יש להקיש פעמיים על הצילום שלהן, ממוסף "ספרות ותרבות" של הארץ, כדי לקרוא בנוחות

קישור לספר האלקטרוני "סונטות מהפרטוגזית", בתרגומי

קישור לטור בהארץ, 15.5.2026

לֹֹא, לְעוֹלָם, עַד כִּי יוֹצֵר כָּל אִישׁ,
צִפּוֹר, חַיָּה וּפֶרַח,
אָב וּמַכְנִיע כֹּל: הָאֹפֶל. בִּדְּמָמָה
יֹאמַר אוֹר אַחֲרוֹן בּוֹקֵעַ, מַחֲרִיש;
וְשָׁעָה חִוֶּרֶת
עוֹלָה מִיָּם עֲקוּד רִתְמָה.

עָלַי לָשׁוּב אֶל פְּנִים הַמַּעֲגָּל,
צִיּוֹן פְּנִינֵי הַמַּיִּם,
פָּרֹכֶת מוּל קִלְחֵי קָרְבָּן לָאֵל.
הַאִם אֶשָּׂא תְּפִלָּה אֶל צֵל גִּלְגָּל?
אוֹ מֶלַח בְּעֵינַי
עִם חֶגֶר שַׂק בְּגֵיא צַלְמָוֶת אֶתְאַבֵּל?

הַדְרַת פְּאֵר שְׂרוּפָה שֶׁל מוֹת יַלְדָּה
לֹא, לֹא אֶרְצַח;
אֱנוֹשׁ מוֹתָהּ זוֹרֶה אֱמֶת בֵּין הַקְבָרִים.
לֹא אַחֲלֵל אֶת תַּחֲנוֹת כְּבוֹדָה,
נִשְׁמַת אַפָּה הַצַּח,
בְּשִׁיר קִינֹות עַל תֹּם וּנְעוּרִים.

עָמֹק בֵּין הַמֵּתִים יַלְדַּת לוֹנְדוֹן תָּנוּח,
כְּרוּכָה בְּאֹרֶךְ הָרֵעִים,
רִגְּבֵי הַקֶּדֶם, וְעוֹרְקֵי אִמָּהּ הָאֲפֵלִים,
בְּסוֹד הַמַּיִּם שֶׁאֶבְלָם שָׁכוּח
לְמוּל גַּלֵּי הַתֶּמְזָה הַפְּרוּעִים.
מָוֶת רִאשׁוֹן, וְשַׁעֲרֵי הָאֵבֶל נְעוּלִים.

אַף פַּעַם לֹא, עַד שֶׁנִּבְרָא אָדָם,
פֶּרַח, צִפּוֹר, חַיָּה
הוֹלִיד וְהִכְנִיעַ, אָפֵל,
מְסַפֵּר בְּלִי קוֹל, בְּאוֹר אַחֲרוֹן, בְּנַהַם
בְּרֶגַע שֶׁל דּוּמִיָּה.
מִתּוֹךְ הַיָּם, רָתוּם, יוֹצֵא וּמִתְגַּלְגֵּל.

וְעָלַי לָשׁוּב לַמַּעְגָּל
שֶׁל אֵגֶל טַל־צִיּוֹן, עָלַי
בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, רֹאשׁ דָּגָן,
לְהִתְפַּלֵּל לְצֵל הַצְּלִיל, לְגַל?
אַטִּיף עוֹד זֶרַע מֶלַח, אוֹ אוּלַי
אֶחְגֹּר אֶת שַׂק הָאֵבֶל לָאָבְדָן?

אֶת הוֹד מוֹתָהּ שֶׁל הַיַּלְדָּה בָּאֵשׁ
לֹא שׁוּב אֶרְצַח, עַתָּה הִיא כְּבָר אֵינָהּ,
הָלְכָה אֶל קֶבֶר שֶׁל אֱמֶת מָרָה.
לֹא אֲחַלֵּל אֶת מָה שֶׁהִתְרַחֵשׁ.
תֹּם שֶׁל יַלְדוּת יָפוּג לֹא בְּקִינָה
לֹא בְּמִזְמוֹר וְלֹא בִּצְלִיל שִׁירָה.

בִּתָּהּ שֶׁל לוֹנְדוֹן הִיא עִם הַמֵּתִים
הִיא עֲטוּפָה בַּמִּסְתָּרִים עָמֹק
אִמָּהּ – וְרִידֵי עָפָר, וּבַנָּהָר
גַּם מֵי הַתֶּמְזָה כְּלָל לֹא מֵאִטִּים,
נָעִים בְּלִי לְקוֹנֵן וּבְלִי לַחְמֹק.
הַמָּוֶת לֹא הוֹתִיר עוֹד שׁוּם דָּבָר.

A Refusal To Mourn The Death, By Fire, Of  A  Child In London

Dylan Thomas

Never until the mankind making
Bird beast and flower
Fathering and all humbling darkness
Tells with silence the last light breaking
And the still hour
Is come of the sea tumbling in harness

And I must enter again the round
Zion of the water bead
And the synagogue of the ear of corn
Shall I let pray the shadow of a sound
Or sow my salt seed
In the least valley of sackcloth to mourn

The majesty and burning of the child's death.
I shall not murder
The mankind of her going with a grave truth
Nor blaspheme down the stations of the breath
With any further
Elegy of innocence and youth.

Deep with the first dead lies London's daughter,
Robed in the long friends,
The grains beyond age, the dark veins of her mother,
Secret by the unmourning water
Of the riding Thames.
After the first death, there is no other.

יש להקיש פעמיים על הצילום כדי להגדיל את תצוגת השיר

תרגמה: עופרה עופר אורן

השיר בתרגומי ראה אור בספרי מה המים יודעים על צמא, 2018

אנטיגונה:
הִצְהַרְתָּ בְּאָזְנֵי הָעָם. שָׁמַעְתִּי.

קראון:
וְאַתְּ הֵעַזְתְּ לַמְרוֹת אֶת פִּי הַחֹק?

אנטיגונה:
הֵעַזְתִי. הַצַו הַזֶה לֹא בָּא מִפִּי אֱלֹהַּ.
דִין הָאֵלִים בְּמִשְׁכְּנוֹת־דוּמָה
אֵינוֹ יוֹדֵעַ חֹק כָּזֶה.

מִצְוָתְךְ, הַמֶּלֶךְ, רַבַּת־עָצְמָהּ,
אַךְ עָצְמָתְךָ כְּאַיִן וּכְאֶפֶס
אֶל מוּל חֻקֵּי־אֱלֹהַ לֹא־כְּתוּבִים
אֲשֶׁר הָיוּ, הוֹזִים וְיִהְיוּ,
מוֹסְדֵי־עוֹלָם מִנֶּצַח לִנְצָחִים.

יָדַעְתִּי כִּי נִגְזַר עָלַי לָמוּת –
בָּשָׂר וָדָם אֲנִי – גַם בְּלֹא גְּזֵרָתְךָ.
וְאִם עָלַי לָמוּת עַכְשָׁו, עַכְשָׁו
בְּטֶרֶם בּוֹא־יוֹמִי, יְבֹרַךְ הַדִּין:
חַי אֵינָם חַיִּים בְּתוֹךְ מַלְכוּת־הָרֶשַׁע –
וְלָמָּה לֹא אָשִׂישׂ אֶל מֶוֶת?
לִבִּי אֵינוֹ חָרֵד, אַךְ לוּ נָטַשְׁתִּי
אֶת אָחִי בְּלִי מִנְחַת קְבוּרָה,
לא הָיְתָה נַפְשִׁי יוֹדֵעַת מְנוּחָה לְעוֹלָמִים.
עַכְשָׁו לִבִּי שָׁקֶט.
אַתָּה שׂוֹחֵק לִי, קְרְאוֹן?
כָּל מַעֲשַׂי אִוּלֶת? אֲבָל אוּלַי
הַכְּסִיל שׁוֹפֵט אוֹתִי כְּאִוּלְתּוֹ.

המקהלה:
כָּמוֹהָ כְּאָבִיהָ: מֵצַח נְחוּשָׁה.

