.

וג'ו מרשה לעצמו "להטיף מוסר" ולהביע את עמדתו בעניין שותפו האשם היחיד, לכאורה: ג'ו מביע אמפתיה לפושע. הוא מסביר, כפי שמצוטט כאן למעלה, שאמות המוסר בחברה האמריקנית של סוף שנות הארבעים, זמן לא רב אחרי תום מלחמת העולם השנייה, לוקות בחסר: את "האנשים הקטנים" מכניסים לבית הסוהר, בעוד שאת הפושעים הגדולים באמת ממנים להיות שגרירים. 

כך בעצם מצדיק ג'ו את עצמו, בפני עצמו. שהרי אם אין צדק ואין מוסר, הוא אינו יותר גרוע מכל האחרים. אם יש לו ייסורי מצפון הוא משכך אותם כך, באמירות כאלה. אומר לעצמו וליקיריו שכולם כאלה. שהפושעים הגדולים באמת בכלל לא נענשים. שנטפלים רק "לקטנים". 

בדבריו אלה הוא מנסה לשכנע את הנוכחים "לסלוח" לשותף שסרח. בהמשך ימציא תירוצים נוספים: הרי אתם יודעים שסטיב אדם חלש, הוא נבהל, כי צעקו עליו ותבעו ממנו שיספק את החלקים הללו. בהמשך, כשמתברר שג'ו אשם לא פחות מסטיב, שכן הוא זה הורה לו לכסות על הסדקים ולשלוח את החלקים הפגומים כמות שהם (ג'ו התנער משיחת הטלפון שבה הורה לסטיב לעשות זאת), ג'ו מנסה שוב ושוב להסביר: לא התכוונתי; חשבתי שיהיה בסדר; התכוונתי לדווח לצבא, אבל לא הספקתי… 

אבל הוא אשם. והוא יודע שהוא אשם. ביודעין שלח חלקים פגומים, לתועלתו האישית. וכמעט, כמעט עלה בידו לצאת מזה בשלום. להניח לאדם אחר לשלם את מלוא המחיר, ולצאת נקי. 

אבל ג'ו קלר נופל בפח כשאשתו פולטת בטעות פרט מפליל. ואז הוא נאלץ להודות בפשע שביצע.

ממש עד לרגע האחרון, כשמתחוורת לו כל עוצמת הזוועה של מעשיו, הוא מסרב להבין מה חלקו ולקבל על עצמו את האחריות על מעשיו.

בתיאטרון יש אפיפניה. היא הכרחית, כי אחרת מה הטעם בכל התהליך. הצופים חייבים להגיע לאיזושהי תובנה שתשנה משהו בהם.

בחיים עצמם הכול שונה. 

הפושעים ממשיכים להסית ולשכנע. ממשיכים לרמות ולשקר. ממשיכים להסתתר מאחורי הפמליה האוהדת שמסרבת לראות את האמת.

בחיים אנחנו ממשיכים לשאול "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד", לתהות איך ייתכן שעיני רבים כל כך מסרבות לראות, מסרבות להביט אל המציאות, מסרבות לוותר על העיוורון, מעדיפים את מי שממשיכים לרמות ולכזב. בחיים מניפולציות ורשע פועלים היטב, והאמת מגמגמת ומצטדקת. 

בחיים הפושעים הגדולים באמת זוכים לאהדה. ג'ו קלר צודק: ממנים אותם לתפקידים רמים. לא רק לשגרירים.

כמו ירמיהו אני מבקשת לזעוק "כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ", אך בניגוד לנביא, לי אין אל מי לפנות.  

רוזנקרנץ:
נוצרי, מוסלמי ויהודי מזדמנים ביחד לקרון סגור… "סילברסטיין!" קורא היהודי. "מי החבר שלך?"… "שמו עבדללה," משיב המוסלמי, "אבל הוא לא חבר שלי, מאז שהוא המיר את דתו." (קם בזינוק, רוקע ברגלו וצועק אל הירכתיים) טוב, אנחנו יודעים שאתה שם! צא ותדבר! (שתיקה). אין לנו שליטה. בכלל לא…(משתתק). מה קרה לרגע שבו נודע לנו בפעם הראשונה על המוות? ודאי היה רגע אחד כזה בילדות, כשעלה בדעתך בפעם הראשונה שאתה לא תמשיך לתמיד. זה בטח היה רגע מערער – שנחקק בזיכרון. ובכל זאת, אני לא זוכר אותו. לא חשבתי על כך. מה אפשר להבין מזה? בטח אנחנו נולדים עם ההבנה שאנחנו בני תמותה. עוד לפני שאנחנו יודעים שיש מילים, אנחנו מגיחים, מכוסים בדם, מייבבים בידיעה שעם כל המצפנים שבעולם, יש רק כיוון אחד, והזמן הוא המדד היחיד שלו. (מהורהר, נעשה נואש ומהיר יותר). הינדי, בודהיסט ומאלף אריות מזדמנים לקרקס בגבול הודו-סין. (נשבר). מתייחסים אלינו כאילו שאנחנו מובנים מאלינו! טוב, אני לא מוכן! בעתיד ישימו לב אלינו. (מסתובב ועומד עם הפנים לעבר הירכתיים). אז תתרחקו! אני אוסר עליכם להיכנס! (איש אינו מגיע. מתנשם בכבדות). יותר טוב ככה…

מאחוריו נכנסת תהלוכה רבת משתתפים, לרבות קלאודיוס (המלך), גרטרוד (המלכה), פולוניוס ואופליה. קלאודיוס אוחז במרפקו של רוזנקרנץ כשהוא חולף על פניו ושוקע מיד בשיחה: ההקשר הוא – מערכה III תמונה 1 בהמלט של שייקספיר. גילדנשטרן עדיין עומד בחזית, כשכל האחרים, כולל רוזנקרנץ, חולפים על פני הבמה. 

גילדנשטרן:
מוות ואחריו נצח… הרע בכל העולמות. מחשבה איומה.

המלכה:
איך הוא קיבל אתכם, יפה?

רוזנקרנץ:
כמו ג'נטלמן מושלם.

גילדנשטרן:
אבל במאמץ גדול להתאפק.

רוזנקרנץ:
קימץ בשאלות, אך על שאלותינו הוא פיזר תשובות בלי שום חשבון.

המלכה:
ניסיתם לפתות אותו לאילו בילויים?

רוזנקרנץ:
מאדאם, יצא כך שנתקלנו על הדרך
באיזו להקה של שחקנים. סיפרנו לו על כך,
וזה נראָה כאילו נדלקה בו מין שמחה
לשמוע זאת. הם כבר מסתובבים פה בחצר,
ואם איני טועה קִבלו פקודה כבר לשחקהלילה לפניו.

פולוניוס:
נכון מאד,
והוא ביקש בי להפציר בהוד מלכותֵיכם
לשמוע ולראות את העניין הזה.

המלך:
בחפץ לב, ואני מאושר לשמוע
שמשהו מושך אותו.
אישים טובים, תנו לו דחיפה נוספת,
ודַרבנו אותו להתרכז בהנאות כאלה.

רוזנקרנץ:
אנחנו נעשה זאת.

(בהמלט של שייקספיר רוזנרקנץ וגילדנשטרן יוצאים. במחזה שלפנינו קלאודיוס ופמליתו הם אלה שיוצאים, ורוזנקרנץ וגילדנשטרן נשארים וממשיכים לשוחח).

רוזנרקנץ: (בעצבנות): אין לנו אף רגע אחד של שקט! באים והולכים, באים והולכים, הם מגיעים מכל עבר.

---

Rosencrantz and Guildenstern Are Dead  by Tom Stoppard

---

את קטעי המחזה של סטופרד תרגמתי בעצמי. הקטעים מתוך המלט הם בתרגומו של דורי פרנס.

האם טרילוגיה בת 2,500 שנה שתחילתה באמונה באלילים ובציווי לקורבן אדם יכולה להיות רלוונטית לצופה בן זמננו?

אנו רגילים לראות בדרמה היוונית מקור למיתוסים מכוננים ועל זמניים, שמשקפים אמיתות אוניברסליות. כך למשל למדנו מפרויד את התפיסות על נפש האדם שאותן שאב מהמחזה "אדיפוס", מחזהו של סופוקלס מהמאה החמישית לפנה"ס, עד כדי כך ששם המחזה נהפך למושג פסיכואנליטי, כמו גם השם "אלקטרה" שמשקף תופעה דומה, מצדה של הבת שמיניותה מתפתחת מתוך "התאהבות" באב והאשמת האם.

העלילה של טרילוגית האורסטיאה ("אגממנון", "נושאות הנסכים", "נוטות החסד") מוכרת וידועה: אגממנון מלך ארגוס הקריב את בתו, איפגניה, כדי שהאלים יעזרו לו להביס את טרויה. לאחר ששב כמנצח, רצחה אותו אשתו, אמה של איפיגניה. אורסטס, בנם של בני הזוג, הורג את אמו כנקמה על רצח אביו. אחותו האחרת, אלקטרה, מעודדת אותו להרוג את אמם. אורסטס מאבד את שפיות דעתו, ונשפט.

העיבוד המודרני של שלושת המחזות הללו מצמצם אותן לכלל הצגה אחת, ארוכה אמנם, אבל בכל זאת תמציתית, שכן כל העלילות מתמזגות ומתפתחות לאורכה. המחזאי ובמאי התיאטרון האנגלי רוברט אייק (Robert Icke) יצר בעיבוד שלו מלאכת מחשבת: מחזה שהוא קלאסי ומודרני בעת ובעונה אחת, וההפקה של תיאטרון גשר, בבימויו של יבגני אריה, מרהיבה בעוצמתה.

הכול קורה על במה כמעט חשופה. כיסאות גבוהי מסעד נהפכים באחת למצבות, דם ניגר בעזרת פעלולי מצלמה, מסך שקוף שחוצה את הבמה עולה ויורד ומעברו מוקרנים מקרוב פניהן של הדמויות: אגממנון וקליטנמנסטרה ש"מתראיינים" בטלוויזיה, שולחן אוכל שמוצב ומסולק מייצג בית, ארוחות, קרבה והתרחקות, שמחות של יחד ובדידות של אובדן, חדווה וגעגועים, אהבה ותיעוב, תקווה וייאוש. כל מה שמתרחש בין בני משפחה, ולא רק במצבים הקיצוניים כל כך המוצגים בפנינו באורסטיאה.

אז האם הדילמה הניצבת בבסיסה של העלילה הראשונה יכולה בכלל להיות רלוונטית לנו, הצופים בישראל, במאה ה-21? לכאורה – מה פתאום. מי יכול להאמין שאב יסכים להקריב את בתו רק מכיוון שאיזה נביא אמר לו שרק כך יתחילו לנשוב הרוחות שיאפשרו לצי האניות שלו לצאת לקרב? לא סביר, נכון?

אבל מה אם מדובר לא במלך, לא ברוחות מנשבות ובאניות, וגם לא בהריגה של ילד, אלא בהורים שנדרשים, לטובת הקריירה שלהם, לוותר הלכה למעשה על גידול הילדים שלהם? האם אפשר לחשוב, גם במקרה כזה, על סוג של הקרבה? (על הדעת עולה שורות משיריהם של טל ניצן "מֵחֲצַר הַגָּן עוֹלָה שַׁוְעַת הַפְּעוֹטוֹת" ושל אלי אליהו "אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים. הָיָה עָלֵינוּ לְהַפְקִיד אֶת הַיְּלָדִים  / בִּידֵי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. זָרִים גְּמוּרִים.")

לכאורה אגממנון מקריב את בתו "לטובת הכלל".  תהליך השכנוע שנוקט אחיו כדי להביא אותו לכך שיסכים הוא מופת של רטוריקה: היא לא תרגיש שום דבר; החיים שלה בלאו הכי אבודים; מה זה משנה מתי מתים?; הציבור לא יסלח לך אם לא תעשה את זה; לא ייתכן שהילדה שלך יקרה לך יותר מאשר הילדים של נתיניך, שיאבדו, אם לא תסכים. האם המוטיבציה של אגממנון, שמסכים להקריב את בתו, באמת מנותקת משאפתנותו? מרצונו להצליח? האם לנגד עיניו של אגממנון עומדת רק, או בעיקר, טובת הכלל, או שמא הכוח המניע אותו הוא הדחף להצלחה? למי הוא דואג באמת, בתוך תוכו – לבני עמו, או למוניטין של עצמו?

האורסטיאה כולה מעלה כמובן נושאים רבים נוספים, זרמים תת קרקעיים עמוקים, למשל – מראה את עוצמתה ההרסנית של הנקמה, או את הסכנה הטמונה ביהירות, שמניעה בני אדם לחטוא. עם זאת, עלי להודות כי במהלך ההצגה העסיקה אותי בעיקר התהייה הנוגעת במשמעותו הרלוונטית של החטא הקדמון הטמון בתחילתו של הסיפור.

המיתוס הזה של הקרבת ילד, מוכר היטב גם מהמקרא: זכור הסיפור של בת יפתח. אביה שיצא לקרב נדר להקריב את "הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן – וְהָיָה לַה', וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה", רק כדי שניצחונו יובטח, ועמד בנדרו כשדווקא בתו היא זאת שקידמה את פניו בשמחה, וכמובן – הסיפור על עקידת יצחק, שהסתיים בכי טוב (אם כי לא מנקודת המבט של האיל). על פשר צייתנותו של אברהם, שהיה מוכן להקריב את בנו, את יחידו, אשר אהב, נכתבו אינספור פירושים והסברים. ברור שזאת סוגיה שקשה מאוד ליישבה.

