המילים הראשונות שאמר לי היו: "דוקטור בלום, אני מניח?"

"נעים מאוד."

"דוקטור בן־ציון נתניהו."

כן, הוא התעקש להקפיד על תארים בתחילה וכן, הוא לא הסיר את כסייתו המוכית כדי ללחוץ את ידי. מבטאו היה חזק משציפיתי; מבטא מחורק שיניים, אך אחר כך היה לי הרושם שהוא העצים אותו בכוונה: בן־צייייון.

"אתה יכול לקרוא לי רובן. או רוּבּ," אמרתי, והוספתי בעברית: "שלום." עמדתי על שלג שמתחתיו אולי המדרכה ואולי החצר, אין לדעת, והוא כיווץ את שפתיו והנהן במחשבה, כאילו לא זיהה את מילת הברכה, או כאילו החליט להסכין איתה.

"שלום, רוּבּ." הובלתי את האיש במעלה השביל המכוסה שלג דק אל הבית, ובעקבותינו אשתו וילדיו שהוא עדיין לא הציג.

רק אחרי שעלו למרפסת הכניסה ונכנסו הביתה אמרה האישה המוצקה, המתולתלת: "שמי צילה," אבל היא אמרה את הדברים כשמבטה נעוץ בבעלה, והוא אמר לי: "שמה צילה, אשתי," ואני הושטתי יד וצילה אחזה בה ומשכה אותי אליה והגישה לי לחי. נישקתי את הלחי. היא הגישה לי את הלחי השנייה. נישקתי גם אותה. לחייה היו קרות.

אדית׳ עלתה מהתרעננותה ובאה לומר שלום בבוהק שיניים. "וצילה, בן־ציון, תכירו, זאת אדית׳," ואדית׳ אמרה, "איזה יופי… הבאתם את הילדים… איזו הפתעה נחמדה, רובן לא הזכיר ילדים… בואו, ילדים, תנו לי את המעילים…"

הילדים והוריהם השילו את עורותיהם הזהים, מעילים, כפפות וצעיפים, ערמו אותם והפכו את אדית׳ למתלה מעילים.

"אם לא אכפת לכם" – קולה היה ציוץ מעומעם מתחת לשכבות – "לחלוץ בבקשה נעליים?" אבל ההורים כבר חלפו על פני השטיחון הפנימי בלי לנגב אפילו את רגליהם והמשיכו הלאה לחדר המשפחה, מבוססים בשלג על רצפות העץ, ושלוליות נקוו על הפרקט.

הנערים פצחו בצווחות. התברר שהגבוה מבין השלושה הבריח פנימה כדור שלג ועכשיו היה עסוק בתחיבתו לכל מקום שהצליח בבגדיו של הילד האמצעי, בחולצה, במכנסיים, בתוך רצועת הגומי של תחתונים משוכים. צילה גערה בהם בעברית בשעה שהאמצעי רדף אחרי הגדול סביב הפסנתר והצעיר געה. עוד שלג נמס על הרצפה, טביעות נעליים נספגו בַּכמו־ערבסקות של השטיח הכמו־פרסי ואדית׳ ניסתה שוב: "סליחה, אם אפשר? הנעליים? מצטערת, אנחנו מנהלים פה בית די אסייתי."

צילה אמרה שוב משהו, משהו שנשמע חטוף מכדי להיות תרגום, מילה בודדת דחוסה בקוצר רוח ובצפיפות, בהטיות זמן, גוף ומין, וכל הילדים קפאו בבת אחת וצנחו במקומם, שני הבוגרים על השטיח, הצעיר על הפרקט, והתחילו למשוך את שרוכי הנעליים הקשורים מדי.

"גם ההורים, אם זה לא קשה," אמרה אדית׳ לצילה ולנתניהו, ואלה החליפו מבט תמה ואז התיישבו על הסתרגש לחלוץ את נעליהם גם הם. איש מבני המשפחה, נוכחתי אז, לא נעל מגפיים או ערדליים או נעליים קרובות לחורפיות: נתניהו היה בנעלי עור פשוטות, צילה בנעליים שטוחות והילדים בנעלי התעמלות זולות מבד.