תרגם: ט' כרמי

קראון: 
הַאִם יָדַעַתְּ שֶׁצַו אָסַר אֶת הַדָּבָר?

אנטיגונה:
יָדַעְתִּי בְּוַדַּאי, אֵין אִישׁ שֶׁלֹא יָדָע.

קראון:
אַף־עַל־פִּי כֵן הֵעַזְתְּ לִפְעֹל לַמְרוֹת הַחֹק?

אנטיגונה:
הֲרֵי לֹא זֶאוּס הוּא אֲשֶׁר הִכְרִיז עַל כָּךְ,
גַּם לא קָבַע לִבְנֵי אָדָם חֻקִּים כָּאֵלֶה
הַצֶדֶק הַשׁוֹכֵן עַם הָאֵלִים בַּקַרְקַע.
גַּם לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁלַצִוּוּיִים שֶׁלָּךְ
יֵשׁ תּקֶף שֶׁמַּרְשֶׁה לְבֶן־תְּמוּתָה לִרְמֹס
חֻקֵּי אֵלִים בִּלְתִּי כְּתוּבִים וּמוּצָקִים;
אֵין הֵם חַיִּים הַיּוֹם, אֶתְמוֹל, אֶלָּא תָּמִיד,
וְאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי נוֹצְרוּ.
פְּגִיעָה בָּהֶם לֹא אֲתָרֶץ לִפְנֵי אֱלִים
בְּכָךְ שֶׁבֶּן־אָדָם הֵטִיל עָלַי אֵימָה.
יָדַעְתִּי שֶׁאָמוּת. אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁלֹּא?
גַּם אִלְמָלֵא הַצַּו שֶׁלְּךָ. וְאִם אָמוּת
קֹדֶם זְמַנִּי, אֶרְאֶה בְּכָךְ רַק רֶוַח:
כִּי מִי שֶׁחַי כָּמוֹנִי תַּחַת הַמַּכּוֹת
אֵיךְ לֹא יִשְׂמַח בַּמָּוֶת כְּמוֹצָא שָׁלָל?
לָכֵן מִיתָה צְפוּיָה אֵינָהּ אָסוֹן גָּדוֹל,
יוֹתֵר נוֹרָא הָיָה לוּ לֹא נָקַפְתִּי אֶצְבַּע
שָׁעָה שֶׁגּוּף שֶׁל אָח מֵרֶחֶם אֵם זֵהָה
מוּטָל בְּלִי קֶבֶר. כָּל הַשְׁאָר אֵינוֹ מַכְאִיב.
אִם לָדִידְךָ אֲנִי נוֹהֶגֶת בְּטְפְּשׁוּת,
אוּלַי טִפֵּשׁ פּוֹסֶל אוֹתִי בְּתוֹר טִפְּשָׁה.

המקהלה:
נִכָּר בַּבַּת טֶבַע אָבִיהָ הַפִּרְאִי.

תרגם: אהרן שבתאי

קראון:
הֲיָדַעַתְּ קוֹל הַקוֹרֵא וְאוֹסֵר לַעֲשׂוֹת זֹאת?

אנטיגונה:
יָדַעְתִּי הֵיטֵב. הֵן יָדוּעַ הָיָה לַכֹּל.

קריאון:
וּבְכָל זאת נוֹעַזְתְּ אַתְּ לַעֲבוֹר עַל מִצְוָתִי?

אנטיגונה:
הֵן לֹא מֵאֵת אֵל זֶוְס יָצָא קוֹל הַקּוֹרָא,
אַף לֹא מֵאֵל הַמִּשְׁפָּט, מוֹשֵֶל מִתַּחַת;
פִּקוּדִים כָּאֵלֶּה לֹא יָפֵרוּ בְּנֵי אָדָם;
אַךְ פִּקוּדֶיךְ אַתָּה, מִצְוַת בֶּן־תְּמוּתָה,
לֹא כֹּה חֲזָקִים חָשַׁבְתִּי לְמַעַן הָפַר
פִּקוּדֵי אֱלֹהִים, לֹא כְתוּבִים, אַךְ בְּצוּרִים!
לֹא מִתְּמוֹל וְהַיוֹם הֵמָּה, כִּי לָנֶצַח
הֵם חַיִּים וְקַיָּמִים, לא נוֹדַע מוֹצָאָם.
לֹא חָפַצְתִּי אֲנִי, כִּי בְמִשְׁפַּט אֱלֹהֵי מָרוֹם
עַל חֵטְא מִפַּחַד אֶנוֹש אֶהְיֶה נֶאֱשָׁמָה.
מְאֹד יָדַעְתִּי כִּי מוֹת אָמוּת בְּבוֹא קִצִּי,
וְעַתָּה אִם בִּפְקֻדָּתְךָ יַהַרְגוּנִי,
אָמַרְתִּי בְּלִבִּי כִי בָּזֶה יְהִי לִי יִתְרוֹן.
מִי אֲשֶׁר כָּמוֹנִי חַי בְּרָעָה וְיָגוֹן,
אֵיךְ לֹא יִתְרוֹן יֶחֱזֶה לְנַפְשׁוֹ בַמָּוֶת?
כֵּן גַּם אֲנִי עַל אֲשֶׁר יִגָּזֵר עָלַי
לֹא אֶתְעַצֵּב; אוּלָם יָגוֹן מָלֵאתִי,
בִּרְאוֹתִי אֶת אָחִי, בֶּן אִמִּי יְלָדַתְנִי,
שׁוֹכֵב מֵת עַל אֲדָמָה וְלֹא בָא אֶל קָבֶר.
אִם אֲנִי הִסְכַּלְתִּי עֲשׂות כָּכָה בְּעֵינֶיךָ –
טוֹב לִי הֱיוֹת סְכָלָה בְעֵינֵי כָּל סָכָל!

מקהלה:
מוֹרָשָׁה הִיא לַבַּת הַזֹּאת מֵאָבִיהָ.

תרגם: אהרן קמינקא

הסונטות של שייקספיר מצייתות בקפידה רבה למגבלות המבנה שקבע לעצמו המשורר. מלבד הסכימה המחייבת של 14 השורות (שבלעדיהן אין בכלל סונטה…), מבנה החריזה אצל שייקספיר קבוע ונוקשה: א־ב־א־ב // ג־ד־ג־ד // ה־ו־ה-ו // ז־ז, כלומר – חריזה משורגת לאורך כל השיר.

גם המשקל קבוע: פנטמטר יאמבי, כלומר, חמישה צמדים שבהם ההברה השנייה מוטעמת.

קיימים תרגומים רבים לעברית של כל הסונטות של שייקספיר. בגיליון 22 של כתב העת הו! התפרסמה מסה שכתבתי ובה ציינתי את האתגרים שבתרגום הסונטות, והשוויתי קלות את התרגומים לסונטה 20 – אלה של ש. שלום, אפרים ברוידא, שמעון זנדבנק, אריה סתיו, זיוה שמיר, אבי הסנר וגיל הראבן, ויעקב אוסטרובר. 

לאחרונה התפרסמו במוספים הספרותיים גם תרגומיו של אברהם עוז, מתרגם עתיר הזכויות, חוקר ופרופסור לתיאטרון, שהפליא עד כה לתרגם תשעה ממחזותיו של שייקספיר לעברית.

למרבה הצער, תרגומיו לסונטות לוקים בחסר – במשקל, בחריזה, ולעתים גם בתוכן.

הנה התרגום שלו לסונטה 151, כמקרה מבחן. הבעיות העולות בתרגום הזה קיימות, כאמור, גם בסונטות המתורגמות האחרות שהתפרסמו במוספים הספרותיים. 

וכאן הסונטה במקור, באנגלית:

נתחיל בצורה:

אין בשיר חריזה בין שורה 1 ושורה 3: "הִיא" לא מתחרז בשום פנים ואופן עם "יַאֲשִׁימוּנִי". אין די בחיריק המשותף, שכן הצלילים שונים לגמרי.

שורות 2 ו־4 – "מִמֶּנָּה" ו־"אוֹמֶנֶת" מחורזות בדוחק, כמו גם "נֶפֶשׁ" ו־"נוֹאֶפֶת" בשורות 5 ו־7.