אי אפשר לספר על ההצגה בלי לציין את השחקנים המיטיבים לגלם את אגממנון ואת קליטמנסטרה: דורון תבורי מפליא להביא בפנינו את המצביא היהיר, הבטוח בעצמו, את חיתוך הדיבור השחצני, ואז את חזרתו מהקרבות, ממוטט ושבור, ואפרת בן צור מדויקת ונוגעת ללב בתפקיד הרעיה המסורה, האם האוהבת, ואחרי כן המיוסרת, המנהיגה שלקחה על עצמה את ניהול המדינה במשך עשר השנים שבעלה המלך נעדר ולמדה להיות כריזמתית וסוחפת, האישה הנוקמת, האימא אכולת הגעגועים לילדתה. גם שאר השחקנים מצוינים: הנרי דוד בתפקיד אורסטס שמנסה בדיעבד להשלים עם עברו ולהתמודד אתו, הילדה המקסימה שמגלמת את איפיגניה, סבטלנה דמידוב בתפקיד המשרתת הדעתנית, כולם נהדרים!

עם זאת, פטור בלא כלום אי אפשר: מילה אחת קטנה, לקראת סוף ההצגה, הפריעה לי: אלקטרה ואורסטס מחליטים להרוג את אמם. (באנגלית: "to kill")  ולא "לרצוח" אותה, כפי שהופיע בתרגום לעברית. ההבדל בין שתי המילים תהומי. רצח כולל בתוכו משמעות של פשע. מאחר שהם רוצים להעניש אותה, לא ייתכן שיתייחסו לכך כאל "רצח"! אכן, בכתוביות המתנוססות מעל הבמה  באנגלית הופיעה במפורש המילה "kill"!

אבל אלה מן הסתם דקדוקי עניות, שכן ההצגה ראויה לכל שבח: עוד יצירה מופלאה של תיאטרון גשר. אני זוכרת היטב את ההפקה הראשונה של התיאטרון שראיתי לפני שנים כה רבות, "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מאת טום סטופרד, שעלתה לראשונה ב-1991, וזכיתי להיות נוכחת שם, באחת הפעמים הראשונות. אני זוכרת את ההפתעה וההתפעמות שחשתי, את ההבנה שזכיתי להיות עדה לתחילתה של תופעה חד פעמית ויוצאת דופן. זאת הייתה הצגה ייחודית, שונה מכל מה שראיתי עד אז, לא רק בארץ, אלא גם באנגליה, שם זכיתי בשנות ה-60 לראות הצגות רבות ומרשימות, לא רק בתיאטרון הממוסד אלא גם בפרינג'. "רוזנקרנץ וגילדנשטרן" עלתה זמן קצר אחרי שיבגני אריה והלהקה שקיבץ עלו לישראל. השחקנים עדיין לא ידעו עברית ושיחקו ברוסית, בליווי כותרות מתורגמות. (כיום מלווה את ההצגות תרגום כפול, לאנגלית ולרוסית). את "רוזנקרנץ וגילדנשטרן" ראיתי שוב ושוב, שמונה או תשע פעמים, ובכל פעם נפעמתי מחדש מהמקוריות והעוצמה של הבימוי ושל המשחק. בשנות ה-90 העלו בגשר עוד כמה יצירות מעוררות השתאות. זכור היטב אוהל הקרקס שבו העלו את "אדם בן כלב", ההפקה של "משפט דרייפוס" שבה השחקנים כבר הציגו בעברית, אם כי טרם ידעו את השפה, והמונולוגים הארוכים ששיננו בשפה זרה להם עוררו התפעלות מהווירטואוזיות המשחקית שלהם, כמו גם מיכולותיו המרשימות ביותר של מנהיגם האמנותי, הבמאי המחונן יבגני אריה. אחר כך היה "כפר" מחזהו של יהושע סובול, שזכה להצלחה עולמית, ושלל נרחב של הצגות שונות ומגוונות.

אל "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" אני מתגעגעת במיוחד. לפעמים אני תוהה אם יש סיכוי שישחזרו את אותה הפקה, לטובת כל מי שלא זכו לראות אותה אז, וגם למען אנשים כמוני, שאהבו את ההצגה ושהיו רוצים להשתתף בה שוב, כקהל אוהב ומסור.

תמונה שניה 

חלקה אחרת ביער, נכנס אוברון, מלך הפיות. 

אוברון:
אֲנִי תָּאֵב לָדַעַת אִם טִיטָניה
הִתְעוֹרְרָה; וּמַה נִגְלָה אָז לְעֵינֶיהָ
לִכְבּוֹשׁ אֶת לְבָבָהּ בִּסְעָרָה?

נכנס פוק.

הִנֵּהוּ, רוּחַ תְּזָזִית! וּבְכֵן, מַה מִתְרַחֵשׁ בַּחֹרֶשׁ? סַפֶר לִי, רָץ.

פוק:
גְבִרְתִּי כְּבָר מְאֹהֶבֶת בְּמִפְלָץ.
לְיַד עַרְשָׂהּ, בְּצֵל הָאִילָנוֹת, לְעֵת אֲשֶׁר שָׁקְעָה בַּחֲלוֹמוֹת,
כַּת־פּוֹחְזִים, רֵיקִים וְנוֹאָלִים,
מֵאוּמָנֵי־אַתּוּנָה הַנִּקְלִים, שָׁם נוֹעֲדוּ לַחְזוֹר בְּרֹב־קוֹלוֹת
עַל מַחֲזֶה לִכְבוֹד יוֹם־הַכְּלוּלוֹת.
וְרֹאשׁ הפּוֹחֲחִים, הֶדְיוֹט מִשְׁלָם,
הַגלֶם שֶׁגְלֵם אֶת דְּמוּת פִּירָם,
סִיֵם שיחוֹ, נִכְנַס לְתוֹךְ הַשׂיח, 
וְשָׁם – אֲנִי הגחְתִּי־גִיחַ,
וְעַל רֹאשׁוֹ הִרְכַּבְתִּי רֹאשׁ־חֲמוֹר!
אַךְ – תִּסְבִּי לֹוֹ קוֹרֵאת, וְהַגִּבּוֹר,
הַלֵּץ שֶׁלִי, מוֹפִיעַ בֶּהָדָר!
וְאָז, כְּמוֹ לַהֲקַת אַוְזֵי־בָּר,
הַמְגִלָּה צַיָד בְּסֵתֶר הָר;
אוֹ כְּסִיעַת־עוֹרְבִים צוֹרַחַת־רָע
וּלְמַפַץ רוֹבֶה חִישׁ־מַמְרִיאָה וּנְפוֹצָה כְּמוֹץ בַּסְעָרָה –
כָּךְ, לְמַרְאֵה דְמוּתוֹ, פָּרְחוּ בִּיעָף, וּמָעֲדוּ מְקוֹל עָלֶה נִדָּף, וְצָעֲקוּ – "הַצִילוּ! רוצח מְטֹרָף!"
רוּחָם רָפְתָה – מֵעצֶם הָאֵימָה,
וְעַל עֵצִים וַאֲבָנִים הִכְרִיזוּ מִלְחָמָה:
קוֹץ וְדַרְדַּר תָּלִשׁוּ מֵהֶם בְּכֹחַ
כּוֹבַע וְגַם שַׁרְווּל – מכָל הַבָּא לַחוֹחַ;
(כִּי הַכּוֹשֵׁל הוּא טֶרֶף לְעוֹבְרִי־הָאֹרַח.)
הם נָסוּ מִפְּנֵי כָּל עוֹד נַפְשָׁם,
רַק אֶת פִּירָם הַטוֹב הוֹתַרְתִּי שָׁם;
וּבְזֶה הָרֶגַע – בְּחַסְדֵי אָמוֹר – טִיטָנָיה קָמָה, וַתּאהַב חֲמוֹר!

אוברון:
פּוּק הַמַפִיק פַּלְאֵי־פְּלָאִים! 

לעברית: ט' כרמי

ארונו של יוליוס קיסר מונח בפני המוני הרומאים שנאספו בכיכר. אחד מרוצחיו הוא ברוטוס, ידידו הקרוב. הדברים האחרונים שיוליוס קיסר אמר לפני שמת, בהפתעה וזעזוע מר, היו "Et tu, Brute?" – בעברית: "גם אתה ברוטוס?" – ואז, בכאב עמוק שנבע לא רק מהסכין שננעצה בגופו, אלא גם מההבנה שנבגד, אמר לעצמו הנרצח – "Then fall, Caesar", ואז נפל שדוד.

המוני רומאים זועמים באו והתקבצו לנוכח הגופה. ברוטוס חייב להרגיע ולפייס אותם. הוא פונה אליהם, ומבקש שיקשיבו לו, מפציר בהם לסמוך עליו ועל הגינותו, ולבחון את דבריו בתשומת לב. נראה שהצליח ללכוד את תשומת לבם, כי הם מקשיבים לו.

"אם יש כאן בקהל חבר אוהב של קיסר," הוא מפתיע אותם בדבריו, "אומר לו – ברוטוס אהב אותו לא פחות ממך." הסתירה בין אהבתו המוצהרת לבין המעשה שזה עתה עשה מעוררת בהם כנראה עניין. אפשר לדמיין אותם עומדים מולו ותוהים איך יסביר להם את הפער הלא מובן.

"לא מכיוון שאהבתי את קיסר פחות, אלא מכיוון שאהבתי את רומא יותר," הוא ממשיך, ואז שואל אותם מה הם מעדיפים: "שקיסר יחיה וכולנו נמות כעבדים, או שקיסר ימות וכולנו נהיה בני חורין?"

ברוטוס מסיט אם כן את הטיעון למישור האישי, הנוגע לכל אחד מהנוכחים: חייהם וחירותם, ואז מתמקד בעצמו ובתחושותיו: "קיסר אהב אותי, ולכן אני מבכה אותו; קיסר היה בר מזל, ולכן אני שמח; קיסר היה אמיץ, לכן אני רוחש לו כבוד. אבל, הוא היה שאפתן, ולכן הרגתי אותו." ברוטוס עצוב, שמח, רוחש כבוד, ולבסוף: החלטי ופועל בנחישות, לטובת רומא, למרות תחושותיו!

בשלב זה הוא מצביע כנראה על הדמעות השוטפות את לחייו (בתקופתו של שייקספיר הוראות הבימוי לא נכתבו בנפרד, אלא נרמזו מתוך הטקסט), ומושך תשומת לב ואהדה אל הכאב שהוא מביע: "הנה – דמעות על אהבתו. שמחה על מזלו, כבוד על אומץ לבו, ומוות על שאפתנותו," ואז פונה אל הקהל, ושואל שלוש שאלות רטוריות, שהתשובות להן אמורות להיות מובנות מאליהן. מטרתן  – לעורר בנוכחים את התחושה שהם מזדהים עם הרצח, ושגם הם במקומו של ברוטוס לא היו נוהגים אחרת: האם, הוא שואל אותם, מישהו מכם היה רוצה להיות עבד? האם מישהו מכם לא היה רוצה להיות רומאי? האם מישהו מכם אינו אוהב את ארצו?

מסתבר אם כן שרק בוגדים לא פטריוטים ושוטים גמורים אמורים להתנגד לרצח, שכן ברוטוס וחבריו הרגו את מי שסיכן את חירותם, כי התעתד לשעבד אותם!

המסקנה – ברוטוס אינו אשם במאומה. להפך. הוא ראוי להערכה ולכבוד. אכן, ההמון מריע לו, עד כדי כך שנשמעות קריאות של אנשים שמציעים למשוח אותו עצמו לקיסר. ברוטוס הצליח במשימה. בתוך כך, כשהוא כבר בטוח בעצמו ובהישגיו, מגיע אחד ממתנגדיו, מארק אנתוני, וברוטוס עושה את טעות חייו. מתוך ביטחון עצמי מופרז וודאות שכבש את לבם של הרומאים, הוא מאפשר לאנתוני לדבר.

אנתוני נושא את אחד הנאומים המרשימים ביותר שנשמעו אי פעם, מופת של רטוריקה ויכולת שכנוע, שהוא, כמובן, פרי עטו של שייקספיר.