גרביה של צילה היו ספוגי מים, ובאחד מגרביו של נתניהו היה חור שבוהן גדולה ביקעה באמצעות ציפורן מסוקסת ולא קצוצה. צילה הושיטה את הנעליים שלה ושל בעלה לאדית׳, וזו הלכה ללקט את נעלי הילדים. כשכל נער מסר את נעליו, צילה נקבה בשמותיהם: הבכור יונתן, השני בנימין והשלישי עִדו, ואדית׳ אמרה: "תודה, יונתן, תודה, בנימין, תודה, קידו," וצילה אמרה "עִדו", ואדית׳ אמרה "קידו," והילדים הגדולים יותר צחקקו והטיחו בבן הזקונים מלל עברי כלשהו שבסופו המילה "קידו".

כשאדית׳ הניחה את נעליהם לייבוש על המחצלת, צילה אמרה שהם בני שלוש עשרה, עשר ושבע בהתאמה, ואני זוכר ששמתי לב לריווח וחשבתי שזה בערך הדבר היחיד שמסודר וממושמע בהם – ב"יאהוז" האלה, כפי שמייד התחלתי לקרוא להם בראשי; חבורת נתנ־יאהוז פרועים שהתפרצו לתוך ביתנו והרטיבו את הרצפה בשלג ועכשיו שוב היו על רגליהם והסתובבו בחדר המשפחה כאילו בחנו אותו לקראת פריצה; יונתן ובנימין סקרו את לזבז האח, בחנו את ספינות המייפלאואר והספידוול בבקבוקים, התעסקו בצעצועי הפח הנמתחים בדמות אלכסנדר המילטון וארון בר וערמו על כפות מאזני הפיוטר העתיקים משקולות רבות מדי שלא הפסיקו ליפול ברעש. עִדו הסתובב בין רגליהם, חיטט בכני העצים וחפר באח, ואז שפשף את פניו ומרח עליהם אפר.

"רובן," אמרה אדית׳, "נצטרך עוד כמה כיסאות… כדור הארץ לרובן בלום: תצטרך להביא כמה כיסאות מחדר האוכל." אולי צילה לא הבינה נכון, ובכל מקרה היא אמרה לבנים משהו שפירושו ודאי היה להתיישב, והם רצו לחפש עמדות; יונתן ובנימין לקחו את כיסאות השייקר העדינים שמול הסתרגש לפני שאדית׳ או אני הצלחנו לעצור בעדם.

עִדו נטול הכיסא ניסה לטפס על ברכיו של יונתן אך נדחף משם, ואז ניסה לטפס על ברכיו של בנימין אבל נדחף גם משם, בטלטלה מדאיגה של נגרות שייקרית ומקלעות מושב, ועִדו – שנפל לארץ בקרבה מסוכנת לשולחן־המגש של צ׳יפנדייל – זחל משם, קינח את לחלוחית פרצופו המושחר בפינת הסתרגש והצטנף בין הוריו.

הלכתי לחדר האוכל, הבאתי מהשולחן שניים מכיסאות האלומיניום המוצקים, הצבתי אותם בשולי הקבוצה, התיישבתי באחד מהם וניסיתי לחשוב מה הדרך המנומסת ביותר לגרום לנערים הגדולים להחליף כיסא.

"הכנתי קצת כיבוד," אמרה אדית׳, "יש הרבה מאפים מלוחים, אבל כנראה כדאי שאביא משהו מתוק לילדים?"

צילה לא הגיבה, רק המשיכה ללטף את ראשו של הילד מושחר הפנים הצורח, אז אדית׳ ניסתה שוב, "תתנגדי שאגיש לבנים שלך קצת סי־או־או־קיי־אַיי־אִי־אס?"

צילה, מבולבלת, חזרה על האותיות, "סי־או־או־קיי," אבל יונתן קטע את אימו: "קוקיס, היא מאייתת עוגיות." הוא אמר לאדית׳: "אנחנו יודעים אנגלית." בנימין אמר: "אנחנו לא אידיוטים." "ומה לגביו?" אמרה אדית׳ לעִדו, "מה לגביך?" "הוא כן אידיוט," אמר יונתן. "נכון, עִדי? אני צודק? עִדי, אתה אידיוט שלא יודע אנגלית?"