אבל מי מסוגל להעלות בדעתו שהמילה "עוֹד" יכולה להתחרז עם "עֶבֶד", כמו שהן מופיעות בשורות9 ו־11?!

ועכשיו – למשקל:

בשורה 1 יש 11 הברות (במקום העשר הנדרשות).

גם בשורה 2.

בשורה 3 יש כבר 12 הברות, והיא חורגת מהמשקל: המילה "יַאֲשִׁימוּנִי" אינה יאמבית. יש בה חמש הברות וההטעמה היא על ההברה שלפני האחרונה.

שורה 4: 11 הברות.

שורה 5: 12 הברות, וחריגה מהמשקל.

שורה 6: מדויקת מבחינת המשקל, היא כתובה בפנטמטר יאמבי.

שורה 7: 11 הברות.

שורה 8: מדויקת מבחינת המשקל, היא כתובה בפנטמטר יאמבי.

שורה 9: 11 הברות.

שורה 10 מדויקת מבחינת המשקל, היא כתובה בפנטמטר יאמבי.

שורה 11: 11 הברות.

שורה 12 מדויקת מבחינת המשקל, היא כתובה בפנטמטר יאמבי.

שורה 13: 11 הברות ובחמש המילים הראשונות אין יאמב.

שורה 14: לא מדויקת. 11 הברות, והמשקל משובש. 

ובאשר לתוכן:

עוז כותב על אהבה שהיא תינוק. במקור כתוב רק שהיא "צעירה מדי" להבין שמקורה במצפון. מלבד זאת, הצירוף "עִוֵּר מַצְפּוּן" מוזר ולא כל כך ברור, לדעתי, אלא למי שהמקור נמצא לנגד עיניו. 

המילים המתורגמות "אַל יַאֲשִׁימוּנִי" אמורות להיות מופנות ישירות אל האהבה (או אל האהובה הבוגדנית? אמור להיות כאן משחק מילים ומשמעויות!), וודאי שאין בה פנייה סתמית אל העולם כולו…

ויליאם השובב כותב כאן, בין היתר, על גופו שמזדקר לשמע שמה של האהובה, ואז, אחרי "השימוש" בו, נשמט. לא "נוֹפֵל חָלָל"… 

גם בשתי השורות האחרונות, ה rhyming couplet המהוללת של שייקספיר, שם הוא נוהג לעשות כל מיני תעלולים – להדגיש, להפוך כוונות, לשעשע  – יש לטעמי החמצה בתרגום של עוז. גם שם שייקספיר יותר מסתם רומז לאיבר המתרומם ונשמט, לצד אהובתו, ובתרגום קשה להבין את כוונתו המשתובבת. 

אני מצרפת כאן את התרגום שלי לסונטה. לא אוסיף הסברים ולא אהיה נחתום שמעיד על עיסתו. ישפטו הקוראים. 

אפשר לקרוא את כל הסונטות של שייקספיר, שתרגמתי, כאן.

טור שכתבתי על השיר של פרסי ביש שלי

כדי להגדיל את התמונה שלהלן
יש להקליק פעמיים על הצילום שלהלן
קישור לטור שכתב רונן סוניס בעיתון הארץ 

התרגום שלי לשיר מופיע בספרי רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד שראה אור לאחרונה

אפשר לקנות אותו גם ישירות ממני תמורת 50 ש"ח + דמי המשלוח בדואר רשום:

סיפורו של השיר

תרגום חדש – באנפסט

לוּ הָיָה לָנוּ זְמָן לְמַכְבִּיר לְחַכּוֹת,
צְנִיעוּתֵךְ לֹא הָיְתָה אֵיזֶה פֶּשַׁע, אוֹ אוֹת.
כִּי הָיִינוּ יוֹשְׁבִים וְחוֹשְׁבִים אֵי לְאָן
נְטַיֵּל וְכֵיצַד נַעֲבִיר אֶת הַזְּמָן.
וּבְיַחַד בְּהֹדּוּ, לְחוֹף הַנָּהָר,
נְחַפֵּשׂ אַבְנֵי חֵן, אֶתְלוֹנֵן כְּשֶׁאֶגְהַר
עַל שִׁצְפּוֹ שֶׁל הָהָמְבֶּר, וְאָז פִּי שִׁבְעָה,
אֶתְאַהֵב בָּךְ, עַד בֹּא הַמַּבּוּל וְשׁוּב אַתְּ
תְּסָרְבִי, אִם תִּרְצִי, עֵד בֹּאוֹ שֶׁל הַיּוֹם
שֶׁבּוֹ כָּל הַיְּהוּדִים יִתְנַצְּרוּ בְּלִי לִפְגֹּם
בְּאוֹתָהּ אַהֲבָה שֶׁתִּפְרַח כְּמוֹ צְמָחִים:
עֲצוּמָה מֵאִימְפֶּרְיוֹת, אִטִּית נוֹכְחִית.
שְׁנֵי יוֹבָלוֹת יַחֲלְפוּ וּבָהֶם אֲהַלֵּל
אֶת עֵינַיִךְ וְאָז מִמִּצְחֵךְ אֶתְפָּעֵל.
שְׁתֵּי מֵאוֹת לְשַׁבֵּחַ כָּל שַׁד וּלְכֹל
אֲבָרַיִךְ – שְׁלֹשָׁה אֲלָפִים, מִי יָכוֹל
לְפָאֵר אֶת לִבֵּךְ, הֵן נִדְרָשׁ לוֹ עִדָּן.
אַתְּ, גְּבִרְתִּי, רְאוּיָה לִסְגִידָה, כַּמּוּבָן.
וּפָחוֹת – אִי אֶפְשָׁר, אַךְ אוֹתָהּ מֶרְכָּבָה
מְכֻנֶּפֶת, דּוֹהֶרֶת אֵלֵינוּ, קְרֵבָה.
לְפָנֵינוּ שְׂרוּעָה רַק תְּהוֹם שֶׁל אֵין קָץ,
שָׁם יָפְיֵךְ יֵעָלֵם, לֹא תּוּכְלִי לְחַלֵּץ.
אֶל הַשַּׁיִשׁ, תֵּדְעִי, שׁוּם צְלִיל לֹא יַחֲדֹר,
הֵד שִׁירִי יִתְנַדֵּף, יִתְפּוֹגֵג, לֹא יַחֲזֹר.
תּוֹלָעִים יִטְרְפוּ אֶת תֻּמַּת הַבְּתוּלִים
שֶׁשָּׁמַרְתְּ, כָּל כְּבוֹדֵךְ יִפָּגַע וְגַם לִי
לֹא תִּהְיֶה  עוֹד תְּשׁוּקָה, הִיא כֻּלָּה תִּתְפּוֹרֵר,
וְתִהְיֶה לְאָבָק שֶׁאֵין אִישׁ שֶׁזּוֹכֵר.
כֵּן, הַקֶּבֶר מָקוֹם דֵּי נָאֶה וּפְרָטִי
אֲבָל לֹא תִּתְחַבְּקִי שֵׁם, וְלֹא רַק אִתִּי.

וְאִם כָּךְ, כְּשֶׁיָּפְיֵךְ רַעֲנָן, אֵגֶל טַל,
מְלֻטָּף עַל עֹרֵךְ, וְעִם זֹאת – מְטֻלְטָל,
כִּי נַפְשֵׁךְ מִשְׁתּוֹקֶקֶת וְכָל נַקְבּוּבִית
מְלֹהֶטֶת בְּאֵשׁ, לֹא יָדַעְתְּ… לֹא שִׁוִּית…
בָּא הַזְּמָן שֶׁנַּתְחִיל כִּי עֲדַיִן נוּכַל,
וְנִזְלֹל – צִפּוֹרֵי אַהֲבָה – וְנֹאכַל
אֶת כָּל מָה שֶׁאֶפְשָׁר, עוֹד לִפְנֵי שֶׁהַזְּמַן
יְכַלֶּה וְיִטְרֹף, זֹאת בְּטֶרֶם נֻטְמַן
בֵּין שִׁנָּיו. בְּכֹחוֹ הָאִטִּי הוּא יִקַּח
לְתוֹכוֹ אֶת גּוּפֵנוּ, אָז בּוֹאִי נִשְׁכַּח,
נִתְגַּלְגֵּל בִּמְתִיקוּת לְכַדּוּר מְהֻדָּק
וּבְעֹנֶג, בְּשַׁעַר שֶׁטֶּרֶם נִסְדַּק,
נַעֲבֹר, וְנָכוֹן, שְׁנֵינוּ לֹא נַעֲצֹר
אֶת הַשֶּׁמֶשׁ, אַךְ כֵּן, כֵּן נִגְרֹם לָהּ לִדְהֹר.