הנה חלקו הראשון של הנאום ששם המחזאי בפי מרק אנתוני, הדמות שיצר (כאן בתרגומי):

רעי, רומאים, בני ארצי, אנא הטו אלי אוזן ושמעו.
באתי לקבור את קיסר, לא להללו.
גנותו של אדם נותרת עם מותו,
אך זכויותיו – הן נטמנות עם גופתו,
וכך יהא גם על קיסר. ברוטוס האציל
אמר על קיסר שהיה שאפתן.
אם אכן כך − חטאו היה כבד,
והוא שילם במלוא חומרת הדין.
כאן – ברשותם של ברוטוס ושל האחרים,
כי ברוטוס הוא אדם הגון,
וכך כולם, כה הגונים –
באתי לדבר מעל גופתו של קיסר.
הוא היה לי חבר, נאמן וישר.
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
שבויים רבים הביא קיסר לרומא,
הכופר ששילמו העשיר את הקופה,
האם זה מנהגו של שאפתן?
כשאיש עני בכה, קיסר בכה עמו,
שאפתנות קרוצה מחומר קשיח יותר,
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
כולכם הייתם עדים: בחגיגות לופרקל
שלוש פעמים הגשתי לו כתר,
שלוש פעמים הוא סירב. האם זאת שאפתנות?
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס, כמובן, אדם הגון.
דברי לא נועדו להתווכח עם ברוטוס,
אומַר רק את מה שאדע:
כולכם אהבתם אותו, עם סיבה,
מדוע, אם כן, לא תתאבלו עליו?
אהה, שיקול-הדעת, חיות-טרף חטפו אותך,
בני האדם איבדו אותך. סלחו לי.
לבי שם, בארון עם קיסר,
עלי להשתהות, עד שישוב אלי. (בוכה).

ב-35 השורות הראשונות של נאום אנתוני מפגין שייקספיר את גאוניותו. המשימה נראית לא פשוטה, שהרי שייקספיר נאלץ להתמודד עם כישרונו של הגאון הניצב מולו – הוא עצמו – ו"להביס" אותו, כלומר –  להתמודד עם נאום ההגנה המוצלח ביותר ששם בפיו של ברוטוס. איך יסתור את הדברים המשכנעים כל כך שנתן לרוצח לומר? אפשר ממש לדמיין את המחזאי הכותב הוגה את מהלך הטיעונים המופלא של ברוטוס, ועתה, במעין דו קרב מחשבתי של ענק רוח הנאבק בשכלו שלו, נאלץ להתמודד עם מה שהוא עצמו יצר!

בנאומו של אנתוני אפשר ממש לראות איך שייקספיר אתגר את עצמו, הציב רף גבוה מאוד, ואז התרומם ודילג מעליו בקלילות, עם המונולוג של אנתוני.

איך אם כן מצליח אנתוני להטות את לב ההמון הרומאי, להסעיר אותו, להביא אותו לכך שיכעס שוב על הקושרים והמתנקשים? משימתו לא פשוטה. ההמון השתכנע שברוטוס אדם הגון, שטובת העם הייתה לנגד עיניו, שהקריב למעשה את האהבה שחש כלפי חברו הטוב, למענם ולמען חירותם.

האמצעים הרטוריים שאנתוני מפעיל רבים. בפתח דבריו הוא נעזר במוזיקליות ובצלילים. הוא פותח בשלוש מילים עוקבות שעוצמתן הולכת וגוברת, כמו נקישות של גונג: "Friends" – הברה אחת;  "Romans" – שתי הברות; "countrymen"  – שלוש הברות. זה פועל. הוא זוכה לתשומת לבם. משתררת שתיקה.

אנתוני נזהר שלא לסתור את דבריו של קודמו. אם יעשה כן, יקומם עליו את המאזינים. לא, הוא ממשיך לכאורה את הקו של ברוטוס – הוא לא בא להלל את קיסר, אלא לקבור אותו. הדברים הללו נשמעים למאזינים לגיטימיים. הרי אפילו הרוצח סיפר על אהבתו לנרצח!

אנתוני מבהיר מדוע הוא מבקש "לקבור אותו": הרי "זכויותיו", כלומר – המעשים הטובים שעשה – ייקברו אתו, ויוותר רק זכר הדברים הראויים לגנאי. ואז הוא מזכיר את ברוטוס ומכנה אותו "אציל", נזהר שלא להתנצח אתו. לכאורה, הוא מסכים עם הדברים שברוטוס אמר, אבל כבר במשפט הראשון שותל בהם רמז של ספק סמוי: "ברוטוס האציל אמר על קיסר שהיה שאפתן. / אם אכן כך − חטאו היה כבד…": "If it were so": באנגלית המשפט מנוסח כתנאי בטל, כלומר – כזה שאין סיכוי לקיומו.

וכאן טמון תכסיס רטורי נוסף, מתוחכם עוד יותר: אנתוני יחזור עוד שלוש פעמים ובשינוי קל על אמירתו לפיה קיסר היה שאפתן. בפעם הראשונה: "ברוטוס האציל אמר על קיסר שהיה שאפתן". כעבור כמה שורות: "אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן" ושוב כך, בהמשך. ככל שאנתוני חוזר על המשפט, כך הוא טומן ספקות בלבם של השומעים ומגביר אותם, מה גם שבין חזרה לחזרה על האמירה הוא מוסיף בעדינות מידע סותר: קיסר היה חבר, נאמן וישר; בזכותו הגיעו לרומא שבויים רבים שהעשירו את הקופה הציבורית; הוא היה רך לבב, וכשנתקל בסבלו של רומאי עני, הזדהה אתו והביע את אהדתו; והכי חשוב: כשאנתוני הציע לו את הכתר – קיסר סירב לו. (עניין ההדגשה המוגזמת מעלה על הדעת את הדברים ששייקספיר שם בפיה של דמות במחזה אחר שלו. ב"המלט", גרטרוד, אמו של המלט, מותחת ביקורת על השחקנית המגלמת את המלכה בהצגה הקטנה שהמלט מעלה בפניה ובפני בעלה. גרטרוד אומרת על המלכה: ".The lady doth protest too much, methinks"  בעברית: "הגברת מתלהמת קצת יותר מדי", בתרגומו של דורי פרנס. לגרטרוד ברור שעודף הדיבורים מחשיד את המלכה, המייצגת בעצם אותה עצמה. היא כמובן צודקת: המלט מנסה לטמון פח לה ולבעלה, בניסיון לחשוף את רצח אביו. המשפט :"The lady doth "protest too much נהפך למטבע לשון שפירושו דומה למימרה "על ראש הגנב  בוער הכובע").

אנתוני מעלה אם כן שלל ראיות הסותרות את האמירה המלווה אותן, ומוכיח שבעצם קיסר לא היה באמת שאפתן! בהמשך אנתוני גם מעז לומר זאת במפורש: "שאפתנות קרוצה מחומר קשיח יותר", ואחר כך, כמו ברוטוס, גם הוא שואל שאלה רטורית: "האם זאת שאפתנות?"

לא רק את השאפתנות של קיסר הוא מרוקן מתוכן ומוכיח שהיא בדויה, אלא גם את הגינותו המוצהרת של ברוטוס. בפעם הראשונה הוא מציין את "אצילותו", ואז אומר עליו פעמיים שהוא "הגון", ובפעם הרביעית מוסיף "כמובן, אדם הגון" – "And, sure"… כאן כבר אפשר לשמוע את הנימה האירונית בדבריו. "כמובן"? ודאי שלא!

יתר על כן. כבר בפעם השנייה שאנתוני מזכיר את שאפתנותו-לכאורה של קיסר, הוא נוטע את המילה "אבל": "אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן". המילה ממוססת את ההתנגדות של השומעים, והוא מצליח "להשחיל" אל לבם את הספקות הרצויים לו.

זהו תכסיס מופלא של שייקספיר: בעדינות, בהדרגה, בלי להתווכח, הוא מטיל ספק בשני דברים ובעצם קובע: קיסר לא היה שאפתן, וברוטוס אינו אדם הגון! אמנם הוא טוען שאין לו שום כוונה להתווכח עם ברוטוס, אבל בפועל בהחלט עושה זאת, אלא שאת הוויכוח הוא מנהל כמעט בחשאי, וכשהוא מגיע לסוף החלק הראשון של נאומו, כשהוא פורץ בבכי, כשהוא מבכה את שיקול הדעת שנטרף, ואת האהבה שכולם רחשו לקיסר ולפתע זנחו אותה, הקהל כבר שכח את נאומו המזהיר של ברוטוס.

אנתוני, כלומר – שייקספיר! – שוזר בנאומו עוד כמה אמצעים מתוחכמים כדי להשפיע על שומעיו. כך למשל הוא מפעיל משחק מילים סמוי על שמו של ברוטוס.  "Thou art fled to brutish beasts", הוא אומר (בעברית – "חיות-טרף חטפו אותך" – משחק המילים אינו יכול להישמר). במילה  "brutish", כלומר – חייתי, גס, אכזר, מהדהד אנתוני את שמו של ברוטוס ובכך, באופן לא מודע, מעורר במאזינים תחושה שאלה שמות גנאי היאים לאיש. בה בעת מהדהדות בצירוף הזה גם מילותיו האחרונות של קיסר: "Et tu Brute".

בתום החלק הראשון של הנאום, אחרי הפסקה רגשנית שהוא עושה כדי, כך הוא מסביר להם, להתייחד עם כאבו, יכול אנתוני לעבור בקלות לשלב הבא: הוא מספיד את קיסר, נוטע בשומעיו יגון וחמלה, מסית אותם ומלבה את שנאתם כלפי רוצחיו של קיסר, ואז חושף את צוואתו של קיסר, שבה הוריש לכל אחד מהם, אזרחי רומא, סכום כסף נאה.

ברוטוס נגע בדבריו בעניינים מופשטים. אנתוני – בכיסם של השומעים. הוא השתמש ברגשנות (מדי פעם משתתק, הלום מעוצמת היגון שהוא חש), באירוניה (חוזר שוב ושוב על משפטים ומרוקן אותם מתוכן), בהיגיון (מזכיר להם שקיסר סירב להכתרה), בשנאה (מזכיר להם כיצד פגעו המתנקשים בקיסר בפגיונותיהם). הוא עוצר מדי פעם, כדי לאפשר להם להרהר על דבריו, מצטנע (טוען שאינו נואם בחסד כמו ברוטוס), מותח את סקרנותם (משהה את פתיחת הצוואה), והכי חשוב מבחינתו – משמיע רמזים על מרד אפשרי ("let me not stir you up To such a sudden flood of mutiny." ובתרגומו של אלתרמן: "אל נא אטיל בכם סופת פתאום של מרד"). שומעיו  בשלים. מעתה יהיו בידיו כחומר ביד היוצר. הוא יוכל להוביל אותם לכל מעשה.

מפעים (ומפחיד!) להיווכח בכוחן של מילים בכלל ונאומים בפרט, וביכולתם להשפיע על המוני בני אדם.

אל המונולוג באנגלית, ואל תרגומו של נתן אלתרמן

טיטניה:
בְטֵרוּף הַמֶּזג
של מזג-האוויר כל העונות
מתבלבלות: פְּתיתֵי שֵיבָה של כְּפור
צונחים לחֵיק שושן אדום צעיר;
על כתר-קרח דק של שר-החורף
נִכְרָך לו דֶרך לַעַג זֵר פִּרְחֵי
אביב בְּשוּמים. אביב וקיץ, סתיו
פּוֹרה וחורף-זַעם מחליפים
מַדִים. והעולם, נדהם מול פְּרי
לא בָּעוֹנָה, כבר לא יודע מי
הוא מי.

ויליאם שייקספיר, "חלום של לילה בלב קיץ", מערכה II תמונה ראשונה. לעברית: דורי פרנס

---

טיטניה:

עוֹלָם שֶׁל תֹּהוּ כָּל חֲלִיפוֹת הָעֵת
חָלְפוּ וְלֹא יָשׁוּבוֹּ; שִׁלְגֵי שֵׂבָה
נוֹפְלִים אֶל חֵיק הַשּׁוֹשַׁנָּה הָאֲדֻמָּה;
וְעַל כִּתְרוֹ הַקַּר וְהַדַּקִּיק
שֶׁל שַׂר הַחֹרֶף זֵר נִצָּנֵי אָבִיב
נוֹתֵן רֵיחוֹ – הוֹ לַעַג לְרֹאשׁוֹ הַשָּׁב.
אָבִיב וְקַיִץ, סְתָיו רַב תְּנוּבוֹת
וְחֹרֶף מַר חָרוֹן – הֵמֵרוּ לְבוּשָׁם,
וּבְעוֹלָם שֶׁל בֹּהוּ אֵין אִישׁ יוֹדֵע
מָה עֵת וּמָה עוֹנָה – כִּי אֵין פְּרִי בְּעִתּוֹ.

ויליאם שייקספיר, "חלום ליל קיץ", מערכה II תמונה ראשונה. לעברית: ט' כרמי

 

---

A Midsummer Night's Dream

:TITANIA    

William Shakespeare

ז'ק:
כל העולם הוא
במה, כל הגברים והנשים
רק שחקנים. יש להם יציאות
ויש כניסות, וכל איש בימיו –
הוא משחק שְלל תפקידים שונים,
והמערכות שלו – שִבעה
דורות. ראשית-כל – העולל, פועֶה,
מקיא, מרטיב בזרוע האומנת.
אחר כך התלמיד המתלונן,
עם הילקוט שלו, פרצוף
בוקר רחוּץ, זוחל כמו חלזון
באי-רצון לבית-הספר. אז
בא האוהב, גונח כמו כבשן,
ומזמר בלדה בוכיה
על גַבּותיה של אהובתו.
ואז חייל, מָלא קללות מכל
סוג ושפה, ועם זקן פנתר,
לא יפגעו לו בכבוד, מהיר
להתלקח ונדלק לריב,
רודף אפילו בתוך לוע של
תותח בועת סבון, שְמָה מוניטין.
אז השופט, עם כרס עגולת
שומן, כיס מדושן כסף שחור,
מבט חמור, זקָן גָזוּר לפי
הספר, פֶּה מלא באמרות שפר
עם דוגמאות מודרניות; וכך
הוא משחק את התפקיד שלו.
בדור ששי המחזה עובר
אל הישיש המטושטש, כחוּש
בנעלי-בית, משקפיים על
החוטם וארנק צמוד למותן,
זוג מכנסיו שהוא שמר מימי
העלומים תלוי עליו כמו שק,
כי הצטמק הגֶזע, התכווץ
הַקְּפִיץ; קולו, גברי רועם, הופך
שוב לפַלְסֶט ילדון, עם צליל שורק
ומצייץ. תמונה אחרונה
מכל, אשר נועלת מחזה
מוזר ורב-תהפוכות זה, היא
ילדוּת שניה ושִכחה גמורה,
נוֹן-שן, נוֹן-עין, נוֹן-טעם, נוֹן-כלום.