עִדו, קולו מעובה ממשיכת אף, שלח ידיים אל אימו ואמר: "קוקיס." צילה הניפה את עִדו, רחרחה אותו ואז השכיבה אותו על שולחן המגש, ובלי לפרוש מגבת הסירה את מכנסיו במשיכה וקילפה מעליו את החיתול.

"הבנים יכולים לאכול הכול," אמרה כמדברת אל הגוש. "האמת היא שהוא כבר לא צריך את הפמפרס האלה, רק בלילות וכשיש לנו נסיעה ארוכה."

אדית׳, עצומת עיניים, נעלמה אל המטבח. כשצילה חילצה מתיקה גליל נייר טואלט וניגבה את עִדו, שאלתי: "בני, יוני – רוצים להחליף כיסאות?" אבל בנימין היה רכון מעל למערומיו החיוורים של אחיו הצעיר ונדנד את הפין שלו.

צילה סילקה את ידו בחבטה ועִדו יילל. "עוגיות קקי שוקולד צ׳יפס," אמר בנימין והצביע לתוך החיתול, "עוגיות קקי פאדג׳ בראוניז שוקולד צ׳יפס."

"זה לא קקי," הודיעה לי צילה, "זה פיפי… פּיש…" "שתן," אמר יונתן וקטף עלה כותרת מפרח חלבלוב.

"ומי זאת?" שאל נתניהו, הצביע על תצוגת הדיוקנאות המשפחתיים מכולבו סירס על השידה, הרים אחד ובחן אותו. "הבת שלך?"

"ג׳ודי. ג׳ודית׳."

"יהודית."

"היא בבית הספר כל היום, תיכון, אני חושש שתפספסו אותה."

"זה השם העברי, יהודית, שהספר שלה נכלל בביבליה של הגויים אבל לא נכנס לתנ״ך מטעמי התחסדות. יהודית, הגיבורה היהודייה, מפתה את המצביא האשורי הולופרנס, מאכילה ומשקה אותו לשוכרה, ואז היא לוקחת סכין ועורפת את ראשו."

"היא נקראת על שם סבתא של אדית׳, אשתו של סוחר דגנים מטְרִיר, שנעשה מוכר רוכסנים ברחוב 34."

נתניהו החזיר את התמונה לשידה והשעין את ג׳ודי, את אדית׳ ואותי במהופך על המנורה.

"עִדו היה נביא שכתב ספרים שאנחנו יודעים שהתקיימו, אבל עכשיו הם אבודים. ויונתן הוא יהונתן, ובנימין הוא בנימין. את אלה אתה בוודאי מכיר מהתנ״ך הקנוני."

צילה הושיטה לו את החיתול המכודרר, אך הוא לא לקח אותו. הוא רק אמר: "יוני, ביבי ועִדי… אני מקווה שלא אתחרט שהבאתי אותם איתי…"

עם מותו של ז׳בוטינסקי איבד נתניהו את פטרונו. הוא מצא את עצמו נטוש בארץ זרה, ובפלשתינה חיכה לו רק גינוי. באותו זמן, אירופה בערה. נתניהו הסתגר בעבודתו האקדמית והצליח להשלים את הדוקטורט שלו במין סמינר רבנות קטן ומוזר בפילדלפיה, שמטרתו להכין רבנים קטנים ומוזרים להוביל את "בתי הכנסיות" שלכם.

אתה מן הסתם יודע יותר ממני על זה. אבל שווה בנפשך! בזמן הטרגדיה הגדולה ביותר שאירעה לעמו, בן־ציון נתניהו לא היה באירופה ולא בפלשתינה אלא בפילדלפיה, פנסילבניה, וכתב על ספרד בימי הביניים! כתב על האינקוויזיציה בזמן השואה… כתב על כישלונם של יהודי חצי האי האיברי להציל את עצמם כייצוג לחוסר יכולתו שלו להציל את יהודי אירופה… איזה טירוף!

אחרי המלחמה, מה הוא יכול להרגיש? אפילו אחרי שהשלים את הדיסרטציה, מה הוא יכול לחגוג? בוודאי לא את כינונה של מדינה יהודית, מאורע שיריביו טענו שהוא ניצחון אך בא במחיר מיליוני הרוגים. מדינה שלא נלקחה אלא ניתנה, לא מרצון טוב אלא מתוך רגשי אשם, בתור פיצוי על אסון.