תרגום קודם – ביאמבים

לוּ רַק הָיָה לָנוּ דֵּי זְמָן וְעוֹלָמוֹת בְּשֶׁפַע,
הִצְטַנְּעוּתֵךְ, גְּבִרְתִּי, כְּלָל לֹא הָיְתָה נֶחְשֶׁבֶת פֶּשַׁע,
הָיִינוּ אָז יוֹשְׁבִים, הָיִינוּ אָז חוֹשְׁבִים  בְּנַחַת
אֵיךְ יַעֲבֹר עָלֵינוּ יוֹם שֶׁל אַהֲבָה בְּיַחַד.
הָיִית אוֹסֶפֶת רְסִיסִים מִשְּׁלַל אַבְנֵי האֹדֶם,
אֲשֶׁר נָפוֹצוּ בִּגְדוֹתָיו שֶׁל הַנָּהָר הָהוֹדִי.
אֲנִי לְיַד נָהָר אַחֵר אוֹהֵב, אַךְ גַּם רוֹטֵן,
מַמְתִּין תְּרֵיסַר שָׁנִים עַד שֶׁיָּבוֹא מַבּוּל שׁוֹטֵף.
וְאַתְּ הָיִית עוֹד מַמְשִׁיכָה וְלִי אוֹמֶרֶת דַּי,
עַד קֵץ הַזְּמָן כְּשֶׁהַיְהוּדִים יָמִירוּ אֶת דָּתָם.
אַהֲבָתִי הָיְתָה גְּדֵלָה, הָיְתָה גַם מִתְפַּתַּחַת,
כְּמוֹ אִמְפֶּרְיָה הִיא הָיְתָה לְאַט לְאַט צוֹמַחַת.
מֵאָה שָׁנָה הָיִיתִי אֶת עֵינַיִךְ מְשַׁבֵּחַ
וְאָז גַּם אֶל מִצְחֵךְ הַצַּח מַבָּט אָרוֹךְ שׁוֹלֵחַ.
רַק  שַׁד אֶחָד לְהַעֲרִיץ צָרִיךְ מֵאָה שָׁנִים
וְעוֹד שְׁלוֹשִׁים רִבּוֹא שָׁנָה, כִּי יֵשׁ לָךְ גַּם פָּנִים.
עִדָּן שָׁלֵם אַקְּדִישׁ, אוּלי יוֹתֵר, לְכָל אֵבָר,
וְהָעִדָן הָאַחֲרוֹן לְלְבַבֵךְ נִשְׁאַר.
אָכֵן, גְבִרְתִי, אַתְּ זַכָּאִית שֶׁאוֹהַבֵךְ מְאֹד,
שֶׁלֹּא יַחְלֹף אַף רֶגַע בּוֹ אֹהַב אוֹתָךְ פָּחוֹת.
אֲבָל אֲנִי בְּלִי סוֹף שׁוֹמֵעַ שַׁעֲטַת מִרְדָּף,
הַזְּמָן דוֹהֵר וְלֹא עוֹצֵר רִכְבּוֹ הַמְּכוּנָף,
וּמֵעֶבְרוֹ מָה מִשְׂתָּרֵעַ – נֶצַח כֹּה עָצוּם,
שְׁמָמוֹת רַחֲבוֹת יָדַיִם שֶׁבָּהֶן אֵינְסוֹף וּכְלוּם.
הֲרֵי בְּשַׁיִשׁ כֹּל יָפְיֵךְ עוֹד יִטָּמֵן לָעַד,
וְשָׁם גַּם הֵד שִׁירִי יֻשְׁתַּק, וְלֹא יִהְיֶה, יֹאבַד.
התּוֹלָעִים שָׁם יִטְעֲמוּ אֶת כֹּל תֻּמַּת גּוּפֵךְ,
אֶת הַבְּתוּלִים שֶׁכֹּה שָׁמַרְתְּ, הִשְׁאַרְתְּ רַק לְעַצְמֵךְ.
מִכָּל כְּבוֹדֵךְ לֹא יִוָּתֵר אֶלָּא עָנָן אָבָק,
וּתְשׁוּקָתִי הַלְּהוּטָה תִּהְיֶה חִישׁ לְעָפָר.
הַקֶּבֶר כֹּה נָאֶה, פְּרָטִי, וְגַם, אוּלַי, נָעִים,
אַךְ אַל לָךְ לְצַפּוֹת שֶׁתְּקַבְּלִי שָׁם חִבּוּקִים.
אִם כֵּן כָּל עוֹד עוֹרֵךְ טָרִי, צָעִיר כָּל כָּךְ וְרַךְ,
כָּל עוֹד לֶחְיֵךְ רַעֲנַנָּה כְּמוֹ טַל בְּבֹקֶר זַךְ,
כּל עוֹד נַפְשֵׁךְ הַצְּעִירָה כְּמֵהָה וְגַם רוֹצָה,
כָּל עוֹד נַקְבּוּבִיוֹת גּוּפֵךְ מָלְאוּ בְּחוֹם נִצַּת,
מוּטָב לָנוּ לְהִתְעַלֵּס מִיָּד, עַכְשָׁו, בְּלִי הֶרֶף,
לְהִתְנַפֵּל בְּאַהֲבָה כְּמוֹ זוּג עוֹפוֹת שֶׁל טֶרֶף,
נִזְלֹל בְּיַחַד אֶת הַזְּמָן הַזֶּה, הַמְּחַסֵּל,
בִּמְקוֹם שֶׁבֵּין מַלְתָּעוֹתַיו אֲנַחְנוּ נֵאָכֵל.
אָז בֹּאִי נְגַלְגֵּל בְּיַחַד כֹּחַ שֶׁיָּכוֹל
לִיצוֹר כַּדּוּר שֶׁל מְתִיקוּת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּבָר הַכֹּל.
הָעֹנֶג שֶׁנָּחוּשׁ יִגְבַּר עַל כֹּל רִיב וּמָדוֹן,
מִשַּׁעַר הַבַּרְזֶל שֶׁל הַחַיִּים אָנּוּ נַחְדֹר
וְגַם אִם אֶת תְּנוּעַת הַשֶּׁמֶשׁ לֹא נוּכַל לִבְלֹם,
נִגְרֹם לָהּ לְפָחוֹת לָרוּץ וּלְהָאִיר עוֹד יוֹם.

לוּ נִתְּנוּ לִי וְלָךְ דֵּי עוֹלָם וְדֵי עֵת,
נָהֳגֵךְ הֶחָסוּד לֹא הָיָה נֶחֱשָׁב חֵטְא.
הָיִינוּ תּוֹהִים לָנוּ אָנָה לָלֶכֶת
לְבִלּוּי יְמָמַת אַהֲבָה מִתְמַשֶּׁכֶת.
אַתְּ הָיִית עַל הַגַּנְגֶּס מוֹצֵאת אַבְנֵי־חֵן,
וַאֲנִי עַל הַהַמְבֵּר — יוֹשֵׁב מְקוֹנֵן.
הָיִיתִי סוֹגֵד לָךְ בְּלִי סְיָג וּבְלִי גְּבוּל
עוֹד בְּטֶרֶם טָבַע הָעוֹלָם בַּמַּבּוּל,
וְהָיִית מְגוֹנֶנֶת עַל שְׁמֵךְ פֶּן יֻכְתַּם
עַד שֶׁבְּנֵי דַּת מֹשֶׁה יְשַׁנּוּ אֶת דָּתָם.
תְּשׁוּקָתִי הַצִּמְחִית אָז הָיְתָה עוֹד גְּדֵלָה
כִּצְמִיחַת מַמְלָכָה שֶׁאֵינָהּ חֲדֵלָה,
וְהָיִיתִי מַקְדִּישׁ עֲשָׂרוֹת בַּשָּׁנִים
לְפָאֵר אֶת עֵינַיִךְ, לִסְגֹּד לַפָּנִים,
וּמֵאוֹת לְשַׁבֵּחַ כָּל שָׁד בִּמְפֹרָשׁ,
וְלַשְּׁאָר — לְיַחֵד אֲלָפִים כַּנִּדְרָשׁ.
עוֹד עִדָּן לְהַלֵּל כָּל אֵבֶר שֶׁבַּגֵּו,
וְעִדָּן אַחֲרוֹן לְתָאֵר אֶת הַלֵּב.
כִּי הִנָּךְ רְאוּיָה לִסְגִידָה שֶׁכָּזֹאת,
וְלִבִּי לֹא הָיָה מִסְתַּפֵּק בְּפָחוֹת.