מערכה II תמונה 7
לעברית: דורי פרנס

As You Like It, Act II, Scene VII

סאלארינו:
מה, אני בטוח שאם הוא לא יעמוד בתשלום, לא תיקח את הבשר שלו. לְמה זה טוב?

שיילוק:
בתור פתיון לדגים. אם זה לא יזין שום דבר אחר, זה יזין את הנקמה שלי. הוא השפיל אותי, ועמד ביני לבין חצי מיליון; צחק להפסדים שלי, לעג לרווחים שלי, ירק על העם שלי, חיבל בעסקאות שלי, צינן את החברים שלי, חימם את האויבים שלי. ומה הסיבה שלו? אני יהודי. ליהודי אין עיניים? ליהודי אין ידיים, איברים, גוף, חושים, רגשות, יצרים? ניזון מאותו אוכל, נפצע מאותו נשק, חשוף לאותן מחלות, מתרפא באותם אמצעים, חם וקר לו מאותם חורף וקיץ כמו נוצרי? אם אתם דוקרים אותנו, אנחנו לא מדממים? אם אתם מדגדגים אותנו, אנחנו לא צוחקים? אם אתם מרעילים אותנו, אנחנו לא מתים? ואם אתם עושים לנו עוול, שלא ננקום? אם אנחנו כמותכם בכל השאר, נהיה דומים לכם גם בזה. אם יהודי עושה עוול לנוצרי, איזו לחי שניה הוא מושיט? נקמה. אם נוצרי עושה עוול ליהודי, מה תהיה ההבלגה שלו לפי הדוגמה הנוצרית? נו מה, נקמה. את הנבָלה שאתם מלמדים אותי אני איישם, ושיהרגו אותי אם אני לא אעלה על המורים שלי.

ויליאם שייקספיר, "הסוחר מוונציה", מערכה 3 תמונה 1
לעברית: דורי פרנס

---

William Shakespeare
  The Merchant of Venice

Act III Scene 1

הוא היה נער, רק נער, ואני – נערה צעירה מאוד. כשהייתי בת שש עשרה הייתה לי התגלות – גיליתי את האהבה. בבת אחת, ולגמרי, ממש לגמרי. כאילו שנדלק פתאום אור מהבהב על משהו שתמיד היה חצי חשוך, ככה העולם היה מבחינתי. אבל לא היה לי מזל. אשליות. היה בו משהו שונה, בבחור, עצבנות, רכות ועדינות שלא התאימה לגבר, אף על פי שהוא בכלל לא נראה נשי – אבל בכל זאת, הדבר הזה היה שם… הוא הגיע אלי כדי שאני אעזור לו. לא ידעתי. לא גיליתי, עד אחרי שהתחתנו וברחנו מהבית וחזרנו, ידעתי רק שאכזבתי אותו באופן מסתורי, שלא הצלחתי לעזור לו במה שהוא היה זקוק, אבל לא הסביר לי במה! הוא שקע ונאחז בי – אבל לא הושטתי לו יד, שקעתי יחד אתו! לא יכולתי לעזור לו או לעצמי. ואז גיליתי, בצורה הכי גרועה שיכולה להיות. פתאום נכנסתי לחדר שהיה, כך חשבתי, ריק, אבל הוא לא היה ריק, היו שם שני אנשים… הבחור שהתחתנתי אתו וגבר מבוגר יותר, שהיה חבר שלו במשך שנים…

[רכבת מתקרבת בחוץ. היא מצמידה את הידיים לאוזניים וכורעת. אורות הקטר בוהקים בחדר, כשהרכבת עוברת בחוץ בקול רועם. כשהרעש הולך ודועך היא מזדקפת לאט, וממשיכה לדבר].

אחרי כן העמדנו פנים ששום דבר לא התגלה. כן, שלושתנו נסענו לקזינו "מוּן לֵייק", שתויים מאוד, וצחקנו כל הדרך.

[נשמעים צלילי מנגינה של פולקה. חלשים, בסולם מינורי, מרחוק]

רקדנו פולקה! פתאום, באמצע הריקוד, הבחור שהתחתנתי אתו התרחק ממני בבת אחת ויצא מהקזינו בריצה. כעבור כמה רגעים – ירייה!

[המוזיקה נפסקת בחטף. בלנש מתרוממת בנוקשות. ואז המוזיקה מתחילה שוב, בסולם מז'ורי]

רצתי החוצה – כולם רצו – והתקהלו סביב הדבר הנורא בקצה האגם! לא יכולתי לגשת לאנשים שהתאספו שם. ואז מישהו תפש לי את היד. "אל תתקרבי! תתרחקי! מוטב שלא תראי!" שלא אראה? שלא אראה מה! ואז שמעתי אנשים אומרים – אלן! אלן גריי! הוא תקע לעצמו אקדח בפה, וירה – הראש שלו – התפוצץ!

[היא מתנודדת ומליטה את פניה בידיה]

זה היה כי – על רחבת הריקודים – לא הצלחתי לעצור את עצמי – פתאום אמרתי – "ראיתי! אני יודעת! אתה מגעיל אותי…" ואז הזרקור שהופנה לעבר העולם כבה שוב, ואף פעם, אף פעם אחת מאז, לא דלק אור חזק יותר מאשר זה – הנר הזה, במטבח…"

(מאנגלית: עופרה עופר אורן)

---

בלנש: הוא היה ילד, בסך הכל ילד, כשאני הייתי נערה צעירה מאוד. כשהייתי בת שש עשרה התגלתה לי – האהבה. גיליתי אותה בבת אחת, ובשלמות רבה, רבה מדי. זה היה כאילו הוטלה פתאום אלומת אור מסנוורת על משהו שהיה תמיד שרוי בצל וכל העולם הואר בשבילי. אבל לא הייתי בת מזל. הלכתי שולל. היה משהו שונה בבחור הזה, איזה שהיא רכות ועדינות שלא התאימו לגבר, למרות שלא היה בו שום דבר נשי למראה-בכל זאת-היה בו איזה…
הוא בא אלי שאושיט לו עזרה. לא ידעתי את זה. לא גיליתי מאומה עד אחרי החתונה שלנו. אחרי שברחנו וחזרנו. ידעתי רק שאכזבתי אותו באיזה שהיא דרך מסתורית כי לא הצלחתי להושיט לו את העזרה שהיה זקוק לה ושלא יכול לדבר עליה! הוא עמד לטבוע ונאחז בי בשארית כוחותיו – אבל אני לא חילצתי אותו, אלא החלקתי פנימה יחד איתו! לא ידעתי את זה. ידעתי רק שאני אוהבת אותו בלי גבול אבל שאין בי כוח לעזור לו או לעצמי. ואז גיליתי. בדרך הגרועה ביותר. כשנכנסתי פתאום לתוך חדר שהיה אמור להיות ריק – אבל לא היה ריק, היו בו שני גברים…

(הקטר נשמע כשהוא עובר בחוץ. היא אוטמת את אוזניה בידיה. אורות הקטר מאירים לתוך החדר כשהוא עובר בקול רועם. כשהרעש נחלש היא מזדקפת לאיטה וממשיכה לדבר)

אחרי זה העמדנו פנים ששום דבר לא התגלה. כן, שלושתינו נסענו לקזינו שעל שפת האגם, שתויים מאוד וצוחקים כל הדרך.

(נעימת פולקה, בסולם מינורי, נשמעת חלושה ממרחק)

רקדנו את ה"וארסובינה"! פתאום באמצע הריקוד עזב אותי הנער שנשאתי לו וברח החוצה מתוך הקזינו. כעבור דקות אחדות-ירייה!

(הפולקה נפסקת בבת אחת. בלנש קמה, כולה נוקשה. הפולקה מתחדשת בסולם מז'ורי)

רצתי החוצה – כולם רצו ונאספו מסביב לדבר הנורא שבקצה האגם! ואז תפס אותי מישהו בזרוע: "אל תתקרבי לשם! בואי תחזרי! לא כדאי שתראי את זה!" לראות? מה לראות! ואז שמעתי קולות – "אלן, אלן גריי. הוא תקע את האקדח לתוך הפה וירה, החלק האחורי של הראש התרסק!" זה קרה מפני ש-אמרתי לו פתאום-על רחבת הריקודים-כשלא יכולתי להתאפק "אני יודעת, אני יודעת! אתה מעורר בי בחילה!" ואז, הזרקור שהאיר את היקום, כבה שוב ואף לרגע אחד לא היה עוד בשבילי בעולם אור חזק יותר מאור הנר הזה שבמטבח…

(מאתר המונולוגים של "בית צבי". שם המתרגם לא נכתב).

---

אנטוניוס:
רעי, בני רומי, בני ארצי, שמעו לי.
עת לקבור הוא לקיסר. לא עת הלל לו.
גנותו של איש אחריו רואה חיים.
זכותו – לרוב עם עצמותיו נטמנת.
לו כן גורל קיסר. מפיו של ברוטוס
הרם שמעתם – קיסר שאף שלטון.
אם כך, הרי שחטא כבד חטא הוא
ובכל מידת הדין נשא חטאו.
כאן, ברשותם של ברוטוס והשאר,
כי איש כבוד הוא ברוטוס הנדיב −
וכך כולם אנשי כבוד, −
דבר עמדתי על גופת קיסר.
רעי היה, ישר ונאמן לי.
אבל שלטון שאף הוא, אמר ברוטוס,
וברוטוס איש כבוד הוא כנודע.
שבוים הביא הוא בהמון לרומי
ודמי כופרם מילאו את אוצרותיה.
האם סימן הוא לשאיפת שלטון?
לקול שוועת דלים בכה קיסר.
שואף שלטון – טיבו נוקשה מזה.
אבל שלטון שאף הוא, אמר ברוטוס,
וברוטוס איש כבוד הוא כנודע.
כולכם עדים – בחג הלופרקל
שלוש פעמים הושטתי לו הכתר
והוא שלוש סירב, תשוקת שלטון היא?
אבל שלטון שאף הוא, אמר ברוטוס,
והן מודעת זאת כי איש כבוד הוא.
לא להזים דבריו של ברוטוס קמתי,
אך בא אני לומר את שידעתי.
הן אהבתם אותו ולא בלי טעם,
מה טעם תימנעו, איפוא, מבכות לו?
אהה, תבונה, אל חיתו טרף נסת
ונסתתרה בינת אדם. סלחו לי.
לבי שם, עם קיסר בארונו
ולו אשהה עד אם יושב אלי.

אזרח א'
דומני כי יש טעם בדבריו.

לעברית: נתן אלתרמן

---

אנתוני:
ידידים, רומאים, בני ארצי, אנא הטו אלי אוזן ושמעו.
באתי לקבור את קיסר, לא להללו.
גנותו של אדם נותרת עם מותו,
אך זכויותיו – הן נטמנות עם גופתו,
וכך יהא גם על קיסר. הן ברוטוס האציל
אמר על קיסר שהיה שאפתן.
אם כך − חטאו היה כבד,
והוא שילם במלוא חומרת הדין.
כאן – ברשותם של ברוטוס ושל האחרים,
כי ברוטוס הוא אדם הגון,
וכך כולם, כה הגונים –
באתי לדבר מעל גופתו של קיסר.
הוא היה לי חבר, נאמן וישר.
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
שבויים רבים הביא קיסר לרומא,
הכופר ששילמו העשיר את הקופה,
האם זה מנהגו של שאפתן?
כשאיש עני בכה, קיסר בכה עמו,
שאפתנות קרוצה מחומר קשיח יותר,
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
כולכם הייתם עדים: בחגיגות לופרקל
שלוש פעמים הגשתי לו כתר,
שלוש פעמים הוא סירב. האם זאת שאפתנות?
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס, כמובן, אדם הגון.
דברי לא נועדו להתווכח עם ברוטוס,
אומַר רק את מה שאדע:
כולכם אהבתם אותו, עם סיבה,
מדוע, אם כן, לא תתאבלו עליו?
אהה, שיקול-הדעת, חיות-טרף חטפו אותך,
בני האדם איבדו אותך. סלחו לי.
לבי שם, בארון עם קיסר,
עלי להשתהות, עד שישוב אלי. (בוכה).

אזרח: נדמה לי שיש טעם בדבריו.

לעברית: עופרה עופר אורן

---

 

ויליאם שייקספיר, "יוליוס קיסר", מערכה שלישית, תמונה שנייה.