מבחינתו הייתה זאת מדינה שבראשיה פשרנים, ותרנים, גלגולים ספק־יהודים של נוויל צ׳מברליין: בן גוריון, ויצמן, אנשים שירקו על קברו של ז׳בוטינסקי ואפילו לא אפשרו לגופתו לחזור לישראל מקברו שבאדמת לונג איילנד.

שום רוויזיוניסט לא הוזמן לקחת חלק בממשלה הישראלית החדשה. לתנועה לא הייתה השפעה בכנסת. עכשיו הייתה רק ציונות אחת, ורביזיה לה אַיִן. למרות הכול, נתניהו חזר הנה – הוא נאלץ לחזור הנה, למרות הכול, כדי למצוא תפקיד פוליטי, תפקיד צבאי, תפקיד מודיעיני, כל תפקיד שיהיה, אפילו באקדמיה.

ואולי הוא חזר רק כדי לחזות בכישלונה של ישראל. אבל כמובן, היא לא נכשלה. עד היום. ועם זאת, נתניהו המשיך בשלו, חיכה כמעט עשור שמישהו, לא משנה מי, יחזיר אותו מן הכפור.

הוא היה היסטוריון שנשמט מן ההיסטוריה, צאצא של רב־דיפלומט מתוסכל שנמחק בעצמו מדברי ימי המדינה. מצב טרגי. אם לפני כן עמיתים מהאוניברסיטה התחמקו מנתניהו בשל דעותיו הפוליטיות, עכשיו הם התחמקו ממנו בשל הטרגדיה שלו. בשל המרירות שלו, הטינה, הזעם. אני מודה ומתוודה שגם אני התחמקתי ממנו. לא הייתה ברירה.

קישור לטור על הספר הנתניהוז

• השמאל הגלובלי החליט שחמאס אכן מייצג את כל הפלסטינים, ולכן מותר לו לעשות מעשה טרור מזוויע כזה בשם המאבק לשחרור. אנשים שבטוחים שהם טהורים מוסרית, פתאום לא יכלו לגנות ברבריזם נגד יהודים.
• אם את משתמשת בשפה מסוימת, במילים מסוימות, זה גרוע כמו לנקוט אלימות פיזית. עכשיו אותם אנשים טוענים שבמקרה הזה אלימות היא דיבור, ורצח הוא ביטוי לגיטימי של התנגדות. 
• שום דבר לא יכול לקרות תחת נתניהו […] בלתי נתפס שהוא באמת חשב שאפשר לשמן את חמאס במקום אחד, כדי להחזיק את השטחים במקום אחר. העניין הוא שאם אתה נמצא כל כך הרבה זמן בשלטון, אתה לא רק מתחיל להתרכז באיפור ובצבע שיער, אתה גם פוגש רק אנשים כמוך. נתניהו חשב שהוא יכול לקנות את חמאס כי זה מה שהוא מכיר. הם רוצים מה שאני רוצה, לאכול לובסטרים בלונדון, לטייל ברומא ולעשות שופינג כמו אשתי. כל עוד הם יכולים לעשות את זה בכסף שאנחנו נותנים להם, הם יישבו בשקט וזה יאפשר לי להתרכז בפרויקט החשוב באמת של להישאר מחוץ לכלא ולנצח בבחירות.

ג'ושוע כהן, זכה בפרס פוליצר על ספרו המצחיק והמחריד הנתניהוז.

הריאיון אתו התפרסם היום, 24.11.2023, במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות, בעריכת אלעד זרט. ראיינה – ציפי שמילוביץ, ניו יורק

עד שהגעתי לאחרית הדבר לא העליתי בדעתי שיש בסיס עובדתי לסיפור. הוא נראה כל כך יוצא דופן, כל כך מטורף ומזעזע, עד שחשבתי שכולו שאוב מהדימיון, ותהיתי איך ייתכן שמשפחת נתניהו לא תבעה את הסופר על הוצאת דיבה. אבל באחרית הדבר מבהיר ג'ושוע כהן, כי סיפורו מתבסס על אירוע שהתרחש במציאות: חוקר הספרות הנודע הארולד בלום סיפר לו כיצד התבקש ב-1960 לארח מישהו שביקש להתקבל לעבודה כפרופסור באוניברסיטה שבה לימד בלום, ולהימנות עם אנשי הצוות האקדמי שיעריכו את המועמד, את כישוריו, את פועלו בעבר, ויחליטו, אחרי שייתן הרצאה לדוגמה, אם לקבלו לעבודה. 