אַךְ מֵעֵבֶר כְּתֵפִי אַאֲזִין בִּבְעָתָה
לְמֶרְכֶּבֶת הַזְּמַן הַקְּרֵבָה בִּשְׁעָטָה;
וְהִנֵּה שָׁם מִמּוּל לְפָנֵינוּ פָּעוּר
יְשִׁימוֹן שֶׁאֵין סוֹף לוֹ וְאֵין לוֹ שִׁעוּר.
כִּי בִּרְבוֹת הַיָּמִים יִפְעָתֵךְ תִּשָּׁכַח,
וּבְקִבְרֵךְ הַקָּמוּר תֵּחָלֵשׁ וְתִדְעַךְ
שִׁירָתִי. בִּמְקוֹמִי, רַק תּוֹלְעֵי הַקְּבָרִים
יִסְעֲדוּ אֶת לִבָּן בַּבְּתוּלִים הַשְּׁמוּרִים,
וּכְבוֹדֵךְ הֶחָבִיב יַהֲפֹךְ לְאָבָק
וּלְאֵפֶר כָּבוּי — חֹם חִשְׁקִי הַמְּאֻפָּק;
הַקֶּבֶר מַקְנֶה פְּרָטִיּוּת וְשַׁלְוָה
אֲבָל אֵין מְקַבְּלִים בּוֹ חִבּוּק אַהֲבָה.
וְעַל כֵּן, כְּשֶׁבְּשָׂרֵךְ רַעֲנָן כִּפְרִיחָה

וְעוֹטֵף אֶת גּוּפֵךְ כִּטְלָלִים עִם זְרִיחָה,
וְכָל עוֹד נִשְׁמָתֵךְ חֲפֵצָה וְנֶחְשֶׂפֶת
מִכָּל נִים בְּגוּפֵךְ כְּשַׁלְהֶבֶת רוֹשֶׁפֶת,
נִתְהוֹלֵל וְנַחְגֹּג אֶת הַפְּנַאי, עַד יִתַּם,
כָּעוֹפוֹת הַטּוֹרְפִים בְּסַעֲרַת תְּשׁוּקָתָם.
כִּי מוּטָב לֵהָנוֹת מֵהַזְּמַן מֵעַכְשָׁו
מִלִּסְפֹּג מִדֵּי יוֹם אֶת הַלְמוּת פַּטִּישָׁיו.
נְגַלְגֵּל־נָא יַחְדָּיו אֶת הָאוֹן הָאָצוּר
וְאֶת לַהַט הַגּוּף הַמָּתוֹק לְכַדּוּר,
נִתְעַנֵּג בְּטֵרוּף, צְעִירִים וּפְרָאִים,
וְנִשְׁבֹּר אֶת בַּרְזֶל שַׁעֲרֵי הַחַיִּים.
עַל הַשֶּׁמֶשׁ אָמְנָם לֹא נוּכַל לְצַוּוֹת
לַעֲצֹר. אַךְ נוּכַל לְהָאִיץ בָּהּ לִשְׁעֹט.

תרגומה של שירב התפרסם במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ, עם דבריו המקדימים של רונן סוניס, עורך המדור קו המשווה

לאהובתו החומקנית / אנדרו מארוול

לוּ אַךְ הָיוּ לָנוּ מֶרְחָב אֵין קֵץ וּפְנָאי
יָכֹלְתְּ, גְּבִרְתִּי, לַחֲמֹק מִמֶּנִּי עַד בְּלִי דַּי.
יוֹשְׁבִים הָיִינוּ וּמְחַשְּׁבִים כֵּיצַד
נַנְעִים יוֹם אֲהָבִים אָרֹךְ. הָיִית לְצַד
הַגַּנְגֶּס מְלַקֶּטֶת פִּטְדוֹת
וּשְׁלַל אַבְנֵי סַפִּיר, וַאֲנֹכִי לִגְדוֹת
הַהַמְבֶּר קִינָתִי שׁוֹפֵךְ. הָיִיתִי אוֹהֲבֵךְ
עוֹד מִקַּדְמַת דְּנָא, וְאַתְּ לְאֵל יָדֵךְ
הָיָה, לוּ אַךְ רָצִית, לָנוּס מִמֶּנִּי עַד
אֲשֶׁר יֵצְאוּ כָּל יְהוּדֵי תֵּבֵל לִשְׁמָד.
אַהֲבָתִי נְטוּלַת הַיְצָרִים הָיְתָה תּוֹפַחַת
כְּמַמְלָכָה רַבַּת הֵקֶף, אַט וּבְנַחַת,
יוֹבֵל הָיָה נִדְרָשׁ לִדְרֹש בְּשֶׁבַח
יוֹנֵי עֵינַיִךְ וְחַגְוֵי הַמֵּצַח
כֶּפֶל כִּפְלַיִם – לְכָל עֹפֶר אַיָּלִים,
וּלְכָל הַשְׁאָר – שְׁנוֹת עַד, לְאֵין גְּבוּלִין.
עִדָּן עַד כָּל אֵבָר יָסִיר סוּתוֹ
וְעִדָּנִים עֲדֵי לִבֵּךְ אֶת כָּל כְּסוּתוֹ.
כִּי לָךְ יָאָה, גְּבִרְתִּי, הַתִּפְאָרָה
וּבְדִידֵךְ לֹא אֶהְיֶה מוּכָן לְשׁוּם פְּשָׁרָה.
אַךְ בְּעָרְפִּי תָּמִיד נוֹשְׁפִים
רִכְבֵּי הַזְּמַן הַמְכֻנָּפִים
וּמוּל עֵינֵינוּ הַנְּשׂוּאוֹת
עַרְבוֹת הַנֶּצַח, מַשּׁוּאוֹת
עוֹלָם, יָפְיֵךְ לָעַד לֹא יִשָּׂרֵד
וּבְגַל קִבְרֵךְ לֹא יְהַדְהֵד
שִׁירִי. רִמָּה תְּהֵא קוֹסֶסֶת
אֶת תֻּמָּתֵךְ הַמְיֻחֶסֶת
כְּבוֹדֵךְ שֶׁכֹּה נָצַרְתְּ יְהֵא לְאֵפֶר
וּתְשׁוּקָתִי לְרֶמֶץ, כִּי בַּקֶּבֶר
יֵשׁ פְּרָטִיּוּת, אוּלַי, וְגַם תְּנָאִים טוֹבִים,
אַךְ אִישׁ עוֹד לֹא רָוָה בּוֹ אֲהָבִים.
עַל כֵּן, בְּעוֹד בְּרַק צִבְעֵי הַנֹּעַר
לָן עַל פָּנַיִךְ כִּטְלָלִים לְטֹהַר,
וּבְעוֹד נַפְשֵׁךְ גּוֹאָה וּמִשְׁתּוֹקֶקֶת,
וְאֵשׁ פּוֹרֶצֶת בָּהּ מִכָּל נָקִיק וָנֶקֶב,
נִשְׁתַּעְשֵׁעַ כָּל עוֹד בָּנוּ נֶפֶשׁ חֲפֵצָה,
כְּזוּג נִצִּים טְרוּפֵי אַהֲבָה, סְמוּרֵי נוֹצָה,
מוּטָב נִטְרֹף אֶת כָּל זְמַנֵּנוּ בַּחֲטָף
מִשֶׁנִּכְלֶה אַט אַט, שָׁעָה שָׁעָה, בֵּין לִסְתוֹתָיו.
הָבָה נִצְנֹף אֶת כָּל כֹּחֵנוּ וְאֶת כָּל
מִתְקֵנוּ לְכַדּוּר אֶחָד עָגֹל
וּנְבַקֵּעַ בּוֹ בְּעֹנֶג אוֹן אַלִּים
את שַׁעַר הַחַיִּים, בְּרִיחָיו הַמְחֻשָּׁלִים.
כִּי גַּם אִם "דֹּמִּי!" לֹא נִקְרָא לַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה
חִישָׁה פַּעֲמֵי רִכְבָּהּ לִדְהָרָה גְּדוֹלָה.