 William Shakespeare,  Julius Caesar

כמה אלפים מנתינַי העניים ערים עתה!
שינה, הו, שינה ענוגה,
אחות רחמנייה של הטבע, כיצד זה הפחדתי אותך,
מדוע שוב אינך מוכנה להכביד את עפעפי,
להטביל את כל חושי בשכחה טובה?
מדוע, שינה, את שוכנת בפחונים ספוגי עשן,
מתפרקדת על דרגשים קשים,
לקול זמזום שיר ערש של זבובים,
אך לא בחדרו הבשום של מלך,
שמעל מיטתו פרוש אפריון,
וצליל ערש מתוק מנעים לו ומרגיע?
אלת התנומה, מדוע את נחה רק עם מי שנאלח,
רק במיטות דוחות, ואת המיטה המלכותית נטשת,
כמו סככה של זקיף, כמו מגדל פעמון?
אפילו את עיניו של נער-סיפון על ראש תורן רוטט
את עוצמת, מטלטלת בעדנה בעריסת גלים,
אשר פוקדות אותה רוחות מיללות,
ומִשברים פרועים כראשי מפלצות
נתלים ברעם מחריש על עננים חלקלקים
עד שהמוות עצמו מקיץ?
שינה לא-הגונה, את שלוותך
מעניקה לנער-סיפון שטוף מים, בשעת סערה,
ושוללת אותה בלילה שקט, ומצויד היטב?
פשוטי העם, מאושרים, לכו אם כך לישון.
רק הראש שעליו הכתר איננו נם.

ויליאם שייקספיר, הנרי IV חלק ב', מערכה III, סצנה 1

לעברית: עופרה עופר אורן

William Shakespeare
Henry IV Part 2

נסיך:   בחיים עוד לא ראיתי כזה אוסף-עולֶב.

פלסטאף:    פֶה-פה-פה, טובים מספיק להשתפד על כידון; בשר תותחים, בשר תותחים. הם ימלאו בור-אחים טוב כמו כל בן-טובים. שה, בן-אדם, בני-תמותה, בני-תמותה.

[…]

טוב, הכבוד קורא לי "בוא". כן, אבל מה הכבוד יכרה לי בור אחרי שאני בא? מה אז? כבוד יכול לאחות רגל? לא. או זרוע? לא. או לסלק כאב של פצע? לא. כבוד אין לו אם כך מיומנות ברפואה? אין. מה הוא כבוד? מלה. מה יש במלה הזאת, "כבוד"? מה הוא אותו כבוד? אוויר. מציאה גדולה. מי מקבל אותו? זה שמת שלשום. הוא מרגיש אותו? לא. הוא שומע אותו? לא. אז הוא בלתי מוחש? נכון, לַמתים. אבל הוא לא יחיה עם החיים? לא. למה? לשון הרע לא תניח לו. אז אני מוחל עליו. כבוד הוא רק קישוט לְמצבה. ובזאת תמה ההרצאה שלי.

---

הנרי הרביעי חלק א' – מערכה 4, תמונה 2, לעברית: דורי פרנס

על במה קטנה, שהדופן האחורית שלה היא קשתות הקיר של הבניין הערבי שבו שוכן תיאטרון הסמטה, עומד בגבו אל הקהל חייל במדים. מתנוחת הגוף שלו ברור שהוא אורב, מקלע בידו, לאויב שעלול להגיח כל רגע.

האורות באולם כבים. החייל סב על מקומו ומתחיל להסתובב בשטח, צופה דרך הכוונת – עכשיו כבר אפשר לראות שהמקלע איננו אלא גליל קרטון – דרוך, מתוח, מחפש להקדים את מי שקם להורגו. ברקע נשמעים ציוצי ציפורים, קולות של כפר מתעורר. ואז זה מתחיל: קולות של הפגזה, יריות, קרב איום מתרחש לנגד עינינו ולמשמע אוזנינו, החייל מבועת, נלחם, אינו מאבד את העשתונות, יורה, נפצע.

כך מתחילה הצגת היחיד "דו"צ עם רגל אחת בשמים", יצירתם של גדי ויסמן והבמאי אדם יכין, שהועלתה לראשונה בפסטיבל ישראל האחרון, והופקה בסיוע מרכז תיאטרון בובות בחולון ותרומות באתר הדסטרט. אנשים רבים ששמעו על סיפורו של גדי ויסמן החליטו לתרום, כדי לאפשר לוויסמן להמשיך ולהעלות את ההצגה שלו בפני קהלים נוספים על אלה שצפו בה במהלך הפסטיבל. כך תיאר ויסמן את מה שקרה: "בית בפאתי כפר לבנוני, דרוך, ממתין ללא נודע. בדיוק מזגתי קפה לחבר'ה ואז בום! פיצוץ אדיר. אחד החיילים שעמד לידי חטף קליע בכתף, אחר נפל ונפצע אנושות, הסתכלתי למטה וראיתי חור ברגל שלי. הכול התמלא בדם, רעש מחריש אוזניים, המולה מטורפת, פחד מקפיא. בבית החולים התחלתי להבין. טנק של צה"ל ירה עלינו בטעות. שלושה ימים לפני כן נהרגו שנים עשר חברים שלי מהגדוד, כשקטיושה פגעה בשטח כינוס סמוך לגבול."

ההצגה מביאה בפנינו, בעוצמה רבה, משהו מתוך התחושה של זוועת הקרב, הכאוס, אובדן העשתונות, חוסר האונים, הבעתה. זהו מסע תרפויטי של השחקן שפציעתו בקרב שינתה את חייו. לפני כן לא הייתה לו שום זיקה לעולם התיאטרון או למשחק. אחרי הפציעה וההחלמה הגופנית הסתבר לו שאינו מסוגל עוד לחזור לחייו הקודמים. הוא לקה בהלם קרב. בדרך לגן הילדים לשם לקח את בתו בת השלוש, מצא את עצמו נשכב על המדרכה, כששמע קול של אופנוע מתניע. זיקוקי דינור של ערב יום העצמאות שלחו אותו להימלט אל מתחת למיטה. אט אט מצא את דרכו אל ההחלמה: תיאטרון בובות בכלל, וההצגה "דו"צ עם רגל אחת בשמים" בפרט, סייעו בכך. בהצגה, שעולה במסגרת תיאטרון האיל המרקד, הוא משחזר שוב ושוב את מה שחש אז. חי את האירוע. עובר אותו מחדש. נסחף כולו אל הרגעים ההם, נמצא שם, בלי לוותר לעצמו על אף ניואנס, מבעית ומחריד ככל שיהיה.

אבל ההצגה איננה רק מסע תרפויטי, אלא גם – אמנותי. ובזכות זאת היא לוקחת אתה את הקהל, ומאפשרת לו לחוש ולחוות את מה שעוברים חיילים במציאות המטורפת והמסויטת של קרב. מי שהיה שם, ורוב הגברים הישראלים חוו מן הסתם דברים דומים, יכול להיזכר, ומי שלא היה שם, יכול לנסות להבין.

מעלתה הגדולה של ההצגה שהיא נוקטת מגוון דרכים כדי לייצר את התחושה של הקרב, הפציעה, הזוועה. אין כאן התחלה, אמצע וסוף. שוב ושוב מתרחש המהלך הזה של – כוס הקפה, שבריר השנייה שלפני, ואז הגיהינום שפוער את לועו ובולע את המציאות השפויה. הבימוי מגוון ומרתק: ויסמן מפעיל בובה גדולה בדמותו, וכפי שאמרה אחת הנוכחות בקהל בשיחה שמנהל גדי ויסמן עם הקהל בתום ההצגה, "זאת הייתה הבובה הכי חיה שראיתי אי פעם". לרגעים התקשיתי להאמין שזאת בובה. היה ברור שהיא נעה ומדברת בכוחות עצמה, ואפילו הבעות הפנים שלה כמו השתנו. וזאת רק אחת הדרכים שבהן מביעה ההצגה את מה שקרה. ויסמן משתמש למשל בתיבה צה"לית גדולה, שתפקידיה משתנים שוב ושוב: היא המוצב, היא שוחה של האויב, היא מקום מפלט, היא מחסה, אלונקה, מיטה לנוח בה, ולבסוף גם קבר. האמצעים הבימתיים פשוטים, אבל מתוחכמים ומשוכללים בזכות הבימוי והמשחק.

אין בהצגה כמעט טקסט מדובר. רוב ההתרחשות מובנת באמצעות פס הקול: לא רק צלילי הירי וההפגזה המבעיתים, אלא גם – צרצור של צרצרים, קרקור של קרפדות, נביחות כלבים רחוקות, קולו של מואזין שקורע בבת אחת את צלילי הטבע ומאיים בתחושה שאנו נמצאים בשטח מסוכן. גם הבעות הפנים של השחקן מבהירות היטב את המתרחש. יש משהו צ'רלי צ'פליני באופן שבו הוא מביע רגשות – הנה הוא יושב לו, מפצח גרעינים, נהנה מהשלווה, הנה הוא שותה קפה, פונה אל חבריו הנוכחים-נפקדים, מדבר אליהם בחביבות של יום יום, וכבר – קולות הנפץ האיומים, הצורך להתגונן, הבהלה, הפציעה.

את המסוק שאמור לפנות פצועים מייצג השחקן פעם אחת בתנועות של כף היד, ובקולו, ועל פניו – ההקלה, הנה מגיעה ההצלה, ואז – אי הבנה: מדוע המסוק חולף על פניו ומתרחק? והנה שוב הקלה: המסוק שב ומתקרב. את כל אלה הוא עושה כמעט בלי אמצעים. רק הוא על הבמה, בגופו, בפניו, בידיו.

בשיחה שבתום ההצגה סיפר גדי ויסמן כיצד הוא נעזר בה כדי להגיע אל לבם הלומי קרב ופדויי שבי מאושפזים, חלקם כבר עשרות שנים, וכיצד הוא משתמש בבובות הגדולות שהוא יוצר כדי לעזור בטיפול גם באוכלוסיות אחרות, למשל – אלה של נגמלים מסמים. הבובות פותחות את לבם ומאפשרות להם להביע מצוקות שהמילים אינן קיימות כדי לספר עליהן.

הצגות נוספות יעלו ב-16 ביוני ב-20:30 וב-17 ביוני ב21:00, בתיאטרון הסמטה.

המלט:
תגיד את המונולוג, אני מבקש ממך, כמו שהדגמתי לך, מרפרף על הלשון. אבל אם תלעס אותו בכל פה, כמו שעושים רבים מן השחקנים שלנו, היה מוטב לי שכרוז העיר היה אומר את השורות שלי. גם אל תנסר את האוויר יותר מדי ביד שלך, ככה. בעדינות. כי גם בלב הסערה, או הסופה, או – אם מותר לומר – טייפון הרגשות שלך, אתה צריך לאמץ לך מין מתינות שתיתן לזה זרימה חלקה. אח, זה מעליב אותי ממש עד עומק הנפש לשמוע איזה טיפוס מתלהם עם פאה מקושקשת על הגולגולת קורע את הרגש לגזרים, מה גזרים – סמרטוטים, כדי לפוצץ את אוזני הקהל הרחב, שעל-פי-רוב לא מסוגל לקלוט שום-דבר חוץ ממראות-עיניים ורעשים באוזניים שאין להם קשר לכלום. אני בעד שילקו טיפוס כזה עם שוט על שהוא מְוַולְגֵר את הוולגריות –  רעשן, מיושן, מלא אש ועשן.  בבקשה ממך, הימנע מזה.

שחקן א':
יסמוך עלי, כבודו.

המלט:
אבל שלא תהיה מתון מדי. תן לטעם הטוב שלך להיות לך מדריך. תתאים את הפעולה לַמילה, את המילה לַפעולה, והכל בתנאי אחד, שלא תחצה את גבול הפשטות של הטבע. כי כל מה שעשוי למעלה מן המידה הוא רחוק ממטרת המשחק, שמאז ועד היום היתה – והיא עדיין – להניף ראי אל מול הטבע, להראות לַטוב את הקלסתר שלו, לרֶשע את הפרצוף שלו, ולכל הדור את החותָם והצורה שלו. עכשיו, אם זה עשוי בהגזמה, או ברשלנות, גם אם זה גורם לַהדיוטות לצחוק, זה גורם לַנבונים עגמת-נפש; והמשפט של אלה חייב לשקול על המאזניים שלך יותר מאולם מלא של אחרים. אח, יש שחקנים שראיתי אותם משחקים, ושמעתי אחרים מהללים אותם, אפילו עד הגג, ש – בל אחטא בשפתי – לא רק שלא דברו והתהלכו כמו בני-תרבות, או כמו קניבלים, וגם לא כמו בני-אדם בכלל, אלא קרטעו ושאגו עד-כדי-כך שהיה נדמה לי שאיזה שוליה שולי של הטבע הוא שברא את האדם, ולא עשה עבודה מי-יודע-מה, כל-כך דוחה היה החיקוי שלהם למין האנושי.

שחקן א':    אני מקוה שאצלנו זה תוקן במידת-מה, אדון.