המועמד היה לא אחר מאשר בן-ציון נתניהו, אביהם של יונתן, בנימין ועידו ובעלה של צילה, אמם של השלושה. (המספר מלגלג בשלב זה ליומרנות שמשדר השם שבחר לעצמו מי שנולד בשם מיליקובסקי: אני עומד לפגוש את בנה של ציון שאותו "נתן אלוהים").  

כשגמרתי לקרוא את הספר נזכרתי בהתמודדות שהייתה לי פעם בעבר עם "ביביסט" שרוף. זה קרה אחרי שראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, העיד כי כשהגיע למעונו של ראש הממשלה בירושלים כדי לעדכן אותו על מבצע סודי שהתנהל מעבר לגבול, התבקש לדבר על העניין בנוכחות אשתו של נתניהו, שכן, לדבריו של מי שהיה אז ראש הממשלה "היא שותפה לכל דבר." בשיחה שניהלתי עם ה"ביביסט" הוא אמר לי: "הרי זה כל כך מופרך, שלא יייתכן שזה אמיתי." 

אבל מה שמאיר דגן סיפר היה מן הסתם אמת לאמיתה. וגם הדברים שג'ושוע כהן מספר כאן, בספרו החדש, הם כנראה אמת, גם אם היא עטופה במעטה של פיקשן.

דמותו של המספר בספר הנתניהוז אינה זאת של הארולד בלום, המרצה לספרות, אלא של רובן בלום, מהחוג להיסטוריה, שהתמחה בדיני מסים. שם משפחתו איננו Bloom כמו זה של הארולד בלום, שמפיו שמע ג'ושוע כהן את הסיפור המקורי, אלא Blum, כלומר – מעין ואריאציה על הנושא, שאינה רחוקה מאוד מהמקור.

בלום בסיפור שלפנינו הוא הפרופסור היהודי היחיד באוניברסיטה קטנה ושולית, בצפון מדינת ניו יורק, ובימים שבהם מתרחשת העלילה הוא קצת מתוח, שכן הוא מצפה להעלאה בדרגה, שתזכה אותו בקביעות. כשמבקשים ממנו לבחון את מועמדותו של אותו בן ציון נתניהו, שהגיע מישראל, הוא מרגיש שאין לו ברירה, הוא חייב להיעתר לבקשה שדומה יותר להנחתה או לפקודה. אמנם תחום המחקר של נתניהו אינו קרוב ואינו קשור בשום צורה לזה של בלום, אבל הוא נאלץ להסכים. 

 הסאגה המטורפת שיעבור מתחילה זמן מה לפני שבן ציון נתניהו מגיע לקמפוס. היא נפתחת במכתב טרחני ותוקפני, באנגלית גרועה, שכתב לו נתניהו. 

אחרי כן בלום מקבל מכתב נוסף, הפעם מאת אחד מעמיתיו של נתניהו, פרופסור מהאוניברסיטה העברית, שמבהיר באופן הכי גלוי עד כמה הוא מקווה שנתניהו יזכה במשרה, לא מכיוון שהוא מוערך כל כך, אלא שההפך הגמור הוא הנכון: הוא משתוקק רק להיפטר מנתניהו, שאותו הוא מתעב, וגם מסביר ומפרט מדוע. כבר בפתח מכתבו הוא פורש את ההתלבטות שהוא חש: האם להמליץ על נתניהו, ובכך בעצם לשקר, או לספר את האמת עליו, ואז להישאר "תקוע" אתו בארץ? האם, הוא תוהה, אני מעדיף "לשמור על כבודי" ולספר את האמת, או לשבח אותו ואז לשאת באחריות לכך שיזכה במשרה שאינו ראוי לה? 