תרגום: זיוה שמיר

קישור לטור בהארץ

אפשר לקנות – תמורת 15 ש"ח, את התרגום שלי (בעריכה של דורי מנור ושל אנה הרמן)
למחזור הסונטות המלא של הסונטות של שייקספיר, באתר e-vrit

מָחָר, וְעוֹד מָחָר, וְעוֹד מָחָר
יִזְחַל אַט אַט כְּצָב מִיּוֹם לְיוֹם
עַד דַּף אַחֲרוֹן בְּלוּחַ הַזְמַנִּים;
וְכָל תְּמוֹלֵינוּ רַק הֵאִירוּ דֶּרֶךְ,
שֶׁבָּהּ הָלְכוּ טִפְּשִׁים לִזְלֹל עָפָר.
דְּעַךְ, דְעַךְ כְּבָר, נֵר קָצָר!
חַיִּינוּ צֵל עוֹבֵר, שַׂחְקָן עָלוּב
הַמְקַפֵּץ שָׁעָה עַל הַבִּימָה
וּמִתְנַדָּף: הֵם רַק מַעֲשִׂיָּה
שֶׁל מְפַגֵּר, גִּבּוּב שֶׁל שֶׁצֶף קֶצֶף
בְּלִי שׁוּם מוּבָן.

תרגום: מאיר ויזלטיר

תרגום: דורי פרנס

מדיאה:
טִנֹּפֶת. אֵין לִי הַגְדָּרָה טוֹבָה יוֹתֵר,
כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל בּוֹגְדָנוּתְךָ.
בָּאתָ אֵלַי, אַתָּה, אוֹיְבִי, בָּאתָ אֵלַי?
אין זוֹ גְבוּרָה וְאֵין זֶה עֹז לָזוּן
עֵינַיִם בְּקָרוֹבִים שֶׁהֵם קָרְבְּנוֹתֶיךְ,
אֲלָא זוֹ הַגְרוּעָה מִכָּל מַחֲלוֹת אֱנוש –
שִׁפְלוּת. אֲבָל בְּכָל זאת טוֹב שֶׁבָּאתָ,
מֵעַל לִבִּי יוּקַל מְעַט הַנֵּטֶל
כְּשֶׁאֲגַנָּה אוֹתְךָ, וּכְשֶׁתַּקְשִׁיב תִּסְבּל,
אַתְחִיל מִבְּרֵאשִׁית, אוֹתְךָ אֲנִי הִצַלְתִּי,
אֶת הָעֻבְדָּה הַזֹּאת יוֹדְעִים כָּל הַיְוָנִים
שֶׁהִצְטָרְפוּ אֵלֶיךָ עַל סִפּוּן הָאַרְגוֹ,
כְּשֶׁנִּשְׁלַחְתָּ לָשִׁים עֹל עַל הַשְׁוָרִים
נוֹשְׁפִי הָאֵש וּלְהַפְרוֹת אֶת שְׂדֵה הַמָּוֶת.
אֶת הַדְּרָקוֹן אֲשֶׁר מִבְּלִי לְהִתְנַמְנֵם
לָפַת בְּטַבְּעוֹתָיו אוֹתָה גִּזַּת זָהָב
הָרַגְתִּי וְהִצַּלְתִּי אָז אָת נַפְשְׁךָ.
אֲנִי עַצְמִי בְּגַדְתִּי בְּאָבִי
וּבְבֵיתִי, וּבִתְשׁוּקָה תְּמִימָה יָצָאתִי
אִתָּךְ לְיוֹלְקוֹס שֶׁלְיַד פֶלִיוֹן.
וְגַם רָצַחְתִּי אֶת פָּלִיאס, וּבְאֹפֶן
נוֹרָא, בְּיַד בְּנוֹתָיו. חִסַלְתִּי אֶת בֵּיתוֹ.
וּבְכֵן אַתָּה, חֶלְאָה, לְאוֹת תּוֹדָה
קָם וּבוֹגֵד בִּי וְנוֹשֵׂא אִשָׁה שְׁנִיָּה,
לַמְרוֹת שֶׁיִשׁ לְךְ בָּנִים; לוּ לֹא הָיוּ
נִתָּן הָיָה עוֹד לְתָרֵץ תְּשׁוּקָה כָּזֹאת.
פָּג הָאֵמוּן בִּשְׁבוּעוֹתֶיךָ, מִי יוֹדֵעַ,
אוּלַי אַתָּה סָבוּר שֶׁהָאֵלִים דְּאָז
חָדְלוּ לִשְׁלֹט וְנִשְׁתַּנוּ כָּל הַכְּלָלִים,
הֲרֵי אֵינְךְ מַכְחִישׁ שֶׁשְׁבוּעָתְךְ הוּפְרָה.
הוֹי, אֵיךְ תָּפַסְתָּ אֶת יָדִי הַיְמָנִית
וְכַמָּה פְּעָמִים נָגַעְתָּ בְּבִרְכַּי
בְּיַד נָבָל. בְּאֵילוּ אַשְׁלָיוֹת שָׁקַעְתִּי!
נַנִּיחַ שֶׁאַתָּה יָדִיד, בּוֹא וְיָעֵץ לִי.
מָה, שׁוּב אֲנִי תּוֹלָה בְּךְ תִּקְוָה?
לֹא. נַבְלוּתָךְ תִבְלֹט כְּשֶׁתִָשָׁאֵל.
לְאָן אֲלֵךְ כָּעֵת? אֶל בֵּית אָבִי שֶׁבּוֹ,
כְּמוֹ בְּאַרְצִי, מָעַלְתִּי כְּדֵי לְלַוּוֹתְךָ?