---

מערכה שלישית, תמונה 2 לעברית: דורי פרנס

---

ליר:    אֲבָל עַכְשָׁו,

מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ, גַּם אִם אַחֲרוֹנָה,

פְּחוּתָה, קְטַנָּה, שֶׁלְּאַהֲבָתָהּ

מְשַׁחֲרִים הַגֶּפֶן שֶׁל צָרְפַת

וְגַם חֲלַב בּוּרְגּוּנְדִּיָּה, מָה תּוּכְלִי

לוֹמַר בִּכְדֵי לִמְשֹׁךְ לָךְ שְׁלִישׁ נִכְבָּד

יוֹתֵר מֵאַחְיוֹתַיִךְ? בּוֹאִי, דַּבְּרִי.

קוֹרְדֶּלְיָה:  כְּלוּם, אֲדוֹנִי.

לִיר:       כְּלוּם?

קוֹרְדֶּלְיָה:   כְּלוּם.

לִיר:       רַק כְּלוּם יֵצֵא מִכְּלוּם. דַּבְּרִי שֵׁנִית.

קוֹרְדֶּלְיָה:   שְתִּשָּבֵר נַפְשִי בִּי, לֹא אוּכַל

לְהַעֲלוֹת לֵב אֶל הַפֶּה. אֲנִי

אוֹהֶבֶת אֶת כְּבוֹדְךָ עַל פִּי חוֹבַת

הַקֶּשֶׁר, לֹא יוֹתֵר וְלֹא פָּחוֹת.

לִיר:       אֵיךְ, אֵיךְ, קוֹרְדֶּלְיָה? תְּתַקְּנִי מְעַט

אֶת הַנְּאוּם אַחֶרֶת תְּחַבְּלִי

בֶּעָתִידֵךְ.

קוֹרְדֶּלְיָה:  אָדוֹן יָקָר, אַתָּה

אוֹתִי הוֹלַדְתָּ, וְגִּדַּלְתָּ, גַּם

אָהַבְתָּ. וַאֲנִי אֶת הַחוֹבוֹת

הָאֵלֶּה מַחְזִירָה כְּפִי שֶׁיָּאֶה,

אוֹהֶבֶת, מְצַיֶּתֶת, וּמְכַבֶּדֶת.

לָמָּה לָאֲחְיוֹתַי יֵשׁ בְּעָלִים

אִם הֵן אוֹמְרוֹת שֶׁהֵן רַק אוֹהֲבוֹת

אוֹתְךָ בַּכֹּל? אֲנִי כְּשֶׁאֶתְחַתֵּן,

הָאִיֹש אֲֹשֶר יִקָּח אֶת שְׁבוּעָתִי

יִשָּׂא גַּם מִן הַסְּתָם אֶת מַחֲצִית

אַהֲבָתִי, מַחֲצִית דַּאֲגָתִי

וְחוֹבָתִי. אֲנִי וַדַּאי אַף פַּעַם

לֹא אֶתְחַתֵּן כְּמוֹ הָאֲחָיוֹת

שֶׁלִּי כְּדֵי לֶאֱהֹב רַק אֶת אָבִי

כֻּלִּי.

לִיר:               אֲבָל לִבֵּךְ שָׁלֵם עִם זֶה?

קוֹרְדֶּלְיָה:  כֵּן, אֲדוֹנִי הַטּוֹב.

לִיר:       כֹּה צְעִירָה וְכָל כָּךְ אַכְזָרִית?

קוֹרְדֶּלְיָה:  כֹּה צְעִירָה, אָדוֹן, וַאֲמִתִּית.

---

"המלך ליר", מערכה ראשונה, תמונה 1, לעברית: דורי פרנס

"I am not what I am"  אומר יאגו בשלבים הראשונים של המחזה "אותלו", בעברית: "איני מי שאני", כלומר − כך הוא מגלה בסוד לקהל, בטכניקה אופיינית לשייקספיר − הוא רק מעמיד פנים של ידיד מסור, נאמן ואכפתי. למעשה, הוא אחד ה"רעים" במחזה. אילו דוּבּר במערבון משנות הארבעים או החמישים, היו חובשים לראשו כובע שחור, כדי שנדע להבחין בינו לבין "הטובים", שמגבעותיהם היו, כמובן לבנות. למרבה האירוניה, "אותלו" עוסק כמובן באיש שחור ותמים שאיש לבן ורע מסית אותו, מלהיט את יצריו ואת קנאתו, למעשה מטריף את דעתו וגורם לו לרצוח את דסדמונה, אשתו האהובה וחסרת הישע. אכן, יאגו אינו סתם רע, אלא הוא דמות הרע האולטימטיבי: במעשיו הוא הורס את האהבה העזה שצמחה לנגד עינינו ומביא לסופה המר. השאלה מדוע בעצם הוא מפעיל את כל הרוע הזה נשארת פתוחה. אין לו מניע אישי של ממש, כפי שהוא מגלה לקהל. סתם הרסנות לשמה.

בסרטו החדש של אלמדובר, "חולייטה", המבוסס על שלושה סיפורים של אליס מונרו, אנו פוגשים את מקבילתו הנשית של יאגו. אישה שבהבל פיה, בכמה משפטים טבולים בארס, תהרוס את חייהם של שלושה אנשים שלפחות כמה מהם נראה שהיא דווקא אוהבת. מה המניע שלה? מדוע היא מזיקה כל כך? האם מתוך קנאה, או סתם כך, בשל רשעות עצומה ומהותית של אישיותה? האם כשאמרה את מה שאמרה ידעה, תכננה או קיוותה שתהיה להם השפעה כה הרת גורל וארוכת טווח? כמו ב"אותלו" אין לשאלה הזאת תשובה, ובעצם אולי אין בה צורך. די בכך שהסרט מצייר בפנינו רוע צרוף, שמסתווה כאדיבות ואפילו, לרגעים קצרים, כחום אנושי.

כשצופים בסרט "חולייטה" אי אפשר שלא לחשוב על סוגיה שעלתה בימים האחרונים לכותרות, אם כי הקשר רופף: התאבדותה של אסתי וינשטיין, בין היתר מכיוון שהרחיקו אותה משש מתוך שבע בנותיה. לפי התיאורים הבנות סירבו להיות אתה בקשר, חרף מאמציה, נסו מפניה, כינו אותה רוח רפאים.

ב"חולייטה" נפרש לעינינו כאבה של אם שבתה החליטה מסיבות שהאם אינה יודעת אותן להתרחק ממנה לצמיתות. רק כשהאמת מתגלה, כשהאם מבינה מה בעצם קרה, מה מסתתר מאחורי הניתוק, מי גרם לו וכיצד, יש סיכוי להתקרבות מחודשת. אמנם את העלילה מניעים גם צירופי מקרים, אבל במארג הכללי והסופי נראה שאינם סתמיים אלא שהם מוצדקים ונובעים ממעשיהן ואישיותן של הדמויות.

הקצב האטי של הסרט ויופיו הצורני משווים קסם מיוחד לשאלות שהוא מעורר: האם תמיד אפשר להצדיק את הרגש המייסר והמכלה, תחושת האשמה המתעוררת בלבם של אנשים? מה קורה כשבני משפחה מסתירים זה מפני זה אמיתות שאילו נחשפו אולי לא היו מתפתחות לנגע ממאיר? והשאלה העזה ביותר: האם לאהבה יש כוח רב יותר מאשר לשנאה, והאם הטוב יכול לגבור על הרוע, אפילו אם זה קורה אחרי תלאות וייסורים?

ב"אותלו" אין סיכוי ל"סוף טוב". בדבריו האחרונים של האיש, אחרי שרצח את דסדמונה, הוא מספר כיצד שירת את ארצו בנאמנות, מבקש שיספרו גם את שבחיו, מסביר כי אהב את אשתו "לא בחוכמה" וגם "יותר מדי": למעשה, עדיין אינו מקבל את האחריות המלאה על מעשיו. ואז הוא מאמץ את התיאורים הגזעניים ששמע בעבר, מכנה את עצמו פרא אדם, מזכיר את גבורתו בעבר, ואז מעניש את עצמו ומתאבד לעיני הקהל. גם יאגו נענש בעינויים והוצאה להורג. רק לקהל, לא לדמויות, יש סיכוי לחוות קתרזיס מזכך.

לא כך אצל אלמדובר. אמנם נחסך מאתנו סוף טוב הוליוודי שמנוני ומתקתק, אבל אנחנו בדרך אליו, ואולי בעצם מוטב כך. כי מי רוצה לצאת מאולם הקולנוע האפלולי אל המציאות האפלה ממנו, בתחושה שכלו כל הקיצין.

"דוד מלך ישראל חי, חי וקיים…" מי מאתנו לא פיזם את השיר, בהתלהבות גוברת והולכת, בליווי מחיאות כפיים, כמתגעגע אל המלך ההוא, הכובש, המקסים, יפה התואר: "וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי", שרבים כל כך התאהבו בו בחייו: "וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן, נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד; ויאהבו יְהוֹנָתָן, כְּנַפְשׁוֹ", "וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד," "וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד", "וְכָל עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ", ושהאהבה אליו כמו לא שככה, מאז ומעולם?

תיאטרון גשר מעלה בימים אלה את ההצגה "ספר דוד" המבוססת על רומן בשם דו"ח המלך דוד (הוצאת כתר) מאת שטפן היים, סופר יהודי גרמני.

המחזה מבקש לחתור תחת המיתוס המפואר של דוד המלך האהוב כל כך, ולהוכיח כי בעצם היה דמות שלילית, "אדם רקוב" שהוליד "עם רקוב", ושכל תפארתו הנודעת מתבססת על רצף השקרים המסופרים עליו במקרא. כדי לעשות זאת מעלה המחזאי באוב את דמותו של הסופר המקראי, מי שכתב לכאורה את הפרקים המוקדשים לדוד. שלמה המלך, בנו של דוד, כבר יושב על הכס, מבוּסס במלכותו. הוא מבקש לפאר את דמותו של אביו, ולצורך כך מזמן את ההיסטוריון, איתן בן הושעיה, ודורש ממנו לכתוב את "הדוח הרשמי האחד והיחיד על קורות המלך דוד".

איתן מנסה לסרב. טוען שהמשימה גדולה עליו. "לא היית מבקש מנמלה לבנות פירמידה", הוא אומר, אבל המלך אינו מוותר על שירותיו: "אני לא מזמין נמלים לארמון," הוא משיב, ומאלץ את איתן לקבל על עצמו את התפקיד שהוא, כצפוי, כפוי טובה.

כי העדויות שההיסטוריון אוסף על אביו המהולל של המלך מחרידות. מסתבר שהיה רוצח, שודד, פסיכופת ציני שלא היסס לפגוע בכל מי שיכול, רק כדי להשיג את מבוקשו – לכבוש לעצמו את כס המלכות. הוא מראיין אנשים שהכירו את דוד, למשל את מיכל בת שאול שהייתה נשואה לו. מיכל היא האישה היחידה שכתוב עליה בתנ"ך כי אהבה גבר. ובכן, זהו עורבא פרח. כך לפחות מבקש מאתנו המחזה להאמין. האמת עוותה, כי נכתבה בהזמנה ותחת לחץ של השלטונות. מיכל, שהיא כיום אישה זקנה וממורמרת, יודעת רק לספר עד כמה תיעבה את האיש שהרג את אחיה האהוב מפיבושת, ועד כמה סבלה מהכורח לחיות אתו.

פרשות נוספות בחייו של דוד מתוארות באמצעים שונים. למשל, שני שחקנים מגלמים בפני הסופר-ההיסטוריון את הקרב נגד גלית ואת הסיפור עם אוריה החתי ובת שבע. בסיפור הראשון הסופר מוטרד מאי הקוהרנטיות של רצף האירועים שהוצגו לפניו: האם פגש דוד את שאול פעמיים? פעם אחת כמי שהביס את הפלשתים כשהפיל את גלית באמצעות אבן קלע ששילח אל מצחו, ובפעם האחרת כשחיפשו מוזיקאי שינעים את שעותיו של שאול שרוח רעה שרתה עליו? בסיפור על אוריה החתי, המוצג בתנ"ך במלוא זוועתו, אין למחזאי בררה אלא לנסות להסביר איך התגלגלו הדברים לידי כך שהאמת המחרידה מוצגת כפי שהייתה: המלך גזל מאוריה החיתי את כבשת הרש, את בת-שבע, שהייתה לאמו של המלך הנוכחי, ואת בעלה שלח להיהרג בקרב, לא לפני שזימן אותו לשוב הביתה מהמלחמה כדי שישכב עם אשתו שכבר הרתה ללדת לדוד: דוד, כך מסופר, ביקש להתכחש לילד שנשאה בבטנה, אבל מאחר שאוריה לא שכב אתה – לגרסת המחזה בת-שבע מנעה זאת, כי רצתה ללדת את נסיך הכתר – פתר את הבעיה בדרך אחרת.

סיפור המרד של אבשלום אינו מוזכר במחזה, אבל תוצאותיה של פרשה קשה אחרת, האונס שעברה תמר בת דוד, שאותה שלח המלך אל אחיה אמנון כדי להכין לו אוכל, וזה תקף ועינה אותה, מועלה על הבמה.

כפי שאפשר להבין, המחזה עצמו מעניין מאוד. הרעיון העולה בו, לפיו הסיפורים המוכרים לנו היטב אינם אלא פרי עטם של סופרים-מטעם, שאולצו לכתוב את הגרסה הרצויה לשלטון עריץ, ושדינו של הסופר-ההיסטוריון להישכח – מרתק, ומפותח היטב.