עמיתו של נתניהו ממשיך ומונה את הפגמים באישיותו של המועמד: הוא נגוע בחטא הגאווה, נוטה מדי להיעלב, המזג שלו לא מתאים לאדם שאמור ללמד אחרים, הוא רודף כבוד ומתנשא – את כל אחת מהתכונות הללו מפרט הכותב, ומדגים אותן. 

אבל כל אלה הן כאין וכאפס לעומת דמותו של האיש שאותו בלום נאלץ לפגוש בהגיעו למקום, כדי להופיע בפני ועדת הקבלה ולתת הרצאה לדוגמה.

על מעללי משפחת נתניהו המתוארים כאן לפנינו חייבים לקרוא, כי שום הסבר ושום סיכום לא יוכל להקיף את מלוא הזוועה. אתן כאן בכל זאת כמה דוגמאות קטנות: קודם כול, נתניהו מגיע, למרבה ההפתעה, ביחד עם אשתו, צילה, ועם שלושת הבנים שלהם. בנימין "ביבי", שהיה אז בן עשר, יוני אחיו הבכור גדול ממנו בכמה שנים, ועידו, הצעיר משניהם. ואז מתחילה דרמה פרועה ומטורפת!

היא נפתחת בשנייה שהמכונית שבה נוהג נתניהו האב נעצרת. שלושת הבנים פורצים מתוכה, מתפרעים, צווחים, משתוללים. את תיאור ההתנהגות שלהם אחרי שהם נכנסים לבית המארחים קשה לשאת: הטינופת שהם מביאים אתם. (בשיא ההשתוללות אחד מהם אפילו מנפץ את מכשיר הטלוויזיה החדש שניצב בסלון). המתירנות החולנית – הם נוגעים, הופכים, שוברים, מטנפים, מחטטים, הם מפזרים ומכתימים, מתיזים ומורחים את הממתקים והשתייה שהגישו להם. כל זאת בשעה שהאימא שלהם מורידה לילד הקטן את החיתול המסריח, באמצע הסלון, ומשאירה אותו עם חתיכה של נייר טואלט שאותה ליקקה ותחבה לתוך המכנסיים שלו. 

ההמשך לא יותר טוב. כך למשל כשבני הזוג נתניהו מגיעים לארוחת הערב החגיגית במועדון של חברי הסגל, מורה צילה לבעלה לחלוץ את הנעליים והגרביים כדי לייבש אותם ליד האח, וכך הארוחה מלווה בצחנת הרגליים היחפות. 

וזה עוד כלום.

האם לספר על האונס, או ניסיון האונס, של בתם של בני הזוג בלום? איך הגיעו ומצאו את "ביבי" כורע ליד דלת החדר של בתם ואת "יוני" פורץ החוצה, אחרי שאחיו מתריע ומזהיר אותו, ערום וזקור? 

האם כל זה קרה באמת?!

בסוף הרומן צירף ג'ושוע כהן מכתב שכתבה לו – לא בתו של הארולד בלום, אלא אישה שהייתה בצעירותה מקורבת אליו וגרה בביתו בזמן שבני משפחת נתניהו ביקרו שם. הסופר מעיד כי שלח לה את כתב היד של הספר שלפנינו כדי שתאשר את הכתוב בו. היא אמנם לא אישרה, אבל גם לא הכחישה. תגובתה מובאת בסופו של הספר ככתבה.

פשוט לא להאמין. 

מעבר לפלצות שמעוררים התיאורים של בני משפחת נתניהו, יש להדגיש שהספר מצחיק מאוד. ג'ושוע כהן שנון, ולפיכך הדמויות שהוא מצייר משעשעות ביותר. 

כך למשל כבר בעמוד הראשון מסביר בלום שבהיותו היסטוריון, בקרוב, במעין טרנספורמציה טהורה, הוא עצמו יהפוך להיסטוריה, שכן במרוצת הזמן נהפכים ההיסטוריונים למחקר של עצמם…

משעשעים מאוד תיאורי הקונפליקטים של בלום ואשתו עם ההורים של שני הצדדים: הוריה החטטניים והמתנשאים, הוריו שהיגרו מאירופה, דאגו שבנם יזכה להשכלה הטובה ביותר, ואז התחילו "לרדת" עליו ביידיש, כי נהפך בעיניהם "לאינטלקטואל". 