מיוונית: אהרן שבתאי

מדיאה:
אוֹי לְךְ, נִבְזֶה! הֵן רַק כֹּה אוּכַל לְכַנּוֹת
בִּלְשׁוֹנִי אוֹתְךָ, הָרָע וְנִקְלֶה בָּאָדָם!
לְהִתְיַצֵב בְּפָנֵי נוֹעַזְתָּ, אוֹיְבִי, שׂוֹנְאִי בְנֶפֶשׁ,
לֹא רַק עַזוּת הִיא וּפֹעַל זָדוֹן, לָבוֹא
לְהַבִּיט בִּפְנֵי יְדִיד, אֲשֶׁר בְּרֶשַׁע הִכִּיתָ;
הַמַּכָּה הַיוֹתֵר נִבְאָשָׁה הִיא בָּנֶּפֶשׁ,
חֶסְרוֹן כָּל בּשֶׁת פָּנִים וּכְלִמָּה לָאָדָם.
אַךְ טוֹב כִּי בָּאתָ, וְאוּכַל אֲנִי בִדְבָרִים
לְהָקֵל מְעַט אֶת נֶטֶל כַּעְסִי וְהַוָּתִי,
וְאַתָּה מִשְׁמוֹעַ אֶת חֶרְפָּתְךְ לֹא תִּמָּנַע.
רֹאשׁוֹן רִאשׁוֹן אַזְכִּיר הַיוֹם לְךְ הַמַּעֲשִׂים.
אֲנִי אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתִּי – יוֹדְעִים זֹאת הֵיטֵב
כָּל בְּנֵי הָלַס, אֲשֶׁר נָסְעוּ בָּאָנְיָה אַרְגוֹ.
נִשְׁלַחְתָּ לָצוּד שׁוֹר אַבִּיר, אֲשֶׁר נָשִַף אֵשׁ,
לִקְשוֹר אוֹתוֹ בְּעֹל וְלִזְרוֹעַ שְִנֵי תַנִין;
אֲנִי אֶת הַתַּנִּין הַנִּפְתָּל אֲשֶׁר סָבִיב
לְעוֹר־הַזָהָב שָׁכָב, עֵר תָּמִיד, עַל מִשְׁמָר,
לְמַעַנְךָ הָרַגְתִּי וּלְךְ יֶשַׁע הֵבֵאתִי.
אַחֲרֵי כֵן אֶת בֵּית אָבִי וּמוֹלַדְתִּי עָזַבְתִּי
וְאֶל עִיר יוֹלְקוֹס עִמָּךָ בָּאֲנִיָה נָסַעְתִּי,
מְרִגְשִׁי־לֵב, לֹא מֵחָכְמָה זֹאת עָשִׂיתִי.
בַּעֲצָתִי הָרְגָה בַּת פֶּלִיאַס אֶת אָבִיהָ,
לְמַעַן הַצִיל אוֹתָךְ מִדְאָגָה וָפַחַד.
כָּל אֵלֶה לְמַעַנְךָ נָשָׂאתִי וּפָעַלְתִּי.
וְאַתָּה, אִישׁ בְּלִיַּעַל, בְּרַעְיָתְךָ בָגַדְתָּ,
בְּאִשָׁה חֲדָשָׁה אַתָּה, אָב לְבָנִים, חָשַׁקְתָּ!
אִלוּ לֹא הָיָה לְךְ זֶרַע, הֶחְרַשְׁתִּי.
כֹּה הָפַרְתָּ שְׁבוּעָתְךָ, פַּסָה בְּךָ אֱמוּנָה!
הֲתַחְשׁוֹב כִּי אֵין אֵל עוֹד כְּמִקְדָם מוֹשֵֶל עוֹלָם
אוֹ כִי חֻקִּים חֲדָשִׁים הַיוֹם לִבְנֵי אָדָם,
כִּי נִאַצְתָּ בְרִית אֵמוּן – וְאַתָּה זאת יוֹדֵעַ!
הוֹי, הַיָד הַזֹּאת, אֲשֶׁר כַּמָּה בְְיָדְךָ אָחַזְתָּ,
וּבִרְכַּיִם אֵלֶה – לַשָּׁוְא אֶתְכֶן חִלְלָה
יַד גֶבֶר עַוָּל אֲשֶׁר כָּל תִּקְוָתִי רָמַס!
הָבָה, כְּאִלוּ יְדִיד לִי אַתָּה, אֶשְׁאָלְךָ
וּכְאִלוּ עוֹד טוֹבָה מִמְָךָ תוּכַל לִצְמוֹחַ –
וּשְׁאֵלָתִי אַף הִיא לְךְ לְבשֶׁת וְלִכְלִמָּה:
אָנָה אֶפְנֶה הַיום? הֲכִי אֶל בֵּית אֲבוֹתַי,
לְמוֹלַדְתִּי, אֲשֶׁר בִּגְלָלְךָ לְבָשְׁתִּי עָזַבְתִּי?

תרגום: אהרן קמינקא

התפרסם ב"הארץ", 18.11.2022

אליזבת בישופ (1979-1911) הייתה משוררת וסופרת אמריקנית. השיר שלה One Art נכתב כווילנל, צורה שירית שמאופיינת במבנה קבוע: תשע-עשרה שורות בשישה בתים. בחמישה הראשונים שלוש שורות כל אחד, ובאחרון – ארבע. החריזה בחמישה הבתים הראשונים אחידה: (א-ב-א), ושתי השורות האחרונות בבית השישי הן א-א. כמו כן יש בשיר שני רפרנים, כלומר – שורות חוזרות במתכונת קבועה. עוד פרטים מעניינים על הווילאנל אפשר לקרוא כאן. 

ב-2004 הושלמה דיסרטציה של חוקרת אמריקנית שכתבה על שובו של הווילאנל. אפשר לקרוא אותה כאן. 

ברשומה שלהלן מובאים ארבעה תרגומים שונים לעברית של שירה של אליזבת בישופ, ואחריהם – השיר במקור, באנגלית. 

אוֹתָן שָָעוֹת שֶׁשִּׂרְטְטוּ אֶת מָה
שֶׁחֵן דְּמוּתוֹ עָלָה עַל כָּל דִּמְיוֹן,
עוֹד יִנְהֲגוּ בַּעֲרִיצוּת שְׁלֵמָה
וְאֶת יָפְיוֹ יוֹרִידוּ לְטִמְיוֹן.
הַזְּמָן דּוֹהֵר, הוֹדֵף וּמַעֲלִים
כָּל קַיִץ אֶל הַחֹרֶף הָאָיוֹם.
הַכְּפוֹר מֵנִיס עָסִיס מִן הֶעָלִים,
וְעֵירֻמָּם בַּשֶּׁלֶג נָח יוֹם-יוֹם.
לְשַד הַקַּיִץ שֶׁזֻּקַּק, לָכוּד
בְּתוֹךְ בַּקְבּוּק זְכוּכִית – וְכָךְ נִשְׁמַר.
לוּלֵא נִכְלָא, הָיָה עַתָּה אֲבוּד,
וּכְלוּם מִמֶּנּוּ לֹא הָיָה נִזְכָּר.
   אַךְ פֶּרַח שֶׁקָּמַל בַּחֹרֶף – אִם
   זֻקַּק בַּזְּמַן, יִחְיֶה עוֹד וְיַנְעִים.

בגיליון הו! 22 הופיעה מסה קצרה  ובה השוואה בין תרגומים של סונטה 20 מאת שייקספיר. 

1
"דּוֹדִי חֲסִיד שׁוּבָה וָנַחַת;
אֶל מַר חָלְיוֹ עֵת הִתְוַדַּע,
דוֹרֵשׁ כָּבוֹד וְלֵב גַּם יַחַד –
עַל כָּךְ רָאוּי הוּא לְתוֹדָה.
אָכֵן, אָכֵן – יִרְבּוּ כָּמוֹהוּ,
אֲבָל אֵלִי, עוֹלָם שֶׁל תּהוּ
הוּא, לְשָׁרְתוֹ יוֹמָם וָלֵיל:
הַשִּּעָמוּם מִי יְמַלֵּל!
הֲלֹא נִבְזוּת, שִׁפְלוּת וְרֹעַ
לְשַׁעֲשֵׁעַ בַּר-מִנָּן,
לְהֵיטִיבוֹ שְׁכִיבַת פְּרַקְדָן,
לְסַעֲדוֹ תְּרוּפָה לִבְלֹעַ,
וּלְהַחְנִיק בִּי בָּהּ-בָּעֶת:
מָתַי יִקַח אוֹתְךָ הַשֵּׁד!"

2
בְּכִרְכָּרָה פּוֹחֵז נָסַע לוֹ,
וּבְלִבּוֹ כָּל זֹאת חָשַׁב;
הוּא בְּחַסְדֵי אֵל טוֹב לְמַעְלָה,
יוֹרֶשׁ חֻקִּי שֶׁל כָּל קְרוֹבָיו.
רֵעֵי רוּסְלִן, רֵעֵי לוּדְמִילָה,
אַצִּיג לָכֶם כְּבָר מִלְכַתְּחִלָּה,
בְּלִי הַקְדָמוֹת, בְּלִי לִכְאוֹרָה,
הִנֵָה, עִרְכוּ נָא הַכָּרָה:
אוֹנְיָגִין, לִי יָדִיד וְרֵע,
נוֹלַד לְחוֹף נְהָר נֶבָה;
הֲגַם אַתֶּם מִן הַסְבִיבָה?
וַדַּאי טִיַלְתֶָּם עַל גְּדוֹתֶיהָ.
בִּלִיתִי שָׁמָּה לְעִתִּים –
צָפוֹן מַזִיק לִבְרִיאוּתִי.