הבעיה מתעוררת באופן שבו הוא מוצג. יבגני אריה, שהוא אמן המיזנסצנה, יצר, כמו תמיד, במה מעניינת מאוד. הוא משחק עם צללים, עם מצלמת וידיאו שמוצבת על הבמה ומתעדת את העדויות, המוקרנות על מסך גדול, ובכך מאפשרת לצופים לעקוב מקרוב אחרי הבעות הפנים של העדים; התנועה זורמת ומשכנעת, והשחקנים עושים את עבודתם נאמנה (אם כי בהצגה שבה נכחתי הייתה לי תחושה שהם, במידה מסוימת, חסרי אנרגיה).

ובכל זאת, למרות כל המעלות, התעוררה גם הסתייגות: משום מה משתדל הבמאי, כמעט אפילו מתאמץ, להצחיק את הקהל. לצורך כך הסצנות שבהן "מוצגות" העדויות על חיי דוד בפני ההיסטוריון, ובה בעת בפנינו, מוגשות בגרוטסקיות מביכה. דמותו של השחקן המגלם את דוד מכוערת במיוחד, ובכוונה, כנראה כדי להדגיש את הפער הלא יאומן בין המיתוס למציאות כפי שהייתה. לומר – דוד האמיתי ממש לא דמה לפסל היפהפה של מיכאלאנג'לו (שהעתקו מונח על הבמה כל העת),  אלא היה גוץ שמנמן, לגמרי לא גברי ומגוחך מאוד.

ובכן, קודם כל, מבחינת המחזה עצמו, העמדה הזאת לא משכנעת. האם שלמה, שגם הוא נוכח בחלק מהעדויות המוצגות, היה מסכים שיציגו את אביו באופן כל כך דוחה? הלא הוא מזמן את כתיבת ההיסטוריה כדי לפאר את אביו! לא. נראה כי הסיבה העיקרית, החוץ-אמנותית, לסצנות הללו היא, כאמור, רצונו של הבמאי לשעשע. שיאים של וולגריות הושגו בסצנה של פיתוי בת-שבע. "דוד" הופיע שוב, מכוער, עם פאה נוכרית מתולתלת אדומה ומטופשת להפליא ואבר מין ירקרק שהשתלשל ממכנסי הטייץ ההדוקים שלו. את בת שבע גילם גבר שהולבשו לו (אני מקווה) כריות כדי להרחיב את אחוריו, ושיער ערווה ופטמות צבעוניים. שניהם נעו על הבמה בתנועות דוחות ומביכות, והעוו את הפנים כמי שצועקים אל הקהל – תראו כמה שאני מצחיק! הבעיה שההצחקות המוקיוניות, הכמו-קרקסיות הללו, לא פעלו כמצופה. הקהל אפילו לא גיחך, ובצדק.

יבגני אריה עלה לישראל לפני עשרים ושש שנים. הוא ייסד את תיאטרון גשר, אחד התיאטראות הרפרטואריים הדו-לשוניים – עברי-רוסי – היחידים בעולם. מעל הבמה מוקרן הטקסט במלואו, ומתחתיו תרגומו לרוסית. אריה התחיל את עבודתו בישראל עם ההפקה הגאונית של "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מאת טום סטופרד, הפקה שאי אפשר להפריז בשבחיה. הוא ביים מחזות שעד היום חוזרים ומעלים אותם מדי פעם למשל "כפר", מאת יהושע סובול, והצגות מופלאות שעלו בראשית דרכו של תיאטרון גשר בישראל, והלוואי שעוד ישובו, כמו "משפט דרייפוס" מאת גרומברג ו"אדם בן כלב" על פי הרומן של יורם קניוק.

קשה להבין מדוע אמן בשיעור הקומה של יבגני אריה אינו סומך על יכולותיו האמנותיות ומדוע הוא נסוג אל מין תעלולים בימתיים מיותרים, שאינם מוסיפים לו כבוד.

ועם זאת, חרף ההסתייגויות, ההצגה "ספר דוד המלך" מותירה אחריה מחשבות שיש להמשיך ולעבדן, ולפיכך אפשר לומר שהיא ראויה בהחלט.

"נגמר החן, קשה להזדקן!" מזמרות אחת עשרה שחקניות על הבמה באולם 2 של צוותא. כשצופים בהן מתעוררות שתי מחשבות: האחת, שהן ודאי יודעות משהו על מה שהן שרות. והאחרת – שהתנהלותן מוכיחה את ההפך: שאפשר כנראה להזדקן לא רק בכבוד, אלא גם בהדרת כבוד, ובחן רב.

שכן כל השחקניות הללו הן, כפי שנהוג לומר בשפה הנאותה, "בנות גיל הזהב": הצעירה ביניהן בת שבעים וחמש, ויש גם מבוגרות ממנה בעשר שנים.

בשיחה שהתנהלה בתום ההצגה עם אחת השחקניות היא הצביעה על מישהי מעמיתותיה, זמרת בולטת שקולה עמוק ומדויק והנאתה מהשירה גלויה לעין, וציינה בגאווה: "היא בת שמונים וחמש!"

ההצגה, "עד החתונה זה יעבור", מעלה מחזה טראגי-קומי בסגנון יווני, המספר על היחסים המורכבים בתוך המשפחה ועל זוגיות בגיל המבוגר, מנקודת המבט של סבתות.

שירה וחמותה רוחל'ה מסתדרות היטב. בערב שבת מגיעה החמות, לבקשתה של שירה, כדי לשמור על הילדים, כי "עליה לצאת לעבודה דחופה". החמות המסורה לא רק שומרת על הילדים, היא גם מקפלת את הכביסה הנקייה ומבטיחה אפילו להכין את השניצלים ולשטוף את הכלים. היא מרשה לילדים לצפות בטלוויזיה, בניגוד להנחיות שקיבלה. היא הסבתא הטובה. הכול מתנהל על מי מנוחות עד שפורצת אל הבית הסבתא השנייה, אמה של שירה. היא באה לביקור לא צפוי, ונוכחותה חושפת חשבונות משפחתיים ישנים, אכזבות וטענות, ובעיקר – את הקושי הרב שמתעורר לא פעם ביחסי בנות ואימהות.

יש בהצגה כמה רגעים מצחיקים. כך למשל בחרה הבמאית לייצג את בעלה של רוחל'ה באמצעות בובת בד שהאישה סוחבת אתה ומניחה אותה על הספה. שירה, הכלה, מודה לשניהם על כל העזרה שהם מגישים לה, ורוחל'ה מביטה בפליאה בבובת הסמרטוטים השרועה על הספה: היא עצמה טורחת, מתרוצצת, מגישה כוסות מים לכל מי שצמא, מסדרת, מפשרת, מדברת. הוא, כמובן, אילם, שמוט, לא קיים. זוהי, אומרת בכך הבמאית, תרומתם של הגברים המצויים בסביבה… בהמשך היא  מגדילה לעשות, ואת המחזר הנלהב של הסבתא השנייה היא כבר מייצגת באמצעות בובת-עציץ: פסל דמוי קקטוס שמאייר את הביטוי השגור והמבטל שנהוג לתאר באמצעותו איזה טמבל חסר אונים ומכנים אותו "עציץ". כך הגברים בהצגה הזאת: בובות חסרות ערך שאינן תורמות מאומה בקיומן, לעומת הנשים החזקות והנאבקות, עזות הרגש והיצריות. העובדה שמציגות אותן נשים מבוגרות רק מוסיפה לעוצמתן: מסתבר שאפשר להזדקן גם כך: ללמוד טקסט ארוך בעל פה, לעמוד זמן רב על הבמה, וליהנות מכך.

את ההצגה הזאת, "עד החתונה זה יעבור", שכתבה הבימאית עירית בן שלמה, מתוך הסיפורים והדילמות שהעלו השחקניות עצמן, מעלה התיאטרון הקהילתי של רחובות. המחלקה לרווחת האזרח המבוגר באגף לשירותים חברתיים של העיר הקימה את התיאטרון הזה לפני כארבע שנים. זאת ההצגה השלישית שהוא מעלה. הקבוצה מקיימת גם את הפרויקט "לתת במה": שיח בקבוצות על נושאים המעסיקים גמלאים, בשיתוף עם עובדת סוציאלית ועורך דין.

הקבוצה השתתפה בפסטיבל חיפה, וזכתה באות הוקרה לנשים מצטיינות בזכות עשייתן המשמעותית ותרומתן לקהילה ופיתוח וקידום הנשים בעיר.

חרף גילן המתקדם הנשים מתמידות, נפגשות לחזרות מדי יום, מוותרות על פעילויות אחרות ונרתמות להצלחת העשייה.

חובבנותן של השחקניות בולטת, אבל אינה פוגמת בחוויה. כשהן עומדות על הבמה, נעות עליה בצעדים בטוחים, כשהן שרות ומשחקות, משעשעות את עצמן ואת הקהל, אי אפשר שלא להתפעל מהחיוניות שלהן, מהמחויבות שהן חשות ומביעות, ובעיקר מהתחושה שבכל גיל יכולה העשייה האמנותית להסב כל כך הרבה שמחה, משמעות וערך.

המחזה "כולם היו בני" (,"Arthur Miller, "All My Sons) הוא נכס צאן ברזל של מערכת החינוך בישראל. כמעט כל בוגר בית ספר תיכון בארבעים השנים האחרונות למד אותו במסגרת שיעורי אנגלית. רק בשנים האחרונות הוצגה לו חלופה – הספר "הנחשול", שעליו רשאים להיבחן בבחינת הבגרות, אבל במרבית בתי הספר ממשיכים לבחור במחזה.

יש לכך ודאי יותר מסיבה אחת, ביניהן כנראה גם ההרגל, נוחות של המורים שחלק מהם למדו אותו אולי עוד כשהיו בעצמם תלמידים, ואחרים כבר לימדו אותו כל כך הרבה פעמים עד שהם מסוגלים לדקלם חלקים ממנו בעל פה.

סיבה נוספת, מן הסתם חשובה יותר, היא התפיסה שתכניו של המחזה רלוונטיים ומשמעותיים לבני נוער ישראלים.

עלילתו של המחזה, ששומר על אחדות המקום והזמן, על פי ההמלצה של אריסטו, מתרחשת כולה בחצר ביתם של בני משפחת קלר. במערכה הראשונה אנו פוגשים את הדמויות בבוקרו של יום ראשון, במערכה השנייה יורד הערב והמערכה השלישית נחתמת אחרי שעת חצות. התקופה היא סוף שנות הארבעים של המאה העשרים, כלומר – שנים לא רבות אחרי תום מלחמת העולם השנייה. לארי, בנם הטייס של ג'ו וקייט קלר, נעדר זה שלוש שנים. מטוסו נעלם באחת הגיחות, ומאחר שגופתו לא נמצאה, האם מתעקשת להאמין שבנה עוד ישוב. כדי לשכנע את עצמה שהיא צודקת היא מחפשת הסברים והצדקות: למשל – ידיעות בעיתונים על חיילים שנעדרו מאז המלחמה ומתחילים פתאום לשוב; העובדה שעץ התפוחים שנטעו לזכרו נשבר בלילה בסופה; כפפת הבייסבול שלו שמצאה במרתף; בת הזוג שלו הגיעה לביקור; ובכלל – כך היא טוענת, לא ייתכן שהוא נהרג. כי יש אלוהים. כי השמש ממשיכה לזרוח.

אכן, חייל נעדר במלחמה יכול בהחלט לעורר עניין אצל בני נוער ישראליים. הלוא מרביתם יתגייסו לצבא בעוד שנה או שנתיים, וכולם גדלו על הסיפורים על רון ארד, השבוי שמדינת ישראל לא השכילה לשחררו, ועד שהתעשתה והסכימה לשלם את המחיר הנדרש תמורת חייו הוא כבר נעלם לחלוטין. ובקיץ האחרון היו התלמידים הללו עדים בעל כורחם למה שקרה בקרבות של מבצע צוק איתן, ולשני החיילים שמקום קבורתם לא נודע.

אבל הטיפול שעושה המחזה "כולם היו בני" אמור לצרום באוזנו של הקורא הישראלי. האימא המחכה לבנה מצטיירת בו כאישה מניפולטיבית, היסטרית, לרגעים אפילו מרושעת. היא שקועה כל כך בתקווה שבנה ישוב, עד שהיא מתעללת בכריס, בנה האחר, ואינה מוכנה לאפשר לו לשאת לאישה את הנערה שהייתה הארוסה של אחיו.