בכלל, מעניין לקרוא על הקונפליקטים של אינטלקטואל יהודי בסוף שנות ה-50 בארצות הברית, על ההתמודדות שלו עם האנטישמיות המעודנת והסמויה לכאורה, אבל בעצם בוטה מאוד, שחווה. ההתמודדות הזאת מעניינת במיוחד לנוכח נושאי המחקר של בן ציון נתניהו, שמסוכמים לכאורה מפיו, בהרצאה שהוא נושא בפני חברי ועדת הקבלה והסטודנטים שאולצו להגיע ולהאזין לו. כידוע, חקר נתניהו את האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל. הוא מסביר מדוע לדעתו אותה אינקוויזיציה הייתה בעצם מכשיר פוליטי, לא דתי, וכיצד נעזרו מלכי ספרד ופורטוגל באנטישמיות כדי לשלוט במעמד האצילים בארצותיהם. לטענתו אותם מלכים קבעו לראשונה שהיהדות אינה דת, אלא גזע, ולפיכך גם יהודים שהמרו את דתם לא יכלו בעצם להיפטר ממנה. 

בנו של בן ציון נתניהו כיהן במשך פרק הזמן הארוך ביותר כראש ממשלת ישראל. מה אפשר ללמוד עליו, לא רק על השקפת עולמו אלא גם על המשפחה שממנה בא, וממנה ספג את הערכים שלו?

נדמה לי שאיש לא יופתע למקרא תיאורי הקמצנות הנכלולית של נתניהו האב. כך למשל מתאר בלום כיצד משפחת נתניהו הגיעה במכונית שאב המשפחה קיבל בהשאלה ממכר שלו, ולאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים שהרסה את המכונית, תבע מבלום לכתוב למענו מכתב שבו "יעיד" שבמקום מגוריו אי אפשר למצוא מכונאים שיתקנו את המכונית. "ובכלל," רוטן נתניהו האב בצדקנות עצמית, "זאת מלכתחילה אשמתו, כי הוא השאיל לי מכונית מקולקלת."

מישהו יתמה לקרוא על כך שבן-ציון תבע לקבל תשלום בתמורה להרצאה-לדוגמה שנתן?

או על כך שהגברת צילה נתניהו ביטלה את ההזמנה שהייתה לחדר באכסניה, והודיעה לאשתו של בלום שהם, כל החמישה, יתארחו בלילה בביתם, וגם קבעה באיזה חדר כל אחד מהם ילון, אחרי שסיירה בבית?

או מכך שפשטה על ארון הבגדים של המארחת, בחרה לעצמה שמלה ולבשה אותה בכוח, אף על פי שהמידה הייתה קטנה עליה, ואז, במהלך הארוחה, הכתימה אותה? 

או שהטילה על המארחת שלה לגהץ למענה את הבגדים שפשטה?

מצחיק? מבחיל? מזעזע? 

אולי בעצם – מפחיד? 

כזכור, הגדיר יצחק שמיר את בנימין נתניהו "מלאך חבלה". הספר שלפנינו מראה לנו איך אדם כזה נראה בילדותו: את המתירנות העצמית המופקרת, האנוכיות המטורפת, הקמצנות, ההרסנות, היבבנות הנעלבת, את חוסר הגבולות המוחלט, את הנכונות לפגוע בזולת אפילו בלי לשים לב לכך, את החוצפה ורדיפת הכבוד החולנית שבה גדל. 

---

הספר תורגם לעברית, אבל קראתי אותו באנגלית.

בקליפ הקצר שלהלן אפשר לראות דוגמה קטנה לאישיותו של מי שגדל במשפחה המתוארת בספר שלפנינו: רגע אחרי שנתניהו הזחוח גומר להתראיין, הוא יוצא לדרכו בסקי ומתחיל לגלוש. די מהר נתקל באחד הנוכחים הניצבים בדרכו ומפיל אותו, אבל ממשיך לגלוש, ובתוך כך מפגין את האדישות הגמורה שהוא חש כלפי זולתו.