3.
אָבִיו שֵׁרֵת בְּתֹם וּבְקֶשֶׁב;
צָבַר חוֹבוֹת, חַי עַל הַסָּף.
כָּל שְׁלִישׁ שָׁנָה זִמֵּן הוּא נֶשֶׁף –
בַּסּוֹף יָרַד מִנְּכָסָיו.
אֲבָל הַבֵּן – דַּרְכּוֹ הִצְלִיחָה:
תְּחִלָּה Madame עָלָיו הִשְׁגִיחָה;
Monsieur תַּחְתֶּיהָ בָּא צָמוּד.
יַלְדּוֹן שׁוֹבָב, אֲבָל חָמוּד.
הַצָרְפָתִי מֹחו הוֹגִיעַ:
שֶׁרַק הַיֶלֶד לא יִסְבֹּל.
תּוֹךְ שְׂחוֹק לִמֵּד אוֹתוֹ הַכֹּל;
דְּרִישׁוֹת נִמְנַע מַלְהַשְׁמִיעַ.
עַל שׁוֹבְבוּת קָלוֹת גִּנָה,
טִיֵל עָם גֶ'נְיָה בַּגִּנָּה.


תרגום: יואל נץ

א
דּוֹדִי מִן הַמְהַדְרִין הִנֵּהוּ:
וַיְהִי כַּחֲלוֹתוֹ לָמוּת,
אָכַף עָלַי כִּי אֲכַבְּדֵהוּ
וְאֵין כָּמוֹהוּ לְפִקְחוּת.
זֶה מַעֲשֵׂהוּ לְדֻגְמָא הוּא;
אַךְ, אֵל עֶלְיוֹן, שִׁעֲמוּם נוֹרָא הוּא
בְּלִי הֲפוּגוֹת, יוֹמָם וָלֵיל,
בִּידוּעַ־חֹלִי לְטַפַּל!
מַה מְגֻנָּה גְּנֵבַת־הַדַּעַת
לִשְׁכִיב־מְרָע הַרְגַן לֵבָב,
תַּקֵן הַכַּר לִמְרֵאשׁוֹתָיו
סַמֵּי־מַרְפֵּא הַגֵּשׁ בְּרַעַד
לְהֵאָנֹחַ – וְלַחְשׁוֹב :
תִּפַּח נָא רוּחֲךָ, סוֹף סוֹף!"

ב
כֹּה, בְּגַמֵּא סוּסֵי־הַדֹּאַר
הִרְהֵר הָעֶלֶם הַשׁוֹבָב,
בְּחֶסֶד צֵאוּס רָם־הַתֹּאַר
יוֹרֵשׁ הוֹנָם שֶׁל כָּל קְרוֹבָיו.
מְיֻדָּעִי רוּסְלַן־לוּדְמִילָה!
לְהִתְוַדַּעַ נָא הוֹאִילוּ,
בְּלִי הַקְדָּמוֹת וּבִטּוּל־זְמָן,
עִם גִּבּוֹרוֹ שֶׁלָּרוֹמָן:
אוֹנְיֶגִין, יְדִידִי מְנֹעַר,
עַל גְדוֹת נְהַר נֶוָה נוֹלָד,
שָׁם גַּם אַתָּה, קוֹרֵא נִכְבָּד,
אוּלַי הִפְלֵאתָ זִיו וָבֹהַר!
שָׁם אָז טִיַּלְתִּי גַם אֲנִי –
אַךְ אוֹי לִי מֵאַקְלִים צְפוֹנִי.

ג.
פְּקִיד־אֶמוּנִים הָיָה אָבִיהוּ
וְחַי עַל כָּסֶף הַמִּלְווֹת;
שְׁנֵי בָּלִים בְּשָׁנָה הִפְלִיא הוּא,
עֲדֵי רֻשַּׁשׁ מֵרֹב חוֹבוֹת.
שָׁפַר מְאֹד גּוֹרַל הַיֶלֶד:
תְּחִלָּה Madame בּוֹ מְטַפֶּלֶת;
Monsieur חִנְכָהוּ אַחְרֵי־כֵן.
וַיְהִי קֻנְדָּס, אַךְ מָלֵא־חֵן.
וְאֶת מֹחוֹ לִבְלִי יַגֵעַ,
Monsieur l'Abbé, עֲלוּב צָרְפַת,
לִמְּדוֹ הַכֹּל בְּאֶפֶס־יָד,
אֶת שֵׁבֶט פִּיו הָיָה מוֹנֵעַ,
בְּדַרְכֵי־נֹעַם הוֹכִיחו
וּלְגַן־הַקַּיִץ הוֹלִיכוֹ.

תרגום: א' שלונסקי

סונטה 29 בתרגומו של משה זינגר

הסונטה בתרגומי:

הוֹ, יוֹפִי בַּזְבְּזָן, אֵיךְ כָּךְ תַּשְׁחִית
עַל עַצְמְךָ בִּלְבָד מָה שֶׁיָּפֶה?
הַטֶּבַע רַק מַלְוֶה – לֹא לְתָמִיד,
אַךְ בְּשִׁפְעָה – לְמִי שֶׁלֹּא קוֹפֵץ
יָדוֹ, אָז אֵיךְ, כִּילַי, כָּךְ תְּחַבֵּל
בְּכָל הַטּוּב אֲשֶׁר נִתַּן לְךָ?
נוֹשֶׁה כּוֹשֵׁל, מֵעֵז עוֹד לְקַבֵּל
אוֹצָר שַׁלֵּם שֶׁהוּא לֹא רַק שֶׁלְּךָ?
אַתָּה סוֹחֵר עִם עַצְמְךָ בִּלְבָד,
וּמְרַמֶּה את עַצְמְךָ, וְאָז,
כְּשֶׁתִּקָּרֵא לְהִסְתַּלֵּק, תִּלְמַד
שֶׁחֶשְׁבּוֹנְךָ שֶׁלֹּא סֻלַּק – בֻּזְבַּז?
     בְּלִי שׁוּם שִׁמּוּשׁ – הַיֹּפִי יִקָּבֵר,
     בִּמְקוֹם שֶׁיְּנֻצַּל וְיִשָּׁאֵר.

הסונטה בתרגומה של זיוה שמיר:

הסונטה בתרגומו של אריה סתיו:

הסונטה בתרגומם של אבי הסנר וגיל הראבן:

הסונטה בתרגום ש' שלום:

הסונטה בתרגום אפרים ברוידא:

הסונטה בתרגום שמעון זנדבק:

William Shakespeare Sonnet I 

על סיפורה של הסונטה אפשר לקרוא כאן

תרגומו של משה זינגר

הוֹ, דָּנִי בּוֹי, הַצּוֹפָרִים עוֹלִים,
קוֹרְאִים לְךָ, בַּגַּיְא קוֹלָם כֹּה עֵר.
הַקַּיִץ תַּם וְהַפְּרָחִים נוֹבְלִים,
אַתָּה הוֹלֵךְ, עָלַי לְהִשָּׁאֵר.

וּכְשֶׁתָּשׁוּב הַקַּיִץ יִזְדַּחֵל
בָּאָחוּ, אוֹ – תָּבוֹא בְּשֶׁלֶג צַח;
בַּשֶּׁמֶשׁ, בּוֹא, בַּקַּיִץ, אוֹ בַּצֵּל,
אוֹתְךָ אֲנִי תָּמִיד אֹהַב כָּל  כָּךְ.

וְאִם כָּל הַפְּרָחִים כְּבָר יִקְמְלוּ
וְגַם אֲנִי אָמוּת – כָּךְ אֶפְשָׁרִי –
תִּמְצָא אוֹתִי בַּבּוֹר שֶׁבּוֹ אָלוּן,
תִּכְרַע וּתְקוֹנֵן עָלַי לָרִיק.

אֲבָל אֲנִי אֶשְׁמַע, גַּם אִם תִּפְסַע
שָׁם מֵעָלַי, חֲלוֹמוֹתַי – רַק דַּע –
יִתְחַמְּמוּ וְיִמְתְּקוּ, אַתָּה
תִּלְחַשׁ שֶׁגַּם אַתָּה אוֹהֵב, וְאָז
אִישַׁן שָׁם בְּשַׁלְוָה לְעֵת עַתָּה,

עַד שֶׁתָּבוֹא אֵלַי, כֵּן, גַּם אַתָּה.

תרגום: עופרה עופר אורן