 

כריס מתואר במחזה כאדם מוסרי, אידיאליסט, מסור להוריו, אוהב. האנשים הסובבים אותו מעידים על כך שהוא תמים, נותן אמון בזולת, מדרבן אחרים לפעול על פי עקרונות נאצלים. יש לו, לכריס, שאיפות רוחניות. את האחריות שהוא חש כלפי ארצו וכלפי האנושות בכלל ביטא כשהתנדב להילחם נגד הנאצים ושילם, לדבריו, מחיר נפשי כבד: כל החיילים בפלוגה שפיקד עליה נהרגו בקרבות. הוא מתאר את נכונותם להקריב את עצמם זה למען זה, ולמען המולדת. אילו רק היו קצת יותר מעשיים, הוא מסביר, היו נשארים בחיים (כמוהו?, תוהה הקורא בלי קול). כריס מאוכזב מכך שאהבת האדם שהיה עד לה בימי המלחמה נעלמה בשוך הקרבות. מכך שבחיים האזרחיים נמשך כל העת המרוץ המתמיד אחרי חיים נוחים, מיצוי "החלום האמריקני" שמכוון כולו לביטחון כלכלי וחומרי. והוא רוצה לשאת לאישה את אנני. היא מייצגת בשבילו חיים עם משמעות, כאלה שאין בהם רק מרדף אחרי כסף.

 

תגובותיה של האימא, כאמור, קשות מאוד. אפילו כשנודע לה סופית שהבן הנעדר בעצם מת – לקראת סוף המחזה שולפת אנני את מכתב ההתאבדות שלו ומציגה אותו בפני האם, כדי ללחוץ עליה לשחרר את כריס ולאפשר לו לשאת אותה לאישה – היא ממשיכה. כמו מכשפה רעה היא מקללת את אנני, מזהירה אותה שאם תעז להינשא לאחיו של אהובה, לבה ייבש בקרבה, ומוסיפה ואומרת לה שאלה החיים שנועדו לה – בדידות ועצב.

קשה להבין ולהזדהות עם המשולש הזה, שיש בו לכאורה אהבה, ובעצם כולו גדוש ברוע והתאכזרות. האם הגיוני ומשכנע לחשוב שאדם כה מוסרי-לכאורה כמו כריס יהיה חסר כל חמלה כלפי אמו הכאובה, ייאבק בה, יאיים שאם לא יקבל את ברכתה יישא את אנני לאישה למרות הכאב שיסב לה בכך, ואז יסתלק ויעלם מחיי הוריו? איך ייתכן שהוא מטיח בפני אביו אמיתות כמו –  "אנחנו כמו אנשים שמחכים בתחנת הרכבת לרכבת שלעולם לא תגיע"? הרי הוא מדבר על אחיו הנעדר! שוב ושוב מסביר כריס שלארי מבחינתו מת. אין אפילו מילה אחת של צער. של געגוע. של דאגה. של כאב. הגופה לא נמצאה, אבל כריס כבר במקום אחר, חושב על עצמו, מסרב להיות "הפראייר" המשפחתי.

הנה למשל תגובתו התמוהה, הזעופה, של כריס, כשהאימא מספרת על חלום שחלמה על לארי, ומתפרצת בזעם על כך שאילצו אותה לטעת עץ לזכרו: כריס אומר – "אימא! אימא! אז הרוח שברה את העץ. על מה את מדברת? אימא, בחייך, אל תתחילי שוב, טוב? זה לא עוזר לאף אחד." ומציע, בחוסר רגישות מפליא – "חשבתי ש – אולי אנחנו צריכים פשוט להתחיל לשכוח אותו?"

יש במחזה לא מעט פרצות. הנה למשל אחת הקטנות שבהן: אנני משועשעת מכך שארון הבגדים של כריס גדוש כל כך. האימא מופתעת ומזכירה לה שלא, החדר שבו שיכנו אותה אינו של כריס, אלא של לארי. חילופי הדברים הללו נועדו להראות למשפחה, כמו גם לצופה, שאנני כלל לא מצפה לשובו של לארי. בעצם – שהיא די שכחה אותו. הנה, אפילו את בגדיו כבר אינה מזהה. ועוד נועדו הדברים הללו להראות עד כמה האימא כן ממשיכה לחכות לבנה, כי אנני מגיבה בתדהמה: לא רק שכל בגדיו של הטייס הנעדר מחכים בארון לשובו, אלא שכל הנעליים מצוחצחות היטב. אבל – תוהה הצופה חד העין – האם סביר שאנני שכחה כל כך מהר את החדר של אהוב לבה? הלא האיש נעלם רק לפני שלוש שנים. והיא הייתה כל השנים שכנה ובת בית. במשך כל ילדותה ונעוריה באה ויצאה כאן, וכבר שכחה הכול? לא רק את הבגדים, אלא אפילו את סידור החדרים?

פרצה משמעותית הרבה יותר מתגלה בתכנים המהותיים שבהם עוסק המחזה. עניינו העיקרי אינו דווקא ביחסים שבין כריס, אחיו ואהובתם המשותפת, אלא בפשע מלחמה שמפעיל את כל העלילה: בעיצומה של המלחמה יצאה מפס הייצור של המפעל בבעלותו של האבא, ג'ו קלר, סדרה פגומה של חלקי מטוסים. אלה נשלחו לחיל האוויר, הותקנו במטוסים מדגם p-40, וזמן לא רב אחרי כן חלה בעשרים ואחד מהם תקלה, הם התרסקו וטייסיהם נהרגו. ג'ו קלר טוען שהיה חולה ביום שבו התרחשה התקלה, לכן לא הגיע למפעל, ואינו נושא בשום אחריות פלילית למה שקרה. סטיב, אביה של אנני היה באותה עת שותפו. ג'ו טוען כי סטיב אשם. הוא זה שהחליט, בשל הלחץ שהפעילו עליו מהצבא והחשש להפסד כבד שימוטט את המפעל, לרתך את הסדקים שנוצרו באותם חלקי מטוסים, להסתיר אותם ולשגר אותם כדי שיותקנו במטוסים. ג'ו טוען שאילו נכח במקום, היה אומר לסטיב לוותר, להשליך את החלקים לפח. אבל לטענתו של השותף, ג'ו, האיש הדומיננטי ששלט בכול, הוא זה שהורה לו לרתך. ג'ו אמנם לא הגיע באותו יום למפעל, אבל נתן הנחיות בטלפון.

"אי אפשר בבית המשפט להוכיח שיחת טלפון," מסביר בנו של סטיב שמנסה לייצג אותו ולסנגר עליו.

כלומר – הטיעון כולו, בסיס הטרגדיה, נשען על עניין טכני. האם אפשר, או אי אפשר, להוכיח שיחת טלפון. אז, בשנות הארבעים של המאה העשרים – לא. כיום – כן, בלי שום קושי.

וזהו אם כן בעצם מעין דאוס אקס מכּינָה: המעשה המביש – גרימת מותם של הטייסים והטלת האשמה במלואה על אדם אחר – נובע אמנם מתוך אישיותו של ג'ו קלר, אבל הכול היה יכול להיפתר בקלות. למעשה, הסיבוך המוצג במחזה לא היה יכול להתקיים בימינו, ולפיכך אינו אוניברסלי.

פרצה אחרת, מהותית לא פחות, נובעת מעמדותיה של האם. ככל שהמחזה מתקדם, מתברר לצופה בהצגה או לקורא של המחזה כי התעקשותה על כך שלארי חי קשורה בתחושתה שבעלה, אביו, אחראי למותו.

כשאנני מביעה כעס על אביה ומספרת שהיא מסרבת לסלוח לו על הפשע שביצע, וכדי להדגיש את חומרת הפשע, היא מעלה את ההשערה לפיה לארי היה אולי אחד מקורבנותיו: אולי מטוסו היה אחד מאלה שהתרסקו בגלל החלק הפגום שהותקן בו?

האימא מתפרצת בחמת זעם, נוזפת בה ותובעת ממנה לעולם לא להעלות שוב את האפשרות הזאת. ג'ו קלר מצטרף אליה ומבהיר שלא ייתכן שכך קרה: הלוא לארי כלל לא טס על מטוסים מדגם p-40! (על כך מגיב כריס ואומר משהו כמו – אז מה? אז מה אם לארי לא טס על מטוס כזה? והטייסים האחרים, אלה שנהרגו, לא היו בני אדם ראויים שצריך היה לשמור על חייהם? "אז מי הטיס אותם, חזירים?")

בסופו של המחזה מתבררות שתי עובדות: לארי אכן לא טס על אחד המטוסים שהתרסקו, הוא הפיל את המטוס בכוונה תחילה, ואביו אכן אשם בכך: לארי החליט להתאבד כי חשד באביו, ולא האמין בחפותו.

אבל עד שאנני לא הגישה להם את מכתב ההתאבדות, הם לא ידעו על כך דבר. מדוע אם כן רומזת האימא לכל אורך המחזה שבעלה אשם במות בנו? מניין היא יודעת? (התשובה: היא לא יודעת, ואין לכך בעצם שום הסבר הגיוני!)

ובכלל – האם אפשר להעלות על הדעת מצב כזה: ארוסתו של חיל נעדר מחזיקה בחשאי מכתב התאבדות שלו? לא מגלה להורים את מה שידוע לה מהרגע הראשון? שומרת את המידע הזה בסוד מפניהם, כמו סוג של נשק יום הדין שאותו תשלוף רק בלית ברירה, כדי להכריח את ההורים להרשות לה להינשא לאחיו של אהובה?

ההסבר – הקלוש, לטעמי – הוא שאנני ידעה עד כמה מכתב ההתאבדות יכאיב להם, ורצתה למנוע את התוצאות האיומות שיעורר, ברגע שייוודע לבני הזוג קלר מה עלה בגורל בנם. לא הסבר שיכול לדעתי להבהיר כיצד תיתכן אכזריות כזאת של מי שאמורה להיות מאוהבת באחד הבנים, ובעצם בשניהם: היא יודעת שאחד מהם מת, אבל מניחה לכך, ונותנת להם להמשיך כל השנים הללו לחכות לבואו? מישהו יכול להאמין שהתנהגות כזאת אפשרית?

מעבר לכל ההשגות הללו בעניין המחזה, יש בו לטעמי נקודות לא מעטות שהופכות אותו לטקסט מקומי וברגעים מסוימים ממש לא רלוונטי. יש כמה התחכמויות תקופתיות שכבר מזמן אינן אקטואליות, ומצריכות הרבה פירושים והסברים. למשל – שמות של סרטי קולנוע שהוקרנו באותם ימים, בדיחות והתייחסויות לאירועים שכבר מזמן נשכחו – למשל פרנק, אחת הדמויות, מספר שיש לו חנות סדקית,  ומתלוצץ – גם אני אוכל להיות נשיא. הוא רומז על הנשיא טרומן שהיה בתקופה מסוימת בעלים של חנות כזאת. איזה עניין יכולה לעורר בדיחה כזאת בימינו, ולא רק בקרב בני נוער ישראליים?

ועם זאת, וחרף כל ההסתגויות, יש להודות כי המחזה כן מעורר בדרך כלל עניין אצל מרבית קוראיו הצעירים, תלמידי מערכת החינוך הישראלית. נראה שהנושאים שהוא עוסק בהם: טייס נעדר, משפחה שַׁכּוּלָה, רווחים שנעשים בעקבות עסקים משגשגים בתקופת מלחמה, חֶבְרה צבועה שמתעניינת בכסף יותר מאשר בערכים, אהבה בלתי אפשרית וקונפליקטים משפחתיים, מוצאים אצלם אוזן קשבת, למרות הפגמים שהמחזה לוקה בהם.

מעבר לכל ההשגות הללו אני מבקשת להזכיר סוגיה שהעסיקה לאחרונה את התקשורת הישראלית ועוררה סערת רגשות זוטא: מורה אחת לאנגלית "הואשמה" בתקשורת בכך שהטילה על תלמידיה לכתוב חיבור, בתגובה לשיר של אדווין ארלינגטון רובינזון, "ריצ'רד קורי". השיר עוסק בהתאבדותו של אדם שנראה לכאורה מצליח מאוד, ושהבחירה שלו במוות תמוהה בעיני סביבתו. אותה מורה הציעה לתלמידים לנסח את מכתב ההתאבדות של ריצ'רד קורי, כנראה כדי לעזור להם לפענח את הסיבות האפשריות לכך שקץ בחייו.

"המורה היא מורה לאנגלית והשיעור הוא שיעור אנגלית. שיעור אנגלית הוא המקום לנהל דיון על התאבדויות?" תהתה אשת תקשורת, שדבריה עוררו נחשול עצום של תגובות, חלקן מזדהות, אחרות נזעמות.

במחזה "כולם היו בני", שאותו כאמור מלמדים במערכת החינוך כבר עשרות שנים – אפשר להניח שגם אותה אשת תקשורת למדה אותו, אם היא בוגרת מערכת החינוך בישראל – יש לא התאבדות אחת, אלא שתיים. ומן הסתם שתיהן עולות לדיון, התלמידים משוחחים עליהן, מנתחים אותן, שואלים את עצמם האם היו מוצדקות, מה משמעותן, מה הן אומרות על הדמויות, מה הן מספרות לצופה או לקורא, ועוד כהנה וכהנה.

"ממשרד החינוך נמסר כי 'מנהל בית הספר ביטל את המטלה. יועצת בית הספר תלווה את התלמידים ותקיים אתם שיחות הסברה אודות התמודדות נכונה וראויה יותר עם הנושא," נכתב בהקשר עם המטלה (שנלקחה, אגב, מתוך ספר לימוד מאושר של משרד החינוך).

האם לא הגיעה אם כך העת לשלוח גדודים של יועצות שיטפלו בנזקים הנפשיים שאין לאמוד את עוצמתם שגרם לאורך השנים המחזה "כולם היו בני" ושני המתאבדים שבו?